התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

המגזין

מאמרים על ידי פלוני אלמוני

יש לי אח אנוס


אני לא יכול לחשוף את שמי כי אז אחשוף את אחי. הוא גדול ממני רק בשנה אחת, אבל אורח החיים השונה שלנו הרחיק אותנו זה מזה כמרחק שנות אור. גדלנו באותו בית בירושלים, למדנו באותו חיידר, ינקנו חינוך זהה וקיבלנו מכות מאותו מערוך. ישנו במיטת שלישייה בחדר הילדים, יחד עם אחי הקטן ועם שלושת אחיותיי. המיטה העליונה הייתה של אחי הגדול, אבל הוא היה נותן לי לישון עליה, כי הוא אהב אותי וכי ביקשתי ממש יפה. לפני שהיינו נרדמים היינו מדברים על כל מיני דברים שהיה אסור לנו לדבר עליהם, על החילונים שיכולים לרכוב על אופניים בשבת, ועל הדודה הלא-צנועה של אמא. אחר כך היינו קוראים יחד קריאת שמע, מחזיקים ידיים ונרדמים. כשאחי הגיע לגיל 13 משהו השתנה אצלו. הוא עבר לישון בסלון, כי אבא אמר שהוא כבר גדול ולא צנוע שהוא ישן בחדר עם בנות. הוא התחיל ללכת לישיבה, והיה חוזר ממנה עם פרצוף רציני. כבר לא היינו מדברים על כל הדברים שהיה אסור, וכבר לא החזקנו ידיים לפני השינה. הוא היה לומד הרבה תורה וראיתי עליו שהוא חולם להיות גדול הדור. ואני? פחדתי שבעוד שנה גם אני הולך להפוך ל"גדול" בן 13, ושגם לי יש מקום שמור בישיבה. חששתי להיות כמוהו. רציתי להישאר שמח ולא רציני כל כך. אבל גם תורי הגיע. היה לי בר-מצווה, הפכתי לגדול והגעתי לישיבה. לא הסתדרתי שם כל כך. מבנה הגוף שלי רזה יותר משל אחי ועול המצוות היה לי כבד. לא לקחתי את הישיבה ברצינות, ולאט לאט נפלטתי ממנה. עברתי מישיבה לישיבה עד שהבנתי שאני לא רוצה לשמור תורה ומצוות. החלפתי את הבגדים, גזזתי את הפאות, גנזתי את הכיפה והתחלתי לעבוד במאפייה בשכונה. עבדתי שם כשנתיים עד שקיבלתי צו גיוס והתגייסתי. אני עמל והוא עמל השנים הראשונות של היציאה היו קשות. הרגשתי לא שייך, לא לחברה החרדית ולא לחברה הכללית. לא הבנתי מה אני עושה בצבא ואיך הגעתי לשם בכלל. הייתי משווה את החיים שלי לחיים של אחי ומקנא בו. הפרצוף שלו אומנם היה רציני, ולא הייתי בטוח אם הוא שמח או לא, אבל יכולתי לראות שבסך הכול טוב לו, יש לו קהילה, בית חם ואישה טובה ואוהבת. אחרי שהורדתי את הכיפה הקשר שלנו נעשה דליל מאוד. "מה קרה לך?" הוא היה שואל אותי מפעם לפעם, כשהיינו נפגשים בשבתות אצל ההורים. הוא היה עמל בתורה ומקבל שכר, ואני הייתי עמל בצבא ומקבל שבת. הוא היה רץ במרץ לכולל, ואני הייתי מקיף מכולות בריצה, לקול צרחות המפקד הממורמר, כשידיי אוחזות בנשק ועל כתפיי אפוד כבד. חשבתי שהאפוד הזה מתאים הרבה יותר לכתפיים הרחבות של אחי. בינתיים הוא הביא לעולם שתי בנות ובן, ואני הבאתי לעולם שתי שנות שירות ותעודת בגרות. הוא היה בוגר ישיבה, ואני הפכתי לבוגר תואר ראשון בפסיכולוגיה. סוף-סוף התחלתי לפרוח. פתאום היה לי מקום בעולם והרגשתי משמעותי ושייך.   הושע נא בזמן שתרגלתי שאלות בסטטיסטיקה והוא גידל את ילדיו, משהו אצלו כבה. עול הילדים והפרנסה היה לו כבד, וגם עול המצוות התחיל לעייף את הכתפיים הרחבות שלו. לאט לאט העיניים העצובות שלו הפכו לסקרניות ומשהו אצלו התרכך. הוא התחיל לפזול החוצה, וניסה, בעדינות ובאיטיות, לחדש את הקשר שלנו, מה שכמובן שימח אותי מאוד. הוא מתעניין בפסיכולוגיה, ממש כמוני, ואנחנו מדברים לא מעט על נפש האדם. מפעם לפעם הוא מתקשר אליי ואומר לי: "יש לי חידוש בפסיכולוגיה" ואני מקשיב לו ונהנה כל כך לשמוע אותו מדבר על נפש האדם במנגינה של התפלפלות בסוגיה. הוא שואל אותי שאלות על אורח החיים החדש-ישן שלי, אני מספר לו והוא מקשיב בשקיקה רבה. אנחנו מדברים על דברים שלי מותר ולו אסור, על חילונים ועל הדודה הלא-צנועה. הפעם אני יודע קצת יותר, וזה מעניין אותו. הוא התחיל ללבוש בגדים מעט יותר מודרניים, ועל בראשו צמחה בלורית שהלכה והתארכה. אני חושב עליו הרבה. אני מרגיש שלא טוב לו כל כך, אני חושב שהוא לא מרוצה מאורח החיים שהוא מנהל כרגע ושהיה רוצה משהו אחר. אני לא שואל אותו על זה כי אני לא רוצה לערער אותו. אם יש משהו שהבנתי במסע היציאה שלי, הוא שדברים לוקחים זמן ושלכל אחד יש את הקצב שלו.   משפחה לפני הכול? בשבת האחרונה שהתארחנו אצל ההורים, ראיתי אותו יוצא מהחדר בתנועות גוף של גנב. מבטנו הצטלבו, ויכולתי לזהות פחד שמשתלט עליו. שנינו ידענו שהוא זה עתה הוציא את ראשו מהסמארטפון הטרף שלו. באותו ערב הייתה לנו שיחה ארוכה. הוא סיפר לי שהוא מנהל חיים כפולים במשך שנה שלמה, ומרגיש כי הוא חי בכלא. הוא רוצה להיות כמוני אבל לא יכול. יש לו יותר מדי מה להפסיד. הוא אוהב את אשתו ומפחד לספר לה שאינו שומר מצוות, הוא אוהב את ילדיו ומפחד לצלק אותם. "אין לי ברירה, אני מוכרח לשים את החיים שלי בצד", הוא אמר לי בעוד הדמעות תקועות בגרונו. עטפתי אותו בחיבוק, היו לי דמעות אבל לא מילים. איך אוכל לייעץ לו בסוגייה סבוכה כל כך: "חופש או משפחה?" אחי היקר, אני אוהב אותך מאוד מאוד ❤️  

חילונים מאחורי הפרגוד


קוראים לי... טוב, אתם לא מצפים שאכתוב את שמי. אני חרדי, חי בעיר חרדית, לבוש כמו חרדי, ולמרות זאת – לא מאמין באף לא אחד מיסודות האמונה החרדית, ובאף לא אחת מהאמונות של החרדים. יש שיכנו אותי אנוס, אחרים – בשמות אחרים. שום שם ושום כינוי עוד לא עזרו לי לאזור אומץ ולצאת החוצה. שובל של סיבות, שלא מסתיים, משאיר אותי במקום שבו אני נמצא; נטול אמונה ומביט בחרדה, מבפנים, על חברה הצועדת אל סף תהום. את חירותי אני שואב מאוסף קטן של מעשים "אסורים": פה טלפון בשבת, שם אכילה במסעדת שרצים (לא מהסוג האהוב על בני הזוג נתניהו, אין לי חברים עשירים.) תחושת החירות מתפוגגת מייד בסיום היציאה, עת אני אחרי מחזיר את הבגדים "החילוניים" למקום המסתור, או שאני מטמין את הטלפון הנייד במחבוא השבת שלו. אני מודע לכך שמדובר במקסם שווא, ולמרות זאת, בכל פעם מחדש, אני מתענג קצת, כמו ילד קטן, מהסדק שדרכו אני מציץ החוצה, מהעבירות הקטנות שמשמרות את עצמיותי מול חברה המבקשת לכפות עליי את ערכיה. אחת לכמה שנים, ולאחרונה בתכיפות גדולה יותר, אני מוצף בתחושת ניצחון נגד השיטה. זה קורה כשאני ניצב מאחורי הפרגוד ומצביע. מצביע בהתאם לצו מצפוני, ולא על פי צו הרבנים. בעולם החרדי ההצבעה בבחירות היא מצווה מהודרת. אצל חלק מהקבוצות במגזר מדובר במצווה הגדולה ביותר שיש. "אי-הצבעה היא חטא חמור ביותר" בישר היומון יתד נאמן לקוראיו. גדלתי על ברכי המצווה "ועשית ככל אשר יורך, אפילו אומרים לך על ימין שהוא שמאל". באופן לא מפתיע, הם תמיד אמרו רק ימין, ועוד פעם ימין, ועוד פעם ימין. גדולי ישראל אומרים – ואתה עושה מה שהם אומרים, והולך להצביע למפלגה חרדית. אצלי ואצל חבריי ההצבעה למפלגה לא חרדית לא הייתה אופציה. הזהות שלנו נגזרה מהצבעה למפלגה חרדית. המצביעים למפלגות לא חרדיות היו אנשים מחוץ למחנה. גם כשאמונתי החלה להתפוגג, לא העזתי להכניס פתק שהוא לא פתק של מפלגה חרדית. בפעם הראשונה שעשיתי זאת, בדקתי היטב שאיש לא מבחין. הושטתי ידי תחילה אל הפתק "הנכון", ורק כשהייתי בטוח שהמשקיף בקלפי לא מזהה את הצבעתי לפי הזווית של היד, העברתי את האצבעות בתנועה מהירה ולקחתי פתק של "כחול-לבן" והכנסתי למעטפה. בתור מי שמכיר את ההתנהלות בקלפיות בריכוזים חרדיים, הייתי בטוח שהפתק שלי ימצא את מקומו בפח האשפה. למרבה הפלא, בתוצאות שפורסמו באתר ועדת הבחירות, הופיע הקול שלי ושל עוד כמה קולות בודדים שהצביעו לכחול לבן באותו קלפי. מן הסתם, אנשים שהצביעו בקלפי נגישה או עובדי ועדת הקלפי. אין לתאר את הרגשת השחרור שחשתי, לא רק שהצבעתי למפלגה שאינה חרדית, הצבעתי למפלגה שהיא אפילו לא בגוש של החרדים; לא רק שלא קיימתי את המצווה הגדולה, אלא אני, עם הכיפה והציצית וכל הלבוש החרדי, נכנסתי לקלפי בשכונה חרדית והצבעתי עבור האיש שעד לפני שנים אחדות – ואולי עדיין – נחשב לאיוב הגדול ביותר של החרדים: יאיר לפיד. היום שוב איכנס אל מאחורי הפרגוד, אביט לימין ולשמאל, ואקיים את המצווה החילונית הקטנה שלי: "סור מכל מה שאומרים לך ועשה מה שאתה חושב". אשלשל לתיבת הקלפי את הפתק של "כן" ללימודי ליבה, לא לעוד כוח לעסקנים. "כן" למעט תקווה לדור החרדי הצעיר, ולא לעתיד החשוך שמתכננים עבורו גולדקנופף וחבריו. הקול שלי ושל חבריי לא נשמע בתקשורת, בוודאי לא במרחב החרדי. הדרך היחידה שלנו להשמיע את קולנו היא לבחור בפתק קטן, עם משמעות גדולה.
דילוג לתוכן