פותחת שנה
מירי אברמוביץ
בכל בוקר מתעורר בי הצורך להציל את העולם, שילוב כזה בין הרצון להיטיב לבין הצורך להיות משמעותית. בדרך כלל אני מתאפקת מלתת ביטוי מוגזם לצורך הנ״ל, אבל הפעם, לכבוד השנה החדשה, זה גדול ממני. משהו בי חייב לשתף במתכון הסודי שלי לשנה טובה.
ומי שמכיר אותי יותר מחמש דקות יודע שאני בת 70 עם רזומה של 120. אז תרימו כוסית, תסתכלו לי בעיניים, ו–צ׳ירסס!
אה. רגע אחד, כמו לכל מתכון, יש סיפור מאחוריו.
בני אדם לא באמת מצפים לטוב יותר מהחיים שקיבלו
בצעירותי היה לי קשר מעניין עם מורה בסמינר. איני יודעת מי יותר נהנתה מהקשר הזה, אני או המורה אסתר. היא הייתה אוהבת לשמוע את דעתי ולנתח איתי סיטואציות. באותה תקופה הייתי מדריכה בפנימייה טיפולית, היו שם מקרים קשים ביותר, בנות שבאו מרקעים מורכבים. באחת השיחות שאלה אותי המורה אסתר, "איך את מסוגלת לחיות 24/7 בסביבה טרגית כל כך?" עניתי לה: "גם לאסיר בבית סוהר יש ימים שבהם הוא מנצח בשחמט. הנפש מתרגלת, הציפיות הן רק בהתאם לחוויית החיים. החניכות שלי לא כואבות את מה שלא היה להן, כי הן לא מכירות משהו אחר..."
הוכחה מטלטלת לכך קשורה לאחת הבנות שהכרתי במסגרת העבודה, יעל (שם בדוי).
יעל שהתה ברחוב, בחברת מלאי שקיות שאנשים טובים השאירו לה. באחד הלילות היה לה קר, והיא החליטה ״להשתדרג״ לשינה בבית הכנסת, שם פגש אותה גבאי בית הכנסת, שהכיר את מנהלת הפנימייה, וביקש לסדר לה מקום בדחיפות.
יעל הגיעה עם עגלת תינוק ישנה ומלאי שקיות שרק אלוהים יודע מה היה שם.
היא עמדה בכניסה, שקטה ומכונסת. נודע לי על הגעתה כיוון שהחניכות רצו אליי וביקשו "שהחדשה" לא תהיה איתן בחדר. כשהתקרבתי לקבל את פניה של יעל הבנתי למה. לא היה אפשר להתעלם מהריח...
באופן חריג אפשרתי לה לשהות בחדר לבד, במחשבה שלאט לאט תתאקלם ותלמד להיות נעימה לסביבה. למחרת יעל נעלמה, ואיתה גם השקיות. בערב חזר הגבאי עם יעל והשקיות, לאחר שסחב אותה מספסל בית הכנסת. כך כמה פעמים. יעל הוחזרה לפנימייה שוב ושוב, עד שהבנו שהיא מעדיפה את הספסל בבית הכנסת.
חשבתי לעצמי, כל אחד – ציפיותיו בהתאם לנקודת הפתיחה שלו, כל אחד ויכולת ההכלה שלו לטוב שיש לעולם להציע.
האם יש דרך להתגבר על מגבלה זו ולחיות חיים מלאים? האם הסביבה תקבע את הציפיות או את יכולת ההכלה שלנו לטוב?
החיים, כמו החיים, לוקחים אותנו למקומות שלא תכננו. יש שיקראו לזה "השגחה פרטית" ויש שיקראו לזה "קארמה" ויש שיאפשרו לביצת ההפתעה הזו פשוט להיות.
לא דמיינתי שאצא בשאלה, לא חשבתי שיום אחד אעזוב את בני ברק ואנהל אורח חיים שאינו דתי. מצאתי את הנישה שלי בתוך החברה החרדית, מצאתי את הסיפוק המאוד ספציפי שלי וחלמתי "חלומות חברתיים" – חלומות כמו שכולם חלמו סביבי... התחתנתי, הבאתי לעולם ילדה מתוקה. הנישואים לא צלחו והגירושים פתחו לי את היכולת לראות את עצמי באור שונה, כבר לא במסלול הצפוי והמוכר שחשבתי שאבלה בו את חיי. השינוי הזה גרם לי לראות מסלולים שלא הכרתי.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהלכתי עם זוהר לים. זוהר, חברה שהיא לב. אה, והשם ישמור, גם חילונית, ועוד מתל אביב.
זה היה ביום שישי בצוהריים. יצאנו מדירתה שביפו, לאחר שעשתה לי סיור בבית וראיתי את פחי המחזור שהיו רהיט בפני עצמו במטבח המאוד עתיק שלה (ועתיק זו מחמאה, כן?) חיפשתי כוס חד־פעמית למים, וקיבלתי הסבר אקולוגי למתחיל על החור באוזון ועוד דאגות קיומיות, ועל כך שבבית הזה השימוש הוא בכלים רב־פעמיים בלבד. על הדרך הכרתי את לונה, השותפה החייכנית שלימדה אותי כמה מילים בערבית, וגם את אמיר, השותף השלישי, ובן זוגו הספקתי להכיר. תוך שאני טועמת מהמידע החדש, חשבתי לעצמי כמה רחוק ממני העולם של זוהר וכמה קרוב אליי העולם של זוהר, הרי כולנו בני אדם, במלבושים שונים, תרבויות שונות. וכך הבליחה לי מחשבה: רגע, אז גם חרדיות זו תרבות? האם הרוחנית שאנו מייחסים לאורח החיים החרדי אינו אלא יציקת משמעות פרי ידינו? מיהרתי לסלק את המחשבה האיומה הזאת, כי בכל זאת, זה לא כיף גדול לאבד את כוח ההרגל.
זוהר אפשרה לי לבחור בגד ים, ולראשונה בחיי לבשתי ביקיני והבטתי במראה (תהיתי האם אני אוהבת את מה שאני רואה) ולבשתי מעל את השמלה שהגעתי איתה. לפתע הרגשתי מוזר לחבוש את הפאה בחזרה. התלבטות קצרה, ובעידודה של זוהר ההחלטה התקבלה. פיזרתי את השיער, קצת חוששת, עדיין לא בטוחה שאני עושה את הדבר הנכון. בדרכנו לים טיילנו בשוק הפשפשים, זוהר רצתה שניכנס לחנות חפצי נוי, לבחון וילון חרוזים עם הדפס של פרידה קאלו. ואני, אני רק ראיתי אישה שלא סידרה גבות. ואז קיבלתי הסבר על פרידה וכמה פמיניסטית היא הייתה (גם למילה פמיניסטית הייתי צריכה תרגום).
היה לי נעים כל כך.
התקרבנו לים והרוח העיפה לי את השיער. אמרתי לזוהר, בהתרגשות, "אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שהרגשתי את השיער שלי ככה, נושם את הראש, מאוורר." הגענו לים, ואני דמעתי. חוויית החופש הציפה אותי ברגע של חיבור לטבע, ככה, בלי מסיכות, בלי פאות.
לומדת ללמוד ולשאול שאלות
משהו בחוויה העמוקה הזאת גרם לי להתחיל לחשוב, לערער, להתבונן פנימה והחוצה, ובעיקר ללמוד אותי. הנחתי את אלוהים על Hold ונתתי לעצמי להרגיש, לשאול, איך אני רוצה את החיים שלי? האם זה בסדר לרצות שיהיה לי נוח? האם זה בסדר לרצות לפעול שונה מאיך שחונכתי?
פתאום ידעתי, אני רוצה להרגיש שוב את השיער שלי ככה, משוחרר ברוח, שזה לא יהיה אירוע מכונן חד־פעמי, אני חולמת על להיות נאהבת מבלי להתחתן, חולמת לחזור אל הבמות, לשיר כמו פעם, כשעוד היה לי מותר, לפני הבת מצווה, לפני שנחשבתי לאישה. החלטתי – אני עוברת לפתח תקווה ואלוהים נשאר בבני ברק.
אחרי שלוש שנים, שבהן הספקתי ללמוד שקיימות עוד הרבה אמונות מגבילות מעבר לדת, כאלו שמנהלות לנו את החיים מבלי שנשים לב, הבנתי שהדרך אל האושר רצופה בעבודת הלב: להרחיב את נקודת הבחירה ולתת לאופציות להישאר פתוחות, לאפשר לטוב להגיע ולהיות נוכח. אז, אחרי ניסיונות רבים, קבלו בחום את המתכון שלי לשנה טובה:
חממו תנור ל־365 מעלות
הרתיחו אמונות מגבילות, ורק אחרי שהתנור חם מאוד הכניסו אליו בכל יום:
10 דברים טובים שאתם מלאי הודיה עליהם
15 משפטים של אמונות חיוביות, לפי הצורך
20 דקות של התמקדות בנשימה
*לשנה טובה ומתוקה יותר מומלץ להכפיל כמויות.
