אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה פגשתי יוצאת!
אם להיצמד להגדרה הוויקיפדית, פגשתי ודאי אין-ספור לפניה ורבים כדוגמתה סבבוני, שמא הייתי אחת כזאת בעצמי. לא שמרתי שבת אז, וחזותי הייתה חילונית למדי. עד היום תמהה אני למה דווקא אל מול זאת נפעמתי ואמרתי לעצמי בקול: "וואיי, הנה דתל"שית!"
הייתה זו תקופה של לפני יותר מעשור, הלכתי לי בעולם בתחושה מסוימת של בת חורין, למעט אחזקות שוטפות של תשלומי דירה, מיסים, עבודה וחברה. לא בגבהים ולא בקרקעית, שורדת פלוס.
גם מבחינה רוחנית לא היו תנודות קיצוניות, התהליך שלי התפרש על פני שנים, אם לא עשורים. הקונפליקטים הנושנים כבר דהו מפאת חוסר תרגום למציאות יום-יומית, חיה בחוויה, בהוויה, משתדלת להישמר מהדיוטות התחתונות, כי רק שם מתחוורת לי מציאות היותי האחראית הבלעדית על עצמי. כך שאם כבר ביצעתי את הנטישה, שלא יהיו פדיחות! אני חושבת שהדבר העיקרי ששמר עליי מפני נפילות הייתה הבושה שמא לא אשרוד את העצמאות הזאת.
מה גם שהרגשתי שהתחושה ההישרדותית היום-יומית מזוהה בצורה שווה עם המציאות של כל אדם באשר הוא, ללא היבדלות מטעמים אלו או אחרים. אני אדם אמיתי, תפקידי הוא לשרוד, וכל השאר – בונוס.
באותה התקופה היינו חבורה של ארבע בנות, החברות הכי טובות. כולנו היינו פליטות הקהילה והמוסדות החרדיים, לא הזדהינו כיוצאות. אני חושבת שבגלל העובדה הפשוטה שזה פשוט לא העסיק אותנו יותר מדי, לא הגדיר ולא הוביל ולא תרם. מבחינתנו, היינו סקרניות מדי לחיות את החיים עצמם. למעט אנקדוטות הומוריסטיות פה ושם, אפילו לא העלינו את הנושא בפוגשנו אנשים מרקע חילוני, בייחוד בהתחשב בכך ששתיים מאיתנו עוד בכלל שמרו שבת.
אז בשבת ההיא, לפני 12 שנה, פגשנו את הדתל"שית ההיא, וכנראה זו הפעם הראשונה שהכרנו מישהי שכנראה עונה להגדרה הזאת. לכן נפעמנו.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
התקופה
אילו הוציאנו - והלוא הוציאנו!
נהורא שגב
אותיות פורחות
י. צרויהזון
עכשיו זה מדעי! הסרת הכיפה היא הגורם היחיד והוודאי לתופעה הרווחת של בריחת אותיות מהמוח.
ההוכחה החד-משמעית
מי מאיתנו לא נתקל בתופעת האותיות הפורחות באוויר? מי לא ניסה להסתתר מאימתה של האות אל"ף (א') שהתעופפה במרחק לא גדול מהקרקע, גדולה ומאיימת, מחוללת הרס כמו אשמדאי בזמניו היפים ביותר, או מיהר להימלט כאשר האות בי"ת (ב') חגה לה באוויר וביאשה אותו בזוהמה.
צוות מדענים מאוניברסיטת המקובלים בצפת הקדישו את מיטב שנותיהם לחקר התופעה המדאיגה, ואף זכו למימון מוגבר בשנים האחרונות, בשל התפשטותה. שיטות המחקר כללו ניסויי מעבדה, שאלונים פתוחים וסגורים, קבוצות מחקר מובחנות ומדויקות, תצפיות, קריאה בכוכבים וירידה לפשר חלומות. כל אלו הובילו למסקנה חד-משמעית, שהובהרה פעם אחר פעם בכל אחד מהמבדקים: ברגע שהכיפה מוסרת מהקרקפת מייד מתחיל תהליך בריחת האותיות, ואילו השבתה לראש עוצרת את הבריחה.
קשה לומר שהממצא התקבל בהפתעה. הלוא בריחת האותיות לאחר הסרת הכיפה היא סיכון ידוע משכבר הימים. עם זאת, מעניין להבין מה ההסבר המדעי מאחורי התופעה: "בין עצמות הגולגולת מצוי המוח", מסביר ח.כמולוג, המדען שהוביל את המחקר רב-השנים, "במוח מצויים תאי זיכרון שבהם מאוחסנות אותיות הא"ב. אולם שאיפתן הבסיסית והטבעית של האותיות היא לצאת מהמוח ולהסתובב בעולם. במצב תקין מה שעוצר מבעדן לעשות זאת זו הכיפה. הכיפה המהודקת לראשו של האדם סוגרת למעשה את פתח המילוט של האותיות, ובכך מותירה אותן בתוך הראש". ח.כמולוג מציין שלדעת חוקרים מסוימים בצוותו כיפה עם סרט היא המחסום האפקטיבי ביותר, אך לדבריו עוד לא נאספו מספיק ראיות לאישוש תיאוריה זו.
"בהיעדר מחסום הכיפה", ממשיך ח.כמולוג ומנופף בשלל מסמכים תומכים, "האותיות פשוט משתחלות החוצה ומשתוללות, ואת האסון כולנו רואים". הסבריו של המדען מבהירים מדוע באזורים מסוימים בארץ, למשל מעל העיר תל אביב, נמצאו כמויות חריגות מאוד של נשורת אותיות ומדוע פרסמה אוניברסיטת המקובלים אזהרת מסע למקומות מסוכנים כמו אלו, וציינה כי קרינת האותיות עלולה להביא למצב של עודף מידע מסוכן.
סיפורי מקרה
בחרנו להביא שני סיפורים, מתוך עשרות אלפי המקרים שנבדקו במהלך המחקר, הממחישים את היקף התופעה ומעוררים תקווה באשר למניעתה.
דבורה (שם בדוי, כמובן) מבני ברק מספרת: זה קרה בשבת אחר הצוהריים. יצאתי עם ילדיי הקטנים לגן השעשועים, כמו בכל שבת. ילדות התנדנדו בנדנדה, ילדים התגלשו במגלשה, וליד הקרוסלה התנהל תור לא מסודר. הכול כרגיל. שום דבר לא הכין אותנו למה שעומד לקרות. פתאום אני רואה ילד כבן 4, שובב קצת, שמסתובב ומפזז בצעדים רחבים מדי, ומניע את הידיים לכל הכיוונים. וככה, פתאום, הוא העיף לבן שלי את הכיפה מהראש. אני דוגלת באחריות אישית, אז חיכיתי שהבן שלי ישים לב שהכיפה כבר לא על ראשו, אבל הוא לא שם לב. פתאום הבחנתי באות אל"ף גדולה שמשתחלת לו מאמצע הראש. כבר לא יכולתי לעמוד מנגד, צרחתי בכל הכוח: "תחזיר את הכיפה, תחזיר אותה תכף ומייד! האל"ף-בייע"ס בורחים לך מהראש!"
הילד שלי כל כך נבהל, הוא רץ אליי בדמעות ואמר, "...ני ל... יודע מה ...ת רוצה, ...מ..., למה ...ת צועקת?"
הייתי המומה. הבנתי שזה מאוחר מדי, שהא' ברחה לו לבלי שוב. למרבה המזל, התאוששתי מהר ורצתי להביא לו כיפה אחרת מהבית, לפני שגם האות ב' תברח לו מהזיכרון.
בעקבות המקרה המצער דבורה החליטה לפעול בכול כוחה ומאודה למען העלאת המודעות הציבורית לנושא, ולהתריע מפני הסכנה החמורה הטמונה בהסרת הכיפה ולו לרגע אחד.
סיפורו של מנחם, תושב אחת הערים הדרומיות, מבהיר מהו מסלול החתחתים שעובר מי שתלמודו נשכח ממנו. כיפתו של מנחם נפלה מראשו באחד הלילות, וכשהוא קם גילה כי כל האותיות ברחו מראשו. מנחם נאלץ לשוב לכיתה הראשונה בחיידר, להתיישב על כיסא קטן בהרבה ממידות ישבנו, ולהתחיל לשנן את האותיות יחד עם בני השלוש. קשה לתאר את עוצמת הסבל, עוגמת הנפש והמחיר הכלכלי והרגשי שנגבה ממנו בשל. גם מנחם נרתם למיגור התופעה, והוא כיום מרצה בגני ילדים, מדבר איתם בשפתם ומסביר להם מדוע עליהם להקפיד שהכיפה לא תרד מראשם אף לא לרגע. את קירות משרדו של מנחם מעטרים מכתבי תודה של ילדים מכל רחבי הארץ.
חרף מאמציהם של דבורה, מנחם ואנשים ונשים רבים אחרים, לא נרשמה בלימה משמעותית בהיקף התופעה, אלא להפך. המחקר נמשך.
הפיתוחים העדכניים ביותר:
במהלך עשרות שנות המחקר נערכו גם כמה ניסיונות להתמודד עם התופעה בדרכים אלה ואחרות. איגדנו עבורכם את היעילות שבהן:
שיר מנע
במצבים שבהם הכיפה הוסרה מהראש ויש חשש ודאי לדליפת אותיות, על הנוכחים בחדר לשיר את הפזמון הבא:
גוֹי, גוֹי, גוֹי,
מַשִי גוֹי,
האָסט אַן עַבֵירֶה,
גֵייט אַרוֹיס דִי תֹּורֶה
(בעברית: גוי, גוי, גוי, משי גוי [אין תרגום הולם למילה "משי" בהקשר זה] יש לך עבירה, התורה יוצאת).
ב-145% מהמקרים שבהם הפזמון הושר לא חלה דליפת אותיות. יותר מכך, הכיפה הושבה לראש תוך שניות אחדות ולא הוסרה ממנו עוד למשך יממה שלמה לפחות.
את ההסבר לפתרון המועיל הזה מספק חבר צוות בכיר בחטיבת המחקר של האוניברסיטה הקבלית, פרופ' ח.רטוטים. "מדובר למעשה במשוואה בעלת איברים מעוררי הרתעה, שילוב של המילה הקשה 'גוי' עם המילה מעוררת הצמרמורת 'עבירה' מייצר תדר שמשנה את האווירה באחת, קושר בין האדם לכיפתו ובכך נמנעת זליגת האותיות".
עמיתו של פרופ' ח.רטוטים, פרופ' ארימטוס ג.וזמאות, מבקש להדגיש כי מסתובבים בשוק נוסחאות בלתי מאומתות המתיימרות לחקות את השפעתו של השיר, אך בשום ניסוי לא שוחזרה רמת ההצלחה שהושגה בשירת הנוסח המקורי.
הפתרון האורגני
פתרון זה נמצא בהישג ידו של כל אחד. ממש בהישג ידו. בשעת הצורך יש להניח את היד על הראש המגולה, בדיוק באזור התושבת של הכיפה, ובכך לעצור את דליפת האותיות עד להשגת כיפה תקינה.
עצת גדולים
כנהוג וכידוע, אין לסמוך על חידושים ופיתוחים בכל נושא שהוא. ועל כן, בשעת הצורך ובמקרה חירום, יש לפנות לדוד היודע כול, או לאח הגדול.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
קריאה משפחתית
יעקב גולדברג
המלצות הקריאה של יענקי גולדברג
לפני כ-150 שנה הוכרז בפתיחה האייקונית של "אנה קארנינה" שכל משפחה אומללה בדרכה שלה, ומאז המציאות – או לפחות זו המשתקפת בעלילות הספרים – אכן ממחישה שהאומללות המשפחתית פנים רבות לה. אל מול גלגוליו והתפתחויותיו של מוסד המשפחה, שמקבל פנים חדשות מדור לדור, נדמה ששלל המורכבויות והאתגרים יכולים להיחשב כעוגן היציב והמחויב בכל משפחה ומשפחה כמעט, מורכבות שמכילה כמובן לא מעט אושר, כוח ומשמעות.
הנה 5 ספרים נבחרים מהשנים האחרונות, שמתעסקים ובוחשים במשפחתיות, בהשפעות שלה על חייו ועל בחירותיו של היחיד, ובכוחה הקיומי וההרסני כאחד על מי שאנחנו.
לחסל / מישל וולבק / 2022
פול, גיבור הרומן, הוא יועצו ואיש אמונו של שר האוצר הצרפתי ובנו של עובד בכיר לשעבר בשירות הביטחון. החיים שלו לא הולכים לשום מקום, הוא חי עם בת זוגו פרודנס בבית משותף אך בחדרים נפרדים, וכבר שנים שאין ביניהם שום קשר רגשי או גופני. התפרקות משפחתו היא הציר שמניע את העלילה, והיא כוללת את אביו החולה והמשותק, את ססיל, אחותו הדתייה, ואת אחיו אורוויל, שנשוי לעיתונאית בינונית שלא סובלת את פול.
על רקע מזימת טרור עולמית ובחירות לנשיאות צרפת, ולקראת יום הולדתו ה-50, פול עובר מסע חניכה וחיבור מחודש עם משפחתו המורחבת בכלל, ועם בת זוגו בפרט. פול, שמעיד על עצמו שהוא: "חש צורך שאינו יודע שובעה באהבה", משתדל להישאר אדיש לכול: "הוא עצמו תמיד הרגיש פחות או יותר פטור מן התשוקות השונות שמנה זה עתה, ושהפילוסופים מן העבר גינו כמעט פה אחד. תמיד תפס את העולם כמקום שהוא לא אמור להיות בו, אבל גם לא היה להוט לעוזבו, פשוט משום שלא הכיר מקום אחר" (עמ' 260). דווקא אותה אדישות מאפשרת לו להשביע, ולו במעט, את הצורך באהבה, ולשוב בפשטות לעצמו, לבת זוגו ולמשפחתו.
לקריאת פרק ראשון
זיכרונותיה של נערה מחונכת / סימון דה בבואר / 2011
הספר הראשון, מבין ארבעה כרכי אוטוביוגרפיה, שכתבה אחת ההוגות הפמיניסטיות הבולטות במאה הקודמת ובכלל, עוקב אחר זיכרונותיה החל מילדותה המוקדמת ועד תחילת שנות ה-20 לחייה, אז פגשה את ז'אן פול סארטר. הספר – שיכול לשמש מעין ספויילר לזוגיות המרדנית של שני אלו, שדחו את רעיון מוסד הנישואין לטובת מערכת יחסים פתוחה שהתבססה בעיקר על שותפות אינטלקטואלית ועל חברות עמוקה – מתאר את ראשית חייה של דה בבואר, שגדלה במשפחה בורגנית וקתולית, וכיצד הפכה לנערה סקרנית ומרדנית שהגיעה ללמוד פילוסופיה בסורבון.
התמסרותה לדת ניכרה כבר בגיל צעיר: "נמלאתי צדיקות; הקץ להתקפי הזעם ולקפריזות". וגם: "יראת השמיים המשותפת לנו קירבה אותי ואת אמא זו לזו... הפיכתי לילדה טובה הושלמה". וגם כעבור כמה שנים, כשזנחה את האמונה הדתית, היא עדיין טעונה ברגש דתי חזק: "אני רוצה לגעת באלוהים או להיהפך לאלוהים, הכרזתי". כילדה שגדלה לאם שסברה כי ייעודה של האישה הוא להתחתן בשידוך ראוי, ללדת ילדים רבים ולבקר באופן סדיר בכנסייה, היא מתענגת על ההתבגרות המרדנית שלה: "הברים ומועדוני הריקודים משכו אותי במידה רבה בזכות אופיים האסור. אמי לא הייתה מוכנה לדרוך בהם בעד שום הון שבעולם, אבי היה מזדעזע לראות אותי שם. מצאתי סיפוק גדול בידיעה שאני נמצאת לגמרי מחוץ לחוק". ותוהה, תהייה שתלווה אותה לאורך כל חייה: "איפה ניתן מקום, בחייהם הממושטרים של המבוגרים, לחייתיות הטבעית של החושים, של העונג?"
לקריאת פרק ראשון
אין מקום כזה / שפרה קורנפלד / 2022
ספרה השני של שפרה קורנפלד עוקב אחר עלילותיה של משפחת הרמן, ופורש, ללא רחמים, את התוצאה האומללה האפשרית של מעשים חסרי אחריות, במיוחד כאלו שאין מהם דרך חזרה, כמו הבאת ילדים לעולם. אידי ויהושע, הורים חרדים לשישה, מתגרשים ומחלקים ביניהם את הילדים. האב לוקח את הבנים, האם את הבנות. בשלב מסוים האם מחליטה להימלט עם שתי בנותיה הקטנות לאחותה בקנדה, והמרחק הגיאוגרפי משתלב עם הפערים האחרים שמתרחבים ומצטמצמים בין כל חלקי המשפחה.
קורנפלד, שגדלה בבית חרדי והעידה כי חלקים מהספר מבוססים על חייה האישיים, מתארת טרגדיה משפחתית מודרנית, שמסופרת מכמה זוויות ומערערת את ההיררכיה הברורה של יחסי הורים–ילדים. יש את יונה, האחות הבכורה שצריכה לדאוג לאחיותיה הקטנות ובין לבין מפתחת הפרעת אכילה ובורחת לניו יורק; פרי, התאום של יונה שמתגייס לצבא, ובראש כולם אידי, האם שמסחררת את כולם סביבה ונותרת חסרת יכולת לטפל בעצמה ובטח שלא בילדיה: "אחת-עשרה שנים צללתי בלי לעלות לאוויר. אחת-עשרה שנים של הריונות, הנקה, חיתולים ופליטות, ואפילו לא מחזור אחד שסיים את המסע מחוץ לגוף".
לקריאת פרק ראשון
הארגונאוטים / מגי נלסון / 2022
"איך להסביר, בתרבות שמקדשת הכרעה, שלפעמים הסיפור נשאר מבולגן?" (עמ' 66), כך תוהה הארי דודג', בן זוגה של המשוררת והסופרת מגי נלסון, שלא מזדהה לא כגבר ולא כאישה, בציטוט (אחד מיני רבים) בספרה של נלסון, הארגונאוטים. הספר, שיצא לאור לראשונה (2015), זכה למעמד של ספר מכונן בתרבות הקווירית של המאה ה-21, ומשלב תיאוריה ואוטוביוגרפיה, פרוזה ועיון ביצירה מתגלגלת, אבל ממש לא מבולגנת, כולל התנגדות והתנכרות לאידיאולוגיות היסודיות ביותר של החברה הסטרייטית. בין היתר, מוסכמת הבאת ילדים.
החלק האוטוביוגרפי של הספר מתמקד בעיקר במערכת היחסים המתפתחת בין נלסון להארי, תוך התייחסות מפורטת לחוויות הפיזיות של השניים, לרבות השינויים ההורמונליים שעובר הארי וההיריון של נלסון. הסיפור האישי נכנס ויוצא בינות לפסיפס פסקאות, ציטוטים ותיאוריות המשולבים בהרהורים חופשיים של נלסון על תשוקה וזהות, מיניות ומגדר ועוד ועוד. כן משפחה, לא משפחה – אליבא דנלסון, ה"אויב" הוא קיבעון יתר שעלול להוביל למצב הגנתי של קיפאון ולהתכחשות לכוחה של אמונה ולהשפעתה על היכולת להתמסר ולא להתחמק מהרצונות האותנטיים שלנו, שאומנם אינם חקוקים בסלע אך אל לנו להתעלם מהם ולהיוותר בשדה הפנטזיה, אל לנו לברוח ממה שטומן בחובו סיכוי לחיים ממשיים וממומשים.
קלרה והשמש / קאזואו אישיגורו / 2022
קלרה והשמש, הרומן השמיני של הסופר הבריטי זוכה פרס נובל קאזואו אישיגורו, מתרחש בארה"ב בעתיד לא מוגדר. המספרת, בגוף ראשון, היא קלרה, אישה מלאכותית שניזונה מהשמש וייעודה הוא לספק שירותי חברות מלאים למי שרוכש אותה. היא אומנם לא הגרסה המתקדמת ביותר בשוק, אבל ניחנה בכושר התבוננות מיוחד שמשתלב עם יכולות רגשיות מפותחות: "ככל שאני מתבוננת ורואה יותר, רגשות רבים יותר נעשים זמינים לי" (עמוד 97), היא מעידה על עצמה, וממשיכה למלא את תפקידה בחריצות.
דרך חלון החנות שבה מוצעת קלרה למכירה, היא לומדת על העולם שבחוץ, עד אשר רוכשת אותה ג'וסי בת ה-14, נערה חולנית שמזהה בקלרה משהו מיוחד. קלרה היא דמות "אנושית" באופן אפילו מעט משעמם. היא מתבוננת, סקרנית מאוד, מעט מוזרה וכמובן חברה מסורה. הבנאליות של דמותה מחדדת את השאלה העולה בהמשך העלילה – שעדיף שלא נפרטה כדי לא להרוס את חוויית הקריאה – הנוגעת בפחדים הגדולים ביותר וביחס שלנו לאהבות שמלוות את חיינו, על עוצמתן ושבריריותן. "אין שום דבר מיוחד כל כך בבת שלי", מצהיר אביה של ג'וסי, ועדיין, אפילו קלרה הרובוטית יודעת לומר שלא משנה כמה ננסה להתחכם, יש דברים שאין להם תחליף.
לקריאת פרק ראשון
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
שרה שנירר | מייסדת בית יעקב וממחוללות הפמיניזם האורתודוקסי
עקיבא גריןהמיתוס והפער
השעה שעת לילה מאוחרת. השקט הקסום ביער ירושלים מופר באחת. קבוצת בנות עשרה, מהטובות בסמינר, עליזות ושובבות, נכנסת אל היער. אחת הבנות מצוידת בגיטרה, חברתה בחליל צד. וכך, הרחק מעין כול, מתחילה המסיבה. הבנות לא מסתפקות בשירה ובזמרה, אלא יוצאות במחול. הריקודים הסוערים, מלאי שמחת הנעורים, נמשכים עד קרוב לעלות השחר. קיומו של האירוע הובא לידיעת ההנהלה הרוחנית של הסמינר, ואחת המורות הכבודות פנתה אל החוגגות ברוב כעס וחמה: “מה שרה שנירר הייתה אומרת על החרפה שאירעה? בשביל זה היא הקימה את בית יעקב? בשביל ריקודים והוללות? לאן עוד נגיע?" הממולחת שבחבורת התלמידות לחשה בקול: "אם שרה שנירר הייתה כאן, היא הייתה מצטרפת אלינו”. הארכיון מגלה שהתלמידה צדקה. על פי עדותה של נערה מהראשונות שהתחנכו ב"בית יעקב", חגיגות ט”ו באב – חג ריקודי העם המעורבים מימי המשנה – נערכו יחד עם שרה שנירר ביערות ליד סקאווה, הסמוכה לקראקוב. המסיבה כללה הליכה ביער לאור ירח ונאום של שרה שנירר ושל אחת התלמידות־מדריכות. הנואמת טענה בפאתוס ש”חג ט”ו באב שייך לנו, הנשים”. לאחר מכן פצחו הבנות בשירה ובריקודים. עוד על אירוע יוצא דופן זה ראו ברשומתה של נעמי זיידמן, "התחייה הפמיניסטית של ט"ו באב", באתר "הספרנים" – בלוג הספרייה הלאומית.מי את, שרה שנירר?
הקאנון החרדי צנזר חלקים מהותיים ורבים מחייה ומפועלה של שרה שנירר, יומניה המפורסמים נערכו באופן מגמתי. מהיומנים המקוריים עולה דמות שונה מזו שמנסים להציג בבתי הספר החרדיים. את מה שלא מספר היומן השלימה לי תלמידה אחת אדיבה, בריאיון שערכתי עימה לפני שנים מספר. פניה הטובות ואדיבותה של אותה תלמידה חביבה ונעימת סבר לא ימושו מזיכרוני. מלבד הריאיון איתה וכתבתה של סוכצ'בסקי־בקון במקור ראשון, שנעזרתי בה רבות בכתיבת מאמר זה, הסתמכתי גם על ספרה המיוחד של פרופסור נעמי זיידמן, שהיא בוגרת "בית יעקב" בעצמה: שרה שנירר ותנועת בית יעקב, מהפכה בשם המסורת. צירוף הדברים מעלה את התמונה הבאה: שרה נולדה בקראקוב למשפחה חסידית ענייה, אשר מנתה עשרה ילדים. בשל העוני העצום נאלצה שרה לעזוב את בית הספר ולעזור בכלכלת הבית, אך התחננה להוריה שייתנו לה להשלים את בית הספר היסודי. הוריה הסכימו. את השכלתה הגבוהה נאלצה שרה לרכוש באופן אוטודידקטי. שלטונות פולין הרשו לבני המעמד הנמוך להשתתף בהרצאות בתור שומעים חופשיים, והנערה הסקרנית ניצלה את זה היטב. היא הקפידה להשתתף במסלולי ההרצאות האלו על תרבות גרמנית, על שירה ומחזות. רעיונות על מעמד האישה החלו לעלות בפולין הנחשלת, ושרה ינקה רעיונות אלו מפי מוריה הנוכריים. כבר באותם הימים התבשלו בה דעותיה הפמיניסטיות. בהיותה בת 20 כתבה ביומנה: “האידיאל שלי, אי־שם במעמקי נשמתי, הוא רק לעבוד למען אחיותיי! […] לו הייתי יכולה לשכנע אותן יום אחד מה המשמעות של להיות אישה יהודייה אמיתית, לא רק למען האימהות שלהן או מפחד מאבותיהן, אלא רק מתוך אהבה גדולה לבורא עצמו […] לו הייתי יכולה לחיות עד שאיהנה לראות את תורתי נכנסת לבתים של אותן נערות יהודיות […] האם אני יוצאת מדעתי? […] איך אנשים היו צוחקים עלי, איך הם ידברו עלי!? איזו ילדה חסידית מטופשת!" בהיותה נערה רווקה, חופשייה מעול בית ונישואין, השקיעה שרה זמן רב בלמידה ובביקורים בתיאטרון הפולני. התרבות הפולנית הייתה ספוגה בעורקיה. שיריו של אדם מיצקביץ’ ויוליוס סלובצקי היו שגורים על לשונה. הוריה של שרה התקשו למצוא לה שידוך, בשל מראהּ הלא-חינני. היא נולדה עם שפה שסועה והרופא תפר את שולי השפה בגסות, דבר שכיער את פניה. בהתקרבה לגיל 30 (!) השיאו אותה הוריה לבחור חסידי בינוני בשכלו. הנישואין לא עלו יפה, שרה לא הייתה מוכנה להסכים עם תפיסת הנישואין הפטריארכלית שעל פיה מקומה של האישה – ולא משנה כמה היא חכמה ומוכשרת – הוא בין התנור לכיריים, כולל כיבוס בגדי הבעל וטיפול בעדת ילדים. היא דרשה וקיבלה גט מבעלה. חזון מאוד לא נפוץ באותה תקופה ובאותה קהילה. מאז דבק בשרה כינוי הגנאי המשפיל “די גיגעטע” – הגרושה. בימים ההם היה כינוי זה אות קין נצחי על מצח האישה.מצב החינוך וההתייחסות הרבנית לכך
בתקופת עלומיה של שרה מצב היהדות היה בכי רע. פריקת העול ההמונית לא פסחה גם על בתיהם של הרבנים הגדולים ביותר. די אם נציין את ילדיו של רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב – ה”שם משמואל" שהפנו עורף ליהדות בבוז,[1] או שנקרא את זיכרונותיה של איטה קאליש־קמינר, בתו של האדמו”ר מוורקא־אוטבוצק, שכתבה על חבריה הרבים וחוג ידידיה שכלל בתוכו את מיטב בניה של היהדות הנאמנה.[2] הרבנים אומנם היו עסוקים בסכסוכי חצרות, במריבות שוחטים ובמאבקי שליטה, אך היו גם ניסיונות להציל את בני הנוער, בין השאר באמצעות הקמת ישיבות בליטא, בפולין ובהונגריה. שונה היה המצב בקרב הנערות; התפיסה המסורתית גרסה ש"מוטב יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים". תוצאות התפיסה הזו היו אסון קולוסאלי. שיעור המרות הדת והחילון נסק באופן תלול. כשהייתה שנירר בווינה, היא נחשפה לרעיונותיו המהפכנים של הרב שמשון הירש, מרבני הנאו־אורתודוקסיה המפורסמים. הרב הירש העביר את נקודת הכובד מעיסוק מופרז בתלמוד ופלפוליו לעיסוק בעקרונות היהדות, לימוד תנ"ך ומדעים ומתן שוויון לנשים. בבית הכנסת שייסד בפרנקפורט היו 550 מקומות לגברים, ו־350 מקומות לנשים. רעיונותיו של הירש וחדשנותם מצאו חן בעיני האישה המשכילה והמהפכנית. בפיקחותה הבינה היטב כי שיטת החינוך הישנה לא תחזיק מעמד מול גלי החילון, אך ידעה שבלי הסכמה רבנית לא תוכל לפעול כלל. לשם כך השתמשה שנירר בברכה שנאמרה לה על ידי רבי יששכר דוב מבעלז, כהסכמה לפעילותה. היא קיבלה גם הסכמה שבשתיקה מהאדמו"ר מגור, ועידוד גלוי מהחפץ חיים. חשוב לציין שחסידי בעלז השמרניים לא הסכימו עם רעיונותיה, וגם אחר כך, כשנפתחה בבעלז רשת בתי חינוך לבנות, שמה היה "בית מלכה", ולא "בית יעקב". מלבד רבנים אלו, רוב רבני הונגריה לחמו ביוזמה בכל הכוח. ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש כינה את הרשת "בית עשו" – בהיפוך מכוון לשמה של הרשת, "בית יעקב". במקומות רבים ספגה שרה זריקות אבנים. אבנים אלו לא נזרקו על ידי הבונדיסטים, אלא על ידי יהודים קנאים וחמי מזג. באחת מעיירות הונגריה לחם רב העיר נגד הכנסת רשת "בית יעקב" לקהילתו. לאחר שנתיים הוא נכנע, אלא שמחיר התנגדותו הראשונית היה כבד. כ־70 נערות מבנות העיירה פרקו עול. הצלחתה של שרה בהקמת מוסד הלימודים לבנות עוררה את מפלגת "אגודת ישראל". עד אותה תקופה לא הייתה במפלגה כל מודעות לצורכי הנשים. לצורך המחשה, אציין דוגמה מובהקת לכך. באמצע שנות ה־30 קיבלה מפלגת אגודת ישראל כרטיסי עלייה לארץ (סרטיפיקטים) מאת הסוכנות היהודית. על פי הנחיותיו של האדמו"ר מגור, הסרטיפיקטים ניתנו לגברים בלבד. בנות "בית יעקב", שכבר הפכו לקבוצת בנות פעילה, לא הסכימו לגזרה זו. הן השוו את מאבקן למאבק ההרואי של בנות צלפחד, שרצו נחלה בארץ ישראל ולא חששו להתעמת עם משה רבינו. כך אף הן, נחושות בדעתן ולא מוכנות להיות כנועות לתכתיבי הממסד הרבני המפלה ביודעין בין גברים לנשים. כדי שלא ייוותר רושם שתנועה מבורכת זו מנוהלת על ידי אישה בלבד, פעלו עסקני אגודת ישראל וחיתנו את שרה בשנית, עם יצחק לנדא. נישואין אלו התקיימו על הנייר בלבד. בפועל, הפעילות התנהלה מביתה של שרה כמו לפני נישואיה. בנות היו ישנות עימה בחדרה. אחותה הייתה דואגת לארוחותיה. גם במודעות הפטירה שיצאו אחר מותה הטראגי בקיצור ימים, נכתב רק שם המשפחה "שענירער" ולא הוזכר השם "לנדא" אף לא ברמז. אחרי מלחמת העולם השנייה, שמחקה כמעט את כל יהדות אירופה, פעלו בוגרות "בית יעקב" להקים בתי ספר לבנות. אולם כחלק מכתיבת ההיסטוריה ושכתובה על ידי הממסד החרדי, גם דמותה של שרה שנירר הפכה לאייקון המסמל חינוך לצניעות, לשמרנות ולהסתגרות מפני העולם החיצון, על אף שכאמור אין כל קשר בין דמות אייקונית זו למציאות.[1] להרחבה על כך ראו: י"י טרונק, פוילן: זכרונות און בילדער, חלק ז, ניו יורק: אונזער צייט, 1953, עמ' 201–217. להרחבה על דמויות של יוצאים ויוצאות נוספים ממשפחות מיוחסות בתקופה ההיא, ראו: דוד אסף, נאחז בסבך, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו, עמ' 331, הערה 54. [2] איטה סיפרה את סיפור חייה בספרה אתמולי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
הקפוסטה | מתכון מסע
מריה אסטריכר
(מאכל יהודי הונגרי מסורתי שנוהגים לאכול בפורים והוא מורכב מעלי כרוב ממולאים באורז ובשר ברוטב עגבניות)
או: אגדה משפחתית אורבנית
פורים 2005, אני נאבקת שלא להיחנק מצחוק. לופתת את הבטן מתחת לשולחן ומוחה דמעות של צחוק חנוק בלתי נשלט.
אני מביטה סביבי ורואה שכולם באותה הפוזיציה. עיניים מבריקות מדמעות של צחוק וחרחורים קלים עד כבדים.
אומנם הסיבה שלשמה התכנסנו כאן היא ארוחת פורים, שהיא אירוע בהחלט מצחיק, חגיגי ומוצלח למדי, אבל הצחוק ההיסטרי מגיע מסצנה ספציפית מאוד שבה שולמית האחות הקטנה נוגסת לתומה בקפוסטה שמנמנה מעשה ידי אימא, ומגלה לחרדתה את הסוד האפל מכול, שכולנו כבר גילינו בשלבים שונים בחיינו – שהקפוסטה האגדית של אימא, התבשיל הכי מושקע שלה שכל כך אהבנו לטרוף כילדים, עשוי, ובכן, משאריות של אורז מהשנה האחרונה שאימא פשוט זרקה למקפיא בתוך שקיות סנדוויץ' שמנוניות. הכרוב גם הוא נאגר שם במקפיא הענק, שאריות של כרוב מהמרק, כרובים שלמים במצב ביניים שנקנו במבצע באוגוסט והוקפאו למען סעודת הפורים וכמובן סופים של רסק עגבניות בקופסאות שימורים שנשלחו למקפיא כמות שהן, פתוחות ומטונפות.
שולמית מביטה בזעזוע בקפוסטה, משתעלת קלות, מקללת אותנו נמרצות תוך כדי צחוק מתגלגל וחסר שליטה – הדרך האסטרייכרית הנכונה להתמודד עם המציאות – ובאלגנטיות מקצועית מזיזה את הצלחת מעט הצידה ומכסה אותה במפית פרחונית כדי שאימא לא תיעלב.
אנחנו, הגדולים, עלינו על הסוד האפל כשראינו את אימא בסוף כל ארוחה שכללה אורז, אוספת את השאריות מהצלחות בתנועה מכנית לתוך שקית סנדוויץ' וזורקת למקפיא. וכל אחד מאיתנו בתורו עבר את השלב שבו הוא גדול מספיק כדי להבין מאיפה הגיעו המצרכים לקפוסטה החגיגית. כל אחד מאיתנו ביצע פתיחה מזועזעת של המקפיא במחסן ונשא הספד קטן למאכל שלא נהיה מסוגלים יותר לאכול בחיים.
שולמית הקטנה, לעומת זאת, שמעולם לא פתחה את המקפיא, כי היא הקטנה של אימא ומוז'ינקלה אמיתית שלא הכינה לעצמה מעולם סנדוויץ' או ארוחת צוהריים, קיבלה את המידע המפורט לתוך האוזן ממנחם ושמיל בשעה שנגסה בתאווה מהמאכל האהוב עליה.
אימא, כמו אימא, לא הבחינה בכל הדרמה הזאת ורק חייכה חיוך מלא נחת יהודית למראה יוצאי חלציה יושבים לסעודת הפורים ופיהם מלא צחוק.
השנים עברו, ואימא שמה לב מתישהו שאף אחד לא אוכל מהקפוסטה המפורסמת והפסיקה להכין אותה.
כולנו נשמנו לרווחה, ואימא המתוקה רק נאנחת בהקלה בכל סעודת פורים ומפטירה מתחת לאף שאיזה כיף שהיא כבר לא צריכה להכין את הקפוסטה הזאת, שגם ככה דרשה ממנה מאמץ קולינרי עילאי, ושהיא מבחינתה לאכול חלה עם טחינה בפורים, רק שאנחנו היינו כל כך להוטים לקפוסטה אז היא עשתה את המאמץ. אבל ברוך השם איבדנו עניין ועול אחד ירד לה מהגב.
חסדי ה' כי לא תמו. כי לא כלו רחמיו.
וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.
***
אין מתכון לקפוסטה, כי אין מצב שאני נוגעת בקודש הקודשים הזה.
אבל קבלו מתכון חגיגי ומשמח לבורקס בשר:
מצרכים:
חבילה של בצק עלים מופשר
למילוי:
חצי קילו בשר טחון
בצל אחד גדול קצוץ
2 שיני שום כתושות
כ-6 משמשים מיובשים קצוצים
חופן צנוברים קלויים
3 כפות שמן זית
כף סילאן
מלח ופלפל
פטרוזיליה קצוצה
והסוד שלי לטעם מיוחד: חופן של עלי זעתר טריים קצוצים.
אופן ההכנה:
מחממים את התנור ל-180 מעלות.
במחבת בינונית מחממים את שמן הזית ומטגנים את הבצל והשום עד להזהבה.
מוסיפים את הבשר לטיגון קצרצר וחלקי, כדי שהעסיסיות שלו תישמר במהלך האפייה.
מכבים את האש ומעבירים את תערובת הבשר לקערה. מוסיפים את שאר הרכיבים ומתקנים תיבול.
פותחים את בצק העלים למלבן בגודל הרצוי ומניחים לאורכו בשליש התחתון תלולית יפה של המילוי. מגלגלים בזהירות עד לקבלת נחש בצק ממולא, ומגלגלים אותו לשבלול.
מעבירים בזהירות לתבנית מרופדת בנייר אפייה, מושחים בחלמון ביצה ומפזרים שומשום לרוב.
שולחים לתנור לחצי שעה בערך, או עד שהשבלול זהוב, פריך ומגרה, ומתקשרים לאימא להגיד אה פרעיילכן פורים 3>
בתיאבון!
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
אותנטיות – זה כל הסיפור
רייצ'ל שץ
הסרט אושפיזין, או כמו שבאמת צריך להגות את שמו "האושפיזין", הפך להיות סרט שהבורגנות החילונית מוציאה פעם בשנה מהמדף מעל הטלוויזיה, מנערת את הקופסה מהאבק וחוגגת את חג הסוכות. מעין ברכת כוהנים שנתית.
בלי שום קשר לאלוהים, כמובן.
יש מעט סרטים ישראליים שהצליחו להתרומם ולהיכנס לקאנון התרבותי המקומי והפכו לקלאסיקות. כאלה שנדמה שיש להם משבצת שידור קבועה בגלגל השנה והחיים שלנו כחברה. כמו אבי נשר עם "הלהקה", שמי זרחין עם "הכוכבים של שלומי", אורי סיוון וארי פולמן עם "קלרה הקדושה", ניר ברגמן עם "כנפיים שבורות", הגשש החיוור עם "גבעת חלפון אינה עונה" ועוד.
הקולנוע בארץ עדיין צעיר, בכל ביס תרבות נדחפות קצת שאריות חול וגמלים, ואומנות צריכה זמן כדי להתהוות. אולי, כמו במקרים רבים, זה עניין של כסף. בכל שנה קרן הקולנוע הישראלית (שעל התקציב שלה בעיקר מתבססת התעשייה) מתקצבת שישה- שבעה יוצרים בלבד ב-כשלושה מיליון שקל לסרט באורך מלא. זה נשמע הרבה, אבל קולנוע הוא תחום יקר מאוד. לשם השוואה, האוונג'רס האחרון תוקצב בכ-220 מיליון דולר.
אז אנחנו לא הוליווד, זה ברור, לא בשנים, לא בתקציב וגם לא בקצב. אבל התעשייה בארץ הולכת ומתפתחת, ויצירות ישראליות מגיעות לענקית הסטרימינג "נטפליקס". בסדרה "שטיסל", לדוגמה, ניתן לצפות כעת במאה תשעים מדינות מסביב לעולם. גם בתחום הקולנוע סרטים ישראליים מתחילים לתפוס מקום ונוכחות. לא מזמן במאי ישראלי זכה בפרס "דוב הזהב" בברלין, ולאחר מכן בפרס "חבר השופטים" בפסטיבל קאן בצרפת.
אז איך בכל זאת קולנוע צעיר ולא מתוקצב מצליח?
ובכן, קולנוע הוא מדיום נרטיבי שאוהב נקודות מבט, והוא תמיד ינסה לחדש את עצמו ולמצוא נקודות מבט ספציפיות שלא ראינו. זו הדרך שלו להתפתח, למצוא עוד סיפורים ועוד גוונים אנושיים שיצטרפו לסיפור הגדול של האנושות.
אם אבקש מעשרה אנשים לספר לי על השפן הקטן ששכח לסגור את הדלת, כל אחד יספר סיפור אחר. אחד יתמקד בסבל של השפן, השני ינסה ללמד את הקורא מוסר השכל, והשלישי יחליט שהסיפור בכלל צריך להיות מסופר דרך עיניו של החיידק.
אחד השינויים הכי גדולים שעברתי בתהליך היציאה, ושלאט לאט קרה גם ליוצאים נוספים סביבי, הוא התפתחות של נקודת מבט ספציפית ואישית על החיים. ההבנה שהקונפליקטים שלי שונים, שהדרך שבה אני חווה אהבה, שמחה וכעס היא שלי, שלכל אחד גבולות מוסריים שונים (מה שבעיניי ראוי, ייתפס בעיני האחר כבעייתי), שנקודת המבט שלי על החיים היא אינדיבידואלית ולא שייכת לחברה, וככל שהיא אינדיבידואלית יותר, היא שייכת לי יותר.
יש שיאמרו שזה בעצם כל הסיפור של יציאה מהחברה החרדית. הייתה לנו נקודת מבט פנימית אחרת מהחברה שבתוכה גדלנו. וההתנגשות הזו דחפה אותנו החוצה, לעולם שבו יש יותר מרחב לבחור את הנרטיב ולספר אותו כמו שאנחנו רוצים.
מה מיוחד בסרט "האושפיזין" שהצליח להעלות אותו מעל השאר?
כששולי רנד כתב את הסרט "האושפיזין" ואז שיחק בו (וגם זכה עליו בפרס אופיר) השנה הייתה 2004. ז'אנר "סרטי הדוסים" כמעט שלא היה קיים (הסדרה "החצר" שודרה ב-2003, ודוד וולך יצא עם הסרט "חופשת קיץ" רק ב-2007). העולם החרדי היה עדיין גטו ואף אחד לא הציץ מעל החומות, לא באמת. היו במאים חילוניים שניסו להציג את החברה החרדית על המסך, אבל נקודת המבט שלהם הייתה חיצונית והדמויות יצאו שטוחות, הן היו פלקט של אנשים דתיים שנראים ומתנהגים בצורה מסוימת, אבל לא אנשים חיים. לעומתם, נקודת המבט של שולי רנד הסעירה את הקהל הישראלי והפכה את הכול לחי ואמיתי. הסרט גם מביא איתו תמות דתיות שלא נראו קודם על המסך הישראלי.
גם בשוק השחור הדוסי, "האושפיזין" היה בין הדיסקים הנצרבים ביותר בהיסטוריה, כולנו רצינו לראות מי האיש שהעז לעשות עלינו סרט והאם הצליח להציג את העולם החרדי כפי שהוא, לפחות כפי שאנחנו רואים אותו.
אבל הסרט "האושפיזין" לא הצליח להביא רק נקודת מבט חדשה לזמנו בקולנוע הישראלי, הוא הביא גם נקודת מבט שעד היום נשקפת מעיניים ספציפיות מאוד, עיניים של חוזר בתשובה.
חוזרים בתשובה ייחשבו לנצח "האחר", "השונה", בתוך הקהילה החרדית. הם אף פעם לא יהיו באמת חרדים, גם אם הם מאוד מנסים להיות כאלה. החברה מסרבת לראות בהם חלק, והיא כנראה צודקת, הם עדיין נושאים בתוכם חלקים מהחילוניות ולא מוכנים לוותר עליה. כמו, למשל, על הצורך שלהם ליצור, או על נקודת המבט האינדיבידואלית שמסכנת את החברה החרדית כפי שהיא בנויה היום. שולי רנד ערני מאוד בתוך הסרט כלפי המקום שהחברה החרדית מקצה לו והוא מתבונן בו בכאב אבל גם בהבנה.
ניתן לראות זאת בסצנה שבה שולי קונה את האתרוג הכי מהודר, הכי יפה, כדי להרגיש שייך, כדי להיות משהו שהחברה החרדית אף פעם לא תיתן לו להיות.
המציאות מייד מנכיחה לו עד כמה הוא לא חלק, כאשר שני חברים מהעבר באים לבקר אותו ומזכירים לו שהוא אחר, שהעבר תמיד יהיה חלק ממנו גם אם אלו חלקים בעצמו שקשה לו להתמודד איתם.
בסצנת הסיום של הסרט הגיבור עומד באמצע בית הכנסת, הוא הרגע מל את הבן הראשון שלו וכולם רוקדים סביבו. הוא מוקף בקהילה החרדית, ואז מצטרף אליו גם העבר שכה פחד להתמודד איתו. העבר מיוצג על ידי החברים מפעם שחובשים כיפות ומצטרפים למעגל הרוקדים. הגיבור, שעד כה ניסה להסתיר את חבריו, מצליח לקבל אותם ואת עברו.
או כמו שכתבה המשוררת זלדה:
"הֶעָבָר אֵינֶנּוּ תַּכְשִׁיט
חָתוּם בְּתוֹךְ קֻפְסָה שֶׁל בְּדֹלַח
גַּם אֵינֶנּוּ
נָחָשׁ בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת שֶׁל כֹּהַל –
הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ
בְּתוֹךְ הַהֹוֶה
וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר
נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר –
כַּאֲשֶׁר הֶעָבָר מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה
זוֹ הֲרָמַת הַחַיִּים כֻּלָּם..."
זהו סוף שמח, של תקווה, של קבלה, והוא סוגר את התמה של זרות בנימה אופטימית.
אבל אולי דווקא בגלל נקודת המבט המיוחדת של היוצר הייתי מצפה לסוף פתוח יותר, כזה שבו הוא עדיין האחר, ולא האתרוג ולא ההתמודדות עם העבר יהפכו אותו באמת לחלק, כי יש משהו יפה בלהיות "השונה" ו"האחר" בתוך חברה, להיות בעל התשובה, לחיות בתוך חברה מסוימת, להבין אותה אבל בו-זמנית גם לא להיות שייך עד הסוף. יש משהו יפה בלשמור על היכולת שלך להיות אינדיבידואל, על הדרך שבה אתה רואה את המציאות, ועל הדרך שבה אתה מספר סיפור.
אולי ההשלמה הזו עם הזרות יכלה להיות סוף ריאליסטי ושמח יותר.
כשנציגי נטפליקס הגיעו לאחרונה לארץ לפתוח חממה לתסריטאים מקומיים, ישבתי בקהל בסשן של Q&A, המיקרופון עבר מאחד לאחד וכולם שאלו שאלות, כולם רצו להבין, מה נטפליקס מחפשת, כל אחד רצה להבין איך לכתוב את הסדרה שנטפליקס תקנה. לאחר מספר שאלות דומות מהקהל, קמה אחת הבכירות ואמרה: "אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, אתם תאמרו לנו. כל מה שאנחנו מחפשים הוא אותנטיות, אותנטיות של נקודת מבט. ספרו לנו את הסיפור שלכם".
ולמי שהדיסק הצרוב של אושפיזין עוד לא הגיע אליו, הנה קישור לטריילר: https://www.youtube.com/watch?v=zVfXipr3WuE
אנתולוגיית שירה על מסע יציאה "בגעגועייך חיי"
מילה למילה,
שורה ועוד שורה,
לשים את הלב על המגש, פרוס ופרוש לרווחה,
פסיעה לפסיעה,
בחירה ועוד בחירה,
לסלול את הדרך, לצייר מחדש את המפה.
בהתרגשות רבה אנו גאים להציג את היצירה המרשימה:
"בגעגועייך חיי" - אנתולוגיית שירים על מסע יציאה
אסופת שירים שנכתבו על ידי יוצאות ויוצאים מהחברה החרדית
על מסעות של קריעת ים פרטית, של אומץ לשאול על פשר החיים ושל יציאה לדרך אל הלא נודע.
לקריאת והורדת האנתולוגיה הקליקו
***
אנתולוגיית השירה החלה את דרכה אי שם בספטמבר האחרון, יצאנו לאסוף מקבץ של שירי יציאה שיספרו את סיפורה של תנועת היציאה מהחברה החרדית במסגרת אירועי יום הבחירה 2023.
המלחמה הקשה שבאה עלינו ביטלה לנו את התוכניות ואף הביאה איתה מכה כואבת של למעלה מ-20 יוצאות ויוצאים שנרצחו ונפלו, לקראת חג היציאה ממצרים בחרנו לצאת לאור עם האנתולוגיה מתוך כבוד וזיכרון לאלו שעברו את המסע, מסע היציאה וכבר אינם איתנו.
לזכרם, לזכר מי שהיו, ולזכר המסע שחלקנו יחד.
לקריאת והורדת האנתולוגיה הקליקו
ה) ליבו במזרח - והוא? והָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא
טור חמישי: והָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא
"יציאה בשאלה היא תהליך שבו יהודי שומר תורה ומצוות עוזב את אורח החיים הדתי, ולעיתים את הקהילה שחי בה, ועובר לחיות אורח חיים חילוני באופן מלא או חלקי. המונח הוא ביטוי מודרני המהווה פרפרזה היפוכית של הביטוי המפורסם חזרה בתשובה".
כך, על פי ויקיפדיה, מוגדר התהליך שאלפי גברים ונשים עושים ועושות בכל שנה. כל אחד וסיבותיו, כל אחד וסיפור חייו.
ואם כבר בעניינים "יבשים" עסקינן, לפי חוברת המחקר "יוצאים עם נתונים" לשנת 2022, שיעור היציאה מהקהילה החרדית הוא בסביבות 14% מכל שנתון, ושיעור זה צפוי לעלות ל-20% בשנים הקרובות. במילים אחרות: בעשור הקרוב אחד מכל חמישה יעזוב את החברה החרדית.
ברשותכם וברשותכן נתעסק עוד קצת במספרים ובמחקרים (אני מבטיח שיהפוך להיות מעניין יותר בהמשך).
במחקר שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה בשנת 2021, בסיוע מחלקת המחקר של ארגון "יוצאים לשינוי", בדקו מהי התפלגות היוצאים מהחברה החרדית לפי זרמים. ואלו הנתונים שנאספו:
47% יצאו מהזרם הספרדי – בני עדות המזרח, 21% מהזרם הליטאי, 11% מהזרם החסידי, 9% מהזרם הליטאי – ספרדי, 9% מחסידות חב״ד, ו-4% שלא סיפרו מאיזה זרם יצאו.
כך נראה הרכב תנועת היציאה, לפי המחקר.
נוסף על כך, מבדיקה על מספר היוצאים מקרב כל קהילה נמצאו אחוזי היציאה הגבוהים ביותר מהקהילה החרדית-ספרדית.
שני הממצאים הללו, האחוז הגבוה של יוצאים בני עדות המזרח באוכלוסיית היוצאים ואחוזי העזיבה הגבוהים מקרב קהילה זו הם הבסיס לשאלות שבהן יעסוק טורי החמישי והאחרון בסדרת "ליבו במזרח – והוא?"
אם מספרם של היוצאים מהזרם החרדי-ספרדי גדול באופן ניכר ממספר היוצאים מכל זרם אחר – מדוע היחס המספרי הוא הפוך בכל הנוגע לאיוש תפקידי מפתח בארגוני היציאה לסוגיהם? מה יכולה להיות הסיבה לאי-ייצוגם בהנהלות ובקרב מקבלי ההחלטות?
לביסוס טיעון היעדר הייצוג אסקור את ארגוני היציאה הקיימים היום בארץ, נכון לכתיבת שורות אלו (ינואר 2024).
אתחיל בעמותת הלל, המבוגרת והוותיקה, ובכך אזכה לקיים מצוות "והדרת פני זקן". הארגון פועל משנת 1991, נוסד לפי חזונם של היוצאים שי הורביץ וישראל סגל (ז"ל), בעזרתם הכלכלית האדיבה של בני הזוג תמי ומיקי כהן ובתמיכתו של רפי שפירא. מאז מסייע הארגון ליוצאות ויוצאים מהעולם החרדי להשלים פערי השכלה ותרבות ולהשתלב בחברה הישראלית.
פעילות העמותה מתבססת על מערך של אלפי מתנדבים ומתנדבות מכל קצוות האוכלוסייה, עשרות עובדים – ובראשם הוועד המנהל. נכון לזמן כתיבת הטור היוצאים הנמנים עם הנהלת הלל הם יענקי מוזס, מאיר שטייגמן, איציק פשקוס וד״ר דולי אייזנברג. האחרונה מגיעה מחסידות חב״ד, שקיבלה פילוח משלה במחקר התפלגות היוצאות והיוצאים.
לא צריך להיות גנאלוג מומחה כדי לזהות את המקור המשפחתי של היוצאים מקימי הארגון ושל היוצאים היושבים בוועד המנהל כיום.
אמשיך לעמותה צעירה יותר, שחרף גילה הצעיר פעילותה הנרחבת מהדהדת במגוון תחומים והישגיה מרשימים. אני כמובן מדבר על ארגון יוצאים לשינוי, האכסנייה שבה מתארחת סדרת טורים זו. בשנת 2013, לאחר תביעת הליבה המפורסמת שהגיעה עד דלתות בית המשפט העליון, נרשמה העמותה אצל רשם העמותות. מטרות העמותה הן: הנגשת הידע על הזכויות והאפשרויות הניצבות בפני העוזבים את העולם החרדי לכל המעוניין, על מנת לאפשר להם להתנהל בצורה מושכלת. סיוע באפשרויות תעסוקה ובהכשרה מקצועית למבקשים להשתלב בשוק התעסוקה.
פעילות העמותה מתבססת על מאות מתנדבים ועשרות עובדים המנוהלים על ידי צוות מוביל והוועד המנהל. גם בארגון זה אפשר להבחין בייצוג מספרי מועט של יוצאים מהזרם הספרדי בקרב בעלי התפקידים לאורך השנים. נכון לזמן כתיבת שורות אלו, הייצוג היחידי בצוות המוביל הוא של מנהלת תחום קהילה הדס מור, שגדלה בחברה הליטאית-ספרדית בירושלים. את הדס אני מכיר באופן אישי ומאוד מחבב עוד מימי פעילותה הברוכה בעמותת הלל.
אפשר למנות עוד כמה ארגונים קטנים, כגון 'בראת' 'ובחרת', שאף הם עוסקים במלאכת הקודש של סיוע ויצירת קהילה ליוצאים ויוצאות, וגם שם היחס של היוצאים הספרדים בתפקידי המייסדים והניהול השוטף נמוך מאוד עד לא קיים.
עכשיו, אחרי שהצלחתי לתפוס את תשומת ליבכם ואולי גם את צקצוק לשונכם, הרשו לי להבהיר; אין מדובר בכתבה נוספת מבית הנצחת הטיעון על קיפוח יהודי עדות המזרח, איני צועק "אכלו לי – שתו לי", ומובן שאין ברצוני לשלוף שוב את השד העדתי. כל שאני מעוניין הוא להבין, באמת ובתמים, היכן נמצאים אותם מרבית האחוזים של היוצאים מהחברה החרדית, לאן נעלמה לה יהדות המזרח בשלבי היציאה?
ההיסטוריה היהודית גדושה בשמות מפורסמים של יוצאים, תרבות היציאה מהקהילה החלה שנים רבות לפני הקמת מדינת ישראל ולפני הקמת ארגוני היציאה השונים. מאלישע בן אבויה בתקופת התנאים ועד מייסדי תנועת ההשכלה במערב אירופה והקהל שהתהווה סביבם, מאליעזר בן יהודה מחיה השפה העברית, בואכה הסופרים "אחד העם" ו"מנדלי מוכר ספרים" ועד משוררנו הלאומי חיים נחמן ביאליק. באילנות גבוהים מאוד אנו נתלים, בראש מורם ובגאווה גדולה. אך גם כאן, בהיסטוריה המפוארת של יציאה בשאלה, אין ביטוי ליהדות המזרח.
לא אלאה בדוגמאות נוספות מהעבר ובהוכחות מהווה. ככל שבדקתי, לא מצאתי תשובה נחרצת המגובה במחקר אמפירי לשאלה "היכן היוצאים הספרדים?", אך בתור יוצא מהזרם הספרדי שאינו מוכן לחכות לתשבי שיתרץ קושיות ובעיות מצאתי שלושה הסברים אפשריים:
עם שאין לו עבר, אין לו...
הסברה הראשונה: בשונה מהחברה החרדית האשכנזית, שנוסדה במאה ה-18 עם חצרות חסידיות מפוארות וישיבות ליטאיות מפורסמות, החברה החרדית הספרדית החלה את דרכה בעקבות העלייה ארצה לאחר קום המדינה. הרחבתי על כך בטור השלישי בסדרת ליבו במזרח - והוא? עָלֹה נַעֲלֶה.
אם כך, ניתן להבין למה בראי ההיסטוריה אין ייצוג ליוצאים מהזרם הספרדי-חרדי. אם החברה החרדית לא הייתה קיימת במדינות האסלאם, אזי גם יוצאים לא היו.
הסבר זה לא עונה על השאלה מדוע כיום אין ייצוג ליוצאים המזרחיים, ומכאן מגיעה הסברה השנייה, הנשענת על האמור בספר שופטים "והיה היוצא אשר יצא"; מה שהיה בחיים החרדיים משפיע על היוצא שהינך היום.
הסברה השנייה: מרבית היוצאים הספרדים, כמו עבדכם הנאמן, מגיעים ממשפחות חוזרות בתשובה. ידוע לכול שהיחס בחברה החרדית למצטרפים חדשים אינו מזהיר, בלשון המעטה. המשמעות המציאותית של המשפט "במקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אינם עומדים" היא שבעל התשובה עומד בקרן זווית, בודד וגלמוד. היוצאים מהזרם הספרדי מעולם לא הרגישו חלק מהחברה החרדית, יש מהם שבילדותם אפילו עברו נידוי וחרם על הפשע הנורא, להיות בן למשפחה חוזרת בתשובה. אם כך, ניתן להבין למה אותם יוצאים אינם שותפים בתרבות היציאה מהחברה החרדית, הם הרי אף פעם לא הרגישו באמת חרדים.
הסבר זה אינו מתרץ את העובדה שגם יוצאים ספרדים מבתים חרדים שורשיים כמעט שאינם נמצאים בעשייה השוטפת בארגוני היציאה השונים. מה שמוביל לסברה השלישית, הנוגעת בסיבות להקמת ארגוני היציאה.
הסברה השלישית: יהדות המזרח, באופייה, גמישה ומכילה יותר. בשונה מהחברה החרדית האשכנזית, שם היחס ליוצאים נוקשה וכמעט בלתי נסלח, החברה החרדית הספרדית סלחנית הרבה יותר. אצלנו שולי המגבעת עם הקנייטש רחבים ועגולים יותר, ועל פי רוב המשפחות שומרות על קשר עם הבנים והבנות שבחרו בדרך חיים אחרת. נידוי, קריעת הבגד והכרזה על "שבעה" בעקבות עזיבת הישיבה – פרקטיקות שהיו מקובלות בחברה החרדית האשכנזית – היו הסיבות להקמת ארגוני היציאה. בין השאר, ארגונים אלו קמו כדי לספק ליוצאים אלטרנטיבה למשפחה ולקהילה שביום בהיר אחד נעלמו כלא היו. אולם אצל רוב היוצאים הספרדים המצב עם המשפחה אומנם מורכב אך בדרך כלל לא היה ניתוק של הקשר המשפחתי.
מכאן, אפשר להבין את פשר מיעוט הייצוג של היוצאים מהחברה החרדית הספרדית בארגוני היציאה.
עם זאת, בשלה העת לשינוי!
מה שאין לך, תיצור אותו ויהיה לך
ההסברים שסיפקתי נועדו להניח את הדעת ולאפשר התבוננות רציונלית בתופעת היעדר הייצוג של יוצאים ספרדיים בארגוני היוצאים ובתרבות היציאה מהחברה החרדית. חרף האמור אני בטוח שיש יוצאים מהזרם החרדי הספרדי שאינם מזדהים עם הדברים ואף רוצים לפעול לשינוי המצב. לאלה אני פונה, וגם לשאר: גם אנחנו צריכים ויכולים להשאיר חותם! אני מאמין בנו ויודע כמה אנחנו יכולים לתרום לחברה הנפלאה שלנו, חברת היוצאים מהחברה החרדית בפרט והחברה הישראלית בכלל.
בסדרת הכתבות השתדלתי להפנות זרקור ולהדגיש את ייחודיותה של יהדות המזרח ומורשתה המפוארת, מימי הביניים ועד העליות לארץ, מהתרבות ועד פוליטיקה. עכשיו זה הזמן שלנו להביא את היוצאים מהזרם החרדי-ספרדי לכותל המזרח של החברה הישראלית.
לטור הראשון -> ליבו במזרח - והוא?
לטור השני -> סביבה או מורשת?
לטור השלישי -> עָלֹה נַעֲלֶה
לטור הרביעי -> לְהַחְזִיר עֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ
סוכת פלא
אמיר שטיין
מלכי דופקת על הדלת, היא מזמינה אותי ואת אחותי לבקר בסוכת פלא חדשה. אני ואחותי לבושות בשמלות תואמות, חדשות, שנקנו לכבוד החג. הבית נקי ומצוחצח. חדר השינה שלי שינה את פניו והפך לחדר הסבה. גגו של חדר השינה הוסר, ונחשפה הפרגולה שזה שנה תמימה חיכתה להגיע לידי שימוש. בערב סוכות עלה טאטי לבית השכנים, מחלונם הוא זרק בזהירות רבה סכך על הפרגולה, ועכשיו החדר הוא מעין סוכה. קירותיו מכוסים בדים לבנים, שאליהם תפרנו את היצירות שעבדנו עליהן בבתי הספר ובגנים. ספרתי, השנה, מבין כל אחיי ואחיותיי, רוב היצירות של הקירות הן שלי. זה ממלא אותי באושר. ארון הבגדים שלי הועבר לסלון, חוסם את החלון הגדול שפונה לרחוב. על הפלטה התבשילים של אמא, מפיצים ריח טוב.
הצטרפנו למלכי ופיזזנו יחד במעלה הרחוב לעבר סוכת הפלא. בחוץ כבר נוצר פקק אנושי של ילדות בנות גילנו מחכות עם אחיהן הקטנים לחזות באותה סוכה מופלאה. שווה להמתין. כשמגיע תורנו אנחנו מביטות בהתרגשות באיש המיניאטורי המתנדנד בדבקות, מחזיק בידיו ארבעה מינים קטנטנים. בסוכה המיוחדת הזו יש גם קישוט עם מים זורמים, מים זורמים ממש! אנחנו עוברות בסוכה לאט־לאט, מרותקות, כל קישוט מקסים יותר מקודמו. בדרך חזור אנחנו מחליטות לדפוק יחד על הבתים של כל השכנים בבניין שלנו, לעבור סוכה־סוכה ולהחליט איזו סוכה הכי יפה.
בחול המועד נסענו כל המשפחה לירושלים, להשתתף בברכת כהנים ולקיים את מצוות העלייה לרגל. הצפיפות הרבה בכותל לא הייתה מאיימת או מפחידה. אני, אחותי ואימי מפלסות את דרכנו אל הכותל, וכשאני סוף סוף מגיעה אל קיר האבנים אני נשענת עליו, מצמידה אליו את מצחי. אני נזכרת שהגננת שושנה סיפרה לנו שאנשים עניים בנו את הכותל, ולכן הוא היחיד ששרד. אני אוהבת את הכותל. אני מרגישה קטנה, מוגנת ואהובה.
היום האחרון של סוכות מגיע. אחותי הגדולה מטילה גורל וכך מחלקת את פרקי התהילים בינינו. הסוכה ריקה, כי הבנים הלכו ללמוד בבית הכנסת, ואנחנו יושבות על הכיסאות וקוראות יחד תהילים. הראש שלי נשמט על השולחן, אני נרדמת בין אורות מנצנצים לקישוטים מצועצעים. אני שמחה.
בניתי סוכה
עטקא דיקשטיין
היחסים שלי עם חודש החגים מורכבים מחיבה, תסכול, שנאה. ואהבה.
האני העצמי שלי אהב את חודש "תשרי" בכל הגוף והנפש, והוא, בתגובה החזיר לי משברים רבים, ובסופו – תחושת חשיבות עצמית שמאז ועד היום איני יכולה לשחזרה.
בגדול, אצל אנשי חב"ד החודש הזה עמוס בפעילויות של קירוב לבבות, נחת לרֶעבֶּע וניחוחות של 770 תוצרת ברוקלין. את ראש השנה עוד היה ניתן לחוג עם המשפחה, אבל החל מעשרת ימי תשובה נהרו החסידים לניו יורק, ל"בית רבנו שבבבל".
בבית שבו גדלתי, בית חב"ד בזעיר אנפין בשכונה ד' בבאר שבע, היה נהוג שבראש השנה וביום כיפור גברברי המשפחה נשארים בארץ, כדי לשמש חזנים ומשלימי מניין בבתי הכנסת הפזורים בשכונה, ואילו לקראת סוכות הותר להם להגשים את משאלת ליבם ולנסוע לרעבע.
כיוון שכך, את חג סוכות אני זוכרת לטובה וברכה עד מאוד.
בשנות ההתבגרות שלי, שכולן עברו עליי בעיר האבות, לא הייתה שום אחות לרפואה בקלחת החגים. אחותי הגדולה כבר פרשה לעולם שאז לא הייתה לי כל גישה אליו, וחוץ מלהתפלל למען נשמתה וחזרתה בתשובה לא היה לי קשר איתה, אחות אחרת נישאה זה מכבר, והאחות השלישית הקפידה שלא להיות בבית בזמנים לחוצים. מפה לשם, יצא שבמשך ארבע שנים (כיתה ט' עד יב') עמלתי בשיא השטורעם והחיות החסידית שהיו לי לבנות סוכה מייד בצאת יום חתימת הדין הגדול והנורא. הבנים היו בדרכם לשדה התעופה, ואני ניצבתי עם הפטיש והמסמר.
אני זוכרת היטב את תחושת העונג והזכות לקיום שהתפשטו בעצמותיי בליל חג ראשון של סוכות. אחרי שהמשלחת חזרה מבית הכנסת, אבא, האחים הקטנים ועוד כמניין אורחים שנאספו מבית התפילה. אבא היה מסדר את הנוכחים סביב השולחן תוך כדי שירה, ואז הגיע זמן הקידוש. כולם נעמדו דום, ואבא בירך את האושפיזין בחגיגיות והוסיף את ברכת "שהחיינו".
מיד לאחר ברכת "המוציא" ולפני אכילת הסלטים, הדגים ושלל התוספות, אבא ביקש מכולם להיות רגע בשקט, ואמר: "כל מי שנמצא פה, תחת כפות התמרים, צריך להגיד לעטקא תודה. בזכותה יש לנו סוכה".
עד עצם היום הזה איני מצליחה לשחזר את תחושה ההיא. תחושה של להיות נצרכת ובעלת משמעות גדולה, שהרי בזכותי בני הבית והנלווים קיימו את מצוות "לישב בסוכה" למהדרין.
באותם הרגעים הייתי מאושרת מעומק נשמתי.
מסיבה ביער
בליל יום כיפור לפני עשור, בשנה הראשונה לנישואיי, הלכתי עם בעלי דאז לבית הכנסת של הישיבה הליטאית "חברון הגבעה". עליתי לעזרת הנשים ומצאתי מקום בחזית, צמוד לחלון קטן המשקיף על עזרת הגברים. פתחתי את המחזור וחיכיתי לחזן שיתחיל בתפילה.
המנגינה הייתה שונה במקצת ממה שהכרתי, וכבר במילים הראשונות היה ניכר שאין מדובר בחזן מקצועי. לפתע נשבר קולו של החזן והוא החל לבכות, וכך המשיך להתפלל, תוך כדי בכי. וכאילו הונף מטה של מנצח גם שאר המתפללים, גברים ונשים, פרצו בבכי גם כן.
הבכי סביבי, שלתחושתי היה מבוים, לא היה לרוחי. במחזור שנהגתי להתפלל בו, לפני תפילת "כל נדרי", כתוב שנוהגים לשמוח ביום הכיפורים כי ביום זה ה' מוחל על כל העוונות, שמתפללים מתוך שמחה, שיום הכיפורים הוא כ-פורים, ובפורים מרבים בשמחה.
זה הספיק לי כדי לקום וללכת.
גדלתי בקהילה החסידית של ר' אושר פריינד ז"ל, שנקראת "יד עזרה" על שם המוסדות שהוא הקים. ר' אושר הנהיג קהילה קטנה בדרך החסידות והאמונה הפשוטה, הדריך לדבקות בבורא ולהתבודדות, לדיבוק חברים, להכנעה וענווה. בשנת 2003, כשהייתי בת אחת־עשרה, ר' אושר הלך בדרך כל הארץ והותיר את הקהילה ללא ממשיך. ה"חברים" (כך כינה ר' אושר את חסידיו) ממשיכים לקיים את הקהילה, להפעיל את המוסדות שהקים ומנסים להמשיך בדרכו הייחודית.
ביתו של ר' אושר החל לשמש כבית כנסת מאז שהזדקן והתקשה ללכת. מאחר שמדובר בדירה, לא הייתה עזרת נשים מסודרת, והנשים היו מוצאות מקום מסביב לבית, בחדר המדרגות או בבית התמחוי הצמוד.
מיהרתי לשם. מצאתי לי מקום על המדרגות הירושלמיות בכניסה לבית, בין נשות הקהילה המוכרות. שליח הציבור, החזן שמעון פריינד (נכדו של ר' אושר, שהוא גם דוד שלי מצד אימי וידוע בכינוי "שימי"), החל בתפילה. מייד שקעתי בפסוקים ביראה ובקדושה, צללתי אל הארמית שבתפילת "כל נדרי". קולו החזק והעבה, החם והנעים, של שימי התפשט בתוכי וסחף אותי אחריו ברגש. קולו נשבר לעיתים, במקומות המדויקים, והרעיד את מיתרי הלב, ואז המשיך, יציב ושריר, ומיקד אותי בכוונת התפילה.
שרנו יחד, החזן והקהל. החזן, בקולו החזק והרם, הגברים בקולם הבס, והנשים בקולן העדין והשקט שנשמע רק להן, את הפסוק המפויס: "ונסלח לכל עדת בני ישראל..." ואז את ברכת "שהחיינו", בשמחה ובהודיה לה' יתברך שהביאנו עד הלום, והיינו מוכנים ומזומנים להכות על חטא.
סלחו לי על ההתרפקות. אני אתאיסטית דה פקטו, וכבר חמש שנים שלא התקרבתי לבית כנסת, אבל בכתיבת המילים הללו אני נסחפת חזרה אל הימים ההם, שאהבתי והוקרתי, והגעגועים שלי לתפילתו של שימי פריינד חוזרים בכל שנה מחדש.
שימי היה החזן גם בראש השנה במירון, בבית הכנסת ששימש גם כחדר האוכל שבנה ר' אושר במו ידיו, יחד עם ה"חברים" בשנות השישים, במקום שבו היה לול תרנגולים בחצר ביתה של טובה גולדשטיין ז"ל, סבתי מצד אבי.
לר' אושר היה יחס מיוחד לר' שמעון בר יוחאי. הוא ראה בו מליץ יושר והסניגור הטוב בעולם, כזה שאתה רוצה לצידך במשך כל השנה, ובטח בראש השנה. טרם נישואיי, ובמשך שנים, נהגתי לנסוע למירון בראש השנה, וגם לאורך השנה כולה בשבתות "מברכים" שלפני ראשי חודשים, כנהוג בקהילה.
האמת היא, שעם כל חיבתי לתפילות של הימים הנוראים, לא הייתי צדיקה כלל וכלל. אהבתי להגיע למירון בראש השנה כי זאת הייתה הזדמנות בשבילי לפגוש חברות מהקהילה ולדון איתן בדברי הבל ובדברי רוח, ולטייל בטבע.
ההזדמנות הבאה למפגש לא איחרה לבוא, כי שבועיים אחר כך, בסוכות, היינו נפגשות ב"יד קנדי".
"יד קנדי" הוא כינוי של ה"חברים" לקרחת ביער עמינדב בהרי ירושלים. הכינוי הוא בשל האנדרטה לזכרו של נשיא ארצות הברית, ג'ורג' קנדי, הניצבת במקום. ה"חברים" היו מתאספים במהלך חג הסוכות, וחוגגים יחד שמחת בית השואבה. משאית שמשה במה מאולתרת עבור התזמורת, גנרטור הובא לצורך הגברה ותאורה, מזונות ושתייה חולקו לקהל, והמחיצה בין גברים לנשים הורכבה ממחסומים ניידים.
כמתבגרת הייתי מתבוננת ברוקדים, תוך כדי התמקדות בבחורים הצעירים. מדובר בקהילה קטנה כך שכולם מכירים את כולם, וחברותיי ואני הכרנו את כל הבחורים בשמם, ואולי אפילו קצת את האופי שלהם. היה בחור שהיה לי קראש עליו במשך שנים, היום הוא נשוי לחברה שלי, אבל זה לא מנע ממני לחשוב על שאר הבחורים ולדסקס עליהם עם חברותיי.
נהגנו להיכנס לתוך היער, בחושך, לאורו העדין של הירח, ולקולה העמום של המוזיקה שהתנגנה מעבר לעצים, לצחקק רגע אחד מסיפור של אחת מאיתנו על אחד הבחורים, וברגע אחר לצעוק "טאטע" בכמיהה. האמיצות שבינינו סטו מעט מהקבוצה כדי להתבודד, והפחדניות (היי, זו אני), נצמדו זו לזו וקפצו מכל רחש קל שעלה מבין העצים.
אהבתי את חגי תשרי, את התפילות ואת המפגשים התכופים עם הקהילה. הנוסטלגיה נעימה לי, ואני שמחה שהיום זה רק נוסטלגיה.
היפרדות
לא נכנסתי לומר שלום.
חזיתו של הבית פנתה אליי, ואני פניתי ממנה והלכתי לכיוון המדרגות לרכבת התחתית. על אף הנטייה שבחלוף השנים הפכה לטבע, לא נכנסתי לומר שלום.
מה אגיד. נצבט לי הלב מהיעדרה של המשמעות שהייתה לבית זה עבורי רק שנים קודם לכן.
בפעם האחרונה שהייתי שם נכנסתי לעזרת הנשים המרכזית, והזרות צעקה אליי מכל עבר. הקירות שהיו עוטפים, חמים ומוכרים, נחשפו במלוא עליבותם. הספסלים שאז הספיגו אותי במילות התפילה ודברי החסידות היו מקולפים וצרים משזכרתי. כעת היה ראשי מלא ברעיונות ספרותיים אחרים, במחשבה ביקורתית ובהגות פמיניסטית, ואלה לא דיברו עם אלה. שתיקה מביכה הפרידה בינינו. זה היה באפריל, אפילו לועזית כבר התחלתי לדבר. המקום לא היה מלא, אבל הנשים המעטות שהיו ניסו לחבר אותי, להזכיר לי שבעורקיי זורם דם החסידות. אבל אני רציתי ללכת למחזמר בברודווי, לשבת בשורה הראשונה באולם אפלולי. והלכתי, ואף שלא הבנתי הרבה ישבתי משתאה עד למחיאות הכפיים, והלב... הלב התחיל לנוע לאט לתחושת השייכות האחרת.
זו הייתה הפעם האחרונה שנסעתי לניו יורק. לא לרבי. ביקרתי בפארקים, בגורדי השחקים, במוזיאונים וברחובות הסואנים. הפעם האחרונה הייתה שונה מן הפעם הראשונה, אבל הרי ידוע שניתן להיות במקומות שונים ולהרגיש בדיוק את אותה תחושה, ומאידך גיסא להיות באותו המקום אבל להרגיש אחרת לגמרי.
במשך חמש שנים רצופות נסעתי לבית מדרשו של הרבי מלובביץ'. ניו יורק, רובע ברוקלין, שכונת קראון הייטס, שדרות איסטרן פארקווי, 770. בחב״ד נוהגים לנסוע לרבי לפחות פעם בשנה. הסיפור היקר הזה עולה לחסידים הרבה מאוד, אך הם לא מוותרים. חודש החגים הוא הדובדבן שבקצפת. אלפי חסידי חב״ד, מישראל וממדינות אחרות, ממלאים את רחובות השכונה. נשים וגברים, נערות ונערים. משפחות חוסכות מפיהן כל השנה כדי "לעשות תשרי אצל הרבי". בחודש זה חלל התפילה והלימוד מלא עד אפס מקום, עשרים וארבע שעות ביממה. אלפי חסידים עומדים שם צמודים יום ולילה. למעלה, בחדרי עזרת הנשים, הילדות והנשים נדחקות אל מחיצות הזכוכית כדי לצפות במתרחש וחלילה לא להפסיד דבר. רבים מהקהל מתנהגים כאילו הרבי מעולם לא עזב את כותלי הבית הזה. הם מפנים לו שביל למעבר לפני התפילות ומייחדים לו כיסא, מעט רחב ובריפוד אדום, שעליו ישב כשהיה בין החיים.
כשהייתי בת ארבע־עשרה טסתי לתשרי אצל הרבי בפעם הראשונה, במסגרת מחנה הנוער ״משיח״ לבנות. כסף לא היה לי, יכולתי להצטרף כיוון שכמה שנים קודם לכן השתתפתי בתחרות לימוד ושינון בעל פה וזכיתי בכרטיס טיסה. כחמישים בנות טסו יחד, לבלות חודש שלם מחוץ לבית, בארץ זרה, ללא הורים ובהשגחתן של המדריכות. היום זה נראה לי הזוי, אבל מושקא של אז ספרה את הימים, השעות והדקות עד להמראה. בדיעבד, קשה לי לזכור הרבה מהחודש הזה חוץ מהקשרים העזים שרקמתי עם חברותיי למחנה. קשרים שעקבות שלהם מהדהדות בי עד היום. כללי המחנה היו נוקשים מאוד, וברוב הזמן הייתי עסוקה בלהתנגד למשטר הקפדני ולהסית את הבנות לברוח איתי למקומות שאסרו עלינו ללכת אליהם. התפילות והשיעורים לא עניינו אותי במיוחד, אבל מן השוטטות האסורה ספגתי היטב את תרבות ״תשרי אצל הרבי״. זוהי תרבות מדבקת וממכרת, וכולם נגועים בה בצורה זו או אחרת. אני הייתי ילדת חופש וחסידית בעצמותי, ונדבקתי.
מאז אותה שנה ובכל חודש תשרי בשנות לימודיי בתיכון טסתי לרבי. במהלך השנה חסכתי שקל לשקל. לא הייתי לבד. זו הייתה התלכדות המונית. כל החברות שלי טסו, והיה ברור שאין אפשרות להישאר מאחור. דבר לא השתווה לחוויית ״תשרי אצל הרבי״, או "תשרי בסווען סווענטי (770)" רצינו לנסוע ועשינו הכול לשם כך, כקולקטיב מאוחד, מעודדות זו את זו באמונה עיקשת שנצליח.
הימים אצל הרבי היו יקרים לליבי. חרף הקושי שלי להתעורר מוקדם, הייתי משכימה קום כדי להגיע לשיעור שלפני תפילת שחרית, ואז מבלה את היום בתוך ומחוץ לעזרת הנשים. למנהטן שנאתי לנסוע, ועשיתי זאת רק כשהייתי מוכרחה. איני שוכחת את העלייה במדרגות הסאבווי אל הרחוב הסואן: המגדלים, האורות, הפרסומות, האנשים סחררו את הנפש שנשארה על הספסל ב-770. רציתי לחזור ללמוד עוד דבר תורה לפני תפילת המנחה; להספיק לשביל שנפער לכבוד הרבי, לשירת "יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד" ששרו הגברים בגרונות ניחרים, ואולי לראות את הרבי עובר ומחייך אליי.
קשה מנשוא ההתפכחות. הרי ברור שהרבי לא עבר ולא ישב על הכיסא, ואני שואלת למי התפללתי ועל מה נלחמתי בלהיטות שכזו? הלכה לה התמימות ובמקומה יושבת כותבת צינית ומפוכחת, עם כוונות טובות לעשות חסד לילדה ההיא, שטובעת בנוסטלגיה חסידית. יש מחיר ליציאה בשאלה. הייתי מוכנה לשלם עבור החופש להטיל ספק ולצאת למסע ללא תכתיבים. אבל האם אבד לי הלב המתלהב? האם כבר איני יכולה לעשות משהו בתמימות? מי יחזיר לי את הזמן האבוד של צום כיפור שהועבר בעמידה בצפיפות, ובתפילה שארכה יום שלם, בלי הפסקות. מה יכול לפצות את הנערה שפרצה בבכי כשהבינה שלא תזכה לשמוע ולראות את המוני החסידים שרים ניגון לפני תקיעת השופר של סוף הצום, כי בזמן שיצאה לנשום מעט אוויר נתפס המקום הצר שלה על הספסל. אני עצובה בשבילה, אבל שמחה על הלב המלא שהיה לה. היא לא הרגישה לבד אף פעם. היא לא רצתה לברוח ולא התגעגעה הביתה. היא צחקה, שרה ולמדה. היא אכלה ולא תמיד היה לה טעים, אבל גם היה לה הכי טעים בעולם. היא התגרדה מפשפשים והתקלחה בארבע לפנות בוקר. היה לה חם מדי וקר מדי, אבל זה לא הפריע לה כי היא הייתה מוקפת בחום האמונה והשייכות.
האם נמצא לזה תחליף? היש בכלל תחליף? כל הנסיבות הדפוקות בחיי לא נקשרו אז לאמונה העזה שהייתה לי. ידעתי שהרבי יציל אותי ונסעתי לבית שלו להינצל. שום דבר לא ערער זאת עד שאני עצמי ערערתי, ומשם השלמתי עם ההבנה שאין דרך חזרה.
הילדה גדלה. עיניה פקוחות לרווחה. עכשיו היא טסה לפריז, לשוויץ ולגרמניה. היא חושבת על ניו זילנד ולונדון ודרום אמריקה. היא מבקרת במוזאונים, במסעדות, בטבע הפראי ובסמטאות עתיקות. היא זוכרת שפעם בשנה היה לה בית. היא אומנם עברה דירה מרצון, אך לעיתים מרגישה עקורה. הבית ההוא היה קטן למרחבים, והיא רצתה לרוץ. צר היה בו המקום לחשוב, להטיל ספק, והוא לא אפשר לה לגדול ולאהוב כפי שרצתה. אז היא הפנתה עורף, קצת בכעס, ולא אמרה שלום. את החגים היא עושה בכל מיני מקומות שהם לא 770, ולא אצל הרבי. עכשיו היא מחפשת להשתייך לעצמה. היא כבר לא ילדה בוערת, היא אישה כותבת. את המשמעות היא מחפשת במילים ובאנשים שהיא אוהבת. הלוואי שתמצא ותבוא לה מנוחה, ואפשר שתשלים עם החיפוש, וגם בזה יש נחמה.
אולי יום אחד היא עוד תחזור, להיפרד בפעם האחרונה.
זיכרונות מימים שמחים
מוטי דסקל
"ימים נוראים און ויז'ניץ" הוא מושג בעל משמעות מיוחדת. יריית הפתיחה נשמעת במוצאי שבת שלפני ראש השנה, ליל הסליחות הראשון. קולו של החזן, האדמו"ר בדרך כלל, רועם בניגון המיוחד לפסוק "רצון יראיו יעשה, ואת שעוותם ישמע ויושיעם". מאותו רגע השיכון המנומנם – יחסית – בבני ברק מתעורר לחיים. הרחובות מתמלאים בהמוני אורחים מכל קצווי תבל, הכול רוצים להיות בראש השנה אצל הרֶבֶּ'ע. מכירת המקומות בבית המדרש נסגרה זמן רב מראש. חלק מהאורחים יחזרו לבתיהם לאחר ראש השנה, אחרים יישארו לעשרת ימי תשובה ולתפילות יום כיפור.
עם השנים נעשה בית המדרש הגדול של ויז'ניץ צר מלהכיל את רבבות המתפללים, ומכל צד צצו מבני טלאי על גבי טלאי, עומדים צפופים ומתפללים עוד יותר צפופים. לפני כשנתיים הסתיימה בנייתו של בית מדרש חדש. גדול יותר. מטבע הדברים לא ביקרתי שם, ודאי שלא בימים הנוראים, והחוויות שנותרו צרובות בזיכרוני הן מבית המדרש ההוא, הישן והדחוס.
קשה לתאר במילים את העוצמה המורגשת בגוף כאשר אתה עומד בין אלפי אנשים העומדים צפופים ושרים בקול אחד את התפילות. זו חוויה שלא מצאתי לה אח ורע. הדימוי הקרוב ביותר הוא משחק כדורגל בהשתתפות קהל רב, כאשר האוהדים מעודדים את השחקנים בשירה אחידה (להבדיל, כמובן, אלף אלפי הבדלות בין קודש לקודש).
בוקר ראש השנה. התפילה מתחילה בשירה ערבה של "אדון עולם אשר מלך", ונמשכת עד שעות אחר הצוהרים המאוחרות. באמצע, לפני תפילת מוסף, הפסקה קלה.
לא אוכל לתאר את מהלך התפילה כולו, מריקודי "האדרת והאמונה" עד ל"ונתנה תוקף קדושת היום". על כך נאמר "יִכלה הדיו והדף, והתיאורים לא יִכלו".
אתמקד בשני רגעים מיוחדים. בראש השנה, בתחילת תפילת מוסף, יש קטע תפילה המיועד לשליח הציבור ומושר בניגון מסורתי: "אלהינו ואלוהי אבותינו היה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל", ונדמה שלמנגינה אין סוף כאשר הקהל שר את הניגון והאדמו"ר מזמר בקולו ברגש עז, "אוי, אוי, גשים, מול ארון הקודש באימה".
בהמשך משתררת דקה אחת של שקט, כמעין שיא של התפילה, ואז ממשיכים בניגון, ולאחר מכן מתחילה תפילת המוסף.
רגע מרגש נוסף הוא לקראת מוצאי יום כיפור. תפילות יום כיפור מתחילות לפנות בוקר ונמשכות עד צאת הכוכבים. לאחר תפילת נעילה, לפני הזעקה הנועלת את התפילות "ה' הוא האלוהים", הקהל יוצא בריקוד, כאילו לא צמו כולם זה יממה. הכול רוקדים ושרים: "ויאתיו כל לעבדך ויתנו לך כתר מלוכה".
מייד לאחר ההבדלה מתחילות ההכנות לחג הסוכות. בית המדרש חוזר לצורתו, ובשיכון מתארגנים לקראת אירועי שמחת בית השואבה.
בשנים האחרונות, מאז החל האדמו"ר הנוכחי להנהיג את הקהילה, שמחת בית השואבה הפכה לשם דבר. "סוכות און ויז'ניץ". בראש השנה וביום כיפור הדגש הוא על הרגש, ובסוכות ושמחת תורה הדגש הוא על השמחה והריקודים. בכל ערב, עד שעות הלילה המאוחרות, עומדים על הפארנצ'עס (טריבונות) בסוכה הגדולה, שרים ורוקדים לצלילי תזמורת. ביום האושפיזין של הרבי, כלומר היום השלישי לחג, שבו לפי המסורת מתארח יעקב אבינו, ששמו ישראל כשם האדמו"ר, הריקודים והשמחה היו ארוכים עוד יותר.
לאירוע החותם את חגי תשרי, שמחת תורה, שמור מקום מיוחד בליבי.
לקראת החג היו מרוקנים את פנים בית המדרש מרוב הספסלים, ומשאירים מרחב גדול לריקודים. בארבע פינות בית המדרש נפרשו פארנצ'עס שהתנשאו לגובה רב. החלוקה הייתה ברורה, הצד הצפוני מיועד לילדים, וכל השאר לאברכים ולבחורים. אות לפתיחת אירועי החג היה רגע פתיחת ארון הקודש ושירת "אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלוהים אין עוד מלבדו". שליח הציבור קורא פסוק, והקהל חוזר אחריו. מייד לאחר מכן התחילו ההקפות. כל הקפה ארכה כמה שעות. בהקפה השישית היו האבות מרכיבים את ילדיהם הצעירים על הכתפיים ורוקדים עימם ברחבה המרכזית. בין הקפה להקפה היה האדמו"ר פונה לילדים ומנהל עימם מעין דו־שיח של שאלה ותשובה ידועות מראש. וכך היו הילדים במרכז תשומת הלב של האירוע המרגש.
לאחר שהאדמו"ר חלה עניין זה נזנח, עד שבאחת השנים כמעט לא היו ילדים בבית המדרש. הייתי אז אברך צעיר והחלטתי לעשות מעשה. בהקפות הבאתי איתי דברי מתיקה ונעזרתי בכמה "מלמדים". מהר מאוד קלטו הילדים שמחלקים ממתקים בבית המדרש ושכדאי להם לעזוב את משחקיהם בחצר ולהיכנס. כבר באותו ערב המצב השתנה עד שחזר לקדמותו, הילדים נכחו והיו חלק מרכזי מההקפות. המצב החיובי הזה נמשך עד היום. הותרתי חותם.
חג שמחת תורה ננעל בטיש ארוך, הארוך ביותר בכל חודש החגים.
השנים עברו. אני עזבתי, אך הזיכרונות הטובים של חגי תשרי, ובפרט זיכרון התפילות והניגונים המיוחדים, אצורים עימי עד היום. אני מאזין לשירי ראש השנה כל השנה. באחת ההזדמנויות רציתי להיזכר, לשחזר את הרגעים המיוחדים הללו, והגעתי לאחת התפילות. לצערי, לא הרגשתי דבר, הייתי כבר במקום אחר וכמעט הרסתי לעצמי את הזיכרונות הטובים. כיום אני יודע להפריד ולשמר לעצמי את החוויה שאינה כפופה לזמן או למקום, ושלעולם לא תימחה מראשי.
והוא מכה על חטא ומתחנן
במבואה שעל יד דלת הכניסה של הבית עמדו בשורה מזוודות בגדלים ובצבעים שונים. כולן עמוסות ומלאות בציוד לעשרה ימים.
ערב ראש השנה, אבא מתארגן ל"נעסיע", מילה בהגייה חסידית מובהקת השגורה על לשונם של חסידי גור. משמעות המילה היא שהחסיד נוסע להצטופף בקרבתו של האדמו"ר.
כמו בכל שנה, אבא, חסיד שרוף, נוסע מערב ראש השנה ועד לאחר יום כיפור, שוהה שם כל עשרת ימי תשובה. נכון, רוב בני גילו נוסעים רק לימי החג וחוזרים לביתם, אך אבא לא מוותר ונוסע לתקופת החגים כולה כמעט, ממש כמו אחרון הצעירים.
כל המזוודות כבר מונחות בתא המטען של המונית. נפנוף אחרון לשלום.
אבא נסע. ניפגש בשנה הבאה.
בבית נשארנו אמא, הבנות והאחים הקטנים.
אמא מקדשת ומנהלת את הסעודה. אנחנו, הבנות, שרות בקולות צרודים שירים שלמדנו בכיתה. "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזרה"; "יום הדין הנה קרב"; "ראש של דג ופרי חדש".
על השולחן סימני ראש השנה, ולכל מאכל שמוגש לשולחן אנו מאלתרים סגולה וסימן. תירס – שיתארסו אחיותינו; מרק – שיתמרקו עוונותינו; קינוח גלידה – שיגלידו כאבינו.
האוירה דומה יותר לפעילות חברתית מאשר ליום חג או יום הדין.
בבוקר יצאנו לתפילה בעזרת הנשים בשטיבל החסידי. שם, כמובן, נקנו מקומות מראש במחיר מפולפל.
הפער הורגש, אווירת תפילה, בקשה ותחנונים שונה כל כך ממה שהיה בסעודה אמש.
היינו שומרות בתורנות על האחים הקטנים, מתחלקות בחלקים מהתפילה, נושאות ונותנות מי תזכה להיות בבית הכנסת בחזרת הש"ץ בתפילת מוסף, בקטעי התפילה והפיוטים היפים, ומי תישאר לשמור על הילדים.
לבסוף התכנסנו כולנו בבית, עייפות וגאות בעצמנו, בדבקות תפילתנו, בדמעות שזלגו מעינינו ובכוונה הרבה בתפילה, מקוות שתבוא עלינו שנה טובה.
ובבית, אווירת קייטנה: ממתקים בכל פינה, משחקים פזורים על הרצפה וילדים משועממים עד התקרה, צמאים ליחס, חום ואהבה.
מתיישבים לסעודה "בקטנה", ואז כולן צונחות לשינה עמוקה שלאחר העבודה הקשה. הרי איזו עבודה שבלב? זו התפילה!
וכך נראה גם היום השני של החג.
למחרת – צום גדליה. כל הבנות בשכונה מחליפות חוויות, מדברות על אורך התפילה בחצר החסידות שלהן, על חזרת הש"ץ שנשקה למנחה ומשם לערבית של היום השני, על סעודות שנעשו בחטף (כי מי מסוגל לאכול בנחת בימי דין נוראים אלו?) ועל ילדים ששוטטו ברחובה של עיר 48 שעות, בעוד הוריהם המסורים מתפללים בדבקות לגזרה טובה ולשנת בריאות איתנה.
בבית הספר ובסמינר עשרת ימי תשובה הם ימים של הרצאות על משמעות התשובה, על הצער שבעשיית חטא ועל מירוק העוונות המתבקש למי שרוצה לזכות בקורטוב של טוב לשנה שתבוא.
כל אחת מקבלת על עצמה קבלות, וכל המרבה הרי זה משובח.
ואבא? אבא בירושלים, עושה "שטייגען"! לומד. הוא מתקשר לפני יום כיפור, מוודא שכולם אכלו ושתו מספיק לקראת הצום, ומציע תרופות סבתא לצום קל.
***
כבר לא ילדה, אישה.
אלבום החתונה עוד לא צבר אבק במגירה.
אבודה, אבל צריכה להיות אסירת תודה.
וכבר מונחת רשימת מטלות על השידה: לכבס, לגהץ, לקפל ולהכין את המזוודות לבעל שמתכונן ל"נעסיע" לעשרת ימי תשובה, לאדמו"ר בירושלים.
אנחנו עוד לא ממש מכירים, למרות שאנו נשואים כמה חודשים. התקשורת בזוגיות בצעדיה הראשונים, והוא כבר נוסע; מזכיר בלי מילים מהו סדר העדיפות האמיתי אצלו בחיים: האדמו"ר, הקהילה, החברים, ה"מה יאמרו", ובסוף, למטה, אולי, נמצאת אני, האישה.
אין שיח או שאלה האם לנסוע או מה דעתי בעניין, הנסיעה הזאת היא עובדה מוגמרת. איני יכולה להביע התנגדות או לשתף בקושי ובכאב, הרי לזה נולדתי וחונכתי, להקדיש את חיי לבעל חסידי אמיתי. זו פסגת האושר והשלמות האמיתית פה, בעולם הזה. התפקיד שלי הוא לזרוח, לרקוד ולשמוח מכך שהבעל חסיד בכל רמ"ח אבריו, אשריי על הזכות שנפלה בחלקי, להיות "אשת חסיד" לתפארת.
והוא לוקח את מטלטליו, עולה על האוטובוס ונוסע לירושלים.
ואני בבית עם התהיות: למה איני מאושרת על הזכות שנפלה בחלקי? השמחה בבית חסידי – היכן היא? ואם פסגת החלומות הוגשמה, למה איני מרגישה כמו על פסגת ההר, אלא מרגישה לבד, בלתי נראית, שקופה; כלי בלבד בידיו של אחר, כאילו נועדתי רק להשיג ולממש את רצונותיו?
יום הדין בא, והוא שם, אצל האדמו"ר ועם החברים. בתפילה הוא מתפלל ומתחנן לשנה טובה, ומכה על חטא בין אדם למקום, ובין אדם לחברו, בין ביודעין ובין שלא ביודעין.
ועל חטא בינו לבין אשתו הוא מכה?
ועל חטא הצער והכאב הוא מתחרט?
וכך היה מונה וסופר: אחת ואחת, אחת ושתיים, אחת ושלוש.
כי בכל שנה מחדש היה אורז את מטלטליו ומשאיר מאחור אישה הרה, אישה וילד, אישה ושני ילדים, אישה ושלושה ילדים, אישה וארבעה ילדים...
ומכה על חטא ומתחנן באבינו מלכנו "חמול על עוללינו וטפינו".
שמחת תורה בימים ההם ובזמן הזה
גולדי רייך
סער, האתאיסט החילוני הראשון שפגשתי, גרם לי להתחבר לגעגוע לחגים ולהפוך אותו לחלק מחיי הנוכחיים.
חגי תשרי היו הסיוט הכי גדול והגעגוע הכי עמוק שלי לחיים שהשארתי מאחור. אני שונאת חגים ומכחישה אותם, ובו זמנית נשרף לי הלב מגעגוע. האימה מחודש אלול ומיום הדין, והקור המקפיא של המזגן בהיכל התפילה מעלים בי זיכרונות מתוקים וגעגוע צורב.
זה נורא להתגעגע למשהו שעזבת מרצון.
שנים רבות שהגעגוע לא היה חלק מסצנת החגים שלי. הדחקתי את הגעגוע, כמו שהדחקתי את הסיוט. לא מדובשך ולא מעוקצך. לא לאימה ולחרדה ולא לתפילות המרוממות. לא להכול.
והייתי ריקה.
עד שבא סער ושאל אותי, בטבעיות מבחינתו, איך נראים החגים שלי. אמרתי לו, "בדיוק כמו שלך". הוא התעקש, "איזה רוטינות שעשית בחייך החרדים את עושה היום?" עניתי שכלום, ואז הוא אמר לי, "תחשבי על זה, מה שעשיתי בעבר זה השורש שלך, זה חלק ממך, קחי משהו אחד שהיית עושה בעבר, תחברי בין החלקים של מי שהיית לבין מי שאת היום. את אדם שלם".
ובכיתי, בכיתי על כל החגים אבל הכי הרבה בכיתי על שמחת תורה.
אני מתגעגעת לכל החגים בקרית צאנז, לתפילות ראש השנה, לצום יום כיפור ולטישים בסוכות, אבל הכי אני מתגעגעת לריקודי ההקפות בשמחת תורה.
שמחת תורה זה ה״חג״ בה"א הידיעה בצאנז. זה חג שהוא מיקרוקוסמוס לערכי החצר. בצאנז אוהבים לומדי תורה ומעריצים תלמידי חכמים, מבחינה זו צאנז דומה יותר למגזר הליטאי בהתייחסותה ללימוד תורה כערך עליון. זאת בשונה מרוב החצרות החסידיות, שבהן הנהגות אחרות מתועדפות גבוה יותר בסולם הערכים.
לכן אירועי שמחת תורה הם חגיגה אמיתית של אהבה גדולה לדבר הזה, שאנחנו חיים לפיו, התורה. קשה להסביר את העוצמה שהייתה על הטריבונות בשירי החג, אולי כמו משחק כדורגל בגמר ליגת האלופות, כשהגול המכריע נשלח על ידי האדמו"ר בכבודו ובעצמו.
אם אני צריכה להשוות לחיי החילונים את תחושת האופוריה בימים שאחרי שמחת תורה אצל האדמו"ר מצאנז, ההשוואה הקרובה ביותר תהיה הימים שאחרי המידברן; חווית חוץ גופית, פלנטה אחרת, ויברציות שעוברות בכל הגוף בכל פעם שאני נזכרת ברגעים המרוממים שהיו שם, וגם דאון גדול על שנגמר.
החיבור שלי היה עמוק כל כך שלאחר החג הייתי שולחת מכתבים לחברות שלי בקרית צאנז בנתניה, אלה שחלקו איתי את המסע הרוחני המרגש הזה, ואת המכתב סיימתי במילים "לא יכולה לחכות שוב 'לאדרת ולאמונה'". זה היה חלק ממי שאני ומהמסע הרוחני שלי כבת תלמיד חכם בהווה וכ״אשת תלמיד חכם״ בעתיד.
כשהפסקתי להיות אשת תלמיד חכם, וכשלא היה מי שייקח את ילדיי להקפות, כל כך כעסתי עד שקברתי את החיבור החזק כל כך שלי לחג הזה.
אבל לא עוד.
כיום, כבר מחודש אב, אני שומעת את ניגוני תשרי, אופה עוגות דבש וחלות עגולות, ובערב שמחת תורה הפלייליסט לא מפסיק לנגן את שירי החג.
בדיוק באותה צורה שאז, לפני יותר מעשור, התחברתי לאלוהים, אני מתחברת היום לעצמי. למרכז שלי, לאור שאני רוצה לחיות לפיו ולהפיץ לעולם, לערכים שאני מאמינה בהם, ובעיקר לשמחה פנימית אמיתית. בדיוק כמו בשמחת תורה. רק שאת התורה אני בוחרת איך לכתוב.
לעמוד בשורה הראשונה
תמיד נזכור את הפעם הראשונה.
הפעם הראשונה שלי בירושלים הייתה בגיל ארבע. נסענו כל המשפחה, וברגע שהגענו לירושלים התפצלנו: אבי ואחי הגדול הלכו לסטאנצייע (אכסנייה. חדר קטן בשכונת נחלאות שאבי וחבריו מהישיבה החזיקו בדמי מפתח, והתאכסנו בו ב"נסיעות" ובחגים) ואני הצטרפתי לאימי ולאחותי לאירוח בבית קרובי משפחה "מודרניים".
קטן הייתי ואבי חשש להביא אותי לבית המדרש שברחוב רלב"ח. הימים היו ימיו של האדמו"ר ה"בית ישראל", ובבית המדרש הונהגה משמעת קפדנית. להביא ילד קטן ובלתי ממושמע כמוני היה סיכון שאבי לא הרשה לעצמו, אולם באירוע לילדים בזמן הסעודה השלישית יכולתי להשתתף. "טיש" הסעודה השלישית היה בקומה העליונה של מבנה בית המדרש, שם התאספו המבוגרים ובחורי הישיבות, ואילו בקומה התחתונה, בבית המדרש הקטן, התארגנה אמירת תהילים בהשגחתו של מי שנעשה לימים שר השיכון, יצחק גולדקנופף. בסוף האירוע חולקו לילדים שיירים מהטיש.
על פולחן הזיעה והדוחק
אימי הביאה אותי עד לפתח החצר של בית המדרש ומסרה לי הנחיות מדויקות כיצד להגיע אל התהילים. פסעתי כמה פסיעות אל תוך החצר, ונשארתי עומד המום. זה היה מחזה שנראה לקוח מעולם אחר: הם ישבו על הארץ, צמודים לקיר, עיניהם בוהות, לבושים סמרטוטים קרועים שחושפים טפחים מגופם, נושמים בכבדות כאילו אלו נשימותיהם האחרונות. הייתי מהופנט למראה, שכחתי מהתהילים ושכחתי היכן אני. הבטתי בהם וניסיתי להבין מי אלה, למה הם לבושים סמרטוטים כאלה, האם הם בעונש? לפתע הרים אחד מהם בקבוק ולגם ממנו ביד רועדת. הוא פנה אליי ושאל ביידיש: ווי הייסטו (מה שמך)?
זמן רב עמדתי כך, מביט בהם מרותק, כאילו מגנט נסתר שואב אותי ולא מאפשר לי לזוז משם. מפעם לפעם הגיע עוד אחד, לבוש ונראה בדיוק כמוהם, רועד וקורס אל הקיר. ולפתע ירדו מהקומה העליונה כמה עשרות אנשים, לבושי קרעים, מזיעים כאילו יצאו הרגע מקדירה שהורתחה על האש. הריח שהם הדיפו היה נורא. בשום מקום אחר לא הרחתי ריח חריף כל כך של זיעה. מישהו משך אותי אל תוך בית המדרש הקטן, שם עדיין ישבו הילדים. אחר כך אבי אסף אותי לתפילת ערבית בבית המדרש שבקומה העליונה.
בית המדרש היה ענק בעיניי, ובחלקו הימני שררה מהומה, כאילו התחוללה שם סופת הוריקן; הרצפה הייתה מטונפת וזרועה שברי בקבוקים, סירחון נוראי עמד באוויר, וכמה אנשים, לבושי קרעים כמו אלו שראיתי למטה, עמדו נשענים על מעקה עץ ארוך, התנשמו בקושי ומלמלו את התפילה. אלה היו השירע שטייערס, העומדים בשורה.
אימון כושר – כפרת עוונות
מאז ימיה בפולין הנהיגה חצר גור נוהג, מעין פולחן, שכלל דוחק ודחיפות. מנהג זה אִפשר פורקן ליצרים הגועשים, היה אימון כושר לא רע והתווה סולם חברתי שבו כל דאלים גבר. מי שמנסה להבין את שורשי הכוחניות של חסידי גור בהתנהלותם הפוליטית והציבורית לא יתקשה למצוא את הקשר.
בבית המדרש ברחוב רלב"ח בירושלים, ששימש את החסידות במשך כיובל שנים, עדיין עומדת גדר עץ בגובה המותניים ובאורך של כארבעה מטרים, חמישה לכל היותר. מעבר לגדר הזאת היה "הטיש". האדמו"רים היו עורכים את שולחנם, והחסידים הצטופפו סביב. רבים הקפידו להגיע בשעה מוקדמת ביותר, כדי לתפוס מקום, ומהר מאוד הדוחק נעשה בלתי נסבל. מאות אנשים צבאו על המקום. בשורות הראשונות נדחסו הצעירים ובעלי השרירים במאמץ אדיר לשמור על מקומם. הייתה זו עיסת אדם דביקה ומיוזעת שכל תזוזה קטנה של אחד מהם הייתה מפילה את כולם. העומדים בשורה הראשונה זכו לקבל "שיריים" מידיו של האדמו"ר ולשמוע במו אוזניהם את ה"שמועס" (השיחה, דברי התורה שנאמרו) שהיו נלחשים מפיו של האדמו"ר, והיה להם הכבוד להשמיע אותם אחר כך לכל אלה שעמדו מאחור.
בהמשך, כשהריבוי הטבעי הכפיל ושילש את החסידות, היה הדוחק מנת חלקם של כל באי בית המדרש בחגים ובמועדים. בית המדרש כולו הפך לעיסה דחוקה, וכמו בחצר, גם בפנים סביב האדמו"ר התרכזו בעלי השרירים ותפסו את השורות הראשונות.
בשיחות ששמענו מזקני החסידים ומהמחנכים, ולפי ההווי הכללי, הדוחק הזה היה חלק מעבודת השם. למאמץ להידחף לשורה הראשונה, לראות את הרבי ואולי לשמוע מילה מפיו ממש, היה יתרון רוחני, לזיעה הייתה משמעות של כפרת עוונות, ולאף אחד כבר לא היה אכפת מהסירחון...
בימים אלה, לאחר שהחסידות גדלה כל כך, כבר לא רואים את המחזות שהיו לפני שלושים וחמישים שנה, אבל פולחן הדוחק עדיין חי וקיים והדחף החסידי להתייצב בשורה הראשונה מוצא את ביטויו בבית המדרש, כמו בכל מקום אחר.
הכותבים שלנו
קצת על התקופה...
מגזין "התקופה" מביא אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
