התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

התקופה

ה) ליבו במזרח - והוא? והָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא


טור חמישי: והָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא   "יציאה בשאלה היא תהליך שבו יהודי שומר תורה ומצוות עוזב את אורח החיים הדתי, ולעיתים את הקהילה שחי בה, ועובר לחיות אורח חיים חילוני באופן מלא או חלקי. המונח הוא ביטוי מודרני המהווה פרפרזה היפוכית של הביטוי המפורסם חזרה בתשובה". כך, על פי ויקיפדיה, מוגדר התהליך שאלפי גברים ונשים עושים ועושות בכל שנה. כל אחד וסיבותיו, כל אחד וסיפור חייו. ואם כבר בעניינים "יבשים" עסקינן, לפי חוברת המחקר "יוצאים עם נתונים" לשנת 2022, שיעור היציאה מהקהילה החרדית הוא בסביבות 14% מכל שנתון, ושיעור זה צפוי לעלות ל-20% בשנים הקרובות. במילים אחרות: בעשור הקרוב אחד מכל חמישה יעזוב את החברה החרדית. ברשותכם וברשותכן נתעסק עוד קצת במספרים ובמחקרים (אני מבטיח שיהפוך להיות מעניין יותר בהמשך). במחקר שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה בשנת 2021, בסיוע מחלקת המחקר של ארגון "יוצאים לשינוי", בדקו מהי התפלגות היוצאים מהחברה החרדית לפי זרמים. ואלו הנתונים שנאספו: 47% יצאו מהזרם הספרדי – בני עדות המזרח, 21% מהזרם הליטאי, 11% מהזרם החסידי, 9% מהזרם הליטאי – ספרדי, 9% מחסידות חב״ד, ו-4% שלא סיפרו מאיזה זרם יצאו. כך נראה הרכב תנועת היציאה, לפי המחקר.   נוסף על כך, מבדיקה על מספר היוצאים מקרב כל קהילה נמצאו אחוזי היציאה הגבוהים ביותר מהקהילה החרדית-ספרדית.   שני הממצאים הללו, האחוז הגבוה של יוצאים בני עדות המזרח באוכלוסיית היוצאים ואחוזי העזיבה הגבוהים מקרב קהילה זו הם הבסיס לשאלות שבהן יעסוק טורי החמישי והאחרון בסדרת "ליבו במזרח – והוא?" אם מספרם של היוצאים מהזרם החרדי-ספרדי גדול באופן ניכר ממספר היוצאים מכל זרם אחר – מדוע היחס המספרי הוא הפוך בכל הנוגע לאיוש תפקידי מפתח בארגוני היציאה לסוגיהם? מה יכולה להיות הסיבה לאי-ייצוגם בהנהלות ובקרב מקבלי ההחלטות?   לביסוס טיעון היעדר הייצוג אסקור את ארגוני היציאה הקיימים היום בארץ, נכון לכתיבת שורות אלו (ינואר 2024). אתחיל בעמותת הלל, המבוגרת והוותיקה, ובכך אזכה לקיים מצוות "והדרת פני זקן". הארגון פועל משנת 1991, נוסד לפי חזונם של היוצאים שי הורביץ וישראל סגל (ז"ל), בעזרתם הכלכלית האדיבה של בני הזוג תמי ומיקי כהן ובתמיכתו של רפי שפירא. מאז מסייע הארגון ליוצאות ויוצאים מהעולם החרדי להשלים פערי השכלה ותרבות ולהשתלב בחברה הישראלית. פעילות העמותה מתבססת על מערך של אלפי מתנדבים ומתנדבות מכל קצוות האוכלוסייה, עשרות עובדים – ובראשם הוועד המנהל. נכון לזמן כתיבת הטור היוצאים הנמנים עם הנהלת הלל הם יענקי מוזס, מאיר שטייגמן, איציק פשקוס וד״ר דולי אייזנברג. האחרונה מגיעה מחסידות חב״ד, שקיבלה פילוח משלה במחקר התפלגות היוצאות והיוצאים. לא צריך להיות גנאלוג מומחה כדי לזהות את המקור המשפחתי של היוצאים מקימי הארגון ושל היוצאים היושבים בוועד המנהל כיום.   אמשיך לעמותה צעירה יותר, שחרף גילה הצעיר פעילותה הנרחבת מהדהדת במגוון תחומים והישגיה מרשימים. אני כמובן מדבר על ארגון יוצאים לשינוי, האכסנייה שבה מתארחת סדרת טורים זו. בשנת 2013, לאחר תביעת הליבה המפורסמת שהגיעה עד דלתות בית המשפט העליון, נרשמה העמותה אצל רשם העמותות. מטרות העמותה הן: הנגשת הידע על הזכויות והאפשרויות הניצבות בפני העוזבים את העולם החרדי לכל המעוניין, על מנת לאפשר להם להתנהל בצורה מושכלת. סיוע באפשרויות תעסוקה ובהכשרה מקצועית למבקשים להשתלב בשוק התעסוקה.   פעילות העמותה מתבססת על מאות מתנדבים ועשרות עובדים המנוהלים על ידי צוות מוביל והוועד המנהל. גם בארגון זה אפשר להבחין בייצוג מספרי מועט של יוצאים מהזרם הספרדי בקרב בעלי התפקידים לאורך השנים. נכון לזמן כתיבת שורות אלו, הייצוג היחידי בצוות המוביל הוא של מנהלת תחום קהילה הדס מור, שגדלה בחברה הליטאית-ספרדית בירושלים. את הדס אני מכיר באופן אישי ומאוד מחבב עוד מימי פעילותה הברוכה בעמותת הלל.   אפשר למנות עוד כמה ארגונים קטנים, כגון 'בראת' 'ובחרת', שאף הם עוסקים במלאכת הקודש של סיוע ויצירת קהילה ליוצאים ויוצאות, וגם שם היחס של היוצאים הספרדים בתפקידי המייסדים והניהול השוטף נמוך מאוד עד לא קיים.   עכשיו, אחרי שהצלחתי לתפוס את תשומת ליבכם ואולי גם את צקצוק לשונכם, הרשו לי להבהיר; אין מדובר בכתבה נוספת מבית הנצחת הטיעון על קיפוח יהודי עדות המזרח, איני צועק "אכלו לי – שתו לי", ומובן שאין ברצוני לשלוף שוב את השד העדתי. כל שאני מעוניין הוא להבין, באמת ובתמים, היכן נמצאים אותם מרבית האחוזים של היוצאים מהחברה החרדית, לאן נעלמה לה יהדות המזרח בשלבי היציאה?   ההיסטוריה היהודית גדושה בשמות מפורסמים של יוצאים, תרבות היציאה מהקהילה החלה שנים רבות לפני הקמת מדינת ישראל ולפני הקמת ארגוני היציאה השונים. מאלישע בן אבויה בתקופת התנאים ועד מייסדי תנועת ההשכלה במערב אירופה והקהל שהתהווה סביבם, מאליעזר בן יהודה מחיה השפה העברית, בואכה הסופרים "אחד העם" ו"מנדלי מוכר ספרים" ועד משוררנו הלאומי חיים נחמן ביאליק. באילנות גבוהים מאוד אנו נתלים, בראש מורם ובגאווה גדולה. אך גם כאן, בהיסטוריה המפוארת של יציאה בשאלה, אין ביטוי ליהדות המזרח.   לא אלאה בדוגמאות נוספות מהעבר ובהוכחות מהווה. ככל שבדקתי, לא מצאתי תשובה נחרצת המגובה במחקר אמפירי לשאלה "היכן היוצאים הספרדים?", אך בתור יוצא מהזרם הספרדי שאינו מוכן לחכות לתשבי שיתרץ קושיות ובעיות מצאתי שלושה הסברים אפשריים:   עם שאין לו עבר, אין לו... הסברה הראשונה: בשונה מהחברה החרדית האשכנזית, שנוסדה במאה ה-18 עם חצרות חסידיות מפוארות וישיבות ליטאיות מפורסמות, החברה החרדית הספרדית החלה את דרכה בעקבות העלייה ארצה לאחר קום המדינה. הרחבתי על כך בטור השלישי בסדרת ליבו במזרח - והוא? עָלֹה נַעֲלֶה. אם כך, ניתן להבין למה בראי ההיסטוריה אין ייצוג ליוצאים מהזרם הספרדי-חרדי. אם החברה החרדית לא הייתה קיימת במדינות האסלאם, אזי גם יוצאים לא היו. הסבר זה לא עונה על השאלה מדוע כיום אין ייצוג ליוצאים המזרחיים, ומכאן מגיעה הסברה השנייה, הנשענת על האמור בספר שופטים "והיה היוצא אשר יצא"; מה שהיה בחיים החרדיים משפיע על היוצא שהינך היום. הסברה השנייה: מרבית היוצאים הספרדים, כמו עבדכם הנאמן, מגיעים ממשפחות חוזרות בתשובה. ידוע לכול שהיחס בחברה החרדית למצטרפים חדשים אינו מזהיר, בלשון המעטה. המשמעות המציאותית של המשפט "במקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אינם עומדים" היא שבעל התשובה עומד בקרן זווית, בודד וגלמוד. היוצאים מהזרם הספרדי מעולם לא הרגישו חלק מהחברה החרדית, יש מהם שבילדותם אפילו עברו נידוי וחרם על הפשע הנורא, להיות בן למשפחה חוזרת בתשובה. אם כך, ניתן להבין למה אותם יוצאים אינם שותפים בתרבות היציאה מהחברה החרדית, הם הרי אף פעם לא הרגישו באמת חרדים. הסבר זה אינו מתרץ את העובדה שגם יוצאים ספרדים מבתים חרדים שורשיים כמעט שאינם נמצאים בעשייה השוטפת בארגוני היציאה השונים. מה שמוביל לסברה השלישית, הנוגעת בסיבות להקמת ארגוני היציאה. הסברה השלישית: יהדות המזרח, באופייה, גמישה ומכילה יותר. בשונה מהחברה החרדית האשכנזית, שם היחס ליוצאים נוקשה וכמעט בלתי נסלח, החברה החרדית הספרדית סלחנית הרבה יותר. אצלנו שולי המגבעת עם הקנייטש רחבים ועגולים יותר, ועל פי רוב המשפחות שומרות על קשר עם הבנים והבנות שבחרו בדרך חיים אחרת. נידוי, קריעת הבגד והכרזה על "שבעה" בעקבות עזיבת הישיבה – פרקטיקות שהיו מקובלות בחברה החרדית האשכנזית – היו הסיבות להקמת ארגוני היציאה. בין השאר, ארגונים אלו קמו כדי לספק ליוצאים אלטרנטיבה למשפחה ולקהילה שביום בהיר אחד נעלמו כלא היו. אולם אצל רוב היוצאים הספרדים המצב עם המשפחה אומנם מורכב אך בדרך כלל לא היה ניתוק של הקשר המשפחתי.   מכאן, אפשר להבין את פשר מיעוט הייצוג של היוצאים מהחברה החרדית הספרדית בארגוני היציאה. עם זאת, בשלה העת לשינוי!   מה שאין לך, תיצור אותו ויהיה לך ההסברים שסיפקתי נועדו להניח את הדעת ולאפשר התבוננות רציונלית בתופעת היעדר הייצוג של יוצאים ספרדיים בארגוני היוצאים ובתרבות היציאה מהחברה החרדית. חרף האמור אני בטוח שיש יוצאים מהזרם החרדי הספרדי שאינם מזדהים עם הדברים ואף רוצים לפעול לשינוי המצב. לאלה אני פונה, וגם לשאר: גם אנחנו צריכים ויכולים להשאיר חותם! אני מאמין בנו ויודע כמה אנחנו יכולים לתרום לחברה הנפלאה שלנו, חברת היוצאים מהחברה החרדית בפרט והחברה הישראלית בכלל. בסדרת הכתבות השתדלתי להפנות זרקור ולהדגיש את ייחודיותה של יהדות המזרח ומורשתה המפוארת, מימי הביניים ועד העליות לארץ, מהתרבות ועד פוליטיקה. עכשיו זה הזמן שלנו להביא את היוצאים מהזרם החרדי-ספרדי לכותל המזרח של החברה הישראלית.   לטור הראשון -> ליבו במזרח - והוא? לטור השני -> סביבה או מורשת? לטור השלישי -> עָלֹה נַעֲלֶה לטור הרביעי -> לְהַחְזִיר עֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ

סוכת פלא


מלכי דופקת על הדלת, היא מזמינה אותי ואת אחותי לבקר בסוכת פלא חדשה. אני ואחותי לבושות בשמלות תואמות, חדשות, שנקנו לכבוד החג. הבית נקי ומצוחצח. חדר השינה שלי שינה את פניו והפך לחדר הסבה. גגו של חדר השינה הוסר, ונחשפה הפרגולה שזה שנה תמימה חיכתה להגיע לידי שימוש. בערב סוכות עלה טאטי לבית השכנים, מחלונם הוא זרק בזהירות רבה סכך על הפרגולה, ועכשיו החדר הוא מעין סוכה. קירותיו מכוסים בדים לבנים, שאליהם תפרנו את היצירות שעבדנו עליהן בבתי הספר ובגנים. ספרתי, השנה, מבין כל אחיי ואחיותיי, רוב היצירות של הקירות הן שלי. זה ממלא אותי באושר. ארון הבגדים שלי הועבר לסלון, חוסם את החלון הגדול שפונה לרחוב. על הפלטה התבשילים של אמא, מפיצים ריח טוב. הצטרפנו למלכי ופיזזנו יחד במעלה הרחוב לעבר סוכת הפלא. בחוץ כבר נוצר פקק אנושי של ילדות בנות גילנו מחכות עם אחיהן הקטנים לחזות באותה סוכה מופלאה. שווה להמתין. כשמגיע תורנו אנחנו מביטות בהתרגשות באיש המיניאטורי המתנדנד בדבקות, מחזיק בידיו ארבעה מינים קטנטנים. בסוכה המיוחדת הזו יש גם קישוט עם מים זורמים, מים זורמים ממש! אנחנו עוברות בסוכה לאט־לאט, מרותקות, כל קישוט מקסים יותר מקודמו. בדרך חזור אנחנו מחליטות לדפוק יחד על הבתים של כל השכנים בבניין שלנו, לעבור סוכה־סוכה ולהחליט איזו סוכה הכי יפה.   בחול המועד נסענו כל המשפחה לירושלים, להשתתף בברכת כהנים ולקיים את מצוות העלייה לרגל. הצפיפות הרבה בכותל לא הייתה מאיימת או מפחידה. אני, אחותי ואימי מפלסות את דרכנו אל הכותל, וכשאני סוף סוף מגיעה אל קיר האבנים אני נשענת עליו, מצמידה אליו את מצחי. אני נזכרת שהגננת שושנה סיפרה לנו שאנשים עניים בנו את הכותל, ולכן הוא היחיד ששרד. אני אוהבת את הכותל. אני מרגישה קטנה, מוגנת ואהובה. היום האחרון של סוכות מגיע. אחותי הגדולה מטילה גורל וכך מחלקת את פרקי התהילים בינינו. הסוכה ריקה, כי הבנים הלכו ללמוד בבית הכנסת, ואנחנו יושבות על הכיסאות וקוראות יחד תהילים. הראש שלי נשמט על השולחן, אני נרדמת בין אורות מנצנצים לקישוטים מצועצעים. אני שמחה.

בניתי סוכה


היחסים שלי עם חודש החגים מורכבים מחיבה, תסכול, שנאה. ואהבה. האני העצמי שלי אהב את חודש "תשרי" בכל הגוף והנפש, והוא, בתגובה החזיר לי משברים רבים, ובסופו – תחושת חשיבות עצמית שמאז ועד היום איני יכולה לשחזרה. בגדול, אצל אנשי חב"ד החודש הזה עמוס בפעילויות של קירוב לבבות, נחת לרֶעבֶּע וניחוחות של 770 תוצרת ברוקלין. את ראש השנה עוד היה ניתן לחוג עם המשפחה, אבל החל מעשרת ימי תשובה נהרו החסידים לניו יורק, ל"בית רבנו שבבבל". בבית שבו גדלתי, בית חב"ד בזעיר אנפין בשכונה ד' בבאר שבע, היה נהוג שבראש השנה וביום כיפור גברברי המשפחה נשארים בארץ, כדי לשמש חזנים ומשלימי מניין בבתי הכנסת הפזורים בשכונה, ואילו לקראת סוכות הותר להם להגשים את משאלת ליבם ולנסוע לרעבע. כיוון שכך, את חג סוכות אני זוכרת לטובה וברכה עד מאוד. בשנות ההתבגרות שלי, שכולן עברו עליי בעיר האבות, לא הייתה שום אחות לרפואה בקלחת החגים. אחותי הגדולה כבר פרשה לעולם שאז לא הייתה לי כל גישה אליו, וחוץ מלהתפלל למען נשמתה וחזרתה בתשובה לא היה לי קשר איתה, אחות אחרת נישאה זה מכבר, והאחות השלישית הקפידה שלא להיות בבית בזמנים לחוצים. מפה לשם, יצא שבמשך ארבע שנים (כיתה ט' עד יב') עמלתי בשיא השטורעם והחיות החסידית שהיו לי לבנות סוכה מייד בצאת יום חתימת הדין הגדול והנורא. הבנים היו בדרכם לשדה התעופה, ואני ניצבתי עם הפטיש והמסמר. אני זוכרת היטב את תחושת העונג והזכות לקיום שהתפשטו בעצמותיי בליל חג ראשון של סוכות. אחרי שהמשלחת חזרה מבית הכנסת, אבא, האחים הקטנים ועוד כמניין אורחים שנאספו מבית התפילה. אבא היה מסדר את הנוכחים סביב השולחן תוך כדי שירה, ואז הגיע זמן הקידוש. כולם נעמדו דום, ואבא בירך את האושפיזין בחגיגיות והוסיף את ברכת "שהחיינו". מיד לאחר ברכת "המוציא" ולפני אכילת הסלטים, הדגים ושלל התוספות, אבא ביקש מכולם להיות רגע בשקט, ואמר: "כל מי שנמצא פה, תחת כפות התמרים, צריך להגיד לעטקא תודה. בזכותה יש לנו סוכה". עד עצם היום הזה איני מצליחה לשחזר את תחושה ההיא. תחושה של להיות נצרכת ובעלת משמעות גדולה, שהרי בזכותי בני הבית והנלווים קיימו את מצוות "לישב בסוכה" למהדרין. באותם הרגעים הייתי מאושרת מעומק נשמתי.

מסיבה ביער


בליל יום כיפור לפני עשור, בשנה הראשונה לנישואיי, הלכתי עם בעלי דאז לבית הכנסת של הישיבה הליטאית "חברון הגבעה". עליתי לעזרת הנשים ומצאתי מקום בחזית, צמוד לחלון קטן המשקיף על עזרת הגברים. פתחתי את המחזור וחיכיתי לחזן שיתחיל בתפילה. המנגינה הייתה שונה במקצת ממה שהכרתי, וכבר במילים הראשונות היה ניכר שאין מדובר בחזן מקצועי. לפתע נשבר קולו של החזן והוא החל לבכות, וכך המשיך להתפלל, תוך כדי בכי. וכאילו הונף מטה של מנצח גם שאר המתפללים, גברים ונשים, פרצו בבכי גם כן. הבכי סביבי, שלתחושתי היה מבוים, לא היה לרוחי. במחזור שנהגתי להתפלל בו, לפני תפילת "כל נדרי", כתוב שנוהגים לשמוח ביום הכיפורים כי ביום זה ה' מוחל על כל העוונות, שמתפללים מתוך שמחה, שיום הכיפורים הוא כ-פורים, ובפורים מרבים בשמחה. זה הספיק לי כדי לקום וללכת. גדלתי בקהילה החסידית של ר' אושר פריינד ז"ל, שנקראת "יד עזרה" על שם המוסדות שהוא הקים. ר' אושר הנהיג קהילה קטנה בדרך החסידות והאמונה הפשוטה, הדריך לדבקות בבורא ולהתבודדות, לדיבוק חברים, להכנעה וענווה. בשנת 2003, כשהייתי בת אחת־עשרה, ר' אושר הלך בדרך כל הארץ והותיר את הקהילה ללא ממשיך. ה"חברים" (כך כינה ר' אושר את חסידיו) ממשיכים לקיים את הקהילה, להפעיל את המוסדות שהקים ומנסים להמשיך בדרכו הייחודית. ביתו של ר' אושר החל לשמש כבית כנסת מאז שהזדקן והתקשה ללכת. מאחר שמדובר בדירה, לא הייתה עזרת נשים מסודרת, והנשים היו מוצאות מקום מסביב לבית, בחדר המדרגות או בבית התמחוי הצמוד. מיהרתי לשם. מצאתי לי מקום על המדרגות הירושלמיות בכניסה לבית, בין נשות הקהילה המוכרות. שליח הציבור, החזן שמעון פריינד (נכדו של ר' אושר, שהוא גם דוד שלי מצד אימי וידוע בכינוי "שימי"), החל בתפילה. מייד שקעתי בפסוקים ביראה ובקדושה, צללתי אל הארמית שבתפילת "כל נדרי". קולו החזק והעבה, החם והנעים, של שימי התפשט בתוכי וסחף אותי אחריו ברגש. קולו נשבר לעיתים, במקומות המדויקים, והרעיד את מיתרי הלב, ואז המשיך, יציב ושריר, ומיקד אותי בכוונת התפילה. שרנו יחד, החזן והקהל. החזן, בקולו החזק והרם, הגברים בקולם הבס, והנשים בקולן העדין והשקט שנשמע רק להן, את הפסוק המפויס: "ונסלח לכל עדת בני ישראל..." ואז את ברכת "שהחיינו", בשמחה ובהודיה לה' יתברך שהביאנו עד הלום, והיינו מוכנים ומזומנים להכות על חטא. סלחו לי על ההתרפקות. אני אתאיסטית דה פקטו, וכבר חמש שנים שלא התקרבתי לבית כנסת, אבל בכתיבת המילים הללו אני נסחפת חזרה אל הימים ההם, שאהבתי והוקרתי, והגעגועים שלי לתפילתו של שימי פריינד חוזרים בכל שנה מחדש. שימי היה החזן גם בראש השנה במירון, בבית הכנסת ששימש גם כחדר האוכל שבנה ר' אושר במו ידיו, יחד עם ה"חברים" בשנות השישים, במקום שבו היה לול תרנגולים בחצר ביתה של טובה גולדשטיין ז"ל, סבתי מצד אבי. לר' אושר היה יחס מיוחד לר' שמעון בר יוחאי. הוא ראה בו מליץ יושר והסניגור הטוב בעולם, כזה שאתה רוצה לצידך במשך כל השנה, ובטח בראש השנה. טרם נישואיי, ובמשך שנים, נהגתי לנסוע למירון בראש השנה, וגם לאורך השנה כולה בשבתות "מברכים" שלפני ראשי חודשים, כנהוג בקהילה. האמת היא, שעם כל חיבתי לתפילות של הימים הנוראים, לא הייתי צדיקה כלל וכלל. אהבתי להגיע למירון בראש השנה כי זאת הייתה הזדמנות בשבילי לפגוש חברות מהקהילה ולדון איתן בדברי הבל ובדברי רוח, ולטייל בטבע. ההזדמנות הבאה למפגש לא איחרה לבוא, כי שבועיים אחר כך, בסוכות, היינו נפגשות ב"יד קנדי". "יד קנדי" הוא כינוי של ה"חברים" לקרחת ביער עמינדב בהרי ירושלים. הכינוי הוא בשל האנדרטה לזכרו של נשיא ארצות הברית, ג'ורג' קנדי, הניצבת במקום. ה"חברים" היו מתאספים במהלך חג הסוכות, וחוגגים יחד שמחת בית השואבה. משאית שמשה במה מאולתרת עבור התזמורת, גנרטור הובא לצורך הגברה ותאורה, מזונות ושתייה חולקו לקהל, והמחיצה בין גברים לנשים הורכבה ממחסומים ניידים. כמתבגרת הייתי מתבוננת ברוקדים, תוך כדי התמקדות בבחורים הצעירים. מדובר בקהילה קטנה כך שכולם מכירים את כולם, וחברותיי ואני הכרנו את כל הבחורים בשמם, ואולי אפילו קצת את האופי שלהם. היה בחור שהיה לי קראש עליו במשך שנים, היום הוא נשוי לחברה שלי, אבל זה לא מנע ממני לחשוב על שאר הבחורים ולדסקס עליהם עם חברותיי. נהגנו להיכנס לתוך היער, בחושך, לאורו העדין של הירח, ולקולה העמום של המוזיקה שהתנגנה מעבר לעצים, לצחקק רגע אחד מסיפור של אחת מאיתנו על אחד הבחורים, וברגע אחר לצעוק "טאטע" בכמיהה. האמיצות שבינינו סטו מעט מהקבוצה כדי להתבודד, והפחדניות (היי, זו אני), נצמדו זו לזו וקפצו מכל רחש קל שעלה מבין העצים. אהבתי את חגי תשרי, את התפילות ואת המפגשים התכופים עם הקהילה. הנוסטלגיה נעימה לי, ואני שמחה שהיום זה רק נוסטלגיה.

היפרדות


לא נכנסתי לומר שלום. חזיתו של הבית פנתה אליי, ואני פניתי ממנה והלכתי לכיוון המדרגות לרכבת התחתית. על אף הנטייה שבחלוף השנים הפכה לטבע, לא נכנסתי לומר שלום. מה אגיד. נצבט לי הלב מהיעדרה של המשמעות שהייתה לבית זה עבורי רק שנים קודם לכן. בפעם האחרונה שהייתי שם נכנסתי לעזרת הנשים המרכזית, והזרות צעקה אליי מכל עבר. הקירות שהיו עוטפים, חמים ומוכרים, נחשפו במלוא עליבותם. הספסלים שאז הספיגו אותי במילות התפילה ודברי החסידות היו מקולפים וצרים משזכרתי. כעת היה ראשי מלא ברעיונות ספרותיים אחרים, במחשבה ביקורתית ובהגות פמיניסטית, ואלה לא דיברו עם אלה. שתיקה מביכה הפרידה בינינו. זה היה באפריל, אפילו לועזית כבר התחלתי לדבר. המקום לא היה מלא, אבל הנשים המעטות שהיו ניסו לחבר אותי, להזכיר לי שבעורקיי זורם דם החסידות. אבל אני רציתי ללכת למחזמר בברודווי, לשבת בשורה הראשונה באולם אפלולי. והלכתי, ואף שלא הבנתי הרבה ישבתי משתאה עד למחיאות הכפיים, והלב... הלב התחיל לנוע לאט לתחושת השייכות האחרת.   זו הייתה הפעם האחרונה שנסעתי לניו יורק. לא לרבי. ביקרתי בפארקים, בגורדי השחקים, במוזיאונים וברחובות הסואנים. הפעם האחרונה הייתה שונה מן הפעם הראשונה, אבל הרי ידוע שניתן להיות במקומות שונים ולהרגיש בדיוק את אותה תחושה, ומאידך גיסא להיות באותו המקום אבל להרגיש אחרת לגמרי.   במשך חמש שנים רצופות נסעתי לבית מדרשו של הרבי מלובביץ'. ניו יורק, רובע ברוקלין, שכונת קראון הייטס, שדרות איסטרן פארקווי, 770. בחב״ד נוהגים לנסוע לרבי לפחות פעם בשנה. הסיפור היקר הזה עולה לחסידים הרבה מאוד, אך הם לא מוותרים. חודש החגים הוא הדובדבן שבקצפת. אלפי חסידי חב״ד, מישראל וממדינות אחרות, ממלאים את רחובות השכונה. נשים וגברים, נערות ונערים. משפחות חוסכות מפיהן כל השנה כדי "לעשות תשרי אצל הרבי". בחודש זה חלל התפילה והלימוד מלא עד אפס מקום, עשרים וארבע שעות ביממה. אלפי חסידים עומדים שם צמודים יום ולילה. למעלה, בחדרי עזרת הנשים, הילדות והנשים נדחקות אל מחיצות הזכוכית כדי לצפות במתרחש וחלילה לא להפסיד דבר. רבים מהקהל מתנהגים כאילו הרבי מעולם לא עזב את כותלי הבית הזה. הם מפנים לו שביל למעבר לפני התפילות ומייחדים לו כיסא, מעט רחב ובריפוד אדום, שעליו ישב כשהיה בין החיים.   כשהייתי בת ארבע־עשרה טסתי לתשרי אצל הרבי בפעם הראשונה, במסגרת מחנה הנוער ״משיח״ לבנות. כסף לא היה לי, יכולתי להצטרף כיוון שכמה שנים קודם לכן השתתפתי בתחרות לימוד ושינון בעל פה וזכיתי בכרטיס טיסה. כחמישים בנות טסו יחד, לבלות חודש שלם מחוץ לבית, בארץ זרה, ללא הורים ובהשגחתן של המדריכות. היום זה נראה לי הזוי, אבל מושקא של אז ספרה את הימים, השעות והדקות עד להמראה. בדיעבד, קשה לי לזכור הרבה מהחודש הזה חוץ מהקשרים העזים שרקמתי עם חברותיי למחנה. קשרים שעקבות שלהם מהדהדות בי עד היום. כללי המחנה היו נוקשים מאוד, וברוב הזמן הייתי עסוקה בלהתנגד למשטר הקפדני ולהסית את הבנות לברוח איתי למקומות שאסרו עלינו ללכת אליהם. התפילות והשיעורים לא עניינו אותי במיוחד, אבל מן השוטטות האסורה ספגתי היטב את תרבות ״תשרי אצל הרבי״. זוהי תרבות מדבקת וממכרת, וכולם נגועים בה בצורה זו או אחרת. אני הייתי ילדת חופש וחסידית בעצמותי, ונדבקתי. מאז אותה שנה ובכל חודש תשרי בשנות לימודיי בתיכון טסתי לרבי. במהלך השנה חסכתי שקל לשקל. לא הייתי לבד. זו הייתה התלכדות המונית. כל החברות שלי טסו, והיה ברור שאין אפשרות להישאר מאחור. דבר לא השתווה לחוויית ״תשרי אצל הרבי״, או "תשרי בסווען סווענטי (770)" רצינו לנסוע ועשינו הכול לשם כך, כקולקטיב מאוחד, מעודדות זו את זו באמונה עיקשת שנצליח.   הימים אצל הרבי היו יקרים לליבי. חרף הקושי שלי להתעורר מוקדם, הייתי משכימה קום כדי להגיע לשיעור שלפני תפילת שחרית, ואז מבלה את היום בתוך ומחוץ לעזרת הנשים. למנהטן שנאתי לנסוע, ועשיתי זאת רק כשהייתי מוכרחה. איני שוכחת את העלייה במדרגות הסאבווי אל הרחוב הסואן: המגדלים, האורות, הפרסומות, האנשים סחררו את הנפש שנשארה על הספסל ב-770. רציתי לחזור ללמוד עוד דבר תורה לפני תפילת המנחה; להספיק לשביל שנפער לכבוד הרבי, לשירת "יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד" ששרו הגברים בגרונות ניחרים, ואולי לראות את הרבי עובר ומחייך אליי.   קשה מנשוא ההתפכחות. הרי ברור שהרבי לא עבר ולא ישב על הכיסא, ואני שואלת למי התפללתי ועל מה נלחמתי בלהיטות שכזו? הלכה לה התמימות ובמקומה יושבת כותבת צינית ומפוכחת, עם כוונות טובות לעשות חסד לילדה ההיא, שטובעת בנוסטלגיה חסידית. יש מחיר ליציאה בשאלה. הייתי מוכנה לשלם עבור החופש להטיל ספק ולצאת למסע ללא תכתיבים. אבל האם אבד לי הלב המתלהב? האם כבר איני יכולה לעשות משהו בתמימות? מי יחזיר לי את הזמן האבוד של צום כיפור שהועבר בעמידה בצפיפות, ובתפילה שארכה יום שלם, בלי הפסקות. מה יכול לפצות את הנערה שפרצה בבכי כשהבינה שלא תזכה לשמוע ולראות את המוני החסידים שרים ניגון לפני תקיעת השופר של סוף הצום, כי בזמן שיצאה לנשום מעט אוויר נתפס המקום הצר שלה על הספסל. אני עצובה בשבילה, אבל שמחה על הלב המלא שהיה לה. היא לא הרגישה לבד אף פעם. היא לא רצתה לברוח ולא התגעגעה הביתה. היא צחקה, שרה ולמדה. היא אכלה ולא תמיד היה לה טעים, אבל גם היה לה הכי טעים בעולם. היא התגרדה מפשפשים והתקלחה בארבע לפנות בוקר. היה לה חם מדי וקר מדי, אבל זה לא הפריע לה כי היא הייתה מוקפת בחום האמונה והשייכות.   האם נמצא לזה תחליף? היש בכלל תחליף? כל הנסיבות הדפוקות בחיי לא נקשרו אז לאמונה העזה שהייתה לי. ידעתי שהרבי יציל אותי ונסעתי לבית שלו להינצל. שום דבר לא ערער זאת עד שאני עצמי ערערתי, ומשם השלמתי עם ההבנה שאין דרך חזרה.   הילדה גדלה. עיניה פקוחות לרווחה. עכשיו היא טסה לפריז, לשוויץ ולגרמניה. היא חושבת על ניו זילנד ולונדון ודרום אמריקה. היא מבקרת במוזאונים, במסעדות, בטבע הפראי ובסמטאות עתיקות. היא זוכרת שפעם בשנה היה לה בית. היא אומנם עברה דירה מרצון, אך לעיתים מרגישה עקורה. הבית ההוא היה קטן למרחבים, והיא רצתה לרוץ. צר היה בו המקום לחשוב, להטיל ספק, והוא לא אפשר לה לגדול ולאהוב כפי שרצתה. אז היא הפנתה עורף, קצת בכעס, ולא אמרה שלום. את החגים היא עושה בכל מיני מקומות שהם לא 770, ולא אצל הרבי. עכשיו היא מחפשת להשתייך לעצמה. היא כבר לא ילדה בוערת, היא אישה כותבת. את המשמעות היא מחפשת במילים ובאנשים שהיא אוהבת. הלוואי שתמצא ותבוא לה מנוחה, ואפשר שתשלים עם החיפוש, וגם בזה יש נחמה. אולי יום אחד היא עוד תחזור, להיפרד בפעם האחרונה.

זיכרונות מימים שמחים


"ימים נוראים און ויז'ניץ" הוא מושג בעל משמעות מיוחדת. יריית הפתיחה נשמעת במוצאי שבת שלפני ראש השנה, ליל הסליחות הראשון. קולו של החזן, האדמו"ר בדרך כלל, רועם בניגון המיוחד לפסוק "רצון יראיו יעשה, ואת שעוותם ישמע ויושיעם". מאותו רגע השיכון המנומנם – יחסית – בבני ברק מתעורר לחיים. הרחובות מתמלאים בהמוני אורחים מכל קצווי תבל, הכול רוצים להיות בראש השנה אצל הרֶבֶּ'ע. מכירת המקומות בבית המדרש נסגרה זמן רב מראש. חלק מהאורחים יחזרו לבתיהם לאחר ראש השנה, אחרים יישארו לעשרת ימי תשובה ולתפילות יום כיפור. עם השנים נעשה בית המדרש הגדול של ויז'ניץ צר מלהכיל את רבבות המתפללים, ומכל צד צצו מבני טלאי על גבי טלאי, עומדים צפופים ומתפללים עוד יותר צפופים. לפני כשנתיים הסתיימה בנייתו של בית מדרש חדש. גדול יותר. מטבע הדברים לא ביקרתי שם, ודאי שלא בימים הנוראים, והחוויות שנותרו צרובות בזיכרוני הן מבית המדרש ההוא, הישן והדחוס. קשה לתאר במילים את העוצמה המורגשת בגוף כאשר אתה עומד בין אלפי אנשים העומדים צפופים ושרים בקול אחד את התפילות. זו חוויה שלא מצאתי לה אח ורע. הדימוי הקרוב ביותר הוא משחק כדורגל בהשתתפות קהל רב, כאשר האוהדים מעודדים את השחקנים בשירה אחידה (להבדיל, כמובן, אלף אלפי הבדלות בין קודש לקודש). בוקר ראש השנה. התפילה מתחילה בשירה ערבה של "אדון עולם אשר מלך", ונמשכת עד שעות אחר הצוהרים המאוחרות. באמצע, לפני תפילת מוסף, הפסקה קלה. לא אוכל לתאר את מהלך התפילה כולו, מריקודי "האדרת והאמונה" עד ל"ונתנה תוקף קדושת היום". על כך נאמר "יִכלה הדיו והדף, והתיאורים לא יִכלו". אתמקד בשני רגעים מיוחדים. בראש השנה, בתחילת תפילת מוסף, יש קטע תפילה המיועד לשליח הציבור ומושר בניגון מסורתי: "אלהינו ואלוהי אבותינו היה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל", ונדמה שלמנגינה אין סוף כאשר הקהל שר את הניגון והאדמו"ר מזמר בקולו ברגש עז, "אוי, אוי, גשים, מול ארון הקודש באימה". בהמשך משתררת דקה אחת של שקט, כמעין שיא של התפילה, ואז ממשיכים בניגון, ולאחר מכן מתחילה תפילת המוסף. רגע מרגש נוסף הוא לקראת מוצאי יום כיפור. תפילות יום כיפור מתחילות לפנות בוקר ונמשכות עד צאת הכוכבים. לאחר תפילת נעילה, לפני הזעקה הנועלת את התפילות "ה' הוא האלוהים", הקהל יוצא בריקוד, כאילו לא צמו כולם זה יממה. הכול רוקדים ושרים: "ויאתיו כל לעבדך ויתנו לך כתר מלוכה".   מייד לאחר ההבדלה מתחילות ההכנות לחג הסוכות. בית המדרש חוזר לצורתו, ובשיכון מתארגנים לקראת אירועי שמחת בית השואבה. בשנים האחרונות, מאז החל האדמו"ר הנוכחי להנהיג את הקהילה, שמחת בית השואבה הפכה לשם דבר. "סוכות און ויז'ניץ". בראש השנה וביום כיפור הדגש הוא על הרגש, ובסוכות ושמחת תורה הדגש הוא על השמחה והריקודים. בכל ערב, עד שעות הלילה המאוחרות, עומדים על הפארנצ'עס (טריבונות) בסוכה הגדולה, שרים ורוקדים לצלילי תזמורת. ביום האושפיזין של הרבי, כלומר היום השלישי לחג, שבו לפי המסורת מתארח יעקב אבינו, ששמו ישראל כשם האדמו"ר, הריקודים והשמחה היו ארוכים עוד יותר.   לאירוע החותם את חגי תשרי, שמחת תורה, שמור מקום מיוחד בליבי. לקראת החג היו מרוקנים את פנים בית המדרש מרוב הספסלים, ומשאירים מרחב גדול לריקודים. בארבע פינות בית המדרש נפרשו פארנצ'עס שהתנשאו לגובה רב. החלוקה הייתה ברורה, הצד הצפוני מיועד לילדים, וכל השאר לאברכים ולבחורים. אות לפתיחת אירועי החג היה רגע פתיחת ארון הקודש ושירת "אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלוהים אין עוד מלבדו". שליח הציבור קורא פסוק, והקהל חוזר אחריו. מייד לאחר מכן התחילו ההקפות. כל הקפה ארכה כמה שעות. בהקפה השישית היו האבות מרכיבים את ילדיהם הצעירים על הכתפיים ורוקדים עימם ברחבה המרכזית. בין הקפה להקפה היה האדמו"ר פונה לילדים ומנהל עימם מעין דו־שיח של שאלה ותשובה ידועות מראש. וכך היו הילדים במרכז תשומת הלב של האירוע המרגש. לאחר שהאדמו"ר חלה עניין זה נזנח, עד שבאחת השנים כמעט לא היו ילדים בבית המדרש. הייתי אז אברך צעיר והחלטתי לעשות מעשה. בהקפות הבאתי איתי דברי מתיקה ונעזרתי בכמה "מלמדים". מהר מאוד קלטו הילדים שמחלקים ממתקים בבית המדרש ושכדאי להם לעזוב את משחקיהם בחצר ולהיכנס. כבר באותו ערב המצב השתנה עד שחזר לקדמותו, הילדים נכחו והיו חלק מרכזי מההקפות. המצב החיובי הזה נמשך עד היום. הותרתי חותם. חג שמחת תורה ננעל בטיש ארוך, הארוך ביותר בכל חודש החגים.   השנים עברו. אני עזבתי, אך הזיכרונות הטובים של חגי תשרי, ובפרט זיכרון התפילות והניגונים המיוחדים, אצורים עימי עד היום. אני מאזין לשירי ראש השנה כל השנה. באחת ההזדמנויות רציתי להיזכר, לשחזר את הרגעים המיוחדים הללו, והגעתי לאחת התפילות. לצערי, לא הרגשתי דבר, הייתי כבר במקום אחר וכמעט הרסתי לעצמי את הזיכרונות הטובים. כיום אני יודע להפריד ולשמר לעצמי את החוויה שאינה כפופה לזמן או למקום, ושלעולם לא תימחה מראשי.

והוא מכה על חטא ומתחנן


במבואה שעל יד דלת הכניסה של הבית עמדו בשורה מזוודות בגדלים ובצבעים שונים. כולן עמוסות ומלאות בציוד לעשרה ימים. ערב ראש השנה, אבא מתארגן ל"נעסיע", מילה בהגייה חסידית מובהקת השגורה על לשונם של חסידי גור. משמעות המילה היא שהחסיד נוסע להצטופף בקרבתו של האדמו"ר. כמו בכל שנה, אבא, חסיד שרוף, נוסע מערב ראש השנה ועד לאחר יום כיפור, שוהה שם כל עשרת ימי תשובה. נכון, רוב בני גילו נוסעים רק לימי החג וחוזרים לביתם, אך אבא לא מוותר ונוסע לתקופת החגים כולה כמעט, ממש כמו אחרון הצעירים. כל המזוודות כבר מונחות בתא המטען של המונית. נפנוף אחרון לשלום. אבא נסע. ניפגש בשנה הבאה. בבית נשארנו אמא, הבנות והאחים הקטנים. אמא מקדשת ומנהלת את הסעודה. אנחנו, הבנות, שרות בקולות צרודים שירים שלמדנו בכיתה. "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזרה"; "יום הדין הנה קרב"; "ראש של דג ופרי חדש". על השולחן סימני ראש השנה, ולכל מאכל שמוגש לשולחן אנו מאלתרים סגולה וסימן. תירס – שיתארסו אחיותינו; מרק – שיתמרקו עוונותינו; קינוח גלידה – שיגלידו כאבינו. האוירה דומה יותר לפעילות חברתית מאשר ליום חג או יום הדין. בבוקר יצאנו לתפילה בעזרת הנשים בשטיבל החסידי. שם, כמובן, נקנו מקומות מראש במחיר מפולפל. הפער הורגש, אווירת תפילה, בקשה ותחנונים שונה כל כך ממה שהיה בסעודה אמש. היינו שומרות בתורנות על האחים הקטנים, מתחלקות בחלקים מהתפילה, נושאות ונותנות מי תזכה להיות בבית הכנסת בחזרת הש"ץ בתפילת מוסף, בקטעי התפילה והפיוטים היפים, ומי תישאר לשמור על הילדים. לבסוף התכנסנו כולנו בבית, עייפות וגאות בעצמנו, בדבקות תפילתנו, בדמעות שזלגו מעינינו ובכוונה הרבה בתפילה, מקוות שתבוא עלינו שנה טובה. ובבית, אווירת קייטנה: ממתקים בכל פינה, משחקים פזורים על הרצפה וילדים משועממים עד התקרה, צמאים ליחס, חום ואהבה. מתיישבים לסעודה "בקטנה", ואז כולן צונחות לשינה עמוקה שלאחר העבודה הקשה. הרי איזו עבודה שבלב? זו התפילה! וכך נראה גם היום השני של החג. למחרת – צום גדליה. כל הבנות בשכונה מחליפות חוויות, מדברות על אורך התפילה בחצר החסידות שלהן, על חזרת הש"ץ שנשקה למנחה ומשם לערבית של היום השני, על סעודות שנעשו בחטף (כי מי מסוגל לאכול בנחת בימי דין נוראים אלו?) ועל ילדים ששוטטו ברחובה של עיר 48 שעות, בעוד הוריהם המסורים מתפללים בדבקות לגזרה טובה ולשנת בריאות איתנה. בבית הספר ובסמינר עשרת ימי תשובה הם ימים של הרצאות על משמעות התשובה, על הצער שבעשיית חטא ועל מירוק העוונות המתבקש למי שרוצה לזכות בקורטוב של טוב לשנה שתבוא. כל אחת מקבלת על עצמה קבלות, וכל המרבה הרי זה משובח. ואבא? אבא בירושלים, עושה "שטייגען"! לומד. הוא מתקשר לפני יום כיפור, מוודא שכולם אכלו ושתו מספיק לקראת הצום, ומציע תרופות סבתא לצום קל. *** כבר לא ילדה, אישה. אלבום החתונה עוד לא צבר אבק במגירה. אבודה, אבל צריכה להיות אסירת תודה. וכבר מונחת רשימת מטלות על השידה: לכבס, לגהץ, לקפל ולהכין את המזוודות לבעל שמתכונן ל"נעסיע" לעשרת ימי תשובה, לאדמו"ר בירושלים. אנחנו עוד לא ממש מכירים, למרות שאנו נשואים כמה חודשים. התקשורת בזוגיות בצעדיה הראשונים, והוא כבר נוסע; מזכיר בלי מילים מהו סדר העדיפות האמיתי אצלו בחיים: האדמו"ר, הקהילה, החברים, ה"מה יאמרו", ובסוף, למטה, אולי, נמצאת אני, האישה. אין שיח או שאלה האם לנסוע או מה דעתי בעניין, הנסיעה הזאת היא עובדה מוגמרת. איני יכולה להביע התנגדות או לשתף בקושי ובכאב, הרי לזה נולדתי וחונכתי, להקדיש את חיי לבעל חסידי אמיתי. זו פסגת האושר והשלמות האמיתית פה, בעולם הזה. התפקיד שלי הוא לזרוח, לרקוד ולשמוח מכך שהבעל חסיד בכל רמ"ח אבריו, אשריי על הזכות שנפלה בחלקי, להיות "אשת חסיד" לתפארת. והוא לוקח את מטלטליו, עולה על האוטובוס ונוסע לירושלים. ואני בבית עם התהיות: למה איני מאושרת על הזכות שנפלה בחלקי? השמחה בבית חסידי – היכן היא? ואם פסגת החלומות הוגשמה, למה איני מרגישה כמו על פסגת ההר, אלא מרגישה לבד, בלתי נראית, שקופה; כלי בלבד בידיו של אחר, כאילו נועדתי רק להשיג ולממש את רצונותיו? יום הדין בא, והוא שם, אצל האדמו"ר ועם החברים. בתפילה הוא מתפלל ומתחנן לשנה טובה, ומכה על חטא בין אדם למקום, ובין אדם לחברו, בין ביודעין ובין שלא ביודעין. ועל חטא בינו לבין אשתו הוא מכה? ועל חטא הצער והכאב הוא מתחרט? וכך היה מונה וסופר: אחת ואחת, אחת ושתיים, אחת ושלוש. כי בכל שנה מחדש היה אורז את מטלטליו ומשאיר מאחור אישה הרה, אישה וילד, אישה ושני ילדים, אישה ושלושה ילדים, אישה וארבעה ילדים... ומכה על חטא ומתחנן באבינו מלכנו "חמול על עוללינו וטפינו".

שמחת תורה בימים ההם ובזמן הזה


סער, האתאיסט החילוני הראשון שפגשתי, גרם לי להתחבר לגעגוע לחגים ולהפוך אותו לחלק מחיי הנוכחיים. חגי תשרי היו הסיוט הכי גדול והגעגוע הכי עמוק שלי לחיים שהשארתי מאחור. אני שונאת חגים ומכחישה אותם, ובו זמנית נשרף לי הלב מגעגוע. האימה מחודש אלול ומיום הדין, והקור המקפיא של המזגן בהיכל התפילה מעלים בי זיכרונות מתוקים וגעגוע צורב. זה נורא להתגעגע למשהו שעזבת מרצון. שנים רבות שהגעגוע לא היה חלק מסצנת החגים שלי. הדחקתי את הגעגוע, כמו שהדחקתי את הסיוט. לא מדובשך ולא מעוקצך. לא לאימה ולחרדה ולא לתפילות המרוממות. לא להכול. והייתי ריקה. עד שבא סער ושאל אותי, בטבעיות מבחינתו, איך נראים החגים שלי. אמרתי לו, "בדיוק כמו שלך". הוא התעקש, "איזה רוטינות שעשית בחייך החרדים את עושה היום?" עניתי שכלום, ואז הוא אמר לי, "תחשבי על זה, מה שעשיתי בעבר זה השורש שלך, זה חלק ממך, קחי משהו אחד שהיית עושה בעבר, תחברי בין החלקים של מי שהיית לבין מי שאת היום. את אדם שלם". ובכיתי, בכיתי על כל החגים אבל הכי הרבה בכיתי על שמחת תורה. אני מתגעגעת לכל החגים בקרית צאנז, לתפילות ראש השנה, לצום יום כיפור ולטישים בסוכות, אבל הכי אני מתגעגעת לריקודי ההקפות בשמחת תורה. שמחת תורה זה ה״חג״ בה"א הידיעה בצאנז. זה חג שהוא מיקרוקוסמוס לערכי החצר. בצאנז אוהבים לומדי תורה ומעריצים תלמידי חכמים, מבחינה זו צאנז דומה יותר למגזר הליטאי בהתייחסותה ללימוד תורה כערך עליון. זאת בשונה מרוב החצרות החסידיות, שבהן הנהגות אחרות מתועדפות גבוה יותר בסולם הערכים. לכן אירועי שמחת תורה הם חגיגה אמיתית של אהבה גדולה לדבר הזה, שאנחנו חיים לפיו, התורה. קשה להסביר את העוצמה שהייתה על הטריבונות בשירי החג, אולי כמו משחק כדורגל בגמר ליגת האלופות, כשהגול המכריע נשלח על ידי האדמו"ר בכבודו ובעצמו. אם אני צריכה להשוות לחיי החילונים את תחושת האופוריה בימים שאחרי שמחת תורה אצל האדמו"ר מצאנז, ההשוואה הקרובה ביותר תהיה הימים שאחרי המידברן; חווית חוץ גופית, פלנטה אחרת, ויברציות שעוברות בכל הגוף בכל פעם שאני נזכרת ברגעים המרוממים שהיו שם, וגם דאון גדול על שנגמר. החיבור שלי היה עמוק כל כך שלאחר החג הייתי שולחת מכתבים לחברות שלי בקרית צאנז בנתניה, אלה שחלקו איתי את המסע הרוחני המרגש הזה, ואת המכתב סיימתי במילים "לא יכולה לחכות שוב 'לאדרת ולאמונה'". זה היה חלק ממי שאני ומהמסע הרוחני שלי כבת תלמיד חכם בהווה וכ״אשת תלמיד חכם״ בעתיד.   כשהפסקתי להיות אשת תלמיד חכם, וכשלא היה מי שייקח את ילדיי להקפות, כל כך כעסתי עד שקברתי את החיבור החזק כל כך שלי לחג הזה. אבל לא עוד.   כיום, כבר מחודש אב, אני שומעת את ניגוני תשרי, אופה עוגות דבש וחלות עגולות, ובערב שמחת תורה הפלייליסט לא מפסיק לנגן את שירי החג. בדיוק באותה צורה שאז, לפני יותר מעשור, התחברתי לאלוהים, אני מתחברת היום לעצמי. למרכז שלי, לאור שאני רוצה לחיות לפיו ולהפיץ לעולם, לערכים שאני מאמינה בהם, ובעיקר לשמחה פנימית אמיתית. בדיוק כמו בשמחת תורה. רק שאת התורה אני בוחרת איך לכתוב.

לעמוד בשורה הראשונה


תמיד נזכור את הפעם הראשונה. הפעם הראשונה שלי בירושלים הייתה בגיל ארבע. נסענו כל המשפחה, וברגע שהגענו לירושלים התפצלנו: אבי ואחי הגדול הלכו לסטאנצייע (אכסנייה. חדר קטן בשכונת נחלאות שאבי וחבריו מהישיבה החזיקו בדמי מפתח, והתאכסנו בו ב"נסיעות" ובחגים) ואני הצטרפתי לאימי ולאחותי לאירוח בבית קרובי משפחה "מודרניים". קטן הייתי ואבי חשש להביא אותי לבית המדרש שברחוב רלב"ח. הימים היו ימיו של האדמו"ר ה"בית ישראל", ובבית המדרש הונהגה משמעת קפדנית. להביא ילד קטן ובלתי ממושמע כמוני היה סיכון שאבי לא הרשה לעצמו, אולם באירוע לילדים בזמן הסעודה השלישית יכולתי להשתתף. "טיש" הסעודה השלישית היה בקומה העליונה של מבנה בית המדרש, שם התאספו המבוגרים ובחורי הישיבות, ואילו בקומה התחתונה, בבית המדרש הקטן, התארגנה אמירת תהילים בהשגחתו של מי שנעשה לימים שר השיכון, יצחק גולדקנופף. בסוף האירוע חולקו לילדים שיירים מהטיש.   על פולחן הזיעה והדוחק אימי הביאה אותי עד לפתח החצר של בית המדרש ומסרה לי הנחיות מדויקות כיצד להגיע אל התהילים. פסעתי כמה פסיעות אל תוך החצר, ונשארתי עומד המום. זה היה מחזה שנראה לקוח מעולם אחר: הם ישבו על הארץ, צמודים לקיר, עיניהם בוהות, לבושים סמרטוטים קרועים שחושפים טפחים מגופם, נושמים בכבדות כאילו אלו נשימותיהם האחרונות. הייתי מהופנט למראה, שכחתי מהתהילים ושכחתי היכן אני. הבטתי בהם וניסיתי להבין מי אלה, למה הם לבושים סמרטוטים כאלה, האם הם בעונש? לפתע הרים אחד מהם בקבוק ולגם ממנו ביד רועדת. הוא פנה אליי ושאל ביידיש: ווי הייסטו (מה שמך)? זמן רב עמדתי כך, מביט בהם מרותק, כאילו מגנט נסתר שואב אותי ולא מאפשר לי לזוז משם. מפעם לפעם הגיע עוד אחד, לבוש ונראה בדיוק כמוהם, רועד וקורס אל הקיר. ולפתע ירדו מהקומה העליונה כמה עשרות אנשים, לבושי קרעים, מזיעים כאילו יצאו הרגע מקדירה שהורתחה על האש. הריח שהם הדיפו היה נורא. בשום מקום אחר לא הרחתי ריח חריף כל כך של זיעה. מישהו משך אותי אל תוך בית המדרש הקטן, שם עדיין ישבו הילדים. אחר כך אבי אסף אותי לתפילת ערבית בבית המדרש שבקומה העליונה. בית המדרש היה ענק בעיניי, ובחלקו הימני שררה מהומה, כאילו התחוללה שם סופת הוריקן; הרצפה הייתה מטונפת וזרועה שברי בקבוקים, סירחון נוראי עמד באוויר, וכמה אנשים, לבושי קרעים כמו אלו שראיתי למטה, עמדו נשענים על מעקה עץ ארוך, התנשמו בקושי ומלמלו את התפילה. אלה היו השירע שטייערס, העומדים בשורה. אימון כושר – כפרת עוונות מאז ימיה בפולין הנהיגה חצר גור נוהג, מעין פולחן, שכלל דוחק ודחיפות. מנהג זה אִפשר פורקן ליצרים הגועשים, היה אימון כושר לא רע והתווה סולם חברתי שבו כל דאלים גבר. מי שמנסה להבין את שורשי הכוחניות של חסידי גור בהתנהלותם הפוליטית והציבורית לא יתקשה למצוא את הקשר. בבית המדרש ברחוב רלב"ח בירושלים, ששימש את החסידות במשך כיובל שנים, עדיין עומדת גדר עץ בגובה המותניים ובאורך של כארבעה מטרים, חמישה לכל היותר. מעבר לגדר הזאת היה "הטיש". האדמו"רים היו עורכים את שולחנם, והחסידים הצטופפו סביב. רבים הקפידו להגיע בשעה מוקדמת ביותר, כדי לתפוס מקום, ומהר מאוד הדוחק נעשה בלתי נסבל. מאות אנשים צבאו על המקום. בשורות הראשונות נדחסו הצעירים ובעלי השרירים במאמץ אדיר לשמור על מקומם. הייתה זו עיסת אדם דביקה ומיוזעת שכל תזוזה קטנה של אחד מהם הייתה מפילה את כולם. העומדים בשורה הראשונה זכו לקבל "שיריים" מידיו של האדמו"ר ולשמוע במו אוזניהם את ה"שמועס" (השיחה, דברי התורה שנאמרו) שהיו נלחשים מפיו של האדמו"ר, והיה להם הכבוד להשמיע אותם אחר כך לכל אלה שעמדו מאחור. בהמשך, כשהריבוי הטבעי הכפיל ושילש את החסידות, היה הדוחק מנת חלקם של כל באי בית המדרש בחגים ובמועדים. בית המדרש כולו הפך לעיסה דחוקה, וכמו בחצר, גם בפנים סביב האדמו"ר התרכזו בעלי השרירים ותפסו את השורות הראשונות. בשיחות ששמענו מזקני החסידים ומהמחנכים, ולפי ההווי הכללי, הדוחק הזה היה חלק מעבודת השם. למאמץ להידחף לשורה הראשונה, לראות את הרבי ואולי לשמוע מילה מפיו ממש, היה יתרון רוחני, לזיעה הייתה משמעות של כפרת עוונות, ולאף אחד כבר לא היה אכפת מהסירחון... בימים אלה, לאחר שהחסידות גדלה כל כך, כבר לא רואים את המחזות שהיו לפני שלושים וחמישים שנה, אבל פולחן הדוחק עדיין חי וקיים והדחף החסידי להתייצב בשורה הראשונה מוצא את ביטויו בבית המדרש, כמו בכל מקום אחר.

לבסוף לא מצאתי את אלוהים...


שוב התחילה שנת לימודים. פסעתי לבית הספר בחצאית קפלים מגוהצת ובפנים עגומות. תחילת השנה לא הייתה מאורע משמח בעיניי, כי החוויה הראשונה שעימה מתחילים הלימודים – היא חווית החגים.   בקושי נעלתי את נעלי הסבתא הצנועות שלי, וכבר נשמע קולו של השופר מבחוץ, והמורה נעמדה ליד הלוח שעליו ציור מרושל של ספק צנצנת דבש ספק קרפדה, ומעל הכותרת: שנה טובה ומתוקה. והאיומים לא איחרו לבוא: השופר מעורר ומציל אותנו מהגיהינום. אתן, ילדות ונערות, כולכן כבשים. הולכים לשחוט את כולכן. אלא אם תחזורנה בתשובה. וכאקט סמלי מעצים, הייתה המורה מבקשת לפתוח את ספר התהילים, ויחד עימנו היתה מייבבת לשמיים: ״לדוד השם אורי וישעי ממי אירא?״ אחרי תיאורי הפחד והגיהינום, לא פלא שכל אווירת החגים, בבית הספר, בבית ובנפש, הייתה מעיקה עד אין קץ. אני חושבת שכמות התקפי החרדה שהיו לי אז הייתה גדולה מכמות גרגרי הרימון שהוגש בשולחן החג.   לפני ראש השנה היו עורכים לנו עצרות התעוררות. באולם היה מוצב פרגוד גדול, כדי להפריד אותנו מן המרצים הזכרים. העצרות התנהלו בהטפות מפי ציבור קלסתרונים של סימני שאלה, את הפסוקים היו מצטטים ב"לשון הקודש", ודיבורם מובלע ולא ברור, כדרך החסידים. באחת מחוויות ״ההרצאה המסתורית״ בבואתו של המרצה חמקה אל היציאה, ואז אחת מחברותיי הצדיקות זיהתה את אבא שלה. חייכתי אליה בחום, למרות שלא מצאתי כל טעם בדברי התוכחה המיותרים שלו. זה בדרך כלל מתחיל בסיפור על הרבי מגור, ונגמר במסקנה שאם נתחזק בצניעות נציל את העולם מהשמדה. אני עצמי ניצלתי מהשמדה לאחר שעתיים, היא תצטרך לחיות את ההרצאה הזאת מחדש בכל שבוע בשולחן השבת.   אצלנו, בחסידות גור, ראש השנה לא היה חג משפחתי – הגברים והבנים נסעו אל הרבי, לירושלים, ואנו הבנות נשארנו בבית. היינו מתפללות בעזרת הנשים בבית הכנסת השכונתי, דחוסות מאחורי מחיצות אטומות (הפתעה!), מופקרות לקולם של גברים שלא שיחק מזלם לנסוע השנה אל הרבי.   לפני כל תפילה אמא שלי בחרה לי את הבגדים. כי אולי הגברים לא יכולים לראות אותנו, אך לא כך השדכניות. ואז הייתי צריכה להשתעמם בשלושת ימי החג מול טקסט ספרותי שמתאים למישהו שבשעת ערביים חמימה נתקף בחיידק בלשנות מקראית. ואף הגדיל גורלי לעשות, והייתי צריכה להתנהג כאילו זה דווקא ממש מרתק, מלמלתי והשתחוויתי בתנועות רחבות כדי לעשות רושם טוב על נשות הקהילה.   בדרך חזור מבית הכנסת כבר עלו קרקורים מקיבתי. ישבנו לאכול במהירות, רק כדי שהסיפור יחזור על עצמו בתפילת מנחה, אחר כך ערבית, ואז שינה חטופה, ולמחרת הכול מההתחלה.   לקראת יום כיפור נהגתי לנסוע אל בת דודתי לירושלים. ושם נפלתי מן הפח את הפחת. לאחר שהצום כבר הכה אותנו בסנוורים, החליטה העלמה הסוגדת לה' שעכשיו צריך להגיע לתפילה בכותל. וכך פסענו מדוכדכות מאימת הדין, כשעה וחצי, אל הכותל. שם התרפקתי בצרחות על אבניו, ובאמת־באמת ניסיתי להרגיש בתוך תוכי שאני מתחברת לתפילה ומצליחה להתפלל בכוונה טהורה, ואין זו סתם הצגה קולנית מאומצת וטרחנית. נגיע לסוף – לא מצאתי את אלוהים. גם לא ברגע ההוא, המזוכך בתבל, כשאני בצום וחולשה, לאחר חודש הכנה עם קולות שופר והרצאות של רבנים שזקוקים לקלינאית תקשורת. בשבילי, התהליך שבנתה החסידות סביב החגים דומה לנחשולים של קרנבל עצום, שכבר אי אפשר לברור בקרבו את העיקר מן המוץ. הצרחה הראשונה של אבא שלי מקבל מכה מפטיש העלתה בליבי תחושת הקלה, סוף סוף נגמר כיפור וכבר בונים סוכה, והולך להיות קצת יותר שמח.   מי שלא גדל בחסידות גור לא יכיר את הרגע הזה, סעודת החג של סוכות, שבה הגברים בבית ולא אצל הרבי. נחיל חסידים בכובעי פרווה מאייש את הסוכה, ואנו, הנשים, נדחקות בצד בדומיה. סעודות החג, כמו בימי ראש השנה, מתחלפות וחוזרות בקצב מסחרר. שירתם של החסידים נבלעת בקול פינוי הכוסות ורשרוש הכלים החד־פעמיים.   שוב חוטאים הרגעים הללו בהוד והדר מוגזמים, רעשניים, אינטנסיביים מאוד, ועד שיורדת אפלולית על הסוכה מייד נדחסים הבנים לישון בה. אנו, הנשים, לא רצויות.   הרגעים שלקחתי עימי משם הם דווקא אלו מהדרך המתישה ההיא לכותל, אני זוכרת את עצמי מביטה על משפחת תיירים נינוחה, עוצרת לנוח לשנייה מתחת לעץ ירושלמי עם ריח של קסם, שואפת אוויר עד כמה שיכלו ריאותיי לשאת. לא אשכח כמה חגים העברתי בך, ירושלים. היית לי קסומה ושונאת. הקטנת אותי כאישה, התפילות שעלו מעימך הפחידו אותי וצבטו לי את הלב, בתי כנסיותייך הילכו עליי אימה, וכשהפכתי לאשת איש בעלי פסע לבדו בין סמטאותייך החשוכות לבית תלמודו. אסור היה לי לפסוע לצידו. בך חלמתי על חופש מכל זה. בשמייך התנחמתי מבעד לענפים של הסכך, על אבנייך דרכתי ובמדרגותייך דילגתי לתוך הפאב החשוך במדרחוב. עזבתי את מורשתי, וכולם נידו אותי. אבל המשכתי להימשך אלייך שנים רבות אחרי.   יש הרבה יותר קסם בתפילה כאשר מאזינים לה מרחוק, בגופייה. כשאפשר לקרוא את המילים ולאהוב את השירה מבלי להרגיש את הזיפים של חבל התלייה המשתלשל מידי המורות והרבנים, בזיקה ישירה לקדוש ברוך הוא, כשסביבו אניצי משיח.

הכותבים שלנו

איזי פוליאס

כותב טורי דעה

רסל דיקשטיין

כותבת במגזין

שניאור שפרינצין

כותב אורח

אליאור מור יוסף

כותב אורח

שפרה יעקובוביץ

כותב אורח

אלישבע גרנות

כותב במגזין

מריה אסטריכר

כותב במגזין

ברוריה לבנון-אברהם

כותב אורח

שי פיאטיגורסקי

כותב אורח

קצת על התקופה...

מגזין "התקופה" מביא אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.

דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
דילוג לתוכן