אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה פגשתי יוצאת!
אם להיצמד להגדרה הוויקיפדית, פגשתי ודאי אין-ספור לפניה ורבים כדוגמתה סבבוני, שמא הייתי אחת כזאת בעצמי. לא שמרתי שבת אז, וחזותי הייתה חילונית למדי. עד היום תמהה אני למה דווקא אל מול זאת נפעמתי ואמרתי לעצמי בקול: "וואיי, הנה דתל"שית!"
הייתה זו תקופה של לפני יותר מעשור, הלכתי לי בעולם בתחושה מסוימת של בת חורין, למעט אחזקות שוטפות של תשלומי דירה, מיסים, עבודה וחברה. לא בגבהים ולא בקרקעית, שורדת פלוס.
גם מבחינה רוחנית לא היו תנודות קיצוניות, התהליך שלי התפרש על פני שנים, אם לא עשורים. הקונפליקטים הנושנים כבר דהו מפאת חוסר תרגום למציאות יום-יומית, חיה בחוויה, בהוויה, משתדלת להישמר מהדיוטות התחתונות, כי רק שם מתחוורת לי מציאות היותי האחראית הבלעדית על עצמי. כך שאם כבר ביצעתי את הנטישה, שלא יהיו פדיחות! אני חושבת שהדבר העיקרי ששמר עליי מפני נפילות הייתה הבושה שמא לא אשרוד את העצמאות הזאת.
מה גם שהרגשתי שהתחושה ההישרדותית היום-יומית מזוהה בצורה שווה עם המציאות של כל אדם באשר הוא, ללא היבדלות מטעמים אלו או אחרים. אני אדם אמיתי, תפקידי הוא לשרוד, וכל השאר – בונוס.
באותה התקופה היינו חבורה של ארבע בנות, החברות הכי טובות. כולנו היינו פליטות הקהילה והמוסדות החרדיים, לא הזדהינו כיוצאות. אני חושבת שבגלל העובדה הפשוטה שזה פשוט לא העסיק אותנו יותר מדי, לא הגדיר ולא הוביל ולא תרם. מבחינתנו, היינו סקרניות מדי לחיות את החיים עצמם. למעט אנקדוטות הומוריסטיות פה ושם, אפילו לא העלינו את הנושא בפוגשנו אנשים מרקע חילוני, בייחוד בהתחשב בכך ששתיים מאיתנו עוד בכלל שמרו שבת.
אז בשבת ההיא, לפני 12 שנה, פגשנו את הדתל"שית ההיא, וכנראה זו הפעם הראשונה שהכרנו מישהי שכנראה עונה להגדרה הזאת. לכן נפעמנו.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
התקופה
אילו הוציאנו - והלוא הוציאנו!
נהורא שגב
אותיות פורחות
י. צרויהזון
עכשיו זה מדעי! הסרת הכיפה היא הגורם היחיד והוודאי לתופעה הרווחת של בריחת אותיות מהמוח.
ההוכחה החד-משמעית
מי מאיתנו לא נתקל בתופעת האותיות הפורחות באוויר? מי לא ניסה להסתתר מאימתה של האות אל"ף (א') שהתעופפה במרחק לא גדול מהקרקע, גדולה ומאיימת, מחוללת הרס כמו אשמדאי בזמניו היפים ביותר, או מיהר להימלט כאשר האות בי"ת (ב') חגה לה באוויר וביאשה אותו בזוהמה.
צוות מדענים מאוניברסיטת המקובלים בצפת הקדישו את מיטב שנותיהם לחקר התופעה המדאיגה, ואף זכו למימון מוגבר בשנים האחרונות, בשל התפשטותה. שיטות המחקר כללו ניסויי מעבדה, שאלונים פתוחים וסגורים, קבוצות מחקר מובחנות ומדויקות, תצפיות, קריאה בכוכבים וירידה לפשר חלומות. כל אלו הובילו למסקנה חד-משמעית, שהובהרה פעם אחר פעם בכל אחד מהמבדקים: ברגע שהכיפה מוסרת מהקרקפת מייד מתחיל תהליך בריחת האותיות, ואילו השבתה לראש עוצרת את הבריחה.
קשה לומר שהממצא התקבל בהפתעה. הלוא בריחת האותיות לאחר הסרת הכיפה היא סיכון ידוע משכבר הימים. עם זאת, מעניין להבין מה ההסבר המדעי מאחורי התופעה: "בין עצמות הגולגולת מצוי המוח", מסביר ח.כמולוג, המדען שהוביל את המחקר רב-השנים, "במוח מצויים תאי זיכרון שבהם מאוחסנות אותיות הא"ב. אולם שאיפתן הבסיסית והטבעית של האותיות היא לצאת מהמוח ולהסתובב בעולם. במצב תקין מה שעוצר מבעדן לעשות זאת זו הכיפה. הכיפה המהודקת לראשו של האדם סוגרת למעשה את פתח המילוט של האותיות, ובכך מותירה אותן בתוך הראש". ח.כמולוג מציין שלדעת חוקרים מסוימים בצוותו כיפה עם סרט היא המחסום האפקטיבי ביותר, אך לדבריו עוד לא נאספו מספיק ראיות לאישוש תיאוריה זו.
"בהיעדר מחסום הכיפה", ממשיך ח.כמולוג ומנופף בשלל מסמכים תומכים, "האותיות פשוט משתחלות החוצה ומשתוללות, ואת האסון כולנו רואים". הסבריו של המדען מבהירים מדוע באזורים מסוימים בארץ, למשל מעל העיר תל אביב, נמצאו כמויות חריגות מאוד של נשורת אותיות ומדוע פרסמה אוניברסיטת המקובלים אזהרת מסע למקומות מסוכנים כמו אלו, וציינה כי קרינת האותיות עלולה להביא למצב של עודף מידע מסוכן.
סיפורי מקרה
בחרנו להביא שני סיפורים, מתוך עשרות אלפי המקרים שנבדקו במהלך המחקר, הממחישים את היקף התופעה ומעוררים תקווה באשר למניעתה.
דבורה (שם בדוי, כמובן) מבני ברק מספרת: זה קרה בשבת אחר הצוהריים. יצאתי עם ילדיי הקטנים לגן השעשועים, כמו בכל שבת. ילדות התנדנדו בנדנדה, ילדים התגלשו במגלשה, וליד הקרוסלה התנהל תור לא מסודר. הכול כרגיל. שום דבר לא הכין אותנו למה שעומד לקרות. פתאום אני רואה ילד כבן 4, שובב קצת, שמסתובב ומפזז בצעדים רחבים מדי, ומניע את הידיים לכל הכיוונים. וככה, פתאום, הוא העיף לבן שלי את הכיפה מהראש. אני דוגלת באחריות אישית, אז חיכיתי שהבן שלי ישים לב שהכיפה כבר לא על ראשו, אבל הוא לא שם לב. פתאום הבחנתי באות אל"ף גדולה שמשתחלת לו מאמצע הראש. כבר לא יכולתי לעמוד מנגד, צרחתי בכל הכוח: "תחזיר את הכיפה, תחזיר אותה תכף ומייד! האל"ף-בייע"ס בורחים לך מהראש!"
הילד שלי כל כך נבהל, הוא רץ אליי בדמעות ואמר, "...ני ל... יודע מה ...ת רוצה, ...מ..., למה ...ת צועקת?"
הייתי המומה. הבנתי שזה מאוחר מדי, שהא' ברחה לו לבלי שוב. למרבה המזל, התאוששתי מהר ורצתי להביא לו כיפה אחרת מהבית, לפני שגם האות ב' תברח לו מהזיכרון.
בעקבות המקרה המצער דבורה החליטה לפעול בכול כוחה ומאודה למען העלאת המודעות הציבורית לנושא, ולהתריע מפני הסכנה החמורה הטמונה בהסרת הכיפה ולו לרגע אחד.
סיפורו של מנחם, תושב אחת הערים הדרומיות, מבהיר מהו מסלול החתחתים שעובר מי שתלמודו נשכח ממנו. כיפתו של מנחם נפלה מראשו באחד הלילות, וכשהוא קם גילה כי כל האותיות ברחו מראשו. מנחם נאלץ לשוב לכיתה הראשונה בחיידר, להתיישב על כיסא קטן בהרבה ממידות ישבנו, ולהתחיל לשנן את האותיות יחד עם בני השלוש. קשה לתאר את עוצמת הסבל, עוגמת הנפש והמחיר הכלכלי והרגשי שנגבה ממנו בשל. גם מנחם נרתם למיגור התופעה, והוא כיום מרצה בגני ילדים, מדבר איתם בשפתם ומסביר להם מדוע עליהם להקפיד שהכיפה לא תרד מראשם אף לא לרגע. את קירות משרדו של מנחם מעטרים מכתבי תודה של ילדים מכל רחבי הארץ.
חרף מאמציהם של דבורה, מנחם ואנשים ונשים רבים אחרים, לא נרשמה בלימה משמעותית בהיקף התופעה, אלא להפך. המחקר נמשך.
הפיתוחים העדכניים ביותר:
במהלך עשרות שנות המחקר נערכו גם כמה ניסיונות להתמודד עם התופעה בדרכים אלה ואחרות. איגדנו עבורכם את היעילות שבהן:
שיר מנע
במצבים שבהם הכיפה הוסרה מהראש ויש חשש ודאי לדליפת אותיות, על הנוכחים בחדר לשיר את הפזמון הבא:
גוֹי, גוֹי, גוֹי,
מַשִי גוֹי,
האָסט אַן עַבֵירֶה,
גֵייט אַרוֹיס דִי תֹּורֶה
(בעברית: גוי, גוי, גוי, משי גוי [אין תרגום הולם למילה "משי" בהקשר זה] יש לך עבירה, התורה יוצאת).
ב-145% מהמקרים שבהם הפזמון הושר לא חלה דליפת אותיות. יותר מכך, הכיפה הושבה לראש תוך שניות אחדות ולא הוסרה ממנו עוד למשך יממה שלמה לפחות.
את ההסבר לפתרון המועיל הזה מספק חבר צוות בכיר בחטיבת המחקר של האוניברסיטה הקבלית, פרופ' ח.רטוטים. "מדובר למעשה במשוואה בעלת איברים מעוררי הרתעה, שילוב של המילה הקשה 'גוי' עם המילה מעוררת הצמרמורת 'עבירה' מייצר תדר שמשנה את האווירה באחת, קושר בין האדם לכיפתו ובכך נמנעת זליגת האותיות".
עמיתו של פרופ' ח.רטוטים, פרופ' ארימטוס ג.וזמאות, מבקש להדגיש כי מסתובבים בשוק נוסחאות בלתי מאומתות המתיימרות לחקות את השפעתו של השיר, אך בשום ניסוי לא שוחזרה רמת ההצלחה שהושגה בשירת הנוסח המקורי.
הפתרון האורגני
פתרון זה נמצא בהישג ידו של כל אחד. ממש בהישג ידו. בשעת הצורך יש להניח את היד על הראש המגולה, בדיוק באזור התושבת של הכיפה, ובכך לעצור את דליפת האותיות עד להשגת כיפה תקינה.
עצת גדולים
כנהוג וכידוע, אין לסמוך על חידושים ופיתוחים בכל נושא שהוא. ועל כן, בשעת הצורך ובמקרה חירום, יש לפנות לדוד היודע כול, או לאח הגדול.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
קריאה משפחתית
יעקב גולדברג
המלצות הקריאה של יענקי גולדברג
לפני כ-150 שנה הוכרז בפתיחה האייקונית של "אנה קארנינה" שכל משפחה אומללה בדרכה שלה, ומאז המציאות – או לפחות זו המשתקפת בעלילות הספרים – אכן ממחישה שהאומללות המשפחתית פנים רבות לה. אל מול גלגוליו והתפתחויותיו של מוסד המשפחה, שמקבל פנים חדשות מדור לדור, נדמה ששלל המורכבויות והאתגרים יכולים להיחשב כעוגן היציב והמחויב בכל משפחה ומשפחה כמעט, מורכבות שמכילה כמובן לא מעט אושר, כוח ומשמעות.
הנה 5 ספרים נבחרים מהשנים האחרונות, שמתעסקים ובוחשים במשפחתיות, בהשפעות שלה על חייו ועל בחירותיו של היחיד, ובכוחה הקיומי וההרסני כאחד על מי שאנחנו.
לחסל / מישל וולבק / 2022
פול, גיבור הרומן, הוא יועצו ואיש אמונו של שר האוצר הצרפתי ובנו של עובד בכיר לשעבר בשירות הביטחון. החיים שלו לא הולכים לשום מקום, הוא חי עם בת זוגו פרודנס בבית משותף אך בחדרים נפרדים, וכבר שנים שאין ביניהם שום קשר רגשי או גופני. התפרקות משפחתו היא הציר שמניע את העלילה, והיא כוללת את אביו החולה והמשותק, את ססיל, אחותו הדתייה, ואת אחיו אורוויל, שנשוי לעיתונאית בינונית שלא סובלת את פול.
על רקע מזימת טרור עולמית ובחירות לנשיאות צרפת, ולקראת יום הולדתו ה-50, פול עובר מסע חניכה וחיבור מחודש עם משפחתו המורחבת בכלל, ועם בת זוגו בפרט. פול, שמעיד על עצמו שהוא: "חש צורך שאינו יודע שובעה באהבה", משתדל להישאר אדיש לכול: "הוא עצמו תמיד הרגיש פחות או יותר פטור מן התשוקות השונות שמנה זה עתה, ושהפילוסופים מן העבר גינו כמעט פה אחד. תמיד תפס את העולם כמקום שהוא לא אמור להיות בו, אבל גם לא היה להוט לעוזבו, פשוט משום שלא הכיר מקום אחר" (עמ' 260). דווקא אותה אדישות מאפשרת לו להשביע, ולו במעט, את הצורך באהבה, ולשוב בפשטות לעצמו, לבת זוגו ולמשפחתו.
לקריאת פרק ראשון
זיכרונותיה של נערה מחונכת / סימון דה בבואר / 2011
הספר הראשון, מבין ארבעה כרכי אוטוביוגרפיה, שכתבה אחת ההוגות הפמיניסטיות הבולטות במאה הקודמת ובכלל, עוקב אחר זיכרונותיה החל מילדותה המוקדמת ועד תחילת שנות ה-20 לחייה, אז פגשה את ז'אן פול סארטר. הספר – שיכול לשמש מעין ספויילר לזוגיות המרדנית של שני אלו, שדחו את רעיון מוסד הנישואין לטובת מערכת יחסים פתוחה שהתבססה בעיקר על שותפות אינטלקטואלית ועל חברות עמוקה – מתאר את ראשית חייה של דה בבואר, שגדלה במשפחה בורגנית וקתולית, וכיצד הפכה לנערה סקרנית ומרדנית שהגיעה ללמוד פילוסופיה בסורבון.
התמסרותה לדת ניכרה כבר בגיל צעיר: "נמלאתי צדיקות; הקץ להתקפי הזעם ולקפריזות". וגם: "יראת השמיים המשותפת לנו קירבה אותי ואת אמא זו לזו... הפיכתי לילדה טובה הושלמה". וגם כעבור כמה שנים, כשזנחה את האמונה הדתית, היא עדיין טעונה ברגש דתי חזק: "אני רוצה לגעת באלוהים או להיהפך לאלוהים, הכרזתי". כילדה שגדלה לאם שסברה כי ייעודה של האישה הוא להתחתן בשידוך ראוי, ללדת ילדים רבים ולבקר באופן סדיר בכנסייה, היא מתענגת על ההתבגרות המרדנית שלה: "הברים ומועדוני הריקודים משכו אותי במידה רבה בזכות אופיים האסור. אמי לא הייתה מוכנה לדרוך בהם בעד שום הון שבעולם, אבי היה מזדעזע לראות אותי שם. מצאתי סיפוק גדול בידיעה שאני נמצאת לגמרי מחוץ לחוק". ותוהה, תהייה שתלווה אותה לאורך כל חייה: "איפה ניתן מקום, בחייהם הממושטרים של המבוגרים, לחייתיות הטבעית של החושים, של העונג?"
לקריאת פרק ראשון
אין מקום כזה / שפרה קורנפלד / 2022
ספרה השני של שפרה קורנפלד עוקב אחר עלילותיה של משפחת הרמן, ופורש, ללא רחמים, את התוצאה האומללה האפשרית של מעשים חסרי אחריות, במיוחד כאלו שאין מהם דרך חזרה, כמו הבאת ילדים לעולם. אידי ויהושע, הורים חרדים לשישה, מתגרשים ומחלקים ביניהם את הילדים. האב לוקח את הבנים, האם את הבנות. בשלב מסוים האם מחליטה להימלט עם שתי בנותיה הקטנות לאחותה בקנדה, והמרחק הגיאוגרפי משתלב עם הפערים האחרים שמתרחבים ומצטמצמים בין כל חלקי המשפחה.
קורנפלד, שגדלה בבית חרדי והעידה כי חלקים מהספר מבוססים על חייה האישיים, מתארת טרגדיה משפחתית מודרנית, שמסופרת מכמה זוויות ומערערת את ההיררכיה הברורה של יחסי הורים–ילדים. יש את יונה, האחות הבכורה שצריכה לדאוג לאחיותיה הקטנות ובין לבין מפתחת הפרעת אכילה ובורחת לניו יורק; פרי, התאום של יונה שמתגייס לצבא, ובראש כולם אידי, האם שמסחררת את כולם סביבה ונותרת חסרת יכולת לטפל בעצמה ובטח שלא בילדיה: "אחת-עשרה שנים צללתי בלי לעלות לאוויר. אחת-עשרה שנים של הריונות, הנקה, חיתולים ופליטות, ואפילו לא מחזור אחד שסיים את המסע מחוץ לגוף".
לקריאת פרק ראשון
הארגונאוטים / מגי נלסון / 2022
"איך להסביר, בתרבות שמקדשת הכרעה, שלפעמים הסיפור נשאר מבולגן?" (עמ' 66), כך תוהה הארי דודג', בן זוגה של המשוררת והסופרת מגי נלסון, שלא מזדהה לא כגבר ולא כאישה, בציטוט (אחד מיני רבים) בספרה של נלסון, הארגונאוטים. הספר, שיצא לאור לראשונה (2015), זכה למעמד של ספר מכונן בתרבות הקווירית של המאה ה-21, ומשלב תיאוריה ואוטוביוגרפיה, פרוזה ועיון ביצירה מתגלגלת, אבל ממש לא מבולגנת, כולל התנגדות והתנכרות לאידיאולוגיות היסודיות ביותר של החברה הסטרייטית. בין היתר, מוסכמת הבאת ילדים.
החלק האוטוביוגרפי של הספר מתמקד בעיקר במערכת היחסים המתפתחת בין נלסון להארי, תוך התייחסות מפורטת לחוויות הפיזיות של השניים, לרבות השינויים ההורמונליים שעובר הארי וההיריון של נלסון. הסיפור האישי נכנס ויוצא בינות לפסיפס פסקאות, ציטוטים ותיאוריות המשולבים בהרהורים חופשיים של נלסון על תשוקה וזהות, מיניות ומגדר ועוד ועוד. כן משפחה, לא משפחה – אליבא דנלסון, ה"אויב" הוא קיבעון יתר שעלול להוביל למצב הגנתי של קיפאון ולהתכחשות לכוחה של אמונה ולהשפעתה על היכולת להתמסר ולא להתחמק מהרצונות האותנטיים שלנו, שאומנם אינם חקוקים בסלע אך אל לנו להתעלם מהם ולהיוותר בשדה הפנטזיה, אל לנו לברוח ממה שטומן בחובו סיכוי לחיים ממשיים וממומשים.
קלרה והשמש / קאזואו אישיגורו / 2022
קלרה והשמש, הרומן השמיני של הסופר הבריטי זוכה פרס נובל קאזואו אישיגורו, מתרחש בארה"ב בעתיד לא מוגדר. המספרת, בגוף ראשון, היא קלרה, אישה מלאכותית שניזונה מהשמש וייעודה הוא לספק שירותי חברות מלאים למי שרוכש אותה. היא אומנם לא הגרסה המתקדמת ביותר בשוק, אבל ניחנה בכושר התבוננות מיוחד שמשתלב עם יכולות רגשיות מפותחות: "ככל שאני מתבוננת ורואה יותר, רגשות רבים יותר נעשים זמינים לי" (עמוד 97), היא מעידה על עצמה, וממשיכה למלא את תפקידה בחריצות.
דרך חלון החנות שבה מוצעת קלרה למכירה, היא לומדת על העולם שבחוץ, עד אשר רוכשת אותה ג'וסי בת ה-14, נערה חולנית שמזהה בקלרה משהו מיוחד. קלרה היא דמות "אנושית" באופן אפילו מעט משעמם. היא מתבוננת, סקרנית מאוד, מעט מוזרה וכמובן חברה מסורה. הבנאליות של דמותה מחדדת את השאלה העולה בהמשך העלילה – שעדיף שלא נפרטה כדי לא להרוס את חוויית הקריאה – הנוגעת בפחדים הגדולים ביותר וביחס שלנו לאהבות שמלוות את חיינו, על עוצמתן ושבריריותן. "אין שום דבר מיוחד כל כך בבת שלי", מצהיר אביה של ג'וסי, ועדיין, אפילו קלרה הרובוטית יודעת לומר שלא משנה כמה ננסה להתחכם, יש דברים שאין להם תחליף.
לקריאת פרק ראשון
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
שרה שנירר | מייסדת בית יעקב וממחוללות הפמיניזם האורתודוקסי
עקיבא גריןהמיתוס והפער
השעה שעת לילה מאוחרת. השקט הקסום ביער ירושלים מופר באחת. קבוצת בנות עשרה, מהטובות בסמינר, עליזות ושובבות, נכנסת אל היער. אחת הבנות מצוידת בגיטרה, חברתה בחליל צד. וכך, הרחק מעין כול, מתחילה המסיבה. הבנות לא מסתפקות בשירה ובזמרה, אלא יוצאות במחול. הריקודים הסוערים, מלאי שמחת הנעורים, נמשכים עד קרוב לעלות השחר. קיומו של האירוע הובא לידיעת ההנהלה הרוחנית של הסמינר, ואחת המורות הכבודות פנתה אל החוגגות ברוב כעס וחמה: “מה שרה שנירר הייתה אומרת על החרפה שאירעה? בשביל זה היא הקימה את בית יעקב? בשביל ריקודים והוללות? לאן עוד נגיע?" הממולחת שבחבורת התלמידות לחשה בקול: "אם שרה שנירר הייתה כאן, היא הייתה מצטרפת אלינו”. הארכיון מגלה שהתלמידה צדקה. על פי עדותה של נערה מהראשונות שהתחנכו ב"בית יעקב", חגיגות ט”ו באב – חג ריקודי העם המעורבים מימי המשנה – נערכו יחד עם שרה שנירר ביערות ליד סקאווה, הסמוכה לקראקוב. המסיבה כללה הליכה ביער לאור ירח ונאום של שרה שנירר ושל אחת התלמידות־מדריכות. הנואמת טענה בפאתוס ש”חג ט”ו באב שייך לנו, הנשים”. לאחר מכן פצחו הבנות בשירה ובריקודים. עוד על אירוע יוצא דופן זה ראו ברשומתה של נעמי זיידמן, "התחייה הפמיניסטית של ט"ו באב", באתר "הספרנים" – בלוג הספרייה הלאומית.מי את, שרה שנירר?
הקאנון החרדי צנזר חלקים מהותיים ורבים מחייה ומפועלה של שרה שנירר, יומניה המפורסמים נערכו באופן מגמתי. מהיומנים המקוריים עולה דמות שונה מזו שמנסים להציג בבתי הספר החרדיים. את מה שלא מספר היומן השלימה לי תלמידה אחת אדיבה, בריאיון שערכתי עימה לפני שנים מספר. פניה הטובות ואדיבותה של אותה תלמידה חביבה ונעימת סבר לא ימושו מזיכרוני. מלבד הריאיון איתה וכתבתה של סוכצ'בסקי־בקון במקור ראשון, שנעזרתי בה רבות בכתיבת מאמר זה, הסתמכתי גם על ספרה המיוחד של פרופסור נעמי זיידמן, שהיא בוגרת "בית יעקב" בעצמה: שרה שנירר ותנועת בית יעקב, מהפכה בשם המסורת. צירוף הדברים מעלה את התמונה הבאה: שרה נולדה בקראקוב למשפחה חסידית ענייה, אשר מנתה עשרה ילדים. בשל העוני העצום נאלצה שרה לעזוב את בית הספר ולעזור בכלכלת הבית, אך התחננה להוריה שייתנו לה להשלים את בית הספר היסודי. הוריה הסכימו. את השכלתה הגבוהה נאלצה שרה לרכוש באופן אוטודידקטי. שלטונות פולין הרשו לבני המעמד הנמוך להשתתף בהרצאות בתור שומעים חופשיים, והנערה הסקרנית ניצלה את זה היטב. היא הקפידה להשתתף במסלולי ההרצאות האלו על תרבות גרמנית, על שירה ומחזות. רעיונות על מעמד האישה החלו לעלות בפולין הנחשלת, ושרה ינקה רעיונות אלו מפי מוריה הנוכריים. כבר באותם הימים התבשלו בה דעותיה הפמיניסטיות. בהיותה בת 20 כתבה ביומנה: “האידיאל שלי, אי־שם במעמקי נשמתי, הוא רק לעבוד למען אחיותיי! […] לו הייתי יכולה לשכנע אותן יום אחד מה המשמעות של להיות אישה יהודייה אמיתית, לא רק למען האימהות שלהן או מפחד מאבותיהן, אלא רק מתוך אהבה גדולה לבורא עצמו […] לו הייתי יכולה לחיות עד שאיהנה לראות את תורתי נכנסת לבתים של אותן נערות יהודיות […] האם אני יוצאת מדעתי? […] איך אנשים היו צוחקים עלי, איך הם ידברו עלי!? איזו ילדה חסידית מטופשת!" בהיותה נערה רווקה, חופשייה מעול בית ונישואין, השקיעה שרה זמן רב בלמידה ובביקורים בתיאטרון הפולני. התרבות הפולנית הייתה ספוגה בעורקיה. שיריו של אדם מיצקביץ’ ויוליוס סלובצקי היו שגורים על לשונה. הוריה של שרה התקשו למצוא לה שידוך, בשל מראהּ הלא-חינני. היא נולדה עם שפה שסועה והרופא תפר את שולי השפה בגסות, דבר שכיער את פניה. בהתקרבה לגיל 30 (!) השיאו אותה הוריה לבחור חסידי בינוני בשכלו. הנישואין לא עלו יפה, שרה לא הייתה מוכנה להסכים עם תפיסת הנישואין הפטריארכלית שעל פיה מקומה של האישה – ולא משנה כמה היא חכמה ומוכשרת – הוא בין התנור לכיריים, כולל כיבוס בגדי הבעל וטיפול בעדת ילדים. היא דרשה וקיבלה גט מבעלה. חזון מאוד לא נפוץ באותה תקופה ובאותה קהילה. מאז דבק בשרה כינוי הגנאי המשפיל “די גיגעטע” – הגרושה. בימים ההם היה כינוי זה אות קין נצחי על מצח האישה.מצב החינוך וההתייחסות הרבנית לכך
בתקופת עלומיה של שרה מצב היהדות היה בכי רע. פריקת העול ההמונית לא פסחה גם על בתיהם של הרבנים הגדולים ביותר. די אם נציין את ילדיו של רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב – ה”שם משמואל" שהפנו עורף ליהדות בבוז,[1] או שנקרא את זיכרונותיה של איטה קאליש־קמינר, בתו של האדמו”ר מוורקא־אוטבוצק, שכתבה על חבריה הרבים וחוג ידידיה שכלל בתוכו את מיטב בניה של היהדות הנאמנה.[2] הרבנים אומנם היו עסוקים בסכסוכי חצרות, במריבות שוחטים ובמאבקי שליטה, אך היו גם ניסיונות להציל את בני הנוער, בין השאר באמצעות הקמת ישיבות בליטא, בפולין ובהונגריה. שונה היה המצב בקרב הנערות; התפיסה המסורתית גרסה ש"מוטב יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים". תוצאות התפיסה הזו היו אסון קולוסאלי. שיעור המרות הדת והחילון נסק באופן תלול. כשהייתה שנירר בווינה, היא נחשפה לרעיונותיו המהפכנים של הרב שמשון הירש, מרבני הנאו־אורתודוקסיה המפורסמים. הרב הירש העביר את נקודת הכובד מעיסוק מופרז בתלמוד ופלפוליו לעיסוק בעקרונות היהדות, לימוד תנ"ך ומדעים ומתן שוויון לנשים. בבית הכנסת שייסד בפרנקפורט היו 550 מקומות לגברים, ו־350 מקומות לנשים. רעיונותיו של הירש וחדשנותם מצאו חן בעיני האישה המשכילה והמהפכנית. בפיקחותה הבינה היטב כי שיטת החינוך הישנה לא תחזיק מעמד מול גלי החילון, אך ידעה שבלי הסכמה רבנית לא תוכל לפעול כלל. לשם כך השתמשה שנירר בברכה שנאמרה לה על ידי רבי יששכר דוב מבעלז, כהסכמה לפעילותה. היא קיבלה גם הסכמה שבשתיקה מהאדמו"ר מגור, ועידוד גלוי מהחפץ חיים. חשוב לציין שחסידי בעלז השמרניים לא הסכימו עם רעיונותיה, וגם אחר כך, כשנפתחה בבעלז רשת בתי חינוך לבנות, שמה היה "בית מלכה", ולא "בית יעקב". מלבד רבנים אלו, רוב רבני הונגריה לחמו ביוזמה בכל הכוח. ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש כינה את הרשת "בית עשו" – בהיפוך מכוון לשמה של הרשת, "בית יעקב". במקומות רבים ספגה שרה זריקות אבנים. אבנים אלו לא נזרקו על ידי הבונדיסטים, אלא על ידי יהודים קנאים וחמי מזג. באחת מעיירות הונגריה לחם רב העיר נגד הכנסת רשת "בית יעקב" לקהילתו. לאחר שנתיים הוא נכנע, אלא שמחיר התנגדותו הראשונית היה כבד. כ־70 נערות מבנות העיירה פרקו עול. הצלחתה של שרה בהקמת מוסד הלימודים לבנות עוררה את מפלגת "אגודת ישראל". עד אותה תקופה לא הייתה במפלגה כל מודעות לצורכי הנשים. לצורך המחשה, אציין דוגמה מובהקת לכך. באמצע שנות ה־30 קיבלה מפלגת אגודת ישראל כרטיסי עלייה לארץ (סרטיפיקטים) מאת הסוכנות היהודית. על פי הנחיותיו של האדמו"ר מגור, הסרטיפיקטים ניתנו לגברים בלבד. בנות "בית יעקב", שכבר הפכו לקבוצת בנות פעילה, לא הסכימו לגזרה זו. הן השוו את מאבקן למאבק ההרואי של בנות צלפחד, שרצו נחלה בארץ ישראל ולא חששו להתעמת עם משה רבינו. כך אף הן, נחושות בדעתן ולא מוכנות להיות כנועות לתכתיבי הממסד הרבני המפלה ביודעין בין גברים לנשים. כדי שלא ייוותר רושם שתנועה מבורכת זו מנוהלת על ידי אישה בלבד, פעלו עסקני אגודת ישראל וחיתנו את שרה בשנית, עם יצחק לנדא. נישואין אלו התקיימו על הנייר בלבד. בפועל, הפעילות התנהלה מביתה של שרה כמו לפני נישואיה. בנות היו ישנות עימה בחדרה. אחותה הייתה דואגת לארוחותיה. גם במודעות הפטירה שיצאו אחר מותה הטראגי בקיצור ימים, נכתב רק שם המשפחה "שענירער" ולא הוזכר השם "לנדא" אף לא ברמז. אחרי מלחמת העולם השנייה, שמחקה כמעט את כל יהדות אירופה, פעלו בוגרות "בית יעקב" להקים בתי ספר לבנות. אולם כחלק מכתיבת ההיסטוריה ושכתובה על ידי הממסד החרדי, גם דמותה של שרה שנירר הפכה לאייקון המסמל חינוך לצניעות, לשמרנות ולהסתגרות מפני העולם החיצון, על אף שכאמור אין כל קשר בין דמות אייקונית זו למציאות.[1] להרחבה על כך ראו: י"י טרונק, פוילן: זכרונות און בילדער, חלק ז, ניו יורק: אונזער צייט, 1953, עמ' 201–217. להרחבה על דמויות של יוצאים ויוצאות נוספים ממשפחות מיוחסות בתקופה ההיא, ראו: דוד אסף, נאחז בסבך, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו, עמ' 331, הערה 54. [2] איטה סיפרה את סיפור חייה בספרה אתמולי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
הקפוסטה | מתכון מסע
מריה אסטריכר
(מאכל יהודי הונגרי מסורתי שנוהגים לאכול בפורים והוא מורכב מעלי כרוב ממולאים באורז ובשר ברוטב עגבניות)
או: אגדה משפחתית אורבנית
פורים 2005, אני נאבקת שלא להיחנק מצחוק. לופתת את הבטן מתחת לשולחן ומוחה דמעות של צחוק חנוק בלתי נשלט.
אני מביטה סביבי ורואה שכולם באותה הפוזיציה. עיניים מבריקות מדמעות של צחוק וחרחורים קלים עד כבדים.
אומנם הסיבה שלשמה התכנסנו כאן היא ארוחת פורים, שהיא אירוע בהחלט מצחיק, חגיגי ומוצלח למדי, אבל הצחוק ההיסטרי מגיע מסצנה ספציפית מאוד שבה שולמית האחות הקטנה נוגסת לתומה בקפוסטה שמנמנה מעשה ידי אימא, ומגלה לחרדתה את הסוד האפל מכול, שכולנו כבר גילינו בשלבים שונים בחיינו – שהקפוסטה האגדית של אימא, התבשיל הכי מושקע שלה שכל כך אהבנו לטרוף כילדים, עשוי, ובכן, משאריות של אורז מהשנה האחרונה שאימא פשוט זרקה למקפיא בתוך שקיות סנדוויץ' שמנוניות. הכרוב גם הוא נאגר שם במקפיא הענק, שאריות של כרוב מהמרק, כרובים שלמים במצב ביניים שנקנו במבצע באוגוסט והוקפאו למען סעודת הפורים וכמובן סופים של רסק עגבניות בקופסאות שימורים שנשלחו למקפיא כמות שהן, פתוחות ומטונפות.
שולמית מביטה בזעזוע בקפוסטה, משתעלת קלות, מקללת אותנו נמרצות תוך כדי צחוק מתגלגל וחסר שליטה – הדרך האסטרייכרית הנכונה להתמודד עם המציאות – ובאלגנטיות מקצועית מזיזה את הצלחת מעט הצידה ומכסה אותה במפית פרחונית כדי שאימא לא תיעלב.
אנחנו, הגדולים, עלינו על הסוד האפל כשראינו את אימא בסוף כל ארוחה שכללה אורז, אוספת את השאריות מהצלחות בתנועה מכנית לתוך שקית סנדוויץ' וזורקת למקפיא. וכל אחד מאיתנו בתורו עבר את השלב שבו הוא גדול מספיק כדי להבין מאיפה הגיעו המצרכים לקפוסטה החגיגית. כל אחד מאיתנו ביצע פתיחה מזועזעת של המקפיא במחסן ונשא הספד קטן למאכל שלא נהיה מסוגלים יותר לאכול בחיים.
שולמית הקטנה, לעומת זאת, שמעולם לא פתחה את המקפיא, כי היא הקטנה של אימא ומוז'ינקלה אמיתית שלא הכינה לעצמה מעולם סנדוויץ' או ארוחת צוהריים, קיבלה את המידע המפורט לתוך האוזן ממנחם ושמיל בשעה שנגסה בתאווה מהמאכל האהוב עליה.
אימא, כמו אימא, לא הבחינה בכל הדרמה הזאת ורק חייכה חיוך מלא נחת יהודית למראה יוצאי חלציה יושבים לסעודת הפורים ופיהם מלא צחוק.
השנים עברו, ואימא שמה לב מתישהו שאף אחד לא אוכל מהקפוסטה המפורסמת והפסיקה להכין אותה.
כולנו נשמנו לרווחה, ואימא המתוקה רק נאנחת בהקלה בכל סעודת פורים ומפטירה מתחת לאף שאיזה כיף שהיא כבר לא צריכה להכין את הקפוסטה הזאת, שגם ככה דרשה ממנה מאמץ קולינרי עילאי, ושהיא מבחינתה לאכול חלה עם טחינה בפורים, רק שאנחנו היינו כל כך להוטים לקפוסטה אז היא עשתה את המאמץ. אבל ברוך השם איבדנו עניין ועול אחד ירד לה מהגב.
חסדי ה' כי לא תמו. כי לא כלו רחמיו.
וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.
***
אין מתכון לקפוסטה, כי אין מצב שאני נוגעת בקודש הקודשים הזה.
אבל קבלו מתכון חגיגי ומשמח לבורקס בשר:
מצרכים:
חבילה של בצק עלים מופשר
למילוי:
חצי קילו בשר טחון
בצל אחד גדול קצוץ
2 שיני שום כתושות
כ-6 משמשים מיובשים קצוצים
חופן צנוברים קלויים
3 כפות שמן זית
כף סילאן
מלח ופלפל
פטרוזיליה קצוצה
והסוד שלי לטעם מיוחד: חופן של עלי זעתר טריים קצוצים.
אופן ההכנה:
מחממים את התנור ל-180 מעלות.
במחבת בינונית מחממים את שמן הזית ומטגנים את הבצל והשום עד להזהבה.
מוסיפים את הבשר לטיגון קצרצר וחלקי, כדי שהעסיסיות שלו תישמר במהלך האפייה.
מכבים את האש ומעבירים את תערובת הבשר לקערה. מוסיפים את שאר הרכיבים ומתקנים תיבול.
פותחים את בצק העלים למלבן בגודל הרצוי ומניחים לאורכו בשליש התחתון תלולית יפה של המילוי. מגלגלים בזהירות עד לקבלת נחש בצק ממולא, ומגלגלים אותו לשבלול.
מעבירים בזהירות לתבנית מרופדת בנייר אפייה, מושחים בחלמון ביצה ומפזרים שומשום לרוב.
שולחים לתנור לחצי שעה בערך, או עד שהשבלול זהוב, פריך ומגרה, ומתקשרים לאימא להגיד אה פרעיילכן פורים 3>
בתיאבון!
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
אותנטיות – זה כל הסיפור
רייצ'ל שץ
הסרט אושפיזין, או כמו שבאמת צריך להגות את שמו "האושפיזין", הפך להיות סרט שהבורגנות החילונית מוציאה פעם בשנה מהמדף מעל הטלוויזיה, מנערת את הקופסה מהאבק וחוגגת את חג הסוכות. מעין ברכת כוהנים שנתית.
בלי שום קשר לאלוהים, כמובן.
יש מעט סרטים ישראליים שהצליחו להתרומם ולהיכנס לקאנון התרבותי המקומי והפכו לקלאסיקות. כאלה שנדמה שיש להם משבצת שידור קבועה בגלגל השנה והחיים שלנו כחברה. כמו אבי נשר עם "הלהקה", שמי זרחין עם "הכוכבים של שלומי", אורי סיוון וארי פולמן עם "קלרה הקדושה", ניר ברגמן עם "כנפיים שבורות", הגשש החיוור עם "גבעת חלפון אינה עונה" ועוד.
הקולנוע בארץ עדיין צעיר, בכל ביס תרבות נדחפות קצת שאריות חול וגמלים, ואומנות צריכה זמן כדי להתהוות. אולי, כמו במקרים רבים, זה עניין של כסף. בכל שנה קרן הקולנוע הישראלית (שעל התקציב שלה בעיקר מתבססת התעשייה) מתקצבת שישה- שבעה יוצרים בלבד ב-כשלושה מיליון שקל לסרט באורך מלא. זה נשמע הרבה, אבל קולנוע הוא תחום יקר מאוד. לשם השוואה, האוונג'רס האחרון תוקצב בכ-220 מיליון דולר.
אז אנחנו לא הוליווד, זה ברור, לא בשנים, לא בתקציב וגם לא בקצב. אבל התעשייה בארץ הולכת ומתפתחת, ויצירות ישראליות מגיעות לענקית הסטרימינג "נטפליקס". בסדרה "שטיסל", לדוגמה, ניתן לצפות כעת במאה תשעים מדינות מסביב לעולם. גם בתחום הקולנוע סרטים ישראליים מתחילים לתפוס מקום ונוכחות. לא מזמן במאי ישראלי זכה בפרס "דוב הזהב" בברלין, ולאחר מכן בפרס "חבר השופטים" בפסטיבל קאן בצרפת.
אז איך בכל זאת קולנוע צעיר ולא מתוקצב מצליח?
ובכן, קולנוע הוא מדיום נרטיבי שאוהב נקודות מבט, והוא תמיד ינסה לחדש את עצמו ולמצוא נקודות מבט ספציפיות שלא ראינו. זו הדרך שלו להתפתח, למצוא עוד סיפורים ועוד גוונים אנושיים שיצטרפו לסיפור הגדול של האנושות.
אם אבקש מעשרה אנשים לספר לי על השפן הקטן ששכח לסגור את הדלת, כל אחד יספר סיפור אחר. אחד יתמקד בסבל של השפן, השני ינסה ללמד את הקורא מוסר השכל, והשלישי יחליט שהסיפור בכלל צריך להיות מסופר דרך עיניו של החיידק.
אחד השינויים הכי גדולים שעברתי בתהליך היציאה, ושלאט לאט קרה גם ליוצאים נוספים סביבי, הוא התפתחות של נקודת מבט ספציפית ואישית על החיים. ההבנה שהקונפליקטים שלי שונים, שהדרך שבה אני חווה אהבה, שמחה וכעס היא שלי, שלכל אחד גבולות מוסריים שונים (מה שבעיניי ראוי, ייתפס בעיני האחר כבעייתי), שנקודת המבט שלי על החיים היא אינדיבידואלית ולא שייכת לחברה, וככל שהיא אינדיבידואלית יותר, היא שייכת לי יותר.
יש שיאמרו שזה בעצם כל הסיפור של יציאה מהחברה החרדית. הייתה לנו נקודת מבט פנימית אחרת מהחברה שבתוכה גדלנו. וההתנגשות הזו דחפה אותנו החוצה, לעולם שבו יש יותר מרחב לבחור את הנרטיב ולספר אותו כמו שאנחנו רוצים.
מה מיוחד בסרט "האושפיזין" שהצליח להעלות אותו מעל השאר?
כששולי רנד כתב את הסרט "האושפיזין" ואז שיחק בו (וגם זכה עליו בפרס אופיר) השנה הייתה 2004. ז'אנר "סרטי הדוסים" כמעט שלא היה קיים (הסדרה "החצר" שודרה ב-2003, ודוד וולך יצא עם הסרט "חופשת קיץ" רק ב-2007). העולם החרדי היה עדיין גטו ואף אחד לא הציץ מעל החומות, לא באמת. היו במאים חילוניים שניסו להציג את החברה החרדית על המסך, אבל נקודת המבט שלהם הייתה חיצונית והדמויות יצאו שטוחות, הן היו פלקט של אנשים דתיים שנראים ומתנהגים בצורה מסוימת, אבל לא אנשים חיים. לעומתם, נקודת המבט של שולי רנד הסעירה את הקהל הישראלי והפכה את הכול לחי ואמיתי. הסרט גם מביא איתו תמות דתיות שלא נראו קודם על המסך הישראלי.
גם בשוק השחור הדוסי, "האושפיזין" היה בין הדיסקים הנצרבים ביותר בהיסטוריה, כולנו רצינו לראות מי האיש שהעז לעשות עלינו סרט והאם הצליח להציג את העולם החרדי כפי שהוא, לפחות כפי שאנחנו רואים אותו.
אבל הסרט "האושפיזין" לא הצליח להביא רק נקודת מבט חדשה לזמנו בקולנוע הישראלי, הוא הביא גם נקודת מבט שעד היום נשקפת מעיניים ספציפיות מאוד, עיניים של חוזר בתשובה.
חוזרים בתשובה ייחשבו לנצח "האחר", "השונה", בתוך הקהילה החרדית. הם אף פעם לא יהיו באמת חרדים, גם אם הם מאוד מנסים להיות כאלה. החברה מסרבת לראות בהם חלק, והיא כנראה צודקת, הם עדיין נושאים בתוכם חלקים מהחילוניות ולא מוכנים לוותר עליה. כמו, למשל, על הצורך שלהם ליצור, או על נקודת המבט האינדיבידואלית שמסכנת את החברה החרדית כפי שהיא בנויה היום. שולי רנד ערני מאוד בתוך הסרט כלפי המקום שהחברה החרדית מקצה לו והוא מתבונן בו בכאב אבל גם בהבנה.
ניתן לראות זאת בסצנה שבה שולי קונה את האתרוג הכי מהודר, הכי יפה, כדי להרגיש שייך, כדי להיות משהו שהחברה החרדית אף פעם לא תיתן לו להיות.
המציאות מייד מנכיחה לו עד כמה הוא לא חלק, כאשר שני חברים מהעבר באים לבקר אותו ומזכירים לו שהוא אחר, שהעבר תמיד יהיה חלק ממנו גם אם אלו חלקים בעצמו שקשה לו להתמודד איתם.
בסצנת הסיום של הסרט הגיבור עומד באמצע בית הכנסת, הוא הרגע מל את הבן הראשון שלו וכולם רוקדים סביבו. הוא מוקף בקהילה החרדית, ואז מצטרף אליו גם העבר שכה פחד להתמודד איתו. העבר מיוצג על ידי החברים מפעם שחובשים כיפות ומצטרפים למעגל הרוקדים. הגיבור, שעד כה ניסה להסתיר את חבריו, מצליח לקבל אותם ואת עברו.
או כמו שכתבה המשוררת זלדה:
"הֶעָבָר אֵינֶנּוּ תַּכְשִׁיט
חָתוּם בְּתוֹךְ קֻפְסָה שֶׁל בְּדֹלַח
גַּם אֵינֶנּוּ
נָחָשׁ בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת שֶׁל כֹּהַל –
הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ
בְּתוֹךְ הַהֹוֶה
וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר
נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר –
כַּאֲשֶׁר הֶעָבָר מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה
זוֹ הֲרָמַת הַחַיִּים כֻּלָּם..."
זהו סוף שמח, של תקווה, של קבלה, והוא סוגר את התמה של זרות בנימה אופטימית.
אבל אולי דווקא בגלל נקודת המבט המיוחדת של היוצר הייתי מצפה לסוף פתוח יותר, כזה שבו הוא עדיין האחר, ולא האתרוג ולא ההתמודדות עם העבר יהפכו אותו באמת לחלק, כי יש משהו יפה בלהיות "השונה" ו"האחר" בתוך חברה, להיות בעל התשובה, לחיות בתוך חברה מסוימת, להבין אותה אבל בו-זמנית גם לא להיות שייך עד הסוף. יש משהו יפה בלשמור על היכולת שלך להיות אינדיבידואל, על הדרך שבה אתה רואה את המציאות, ועל הדרך שבה אתה מספר סיפור.
אולי ההשלמה הזו עם הזרות יכלה להיות סוף ריאליסטי ושמח יותר.
כשנציגי נטפליקס הגיעו לאחרונה לארץ לפתוח חממה לתסריטאים מקומיים, ישבתי בקהל בסשן של Q&A, המיקרופון עבר מאחד לאחד וכולם שאלו שאלות, כולם רצו להבין, מה נטפליקס מחפשת, כל אחד רצה להבין איך לכתוב את הסדרה שנטפליקס תקנה. לאחר מספר שאלות דומות מהקהל, קמה אחת הבכירות ואמרה: "אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, אתם תאמרו לנו. כל מה שאנחנו מחפשים הוא אותנטיות, אותנטיות של נקודת מבט. ספרו לנו את הסיפור שלכם".
ולמי שהדיסק הצרוב של אושפיזין עוד לא הגיע אליו, הנה קישור לטריילר: https://www.youtube.com/watch?v=zVfXipr3WuE
יום דין או יום התחדשות?
עקיבא גרין
בקרב אלו שגדלו בקהילות חרדיות, צמד המילים "ראש השנה" מעלה בדרך כלל אסוציאציות של ימי תפילות ארוכים מאוד, אכילת "סימנים" תפלים בסעודת הלילה, תקיעת שופר, ואז עוד אחת ועוד אחת, ואמירת תשליך אחרי הצוהריים. כל אלו הן פעולות מעשיות למדי, ולעיתים משמעותו של החג נדחקת מפאת הקפדה על הלכות וניסיונות לזכור מתי התפילה נאמרת בלחש ומתי בקול. אולם ארון הספרים היהודי המפואר מציע מחשבה עמוקה ומרתקת על משמעות היום, הרחק מהדימוי המפחיד של יום הדין, כפי שבא לידי ביטוי בפיוטים ובתפילות.
בשורות הבאות נצא למסע התחקות בעקבות המקורות, ונבדוק את תפיסתם של גדולי ההוגים הרבניים, ונגלה מחשבות שמתחברות היטב לתאוריות חדשניות ויכולות להאיר את החג מזווית מעט שונה, חתרנית במידת מה, ובהחלט רלוונטית.
ראשית – כמה "ראשי שנה" יש? לא מעט. המשנה בתחילת מסכת ראש השנה מלמדת אותנו שיש כמה וכמה ראשי שנים: ראש השנה למלכים ולרגלים (חגים) כלומר לבני האדם; ראש השנה לבהמות, ראש השנה לנטיעות ולירקות, השונה מראש השנה לאילנות. מבלי להיכנס לפרטי כל אחד מראשי השנה, ניתן לסכם את הרעיון של המשנה בשני משפטים: לכל תופעת טבע ראש השנה משלה. לבהמות יש עונת ייחום קבועה, ובהתאם לכך נקבע ראש השנה שלהן; לקבוצת הפירות ולקבוצת הירקות עונות הבשלה וגידול משלהם, ואילו ראש השנה של בני האדם נקבע לתאריך שלפי המסורת היהודית הוא יום בריאת האדם הראשון.
עתה נתקדם לבירור משמעותו של יום זה: מה התועלת שלו, לשם מה הוא נועד. האם רק כנקודת ציון במפה, או שיש לו מטרות נוספות?
לשם כך נתמקד בכמה רעיונות המשלימים זה את זה, ומעניקים תמונה פנורמית לראש השנה ומשמעותו הרלוונטית לנו.
הרמח"ל, רבי משה חיים לוצאטו (1706–1744) – הוגה דעות ואיש אשכולות מפדובה שבאיטליה, מסתייג מתפיסת ראש השנה כיום דין. לדבריו, הבורא לא זקוק ליום מיוחד בשנה כדי לשפוט את ברואיו; הוא יודע היטב את מעשיהם ומתבונן בהם כל השנה. אולם כיוון שביום א' בתשרי נברא האדם הראשון, משמש תאריך זה בכל שנה ושנה כמעין נקודת ציון במפת חיי העולם. לפי תפיסתו של הרמח"ל, הזמן מתנהל לו במין מעגליות החוזרת על עצמה; בכל שנה ושנה נברא העולם מחדש. בריאה מחודשת זו יוצרת מבחן מתחדש, מי יישאר בעולם המחודש ומי חלילה ייפלט ממנו; מי יקבל בריאוּת ועשירוּת, ומי ירד מנכסיו וייפול למשכב. מהלך זה מכונה בפי חז"ל "יום הדין", אך אין מדובר ביום דין אלא ביום מבחן.
בתורת הקבלה הלוריאנית נמצא רעיון דומה במידת מה. האר"י מתבונן בסדר בריאת האדם הראשון, שנוצר בראש השנה, ולומד ממנו לקחים הנוגעים לנו. בתורה מסופר שתחילה נברא האדם כגוף אחד – זכר ונקבה. לאחר מכן הפיל אלוהים תרדמה על האדם, לקח ממנו צלע וברא ממנה את האישה. בקריאה שטחית של הטקסט המקראי מתקבל הרושם שאלוהים שינה את תוכניתו המקורית; תחילה ברא יצור דו־ראשי, לאחר מכן נמלך בדעתו והחליט לחלק את היצור הזה לשני חלקים, בתהליך הנקרא "נסירה".
אולם לאמיתו של דבר טמון בתהליך זה יסוד חשוב החוזר ומתעורר בכל שנה מחדש. התערובת הזאת, של יצור דו־ראשי, כללה בתוכה טוב ורע (או "חסדים וגבורות" בשפת הקבלה), המעורבבים זה בזה. ההפרדה יצרה הבדלה בין טוב לרע, מרגע זה הרע עומד בפני עצמו, כבריה נפרדת, והטוב נשאר בלי תערובת. תהליך ההפרדה קורה בכל שנה ושנה. האדם מזכך את עצמו, משחרר ממנו חסמים וכוחות רעים, ומבדיל אותם ממנו.
אם נעמיק בדברים ניווכח לדעת שדברי הרמח"ל ודברי האר"י שונים זה מזה, וכי מדובר בתפיסות עולם מנוגדות. בעוד הרמח"ל מציב את נקודת הכובד אצל הבורא, והוא זה שעורך את תהליך הברירה בין הטובים לרעים, האר"י סבור כי על האדם צריך לעשות זאת בעצמו, כמובן בהקבלה לתהליכים המתרחשים בעולמות עליונים.
רבי יצחק עראמה, מרבני ספרד בדור הגירוש המפורסם, מציע בספרו הפילוסופי־פרשני "עקידת יצחק" (שער סז, פרק ה) רעיון אחר. לדבריו, עצם הידיעה שפעם בשנה הבורא מביט ומשקיף על מעשינו וקורא לנו לסדר, תגרום לנו להיות טובים יותר.
גם פירוש זה מציב את האדם במרכז, שכן הוא מדגיש כי ראש השנה נועד לנו, בני האדם, ולא עבור הבורא.
אדגים את הרעיון במשל ארצי, כשם שעל כל כלי רכב לעבור "טסט" אחת לשנה, כך גם עלינו לבחון עצמנו באופן יסודי אחת לשנה. במהלך השנה האדם חי את חייו ושטף היום־יום ואתגריו מקשים עליו להתבונן במעשיו ובדרכיו. העצירה החד־שנתית הזאת, שעניינה התמקדות במעשים והתבוננות רטרוספקטיבית ועתידית, מסייעת לאדם להיות טוב יותר.
מכאן, עלינו להסיק כי ראש השנה הוא זמן של התחדשות ורענון, זמן שבו עוצרים לרגע, מסתכלים על העבר, סוקרים את מעשינו, בודקים במה טעינו. לאחר מכן עושים בקרת נזקים, מגבשים תוכניות עתידיות, ויוצאים לדרך. לולא קיומו של יום זה, היינו נעים במעגל החיים במין ספירליות חסרת תוחלת, שקועים במרוץ עכברים תזזיתי בלתי פוסק. דווקא העצירה הזאת מנביטה בנו זרעים של שינוי והתקדמות.
משא החגים
חני כהן
תרועת הפתיחה לתקופת החגים, כמו שאני זוכרת אותה, התחילה כשהאדמו"ר מצאנז היה מגיע לירושלים, לאחל לחסידים שנה טובה. איני זוכרת את התאריך המדויק, האירוע שמור לי במוח בתיקיית "חגים ומועדים" תת נושא "חגי תשרי". אבל אני כן זוכרת משפחות־משפחות עומדות בבית הכנסת הירושלמי של צאנז, מחכות לתורן להיכנס אל האדמו"ר. כמה גבאים חתומי פנים ניצבים מול הדלת כמו שומרי ראש; בחוץ שולחנות עם מעט בקבוקי מים, ספרייט וצלחת עם רוגעלך יבשים; בפנים החדר די קטן. אמא ואני עומדות ליד הקיר, ואבא והבנים ניגשים אל האדמו"ר. הוא מדבר קצת עם כל מי שזכה להיוולד כבן, מתעניין פה ושם, חורץ כמה גורלות ("אתה צריך לעבור לישיבה של החסידות. יותר טוב שתלמד שם") ואחר כך מאחל שנה טובה. אז היה מרים את הראש לרגע אחד קטן ואומר, "גם לראבעצן. שנה טובה". והלב שלי היה נופל מהתרגשות.
בשנה שהייתי בת שמונה־עשרה אבא שלי שאל את האדמו"ר אם נכון כבר לשמוע לי שידוכים. זה היה אחרי שהדמות החסידית הצדיקה שתחזקתי החלה להתערער ולהתקלף בקצוות, ואנוכי סירבתי בתוקף למהלך המקובל לקיבועהּ קרי: חתונה עם חתן צדיק. אבא שלי חיכה לאותו רגע אצל האדמו"ר, כדי להשתמש בנשק יום הדין שמספיק בשביל להוות הכרעה סופית וחד־משמעית. שנתיים קודם לכן בת הדוד שלי התארסה, זה קרה כמה שבועות אחרי שהרבי אישר שהגיע הזמן. אבל אצלי האדמו"ר לא ענה. אולי דעתו הוסחה, אולי יש לו רוח הקודש. כך ניצלתי מאירוסין מהירים ועד היום, כמעט שמונה שנים מאז, אני זוכרת לו את הרגע הזה לטובה.
מתפלל כמונה מעות
בנתניה, בכל שנה, לקראת החגים, הייתה מוקמת עזרת נשים ענקית, מוגבהת, במבנה עצום ליד חוף הים. המבנה נועד לתפילות החסידים שיגיעו מכל הארץ. קראו לו "א־גרויסע זאל (האולם הגדול). זה היה אולם ענק, והוא התמלא באלפי בני אדם. התפילות בראש השנה היו ארוכות. ארוכות מאוד.
גם ממרחק של שנים אני מתכווצת כשאני נזכרת בהליכה שלי לכיוון בית הכנסת. מעולם לא הצלחתי לאהוב את זה. כבר בסוף הקיץ, שבועות לפני החג, הייתי נזכרת מדי כמה ימים בצפוי לי, ונאנחת. אני זוכרת איך הייתי יוצאת בבוקר לאולם הגדול, למקום שאבא קנה לי, מחזיקה את המחזור הענק והולכת לאט לאט, סופרת צעדים, מקווה שהדרך לא תיגמר.
האדמו"ר היה החזן. וככל שעברו השנים קולו נחלש. מתוקף תפקידו כצדיק הוא היה מתפלל כמונה מעות, אבל גם בקרב מוני המעות הוא היה איטי במיוחד. כאמור, האולם היה עצום בגודלו, ואני, שאיתרע מזלי להיוולד אישה ולא רק זאת אלא שנולדתי אישה שאינה בקשר משפחתי ישיר לרבי ואינה נשואה, הוקצה לי מקום בזנב עזרת הנשים, רק שורה או שתיים לפני אלה שלא שילמו על מקום. בקושי היה אפשר לשמוע משהו. וגם ההערות שאבא כתב לי בעיפרון בשולי דפי המחזור, מתי אומרים מה ואיפה נעמדים ועל מה שווה לכוון, היו כמו קרש הצלה ממקלות ארטיק ולא הספיקו. היו כמה קטעים יפים של שירת מקהלה ופיוטים, היו חלקים שבהם כולם צועקים יחד, הייתה קצת חגיגיות באוויר, אבל בשבילי הם טבעו בתוך התפילה הארוכה והתבטלו בשישים.
הרבה מאוד נשים עייפות ורעבות עמדו סביבי בבית הכנסת. ושאלוהים יסלח לי, חלקן שיחרו לטרף. ואני, שתמיד הייתי קצת יותר קולנית, קצת יותר מבולגנת וקצת פחות מתאימה, הייתי הטרף המושלם. אם הייתי מדפדפת במעט נמרצות בזמן שאני מחפשת את הקטע הנכון הייתי מקבלת צקצוקים. נעמדת, צקצוקים. משתעלת, מבטים. משהו נופל לי על הרצפה, מבט מצמית. מהפחד הוא נופל שוב.
בכל שנה בראש השנה הייתי נכשלת בתוכנית הריאליטי המעייפת בעולם. מוקפת בשאר המודחים הייתי נושרת לי אט לכיוון תאי השירותים, להפסקה היחידה הלגיטימית מהתפילה. מובסת.
מאבק אבוד מראש
בנות הדודות שלי, כולן, הגיעו לשלבים הגבוהים יותר וסבלו פחות, ככל שידוע לי. ייתכן שגם הרגישו תחושות על הסקאלה החיובית יותר. קטונתי מלהבין איך בן אדם יכול לשבת עשר שעות בבית הכנסת ולא לשלוח יד בנפשו או בנפש אחרת שמצקצקת אליו. לעולם לא אשכח את בת הדודה שלי, רוחי, נשארת בעזרת הנשים בזמן ההפסקה היחידה, כדי לנצל את הדקות המעטות לאמירת תהילים. איזה סיכוי היה לי מולה במלחמה על מכסת השנים הטובות שאלוהים מפזר בכל שנה? שום סיכוי.
אחר כך היינו מתנהלות לאט לכיוון הבית של סבא וסבתא לסעודת חג. הדרך ארכה אולי שבע דקות, אבל עם הצעדים לכיוון הרחוב הייתה מתקלפת מאיתנו הכבדות ופתאום חזרנו להיות בנות אדם נרגשות שאוהבות אוכל טוב ושיחה וצחוק.
בערב, אחרי התפילה, כשסיימנו לפרט בכל לשון של פירוט כמה אנחנו מעריצים את אלוהים וכמה הוא מלך גדול וחזק, היה ראש השנה הופך לחג נעים, שכולל ברכות שנה טובה ומשפחה ובגדים ואוכל טוב שבּאבּי מכינה. אם להיות כנה, העננה של אלוהים שמחלק את השנים שלו בקפידה בעודנו אוכלות – כמו גרסה ממש מפחידה של פיית שיניים – הייתה מסבה לנו אי־נוחות קלה, אבל נסבלת. כמו צינון ויראלי.
ככבשים מסומנות
אחר כך הגיעו ימי "סביר להניח שאת הולכת לחטוף השנה, אבל את עוד יכולה לנסות לקרוע את רוע הגזירה ובחיים לא נגלה לך אם הצלחת" – או בשמם המקוצר: עשרת ימי תשובה. היה כיף. כל שיעורי החול בסמינר הפכו לשיעור יהדות, וכך נאלצתי לשמוע על אותן כבשים מסומנות ואומללות מעשר מורות שונות, אחת מהן עם מבטא אנגלי כבד. הוא מסמן אותן. אין להן מושג. הוא יהרוג אותן בסוף, בנות יקרות. קתרזיס. סוף.
גם ביום כיפור חזרנו כולנו לגרויסע זאל בנתניה, והסאגה חזרה על עצמה. הפעם הנשים העייפות סביבי גם צמות. חם נורא. האדמו"ר בוכה למטה, בעזרת הגברים, על כל סוגי המוות שמפורטים בפיוט. כולם נשנקים. אני רוצה להיעלם משם מייד. בסקילה, בשריפה, בהרג או בחנק. בואו לקחת אותי. אני סופרת את הדפים שנשארו במחזור. מחלקת אותם לפי שעות. עדיין הרבה. סופרת חלונות. מחשבת גימטרייה למילים במחזור. השעון הגדול בגרויסע זאל עומד. השילוב של שעמום, חוסר שייכות ופחד גדל לי בגוף ומסתחרר סביבי. בחוץ תינוקות בוכים.
החברה הג'ינג'ית שלי
עד היום אני לא מכירה הקלה מזוקקת וטהורה יותר מזו שהרגשתי בכל שנה כשהגענו לפסוקים האחרונים של נעילה. השמש הייתה שוקעת בחלונות הענק של בית הכנסת, וגם הנשים סביבי היו מקבלות איזו רכות לקראת הסוף והצקצוקים נחלשו. אז, כשהאיום היה מוסר, לפעמים ולרגע, הייתי נוגעת במקום ההוא, שיחידות סגולה הגיעו אליו, ומתרגשת מהניקיון המפוקפק שהצום והתפילות והסבל העניקו לי, ונזכרת בקיומם של רחמים בעולם. אחרי תקיעת השופר הארוכה הייתי יורדת לאט לאט במדרגות של עזרת הנשים, והולכת לכיוון האולם שמאחורי בית הכנסת, שם התארגנו כולם להבדלה. באוויר עמד ריח של תחילת סתיו.
מאז שאני זוכרת את עצמי, בכל סוף יום כיפור הייתי פוגשת באולם ילדה ג'ינג'ית. השיער שלה היה ארוך מאוד וחלק ביותר, והיו לה המון נמשים כהים. היא נראתה בדיוק כפי שאני רציתי להיראות ודיברה כמו שאני רציתי לדבר, וגם התנועות שלה היו כאלה שרציתי לסגל לעצמי ואף פעם לא הצלחתי. בפעם הראשונה שנפגשנו שם כנראה אני זו שניגשה אליה, וזה היה כנראה כשהייתי עוד ילדה בגן. אני לא זוכרת באיזו אמתלה, אבל דיברנו קצת. התחברנו. בכיפור הבא כבר ניגשתי אליה בכוונה. כך יצא, באופן מוזר, שבכל שנה, באותה שעה בדיוק, שעת סיום תפילת יום כיפור, ובדיוק באותו מקום, שהיה מלא בנשים ותינוקות בוכים, היינו נפגשות ומחליפות כמה מילים. מעולם לא נפגשנו בסיטואציה אחרת, אף פעם לא ניסיתי להכיר אותה לעומק או לבסס חברות. בכל שנה כשיצאנו מהאולם שכחתי ממנה ובטח גם היא ממני – עד כיפור הבא.
ממפגש למפגש היא גבהה ונעשתה יותר ויותר רצינית. בכל מפגש השיער שלה נעשה קצת יותר כהה, ובאופן חד משמעי ובלתי ניתן להדחקה, בכל שנה הפכה חסידית יותר ויותר. עד שבשנה אחת, כשנכנסתי לאולם, ראיתי אותה חובשת פאה קצרה ומעליה כובע, ובידיה תינוק. הפאה הייתה שחורה. בשנה שלאחר מכן לא נסעתי לנתניה לתפילות, נשארתי בירושלים, ועל כן אין באפשרותי לספק עדכונים חדשים בעניינה ואין לי מידע לגבי שערו של התינוק, שאז עוד לא קיבל צבע מובהק.
הקלה בדרך
הימים הנוראים בנויים כך שתחילתם במתח ההולך ומתגבר עד כי קשה לנשום, ואז, בבת אחת, ברגע שהשמש שוקעת ונועלת את היום העשירי של תשרי, המתח כולו צונח, ומגיעים החגים שבהם אנחנו מצווים לשמוח. פתאום כולם סביבי חוזרים להיות בני האדם הרגילים שאני מכירה; פתאום מוסכם וברור שכל אותם חטאים איומים ונוראים שאני, הילדה או הנערה, הצלחתי איכשהו לצבור פשוט התנדפו להם ומעתה הם שוכנים איפשהו בחוף הנפרד של צאנז. הפחד האצור משתחרר ונמוג. בכל שנה, בימים שבין יום כיפור לסוכות, היו תוקפות אותי עליצות משונה ושלווה גדולה. הייתי מאושרת.
בילויי חג
במוצאי כיפור, באוטובוס קו 407, התכנסו יחד גברים, נשים ותינוקות פוסט־טראומתיים בחזרה לירושלים. ומייד בבוקר שלמחרת התחלנו לסחוב מהמקלט את הקרשים לסוכה; אבא ואני והבנים.
סוכות היה ונשאר החג האהוב עליי. משהו בשילוב של הקלה גדולה ונפילת מתח עם ריח של עץ ודקלים, קישוטים ושיר – פלוס היומולדת שלי. חמש מתוך חמש במדד החגים. בסוכות, בכל שנה, נקייה ומלאת הקלה הייתי מקדישה שבוע שלם לארוחות, חברות ונסיעה לטבע. וגם, בכל שנה, היינו מדלגות לנו, קבוצת חברות או אני ואימא, להקרנת סרטהּ של דינה פרלשטיין. זו הייתה אחת ההזדמנויות היחידות שלי לצפות במסך ולחוות את עומק הריגוש שהוא יודע לספק. כשגדלתי והצלחתי לממן לעצמי את החוויה, הייתי הולכת לאולם "בית מלכה" להופעה של טלי אברהמי, ומדמיינת שאני אחת מהרקדניות היפות עד בכי שמחוללות על הבמה בביטחון נשי קסום.
אחרי כמה ימים של אושר היינו חוזרים לנתניה, לשמחת תורה והושענה רבה. כן, גם היום, כשאני בת עשרים ושש כמעט, איני בטוחה מה מגיע לפני מה ומה חוגגים בכל אחד מהמועדים האלה.
שמחת תורה אצל האדמו"ר. אני מצטופפת על פרנצס בעזרת הנשים, ביחד עם המגזר השני שלא ראוי למעגלים משלו, תינוקות וילדים. עמדנו צמודים, אלה שזכו ותפסו מקום בזכות גיל, קרבה לאצולת החסידות או שרירים מפותחים, לזכוכיות של עזרת הגברים. שם הם רקדו מיוזעים, מחזיקים ספרי תורה ודגלים. אלה שלא זכו צפו מאחור, בקומות הגבוהות הפרנצס, והביטו באלה שזכו. סוג של כלי שני לשמחה. אני, שהייתי ועודני אדם שצפיפות היא טריגר עבורו, שריד מהסבים והסבתות באירופה, הייתי נוטשת את הזכוכית אחרי פרק זמן כלשהו ונמלטת בחסות הרעש והבלגן לבית של סבתא. שם היה מזגן, היו עוגות ומי קרח, ולפעמים מצאתי גם חוברת מצונזרת של נשיונל גאוגרפיק, חבויה בארון של סבא שלי המתוק, זכרונו לברכה.
פעם אחת, כשחזרתי, אותרתי על ידי סבתא שלי החרוצה, שהייתה עסוקה בהכנות לאירוח 40-30 ראש. היא שאלה למה חזרתי מוקדם, ועניתי שזה משעמם אותי. הייתה שתיקה לרגע ואז היא אמרה: "את ילדה חכמה".
במוצאי החג האחרון בהחלט סופי 2, אחרי הקפות שניות שהייתי רואה עם כל המשפחה על מסך ששידר במעגל סגור והוצב ברחבה ליד הגרויסע זאל, הייתי חוזרת לירושלים, מותשת, ומשוועת לשגרה מכל סוג שהוא. באוטובוס, מול הנופים של הדרך לירושלים, הייתי מפעילה את נגן ה-MP3 התורן שלי ושומעת שירים שקטים. ככל שחלפו השנים הוחלפו השירים לפחות ופחות מתאימים לפרנצס של צאנז, ואני איתם.
אני יודעת שהרבה יוצאים זוכרים את זמן החגים לטובה, והרבה יודעים לספר על חוויות טובות, ואולי להתגעגע בחלוף מספיק זמן. גם אני זוכרת חלק מהשירים של סוכות ושמחת תורה, והתרגשות של התחלה, ופתקי שנה טובה, וברכה מאבא, ועוד כמה רגעי חסד. אבל עדיין, בכל שנה כשמגיעים החגים אני מוצפת הקלה עצומה כשאני נזכרת שהשנה לא קנו לי מקום בבית הכנסת הגדול, ואיש לא יאשים אותי שאני מדפדפת במחזור ברעש או בוולגריות. ועל כך, ישתבח שמו לעד.
שברים - תרועה
מערכת המגזין
הימים הנוראים תמיד היו נוראים בשבילי, סבלתי נורא.
להיות נכד של אדמו”ר שקהלו קטן, להתפלל בבית כנסת של חסידות בוטיק, אומר שכל אחד יכול לשמש כשליח ציבור בימים הנוראים. מה שגרם לזה שמהר מאוד לימדתי את עצמי לסלסל בנוסח התפילה.
לשומע החיצוני נדמה שיש נוסח חסידי אחיד, אבל במבט מדוקדק, או נכון יותר, בשמיעה מדוקדקת, אפשר להבחין בדקויות ובשוני. בדיוק כמו החרדים עצמם.
תמיד אהבתי ללמוד נוסחים; סבא שלי הקליט את עצמו מתפלל בנוסח זידיטשוב; השגתי הקלטות ישנות של אדמו”ר מבוגר ששר בנוסח רופשיץ; התעקשתי ללמוד גם את נוסח ויזניץ – ולאט לאט הרחבתי את ידיעותיי בתחום.
אפרופו ויזניץ. המשפחה שלי במקור משתייכת לחסידות ויזניץ. לפני שנסעתי לחגים לסבא רבא שלי, ידעתי שאני חייב ללמוד את הנוסח של ויזניץ ואת הניגונים שלהם, כי אי אפשר לחגוג יחד חג שלם כל עוד לא מיישרים קו בניגונים ובנוסח התפילה.
בספרי החסידות מוסבר שההתעסקות בנוסחים חיונית כי הנוסח הוא לב ליבה של הכוונה בתפילה, שהרגש העמוק ביותר מובע בעזרת הנוסח, וכך הבכי מסתנכרן עם מילות התפילה ועם תוויו המוזיקליים של הנוסח. גם אני ניסיתי למצוא את הלב בנוסחים האלה, חשבתי שהרגשתי והכרתי אותם לעומק, כל תו וכל סלסול, אבל את הלב לא מצאתי.
אני יודע שלא כולם הרגישו כמוני, ראיתי שהאנשים סביבי בוכים בתפילה. הרי האר”י ז”ל אמר שמי שאינו בוכה בימים אלו, אין נשמתו טובה ושלמה. היו שבכו ב”מלכויות, זיכרונות, שופרות”, אחרים בכו בעת שהכהן הגדול היזה באצבעו אחת למעלה ושבע למטה, הכרתי מישהי שדפי ה”ונתנה תוקף” שלה היו ספוגים בדמעות, וכל זה בלי לדבר על תפילת כל נדרי.
אבל אני לא הצלחתי לבכות.
הלב של היה כל כך סתום וגס בתפילה, שייתכן שבכלל נולדתי בלי הפונקציה של רגש לדת. לקח שנים עד שהגעתי למסקנה הזאת. ולא, לא הרמתי ידיים במלחמה לפני שנאבקתי ממושכות.
מיום עומדי על דעתי עשיתי הכול כדי להתחבר לטקסי התפילה; גמעתי דפים של “בני יששכר” כהכנה לחג; רדפתי אחרי כל פיסת נייר, חוברת או קונטרס שעסק בעניין התפילה; אני זוכר את חוברות “החסידות” התכולות של רבי יצחק משה ארלנגר, את “שיחות התחזקות” של רבי צבי מאיר ואת “באר הפרשה” של מיילך בידרמן. קראתי בשקיקה כל מילה, אבל דבר מכל זה לא הדליק לי את הלב. את התסכול, לעומת זאת, אני זוכר עד היום. הייתי עומד בתפילת הלחש בבית הכנסת, מביט סביבי ורואה איך כולם מתנועעים וליבם יוצא לאלוהים, משתוקקים הם, נכספים, חלקם אף בוכים, ואני כלום. אבן קרה. ר’ חיים קנייבסקי בטח היה אומר שאכלתי פעם מזון שמטמטם את הלב.
האם יצא לכם אי פעם להכריח את עצמכם להרגיש? ניסתם לבכות מתוך החלטה? זו הרגשה גרועה הרבה יותר מלא להרגיש כלום, זה כמו להקיא אחרי שלא אכלת יומיים, הקיבה ריקה ואתה פולט את נשמתך החוצה. תחושה נוראית.
אז הייתי מנסה לכוון ולחשוב על הפירוש הפשוט של המילים, כי קראתי באחד הספרים החסידיים שזה המפתח לפתיחת הלב. נו, חוץ מזה שהמוח שלי ברח ל”מחשבות זרות” על משחקי מילים ותהיות על מילים מוזרות לא יצא מזה כלום. שום דבר לא חצה את המעבר מהמוח ללב, שום דבר מזה לא גרם לי להרגיש.
עד היום איני יודע אם הייתי כמו הילד שצועק שהמלך הוא עירום, שלמעשה הרגשתי בדיוק מה שכולם הרגישו, או נכון יותר לא הרגשתי כפי שכולם לא הרגישו, ורק אני הייתי נאמן מספיק לעצמי. או שאני היחיד שנולדתי נכה, נכה בלב. לא מסוגל להרגיש קרבת אלוהים. כל כך נכספתי לכסוף, השתוקקתי להשתוקק לאלוהים. האמינו לי שרציתי, אוי כמה רציתי. לבסוף התייאשתי, כי כמה אפשר לנסות.
בשנים האחרונות גיליתי שהלב שלי יודע טוב מאוד להרגיש. כשאני שומע את דוד לביא ואת תמר פילוסוף חולמים אחר השמש, כאשר אמיר דדון הולך נגד הרוח.
האם יצא לכם להשתוקק עם שיר של עידן רייכל? האם נתתם לפוליקר לחדור לכם ללב עם הקול המחוספס שלו? “סולם יעקב” שלו, למשל, זו תפילה קדושה, השתוקקות עצומה לאין סוף. הביצוע הקדוש של דיוויד דריימן ל-The sound of silence נוגע בי וגורם לי לכסוף ולהשתוקק, כמו שעשרות כל נדרי’ס לא גרמו לי.
לעולם לא אדע אם הרגשות שלי כיום נובעים משינוי רגשי שעברתי, או שיש בעיה מהותית בעצם הניסיון הדתי למסד רגש רוחני ולהכפיפו לריטואל. ניסיון שבהכרח גורם ללב להתפוגג בדרך. אני רק מקווה בשביל אלו שעדיין בבית כנסת שגם הם מצליחים להרגיש את מה שאני מרגיש היום.
ליבו במזרח - והוא?
טור שני: סביבה או מורשת
האם אנחנו מושפעים מסביבה או מתורשה? רבים הגו ותהו בשאלה זו. תילי תילים של מילים נכתבו ביחס אליה. סביבה או תורשה? היא מחלוקת מפורסמת שנולדה מהסתכלות דיכוטומית על הגורמים האפשריים להתנהגות האנושית. המצדדים בכובד משקלה של התורשה מדגישים את חשיבותם של גורמים מולדים בקביעת תכונותינו, בעוד המחשיבים יותר את הסביבה מדגישים את השפעתם של גורמים חיצוניים. בשורות הבאות אתעסק בשאלה דומה: האם יהדות הגולה הושפעה יותר מהסביבה שבה פעלה או שלמורשת היה חלק נכבד יותר בעיצובה. למי מהן משקל כבד יותר במאזניים של ההיסטוריה. לתפיסתי, בסיפורה של יהדות המזרח כנראה יש שוויון בין הצדדים.
נהוג לחשוב על יהדות המזרח כעל מקשה אחת, אבל האמת היא שחלקיה שונים זה מזה ומגוונים; מיהודי ארצות ערב ועד יהודי צפון אפריקה וספרד, דרך קהילות יהודיות אקזוטיות במזרח הרחוק, בהודו ובאתיופיה. הקו המשותף היחיד הוא שמאז ומעולם הקהילות הללו הושפעו מהסביבה ומהשלטון המקומי, לא ויתרו על המורשת והמסורות שעברו מאב לבן, דורות על גבי דורות, מזמן היווצרותו של העם היהודי. יחד עם לימודם של כתבי הקודש, כמו התלמוד והמשנה כפי שנהגו בישיבות בבל, אימצו להם היהודים גם את השפות המקומיות ואת הלימודים החיצוניים, פרי מחשבתן של האומות שבקרבן חיו (או האומות השכנות), ובכך קיימו את הכתוב: חכמה בגוים, תאמין.
מורשת בת אלפיים
אגדות רבות נשזרו סביב תעלומת עשרת השבטים האבודים. אלו בני עמנו שגלו אל מעבר לנהר הסמבטיון בגלות אשור, מאות שנים לפני חורבן בית ראשון. אין היסטוריון רציני שיודע לומר בוודאות היכן נמצא אותו נהר ולאן עברו אותם יהודים, אבל ההשערות בשאלות אלו רבות. לפי דעות מסוימות, זו קהילת ביתא ישראל באתיופיה, ולפי דעות אחרות השבטים האבודים אינם אלא קהילת בני המנשה בהודו. לכאורה, לבושם וחלק ממנהגיהם שונים ונדמה כי האמרה הקנונית על בני ישראל, שלא שינו את שמם, לשונם ומלבושם, לא חלה על אותן קהילות. עם זאת, חרף השפעתה של הסביבה, גם בקהילות אלו נשמרה ליבתה של המורשת היהודית: שבת, מילה ופסח, השילוש הקדוש שבלעדיו איש אינו יוצא ידי חובה, גם אם הוא מתגורר מעבר לנהר אגדי וחסר מיקום מדויק.
מנהגי הקהילות בהודו ובאתיופיה מספקים דוגמאות מובהקות לשילובם של היהודים בסביבה המקומית החדשה, ובה בעת – שמירה על המסורת הישנה. למשל, קהילת ביתא ישראל נוהגת ללבוש בשבתות ובחגים ביגוד מיוחד המורכב משאלים וכובעים לבנים, בהשפעת הסביבה הנוצרית. גם קהילת בני המנשה בהודו שאבה השראה מהסביבה בכל הנוגע ללבוש, בגדיהם הסרוגים והצבעוניים, המותאמים למזג האוויר החם והלח בחלק הדרומי של תת היבשת הענקית. במשך שנים השתלבו להם יחדיו החגים ההינדים המקומיים והחגים היהודיים. לדוגמה: חג החנוכה ו"פסטיבל דיוואלי", הנחגגים באותה תקופה, מציינים את ניצחון האור על החושך. החפיפה הרעיונית באה לידי ביטוי גם בחג הפורים ומקבילו המקומי "פסטיבל ההולי". הסביבה ומורשת צועדות יד ביד, כל אחת משפיעה על רעותה.
תור הזהב
בסוף המילניום הראשון, אי-אז בימי הביניים, בחלקים רבים בעולם הנצרות איבדה את מעמדה; האסלאם כבש בסערה את צפון אפריקה וחלקים נרחבים מאירופה המערבית. המוֹרִים, כפי שכונו אז המוסלמים, הפכו לאדוני הארץ החדשים. הם השתלטו על כל חלקה טובה במקומות הכבושים, והשפיעו רבות על יהדות ספרד וגדולי רבניה. הדבר בא לידי ביטוי בהשכלתם של היהודים ומשלחי היד שלהם, ממסחר ועד ספרות, מדע ושירה, רפואה ופילוסופיה. השילובים בין המורשת לסביבה, בין תורת ישראל לחוכמת הגויים, הולידו תרבות יהודית חדשה שכונתה "תור הזהב של יהודי ספרד".
אבן גבירול פינת יהודה הלוי, צמד הרחובות הראשיים בעיר העברית הראשונה.
שנים רבות לפני שנפגשו בצומת תל אביבי מאובק, והפכו לשם נרדף לאתר בנייה אחד גדול ובלתי נגמר, היו אלו המשוררים והסופרים הגדולים של אותה תקופה מפוארת בספרד. תחת ידיהם המוכשרות ובקולמוסיהם המכובדים נכתבו קינות, פיוטים, ואפילו שירי אהבה. הם התעסקו בשירת קודש וגם בשירת חולין, מ"ליבי במזרח" ועד "שלום לך דודי", והטקסטים שלהם נלמדים בשיעורי ספרות בתיכונים חילוניים ומושרים בקול גדול בחדרי האוכל בישיבות חרדיות. גם בזמן כתיבת שורות אלו, בלילות השבת של קיץ ישראלי לח ודביק, כשקולות חפירות הרכבת הקלה שוקטים, שיריהם עדיין נשמעים.
ממשה עד משה לא קם כמשה
הרמב"ם, רבי משה בן מימון, "הנשר הגדול", נולד בעיר קורדובה שבדרום ספרד. הוא חיבר את הספר דלאלה אלחאירין, או בשמו המוכר יותר "מורה הנבוכים", מספרי הפילוסופיה היהודיים החשובים שנכתבו אי-פעם, וללא ספק מעורר המחלוקת הגדול שבהם. בשלושת חלקי הספר מנסה הרמב"ם לספק הסברים הגיוניים וטעמים רציונליים למצוות התורה, ומתעסק בשאלות קיומיות ובסוגיות מופשטות כמו נוכחות הטוב והרע בעולמנו, ומציאותו של האל. בנוסף, "הנשר הגדול" היה רופא דגול, וכמתבקש מכינויו המיוחד גם הוא נדד בין מדינות ויבשות: העיר פאס שבמרוקו, טבריה בארץ ישראל, ומשם למצרים. בקהיר הוא שימש רופאו האישי של משנה המלך, ועד היום מיוחס לו החיבור בין בריאות הגוף לבריאות הנפש, המתקרא היום "רפואת הרמב״ם".
שושנת המדבר
אי-שם בחצי האי ערב, חרף השלטון המוסלמי המקומי שהסב לה סבל רב, ובניגוד גמור ליחס הטוב יחסית שקיבלו אחיהם היהודים בספרד, המשיכה להתקיים יהדות תימן. למרות שורשיה העמוקים, הנטועים בשחר הולדת העם היהודי, גדולי רבני תימן וחכמיה אינם מפורסמים כמו עמיתיהם הספרדים.
ננסה כאן לחולל תיקון היסטורי ולתאר את פועלו של אחד מהם, זכריה הרופא.
זכריה הרופא, בשמו המלא רבי זכריה בן שלמה הרופא, או בקיצור הרז"ה, אומנם לא זכה לרחוב ראשי בתל אביב, אלא בשכונה קטנה בחולון, אך מדובר בדמות מופת רבת פעלים. הוא היה רופא, סופר ופוסק הלכה בקהילה היהודית בתימן, ועל כן זכה למעמד גבוה בקהילתו וגם בקרב השלטון המוסלמי המקומי. את השכלתו רכש מחכמים יהודים ומוסלמים כאחד, מהפילוסוף והרופא האסלאמי המפורסם אבן סינא ועד מיודענו הרמב״ם. הוא כתב בשפה הערבית, ובמילותיו ובפעולותיו חיבר בין המורשת היהודית התורנית לחוכמה והידע המקומי.
טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח את ידך
טיבה וטבעה של יהדות המזרח עד העשורים האחרונים תרמו לצמיחתה של תרבות יהודית תורנית, ובמקביל גם להתפתחותם של עולמות המדע, המחקר, הרפואה, ושלל אומנויות. יהדות המזרח היא עדות לאפשרות המרחיבה של שמירת המסורת ואימוץ השפעות סביבתיות ומיטיבות, ומוכיחה שאין צורך לבחור "או-או", אלא לשלב, "גם-וגם". החיבור הלא־טריוויאלי הזה הושג באמצעות מנהיגי הקהילות השונות ושלל דמויות משפיעות, וכך הובטח את המשך קיומו של העם היהודי בגולה. יתרה מזאת, המיזוג המופלא הותיר חותם תרבותי מפואר, המשפיע עמוקות על החברה שלנו עד עצם היום הזה.
פסיפס נדיר זה כמעט שלא נראה במחוזותיה של יהדות המזרח של ימינו, הדוגלת ברובה בהדגשת המסורת התורנית, ומתבדלת באופן מוחלט כמעט מהתרבות והידע בסביבה המערבית בכלל, ומהתרבות הישראלית החילונית בפרט. וכאן נשאלת השאלה, אם בתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, את מי או את מה יהדות המזרח של היום עובדת?
מעבדות לחירות
עקיבא גרין
רעיון "חירות היחיד" הוא תפיסה שאומנם הושאלה מהוגים שאינם בני ברית, אך מובן שנוכל לסמוך על ענקי רוח מהזרם הרבני שיעמיקו ברעיון, יבססו אותו, יעשירו ויעניקו לנו ירושה נאה. עקיבא גרין על חופש וחירות בראי ההגות של היהדות האורתודוקסית.
חירות מהי?
חג הפסח, שבו על פי המסורת היהודית יצאו בני ישראל ממצרים ביד רמה, נצרב בתודעה הכללית של האנושות כ"חג החירות". חג המסמל את הרגע שבו עם שלם של עבדים, שהיה חסר תקווה ואפוף ייאוש, פרק מעליו את כבלי העבדות ויצא לחיי חופש ועצמאות. חג זה הצליח לאגד סביבו התייחסויות רבות למושג החירות. תרמה לכך העובדה שהמושג חירות מכיל בתוכו משמעויות רבות, מחירות מדינית, כלכלית ואישית ועד חופש הביטוי, חופש העיסוק וחופש ההתאגדות. הגדרת החירות וגבולותיו אינם דברים של מה בכך. כל בר דעת מבין שלא ניתן להתיר בשם החירות לרצוח ולגנוב באופן חופשי. עם זאת, הגבלת יתר של החירות מרוקנת אותה מתוכן. דילמה זו העסיקה את הפילוסוף האנגלי המפורסם ג'ון סטיוארט מיל (John Stuart Mill) שחי בין השנים 1806–1873. במסתו המפורסמת "על החירות" דן מִיל באריכות במתח המובנה בין סמכויות השלטון לחירותו של היחיד, שרטט את גבולות שלטון הרבים על היחיד, והגדיר את היחסים ביניהם. על פי שיטתו, היחיד זכאי לחירות כמעט מוחלטת, כל עוד חירות זו אינה גוררת עימה נזק. למשל, כדי למנוע מגנבים ליטול רכוש מהאחר, חובתה של המדינה לאכוף את זכויות הקניין. על אף שאכיפה זו מצמצמת את זכויותיו של הפרט, תרומתה גוברת על חסרונותיה.
כמו בהרבה נושאים, רעיונות רבים מהוגי דעות נוכריים נכנסו לארון הספרים היהודי, לאחר שהחליפו שפה וביטויים. מכאן, הם הפכו לחלק מהגות פרשנית של תורת ישראל. מושג החירות האישית, למשל, שעד לימי מיל לא הוזכר בקרב הוגי דעות יהודים, נטמע בתוך ספרי הפרשנות וההגות היהודית והפך לחלק אינטגרלי ממנה.
בסקירה זו נתבונן בכמה היגדים חשובים על מושג החירות שנכתבו על ידי פרשנים והוגי דעות בני עמנו.
חירות פיזית
תחילה נסקור את משמעות החירות כפי שהיא מופיעה בכתביו של רבי שמשון הירש (1808– 1888), רבהּ המפורסם של קהילת החרדים בפרנקפורט, מאבות הניאו-אורתודוקסיה במאה ה-19, ומראשי הלוחמים בתנועת הרפורמה הדתית. הרב הירש עסק בנושא החירות במקומות רבים בכתביו, ונקודת המוצא שלו היא, כמובן, יציאת מצרים, שבה ראה הרב הירש אב-טיפוס של חירות מושלמת. הדברים שאביא מסתמכים על הכתוב בפירושו לפסוק: וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה, וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת, אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה (שמות יב, ד).
לשם התבוננות על משמעות החירות, סוקר הרב הירש את המצווה הראשונה שהצטוו ישראל לפני יציאתם ממצרים והיא לקיחת קורבן פסח, שחיטתו ומריחת דמו על המשקוף ומזוזות הדלת, ואכילת בשרו. לדבריו, מצווה זו נועדה להטמיע בעם ישראל שעד עתה היה עם עבדים, את עובדת יציאתם לחירות והפיכתם לבני חורין.
לפי דבריו, אם נתבונן במצווה זו נמצא שלושה מיני חירויות הכלולות בה.
חירות הקניין
זוהי החירות הראשונה שאנו לומדים ממצוות לקיחת השה לקורבן פסח. על פי ההלכה היהודית, אין לעבד רכוש עצמי – "מה שקנה עבד קנה רבו". לעומת זאת, אחד הדברים המאפיינים את האדם החופשי הוא שיש לו יכולת לעשות ברכושו ובממונו ככל שירצה. ממילא, דרישת התורה היא שכל יהודי יקנה לעצמו שה, או שעליו להיות שותף עם אחר ברכישת השה, מטמיעה בתודעת העם שמעתה ואילך יש להם רכוש ויכולת קניין עצמית, דבר שנשלל מהם לפני כן בשל היותם עבדים.
חופש הפרט
החירות השנייה היא חירות האישיות, או במילים אחרות – חופש הפרט. בפסוק הקודם, פסוק ג', נכתב כך: "וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת". חז"ל, במסכת קידושין, דייקו את לשון הכתוב, שפתח בלשון רבים וסיים ביחיד, ולמדו מכך שאדם יכול לקנות שה עבור חברו. כלומר, אדם יכול להיות שליח בשביל חברו. מתן אפשרות זו מגלה לעם העבדים כי מעתה יכול אחד לפעול עבור אחר, דבר שנשלל מהם בהיותם עבדים צמיתים העובדים רק למען האדון.
חירות המשפחה
זוהי החירות השלישית שניתנה להם. על פי ההלכה היהודית, אין לעבד כל ייחוס, ולמושג משפחה אין שום משמעות. גם מבחינה מעשית, לא קיימת אצל עבדים היררכיה משפחתית. אין לאב ולאם שום מעלה או עדיפות על פני ילדיהם, כולם עובדים אצל האדון ונמדדים על פי הישגיהם בלבד. חירות המשפחה ניתנה לראשונה במצוות קורבן הפסח, שהרי הכתוב מצווה: "וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת; וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ..." – ציווי זה נועד להדגיש לעם העבדים שמעתה ואילך יש להם משפחה. לא זו בלבד, אלא מותר להם ואף רצוי שייטוו קשרי אחווה ורעות ביניהם.
מילותיו המסכמות של הרב הירש הן: "זכות האדם לעצמאות, שוויון, חירות ורכוש פרטי, וקשרים מצד קרבת הדם והבחירה החופשית, המכנסים אנשים יחד ומפרידים אותם לבתים נבדלים, הם יסודה של המדינה הבנויה על ידי ה'".
חירות נפשית
בעוד הרב הירש התבונן יותר בחלקי החירות הפיזיים שנכללו ביציאת מצרים, המנהיג החסידי המפורסם, רבי יהודה לייב אלתר (1847–1905) שכונה על שם ספרו "שפת אמת" מתעכב יותר על משמעותה העמוקה של החירות – חירות הרעיון והרוח.
בשעה שמשה רבנו נשלח להוציא את בני ישראל ממצרים מבטיח לו הבורא: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים; וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם..." בספרו מנסה ה"שפת אמת" לטעון שהפסוק מתייחס לכמה סוגי שעבוד שהיו כלולים בעבדות מצרים. השעבוד הראשון הוא השעבוד הפיזי – העיסוק במלאכות קשות המפרכות את הגוף. אולם זהו השעבוד הקל יותר, וניתן להשתחרר ממנו בקלות. החלק השני של העבדות הוא החלק הנפשי, החלק שבו התודעה האנושית נכלאת בתוך סד עבדות, ואין היא יכולה להיות חופשייה לעצמה. חלק זה של שעבוד הוא פנימי ועמוק יותר, וקשה מאוד להשתחרר ממנו. כנגד חלק זה הייתה צריכה לבוא הבטחה מפורשת מהבורא שהוא יוציא את ישראל וישחרר אותם גם מהחלק הזה.
חירות בזמן הזה
יציאת מצרים המקראית כללה בתוכה חלקים רבים של חירות. חירות פיזית, כמו שמציג הרב הירש, וחירות עמוקה יותר, כמו חירות הרעיון והרוח שהציג ה'שפת אמת'.
כיום, העולם המערבי מאמין ותומך בחירות. אולם עיקר הדגש מתייחס לרוב לחירות הפיזית, כמו חופש העיסוק, חופש הביטוי, חופש הפרט וחופש ההתאגדות. החירות הנפשית והתפיסה שבה צריך לכבד כל דעה, נשכחת לעיתים. חג החירות הוא הזמן להתעכב גם על מרכיב זה של החירות ולהתייחס אליו בכל הכבוד הראוי.
הטור פורסם לראשונה בגיליון המודפס של "התקופה".
הטור פורסם לראשונה בגיליון המודפס של "התקופה".
וכל המרבה הרי זה משובח?
איזי פוליאס
כשמחברים את המונח OCD עם המילה "חרדים", עולה בראשם של רבים תמונה של גבר חרדי נוטל ידיים שוב ושוב, בודק את האתרוג במשך שעה וחצי ומתעסק בביעור חמץ לכל אורך שלושת החודשים שלפני החג. התמונה מתרחבת לשוק גדול שמכיל אלפי חרדים לבושי שחורים ובידיהם אתרוגים מהודרים, מצות עבודת יד וסל עמוס חומרי ניקיון. כמה קל לנו לקטלג את החרדי הממוצע בתבנית מכוסה בנייר כסף (כשר לפסח) שכתוב עליה: "קיצוניים עם OCD".
האם האמור לעיל נכון? האם תבנית אחת היא מקום מרווח דיו לכל החרדים על שלל גווניהם וזרמיהם? האם סביר להניח כי בקרב החברה החרדית נמצא שכיחות גבוהה יותר של מתמודדים עם הפרעת OCD?
הבה נעשה סדר (פסח) בנושא.
OCD על שום מה?
"Obsessive-Compulsive Disorder" או בעברית "הפרעה טורדנית כפייתית", היא הפרעה המאופיינת במחשבות טורדניות חוזרות ונשנות כמו "האם נעלתי את הדלת?", "האם שטפתי ידיים כראוי?". פעולות שקשורות לדת יכולות להיות חזרה שוב ושוב על תפילה, או נטילת ידיים מספר פעמים, במטרה לקיים את המצוות כהלכתן. לא נציג כאן את כל הקריטריונים של ההפרעה, אך חשוב להבין כי לפי הספרות המקצועית, כדי לאבחן הפרעת OCD ההתנהגות צריכה להיות מוגזמת ולא נורמטיבית ביחס לסביבה שבה האדם חי, באופן שמעורר אצלו תחושת מצוקה. בהקשר הדתי, ההפרעה מאופיינת בשני היבטים מרכזיים: האחד, חשש מפני האל, והשני, חשש מפני חטא. הבה נתבונן בכמה מקרי מבחן, המגולמים בכמה דמויות מהקהילה הליטאית: הרב חיים, שחווה סיפוק רב מדקדוק בהלכה, הבחור שמואל, ששואף להיות רב בישראל וחושש מאוד מלהיכשל בדבר הלכה, והאישה רבקה, שעושה רצון בעלה ומקפידה מאוד על הלכות טהרת המשפחה. הרב חיים (50) למד את כל הלכות "אורח חיים" (ספר שמרכז הלכות הנוגעות ליום-יום) ישר והפוך, ושואף לקיים את כל המצוות כדת וכדין. הוא נמשך במיוחד להלכות נטילת ידיים, ואף הוציא ספר הלכות עב כרס בנושא. טרם נטילת הידיים הוא בודק כי כפות ידיו נקיות מכל מה שעלול לחצוץ בינן לבין המים. לא פלסטר, לא דיו, לא עצם זר דק שנדבק בין האמה לקמיצה, ואפילו לא זיעה או לחות. בספרו הוא טוען כי הלחות חוצצת בין היד למים. בכל פעם שהרב חיים מגרד בראשו הוא ממהר לשטוף ידיים, כפי שכתוב בהלכה: "מי שחיכך בראשו צריך לחזור וליטול ידיו". כשתלמידו שאל אותו מדוע הוא נוטל את ידיו פעמים כה רבות באמצע הלימוד, הוא השיב: "אני כל כך שקוע בסוגיה ואיני זוכר אם נגעתי בראשי או לא, לכן עליי להחמיר וליטול ידיים". הוא מחנך את בני ביתו לדקדוק בהלכה, ומסביר שוב ושוב כמה חשוב להקפיד על קלה כבחמורה. בבית הכיסא הוא מנקה את עצמו היטב-היטב, ולעיתים יכול לשהות שם כשעה. הוא קונה נייר טואלט בצבע לבן בלבד, כיוון שרק כך הוא יוכל להיות בטוח כי גופו נקי. כפי שדורשת ההלכה. החג המועדף על חיים הוא פסח, החג שדורש התעסקות רבה והקפדה מופלגת. שלושה חודשים לפני כניסת החג הוא ובני ביתו מתחילים בביעור החמץ מהבית, מנקים את החדרים, מכבסים כל מה שאפשר לכבס ושופכים מים מהולים באקונומיקה בכל חור, חוץ מאשר בשקעי החשמל. הכללים בפסח בביתו של הרב חיים ידועים לכול: טרם הכניסה למטבח יש לשטוף ידיים היטב. את המצות אוכלים מתוך שקית, כדי שהלחות של הידיים לא תרטיב אותן חלילה והן יחמיצו, וגם כדי שלא ינשרו פירורים אל הצלחת או על השולחן. רוב המצרכים הכשרים לא נכנסים לבית, בגלל חילוקי הדעות בין הרבנים בעניין כשרותם המהודרת. בכל שנה הרב חיים מעדכן את הכללים ומוסיף אמצעי זהירות שמטרתם להימנע ככל האפשר מאיסור "בל ייראה ובל יימצא". שמואל (16.5) הוא נער שמקפיד אף הוא על קלה כבחמורה. בניגוד לרב חיים, שמואל סובל ממחשבות טורדניות. בתפילת שמונה-עשרה, אשר במהלכה אסור לחשוב מחשבות שאינן קשורות לתפילה, הוא נזרק לעולמות אחרים, חושב על הא ועל דא, ומבקר את עצמו על כך. הוא מנסה לנטרל את המחשבות באמצעות מחשבות על דברי תורה, אך ללא הועיל. כששמואל נכנס לבית הכיסא הוא מתחיל לשנן את לוח הכפל באובססיביות, כדי שחלילה לא תצוץ במוחו מחשבה הקשורה לסוגיה שאותה הוא לומד, שכן אסור להרהר בדברי הלכה בזמן השהות בנוחיות. כשהוא קורא בתפילה את הפסוק "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון", הוא עושה זאת שוב ושוב, בכוונה רבה, כיוון שעל פי ההלכה מי שלא קרא את הפסוק הזה בתשומת לב ובהקפדה, לא יצא ידי חובה ועליו לחזור על הפסוק. רבקה (25) נשואה כ-5 שנים לאברך שמקדיש את מרבית זמנו ללימוד תורה בבית המדרש, בעוד היא אמונה על הפרנסה ועל עבודות הבית. גם רבקה מקפידה על קלה כבחמורה, וכשמתעוררת אצלה שאלה הלכתית היא שואלת את בעלה. לעיתים אינה מבינה מה הרציונל העומד מאחורי פסיקותיו של בעלה, אך היא סומכת על ידענותו ועושה כפי שהוא מורה לה. רבקה שולטת היטב בהלכות טהרת המשפחה. בכל תום תקופת וסת היא בודקת את עצמה פעם אחר פעם, לוודא שלא נותרו שאריות דם. כשרבקה הולכת למקווה היא מנקה את גופה ביסודיות, ונזהרת מאוד שלא יהיה דבר שחוצץ בינה ובין המים. נושא הניקיון מטריד אותה, בייחוד לאור העובדה שידוע לה שבעלה חושש מאוד מלעבור על האיסור "ואל אישה בנידת טומאתה לא תקרב".סיפורים? נתונים!
אומנם סיפורים אלו אינם נדירים, וכל מי שגדל בחברה הליטאית ככל הנראה מכיר סיפורים נוספים בניחוח של OCD, אך על פי כמה מחקרים, הפרעת OCD אינה שכיחה בחברה החרדית יותר מאשר בחברה הכללית. עם זאת, בקרב הקבוצות הדתיות נוכל למצוא בשכיחות גבוהה יותר אנשים בעלי נטייה להקצנה. סביר להניח שהסיבה שאנו ממהרים לקטלג את החרדים (הליטאים) בתבנית ה-OCD היא משום שאנו יודעים שדקדוק בהלכה נפוץ בקרב זרם זה, והסיפורים על כך, בתוספת תמונות שבהן נראים חרדים הבוחנים את האתרוג דרך זכוכית מגדלת, יצרו את הסטריאוטיפ. במידה שווה, סביר להניח כי עבור חרדים רבים, חילונים נתפסים כמכורים לסמים. החרדים יודעים שתרבות העישון נפוצה בחברה החילונית, והם שמעו על מרכזי גמילה ועל מצבם של המגיעים אליהם, וחיש מהר הקישו כי מדובר בנורמה בחברה האחרת. בסופו של דבר, כולנו חושבים באופן דומה.שולחן ערוך אובססיבי
על אף ההפרכה המדעית של הסטריאוטיפ, נוכל לומר כי יש לו על מה להתבסס. סטריאוטיפים רבים הודבקו לחברות כאלה ואחרות בגלל תופעות חברתיות שיצאו משליטה, אך לסטריאוטיפ ה-OCD שהוצמד לחברה החרדית יש בסיס מוצק למדי, והוא: הנרמול של האובססיה. נתבונן בכותרות ובפרקים של ההלכות הנוגעות לחיי היום-יום בחיבור המפורסם ביותר בנושא: ה"שולחן ערוך". מדובר בטקסט שכתב רבי יוסף קארו (1575-1488) מגדולי הפוסקים של העולם היהודי. ה"שולחן ערוך" הוא בין החיבורים החשובים עבור יהודים שומרי מצוות מימיו של הרב קארו עד ימינו. לספר ארבעה חלקים: אורח חיים – העוסק בהלכות בחיי היום-יום, יורה דעה – העוסק בהלכות כשרות, ריבית, נידה ועוד, אבן העזר – העוסק בדיני משפחה ואישות, וחושן משפט – העוסק בדין האזרחי והפלילי. כל חלק מכיל מאות סימנים (פרקים) וסעיפים. בחלק "אורח חיים", לדוגמה, ישנם תרצ"ז (697) סימנים, וכל סימן מכיל בין סעיף אחד ל-25 סעיפים. כאמור, ההלכות בחלק זה עוסקות בעניינים הנוגעים לחיי השגרה, יום-יום, שעה-שעה. כמעט שאין שעה ביום שבה אין האדם שומר המצוות צריך לפשפש במעשיו ולדעת כיצד עליו לנהוג. מבלי לצלול לעומק ההלכות, אלא רק מקריאת שמות הסימנים ניתן להבין כמה מקיפות ההלכות ומה רמת האובססיה הכרוכה בקיומן. הבה נתחיל: (קחו נשימה עמוקה): הלכות הנהגת האדם בבוקר, ציצית, תפילין, ברכות השחר, קריאת שמע, תפילה, נשיאת כפיים, קריאת ספר תורה, בית כנסת, נטילת ידיים, בציעת הפת, דברים הנוגעים בסעודה, ברכת המזון, ברכת הפירות והריח, שאר מיני ברכות, תפילת מנחה, קריאת שמע ותפילה של ערבית, צניעות, שבת ועירובין, פסח, יום טוב, חול המועד, תשעה באב, ראש השנה, יום כיפור, סוכה, לולב, חנוכה, והלכות מגילה (פפפפ לנשוף דרך הפה). נוסף על ספר זה, על האדם החרד לקיום מצוות לפעול גם לפי "משנה ברורה", ספר שחיבר רבי ישראל מאיר הכהן, הידוע בכינוי ה"חפץ חיים" (1933-1839), העמוס בפירושים על ה"שולחן ערוך", דעות על הלכות רבות ועיסוק בדילמות ובשאלות ש"השולחן ערוך" לא עוסק בהן. ספר זה פופולרי מאוד. בכל בית חרדי ששת כרכי המשנה ברורה מונחים במדף נגיש בארון הספרים. וכמובן, בכל דור ודור, ליתר דיוק, בכל כמה חודשים, יוצאים לאור ספרי הלכה נוספים של רבני התקופה, ומספרם הולך וגדל משנה לשנה. האינפלציה בספרי הלכה גורמת למקפידים על שמירת המצוות וההלכות לחיות במשנה זהירות, ולחשוב כל הזמן על הצעד הבא. בישיבות הליטאיות רווחת האמרה: "מי שלא לומד קבוע הלכות שבת, מובטח לו שהוא מחלל שבת!" נוסף על ההלכות הרבות, אמרות שגורות ומפורסמות מקשות מאוד על חשיבה משוחררת. לדוגמה, "הרהורי עבירה קשים מעבירה"; "והווה זהיר במצווה קלה כבחמורה". אמרות אחרות קשורות להרהורים על נשים ועל איסור הוצאת זרע לבטלה, כמו: "לא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה"; "כל המסתכל באצבע קטנה של אישה, כאילו מסתכל במקום התורף". אם כמות ההלכות והאמרות הקשות לא מספיקה, הבה נלך לבית הכנסת, שם נפגוש את שומרי המצוות, מתכנסים שלוש פעמים ומבקשים מאלוהים שיסלח להם על חטאיהם. בקשות הסליחה הרבות מרגילות את האדם לפשפש במעשיו יתר על המידה, כדי שיוכל להביא איתו עבירה חדשה מהשעות האחרונות ולבקש עליה סליחה. אומנם יש בבקשות הסליחה המרובות כדי ללמד אותנו שיעור בקימה מכישלון, עם זאת לא ניתן להתעלם מהמחשבות האובססיביות שהן מייצרות. אם כך, לא פלא כי הרב חיים חובב ההלכות, שמואל ששואף להיות רב ורבקה שרוצה לעשות את רצון בעלה, כולם יהיו עסוקים שעה-שעה במחשבות אובססיביות, שהרי ההלכה היא אובססיבית. וזהו ההבדל הגדול מהפרעות המצויות בחברה הכללית, כמו למשל, הפרעות אכילה ואלכוהוליזם. הפרעות כמו אלו אומנם מושפעות מהתרבות המערבית ומהגנטיקה, אך אין גוף רשמי שמנרמל את הסימפטומים של ההפרעות. התרת שתייה חריפה לא נועדה לעידוד ונרמול התמכרות. להפך, המפרסמים של המשקאות האלה מחויבים להוסיף שורת אזהרה המתרה מפני התמכרות. מודל היופי המערבי, בדרך זו או אחרת, אומנם מעודד סימפטומים של הפרעות אכילה, אך מודל היופי לא נוצר על ידי גוף רשמי. אין לתרבות המערבית חוקה הקובעת את אופי החיים, כל אחד ואחת יכולים לבחור באורח חיים המתאים להם ביותר, ולפקח בעצמם על הנטיות האובססיביות שלהם. לעומת זאת, האדם שומר ההלכה כפוף לחוקה המכתיבה את הקצב ואת המחשבות, היא דורשת ממנו לחשוב באובססיביות ובכך מנרמלת אותה. ציטוט מספר המוסר המקובל "מסילת ישרים" מבהיר היטב את הדרישה: "המשמוש [במעשים] היא החקירה אפילו במעשים הטובים עצמם, לחקור ולראות היש בעניינם איזה פניה אשר לא טובה או איזה חלק רע שיצטרך להסירו ולבער".אובססיביים וטוב להם
בעוד שמקורות אלו יצרו קרקע מוצקה לקיום הסטריאוטיפ, לפיו הפרעת OCD שכיחה יותר בחברה החרדית בהשוואה לחברה הכללית, ניטל למעשה אחד המאפיינים ההכרחיים לקיומה של הפרעה, המצוקה שהיא גורמת. העובדה שאנשים מפשפשים במעשיהם בכל עת אינה מעידה בהכרח על סבל. הרב חיים הרי משעשע את עצמו בהתנהגותו רוויית הזהירות ונהנה מה"סטוצאך" (ביטוי ביידיש לתיאור התרחשות של אירוע מעניין) שסביב ההלכה. הדבר מעניק לו משמעות ושייכות. הוא מחמיר בהלכה מתוך אמונה עמוקה כי זהו רצון האל, ומדמיין את השכר שיקבל בעולם הבא. כמו חיים יש נשים ששואבות סיפוק מהקפדתן על קלה כבחמורה ומעשיית רצון הבעל, שלימוד תורתו, לתפיסתן, מחזיק את העולם, וכן נערים בישיבות שנהנים ביותר מקיום הלכות מסועפות ומלבלבות. לכן, בעוד שלאדם החילוני נראה שחיי ההלכה הם דבר מוגזם, עבור החרדי הליטאי מדובר בעניין נורמטיבי לחלוטין.שאינם יכולים לשאול
אך לצד האובססיביים וטוב להם יש את אלו שלא כל כך טוב להם, אלו שאינם יכולים לשאול. ידוע כי בחברה החרדית הטלת ספק בדרך המקובלת – אינה מקובלת. התורה, ההלכה והרבנים הם אלו שקובעים כיצד להתנהג, ולאדם הפשוט אין אמירה בעניין. אומנם יש מקום לדבר על קשיים ועל אתגרים שבעבודת השם, אך לרוב הפתרון המוצע מצד הרבנים הוא דברי חיזוק והצעה להעמיק בספרי האמונה ותו לא. אין אופציה לשנות את החוקים. הדרישה היא להתאים את עצמך אליהם. וזאת הבעייתיות שבהלכה האובססיבית. גברים ונשים שלא מצליחים לעמוד בדרישות הגבוהות של ההלכה, סובלים מלחץ ומחרדה, בייחוד אם הם שואפים למצוינות ויש להם נטייה להקצין. הבה ניזכר בנער שמואל: הוא רק בן 16 וחצי, וכבר מתמודד עם מחשבות טורדניות הגורמות לו לסבל רב. וכיוון שיש לו רצון גדול להיות גדול בתורה, הוא לא יעז לערער אחר ההלכה, הוא מתחנך לכך שהחשיבה האובססיבית היא נורמטיבית ולא רואה אפשרות של אורח חיים אחר. הוא לא ממציא הלכות, אלא בסך הכול פועל על פי הכתוב. אם כתוב בהלכה שאסור להרהר בדברי תורה בבית הכיסא, הרי שיש לשנן את לוח הכפל ולהילחם בהרהורים על דברי תורה. ייתכן כי לו יפנה לרב, הוא יקבל הנחיות כיצד להבדיל בין דקדוק בהלכה לבין אובססיה, אבל שמואל אינו יודע לשאול, מפני שלימדו אותו שאין מה לשאול. אצל רבקה הבעיה חמורה יותר. רבקה אינה בקיאה כלל בהלכות, כיוון שמעולם לא התעמקה בהן. נשים בחברה החרדית לומדות הלכות הנוגעות לחייהן ולתפקוד היום-יומי, אך אינן נכנסות לעובי הקורה של עולם ההלכה. לכן, כשרבקה תוהה אחר הרציונל של הלכה זו או אחרת, שאלתה מתקבלת בזלזול. "מה נשים מבינות בהלכה?" כשהדברים קשורים לענייני נידה, רבקה מוסיפה על עצמה אחריות רבה לשלום צדיקותו של בעלה, החושש כל כך מלהיכשל באיסור נידה. אחריות זו עלולה לעורר ברבקה ובדומות לה מצוקה רבה.ויש להחמיר
בעיה כפולה ומכופלת קיימת בקהילות שמנהיגות קו הלכתי מחמיר: קהילת החזון-איש, המכונים "חזונאישניקים" וקהילת בריסק, המכונים "בריסקערים". קהילות אלו ידועות בנטייתן להחמיר. בקהילת החזון-איש, לדוגמה, לא אוכלים מוצרים מן החי שקיבלו את חותמת השגחת הבד"ץ - הנחשבת להשגחה הטובה ביותר, מחשש שהפיקוח אינו טוב מספיק. אם מישהו מתוך הקהילה יחליט להפסיק להחמיר ולהשביע את נפשו בלאפה-שווארמה שקנה במרכז העיר בני ברק, הוא ייתפס כחלש וכעובד ה' טוב פחות, והרינונים בקהילה על-אודותיו לא יאחרו לבוא. בקהילת בריסק נזהרים מאוד מכל ספק. למשל, בעת קריאת "פרשת זכור" בבית הכנסת, ה"בעל קורא" משתמש בהטעמה מוגזמת: "זכורררר את אשר עשה לך עמלקקק", כדי להבטיח שכל המתפללים שמעו היטב את כל ההברות בפרשה ששמיעתה נחשבת מצווה מהתורה. כדי להיות בטוחים בקיום מצווה זו, יש מבני הקהילה שהולכים לשמוע את הפרשה כמה פעמים במהלך השבת. הבריסקערים נחשבים לאובססיביים במיוחד בעולם הישיבות הליטאי הקלאסי. גם הרב חיים מיודענו משתייך לקהילה זו ומנחיל את החומרות לכל בני הבית, מבלי להתחשב ברגשות אלו שלא מתחברים לכך. יוסף, בנו השלישי של חיים, לא ממש מתלהב מנטילת ידיים בימות החורף, ועייף מלנקות את ידיו מחציצה לפני קיום הלכה זו. מרים, בתו הרביעית, לא ששה במיוחד לגרוף את כמויות המים שאביה שפך במרץ בעת ניקיון המטבח. האם הם יכולים לערער אחר הקו ההלכתי? ודאי שלא. התוצאה היא שבני הבית בולעים את מצוקתם ואינם שואלים אם אפשר אחרת, כיוון שהם יודעים שאין מה לשאול. התשובה ברורה מאליה.אצלנו לא מקפידים
חשוב לציין כי התפיסה ההלכתית שהובאה לעיל אינה פופולרית בכל הזרמים החרדיים. הזרם החסידי אינו מקפיד כל כך בהלכות מסוימות שעבור הציבור הליטאי הן הלכות קריטיות. למשל, על פי ההלכה יש לקרוא קריאת שמע של שחרית לפני שעוברות שלוש שעות מתחילת היום. הליטאים רואים זאת כהלכה בלתי מתפשרת, ואילו החסידים אינם מקפידים על כך. "מאיפה ההיתר לקרוא קריאת שמע לאחר הזמן המותר?" – תוהים להם חיים וחבריו הליטאים כשהם רואים מולם חסיד ומגבת לחה תלויה על כתפו, אות לכך שהוא זה עתה סיים את טבילת הבוקר ובדרכו לתפילת השחרית, בעוד השמש כבר מזמן תלויה במרכז הרקיע. גילוי נאות נוסף, גם בקרב הזרם הליטאי מבינים שהם הלכו קצת יותר מדי רחוק ובמקרים רבים המחמירים חוצים את הגבולות הסבירים של דקדוקי הלכה. אך משום מה, אמירתו של הרמב"ם שלא להפריז: "ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו", פחות פופולרית בציבור ואינה שגורה כמו "הרהורי עבירה קשים מעבירה".הלכה למעשה
-עולם ההלכה היהודי מכיל כמות גדולה של הלכות הנוגעות לחיי היום-יום, והדבר מוביל לנרמול האובססיה. נוסף על כך, בקשות הסליחה המרובות וספרי המוסר המעודדים פשפוש מתמיד במעשים (גם במעשים הטובים), נותנים לגיטימציה לחשיבה אובססיבית ומוסיפים לנרמולה. -ריבוי ההלכות והעידוד הקהילתי לעסוק בהן הוא הבסיס לסטריאוטיפ כי החברה החרדית היא חברה של OCD. -בפועל, ועל פי נתוני המחקרים, שכיחות הפרעת OCD אינה רבה יותר בקרב החברה החרדית בהשוואה לחברה הכללית. אם כי בחברה החרדית נמצא מספר גבוה יותר של אנשים בעלי נטייה להקצנה. -יתכן כי המחקרים מוטים בשל תרבות ההשתקה בחברה החרדית והסתרת הסבל של אלו שאינם מתחברים לקיום מדוקדק של פרטי-הפרטים של ההלכות, אך עושים זאת מחוסר ברירה, ושל מצוקתם הרבה של הבחורים הצעירים שואפי המצוינות. -הלכות נידה הן קרקע פורייה למחשבות אובססיביות בקרב נשים. נוסף על כך, חוסר התמצאות הנשים בטקסטים ההלכתיים מונע מהן מלערער אחר הקו ההלכתי שקובע ראש המשפחה, ותהיותיהן בעניין נחשבות לעיתים למגוחכות, דבר שעלול להוביל למצוקה. -האובססיה להחמרות אינה פופולרית בקרב כל הזרמים בחברה החרדית, וכיום מאפיינת בעיקר את אורחות החיים של הזרם הליטאי. הקו ההלכתי המחמיר ביותר משויך לבני ובנות קהילת החזון-איש וקהילת בריסק.ויש לחקור
כפי שציינו, ייתכן כי הסיבה לכך שלא נמצאה שכיחות גבוהה יותר של OCD בקרב החרדים היא משום שרבים מהם לא מדווחים על הסבל והמצוקות שהם חשים. כמו שמואל הצעיר, ככל הנראה ישנם עוד רבים הסובלים ואינם מדברים, כיוון שהם סבורים שהאובססיה היא הנורמה. כאשר חוקרים את תופעת OCD בחברה החרדית, לא די לחקור את האנשים שהתגלו אצלם סימפטומים של ההפרעה, אלא יש לתת את הדעת לסובבים אותם. יש לבחון כיצד התנהגות המחמירים משפיעה על אורחות החיים של האנשים הקרובים אליהם. יש להפנות זרקור לעבר הנשים בקהילות הליטאיות, אשר נדרשות ליישם את ההלכות על שלל חומרותיהן מבלי להכיר את הטקסטים, ועל כן ייתכן כי תחושת המשמעות והסיפוק הנובע מכך נעדרים אצלן. • איזי (יצחק) פוליאס, יוצא החברה החרדית ובוגר תואר ראשון בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן. משפחתו משתייכת לקהילת החזון-איש.
אילו הוציאנו - והלוא הוציאנו!
נהורא שגב
אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה פגשתי יוצאת!
אם להיצמד להגדרה הוויקיפדית, פגשתי ודאי אין-ספור לפניה ורבים כדוגמתה סבבוני, שמא הייתי אחת כזאת בעצמי. לא שמרתי שבת אז, וחזותי הייתה חילונית למדי. עד היום תמהה אני למה דווקא אל מול זאת נפעמתי ואמרתי לעצמי בקול: "וואיי, הנה דתל"שית!"
הייתה זו תקופה של לפני יותר מעשור, הלכתי לי בעולם בתחושה מסוימת של בת חורין, למעט אחזקות שוטפות של תשלומי דירה, מיסים, עבודה וחברה. לא בגבהים ולא בקרקעית, שורדת פלוס.
גם מבחינה רוחנית לא היו תנודות קיצוניות, התהליך שלי התפרש על פני שנים, אם לא עשורים. הקונפליקטים הנושנים כבר דהו מפאת חוסר תרגום למציאות יום-יומית, חיה בחוויה, בהוויה, משתדלת להישמר מהדיוטות התחתונות, כי רק שם מתחוורת לי מציאות היותי האחראית הבלעדית על עצמי. כך שאם כבר ביצעתי את הנטישה, שלא יהיו פדיחות! אני חושבת שהדבר העיקרי ששמר עליי מפני נפילות הייתה הבושה שמא לא אשרוד את העצמאות הזאת.
מה גם שהרגשתי שהתחושה ההישרדותית היום-יומית מזוהה בצורה שווה עם המציאות של כל אדם באשר הוא, ללא היבדלות מטעמים אלו או אחרים. אני אדם אמיתי, תפקידי הוא לשרוד, וכל השאר – בונוס.
באותה התקופה היינו חבורה של ארבע בנות, החברות הכי טובות. כולנו היינו פליטות הקהילה והמוסדות החרדיים, לא הזדהינו כיוצאות. אני חושבת שבגלל העובדה הפשוטה שזה פשוט לא העסיק אותנו יותר מדי, לא הגדיר ולא הוביל ולא תרם. מבחינתנו, היינו סקרניות מדי לחיות את החיים עצמם. למעט אנקדוטות הומוריסטיות פה ושם, אפילו לא העלינו את הנושא בפוגשנו אנשים מרקע חילוני, בייחוד בהתחשב בכך ששתיים מאיתנו עוד בכלל שמרו שבת.
אז בשבת ההיא, לפני 12 שנה, פגשנו את הדתל"שית ההיא, וכנראה זו הפעם הראשונה שהכרנו מישהי שכנראה עונה להגדרה הזאת. לכן נפעמנו.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
אותיות פורחות
י. צרויהזון
עכשיו זה מדעי! הסרת הכיפה היא הגורם היחיד והוודאי לתופעה הרווחת של בריחת אותיות מהמוח.
ההוכחה החד-משמעית
מי מאיתנו לא נתקל בתופעת האותיות הפורחות באוויר? מי לא ניסה להסתתר מאימתה של האות אל"ף (א') שהתעופפה במרחק לא גדול מהקרקע, גדולה ומאיימת, מחוללת הרס כמו אשמדאי בזמניו היפים ביותר, או מיהר להימלט כאשר האות בי"ת (ב') חגה לה באוויר וביאשה אותו בזוהמה.
צוות מדענים מאוניברסיטת המקובלים בצפת הקדישו את מיטב שנותיהם לחקר התופעה המדאיגה, ואף זכו למימון מוגבר בשנים האחרונות, בשל התפשטותה. שיטות המחקר כללו ניסויי מעבדה, שאלונים פתוחים וסגורים, קבוצות מחקר מובחנות ומדויקות, תצפיות, קריאה בכוכבים וירידה לפשר חלומות. כל אלו הובילו למסקנה חד-משמעית, שהובהרה פעם אחר פעם בכל אחד מהמבדקים: ברגע שהכיפה מוסרת מהקרקפת מייד מתחיל תהליך בריחת האותיות, ואילו השבתה לראש עוצרת את הבריחה.
קשה לומר שהממצא התקבל בהפתעה. הלוא בריחת האותיות לאחר הסרת הכיפה היא סיכון ידוע משכבר הימים. עם זאת, מעניין להבין מה ההסבר המדעי מאחורי התופעה: "בין עצמות הגולגולת מצוי המוח", מסביר ח.כמולוג, המדען שהוביל את המחקר רב-השנים, "במוח מצויים תאי זיכרון שבהם מאוחסנות אותיות הא"ב. אולם שאיפתן הבסיסית והטבעית של האותיות היא לצאת מהמוח ולהסתובב בעולם. במצב תקין מה שעוצר מבעדן לעשות זאת זו הכיפה. הכיפה המהודקת לראשו של האדם סוגרת למעשה את פתח המילוט של האותיות, ובכך מותירה אותן בתוך הראש". ח.כמולוג מציין שלדעת חוקרים מסוימים בצוותו כיפה עם סרט היא המחסום האפקטיבי ביותר, אך לדבריו עוד לא נאספו מספיק ראיות לאישוש תיאוריה זו.
"בהיעדר מחסום הכיפה", ממשיך ח.כמולוג ומנופף בשלל מסמכים תומכים, "האותיות פשוט משתחלות החוצה ומשתוללות, ואת האסון כולנו רואים". הסבריו של המדען מבהירים מדוע באזורים מסוימים בארץ, למשל מעל העיר תל אביב, נמצאו כמויות חריגות מאוד של נשורת אותיות ומדוע פרסמה אוניברסיטת המקובלים אזהרת מסע למקומות מסוכנים כמו אלו, וציינה כי קרינת האותיות עלולה להביא למצב של עודף מידע מסוכן.
סיפורי מקרה
בחרנו להביא שני סיפורים, מתוך עשרות אלפי המקרים שנבדקו במהלך המחקר, הממחישים את היקף התופעה ומעוררים תקווה באשר למניעתה.
דבורה (שם בדוי, כמובן) מבני ברק מספרת: זה קרה בשבת אחר הצוהריים. יצאתי עם ילדיי הקטנים לגן השעשועים, כמו בכל שבת. ילדות התנדנדו בנדנדה, ילדים התגלשו במגלשה, וליד הקרוסלה התנהל תור לא מסודר. הכול כרגיל. שום דבר לא הכין אותנו למה שעומד לקרות. פתאום אני רואה ילד כבן 4, שובב קצת, שמסתובב ומפזז בצעדים רחבים מדי, ומניע את הידיים לכל הכיוונים. וככה, פתאום, הוא העיף לבן שלי את הכיפה מהראש. אני דוגלת באחריות אישית, אז חיכיתי שהבן שלי ישים לב שהכיפה כבר לא על ראשו, אבל הוא לא שם לב. פתאום הבחנתי באות אל"ף גדולה שמשתחלת לו מאמצע הראש. כבר לא יכולתי לעמוד מנגד, צרחתי בכל הכוח: "תחזיר את הכיפה, תחזיר אותה תכף ומייד! האל"ף-בייע"ס בורחים לך מהראש!"
הילד שלי כל כך נבהל, הוא רץ אליי בדמעות ואמר, "...ני ל... יודע מה ...ת רוצה, ...מ..., למה ...ת צועקת?"
הייתי המומה. הבנתי שזה מאוחר מדי, שהא' ברחה לו לבלי שוב. למרבה המזל, התאוששתי מהר ורצתי להביא לו כיפה אחרת מהבית, לפני שגם האות ב' תברח לו מהזיכרון.
בעקבות המקרה המצער דבורה החליטה לפעול בכול כוחה ומאודה למען העלאת המודעות הציבורית לנושא, ולהתריע מפני הסכנה החמורה הטמונה בהסרת הכיפה ולו לרגע אחד.
סיפורו של מנחם, תושב אחת הערים הדרומיות, מבהיר מהו מסלול החתחתים שעובר מי שתלמודו נשכח ממנו. כיפתו של מנחם נפלה מראשו באחד הלילות, וכשהוא קם גילה כי כל האותיות ברחו מראשו. מנחם נאלץ לשוב לכיתה הראשונה בחיידר, להתיישב על כיסא קטן בהרבה ממידות ישבנו, ולהתחיל לשנן את האותיות יחד עם בני השלוש. קשה לתאר את עוצמת הסבל, עוגמת הנפש והמחיר הכלכלי והרגשי שנגבה ממנו בשל. גם מנחם נרתם למיגור התופעה, והוא כיום מרצה בגני ילדים, מדבר איתם בשפתם ומסביר להם מדוע עליהם להקפיד שהכיפה לא תרד מראשם אף לא לרגע. את קירות משרדו של מנחם מעטרים מכתבי תודה של ילדים מכל רחבי הארץ.
חרף מאמציהם של דבורה, מנחם ואנשים ונשים רבים אחרים, לא נרשמה בלימה משמעותית בהיקף התופעה, אלא להפך. המחקר נמשך.
הפיתוחים העדכניים ביותר:
במהלך עשרות שנות המחקר נערכו גם כמה ניסיונות להתמודד עם התופעה בדרכים אלה ואחרות. איגדנו עבורכם את היעילות שבהן:
שיר מנע
במצבים שבהם הכיפה הוסרה מהראש ויש חשש ודאי לדליפת אותיות, על הנוכחים בחדר לשיר את הפזמון הבא:
גוֹי, גוֹי, גוֹי,
מַשִי גוֹי,
האָסט אַן עַבֵירֶה,
גֵייט אַרוֹיס דִי תֹּורֶה
(בעברית: גוי, גוי, גוי, משי גוי [אין תרגום הולם למילה "משי" בהקשר זה] יש לך עבירה, התורה יוצאת).
ב-145% מהמקרים שבהם הפזמון הושר לא חלה דליפת אותיות. יותר מכך, הכיפה הושבה לראש תוך שניות אחדות ולא הוסרה ממנו עוד למשך יממה שלמה לפחות.
את ההסבר לפתרון המועיל הזה מספק חבר צוות בכיר בחטיבת המחקר של האוניברסיטה הקבלית, פרופ' ח.רטוטים. "מדובר למעשה במשוואה בעלת איברים מעוררי הרתעה, שילוב של המילה הקשה 'גוי' עם המילה מעוררת הצמרמורת 'עבירה' מייצר תדר שמשנה את האווירה באחת, קושר בין האדם לכיפתו ובכך נמנעת זליגת האותיות".
עמיתו של פרופ' ח.רטוטים, פרופ' ארימטוס ג.וזמאות, מבקש להדגיש כי מסתובבים בשוק נוסחאות בלתי מאומתות המתיימרות לחקות את השפעתו של השיר, אך בשום ניסוי לא שוחזרה רמת ההצלחה שהושגה בשירת הנוסח המקורי.
הפתרון האורגני
פתרון זה נמצא בהישג ידו של כל אחד. ממש בהישג ידו. בשעת הצורך יש להניח את היד על הראש המגולה, בדיוק באזור התושבת של הכיפה, ובכך לעצור את דליפת האותיות עד להשגת כיפה תקינה.
עצת גדולים
כנהוג וכידוע, אין לסמוך על חידושים ופיתוחים בכל נושא שהוא. ועל כן, בשעת הצורך ובמקרה חירום, יש לפנות לדוד היודע כול, או לאח הגדול.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
אילנות גדולים
רחלי בר-סלע
המפה הלבנה, החגיגית, החליפה את המפה הפרחונית של ימות החול. על השולחן הצחור סודרו צלחות חד-פעמיות ומגשים מפוצלי תאים, שלא היו בשימוש אלא ביום זה. היו שם תאנים מיובשות (לא אוכלים תאנים טריות, כמובן) תמרים מיובשים (תמר לח הוא מאכל ייעודי וייחודי לראש השנה אחר), צימוקים (כי זו לא העונה של הענבים, כידוע) וכדי להשלים את המצווה קרקרים מחיטה מלאה (ולא לחם, כי אם ניטול ידיים ונעשה "המוציא" לא נוכל להתקדש ולברך על כל השאר), בירה (אין גיל מוקדם לדעת שבירה עשויה משעורה), זיתים מגולענים, ורימון – על תקן קישוט שולחני בלבד, כי זה סיפור לחתוך ולפרק, והנזק הלכלוכי בלתי הפיך. צנצנת ריבת אתרוג גם היא הונחה על השולחן, לצד ערמת חרובים ופירות נוספים ששמם מופיע בסיפורי התלמוד, אפרסמון, אגוזים ופירות הפרדס. אולי כדי להמחיש את הקשר הנצחי, האמיתי, החוט שלא ניתק לאורך הדורות, מימי המחלוקת בין בית הלל לבית שמאי בדבר מועדו המדויק של ראש השנה לאילנות עד ימינו אנו, ימי ייבוא הפירות שהשתבחה בהם ארצנו ואכילתם בארוחת חג חגיגית במיוחד.
חגים אווריריים, כמו ט"ו בשבט, צרובים בזיכרוני בטעם ובתחושה אחרים ממועדים אחרים, מלחיצים ומרובי הלכות. קודם כול, אפשר לשמוע מוזיקה תוך כדי עריכת השולחן, וגם במהלך הסעודה עצמה. חלום שמעולם לא התממש בשבתות ובחגים רציניים ומכובדים יותר. האורחים שמגיעים לסדר ט"ו בשבט לא נשארים לישון, ועבורנו, הילדים, זו בשורה טובה כי לא נצטרך לנדוד בין מיטות, לוותר על המשחקים שלנו לטובת ילדי המתארחים, ולהתמודד עם סידור החדרים לפני ואחרי האירוח. ט"ו בשבט היה קליל ושמח, לא נטול הלכות והקפדות – כמובן! – אבל לא היו בו הלחץ והאימה של פסח, לא עודפות הארוחות של חגי תשרי ולא העייפות הרבה של שבועות.
כשהייתי בערך בת שמונה, וכבר ידעתי לקרוא בלי ניקוד, הבחנתי שעל כל השקיות של הפירות המיובשים כתובה ארץ מוצאם, והיא לא ישראל. התפלאתי על כך. אם סעודת החג היא בסימן "פירות שהשתבחה בהם ארץ ישראל", מדוע כל מרכיביה הם פירות תוצרת חוץ? שאלה טובה, אמר לי אבי. תשמרי אותה לסעודה. מבסוטית מהמחמאה חיכיתי לרגע המתאים, ולפני שהחל "סדר ט"ו בשבט" הרמתי יד ושאלתי את השאלה החכמה שלי.
התשובה שקיבלתי ממחישה את המרחק בין הרומנטיות של חגיגות הנטיעות והאהבה לסביבה – האופן שבו היום הזה מצוין בישראל המסורתית-חילונית – ובין הסיבות לקביעת תאריך למניית שנות העצים, שהיא טכנית לחלוטין וקשורה בהלכות ולמטרות דתיות לחלוטין. ובכן, למי שהספיק לשכוח או לא ידע, בתקופה הקדומה החברה בישראל, וברוב האזורים המיושבים, הייתה חקלאית. המצוות הקשורות בחקלאות, הנקראות גם "מצוות התלויות בארץ" בגלל שכמעט כולן תקפות לגבי יבול שצמח בגבולות ארצנו, חלות על יבול שנתי. לכן התעורר צורך לקבוע מתי מתחילה ומסתיימת השנה החקלאית. מצוות כמו תרומות ומעשרות, איסור אכילת עורלה (לא אוכלים פרי במשך 3 שנותיו הראשונות של העץ) ומצוות נטע-רבעי (בשנה הרביעית מותר לאכול את הפרי – אבל בירושלים, ובטהרה), וכמובן – מצוות שמיטה שגם בה יש משמעות לט"ו בשבט כתאריך מכריע. אומנם שנת השמיטה מתחילה ומסתיימת בראש השנה העברי (א' בתשרי) אבל לפי פוסקים, דיני "פירות שביעית" חלים על הפירות שצומחים עד לתאריך ט"ו בשבט שלאחר שנת השמיטה. לפירות השמיטה דינים מיוחדים: הם נחשבים "הפקר" וכל אחד יכול לקטוף ולאכול מהם מבלי לשאול את רשותו של בעל השדה, אסור לסחור בהם, אין צורך להפריש מהם "תרומות ומעשרות" ויש להעניק להם יחס מיוחד ומכובד, לרבות שמירת הקליפות והשאריות וזריקתן לפח שמיטה מיוחד. בלגן שלם. עדיף מראש להימנע, כדי לא לבוא לידי חטא, חלילה.
כן, אצלנו בבית הקפידו לאכול יבוא חו"ל – כדי שחס ושלום לא נעבור על שום מצווה התלויה בארץ. בזמנו, האבסורד הזה נשמע לי הגיוני ואפילו יעיל. פירות חו"ל נטולי קדושה, אין עליהם שום מצוות, ומי שנזהר מדבר עוון יעדיף תמיד להציב לעצמו עוד סייג ועוד גדר. כאמור, אל תביאני לא לידי חטא ולא לידי עבירה ועוון ולא לידי ניסיון (וכמובן, לא לידי ביזיון, ביזוי המצוות היקרות כל כך).
את הפירות ושאר דברי המזון היו אוכלים לפי סדר שבעת המינים, ומרוויחים את כל הברכות, מזונות, פרי העץ, שהכול, ו"האדמה" על שקית צ'יפס. אחר כך דיברו על המצוות ההומניות שקשורות לעבודות השדה: לקט, שכחה, פאה ומעשרות. ואז הגיעו הסיפורים היפים: על חוני המעגל, שיצא לשוטט בשדה וראה אדם נוטע עץ חרוב, ושאל אותו מתי יניב העץ פרי, והאיש ענה בעוד 70 שנה. וחוני תהה האם אותו אדם סבור שיחיה עוד 70 שנה ויראה את פירותיו של העץ, ונענה "כשם שנטעו אבותיי לי, כך אני נוטע לבני." וחוני שלנו נרדם ל-70 שנה, וכשקם ראה אדם מלקט מפירות העץ, נכדו של הנוטע. הסיפור הזה, יחד עם הסיפור המולחן "אילן, אילן – במה אברכך" (כתבתי את הטור הזה אגב האזנה לשיר בביצוע יידל ורדיגר. כיף), תמיד עולים בזיכרוני כשאני מריחה תפוז קלוף.
הכיוון שהחג תפס, נטיעות ו"כך הולכים השותלים" הוא מאוחר הרבה יותר. ב-1884 החליטו אנשי המושבה הצפונית "יסוד המעלה" להקדיש את ט"ו בשבט לנטיעת עצי פרי. עם השנים פעולה זו הפכה למסורת נטיעות של כל סוגי העצים, וכיום – עוד מהלך שנועד להמחיש, עבור מי שזקוק להמחשה הזאת "מי פה בעלי הבית".
אני בוחרת להיתלות באילנות גדולים, לשמר עבורי את הזיכרונות הנעימים והמלכדים של היום הזה, לבדוק איפה בחיי אני יכולה לפעול למען העתיד (כמו האיש מסיפורו של חוני המעגל), ואיך אני יכולה למצוא את "האפשרות השלישית", שתמיד קיימת. כמו שאצלנו בבית במקום להסתבך עם הלכות המצוות הקשורות בארץ ובמקום לא לצרוך פירות בכלל – בחרו באפשרות של אכילה תוצרת חוץ. תמיד יש מוצא.
חולת אהבה
איזי פוליאס
יום האהבה בפתח, ואת הרשת פוקדות אינספור הצעות למחוות רומנטיות, לגברים ולנשים בכל טווחי המחירים.
אבל האמת היא שכל מה שצריך הוא להדליק נר, לחלוץ את בקבוק היין, ולקרוא זה לזו פסוקים ממגילת שיר השירים.
לאחר הלגימה הראשונה אפשר לקרוא את הפסוק: "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, כִּי-טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן".
בעוד הזוג מחליף מבטים, פסוק זה ייאמר: "הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים".
ובין לגימה ללגימה, בין נשיקה לנשיקה, פסוקים נוספים, שנכתבו מבעוד מועד בכתב יד על גבי כרטיסיות, יעברו מפה אל פה:
"שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים, שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד"
"לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם, מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים; שִׂפְתוֹתָיו, שׁוֹשַׁנִּים, נֹטְפוֹת, מוֹר עֹבֵר"
"קוֹלֵךְ עָרֵב, וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה"
"שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ, מְיֻסָּדִים עַל-אַדְנֵי-פָז; מַרְאֵהוּ, כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר, כָּאֲרָזִים"
"שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים, תְּאוֹמֵי צְבִיָּה"
"פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה"
בעלי העסקים אולי לא יאהבו את המחווה הרומנטית הזו. למעשה, בעלי עניין קדומים יותר כבר היו קנאים לשימוש במגילה באופן הזה, ונראה שגם הם היו מצדדים במחוות רומנטיות אחרות. על פי התלמוד, שיר השירים נכתב כמשל לאהבה שבין עם ישראל לאלוהים, ולכן אסור לזמר בו סתם כך: "רבי עקיבא אומר: המנענע קולו בשיר השירים בבית המשתאות ועושה אותו כמין זמר אין לו חלק לעולם הבא".[1] ובתלמוד נאמר: "הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר מביא רעה לעולם, מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקב"ה ואומרת לפניו: ריבונו של עולם, עשאוני בניך ככינור שמנגנין בו לצים".[2]
מה כל כך הפחיד את חז"ל?
מעניין שלחז"ל לא הפריע שהאהבה בין האל לעם ישראל תתואר כמערכת יחסים אינטימית. אדרבא, הם העדיפו להוציא את המקרא מידי פשוטו ולפרש את הטקסט כביטוי אהבה בין עם ישראל לאל, ולא כביטוי אהבה בין איש לאשתו. מה שעוד הפריע להם הוא שיש אשר משתמשים בשפת האהבה בין ישראל לאל באותה שפה שבין איש לאשתו. הם כל כך לא רצו שהשפה תהיה דומה, עד כדי כך שכתבו שמי שמזמר בשיר השירים לא לכבוד האל - אין לו חלק לעולם הבא.
אינספור מאמרים ורעיונות נכתבו על מהותה של מגילת שיר השירים, אז הרשו גם לי לחלוק על חז"ל ולומר שזה דווקא מקסים לבטא אהבה רומנטית באותו האופן שאנו מבטאים אהבה אלוהית. זה מקסים ששפת האהבה שבה אנו משתמשים כדי לתאר את הרומנטיקה שבין איש לאשתו היא אותה השפה שבה אנו משתמשים מול האל, כי תשוקה זו תשוקה ואהבה היא אהבה.
הרי אם שלמה המלך בחר להשתמש בביטויים ארוטיים כדי להעביר את המסר כהלכה, הרי שהוא סבור שהאהבה לאל עזה כמו אהבה רומנטית, ואם אהבה רומנטית כרוכה במחוות ארוטיות, מדוע לא נוכל להשתמש בהן ולבטא כך את האהבה בחיינו? עצם השימוש בארוטיקה שבין איש ואישה כמשל, מעיד על האישור להשתמש בו.
יתירה מכך, הרי התנ"ך מלא בביטויי האנשה לאל, הוא שמח וכועס, מיטיב ומעניש. תיאור הקשר האל רצוף בטווח רחב של שיום רגשות שאנו, בני האדם, משתמשים בהם יום-יום, ואף אחד לא מבקש מאיתנו לא להשתמש בהם. אם כך, מדוע כשזה מגיע לתשוקה מינית ולארוטיקה, חז"ל נבהלים כל כך, וחיש מהר שוללים מהרומנטיקנים שבבתי המשתאות את חלקם בעולם הבא?
וכי אנו לא חלק אלוה ממעל? הרי האדם נברא בצלם אלוהים.
ארוטיקה בכשרות מהודרת
אולי העונג המוגזם שלי בקריאת המגילה הזו טמון בדיסוננס, או שמא יש לומר בפרדוקס, שבין קודש לחול, בין טמא וטהור. בצד הקדוש והטהור ישנו האלוהים, ובצד הטמא והמחולל ישנם איברי האישה. מצד אחד, מדובר במגילה שכתוב עליה שהיא קודש קודשים,[3] ומצד שני התיאורים עוסקים בדבר הטמא ביותר עלי אדמות: איברי נשים.
כנער היושב בבית הכנסת בשישי בערב, מבושם ומדושן, לבוש בגדים מגוהצים וכפות רגליו מהודקות בנעלי שפיץ מצוחצחות לחומרא, קריאת שיר השירים הייתה הפינה החמה והמנחמת שלי. לא הבנתי איך יכול להיות שמגילה זו לא נגנזה. איך נותנים לבחורים, שהמערכת ההורמונלית שלהם בשיא התפתחותה, לקרוא טקסטים ארוטיים שכאלה?
אבל לא שאלתי שאלות, איזה כיף שיש לפחות מקום אחד שבו נמצא ביטוי לאהבת נשים.
זה היה הזמן היחיד שבו יכולתי לחבר את הקודש והחול. הזמן היחיד שבו יכולתי לחשוב ללא מצפון על שיער גולש, תוך שאני מזמר את הפסוק "שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים, שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד" בניגון המיוחד של טעמי התנ"ך והייחודיים למגילה.
"רֹאשׁוֹ, כֶּתֶם פָּז, קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים, שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב".
"זאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר, וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת".
בזמנו, כשנאמר לי ששיר השירים אינו עוסק באהבה שבין איש לאשתו אלא בין אלוהים לכנסת ישראל, משהו בפנטזיה נהרס לי. הרי לא ייתכן שאלוהים הוא גבר בעל תלתלים כהים שנמשך לשדיים תאומי צביה, וגם לא ההפך. וברגע שהפסוקים יצאו מידי פשוטם – כל הכיף נעלם.
אבל היום אני מרוצה מאוד מהפרשנות הזאת. נעים לי לדמיין את האל המפחיד כמי שיש לו משיכה מינית. זה מחזק אצלי את התפיסה האלוהית החדשה: אלוהים של תשוקה, אלוהים של אהבה ואלוהים של עונג. לא ממש ברור מהפסוקים אם אלוהים הוא בעל התלתלים או בעלת השדיים, אבל מה שברור הוא שמערכת היחסים מבוססת על ארוטיקה שבין איש לאשתו, ואם נרצה אז גם בינינו לבין האל, כמו שפירשו חז"ל.
שיר השירים קודש קודשים – וגם המיניות
התפיסה כי אהבה אלוהית היא אהבה ארוטית תואמת את תפיסת המיניות המקודשת שאימצתי בשנה האחרונה. לפי תפיסה זו, המיניות היא קודש קודשים. איבר המין של האישה היא בית מקדש, ואיברו של הגבר הוא כלי הנתינה העוצמתי ביותר שקיים בעולם הזה. הוא מעניק חיים. בעת קיום היחסים הוא מתארח בבית מקדשה של האישה, ומביא לה את המִנחה שלו, והאישה נמצאת שם ומסכימה לקבל את המנחה.[4]
אם אנו מתייחסים אל הארוטיקה ואל והמיניות כדבר שבקדושה, אזי הדיסוננס מתפרק לחלוטין. אהבה אלוהית ואהבה רומנטית חד הן, כי תשוקה זו תשוקה ואהבה היא אהבה.
כדי לקיים מערכת יחסים מיטיבה עם האל צריך לבוא מוכנים לאהוב ומוכנים להיות נאהבים, ממש כמו מערכת יחסים מיטיבה שבין איש לאשתו, וכמו שאמר הכתוב "ואהבת... בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאודך".
***
אז אם אתם מעדיפים לקרוא את פסוקי המגילה כפשוטם, הרי לכם מחווה רומנטית ונוחה לכל כיס שמותר לכם להשתמש בה ביום האהבה וגם בשאר ימות השנה. מחווה שיש בה סגולה להגביר את להבות האהבה הרומנטית ואת לפידי האהבה האלוהית.
לפני שנרדמים מצווה להתחבק ולומר: "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ".
***
את תרצו להתעמק יותר במורכבות סביב שיר השירים, מוריה שחם עושה את זה מעולה.
[1] תוספתא, סנהדרין יב, י. [2] תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין דף קא ע"א. [3] משנה, ידיים פרק ג משנה ה. [4] אין מקור. אהבה שמרגישה מקודשת אינה צריכה אישור.
[1] תוספתא, סנהדרין יב, י. [2] תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין דף קא ע"א. [3] משנה, ידיים פרק ג משנה ה. [4] אין מקור. אהבה שמרגישה מקודשת אינה צריכה אישור.
הכותבים שלנו
הניוזלטר שלנו
קבלו את כל הכתבות הכי מענינות והכי חדשניות ישירות למייל
קצת על התקופה...
מגזין "התקופה" מביאה אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
