כתבות המגזין – יוצאים לשינוי

קטגוריה

אילו הוציאנו - והלוא הוציאנו!

נהורא שגב

אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה פגשתי יוצאת! אם להיצמד להגדרה הוויקיפדית, פגשתי ודאי אין-ספור לפניה ורבים כדוגמתה סבבוני, שמא הייתי אחת כזאת בעצמי. לא שמרתי שבת אז, וחזותי הייתה חילונית למדי. עד היום תמהה אני למה דווקא אל מול זאת נפעמתי ואמרתי לעצמי בקול: "וואיי, הנה דתל"שית!" הייתה זו תקופה של לפני יותר מעשור, הלכתי לי בעולם בתחושה מסוימת של בת חורין, למעט אחזקות שוטפות של תשלומי דירה, מיסים, עבודה וחברה. לא בגבהים ולא בקרקעית, שורדת פלוס. גם מבחינה רוחנית לא היו תנודות קיצוניות, התהליך שלי התפרש על פני שנים, אם לא עשורים. הקונפליקטים הנושנים כבר דהו מפאת חוסר תרגום למציאות יום-יומית, חיה בחוויה, בהוויה, משתדלת להישמר מהדיוטות התחתונות, כי רק שם מתחוורת לי מציאות היותי האחראית הבלעדית על עצמי. כך שאם כבר ביצעתי את הנטישה, שלא יהיו פדיחות! אני חושבת שהדבר העיקרי ששמר עליי מפני נפילות הייתה הבושה שמא לא אשרוד את העצמאות הזאת. מה גם שהרגשתי שהתחושה ההישרדותית היום-יומית מזוהה בצורה שווה עם המציאות של כל אדם באשר הוא, ללא היבדלות מטעמים אלו או אחרים. אני אדם אמיתי, תפקידי הוא לשרוד, וכל השאר – בונוס. באותה התקופה היינו חבורה של ארבע בנות, החברות הכי טובות. כולנו היינו פליטות הקהילה והמוסדות החרדיים, לא הזדהינו כיוצאות. אני חושבת שבגלל העובדה הפשוטה שזה פשוט לא העסיק אותנו יותר מדי, לא הגדיר ולא הוביל ולא תרם. מבחינתנו, היינו סקרניות מדי לחיות את החיים עצמם. למעט אנקדוטות הומוריסטיות פה ושם, אפילו לא העלינו את הנושא בפוגשנו אנשים מרקע חילוני, בייחוד בהתחשב בכך ששתיים מאיתנו עוד בכלל שמרו שבת. אז בשבת ההיא, לפני 12 שנה, פגשנו את הדתל"שית ההיא, וכנראה זו הפעם הראשונה שהכרנו מישהי שכנראה עונה להגדרה הזאת. לכן נפעמנו.

רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק

יש עוד

אותיות פורחות

י. צרויהזון

עכשיו זה מדעי! הסרת הכיפה היא הגורם היחיד והוודאי לתופעה הרווחת של בריחת אותיות מהמוח. ההוכחה החד-משמעית מי מאיתנו לא נתקל בתופעת האותיות הפורחות באוויר? מי לא ניסה להסתתר מאימתה של האות אל"ף (א') שהתעופפה במרחק לא גדול מהקרקע, גדולה ומאיימת, מחוללת הרס כמו אשמדאי בזמניו היפים ביותר, או מיהר להימלט כאשר האות בי"ת (ב') חגה לה באוויר וביאשה אותו בזוהמה. צוות מדענים מאוניברסיטת המקובלים בצפת הקדישו את מיטב שנותיהם לחקר התופעה המדאיגה, ואף זכו למימון מוגבר בשנים האחרונות, בשל התפשטותה. שיטות המחקר כללו ניסויי מעבדה, שאלונים פתוחים וסגורים, קבוצות מחקר מובחנות ומדויקות, תצפיות, קריאה בכוכבים וירידה לפשר חלומות. כל אלו הובילו למסקנה חד-משמעית, שהובהרה פעם אחר פעם בכל אחד מהמבדקים: ברגע שהכיפה מוסרת מהקרקפת מייד מתחיל תהליך בריחת האותיות, ואילו השבתה לראש עוצרת את הבריחה. קשה לומר שהממצא התקבל בהפתעה. הלוא בריחת האותיות לאחר הסרת הכיפה היא סיכון ידוע משכבר הימים. עם זאת, מעניין להבין מה ההסבר המדעי מאחורי התופעה: "בין עצמות הגולגולת מצוי המוח", מסביר ח.כמולוג, המדען שהוביל את המחקר רב-השנים, "במוח מצויים תאי זיכרון שבהם מאוחסנות אותיות הא"ב. אולם שאיפתן הבסיסית והטבעית של האותיות היא לצאת מהמוח ולהסתובב בעולם. במצב תקין מה שעוצר מבעדן לעשות זאת זו הכיפה. הכיפה המהודקת לראשו של האדם סוגרת למעשה את פתח המילוט של האותיות, ובכך מותירה אותן בתוך הראש". ח.כמולוג מציין שלדעת חוקרים מסוימים בצוותו כיפה עם סרט היא המחסום האפקטיבי ביותר, אך לדבריו עוד לא נאספו מספיק ראיות לאישוש תיאוריה זו. "בהיעדר מחסום הכיפה", ממשיך ח.כמולוג ומנופף בשלל מסמכים תומכים, "האותיות פשוט משתחלות החוצה ומשתוללות, ואת האסון כולנו רואים". הסבריו של המדען מבהירים מדוע באזורים מסוימים בארץ, למשל מעל העיר תל אביב, נמצאו כמויות חריגות מאוד של נשורת אותיות ומדוע פרסמה אוניברסיטת המקובלים אזהרת מסע למקומות מסוכנים כמו אלו, וציינה כי קרינת האותיות עלולה להביא למצב של עודף מידע מסוכן. סיפורי מקרה בחרנו להביא שני סיפורים, מתוך עשרות אלפי המקרים שנבדקו במהלך המחקר, הממחישים את היקף התופעה ומעוררים תקווה באשר למניעתה. דבורה (שם בדוי, כמובן) מבני ברק מספרת: זה קרה בשבת אחר הצוהריים. יצאתי עם ילדיי הקטנים לגן השעשועים, כמו בכל שבת. ילדות התנדנדו בנדנדה, ילדים התגלשו במגלשה, וליד הקרוסלה התנהל תור לא מסודר. הכול כרגיל. שום דבר לא הכין אותנו למה שעומד לקרות. פתאום אני רואה ילד כבן 4, שובב קצת, שמסתובב ומפזז בצעדים רחבים מדי, ומניע את הידיים לכל הכיוונים. וככה, פתאום, הוא העיף לבן שלי את הכיפה מהראש. אני דוגלת באחריות אישית, אז חיכיתי שהבן שלי ישים לב שהכיפה כבר לא על ראשו, אבל הוא לא שם לב. פתאום הבחנתי באות אל"ף גדולה שמשתחלת לו מאמצע הראש. כבר לא יכולתי לעמוד מנגד, צרחתי בכל הכוח: "תחזיר את הכיפה, תחזיר אותה תכף ומייד! האל"ף-בייע"ס בורחים לך מהראש!" הילד שלי כל כך נבהל, הוא רץ אליי בדמעות ואמר, "...ני ל... יודע מה ...ת רוצה, ...מ..., למה ...ת צועקת?" הייתי המומה. הבנתי שזה מאוחר מדי, שהא' ברחה לו לבלי שוב. למרבה המזל, התאוששתי מהר ורצתי להביא לו כיפה אחרת מהבית, לפני שגם האות ב' תברח לו מהזיכרון. בעקבות המקרה המצער דבורה החליטה לפעול בכול כוחה ומאודה למען העלאת המודעות הציבורית לנושא, ולהתריע מפני הסכנה החמורה הטמונה בהסרת הכיפה ולו לרגע אחד. סיפורו של מנחם, תושב אחת הערים הדרומיות, מבהיר מהו מסלול החתחתים שעובר מי שתלמודו נשכח ממנו. כיפתו של מנחם נפלה מראשו באחד הלילות, וכשהוא קם גילה כי כל האותיות ברחו מראשו. מנחם נאלץ לשוב לכיתה הראשונה בחיידר, להתיישב על כיסא קטן בהרבה ממידות ישבנו, ולהתחיל לשנן את האותיות יחד עם בני השלוש. קשה לתאר את עוצמת הסבל, עוגמת הנפש והמחיר הכלכלי והרגשי שנגבה ממנו בשל. גם מנחם נרתם למיגור התופעה, והוא כיום מרצה בגני ילדים, מדבר איתם בשפתם ומסביר להם מדוע עליהם להקפיד שהכיפה לא תרד מראשם אף לא לרגע. את קירות משרדו של מנחם מעטרים מכתבי תודה של ילדים מכל רחבי הארץ. חרף מאמציהם של דבורה, מנחם ואנשים ונשים רבים אחרים, לא נרשמה בלימה משמעותית בהיקף התופעה, אלא להפך. המחקר נמשך. הפיתוחים העדכניים ביותר: במהלך עשרות שנות המחקר נערכו גם כמה ניסיונות להתמודד עם התופעה בדרכים אלה ואחרות. איגדנו עבורכם את היעילות שבהן: שיר מנע במצבים שבהם הכיפה הוסרה מהראש ויש חשש ודאי לדליפת אותיות, על הנוכחים בחדר לשיר את הפזמון הבא: גוֹי, גוֹי, גוֹי, מַשִי גוֹי, האָסט אַן עַבֵירֶה, גֵייט אַרוֹיס דִי תֹּורֶה (בעברית: גוי, גוי, גוי, משי גוי [אין תרגום הולם למילה "משי" בהקשר זה] יש לך עבירה, התורה יוצאת). ב-145% מהמקרים שבהם הפזמון הושר לא חלה דליפת אותיות. יותר מכך, הכיפה הושבה לראש תוך שניות אחדות ולא הוסרה ממנו עוד למשך יממה שלמה לפחות. את ההסבר לפתרון המועיל הזה מספק חבר צוות בכיר בחטיבת המחקר של האוניברסיטה הקבלית, פרופ' ח.רטוטים. "מדובר למעשה במשוואה בעלת איברים מעוררי הרתעה, שילוב של המילה הקשה 'גוי' עם המילה מעוררת הצמרמורת 'עבירה' מייצר תדר שמשנה את האווירה באחת, קושר בין האדם לכיפתו ובכך נמנעת זליגת האותיות". עמיתו של פרופ' ח.רטוטים, פרופ' ארימטוס ג.וזמאות, מבקש להדגיש כי מסתובבים בשוק נוסחאות בלתי מאומתות המתיימרות לחקות את השפעתו של השיר, אך בשום ניסוי לא שוחזרה רמת ההצלחה שהושגה בשירת הנוסח המקורי. הפתרון האורגני פתרון זה נמצא בהישג ידו של כל אחד. ממש בהישג ידו. בשעת הצורך יש להניח את היד על הראש המגולה, בדיוק באזור התושבת של הכיפה, ובכך לעצור את דליפת האותיות עד להשגת כיפה תקינה. עצת גדולים כנהוג וכידוע, אין לסמוך על חידושים ופיתוחים בכל נושא שהוא. ועל כן, בשעת הצורך ובמקרה חירום, יש לפנות לדוד היודע כול, או לאח הגדול.

רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק

יש עוד

קריאה משפחתית

יעקב גולדברג

המלצות הקריאה של יענקי גולדברג לפני כ-150 שנה הוכרז בפתיחה האייקונית של "אנה קארנינה" שכל משפחה אומללה בדרכה שלה, ומאז המציאות – או לפחות זו המשתקפת בעלילות הספרים – אכן ממחישה שהאומללות המשפחתית פנים רבות לה. אל מול גלגוליו והתפתחויותיו של מוסד המשפחה, שמקבל פנים חדשות מדור לדור, נדמה ששלל המורכבויות והאתגרים יכולים להיחשב כעוגן היציב והמחויב בכל משפחה ומשפחה כמעט, מורכבות שמכילה כמובן לא מעט אושר, כוח ומשמעות. הנה 5 ספרים נבחרים מהשנים האחרונות, שמתעסקים ובוחשים במשפחתיות, בהשפעות שלה על חייו ועל בחירותיו של היחיד, ובכוחה הקיומי וההרסני כאחד על מי שאנחנו. לחסל / מישל וולבק / 2022 פול, גיבור הרומן, הוא יועצו ואיש אמונו של שר האוצר הצרפתי ובנו של עובד בכיר לשעבר בשירות הביטחון. החיים שלו לא הולכים לשום מקום, הוא חי עם בת זוגו פרודנס בבית משותף אך בחדרים נפרדים, וכבר שנים שאין ביניהם שום קשר רגשי או גופני. התפרקות משפחתו היא הציר שמניע את העלילה, והיא כוללת את אביו החולה והמשותק, את ססיל, אחותו הדתייה, ואת אחיו אורוויל, שנשוי לעיתונאית בינונית שלא סובלת את פול. על רקע מזימת טרור עולמית ובחירות לנשיאות צרפת, ולקראת יום הולדתו ה-50, פול עובר מסע חניכה וחיבור מחודש עם משפחתו המורחבת בכלל, ועם בת זוגו בפרט. פול, שמעיד על עצמו שהוא: "חש צורך שאינו יודע שובעה באהבה", משתדל להישאר אדיש לכול: "הוא עצמו תמיד הרגיש פחות או יותר פטור מן התשוקות השונות שמנה זה עתה, ושהפילוסופים מן העבר גינו כמעט פה אחד. תמיד תפס את העולם כמקום שהוא לא אמור להיות בו, אבל גם לא היה להוט לעוזבו, פשוט משום שלא הכיר מקום אחר" (עמ' 260). דווקא אותה אדישות מאפשרת לו להשביע, ולו במעט, את הצורך באהבה, ולשוב בפשטות לעצמו, לבת זוגו ולמשפחתו. לקריאת פרק ראשון זיכרונותיה של נערה מחונכת / סימון דה בבואר / 2011 הספר הראשון, מבין ארבעה כרכי אוטוביוגרפיה, שכתבה אחת ההוגות הפמיניסטיות הבולטות במאה הקודמת ובכלל, עוקב אחר זיכרונותיה החל מילדותה המוקדמת ועד תחילת שנות ה-20 לחייה, אז פגשה את ז'אן פול סארטר. הספר – שיכול לשמש מעין ספויילר לזוגיות המרדנית של שני אלו, שדחו את רעיון מוסד הנישואין לטובת מערכת יחסים פתוחה שהתבססה בעיקר על שותפות אינטלקטואלית ועל חברות עמוקה – מתאר את ראשית חייה של דה בבואר, שגדלה במשפחה בורגנית וקתולית, וכיצד הפכה לנערה סקרנית ומרדנית שהגיעה ללמוד פילוסופיה בסורבון. התמסרותה לדת ניכרה כבר בגיל צעיר: "נמלאתי צדיקות; הקץ להתקפי הזעם ולקפריזות". וגם: "יראת השמיים המשותפת לנו קירבה אותי ואת אמא זו לזו... הפיכתי לילדה טובה הושלמה". וגם כעבור כמה שנים, כשזנחה את האמונה הדתית, היא עדיין טעונה ברגש דתי חזק: "אני רוצה לגעת באלוהים או להיהפך לאלוהים, הכרזתי". כילדה שגדלה לאם שסברה כי ייעודה של האישה הוא להתחתן בשידוך ראוי, ללדת ילדים רבים ולבקר באופן סדיר בכנסייה, היא מתענגת על ההתבגרות המרדנית שלה: "הברים ומועדוני הריקודים משכו אותי במידה רבה בזכות אופיים האסור. אמי לא הייתה מוכנה לדרוך בהם בעד שום הון שבעולם, אבי היה מזדעזע לראות אותי שם. מצאתי סיפוק גדול בידיעה שאני נמצאת לגמרי מחוץ לחוק". ותוהה, תהייה שתלווה אותה לאורך כל חייה: "איפה ניתן מקום, בחייהם הממושטרים של המבוגרים, לחייתיות הטבעית של החושים, של העונג?" לקריאת פרק ראשון אין מקום כזה / שפרה קורנפלד / 2022 ספרה השני של שפרה קורנפלד עוקב אחר עלילותיה של משפחת הרמן, ופורש, ללא רחמים, את התוצאה האומללה האפשרית של מעשים חסרי אחריות, במיוחד כאלו שאין מהם דרך חזרה, כמו הבאת ילדים לעולם. אידי ויהושע, הורים חרדים לשישה, מתגרשים ומחלקים ביניהם את הילדים. האב לוקח את הבנים, האם את הבנות. בשלב מסוים האם מחליטה להימלט עם שתי בנותיה הקטנות לאחותה בקנדה, והמרחק הגיאוגרפי משתלב עם הפערים האחרים שמתרחבים ומצטמצמים בין כל חלקי המשפחה. קורנפלד, שגדלה בבית חרדי והעידה כי חלקים מהספר מבוססים על חייה האישיים, מתארת טרגדיה משפחתית מודרנית, שמסופרת מכמה זוויות ומערערת את ההיררכיה הברורה של יחסי הורים–ילדים. יש את יונה, האחות הבכורה שצריכה לדאוג לאחיותיה הקטנות ובין לבין מפתחת הפרעת אכילה ובורחת לניו יורק; פרי, התאום של יונה שמתגייס לצבא, ובראש כולם אידי, האם שמסחררת את כולם סביבה ונותרת חסרת יכולת לטפל בעצמה ובטח שלא בילדיה: "אחת-עשרה שנים צללתי בלי לעלות לאוויר. אחת-עשרה שנים של הריונות, הנקה, חיתולים ופליטות, ואפילו לא מחזור אחד שסיים את המסע מחוץ לגוף". לקריאת פרק ראשון הארגונאוטים / מגי נלסון / 2022 "איך להסביר, בתרבות שמקדשת הכרעה, שלפעמים הסיפור נשאר מבולגן?" (עמ' 66), כך תוהה הארי דודג', בן זוגה של המשוררת והסופרת מגי נלסון, שלא מזדהה לא כגבר ולא כאישה, בציטוט (אחד מיני רבים) בספרה של נלסון, הארגונאוטים. הספר, שיצא לאור לראשונה (2015), זכה למעמד של ספר מכונן בתרבות הקווירית של המאה ה-21, ומשלב תיאוריה ואוטוביוגרפיה, פרוזה ועיון ביצירה מתגלגלת, אבל ממש לא מבולגנת, כולל התנגדות והתנכרות לאידיאולוגיות היסודיות ביותר של החברה הסטרייטית. בין היתר, מוסכמת הבאת ילדים. החלק האוטוביוגרפי של הספר מתמקד בעיקר במערכת היחסים המתפתחת בין נלסון להארי, תוך התייחסות מפורטת לחוויות הפיזיות של השניים, לרבות השינויים ההורמונליים שעובר הארי וההיריון של נלסון. הסיפור האישי נכנס ויוצא בינות לפסיפס פסקאות, ציטוטים ותיאוריות המשולבים בהרהורים חופשיים של נלסון על תשוקה וזהות, מיניות ומגדר ועוד ועוד. כן משפחה, לא משפחה – אליבא דנלסון, ה"אויב" הוא קיבעון יתר שעלול להוביל למצב הגנתי של קיפאון ולהתכחשות לכוחה של אמונה ולהשפעתה על היכולת להתמסר ולא להתחמק מהרצונות האותנטיים שלנו, שאומנם אינם חקוקים בסלע אך אל לנו להתעלם מהם ולהיוותר בשדה הפנטזיה, אל לנו לברוח ממה שטומן בחובו סיכוי לחיים ממשיים וממומשים. קלרה והשמש / קאזואו אישיגורו / 2022 קלרה והשמש, הרומן השמיני של הסופר הבריטי זוכה פרס נובל קאזואו אישיגורו, מתרחש בארה"ב בעתיד לא מוגדר. המספרת, בגוף ראשון, היא קלרה, אישה מלאכותית שניזונה מהשמש וייעודה הוא לספק שירותי חברות מלאים למי שרוכש אותה. היא אומנם לא הגרסה המתקדמת ביותר בשוק, אבל ניחנה בכושר התבוננות מיוחד שמשתלב עם יכולות רגשיות מפותחות: "ככל שאני מתבוננת ורואה יותר, רגשות רבים יותר נעשים זמינים לי" (עמוד 97), היא מעידה על עצמה, וממשיכה למלא את תפקידה בחריצות. דרך חלון החנות שבה מוצעת קלרה למכירה, היא לומדת על העולם שבחוץ, עד אשר רוכשת אותה ג'וסי בת ה-14, נערה חולנית שמזהה בקלרה משהו מיוחד. קלרה היא דמות "אנושית" באופן אפילו מעט משעמם. היא מתבוננת, סקרנית מאוד, מעט מוזרה וכמובן חברה מסורה. הבנאליות של דמותה מחדדת את השאלה העולה בהמשך העלילה – שעדיף שלא נפרטה כדי לא להרוס את חוויית הקריאה – הנוגעת בפחדים הגדולים ביותר וביחס שלנו לאהבות שמלוות את חיינו, על עוצמתן ושבריריותן. "אין שום דבר מיוחד כל כך בבת שלי", מצהיר אביה של ג'וסי, ועדיין, אפילו קלרה הרובוטית יודעת לומר שלא משנה כמה ננסה להתחכם, יש דברים שאין להם תחליף. לקריאת פרק ראשון

רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק

יש עוד

שרה שנירר | מייסדת בית יעקב וממחוללות הפמיניזם האורתודוקסי

עקיבא גרין

המיתוס והפער

השעה שעת לילה מאוחרת. השקט הקסום ביער ירושלים מופר באחת. קבוצת בנות עשרה, מהטובות בסמינר, עליזות ושובבות, נכנסת אל היער. אחת הבנות מצוידת בגיטרה, חברתה בחליל צד. וכך, הרחק מעין כול, מתחילה המסיבה. הבנות לא מסתפקות בשירה ובזמרה, אלא יוצאות במחול. הריקודים הסוערים, מלאי שמחת הנעורים, נמשכים עד קרוב לעלות השחר. קיומו של האירוע הובא לידיעת ההנהלה הרוחנית של הסמינר, ואחת המורות הכבודות פנתה אל החוגגות ברוב כעס וחמה: “מה שרה שנירר הייתה אומרת על החרפה שאירעה? בשביל זה היא הקימה את בית יעקב? בשביל ריקודים והוללות? לאן עוד נגיע?" הממולחת שבחבורת התלמידות לחשה בקול: "אם שרה שנירר הייתה כאן, היא הייתה מצטרפת אלינו”. הארכיון מגלה שהתלמידה צדקה. על פי עדותה של נערה מהראשונות שהתחנכו ב"בית יעקב", חגיגות ט”ו באב – חג ריקודי העם המעורבים מימי המשנה – נערכו יחד עם שרה שנירר ביערות ליד סקאווה, הסמוכה לקראקוב. המסיבה כללה הליכה ביער לאור ירח ונאום של שרה שנירר ושל אחת התלמידות־מדריכות. הנואמת טענה בפאתוס ש”חג ט”ו באב שייך לנו, הנשים”. לאחר מכן פצחו הבנות בשירה ובריקודים. עוד על אירוע יוצא דופן זה ראו ברשומתה של נעמי זיידמן, "התחייה הפמיניסטית של ט"ו באב", באתר "הספרנים" – בלוג הספרייה הלאומית.

מי את, שרה שנירר?

הקאנון החרדי צנזר חלקים מהותיים ורבים מחייה ומפועלה של שרה שנירר, יומניה המפורסמים נערכו באופן מגמתי. מהיומנים המקוריים עולה דמות שונה מזו שמנסים להציג בבתי הספר החרדיים. את מה שלא מספר היומן השלימה לי תלמידה אחת אדיבה, בריאיון שערכתי עימה לפני שנים מספר. פניה הטובות ואדיבותה של אותה תלמידה חביבה ונעימת סבר לא ימושו מזיכרוני. מלבד הריאיון איתה וכתבתה של סוכצ'בסקי־בקון במקור ראשון, שנעזרתי בה רבות בכתיבת מאמר זה, הסתמכתי גם על ספרה המיוחד של פרופסור נעמי זיידמן, שהיא בוגרת "בית יעקב" בעצמה: שרה שנירר ותנועת בית יעקב, מהפכה בשם המסורת. צירוף הדברים מעלה את התמונה הבאה: שרה נולדה בקראקוב למשפחה חסידית ענייה, אשר מנתה עשרה ילדים. בשל העוני העצום נאלצה שרה לעזוב את בית הספר ולעזור בכלכלת הבית, אך התחננה להוריה שייתנו לה להשלים את בית הספר היסודי. הוריה הסכימו. את השכלתה הגבוהה נאלצה שרה לרכוש באופן אוטודידקטי. שלטונות פולין הרשו לבני המעמד הנמוך להשתתף בהרצאות בתור שומעים חופשיים, והנערה הסקרנית ניצלה את זה היטב. היא הקפידה להשתתף במסלולי ההרצאות האלו על תרבות גרמנית, על שירה ומחזות. רעיונות על מעמד האישה החלו לעלות בפולין הנחשלת, ושרה ינקה רעיונות אלו מפי מוריה הנוכריים. כבר באותם הימים התבשלו בה דעותיה הפמיניסטיות. בהיותה בת 20 כתבה ביומנה: “האידיאל שלי, אי־שם במעמקי נשמתי, הוא רק לעבוד למען אחיותיי! […] לו הייתי יכולה לשכנע אותן יום אחד מה המשמעות של להיות אישה יהודייה אמיתית, לא רק למען האימהות שלהן או מפחד מאבותיהן, אלא רק מתוך אהבה גדולה לבורא עצמו […] לו הייתי יכולה לחיות עד שאיהנה לראות את תורתי נכנסת לבתים של אותן נערות יהודיות […] האם אני יוצאת מדעתי? […] איך אנשים היו צוחקים עלי, איך הם ידברו עלי!? איזו ילדה חסידית מטופשת!" בהיותה נערה רווקה, חופשייה מעול בית ונישואין, השקיעה שרה זמן רב בלמידה ובביקורים בתיאטרון הפולני. התרבות הפולנית הייתה ספוגה בעורקיה. שיריו של אדם מיצקביץ’ ויוליוס סלובצקי היו שגורים על לשונה. הוריה של שרה התקשו למצוא לה שידוך, בשל מראהּ הלא-חינני. היא נולדה עם שפה שסועה והרופא תפר את שולי השפה בגסות, דבר שכיער את פניה. בהתקרבה לגיל 30 (!) השיאו אותה הוריה לבחור חסידי בינוני בשכלו. הנישואין לא עלו יפה, שרה לא הייתה מוכנה להסכים עם תפיסת הנישואין הפטריארכלית שעל פיה מקומה של האישה – ולא משנה כמה היא חכמה ומוכשרת – הוא בין התנור לכיריים, כולל כיבוס בגדי הבעל וטיפול בעדת ילדים. היא דרשה וקיבלה גט מבעלה. חזון מאוד לא נפוץ באותה תקופה ובאותה קהילה. מאז דבק בשרה כינוי הגנאי המשפיל “די גיגעטע” – הגרושה. בימים ההם היה כינוי זה אות קין נצחי על מצח האישה.

מצב החינוך וההתייחסות הרבנית לכך

בתקופת עלומיה של שרה מצב היהדות היה בכי רע. פריקת העול ההמונית לא פסחה גם על בתיהם של הרבנים הגדולים ביותר. די אם נציין את ילדיו של רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב – ה”שם משמואל" שהפנו עורף ליהדות בבוז,[1] או שנקרא את זיכרונותיה של איטה קאליש־קמינר, בתו של האדמו”ר מוורקא־אוטבוצק, שכתבה על חבריה הרבים וחוג ידידיה שכלל בתוכו את מיטב בניה של היהדות הנאמנה.[2] הרבנים אומנם היו עסוקים בסכסוכי חצרות, במריבות שוחטים ובמאבקי שליטה, אך היו גם ניסיונות להציל את בני הנוער, בין השאר באמצעות הקמת ישיבות בליטא, בפולין ובהונגריה. שונה היה המצב בקרב הנערות; התפיסה המסורתית גרסה ש"מוטב יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים". תוצאות התפיסה הזו היו אסון קולוסאלי. שיעור המרות הדת והחילון נסק באופן תלול. כשהייתה שנירר בווינה, היא נחשפה לרעיונותיו המהפכנים של הרב שמשון הירש, מרבני הנאו־אורתודוקסיה המפורסמים. הרב הירש העביר את נקודת הכובד מעיסוק מופרז בתלמוד ופלפוליו לעיסוק בעקרונות היהדות, לימוד תנ"ך ומדעים ומתן שוויון לנשים. בבית הכנסת שייסד בפרנקפורט היו 550 מקומות לגברים, ו־350 מקומות לנשים. רעיונותיו של הירש וחדשנותם מצאו חן בעיני האישה המשכילה והמהפכנית. בפיקחותה הבינה היטב כי שיטת החינוך הישנה לא תחזיק מעמד מול גלי החילון, אך ידעה שבלי הסכמה רבנית לא תוכל לפעול כלל. לשם כך השתמשה שנירר בברכה שנאמרה לה על ידי רבי יששכר דוב מבעלז, כהסכמה לפעילותה. היא קיבלה גם הסכמה שבשתיקה מהאדמו"ר מגור, ועידוד גלוי מהחפץ חיים. חשוב לציין שחסידי בעלז השמרניים לא הסכימו עם רעיונותיה, וגם אחר כך, כשנפתחה בבעלז רשת בתי חינוך לבנות, שמה היה "בית מלכה", ולא "בית יעקב". מלבד רבנים אלו, רוב רבני הונגריה לחמו ביוזמה בכל הכוח. ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש כינה את הרשת "בית עשו" – בהיפוך מכוון לשמה של הרשת, "בית יעקב". במקומות רבים ספגה שרה זריקות אבנים. אבנים אלו לא נזרקו על ידי הבונדיסטים, אלא על ידי יהודים קנאים וחמי מזג. באחת מעיירות הונגריה לחם רב העיר נגד הכנסת רשת "בית יעקב" לקהילתו. לאחר שנתיים הוא נכנע, אלא שמחיר התנגדותו הראשונית היה כבד. כ־70 נערות מבנות העיירה פרקו עול. הצלחתה של שרה בהקמת מוסד הלימודים לבנות עוררה את מפלגת "אגודת ישראל". עד אותה תקופה לא הייתה במפלגה כל מודעות לצורכי הנשים. לצורך המחשה, אציין דוגמה מובהקת לכך. באמצע שנות ה־30 קיבלה מפלגת אגודת ישראל כרטיסי עלייה לארץ (סרטיפיקטים) מאת הסוכנות היהודית. על פי הנחיותיו של האדמו"ר מגור, הסרטיפיקטים ניתנו לגברים בלבד. בנות "בית יעקב", שכבר הפכו לקבוצת בנות פעילה, לא הסכימו לגזרה זו. הן השוו את מאבקן למאבק ההרואי של בנות צלפחד, שרצו נחלה בארץ ישראל ולא חששו להתעמת עם משה רבינו. כך אף הן, נחושות בדעתן ולא מוכנות להיות כנועות לתכתיבי הממסד הרבני המפלה ביודעין בין גברים לנשים. כדי שלא ייוותר רושם שתנועה מבורכת זו מנוהלת על ידי אישה בלבד, פעלו עסקני אגודת ישראל וחיתנו את שרה בשנית, עם יצחק לנדא. נישואין אלו התקיימו על הנייר בלבד. בפועל, הפעילות התנהלה מביתה של שרה כמו לפני נישואיה. בנות היו ישנות עימה בחדרה. אחותה הייתה דואגת לארוחותיה. גם במודעות הפטירה שיצאו אחר מותה הטראגי בקיצור ימים, נכתב רק שם המשפחה "שענירער" ולא הוזכר השם "לנדא" אף לא ברמז. אחרי מלחמת העולם השנייה, שמחקה כמעט את כל יהדות אירופה, פעלו בוגרות "בית יעקב" להקים בתי ספר לבנות. אולם כחלק מכתיבת ההיסטוריה ושכתובה על ידי הממסד החרדי, גם דמותה של שרה שנירר הפכה לאייקון המסמל חינוך לצניעות, לשמרנות ולהסתגרות מפני העולם החיצון, על אף שכאמור אין כל קשר בין דמות אייקונית זו למציאות.

[1] להרחבה על כך ראו: י"י טרונק, פוילן: זכרונות און בילדער, חלק ז, ניו יורק: אונזער צייט, 1953, עמ' 201–217. להרחבה על דמויות של יוצאים ויוצאות נוספים ממשפחות מיוחסות בתקופה ההיא, ראו: דוד אסף, נאחז בסבך, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו, עמ' 331, הערה 54. [2] איטה סיפרה את סיפור חייה בספרה אתמולי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970.

רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק

יש עוד

הקפוסטה | מתכון מסע

מריה אסטריכר

(מאכל יהודי הונגרי מסורתי שנוהגים לאכול בפורים והוא מורכב מעלי כרוב ממולאים באורז ובשר ברוטב עגבניות) או: אגדה משפחתית אורבנית פורים 2005, אני נאבקת שלא להיחנק מצחוק. לופתת את הבטן מתחת לשולחן ומוחה דמעות של צחוק חנוק בלתי נשלט. אני מביטה סביבי ורואה שכולם באותה הפוזיציה. עיניים מבריקות מדמעות של צחוק וחרחורים קלים עד כבדים. אומנם הסיבה שלשמה התכנסנו כאן היא ארוחת פורים, שהיא אירוע בהחלט מצחיק, חגיגי ומוצלח למדי, אבל הצחוק ההיסטרי מגיע מסצנה ספציפית מאוד שבה שולמית האחות הקטנה נוגסת לתומה בקפוסטה שמנמנה מעשה ידי אימא, ומגלה לחרדתה את הסוד האפל מכול, שכולנו כבר גילינו בשלבים שונים בחיינו – שהקפוסטה האגדית של אימא, התבשיל הכי מושקע שלה שכל כך אהבנו לטרוף כילדים, עשוי, ובכן, משאריות של אורז מהשנה האחרונה שאימא פשוט זרקה למקפיא בתוך שקיות סנדוויץ' שמנוניות. הכרוב גם הוא נאגר שם במקפיא הענק, שאריות של כרוב מהמרק, כרובים שלמים במצב ביניים שנקנו במבצע באוגוסט והוקפאו למען סעודת הפורים וכמובן סופים של רסק עגבניות בקופסאות שימורים שנשלחו למקפיא כמות שהן, פתוחות ומטונפות. שולמית מביטה בזעזוע בקפוסטה, משתעלת קלות, מקללת אותנו נמרצות תוך כדי צחוק מתגלגל וחסר שליטה – הדרך האסטרייכרית הנכונה להתמודד עם המציאות – ובאלגנטיות מקצועית מזיזה את הצלחת מעט הצידה ומכסה אותה במפית פרחונית כדי שאימא לא תיעלב. אנחנו, הגדולים, עלינו על הסוד האפל כשראינו את אימא בסוף כל ארוחה שכללה אורז, אוספת את השאריות מהצלחות בתנועה מכנית לתוך שקית סנדוויץ' וזורקת למקפיא. וכל אחד מאיתנו בתורו עבר את השלב שבו הוא גדול מספיק כדי להבין מאיפה הגיעו המצרכים לקפוסטה החגיגית. כל אחד מאיתנו ביצע פתיחה מזועזעת של המקפיא במחסן ונשא הספד קטן למאכל שלא נהיה מסוגלים יותר לאכול בחיים. שולמית הקטנה, לעומת זאת, שמעולם לא פתחה את המקפיא, כי היא הקטנה של אימא ומוז'ינקלה אמיתית שלא הכינה לעצמה מעולם סנדוויץ' או ארוחת צוהריים, קיבלה את המידע המפורט לתוך האוזן ממנחם ושמיל בשעה שנגסה בתאווה מהמאכל האהוב עליה. אימא, כמו אימא, לא הבחינה בכל הדרמה הזאת ורק חייכה חיוך מלא נחת יהודית למראה יוצאי חלציה יושבים לסעודת הפורים ופיהם מלא צחוק. השנים עברו, ואימא שמה לב מתישהו שאף אחד לא אוכל מהקפוסטה המפורסמת והפסיקה להכין אותה. כולנו נשמנו לרווחה, ואימא המתוקה רק נאנחת בהקלה בכל סעודת פורים ומפטירה מתחת לאף שאיזה כיף שהיא כבר לא צריכה להכין את הקפוסטה הזאת, שגם ככה דרשה ממנה מאמץ קולינרי עילאי, ושהיא מבחינתה לאכול חלה עם טחינה בפורים, רק שאנחנו היינו כל כך להוטים לקפוסטה אז היא עשתה את המאמץ. אבל ברוך השם איבדנו עניין ועול אחד ירד לה מהגב. חסדי ה' כי לא תמו. כי לא כלו רחמיו. וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר. *** אין מתכון לקפוסטה, כי אין מצב שאני נוגעת בקודש הקודשים הזה. אבל קבלו מתכון חגיגי ומשמח לבורקס בשר: מצרכים: חבילה של בצק עלים מופשר למילוי: חצי קילו בשר טחון בצל אחד גדול קצוץ 2 שיני שום כתושות כ-6 משמשים מיובשים קצוצים חופן צנוברים קלויים 3 כפות שמן זית כף סילאן מלח ופלפל פטרוזיליה קצוצה והסוד שלי לטעם מיוחד: חופן של עלי זעתר טריים קצוצים. אופן ההכנה: מחממים את התנור ל-180 מעלות. במחבת בינונית מחממים את שמן הזית ומטגנים את הבצל והשום עד להזהבה. מוסיפים את הבשר לטיגון קצרצר וחלקי, כדי שהעסיסיות שלו תישמר במהלך האפייה. מכבים את האש ומעבירים את תערובת הבשר לקערה. מוסיפים את שאר הרכיבים ומתקנים תיבול. פותחים את בצק העלים למלבן בגודל הרצוי ומניחים לאורכו בשליש התחתון תלולית יפה של המילוי. מגלגלים בזהירות עד לקבלת נחש בצק ממולא, ומגלגלים אותו לשבלול. מעבירים בזהירות לתבנית מרופדת בנייר אפייה, מושחים בחלמון ביצה ומפזרים שומשום לרוב. שולחים לתנור לחצי שעה בערך, או עד שהשבלול זהוב, פריך ומגרה, ומתקשרים לאימא להגיד אה פרעיילכן פורים 3> בתיאבון!

רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק

יש עוד

אותנטיות – זה כל הסיפור

רייצ'ל שץ

הסרט אושפיזין, או כמו שבאמת צריך להגות את שמו "האושפיזין", הפך להיות סרט שהבורגנות החילונית מוציאה פעם בשנה מהמדף מעל הטלוויזיה, מנערת את הקופסה מהאבק וחוגגת את חג הסוכות. מעין ברכת כוהנים שנתית. בלי שום קשר לאלוהים, כמובן. יש מעט סרטים ישראליים שהצליחו להתרומם ולהיכנס לקאנון התרבותי המקומי והפכו לקלאסיקות. כאלה שנדמה שיש להם משבצת שידור קבועה בגלגל השנה והחיים שלנו כחברה. כמו אבי נשר עם "הלהקה", שמי זרחין עם "הכוכבים של שלומי", אורי סיוון וארי פולמן עם "קלרה הקדושה", ניר ברגמן עם "כנפיים שבורות", הגשש החיוור עם "גבעת חלפון אינה עונה" ועוד. הקולנוע בארץ עדיין צעיר, בכל ביס תרבות נדחפות קצת שאריות חול וגמלים, ואומנות צריכה זמן כדי להתהוות. אולי, כמו במקרים רבים, זה עניין של כסף. בכל שנה קרן הקולנוע הישראלית (שעל התקציב שלה בעיקר מתבססת התעשייה) מתקצבת שישה- שבעה יוצרים בלבד ב-כשלושה מיליון שקל לסרט באורך מלא. זה נשמע הרבה, אבל קולנוע הוא תחום יקר מאוד. לשם השוואה, האוונג'רס האחרון תוקצב בכ-220 מיליון דולר. אז אנחנו לא הוליווד, זה ברור, לא בשנים, לא בתקציב וגם לא בקצב. אבל התעשייה בארץ הולכת ומתפתחת, ויצירות ישראליות מגיעות לענקית הסטרימינג "נטפליקס". בסדרה "שטיסל", לדוגמה, ניתן לצפות כעת במאה תשעים מדינות מסביב לעולם. גם בתחום הקולנוע סרטים ישראליים מתחילים לתפוס מקום ונוכחות. לא מזמן במאי ישראלי זכה בפרס "דוב הזהב" בברלין, ולאחר מכן בפרס "חבר השופטים" בפסטיבל קאן בצרפת. אז איך בכל זאת קולנוע צעיר ולא מתוקצב מצליח? ובכן, קולנוע הוא מדיום נרטיבי שאוהב נקודות מבט, והוא תמיד ינסה לחדש את עצמו ולמצוא נקודות מבט ספציפיות שלא ראינו. זו הדרך שלו להתפתח, למצוא עוד סיפורים ועוד גוונים אנושיים שיצטרפו לסיפור הגדול של האנושות. אם אבקש מעשרה אנשים לספר לי על השפן הקטן ששכח לסגור את הדלת, כל אחד יספר סיפור אחר. אחד יתמקד בסבל של השפן, השני ינסה ללמד את הקורא מוסר השכל, והשלישי יחליט שהסיפור בכלל צריך להיות מסופר דרך עיניו של החיידק. אחד השינויים הכי גדולים שעברתי בתהליך היציאה, ושלאט לאט קרה גם ליוצאים נוספים סביבי, הוא התפתחות של נקודת מבט ספציפית ואישית על החיים. ההבנה שהקונפליקטים שלי שונים, שהדרך שבה אני חווה אהבה, שמחה וכעס היא שלי, שלכל אחד גבולות מוסריים שונים (מה שבעיניי ראוי, ייתפס בעיני האחר כבעייתי), שנקודת המבט שלי על החיים היא אינדיבידואלית ולא שייכת לחברה, וככל שהיא אינדיבידואלית יותר, היא שייכת לי יותר. יש שיאמרו שזה בעצם כל הסיפור של יציאה מהחברה החרדית. הייתה לנו נקודת מבט פנימית אחרת מהחברה שבתוכה גדלנו. וההתנגשות הזו דחפה אותנו החוצה, לעולם שבו יש יותר מרחב לבחור את הנרטיב ולספר אותו כמו שאנחנו רוצים. מה מיוחד בסרט "האושפיזין" שהצליח להעלות אותו מעל השאר? כששולי רנד כתב את הסרט "האושפיזין" ואז שיחק בו (וגם זכה עליו בפרס אופיר) השנה הייתה 2004. ז'אנר "סרטי הדוסים" כמעט שלא היה קיים (הסדרה "החצר" שודרה ב-2003, ודוד וולך יצא עם הסרט "חופשת קיץ" רק ב-2007). העולם החרדי היה עדיין גטו ואף אחד לא הציץ מעל החומות, לא באמת. היו במאים חילוניים שניסו להציג את החברה החרדית על המסך, אבל נקודת המבט שלהם הייתה חיצונית והדמויות יצאו שטוחות, הן היו פלקט של אנשים דתיים שנראים ומתנהגים בצורה מסוימת, אבל לא אנשים חיים. לעומתם, נקודת המבט של שולי רנד הסעירה את הקהל הישראלי והפכה את הכול לחי ואמיתי. הסרט גם מביא איתו תמות דתיות שלא נראו קודם על המסך הישראלי. גם בשוק השחור הדוסי, "האושפיזין" היה בין הדיסקים הנצרבים ביותר בהיסטוריה, כולנו רצינו לראות מי האיש שהעז לעשות עלינו סרט והאם הצליח להציג את העולם החרדי כפי שהוא, לפחות כפי שאנחנו רואים אותו. אבל הסרט "האושפיזין" לא הצליח להביא רק נקודת מבט חדשה לזמנו בקולנוע הישראלי, הוא הביא גם נקודת מבט שעד היום נשקפת מעיניים ספציפיות מאוד, עיניים של חוזר בתשובה. חוזרים בתשובה ייחשבו לנצח "האחר", "השונה", בתוך הקהילה החרדית. הם אף פעם לא יהיו באמת חרדים, גם אם הם מאוד מנסים להיות כאלה. החברה מסרבת לראות בהם חלק, והיא כנראה צודקת, הם עדיין נושאים בתוכם חלקים מהחילוניות ולא מוכנים לוותר עליה. כמו, למשל, על הצורך שלהם ליצור, או על נקודת המבט האינדיבידואלית שמסכנת את החברה החרדית כפי שהיא בנויה היום. שולי רנד ערני מאוד בתוך הסרט כלפי המקום שהחברה החרדית מקצה לו והוא מתבונן בו בכאב אבל גם בהבנה. ניתן לראות זאת בסצנה שבה שולי קונה את האתרוג הכי מהודר, הכי יפה, כדי להרגיש שייך, כדי להיות משהו שהחברה החרדית אף פעם לא תיתן לו להיות. המציאות מייד מנכיחה לו עד כמה הוא לא חלק, כאשר שני חברים מהעבר באים לבקר אותו ומזכירים לו שהוא אחר, שהעבר תמיד יהיה חלק ממנו גם אם אלו חלקים בעצמו שקשה לו להתמודד איתם. בסצנת הסיום של הסרט הגיבור עומד באמצע בית הכנסת, הוא הרגע מל את הבן הראשון שלו וכולם רוקדים סביבו. הוא מוקף בקהילה החרדית, ואז מצטרף אליו גם העבר שכה פחד להתמודד איתו. העבר מיוצג על ידי החברים מפעם שחובשים כיפות ומצטרפים למעגל הרוקדים. הגיבור, שעד כה ניסה להסתיר את חבריו, מצליח לקבל אותם ואת עברו. או כמו שכתבה המשוררת זלדה: "הֶעָבָר אֵינֶנּוּ תַּכְשִׁיט חָתוּם בְּתוֹךְ קֻפְסָה שֶׁל בְּדֹלַח גַּם אֵינֶנּוּ נָחָשׁ בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת שֶׁל כֹּהַל – הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ בְּתוֹךְ הַהֹוֶה וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר – כַּאֲשֶׁר הֶעָבָר מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה זוֹ הֲרָמַת הַחַיִּים כֻּלָּם..." זהו סוף שמח, של תקווה, של קבלה, והוא סוגר את התמה של זרות בנימה אופטימית. אבל אולי דווקא בגלל נקודת המבט המיוחדת של היוצר הייתי מצפה לסוף פתוח יותר, כזה שבו הוא עדיין האחר, ולא האתרוג ולא ההתמודדות עם העבר יהפכו אותו באמת לחלק, כי יש משהו יפה בלהיות "השונה" ו"האחר" בתוך חברה, להיות בעל התשובה, לחיות בתוך חברה מסוימת, להבין אותה אבל בו-זמנית גם לא להיות שייך עד הסוף. יש משהו יפה בלשמור על היכולת שלך להיות אינדיבידואל, על הדרך שבה אתה רואה את המציאות, ועל הדרך שבה אתה מספר סיפור. אולי ההשלמה הזו עם הזרות יכלה להיות סוף ריאליסטי ושמח יותר. כשנציגי נטפליקס הגיעו לאחרונה לארץ לפתוח חממה לתסריטאים מקומיים, ישבתי בקהל בסשן של Q&A, המיקרופון עבר מאחד לאחד וכולם שאלו שאלות, כולם רצו להבין, מה נטפליקס מחפשת, כל אחד רצה להבין איך לכתוב את הסדרה שנטפליקס תקנה. לאחר מספר שאלות דומות מהקהל, קמה אחת הבכירות ואמרה: "אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, אתם תאמרו לנו. כל מה שאנחנו מחפשים הוא אותנטיות, אותנטיות של נקודת מבט. ספרו לנו את הסיפור שלכם". ולמי שהדיסק הצרוב של אושפיזין עוד לא הגיע אליו, הנה קישור לטריילר: https://www.youtube.com/watch?v=zVfXipr3WuE

יש עוד

משפחה

עוד במשפחה

חופש הבחירה

תשע שנים אחרי היציאה מהחברה החרדית, מצאתי את עצמי שוב חלק ממנה עם ״מתבגר״ שהחליט לחזור למקורות שמהם ״ברחתי״. נער חרדי חסידי בבית מאוד חילוני במרכז תל אביב. עשרים וארבע שנים חייתי בחברה חרדית קיצונית וסגורה. שנים רבות חלמתי על בחירה חופשית, על התפתחות אישית-אינדיבידואלית, שאינה קשורה באורח חיים המונחה על ידי ספר הוראות ברור שאומר לי בכל רגע נתון איך לפעול, מה לחשוב ומה לעשות. המעבר מבני ברק לתל אביב דרש דרך סבוכה ומלאת מכשולים, בעיות, טעויות וקשיים, שבמבט לאחור אין לי מושג איך צלחתי את המרחק הבלתי אפשרי הזה בין שתי הערים הצמודות. היום אני מוצאת את עצמי שוב מנהלת דיאלוג בתוך ביתי, ביני לבין עצמי, במשפחתי הקטנה שנעה על הרצף שבין חרדיות קיצונית לחילוניות. אני קמה בבוקר לקערה לנטילת ידיים ליד המיטה של הילד, ותולה דגל גאווה שנמצא שם באופן קבע כחלק מערכי הבית שאותו בניתי בדם, יזע ודמעות. נדמה כי אין סיטואציה הזויה יותר מזו, עבורי ובכלל. היכולת לבחור ליברליות והכלה – אלו ערכים בסיסיים שביקשתי להנחיל לדור הבא שלי, אבל אלוהים, שמתסרט לי באופן אישי את החיים ולא שולח צוות בימוי חיצוני לאירוע, החליט לאתגר את הליברליות שלי פעם נוספת. האמצעי: לבחון האם ילד חרדי זה גם משהו שאני מוכנה להכיל בחסות ערכי הליברליזם שעליהם אני נואמת שנים רבות. האתגר הזה מחזיר אותי לשאלה על מהות ה"ליברליות״, שמלווה אותי מרגע היציאה. באופן אישי, לא יצאתי בשאלה מפני שהאמנתי בחילוניות. בעיניי שלי, חילוניות אינה דבר נכון, בדיוק כפי שבעיניי חרדיות או בודהיזם אינם דבר נכון. מה שנכון בעיניי זו היכולת לבחור בחירה מודעת מתוך חיבור עצמי עמוק. בחירה נכונה היא בחירה אינדיבידואלית שיכולה להשתנות כמה פעמים בחיים, בהתאם למצבים, אירועים וחוויות שנעבור. כאשר אתה יוצא בשאלה, אתה רוצה לתת לילדים שלך את מה שלך לא היה – בחירה. אתה חי בשיכרון חושים בעקבות ההבנה כי לדור ההמשך תוכל להעניק חופש מוחלט. אתה מרגיש שאתה עושה משהו נכון, עם משמעות. השפע שהעולם החילוני מציע מרגש אותך בכל יום מחדש. האפשרות לבחור בחירות בעלות משמעות, וגם שאינן כאלה, מרגשת על בסיס יום-יומי – החל ממגמת לימודים בבית ספר, דרך חוג או תחביב, ובדברים הגדולים יותר כמו עולם אמוני, רוח או נטייה מינית. ואז זה מכה גם בי. מצד אחד, אני אומרת לילדים שלי שאני כל כך שמחה שהם לא חיים את החיים שאני חייתי ושהם יכולים לבחור מה הם רוצים להיות. מצד שני, בכנות, לרגע לא חשבתי שהם יכולים לבחור בחיים שמהם ״ברחתי״. הענקתי להם סל כלים של בחירה, חידדנו מיומנות של חיבור פנימי, והבנתי בדרך מאתגרת שבחירה יכולה להיות רב-כיוונית. האתגר הוא כפול: להיות חרדי בימים אלה בתל אביב זה לא כל כך סימפתי. קצת כמו להיות אוהד של בית"ר ירושלים בלב מעוז אדום. לא משנה כמה תסביר שלא כל האוהדים הם לה-פמיליה ושלפרוץ את הגדרות זה מעשה נבזי בעיני רוב האוהדים. באותה מידה, מה כבר יכול לומר נער חרדי בתל אביב בימים של מחאות, אמירות קשות של גלית גוטמן, מבטי הניתוק והזרות במקרה הטוב, והשנאה במקרה הפחות טוב. להכיל גם כשלא נוח התופעה הזו מפתיעה אותי בכל פעם מחדש; לנגד עיניי התגלה עולם ״דתי״ חדש, של חילונים שמאמינים בקיצוניות זהה לזו של החרדים בסט ערכים משלהם, שעטוף בצלופן ליברלי עם סרט צבעוני בצבעי הקשת, המסמל את ההכלה לשונה – לקהילה הגאה או כל מה שמסמל בעיניהם חופש. אבל במבחן החיים האמיתי, הסרט הכי שחור של אותם אנשים יהיה ״חזרה בתשובה״ של הקרובים להם. כך אני מבינה כמה קל לנו להכיל דברים תואמים לסט הערכים שעליו גדלנו, וכמה קשה לנו להכיל שונות שיש לנו דעות קדומות לגביה. אני יכולה להבין את התסכול של גלית גוטמן ביחס למצב במדינה, אבל אני מאמינה שהיא לעולם לא הייתה אומרת דברים דומים על החברה הערבית. באותה מידה, כאשר יש מקרה רצח – ואלוהים, יש כל כך הרבה מקרי רצח לאחרונה – בחברה הערבית, בתל אביב הליברלית לא יאשימו את ״הערבים״, אלא את המשטרה או המדינה. בצדק, כן? ואילו בהתייחסות לחרדים אנו שומעים ביטויים מכלילים-גזעניים, על חברה של ״מוצצי דם״, ״פרזיטים״ ועוד. במציאות שלנו כאן, ״מוצצי הדם״ האלה על חשבון משלם המיסים, הם כל האוכלוסיות המוחלשות בישראל. ככה זה עובד. במילים פחות גסות, המיסים שלנו גבוהים יותר ככל שהאוכלוסיות החלשות בישראל גדלות. על כן, האמירה שלה רעה וההתנצלות שלה רעה עוד יותר. אנא, פחות פופוליזם ויותר עובדות. בואו נדבר על אוכלוסיות חלשות ומוחלשות, על הדרך לשנות את המציאות, על עובדות. מקומם אותי שבתל אביב הליברלית, הילד שלי צריך לחוות עוינות או שנאה. מקומם אותי שישנה שנאה מובנית וכוללת כלפי החברה החרדית. שכל אותם ליברלים שמתעקשים במקום העבודה שלהם – בצדק מוחלט! – על גיוון תעסוקתי כשמדובר בערבים או בלהט״בים, או בכל קבוצה אתנית או תרבותית אחרת, לא מסוגלים להתמודד עם גיוון תעסוקתי כשמדובר בחרדים. אני מאמינה כי אנשים שערכי הליברליות על ראש שמחתם, צריכים לעשות בדק בית פנימי ולחשוב אם הם באמת ליברלים כלפי כולם בצורה שווה. לא אגן על ה״חרדים״, מפני שכל שאני מבקשת הוא להגן על המונח ״ליברליות״, שנרמס פעם אחר פעם בשימושים שגויים ובהטיות שכבר התרגלנו אליהם. אם אתם ליברליים, ואני מקווה שאתם אכן כאלה, עמדו מאחורי תפיסת העולם שלכם גם כאשר המקרה מורכב יותר. גם כלפי אוכלוסיות שפחות ״נוח״ להבין. להיות ליברל זה מחייב. האמינו לי, אני יודעת כמה זה לא קל. גם לי לא קל להיות אמא חילונית מקועקעת, שמגלה שהיא שצריכה להתאים את הבית ואת החיים לנער-בחור ישיבה חרדי חסידי. לא קל לצאת לחופשות משפחתיות ולא קל למצוא בילויים וחוויות משפחתיות שאפשר לעשות יחד. לא קל עם המבטים שאנחנו מקבלים ברחוב, וגם לא קל עם החברה החדשה שבה אני נמצאת, שלצערי הגדול כל כך גדול שופטת את הילד האהוב שלי באופן שמאוד לא נעים לנו כמשפחה. למרות הקושי, אני שלמה ומאמינה, מפני שהתחייבותי לערכי הליברליזם שאני עונדת כמו דרגות מפוארות, בגאווה. הסיפור שלי, הסיפור שלנו, הוא שגורם לי לעמוד מאחורי הערכים הללו באופן מוחלט. או כמו שאמרתי לבן הישיבה ביום בר המצווה: ״אתה מקבל על עצמך עול תורה ומצוות, ואני מקבלת על עצמי להמשיך לתמוך ולכבד כל צעד שתבחר בחייך״. לא רק אליו התכוונתי, אלא לכולנו.

טור שני: סביבה או מורשת האם אנחנו מושפעים מסביבה או מתורשה? רבים הגו ותהו בשאלה זו. תילי תילים של מילים נכתבו ביחס אליה. סביבה או תורשה? היא מחלוקת מפורסמת שנולדה מהסתכלות דיכוטומית על הגורמים האפשריים להתנהגות האנושית. המצדדים בכובד משקלה של התורשה מדגישים את חשיבותם של גורמים מולדים בקביעת תכונותינו, בעוד המחשיבים יותר את הסביבה מדגישים את השפעתם של גורמים חיצוניים. בשורות הבאות אתעסק בשאלה דומה: האם יהדות הגולה הושפעה יותר מהסביבה שבה פעלה או שלמורשת היה חלק נכבד יותר בעיצובה. למי מהן משקל כבד יותר במאזניים של ההיסטוריה. לתפיסתי, בסיפורה של יהדות המזרח כנראה יש שוויון בין הצדדים. נהוג לחשוב על יהדות המזרח כעל מקשה אחת, אבל האמת היא שחלקיה שונים זה מזה ומגוונים; מיהודי ארצות ערב ועד יהודי צפון אפריקה וספרד, דרך קהילות יהודיות אקזוטיות במזרח הרחוק, בהודו ובאתיופיה. הקו המשותף היחיד הוא שמאז ומעולם הקהילות הללו הושפעו מהסביבה ומהשלטון המקומי, לא ויתרו על המורשת והמסורות שעברו מאב לבן, דורות על גבי דורות, מזמן היווצרותו של העם היהודי. יחד עם לימודם של כתבי הקודש, כמו התלמוד והמשנה כפי שנהגו בישיבות בבל, אימצו להם היהודים גם את השפות המקומיות ואת הלימודים החיצוניים, פרי מחשבתן של האומות שבקרבן חיו (או האומות השכנות), ובכך קיימו את הכתוב: חכמה בגוים, תאמין. מורשת בת אלפיים אגדות רבות נשזרו סביב תעלומת עשרת השבטים האבודים. אלו בני עמנו שגלו אל מעבר לנהר הסמבטיון בגלות אשור, מאות שנים לפני חורבן בית ראשון. אין היסטוריון רציני שיודע לומר בוודאות היכן נמצא אותו נהר ולאן עברו אותם יהודים, אבל ההשערות בשאלות אלו רבות. לפי דעות מסוימות, זו קהילת ביתא ישראל באתיופיה, ולפי דעות אחרות השבטים האבודים אינם אלא קהילת בני המנשה בהודו. לכאורה, לבושם וחלק ממנהגיהם שונים ונדמה כי האמרה הקנונית על בני ישראל, שלא שינו את שמם, לשונם ומלבושם, לא חלה על אותן קהילות. עם זאת, חרף השפעתה של הסביבה, גם בקהילות אלו נשמרה ליבתה של המורשת היהודית: שבת, מילה ופסח, השילוש הקדוש שבלעדיו איש אינו יוצא ידי חובה, גם אם הוא מתגורר מעבר לנהר אגדי וחסר מיקום מדויק. מנהגי הקהילות בהודו ובאתיופיה מספקים דוגמאות מובהקות לשילובם של היהודים בסביבה המקומית החדשה, ובה בעת – שמירה על המסורת הישנה. למשל, קהילת ביתא ישראל נוהגת ללבוש בשבתות ובחגים ביגוד מיוחד המורכב משאלים וכובעים לבנים, בהשפעת הסביבה הנוצרית. גם קהילת בני המנשה בהודו שאבה השראה מהסביבה בכל הנוגע ללבוש, בגדיהם הסרוגים והצבעוניים, המותאמים למזג האוויר החם והלח בחלק הדרומי של תת היבשת הענקית. במשך שנים השתלבו להם יחדיו החגים ההינדים המקומיים והחגים היהודיים. לדוגמה: חג החנוכה ו"פסטיבל דיוואלי", הנחגגים באותה תקופה, מציינים את ניצחון האור על החושך. החפיפה הרעיונית באה לידי ביטוי גם בחג הפורים ומקבילו המקומי "פסטיבל ההולי". הסביבה ומורשת צועדות יד ביד, כל אחת משפיעה על רעותה. תור הזהב בסוף המילניום הראשון, אי-אז בימי הביניים, בחלקים רבים בעולם הנצרות איבדה את מעמדה; האסלאם כבש בסערה את צפון אפריקה וחלקים נרחבים מאירופה המערבית. המוֹרִים, כפי שכונו אז המוסלמים, הפכו לאדוני הארץ החדשים. הם השתלטו על כל חלקה טובה במקומות הכבושים, והשפיעו רבות על יהדות ספרד וגדולי רבניה. הדבר בא לידי ביטוי בהשכלתם של היהודים ומשלחי היד שלהם, ממסחר ועד ספרות, מדע ושירה, רפואה ופילוסופיה. השילובים בין המורשת לסביבה, בין תורת ישראל לחוכמת הגויים, הולידו תרבות יהודית חדשה שכונתה "תור הזהב של יהודי ספרד". אבן גבירול פינת יהודה הלוי, צמד הרחובות הראשיים בעיר העברית הראשונה. שנים רבות לפני שנפגשו בצומת תל אביבי מאובק, והפכו לשם נרדף לאתר בנייה אחד גדול ובלתי נגמר, היו אלו המשוררים והסופרים הגדולים של אותה תקופה מפוארת בספרד. תחת ידיהם המוכשרות ובקולמוסיהם המכובדים נכתבו קינות, פיוטים, ואפילו שירי אהבה. הם התעסקו בשירת קודש וגם בשירת חולין, מ"ליבי במזרח" ועד "שלום לך דודי", והטקסטים שלהם נלמדים בשיעורי ספרות בתיכונים חילוניים ומושרים בקול גדול בחדרי האוכל בישיבות חרדיות. גם בזמן כתיבת שורות אלו, בלילות השבת של קיץ ישראלי לח ודביק, כשקולות חפירות הרכבת הקלה שוקטים, שיריהם עדיין נשמעים. ממשה עד משה לא קם כמשה הרמב"ם, רבי משה בן מימון, "הנשר הגדול", נולד בעיר קורדובה שבדרום ספרד. הוא חיבר את הספר דלאלה אלחאירין, או בשמו המוכר יותר "מורה הנבוכים", מספרי הפילוסופיה היהודיים החשובים שנכתבו אי-פעם, וללא ספק מעורר המחלוקת הגדול שבהם. בשלושת חלקי הספר מנסה הרמב"ם לספק הסברים הגיוניים וטעמים רציונליים למצוות התורה, ומתעסק בשאלות קיומיות ובסוגיות מופשטות כמו נוכחות הטוב והרע בעולמנו, ומציאותו של האל. בנוסף, "הנשר הגדול" היה רופא דגול, וכמתבקש מכינויו המיוחד גם הוא נדד בין מדינות ויבשות: העיר פאס שבמרוקו, טבריה בארץ ישראל, ומשם למצרים. בקהיר הוא שימש רופאו האישי של משנה המלך, ועד היום מיוחס לו החיבור בין בריאות הגוף לבריאות הנפש, המתקרא היום "רפואת הרמב״ם". שושנת המדבר אי-שם בחצי האי ערב, חרף השלטון המוסלמי המקומי שהסב לה סבל רב, ובניגוד גמור ליחס הטוב יחסית שקיבלו אחיהם היהודים בספרד, המשיכה להתקיים יהדות תימן. למרות שורשיה העמוקים, הנטועים בשחר הולדת העם היהודי, גדולי רבני תימן וחכמיה אינם מפורסמים כמו עמיתיהם הספרדים. ננסה כאן לחולל תיקון היסטורי ולתאר את פועלו של אחד מהם, זכריה הרופא. זכריה הרופא, בשמו המלא רבי זכריה בן שלמה הרופא, או בקיצור הרז"ה, אומנם לא זכה לרחוב ראשי בתל אביב, אלא בשכונה קטנה בחולון, אך מדובר בדמות מופת רבת פעלים. הוא היה רופא, סופר ופוסק הלכה בקהילה היהודית בתימן, ועל כן זכה למעמד גבוה בקהילתו וגם בקרב השלטון המוסלמי המקומי. את השכלתו רכש מחכמים יהודים ומוסלמים כאחד, מהפילוסוף והרופא האסלאמי המפורסם אבן סינא ועד מיודענו הרמב״ם. הוא כתב בשפה הערבית, ובמילותיו ובפעולותיו חיבר בין המורשת היהודית התורנית לחוכמה והידע המקומי. טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח את ידך טיבה וטבעה של יהדות המזרח עד העשורים האחרונים תרמו לצמיחתה של תרבות יהודית תורנית, ובמקביל גם להתפתחותם של עולמות המדע, המחקר, הרפואה, ושלל אומנויות. יהדות המזרח היא עדות לאפשרות המרחיבה של שמירת המסורת ואימוץ השפעות סביבתיות ומיטיבות, ומוכיחה שאין צורך לבחור "או-או", אלא לשלב, "גם-וגם". החיבור הלא־טריוויאלי הזה הושג באמצעות מנהיגי הקהילות השונות ושלל דמויות משפיעות, וכך הובטח את המשך קיומו של העם היהודי בגולה. יתרה מזאת, המיזוג המופלא הותיר חותם תרבותי מפואר, המשפיע עמוקות על החברה שלנו עד עצם היום הזה. פסיפס נדיר זה כמעט שלא נראה במחוזותיה של יהדות המזרח של ימינו, הדוגלת ברובה בהדגשת המסורת התורנית, ומתבדלת באופן מוחלט כמעט מהתרבות והידע בסביבה המערבית בכלל, ומהתרבות הישראלית החילונית בפרט. וכאן נשאלת השאלה, אם בתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, את מי או את מה יהדות המזרח של היום עובדת?

עוד ביהדות המזרח

חגי ישראל

עוד בחגי ישראל

בלי לחץ

החגים המתקרבים מעלים בי את ההכנות, בין אם קניות לסעודות המשפחה בין אם רכישת ביטוח לטיסה לרבי. זכרונות חגי תשרי מתחלקים אצלי ל-2: חגים בבית עם המשפחה, וחגים אצל הרבי בניו יורק. חוויה שונה בתכלית. בשני המקרים היתה אוירת התרוממות הרוח, אוירת קודש, אימת יום הדין מתוך אהבה ולא בהכרח מתוך יראה. בבית הייתה אוירה משפחתית, חמה, די רגועה. ב-770, בית מדרשו של הרבי, הייתה אוירה תוססת, אין שניית מנוחה צריך "לנצל את הזמן". בבית הייתי מגיעה לבית הכנסת לבושת מחלצות, תופסת מקום לשבת או במקסימום לעמוד אם הגעתי רק לתקיעות שופר. כן, גם זו הייתה אופציה. ב-770 היינו קמות מוקדם לתפוס מקום לעמוד (!) בו בעזרת הנשים המאוכלסת עד כדי מחנק, מגיעות לכל התפילות ואומרות כל מילה בדבקות. בבית היינו עולים לרגל לכותל, ב770 האמנו שכל רגע שאנחנו שם אנחנו בנוכחותו של בית המקדש של ימינו. בשני המקרים היה עוד מכנה משותף אחד - לחץ. לא בהכרח מורגש, נמצא באוויר. לעשות הכל נכון, להשתדל להגיע לכל התפילות, לקיים את מצוות החג (ובהידור!) לא לפספס כלום, לעשות ולעשות ולעשות ולא לטעות חלילה. ואם כן- העולם נופל. השנה זו השנה השניה בה לא אשמור חגים. והלחץ היחיד שיש לי הוא האם לסוע איזה חג למשפחה או לא. לחץ שכבודו במקומו מונח... אבל הוא שונה כל כך מהלחץ של להתחיל לפשפש במעשינו, לתת משקל לכל יום טוב, להכין, לנקות, לבשל, להספיק. אין לחץ. בחגים הקרובים לא אקנה בגדים חדשים. לא אלך לבית הכנסת. לא אהיה בלחץ התמידי האופף את החגים. אחיה את חיי, אולי אעשה כמה סעודות חג עם חברים, והעיקר- אהנה מהחופש. החופש שבחרתי. האלוהים של החרדים לא יאהב את זה, אבל האלוהים שלי מעדיף אותי ככה. משוחררת.

מים, ערבות וקרנבל – חג השמחה החקלאי

אמיר שטיין

חג הסוכות שונה בנוף החגים. הוא ארוך כמו חג הפסח, אך קליל ממנו בהרבה; מסורות שונות נקשרו אליו, אך קדמוניותו מוטלת בספק; הוא נחגג ברוב שמחה והשתטות בזמן שבית המקדש היה קיים, אך ברבות הימים חז"ל הסתייגו מכך; טקסי ניסוך מים היו חלק ממנהגיו אך ייתכן שהם קשורים בכלל למקום שממנו יצאו בני ישראל – מצרים. אמיר שטיין יצא למסע היסטורי לגילוי מקורותיו של חג הסוכות ומה נותר לנו כיום משלל גלגוליו. כשהתחלתי לקרוא וללמוד על חקר המקרא, נתקלתי בחוקרים הסבורים כי שלושת החגים המרכזיים ביהדות – הלוא הם שלושת הרגלים: פסח, שבועות וסוכות – היו במקור חגים חקלאיים־פגאניים ועם השנים התפתחו לכדי פולחן יהודי. הרעיונות הללו נשמעו לי הגיוניים. אם נבחן את חג הסוכות, כפי שנחגג בתקופת המקדש, נגלה שהוא צוין בין השאר בניסוך מים. ביתר ימות השנה היו מנסכים – כלומר שופכים/מוזגים – יין למזבח עם הקרבת הקורבנות, ואילו בבקרי חג הסוכות, נוסף על היין היו מנסכים מים. ניסוך המים היה אל התהום שעליה מושתת העולם כולו. בדמיוני ראיתי אמת מים קדומה שאליה שופכים את המים ומבקשים גשם. חג מודרני או חג קדום? בשנים האחרונות גיליתי שחג הסוכות, במתכונתו הנוכחית ובשמו "סוכות", כנראה אינו חג כה קדום. לפי האמור בספר נחמיה, שבי ציון לא הכירו את חג הסוכות. בפרק ח, פסוקים יג עד טו, מתואר כיצד גילה העם על חג הסוכות: וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל הָעָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֶל עֶזְרָא הַסֹּפֵר וּלְהַשְׂכִּיל אֶל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב. וַיֵּצְאוּ הָעָם וַיָּבִיאוּ וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם. וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד. מהפסוקים עולה ששבי ציון לא הכירו את חג הסוכות, וכי גם הצמחים שבהם ציינו את החג שונים מעט מארבעת המינים המוכרים לנו היום. ההבדל הראשון הוא מספר הצמחים: ארבעה לעומת חמישה המוזכרים בפסוק, וההבדל השני הוא סוג הצמחים: כיום ארבעת המינים הם אתרוג, לולב, הדס וערבה, ואילו ברשימת הצמחים המוזכרת בספר נחמיה עלי זית ועלי עץ שמן מחליפים את האתרוג. לכאורה, לפי ספר נחמיה, העם לומד על חג הסוכות ומנהגיו רק כשעזרא הסופר מספר להם על כך. מתיאור זה עולה כי מאז ימיו של יהושע בן נון, החג צוין שוב רק בשנת 457 לפנה"ס, שכן זה הזמן שבו עזרא הסופר הגיע לירושלים (לפי תולדות ארץ ישראל א', בעריכת יואל רפל). אם תקראו כמו פסוקים לפני הציטוט שהבאתי, תגלו כי עזרא הסופר סיפר לא רק על חג הסוכות, אלא שהוא גילה לעם על ראש השנה ועל בריאת העולם, וגם אסר על יהודים להתחתן עם נשים נוכריות. העובדה שעזרא הוא הדמות המקראית הראשונה שמציגה חלקים מהיהדות כפי שאנו מכירים כיום, גרמה לפילוסוף ברוך שפינוזה לשער כי עזרא הסופר הוא שכתב את התורה. חוקרים בני זמננו אינם מסכימים עם טענה זו, אך הדעה הרווחת היא שעזרא הסופר היה חלק ממסורת ארוכת שנים של כהנים שערכו ותיקנו את הכתבים שמרכיבים את ספר התורה (להרחבה: אילון גלעד, ההיסטוריה הסודית של היהדות, הוצאת עם עובד). האבולוציה של חג סוכות העדות המוקדמת ביותר לציון המוני של חג שאפשר לזהותו כחג הסוכות היא בתיאור אותו "חג" שירבעם בן נבט הזיז לחודש מאוחר יותר, כפי שכתוב במלכים א' פסוקים לב עד לג: וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ כֵּן עָשָׂה בְּבֵית אֵל לְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה וְהֶעֱמִיד בְּבֵית אֵל אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר. ההשערה שמדובר בחג סוכות מבוססת על התארוך הכתוב בפסוקים, חמישה־עשר בחודש השמיני (חשוון) במקום בחודש השביעי (תשרי), כפי שמצווה התורה וכפי שמקובל לחגוג עד ימינו. לפי האמור בחומש, החג במקור היה חג חקלאי, בספר שמות כינויו הוא חג האסיף: "...וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה" (שמות פרק כג, פסוק טז), ואת המנהג לשבת בסוכות נמצא בחומש ויקרא "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת" (ויקרא פרק כג, פסוק מב). ניתן לקשור את הישיבה בסוכה להתנהלות חקלאית שהייתה רווחת בעונה זו של השנה, לשהות בשדות בתקופת הקציר והבציר. כשם שלפי התיאור במגילת רות בועז ישן בגורן בתקופה שבה אוספים את התבואה, סביר להניח כי בתקופה של חג האסיף עוסקים באיסוף פירות ובעיקר ענבים, החקלאים שהו בסוכות גפנים. אפשר להסביר את התפתחותו של חג הסוכות כך: בהתחלה היה חג חקלאי שנחגג בשדה בתוך סוכה, בזמן שבו היו אוספים את הבציר. לכן החג המקורי נקרא "חג האסיף". לאחר מכן עניין הבציר והחקלאות נזנח, ועניין הישיבה בסוכות הושם במרכז, כולל הפרשנות התיאולוגית שמקשרת בין סוכות לבין יציאת מצרים והליכה במדבר. כיוון שהמוקד עבר מן האסיף אל הסוכות, השם השתנה מחג האסיף לחג הסוכות. טקסי ניסוך המים החלו בשלבים מאוחרים יותר. שמחה רבה חג הסוכות וטקסי ניסוך המים מקושרים לשמחה מיוחדת. התורה מצווה: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה כִּי יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (דברים, טז, יד–טו). וכך, בזמן שבית המקדש עמד על תילו הייתה שמחה גדולה בימי סוכות, קרנבל של ממש, הידוע בשם "שמחת בית השואבה". אירועי שמחת בית השואבה נחגגו כל הלילה והגיעו לשיאם לפנות בוקר, בטקס שאיבת מים ממעיין השילוח. הצדוקים התנגדו לעריכת החגיגות, שאין להן כל מקור בתורה, ואילו הפרושים היו שותפים מלאים להן. בתוספתא (מקור תנאי מקביל למשנה) מתואר כך: "מעשה ברבן שמעון בן גמליאל, כשהיה מרקד בשמונה אבוקות של אור, ולא היה אחד מהם נוגע בארץ, וכשהוא משתחווה מניח אצבעו בארץ על גבי הרצפה שוחה ונושק וזוקף מיד" (תוספתא סוכה, ד, ד). למקרה שהעברית של לשון חכמים לא נהירה די הצורך, רבן שמעון בן גמליאל היה עורך מופע ג'אגלינג עם אבוקות בוערות, במופע שאולי היה מזכה אותו במדליה בתחרות התעמלות אומנותית. חשוב לציין כי אומנם הפרושים היו שותפים לאירועי שמחת בית השואבה, אך ייתכן שחז"ל לא רוו נחת מכך, בדיעבד. ניתן להסיק זאת כיוון שתיאור הקרנבל הוא בתוספתא ולא בתלמוד עצמו. כיוון שידוע לנו כי הפרושים נחשבו לדת עממית יותר לעומת האליטה הצדוקית, אפשר להניח כי אירועי שמחת בית השואבה היו חג עממי במהותו. כשחז"ל עצמם הפכו לאליטה, הם ניסו להתרחק מהטקס העממי, שאין לו מקור תורני, ולכן תיאור היקף החגיגה נשמר בתוספתא התנאית ולא בגמרא האמוראית. פרדוקס המים ניסוך המים אינו רק בקשת גשמים, אלא גם בקשה להפסיק להיות תלויים במי הגשמים. לפי רבי עקיבא, הסיבה לניסוך המים בחג היא בקשה לירידת גשמים: "הֲבֵא נִסּוּךְ הַמַּיִם בֶּחַג, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ עָלֶיךָ מִי גְּשָׁמִים" (התוספתא למסכת סוכא, פרק ג, הלכה יח). מצד שני, באותה תוספתא כתוב מוקדם יותר שמטרת ניסוך המים בחג היא עליית מי התהום: "לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ 'שַׁעַר הַמַּיִם'? שֶׁבּוֹ מַכְנִיסִין צְלוֹחִית שֶׁלְּמַיִם שֶׁלַּנִּסּוּךְ בֶּחַג. רַבִּי לִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: בּוֹ מַיִם מְפַכִּין. מְלַמֵּד שֶׁמְּפַכִפְּכִין וְיוֹצְאִין כמֵי הַפַּךְ הַזֶּה, וַעֲתִידִין לִהְיוֹת יוֹצְאִין מִתַּחַת מִפְתַּן הַבַּיִת." (התוספתא למסכת סוכא, פרק ג, הלכה ג). לפי שני ציטוטים אלו מתגלה פרדוקס, מצד אחד אנו מבקשים גשם, ומצד שני כמהים להיות עצמאיים מהגשם. לפי ישי רוזן ("ההיסטוריה הסודית של חגי ישראל", בהוצאת כנרת זמורה דביר) הסיבה לפרדוקס זה היא גאוגרפית: ארץ ישראל שוכנת ליד ארץ מצרים, ארץ שאינה תלויה בגשמים אלא במחזור הנילוס. הנילוס, שמקורותיו בארצות טרופיות שיורדים בהן גשמים עזים, נתפס בעיני המצרים כנהר קסום המתמלא מאליו. וכך, כשהיהודאים הקדומים ניסכו מים לתוך המזבח, הם למעשה ביקשו שהמים הללו יימזגו לתוך מי התהום, יעלו את המפלס ויצרו נביעה שתספק מים בשפע. המים הקסומים הללו לא רק יחליפו את מי הגשם, אלא גם יקימו לתחייה את ים המלח וסביבתו. כמו המצרים שאינם תלויים במי גשם, לכאורה, כך גם היהודים מבקשים להתברך במי תהום רבה. המתקת הדין או עליצות של חג? ומה נותר כיום משלל הגלגולים של חג הסוכות? לא מעט. כתחליף לטקס ניסוך המים, בתום החג מתחילים להתפלל לגשם. אירועי שמחת בית השואבה נחגגים בעוז ברחבי הארץ. ייתכן שגם ההקפות ושאר מנהגי חג שמחת תורה, שבמקור נקרא בכלל "שמיני עצרת" הם זכר לשמחת בית השואבה. במקום עלייה לרגל למקדש, המוני בית ישראל מגיעים לכותל המערבי, ובמקום לצפות בכהנים מנסכים מים, מתקיימת במקום "ברכת כהנים" רבת משתתפים. ומה בנוגע לחגיגות עד אור הבוקר? בלילה האחרון של סוכות, שנקרא "ליל הושענא רבה", נוהגים להישאר ערים כל הלילה. לפי המסורת הנוכחית, הסיבה לכך היא שימור האפשרות האחרונה לקבל גזר דין מיטיב מאלוהים (בראש השנה ישפטון, ביום כיפור יכתבון וביום הושענא רבה יחתמון – כך לפי חלק מגרסאות פיוט "ונתנה תוקף"). אומנם הסיבה כיום למנהג להישאר ערים כל הלילה קשורה לדין, אך אני תוהה אם לא חל כאן שיבוש והסיבה המקורית הייתה לחגוג, לרקוד ולשמוח כל הלילה, למצות את שמחת חג הסוכות עד תום.

עוד בחגי ישראל

בית מדרש

עוד בבית מדרש

הרב אלישיב שלי

מעבדות לחירות

עקיבא גרין

רעיון "חירות היחיד" הוא תפיסה שאומנם הושאלה מהוגים שאינם בני ברית, אך מובן שנוכל לסמוך על ענקי רוח מהזרם הרבני שיעמיקו ברעיון, יבססו אותו, יעשירו ויעניקו לנו ירושה נאה. עקיבא גרין על חופש וחירות בראי ההגות של היהדות האורתודוקסית. חירות מהי? חג הפסח, שבו על פי המסורת היהודית יצאו בני ישראל ממצרים ביד רמה, נצרב בתודעה הכללית של האנושות כ"חג החירות". חג המסמל את הרגע שבו עם שלם של עבדים, שהיה חסר תקווה ואפוף ייאוש, פרק מעליו את כבלי העבדות ויצא לחיי חופש ועצמאות. חג זה הצליח לאגד סביבו התייחסויות רבות למושג החירות. תרמה לכך העובדה שהמושג חירות מכיל בתוכו משמעויות רבות, מחירות מדינית, כלכלית ואישית ועד חופש הביטוי, חופש העיסוק וחופש ההתאגדות. הגדרת החירות וגבולותיו אינם דברים של מה בכך. כל בר דעת מבין שלא ניתן להתיר בשם החירות לרצוח ולגנוב באופן חופשי. עם זאת, הגבלת יתר של החירות מרוקנת אותה מתוכן. דילמה זו העסיקה את הפילוסוף האנגלי המפורסם ג'ון סטיוארט מיל (John Stuart Mill) שחי בין השנים 1806–1873. במסתו המפורסמת "על החירות" דן מִיל באריכות במתח המובנה בין סמכויות השלטון לחירותו של היחיד, שרטט את גבולות שלטון הרבים על היחיד, והגדיר את היחסים ביניהם. על פי שיטתו, היחיד זכאי לחירות כמעט מוחלטת, כל עוד חירות זו אינה גוררת עימה נזק. למשל, כדי למנוע מגנבים ליטול רכוש מהאחר, חובתה של המדינה לאכוף את זכויות הקניין. על אף שאכיפה זו מצמצמת את זכויותיו של הפרט, תרומתה גוברת על חסרונותיה. כמו בהרבה נושאים, רעיונות רבים מהוגי דעות נוכריים נכנסו לארון הספרים היהודי, לאחר שהחליפו שפה וביטויים. מכאן, הם הפכו לחלק מהגות פרשנית של תורת ישראל. מושג החירות האישית, למשל, שעד לימי מיל לא הוזכר בקרב הוגי דעות יהודים, נטמע בתוך ספרי הפרשנות וההגות היהודית והפך לחלק אינטגרלי ממנה. בסקירה זו נתבונן בכמה היגדים חשובים על מושג החירות שנכתבו על ידי פרשנים והוגי דעות בני עמנו. חירות פיזית תחילה נסקור את משמעות החירות כפי שהיא מופיעה בכתביו של רבי שמשון הירש (1808– 1888), רבהּ המפורסם של קהילת החרדים בפרנקפורט, מאבות הניאו-אורתודוקסיה במאה ה-19, ומראשי הלוחמים בתנועת הרפורמה הדתית. הרב הירש עסק בנושא החירות במקומות רבים בכתביו, ונקודת המוצא שלו היא, כמובן, יציאת מצרים, שבה ראה הרב הירש אב-טיפוס של חירות מושלמת. הדברים שאביא מסתמכים על הכתוב בפירושו לפסוק: וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה, וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת, אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה (שמות יב, ד). לשם התבוננות על משמעות החירות, סוקר הרב הירש את המצווה הראשונה שהצטוו ישראל לפני יציאתם ממצרים והיא לקיחת קורבן פסח, שחיטתו ומריחת דמו על המשקוף ומזוזות הדלת, ואכילת בשרו. לדבריו, מצווה זו נועדה להטמיע בעם ישראל שעד עתה היה עם עבדים, את עובדת יציאתם לחירות והפיכתם לבני חורין. לפי דבריו, אם נתבונן במצווה זו נמצא שלושה מיני חירויות הכלולות בה. חירות הקניין זוהי החירות הראשונה שאנו לומדים ממצוות לקיחת השה לקורבן פסח. על פי ההלכה היהודית, אין לעבד רכוש עצמי – "מה שקנה עבד קנה רבו". לעומת זאת, אחד הדברים המאפיינים את האדם החופשי הוא שיש לו יכולת לעשות ברכושו ובממונו ככל שירצה. ממילא, דרישת התורה היא שכל יהודי יקנה לעצמו שה, או שעליו להיות שותף עם אחר ברכישת השה, מטמיעה בתודעת העם שמעתה ואילך יש להם רכוש ויכולת קניין עצמית, דבר שנשלל מהם לפני כן בשל היותם עבדים. חופש הפרט החירות השנייה היא חירות האישיות, או במילים אחרות – חופש הפרט. בפסוק הקודם, פסוק ג', נכתב כך: "וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת". חז"ל, במסכת קידושין, דייקו את לשון הכתוב, שפתח בלשון רבים וסיים ביחיד, ולמדו מכך שאדם יכול לקנות שה עבור חברו. כלומר, אדם יכול להיות שליח בשביל חברו. מתן אפשרות זו מגלה לעם העבדים כי מעתה יכול אחד לפעול עבור אחר, דבר שנשלל מהם בהיותם עבדים צמיתים העובדים רק למען האדון. חירות המשפחה זוהי החירות השלישית שניתנה להם. על פי ההלכה היהודית, אין לעבד כל ייחוס, ולמושג משפחה אין שום משמעות. גם מבחינה מעשית, לא קיימת אצל עבדים היררכיה משפחתית. אין לאב ולאם שום מעלה או עדיפות על פני ילדיהם, כולם עובדים אצל האדון ונמדדים על פי הישגיהם בלבד. חירות המשפחה ניתנה לראשונה במצוות קורבן הפסח, שהרי הכתוב מצווה: "וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת; וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ..." – ציווי זה נועד להדגיש לעם העבדים שמעתה ואילך יש להם משפחה. לא זו בלבד, אלא מותר להם ואף רצוי שייטוו קשרי אחווה ורעות ביניהם. מילותיו המסכמות של הרב הירש הן: "זכות האדם לעצמאות, שוויון, חירות ורכוש פרטי, וקשרים מצד קרבת הדם והבחירה החופשית, המכנסים אנשים יחד ומפרידים אותם לבתים נבדלים, הם יסודה של המדינה הבנויה על ידי ה'". חירות נפשית בעוד הרב הירש התבונן יותר בחלקי החירות הפיזיים שנכללו ביציאת מצרים, המנהיג החסידי המפורסם, רבי יהודה לייב אלתר (1847–1905) שכונה על שם ספרו "שפת אמת" מתעכב יותר על משמעותה העמוקה של החירות – חירות הרעיון והרוח. בשעה שמשה רבנו נשלח להוציא את בני ישראל ממצרים מבטיח לו הבורא: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים; וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם..." בספרו מנסה ה"שפת אמת" לטעון שהפסוק מתייחס לכמה סוגי שעבוד שהיו כלולים בעבדות מצרים. השעבוד הראשון הוא השעבוד הפיזי – העיסוק במלאכות קשות המפרכות את הגוף. אולם זהו השעבוד הקל יותר, וניתן להשתחרר ממנו בקלות. החלק השני של העבדות הוא החלק הנפשי, החלק שבו התודעה האנושית נכלאת בתוך סד עבדות, ואין היא יכולה להיות חופשייה לעצמה. חלק זה של שעבוד הוא פנימי ועמוק יותר, וקשה מאוד להשתחרר ממנו. כנגד חלק זה הייתה צריכה לבוא הבטחה מפורשת מהבורא שהוא יוציא את ישראל וישחרר אותם גם מהחלק הזה. חירות בזמן הזה יציאת מצרים המקראית כללה בתוכה חלקים רבים של חירות. חירות פיזית, כמו שמציג הרב הירש, וחירות עמוקה יותר, כמו חירות הרעיון והרוח שהציג ה'שפת אמת'. כיום, העולם המערבי מאמין ותומך בחירות. אולם עיקר הדגש מתייחס לרוב לחירות הפיזית, כמו חופש העיסוק, חופש הביטוי, חופש הפרט וחופש ההתאגדות. החירות הנפשית והתפיסה שבה צריך לכבד כל דעה, נשכחת לעיתים. חג החירות הוא הזמן להתעכב גם על מרכיב זה של החירות ולהתייחס אליו בכל הכבוד הראוי. הטור פורסם לראשונה בגיליון המודפס של "התקופה".

עוד בבית מדרש

ביקורת טלוויזיה

עוד בביקורת טלוויזיה

(לא) טור פרידה ממת'יו פרי / צ'נדלר בינג

על "מי" אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על צ'נדלר? האם אנחנו מדברים על צ'נדלר (מיוריאל), בן יחיד לנורה, סופרת מהז'אנר הארוטי, ולצ'ארלס, אישה טרנסג'נדרית ומלכת דראג, שעבר להתגורר בפרברים עם בת זוגו מוניקה, והשניים מגדלים תאומים מתוקים שאימצו, או שאנחנו מדברים על מת'יו (לנגפורד), בן לעיתונאית קנדית ושחקן אמריקאי, אח של מרי שיצא בעבר עם ג'וליה רוברטס, שבשנים האחרונות התגורר בבית מפואר ומבודד בלוס אנג'לס? האם אנחנו מדברים על מעבד ומנתח נתונים שחבריו הטובים, כולל בת זוגו, לא בדיוק יודעים מה הוא עושה ושבשלב מסוים מחליט להתפטר ולהתחיל מחדש כקופירייטר, או שאנחנו מדברים על שחקן וקומיקאי, מועמד לפרס גלובוס הזהב, שלפני כשנה פרסם ספר זיכרונות בשם "חברים, מאהבות והדבר הגדול והנורא" – שזכה למעמד "רב מכר" - ושהונו האישי מוערך ב-120 מיליון דולר? הרצף האישיותי מת'יו-צ'נדלר הוא גם אתגר מרתק של "מצאו את ההבדלים" בין משחק למציאות אבל גם רצף טרגי של שחקן מוכשר שפספס כל כך הרבה, של כוכב שהחמיץ את שנות ההצלחה הגדולה של "חברים" בגלל התמכרותו למשככי כאבים (מה שבא לידי ביטוי גם על המסך, דרך השינויים הפיזיים הקיצוניים במהלך העונות), ושאת רוב שנות הצילומים והשידורים הוא לא זכר ולחלק גדול מימי הצילום הגיע כשהוא מסומם לחלוטין, מדקלם את השורות שלו על אוטומט. כך הוא מתאר את מצבו בספר שכתב: "מייד אחרי החתונה עם מוניקה (עונה 7) הסיעו אותי בחזרה למרכז הגמילה. ברגע השיא שלי ב'חברים', ברגע השיא של הקריירה שלי, ברגע האייקוני בסדרה האייקונית, הסיע אותי טכנאי למרכז". מת'יו פרי אינו צ'נדלר בינג. זו עובדה מוכחת. עם זאת, קשה להפריד בין נסיבות חייו של מת'יו לקריירה שלו בכלל ולדמותו ב"חברים" בפרט. כי כשאנחנו מדברים על מת'יו, אלכוהוליסט מגיל 14 שהעביר כמחצית משנות חייו בבתי חולים ובמרכזי גמילה מסמים ואלכוהול, אנחנו גם מדברים על צ'נדלר המבוהל והחרדתי, שלא מסוגל לזוז 10 עונות, 236 פרקים בלי מאגרים בלתי נדלים של סרקזם. כשאנחנו מדברים על צ'נדלר, דוקטור למדעי הפאנצ'ים בזמן הנכון ובמקום הנכון, אנחנו גם מדברים על מת'יו, שמתאר בספרו את תחושותיו במהלך הצילומים לסדרה: "זה היה כאילו מישהו עקב אחריי במשך שנה, גונב את הבדיחות שלי, מעתיק את הגינונים שלי, מצלם את השקפת החיים השנונה שלי בעולם. זה לא שחשבתי שאני יכול לשחק את צ'נדלר. הייתי צ'נדלר". וכשאנחנו מדברים על צ'נדלר שמסיים את המסע שלו ב"חברים" עם זוגיות יציבה וחברים לכל החיים, אנחנו גם מדברים על מת'יו, שהעיד בספרו שאת השנתיים וחצי האחרונות לחייו הוא חי כ"אדם פיכח שעושה מדיטציה במרפסת מול הים ומודה על הכול". על "מה" אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על צ'נדלר? כנגד שישה חברים דיברה תורה - מול החנוניות הממוקדת של רוס הפלאונתולוג, השיקיות הזוהרת של רייצ'ל, הצבעוניות הרוחנית של פיבי, הקפדנות האנרגטית של מוניקה והטמטום המתקתק של ג'ואי – יש את צ'נדלר, יצור "רגיל", נציגם של חסרי התחביבים, נעדרי התשוקות, כאלו שסתם קשה להם כי החיים, כי העבר, כי ההווה, כי העתיד. בעולם של סיטקומים רוויים בדמויות נוסחתיות בואכה קריקטוריסטיות, צ'נדלר זוכה למקום של כבוד דווקא בגלל האפרוריות שמפנה את אור הזרקורים לבנאליות היומיומית מעוררת ההזדהות. "צ'נדלר" עדיין חי וקיים, ולכן מותר לזכור ולהזכיר שמדובר גם בדמות עוקצנית, צינית ועצלנית. שמדובר גם בדמות בלתי נסבלת לעיתים שאפילו החברים הטובים שלה טורחים פה ושם להזכיר לה את זה (כשצ'נדלר היה נחוש להחליף את שמו [עונה 4, פרק 18] כי שכנע את עצמו שזה הגורם להצקות שחווה בבית הספר ולכך שלא הולך לו עם נשים – פיבי אומרת לו: "יש לך בעיות בגלל מי שאתה, לא בגלל השם שלך!"), שמדובר גם בדמות שבוחרת לענג את עצמה עם פורנו כרישים (לא באמת! זה היה מבחן. אם לא הבנתם את ההקשר ראו זאת כהזמנה לבינג' פריינד'ס חוזר). "צ'נדלר" עדיין חי וקיים. ובזאת נחמתנו. כי לעד נוכל להתעודד מרגעי השבירה שלו, שיזכירו לנו שלא חייבים כל הזמן להיות עם רגל על הגז; לעד נוכל להיזכר בליצן הרגיש וחסר הביטחון, שמשתמש בהומור ובציניות כדי לשרוד; לעד נוכל לצפות ביצור חרדתי ("היי, אני צ'נדלר, אני מספר בדיחות כשלא נוח לי") שלא מצליח לבכות (עד שזה משתחרר ואז הוא לא מצליח להפסיק), שלא מסוגל לספק חיוך אחד נורמלי בצילומי האירוסין עם מוניקה, שאוהב להתפנק באמבטיית בועות באמצע היום, שנאלץ לנסוע לתימן כי זו הדרך היחידה להתחמק מג'אניס (חוץ מהאופציה הלא בלתי סבירה להגיד לה בפנים שהיא "בלתי"); לעד נוכל לצפות ב"גברת צ'ננדלר בונג" שלא יודע איך להתמודד עם נשים ("עד שהייתי בן 25, חשבתי שהתגובה היחידה ל'אני אוהב אותך' היא 'אוי, חרא!'"), ושאם כבר קורה משהו עם מישהי אז מדובר באחת מהאופציות הבאות או בכולן: בת הזוג של ג'ואי, אחת משבע אחיותיו של ג'ואי, הבוסית של רייצ'ל. ואפרופו נחמה ונשים וצ'נדלר - בעונה השנייה, כשכולם עוד צעירים תמימים ויפים, השכן המעצבן, מר הקלס, מת בפתאומיות (רגע אחרי מריבת שכנים נוספת עם מוניקה ורייצ'ל). בזמן שפיבי מתקשרת עם הרוח של מר הקלס, ומוניקה ורייצ'ל רבות ביניהן על החפצים שהוא הוריש להן - צ'נדלר נחשף ליומן של מר הקלס ומגיע מהר מאוד למסקנה שגם הוא יסיים את חייו זקן ובודד, ולו בשל העובדה שהוא והקלס לא כל כך שונים – שניהם נבחרו ל"ליצן הכיתה" בתיכון, שניהם דחו נשים על הסף מסיבות קטנוניות. בצעד נואש הוא מנסה לחזור לג'אניס, האקסית הנצחית (OMG!) והיא בתגובה באה לבית הקפה כדי להפתיע אותו עם בטן הריונית שאמורה לסתום את הגולל ל(עוד) קאמבק. "אני אגמור לבד בדיוק כמוהו. אנחנו נוסעים באותו מסלול", מגיב צ'נדלר בנאום מיואש. "נכון, אני מאחר ב-30 שנה אבל התחנות הן אותן תחנות. עיר המרירות, כפר הבדידות, צומת העריריים... אתם כולכם תתחתנו ואני אגמור לבד". אז לתשומת לב כל המרירים, הבודדים, העריריים - כולנו יודעים איך צ'נדלר גמר. לפחות בסדרה. סרטונים למזכרת: https://www.youtube.com/watch?v=p9P2RgZcY3s https://www.youtube.com/watch?v=EngkJ_xOk6s https://www.youtube.com/watch?v=XFpUXkugCus https://www.youtube.com/watch?v=-q-k84sNe08 https://www.youtube.com/watch?v=o3PEhc0USRM

אומץ או אונס?

אורי אלטמן

"זה פורנו כשר," הגדיר אחד מחבריי את הסדרה "חאנשי", ששודרה בחודשים האחרונים ב-Hot. זו לא נשמעה לי המלצה טובה, אבל יומיים של מחלה וריתוק למיטה בחוסר מעש גרמו לי לצפות בעשרת פרקיה. אני עדיין מתלבט אם להתחרט. "חאנשי" היא סדרה קומית ישראלית-אמריקאית, המגוללת את הרפתקאותיה של נערה חרדית מברוקלין, שבורחת מביתה ומארוסה ועושה עלייה לישראל. הרחק מביתה ומהוריה הקפדניים, חאנשי מאפשרת לעצמה פריקת עול מוחלטת ומלאת סערה ותשוקה. במסגרת הגשמת פנטזיות, מחפשת חאנשי לקיים יחסי מין עם ישראלים, בעדיפות לחיילים ממוצא מזרחי. חאנשי עושה הכול כדי להשיג את מבוקשה ולא דופקת חשבון לאף אחד. הדמות עשויה היטב ומשדרת מורכבות רבה. מצד אחד, קשה שלא להזדהות עם הבחורה שמגשימה את עצמאותה בעקשנות, ובוחרת בחֵרות במקום בנוחות. מצד שני, קשה שלא להרגיש אי-נוחות נוכח האימפולסיביות והאגרסיביות שהיא נוקטת כדי להשיג את מבוקשה, וכך הצופה נע בין הרצון לצעוק על חאנשי חסרת ההתחשבות לבין הרצון לגונן על הנערה המבולבלת וחסרת האונים. הסדרה נוגעת ללב ומציפה שלל נושאים, אך דומה שהנושא המרכזי שהיא נוגעת בו הוא הגבולות הנדרשים במצבים אינטימיים. חאנשי, שמוצאת די מהר בחור שחום שמדליק את תשוקתה, לא רואה בעיניים. דוד, בחור דתי שרוצה לשמור נגיעה, מביע שוב ושוב את רצונו לשמור מרחק וגבולות, אך חאנשי מתעלמת מכך. הסיטואציות מידרדרות למצבים שבהם הג'ינג'ית האמריקאית כופה עצמה על הבחור המבולבל שחווה בה עת תשוקה וייסורי מצפון, וממשיכה באקט המיני למרות תחנוניו המפורשים לעצירה. זוהי סצנת אונס לכל דבר ועניין, אלא שהנאנס הגברי מוצג כנהנה בסופו של דבר. נהנה בעל כורחו. מבחינה זו הסדרה מציגה עלילה עם מאפיין נדיר שאינו נפוץ בטלוויזיה ובקולנוע – הצגת האישה כתוקפת מינית ואת הגבר כקורבן. אך לפני שמספיקים לעכל את השינוי, בפרקים האחרונים צצה נקודת מפנה. מתברר שחאנשי הפוגעת היא עצמה קורבן אונס. מכאן והלאה המסרים הופכים להיות פחות מורכבים, יותר חדים ויותר מקובלים. הגבר שפגע בה מוצג כאדם חסר לב, נעדר אישיות ועם רוע אדיש ובולט. הנרטיב של גבר תוקף ואישה קורבן הוחזר למקומו הטבעי והחד-משמעי, על פיו גבר תוקף הוא גבר חזק ורע, ואישה תוקפת היא מסכנה שנפגעה בעבר וממשיכה את שרשרת הפגיעות. הגדיל לעשות מגזין ,ATmag שבפוסט בפייסבוק הגדיר את האונסת כגיבורה, וביכה ש"חבל שאין לנו עוד גיבורות כמו חאנשי". מתברר שעוד רבה הדרך להבנה ציבורית שגם גבר עלול להיות קורבן, וש"לא" של גבר, זה פשוט לא! מלבד אלו, העלילה עוסקת כמובן גם בשאלות של בחירת בן זוג. האם להעדיף את ה"מתאים" על פני ה"מסעיר ומעורר הפרפרים"? האם לבחור ב"מחזר" או ב"מאתגר"? שאלות שמקבלות משנה תוקף כשעוסקים בנערה מבית חרדי. בריחתה של חאנשי ממנדי, הארוס הברוקליני שלה, מעלה אפוא שוב לדיון את צורת הנישואין החרדית. יחד עם חברתה נוקי, מנסה חאנשי להשתחרר מהלחץ המשפחתי להתחתן עם האיש "הנכון" לטובת מימוש התשוקה המודחקת. לפני כמה שנים קיבל נושא זה סיקור נרחב בסדרה "המורדת'", אך אצל חאנשי המסרים מורכבים יותר. בניגוד לאסתי המורדת, שהצופה מתחנן אליה בליבו שתברח מנישואיה הכושלים והכפויים, הרי שאצל חאנשי עשוי הצופה לצפות להפי-אנד שיחזיר אותה לידיו הטובות של מנדי, החכם, המתחשב והשנון – בעל חוש הומור של חרדי אמריקאי בורגני. במקום זאת חאנשי מעדיפה לרדוף אחרי דוד הבלתי מושג. כשהלה מתמסר אליה סופסוף ומפתח אליה דאגה וחיזור, היא מאבדת בו עניין. קיצורו של דבר, בין שנתלהב ממסריה של הסדרה ובין שנזוע מולם באי-נוחות, אין ספק שסיפורה של חאנשי עשוי מהחומרים הטובים ביותר: זוגיות, סקס, מגדר ומה שביניהם. ואם כל זה מגיע גם במעטפת של סיפור יציאה מהחברה החרדית, יחסים בין ילדים להורים ומפגש תרבויות מרתק בין אמריקאים לישראלים – מה צריך יותר מזה? או כמו שחברי אמר: "זה פורנו כשר".

עוד בביקורת טלוויזיה

מבית אבא

עוד במבית אבא

בשדה המוזיקה החסידית – לזכרו של היוצר מיכאל שניצלער ז"ל

מוטי דסקל

בשבוע הבא יחול ה"שלושים" של אחד מגדולי הזמר החסידי, הלוא הוא מיכאל שניצלער. אני יודע שאתם משתדלים לא להקשיב למוזיקה בימי ספירת העומר, משום האבל על תלמידי ר' עקיבא, ולכן חיכיתי עד לל"ג בעומר כדי לכתוב כמה מילים על האדם ומפעלו, ולחשוף בפני מי שלא מכיר את סוד קסמה של המוזיקה החסידית. אתחיל במיכאל. מיכאל הלחין ושר מאות שירים, היצירות שלו ליוו אותי מאז שאני זוכר את עצמי מאזין למוזיקה ועד עצם היום הזה. כאשר שמעתי שנפטר הצטערתי מאוד והתיישבתי לצפות בלווייתו. המלווים הלכו אחרי המיטה בעודם שרים את מנגינותיו, מספידים וחורזים חרוזים, מספרים בשבחו. אף עין לא נשארה יבשה. עבורי זה היה טקס פרידה מהאיש וממורשתו, אם כי מורשתו תמשיך להתקיים אחר מותו, שהרי "צדיקים במיתתם קרויים חיים". בשורות הבאות אנסה לתאר במקצת את תרומתו הכבירה של מיכאל ושכמותו. משוררים וזמרים נודדים תמיד היו פה, עוד בעת העתיקה ובימי הביניים. הם היו עוברים ממקום למקום, שרים ומספרים סיפורי אגדות וגבורה. בתוך השירה היו משלבים מסרים אשר נספגו בתת המודע של המאזינים. שאיפתו של גיבור חיל אשר היה יוצא למלחמה הייתה קשורה לאופן שבו המשוררים ישוררו עליו ועל מעלליו. עם חלוף הזמן שוכללו טכניקות הסיפור והשירה, וכיום אנו צורכים אותם באולמות הקולנוע/תיאטרון ובמסכי הטלוויזיה. אולם בקרב החסידישע יידען, אשר עולמות אלו של קולנוע ותיאטרון לא קשורים אליהם, תפקידם של הזמרים הנודדים נותר בעינו. כפי שהיה נהוג במשך אלפי שנים, המשוררים מגוללים בפני המאזינים סיפורי גבורה, מעשי אבות, ומשלבים בהם מסרים מקצה העולם ועד קצהו. לפני שאמשיך, עליי להתעכב על נקודה חשובה – הגדרה של מהי מוזיקה חסידית. החסידות פנים רבות לה, וכך גם מנגינותיה. אך עדיין נוכל למצוא מאפיינים זהים אשר יבדילו בין מוזיקה חסידית לסתם מוזיקה חרדית או עממית. לפי דעתי, הואיל והחסידים הם ששימרו את שפת היידיש, ולשפה זו הגייה מיוחדת והיא אינה נשמעת כמו עברית, על כן הדבר הראשון שנדרש לבדוק הוא: האם שפתו של המשורר ושל שיריו היא יידיש חסידית? מובן שלא כל אדם המנגן ושר ביידיש ראוי להיכנס להיכל התהילה של המשוררים החסידיים, אלא רק מי שהקפיד ליצור בשפה זו ברוח השירים והמנגינות ששמע, או אשר ראויים להישמע, בטיש אצל האדמו"ר. אם כן, מאפייניו של המשורר החסידי הם תוכן השירים והשפה שבה הם מושרים. וכעת, הבה נבחן את יצירתו של מיכאל שניצלער ושל חבריו, יונתן שווארץ, יוסף משה כהנא, מוטי אילוביץ שפורח לאחרונה ועוד. המוזיקה שלהם כוללת סיפורי מעשיות, מסרי אמונה, עלילות גבורה מלאות ברגש או בשמחה, ואלו מספרים בחן ובחסד את הסיפור שבתוכו חבויים מסרים. ממש כמו אותם זמרים נודדים אשר האדירו את הלוחם הדגול וסיפרו בשבחו. לבד מהשמחה וההתרגשות של קהל המאזינים הטבעי, למוזיקה החסידית מסוג זה יש ערך מוסף, היא מספרת לשומע על הקהילה הסגורה, אשר לה שפה משלה ואורח חיים ייחודי. מי שייטה אוזן אוהבת וקשובה לשירים יוכל ללמוד רבות על הלך הרוח ועל אופי החשיבה של האוכלוסייה החסידית. מיכאל, אשר קירב כל אדם ובייחוד את אלו שהציבור החרדי דחה, הוציא לאחרונה אלבום חדש בשם "שבתון". באחד השירים מובא סיפור אשר באמצעותו ניתן להתחקות אחר הנרטיב של היציאה בעיניים חרדיות. השיר מספר את הסיפור הבא: יום שישי בערב, השולחן ערוך ומוכן אך אב המשפחה לא מקדש על היין. הוא מודאג. בנו בכורו לא נמצא בבית והוא אינו יודע היכן הוא. הבן מסתובב עם חברים לא טובים, ומי יודע אם הוא שומר שבת בכלל. הסיפור מתפתח. הבן שעזב את הדרך חוזר הביתה בעקבות מחלה, בדמעות הוא מתחנן לסליחתו של אביו ומבקש שיעשו יחד קידוש אחד אחרון. אך לצערו של האב הבן נפטר ביום חמישי בערב, לפני שהספיק למלא את משאלתו האחרונה. ביום שישי שלאחר הפטירה האב שוב לא מסוגל לעשות קידוש, כשהוא אפוף בצער וביגון הוא נרדם וחולם שהבן עורך קידוש עם סבו. הפי אנד. האב מתעורר שמח ורגוע. הנרטיב הסיפורי ברור, זהו ביטוי מוחשי לאמרה "שוב יום אחד לפני מיתתך". הפרטים הרבים בסיפור משרטטים את ההשקפה החרדית על היציאה. הסיבה תמיד תהיה חיצונית (בהשפעת חברים רעים), המשפחה תמיד תקווה לחזרתו של הבן ותקבל אותו ולעולם לא תבין למה הוא עזב, היוצא תמיד יחוש מרוקן ועצוב, וכמובן, הניצוץ היהודי לעולם לא יכבה, גם רגע אחד לפני המוות. את אותו רעיון ניתן למצוא גם אצל יונתן שווארץ, ענק זמר חסידי נוסף, משורר על ילד שירד מהדרך. באלבומו הווקאלי, המיועד לימים שבהם אסור לשמוע מוזיקה המנוגנת בכלים, "שהשלום שלו", הוא מספר על הבן שעזב את הסביבה החמימה בהשפעת חבריו הרעים, חרף תחנוני אביו. הבן נוסע להודו, מסתובב שם בדד ורק רוצה לחזור, אבל לא נעים לו. לבסוף, לאחר מפגש עם חבר של האב, הילד מחליט לחזור אך לפני שהוא מגיע לביתו הוא עובר במירון ונכנס לקברו של רשב"י. שם הוא מנסה להניח קוויטל (פתק) על הקבר, אך הפתק נופל שוב ושוב, ולפתע פתק נוסף נופל ונפתח, והבן מגלה שזה פתק שכתב האב, ובו הוא מבקש שבנו יחזור בתשובה ומצהיר שהוא סולח לו על הכול. אולם סיפורים כאלה אינם משקפים את רוב סיפורי המשוררים החסידיים. חלק הארי של הסיפורים נוגע בשמירת מצוות בכל מחיר, בשואה למשל, ויש לא מעט סיפורים על האם היהודייה, לרבות שירי הלל ושבח על צדיקותן של נשים. וכמובן, סיפורי צדיקים ואמונה. לדוגמה: שירו של יוסף משה כהנא, "מעלות פון אידין" מתוך האלבום "לחיים טאטע" מסביר למה כל מה שיהודים עושים הוא לשם שמיים, אם בוכים אז בתשעה באב, ואם שותים אז בפורים. דוגמה אחרת מביא מוטי אילוביץ, באלבומו "רעיונות", בשיר "אידישע תאיוועס" (תאווה יהודית), שם הוא מתאר דילמה של יהודי בליל שבועות, האם לאכול בשר בסעודת החג ובכך למנוע מעצמו שתיית קפה לפנות בוקר לאחר לילה ארוך של לימוד? וכך הוא ממשיך בתיאור ההבדלים בין תאווה יהודית לתאווה של גויים. לפי השיר, תאוות של יהודי קשורות תמיד למצוות. השיר מתפתח לתיאור תאוות יהודיות ייחודיות, כמו תפיסת תנומה באמצע "לכה דודי" או חשק עז לתקן את ה"בעל קורא" כשהוא טועה, דילוג על קטעי תפילה כמו "יוצרות או תחנון", זריקת סוכריות על החתן שנייה אחרי כולם ועוד. והנה אנו חוזרים לספר על יצירתו של מיכאל שניצלער. השיר המדובר הוא "א נשמה בלייבט ריין" (נשמה נשארת נקייה) מהאלבום "די נשמה פלאם". השיר מתאר בעל עבירה שהתרחק מאוד מהיהדות. באחד הימים הוא פוגש קבוצת חסידים שנוסעת לרבי לרגל חתונת בנו, והמפגש מעיר בו את הניצוץ היהודי והוא מצטרף לנסיעה. כאשר הוא מגיע לחצר האדמו"ר, הרבי מספר לו משל, על שני אחים שהסתכסכו לאחר שאחד מהם התעשר. לקראת חתונת בנו שלח האח העשיר לאח העני הזמנה וסכום כסף נכבד. האח העני דחה זאת בכעס, אך בליל החתונה הוא לא הצליח לעצור את עצמו, ובעודו בבגדי השינה רץ אל אולם החתונה. לאחר המפגש המרגש שאל האח העשיר בתוכחה, מדוע לא השתמשת בכסף ששלחתי לך לקנות בגדים, לפחות היית מגיע לחתונה לבוש בבגדים נאים. הנמשל הוא אותו יהודי, שמראש היה ברור שיחזור בתשובה ויגיע לאדמו"ר, אבל למה בבגדי נוכרי? אפשר ללקט אינספור תובנות מההאזנה לשירים, להבין מה מקומו של הצדיק בחיי החסידים, מה מצופה מאדם שומר תורה ומצוות, איך מתנהלים החיים בקהילה ועוד ועוד. זהו אוצר בלום, שדה מוזיקלי רחב יריעה המאגד בתוכו תרבות אמונית רוויית סבל ותהילה. מסיימים בכבוד המת, מיכאל ז"ל היה בעל נשמה יקרה שהטוב יצא ממנו, איש שכולו רגש שהקפיד לקרב את כל אלו שנדחקו החוצה. איש אהוב שייזכר לעד.

שרה שנירר | מייסדת בית יעקב וממחוללות הפמיניזם האורתודוקסי

עקיבא גרין

המיתוס והפער השעה שעת לילה מאוחרת. השקט הקסום ביער ירושלים מופר באחת. קבוצת בנות עשרה, מהטובות בסמינר, עליזות ושובבות, נכנסת אל היער. אחת הבנות מצוידת בגיטרה, חברתה בחליל צד. וכך, הרחק מעין כול, מתחילה המסיבה. הבנות לא מסתפקות בשירה ובזמרה, אלא יוצאות במחול. הריקודים הסוערים, מלאי שמחת הנעורים, נמשכים עד קרוב לעלות השחר. קיומו של האירוע הובא לידיעת ההנהלה הרוחנית של הסמינר, ואחת המורות הכבודות פנתה אל החוגגות ברוב כעס וחמה: “מה שרה שנירר הייתה אומרת על החרפה שאירעה? בשביל זה היא הקימה את בית יעקב? בשביל ריקודים והוללות? לאן עוד נגיע?" הממולחת שבחבורת התלמידות לחשה בקול: "אם שרה שנירר הייתה כאן, היא הייתה מצטרפת אלינו”. הארכיון מגלה שהתלמידה צדקה. על פי עדותה של נערה מהראשונות שהתחנכו ב"בית יעקב", חגיגות ט”ו באב – חג ריקודי העם המעורבים מימי המשנה – נערכו יחד עם שרה שנירר ביערות ליד סקאווה, הסמוכה לקראקוב. המסיבה כללה הליכה ביער לאור ירח ונאום של שרה שנירר ושל אחת התלמידות־מדריכות. הנואמת טענה בפאתוס ש”חג ט”ו באב שייך לנו, הנשים”. לאחר מכן פצחו הבנות בשירה ובריקודים. עוד על אירוע יוצא דופן זה ראו ברשומתה של נעמי זיידמן, "התחייה הפמיניסטית של ט"ו באב", באתר "הספרנים" – בלוג הספרייה הלאומית. מי את, שרה שנירר? הקאנון החרדי צנזר חלקים מהותיים ורבים מחייה ומפועלה של שרה שנירר, יומניה המפורסמים נערכו באופן מגמתי. מהיומנים המקוריים עולה דמות שונה מזו שמנסים להציג בבתי הספר החרדיים. את מה שלא מספר היומן השלימה לי תלמידה אחת אדיבה, בריאיון שערכתי עימה לפני שנים מספר. פניה הטובות ואדיבותה של אותה תלמידה חביבה ונעימת סבר לא ימושו מזיכרוני. מלבד הריאיון איתה וכתבתה של סוכצ'בסקי־בקון במקור ראשון, שנעזרתי בה רבות בכתיבת מאמר זה, הסתמכתי גם על ספרה המיוחד של פרופסור נעמי זיידמן, שהיא בוגרת "בית יעקב" בעצמה: שרה שנירר ותנועת בית יעקב, מהפכה בשם המסורת. צירוף הדברים מעלה את התמונה הבאה: שרה נולדה בקראקוב למשפחה חסידית ענייה, אשר מנתה עשרה ילדים. בשל העוני העצום נאלצה שרה לעזוב את בית הספר ולעזור בכלכלת הבית, אך התחננה להוריה שייתנו לה להשלים את בית הספר היסודי. הוריה הסכימו. את השכלתה הגבוהה נאלצה שרה לרכוש באופן אוטודידקטי. שלטונות פולין הרשו לבני המעמד הנמוך להשתתף בהרצאות בתור שומעים חופשיים, והנערה הסקרנית ניצלה את זה היטב. היא הקפידה להשתתף במסלולי ההרצאות האלו על תרבות גרמנית, על שירה ומחזות. רעיונות על מעמד האישה החלו לעלות בפולין הנחשלת, ושרה ינקה רעיונות אלו מפי מוריה הנוכריים. כבר באותם הימים התבשלו בה דעותיה הפמיניסטיות. בהיותה בת 20 כתבה ביומנה: “האידיאל שלי, אי־שם במעמקי נשמתי, הוא רק לעבוד למען אחיותיי! […] לו הייתי יכולה לשכנע אותן יום אחד מה המשמעות של להיות אישה יהודייה אמיתית, לא רק למען האימהות שלהן או מפחד מאבותיהן, אלא רק מתוך אהבה גדולה לבורא עצמו […] לו הייתי יכולה לחיות עד שאיהנה לראות את תורתי נכנסת לבתים של אותן נערות יהודיות […] האם אני יוצאת מדעתי? […] איך אנשים היו צוחקים עלי, איך הם ידברו עלי!? איזו ילדה חסידית מטופשת!" בהיותה נערה רווקה, חופשייה מעול בית ונישואין, השקיעה שרה זמן רב בלמידה ובביקורים בתיאטרון הפולני. התרבות הפולנית הייתה ספוגה בעורקיה. שיריו של אדם מיצקביץ’ ויוליוס סלובצקי היו שגורים על לשונה. הוריה של שרה התקשו למצוא לה שידוך, בשל מראהּ הלא-חינני. היא נולדה עם שפה שסועה והרופא תפר את שולי השפה בגסות, דבר שכיער את פניה. בהתקרבה לגיל 30 (!) השיאו אותה הוריה לבחור חסידי בינוני בשכלו. הנישואין לא עלו יפה, שרה לא הייתה מוכנה להסכים עם תפיסת הנישואין הפטריארכלית שעל פיה מקומה של האישה – ולא משנה כמה היא חכמה ומוכשרת – הוא בין התנור לכיריים, כולל כיבוס בגדי הבעל וטיפול בעדת ילדים. היא דרשה וקיבלה גט מבעלה. חזון מאוד לא נפוץ באותה תקופה ובאותה קהילה. מאז דבק בשרה כינוי הגנאי המשפיל “די גיגעטע” – הגרושה. בימים ההם היה כינוי זה אות קין נצחי על מצח האישה. מצב החינוך וההתייחסות הרבנית לכך בתקופת עלומיה של שרה מצב היהדות היה בכי רע. פריקת העול ההמונית לא פסחה גם על בתיהם של הרבנים הגדולים ביותר. די אם נציין את ילדיו של רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב – ה”שם משמואל" שהפנו עורף ליהדות בבוז,[1] או שנקרא את זיכרונותיה של איטה קאליש־קמינר, בתו של האדמו”ר מוורקא־אוטבוצק, שכתבה על חבריה הרבים וחוג ידידיה שכלל בתוכו את מיטב בניה של היהדות הנאמנה.[2] הרבנים אומנם היו עסוקים בסכסוכי חצרות, במריבות שוחטים ובמאבקי שליטה, אך היו גם ניסיונות להציל את בני הנוער, בין השאר באמצעות הקמת ישיבות בליטא, בפולין ובהונגריה. שונה היה המצב בקרב הנערות; התפיסה המסורתית גרסה ש"מוטב יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים". תוצאות התפיסה הזו היו אסון קולוסאלי. שיעור המרות הדת והחילון נסק באופן תלול. כשהייתה שנירר בווינה, היא נחשפה לרעיונותיו המהפכנים של הרב שמשון הירש, מרבני הנאו־אורתודוקסיה המפורסמים. הרב הירש העביר את נקודת הכובד מעיסוק מופרז בתלמוד ופלפוליו לעיסוק בעקרונות היהדות, לימוד תנ"ך ומדעים ומתן שוויון לנשים. בבית הכנסת שייסד בפרנקפורט היו 550 מקומות לגברים, ו־350 מקומות לנשים. רעיונותיו של הירש וחדשנותם מצאו חן בעיני האישה המשכילה והמהפכנית. בפיקחותה הבינה היטב כי שיטת החינוך הישנה לא תחזיק מעמד מול גלי החילון, אך ידעה שבלי הסכמה רבנית לא תוכל לפעול כלל. לשם כך השתמשה שנירר בברכה שנאמרה לה על ידי רבי יששכר דוב מבעלז, כהסכמה לפעילותה. היא קיבלה גם הסכמה שבשתיקה מהאדמו"ר מגור, ועידוד גלוי מהחפץ חיים. חשוב לציין שחסידי בעלז השמרניים לא הסכימו עם רעיונותיה, וגם אחר כך, כשנפתחה בבעלז רשת בתי חינוך לבנות, שמה היה "בית מלכה", ולא "בית יעקב". מלבד רבנים אלו, רוב רבני הונגריה לחמו ביוזמה בכל הכוח. ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש כינה את הרשת "בית עשו" – בהיפוך מכוון לשמה של הרשת, "בית יעקב". במקומות רבים ספגה שרה זריקות אבנים. אבנים אלו לא נזרקו על ידי הבונדיסטים, אלא על ידי יהודים קנאים וחמי מזג. באחת מעיירות הונגריה לחם רב העיר נגד הכנסת רשת "בית יעקב" לקהילתו. לאחר שנתיים הוא נכנע, אלא שמחיר התנגדותו הראשונית היה כבד. כ־70 נערות מבנות העיירה פרקו עול. הצלחתה של שרה בהקמת מוסד הלימודים לבנות עוררה את מפלגת "אגודת ישראל". עד אותה תקופה לא הייתה במפלגה כל מודעות לצורכי הנשים. לצורך המחשה, אציין דוגמה מובהקת לכך. באמצע שנות ה־30 קיבלה מפלגת אגודת ישראל כרטיסי עלייה לארץ (סרטיפיקטים) מאת הסוכנות היהודית. על פי הנחיותיו של האדמו"ר מגור, הסרטיפיקטים ניתנו לגברים בלבד. בנות "בית יעקב", שכבר הפכו לקבוצת בנות פעילה, לא הסכימו לגזרה זו. הן השוו את מאבקן למאבק ההרואי של בנות צלפחד, שרצו נחלה בארץ ישראל ולא חששו להתעמת עם משה רבינו. כך אף הן, נחושות בדעתן ולא מוכנות להיות כנועות לתכתיבי הממסד הרבני המפלה ביודעין בין גברים לנשים. כדי שלא ייוותר רושם שתנועה מבורכת זו מנוהלת על ידי אישה בלבד, פעלו עסקני אגודת ישראל וחיתנו את שרה בשנית, עם יצחק לנדא. נישואין אלו התקיימו על הנייר בלבד. בפועל, הפעילות התנהלה מביתה של שרה כמו לפני נישואיה. בנות היו ישנות עימה בחדרה. אחותה הייתה דואגת לארוחותיה. גם במודעות הפטירה שיצאו אחר מותה הטראגי בקיצור ימים, נכתב רק שם המשפחה "שענירער" ולא הוזכר השם "לנדא" אף לא ברמז. אחרי מלחמת העולם השנייה, שמחקה כמעט את כל יהדות אירופה, פעלו בוגרות "בית יעקב" להקים בתי ספר לבנות. אולם כחלק מכתיבת ההיסטוריה ושכתובה על ידי הממסד החרדי, גם דמותה של שרה שנירר הפכה לאייקון המסמל חינוך לצניעות, לשמרנות ולהסתגרות מפני העולם החיצון, על אף שכאמור אין כל קשר בין דמות אייקונית זו למציאות. [1] להרחבה על כך ראו: י"י טרונק, פוילן: זכרונות און בילדער, חלק ז, ניו יורק: אונזער צייט, 1953, עמ' 201–217. להרחבה על דמויות של יוצאים ויוצאות נוספים ממשפחות מיוחסות בתקופה ההיא, ראו: דוד אסף, נאחז בסבך, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו, עמ' 331, הערה 54. [2] איטה סיפרה את סיפור חייה בספרה אתמולי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970. רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק

עוד במבית אבא

בעקבות כותבים

עוד בבעקבות כותבים

מלך היהודים ושבת המלכה

רסל דיקשטיין

יולי 1934, וינה. ליבו של חיים נחמן ביאליק, המשורר העברי הסוחף, הפופולרי, החדשני אך המקובל על הכול כמעט, חדל לפעום. קולו של דור נדם. ביאליק נפטר צעיר יחסית, בן 61 בסך הכול. לווינה הוא הגיע כדי לטפל בבעיה שהציקה לו כשבע שנים, אבנים בכליות. הוא נותח, הניתוח הסתבך וביאליק מת. כמה ימים לאחר מכן הגיע ארונו לארץ ישראל – עוד לא מדינת ישראל – והוא הובא לקבורה בהלוויה המונית, לפי הדיווח כמאה אלף איש באו להיפרד ממנו. דמותו של ביאליק, מורשתו, יצירותיו הרבות בכל תחום הקשור לטקסטים יכולות למלא, ואף ממלאות, כרכים על גבי כרכים. נהרות של דיו נשפכו על האיש שהיה אגדה עוד בחייו. הרחוב שבו התגורר, בתל אביב הצעירה שכה אהב, נקרא על שמו כאשר עבר להתגורר בו. בשנים שגר בתל אביב המונים זרמו לביתו והדירו מנוחה מעיניו ויצירה מבין אצבעותיו. שירו המפורסם "צנח לו זלזל" הוא רקוויאם עצוב ליוצר שמעיינו יבש: צָנַח לוֹ זַלְזַל עַל־גָּדֵר וַיָּנֹם – כֹּה יָשֵׁן אָנֹכִי: נָשַׁל הַפְּרִי – וּמַה־לִּי וּלְגִזְעִי, וּמַה־לִּי וּלְשׂוֹכִי? נָשַׁל הַפְּרִי, הַפֶּרַח כְּבָר נִשְׁכָּח – שָׂרְדוּ הֶעָלִים – יִרְגַּז יוֹם אֶחָד הַסַּעַר – וְנָפְלוּ אַרְצָה חֲלָלִים. אַחַר – וְנִמְשְׁכוּ לֵילוֹת הַזְּוָעָה, לֹא מְנוּחָה וּשְׁנָת לִי, בָּדָד אֶתְחַבֵּט בָּאֹפֶל וַאֲרַצֵּץ רֹאשִׁי אֶל־כָּתְלִי. וְשׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי עַל־גִּזְעִי אֶתָּלֶה – שַׁרְבִיט קֵרֵחַ, לֹא צִיץ לוֹ וָפֶרַח, לֹא־פְרִי וְלֹא־עָלֶה. (מתוך "פרויקט בן יהודה") ביאליק הרבה להמשיל אדם לטבע – כמי שגדל במשפחה אורתודוקסית אדוקה, חונך בידי סב רב קפדן ולמד בישיבת וולוז'ין, אוצרות ארון הספרים היהודי היו פתוחים בפניו והוא היה בן בית בהם. אפילו שיר הילדים הידוע שחיבר "נד-נד", קורץ לתורת הקבלה "מה למעלה ומה למטה". בשיר "צנח לו זלזל" קשה להתעלם מהתזכורת לפרק הראשון בתהילים, לפסוקים הממשילים אדם לעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו ייתן ועלהו לא ייבול וכל אשר יעשה יצליח, לעומת הרשעים שהם כמוץ אשר תדפנו הרוח. יחסו של ביאליק למסורת ישראל סבא הוא הנושא שבו אעסוק בשורות הבאות. חלק מהדברים ידועים, ואף על פי כן, אחזור ואזכיר אותם שכן הסוגיות שבהן עסק היהודי המופלא הזה ממשיכות ומעסיקות אותנו גם היום, כ-150 שנים לאחר הולדתו. לפני ארון הספרים – המתמיד נפשו ויצירתו של ביאליק נצרפו בכבשן הלוהט של גורל העם היהודי במזרח אירופה במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. כשהיה בן שש נפטר אביו, שהיה מנהל בית מרזח ואדם קשה יום, ואימו, שלא הצליחה לפרנס את עצמה ואת שלושת ילדיה, העבירה את חיים נחמן הקטן להשגחתו של סבו, הרב יעקב משה ביאליק. השנים שם היו קשות עבור היתום. הוא ספג מכות והתעללות, ודומה כי נחמתו היחידה היו הספרים. הוא העיד על עצמו שקרא כל ספר בספרייתו של סבו. אֶת-פְּקֻדַּת שְׁלוֹמִי שְׂאוּ, עַתִּיקֵי גְוִילִים, וּרְצוּ אֶת-נְשִׁיקַת פִּי, יְשֵׁנֵי אָבָק. מִשּׁוּט אֶל-אִיֵּי נֵכָר נַפְשִׁי שָׁבָה, וּכְיוֹנַת נְדוֹד, עֲיֵפַת גַּף וַחֲרֵדָה, תְּטַפַּח שׁוּב עַל-פֶּתַח קַן-נְעוּרֶיהָ. הֲתַכִּירוּנִי עוֹד? אָנֹכִי פְּלוֹנִי! בֶּן-חֵיקְכֶם זֶה מֵאָז וּנְזִיר הַחַיִּים. מִכֹּל חֲמוּדוֹת אֵל עַל-אֶרֶץ רַבָּה הֲלֹא רַק-אֶתְכֶם לְבַדְּכֶם יָדְעוּ נְעוּרָי, לְגַן הֱיִיתֶם לִי כְּחֹם יוֹם קָיִץ וְלִמְרַאֲשׁוֹתַי כַּר בְּלֵילֵי חֹרֶף, וָאֶלְמַד צְרוֹר בִּגְוִילְכֶם פִּקְדוֹן רוּחִי וּלְשַׁלֵּב בְּתוֹךְ טוּרֵיכֶם חֲלוֹמוֹת קָדְשִׁי. הֲתִזְכְּרוּ עוֹד? – אָנֹכִי לֹא שָׁכַחְתִּי – בַּעֲלִיַּת קִיר, בְּתוֹךְ בֵּית-מִדְרָשׁ שׁוֹמֵם, אֲנִי הָיִיתִי אַחֲרוֹן לָאַחֲרוֹנִים, עַל-שְׂפָתַי פִּרְפְּרָה וָמֵתָה תְּפִלַּת אָבוֹת, וּבְפִנַּת סֵתֶר שָׁם, עַל-יַד אֲרוֹנְכֶם, לְעֵינַי דָּעַךְ כָּלִיל נֵר הַתָּמִיד. (לפני ארון הספרים, פרויקט בן יהודה) הלב יוצא אל הנער היושב בבית המדרש השומם, כשהוא נטול ידידים וחום משפחתי, ומוצא לו מנוחה בחיק הטקסטים העתיקים; זכר החוויות הללו לעולם לא יימחה מליבו. ביאליק לא שכח ולא היה מסוגל להתנתק גם מחוויותיו בישיבה, כמה שנים אחר כך. בפואמה "המתמיד" שרטט ביאליק סצנות מחיי ישיבה ליטאית, תיאורים שאנשים שגדלו בחברה החרדית יוכלו בקלות לזהות בהם את עצמם ולהזדהות עימם. שעות הלימוד הארוכות, ההידבקות לספסלי העץ והחתירה לפענוח הסוגיות, הוויתור על כל תענוג שהוא למען שקיעה בלימוד התורה, הרחקות של חברים מתמידים פחות, וגורלו הבודד של העילוי, המתמיד, שהזדקן על ספסלי הישיבה ולא יצא ממנה עד יום מותו. ביאליק תוהה על התוחלת שבלימוד-עינוי שכזה, ואם טרם קראתם – חושו לקרוא. "המתמיד" באתר פרויקט "בן יהודה". חרף הנימה הביקורתית בפואמה, השורות הבאות משקפות געגוע וכיסופים בלתי נגמרים: הָעִתִּים הִשְׁתַּנּוּ, וְהַרְחֵק מִגְּבוּלְכֶם הִצַּבְתִּי מִזְבְּחִי, נָתַתִּי אֶת-סִפִּי – אַךְ זֹכֵר עוֹדֶנִּי אֶת-כֻּלְּכֶם, אֶת-כֻּלְּכֶם, תְּמוּנַתְכֶם תִּלְוֵנֵי, לֹא-תָמּוּשׁ מִלִּבִּי. לא טוב היות האדם חלוק לשניים: חציו לאדוניי וחציו לעזאזל. לא טוב! הדואליות של ביאליק בכל הקשור ליחס שלו לתרבות היהודית מגיעה לשיא לאחר שנשלח, כעיתונאי, לסקר את זוועות פרעות קישנב (1903). הטקסט שכתב ביאליק לאחר שראה, שמע וקרא עדויות, לא היה דיווח עיתונאי אלא כתב אישום חריף ומטלטל נגד אלוהים ונגד המגדירים עצמם עמו הנבחר. בפואמה הארוכה "בעיר ההרגה" לאחר תיאורי אונס מזעזעים של נשים יהודיות, כתב ביאליק את השורות הבאות: וְהֵגִיחוּ בַעֲלֵיהֶן מֵחוֹרָם וְרָצוּ בֵית-אֱלֹהִים וּבֵרְכוּ עַל-הַנִּסִּים שֵׁם אֵל יִשְׁעָם וּמִשְׂגַּבָּם; וְהַכֹּהֲנִים שֶׁבָּהֶם יֵצְאוּ וְיִשְׁאֲלוּ אֶת רַבָּם: “רַבִּי! אִשְׁתִּי מָה הִיא? מֻתֶּרֶת אוֹ אֲסוּרָה?” – וְהַכֹּל יָשׁוּב לְמִנְהָגוֹ, וְהַכֹּל יַחֲזֹר לְשׁוּרָה. חיצי הביקורת של ביאליק לא מופנים אל הפורעים ואל השלטונות שאפשרו זאת, בפעם הראשונה הביקורת היא על היהודים עצמם, שהסתגלו לפרעות ותחת להשיב מלחמה – הם עסוקים בדקדוקי הלכות. הטחות של ממש כלפי שמיא מהדהדות לאורך כל הפואמה. לדוגמה: סִלְחוּ לִי, עֲלוּבֵי עוֹלָם, אֱלֹהֵיכֶם עָנִי כְמוֹתְכֶם, עָנִי הוּא בְחַיֵּיכֶם וְקַל וָחֹמֶר בְּמוֹתְכֶם. (הטקסט המלא – באתר "פרויקט בן יהודה") כשאני קוראת את הטקסט הכאוב והכעוס הזה, איני יכולה לראות בו כפירה או נטייה לאתאיזם, לא. אין שום סיכוי שאדם שאינו מאמין יפנה זעם רב כל כך כלפי גורם שהוא אינו מאמין בקיומו. נקודת המוצא הזאת, שביאליק לא ביקש להינתק מהיהדות ושבניגוד לשפינוזה, לא "שחט" את אלוהים, מארגנת להפליא את המשך הטפתו של ביאליק – כינוס הנכסים הספרותיים של ארון הספרים היהודי והפיכתם למקור התרבות הציונית החדשה. אמר ועשה, יחד עם חברו יהושע חנא רבניקצי הוציא לאור את "ספר האגדה" – לקט מוקפד של מדרשי חז"ל. ממליצה בחום לקרוא. לא זכיתי באור מן ההפקר ביאליק הרבה לכתוב, להטיף ולדרוש בכבודה של השבת. הוא ראה ערך של ממש ביום המנוחה, בשביתה מכל מלאכה וריכוז הכוחות והנפש לתהליכים רוחניים. אך – ובהדגשה – לא בתואם לכללי ההלכה. אפשר רק לדמיין את גלגול העיניים שלו כשכתב "ובכן, 'נתנה ראש ונשובה לשולחן ערוך'? מי שיגלה בדבריי פנים כאלה, סימן שלא הבין בהם כלום" (הלכה ואגדה, 1917). לא לחינם בחר ביאליק, שכאמור היה בקי ובן בית בטקסטים מהמקורות, בפסוק המתאר את רצונם של בני ישראל לשוב למצרים, לעבדות, תחת לחיות כעם חופשי. הצעותיו, לתפיסתו, היו שחרור מכבלי ההלכה ומהמציאות העגומה של היהודי הנרדף והמשוסה, כפי שנגלתה לעיניו בעיר ההריגה, קישינב. הוא שאף ליהדות אחרת, חלוצית, חזקה, חברת מופת רוחנית באמת, לא של דקדוקי עניות אלא של הגות והתעלות הנפש. ברוח זו נוסדה אגודת "עונג שבת", והחלו מפגשים הנושאים שם זהה. המפגשים נערכו בשבת אחר הצוהריים, בדרך כלל, והשתתפו בהם מאות אנשים. עד מהרה היה המקום, קונסרבטוריון שולמית, צר מלהכיל את ההמונים, והמפגשים עברו לאולם גימנסיה הרצליה. אך גם מקום זה היה קטן מדי, שכן רבים מתושבי העיר הראשונה רצו להשתתף באירוע, ובמאי 1929 נחנך אולם "אוהל שם", ובו כ-1,200 מקומות, שנבנה במיוחד עבור פעילות "עונג שבת". ביאליק עצמו הנחה את המפגשים, ונשא דברי סיכום בתום כל הרצאה. בין המרצים היו סופרים, היסטוריונים, פילוסופים ואנשי רוח אחרים, ולפני ההרצאות הונהגה שירה בציבור. ביאליק נעשה אדמו"רם החילוני של מבקשי דעת ורוח רבים. אפילו ניגון מיוחד חיברו לו, לאדמו"ר החילוני ספוג הערכים הזה. ניגון ביאליק. ביאליק הקפיד להיכנס למפגשי עונג שבת באיחור, לאחר שהכול כבר התיישבו במקומותיהם, וכשנכנס פרץ הקהל בשירת הניגון, ונעמדו לרקוד במעגלים. טיש מודרני. יהדות כתרבות – גם בזמן הזה במסגרת החינוכית שבה גדלתי שנאה עזה הופנתה כלפי ביאליק. הוא נחשב משוקץ, ולא בגלל שורשיו הליטאיים. הוא היה סדין אדום, אפיקורס להכעיס (לדעתם), יודע את בוראו ומורד בו. היו מי שהעדיפו ללכת בדרכים עוקפות וארוכות, ובלבד שלא ייאלצו לעבור ברחוב הנושא את שמו. עד כדי כך שנאו אותו, שנים רבות לאחר מותו. כשהייתי בכיתה ב' חולקו לנו חוברות לתרגול כתיבה ללא ניקוד. אחרי שהמפקחת הדתייה חילקה את החוברות ונפרדה מאיתנו, המורה החרדית עברה בין השולחנות עם שדכן והידקה את הדפים שבהם הופיע ראשו העגלגל של המשורר הלאומי – הספקתי להציץ, השיר שעליו היינו אמורות להתאמן היה "קן לציפור". המורה נזפה בי והסבירה, "אסור להביט בפני רשע". במשך שנים התקשיתי להשתחרר מתווית הרשע שהודבקה לביאליק, וכשהצלחתי – נפעמתי. לא רק שגילתי מעיין בלתי רגיל, עצום בממדיו, של יצירה מפלחת לב, מדויקת, עשירה ורב-גונית, אלא שראיתי את ההלחם המופלא שניסה לעשות, עשרות שנים לפני שהתפקרתי בעצמי, לפני שפרקתי עול ואז ניסיתי לקבל על עצמי, להתקבל בעצמי, להיכל חדש ומעודכן, היהדות כתרבות.

נוירוטי, מסויט, סקרן ויוצר מופלא

בשנה הבאה ימלאו 100 שנים למותו של פרנץ קפקא (בשמו היהודי: אנשיל), הסופר שנחשב לאחת הדמויות המרכזיות – בעולם הספרות בפרט ובאומנות בכלל – של המאה ה-20, היוצר המורכב שכמעט שלא היה מוכר בימי חייו הקצרים, הרומנטיקן שאהב לכתוב מכתבי אהבה, אבל נדמה שמעולם לא הצליח לממש את אהבתו, והילד שיחסיו המורכבים עם אביו הקשוח השפיעו עליו, שיתקו אותו והיו מרכיב מרכזי בדימויו הציבורי – אמן חרדתי. קפקא נולד בפראג, ועד גיל 31 גר עם הוריו. לאחר שסיים את לימודיו וקיבל תעודת דוקטור למשפטים, עבד רוב שאריות חייו בעבודות משרדיות. בתחילה היה פקיד, ולאחר מכן מזכיר בחברת ביטוח. היה מאורס שלוש פעמים לשתי נשים שונות, אבל לא התחתן ולא היו לו ילדים. הוא נפטר בגיל 40 ממחלת השחפת. קפקא כתב באחד מיומניו: "אני עשוי מספרות. אין אני דבר אחר, ואינני יכול להיות דבר אחר". רוב יצירותיו הספרותיות של קפקא לא פורסמו בימי חייו. חברו הטוב, מקס ברוד, פרסם אותן חרף בקשתו המפורשת של קפקא להשמידן לאחר מותו. לאורך השנים לא מעט מיצירותיו עובדו לסרטים והצגות, וספריו מככבים בכל רשימה מכובדת של דירוגי הספרים הטובים בכל הזמנים. ביצירותיו מרבה קפקא לעסוק בתחושות הניכור של האדם הקטן מול העולם הבירוקרטי, דרך משלים ודימויים שמזמינים את הקוראים למצוא את הפשר והמשמעות שאפשר להוציא מהם לחיים עצמם. קפקא הפליא לתאר ו"לטפל" ביצירותיו בחוויות המסויטות והקיומיות שכולנו מכירים, אך מעדיפים להתעלם מהן בשגרה. עד היום נחשב קפקא לסופר נחקר ביותר, כולל ניסיונות לקשר בין דמויותיו הספרותיות המסתוריות לאירועים שחווה בחייו. לפני ארבע שנים, ובתום מאבק משפטי ממושך, הציגה "הספרייה הלאומית" כתבים, יומנים ורישומים של קפקא, בהם מחברת ללימוד עברית. בין האוצרות שנחשפו נמצא גם מכתב בן 47 עמודים שכתב קפקא לאביו. במכתב הוא מגולל מסכת של התעללות רגשית מצידו של האב, וטוען שהיא השפיעה עליו לאורך כל חייו. קפקא מעיד כי: "איני יכול להעלות בדעתי שהייתי סורר במיוחד", ולמרות זאת הוא מתאר איך כל מחשבה או יוזמה שהיה מספר לאביו זכו לתגובה עוינת. קפקא הפקיד את המכתב בידי אימו, אך מכתב זה מעולם לא הגיע לנמען המקורי. גם מי שלא נחשף ליצירותיו של קפקא, ככל הנראה נתקל בביטוי הנפוץ "קפקאי", המתאר מצב אבסורדי, לא צודק וכזה הגורם לתחושה קשה של עליבות. הביטוי הזה תקף גם לדמותו של קפקא עצמו, לפחות כפי שהיא מצטיירת בידי חלק מחוקרי הספרות. קפקא "זכה" אולי יותר מכל יוצר אחר לדימוי הקלאסי של האמן הסובל, וגם אם לא בצדק גמור, יש לכך לא מעט סיבות הנעוצות בחייו הפרטיים של קפקא. היומנים שפורסמו לאורך השנים, מכתביו רוויי ההאשמה העצמית, נוסף על העובדה שהיה תקוע במשרה פקידותית, שהיה אדם בודד, וסופר מוכשר שהתגלה רק אחרי מותו. אולם חרף היותו טיפוס נוירוטי וחרדתי, קפקא היה גם אדם סקרן מאוד. ואולי התמהיל הזה הוא שיצק תוכן ייחודי כל כך לדמות ה"קפקא". כך הוא מעיד על עצמו, שנתיים לפני מותו: "אני עצמי לא כיוונתי את חיי הכוונה שהיה בה איזה ממש. כאילו סומן גם לי, כמו לכל אדם אחד, מרכז המודל, ואז היה עליי ללכת במחוג הקובע ולהתוות את המעגל היפה. במקום זה זינקתי שוב ושוב אל המחוג, אבל שוב ושוב נאלצתי לקטוע אותו מיד (דוגמאות: הפסנתר, הכינור, שפות, פילולוגיה גרמנית, אנטי ציונות, ציונות, עברית, גננות, נגריה, ספרות, ניסיונות נישואים, דירה משלי)". (מתוך "רופא כפרי", תרגמה אילנה המרמן, הוצאת עם עובד) יצירותיו של קפקא סיפוריו של קפקא מתארים חוויות סיוטיות שנעות ונדות בין מציאות לבדיון. אחת הפתיחות המפורסמות והמסויטות בתולדות הספרות היא של הרומן "הגלגול", המתאר את קורות חייו של אדם שנהפך בוקר אחד לחרק. כך מתחיל הרומן: "בוקר אחד, כשהקיץ סמסא מתוך חלומות טרופים, ראה את עצמו והנה נהפך במיטתו לשרץ ענקי. מוטל היה על גבו הנוקשה כמין שריון, ומדי הרימו מעט את ראשו היה רואה את כרסו החומה והמקומרת, העשויה חוליות נוקשות ומקושתות, עד שהכסת כמעט שאינה יכולה להיאחז בה עוד ועומדת לצנוח מעליה לגמרי. רגליו המרובות, הדקות ועלובות לעומת מותר גופו, ריצדו לעיניו בחוסר ישע". (מתוך "הגלגול", תרגם ישורון קשת, ספריית תרמיל) קפקא אהב לשלב חיות בסיפוריו, והן שימשו להגברת החידתיות והעצמת תחושת הניכור. הוא ציווה בפירוש שלא לצייר את החרק שבספר בשום צורה שהיא. כשהמו"ל שלו ביקש לשים על עטיפת הספר איור של חיפושית, כתב לו קפקא, "רק לא זה. הכול, רק לא זה. החרק עצמו אסור שייראה. אסור שייראה גם מרחוק". קפקא גם כתב סיפור קצר על בית כנסת בו הוא מתאר חיה בגודל נמיה שהפכה לחיית המחמד של בית הכנסת. גם בשני הרומנים הארוכים הנוספים של קפקא אפשר לזהות את המוטיב הקפקאי המסויט: "המשפט", שמתאר הליך משפטי שמתנהל נגד פקיד בכיר בבנק בשם יוזף ק'. לכל אורך הרומן ההאשמה נגד ק' אינה ברורה. המערכת שמאשימה את ק' היא לא מערכת המשפט הרגילה, אלא מערכת מיוחדת, סבוכה ועמומה, שמותירה אותו חסר אונים. הרומן הנוסף הוא "הטירה", המתאר את חוסר האונים של מודד קרקעות המוזמן לטירה על ידי השלטון המקומי. בזמן שהוא מנסה להבין את מהות עבודתו, כל הדמויות שהוא פוגש לא מצליחות לתקשר איתו, והוא, מצידו, לא מבין אותן ואת תפקידן. חיי האהבה של קפקא לקפקא היו קשרים רומנטיים מורכבים וסבוכים, שביטאו את תשוקתו לאהבה ולקשר אנושי, אך גם את פחדיו העמוקים, בדיוק מכך. ארוסתו (פעמיים) הייתה פליצה באואר – קפקא נלחם על שימור היחסים איתה, ובה בעת לא הפסיק לטרפד אותם. כך הוא מתאר ביומנו את המפגש הראשון עם באואר: "האמת היא שחשבתי אותה למשרתת... פנים גרומות ריקות, שלא הסתירו כלל את ריקנותן. צוואר גלוי. חולצה מוטלת ברישול... אף כמעט שבור, שיער בלונדי, נוקשה מעט, מחוסר חן, סנטר חזק". קפקא ובאואר היו בקשר במשך חמש שנים. מאות מכתבים הוא כתב לה במהלך השנים, וגם הם יצאו לאור ("מכתבים אל פליצה". הוצאת עם עובד). לאחר שסיים באופן סופי את מערכת היחסים עם באואר, קפקא פיתח רומן אינטנסיבי עם העיתונאית והסופרת הצ'כית מילֶנָה יסנסקה, שאף תרגמה אחדים מכתביו לצ'כית. מילנה הייתה אז בת 24, קפקא בן 38. הם החליפו ביניהם יותר משלוש מאות מכתבים. "אני חושב שיש לנו תכונה אחת משותפת, מילנה", הוא כותב. "אנחנו כל כך ביישנים וחששנים שכמעט כל מכתב הוא אחֵר, כמעט כל מכתב מבוהל ממה שנכתב בקודמו ומבוהל אף יותר ממכתב התשובה" ("מכתבים אל מילנה", הוצאת כרמל). קפקא תיאר את אהבתו העמוקה למילנה בתיאורים המזכירים אהבת אם. בין היתר כתב על תשוקתו: "לכבוש את פניי בחיקך, לחוש במגע ידך על ראשי וכך להישאר לעולמי עולמים". בשלביו הסופיים של הקשר תהה: "ואולי אין זו אהבה ממש, זה שאת אהובה עלי יותר מכול; אהבה פירושה שאת לי הסכין בה אני מנקר בתוכי (הספר "שתהיי לי הסכין" של דויד גרוסמן, נקרא כך כפרודיה על ביטויו של קפקא). באחד ממכתביו האחרונים למילנה כתב קפקא כך: "כל האסון של חיי... בא ממכתבים, או מהאפשרות לכתוב מכתבים... הרי זה שיח עם רוחות רפאים, ולא רק עם רוח הרפאים של הנמען אלא גם עם רוח הרפאים שלך עצמך, שמתפתח תחת ידך במכתב שאתה כותב". בסוף ימיו עבר קפקא לזמן קצר לברלין, שם התאהב בדורה דיאמנט, גננת בת 25, ממשפחה של חסידי גור. הוא אף הציע לה נישואין, אך אביה שאל את הרבי מגור האם לאפשר זאת, וזה השיב בשלילה. מכתביו של קפקא מיטיבים להמחיש את המורכבות הרגשית שהניעה אותו להיאחז בקשרי האהבה ואף לרצות למסד אותם, אל מול הפחד והמאבק שלו עצמו בבורגנות המחייבת. חוקר הספרות דן מירון, שכתב ספר על יהדותו של קפקא, מתאר במאמר בעיתון "הארץ" את הפחד של קפקא מחיי קבע לצד אישה, חרף תשוקתו לחיים נורמטיביים ומסודרים: "לילה שבו ייאלץ לשכב במיטה זוגית לצד אישה נראה לו בעת ובעונה אחת מטרה נאצלת וגיהינום עלי אדמות. הן הלילה, וכמעט רק הלילה, נועד למחשבות, לקריאה ובעיקר לכתיבה, בעוד שהיום נועד לעבודה (עד הצהריים), לשיטוטים ברחובות, לבילוי עם חברים, לשיחות עם מקס ברוד ופליקס ולטש, לביקורים אצל אוסקר באום הסומא, ואפילו לשחייה בבריכה העירונית (הוא היה שחיין מנוסה)".

עוד בבעקבות כותבים

דור שני לבחירה

עוד בדור שני לבחירה

ויגידו לנו בנינו

מערכת המגזין

כיוצא צעיר, פסח היה עבורי תמיד חג המשפחה. כלומר, המשפחות – של אחרים. כמעט בכל ליל הסדר התארחתי אצל משפחה אחרת, שאימצה אותי כבן, וכמעט שלא ביליתי עם משפחתי שלי. דווקא שם, בבתים של אחרים, חזרתי לאווירת החג מילדותי והרגשתי שייך לחג הזה, שהמילה ״חירות״ שאותה כלל לא חשתי, הוצמדה אליו. לימים הפכתי גם אני להורה, אב לשניים. לעולם הם הגיעו שנים אחרי שיצאתי מהקהילה החרדית, ולאחר שגם חלק ניכר מהסבים, הסבתות והדודים שלהם ניתקו כל קשר עם העולם הדתי, מלבד דודה אחת ועוד חצי דוד, וגם חצי סבא – שאינו חרדי, אלא חרדל״י. הקשר של ילדיי שלי לעולם הדתי קלוש עד לא קיים, והקשר שלהם להיסטוריה החרדית-חב״דית שלי איננו, לחלוטין. הם ראו תמונות שלי עם כיפה שחורה ופאות, פה ושם שמעו סיפורים על העולם ההוא שממנו באתי, אך בהיעדר קשר, העולם החרדי כבר אינו נקודת ייחוס עבורם כלל. מבחינתם, כאילו מעולם לא הייתי אחר. בשבועות האחרונים ביקשנו מבנות ובני הדור השני ליציאה לשתף אותנו במחשבותיהם ובחוויותיהם כילדי-יוצאים, ולפתע הבנתי עד כמה ילדיי רחוקים כבר מן העולם הזה, חיים בתוך בועה חילונית-ליברלית מנותקת, בעוד אני עודני קשור בעבותות לעולם הישן, מסרב להתנתק ממנו. חלומות של ילדים לפני חודשים אחדים ביקשתי מהסטודנטים שלי לחקור, באמצעות ראיונות, מהן שאיפות הקריירה של ילדים מחברות שונות. שלא במפתיע, התשובות של הילדים החרדים נגעו כמעט באופן גורף לעולם הדתי-חרדי: להיות רבנים, לגדל ילדים, ללמוד תורה, ופה ושם חלומות קצת גדולים יותר, כמו להיות פוליטיקאי או עסקן או נדבן. כשלעצמי, כילד תמים וחמוד – יעידו אחרים, ואחרים אולי ההפך – חלמתי להיות רב, מנהיג קהילה. בחלומותיי החוזרים, צמחתי לתפקיד עד כי הרבי, האדמו״ר מנחם מנדל שניאורסון, הכתיר אותי ליורשו. יומרני, יהיו שיגידו. ייתכן, בהתחשב בעובדה שהמשכו של החלום היה משיחתי למשיח, אולי החלק של האדמו״רות הוא הסביר יותר. לימים, כשהתחלתי בתהליך היציאה, השתנו החלומות. כעת ביקשתי להיות עיתונאי חשוב שמדווח דיווחים לעולם הגדול, וסופר וחוקר ומוזיקאי ואולי גם פוליטיקאי. חלק מהחלומות הוגשמו, אחרים נותרו על העץ לקטיף ביום מן הימים רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק

השד החילוני, או האימה לקראת כיתה א'

שרה איינפלד

אני זוכרת היטב את יומה הראשון של בתי בכיתה א', בבית ספר חילוני. לפני צאתנו הכנסתי את הבקבוק הוורוד-מנצנץ לכיס צדדי בילקוט החדש, ובין הכנת הכריך לחיתוך הירקות והפרי, תהיתי לי באיזה תא מניחות האימהות החילוניות את הסכין ואת הגרזן... האם מוכרים את הפריטים החשובים האלה בקרביץ במחלקת החזרה ללימודים? נשמע ביזארי, אבל גם לאחר כמה שנים טובות בתוך העולם החילוני, גם לאחר תהליך שנעשה צעד צעד, שכלל המון חוסר ידע ואלפי חוויות חדשות, ואפילו אחרי חוויות נהדרות בגני הילדים, ואחרי מפגש יום-יומי עם המושג ״הילד במרכז״, עדיין קול קטן במעמקי נפשנו לוחש, חרד, ולא מצליח להתחבר. חינוך של שנים על שנים חלחל אל הנפש שלנו. כמעט כל הורה שבא מרקע חרדי, ואני נזהרת כאן, אחרת הייתי אומרת שכל הורה שבא מהרקע הזה, חוטף פיק ברכיים לפני המעבר לעולם החינוך החילוני. [caption id="attachment_16418" align="alignnone" width="1170"] יוני גרשטיין - מאייר חרדי[/caption] הלוא בעבר הצביעו בפנינו על כל ערס מצוי, על כל מצב קיצון, על כל אונס, ועל כל שכונת עוני – כאילו הם מצבו הרגיל של העולם הלא חרדי. ואפילו כולנו חזקים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את נפשנו, רושם הילדות לא נמחה כה מהר. פחדים וחששות גדולים מלווים את ההורים במערכת חינוך שטרייה עבורם. כמובן, אל לאף קורא לחשוב שמדובר במערכת חינוך מושלמת וחפה מטעויות, אבל בכל זאת, הנה כמה הבחנות שיעשו את התהליך רגוע יותר. הילד במרכז כהורים אשר הגיעו ממערכת מאוד קהילתית ושבלונית, חווינו ככל הנראה חוויות ילדות שבה אנו "העתק-הדבק" של שאר הילדים בכיתה / סביבה. גישת ״הקהילה במרכז״, ועל כולם ליישר את עצמם על פי הדרוש, היא גישה שמאפיינת זרמים וקהילות רבות ומסוימות בעולם. היות שאנו עברנו תהליך ומיקמנו את עצמנו במרכז ההוויה, השקפה זו מקרינה מן הסתם על החינוך. לפיכך, החינוך החילוני עשוי להתאים יותר לגישה הזו, כאשר ההבנה היא כי אין מדובר דווקא בתכנים החילוניים או בעניינים חיצוניים. אלא, קודם כול, ברמה הבסיסית של הימצאות הילד במרכז, עם כל צבעיו, ייחודו וקסמו, והבאתו, באופן יחסי כמובן, למיצוי הפוטנציאל האישי שלו. גם אם לא ניתן להגיע לתנאים האופטימליים ביותר, עדיין הגישה והמהות הן אבן יסוד בחינוך החילוני: הילד מרגיש שמושם דגש על כל רגש, על כל יכולת, ואף על קשיים. רמת השיח היא הוא-עצמו, כיצד הוא יכול לשפר את הישגיו, לתרום לעצמו, ולסביבה – בתוך מערכת שרואה אותו כפרט. בעיני רבים מהיוצאים זהו תהליך חשוב מאוד אשר נחוץ לבניית נפש הילד. קשרי חוץ-בית במצבים רבים, הורים יוצאים גם עוברים גירושים, וכאן מתווספת בעצם העובדה שאנחנו משפחה מעט שונה / חריגה. גם הורים שיצאו כזוג, עדיין מהווים קרקע הססנית כעולים חדשים, אפילו אלו הבטוחים ממש בעצמם, מגיעים בכל זאת למערכת חדשה שמעולם לא שהו בה, ועכשיו עליהם לחוותה לראשונה דרך הילד. היות שהורים רבים התחנכו במוסדות שמרנים, אשר בהם הוטמע פחד בסיסי מהשונה, עצם המעמד של הורה גרוש / חדש / משפחה ממוצא מסוים בתוך העולם החרדי, היה יכול לגרום נזק חברתי עצום לילדי המשפחה. במקומות מסוימים נצפו פגיעות בילדים מצד אנשי צוות או בני הכיתה עקב מעמדה של המשפחה. ילדי הורים גרושים, למשל, היוו טרף קל יותר, כיוון שלא היו מוגנים והשתייכו למשפחות קשות יום. ילדים ממוצא מזרחי נפגעו יותר מהעלבות ומיחס בלתי הולם מצד הסביבה החרדית היותר ״פורמלית״. ככל שהמשפחה הייתה יותר שונה, או מתקשה, או מוזנחת, או אומללה – ילדיה חוו יותר התעללות או דחייה, דווקא מתוך המערכת, ועם המערכת חונכו גם ילדי הכיתה לראות בהם נטע זר ומושא ללעג. אני זוכרת כמו אתמול את ילדי הגרושה המקומית אצלנו. הם היו מסתובבים בחוץ, מלוכלכים, בציציות פרועות, וסופגים חבטות (אמיתיות) או גערות מזלזלות מאברכי משי, כי הם הפריעו למנוחת הצהריים... במוסדות ממלכתיים מקובל כי כאשר המשפחה חד הורית או מוחלשת, שונה או עולה חדשה, או משפחה של יוצאים טריים הזקוקים לתיווך, מוענק לה שפע של עזרה והכלה. המערכת יותר קשובה, ההורים מקבלים גישה ישירה למנהלים ולשיחות מחנכת, וכמובן יועצת, אשר תפקידה לגרום לילד להנגשה ותמיכה מתאימות כדי להעלות אותו על מסלול לימודי וחברתי תואם לשאר ילדי הכיתה. במקרים של קושי כלכלי, משפחות של יוצאים יכולות לקבל הנחה בתשלומי בית ספר ועזרה בשיעורי תגבור עם מורה פרטי. זכורני שבגלל מצבי המשפחתי – גרושה וכמעט אם יחידנית, בתחילת שנת הלימודים של בתי בכיתה א', ואחר כך בתחילת לימודיו של הבן, נערכה ישיבה משותפת עם היועצת, המנהלת והמחנכת. לאורך כל השנה הדלתות שלהן היו פתוחות בפניי לכל בעיה שאלה והתחבטות. בתחילה חשתי מבוכה, והרבה מאוד הלם. כלל לא הכרתי את הרעיון הזה, ילד אחד קטן שסביבו נערכות ישיבות גדולות. ו-יועצת?! זה לא רק לאומללים? הו, הבושה! ואז הבנתי שהיא חלק אינטגרלי מהמערכת, ושכל הורה בכיתה חש שהוא יכול לרוץ אל היועצת עם כל גיהוק של הילד שלו, ולהעלות את הדברים על השלחן. כל מילה שאומר הילד או תחושה שהוא חש הופכות לדיון רציני. לפעמים אמרתי לעצמי, יאללה! אתה חש, אתה לא חש, עוף כבר לבית הספר ותן לי שתי דקות של שקט:) במקרה של חברה שיצאה מהעולם החרדי תחת קשיים כלכליים, בית הספר דאג לילדות לציוד לימודי ואף לנעליים. דווקא בית ספר דתי לייט. התחושה היא שאנחנו, ההורים, שותפים עם הצוות החינוכי ויחד דואגים לרווחת הילד. אז – הורים שיצאו, אתם לא לבד, ואני אף יודעת שהפחד ממערכת חינוך לא מוכרת הופך עד מהרה לתחושה מוגנת ויותר בטוחה. העשרה לימודית וטכנולוגית בבואנו לשנות את ערכי הבית, מחינוך חרדי לחינוך פתוח עד חילוני, עלינו להביא בחשבון שכל מארג החשיבה והלמידה של הילדים ישתנה שינוי דרמטי. החל מלימודי ליבה, וכלה בלימודים במעבדות שונות שממוקמות בבתי הספר; הרבה טכנולוגיה מתקדמת וכישורי חיים יחליפו את שיעורי הצניעות והשינון. אם יתגלה שהילד חונן ביכולות מסוימות שיכולות להריץ אותו קדימה, בית הספר בדרך כלל ייתן על זה את הדעת וישתף אותנו מיוזמתו. אבל זה בסדר להעלות את הנושא גם מצידנו, אם כהורים אנו שמים לב ליכולות מסוימות. לדוגמה, אפשר לשלב את הילד בקבוצות רובוטיקה (fll) בבית הספר. כשהבן שלי היה בכיתה ג' הוא התקדם מאוד בחומר הלימודים, והמנטור של קבוצת הרובוטיקה קיבל אישור לצרף אותו לקבוצה של תלמידי ה-ו. הילד חווה התפתחות מטורפת באופן אישי ואינטלקטואלי. לימודי אנגלית ומתמטיקה הם בקבוצות, לפי רמות ידע. ילדים מצטיינים יכולים להתמודד על מקומות בכיתות "מופת", "אופק", "נחשון" (תגגלו. זה מעניין!), וכן להשתלב כבר לקראת סוף בית הספר היסודי בתוכניות הכנה לתואר ראשון לפני צבא. התוכנית המוכרת ביותר היא באוניברסיטת בר אילן. כל בחינות ההתאמה לתוכניות אלו נעשות בפיקוח בית הספר ובמסגרתו. המסקנה העולה: כבר בבית הספר היסודי ישנו כר התייחסותי נרחב ליכולות שונות, ותוכניות למידה שיכולות לקדם תלמידים מתאימים למקומות נהדרים בלימודים ובחיים. בל נשכח: מלגות ספורט למצטיינים ונבחרות מקומיות – של בית הספר או של העירייה. בנבחרות העירוניות הקבוצות מורכבות מילדים מכלל השכבות של בתי הספר בעיר. בגיל תיכון, מקובל שילדי הכיתה כולם מגיעים למשחקים ולתחרויות, יושבים ביציע ומעודדים. בשורה התחתונה – הילדים זוכים להתייחסות ולפיתוח בשלל תחומים, כולל אלו שמעוניינים בפיתוח גופני. ילדים אלו יטופחו ויקבלו מענה, ואלו שירצו בכך, יוכשרו לצלוח תחרויות מקצועיות ולפתח קריירה. לסיכום, במקום להיזכר באופן שבו הוצגה לנו מערכת החינוך החילונית דרך עיניו של הקריקטוריסט יוני גרשטיין, עדיף לפקוח את העיניים ואת האינטרנט, ולהבין שאפשר להביא את הילדים למקומות מדהימים ולפתוח להם אופקים שהם מעולם ולעולם לא היו מקבלים במערכת החינוך החרדית. כאמור, אין מדובר במערכת חינוך מושלמת, אבל כל בעיה, רגשית, לימודית, אלימות – מטופלת בצורה עמוקה וטובה הרבה יותר מכפי שאנו זוכרים מהילדות. ופנינה אחרונה בנושא האלימות: המכות, הו המכות שהיו אצלנו, בבית יעקב. משיכות השיער האלימות, בריונית הכיתה, הרזה והמפחידה, שעד היום לכולנו יש סיוטים ממנה, נושא שכנראה קורה אצל כל הילדים גם בקודש פנימה, אבל במערכת החרדית לא מטופל וכאילו לא קיים. שנים קינאתי בבת שלי, שלא התחנכה ככה, שלא גדלה בעולם שבו אפשר כך סתם לחטוף סטירה מחברה...

עוד בדור שני לבחירה

צבא

עוד בצבא

חרדים לנשק

מני פלד

לאחרונה התפרסמו בכלי התקשורת נתונים על מספר החרדים שפנו לצה"ל בעקבות המלחמה בעזה בבקשה לגייסם לאלתר. על פי חלק מהפרסומים מדובר ב-2,000 פונים; על פי גורם הבקי בנתונים מדובר במספר נמוך יותר. כך או כך, השאלה שמהדהדת במרחב הציבורי היא, האם אנו עומדים בפני שינוי ביחסה של החברה החרדית לשאלת הגיוס לצה"ל? כדי לעסוק באופן עמוק בשאלה זו עלינו להפליג לאחור, אל המלחמה הראשונה, מלחמת העצמאות, אז ניתן לחרדים פטור מגיוס. באותה עת פנו ראשי הישיבות לראש הממשלה דוד בן גוריון וביקשו ממנו לפטור את בחורי הישיבות מחובת ההתייצבות לקרב. בדיון שהתקיים בוועדת החוץ והביטחון של המועצה הזמנית (אוקטובר 1948) דיווח דוד בן גוריון על בקשה זו: "יש 400 בחורי ישיבה, שהם כולם בגיל צעיר ושאם הם יתחייבו בגיוס יהיה צריך לסגור את בתי הישיבות, ושהם גם בארצות אחרות שוחררו מגיוס, ושהיה הסכם שהם ישוחררו". למרות ההצהרות הרשמיות לפיהן יוענק להם פטור מגיוס, בפועל, ברגע האמת, הוצאו צווי גיוס לבחורי הישיבות. ולא סתם בחורי ישיבות אלא למובחרים ביותר שבהם, אלו שלמדו בישיבת לומז'ה בפתח תקווה. בראשית ימי המדינה ישיבה זו נחשבה למובילה ומרכזית בציבור החרדי. את שהתרחש בישיבה בעקבות כך אנו יודעים מתיאוריו של אחד מתלמידיה דאז, מי שלימים הפך למנהיג הציבור הליטאי, הרב חיים קנייבסקי. הסיפור, שציטוטים ממנו הובאו באתר ב"חדרי חרדים", תואר מפי הרב בשנת 2009, עת הגיע לניחום אבלים לאחר פטירתו של הרב גרוסברד, מרבני הישיבה הנודעת. לבני המשפחה המופתעים לראותו אמר שהגיע בשל הכרת הטוב שיש לו לאביהם. לימוד גמרא על הגבעה בגבול מצרים וכך סיפר הרב: בימי מלחמת השחרור קיבלו בני הישיבות הודעה מהממשלה שזה עתה הוקמה כי בשל מצב החירום שנוצר – הכול צריכים לקום ולהגן על גבולות המדינה. איש בל ייעדר. את ההודעה קיבלו בהיכלי הישיבות בהלם מוחלט; מה לצורבא מרבנן ולשדות הקרב? אלא שההוראה הייתה חד משמעית ואותה אין להשיב. ההודעה התקבלה גם בישיבת לומז'ה, והנהלת הישיבה מינתה את הרב גרוסברד למפקד "פלוגת לומז'ה", והציבור יצא לדרכו לגבול מצרים, להגן על גבולות המדינה המתהווה. הגר"ח הוסיף וסיפר שארגון "ההגנה" לא סיפק למתגייסים הטריים מלומז'ה רובים או אמצעי לחימה מודרניים אחרים, ושכלי הנשק שלהם היו מקלות ואבנים בלבד. עוד תיאר כי הרב משה סולביצ'יק בכה בדמעות שליש כל הדרך אל הגבול המרוחק, וכי הכול חששו מהבלתי נודע. הגר"ד פוברסקי, שאף הוא למד בלומז'ה באותם ימים, התחבא בתא שירותים בישיבה וכך חסך מעצמו את היציאה למשימה הקשה. על ההתמודדות שלו עצמו בשדה הקרב סיפר הרב: "כשהגענו למקום אמר לי הרב גרוסברד שאני יכול ללכת וללמוד על הגבעה. הוא רק ביקש שאצטייד במקל ובאבנים, וכך היה. לקחתי את הגמרא, ועליתי לראש הגבעה, ושם למדתי עד שוך הקרבות". "היום", סיים הגר"ח, "באתי להגיד תודה למפקדי על מה שעשה למעני. אני עושה זאת באמצעותכם, בניו". רוחות של שינוי בישיבת חברון מים רבים זרמו בנחלי הדרום מאז התייצבו הרב קנייבסקי ופלוגת לומז'ה להגן על הגבולות. עד לא מזמן נדמה היה כי גיוס חרדים לצה"ל באופן שבו גויסו במהלך מלחמת העצמאות לא ישוב עוד לעולם. אך בבוקר שבת, 7 באוקטובר 2023, כל ההנחות המוקדמות קרסו. התחושה בישראל שלאחר שמחת תורה תשפ"ד היא שאנו בסכנה קיומית. תחושה זו מחלחלת גם בקרב קבוצות בחברה החרדית, חרף העובדה שקהילה זו נפגעה פחות באסון. עד למערכה הנוכחית התפיסה הרווחת בחברה הישראלית, שהיו לה תימוכין במערכת הביטחון, הייתה שלצבא אין צורך אמיתי בגיוס חרדים. המתווים השונים שפורסמו עסקו בשאלת הורדת גיל הפטור, והמיקוד עבר משירות בצבא להשתלבות בשוק התעסוקה. אך כשפרצה המלחמה והציבור הישראלי גילה לתדהמתו שרעיון "צבא קטן וחכם" לא עמד במבחן המציאות, החלו להישמע קולות הדורשים גיוס חרדים. הפעם, גם בקרב חלקים בציבור החרדי עצמו התעוררה תחושה שזו השעה להתייצב תחת האלונקה. עדות לשינוי בסנטימנט הציבורי ראינו באירוע חריג שהתרחש בישיבת חברון בירושלים. לישיבה הגיע ארז אשל, קצין במילואים ואיש הציונות הדתית. אשל עלה על הדוכן וקרא לבחורים לעזוב את היכל הישיבה ולהצטרף לכוחות הלוחמים. אשל גם ניסה להתקבל לבתיהם של רבנים חרדים מובילים ולהשמיע באוזניהם את הדרישה להצטרפות שומעי לקחם לנשיאה בנטל. הקצין ציטט באוזניהם את התהייה בפסוק: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה". אולם בקרב ההנהגה החרדית, כפי שנראה כעת, הדעת אינה נוחה מהשינוי המסתמן. באופן יוצא דופן הביטאון "יתד נאמן" של מפלגת דגל התורה ו"הפלס" עיתון הפלג הירושלמי כמו יישרו קו במאבק נגד הרוח החדשה הנושבת במחנה. הרב דוד כהן, ראש ישיבת חברון וחבר מועצת גדולי התורה של דגל התורה, צוטט במוסף סוף השבוע של "יתד נאמן", עשרה ימים מפרוץ המלחמה: "הלב שותת דם על הדיבורים הנשמעים בשולי המחנה, שכביכול בעת צרה כזו, שכל ישראל בסכנה, צריכים ללכת ולסייע ולצאת מכותלי הישיבה. מי שמדבר דיבורים כאלה אינו שייך כלל לידיעה מה היא תורה, מה הוא כלל ישראל, מה הם בני הישיבות, ומה הם המושגים של אורייתא וישראל וקודשא בריך הוא חד הוא". בעיתון "הפלס", תחת הכותרת "מחאה רבתי עקב הפרצה החמורה" נכתב: "רבים בקרב ציבור היראים הביעו זעם רב על הניסיון לנצל את המצב הקשה כדי לחולל מהלכים שלטוניים, המאיימים על היכלי הישיבות ועל שמירת חומותיו של הציבור החרדי". מנגד, נשמעים קולות מרכזיים שונים. הרב משה מרדכי פרבשטיין, עמיתו של הרב דוד כהן בראשות ישיבת חברון ורב צבאי בעברו, השמיע מסרים אחרים, מסרים המתכתבים עם סיפורו של הרב קנייבסקי על האופן שבו נהגה ישיבת לומז'ה בעת פקודת הגיוס ב-1948. "מבחינה עקרונית זו מלחמת מצווה ועל כן היינו אמורים להתגייס, אלא שאין לנו את ההכשרה לכך ולכן התרומה הטובה ביותר היא לימוד תורה שמגן על עם ישראל רוחנית", אמר הרב לתלמידיו בסעודה שלישית בישיבה. הדברים לא התקבלו בעין יפה בקרב אחדים מהתלמידים, והיו מי שסברו שעליהם למחות על כך. במאמר מוסגר נציין שהגדרת מערכה כ"מלחמת מצווה" ועיסוק בשאלת הפטורים מגיוס בעת מלחמה כזו הם עניין שנידון בהרחבה בספרות הפוסקים. יש הסוברים כי כל מלחמה שמטרתה הצלת עם ישראל היא מלחמת מצווה, ויש החולקים על כך; יש הסוברים שבמלחמת מצווה הכול חייבים להתגייס, ומנגד יש הטוענים שגם במקרה כזה שבט לוי פטור מן הגיוס. החוק שפקע והצעת החוק שנקברה ובחזרה למציאות בישראל בימים אלו – נזכיר כי לפי תוכניות הממשלה ובתואם לדרישת המפלגות החרדיות, במושב החורף הקרוב של הכנסת היינו אמורים לשמוע ולראות כיצד מוסדר חוק דחיית גיוס לצעירים חרדים. לפי הצעת חוק, הפטור אמור להיות גורף לכל מי שרשום כתלמיד ישיבה ולבטל תנאים כמו עמידה ביעדי גיוס. ההערכה במערכת הפוליטית היא שהחוק במתכונתו המקורית נקבר ב-7 באוקטובר בשעה 6:29 בבוקר. עוד נזכיר כי באמצע חודש אוגוסט, רק כמה שבועות לפני האסון הנורא, ארגון "אחים לנשק" והתנועה לאיכות השלטון עתרו לבג"ץ בדרישה להורות לשר הביטחון לגייס את כלל בחורי הישיבות לאלתר. התביעה הגיעה בשל הכוונה לחוקק את החוק שהוזכר לעיל ובעקבות פקיעת תוקף חוק הגיוס ואי הסדרת המעמד החוקי של בני הישיבות. המדינה, בתגובה לעתירה, ביקשה אורכה ובג"ץ נעתר לבקשה. הוואקום החוקי נמשך. "מי שבירך" לחיילי צה"ל בבית המדרש של בעלזא והתראה מטייס לשעבר בשונה מעיסוק בשאלת גיוס חרדים לצה"ל – שאפשר לשאת ולתת אם מדובר בשינוי של ממש או בתהליך שולי המאפיין פרטים יחידים במחנה החרדי – היחס לחיילי צה"ל השתנה באופן מהותי. לפי כלי תקשורת חרדיים, בתפילת השבת בבית המדרש הגדול של חסידות בעלזא נאמרה ברכת "מי שבירך לחיילי צה"ל". אירוע חריג ביותר. כולנו ראינו תמונות וסרטונים של חרדים קושרים ציציות עבור החיילים ושמענו עדויות על נשים חרדיות הטורחות ומבשלות ארוחות לחיילים. גם התגייסות זו לוותה בביקורת פנימית. טייס קרבי לשעבר שחזר בתשובה כתב במייל – שהגיע לתפוצה רחבה בקרב המגזר החרדי – כי השינוי ביחס לצה"ל ישפיע על העיסוק בסוגיית העיסוק בימים שלאחר המלחמה. "אם עמית סגל מצייץ הערב: 'איזה קידוש השם, נשים מת"א אוספות עכשיו אוכל מנשים חרדיות בב"ב למען החיילים...' הוא בחור פיקח ובטח לא משועמם בימים כאלה, הם פשוט מחכים לנו בפינה – כשיעבור זעם ויגיע חוק הגיוס הם יגידו לנו, 'הרי גם אתם מבינים שברגע האמת חייבים את צה"ל, אז למה אתם לא חלק מזה?...' ומה נענה להם?" תורתם – נשקם לא נוכל להשלים את סקירת המצב בציבור החרדי בלי להזכיר את החלטת הרבנים להקדים את זמן שיבת הבחורים לישיבה. במוצאי שמחת תורה, כשהחלו להתברר ממדיו של האסון המזוויע, הוחלט להשיב את התלמידים לישיבות ולא להמתין לראש חודש חשוון. מדובר באירוע היסטורי, שכן לוח הזמנים של הישיבות התקבע במגזר הליטאי כדבר קדוש שאסור לשנותו. החריג היה במלחמת יום הכיפורים, אז נותרו הבחורים בישיבות ולא שבו לבתיהם במוצאי החג. במכתב שפורסם ב"יתד נאמן" למחרת האסון בדרום כתבו הרבנים לנדא, הירש ופוברסקי: "הראוי הוא מכל הבחינות לאור המצב החמור מאוד והבלתי ברור שיוקדם הזמן של החורף ביום א' או ביום ב'. כל ישיבה לפי האפשרות שלה ובכפוף להנחיית הרשויות". אך גם ברוח זו, של שינויים וביטול תוכניות, קשה לנחש אם קבוצת החרדים שבחרה להתגייס לרגל המצב משקפת אירוע נקודתי או שהיא הסנונית המבשרת על תחילתו של עידן חדש. סביר להניח כי אופייה של ישראל ב"שש אחרי המלחמה" ישפיע על הכרעת סוגיית הגיוס. אם אכן הנושא הלאומי והצורך בגיוס יהיו בקונצנזוס נרחב, ייתכן שייווצרו לחצים חיצוניים ופנימיים על הנהגת החברה החרדית להוריד מהפרק את רעיון הפטור הגורף לצעירים ולהסדיר את מעמד בחורי הישיבות באופן אחר. כזכור, הצורך בהסדרה אינו קשור למלחמה אלא לפקיעת תוקף חוק דחיית השירות של בחורי הישיבות. לבסוף, נזכיר את "הישיבות לנושרים", ישיבות שהוקמו כדי להשאיר במרחב החרדי צעירים שאינם מעוניינים במסגרת ישיבתית קלאסית. הישיבות הללו הן למעשה תחליף גיוס לאותם צעירים. נותר רק לתהות האם – ברוח מסר "תן לי יבנה וחכמיה" – ההנהגה הרוחנית והפוליטית של הקהילה החרדית תקבל בהבנה או בהסכמה שבשתיקה פתרון שמהותו היא גיוס של כל אותם צעירים חרדים שתורתם אינה בהכרח אומנותם.

ציונות, זיכרון ומה שביניהם

עטקא דיקשטיין

המקום: רחבת הדגל בבט"ר (בסיס טירונים) ניצנים. הזמן: יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. השעה: 04:00-02:00 בלילה. אני בתפקיד החיילת הדנדשה ממש. מצאתי עצמי חמושה ב-M16 ארוך, עושה פטרולים סביב פלוגת "הראל", הפלוגה שאליה השתייכתי. כמצופה מאותה שעת לילה, השקט שלט באוויר, מה שנתן לי מספיק זמן לעסוק במחשבותיי. לפני שבוע בערך עליתי לראשונה על מדי צה"ל. עבדתי קשה מאוד להגיע לדרגת "חיילת" מאז שהחלטתי לבטל את "פטור הדת" שקיבלתי אוטומטית כיאה לילדה חסידית. אבי שליט"א שמע בטעות על תוכניותיי להתגייס, והכריז "על גופתי המתה את תהיי בצבא!" (אבא עד היום עושה מילואים, למרות גילו המבוגר). גילוי נאות קטנטן: המשפט הזה הכניס לי כוחות, רצון ומוטיבציה גדולה יותר להתגייס. בתחילה ראיתי בגיוס שלי דרך להיכנס לעולם החדש שצנחתי אליו בגיל 20. אחרי שפגשתי במסגרת העבודה בנות לפני גיוס, הבנתי שזה לא ראוי להמשיך להשתמש בפטור דת בזמן שרוב הבנות בסביבתי עסוקות במיונים לצבא או בשנת שירות שלפניה. מפה לשם, כעבור שנה וחצי מרגע ההחלטה שלי להתגייס, הייתי בשרשרת חיול שבסופה קיבלתי תלבושת בצבע ירוק זית, מדים שיהפכו להיות לי עור שני בשנתיים הקרובות. אני זוכרת את המסדר הראשון שלי; נזרקו שם המון מילים שלא הבנתי את פירושן, וצעקות צעקות צעקות. מהלחץ פעלתי כמו תוכי חרוץ, וחיקיתי אחד לאחד את החיילת שעמדה לפניי. בסוף המסדר העלו את הדגל לראש התורן, ופתאום ראיתי עשרות חיילים בכל הגילים עומדים ברצינות רבה, משל היו בתפילת נעילה בסופו של יום הכיפורים, ומצדיעים לדגל בקדושה. ככה זה היה נראה לי, והצחיק אותי ממש. אימצתי את כל כישרון המשחק החבוי בי, ועוד קצת, כדי שפרצופי לא יסגיר את שמוחי חושב. לא הבנתי את העניין, כולה חתיכת בד לבן עם קצת צבע כחול. מה כל ההצגה הזו? כיוון שהשחרור לשבת היה חשוב לי (היה טיול של הל"ל באותו סופ"ש) שמרתי את מחשבותיי לעצמי וכיבדתי את חוקי הפורמט בעמידת דום ובהצדעה. אחר כך, ברחבת המסדרים, בעודי מפטרלת בחושך הרהרתי בחוויה המשונה הזאת. חשבתי על המשמעות של יום הזיכרון, על האנשים שחיים ציונות ויונקים אותה מגיל קטנטן, כמו שאני ינקתי רבי, תניא ושאר דברי חסידות. בשנים עברו היחס שלי/של סביבתי לימי זיכרון ועצמאות היה ביטול מוחלט, אלא אם כן נמצאים ברחוב בשעת הצפירה וצריך למצוא חן בעיני החילונים ומכבדים אותם בעמידה ואמירת פרק תהילים. זהו, אלו היו הלכות החג+זלזול חרדי-חב"די אופייני. באותה שמירה ניסיתי להתחבר לחיילים שנהרגו. חשבתי על דוד יוסי, דודה חני ובנם שובאל שנהרגו בפיגוע. חשבתי על סבתא שולה, ששכלה בן, כלה ונכד, ובכל שנה הייתה הולכת לטקס של המדינה, עד שנפטרה. אולם מחשבותיי נגדעו למשמע קולות מוזיקת טראנס, ובאחת נזכרתי, אם אתמול היה יום הזיכרון הרי שכבר נכנסנו ליום העצמאות. כעת המצווה היא לשמוח. עד שהצלחתי להתחבר לאנשים שמתו בשביל שאני וסביבתי נחיה במקום בטוח יחסית, פתאום זה נגמר. עכשיו אנחנו שמחים, יש אפילו מסיבת טבע מעבר לגדר הבסיס. הידקתי את הקסדה לראשי ואת האפוד לגופי והתחלתי לרקוד, כאילו אני לא לבד ברחבה. מאז הצבא היחס שלי ל"חגים של הציוניים" השתנה מזלזול ולעג להערכה והוקרה. על כך אני מלאה בהודיה. חג עצמאות שמח!

עוד בצבא

שאלה טובה - הפודקאסט

עוד בשאלה טובה - הפודקאסט

פודקאסטים

מערכת המגזין

פודקאסט "שאלה טובה" נולד מתוך הצורך לענות על השאלות הטובות שהיוצאים והיוצאות נשאלים בכל מקום שאליהם הם מגיעים. לכל יוצא ויוצאת יש את הסיפור הייחודי שצובע את תנועת היציאה בצבע חדש ומיוחד, סיפור שמהווה מודל מיוחד להשראה. חלי עובדיה - יוצאת החברה החרדית, פרסומאית ואשת תוכן, ועדי גורל - חילונית מלידה, בימאית ויוצרת, משוחחות עם יוצאות ויוצאי החברה החרדית, על הדרך שעברו ועוברים, על הלבטים, על האתגרים, על הניצחונות הגדולים והקטנים ועל המקום שיצרו לעצמם בעולם. עדי, שגדלה בבית חילוני שמקדש את האינדיבידואליות, וחלי, שגדלה במשפחה חרדית שמקדשת את הקהילתיות, בודקות עם האורחות והאורחים מה דומה ומה שונה במסעות החיים של בנות ובני התקופה, וכיצד אפשר לצמוח ולשגשג דווקא מתוך משבר זהות ומעבר בין העולמות. כל פרק בפודקאסט מוקדש לנושא שכולנו עוסקים בו בחיינו: ערכים, משפחה, אוכל, תרבות, מיניות ועוד... אהממ, מומלץ להאזין בנחת עם כוס תה ועוגיות עד חצות ☕ פתיח הדמיון והמוח איך מגיעים מבית ספר "בית יעקב" למחקר במעבדת מוח? שאלה טובה! תמר טרוזמן עשתה את זה והתארחה כדי לספר. שומרת אחותי מה עושים כשאחותך הקטנה והחרדית מגיעה אלייך ורוצה לראות סרט? שאלה טובה! רסל דיקשטיין קפצה לאולפן כדי לדבר על זה עם חלי ועדי. מזון לנפש מה לבחור ישיבה ולתבלינים מהמזרח? שאלה טובה! חיים שולמן שף פרטי שסלל את דרכו בעולם הקולינריה, התארח כדי לספר. תאוריית הקשר האם אפשר לתקן דפוסי היקשרות שקולקלו בילדות? שאלה טובה! מיכל שוורץ פסיכולוגית, יועצת זוגית ומנחת קבוצות בשיחה מרתקת ומלאת תיקון ותקווה. העולם הוא במה איך נערה חרדית הצליחה להתקבל לבית הספר למשחק הנחשב בארץ? שאלה טובה! טס מאיר שחקנית ויוצרת, משתפת בדרך הארוכה מכיכר החתולות בירושלים עד לבמות התיאטרון. שירת חייה מה לשירי שבת ולבמות האופרה? שאלה טובה! שני אושרי זמרת אופרה ויוצרת עצמאית, מספרת על המסלול המרתק של חייה, על גילוי שורשים והתחברות למקורות מבלי לוותר על הדרך העצמאית, על שירת הנשים התימניות, על ניצול משברים לצמיחה ועל המוזיקה המרפאה. אבות ובנים מה עושה מעצב פנים חרדי שאינו מסוגל עוד להמשיך להעמיד פנים? שאלה טובה! יוסי ואבי בניש אב ובנו שיצאו מחסידות גור, מספרים על הנתיב שפילסו לעצמם מעולם של שחור-לבן לעולם של צבע ואינספור אפשרויות. תיקון עולם האם החברה החרדית עוברת שינוי בשנים האחרונות? שאלה טובה! יהודה שוחט עיתונאי, עורך, מרצה ומהפכן מלידה, בשיחה על הכוח המניע למהפכות ותיקונים. הבגד עושה את האדם? איך מאפשרים ליוצאות ויוצאי החברה החרדית לגלות את הסטיילינג האישי שלהם? שאלה טובה! תמי מונטאג צלמת וסטייליסטית יוצאת החברה החרדית, מספרת על המשמעות הגדולה שנמצאת דווקא בפרטים הקטנים. זמן לצלול מה מסמלים מים בחברה החרדית וכיצד הם יכולים לייצג חופש? שאלה טובה! חלי עובדיה מגישת הפודקסט בשיחה עם עדי גורל על בחירות טובות ועל הורות חדשה. פרק בונוס עם איזי פוליאס מין ומיניות - חקירה ודרישה.

עוד בשאלה טובה - הפודקאסט

מגדלור

עוד במגדלור

נביא הזעם חסר השיוך – או בבואת הקונפליקט הישראלי?

אורי אלטמן

בי"א אלול תשנ"ד (18/08/1994) הלך לעולמו פרופסור ישעיהו ליבוביץ. פרופ' ליבוביץ נחשב אחד מהוגי הדעות הגדולים של העם היהודי במאה ה־20. דומה כי אפילו הביטוי "איש אשכולות" לא יכול להמחיש את היקף פועלו האינטלקטואלי. הוא היה מדען ופרופסור לביוכימיה ולכימיה אורגנית, תלמיד חכם, כותב והוגה בתחומי המדע, הפילוסופיה, המוסר, יהדות וכן שימש כעורך האנציקלופדיה העברית. רבות נכתב על דעותיו ועל אישיותו יוצאות הדופן. את הניתוחים המלומדים על־אודות משנתו אשאיר לפילוסופים טובים ממני, אך בשורות אלה אנסה לגעת בייחודיות שלייבוביץ' הביא לחברה הישראלית, דבר שאולי יסביר את סוד הפופולריות שלו. מיותר לציין שהבולטות של ליבוביץ באה לו בשל אמירותיו הפרובוקטיביות; הפרופסור לא חסך את שבט לשונו והרעיף דברי ביקורת חריפים ושנונים, נטולי צנזורה, על החברה, על פוליטיקאים, על רבנים ושאר מנהיגים. מייד לאחר מלחמת ששת הימים, שעה שבמדינת ישראל שררה אופוריה בעקבות הניצחון המהיר והעם נהר בהתרגשות לכותל המערבי ולשאר חלקי העיר שאוחדה לה יחדיו, דברי הביקורת של ליבוביץ היו חריגים באקלים החברתי. הוא ביקר את הפיכת הכותל לאתר לאומי, ובמאמר שפרסם ב"הארץ" תחת הכותרת "הדיסכותל", הציע להקים את "דיסקוטק השכינה" ברחבת הכותל. אמירות פרובוקטיביות מפורסמות שלו נאמרו כשביקר את מהלכי השלטון ביחס לערבים, ואמר "יש יהודו־נאצים", וכי "מנטליות נאצית רווחת בקרבנו". לא פלא אפוא שכאשר בשנת 1992 הוחלט להעניק לו את פרס ישראל, נוצר לחץ ציבורי חזק נגד ההחלטה, וליבוביץ נאלץ להודיע שהוא מוותר על הפרס. האם הפופולריות של פרופסור ליבוביץ נובעת מהתעניינות אינטלקטואלית בדבריו ובמפעלו האקדמי והרעיוני, או שה"אקשן" שיצרו אמירותיו השנויות במחלוקת והחריגות בחריפותן הוא שהסב אליו קשב ציבורי רב כל כך? נראה שהאחרון הוא הסיבה, אבל לא רק. ליבוביץ לא היה פרופסור מרוחק ומתבודד במגדל השן האקדמי, אלא "ירד לעם", השתתף בכינוסים ובתוכניות טלוויזיה, וענה באופן אישי למכתבים ששלחו לו. כל אלו עשו אותו נגיש במיוחד. אך ספק אם הקהל הרב שגדש את האולמות ושתה בצמא את דבריו התעניין בפילוסופיה וברעיונות המורכבים של ליבוביץ, או רק במשנתו הפוליטית, החריגה כל כך. אבל בזאת לא מסתכם קסמו של האיש. לתפיסתי, ליבוביץ ייצג בדמותו ניגודים שמאפיינים במידת מה את החברה הישראלית, דווקא משום שלא ניתן לשייכו לאף משבצת קיימת, לא אז ולא עכשיו. כאדם ששמר מצוות באדיקות, חבש כיפה שחורה גדולה והודיע שהצו הדתי אינו כפוף למוסר, היינו יכולים לחשוב שמדובר בדמות של חרדי. גם העובדה שנאמנותו ליהדות התבטאה בקיום הוראות ההלכה והמצוות המעשיות (ולא בעיסוק בעצם האמונה באל למשל), יכולה הייתה לקשר אותו למגזר שמתנהג כך הלכה למעשה. אך בהיותו איש אקדמיה שמדבר בחופשיות על מדע ואבולוציה, הוא לא היה שייך לשם. עבור המגזר הדתי־לאומי הוא היה שמאלני מדי, ועבור השמאל הוא נחשב דתי מדי. כך נוצרה משבצת קטנה, ייחודית, ליבוביציאנית, שהיא קצת מהכול ונגד כולם, ובבת אחת. המעניין ביותר הוא שעיקר הכשרתו האקדמית של ליבוביץ הייתה בתחום המדעים המדויקים, בביוכימיה וברפואה, ובציבור הוא מוכר בזכות עמדותיו הפילוסופיות וההגותיות. למרות הדמות התקיפה שהציג באופן פומבי, מכתבים רבים שנשלחו אליו (והתקבצו לספר "רציתי לשאול אותך פרופסור לייבוביץ", הוצאת כתר, 2014) מגלים שהיו כאלה שראו בו מורה דרך לחיים, והמענה הסבלני שלו אליהם מציג צד מרוכך יותר באישיותו. במידה מסוימת, ניתן לומר שבקרב המגזר החרדי ליבוביץ זכה להילה של "גדול", מעמד שאליו מגיע תלמיד חכם בדרגה גבוהה, וכך דעתו הופכת ל"דעת תורה" ורלוונטית גם בעניינים שאינם קשורים ישירות לתחום ההלכתי. כך לא היה נושא שבו דעתו של ליבוביץ לא הושמעה בקול רם וזכתה להתייחסות נרחבת. "נביא הזעם של החברה הישראלית" – כפי שכונה, אולי השתמש במילים חריפות כדי לבלוט ולגרום לסביבה להקשיב לו, דבר שבמבחן התוצאה התברר כטקטיקה מוצלחת. הוא אכן קיבל במה נרחבת מאוד לדעותיו העיוניות והפילוסופיות, ושמו קובע לנצח כאחד מהוגי הדעות המפורסמים והמשפיעים ביותר, ויוכיחו זאת אזכוריו החוזרים בשיח הציבורי גם כיום.

הכהן הגדול של האהבה והייאוש

במלאות 50 שנה למלחמת יום כיפור משרטט נחי וייס אינטרפרטציה אינטימית ואבני דרך במוזה היהודית של גיבור התרבות שלו לאונרד כהן | בלי גיטרה ועם דחף מיני שמומר לדחף פטריוטי עזב האמן רב־הכישרונות את האי התכול־לבן ומוצף המוזות – ונחת היישר בקו האש של מלחמת יום כיפור | מסע בין אירועים שהותירו חותם עמוק בכהן הרוקנרול היהודי, פרנסו לא מעט מיצירותיו ואף הנציחו אותו כגדול האומנים האוניברסליים שקידמו זהות יהודית הומנית ופלורליסטית מצב הרוח של תחילת שנות השבעים בישראל מבטא לא רק את האופוריה של מלחמת ששת הימים, על שלל ניצחונותיה והשיבה לאתרים הקדמונים שסופחו מחדש כלב אבות על בנים; מוזיקת הרוק בוקעת עם שחר חדש, המכנסיים האופנתיים מתרחבים, הבחורות משתזפות בחופי הים, שוברי הקופות מנסחים את הסלנג הישראלי המעודכן, ישראל שקועה בשיאם של שינויים טכנולוגים וטלוויזיה מתקדמת, שארם א שייח' היא פנינת החמד שלנו – גם בלי שלום, הסמים מרקדים מיד ליד בשעה שהפינק פלויד מושכים דיסטורשנים בסיבוב הופעות מסביב לעולם. ה־ Dark Side of the Moonבשלבי הפקה אחרונים לפני פריצה לאור, ואם רצינו להתנבא על הצרות העתידות לבוא באינפלציה קשה ומלחמה עקובה מדם, היינו צריכים לגשת למדוד את הדופק בקו התעלה, אי־שם בדרום הרחוק. הסוריאליזם בין תל אביב לתעלת סואץ התברר בדיעבד, כמו שמתאר מאיר אריאל בהקדמה לשירו "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ". כך נראו הרגעים לפני השבר הגדול של האתוס הישראלי: "יש דברים שנגמרים, אבל החיים כל הזמן נמשכים... כמו שלושה חודשים בעיר סואץ על מנגלים עסיסיים נוטפי שומן בשר כבש טרי הולך ונצלה, שותים וודקה מתובלת בסירופ פרחי אשכוליות, שהיה ידוע בכל המרחב בשם "קוקטייל־נפיץ־מעיך"... [החיילים] מזינים את עיניהם בתמונות אמצע שנתלשו מתוך חוברות ששלחה אשת הנשיא דאז לכוחותינו בחזית – מה שנקרא 'תמונות־חזית'... "ובתוך כל הרע הזה תראו כמה טוב... עושים חיים משוגעים. העורף משתגע להשיג פחית נפט בשביל לפתוח איזה דוּד, בשביל להשקות או לחמם איזו חממה, ואתה שוכב לך על מנגלים ומגרד באוזן בשביל הנימוס... אז מה עושה נער עברי הרחק מהמולדת?..." 01 / לעצור את הכדור: אופוריה ובועות מתפוצצות באותה תקופה עובר הטרובדור היהודי־קנדי לאונרד כהן שלל התנסויות בשבילי האומנות והמתודות הרוחניות, מתודלק בלא מעט אל.אס.די. הוא גדוש בשפע הנעורים וחדוות החבורות הנועזות, מעיין הכתיבה והרומנים המגוונים. התיאבון המיני והאופטימיות שבאמצעותם התגבר על הדיכאונות הקליניים, כמו ביקשו לחיות את חלומותיו המנחמים, גם אם היו רחוקים מיישובו של עולם, כפי שהתבטא פעם ביחס למלון "צ'לסי הוטל" – שבו בילה לצד אנדי וורהול, ג'וני מיטשל, בוב דילן וג'ניס ג'ופלין – כי הוא חובב במיוחד "מקומות שאפשר להביא אליהם בארבע בבוקר גמד, דוב וארבע בחורות צעירות, לגרור את כולם לחדר שלך ואף אחד לא יגיד לך כלום". עם הולדת בנם אדם, מוצאים לאונרד כהן ואהובתו סוזאן נחמה והתגשמות של אהבה טהורה, ועמלים לבסס את הקשר הזוגי והמשפחתי. אולם לא עובר זמן רב עד שסדקים נוצרים באהבתם של השניים. באותה תקופה הם התגוררו באי היווני הידרה, שסימל עבור כהן חופש והיה המקום היחידי עלי אדמות שבו הצליח להעביר תקופות זמן שונות בבדידות מוחלטת ולקבל השראה יצירתית. סתיו 1973. כהן קרב לגיל 40 ומנדנד בעריסה תינוק בן שנה. הוא מרגיש לכוד ולא רואה בהצלחה אומנותית הישג המביא אושר. הוא תופס עצמו סופר ומשורר כושל. הוא כעוס, אפוף בחוסר משמעות ונופל לדיכאון ולמשבר עמוק. שממה יצירתית הולכת ומכסה את קירות חייו, והוא גוזר על עצמו פרישה מכתיבה וממוזיקה. שעת ערב, הדייגים על המזח מתקבצים לארוחה בצוותא, השמש יורדת עצלה ומותירה עוד כמה רגעים של אור יום. צבעי תכלת וזהב נעשים עיסה אחת בעיניו של כהן העומד ובוהה בחלון הבית, שוקע בהרהורים, יונק סיגריה באיטיות – ורק כאשר נופל מספיק חושך על האי כהן נשבר. "אני מאבד שליטה, הופך לבריון, תוקף את רוחה [של סוזאן], לא מצליח להיות לוליין כשהיא בסביבה..." כאלפיים קילומטרים מהאי אזעקה עולה ויורדת קוטעת את החגיגות הגדולות של תחילת עידן הסבנטיז העליז ומאששת את כל ההתרעות שקיבלה ישראל מ"בבל" – המודיע של ישראל בקהילת המודיעין, ד"ר אשרף מרואן, חתנו של נשיא מצרים – על מתקפה משולבת המתוכננת על ישראל. בבת אחת מתעוררים לחיים כל התדרים ברדיו, כמו ביקיצה קודם זמנה, מבשרים על גורל השעה: תחילה ניקח את תל אביב, אחר כך את ירושלים. "כל העולם מלא מחלוקות: בין אומות העולם ובכל עיר ועיר. ובכל בית ובית, בין השכנים ובין כל אחד עם אשתו ובני ביתו ומשרתיו ובניו", אומר רבי נחמן בשיחות הר"ן (עז): "ודע שהכל אחד, שהמחלוקת שבפרטיות בין איש וביתו הוא גם כן ממש המחלוקת שבין המלכים והאומות. כי כל אחד מאנשי ביתו הוא בחי' אומה מיוחדת והם מתגרין זה עם זה כמו שיש מלחמות בין האומות... ואפי' אם אחד אינו רוצה לריב ורוצה לישב בהשקט ושלוה עכ"ז הוא מוכרח להיות ג"כ בתוך המחלוקת והמלחמות. כי האדם בעצמו הוא עולם קטן ונכלל בו כל העולם ומלואו, וכל שכן, האדם וביתו שנכללין בהם כל האומות ונלחמין ומתגרין זה בזה. ועל כן, לפעמים כשאחד יושב לבדו ביער יכול להיות שיהיה נעשה משוגע. וזה נעשה מחמת שהוא לבדו ונכללין בו לבד כל האומות והם מתגרין זה בזה והוא מוכרח להשתנות בכל פעם לבחי' אומה אחרת..." מפציץ מצרי מנחית טיל שיוט על תל אביב, ובהידרה מתלקחת אש בשדות חייו הסוערים של לאונרד כהן. צבאות סוריה ומצרים נעים קדימה בכל הכוח בניסיון לבתר את ישראל לשניים, בה בשעה שכהן וסוזאן נופלים למשבר חייהם. "מאחר שבינינו כל כך איום ונורא, אלך ואעצור את הכדור המצרי", אומר כהן לסוזאן, לובש חולצה ונפרד ממנה. כשהוא עובר את סף הדלת ומזוודה קטנה בידו, סוזאן לוקחת סרט כחול ונועצת אותו בז'קט של כהן, על מקום הלב. נטול גיטרה עולה לאונרד כהן על מטוס מאתונה לתל אביב, כדי ללחום לצד אחיו הרחוקים. "משתי סיבות תרשה לך האישה לצאת מהבית: לעשות כסף או לצאת למלחמה", הוא אומר ונוחת מתוך המטוס הממוזג היישר אל החום הלוהט שעלה מהאספלט הארצישראלי, המקום שהוא מתאר כביתו המיתי, אף שאינו דובר עברית. "אם אחיך במשבר – אינך יכול לעמוד מן הצד". 02 / בין כיבוש לכיבוש: חזיות או מדים כהן לא הכיר איש בישראל. זוג שפגש אותו מציע לו לשהות אצל קרובים בהרצליה, אך הוא דחה את ההצעה בנימוס. יותר משהיו לו תוכניות, הצורך להימלט מהמשבר האישי היה חיוני עבורו לא פחות. הוא מבולבל וכאוטי, ולמרות הגעתו ללחום כתף אל כתף עם אחיו המנסים להדוף את מתקפת הפתע המצרית ולהציל את הבית העולה באש, ולמרות הצהרותיו הברורות, ללאונרד כהן חשוב כרגע להדוף בחייו את הבדידות ולהציל את נפשו בשוטטות ברחובות תל אביב. הוא פותח במסע כיבוש מסוג אחר: נשים. כאן הוא מנסה את מזלו עם מלצרית ומזמין אותה לצאת איתו ושם הוא מנסה לפתח שיחה עם נשים שמוכרות סיגריות בפתח מלון קטן. "לא הצלחתי למצוא עם מי לאכול ארוחת ערב", הוא כותב ביומן. לא פעם הוא נעצר מול המראה בחדרו, לבדו, מתבונן אל תוך עצמו, מנסה לייצב את רעמת השיער – ובליבו הוא מוצף תהייה, מי הוא היום ומי הוא בכלל וכמה בן אדם יכול פתאום להיות מוזר לעצמו. כמו המלחמה הפנימית בין לגשת ולהושיט יד לאחיו הלוחמים לבין לכרוך את זרועותיו סביב הנשים שהוא פוגש, כך גם הדואליות המקננת בו באשר למלחמה הזאת. מחד גיסא, הוא אומר בריאיון לכלי תקשורת מקומי: "אני מצטרף לאחיי הנלחמים במדבר. לא אכפת לי אם המלחמה צודקת או לא. אני רק יודע שהמלחמה היא אכזרית, שהיא מכתימה את האדמה הקדושה בעצמות, בדם ובכתמים נוראים". ומאידך גיסא, כאשר פוגשים בו בהפתעה המוזיקאים הישראליים אושיק לוי, מתי כספי ואילנה רובינא בקפה "פינתי", ומציעים לאורח הג'נטלמן להצטרף אליהם לצוות הווי ובידור ולסבב בין בסיסי חיל האוויר, מהסס האחרון ומספק תירוצים על היותו פציפיסט, נטול גיטרה ושמי מעוניין בכלל להקשיב לשיריו העצובים. בלילות הוא כותב על פתקים: "ירדתי למדבר לעזור לאחים שלי בקרב. ידעתי שהם לא טועים ושצדקם לא רב. אבל עצמות מוכרחות להזדקף וללכת, ודם נועד לתנועה וגברים חורצים קווים גסים על פני האדמה הקדושה..." ובהזדמנות אחרת, כשנשאל לשם מה הוא הגיע ארצה, הוא נשמע מסתייג ומרכך את הטעם שלשמו בא: "בכוונתי להתנדב בקיבוץ במלאכת הקציר וכך לאפשר למקומיים לצאת למלחמה". מהר מאוד הסבירו לו שעונת המגל והחרמש כבר חלפה מזמן. לאונרד כהן תמיד שפע קסם שלקוח מהעולם האירופאי הישן. גבר עדין, שברירי אבל מלא כריזמה. לא רק בזכות האינסטינקטים הטהורים שלו או החינוך מלידה. התכונות הג'נטלמניות שלו, יחד עם אלה האפלות, נבחנו באלף תצפיות במסעותיו האישיים ובהזדמנויות שבא במגע עם החברה. נדמה שהוא בוחן, ככל שהוא מתבגר, את כוחו של גבר לכבוש ולדון את סביבתו בקלות; אך קודם לזה יש לכבוש את התאווה לשליטה, אפילו בלא־מודע. יכולתו לדבר על הצדדים האפלים שבאדם לצד הגבהים שבנשמתו והבנתו שאם אתה נשלט בידי התשוקה אינך חופשי, מסייעות לו לשבור מוסכמות חברתיות ומגדריות שעוד יהפכו אותו לגיבור המסעות שאומן יכול לעבור בחייו. כהן, שבימיו הראשונים בארץ התחבט בין עצירת הכדור המצרי לקציר בקיבוץ ובין מדים בתעלת סואץ לחזיות בתל אביב, בסופו של דבר בוחר בחזית. יכולתו לאחוז בשתי נקודות מבט בעת ובעונה אחת, היא אולי התשובה לסתירות ולקרעים שבנפשו. בניסיון להסביר את השינויים בעמדתו הפוליטית אומר כהן: "יהודי נשאר יהודי. עכשיו עת מלחמה, ואין צורך בהסברים. קוראים לי כהן, לא?" כזכור, לא הייתה ברשותו גיטרה, אבל עד מהרה ארגנו לו אחת, ויחד עם מתי כספי ואילנה רובינא נדחס האורח הקנדי בפורד הפלקון של אושיק לוי, והחבורה יצאה לדרך, לחצור הגלילית, שם יפתחו את סבב ההופעות שלהם. בלי חזרות ועם יכולת אלתור של טרובדורים, כל ההיסוסים וההתחבטויות מתמוססים באחת כאשר כהן והצוות עולים לבמה. בשבועות הבאים חוצים כהן והחבורה את הארץ מצפון לדרום ומדרום לצפון. הם נוסעים לרוב במשאיות, טנקים וג'יפים צבאיים, ומגיעים למוצבים רחוקים, מחנות, מוסכי מטוסים ובתי חולים שדה. הם פוגשים חיילים ושרים להם. לפעמים הם מופיעים גם שמונה פעמים ביום; בחלק מהמקרים לאור פנסים ובפניהם של חיילים ספורים בלבד. ההפצצות אינן מרפות. ריחות של מוות, נפט ואש עומדים באוויר, וכהן, מבלי ששם לב לכך, מאולחש וכנוע למציאות. החבורה מדרימה עוד ומגיעה עד מעמקי סיני. כהן, שלא מכבר חדל מלצרוך אמפטמין ותאבונו שב לו, מוצא עצמו מורעב, הרחק מהמולדת, במקום שגם מנות קרב לא מגיעות אליו. בשעות המאוחרות של הלילה חדל כהן גם מהסחת הדעת שמצא בכתיבה – ונשכב לישון מבלי לחלוץ נעליים. בחזית הדרומית עלטה, מה שנקרא "חושך מצרים". החיילים רעבים, צמאים ונואשים למכליות דלק. לא רחוק מכהן נורה מטוס מצרי באוויר. המטוס התרסק בכדור אש מבהיל, ואילו הטייס המצרי נחלץ מבעוד מועד וצנח לקרקע. הלוחמים שובים את החייל המצרי, ואת המצנח שלו הופכים לאוהל. כהן, שבטוח בצדקת הצד הישראלי וסבור שהמלחמה הזאת נכפתה עליו, נשבר כאשר ראה חיילים גוססים מונחתים בבסיס חיל האוויר, שעה שהופיע שם. המראה הקשה הסעיר אותו. "אל תדאג", אומרים לו החיילים הישראלים, "אלה מצרִים". כהן נרגע. אך לפתע הרגיעה הזאת הבהילה אותו: "אני נרגע כי אומרים לי שהם מצרים?! הדם על הידיים שלי!" באותה עת אוגדת שריון, בפיקודו של אריאל שרון, מתמקמת בחלק המזרחי של תעלת סואץ והחיילים נערכים, תחת הפגזות כבדות, לצליחת התעלה. כהן פוגש את "אריה המדבר", הגנרל הגדול אריאל שרון. "בכל פינה בשדה הקרב אבות איבדו בנים ובנים איבדו אבות", אומר שרון. וכהן לוחש לעברו "איך אתה מעז?" השניים פותרים את הרגשות המעורבים בכוסית קוניאק. "זה תופס אותך", יתאר כהן לימים כיצד השפיעה עליו המלחמה. "המדבר יפהפה ולרגע או שניים אתה חושב שיש לחיים שלך משמעות. והמלחמה נפלאה. לעולם לא יוותרו עליה. זו אחת הפעמים הבודדות שבהן בני אדם פועלים כמיטב יכולתם. היא חסכונית כל כך מבחינות של מחווה ושל תנועה: כל מחווה היא מדויקת, כל מאמץ הוא בשיאו. אף אחד לא מפשל. כולם ערבים איש לאחיו. תחושת הקהילתיות והקִרבה והאחווה, המסירות. ישנן הזדמנויות להרגיש דברים שפשוט אי אפשר להרגיש בחיים העירוניים המודרניים". 03 / ההתבגרות של מלחמת 73' בצל הילדות של מלחמת 39' כהן נחשב לאחד המשוררים והכותבים היהודים המוערכים ביותר של המאה העשרים. הקריירה הענפה שלו, שהחלה מפרסום ספרוני שירה וכתיבת נובלות, כללה מכירת עשרות מיליוני עותקים מאלבומיו ומאות הופעות, בעיקר במדינות אירופה. במבט רטרוספקטיבי, שירים וכתבים רבים בקורפוס היצירה שלו הושפעו מתקופת ביקורו בישראל בזמן המלחמה הנוראה בשנת 1973, אירוע שהותיר בו רושם עז והתחבר אצלו לכל המרכיבים היהודיים ההיסטוריים, הפרטיקולריים והקולקטיביים – לאהבה ולשנאה, תשוקה ומלחמה על כל סוגיה. מלחמת יום כיפור הייתה אירוע מכונן בתולדות עם ישראל בעידן המודרני, ולאונרד כהן היה שם, בתוך כל זה, ביחסי הגומלין שבין הזיכרון האנושי לדמיון הקולקטיבי, בין הבהובי הזיכרון לתעתועי הדמיון. מלחמה היא אירוע קיצוני, דרמטי, ועד שלא תהיה שם לא תבין כמה. כהן, שמעולם לא שימן כלי נשק או דחף ג'יפ תקוע בחול, דגם דגימות מכל פרט כמעט במלחמה הזאת, לעומקה, מהמשמעות ההיסטורית והפסוקים התנ"כיים דרך תנועת הטנק הבודד ודילמות מוסריות ועד להתוודעות לשלל חרדותיהם של הלוחמים שפגש. בעיניו של כהן נרקמה אנלוגיה בין מלחמת יום כיפור לזוועות השואה, שהכיר מסיפורי המשפחה, לבין המשבר הריבוני המסוכן הראשון שעובר עמו, בארצו. בילדותו נהג סבו, שהיה רב גדול, להקריא לו פרקים מספר ישעיהו לפני השינה. עכשיו, אירועי 1973 ואירועי 1939, בתערובת פרקי התנ"ך שזכר על־פה ודמויות המרקדות בראשו – היטלר, נפוליאון, ג'ינגיס חאן ודם הכהנים הניגר ברחובות ירושלים בחורבן בית שני – עם כל התמהיל הזה נכנס כהן אל עוד שלב של התפכחות בחייו הבוגרים. עשור קודם לכן, 1964, הוא חוגג את יום הולדת שלושים ומפרסם את ספר השירה השלישי "פרחים להיטלר", ספר שכתב על רקע משפט אייכמן ובחלקו הוא מתעמת עם הבנאליות של הרוע, כמו בשיר: "כל מה שיש לדעת על אדולף אייכמן: עיניים בינוניות, עשר אצבעות, רמת משכל בינונית, סימנים מיוחדים – אין. למה ציפית? טלפיים? שיניים טוחנות בגודל ענק? רוק ירוק? שגעון?" בשונה מנוכחותה בספרות, בשירה ובקולנוע, שואת יהודי אירופה כמעט אינה קיימת במוזיקה הפופולרית. יותר ממשוררי הרוק הגדולים בני עמנו כמו בוב דילן, לו ריד ופול סיימון – לאונרד כהן מרבה לשזור תכנים יהודיים מובהקים ביצירותיו, לרבות זיכרונות השואה. על רקע כל זה, הוא, כמשורר, חש שתפקידו לבוא חשבון עם דמויות מן העבר, לפתור את התעלומות הללו ולהישאר בחיים. אם בילדותו תקפו אותו חזיונות הביעותים של השואה והמשקעים ההיסטוריים של בני משפחתו שנרצחו שם, בשנת 1969 הוא מנציח זאת בשירו "הפרטיזן" ומצדיע למתנגדי הפאשיזם הגרמני ומתאר מין חיזיון שלו עצמו כלוחם יהודי שקיבל מחסה אצל אישה זקנה, אך החיילים הגרמנים הגיעו, הרגו אותה – והיא, מתה בלחישה. בשירו Dance me to the end of love הוא מושפע מהזוועות שהתרחשו במחנות ההשמדה ומתאר את הברבריות שהתרחשה שם, לצד הקרמטוריום, שנגנים יהודיים אולצו להופיע ולנגן מנגינות כליזמר שעה שאחיהם ואחיותיהם הוכנסו אל תאי הגזים והמשרפות. "וכך, המנגינה 'הרקידיני אל יופייך לנגינת כינור נשרף'", מתאר כהן, "משמעותה שהיופי שם הוא של הגשמת החיים, הקץ של הקיום הזה ושל יסוד התשוקה בהגשמה הזאת. אבל זו אותה שפה שבה אנחנו משתמשים כדי למסור את עצמנו לידי מי שאנחנו אוהבים". אצל כהן, כמו במלחמות הגדולות, כך גם במעשה האהבה: האוהבים תמיד מתחבקים על רקע החורבות הבוערים. ואם עד כה היו המלחמות בין העמים, עכשיו הן בין הגבר והאישה. 04 / "עור חדש לטקס ישן": חזרה לסוזאן בשוך המלחמה הכול חוזר בסוף לאהבה, כך על פי לאונרד כהן. קול צלול אמר לו: תוכל לחזור לשיר רק אם תוותר על התאוותנות. ואולי יום חשבון הנפש הגיע היישר אל כמיהתו הפנימית לגלות את האהבה מחדש. "היה ילד קטן, הייתה אישה טובה, היה בית קטן. יש כל כך הרבה זוועות בעולם, את יודעת, אני הולך לטפח את הגן הקטן. יכול להיות שזה לא הגן שרציתי ולא בדיוק הפרחים ששתלתי, אבל אני הולך לעשות כמיטב יכולתי..." 1974, בשוך הקרבות ועם סתימת הגולל על אלפי המצבות הטריות בבתי הקברות הצבאיים, על כל אחד למצוא מקום להתחיל בו מחדש. ואם המלחמות תמיד חוזרות, גם חברים וותיקים ומאהבים יכולים לחזור זה לזו. לאונרד כהן החליט לחזור אל סוזאן. "ניסיתי לעזוב אותך, אני לא מכחיש. / סגרתי עלינו את הספר לפחות מאה פעמים", הוא שר על סוזאן ב-I Tried to Leave You. וכמו שהוא חוזר אל סוזאן ואל בנו התינוק, הוא גם מוצא התפתחות רעננה במוזיקה ומקליט אלבום מופת ששמו נושא את הרצון להיוולד מחדש: עור חדש לטקס ישן. באותה שנה, כאשר כהן וסוזאן בארה"ב, נולדה לזוג תינוקת נוספת. היא נקראה לורקה, על שם המשורר הספרדי שהשפיע על כהן עמוקות, פדריקו גרסיה לורקה. על השאלה כיצד פגש כהן את סוזאן אלרוד אם ילדיו (לא זאת מהשיר, אחרת), ישנן כמה גרסאות תשובה; הוא היה בן 35, היא בת 19, המפגש הראשון שלהם היה ב-1969. לפי הביוגרפיה על כהן מאת סילבי סימונס, I'm Your Man, כהן ואלרוד נפגשו בשיעור סיינטולוגיה, באותה תקופה שבה פגש את ג'ושו ססאקי רושי, שיהפוך למאסטר זן שלו. אולם המגזין "פיפל" (1980) מציע גרסה אחרת של סיפור המפגש, ועוקב אחרי השניים לאורך כל הדרך עד לפרידה. בשנת 1969, במנהטן, פגש כהן את סוזאן אלרוד בת ה-19 במעלית. "הוא נכנס, אני יצאתי", סיפרה סוזאן. כהן הסתובב אליה, ועד מהרה עברה אלרוד לגור בדירתו במלון צ'לסי. עבור שניהם זו הייתה תקופה של שינוי, וזמן קצר לאחר מכן הם עברו להתגורר בבקתה ביער טנסי. "הערצנו את טווסי הבר, הקשבנו לזרם המים בבוקר, צפינו בשקיעה בערב. הייתי מסורה לו. כל עוד מישהו כמוהו היה ביקום, זה היה עבורי נעים להיות כאן." מאז חזרתו של לאונרד לסוזאן, הזוג נסע ושב על ציר מונטריאול וארה"ב להידרה. בתקופה זו לאונרד התמקד בעבודה על יצירותיו מתוך הבית, לצד סוזאן ושני ילדיהם. הוא כותב ומלחין, יוצא להקליט מדי פעם, וסוזאן מתארת ביומנה את מעשי האהבים שלהם: "כתבתי את זה כדי להצחיק אותנו". במהלך 1978, בצמוד למות אימו מאשה, שב המתח למערכת היחסים. אף שכהן העניק לסוזאן טבעת נישואין, הם לא התחתנו באופן רשמי. כהן, יש לציין, מעולם לא עמד תחת חופה. הוא ניסה להיות בן זוג מצוין ואבא טוב יותר, אבל הקשר לא שרד. השניים נפרדו שוב. סוזאן לקחה את הילדים ועברה לגור ליד אוויניון בדרום צרפת. "האמנתי בו תמיד", ציינה, "הוא היה אדם עדין שמשפיע על אנשים בכיוון הנכון, אבל גם הפכתי להרגיש לבד. היחסים בינינו הפכו להיות סבוכים כמו קורי עכביש". השבר השתרג שוב על צווארו של האיש שחייו הם מאבק בלתי פוסק, וכמי שתפוס ואחוז במקורות היהודיים רואה בכך כהן סדק שדרכו נכנס האור. הוא הקפיד לפעול מתוך עמדה של יהודי, משם הוא מגלה את סמכותו בכתיבה ואת היכולת להתפתח מתוך הנסיבות. ״אני היהודי הקטן שכתב את התנ״ך״, כתב בשירו The Future: תנו לי שוב חיים של סוד לילות שבורים מול המראות קשה לי כאן בלי איש גם בלי מישהו שיישאר לעינוי הזה תנו לי שלטון מוחלט על כל אחד, על כל אחת ובואי נשכב כאן מותק, את חייבת תנו לי קראק וסקס ביזאר קחו את העץ שעוד נותר ותקעו אותו עמוק בחור התרבות שלכם. 05 / שליח ציבור: אבא, שנה את שמי! כהן היה שבור מהפרידה מסוזאן, אם שני ילדיו. באופן שניתן לקרוא לו מיסטי, האירועים המכוננים בחייו התרחשו בתפר שבין הקיץ לחורף, בחודשים ספטמבר-אוקטובר (אלול-תשרי). אפילו לידתו (הוא נולד ב-21 בספטמבר 1934, י"ב תשרי תרצ"ד). באחד הראיונות המוקדמים שהעניק בשנות ה-60 סיפר שפעם השתעשע ברעיון לשנות את שמו ל"ספטמבר". אך לא עשה זאת. בימים שביקר בישראל, במהלך מלחמת יום כיפור, ביקש לקרוא לו "אליעזר", לא לאונרד. זהו שמו היהודי המלא: אליעזר בן ניסן הכהן. המוטיב של שינוי השם חוזר אצלו גם בשיר על מריאן So long Marianne: אוי את באמת כל כך יפה / אני רואה שהלכת ושינית את שוב שמך / בדיוק כשטיפסתי על כל צלע ההר הזה / כדי לשטוף את עפעפיי בגשם. יש יהודים המחליפים את שמם, ויש יהודים שבכל תקופה מחליפים את נפשם ומבקשים לתת לכך ביטוי. בעקבות המלחמה והקרבה שחש לאונרד למוות הירואי, טופחו בקרבו תובנות על מצבו של האדם המתגבר על הפחד, החושף את עצמו שוב ושוב לסכנת הקרב למען עמו ולמען מטרה הטבועה בשורשי תודעתו. כהן ראה בכך הזדמנות להמית גרסה ישנה שלו לטובת לידת גרסה מלוטשת יותר, המנהלת דיאלוג בוגר יותר עם האל והמציאות סביבו. חלפה יותר משנה מאז המלחמה במזרח התיכון, ולאונרד כהן נמצא עסוק בשרבוטים שכתב בחמסין המדבר, על ניירות בלים, בראשם שיר שכתב בשיא המלחמה, ובמהלכה כבר הספיק לשיר ולנגן אותו בעומדו על ארגזי תחמושת ומרטיט את לב הלוחמים שהלכו או באו מן הקרב. על פי התיאורים, לאונרד שקע בטראנס בשעה שכתב את השיר "Lover Lover Lover", התנתק מהסביבה וצלל פנימה אל המילים ואל הבשורה שבפיו, כנביא המתנבא. הוא ישב לבדו עם גיטרה, חיבר מלודיה למילים, כתב ומחק, מחק וכתב, שינה את הסולמות, החליף את סדר הבתים, ניסה ווריאציות שונות, לקח שורה מכאן, שורה משם, התאמץ לגבש הכול יחד למעין פרק תנ"כי חדש בהשראת חזון העצמות היבשות. בגרסאות הראשונות של השיר הוא גם דיבר על הרצון לעזור לאחיו הלוחמים, אך לבסוף גנז את הבתים הללו, כנראה משום שלא רצה להצטייר כמי שלוקח צד, לאור תפיסתו את השירה ואת המשורר כדברים אוניברסליים. בגרסה ששוחררה לבסוף הוא קורא לאל – בדיאלוג שבין אדם לאלוהים – ומבקש שישנה את שמו; מין תחינה מתחטאת המשקפת את ניסיונו בעולם הסיזיפי, בהגדרה העצמית, בבריאה המילולית, לקבל נשמה חדשה. קראתי לאבי ביקשתי "אבא שנה את שמי!" אותו שם שבו אני משתמש עכשיו מכוסה בפחד וזוהמה ופחדנות ובושה. אז תן לי להתחיל שוב, בכיתי, "בבקשה תן לי להתחיל מחדש, אני רוצה פנים הגונות הפעם, אני רוצה רוח רגועה". בשיר כהן מבקש כבן מאביו, שהוא גם האל הגדול וגם המאהב הגדול, שיעניק לו שם חדש. הדיבור על שם הוא עבורו דיבור על זהות; הוא מבקש גוף חדש, להיפטר מהאשמה, מהכובד. הוא מבקש מהאל שיתגלה אליו, שיפסיק להסתתר. ועכשיו אלוהים משיב לו, כבת קול יוצאת ואומרת: "מעולם לא הפניתי לך עורף, מעולם לא התרחקתי. אתה זה שבנית את בית המקדש, אתה זה שכיסית את פניי". השירים הגדולים נולדים מהתפילה. "שירי תפילה" זהו הכינוי ההולם לשיריו של לאונרד כהן. ואיפה ישנם עוד כותבי תפילות בדורנו, אני שואל את עצמי שעה שאני כותב את השורות הללו ומאזין לקולו המשתפך והמשתפל והגועה והעורג בשיר The window באחד האלבומים האהובים עליי Recent songs. כהן כתב כמנסח תפילות ושר כשליח ציבור. שירתו טווייה בין הנימים הפועמים ביותר של היהדות והאינטימיות שבין האדם לאל, ועבורו התפילה היא פוזיציה של אדם שבא ממסורת ארוכה שלא מתייאשת ולעולם אינה נכנעת. החיפוש של כהן נובע גם מאמונה אינסופית, יחד עם התהיות, השאלות, ההטחות וייסורי הדרך. שנים ארוכות של סבל ובדידות, חינוך עצמי נוקשה ועמל מייגע למען התעלות רוחנית. הדיאלקטיקה של הרוח הגדולה והתשוקה האפלה היו לאות מתמיד המשקף אצלו את גילוי האור הטמון דווקא בדיבור הטעון, ואיך דרך הנתיב הזה הוא מנסה ללא לאות להגיע לאל. המודל היהודי הולך ונחלץ עוד ועוד בשיריו, גם זה האחרון ששחרר בסוף ימיו "הנני", כבפרשת העקדה, שם אברהם נענה לקולו של האל והתמסר אליו. ואם נדמה בשיר האחרון שכהן הגיע לקרבה ודבקות גבוהות מתמיד, גם כאן הוא לא יספק דיכוטומיה טוטאלית הממצבת את יהדותו כגישה מוחלטת לקרבה לאל, ויעניק גם נופך חווייתי של מירוק חטאים בטקס הטבלה נוצרי בנהר. "בשירים רבים שלך יש משהו מהתפילה היהודית. האם כתבת במודע משהו שהוא כמו תפילה?" שאל אותו פעם הרב מרדכי פינלי, מבית הכנסת "אור התורה" בלוס אנג'לס, מקום שכהן נהג לפקוד כמה פעמים בשנה. "זה מה שחשבתי שאני תמיד כותב: תפילה", השיב כהן. ומי בדומה לו, בקולו הייחודי והמובחן, מבטא את מה שרק אדם מזוכך מסוגל לו, בתבונה, ברגישות, בנוכחות של כהן בקודש הקודשים, בתנועת נפש המזמנת קשב הן לקולות הדקים ביותר בנשמה והן לקולות והברקים המהדהדים בשמי השמיים. לאונרד כהן חי בתודעה (ויש פעמים שגם יטען כך) שהוא צאצא ישיר לאהרן הכהן, ענף ופרי לשושלת הכוהנים המיוחסת. הסימביוזה בין הלוויים המשוררים לכוהנים העושים מלאכתם כחולייה המקשרת בין האדם לבין האל ובין העולם הגשמי לעולם הרוחני, אולי היא זו שתעניק לכהן את הכריזמה שמעת לעת גם מתגלית כנבואה חלקית. בראשית דרכו, לא הבינה משפחתו את המשיכה שהייתה לו ליצירה. לימים יציין כהן שטרגדיית מותו של אביו – שנפטר כשלאונרד היה בן 9 – היא שהובילה אותו לדבוק בקריירה של משורר. כהן מצא בשירה את ייעודו ואת הכלי להתעלות ולפתיחת שערי שמיים לגאולה, נתינה, משמעות וטעם. 06 / ונתנה תוקף: הכי קרוב שאפשר בין האדם והאל מי באש ומי במים מי לאור השמש ומי בחשכת ליל מי בבית דין של מטה ומי בישיבה של מעלה מי בפריחה החייכנית הזו מי בדעיכה איטית מאד ומי קורא בשמנו? מי במעידה קלה מי בסמי שינה מי בשלטון הלב מי במכשיר קהה מי במפולת שלג מי באבקה צורבת ומי קורא בשמנו? חַרְבּ תִּשְרִין – כך נקראת בערבית מלחמת יום כיפור, המלחמה שפרצה ביום השלישי להולדתו (בתאריך העברי) של לאונרד כהן. "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם", ציווה אלוהים את משה בהר סיני (ויקרא כג, לב) והורה על זמן של כפרה וצום מדי שנה ביום הזה. במרחק לא קטן משם צפה לאונרד כהן על ההר המזוהה עם מקום ההתגלות המקראית. לידו, במפרץ הקטן, החיילים הרשו לעצמם הפוגה קלה מההפצצות החוזרות ונשנות וקפצו לשחות במים. בשעה זו כהן לא ראה את גופם העירום, זרועותיהם וכתפיהם צרובי השמש והצלקות, כי אם צייר בראשו שורות מסידור התפילה ומגווילי ספר התורה ומראות היסטוריים הניבטים מהן. בדמיון למחצה וחיזיון למחצה שוטט בין הפיוט "נתנה תוקף" המתאר את האל היושב בדין ואת אפסותו של האדם המתחנן למחזור חיים נוסף, לבין הכוהנים הפורשים ידיהם לקיום המצווה לברך את בני ישראל בברכת השלום והשמירה, ברכה שתחתום את ביקורו האחרון בישראל בערוב ימיו. וכך הוא נעשה מרוחק יותר ויותר מהחיילים השורקים סביבו במפרץ – וצלל אל סיפור יונה, הנביא היחיד בתנ"ך שנמלט מפני אלוהים, לאחר שזה הורה לו להזהיר את תושבי עיר החטאים נינווה, ואל פרשת העקדה שבה נחלץ אברהם מהשיתוק האנושי ובתשובתו "הנני" התמסר כל כולו לאלוהים. כהן, נצר הכוהנים, שב לרגע לעול הכהונה. הוא טרם גיבש דעה לאיזו מלאכה בדיוק הוא מכוון, אבל חש שבעצם היותו הוא כאן הכהן, והימים הללו הם ימיו, כמו מששת ימי בראשית. הוא הבין שהוא נקלע לאזור כדי להתגלות על משהו, לבשר על משהו. ובאופן כה סמלי, יום כיפור, שבו היהודים מצווים לחדול מהכול – מזון, מנוחה, מין, פעולה או חובה – ולהקדיש פעולות לזיכוך הגוף ותפילה בבית הכנסת, חלושים בגוף, מרוממים בנפש, תחת טלית לבנה, כאשר מלבד זה אין כלום, רק האדם והאל – בזמן הזה ביקש כהן להתחיל פרק חדש בחייו, תקופה מכוננת שעוד תבוא לידי ביטוי ביצירותיו עד סוף ימיו. לאונרד כהן. הסופר, המשורר, ובעיקר הזמר שהתקבל בברכה ככל שקולו התחמם ותווי פניו נחרשו, ניצח על כל רגע – כמעט – בחייו ובילה חלק ניכר מזמנו באור הזרקורים כגבר שבא לספר מחדש על גברים ונשים ומה שביניהם. ובתמורה, הוא רק רצה למצוא מקום צנוע שבו יתחמם בחורפים הקרים של הנפש באור נרות האהבה. הוא ראה בחיבור שבין איש ואישה כחותם זעיר, בעולם מטה, המטעים מהקשר הרוחני שבין האדם והאל. הוא ניזון מהסירופ הממתיק־רעיל משהו של ה"מוזה" וכשנשאל פעם על העובדה שהפך נשים בחייו לשירים, הוא ענה: "אם זו הייתה הדרך שבה ניצלתי מערכת יחסים אז אני הולך ישר לגן עדן". זה מה שנגע כל כך חזק בלאונרד כהן, העובדה שידע להציג תמונת מצב כנה של אמן שהרזומה שלו עם הרומנטיקה שסוע, ושמדגים כמה התניית האהבים עם האישה קרובה לכרובים העומדים פנים מול פנים בקודש הקודשים. ואיזו אישה לא תרגיש מוחמאת להיות במוקד נפשו ויצירו של גבר רוחני, אמנותי, אינטלקטואלי ורומנטי כל כך? לאונרד כהן עשה מה שהוא יכול כדי שהאנשים בחייו לא יזלזלו בעצמם. הוא ידע להמיר את הביזוי העצמי לביטחון עצמי, את הצלקת לנקודת חן ואת האופל לסקס־אפיל. הוא גם הקרין רוח של נודד, ערמומי, לפעמים חסר מנוחה כמישהו שתמיד רואה עצמו כזה שנשאר מאחור. אצל כהן ההתחלות תמיד צנועות ומתוקות. אבל התחזוק לעיתים נחל כישלון. כשהוא עלה על אוניית מסע והקיף את העולם, תוך שהוא מגלה ערים ומדינות ואוקיינוסים ודמויות, נדמה שבלי שמישהו בחר בכך – כל אלו יכלו גם להפסיק לעורר בו עוד זוהר וחשק. רדיפתו אחר אסתטיקה, הערכתו ליופי; הדרכים שבהן התמוגג, חשק, התגעגע, התייפח, ילל וצחק את צחוקו המלאכי, בדרכים הללו הוא רק ביקש להוריד מטה את הנשגב. כך יצר כהן, ברבות השנים, זהות יהודית שעשויה להיות העמוקה והמורכבת והעמוסה ביותר של אומן יהודי מאז פרנץ קפקא, אולי לצד המקביל והמשלים שלו – בוב דילן – ומתוך התודעה הזאת חתם לאונרד כהן את מורשתו כנביא ולא ככהן, כיוון שצלח את ההווה והתברג אל תוך הנצח. כמו שמוזיקה מתעלה מעבר לזמן, ובדיוק כפי שגלגול נשמות מאפשר התעלות מעל פרק חיים אחד בתוך גוף, כהן ארגן את פרידתו מהעולם בהתמסרות לאל גם ברגע שעצם את עיניו: "הנני!" הוא אומר וחוזר לשפה היהודית, השורשית, המהותית, שבה ברא האל את העולם. והנה, השפה היא לא רק טרמינולוגיה, היא מהות. "ואם אתה, אלי, רוצה את החושך – אנחנו נכבה את הלהבה", אבל דע, הוא אומר בין השיטין, עשינו את המיטב. וכך, כמו ציפור על תיל, המתנדנדת הכי קרוב שאפשר בין האדם ואלוהים, בין המיצרים מטה והדרור מעלה, לאונרד כהן אחז במשך 82 שנים של גבורות וחסדים את קטלוג מקרי המוות של הדעיכה האיטית מול הפריחה החייכנית, של קהות הלב מול שלטון הלב, נשא את חרדת הנטישה ושבריריותו של האדם, וידע שכל מה שבכוחו לעשות הוא לשאול: ככמיהתי וקריאתי לאלוהים, האם גם שם, אצלו, באש הוא, יש מישהו שקורא לנו בשמנו?

עוד במגדלור

ספרים חדשים

עוד בספרים חדשים

הגרסה החרדית של הגבר החדש

"האברך יענקי וייסברג": איך נראית הגרסה החרדית של "הגבר החדש"? "יענקי וייסברג נועד ללמוד תורה", זו הנחת(ת) היסוד ואקורד הסיום של עלילת הספר "האברך יענקי וייסברג". אך כמאמר המדרש: "ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של..." - הייעוד של יענקי מופרע מכל הכיוונים. יש לו ארבעה ילדים שדורשים את שלהם, יש לו אישה שמצליחה בהייטק ו"מאלצת" אותו להיות אבא במשרה מלאה, יש לו אח גדול שיצא בשאלה ואחרי נתק של שנים מחדש איתו את הקשר, ויש לו גם את "יענקי", שמציף אותו כל הזמן עם תחושות אשמה וקנאה וכעס ותסכול שלא מאפשרים לו לשקוד בשלווה על תלמודו. ספרה החדש של ד"ר דבורה ווגנר מבוסס על עבודת הדוקטורט שכתבה העוסקת באבהות של אברכים חרדים ובאופן ספציפי: "בזיקה ובמתח שבין התפקיד ה'נשי' של טיפול בילדים במרחב הביתי, לבין תפיסת האברכים את זהותם כגברים למדנים-אליטיסטים" (ציטוט מתוך העבודה). ווגנר מציינת בסוף הספר שדמותו של יענקי היא פרי הדמיון אך מבוססת ומורכבת מכל האברכים שראיינה במשך ארבע שנות מחקר. לתחושתי, לא מעט אלמנטים מחקריים הצליחו לזלוג לספר ולפגוע בפוטנציאל הרגשי שלו, הן במידת ההיחשפות המיידית והחזיתית ללפני ולפנים של ההוויה החרדית על שלל גינוניה ועגותיה והן באנליזה המפורטת לכל תהליך רגשי, מהלך מתבקש בעבודת מחקר שמטרתה להבהיר ככל הניתן את מה שניתן להבהיר, אך פוגם בעמימות הנדרשת לסיפור שתאפשר לנו להסתקרן, להתמסר ולהתחבר לדמויות באופן טבעי. העיסוק בגרסה החרדית של "הגבר החדש" הוא מרענן ולא שגרתי. ווגנר מיטיבה לכנס את חיבוטי הנפש של האברך יענקי - שנעים בין הצורך והרצון להיות אבא מעורה לבין חובתו-ייעודו להיות תלמיד חכם - לשאלות מפתח של זהות וגבריות. "להיות גבר אצלנו זה להיות תלמיד חכם", אומר יענקי לאחיו-לעצמו, והוא גם יודע להתייחס לעצמו בציניות כ"גבר שיודע להחליף חיתולים, לספר סיפורים ילדים ולאפות עוגות". המרמור והתסכול גם יוצאים החוצה ומשפיעים על מערכות היחסים שלו. "איזה מין גבר מצאת לך?" הוא תוהה בפני אשתו, חיהל'ה. "לא לומד, לא מפרנס. אפילו בצבא לא הייתי". האירוע המחולל שמוביל את יענקי להתעמת עם עצמו על מה שמפריע לו ועל מה שחשוב לו, היא ההיכרות החדשה-ישנה עם אחיו הגדול שהיה אהרון והיום ארי. ארי הוא סוציולוג וחוקר מצליח באקדמיה שמתעסק בזהויות של מהגרים תרבותיים. לאחר שהוא מציע נישואין לחברתו ערגה, הוא מחליט לנסות לחדש את הקשר עם אחיו. יש לא מעט קווי דמיון בין שני האחים. בין האח הצעיר, יענקי ש"היה ונשאר ילד שמרוצה ממה שהחיים מזמנים לו. מעולם לא חיפש, מעולם לא ערער, מעולם לא פקפק" (עמ' 172), לארי-אהרון הלמדן, העילוי חד הלשון, חריף המחשבה. שניהם חרדתיים, מעט נוירוטיים, ממוקדים בעצמם, רגישים ומופנמים (רוב הזמן רק אנחנו הקוראים נחשפים להרהורים האובססיביים. הללו מתפרצים החוצה רק במקרים נדירים), אך לא פעם מתנהגים בפזיזות ובאימפולסיביות. התזזיתיות של הדמויות מניעה היטב את העלילה ומאפשרת לסיפור להתפתח ולצאת מגבולות המחקר המקורי, אך ככל שהשימוש בטקטיקה הזו קורה שוב ושוב, ההפתעה נשחקת וגורמת לדמויות להיות מעט צפויות ושטוחות. יתרה מכך, אם זה היה מסתכם בצמד האחים, עוד היה אפשר לעגן את הנטייה המתפרצת כעניין משפחתי שאחראי ללבה הרותחת המשותפת, אבל ההתנהלות הנמהרת לא נותרת בדל"ת אמותיה של משפחת וייסברג. כמעט כל דמות שמופיעה בספר נכווית בה ברמה זו או אחרת, מה שמייצר פגיעה באמינות הכללית. ברגע שכולם לא צפויים, זה כבר לא עניין של אופי מפתיע, אלא של מהלך תסריטאי מעט עצל שמטרתו להניע את העלילה למקום הרצוי מבלי להזדקק לבישול עומק של מה שזקוק לכזה כדי להיות באמת מוכן. ההשפעה של ארי על חייו של אחיו התחילה עוד לפני המפגש ביניהם. יענקי, בחור ישיבה רציני, עילוי, בן למשפחת רבנים בני ברקית מיוחסת, "נאלץ" להתפשר על בת למשפחה אמריקאית מודרנית, תוצאה של "הכתם" שנוצר בעקבות מה שקרה עם אחיו. הפשרה הזו מפגישה אותו עם דרך חיים רגועה יותר והוא צופה במעט קנאה בנינוחות המשוחררת אצל משפחתה של אשתו, שגורמת לו גם לתהות על שיטת החינוך הנוקשה יותר שהוא קיבל. אביו, ר' שעי'ה, מתואר כאב מרוחק רגשית, מבוגר שתקוע בתפקיד "אבא". "אבא נוכח הוא דמות שהילדים רוצים לחיות כמוהו, שלומדים ממנו איך להתנהג, מה נכון, מה טוב ולא רק מנסים לרצות אותו".. (עמ' 224), עונה יענקי לאביו בתגובה להצעתו להביא מטפלת לבית כדי שהוא, יענקי, יוכל לשבת וללמוד כמו שצריך. "אני אבא שלהם. אליי הם נושאים עיניים. ממני הם לומדים איך להיות בן תורה", (עמ' 209), הוא מסכם בינו לבין עצמו את החלטתו להסכים לקידום שהוצע לחיהל'ה בעבודה, קידום שידרוש ממנה שעות נוספות בעבודה וממנו שעות נוספות בבית. על פניו, התהליך שהמחקר והספר של ווגנר מציגים אמור להציג התפתחות מעוררת תקווה, אותי זה בעיקר הצליח לדכדך. כי למרות שיענקי מאמץ יותר ויותר את מודל האב הנוכח, הוא עדיין נשאר בעולם התפקידים. הוא רק מבצע הגדרת תפקיד מחודשת. זה לא מעט בכלל, אבל האם דווקא משחק התפקידים המוגבל הזה לא ממחיש יותר מכול את תקרת הזכוכית של יענקי בפרט ואת הדמויות שהוא מייצג בכלל? נכון, ברגע שהתורה וההלכה יצאו מכרכיי הספרים ומכותלי בית המדרש בדרכם אל החיים עצמם כללי המשחק מעט מתרככים, אבל האם זה לא אומר שבסך הכול, במקביל, נבנה בית מדרש אחר - מאפשר יותר, נעים יותר - אך עדיין בית מדרש על שלל הגבלותיו וסירוסיו? גם במחקרה ווגנר מצטטת את אחד המרואיינים, אברך בשם אהרן: "אבא חרדי צריך דבר ראשון למלא את האבהות שלו. עוד לפני הכול. למלא את האבהות זאת אומרת לתת לילד את כל הצרכים הפיזיים שלו, לתת לו אהבה, לדאוג לו, לראות איך הוא נראה, לראות אם שמח לו או עצוב לו. זה דבר ראשון. דבר שני, התורה מצווה עלינו לחנך. זאת אומרת, לדאוג לילד שהוא יגדל לתורה ולמעשים טובים. וגם זה צריך לעשות וצריך להיות מעורב בזה וצריך לעשות את זה כל ילד על פי דרכו, כל ילד לפי מה שמתאים לו, ולשים לב שילדים זה לא פס-ייצור, ומה שמתאים לאבא לא תמיד מתאים לילד". התפקידים של האב מחד גיסא והמחנך מאידך גיסא מתערבבים ומשפיעים זה על זה. מה המשמעות של "למלא את האבהות", "לתת לו אהבה", האם מדובר במצווה, חובה או מנהג? האם זה עוד מצבור מילים והגדרות שבאות למלא ולטשטש חוסר בסיסי אחר לא מדובר? אי אפשר להתעלם מחצי הכוס המלאה ואי אפשר שלא לשים לב איך מבעד לגינונים, לניסוחים ולאיצטלות למיניהן של דמויותיה של ווגנר, מסתתרות תחושות ערות ורגשות חמים וטבעיים, אבל גם אי אפשר להתעלם מהשפעותיהם הטוטליות של התפקידים המכתיבים שמנכיחים את הפער בין הטבעי למלאכותי, בין האנושי לטקסי ובין החי המתעורר לחי המתגדר. האם התהליך הלא מספק – לטעמי – שגיבור הספר עובר, מעיד או אמור להעיד משהו על היצירה לכשעצמה? אני חושב שכן ולו בשל הבלבול - או הניסיון לרקוד על שתי חתונות במקביל, הספרותי והמחקרי - של הספר עצמו. קראתי לאחרונה את ספרה המעולה של חדווה ברגמן "אוויר בצורת נערה" שמתאר בגוף ראשון את קורותיה של חדווה, צעירה חרדית רווקה, "מבוגרת בת 24", שלא מבינה למה היא לא מצליחה להתחתן. כמו "האברך יענקי ויסברג" גם ספרה של ברגמן מתעסק בתופעה קיימת ובועטת אך לא מדוברת, אך הדכדוך והאותנטיות של חדווה ששבו אותי בזכות הצלילה לנפשה של הדמות לצד חוסר עיסוק ישיר במגזר עצמו – גם אם עולמה של הגיבורה מושפע באופן מהותי מהעולם הזה שסביבה – לא מצליחים להפציע בדמותו של יענקי שעסוקה להרכיב משפטים מנוסחים ומותאמים, בכל מחיר. האברך יענקי וייסברג / דבורה ווגנר / הוצאת קינמון / 234 עמודים

חרדי וטוב לו

בשונה מחלק מספריו הקודמים, שלצורך כתיבתם נאלץ טוביה טננבום להתחפש כדי לרכוש את אמונם של האנשים שעליהם רצה לכתוב – כמו בספר "תפוס ת'יהודי" (סלע מאיר, 2014) שלצורך כתיבתו התחזה לעיתונאי גרמני התומך בעמדה הפלסטינית – בספרו החדש "חרדי וטוב לו" (סלע מאיר, 2023) , טננבום מרגיש בבית. הוא משתמש בשמו ובתפקידו האמיתיים, אנשים ברחוב כבר מזהים אותו, והוא מרשה לעצמו להתענג בחופשיות על היידיש מבית אמא. "עזבתי את העולם החרדי בגופי אבל נשמתי היא שם," הוא כותב לקראת סוף הספר (עמ' 526). ואכן, מעבר לניסיון לייחס לספר תפקיד אובייקטיבי כלשהו, מדובר קודם כול בתיאור מפורט של החוויה האישית של טננבום, בן ה־65, שיצא מהעולם החרדי לפני עשרות שנים, הסתובב "בעולם הגדול", טעם טעמם של חטאים רבים ועכשיו חוזר לשטעטל, להתרפק על טעמם של מאכלים יהודיים שלא השתנו ולא ישתנו לעד. לאורך מאות עמודי הספר טננבום מגולל את חוויותיו מתקופת המגורים הארוכה שלו (קרוב לשנה) במאה שערים, ועוד כמה שבועות בבני ברק. בתקופה זו הוא מנסה לגלות: מי הם החרדים? [caption id="attachment_15591" align="alignnone" width="300"] צילום: איזי טננבום[/caption] מסע הגיבור - גרסת מאה שערים טננבום "מודה" כי אינו זוכר את עצמו חיובי כל כך ביחס למושאי הסיקור האנושיים שלו: "האם ייתכן שפשוט נעשיתי עיוור לכל מה ששלילי והתחלתי לראות רק את החיובי?" (עמ' 121) הוא תוהה, וממשיך להתגלגל לעוד ועוד מפגשים עם רבנים, מנהיגים, אנשים אקראיים ברחוב וכל מי שנקלע בדרכו ללא הבדלי דת, גזע ומין. טוב, במקרה הזה ההפך המוחלט הוא הנכון. הוא נפגש רק עם יהודים חרדים, בעיקר חסידים, וכמעט רק עם גברים. האם הרושם שקיבל יכול להעיד את המגזר כולו? השאלה נותרת לפתחו של הקורא. מבחינתו של הכותב, אם להסתמך על עצם בחירתו בשם הספר כעדות להלך הרוח הכללי העובר כחוט השני בין כל דפי הספר – איז אלץ גוט (הכול בסדר). "אני בן של יהודים מתים, נכד של יהודים שרופים, ואני אוהב לראות אנשים חיים. אפשר לבוא אליי בטענות?" על פי טננבום, תושבי מאה שערים לא מתעסקים בשאלות הגדולות של החיים, והדלק שמניע אותם הוא אושר, מוזיקה, רבע'ס וקוגלים. מבחינתו, הדבר חיובי ביותר, בטח ביחס לליברלים הבלתי נסבלים של ניו יורק, או, להבדיל, לליטאים נעדרי חוש ההומור באופן כללי. "אני בן של יהודים מתים, נכד של יהודים שרופים, ואני אוהב לראות אנשים חיים. אפשר לבוא אליי בטענות?" (עמ' 23), הוא מציג טיעון שמסכם את ההומור והסקרנות הייחודיים שלו, היונקים משורשי היהדות הטרגית והקומית, מקדשת המוות ותאבת החיים. ההומור הייחודי של טננבום הוא בהחלט עניין של טעם, בעיקר כשהוא פוגש נושאים מעט יותר מורכבים. אין לו פרות קדושות, אבל הדרך שבה הוא שוחט אותן עלולה לפספס לעיתים את הפוטנציאל. במקום לעמת את בני ובנות שיחו עם ענייני מהות, הוא בוחר לא פעם למסגר מראש את השיח לשאלות קלילות ומצמצמות כמו: "מי המציא את המילה חרדי"?; "איפה כתוב שאסור להסתכל על נשים?"; "על איזה חמור בדיוק יבוא המשיח?" ועוד... [caption id="attachment_15593" align="alignnone" width="250"] טננבום בילדותו[/caption] את בני שיחו טננבום לא משתף בכל הגיגיו, אך בהחלט חולק אותם עימנו, הקוראים ("האם מלאכים אוהבים גפילטע פיש? האם יש מלאכים א־בינאריים?" עמ' 226). אבל הטקטיקה "השיווקית" שלו ברורה: לזרוק שאלות בקצב מהיר שלא מאפשר לשיח להתבשל או להיתקע. המטרה, אליבא דטננבום, מושגת. לראות ולהראות את החיים עצמם, את השמחה הפשוטה והאמונה שמנצחת. זה מעולה, רק לפעמים, איך לומר, היופי עלול לבוא על חשבון האופי – כמו במקרה שבו הוא פוטר את הטיעון שאורח החיים של חרדים הוא פרזיטי בתהייה "מהותית": "האם הנשים היפות האלה ובעליהן הנאים במעילי הזהב שלהם מהווים איום כה קיומי על העם היהודי" (עמ' 286). אל מול הסמול־טוק'ס הקופצניים, זכורים לי במיוחד שני מפגשים מרגשים מהספר, דווקא בשל אורכם היחסי שאִפשר לשיח להתפתח ולהביא קול אותנטי: המפגש של טננבום עם הזמר מוטי שטיינמץ. בשיח בין השניים שיתף הזמר במחשבותיו על הקשר המיוחד שלו עם הקדוש ברוך הוא והדרך שבה קשר זה מתבטא בשירה, בידיים, בגוף כולו, והמפגש עם האדמו"ר מ"תולדות אהרן" שבו הוסרו הגינונים המוכרים ונחשפה הדמות האנושית. "כשאלוהים אומר "אהיה אשר אהיה" מה זה אומר? כפשוטו – קפוץ לי" טננבום, נצר לשושלת אדמו"רים מכובדת, נולד וגדל בבני ברק למשפחה חרדית: "יותר דתית מאלוהים" – לדבריו. בילדותו ובנערותו למד במוסדות לימוד ליטאיים. בתהליך הדרגתי, שארך עשור, הוא עבר מישיבת "מרכז הרב" לשירות צבאי ולאחר מכן לאוניברסיטה בניו יורק. שם למד, בין היתר, מתמטיקה, מדעי המחשב ומחזאות. למה זה קרה? "לא הייתה שום סיבה שקשורה לציבור החרדי ולמקום שגדלתי בו שגרמה לי לצאת. נהניתי איפה שהייתי. הקפיצו אותי כמה כיתות, סיימתי את הקיבוץ של הישיבה בגיל 14 (קיבוץ הוא מסגרת לבחורים בוגרים – י.ג). התחלתי כבר להגיד חבורע'ס (הרחבות על סוגיות בתלמוד הנמסרות בפני קהל – י.ג). אבל עזבתי כי רציתי ללכת לאוניברסיטה. כשאמא שלי שמעה את זה היא התחילה לצעוק ולבכות. אז החלטתי לטוס וללמוד בניו יורק. "עוד כשהייתי ישיבע־בוחער (בחור ישיבה – י.ג) הלכתי לספרייה וקראתי הכול מאלף ועד תו, לא הכרתי כלום. התאהבתי בהרמן הסה (סופר גרמני שזכה בפרס נובל – י.ג) לא כי כולם אז קראו אותו ודיברו עליו, אלא כי פשוט קראתי אותו בספרייה. שטפן צוויג, כי הגעתי לאות צ' אז קראתי גם אותו. כך נחשפתי לראשונה לעולם התרבות". היית מאוד סקרן. "ברור". אפשר להיות סקרן ולהישאר חרדי? "בכל חברה עוצרים לך את הסקרנות. ילד שישאל את המורה על המפץ הגדול, יקבל תשובות? מי שסקרן שילך לספרייה, או בימינו שיפתח סמארטפון, ואז יחליט. אדם לחופש יוּלד. זו הייתה החלטה שלי ללכת לספרייה, לטוס ללמוד, ולבסוף לצאת מהדת. ואני עדיין מאמין בחופש שלי לעשות ולומר מה שאני רוצה, גם כשזה לא מקובל. אז להתחיל לקרוא, להתפתח ולהחליט בזהירות. העיקר, לא להסתמך על אף אחד. בעיניי זו היהדות – 'ראה נתתי לפניך את החיים ואת המוות'. אני נותן, אתה תחליט". אתה רואה אפשרות לחיות חיים יהודיים ועצמאיים לחלוטין? "כשאלוהים אומר 'אהיה אשר אהיה', הפירוש, כפשוטו – קפוץ לי. זה אומר שביהדות האמיתית אין שום דבר בטוח. אתה מחפש משהו מוגדר? חפש את זה בדת אחרת. לקדש את השאלה – זו היהדות האמיתית. הצ'ופר האמיתי שאתה מקבל מלימוד בישיבה זה שאתה יודע לפתוח גמרא ולשאול". [caption id="attachment_15595" align="alignnone" width="225"] צילום: איזי טננבום[/caption] "החרדים מכירים במקום הזה יותר ממני וממך" אני מצטט לו מחקר מקיף שפורסם בשנים האחרונות, על פיו אחוז ניכר מהיוצאים והיוצאות חוו תחושת דחייה מהחברה החרדית והרגשה של שקר וזיוף שבין היתר היו מהסיבות לתהליך היציאה. הוא לא מתרשם: "כשאתה עוזב קהילה, ברוב המקרים זה יהיה כרוך במשבר. כשאתה עובר מחברה לחברה, לא משנה איזו, זה מגיע ממקום מורכב בתוכך וזה מייצר חוויה שהיא מורכבת". בכל שנה יוצאים יותר מאלף צעירות וצעירים, פלוס מספרים גדולים שלא מעזים לצאת – זה לא אומר כלום? "אני פוגש המון אנשים שעזבו את הארץ מסיבות אידיאולוגיות. הם מסתובבים בעולם ומדברים סרה בישראל. זה אומר שמשהו כאן דורש שינוי? בכל חברה בריאה יש כאלו שלא מרוצים ממנה. האם העובדה שעוזבים חברה מסוימת מעידה בהכרח על משהו רע אצלה? לא". ספציפית במגזר החרדי – הערך החזק של הקהילתיות לא מפספס לפעמים את הנשמות הרגישות יותר? "המערכת טובה. כן, זו מערכת שמאמינה ברבנים וברבע'ס (הכינוי היידי לרבנים – י.ג.) ברגע שהוצאת מהם את הסמכות אין קהילה. ככלל אני חושב שאם האדם מאושר במה שהוא, אם רוב האנשים מאושרים בדרכם, חשים טוב בייחודיות שלהם, אפילו בגאוניות שלהם, מה אפשר להגיד להם? ולבסוף, מי שרוצה יכול לצאת. יצאתי בעצמי. לבד. למדתי באוניברסיטה מתמטיקה ומדעי המחשב בלי שום ידע מוקדם. לא היה לי מושג כמה זה 5 כפול 5. גם אנגלית למדתי מאפס". ובמבט רחב יותר, אפרופו חוק הגיוס, גם שם תאמר שהם מאושרים ואי אפשר לומר להם כלום? "אני עד היום לא יודע לרכוב על אופניים, ולא יודע לשחות. הדבר הראשון שנהגתי בו היה טנק בצבא. מה אני אומר בזה? החברה החרדית היא לא חברה שמתעסקת בתרבות בכלל ובתרבות הגוף בפרט. הם לא גדלים על האתוס הזה ועל המושגים האלו, אז איך הם ילכו לצבא? "בכל חברה הקצוות מחזיקים את המרכז. התרבות החרדית חשובה, לצד, כמובן, ארגוני החסד הרבים שדרכם הם גם תורמים באופן מעשי לכל החברה בישראל". נכון, הם תורמים אבל בשורה התחתונה הם לא מכירים במדינת ישראל. "הם מכירים במקום הזה יותר ממני וממך. הם הציוניסטים הכי גדולים. לך למאה שערים עם דגל ישראל, תמיד יהיה איזה חסיד סאטמר שיקרע לך אותו. אם זה יקרה בבריטניה, הוא יעשה את זה? ברור שלא. שם הוא מפחד. מהגוי הוא מפחד לא מהיהודי. זה אח שלו. "תראה איך הם התייחסו אליי בזמן שגרתי שם. הם לא מטומטמים, הם יודעים שאני הולך עם כיפה וחולצה לבנה רק לכבודם. התקרבו אליי, הזמינו אותי לארוחות, לבית הכנסת – בלי לנסות להחזיר אותי בתשובה. אחד לא ניסה". [caption id="attachment_15597" align="alignnone" width="300"] צילום: איזי טננבום[/caption] "ביידיש אתה רואה את העולם בצורה מאוד שונה" טננבום חי שנים רבות בניו יורק ואף פתח שם תיאטרון יהודי מתוך אמונה שב"ארץ החופשיים" הוא יוכל לדבר חופשי. על פי טננבום, ניו יורק הליברלית – "הצעקה האחרונה של העולם האתאיסטי" - מזכירה בהפוך על הפוך את מאה שערים הנוקדנית והחד־גונית. הפרוגרסיביים מתייחסים בביטול לכל מי ששונה מהם; אי אפשר לדבר בחופשיות; אסור להגיד לאישה שהיא יפה, ואם מישהו חושב לבחור בטראמפ, אחריתו מי ישורנו. את הרב דוד אבוחצירה הוא מכנה "הגבר הפרוגרסיבי ביותר בעולם", בגלל הקפדתו שלא להביט על נשים בעיניים מחפיצות, ואת ההתפתחות/הסתגרות של הליברליזם בשנים האחרונות הוא מקביל לתהליך הקצנה שעוברת דת. כך, לתפיסתו, מטופחים רעיונות כמו פוריטניות מינית, אקטיביזם הקשור בהתחממות גלובלית, טבעונות, נזילות מגדרית, תמיכה בנרטיב הפלסטיני, לגליזציה של סמים קלים ועוד. התסכול שיוצא ממנו כשהוא מדבר על ניו יורק נעלם כשהוא מסתובב ברחובות מאה שערים. להם יש קלף מנצח: ההומור היהודי. אפילו כשהוא פוגש בחורי ישיבה ליטאיים הוא מתגעגע לדבר אחד שיש לחסידים ואין להם – חוש הומור. מה החיבור בין היהדות להומור? "כשהקימו את המדינה הרסו את ההומור היהודי, כי לא מדברים יותר יידיש. עשינו הצגה קומית על הסכסוך הישראלי־פלסטיני. איש דת מנסה לשכנע פלסטינית לבצע פיגוע ולקבל 72 בתולות. והיא מסרבת. מה לה ולזה. היא רוצה גבר, מצרי, עם ניסיון. אתה לוקח את כל הנושא הפוליטי הטעון ומראה את האבסורדיות שלו, והכול ממקום אנושי. בשונה מהשמאל הישראלי שמתייחס לפלסטינים כאל מושג פוליטי. הם לא באמת מכירים אותם. "מאיפה ינקתי את היכולת לשחק עם הכול? מהיידיש. ביידיש אתה רואה את העולם בצורה מאוד שונה. קח למשל את הביטוי: 'יימח שמויניק', זה נשמע נורא ואיום, אבל מי שמכיר מבין שמדובר בשבח גדול. הרעיון הוא לקחת מילים ומושגים ולהפוך אותם על פיהם. "ניסיתי להביא לישראל את ההצגות שלי ולא הצלחתי. קיבלנו ביקורות מדהימות בחו"ל, אבל כאן מפחדים מכל דבר. אומנם שוחטים כאן פרות קדושות אבל עושים את זה ברצינות. אני שוחט ומחייך". יש דברים שלא היית צוחק עליהם? "אני לא צוחק על שום דבר. אני אומר הכול בדרך שלי. עשיתי הצגה על השואה מנקודת המבט של הנאצים: יומנו של אייכמן. אנשים נקרעו מצחוק. למדתי את האידיאולוגיה של הנאצים והיא כל כך אידיוטית שכשאתה אומר את זה ברצינות אי אפשר שלא לצחוק". לדברי טננבום, זה לא מתחיל ונגמר ב"צחוקים". משני הצדדים, חרדים וחילוניים, משתפים אותו איך הספר חידש להם, כל אחד מהזווית שלו. "חרדי ליטאי כתב לי שעכשיו הוא מבין מה מסתתר מאחורי מה שהוא עושה. חילונים שמדברים איתי נדהמים לטובה. הם לא חשבו שהחרדים כאלו. גם לי זה שינה. האנשים שפגשתי הרבה יותר פתוחים ממה שחשבתי. הם קוראים יותר, מוכנים לקבל ביקורת". אז אולי תכתוב גם ספר לחרדים ותספר להם על החילוניים? "הם ממש לא חושבים שהחילונים כאלו נוראים". אם הכול כל כך טוב למה יש כל כך הרבה מתח, איפה הקאץ'? "קצת יותר אהבה לא תזיק – מהציבור החילוני לציבור החרדי. מתייחסים לחרדים כיצורים מפחידים. יש לי בעיה עם זה. זו אנטישמיות לשמה. אני יכול להגיד לך שאם אורי מקלב (חבר כנסת, יהדות התורה – י.ג) היה ראש ממשלה היה יותר יפה פה. זה מענטש אמיתי, שעובד ועושה ולא יוצא עם מילים וכותרות מפוצצות". מה היעד הבא, לספר הבא? "אין לי מושג אבל הוא יבוא. לא בא לי לנוח בכלל. יהיה מספיק זמן אחרי מאה ועשרים. בינתיים, בעולם הזה, אני נהנה מכל רגע". חרדי וטוב לו | טוביה טננבום | הוצאת סלע מאיר | 540 עמודים

עוד בספרים חדשים

יוצאים יוצרים

עוד ביוצאים יוצרים

שלם / 'יוצאים יוצרים קולנוע'

מערכת המגזין

שי זילברמן, (42) הוא צלם מדיה עסקית לפרנסתו, ובזמנו החופשי יוצר קולנוע אידיאולוגי מתוך שליחות. עשרים שנה אחורה, היינו מוצאים את שי בישיבת הסדר מהזרם החרדל"י, אולי מנדנד את הסטנדר שלו ובהכרח נועל סנדלי שורש. לאחרונה השתתף בפרויקט 'יוצאים יוצרים קולנוע', בו הפיק ויצר את סרטו הקצר 'שלם'- העוסק באחת הסודיות הטעונות ביותר בחברה הישראלית, שעלה על המסך בסינמטק תל אביב https://youtu.be/kAtmXebSiF0 שי, תעשה לי סדר. מה ראיתי עכשיו? ראית את הסיוטים הליליים אותם חולמת אם טרייה לבן, במדינת ישראל. בניגוד לכלל החברה בישראל, גם החילונית, ישנם אבות ואמהות שב-2020, ברית מילה כבר לא נראית להם כמנהג יהודי-סטנדרטי-הגיוני אלא יותר בכיוון של טקס פרמיטיבי, שעבר זמנו. בסרט, ניסיתי להאיר את התחושות האפלות הללו של חוסר אונים וניתוק, אותם חשים מי שמתנגדים לברית מילה. נושא ברית המילה הוא דבר רגיש לחברה הישראלית, וכמו שאמרת, 'נורמה חברתית', מדוע השתמשת בנרטיב אימה ברור, שלא נדבר על 'סצנת המוהל והסטייק המדמם'? לא קצת פרובוקטיבי? אתה צודק בכל. נכון שהנושא רגיש, נכון שהסרט פרובוקטיבי וקיצוני. אבל כל עוד אין אלימות – לדעתי פרובוקטיביות היא שם המשחק כשאתה מחפש כלי להניע אתו שינוי בחברה. אם הצלחתי לזעזע מישהו, אולי גרמתי לו גם לחשוב. בכל זאת, בתור יהודי, אתה לא חושב שהתנגדות לברית מילה תיצור משבר זהות תרבותי? הרי יהודי שאינו מהול הוא כמו פריז בלי אייפל! או כמו סיני שעיניו פעורות... הזיכרונות היהודיים-מסורתיים-תרבותיים שלנו, נשזרים בזיכרונות מהמשפחה. הרגעים שכולם יושבים לשולחן שבת או מדליקים חנוכייה כשבאוויר ריח סופגניות וברקע ליחשוש סיחרור הסביבונים, הם סוג הרגעים שבונים את הזהות התרבותית שלנו. יש לנו ים של אירועים \ שירים \ מנהגים איתם נוכל ליצור זיכרונות נהדרים, חפים מקול בכי תינוקות. [caption id="attachment_5520" align="aligncenter" width="300"] ליל הברית- מתוך הסרט הקצר 'שלם'[/caption] בסרט ציינת כי הוא "בהשראת אירועים אמתיים". מי מסתתר מאחורי הרעיון לסרט? מאחורי ההשראה לסרט, עומדת אשתי- שרון, חסידת גור לשעבר. אם 'שלם' היה גוף האדם, הרי שאני הייתי הראש והיא הייתה הלב. בחסידות גור כידוע, שומרים על הפרדה כמעט טוטאלית בין המינים. לאחר שנולד בנה השני מנישואיה הראשונים, הוזמן ברוב כבוד, האדמו"ר, להשתתף בטקס הברית. וזה כלל: אסור שתהיינה נשים בקרבתו. תאר לך – אם שרוצה להיות בקרבת בנה בפרוצדורה רפואית והדבר נמנע ממנה. עד היום, צורב לה הזיכרון הזה. מכאן הגיעה ההשראה לסרט. מסר שתרצה לחלוק? ליוצאים בשאלה אומר: אל תפחדו, תעזו ותחלקו את הדעות שלכם. מהציבור הישראלי-חילוני אבקש: תתעוררו על עצמכם, תחשבו מחדש ותטילו ספק גם בנורמות שלכם. סרטים נוספים בפרוייקט יוצאים יוצרים קולנוע: ביצת שלמה - ישראל דקל שקט - דוד לבינסון

ביצת שלמה

מערכת המגזין

ישראל דקל (27), עובד בעיריית תל אביב ולומד צילום. גדל במגדל העמק וביצירתו ניתן לראות את ההשפעה והביטוי של הפריפריה החברתית. לאחרונה השתתף בפרויקט 'יוצרים יוצאים קולנוע', במסגרתו יצר את הסרט התיעודי הקצר 'ביצת שלמה'. שהוקרן בסינמטק תל אביב https://youtu.be/_kEsntGULKA מה המסר שרצית להעביר לצופים בסרט הקצר? המסר הוא חברתי. סיפור חיים על תקופה של אנשים וסוחרים כמו שלמה, שכבר כמעט ולא רואים. המגע הישיר בסחורה, הלבביות והחיוך שמטפחים סביב עבודה וחיים בתחומים שעברו שינוי ונעלמים מן העולם. זה סיפור של מהגר ושל מקומי, משהו שכמעט עבר מן העולם והוא אחד מאלה שעדיין נשארו, עם האנושיות שהוא מקרין לכולם; על חלקיה השמחים וגם העצובים. אני גר ביפו ומחובר מאוד למצב כאן, ולקשיים שבאו עם עבודות הרכבת הקלה. בפרט, הקשיים עבור העסקים המקומיים. זו הסיבה שבחרתי ליצור את הסרט הזה. ניסיתי לספר ולהראות את המצב במקום המורכב הזה באמצעות דמות מעניינת. למה קראת לסרט 'ביצת שלמה'? ראשית, הוא מתעסק עם ביצים והן מה שהוא רואה כמעט כל הזמן. מעבר לכך, ביצה היא מאוד רגישה ומספיקה דריכה קלה כדי לשבור אותה. הנמשל הוא סיפור שבירתו של מעמד הסוחרים, והמציאות האישית של שלמה שהוא שורד אותה למרות כל הקשיים. כל שלב שמחולק לפי מידות הביצים ששלמה מציג בסרט בעצם מספר חלק אחר בחייו - וסיפור חייו של שלמה נשמע לי מאוד מעניין. כמו כן, כבר מתחילת הדרך הוא הביע נכונות לשתף איתי פעולה ולתעד אותו גם בחלקים הפחות נוצצים ונוצר בינינו קשר אישי. כאשר הסרט היה מוכן, הוא צפה בו והתרגש מאוד לראות את התוצר המוגמר. [caption id="attachment_5422" align="aligncenter" width="300"] ישראל ושלמה אחרי צפייה משותפת בסרט[/caption] האם אתה חושב שעובדת היותך יוצא בשאלה איכשהו קשורה ל'פילטר' החברתי על העדשה שלך? בהחלט. אני בא מהפריפריה החברתית והגיאוגרפית אז מאוד מזדהה עם המקומות ה"נמוכים" בחברה מבחינה סוציו-אקונומית. גדלתי במגדל העמק שהיא הפריפריה הגיאוגרפית, והחרדים- כחברה, מצויים בפריפריה החברתית אז הנושאים האלה קרובים. גם כיוצא בשאלה, המעמד הזה לא משתנה בגלל התהליך שנקרא יציאה בשאלה ואולי אפילו נהיה יותר חמור כאשר קיימות זכויות שמיועדות כיום רק למי שעדיין שומרים על אורח החיים שלהם כחרדים. היום זה משתנה בעיקר בגלל פעילות שעושים יוצאות ויוצאים בשאלה בתחומים שונים כדי לקדם מדיניות שווה לחרדים וחרדים לשעבר. >>> לראיון עם שי זילברמן יוצר הסרט 'שלם' במסגרת פרויקט יוצאים יוצאים קולנוע >>> לראיון עם דוד לבינסון יוצר הסרט 'שקט' במסגרת פרויקט יוצאים יוצרים קולנוע

עוד ביוצאים יוצרים

פרידה

עוד בפרידה

שייקה

חלפו שלוש שנים... בכל פעם שאני חולף בכביש גבעת שאול בית זית, אני נזכר בו, בשייקה, ותכף תבינו למה. הוא היה הדבר קרוב ביותר למה שקראנו אז בישיבה 'חוזר בשאלה'. אהבה גדולה היתה לו, לדבר ב'לימוד', ובכל נושא תורני שהוא. ובעיקר לשקוע בעיון בספר 'קצות החושן' או 'קצויס' בעגה הישיבתית, כשסיגריה נצחית תלויה לו בזוית הפה, בפוזה אופיינית. אבל בלילות, הוא הוריד את הכיפה.. והלך לנגן בגיטרה בס שלו עם להקת רודיג'יה, במועדונים האפלים של ירושלים. ולא היה מאושר ממנו. וואוו... איך הוא אהב מוזיקה. כל מוזיקה. עם העדפה לג'אז, ופאנק רוק כבד, הכי כבד שיש, והתענג על זה... בבקרים 'חילטר' כמלצר בקפה עגנון, ולתדהמת הבנות שעבדו שם, לא נענה לחיזורן... והוא לא היה כמו אף בחור ישיבה שהכרתי. היו לו עיניים ירוקות, מבריקות וטובות שהיית יכול לטבוע בהן, ולו בגלל העומק. ישותו אמרה, עצור! יש כאן משהו אחר, ולא רק אחר אלא גם משהו... מפתה... זיכרון הילדות שלי ממנו, ילד חרדי עם מכנסי גומי, ולשון פאותיו מבצבץ בהגזמה מאחורי האוזניים, נשרך אחרי אביו המגיד שיעור של הדף הַיָּוֹימִי ביציאה מבית הכנסת צא"י בשכונה שלנו, וכבר אז היה נראה לי כחידה. לא עוד ילד. מין עוף מוזר. נרקומן של לימוד, ידע ואינטלקט. עילוי. גיק מחשבים. התפעל ממילים סתומות בפיוטי הסליחות, ושלט בתוכנות על ובשפת המחשבים. ותמיד תמיד ידעת, שלא ידעת את כולו. וזה למרות שהוא לא היה בונקר. הוא היה חברותי, רגיש וממיס לב באישיותו. ביום שלישי השישי בדצמבר אלפיים ושש עשרה, מישהו ראה אותו ביער בית זית, כשראשו מונח בזוית משונה, והוא תלוי על עמוד חשמל... במותו לא הפך למרטיר ולא לְיֶשׁוּ... ואין כמעט מי שיספר שהיה כאן פעם מישהו שקראו לו שייקה, ו... וכל מה שנשאר ממנו זה, זיכרון חולף במוח עייף.

נטלי

כשזה נופל עלייך זה נופל עלייך. וכל האשמה האיומה הזאת, והעצב השורף. למה לא ידעתי? איך זה שלא הבנתי? למה לא הגבתי ביותר לבבות, למה לא התעקשתי לחבק, למה לא עזרתי כשעוד יכולתי, למה לא סיפרתי שעד לפני שנה רציתי גם אני להיעלם לתוך פסי רכבת או לקחת כל כך הרבה כדורים שכבר לא אצליח לקום. למה לא אמרתי לה, שיש אור בקצה של כל החושך הדכאוני והאובדני הזה, למה לא הייתי האור הזה בעצמי. ואיך התביישתי לגשת, למרות שהרגשתי שזה יהיה נכון, ואיך עקבתי די מרחוק, בזהירות, כדי לא לפגוע, גם לא עם חיבוק לא רצוי, ואיך שאלתי מה קורה, ואולי אפשר לעזור, ואולי נהיה רגישים קצת? וחשבתי - אולי חיבוק אחד ימעך אותך ככה שכבר לא יכאב לך? ואיך זה שכל התכניות נגמרו בשנייה אחת, שבה כבר אין אותה. וכל תמונה שלה מכאיבה עוד קצת, ועוד ועוד. היוהרה הבלתי נסבלת האומרת ״אני יודע למה זה קרה״, היומרה הנוראית הזו לומר - אלוהים שופט אותך על פי חצאית, ואודם שפתיים ושיער פזור וטלפון לא כשר. והבחורים שנהרגו אז מה איתם? זו תורה וזו שכרה? ובת שירות צדיקה שנרצחה בשמש יום בהיר מה איתה? זה מה שמקבלים על טוב לב מדבק? ובא לי לצרוח - תשתקו כולכם. עדיף. הרי אף אחד לא יודע כלום, בטח לא אתם. וכמה אטום רב צריך להיות, וכמה זה מרחיק אותי מאלוהים שעוד נשאר. הוא כזה? הוא לא באמת כזה? ואיך זה, איך זה שהנציגים שלו כל כך מעאפנים. ואיך זה שההנהגה שלו כביכול, נראית כל כך הזויה ורעה עד כלות לפעמים, איך. ובימים נוראים כמו שישי וראשון ושני, ובימי קוקטייל מורעל של כעס וכאב והאשמה ורצון אחד גדול להמשיך להאמין במישהו או במשהו גדול יותר, אני לא מצליחה לחשוב הרבה. ולא להאמין הרבה, ולא להתפלל בכלל, גם לא מילה אחת שתגיד שלום לזה שסובב שוב, סכין. זה קרה מסיבותיו שלו בטח, הרי זה דיין שהאמת ברורה רק לו. רק לו ולא לנו. ודבר אחד רציתי להגיד, לכל היהירים שקבעו, לכל המאמינים בשקר מעוטר בזקן ושטריימל, לכל מי שמאשים, מקטרג, מקטלג, לכל אבוד ומחבק ומתאבד - לא גיהנום מחכה שם, בסוף, רק חיבוק. שמעתם אותי? רק חיבוק. - - ועכשיו זה כבר שבוע שהיא לא סובלת. נחמה קטנה. ממש קטנה, אבל לפחות - היא לא סובלת. ויש בי מימד מסוים של קנאה בה, לא אכחיש. כנראה יש לכל מי שנוטה לחשוב יותר מדי על משמעות ומטרה ולמה אנחנו פה בכלל, ולמה יש עצב ואנשים שמאבדים אנשים שהם אוהבים. ויש מימד מסויים של שמחה גם, על זה שאיכשהו הצלחתי להמשיך מעל הבור העמוק ההוא, ששאב אותי אליו ואל הדיכאון, ושאיתו, ובגללו, רציתי לסיים את הכל וללכת - כמוה. יש מימד גדול של הכרת טובה גם, על כל החיבוקים שקיבלתי שאיפשרו לזה לקרות, על האמונה היוקדת שהייתה למי שניסה להציל אותי מעצמי. את תצליחי, הם אמרו, הכאב הזה עובר. ושנה אחר כך אני עובדת ויוצאת מהבית שאותו לא רציתי לעזוב אז, בחיוך. וכל יום מקשטת אותו הבית מחדש לפי המוזה וכל סופ״ש מקבלת פרחים מאיש אהוב, ובא לי לבכות מרוב הכרת טובה על החיים שיש לי עכשיו. מי חשב שאחיה אותם תגידו לי, מי חשב שאחיה בכלל. ויש מימד עמוק של צער גם, על כל החיבוקים המפוספסים שהיא לא זכתה לקבל, על המילים שלא זכתה לשמוע, חוויות שעכשיו לעולם לא תוכל להספיק. וגם על הפספוסים שלנו, אתם יודעים. עם כל האנשים שעדיין חיים. דברים שרצינו לומר ולא העזנו, מילים ששכחנו איך הוגים, רגעים שפחדנו לחשוף בהם לב. ואולי ככה זה, רק כשמישהו הולך ממך, אתה מבין כמה הוא היה חשוב. תנו חיבוק לכל מי שצריך חיבוק, הגידו מילה טובה לכל מי שזקוק לה היום. תהיו מתוקים אחד כלפי השני, זה יכול להציל חיים ממש. להציל חיים ממש. (רשמים שנכתבו לזכר נטלי וייסברג זכרה לברכה).

עוד בפרידה

רוחות מלחמה

עוד ברוחות מלחמה

חזית, עורף, חזית

המלחמה שבה אנו מצויים נכון לכתיבת שורות אלו מתרחשת בעידן הטכנולוגי, עידן שבו הכול מתועד, מופץ ומוחצן. המאפיין הזה הופך את כולנו לשבריריים יותר אך גם לחזקים ובעלי השפעה. כמעט חודשיים עברו מאז התהפך עלינו עולמנו באסון הנורא של 7 באוקטובר. מה עוד לא נכתב ולא נאמר על המלחמה, חלליה וחטופיה... אומה שלמה מתעטפת באבל, נאזרת בגבורה ומגלה אחווה מפתיעה ומרגשת. זו הפעם הראשונה שמלחמה בסדר גודל כזה פורצת באזורנו בעידן הרשתות החברתיות. אם במלחמות עבר היו הורינו צמודים לכותרות העיתון, שידורי הרדיו והטלוויזיה בשחור לבן, הרי שכיום, כשדובר צה"ל מסכם בשידור בטלוויזיה את הישגי הלחימה היומיים, הוא לא מחדש דבר. כבר שמענו הכול באמצעי תקשורת שונים, חדשים, וכבר הגבנו עליהם בהתרגשות או בצער, בוויכוח או בסתם לייק. הדבר משאיר לנו פנאי לשאלה החשובה באמת: מי חתיך יותר, הדובר או דני קושמרו. לראות ולבכות מלחמה בעידן הדיגיטלי היא מלחמה מתועדת. יש לזה מחירים כבדים. אנשים מן השורה נחשפו למראות זוועה שלא היו נחשפים אליהם לולי ההפצה הקלה להחריד של מידע ותיעודים. בכך ממדי הטראומה קיבלו צבע ונפח רחבים יותר והכו במעגלים נוספים ורחוקים ממקום האסון. גם אלו שלא נכנסו לערוצי הטלגרם של העזתיים קראו לפחות תיאורים של אנשים שקראו בערוצים אלו. קשה עד בלתי אפשרי לא לדעת מה בדיוק קרה באותה שבת נוראית ביישובי העוטף. דומה שיוצאי החברה החרדית, שמשפחותיהם הגרעיניות מתנזרות מאינטרנט, יכולים לשים לב להבדל הגדול בין אלו שנחשפו לאלו שלא. אין ספק שהאחרונים מצליחים לשמור על שלווה יחסית. בנוסף, הרשתות החברתיות מגדילות לאין שיעור את מעגל ההיכרות שלנו, וכך אני יכול לחוות מקרוב אבל של אלמנה שמעולם לא ראיתיה ולבכות מכל פוסט שהיא מעלה. אפשרויות בלתי מוגבלות משני צידי המתרס המדיה הפכה לזירת מלחמה נוספת, שנעדרת גבולות גיאוגרפיים. כך נאלצה פייסבוק להגביל יכולות תגובה על פוסטים, כי תומכי טרור הטרילו בתגובות של שמחה לאיד בטקסטים כואבים של אובדן וזעזוע. חמאס שחרר סרטונים מהחטופים שהגיעו לידי אזרחים ללא צנזורה כלשהי, וכמובן נוצר קושי בעצירת שמועות לא מבוססות. עם זאת, מלחמה בעידן הדיגיטלי מביאה איתה גם יכולות אינסופיות. אינני מדבר על היכולות הצבאיות והמודיעיניות שנעזרות בפיתוחי הטכנולוגיה החדישים ביותר, אלא עלינו, על האזרחים הפשוטים. מתברר שכל אדם מרכז תחת ידיו והקשותיו כוח השפעה רב. מדהים כמה קל לקדם יוזמות חברתיות, להניע התארגנויות ולהוציא לפועל שיתופי פעולה רבים. לא ייפלא אפוא שבימיה הראשונים של המלחמה היה נדמה שהחברה האזרחית יעילה ומהירה יותר מהמערכות הממשלתיות המסודרות. צעירים בני עשרים חברו לאנשי עסקים מבוגרים, אנשים פרטיים הפעילו ארגונים ועמותות, ותוך יממה אחת בלבד הארץ רושתה בנקודות רבות של פעילות והתנדבות. מאוכל וציוד לחיילים, בגדים וחבילות סיוע למפונים, ועד למפגשי תמיכה חבריים שצצו כפטריות אחרי הגשם בקבוצות הווטסאפ השונות. גם בהסברה נוטלים אזרחים מן השורה חלק פעיל, שכן בידי כל אחד נתון כוח להציג סרטונים, עדויות וטענות. העובדה שסטודנט היושב בתל אביב יכול להפריך טענה שקרית שארגון עוין פרסם משחקת לטובתנו. במלחמה הזו, יותר מבעבר, בולט כוחו של האזרח הפשוט. צו השעה - פגיעוּת וחמלה ולצד גילויי הכוח, גם גילויי החולשה הפכו פומביים ולגיטימיים. אישה עם פאסון בזמני שגרה מפרסמת "אני מפחדת וצריכה חיבוק", והתגובות המכילות והאמפתיות מגיעות בהמוניהן. "אני לא מתפקד בתקופה הזו" הפך להסבר מתקבל על הדעת גם אצל הקשוחים שבין חברינו. כל שיחת חולין נפתחת בבירור דואג על מצב הרוח והנפש. אנשים לא מהססים לכתוב על כאבם, געגועיהם והתלות שלהם בחברה. והפידבק שהם מקבלים הוא חם ואוהב. דומה שאדרבא, אנשים שלא מרגישים עצב או חולשה מתביישים להציג זאת בימים אלה. נפילת מחסומי המבוכה מביאה גם צדדים משעשעים יותר. אנשים מרבים להתבדח, להפגין הומור שחור ולייצר סרטוני רילס מחוייכים. לא צריך לחכות לארץ נהדרת כדי לחקות את מגישת החדשות המצרית אומרת "לא רונים אותונו". ובמקביל כל שפם של חייל מתועד, והסטורי'ס מלאים בפלירטוטי בנות ישראל ששולחות גסויות חינניות לצעירים במדים ונשק. מותר להרגיש, מותר לרצות, מותר לבכות ומותר לצחוק. המלחמה הזו חשפה, בין השאר, כמה כל אחד מאיתנו חזק ובעל השפעה מחד גיסא, וכמה כולנו חלשים ואנושיים מאידך גיסא. יהיה יפה להמשיך עם הקו החברתי הזה גם בזמני שגרה ברוכים.

החתול שהציל

שלושה ימים לפני שנפתחו שערי הגיהינום – אימצנו חתול. מערכת חלוקת החתולים הקוסמית (Cat Distribution System) היא תיאוריה חמודה מאוד, הגורסת כי ישנה מחלקה שמימית האחראית על חלוקת החתולים בעולם. היא עושה זאת בזמן שלה, כך נטען, ומכאן שהחתול הוא שבוחר את בעליו ולא להפך. "אם כן", הצהרתי בסיום ההסבר מלא הפאתוס שנשאתי מול הזוגי שלי בגינת הכניסה לבניין - "אני צריכה שזה יקרה כבר, חיכיתי מספיק". שתי דקות אחר כך, כשכבר היינו ממש בכניסה לבניין, שמענו אותו. "מיאו" כזה קטנטן. הזוגי אומר שהחיוך שנפרס מייד על פניי הוא משהו ששווה לזכור. את התחושה הזו בלב שלי, תחושת משאלה נענית, אני בטוח אזכור. הלכתי שלושה צעדים אחורה ומולי טופף גוש זעיר וכהה, שהתיישב בדיוק מתחת לרגליים שלי והסתכל עליי בעין אחת עצומה. אספתי אותו. רטוב ובוצי, והוא התכרבל לי בתוך היד. "טוב, יש לנו חתול!" הכריז זוגי בעליזות ופתח את דלת הבניין. "אוי ויי איז מיר". אז עשינו לו מקלחת. הכנו לו מיטה מאולתרת מקופסת נצרים ופיג'מה חורפית ישנה. התרגשנו בשיחת וידאו עם אחותי ובת זוגה, שיש להן שני חתולים ושחמידותם הקיצונית הייתה ההשראה לרצון ההולך וגובר שלי בחתול בשנים האחרונות. נתנו לו קצת טונה והשתאינו מקלות ההירדמות שלו עלינו, מגרגר ורגוע. בבוקר קמתי מוקדם כדי להזמין משלוח גדול מחנות החיות ולקבוע תור לווטרינר. בשלושת הימים הבאים מרחנו משחה אנטיביוטית על העין המודלקת, קנינו בית חתולי עם מתקן גירוד משוכלל והצפנו את הבית בחטיפים, שימורים ועכברי צמר צבעוניים. עיסינו את הבטן הקטנה שלוש פעמים ביום כדי להקל עליו בעשיית הצרכים, קראנו לו בשם ורווינו רוב נחת מהזנב המתנוסס אל על, סימן בדוק לכך שהקטקט מרוצה מחייו החדשים. בשבת בבוקר, 7.10.2023, עוד הייתי בטוחה שיש טעות. חטפנו את הקטקט המנומנם שהיה מכורבל בתוך הפיג'מה שלי וטסנו לחדר המדרגות, מטושטשים משינה. הצופר ודאי תקול, שכנעתי את עצמי. ממתי יש אזעקות בירושלים? אחר כך באו עוד אזעקות. גרוע מזה, אחר כך באו החדשות. וככל שהגיעו עוד מאלו הרגשנו שהעולם קורס. בשבת בצהריים כבר ארזתי – מזוודה קטנה עם כמה בגדים נוחים, נעליים סגורות וערכת עזרה ראשונה. עדשות, משקפיים ספייר, תיק מקלחת מצומצם. גם תיק גב עם דרכונים, מסמכים חשובים, סכין חדה ליתר ביטחון, אוכל יבש של בני אדם ושימורים של אוכל לחתול. לא ידעתי למה להתכונן. לא ידעתי איך, אז ניסיתי לכסות את כל האפשרויות. הימים שאחרי היו סחרחורת איומה של זעזוע וחרדה, יחד עם תחושה קשה של חוסר ביטחון. אין לנו ממ"ד, אז ניסיתי למגן את הבית. נעלתי את כל הדלתות, הורדתי את כל התריסים. העברתי מהמרפסת פנימה ארון כתר גדול והצמדתי אותו לאחת הדלתות שלה, שלא ננעלת. מאחורי הארון שמתי גם שולחן כבד, כיסאות ומדפים שמצאתי. העברתי את המזרן הזוגי הגדול מחדר האורחים אל המרפסת הסגורה בסלון, שיגן עלינו מרסיסים, אם יהיו. הזזתי את הספה, שיהיה קל להתחבא מאחוריה. הבית האהוב שלנו, מלא כיווני האוויר והחלונות הענקיים, הפך להיות מקור לבהלה. לא ידענו אם נגמרו ההפתעות או שיש עוד, הכול הרגיש חשוף ופגיע וזכוכית… זכוכית זה לא טוב, הרי רואים דרכה הכול והיא נשברת. גם אני נשברתי. מחזות הזוועה עברו ישר פנימה, ללב. תמונות, סרטונים, דיווחים, אימה גדולה. ואח שלי, שהיה סגור בממ״ד במשך יומיים עם אישה וילדה בת כמה חודשים, וחברה טובה שלי, שהחזיקה לבד את הדלת של הממ״ד במשך שעות עד שיבואו לחלץ אותה ואת ילדיה, וידיד שלי, שהיה נעדר ואז התגלה כמת. מאות עדויות ותיעודים שלקחו לי כמעט את כל האוויר. והחרדה שלי, שפעילה גם בימים רגילים, הרקיעה שחקים. לא הצלחתי לאכול, לא הצלחתי לעבוד גם במעט העבודה שלא בוטלה או הושהתה, לא הצלחתי לישון, בקושי הצלחתי לדבר. המתוק שהתחתנתי איתו תפס פיקוד בזמן שאני קפאתי לתוך החרדה, וניסה להקל עליי ככל יכולתו, משתף פעולה עם ״מיגון״ הבית, אם כי שנינו ידענו שאם חלילה יקרה דבר מה, לא זה יהיה מה שיעזור. ובאמצע כל זה היה הקטקט. שובב ושלֵו כמו שרק גור בן חודש וקצת יכול להיות, לחלוטין לא מודע לעולם הגועש שבחוץ. והוא תינוק. תינוק שביקש לשחק איתנו, שהיה צריך שנשים לו אוכל, שננקה לו את ארגז החול, שנעסה לו את הבטן, שנלטף, נכרבל, נוריד אותו ממקומות גבוהים שעלה אליהם ולא ידע כיצד לרדת, ונצוד יחד איתו עכברי פרווה, חבקי ווילונות וחרקים מזדמנים. בתוך כל כך הרבה מוות, הדבר הקטן היה מלא חיים. *** בעודי מקלידה שורות אלו, הקטקט ניסה ללעוס את מסך המחשב (פעמיים), טיפס מעלה אל ראש הכורסה, השחיז ציפורניים על מנורת הצד והתעקש להקליד גם הוא כמה מילים. במקביל קמתי שבע פעמים כדי למנוע ממנו להתנקש ברהיטי הבית או בזוגי הישן. לא קל לגדל גור חתולים, אבל בימים האלו הוא מציל אותי - לא פחות ממה שאני הצלתי אותו.

עוד ברוחות מלחמה

מונולוגים של אנוסים

עוד במונולוגים של אנוסים

מחיר הפחד

בימים האחרונים, כמו רבים, קיבלתי הצצה חוזרת לחייהם של האנוסות והאנוסים המודרניים, גברים ונשים שכלפי חוץ נראים חרדים, אך הם אינם מאמינים, אינם מקיימים מצוות ולא מזדהים עם דרך החיים החרדית. כאשר קראתי את הטקסטים שפורסמו התמלאתי תחושות כאב וצער. המונולוגים היו חושפניים, ישירים ומלאי כנות. אין ספק שהקולות הללו חייבים להישמע, ולו בגלל מספרם הרב של האנוסות והאנוסים. הם יכולים להיות כל חרדי וחרדית שאתם רואים ברחוב. אין שום דרך לדעת מה מסתתר מאחורי כיסוי הראש המוקפד ומאחורי הבגדים המזהים. אולם לצד האמפתיה הרבה וההבנה העמוקה לליבם של האנוסים, כל קריאה של מונולוג חדש שפורסם הביא לתחושת אי נוחות חוזרת. הלל הזקן מבקש בפרקי אבות "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו", ואני, אף שהייתי במקום שבו נמצאים האנוסים, אין בדעתי לשפוט אותם ואת הגורמים שהובילו אותם להחליט כפי שהחליטו, אלא להאיר את העניין מזווית אחרת. כל האנוסות והאנוסים כתבו על הפחד מהמחיר שהם עלולים לשלם אילו יבחרו לעזוב את החברה החרדית. והמחירים גבוהים, זאת כולם יודעים. יהיו שיאבדו את פרנסתם, יהיו מי שייקלעו למלחמות רוויות כאב על ילדים ורכוש, יש כאלה שיצטרכו ללמוד דברים בסיסיים ביותר בגיל מבוגר, משל היו ר' עקיבא כ-24 שנים לפני שזכה לתואר רבי. הפחד - ברור ומובן, אך האם חיים כפולים אינם גובים מחיר, ומחיר כבד מאוד? האם באמת אפשר להסתיר דבר מהותי כל כך מהילדים ומבן או בת הזוג? מה לגבי המחיר הנפשי שהילדים משלמים כשהם גדלים בצל הורה החי חיים כפולים; האם כוחו של הפחד גדול יותר מהנזק המתמשך של שקר לקרובים ביותר, של החשש התמידי מלהיתפס כבוגדים באמון, של חיים בתחושת החמצה והמטת סבל קיומי בלתי ניתן להתרה? חיים של אנוסים, מעצם טבעם, הם חיים פסיביים, חיים שיש בהם אלמנט מובהק של חוסר לקיחת אחריות על גורלך. שלא יהיה ספק, כל מי שעשה את הצעד מודע לקשיים העצומים של היציאה. אבל יציאה פירושה חיים של בחירה. לא לחינם שוררו יעקב גלעד ויהודה פוליקר "אין מחיר לחופש". בהזדמנות זו אזכיר, גברים ונשים רבים החלו תהליך של יציאה, הציצו ונפגעו, וחזרו. הם לפחות ניסו. האם לאנוסות ולאנוסים לא משתלם לכל הפחות לנסות, לפחות לבדוק את האופציות, לשקול ברצינות, ומתוך ידע ולא על סמך תחושה, מה עליהם לעשות כדי לפתוח דף חדש? אולי יש עוד אפשרויות? אולי יש דרך לצאת מבלי להרוס הכול? אולי היציאה תאפשר לילדים עתיד טוב יותר? השבוע, לפני 367 שנים, הוכרז החרם הרבני על ברוך שפינוזה. הפילוסוף היהודי שנחשב לחלוץ ביקורת המקרא. שפינוזה היה בן למשפחת אנוסים שחזרה ליהדות. כמה שנים אחר כך ליבו של שפינוזה לא אפשר לו להמשיך להיות אנוס, והפעם כיהודי שומר תורה ומצוות, וחרף המחיר הכבד ששילם הוא בחר לפרסם את רעיונותיו החתרניים. אחד מהם – וזה שקומם עליו רבים, רבנים וכמרים כאחד – שפינוזה תפס את התנ"ך כיצירה מעשה ידי אדם וכפר בהיותו דברי אלוהים. קשה שלא להשוות בין בחירתו האמיצה של שפינוזה, והשפעתו שנמשכה דורות על גבי דורות, לחוסר הבחירה של האנוסים בני ימינו והמחיר שהם משלמים, מחיר הפחד.

חי בתחושת החמצה

ח. בן 38, אב ל-7: למדתי במוסדות חינוך ליטאים, אבל המשפחה שלי נחשבת חסידית. הוריי לא שייכים לקהילה ספציפית, הם חסידים כלליים. הפוזיציה הזאת, בטווח בין ליטאים לחסידים, נתנה לי פרספקטיבה ייחודית; ראיתי איך כל קבוצה בטוחה שהיא-היא יחידת העילית, הצודקת, נושאת דגל האמת. כל קבוצה משתלחת בלעג כלפי הקבוצה השנייה. עוד כנער שאלתי את עצמי האם האמת היחידה יכולה להיות אצל כולם? ואם כן, למה שהיא לא תהיה באסלאם לצורך העניין? זה גרם לי לצאת, לבדוק ולחפש תשובות. הייתי בחור צו"ל (צדיק ורע לו) מפוחד וצייתן מאוד. אפילו לספרייה העירונית לא העזתי ללכת, בניגוד לחבריי שהיו הולכים לשם באופן קבוע. החקירה שלי הסתכמה בקריאת ספרי מחשבה והגות יהודית. ניסיתי לקרוא את החלקים האסורים, ההוכחות לכאן ולכאן. ניסיתי לחשוב בכוחות עצמי. היו לי הרבה שאלות. לא האמנתי בכלום, אבל כלפי חוץ המשכתי לשחק את המשחק. רק חבריי הקרובים ביותר ידעו שאני לא ממש שם. הם ידעו שאני חוטא בהאזנה לרדיו (מה שנחשב לחטא גם ביום חול, כל שכן בשבת). חבר אחד אמר לי – אתה רוצה להיות חילוני בשביל להתחיל עם בנות? אבל אתה הרי לא תדע לעשות את זה... אז מה העניין? האמת היא שלא התעניינתי בנשים ולא הצלחתי להבין למה אנשים מתחתנים. ניסיתי לשאול את חבריי מה הדחף להתחתן בגיל צעיר כל כך, ואחד מהם, מעט מודרני, הודה בחוסר נעימות שזה "בשביל הסקס". אמרתי לו "אז לך לזונה". לא נשמע לי סביר לסגור את עצמך לשארית חייך בשביל הנאה כזו. חבר אחר אמר לי שהוא מתחתן מהפחד על החטאים שהוא עובר כל עוד אין לו אישה (זרע לבטלה). אני לא הייתי מוטרד מהעברות האלה כך שגם זו לא הייתה סיבה. לא רציתי להתחתן, לא רציתי להביא ילדים לעולם. ניסיתי לדחות את הצעות השידוכים ככל יכולתי. הצלחתי עד גיל 23, והייתי מזקני השכבה שלי. לתומי, ולגודל הפסימיות שבי, חשבתי – "אין לי הרבה אפשרויות, אני לא אעז לעזוב, המצב כיום דפוק, ואם אתחתן, כנראה שהמצב ימשיך להיות דפוק, אבל אולי המצב יהיה דפוק מספיק שאוכל להתגרש... וכגרוש יהיה לי יותר מרחב להשתנות ולגיטימציה לצאת בסופו של דבר". אני יודע, זה נשמע מוזר, אבל רק מי שנפשו נלחצה לתוך משבצת שלא מתאימה לה, יוכל להבין. כבחור חרדי – הנישואים הם בחירה פסיבית בעוד ההימנעות מהם זו בחירה אקטיבית. לא יכולתי להילחם בזה לאורך זמן. את הבחורה הראשונה הצלחתי להוריד בתירוצים שונים אבל בבחורה השנייה נחלתי כישלון חרוץ. הפגישו אותי עם בחורה צדיקה ויראת שמים בצורה מוחלטת. עשיתי כל שביכולתי לגרום לה להגיד לא. אבל כמה שאני הייתי צייתן היא הייתה צייתנית הרבה יותר. היום, כשאני מכיר את אביה, אני מבין שלא היה סיכוי שהיא תגיד לא. התארסנו. לא היה בי גרם אחד של הנאה או אושר. אחרי החתונה המשכתי לחלל שבת, אבל בדברים ממש מינוריים כמו לחתוך נייר טואלט. עיגלתי פינות. הייתי קם בבקרים מוקדם, מזיז את הכפתור בטייפ ומפעיל רדיו בווליום נמוך, שהיא לא תשמע. הרדיו היה החלון שלי לעולם החיצון. יש לי שבעה ילדים. שבעה יותר מדי. לא עזבתי כי לא היה לי לאן. משמעות העזיבה היא לצאת לעולם ברמה של ילד בכיתה ג', חסר כישורים. היום אני רואה אנשים עושים את זה, אבל אז – לא הכרתי אנוסים אחרים, הייתי עם עצמי, לאן אצא? לאיזה עולם? אחרי שנחשפתי בפייסבוק לעולמם של היוצאים הגיעה תחושה של החמצה גדולה, אבל אני לא רואה שיש לי דרך לשנות את זה.

עוד במונולוגים של אנוסים

ביקורת ספרים

עוד בביקורת ספרים

ספר, סיפור ומספר: תמונת מצב

שניאור שפרינצין

סיפורי היציאה שלנו דומים אלה לאלה וגם שונים. הם דומים גם לסיפורים של אלו שהיו כאן לפנינו, דומים ושונים. אבל ישנו דבר אחד שמשותף לכל הסיפורים – תחושת הבדידות שעולה מהם. ככל שיותר אנשים יספרו את הסיפור שלהם, כך תתרחב תמונת חיינו ויתגוונו בה הצבעים, וכך יותר אנשים יוכלו למצוא מקום שבו הם מרגישים שייכים. "באתי אל הסטודנטים ואערוך לפניהם את חפצי, אבל אך ראוני האדונים הצעירים האלה, אך שמעו את פתח דברי, וצחוק אדיר התפרץ מפיהם. ואמנם אין לתת בהם דופי על קבלם את פני באופן כזה, כי באמת היה המחזה נלעג וזר עד מאד. שוו נא לנגדכם תמונה כזו: איש פולני-ליטאי כבן כ"ה שנה, בעל זקן מגודל, לבוש בגדים מגואלים וקרועים, ומדבר בשפה נלעגה הבלולה מלשונות עברית, זרגונית, פולנית ורוסית עם השגיאות בחוקי הדקדוק של כל אחת מהלשונות האלה, והאיש הזה מבטיח לסטודנטים משכילים כי הוא יודע את הלשון האשכנזית וכי קנה לו ידיעות בחכמות שונות. מי זה יתאפק מצחוק למראה מחזה כזה". את הטקסט הזה כתב שלמה מימון בספרו האוטוביוגרפי. מימון נולד בשם "שלמה בן יהושע" ב־1753 בעיירה קטנה בבלרוס. הוא גדל בקהילה יהודית אורתודוקסית ובגיל 24 החליט לעזוב את העולם שהכיר. למרות היעדר ההשכלה הפורמלית, הוא הפך לאחד הפילוסופים המפורסמים בזמנו. הוא אומנם חי בארץ אחרת ושפתו שונה, אבל התחושה שהוא מתאר היא אותה התחושה שיוצאים חשים היום. בכתביו, יותר מכול, הוא מציג תחושת בדידות, שכל העולם נמצא בעבר אחד, ואתה מהעבר השני. דור הולך ודור בא, אבל שום דור לא זכר את הדורות הקודמים לו. בכל דור היו יוצאים, אבל כל יוצא ראה את עצמו כיחידי, כיוצא מן הכלל, כתופעה שנמצאת מחוץ להיסטוריה. הבדידות שביציאה תמיד הייתה שם. היוצאים בדור הקודם פרצו את השער עבור היוצאים של היום, והיוצאים שבדור שלפניהם פרצו את השער היו עבורם. היוצאים כתבו בכנות שאין למעלה ממנה, בכאב, בתקווה. אבל הם כתבו על עצמם כנפרדים, כמנותקים, כמקרה בודד, לא כסיפור של קבוצה. עד היום איש לא רואה את היציאה כסיפור אחד, כתיאור של אותה תופעה, שמתגלה שוב ושוב בכל דור, כל דור עם הטרגדיות שלו, כל דור עם ההצלחות שלו. קשה לחזות איך תתפתח תנועת היציאה בישראל בעתיד, קשה לומר האם זו בכלל תנועה, האם מדובר באוסף של אנשים שבחרו לצאת, כל אחד מסיבותיו הוא, ואין קשר ביניהם, או האם מדובר בתנועה שמייצגת תופעה וסיפור משותף ואולי גם תכונות משותפות. אומנם לא ניתן לחזות איך תתפתח תנועת היציאה, אבל אפשר לבחון באופן היסטורי את הסיפור של היוצאים. הם כתבו דווקא בגלל שחשו שהסיפור שלהם ייחודי ושיש להם חובה לתעד את התהליך שעברו, להסביר. הם חשפו בכתיבה שלהם דווקא את המאפיינים המשותפים לנו והמשותפים להם. יש כל מיני סוגים של יוצאים, אי אפשר פשוט להצביע על יוצא ולזהות אותו עם כולם, כי כל יוצא וסיבותיו הוא, ולכל אחד התמודדות משלו. ביאליק, שנולד בכפר סמוך לז'יטומיר בשנת 1873 תיאר סוגים שונים של יוצאים – חבריו שעזבו את ישיבת וולוז'ין – בשיר "המתמיד": "וְשָׁב אִישׁ בֵּית אָבִיו בִּדְרָכִים אֲבֵלוֹת: הָאֶחָד – עַל שַׂחֲקוֹ בַּלֵּילוֹת בִּקְלָפִים, הַשֵּׁנִי – עַל-סַפְּרוֹ עִם בְּתוּלוֹת בַּלֵּילוֹת, הַשְּׁלִישִׁי – כִּי-מְצָאוֹ הַשַּׁמָּשׁ מְקַטֵּר מִקְטַרְתּוֹ בְּשַׁבָּת בְּמָקוֹם יָדוּעַ, הָרְבִיעִי – עִם "מוֹרֵה נְבוֹכִים" הִסְתַּתֵּר בַּעֲלִיָּה, הַחֲמִישִׁי – לֹא-נוֹדַע מַדּוּעַ." נדמה שכל יוצא מתאר סיבות אחרות ליציאה ושאין שום דבר משותף ביניהם. אבל יש תחושה אחת שמסתתרת בין השורות בשירו של ביאליק ואפשר לומר בביטחון מלא שהיא משותפת לכל היוצאים כמעט. זו תחושה שחוזרת על עצמה שוב ושוב בכל הטקסטים שפורסמו עד היום: בדידות. רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק

קריאה משפחתית

יעקב גולדברג

המלצות הקריאה של יענקי גולדברג לפני כ-150 שנה הוכרז בפתיחה האייקונית של "אנה קארנינה" שכל משפחה אומללה בדרכה שלה, ומאז המציאות – או לפחות זו המשתקפת בעלילות הספרים – אכן ממחישה שהאומללות המשפחתית פנים רבות לה. אל מול גלגוליו והתפתחויותיו של מוסד המשפחה, שמקבל פנים חדשות מדור לדור, נדמה ששלל המורכבויות והאתגרים יכולים להיחשב כעוגן היציב והמחויב בכל משפחה ומשפחה כמעט, מורכבות שמכילה כמובן לא מעט אושר, כוח ומשמעות. הנה 5 ספרים נבחרים מהשנים האחרונות, שמתעסקים ובוחשים במשפחתיות, בהשפעות שלה על חייו ועל בחירותיו של היחיד, ובכוחה הקיומי וההרסני כאחד על מי שאנחנו. לחסל / מישל וולבק / 2022 פול, גיבור הרומן, הוא יועצו ואיש אמונו של שר האוצר הצרפתי ובנו של עובד בכיר לשעבר בשירות הביטחון. החיים שלו לא הולכים לשום מקום, הוא חי עם בת זוגו פרודנס בבית משותף אך בחדרים נפרדים, וכבר שנים שאין ביניהם שום קשר רגשי או גופני. התפרקות משפחתו היא הציר שמניע את העלילה, והיא כוללת את אביו החולה והמשותק, את ססיל, אחותו הדתייה, ואת אחיו אורוויל, שנשוי לעיתונאית בינונית שלא סובלת את פול. על רקע מזימת טרור עולמית ובחירות לנשיאות צרפת, ולקראת יום הולדתו ה-50, פול עובר מסע חניכה וחיבור מחודש עם משפחתו המורחבת בכלל, ועם בת זוגו בפרט. פול, שמעיד על עצמו שהוא: "חש צורך שאינו יודע שובעה באהבה", משתדל להישאר אדיש לכול: "הוא עצמו תמיד הרגיש פחות או יותר פטור מן התשוקות השונות שמנה זה עתה, ושהפילוסופים מן העבר גינו כמעט פה אחד. תמיד תפס את העולם כמקום שהוא לא אמור להיות בו, אבל גם לא היה להוט לעוזבו, פשוט משום שלא הכיר מקום אחר" (עמ' 260). דווקא אותה אדישות מאפשרת לו להשביע, ולו במעט, את הצורך באהבה, ולשוב בפשטות לעצמו, לבת זוגו ולמשפחתו. לקריאת פרק ראשון זיכרונותיה של נערה מחונכת / סימון דה בבואר / 2011 הספר הראשון, מבין ארבעה כרכי אוטוביוגרפיה, שכתבה אחת ההוגות הפמיניסטיות הבולטות במאה הקודמת ובכלל, עוקב אחר זיכרונותיה החל מילדותה המוקדמת ועד תחילת שנות ה-20 לחייה, אז פגשה את ז'אן פול סארטר. הספר – שיכול לשמש מעין ספויילר לזוגיות המרדנית של שני אלו, שדחו את רעיון מוסד הנישואין לטובת מערכת יחסים פתוחה שהתבססה בעיקר על שותפות אינטלקטואלית ועל חברות עמוקה – מתאר את ראשית חייה של דה בבואר, שגדלה במשפחה בורגנית וקתולית, וכיצד הפכה לנערה סקרנית ומרדנית שהגיעה ללמוד פילוסופיה בסורבון. התמסרותה לדת ניכרה כבר בגיל צעיר: "נמלאתי צדיקות; הקץ להתקפי הזעם ולקפריזות". וגם: "יראת השמיים המשותפת לנו קירבה אותי ואת אמא זו לזו... הפיכתי לילדה טובה הושלמה". וגם כעבור כמה שנים, כשזנחה את האמונה הדתית, היא עדיין טעונה ברגש דתי חזק: "אני רוצה לגעת באלוהים או להיהפך לאלוהים, הכרזתי". כילדה שגדלה לאם שסברה כי ייעודה של האישה הוא להתחתן בשידוך ראוי, ללדת ילדים רבים ולבקר באופן סדיר בכנסייה, היא מתענגת על ההתבגרות המרדנית שלה: "הברים ומועדוני הריקודים משכו אותי במידה רבה בזכות אופיים האסור. אמי לא הייתה מוכנה לדרוך בהם בעד שום הון שבעולם, אבי היה מזדעזע לראות אותי שם. מצאתי סיפוק גדול בידיעה שאני נמצאת לגמרי מחוץ לחוק". ותוהה, תהייה שתלווה אותה לאורך כל חייה: "איפה ניתן מקום, בחייהם הממושטרים של המבוגרים, לחייתיות הטבעית של החושים, של העונג?" לקריאת פרק ראשון אין מקום כזה / שפרה קורנפלד / 2022 ספרה השני של שפרה קורנפלד עוקב אחר עלילותיה של משפחת הרמן, ופורש, ללא רחמים, את התוצאה האומללה האפשרית של מעשים חסרי אחריות, במיוחד כאלו שאין מהם דרך חזרה, כמו הבאת ילדים לעולם. אידי ויהושע, הורים חרדים לשישה, מתגרשים ומחלקים ביניהם את הילדים. האב לוקח את הבנים, האם את הבנות. בשלב מסוים האם מחליטה להימלט עם שתי בנותיה הקטנות לאחותה בקנדה, והמרחק הגיאוגרפי משתלב עם הפערים האחרים שמתרחבים ומצטמצמים בין כל חלקי המשפחה. קורנפלד, שגדלה בבית חרדי והעידה כי חלקים מהספר מבוססים על חייה האישיים, מתארת טרגדיה משפחתית מודרנית, שמסופרת מכמה זוויות ומערערת את ההיררכיה הברורה של יחסי הורים–ילדים. יש את יונה, האחות הבכורה שצריכה לדאוג לאחיותיה הקטנות ובין לבין מפתחת הפרעת אכילה ובורחת לניו יורק; פרי, התאום של יונה שמתגייס לצבא, ובראש כולם אידי, האם שמסחררת את כולם סביבה ונותרת חסרת יכולת לטפל בעצמה ובטח שלא בילדיה: "אחת-עשרה שנים צללתי בלי לעלות לאוויר. אחת-עשרה שנים של הריונות, הנקה, חיתולים ופליטות, ואפילו לא מחזור אחד שסיים את המסע מחוץ לגוף". לקריאת פרק ראשון הארגונאוטים / מגי נלסון / 2022 "איך להסביר, בתרבות שמקדשת הכרעה, שלפעמים הסיפור נשאר מבולגן?" (עמ' 66), כך תוהה הארי דודג', בן זוגה של המשוררת והסופרת מגי נלסון, שלא מזדהה לא כגבר ולא כאישה, בציטוט (אחד מיני רבים) בספרה של נלסון, הארגונאוטים. הספר, שיצא לאור לראשונה (2015), זכה למעמד של ספר מכונן בתרבות הקווירית של המאה ה-21, ומשלב תיאוריה ואוטוביוגרפיה, פרוזה ועיון ביצירה מתגלגלת, אבל ממש לא מבולגנת, כולל התנגדות והתנכרות לאידיאולוגיות היסודיות ביותר של החברה הסטרייטית. בין היתר, מוסכמת הבאת ילדים. החלק האוטוביוגרפי של הספר מתמקד בעיקר במערכת היחסים המתפתחת בין נלסון להארי, תוך התייחסות מפורטת לחוויות הפיזיות של השניים, לרבות השינויים ההורמונליים שעובר הארי וההיריון של נלסון. הסיפור האישי נכנס ויוצא בינות לפסיפס פסקאות, ציטוטים ותיאוריות המשולבים בהרהורים חופשיים של נלסון על תשוקה וזהות, מיניות ומגדר ועוד ועוד. כן משפחה, לא משפחה – אליבא דנלסון, ה"אויב" הוא קיבעון יתר שעלול להוביל למצב הגנתי של קיפאון ולהתכחשות לכוחה של אמונה ולהשפעתה על היכולת להתמסר ולא להתחמק מהרצונות האותנטיים שלנו, שאומנם אינם חקוקים בסלע אך אל לנו להתעלם מהם ולהיוותר בשדה הפנטזיה, אל לנו לברוח ממה שטומן בחובו סיכוי לחיים ממשיים וממומשים. קלרה והשמש / קאזואו אישיגורו / 2022 קלרה והשמש, הרומן השמיני של הסופר הבריטי זוכה פרס נובל קאזואו אישיגורו, מתרחש בארה"ב בעתיד לא מוגדר. המספרת, בגוף ראשון, היא קלרה, אישה מלאכותית שניזונה מהשמש וייעודה הוא לספק שירותי חברות מלאים למי שרוכש אותה. היא אומנם לא הגרסה המתקדמת ביותר בשוק, אבל ניחנה בכושר התבוננות מיוחד שמשתלב עם יכולות רגשיות מפותחות: "ככל שאני מתבוננת ורואה יותר, רגשות רבים יותר נעשים זמינים לי" (עמוד 97), היא מעידה על עצמה, וממשיכה למלא את תפקידה בחריצות. דרך חלון החנות שבה מוצעת קלרה למכירה, היא לומדת על העולם שבחוץ, עד אשר רוכשת אותה ג'וסי בת ה-14, נערה חולנית שמזהה בקלרה משהו מיוחד. קלרה היא דמות "אנושית" באופן אפילו מעט משעמם. היא מתבוננת, סקרנית מאוד, מעט מוזרה וכמובן חברה מסורה. הבנאליות של דמותה מחדדת את השאלה העולה בהמשך העלילה – שעדיף שלא נפרטה כדי לא להרוס את חוויית הקריאה – הנוגעת בפחדים הגדולים ביותר וביחס שלנו לאהבות שמלוות את חיינו, על עוצמתן ושבריריותן. "אין שום דבר מיוחד כל כך בבת שלי", מצהיר אביה של ג'וסי, ועדיין, אפילו קלרה הרובוטית יודעת לומר שלא משנה כמה ננסה להתחכם, יש דברים שאין להם תחליף. לקריאת פרק ראשון רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק

עוד בביקורת ספרים

תחקירים

עוד בתחקירים

חרדים כחול לבן

מני פלד

החרדיות במתכונת המוכרת לנו עוצבה על ידי מנהיגיה. גדולי ישראל של העת החדשה. המודל החרדי שהתהווה בארץ ישראל, ולאחר מכן במדינת ישראל, פרץ את גבולותיה ויובא לחו"ל; אך עבור קהילות רבות הלב נותר כאן, בארץ הקודש. בסדרת המאמרים "חרדים כחול-לבן" יוביל אותנו מני פלד במסע מרתק ומרחיב לב בעקבות המנהיגים הגדולים של היהדות החרדית המקומית. יחד נגלה איך הללו תרמו לעיצוב דמותה והאם – ועד כמה – הרחיקה השפעתם מעבר לזמן ולמקום שבו חיו | פרק ראשון: חזון נולד. 1933–1953 תן לי את בני ברק וחכמיה ב־10 ביולי 1933, ארבעה חודשים לאחר שהמפלגה הנאצית עלתה לשלטון בגרמניה, ירד מהספינה בנמל יפו איש צנום, נמוך קומה ממושקף, מגבעת שחורה לראשו וחליפה ישנה ודהויה לגופו. גיבור חייו של האיש היה הגאון מווילנה; דמות של תלמיד חכם סגפן, שכל ימיו שהה בין כותלי חדרו והקדיש את חייו לתורה, ולתורה בלבד. לצידו של האיש צעדה רעייתו המבוגרת ממנו בכמה שנים. לבני הזוג לא היו ילדים והם נזקקו למספר מועט של מזוודות שהכילו בעיקר ספרים. מעט שבועות חלפו מאז חיסלו בני הזוג את עסקיהם בווילנה והחליטו לעלות לארץ ישראל. בעתיד, כותבי קורותיו של האיש ינסו לענות על השאלה, מה גרם לו להחליט לעלות לארץ ישראל; האם תחושת משימה שהוטלה על כתפיו, או שמא נימוקים דתיים אחרים הם אלו שסובבו את גלגל ההיסטוריה כפי שהסתובב? לעולם לא נדע. על הרציף המתינו לבני הזוג נציגים של הסניף הארץ־ישראלי של תנועת "אגודת ישראל". קבוצה שהתיימרה לייצג את העולם היהודי האולטרה־אורתודוקסי. כמה ימים קודם לכן קיבלו ראשיה מברק מווילנה, ובו התבשרו להם על בואם של העולים החדשים. לאיש שאת פניו באו לקבל קראו הרב אברהם ישעיהו קרליץ. שמו ושם משפחתו ייעלמו בעתיד מהזיכרון ושמו ייזכר על שם סדרת ספריו: "החזון איש". תחילה התארחו בני הזוג אצל מכרים בתל אביב, משם עברו לקבוע את ביתם במושבה החדשה שהוקמה בין תל אביב לפתח תקווה – בני ברק. החלטתו של החזון איש לא להתגורר בעיר הקודש מעידה על חזונו: "ירושלים מלאה צדיקים וגדולי תורה, אולם ביישוב החדש מצאתי מדבר, רציתי לשתול בו נטיעות של תורה, לפיכך באתי לבני ברק. אם לא אצליח לשתול? אזי אלך לגיהינום עם יושביה כאחד". ירושלים של אותם הימים הייתה רוויית מאבקים בין קבוצות וזרמים שונים ביהדות האורתודוקסית. העדה החרדית בראשות הרב זוננפלד נגד הרב קוק. העדה החרדית עצמה התפצלה על רקע שאלת ההכרה בגופים הציוניים, ומתוכה הוקמה אגודת ישראל. כל אלו, מן הסתם, תרמו להחלטתו של החזון איש לקשור את גורלו עם אנשי בני ברק. בשנותיו הראשונות בישראל, בין השנים 1933–1945 החזון איש לא התבלט כמנהיג. רוב זמנו הוקדש לכתיבת ספרים. הוא פרסם כמה פסקי הלכה וסייע בהקמת ישיבה בראשות גיסו, הרב יעקב ישראל קניבסקי, המכונה הסטייפלער. כשהעשן החל להתפזר מעל שמי אירופה, ממדי האסון והמשבר החלו להתבהר. העולם שהחזון איש הותיר מאחור נעלם כלא היה. הקהילות, הישיבות, הרבנים, גדולי התורה, נרצחו בידי הנאצים. אל הוואקום המנהיגותי שנוצר נכנס החזון איש, ואט־אט החל למלא תפקיד מרכזי בהובלת היהדות החרדית. תקופת הנהגתו של החזון איש, בשנים שלאחר השואה והקמת של מדינת ישראל, היו שנים קשות ביותר. באותם ימים רבים העריכו כי החרדיות הגיעה לקץ דרכה. רוב הקהילות והישיבות, המסגרות המוכרות, עלו בלהבות. השרידים שנותרו התמודדו עם משבר אמוני כפול. שאלות קשות על אלוהים ועל האמונה ריחפו באוויר, ונדמה שהיריבות בין הציונות להנהגה הרבנית שהתנגדה לה הסתיימה בכישלון צורב של הרבנים ואף בעננת אשמה כבדה בגין האיסורים שהטילו על הצטרפות לעלייה הציונית ארצה, פעולה שהייתה יכולה להציל יהודים רבים. בעקבות כך, רוח הציונות חדרה לתוככי הישיבות החרדיות בארץ ישראל. וכך, עד היום, מונף דגל ישראל מעל ישיבת פוניבז' ביום העצמאות. החזון איש לא היה שותף להיסחפות ולא התפעל מנס הקמת המדינה. הוא סבר שמדובר באירוע אזוטרי ולא חשוב במיוחד, וכי המדינה לא תחזיק מעמד. "ארבעים שנה אקוט בדור", אמר, וקצב את זמנה של המדינה לארבעים שנה. האמונה כי מדובר במדינה זמנית לא מנעה מהחזון איש ליצור תוכנית עבודה מסודרת לשיתוף פעולה (מוגבל!) עם שלטון מפא"י. החזון איש דחה על הסף את הקנאות הבדלנית מבית מדרשם של קנאי ירושלים. את קריאתם להתנתקות מהמדינה הוא כינה "מלחמת האתמול". לדידו, על החרדים להיות שותפים בשלטון החדש. הוא הבין כי לולא חבירה לציונים ולשלטון מפא"י חברת הלומדים והקהילות החרדיות יישארו מיעוט קטן שעתיד להיטמע ברוב החילוני. איש החזון פגש את איש המעשה הבה נתעכב מעט על "חברת הלומדים". הדרך לבנותה עברה בהקמה מחודשת של ישיבות ליטא. לצורך כך חבר החזון איש אל הרב יוסף שלמה כהנמן. הרב כהנמן, עסקן ורב קהילת פוניבז' בליטא, איבד את כל משפחתו, קהילתו וישיבתו בשואה. הוא הגיע ארצה בגפו, נחוש להקים מחדש את העולם שחרב. בעידודו של החזון איש ובסיוע של איש עסקים נרכש עבור הישיבה מגרש בגבעה במרכז בני ברק. הישיבה נועדה לשמש אבן זיכרון לניצולי השואה וחממת גידול הדור הבא של החרדיות. במרכז הישיבה הוצבה אבן גדולה ועליה נחקק הפסוק: "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש". בגולה, החזיק הרב כהנמן בעמדות אנטי־ציוניות. השואה והקמת המדינה שינו מעט את יחסו לציונות. לראיה, אורח הכבוד בטקס חנוכת הבית של הישיבה החדשה היה לא אחר מנשיא המדינה, יצחק בן צבי. הגעתו של בן צבי לאירוע עוררה את חמתם של הקנאים, והם הפגינו מחוץ למבנה. גם החזון איש הסתייג מהזמנתו של בן צבי, ונעדר מהאירוע. מעורבותו של החזון איש בהקמת ישיבות בארץ נבעה מקריאה בהירה של המציאות, והבנתו שיש צורך דחוף לייצר אליטה חרדית תוצרת הארץ, שתהווה משקל נגד לאליטה של מפא"י והקיבוצים. החינוך בישיבות החדשות עוצב ברוח מורשתו של הגאון מווילנה, הדגשת חשיבות ומרכזיות לימוד התורה. הישיבה עצמה לא הייתה חידוש שנולד בישראל. ערש לידתה של הישיבה המודרנית הוא בעיירה וולוז'ין שבפלך מינסק (כיום בבלרוס). הישיבה הוקמה בתחילת המאה ה-19, מקימה היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ישיבת וולוז'ין, וישיבות שקמו כדמותה, נועדו להחליף את הישיבות הקהילתיות שמעמדן החל להתערער בעקבות התעוררות תנועות אחרות ביהדות, החסידות מצד אחד וההשכלה מן הצד השני. הישיבה נועדה לעילויים שיגיעו אליה ממקומות קרובים ורחוקים, הלימוד התבסס על שיטה אוטודידקטית ופחות על שיעורים שמוסרים רבנים. ראשי הישיבה שבאו אחרי הרב חיים האמינו כי הישיבה תשמש מגן מפני רוחות הזמן. תקוותם התבדתה. כפי שסיפרנו בגיליון זה, המשורר חיים נחמן ביאליק תיאר בפואמה "המתמיד" כיצד חדרה ספרות ההשכלה לכותלי ישיבת וולוז'ין, שזכתה לכינוי "אם הישיבות". למרות הרוחות הזרות שעשו שמות בחלק מהתלמידים, הישיבה נותרה סמל למצוינות וצעירים יהודים רבים השתוקקו להימנות על בוגריה. המשכילים היהודים, שלא ראו בעין יפה את פריחת הישיבה, הפעילו לחץ על השלטונות, ואלו הוציאו צו המחייב את הישיבה ללמד לימודי חול. תחילה ניאותה ההנהלה לדרישה ושכרה את שירותיו של מורה לשפה הרוסית, אולם בשלב מאוחר יותר חזרה בה מהסכמתה. לפי הנרטיב החרדי, הסיבה לסגירת הישיבה הייתה החלטתם של ראשיה שלא לציית לדרישת השלטונות – וכך נצרב בתודעה החרדית, מוטב לסגור את הישיבה הטובה בעולם ובלבד שלא נוכרח לערב קודש בחול. לפי דעות אחרות, העילה לסגירת הישיבה קשורה למריבות פנימיות. ובחזרה לאמצע שנות ה-20, ישראל. מחדשי הישיבות ראו עצמם, בראש ובראשונה, ממשיכה של "אם הישיבות". הלקחים שהופקו, מבחינתם, היו: איסור גורף על לימודי חול, צמצום עצמאותם של הבחורים והענקת סמכות רבה יותר לרבנים, ושינוי הייעוד, במקום ישיבה לעילויים בלבד – שערי הישיבות בארץ פתוחים לכול. בליטא הישיבות היו בית גידול לרבנים, ובישראל הישיבות נועדו להיות תיבת נוח שמגינה על כל הצעירים מפני רוחות החילון והקידמה. להחלטה על שינוי ייעוד הישיבות היה מחיר. את המחיר שילמו העילויים, שהצטופפו בחברת בחורים מוכשרים פחות מהם בהרבה. החזון איש אומנם תמך בשינוי וקידם את הקמת הישיבות במודל החדש, אך הוא היה מודע לחסרון זה. כדי להבטיח שעתידם של העילויים לא ייפגע, יצר החזון איש קשר אישי עם בחורים שהוא זיהה אצלם כישרונות יוצאי דופן. עבור חלקם היה החזון איש מעין מנטור. חרף היותו חסכן במילים, בכל הקשור להרעפת שבחים על אותם צעירים הוא התגלה כפזרן. את האחד כינה "מלאך", השני היה "גאון" וחברו "עילוי". השבחים נשאו פרי. הזרעים הפכו לאילנות גדולים. הצעירים שזכו ליחס הקרוב של החזון איש הפכו לימים לראשי ישיבות ולמנהיגים חשובים בציבור החרדי. הם העבירו לדור הבא את משנתו של החזון איש, ברוח מורשתו של הגאון מווילנה, הרואה בתורה חזות הכול. (המשך הכתבה יעלה ב-18.09.23)

בחרתי לא להביא ילדים

רסל דיקשטיין

הנחרצות של הכותרת הולכת ונעשית ממשית ומציאותית בכל נובמבר, בכל פעם שאני מטפסת שלב נוסף בסולם הגיל ורחמי נותר ריק. בעוד כמה שנים, לא הרבה, יופסק גם האורַח וחוסר השארת צאצא בעולם יהפוך לעובדה קיימת ובלתי ניתנת לשינוי. האם אני שלמה עם זה? יצאתי לבדוק, מסע פנימי עם שאלות לאחרים. גילוי נאות ומהותי, אני לא מאלו שידעו מגיל צעיר שילדים זה לא בשבילם (פגשתי כמה כאלה בקבוצות פייסבוק ובראיונות לכתבה הזאת) להפך. כשהייתי ילדה דמיינתי אותי כאם מסורה למספר לא גדול (אבל גם לא קטן) של ילדים, בוחרת בחינוך ביתי, מתווכת להם את העולם, מלאת אהבה וחיבוקים ורצון טוב ואוהב ומארגנת להם ילדות חלומית והתבגרות קלה וחיים טובים ונהדרים ועננים ורודים ודובוני אכפת לי. זה השתלב נהדר עם התוכניות שלי להיות שליחת חב"ד באיזה טיזנבי. שהרי חינוך ביתי הוא צורך נפוץ ולא יגונה בקרב משפחות של שלוחים. כך היה פעם, לפני שהמציאו בית ספר מקוון ובינלאומי לילדי השלוחים. יש כזה. בכל מקרה, ראיתי את עצמי שליחה מסורה ואם מסורה עוד יותר. הסימנים הראשונים לחוסר הרצון שלי להביא ילדים הגיעו שנים אחרי היציאה. בתקופה הראשונה הדבר בכלל לא עלה במחשבתי, היא הייתה תפוסה בדברים דחופים ובוערים יותר: מי אני, במה אני מאמינה ובמה לא, איפה לישון, כמה זמן אפשר להחזיק על חצי מנת פלאפל. גרתי אז בכל מיני חורים מסריחים שלא היה מצב להביא לשם שום נפש חיה שלא חטאה, בטח שלא ילד. ובכלל, ההיזרקות לעולם גילתה לי את פניו הכעורות, יחד עם שאלות קיומיות, תחושת תלישות וסוגיות זהות מהותיות – כל אלו ערערו אצלי את מה שנחשב לאקסיומה ותאווה אבולוציונית, השארת צאצאים. האינטרנט היה אז בחיתוליו ולא היה לי מושג שיש מגמה עולמית כזו, של מחשבה שנייה ושלישית בקשר להבאת ילדים לעולם, ושהטריוויאלי בעולם שממנו הגעתי הוא בהחלט לא מובן מאליו בעולם שמחוץ לחומות הקודש. הייתי לבד עם המחשבות שלי. מפעם לפעם יצרו עימי קשר אחיי, לבקש שאאשר להם להתחתן לפניי, כדי שלא תהיה קפידה ובעיות בשלום בית ובזרעא חיה וקימא שלהם. אישרתי להם ברצון. פרו ורבו ומלאו את הארץ, אם בא לכם. אני מחוץ למשחק הזה. לי זה לא מתאים. נצנוצי המחשבה האלה, קצת מכאן וקצת מכאן, הובערו לבסוף למדורה שורפת במיוחד כאשר התעברתי בטעות. אוקי, זו הפעם הראשונה שאני חושפת ככה את הטראומה המצלקת של ההיריון הלא-רצוי שלי. אז עדינות, בבקשה. כקלולסית גמורה לא הקפדתי על אמצעי מניעה. מטורף לחשוב על זה עכשיו, על חוסר ההקשר שהמטתי עליי בין יחסי מין להיריון. היריון זה דבר של מבוגרים, שעושים אחרי החתונה, של נשים שיודעות מה הן רוצות ומעוניינות במשפחה. מה לי ולכובד הזה. אני רציתי לפרוע הכול, לפרוץ הכול, תנו לי לחיות, תנו לי סקס ושטויות. כאמור, לא היה מספיק אינטרנט ולא היה לי שום חונך בתחילת הדרך, והטבע עשה את שלו ונקלטתי. קצת לפני גיל 24, גיל מבוגר מדי כדי לא לדעת איך הדברים עובדים ושאין דבר כזה באמת "משגל נסוג". אחרי כמה שבועות שהרגשתי מאוד מאוד רע, הלכתי להיבדק. הרופא שאל אם אני בהיריון. אמרתי שלא. ברור שלא. מה הקשר. היריון זה של נשים שקולות ובטוחות ויודעות. לא שלי. ואז התברר שאני דווקא כן בהיריון, ושאני חייבת להחליט מה לעשות כי בעוד שבוע כבר לא אוכל לעשות דבר. זאת הייתה כאפה מהדהדת, בעיטה מטלטלת וחד-משמעית שהכריחה אותי לעוף מהעולם חסר האחריות שבו חייתי ולהתאפס על עצמי תכף ומייד. בדמעות ובגרון חנוק ביקשתי מהרופא לקבוע לי תור להפלה. השלב שבו הייתי חִייב הרדמה מלאה. וכך היה, נסעתי לבית חולים, עברתי ועדה משפילה, נכנסתי לחדר מלא מיטות ונשים ששיקרו כדי שיאשרו להן להפיל, המרדים הזריק משהו, העיניים שלי נעצמו, והתעוררתי עם תחבושת מדממת ובלי הבוטן שצמח לי בבטן. מאז התינוק מופיע לי בסיוטים והחלל שהותיר בקרבי הוביל אותי למחשבות שאולי בעצם אני כן רוצה להביא ילדים, אולי זה משהו שאני הרבה יותר צריכה, פיזית, מכפי שחשבתי. בסדר, אבל בשביל להביא ילדים צריך כסף, נכון? אז אני צריכה מקצוע מכניס. ובשביל ילד צריך הורים, אז אני צריכה פרטנר. וילד צריך אימא שפויה, אז אני צריכה לטפל בעצמי. פתאום עניין השארת הצאצא הפך להיות משהו שהוא בין תרגיל מחשבתי לכוח מניע. לא הצלחתי להגיע לדעה נחרצת בנושא. בזוגיות הארוכה האחרונה שהייתה לי העניין עלה לא פעם, ולא הצלחנו להגיע לעמק השווה בנושאים רבים שקשורים לחינוך. נפרדנו. מייד אחרי הפרידה התחלתי בתהליכים של הקפאת ביציות ולהתעניין ברצינות בנושא תרומת זרע. הרגשתי שאני כבר מוכנה ורוצה, יותר ממה שאהיה כל חיי. ואז התחלתי לקבל מושג מה זה אומר כלכלית (המון כסף) ומה זה אומר מבחינת הגוף (לשגע אותו עם הורמונים, וזה עוד לפני ההיריון עצמו) והחלטתי לדחות את זה עד שארגיש שלמה עם הרצון להביא ילדים. תחושה שעדיין לא הגיעה. ספק אם תגיע. ואז היה איזה דיבור על הבאת ילד לזוג גייז וגידול משותף. שקלתי ברצינות, והחלטתי לוותר. זה מחייב מדי ואני מתקשה בעניין זה. גם כך ילד זה דבר מחייב באופן אבסולוטי, אז גם להתחייב לחיים בשלישייה. פחות. העובדה שאין לי ילדים מנסה להתביית אצלי בראש כבחירה. זה מורכב יותר, כפי שוודאי הובן עד כה, והביולוגיה כבר די הכריעה. ואז אני מוצאת צידוקים באמצעות התבוננות בחיי אנשים שיש להם ילדים. תשמעו, בפרמטרים שלי, חיי טובים בהרבה. אני נהנית מחופש מוחלט, הכישלונות, האכזבות, הדאגות, החרדות – כל אלו קשורים אליי וממוקדים בי. מטריף אותי רק לחשוב שיצורים חיים נוספים היו שותפים בזה. בעברית קוראים לאנשים כמוני, שבחרו לא להביא ילדים "אל-הוריים". אני לא מתה על הכינוי הזה, מעדיפה את התרגום החופשי מאנגלית "חופשייה מילדים". זו התחושה בדרך כלל, אבל לא אכחיש שאני לא מרגישה צביטות פנימיות כאלו ואחרות, שאריות מאותו היריון עקור, ולפעמים בא לי, ממש בא לי, להיות המבוגר המשמעותי והאחראי בחיי ילד, ואני גם טובה עם תינוקות. מאוד מאוד טובה. אחותי עטקא, לעומת זאת, נחרצת הרבה יותר ממני. היא מעולה עם ילדים, ממש ממש מעולה, לא רק עם האחיינים (אני, לדוגמה, נוטה להתחבר לילדים בעלי קרבת דם אליי או לתינוקות של חברות, כשהם כבר גדלים תניחו לי בבקשה ותתמודדו בעצמכם עם המפלצות שיצרתם) ובטוחה לחלוטין שלא תביא ילדים. בעוד אני מפחדת, ממש מפחדת, מהשמות שההיריון מחולל בגוף, המכאובים, הבחילות והדברים שצומחים והדברים שנושרים, היא לא מעוניינת לגדל משהו בגוף שלה. היא אוהבת אותו ככה ולא רוצה שישתנה. היא חושבת שהעולם מלא בילדים עוזבים ונטושים "כמו שאין סיבה להרביע כלבים ולהביא גורים, אלא חשוב לאמץ, ככה בדיוק עם ילדים". כחרדית היא לא חשבה על זה בכלל, אבל ככל שיצאה לעולם וגילתה את זוועותיו, היא החליטה לוותר על ילד משלה, וכאשר תימצא את הפרטנר המתאים – היא תאמץ. אין לה ספק. התפיסה הזאת, שלא להביא ילדים, קנתה לה שביתה בקהילת היוצאים. כך התגלה לי כשכתבתי פוסט בעניין באחת הקבוצות. יש לא מעט כאלה, נחושים בדעתם ונחרצים בנושא. מינה סיפרה לי שתמיד ידעה שאין מצב שתביא ילדים. היא, כמוני, זוכרת מילדותה הרבה חיתולים, מוצצים והררי כביסות. "היה לי ברור שזה לא מה שאני מאחלת לעצמי, והודעתי על זה כבר מגיל צעיר. כולם אמרו לי שאשנה את דעתי כשאגדל. גדלתי ודעתי לא השתנתה." מינה, כיום בת 29, בזוגיות עם גבר גרוש ואב לשניים. "לא פגשתי עוד את הילדים שלו, וזה לא בוער לי לפגוש אותם. אני שמחה שעניין הילדים הוא לא אישיו ביני ובין בן הזוג, כי ברור לשנינו שזה לא יקרה. הוא מבחינתו לא מעוניין בילדים נוספים." ולא מפריע לו שאת לא פוגשת את הילדים שלו? הקשיתי. "ממש לא. להפך. יש גבולות ברורים. הילדים שלו לא צריכים אותי, יש להם אימא. עדיף כך עבור כולם. שלא יהיו בלבולים." ריתק אותי להבין שיש כאלה שפשוט נולדו בלי רצון להביא ילדים. שזו לא סוגייה עבורם, לא שאלה שהם התחבטו בה, אלא פשוט ידיעה ברורה, גמורה ומושלמת. האם זהו מאפיין של יציאה? כמה חרדים חיים כך, אל-הוריים במהותם, אבל נאלצו לכוף את הראש וליישר קו עם המוסכמות החברתיות ולהביא ילדים רק כי – כי מה? כי צריך? כי ככה זה. כי מי שואל אותנו בכלל. דיברתי על ההתפכחות הזאת, מעניין המובן מאליו לבחירה אישית, עם גאיה. את גאיה הכרתי כשהייתה צחי, יוצא טרי שיצא עם בת הזוג שלו, והם היו מגיעים למפגשים המחתרתיים של היוצאים, הרבה לפני שלהיות יוצא היה דבר להתגאות בו. אז היינו נפגשים במקומות סודיים ומתגאים בכך שלא רואים עלינו שהיינו חרדים. צחי ואשתו היו זוג חרדי, מודרני אומנם אבל חרדי. זמן קצר לאחר הנישואים התחילו הלחצים מהמשפחה והמבטים על בטנה השטוחה של האישה. הזוג החל בסדרת טיפולים, שלא צלחו, אבל התקופה הותירה בהם טראומה קשה. "בגלל התקופה הזאת לא היינו מסוגלים לחשוב על ילדים אחרי שיצאנו," מסבירה גאיה את התהליך שעברה. הטיפולים והלחץ מהסביבה השפיעו קשות על אשתו של צחי, ואחרי כמה שנים הם נפרדו. כאמור, צחי הפך לגיא, בחור חילוני סקרן וחובב בעלי חיים ואנשים מעניינים. הסקרנות של גיא והמחקרים שאהב לעשות לגבי סגנונות חיים שונים הובילו אותו לסצנת הפסטיבלים ולהיכרות עם אישה אחרת, מבית דתי. כנראה שקשה לנו להתנתק לגמרי מהמקורות. סוגיית הילדים עלתה כבר בתחילת הקשר, וגיא הסביר שהוא לא מעוניין בילדים. עדיין התקשה להתגבר על המרורים שהואכל כחרדי נשוי ללא ילדים. עם התקדמות הקשר, ולאחר שהשנים נישאו, העניין צף שוב ושוב, וגיא נדרש להתבוננות פנימית ולחקר עצמי כן ועמוק – ילדים כן או לא, ואם לא – למה לא? "כך גיליתי שאני בעצם לא מעוניינת בילדים. לא קשור לטיפולים כאלה ואחרים, לא קשור לדת, לא קשור לאישה שאני נמצאת איתה, אני פשוט לא מעוניינת בילדים," מסבירה גאיה. אז עוד הייתה גיא, ושיתפה את האישה במסקנות שלה, ובני הזוג נפרדו. גיא המשיך לחקור את עצמו, את הרצונות הפנימיים האמיתיים שלו, את המהות שלו, את הזהות שלו, והמחשבות האלה הובילו אותו להבנה של הזהות הטרנסג'נדרית. גיא הפך לגאיה, אישה מקסימה שחיוכה זהב, רעמת שערה השופע בגון הכסף, שהואילה ברוב נדיבות וכנות לשתף בתהליך שלה. הבחירה לעסוק בכלל בשאלה אם להביא ילדים או לא, רק היא יכולה להוביל למקומות מהותיים מאוד, להיכרות עמוקה ויסודית עם מי שאנחנו, לניסוח מחודש של עקרונות, של רצונות, של התבוננות על העולם ועל הדברים שהופכים אותנו למי שאנחנו. אני הבנתי שעקרון החופש חשוב לי יותר מכול, ושאני מוכנה לשלם את מחיר הכאב והוויתור על הבאת ילדים, מאשר לעשות צעד שהוא בלתי הפיך. וחוצמזה, הייתי מספיק אימא במשך כל שנות ילדותי. עכשיו אני אימא של עצמי.

עוד בתחקירים

אקטואליה

עוד באקטואליה

החלמה מחורבן

בנעוריי אהבתי מאוד לקרוא באיגרות החזון איש. יש לי הרבה ביקורת על העולם שהחזון איש יצר כמנהיג, אבל אי אז, בשנות העשרה שלי, יכולתי להתרפק במשך שעות על מילותיו. ציטוט אחד שלו זכור לי במיוחד: "את השלווה אני אוהב, קש נידף של קטטות יכבד עלי כקורת בית הבד". הסיבה לכך שאני זוכר את הציטוט הזה כבר קרוב לשלוש-עשרה שנים היא שכבר אז, בהיותי בת עשרה, כל עצם מעצמותי רצתה וביקשה שקט. בימים אלו אי-השקט גדול יותר מאי-פעם. העם שלנו נמצא בסערה. אנחנו, כיהודים, אוהבים להתבדח על חוסר היכולת שלנו להסכים, על הריצה שלנו אל עבר מהומה ומריבה. אפשר לראות את ההומור בתיאור של משה במדבר, כשהוא מבקש מבני ישראל להתנהג יפה לחמש דקות. והם, מצידם, מזכירים בהתנהגותם ילדים קטנים ברכב בחופש הגדול; מדי כמה דקות הם שואלים "כבר הגענו?" ומתלוננים "למה משה יושב במקום הכי טוב ברכב?" ומקטרים "אפשר להגביר את המזגן בבקשה???" זה רעב, זו צמאה. ההומור היהודי, המתבדח על חשבון עצמו, ממשיך עד היום. כולנו מכירים ביטויים כמו "שני יהודים שלוש דעות". אנחנו פשוט לא מצליחים לגבש דעה אחידה. אי השקט העכשווי מתבטא בכאוס פוליטי. חילונים מטורגרים משליחי חב"ד שמניחים תפילין לילדים. חרדים מתמלאים קנאת השם נוכח נהגת אוטובוס, רק משום שהיא אישה. כל אחד מניח שחוסר הנוחות שלו מצדיק פעולה קיצונית, כזו שתגרום לגורם המפריע להיות רחוק מהעין ורחוק מהלב. פעולות ומעשים שביום רגיל היו נחווים כאקט ניטרלי אינם נחווים עוד ככאלו. לא שאני חלילה משווה בין הנחת תפילין לקטינים – ללא רשות מהוריהם – לבין משלח יד לגיטימי, אבל תזכרו שאני מפרש את שני הדברים הללו מנקודת מבט חילונית וליברלית. אני בצד מסוים, יש לי סוס במרוץ הזה. איני מתיימר לטעון לניטרליות ואיני מסתכל על המצב בניטרליות. למרות אי-הניטרליות, ברצוני לבחון את ההתנהגויות ולנסות להבין אותן. לפני כחודש השתתפתי במפגש ישראלי-פלסטיני במלון בנצרת. דווקא במפגש הזה, שבו שמעתי רבות על מצוקותיהם ואתגריהם של שכנינו לאדמה, זכיתי להתבונן פנימה אל תוך הסיפור הכואב של העם היהודי. היה משהו מוזר בלשבת במשך יומיים עם האנשים שאמורים להיות האויבים שלי, ולשמוע על הקשיים הכי גדולים שלהם, על הכאב שלהם – ומנגד, לספר להם על הקשר שלי לארץ הזאת, למדינה, לאדמה. בתוך הסיפור האישי שלי נשזר הסיפור הלאומי: גלות, חורבן, שואה, גירוש. היה מוזר לחוות יחד את הכאב, להצטער עבורם ושהם יצטערו בשבילי. מאז יצא לי לחשוב הרבה על הכאב והמטען שהגענו איתם כיהודים לארץ הזאת; חלקנו באנו כפליטים מאירופה, אחרי שעברנו ג'נוסייד. חלקנו הגענו מארצות ערב, לאחר שהעולם הערבי שהיינו חלק אינטגרלי ממנו התהפך עלינו בן לילה. החוויה הטראומתית שהגענו איתה מעולם לא זכתה לקתרזיס אמיתי. המדע המודרני יודע להגיד שטראומה לא הולכת לשום מקום. טראומה לא מטופלת עוברת מהורים לילדים, יוצרת טראומה בין-דורית. ואחרי כל המטען העודף הזה, נשארנו כולנו במשך שנתיים להתבשל עם הפחדים שלנו נעולים בבתים. הבריאות הנפשית של כל יושבי תבל הידרדרה. לפי ארגון הבריאות העולמי, 45% מהנשים חוו מידה מסוימת של אלימות מבית במהלך השנה הראשונה של הקורונה. בני הנוער היו מבודדים חברתית. בישראל, לפי דו"ח מיוחד שפרסם מבקר המדינה ב-2021, שיעור הפניות לטיפול נפשי עלה ב-20% מאז משבר הקורונה. נוסיף לזה את האינפלציה, את המצב הביטחוני, את חוסר היציבות הפוליטית ונקבל מתכון לקריסת מערכות נפשית טוטאלית. ככל שאנשים נמצאים במצב נפשי גרוע יותר, עמידותם ללחצים פוחתת. כשאנשים מדוכאים או סובלים מטראומה ומחרדה – קשה להם יותר להכיל חוסר הסכמה ודעות מגוונות. חברה סובלנית יכולה להתקיים כשיש שפע, כשיש מנוחת הדעת. כשיש מחסור, אינפלציה, מכאובים נפשיים ומצב ביטחוני רעוע – המשאבים הנפשיים של הציבור מושקעים בניסיון נואש לווסת. כשכל המשאבים מושקעים בלנסות לווסת את הכאוס הפנימי, לא נשאר מספיק בשביל להכיל את האחר. אני שומע קריאות מכל כיוון לחדול, להפסיק את שנאת החינם, לנסות להכיל אנשים שונים ומגוונים. ואני רוצה לתהות אם זו לא בקשה גדולה מדי. אם הציבור הפצוע והמדמם יכול בכלל לאהוב משהו. אם לא צריך קודם לעצור, למזער את הפגיעות שיש בעם, ורק אחר כך לבקש לנו תיקון רחב יותר. כשהרומאים באו להילחם בפרובינציית יהודה, תושבי יהודה התנפלו קודם כל אלו על אלו. אני תוהה, אולי זו פשוט התגובה האנושית האינסטינקטיבית כשהכול יותר מדי, כשנדרש להתמודד עם איום גדול מדי. במקום לטפל בכאב הנפשי שנגרם בשל שנתיים של בידוד נוח יותר לצעוק על מפגינים שהם "בוגדים" ו"אויבים"; כשאין תורים זמנים במערכת לבריאות הנפש כמעט מתבקש במקום לצעוק ולהתרגז על אנשים בסופר. אסתכן בכתיבה קלישאתית, ואספר את סיפורו של בן קומפסוס (בר קמצא, בכתיב התלמודי) כדי להבהיר את הכוונה שלי. קצת לפני שחרבה ירושלים אדם עשיר ערך סעודה. אותו עשיר ביקש להזמין לסעודה את ידידו ומכרו האהוב קומפסוס. אולם במקום מכרו ואוהבו, הוזמן למסיבה אויבו משכבר הימים, בן קומפסוס. האויב הגיע למסיבה חמוש ברצון טוב, מתוך מחשבה שהעשיר מעוניין ביישור ההדורים. אך לא כך היה. על מה נסובה המחלוקת בין השניים? לפי החוקרים, בן קומפסוס היה מהמתנגדים למרד ברומאים, בלשון עכשווית: שמאלני. לעומת זאת המארח היה מתומכי המרד, או בעכשווית: ימני. המארח לא היה יכול להכיל את המתנגד הפוליטי, וגירש אותו מביתו בבושת פנים. החכמים שנכחו באירוע המשיכו להסב סביב השולחן, גם כשראו את בן קומפסוס נזרק מהאירוע. הסיפור מזכיר את מה שאנחנו רואים כיום בחברה שלנו: חוסר יכולת לסבול דעה אחרת. לחוסר היכולת הזאת מתלווה מנהיגות חלשה. השאלות המתבקשות הן: למה החכמים לא עצרו את המארח העשיר? האם זה בגלל שחששו שקרנם תרד בעיניו? האם העדיפו את טובות ההנאה שהמארח העשיר סיפק להם על פני נקיטת עמדה מוסרית? אבל הסיפור הזה אינו סתם סיפור; לפי חז"ל האירוע היה מהסיבות לחורבן. בן קומפסוס הפגוע והזועם הלך ופעל אצל קיסר רומא כדי להחריב את ירושלים ובית המקדש. רבי זכריה בן אבקולס, שהיה נוכח באירוע זריקתו של בן קומפסוס, הוא גם החכם שהחלטותיו הדתיות הובילו לחורבן, כיוון שלא הצליח להוביל לובי נגד פעולותיו של בן קומפסוס. הכשל הוא כשל מנהיגותי ואנושי. אני חושב על עצמי בתור אדם, סתם אדם, בלי האדרת של "חכם". אילו הייתי רואה אדם נזרק מאירוע בבושת פנים, האם הייתי מתערב? האם הייתי מנסה להציע עזרה? פשרה? אוזן קשבת לשני הניצים? ברור שהייתי עושה משהו. אז איך הסבו שם מנהיגים, ופשוט שתקו?! איך אפשר לשתוק מול פגיעה כזו בבן אדם? לפני כמה ימים פרסם תסריטאי ויוצר ידוע בחשבון הטוויטר שלו את ההודעה הבאה: "אנרכיסטים ותומכיהם. לא יודע אם יש לחלקכם כוונה כזו, אבל אם יש כזו, אני מבקש שלא תגיעו לצפות בסרט, וגם לא למופע האישי שלי, ולשום אירוע שאני קשור בו. לא מעוניין ולא רוצה להתפרנס ממי שהורס את המדינה היהודית, ופוגע ברבנים ולומדי תורה בחסות הדיפ-סטייט. מעדיף לרעוב ולא להיות תלוי בכם!" הציוץ הזה הדהד לי בראש הרבה, כי הוא מתכתב כל כך טוב עם סיפור קמצא ובר קמצא, ועם סיפור שריפת האסמים. אלו שני סיפורי חורבן שמדברים על חוסר סובלנות קיצוני בתוך היהודים – אפילו כשלחוסר הסובלנות היה מחיר כלכלי כבד. חז"ל מספרים לנו שבן קומפסוס ניסה להציע למארח הסדר כלכלי. הוא ביקש מהמארח לא לגרש אותו, ובתמורה לכך הוא ישלם לו את מחיר המנה שלו, או אפילו מחיר גבוה יותר. המארח גירש אותו למרות ההצעה הנדיבה. כנ"ל עם האסמים. ירושלים הייתה נתונה במצור, חייליו של אספסיאנוס כיתרו אותה. בירושלים עצמה היו שני מחנות יריבים: שמעון בר גיורא שלט על חלק מהעיר ויוחנן מגוש חלב שלט על חלק אחר. במהלך הקרבות הצדדים שרפו את אסמי התבואה, ותושבי ירושלים נשארו ללא מזון. אמן שמתפרנס מן הציבור, אך מעדיף שלא לקבל את כספם רק כדי לא לסבול חלילה את מתנגדיו, האין זה דומה? והמנהיגים שיושבים ומלבים את הכעס והשנאה כדי לזכות בקולות ותמיכה פוליטית, האין זה דומה? לדעתי הדמיון זועק לשמים. הדיפ סטייט, תאוריית קונספירציה אנטישמית מבית היוצר של הימין הקיצוני האמריקאי, מאומצת על ידי יהודי כדי לסמן את האנשים שהוא לא מסכים איתם כעריצים ולא לגיטימיים. אחת הסיבות שבגללן בחרתי לעזוב את העולם החרדי הייתה הרצון שלי לקטוע את הטראומה הבין-דורית. סבא וסבתא שלי עלו לארץ בשנות ה-70 מברית המועצות הקומוניסטית. הם שוכנו בבית ללא חלונות, חסרי כול כי כל רכושם הולאם על-ידי השלטונות הקומוניסטים. זמן קצר אחרי שהגיעו לישראל בנם נפטר במוות בעריסה. הסיפור המשפחתי הזה, ועוד חלקים ממנו שלא כאן המקום לשתף, השפיעו רבות על ההתפתחות שלי. בשנות העשרה שלי חיפשתי ריפוי, שלווה. רציתי עולם שבו אפשר לקבוע תור לפסיכולוגית, לדבר על הכאב, להתרפא. אבל בעולם החרדי לא היה מקום למשאלת הלב הזאת. הייתי צריך להיות מושלם, להעמיד פנים שהכול בסדר, חלילה לא לפגוע בסיכויי לשידוך טוב. לא רציתי לחיות בעולם שבו אי אפשר להחלים בגלוי. לא רציתי להמשיך לחיות בעולם שבו צריך להסתיר. אני חושב שלא מספיק רק לשרוד חורבן. לא מספיק רק להמשיך להתקיים אחרי אסון נוראי. צריך גם להחלים מהקושי, לצמוח, להיבנות מחדש. חז"ל ניסו ליצור עולם בריא יותר כשהם כוננו תרבות מחלוקת בריאה יותר. הם ניסו לתקן את הטעויות שהדורות הקודמים עשו, והם ניסו לדבר על הזוועות באופן פתוח וגלוי. אני חושב שגם אנחנו, כעם, צריכים להחלים. אנחנו חייבים לדבר על הזוועות, על הפחדים שלנו, על הקשיים שלנו. רק אחרי שנדבר בכנות ובפתיחות על החורבן שכל אחד מאיתנו חווה, נוכל לייסד מחדש חברה הרמונית יותר.

פשרת היציאה

החודשים האחרונים אינם פשוטים עבור אזרחי ישראל; אי הוודאות, החשש מפני קרע בלתי הפיך בעם הם רק חלק מהבעיות הבוערות. צד אחד בטוח שאם חוקי ההפיכה יעברו, ישראל לא תהיה עוד מדינה דמוקרטית, חופשית ומשגשגת. הצד שכנגד מרגיש שאילו החקיקה תיעצר, עדות היא כי הקול שלו שווה פחות, כאילו קבוצה מסוימת קובעת לכולם איך לחיות. לרוב האנשים יש דעה מוצקה בוויכוח. הפעם, תוך כדי כתיבה, ננסה לעמוד בצומת ולייצר קול שמכיל ומקבל את שני הצדדים; אפשר להבין את אלו הזועקים כי ארצם משנה פניה, וגם את אלו המרגישים כאילו קולם אינו נחשב ואינו נספר כקול שווה. אחרי ההבנה הזאת, דבר אחד ברור לכול – ניצחון של כל אחד מהצדדים יתורגם לכישלון אסטרטגי של מדינת ישראל כולה. כל החלטה שלא תתקבל כאן – תוביל לקרע בלתי הפיך בתוכנו, וזה, בטווח הארוך, יכול לפרק עם ולהביא לחורבן בית שלישי. כאזרחים, היינו מצפים שמנהיגי המדינה יקבלו סוף-סוף אחריות ויובילו הידברות, עד שיצא עשן לבן. זה לא קורה. מה שכן קורה הוא ששני הצדדים מצהירים כי הקווים האדומים שמציב הצד השני אינם מקובלים. להם, למנהיגי שני הצדדים, אנו רוצים לספר על "פשרת היציאה". ******** הכירו את אבי. הוא נולד למשפחה חרדית. בגיל 20 עזב אבי את החברה החרדית, הוריד את הכיפה ועבר לגור בתל אביב. להוריו ולמשפחתו נשבר הלב. לאחר כמה ימים, שבהם היו שרויים בעצב רב, החליטו שהוא אינו מוזמן יותר לביתם. טענתם: הילד כבר לא שומר תורה ומצוות, הוא מאבד חיי נצח, אנחנו לא יכולים לתת לזה יד, ויותר מזה, מה יקרה אם הוא יהרוג את נשמותיהם של אחיו ואחיותיו? אימו של אבי התקשרה ובישרה לו: "מהיום אינך רצוי בביתנו. אתה הורג את עצמך ומסכן את יתר האחים". השיחה הסתיימה. אבי הסתכל סביב, בדירה התל-אביבית השבורה ששכר, דמעות ירדו מעיניו וליבו התפקע מזעם. הוא החליט שיותר לא ידבר עם הוריו לעולם. עברה תקופה. ליבם של ההורים יצא מגעגוע לילדם, הם החליטו לבטל את החרם הטיפשי, הבינו שלהתנכר זה תמיד גרוע, ונרשמו לתוכנית סיוע מיוחדת. שם הם הבינו שמותר להם להציב לילדם גבולות מסוימים, ושגם לו מותר לבקש שיכבדו אותו ולהציב גבולות משלו. ההורים התקשרו לאבי, התנצלו על הטמטום וביקשו לחדש את הקשר תוך כבוד הדדי. אבי היה מאושר. בשתי שיחות טלפון שני הצדדים סגרו את הסיפור והקשר חודש. כולם היו מרוצים. סיפורו של אבי הוא סיפורם של מרבית היוצאות והיוצאים מהחברה החרדית, כולנו מתפשרים ומוותרים על עקרונות ותפיסות בתמורה לקשר עם בני המשפחה. כן, לפעמים זה קשה, אבל ראו זה פלא – אף צד לא חוצה את הקווים האדומים של הצד האחר, וזה עובד. לצד אלו, עדיין יש משפחות חרדיות שאינן מוכנות להתפשר בדבר, מבחינתן, או שהילדים יחזרו בתשובה או שאין קשר, ואין על מה לדבר. אין שום גמישות, אין רצון לגשר על הפערים, אין נכונות לצעוד לקראת הצד השני, להציב גבולות, אך לכבד את גבולותיו. התוצאה של ההתעקשות והקיצוניות – נפשם של ההורים, האחיות והאחים מתפרקת, והילד מסתובב בעולם בודד וכאוב. שום צד אינו מרוויח, כולם מפסידים. על מנהיגי הציבור והפוליטיקאים לאמץ את הפשרות שעושים היוצאות והיוצאים והמשפחות החרדיות. כן, המציאות שבה אנו חיים אינה מושלמת, אך היא עדיפה. חיים אחרים הם חיים של כאב לב תמידי. בואו אלינו, למדו איך כליברלים אנחנו מסתדרים עם ציבור שמרני שאמונותיו ואורחות חייו הפוכות לחלוטין מהשקפת העולם שלנו ומהדברים שאנו מאמינים בהם. יש דרך, רק צריך רצון, פתיחות, לוותר על האגו ולהניח למשקעי העבר. ממשלת ישראל - די להיות כמו ההורים שמנדים את ילדיהם כי הלכו בדרך שונה, ואגב כך מפרקים את המשפחה כולה. חברי האופוזיציה – חדלו מאטימותכם לרגשות הצד השני, די להיות כמו אבא שלא קיבל משמורת על בתו כי סירב לכך שתראה את האם ללא כיסוי ראש (מעשה שהיה!) בואו, לִמדו מאיתנו, היוצאות והיוצאים, איך אפשר להתגבר על תהומות, להתפשר למען מטרה גדולה ונעלית – הדרך מוכרת, עכשיו רק צריך רצון. נקווה שתרצו נכון.

עוד באקטואליה

גאווה

עוד בגאווה

מורה נבוכות

אמיר שטיין

שלום חברות וחברים, הצטרפו אליי היום למסע אינפורמטיבי בעולמה המופלא של קהילת הלהט"ב! יחד נצלול לתוך ים הקשת של הזהויות המגוונות וההיסטוריה התוססת של חודש יוני, חודש הגאווה. בסיור אנסה להכיר לכן ולכם את הקהילה הגאה, את המושגים ואת ההיסטוריה, כך שבמקום לחוש בלבול ומבוכה מול הזהויות השונות והתרבות התוססת, תוכלו להצטרף, ליהנות, או אם תרצו, לתמוך מהצד. אז קודם כול נתחיל בשאלה: מה זה להט"ב? להט"ב אלו ראשי תיבות של הזהויות שמרכיבות את הקהילה הגאה; לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים, ביסקסואליים – ועוד. את העוד הזה מקובל לסמן, בדרך כלל, בסימן פלוס (+), ולכן הרבה פעמים תוכלו לראות את המונח "להט"ב+" או "להטב"ק". מייד נרחיב על כך, על הסימן פלוס ועל האות ק'. אנא התאזרו בסבלנות. המשמעות ההיסטורית של חודש הגאווה עכשיו, כשהבנו את השם, הבה ניסע מעט בזמן ונגלה מדוע נבחר חודש יוני להיות חודש הגאווה. או כפי שאנו אוהבים לשאול, מה נשתנה בחודש הזה מכל החודשים? אם כן, הזמן: שנת 1969. המקום: העיר ניו יורק. החלל: פונדק סטונוול; מקום מפגש של קהילת הלהט"ב, בעיקר של נשים טרנסיות שנזרקו מבתיהן, וגם גברים הומואים וביסקסואלים. הפונדק היה נתון לפשיטות משטרתיות ולהטרדות תכופות. אבל בלילה גורלי אחד, בחודש יוני 1969, הקהילה אמרה, "די, מספיק!" יושבי הפונדק ואחרים מקהילת הלהט"ב ותומכים התקוממו נגד האלימות המשטרתית. לימים, אירועי המחאה זכו לשם "מהומות סטונוול". ההתקוממות הזו הציתה ניצוץ, וזה התפשט כאש בשדה קוצים. כך התעורר גל עצום של אקטביזם להט"בי ומאבק לשוויון זכויות. מאז "מהומות סטונוול" הוגדר חודש יוני כחודש של מאבק להט"בי. ברבות השנים והשינויים המבורכים, קבלה של להט"ב וחקיקה שמבטלת אפליה, נעשה חודש זה זמן של חגיגות. מצעדי הגאווה מסמלים את השינוי שעבר הציבור, שלהט"ב כבר לא צריכים להתחבא. החוגגים מרבים להשתמש בנצנצים, כדי לסמל זאת, והמצעדים הם תהלוכות של מוזיקה שמחה, שלטים התומכים באהבה ללא גבול ובקבלה. חודש זה הוא גם הזדמנות לקהילת הלהט"ב ובעלי בריתה להתאחד, לעמוד גאים יחד ולהראות לעולם את העוצמה והחוסן של הקהילה. בעלי ברית בעלי הברית של הקהילה הם חלק חשוב מההיסטוריה הלהט"בית; החל מאנשים שהצילו להט"בים שנרדפו בזמן מלחמת העולם השנייה, ועד דמויות ציבוריות שתמכו במאבק של להט"בים לשוויון זכויות. הקהילה הגאה לא קיבלה את זכויותיה רק כי הלהט"בים עצמם התקוממו ודרשו שוויון, אלא גם בזכות אנשים שהטו אוזן, למדו והקשיבו למאבק שלנו. בישראל, האישה המובילה הייתה חברת הכנסת שולמית אלוני ז"ל. עד שנת 1988 נכלל בחוק העונשין הישראלי סעיף האוסר על משכב זכר. העונש על "קיום יחסים שלא כדרך הטבע" היה עד 10 שנות מאסר. חוק זה הוחל בארץ עוד מימי המנדט הבריטי. רק במרץ 1988 עברה בקריאה שנייה ושלישית הצעת החוק של שולמית אלוני – הצעה המבטלת את הסעיף בחוק העונשין האוסר על קיום משכב זכר. ביטול החוק היה אחד המרכיבים הבולטים של המהפכה הלהט"בית בישראל, ונחשב לרגע יציאתה של הקהילה הגאה מהארון כקבוצה פוליטית. תוכלו לקרוא על כך עוד באתר "יום בהיסטוריה להט"בית". בעלי הברית של הקהילה הגאה הם חלק מהסיבה להוספת הסימן פלוס אחרי המילה להטב"ק. הם לפעמים גם מסומנים באות A באנגלית. קבוצה נוספת שמיוצגת על-ידי האות A זו קהילת הא-מיניים וקהילת הא-רומנטיים. אנשים א-רומנטיים וא-מיניים הם אנשים שחווים פחות משיכה מינית או לא חווים רגשות רומנטיים בעוצמות שמקובל בחברה. האות ק' מסמלת זהות מגדרית שהיא מעין קטגוריית-על עבור כל הזהויות שחורגות מהזהויות המיניות-מגדריות הנפוצות. זהות מאגדת זאת נקראת "קוויר", והיא כוללת את כל הקשת הלהט"בית. מעניין לזכור שבמקור המילה "קוויר" (Queer), שפירושה "חריג" הייתה מילת עלבון למי שזהותו המגדרית לא תואמת את הנורמה, וכיום הקהילה הגאה עצמה אימצה אותה בהקשר חיובי של קבלת האחר והעדפת הגיוון. המילה קוויר היא מילה נוחה לאנשים כמוני, ששייכים ליותר מאות אחת של המילה להט"ב. במקום להציג את עצמי כטרנסג'נדר - אדם שהמגדר שיוחס לו בלידה לא תואם את מגדרו הנוכחי; א-בינארי – אדם שלא מזדהה כגבר או אישה, אלא כגם וגם או קטגוריית ביניים; שהוא גם ביסקסואל – אדם שנמשך ליותר ממגדר אחד, אני מגדיר את עצמי כקוויר. זה יותר פשוט ככה. חודש הגאווה כיום גם כיום, חרף התיקונים והשוואת הזכויות של קהילת הלהט"ב לאלו שאינם בקהילה, חודש הגאווה לא עוסק רק במצעדים ובמסיבות, הוא עוסק בהכרה במאבקים העומדים בפני הקהילה גם בימים אלו. החודש הוא תזכורת לכך שקבלה ושוויון עדיין לא מומשו במלואם עבור כולם. יוני הוא גם זמן שמוקדש לחינוך למען צדק חברתי והכלה. בין המאבקים שעדיין מתחוללים בישראל נכון לחודש יוני 2023: זכותן של נשים לסביות וביסקסואליות להירשם כאימהות בלי שיצטרכו לפנות לשם כך לבית המשפט; מאבקם של גברים טרנסים, ביסקסואלים והומואים לאמץ ילדים, ולהביא ילדים בפונדקאות. מאבק נוסף הוא מאבק באפליה בכל תחומי החיים: שכירת דירות, גישה לשירותי רפואה וכדומה. קהילה שסובלת במיוחד בתחומים אלו זו הקהילה הטרנסית. אנשים טרנסים (ואני ביניהם) עדיין סובלים מאפליה קשה בגישה לשירותי רפואה, אפליה תעסוקתית והטרדות רבות על רקע היותנו אנשים מגווני מגדר. הטרדה שכרגע החוק לא בהכרח מגן מפניה. הסברה וחינוך לחינוך תפקיד חיוני ביצירת חברה מקבלת ומבינה יותר. על ידי למידה על נטיות מיניות שונות, זהויות מגדריות והאתגרים העומדים בפני קהילת הלהט"ב, אנשים הופכים לבעלי ברית ועוזרים ליצור עולם שוויוני יותר. חוסר היכרות וסטיגמות הם בין המכשולים הגדולים ביותר העומדים בדרכם של להט"בים המבקשים לחיות את חייהם בשלווה, ליהנות כמו כולם משוויון הזדמנויות ומיחס שווה. כשאנשים לא מכירים הם נוטים לחשש-יתר. בגנים ובבתי ספר החלו להכניס ספרים עם סיפורים על משפחות מגוונות, כדי שהמנעד האנושי המוצג לילדים יהיה קרוב יותר לייצוגו בחיים האמיתיים.

אני אתעלה מעל כל זה

מושקא קורקוס

הייתי שוכבת במיטה עד השעות הקטנות של הלילה, ממתינה בציפייה דרוכה. באנגליה הפרק כבר יצא, ואני חיכיתי חסרת סבלנות עד שיעשה עלייה לארץ, בעוד כמה שעות. סוף סוף זה קרה: "ג'נטלמן ג'ק – פרק 3" התחיל להתנגן במסך הקטן של הטלפון שלי. הנה שיר הפתיחה, סצנה ראשונה, שנייה, והעיניים מתאמצות, מתרכזות שלא לפספס כלום. כך נראו חיי במשך תקופה. הסדרה "ג'נטלמן ג'ק" מגוללת את סיפור חייה של אן ליסטר, הנחשבת ללסבית המודרנית הראשונה. ליסטר תיעדה את מסעותיה וקורותיה ביומן בשפה מקודדת. כחמש מיליון מילים שפוענחו שנים לאחר מותה, ומשמשים מסמכים יקרי ערך של היסטוריה קווירית. היא הייתה גם הראשונה שעשתה טקס המקביל לנישואין עם אישה, ואף גרה עם אישה באחוזת המשפחה עד יום מותה. בזמן הצפייה, מתוך איזו תחושת התעלות וחדוות הגילוי, לחשתי לעצמי, ״גם אני כזאת.״ ואז קצת יותר בקול: ״נראה לי שאני כמו אן, אני חושבת שאני אוהבת נשים״. זה הדהים אותי. סדרת טלוויזיה גרמה לי להבין שאני לסבית. להיות כמו אן ליסטר משמע לאהוב נשים, אך בעולם המאפשר לי לעשות זאת בגלוי. כמה מזל יש לי. זכיתי לחגוג את גילוי הזהות המינית שלי בהזדהות קרובה לדמות גדולה מהחיים. אף אחד לא ראה אותי ברגעים האלה, אבל אני ראיתי לתוכי פנימה כפי שלא ראיתי מעולם. ״אני אוהבת ורק אוהבת את המין היפה, הלב שלי נרתע מכל אהבה אחרת מלבדן, כך זה היה מילדות, נולדתי ככה,״ אמרה אן ליסטר, ולי פתאום נהיה פשוט ושלֵו וברור כשמש. מאז אני מרגישה שליחת חב״ד של הסדרה. כן, אני גאה לספר שרבות מחברותיי ספק הוכרחו ספק שוכנעו לצפות בה יחד איתי בפעם השביעית והשמינית. האמת היא שקל לי להסביר את האובססיה; בעיניי זו סדרת חובה לכל קווירית מתחילה. אן ליסטר, כפי שהיא מגולמת בסדרה, היא כוח בלתי ניתן לעצירה. את לא יודעת אם את רוצה להיות היא – או להיות איתה. ולמה או-או כשאפשר גם-וגם? חוויתי אותה בעצמותיי מהפריים הראשון. בכיתי איתה, כאבתי את כל תלאותיה ורציתי עוד מכוח החיים הבלתי נדלה שלה. מדהים שהיא כתבה בעיקשות כל פרט קטן מחייה, אבל לא הייתה לה מילה אחת לכתוב את הזהות שלה. בכל זאת היא כתבה. במילים אחרות, היא בראה לה שפה משלה. זה כל כך מהפכני. כל "בייבי-גיי" חייבת לדעת זאת. היא הייתה אישה שנשבר לה הלב מנשים שלא יכלו לגייס מספיק כוחות כדי לחיות נגד מוסכמות החברה. ובצדק, מבחינתן. בזמנן זה היה קשה עד בלתי אפשרי. אן הגישה לי מצע של אפשרויות הופכיות, אך משלימות ביופיין, ובהן רוך ואומץ, אהבה ושברון לב, שמחה עצומה הכרוכה לפעמים בכאב. כאשר יצאתי מהארון בפני כולם, חייתי על ענן. הרגשתי אותה, את אן, מעודדת אותי, לכי, חיי ותאהבי באומץ, אני איתך. ג'נטלמן ג'ק היה כינוי הגנאי שהודבק לליסטר מגברים שלא ידעו כיצד להתמודד עם אישה מבריקה ולא שגרתית כמותה. הם היו עסוקים בגינונים הגבריים שלה ובבגדים ה״לא נכונים״ מבחינה מגדרית. היא באה בזמן, אבל הזמן לא בא לקראתה. עם זאת, אן ענדה את חריגותה בגאווה והפתיעה את החיים בעימות חזיתי. העולם הסעיר אותה, והיא לא התכוונה לתת לחיים לחמוק כשיש כל כך הרבה מהם. אך גם הרוח החיה נשברת לפעמים; כאב לה. בגלל השוני, בגלל ההשפלות, בגלל המבטים הבזים ברחוב. אן נלחמה לתפוס לה מקום בעולם, על אף סירובו העיקש לאפשר לה זאת. ״אני אתעלה מעל זה,״ היא כתבה ביומן. מעל כל הפנים הקשות, מעל המילים שכוונו כחיצים לפגוע. ידעתי שאת המשפט הזה אני רוצה איתי תמיד, אני רוצה לזכור בכל יום – להתעלות. רבות מאיתנו לא גדלו בעולם שהעניק מילים לחוויות השונות שלנו, נאלצנו לדחוק רגשות שלא יכלו לבוא לידי ביטוי במסגרות החרדיות שהתחנכנו בהן. במובנים רבים, דרך ארוכה עוד לפנינו. עלינו להילחם, להרגיש באומץ ולמצוא מילים היכן שאין. ובמשימת חיי, בריאת היש מתוך האין, קעקעתי על העור: I’ll RISE ABOVE IT. אני אתעלה מעל זה. כידיעה. כמשאלה. לעמוד הסדרה ב-IMDB

עוד בגאווה

תנועת היציאה

עוד בתנועת היציאה

הפך בה והפך בה דכולה בה?

נדמה כי בכל יום נקבע שיא חדש במתח בין הקבוצות בחברה הישראלית. בזמן כתיבת שורות אלו עשרות אלפים עושים דרכם ברגל לירושלים, בתקווה להשפיע על המחוקקים ולהניאם מהמשך הנעת ההפיכה המשטרית. האירוע הסוער הקודם הוא הצהרה כתובה, שעליה חתמו מאות טייסים ואנשי צוות אוויר במילואים, ובה הבהירו כי הם מפסיקים להתייצב לשירות התנדבותי בצה"ל. עוד מאירועי השבוע, ההסתדרות הרפואית שבתה; והארץ – תוהו ובוהו. רצף האירועים והמצב המורכב והרגיש עורר אצל כמה אנשים מהקצוות הימניים חלומות מעניינים, על גבול הפנטזיה המתוקה. קחו לדוגמה את איילת לאש, אשת ימין דעתנית וקולנית, לפחות בטוויטר, שכתבה כך: "אחיי החרדים, זה הזמן שלכם. להפשיל שרוולים, לשנס מותניים, לתת לציבור הימני והאמוני יד, ולהכנס בכל הכח לכל מקום בו השמאל עושה שרירים ומציב תנאים ועושה ברוגזים. מי שנלחם למען ארץ ישראל הקדושה שלנו על תנאי, לא צריך אותו. בואו אתם, אתם תהיו הטייסים הבאים והקצינים הבאים. מלאו את שורות הצבא ביחידות נפרדות עם כל ההקפדה על ההלכה, 'והיה מחניך קדוש', ועל הדרך נקיא סוףסוף החוצה את כל הפרוגרס והטימטום והמוסר הנוצרי שפשה בצהל". (הציוץ הובא כפי שהוא, ללא הגהה). פתרון מושלם ואלגנטי. אלא שהגולשים לא סברו כך והתקילו את לאש בעובדות מיותרות כמו: "בשביל להיות טייסים צריך בגרויות, וגם, ההכשרה לטיס היא מינימום ארבע שנים, איך החרדים יעשו את זה עכשיו?" לאש הגיבה: "אתם יכולים לזלזל עד מחר, חרדים מוציאים תעודת בגרות מלאה בשנה, גם קורס טיס הם יוכלו לעשות בשנה". בעודנו מגלגלים עיניים וטופחים על מצחנו בחוסר אמון, נתקלנו בתגובתו של העיתונאי החרדי אריה ארליך, לידיעה על שביתת ההסתדרות הרפואית. הוא כתב כך: "עם או בלי קשר לחרפה בהתנהלות קומץ הרופאים השובתים, הגיע הזמן שהמוני צעירים וצעירות חרדים ילמדו רפואה. הדמוגרפיה המבורכת מחייבת מבט צופה פני עתיד שיבטיח עתודה חרדית רצינית ומכובדת בעולם הרפואה. רופאים ורופאות חרדים שיעבדו במקצוע החשוב עלי אדמות – מקצוע הצלת חיים לכל האוכלוסיות". איך ההצעה החשובה כשלעצמה מתיישבת עם היעדר לימודי ליבה? לארליך הפתרונים. שמא נזמין את שני הצייצנים המכובדים לסלונים של "יוצאים לשינוי", לראות במו עיניהם את יוצאות ויוצאי החברה החרדית עמלים יומם ולילה כדי להשלים ולו במעט את פערי ההשכלה העמוקים ולהתקבל למכינה שתכשיר אותם ללימודים באקדמיה? האגדה על חרדים שמשלימים בגרות מלאה בתוך שנה רחוקה שנות אור מהמציאות. למרבה הצער, גם יוצאים נחושים, מוכשרים ומחויבים לעצמם ולמטרה נושרים מהלימודים ולא מצליחים לסיים תואר ראשון. בוגרי החינוך החרדי, כך הוכח במחקרים, נושרים מהאקדמיה באחוזים גבוהים לעומת הציבור הכללי. מהיכן נובעת זחיחותם של לאש וארליך? את התשובה אנחנו מכירים היטב, המגזר החרדי (שעד לא מזמן גם אנחנו נמנינו עליו) שבוי בקונספציה כאילו לימודי הגמרא משייפים את המוח באופן יוצא דופן וכי הם עוסקים בכל הנושאים שבעולם. אשר על כן, מי שמצליח להתמצא בסוגיית "תוקפו כהן", יוכל בקלות ללמוד את "מקצועות הבלי העולם" של החילונים. אולם כל בר דעת שיקדיש לדבר מעט מחשבה, יבין כי סברה זו מופרכת מכל וכול. הדרך להיכנס לשורות תפקידים בתחומים מובילים עוברת בהשלמת השכלה – את זה מוכיחים היוצאות והיוצאים, אלו שמצליחים בגבורה רבה לעבור את המשוכות הרבות, לומדים ומתברגים. צאו ולמדו מאיתנו, היוצאים. רוצים להשתלב ולהשפיע? זו הדרך. ובנימה זו, של התעוררות חרדית לצורך להטות שכם ולהצטרף לחברה היצרנית, צייץ השבוע בטוויטר משה שנפלד, מיוצאי החברה החרדית: "הטייסים מאיימים לסרב לשירות מילואים, איילת לאש מציעה לחרדים להתגייס. הרופאים שובתים, אריה ארליך מציע לבחורי הישיבה ללמוד רפואה. נראה לי עלינו על השיטה. רק נשאר להכריז על מרד מיסים וסרבנות לימודי מתמטיקה, הם כבר יראו לנו מה זה". להשפיע מבפנים הלימוד של החרדים מהיוצאים חייב להיות הדדי. כן, גם לנו יש הרבה מה ללמוד מהם. הדבר המרכזי שעלינו לסגל הוא – כניסה למוקדי השפעה, ובאופן ספציפי, לכנסת. בתחילת השבוע שחלף פרסמה העיתונאית ליאל קייזר, ראש הדסק הכלכלי ב"כאן", את הידיעה הבאה: חברי "עוצמה יהודית", השר בן גביר והח"כ וסרלאוף, דורשים לקצץ כמאה מיליון שקלים מתקציבים המיועדים לחברה הערבית, לטובת תוספת תקציב לאברכים. הידיעה התגלגלה במהירות; פוליטיקאים, מובילי דעת קהל ואנשים מהשורה זעמו. העיתונאי שאול אמסטרדמסקי היטיב לזקק את תחושות הזעם וצייץ בטוויטר: "הפרסומים של ליאל קייזר ב-48 השעות האחרונות על הממשלה מרתיחים את הדם: קודם תגדילו תקציב לאברכים מעבר למה שנקבע. אה אין כסף? אז קחו מהתקציב של הערבים. בעצם יודעים מה? קבלו את כל התקציבים של הערבים". ביום חמישי, ביומן הבוקר בגלי צה"ל, סיפר העיתונאי יואלי ברים על החלטה תמוהה של השר מלכיאלי: למנות מאות רבני שכונות. עלות הגחמה התורנית – כמאה מיליון שקלים. בעיתון החרדי "יתד נאמן" פורסם בסוף השבוע מאמר מערכת המסמן את הקו החדש של ההנהגה החרדית. לפי המאמר, לאחר העברת הסעיף הנוגע ל"עילת הסבירות" יש לעצור את המשך ההפיכה המשטרית ולהתמקד בהעברת חוקי הגיוס ושורת חוקים נוספים שיועילו לאברכים ולמגזר החרדי. מהיכן נובעת תעוזתם של רבני בני ברק, המייצגים קבוצה קטנה מאוד באוכלוסייה, לקבוע את סדר היום הציבורי? מדוע שרים וח"כים יכולים להעביר תקציבי ענק לטובת החברה החרדית ולבזבז כספי מדינה? התשובה אחת – בזכות ייצוג בכנסת. כאשר לקבוצה מסוימת יש קול בפרלמנט, יש לכך משמעות גדולה וכוח רב. אין בושה, יש חיזורים. חברי הכנסת החרדים מרגישים בטוחים כי הם מחוזרים על ידי הקואליציה ועל ידי האופוזיציה. ומבחינתם, מחובתם לפעול ככל האפשר למען הקהל שלהם. יותר נכון, למען נשיאת החן בעיני הרבנים, שהם אלו שיקבעו את המשך הקריירה הפוליטית שלהם. עכשיו, דמיינו מה יקרה כשיהיו ח"כיות וח"כים יוצאות ויוצאי החברה החרדית; נבחרי ציבור שיהיו אמונים על טיפול בנושאים החשובים ליוצאים, יפעלו למען העברת תקציבים לתוכניות שילוב יעיל ואיכותי של יוצאות ויוצאים באקדמיה ובשוק התעסוקה; יטפלו בהתעמרות של בתי הדין בהורים שבחרו לעזוב את החברה החרדית; ידאגו לתקצב מערך של השלמת לימודי ליבה ולימודי בסיס עבור יוצאות ויוצאים בתחילת דרכם, ועוד. אומנם אין ברצוננו להיות אוכלוסיית מיעוט הזקוקה לנציגים שיפעלו למענה, אלא לקבל את המגיע לנו בזכות, לא בחסד. אולם התבוננות מפוכחת על המצב הפוליטי בישראל מלמדת שאין זו העת לצפות למינהל תקין. עלינו לפעול למען נציגות ראויה בכנסת, שתדאג לטפח את ההבטחה הגדולה לעתידה של מדינת ישראל – יוצאות ויוצאי החברה החרדית. אם כן, מי יהיו הראשונה או הראשון להרים את הכפפה? לרוץ לכנסת, להשפיע ולהילחם את מלחמתה של תנועת היציאה, שהיא מלחמתה של מדינת ישראל כולה.

היינו כחולמים - עשור למהפכת "יוצאים לשינוי"

רסל דיקשטיין

השינוי של יוצאים לשינוי מתבטא, בין השאר, בקבלת אחריות של היוצאות והיוצאים על חייהם, בתביעה לקבל את הזכויות המגיעות להם, לא כטובה, בדין, ובידיעה העמוקה והמכוננת – ליוצאים יש הרבה מה לתרום לחברה הישראלית. עזיבת העולם החרדי ופריצת הגבולות האישיים והקהילתיים לא מרוקנות את הזהות, להפך, הן מעשירות אותה. דמיינו לכם תסריט: חבורת צעירים חדורת מוטיבציה אך נטולת ניסיון והכשרה, עוול זועק לשמיים, כוחות גדולים שמתנגדים לתיקונו, מאבק עיקש ורצוף דרמות שמתנהל במסדרונות בית המשפט, בתקשורת, באקדמיה, בצבא ובברים ברחבי העיר, גיוס דמויות מפתח מפה ומשם, ישיבות מחתרתיות, מהלכים מתוכננים, מהלכים בהחלט לא מתוכננים, והנה, תנועה מתעוררת וגדלה ומתרחבת, קוצרת הצלחות, הישגים ותעודות הוקרה, נעשית שם דבר בהוויה הישראלית וצומחת כל העת, מתמודדת עם ביקורת פנימית וחיצונית, מהלכת בין הטיפות בנושאים הרגישים ביותר, זהות ושייכות, מטביעה חותם ומשנה סדרי בראשית. ובכל זאת, ועל אף כל זאת, בשורה התחתונה, משאלתם הגדולה של המקימים ושל העומדים בראש העמותה כיום היא: להביא לסגירתה. בטח הייתם רוצים לצפות בסרט הזה. ברכות! אתם חלק ממנו. נופלים בין הכיסאות קצת קשה להיזכר במציאות שבה נולדה יוצאים לשינוי, שהרי כל כך הרבה השתנה מאז, אבל ננסה. לצורך כך, אשתמש בסיפורי האישי: נערה חרדית מתבגרת מתחילה לעמוד על דעתה ולתהות על אמיתות, להרהר אחר מוסכמות ולבחון גבולות. אין באמת את מי לשאול ועם מי להתייעץ, אין שום הדהוד בסביבה לאפשרות ששאלות כאלה הן לגיטימיות, וכמובן – שום סימן להימצאותן של דמויות ששנו ופרשו. בעצם, היו כמה סיפורים, על אחת שעזבה והתאבדה, על אחד שיצא וחזר ונעשה חוזר בתשובה מוביל, ועל זו שיצאה ואיבדה את דעתה. אלו היו הסיפורים המוכרים. במחתרת סופר על יוצאים (למעשה, קראו להם "מקולקלים, אבל ממש") שהפכו לחסרי בית, למסוממים, לעובדים בעבודות כפיים קשות ולא מתגמלות, זרוקים אי-שם וסובלים, אוהו – כמה הם סובלים. היוצא המפורסם – כי הוא היה מפורסם – ישראל סגל ז"ל נחשב ליוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל, והנה, אפילו הוא, תראו כמה הוא מתייסר. בעולם החרדי לא מכירים במושג "מורכבות", ובטח שלא ב"זהות מורכבת ואינדיבידואלית". על הרקע הזה, מה הפלא שלקח לי המון-המון זמן להגדיר, לעצמי קודם כול, שאני, כן גם אני, יוצאת? להכיר בכך ולמצוא לעצמי מעגלי תמיכה. אבל אלו היו מותרות, הקשיים היו בסיסיים הרבה יותר. בסמינר לא מכינים אותך לחיים שמחוץ למסגרת העוטפת של הקהילה, והיציאה אז הייתה מאופיינת בקשיי הגירה בלי שום פתרון שיכולתי לחשוב עליו. מאחר שלא תפסתי את עצמי כיוצאת והייתי עסוקה בענייני הישרדות, לא נעזרתי בעמותות שהצהירו שהן מסייעות ליוצאים שההחלטה לעזוב את הקהילה בשלה בקרבם. לצה"ל לא יכולתי להתגייס. הצבא לא ידע אז איך להתמודד עם צעירות וצעירים במצב רגיש כשלי. ביררתי על האפשרות להיחשב "חיילת בודדה", ולפי המידע שקיבלתי הדבר כרוך בפרוצדורה לא פשוטה. נודע לי שאין אפשרות להסתיר מההורים את דבר גיוסי ושאין שום מערך מתאים ומקדם לחיילות עם בגרות במקצועות קודש, ושתהליך ביטול הפטור ייקח זמן וכלל אינו מובטח, ובקיצור – רדי מזה. אחר כך, כשהתחלתי ללמוד, לא יכולתי לקבל מלגות שנועדו לבוגרי החינוך החרדי, כי כבר לא הייתי חרדית, ולא יכולתי לקבל מלגות שבין התנאים לקבלתן היה שירות צבאי. וכך, על אף המוטיבציה העצומה ותאוות הידע והחלום להתברג בעולם האקדמיה, החובות העצומים ופערי ההשכלה והתרבות ניצחו. נשרתי מהלימודים. במוסד אקדמי אחר, שנים ספורות לאחר שנאלצתי להשתעבד כל-כולי לסתימת הבור הכלכלי שנקלעתי אליו בשל היעדר תמיכה, הקושי של סטודנטים יוצאי הקהילה החרדית צד את עינו של ליאור קול, סטודנט ירושלמי לכלכלה וחשבונאות באוניברסיטה העברית, שהיה אז בן 24, נטול כל קשר לעולם החרדי וחסר כל היכרות עם קשיי היציאה. "עבדתי אז באיזו עבודה סטודנטיאלית, והכרתי שם סטודנט נוסף, יוצא החברה החרדית. מובן שהסתקרנתי לשמוע את סיפורו, ותוך כדי השיחה הוא אמר לי שהוא עובד בשלוש עבודות כדי לממן לעצמו את הלימודים. שאלתי אותו אם זה בנוסף על התמיכה שהוא מקבל מהמדינה, והוא שאל אותי, 'איזו תמיכה? על מה אתה מדבר?' בתמימותי חשבתי שכבוגר החינוך החרדי מגיעה לו תמיכה מהמדינה, והוא הסביר לי שמרגע שהוא הוריד את הכיפה הוא כבר לא זכאי לשום תמיכה. נחרדתי מזה". אני מקשיבה לליאור ומחייכת, כי כשהדברים נשמעים מפי אדם שאינו חרדי ושמעולם לא היה חרדי, האבסורד אכן זועק לשמיים והאפליה מומחשת במלואה. אבל אז, בזמנו, כאשר אני הייתי סטודנטית, המציאות המפלה נראתה לי ברורה מאליה, וההתנערות ממני, היוצאת, התקבלה על דעתי בהשלמה עצובה; הבחירה שלי הייתה לצאת, ובין הזכויות שנשללו ממני נמנית גם הזכות להשלמת השכלה ומיגור הפערים שנוצרו מכיוון שנולדתי למשפחה חרדית. סה לה וי. מחיר הבחירה. למרבה המזל, העין החיצונית של ליאור לא ראתה את הדברים באופן הזה. "הבחור שפגשתי אמר חצי בצחוק שהוא והחברים היוצאים שלו משתעשעים במחשבה לתבוע את המדינה, כגורם שהוביל למצבם. 'אז למה אתם לא עושים את זה?' שאלתי, והוא חייך ואמר שזה חסר סיכוי. כאן נדלקתי. 'אתה יודע מה', אמרתי לו, 'תן לי לבדוק כמה דברים. אתה יכול לארגן לי כמה יוצאים לתביעה?' הבחור, עדיין סקפטי, אמר שאין בעיה. הוא יארגן כמה מחבריו". זרע ראשון נזרע בערוגה ראשונה. נפגשים אצל בוז'י במרחק כמה מסדרונות משם, באותה אוניברסיטה, רעיון דומה הדהד במוחו של משה שנפלד, יוצא שהתגייס לצבא, השלים בגרויות והתקבל למכינה קדם-אקדמית. "קיבלתי מלגות בגלל השירות בצבא. לא הופליתי במלגות אחרות, בגלל שפשוט לא הגשתי בקשה. ראיתי מלגות שמיועדות לחרדים ובכלל לא העליתי על דעתי להגיש בקשה. בשנה הרביעית ללימודים פגשתי בחור שלמד איתי בישיבה. בזמן שאני עשיתי צבא הוא התחתן ולמד תואר בפיזיקה באוניברסיטה הפתוחה, קיבל מלגה מקרן ידידות טורונטו ומלגה מהכולל – במקביל, כמובן. וזהו. הוא הסתדר. רק כשהוא סיפר לי על כך התחלתי להבין שמשהו לא תקין בכל הסיפור הזה". במבט לאחור, אפשר להניח שליאור ומשה, וצעירים נוספים שנפגוש בהמשך, היו האנשים הנכונים במקומות הנכונים ובזמנים הנכונים. התקופה הייתה פוסט מחאת 2011, אקטיביזם חברתי היה הדבר החם ביותר, ובזכות פורום היוצאים בפורטל תפוז (ז"ל) יותר ויותר בוגרי החינוך החרדי הכירו זה את זה, יצרו מעגלי תמיכה, שותפות ושיח, דיברו על האתגרים, הכאבים, הניצחונות הגדולים והקטנים, ההתמודדויות בצבא, באקדמיה ובתעסוקה. ההסתרה של היציאה הלכה והתפוגגה. אם בעבר מפגשי הפורום נערכו תחת מעטה חשאיות וכל המשתתפים נשבעו לשמור על סודיות גמורה, באותן שנים האווירה השתנתה והיוצאים הפסיקו להתחבא. גולת הכותרת הייתה מפגש שנערך בבית הספר לאומנויות "מנשר". אז, לראשונה, התקיים אירוע פומבי של יוצאים. בלי הסתרות, בלי כתובת עלומה שנמסרת רגע לפני תחילת האירוע, בלי חשש מחרדים שיבואו לפוצץ את המפגש ובלי לאסור על צילומים באירוע עצמו. השטח בעבע. המהפכה החלה. ובחזרה למסדרונות האוניברסיטה העברית. שנפלד, שהיה מעורב עמוקות בהווי היוצאים והכיר רבים מהם, מסביר שהרעיון להתאגד לעמותה עלה באמצע שנת 2012, והתנהל למעשה בכמה צירים. "בציר אחד שלמה פשקוס, אז כלכלן במשרד האוצר, מחליט לפעול למען היוצאים. כששלמה היה סטודנט הוא היה פעיל בתא אופק, והעיסוק בעניינים חברתיים כבר היה טבוע בו. בעקבות פקיחת העיניים הקולקטיבית גם הוא הסיק שזה לא בסדר שמפלים אותנו. הרעיון של שלמה היה לפקוד יוצאים למפלגות, וכך, כשיהיה לנו כוח פוליטי, נוכל להגיע לח"כים ולהתחיל לפעול. הוא פנה אליי מכיוון שאז ניהלתי את הפורום בתפוז והכרתי לא מעט יוצאים. ואכן, יצאנו למבצע התפקדות מהיר. מהיר כי תוך זמן קצר השגנו פגישה עם בוז'י הרצוג, אז חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה". לפשקוס ושנפלד, מארגני הפגישה, היה חשוב שיגיעו אליה כמה שיותר יוצאים. הם הפיצו את דבר הפגישה ברחבי האוניברסיטה והדהדו אותה ברשתות החברתיות. וכך ליאור, שכאמור באותה עת פעל כדי לגייס יוצאים ותורמים לטובת תביעה ייצוגית נגד המדינה בגין הזנחת חינוך, חבר ליוזמה המתגבשת, וב-27 ביוני 2012 כולם הגיעו, חדורי מוטיבציה ורצון לשנות, לפגישה ההיסטורית עם הח"כ. בין 50 היוצאים שהגיעו למפגש היה יוצא צעיר ולבוש מדים, יוסי קלאר. קלאר שירת אז ביחידה לגיוס חרדים. "הייתי במדור שאחראי על כתיבת המדיניות לשילוב חרדים", הוא משחזר, "משמע, הייתי במדור שאחראי למעשה על אפליית היוצאים בצה"ל. הייתי חתום על המדיניות שקבעה מתי חייל מודח משח"ר (מסלול שילוב חרדים. ר"ד), ואפילו בסוף השירות שלי אני זה שחתם על הדחות כאלה". קלאר, לדבריו, לא חש דיסוננס. "הבנתי מה דרישות המערכת והנחתי את האנשים לפעול בהתאם. לחבר יוצא שרצה להגיע למודיעין יעצתי לחבוש כיפה, ועדכנתי אותו שבעוד כמה חודשים אדיח אותו ממסלול שח"ר, והוא ימשיך במסלול רגיל. ליוצאים אז לא הייתה אפשרות להתגייס למודיעין, האופציה הזאת הייתה שמורה לחרדים בלבד. כשהתחילה ההתארגנות נגד אפליית יוצאים, היה לי ברור שאני רוצה להשתלב בזה. התחלתי להציק למפקדים שלי, הסברתי להם שזה לא הגיוני מה שקורה, למה חייל שמוריד את הכיפה מאבד אוטומטית את כל הזכויות שלו. מה הקשר?" יוצאים עם נתונים המפגש עם חבר הכנסת הרצוג היה מוצלח. בסיומו ביקש הח"כ מהמארגנים להגיע אליו לפגישה מעשית יותר. "הגענו והוא התחיל לשאול שאלות ענייניות. כמה יוצאים יש? אילו תוכניות יש לחרדים שיוצאים לא נהנים מהן? במה בדיוק מתבטאת האפליה בצבא ובאקדמיה? אילו פערי השכלה ספציפיים יש ליוצאים? שאלות כאלה, בסיסיות למדי. ואז הבנו שלמעשה אין חומר. אין לנו נתונים מדויקים", נזכר שנפלד. "וכך, במקום להתכונן למבחנים של סוף התואר, ישבתי והכנתי נייר עמדה. קראתי, חקרתי, מצאתי מקורות, חפרתי בנתונים, בדקתי בנתוני הלמ"ס ובאתרים של קרנות ומכללות ואוניברסיטאות. לבסוף הגעתי לנייר עמדה מסודר וממצה שאנשים קראו, הזדהו והבינו את הצורך בשינוי". בדיעבד, שאלותיו של הח"כ הקשוב, שלימים מונה לנשיא המדינה, הניחו את אחד היסודות המרכזיים של עמותת "יוצאים לשינוי" – התבססות על נתונים. יוצאים לשינוי משקיעה רבות במחקר על תופעת היציאה מהמגזר החרדי והבנתה וכן בהנגשתה לתקשורת בישראל ובעולם, מתוך ההבנה כי כדי ליצור מענים הולמים, חשוב להבין לעומק את הצרכים, ולאחר מכן להנגישם לכלל האוכלוסייה. (מתוך אתר "יוצאים לשינוי", אזור "מחקר ותקשורת") מאחדים כוחות "במקביל להתארגנות לקראת הפגישה ההיסטורית עם בוז'י, ישבה באבולעפיה ביפו קבוצת אנוסים (אנשים החיים בחברה החרדית ושומרים בפומבי על אורח חיים חרדי, אך אינם מאמינים בדרך חיים זו. ר"ד), וחגגה על ערמת פיתות ודברים לא כשרים נוספים", ממשיך משה לתאר. "זה היה בפסח. בשולחן ליד ישבה העיתונאית והבימאית ענת גורן, ואחרי לבטים רבים היא ניגשה אליהם וביקשה להבין את פשר העניין, איך ייתכן שיושבים פה חרדים ואוכלים חמץ. הם הסבירו לה על מציאות חייהם ועל תופעת האניסות, והיא – התפוצץ לה המוח. בו ברגע החליטה לצלם על כך סרט דוקומנטרי וביקשה לשמור עימם על קשר. היא חיברה אותם לאנשים שלה, וככה גם הם התחילו לפעול למען היוצאים. בציר הנוסף – ליאור קול מנסה לקדם את עניין התביעה ההמונית. בוז'י קישר אותנו לקרן החדשה לישראל, ושם פגשנו את החבר'ה האנוסים מהמסעדה ביפו, והתחברנו כולנו למיזם משותף. הדברים התגלגלו לאיטם, היינו סטודנטים, והחבר'ה האנוסים בעלי משפחות. אבל התקדמנו. בסופו של דבר קיבלנו מהקרן סכום ראשוני, ובמרץ 2013 הוקמה העמותה". אחת היושבות בשולחן הפיתות המפורסם הייתה בת אדלר, שבאותה תקופה נאלצה לשמור על חזות חרדית בשל מאבק גירושין ארוך וחששהּ לאבד את בנה. בת מספרת על ילדות חרדית רגילה וחסרת תהיות אמוניות. "מבחינתי, היה ברור שיש מסלול חד-סטרי, לא היו שאלות. בגיל 19, אחרי כמה פגישות קצרות, התחתנתי ודי מהר הגיע ילד ראשון. אף פעם לא האמנתי באלוהים", היא אומרת ועיניי שלי מעט נפערות. "זאת אומרת, אמונה לא הייתה חלק מהחיים שלי", היא ממהרת להסביר, "אלא יותר המשימות שצריך לבצע, הדברים שצריך לעשות כחלק מהמרקם החברתי. לא חשבתי הגות". נקודת המפנה של בת התחוללה בעקבות משבר חריף בזוגיות. "בדיעבד, הגילויים הקשים שגיליתי והגירושין המאוד לא פשוטים שעברתי היו הדבר הכי טוב שקרה לי. חטפתי את הבעיטה שהייתי צריכה לחטוף כדי להעיף את החיים שלי קדימה". בת התמודדה עם לחצים אדירים מבית ומחוץ עד שהצליחה להיחלץ מהקשר המזיק. תוך כדי תהליך היא עברה מסע פנימי לגילוי מחדש. "רק אחרי שהוא עזב את הבית באופן סופי התחלתי לשאול את עצמי שאלות. למשל, למה אני בעצם לא מדליקה אור בשבת, הרי אני לא חושבת שיש אלוהים ואין עכשיו אף אחד בבית שיראה שאני מדליקה אור, אז למה לא להדליק? השאלות האלה מעולם לא צפו, כי התנהגתי כמו שהחברה סביבי דרשה ממני, וזה היה בסדר מבחינתי. הפעם הראשונה שבה התאפשר לי באמת לחשוב על הדברים התרחשה כשהייתי, לראשונה בחיי, אני מול עצמי בלי הורים, בלי אחים, בלי בעל". מה יוצאים צריכים? בתקופה שבת טורטרה בדיונים ארוכים ומתישים בעניין הגט, תוך שהיא מגבשת לעצמה את זהותה החדשה ורוקמת תוכניות לחיים שלאחר הגירושין, היא ניהלה את פורום "חרדים בעל כורחם" בפורטל תפוז, ויזמה מפגשים של נשים וגברים כמוה, חרדים בתחפושת. מה היה החיבור הרעיוני שלך עם יוזמת "יוצאים לשינוי", שאז עוד הייתה רק רעיון במוחם של כמה אנשים? "החבר'ה שהתחברתי אליהם ואני הרגשנו שיש משהו לא תקין בתהליך היציאה כפי שהיה באותה תקופה. הרבה יוצאים התנהלו ממקום מתמסכן, וכזה שלא לוקח אחריות על הבחירות שלו. ולנו, כמי שמתמודדים עם הבחירה ומשלמים עליה מחיר גבוה מאוד, זה הפריע. דבר נוסף, הייתה לנו בעיה עם הסיוע שהיה מוצע אז, שהוא כלל בעיקר מעין קהילה חליפית לקהילה שהיוצאים עזבו, ולא היה שם דגש על מתן כלים לחיים עצמאיים. ולתפיסתי – זה מה שחשוב, וזה מה שקסם לי ביוזמה של יוצאים לשינוי. הרעיון הוא לתת חכה, לא להאכיל בדגים". בת רואה קשר ישיר בין התנהלות חרדית טיפוסית ובין הסרת אחריות. "יש משהו בחינוך החרדי ובהתנהלות החרדית שמוריד מאנשים את הדאגה האישית לגורלם, ולרבים זה מאוד נוח. אלוהים דואג לנו, הקהילה דואגת לנו, הרב דואג – חיים קלים ומתגלגלים. אנחנו רצינו לייצר מצב שלאנשים יש כלים להטיס את החיים שלהם קדימה. לדוגמה, אני רציתי ללמוד לתואר ולא יכולתי כי לא הייתה לי תעודת בגרות. האפשרויות שלי היו לעבור מסלול ארוך של השלמת בגרויות, או לחכות לגיל 30 וללמוד במכינה. רצינו שיכירו במצב של בוגרי החינוך החרדי ויקימו מכינות ייעודיות שאפשר להתקבל אליהן לפני גיל 30. רצינו שתהיה הכרה בצרכים הספציפיים של יוצאים, ושהסיוע יהיה יעיל באמת. ואז, כשפגשנו את פשקוס ואת ליאור ואת שאר החברים – זה היה בינגו. כולנו דיברנו באותה שפה, כולנו חלקנו אותן תובנות". החבורה התאחדה במטרה לפעול לקידום מה שנקרא לימים "תביעת הליבה", וכן כדי להניע תהליכי שינוי בתוך המערכות השונות: הצבא, האקדמיה ושוק התעסוקה. לראשונה בתולדות המדינה, יוצאי החברה החרדית התאגדו, הרימו ראש ותבעו זכויות בריש גלי, תוך הדגשת היתרונות שלהם כיוצאים והתועלת שהם מביאים לחברה הישראלית הכללית. "בגין התרשלות המדינה סיימו התובעים את לימודיהם כשברשותם ידע בסיסי בלבד במקצועות חיוניים, אולם לאחר שבגרו התברר כי חסרים להם הכלים הנדרשים לרכישת השכלה ומיומנויות אשר יאפשרו להם לעמוד על רגליהם ולהשתלב בהצלחה בחברה הישראלית" (מתוך "תביעת הליבה" שהוגשה לבית המשפט המחוזי בשנת 2015). "יוצאים לשינוי הוקמה במטרה לשנות מדיניות, ולא כמקום שמעניק מענים מסוג רווחה", מחזק שנפלד. "יותר מכך, המשפט הקבוע שלנו היה 'המטרה העיקרית של יוצאים לשינוי היא שהעמותה תיסגר'. שנצליח לשנות את המציאות עד כדי כך שכבר לא יהיה צורך בעמותה. ככה פעלנו לאורך כל הדרך, עד שנדב (רוזנבלט, מנכ"ל העמותה כיום. ר"ד) ואיציק פשקוס, אח של שלמה, הגיעו עם הרעיון לפתח את תחום הסיוע הפרטני ולספק מענים קהילתיים. היו דיונים ארוכים מאוד, ויכוחים של ממש, בנושא. יוצאים לשינוי, ביסודה, לא חשבה לגעת בתחומי פרט וקהילה, אלא לפעול לשינוי מדיניות. ואכן, כמה חברי ועד פרשו בעקבות ההחלטה להרחיב את תחומי יוצל"ש מעבר לפעילות המאקרו". תובעים ליבה הסיקור התקשורתי העצום והעיסוק הציבורי בתביעה של העמותה הצעירה אינם ברורים מאליהם. המייסדים בחרו, במודע וגם בהמשך הדרך, שלא לשים בחזית המאבק סיפורים אנושיים קורעי לב על התמודדות עם ניתוק מהמשפחה וקשיי התאקלמות גרפיים מדי, אלא לדבר על מהות, על אפליה ועל צורך בשינוי מדיניות. מדובר בריקוד עדין במיוחד שכולל ניסיונות ליישוב בין אינטרסים מנוגדים. בסופו של דבר, היוזמה המקורית והבועטת משכה תשומת לב רבה וסוקרה בהרחבה בכלי התקשורת הכלליים וגם באתרים חרדיים. חרף הפערים – אחים אנחנו! השינוי שחוללה העמותה מתפרש למישורים רבים, לא רק פעילות לשינוי מדיניות, לא רק תחום פרט וקהילה הולך ומתפתח, לא רק העלאה למודעות הציבורית אספקטים נוספים של יציאה, אלא גם דחיפה לשינוי מנטלי שנוגע למרקם היחסים העדין בין יוצאים לחרדים. "אחד הדברים החשובים שיוצאים לשינוי עשתה בעשור החולף הוא לגרום לעולם להבין שיוצאים הם לא אנטי חרדים", אומר יוסי קלאר. "היציאה היא דבר שעשינו למען עצמנו, ולא נגד אף אחד. אנחנו בקשר עם האחים והאחיות שלנו, אנחנו אוהבים את המשפחות שלנו, ואנחנו לא נגדם. התנערנו מהתפיסה הרווחת שיציאה היא אקט פוליטי ומתריס. מבחינתי, יוצאים לשינוי היא ארגון חרדי. פילוסופית אפשר להתווכח על הקביעה הזאת, אבל עובדתית היא נכונה. חרדים הקימו את יוצל"ש, חרדים עובדים ביוצל"ש והלקוחות שלנו הם חרדים. אין לנו לקוחות חילונים. אז מה אם אנחנו לא נראים כמו חרדים? מלבד זאת, הרי ברור שגם המשפחות שלנו נהנות מפעילות העמותה, שבזכותה הילד שיצא יכול למצות את הפוטנציאל שלו ופחות סובל בתהליך היציאה. יוצאים וחרדים הם לא אויבים – הם אחים. והשינוי הספציפי הזה, שיוצל"ש היא חלק אינהרנטי בו, מורגש בשטח; אם במפגשים של הורים חרדים וילדים יוצאים, אם במעגלי שיח ואם בפעילויות נוספות שמתרחשות באופן מוצנע יותר". רוקמים נרטיב חדש הקו הפייסני שמובילה העמותה, לצד הדגשת היציאה כסיפור הצלחה מעוררים תרעומת בקרב חלק מהיוצאים. האבות המייסדים של "יוצאים לשינוי" מודעים לכך ומסרבים להתנצל או לסגת מעמדותיהם. "יש מצב שהעמותה לא מתאימה לכל היוצאים, וזה בסדר גמור. 'ברוך השם', יש היצע של עמותות וארגונים, ויוצאים שלא מזדהים עם הקו של יוצל"ש יכולים למצוא לעצמם בית חם במקום אחר", אומרת בת, ומציינת שלדעתה העמותה התרחקה מעט מהכוונות המקוריות שהיו בעת ההקמה, וכבר אינה מתמקדת רק במתן כלים שיאפשרו ליוצאים סלילת דרך עצמאית. "הפוקוס שלנו מההתחלה היה להדגיש את הכוחות האדירים של היוצאים, להוכיח שאפשר להצליח למרות תנאי פתיחה קשים", מסביר ליאור קול, שמשמש כיום חבר בוועד המנהל ומייעץ לעובדי העמותה במגוון תחומים. "מן הסתם, ככל שגדלנו כעמותה התחלנו להכניס עוד ועוד פעילויות, דברים שקשורים יותר לענייני רווחה והיו רחוקים מאיתנו בעבר. אבל הקו הראשי בשום אופן לא השתנה. אנחנו רוצים להעצים את היוצאים, והדגש ימשיך להיות על סיפורי הצלחה והתמודדות מוצלחת, ופחות על הקשיים והכישלונות". לפי משה שנפלד, שאף הוא מעורב עמוקות בפעילות העמותה גם היום, הטענות נכונות בחלקן, אבל ביוצאים לשינוי יש מקום לכולם. "יש פה מתח מובנה. שהרי מעצם הגדרתם, מובילי תנועה חברתית הם אליטה, וככאלה – ייטו להדגיש את הדומה להם. עם זאת, יוצל"ש תמיד ראתה בעצמה נציגה של כלל היוצאים והתאמצה לייצגם נאמנה. זו שאלה קשה, איך מעבירים מסר שמעודד כל אדם למצות את יכולותיו, בלי ליצור רושם שמצופה ממנו להגיע לסטטוס חברתי זה או אחר. אני יודע שעוד לא מצאנו את הנוסחה, אבל אנחנו בוודאות מנסים". "גם אני ער לביקורת", מציין יוסי קלאר, ששימש במשך שנים בתפקידי מפתח בעמותה וגם היום הוא פעיל ומעורב בה. "ומבין שיש יוצאים שתופסים את יוצל"ש כמי שמנסה להכתיב מיהו היוצא הנכון ומיהו היוצא המוצלח, בזמן שיש כל מיני סוגים של יציאה. זה נכון. אנחנו מאדירים יוצאים שהגיעו רחוק באקדמיה, שקוצרים הישגים בצבא ובתעסוקה, ופחות מפנים זרקור לעבר אנשים שהקשיים שלהם הישרדותיים יותר. אנשים אומרים שאנחנו מתעסקים בעוגות בזמן שיש יוצאים שזקוקים ללחם. במובן מסוים אני מסכים עם הביקורת הזאת, אך חושב שלא הייתה לנו ברירה, ועדיין אין לנו ברירה. חשוב להזכיר באיזה אקלים צמחה יוצל"ש. התחלנו לפעול בזמנים שהייתה תדמית אחת של יוצאים, והיא של נחשלות, של כישלון, של מסכנות, של אובדנות ותלישות. יוצאים התביישו להודות שהם יוצאים, כדי לא להיות מזוהים עם התדמית הזאת. כדי לתקן את המצב המאוד לא אידיאלי הזה היינו צריכים למשוך את החבל לצד השני, ואפילו באגרסיביות. להראות שיש צד אחר, מואר יותר, של היציאה". יוצאים לשינוי - מילים אישיות

עוד בתנועת היציאה

תרבות

עוד בתרבות

מלך היהודים ושבת המלכה

רסל דיקשטיין

מה הטעם

היא נולדה בלי פה. כולם ידעו את זה ואף אחד לא עשה מזה עניין. אחרי הכול, בזמננו רבו הלמדנים ופותרי הקושיות, כך שאפשר למצוא פתרונות לכול; לנשום אפשר דרך האף. להיזון אפשר דרך אינפוזיה. לחייך אפשר עם העיניים – פשוט מותחים את העור. היה לה טוב כל השנים, מעולה אפילו. אוויר לא חסר, גם לא נוזל אינפוזיה מזין. בבית הספר היא הייתה תלמידה מצטיינת ואלופה בקפיצה בחבל. הגוף שלה היה גמיש ודק, והיא הייתה הולכת בדרכים הקבועות כמו בריחוף אוטומטי מהיר. בבית אהבה לתפור או לצייר, בתנועות חלקות, בטוחות. השאלה הופיעה בערב קיץ שגרתי אחד, אפור וחם. היא ישבה על הספה בסלון ודפדפה בעיתון היומי. אחיה הבכור, משה, ישב ליד השולחן ולמד. אימה חזרה אז מהמכולת של שלוימ'לה והביאה ללמדן הצעיר גביע גלידה מלא בגלידה טרייה. היא ראתה את הלשון הוורודה מרקדת על הצבעים הנמסים, מתרגשת. "אוח, הטעם," אמר משה לה ולאימה ועיניו נצצו, "הטעם. מעין עולם הבא." היא הקשיבה, כמו תמיד, וחייכה. אבל השאלה כבר החלה לפעפע בגרונה, להתגבש למילים – מה קורה אם קורעים בור באמצע הפנים, בין הלחיים? מאותו הערב שוב לא מצאה עניין בהשחלת חוטים למחט ובטבילת מכחולים בצבע. היא רצתה לדעת מה הטעם של המחט, מה הטעם של המכחול. היא התאוותה לחוש מהו טעם. מה קורה אם קורעים בור באמצע הפנים? מה קורה אם קורעים בור באמצע? מה קורה אם? השאלה, אחרי שהופיעה, לא הרפתה ממנה. כך שלא נותרה לה ברירה. היא לא ידעה אם תשרוד לאחר התהליך. היה לה ברור שאף אחד לא ישתף פעולה עם הצעד הזה, ולכן התארגנה בסתר – כדי לבצע הכול בעצמה. שמעתי שהיא עשתה את זה. הייתי רוצה לספר שהכול עבר בשלום יחסי, שהיא יצרה לעצמה פה, בידי האומן שלה, ושהיא יודעת מהו טעם – כמו שרצתה. שמעתי שמועות לכאן ולכאן. אבל האמת היא שלא ראיתי אותה מאז. עזבתי את בני ברק לטובת מרכז תל אביב. כאן כמעט לכולם יש פה, ורוב הזמן אני פשוט שוכחת אותה. אבל לפעמים אני טועמת את המלח באוויר – זה קורה כשהגלים נרעשים במיוחד, זה מחדד את הטעם – ואז אני שואלת את עצמי אם גם היא כבר יודעת שהאוויר מלוח, אם גם היא כבר נושמת דרך פה פעור.

עוד בתרבות

סיפורת

עוד בסיפורת

מה הטעם

לכשאפנה – אשנה

נהורא שגב

אדם קם בבוקר, מצחצח שיניים, עושה קפה וסיגריה. יש לו חלון של שעתיים עד העבודה. בזמן הזה הוא צריך להכין לו משהו לאכול, לאכול אותו, להתלבש ולחפש משמעות. אז הוא עושה את כל הדברים הנ״ל, תוך כדי שהוא רואה פרק באיזו סדרה שלא תאתגר לו את המוח ותטרגר לו את הנפש. אופס, נשארו לו רק עשר דקות לחפש משמעות. הוא יושב, כוסס ציפורניים היטב, אבל אז, ממש באמצע הלחפש משמעות, הוא מעלעל בטלפון שלו ורואה בשיין כפפות מטריפות שיכולות ללכת פגז עם הז׳קט שקנה בבלאק פריידי. אז הוא מכניס לעגלה לעוד 24 שעות של אי ודאות, להבין עם עצמו אם הכפפות אכן נחוצות או שתשוקתו אליהן תתקרר. ואז הוא קולט שעברו עשר הדקות והוא צריך לצאת לעבודה. אז בודק במוביט ורואה שבעוד שש דקות יש אוטובוס מתחנה שהיא במרחק שש דקות הליכה. אז הוא מתחיל לרוץ כדי שיישארו לו שתי דקות שבהן הוא יחפש משמעות. אבל אז, בדיוק בשתי הדקות האלו, באה תיירת ושואלת אותו בשברי עברית רצוצה איזה אוטובוס נוסע אל "חמת גדר". אז הוא מנסה להסביר לה באנגלית שאין לו מושג ושתיגש למודיעין בתחנה המרכזית, אך הודות לתיירת חדורת המוטיבציה, שהתעקשה לתרגל את העברית המשובשת שלה דווקא איתו, גם הלכו לו שתי הדקות וגם הוא כמעט פספס את האוטובוס. בבת אחת סיים להיות נחמד, אמר לה שתסתדר ורץ לאוטובוס כל עוד רוחו בו. נהג האוטובוס ניאות לפתוח לו את הדלת. הוא עלה והתיישב, פלט נשימה עמוקה, ואמר לעצמו שאולי עכשיו, בחצי השעה של נסיעה לעבודה יש יופי של פס לחיפוש משמעות, אבל אז הבין שבזמנים המתים בעבודה קל הרבה יותר לחפש משמעות, ועכשיו זה זמן נסיעה, וזמן נסיעה הוא בעצם זמן מוזיקה! ומי שלא מכיר את החוק הזה הרי הוא בחזקת שאינו יודע לשאול. אז הוא היטיב את האוזניות והפעיל פלייליסט שמתאים להלך רוחו של האדם המחפש, האדם התוהה, האדם שכלו קיציו ובאמצע מסע חיפושיו זורק את תרמיל הנדודים שלו ונזרק מטה, להרגיש אדמה לכמה דקות של נחת. אין באמת פלייליסט שמדמה הרגשה כזאת באף פלטפורמת מוזיקה, אבל אם ההרגשה היא ממילא כזאת, ובכן הפלייליסט יכול להתגמש קצת. עברו חלפו להן הדקות, והוא מוצא את עצמו בפתח מקום העבודה, מרגיש שלעולם לא יהיה מספיק מוכן לעמל יומו, אם יש בכלל כזה דבר. אולי המוכנות אמורה להגיע דווקא מתוך היסח הדעת של עשייה אחרת. במהלך העבודה אכן היו חלונות זמן שבהם היו לו הזדמנויות לחפש משמעות, אך הוא העדיף למלא אותם במשימות אלה ואחרות, ואפילו לקרוא ספר שלא נגע בו הרבה זמן. באוטובוס שנסע ממקום העבודה ללימודים שמע את פלייליסט "האדם העומד מול תהום", אך במקום להציף את החוויה ביללות נוגות החליט לרקוד בפראות יתרה את תמצית החיים שנותרה בו, אגב סיכוי קלוש שמא עקב להט ריקודיו ייפול על האדמה הרוויה או ישירות אל התהום. וכמובן בל נשכח כי בחיים אין פלייליסט מדויק, יש פלייליסט שמדויק לו. הלימודים עברו בנחת חלקית, הוא הרגיש מודע מאוד לעובדה שחלק מן המידע מוחדר בו וחלק פורח כלעומת שבא, כחלום יעוף, ואפילו לא התווכח עם המציאות הפשוטה הזאת. אלו החיים שהוא מכיר, והאמת היא שאם הוא חושב מספיק טוב, אין יותר מדי תלונות. רק לאחר ארוחת הערב, בירה עם חברים, סבבי שש-בש שבהם נוצח שוב ושוב ועדיין המשיך לשחק, כשרוחו כבר פיזית התפוגגה מעצמותיו, קלט שכל היום לא חיפש משמעות. "טוב, תמיד יש את מחר," הפטיר אגב פיהוק. "עכשיו אני חי. כשיהיה לי זמן – אחפש משמעות!"

עוד בסיפורת

שירה

עוד בשירה

געגוע

חסר לי חסר לי ההתרגשות לקראת המלכת המלך חסר לי ההתלהבות שהנה הוא בא הוא צריך אותי שאמליך אותו והנה אני ממליך אותו אני בעצמי וכשאני תוקע בשופר כדי לסמל את ההמלכה זו כמעט אורגזמה ולא בקטע של היהודים באים... חסר לי ההרגשה שעכשיו נקבע העתיד שלי לשנה הבאה ואני יכול אשכרה להשפיע על זה חסר לי ההרגשה שהשופט הוא אבא שלי ואוהב אותי ואני יכול להתרפק עליו ולבכות לו ןאכפת לו ממני זה כבר לא משנה מה הוא יגזור עלי בסוף עצם ההרגשה שאכפת לו עם כל הגדולה שלו הוא מתעניין בי הקטן ומשנה לו מה אני חושב עליו וכמה אני אוהב אותו פשוט ככה פשוט פשוט פשוט ואיבדתי את זה וזה חסר לי הגעתי היום לבית כנסת אף אחד לא אמר לי לבוא אף אחד לא אמר לי מילה כשאתמול לא באתי אבל באתי ספק בשביל ההערינג ספק בשביל החברה ספק בשביל הספרים המעניינים והספות הנוחות שיש במרכז הקהילתי אבל גם בגלל הגעגוע געגוע לרגשות האלו לתחושות לחוויות וניסיתי ניסיתי להרגיש לחוש לחוות אבל לא הצלחתי היו מנגינות יפות ואנשים מצחיקים היה בעל תוקע צרוד וחזן מוכשר וזהו וזה חסר לי ואני מתגעגע

ירושלים

שני קפלן

לרות אֲנִי רוֹצָה לִכְתֹּב לָךְ עַל יְרוּשָׁלַיִם. אֲנִי יוֹדַעַת, שְׁתֵּינוּ יוֹדְעוֹת אוֹתָהּ אֶת שְׁעָרֶיהָ הַקְּרוּעִים בָּנוּ לִרְוָחָה וּמִתְכַּוְּצִים לְשֶׁמַע סִירֵנוֹת אַזְעָקָה, בְּכָל קְרִיאַת חֲדָשׁוֹת אוֹ מַבָּט בַּמַּרְאָה. אֲנִי יוֹדַעַת, אֲנַחְנוּ בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם, וְיָדֵינוּ עֲצֵי הַבְּרוֹשִׁים שֶׁל זֶלְדָּה אֲשֶׁר מִתְכַּוְּנִים רַק כְּלַפֵּי מַעְלָה וְכַוָּנָתָם תְּמִימָה וְשׁוֹתֶקֶת. וְהַחוֹמוֹת הָעַתִּיקוֹת שֶׁהָרוּחַ טוֹפַחַת עֲלֵיהֶן בְּקוֹלוֹת מְשֻׁנִּים, וּבוֹרוֹת הַמַּיִם שֶׁהַקַּיִץ לוֹגֵם מֵהֶם וְעוֹשֶׂה אוֹר וְ תַ הֲ ל וּ כ וֹ ת הָ אֲ נָ שִׁ י ם אֲשֶׁר בָּאִים וּבָאִים מִי כְּעוֹלֶה לָרֶגֶל וּמִי כְּעוֹלֶה עוֹלָה רוּת, תֵּל אָבִיב מְכִינָה לָנוּ גַּנֵּי שׁוֹשַׁנִּים לְבֹשֶׂם וּמִגְדָּלוֹת רָמִים לְשִׁכְחָה וּשְׂדֵרוֹת שֶׁמֶשׁ לְיֹפִי. אֲנַחְנוּ הוֹלְכוֹת בָּהּ וְשׁוֹתוֹת אֶת צְחוֹקָהּ הַמָּתוֹק. אֲבָל, וְזֶה מָה שֶׁאֲנִי רוֹצָה לִכְתֹּב לָךְ - כְּשֶׁאַתְּ נָעָה אֲנִי רוֹאָה בָּךְ גַּם אֶת צִלְלֵי הַבְּרוֹשִׁים, אֶת תַּהֲלוּכַת הָעֲלִיָּה, אֶת הַשְּׁעָרִים, וְלֹא שׁוֹכַחַת.

עוד בשירה

מחשבות משולחן הכתיבה

עוד במחשבות משולחן הכתיבה

מחשבות משולחן הכתיבה | חלק שביעי

רסל דיקשטיין

אַהֲבָה: רֶגש עמוק של משיכה לאדם או לדָבָר (רעיון, ספר, מאכל וכד'); חיבה עמוקה, חֵשק, אהדה, חֶמדה (ההפך: שנאה): מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה (שיר השירים ח, 7). אהבה היא כוח מניע ומקור בלתי נדלה לסיפורים, שירים, מחזות ואפילו כתיבה עיונית. אומרים אהבה יש בעולם, התפייט משוררנו הלאומי ותהה, כמו כל האנושות בערך, מה זו אהבה? על זה לא השיב, וגם אני לא אשיב, אך ארצה לחלוק בהרהוריי בעניין הכתיבה על אהבה. איך כותבים (ואיך לא) על הקשר המיוחד, החזק, המשכר שבין אנשים. איך אפשר ללכוד את לב הקורא ולהציף אותו ברגש, לגעת בו ולגרום לו, אולי, להתאהב בסיפור, בדמויות, בעלילה ולהיסחף מהשורה הראשונה עד העמוד האחרון. כתיבה על אהבה – וכתיבה פרוזה בכלל, נשענת על כמה אלמנטים. שיהיה קל לזכור, נקרא להם יסודות האהב"ה. אל"ף – אמפתיה (דמויות מעוררות הזדהות) ה"א – התנגשות (קונפליקט) בי"ת – במשורה (מידתיות ומתינות) ה"א – הפתעה (טלטול הקוראים) אפתח בשיר אהבה יפהפה שכתב משורר יהודי בתקופת "תור הזהב" של ספרד, לאהובו. כן, אהובו. נִמְאָס לֹא מְאַסְתִּיו, מָה אַעַשׂ? אֲהַבְתִּיו כְּשֶׁמֶשׁ לִהֲטַתְנִי / אוֹר עֵינוֹ בְּהִלָּה. תּוֹסִיף אַהֲבָתוֹ בִּי עֵת גַּעֲרָתוֹ. עַל צוּרַת לְבָנָה אֵיךְ תִּשְׁכֹּן עֲנָנָה? רָמַז לִי וְעָנָה “שֶׁמֶשׁ שְׁזָפַתְנִי / וָאֶחְסֶה בְצִלָּה”. (שיר אהבה – רבי אברהם אבן עזרא) אמפתיה – דמות אהיבה ומעוררת הזדהות קשה להפריז בערכו של כל אחד מהיסודות, ובעניין האמפתיה לדמות על אחת כמה וכמה. כדי לכתוב אהבה, הקוראים חייבים להזדהות עם הדמות, לאהוב אותה ולהתחבר לתחושות שלה. איך יוצרים דמות מעוררת הזדהות? ראשית מאפשרים לה להיות חשופה ואותנטית, מול הקורא. לא מחייב שהיא תהיה חשופה ואותנטית כלפי דמויות אחרות בסיפור, אבל בכתיבה של המחשבות שלה, של הקול הפנימי, של המניעים שלה ושל הדחפים להתנהל כפי שהיא מתנהלת, באלו היא חייבת להיות אותנטית וחשופה, לרבות גילוי של החלקים האפלים יותר בנפש. ככל שנצליח לרקום דמות עמוקה שכזו כך נעורר את רגש ההזדהות אצל הקוראים. "אחכה לך כבה את כל אורות עירך ובוא אל הפינה שלנו בין סדינים צחים ולבנים אחכה לך אסוף אותי אל תוכך הרחק בערפל שלנו בין עשן אדום ועננים..." ("אחכה לך" - דודו ברק) התנגשות – קונפליקט הקונפליקט הוא לב-ליבו של כל סיפור בכלל, ושל סיפור אהבה בפרט. בלי קונפליקט סיפור האהבה יהיה משעמם. תארו לכם שאתם קוראים סיפור שכזה: דמות אוהבת דמות אחרת, השניים מתאחדים ופוסעים יחדיו אל השקיעה האדמדמה וחיים באושר ועושר. סוף. איזה שעמום. סיפורי האהבה הטובים והנצחיים הם דווקא אלו שמגוללים את סיפורה של אהבה רוויית קונפליקטים ואף בלתי ממומשת. אהבתם של דוד ויונתן, הטרגדיה של רומיאו ויוליה, וסרטים וספרים רבי מכר אחרים. קונפליקט הוא הדלק של מערכות היחסים גם בחיים עצמם, ובכתיבה אפשר לעוף עם זה רחוק-רחוק. הקונפליקט יכול להיות בגלל המצב האישי של אחת הדמויות (רומן מחוץ לנישואין – ג'וסי ורווי קונפליקטים) בגלל הבדלי תרבות, וכמובן – בגלל שצד אחד מאוד מעוניין בקשר והצד השני, למרבה הכאב והקונפליקט – פחות. הוא אמר לי: "איתך אני משתגע, איתה אני רגיל" אז אמרתי לו והוא אמר לי, אני אמרתי לו והוא אמר לי, מה אמרתי לו- כשהוא אמר לי? אמרתי לו: "לך תתרגל איתה... לך תכבה איתה כל דבר בוער אני כבר אשתגע עם מישהו אחר!" ("לך תתרגל איתה" – אתי אנקרי) במשורה – מידתיות ומתינות גם כשכותבים סיפור אהבה, ואפילו סיפור ארוטי, אין צורך לפתוח את ברז המלודרמה ולהשפריץ קלישאות. רוב התיאורים בסגנון "ליבה נשבר לאלפי רסיסים כשראתה אותו נושק לחברתה הטובה" פוגמים בהנאת הקריאה משתי סיבות: 1. הם פשוט משעממים וצפויים; 2. הם לא נותנים מקום לדמיון של קוראים ואפילו מעט מזלזלים בהם. הרי מספיק לתאר את הסיטואציה עצמה (במקרה של מישהי שרואה את האקס שלה מנשק את חברתה) כדי שהקורא יבין מעצמו איזה שברון לב חוותה הדמות. ואם נוסיף לתיאור הסיטואציה תגובה זועמת: השלכת חפץ, צרחות, או אם נרצה להסעיר באמת, הימלטות מהמקום בלי לומר מילה – כל אלו יתארו את הלך הרוח של הדמות הרבה יותר מכל קלישאה שהיא. גם בכתיבת אקט מיני כדאי לאפשר לקרוא לדמיין ולא להפציצו בתיאורים גרפיים. קריאה היא גם כך חוויה אינטימית שמתרחשת ברובה במוחו של הקורא, שהוא כידוע האיבר המושך והמיני ביותר בגוף האדם. לכן, אבל לא רק, האפקט של התיאור המרומז מרגש ומסעיר הרבה יותר מתיאור מפורט. רואה אותך שוכבת בין הסדינים הלבנים ומטפס ת'דרך אלייך אלייך אוהב אותך צועקת ואת ידייך מחליקות הסיפוק שאת שואבת ממני אלייך אני שותק ואת צוחקת כן יש טיפות של שיגעון בנינו חלום כחול ואת נוטפת את כמו האש, כמו להבה, שורפת אני אוהב אותך תמיד מחדש כמו בירח דבש כשאת אוחזת אותי חזק כמו נחש מאבד שליטה רועד ונרגש ("חלום כחול" – רמי פורטיס) הפתעה בחיים הפתעות מעוררות אצלנו רגשות, לא בהכרח חיוביים, אבל קשה להישאר אדישים להפתעות. הפתעה היא למעשה הרגשה שמתעוררת בעקבות היתקלות בדבר לא צפוי. אם נלך אחורה, בציר הזמן ההתפתחותי, ברור מדוע הפתעות גורמות לנו לעצור ולעוררות שצף של תחושות, היינו צריכים להגיב כך כדי לשרוד. קדמונינו שלא הגיבו טוב להפתעות לא שרדו. בעוד בחיים על הפתעות "רעות" משלמים מחיר, בספר מדובר בהנאה נטו. גם הפתעות לא נעימות, כמו טרגדיה שקורית לדמות אהובה, מפעילות את הקוראים ומחברות אותם לסיפור. כמובן, חשוב, למעשה הכרחי, לשמור על חוש המידתיות ועל אמינות. ועדיין, החיים הרי מלאים בהפתעות. ההפתעה יכולה להיות "האירוע המחולל" – האירוע שהחל למעשה את כל הסיפור, או "נקודת המפנה" – התרחשות בסיפור, סמוך לנקודת השיא (לפניה או אחריה), שבה העלילה משנה את הכיוון ומתקדמת לקראת סוף הסיפור. זה הזמן להפתיע. ולהפתיע עוד. "... וכשחזר שוב על סוסו להעמיק את מוט האוהל על היריעות היא בחוטים ובצבעים מילים רקמה ברוך שובך בוגד אחוז היטב במוט האוהל כי גם אותי סופה נודדת סחפה..." ("שיר אהבה בדואי" – איציק ויינגרטן) רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק

מחשבות משולחן הכתיבה | חלק שישי

רסל דיקשטיין

האתגר: למצוא לזה מילה בהשראת יום הולדתו של מחיה השפה העברית, אליעזר בן-יהודה, שחל ימים מספר לפני פרסום טור זה, הרהרתי באפשרות היצירתית (הנוספת) שטומנת בחובה הכתיבה – המצאת מילים חדשות. אתגר מציאת מילה מתאימה העסיק רבות את מוחם של מחדשי השפה, בן-יהודה, ביאליק, פינס ועוד רבים לאורך הדורות – עד ימינו. חידוש מילים הוא מתפקידה של האקדמיה ללשון העברית לפי חוק. אני מניחה שגם קוראי שורות אלו, כמו רבים-רבים, תהו לעצמם איך ייתכן שדווקא המוסד האמון על חידושי מילים עבריות ומנסה להשריש בציבור את נוהג השימוש בשפה העברית ככל האפשר, דווקא הוא לא מצא לנכון לעברת את שמו (אקדמיה – מילה שמקורה ביוונית עתיקה. גם סנהדרין, אגב. וגם אלכסון, כרטיס, טרקלין, עוגן, פסיפס, קנוניה – ועוד). אז יש סיבה לדבר, ולא רק סיבה – אלא גם סיפור. והוא לא רע בכלל. גם סיפורה של המילה "אקדמיה" מרתק ובאופן נהדר, שני הסיפורים מצטלבים. נצלול? נצלול! תחייתה של האקדמיה אהבת החוכמה, דמוקרטיה, אהבה חופשית וערכים מערביים נוספים לא נולדו במאות השנים האחרונות, אלא אלפי שנים קודם לכן. ביוון העתיקה. שם, מחוץ לחומות העיר אתונה, השתרע מטע של עצי זית. במטע זה עבדו האתונאים את אלת החוכמה שעל שמה נקראה עירם – אתנה. המטע עצמו נקרא הֵקָדֵמִיָּה, על שם בעליו המקוריים — הֵקָדֵמוֹס. לפי המיתולוגיה היוונית, הֵקָדֵמוֹס, גיבור יווני מיתולוגי, גילה לאחים קַסְטוֹר וְפּוֹלוּקְס, שאחותם החטופה הלנה, אינה מוחזקת בשבי באתונה אלא בעיר אחרת. גילוי זה גאל את העיר מזעמם של האחים, ותושביה נשמו לרווחה. שנת 387 לפני הספירה. אפלטון, תלמידו של סוקרטס ומורו של אריסטו, הקים במטע זה בית ספר לפילוסופיה. באותו זמן כבר הוחלפה תחילית המילה והמקום והמוסד שקם בו נקראו – אקדמיה. בית הספר פעל עד שנת 86 לפני הספירה, והוחרב בידי הרומאים. האתונאים העתיקו את מקומו של בית הספר האפלטוני לאתר אחר, בטוח יותר, אך שמו "אקדמיה" השתמר. המוסד פעל כמעט ברצף עד שנת 529 לספירה, ואז נסגר סופית. תרבות יוון ורומא הקדומות נשכחו כמעט, וקמו לתחייה בתקופת הרנסנס (רנסנס = לידה מחדש. כינוי לתקופה שבה הוחיו רעיונות ששלטו בשנים שלפני השתלטותה של הנצרות על חלקים גדולים של העולם). ניצני ההתעניינות המחודשת בתרבות יוון ורומא לבלבו בעיר פירנצה שבצפון איטליה, ושלחו קנוקנות לשאר ערי ארץ המגף ומשם – לאירופה כולה. ב-1462 הקימו אנשי תנועת הרנסנס את האקדמיה הנאופלטונית, כמחווה למוסד האקדמי הוותיק של אתונה. המיזם לא היה בית ספר של ממש אלא נקודת מפגש חברית שבה דנו משכילי העיר בנושאים הקרובים לליבם – פילוסופיה, שירה, היסטוריה, אומנות הסיפור ועוד. החל מהמאה ה-16 הוקמו ברחבי איטליה מקומות מפגש דומים ומוסדות לימוד – אלו בחרו לעצמם את השם "אקדמיה" כדי להתבדל מאוניברסיטאות, מוסדות לימוד ותיקים שלא אימצו את רוחות הרנסנס אלא דבקו באסכולות הישנות. אחד המוסדות שהוקמו באותם ימים היה ״אקדמיית הסובין״, (אקדמיה דֵלָה קְרוּסְקָה). פעלו שם אנשי לשון וסופרים שרצו לחלץ את השפה האיטלקית מהשפעות של שפות זרות, כלומר "לבור תבן מן הבר". כדי להדגיש את מטרת אקדמיית הסובין, סמלה היה מסננת. כך נולדה האקדמיה ללשון הרשמית של השפה האיטלקית. האקדמיה הזאת פועלת עד ימינו. במאות ה-17 וה-18 הוקמו אקדמיות ללשון ברחבי אירופה, בהשראת המודל האיטלקי. בגרמניה בשנת 1617, בצרפת ב-1635, בספרד ב-1713, ברוסיה ב-1783, בשבדיה ב-1786, ובישראל, בשנת 1953, הוכרז על שם המוסד העליון לשפה העברית – האקדמיה ללשון העברית. ההכרזה זו באה לאחר דיונים מלאי אמוציות. תחילה נקרא המוסד "ועד הלשון". ב-1950 התעמת פרופ' נפתלי הרץ טור-סיני עם ראש ממשלת ישראל דאז, דוד בן גוריון. טור-סיני רצה שהמוסד ייקרא "אקדמיה", לפי הדגמים המקובלים בארצות מערב אירופה, וטען כי "אין אפשרות להביע במילה עברית מחודשת את כל משמעותו של השם הבינלאומי הזה, שנתייחד בשימושו למוסד תרבותי עליון במדינה בכל אומה ולשון בהיסטוריה״. בן-גוריון ענה לו, ״השם אקדמיה אינו בינלאומי, אלא מקובל רק בקרב האומות יורשות התרבות היוונית-הרומאית. מסופקני אם בסין, הודו, יפן, פרס משתמשים בשם זה...״ מפה לשם, בן-גוריון הודיע שלא יעלה את החוק להקמת המוסד להצבעת הממשלה כל עוד לא יימצא למקום שם עברי. פרופ׳ יוסף קלוזנר, דודו של הסופר עמוס עוז, שהיה גם הוא חבר בוועד הלשון, כתב לבן-גוריון, ״לאומי אני בכל ליבי ונפשי, אבל אין אני פוסל מילות מקובלות בכל לשונות התרבות. אין הלאומיות שלי פוסלת התקרבות בינלאומית במקום שאין התקרבות זו מזיקה לאינטרסים לאומיים חשובים״. אבל ראש הממשלה האידיאליסט שלנו נשאר בשלו ולא נכנע. מהצד השני, גם טור-סיני סירב לשקול בחירת שם עברי למוסד העליון ללשון העברית. האירועים בארצנו הצעירה עשו את שלהם. ב-1953 הודיע בן-גוריון בישיבת ממשלה: ״אינני יכול להמשיך״ וביקש לצאת לחופשה. הוא מינה את משה שרת לממלא מקומו ועבר להתגורר בצריף בנגב. גם שרת התנגד לשם אקדמיה. וכך כתב: ״כאשר באים להקים מוסד ללשון העברית, הוא צריך להיות זך כגביש. זה לא יכול להיות תחת שם זר, בבחינת טומאה בהיכל הקדושה״. אולם שרת היה פרגמטי יותר ואישר להעביר את חוק "המוסד העליון ללשון העברית״. במסגרת החוק ניתנה למוסד לבחור את שמו, בתקווה שהמוסד יבחר לעצמו שם עברי מובהק. וכפי שאנו יודעים – אין קבוע יותר מהזמני. בין השמות שהוצעו: "מחכמה", "תחכומון", "משׂכלה", "אבידן". משמעות המילה "אקדמיה" עברה עוד כמה גלגולים עד שפירושה התקבע למונח – בית ספר להשכלה גבוהה המתמחה בתחום ספציפי, ואז מילה עבור כלל מוסדות הלימוד העוסקים בהשכלה גבוהה. כך נשארנו עם סיפור יפה על ההיסטוריה של המילה "אקדמיה" ועל רצונם של אנשי ועד הלשון להיתפס כגוף רציני, מעמיק, שפועל כגוף מחקר עתיר ידע, כפי שפועלות אקדמיות ללשון ברחבי העולם המערבי. אנשי האקדמיה מדגישים שאינם מחפשים חלופה עברית לכל מילה לועזית. לראייה, אין מילה עברית ל"טכנולוגיה", ל"טקסט" ל"אוטובוס" ולמאות מילים שימושיות אחרות. כידוע, העברית ספגה השפעות משפות זרות במשך אלפי שנים, מאכדית, יוונית, פרסית ועד לשפות מודרניות יותר – אנגלית, גרמנית, רוסית ועוד. העונג שביצירת מילים חדשות הסיפור שמאחורי השם "אקדמיה" מתחבר לאתגר שניצב בפניו של מחיה השפה העברית – הצורך למצוא מילים למונחים/חפצים/פעולות שלא היו בעולם בזמן שהשפה העברית הייתה מדוברת, לפני כאלפיים שנה. בן-יהודה כרך את רעיון השיבה לציון והקמת בית לאומי לעם היהודי בחובה להפיכת השפה העברית משפת תפילה וקודש לשפה דבורה ויומיומית. מפעל חייו היה המילון העברי שחיבר. את המילה "מילון", אגב, חידש בן-יהודה עצמו. היה עליו למצוא חלופות עבריות למילים רבות, לירקות ופירות, לאמצעי הובלה, לתיאור רגשות ועוד. ירון לונדון, חובב שפה מושבע, כתב על כך: אם נמה העברית אלפיים, נו אז מה, הבה נעירנה ונמציא את היוזמה, את המגהץ, את הפצצה, את הריהוט בקצה נוצה בכתב רהוט. כתב כרובית, כתב גלידה, כתב את כל, את כל מילון בן יהודה. ועוד הוסיף מילים לברוא ונוצתו המהירה לא נחה והשפה גדלה ולא הכירה את מראה דמותה את מראה דמותה בבוא השחר. בן-יהודה ובני דורו הניחו את התשתית למציאת מילים חדשות. קודם כול: לחפש במקורות. "הגדולה שבמעלות למילה חדשה – אם איננה חדשה", קבע יחיאל מיכל פינס. כך נוצקה משמעות מודרנית למילים התנ"כיות "חשמל", "מרגמה", "אקדח", "ממשלה" ועוד ועוד. דרך נוספת לחידוש מילים היא שילוב של שורש ומשקל. המילה "מברשת" חוברה כך, שורש בר"ש+משקל מִקְטֶלֶת שמציין כלים ומכשירים = מברשת. גם המילה למידה נולדה לפי תבנית זו. שורש למ"ד+משקל קְטִילָה שמשמש בדרך כלל לביצוע פעולות. הדרך הנפוצה הבאה היא באמצעות מילת הבסיס+סיומת ייעודית. הסיומת וֹן, לדוגמה, משמשת לתיאור כתבי עת (עיתון, ירחון, שבועון), עבור אוספים (שירון, חידון), לציון הקטנה (פסלון, סוסון), עבור מקומות (מועדון, פעוטון). הסיומת וּת משמשת לרוב עבור דברים מופשטים (איכות, מהות), מקצועות (רוקחות, נגרות) ולציון תכונות (נדיבות, תוקפנות). היכרות עם המכונות של בית החרושת ליצירת מילים וידע על מקורותיהן של מילים שהשתמרו במשך שנים הם אמצעי הבעה מעולים עבור כותבים. כפי שהאקדמיה ללשון העברית בחרה לכנות עצמה "אקדמיה" בגלל המטען ההיסטורי והתרבותי של מילה זו, גם אנחנו יכולים לבחור במילים מסוימות שיש להן משמעות רבה יותר מההקשר המיידי בטקסט. כך יוצרים רובד ועומק. לדוגמה, שימוש במילה "גיהינום" לתיאור יום חם במיוחד יכול לשמש כאמצעי הבעה למצבה הנפשי של הדמות. משחק של מילים השפה היא מגרש משחקים שהכניסה אליו פתוחה לכל אחד. אין מענג מלהמציא מילים לפי כללי יצירת המילים (שימוש מחודש במילים מהמקורות, יצירת מילה לפי שורש+משקל, בסיס+סיומת). העונג, כמובן, הוא הדדי. כקוראת אני שמחה במיוחד לגלות מילים מומצאות בטקסט, מעין שפה סודית שנרקמה ביני ובין הכותב, כתב חידה שהצלחתי לפענח. אני נהנית במיוחד להמציא מילים. לדוגמה, בתחילת שנותיי כאדם חופשי כתבתי על בת-גילי שהגיעה לתל-אביב, העיר הגדולה. בסיפור שלי היא התלבלבה. כך הצלחתי לבטא את הלך הרוח של הדמות ואת התמורות שחלו בה כשהגיעה לבירת החילוניות, וכל זה במילה אחת. "גבולות השפה הם גבולות עולמי," לודוויג ויטגנשטיין

עוד במחשבות משולחן הכתיבה

ענייני השעה

עוד בענייני השעה

חזית, עורף, חזית

החתול שהציל

עוד בענייני השעה

ביקורת הצגות

עוד בביקורת הצגות

ככה הוצגתי

יעקב פינק

אודה וגם אבוש, כששמעתי בתחילה על ההצגה המתבשלת לה תחת השם "ככה יצאתי", אומנם התרגשתי יחד עם כולם מעצם הרעיון; לראשונה בהיסטוריה, סיפורם של היוצאים עולה לבמה באופן שכזה, מקבל צורה משחקית ומונגש בצורה חיה לכל מתעניין. אך לא עלה בדעתי ללכת לצפות בה. הרי שמה מעיד עליה, "ככה יצאתי"! נועדה היא לספר את סיפורם של היוצאים. וכי אני, יוצא מזדקן, צריך לשמוע איך יוצאים? מה כבר אפשר לחדש לי? לא הבאתי בחשבון את זוגתי שתחיה. יובל, בת ישראל כשרה ונורמטיבית היא, שעד שהכירה אותי הידע שלה על יוצאים, כמו של רוב עם ישראל, התבסס על דמות בסדרת טלוויזיה או כתבה חשופה בעיתון. כך שערב בהיר אחד היא זרקה לי כבדרך אגב, "לאיזה תאריך הזמנת לנו כרטיסים?" לרגע אחד עוד ניסיתי לתור במוחי אחר מפלט, אך מהר מאוד הבנתי: היא רוצה לצפות, לה מגיע לצפות, עבורה נועדה ההצגה. ואני? אני הסיבה שהיא רוצה לצפות בהצגה. היא הרי רוצה עוד אמצעי להבין אותי, את סיפור חיי. שלא אתלווה אליה? וכך, מתוך תפיסת עצמי כג'נטלמן שבסך הכול מלווה את זוגתו להצגה שנפשה חפצה בה, הגעתי אל תיאטרון צוותא. עוד טרם החלה ההצגה הרגשתי איך משהו בי משתנה. עוצמת ההתרגשות והציפייה של המשתתפים הורגשה היטב באוויר, כל אחד ואחת עם הציפייה וההתרגשות ממקומו הוא. יוצאים, בני משפחה, חברים, כולם היו סקרנים לראות איך נראה הסיפור המוכר מזווית כזו, או אחרת, על הבמה. אבל בתוכי, הסקפטיות עדיין עמדה לה איתן. נזכרתי שהפעם האחרונה שבה נכנסתי בשערי צוותא הייתה כשחקן, ממש באולם שממול. "בטוח יהיו לך הערות על המשחק, אין סיכוי שתוכל ליהנות מההצגה הזאת כמו כל הקהל המרוגש הזה", התעורר בי הקול הנוירוטי המוכר. אבל גם היצר הטוב לא טמן ידו בצלחת, "שחרר, יעקב, שחרר. יש לך הזדמנות לראות איך נראה הסיפור שלך בעיניים אחרות, תזרום". תוך דקה וחצי, או לפחות כך הרגשתי, מצאתי את עצמי צופה יחד עם כולם בכיתת סטודנטים באוניברסיטה הפתוחה, רואה מקרוב את יעקב, היוצא הצעיר, בשעה שהוא פוגש את הפערים שעימם הוא מגיע כבחור ישיבה בדימוס לשיעור סטטיסטיקה מול מרצה נמרצת. טוב, בהצגה הזאת זו לא הייתה האוניברסיטה הפתוחה, לא שיעור סטטיסטיקה וזה לא היה יעקב. אבל לשם אני הפלגתי בדמיוני. השחקנים אבי אופיר וטס מאיר, בבימויה המבריק של עדי גורל, לקחו אותי יד ביד, סצנה אחר סצנה, דרך חוויות היציאה באופן שלא צפיתי. לא צפיתי שעיניי יצטעפו בדמעות. אבל יותר מכך, לא צפיתי את עוצמת החשיפה. יובל, שישבה לצידי, ראתה אותי דומע ולקחה את ידי בידה לנחם ולחבק. אבל אני, שלא הכנתי את עצמי לעוצמת החשיפה, משכתי אינסטינקטיבית את היד בחזרה, וחיבקתי את עצמי. הסתגרתי והתכנסתי לתוך עצמי, אך לא הורדתי את עיניי מהבמה. לא הייתי מסוגל לחלוק את הרגע ההוא. הייתי מופתע לחלוטין. מול עיניי הוצגה, עירום ועריה, מערכת היחסים שלי עם אימא, עם אבא. השיחות הכי אינטימיות, הרגעים הכי פרטיים, שוברים ומרסקים שחוויתי. על הבמה, אבי צעק בטלפון על אימא שלו. במילים פשוטות הוא הטיח בה את מה שיש בלב של כל יוצאת ויוצא, את מה שלפעמים אני רוצה מאוד לומר ותמיד יוצא במילים משובשות. בום. "דפקת לי את החיים, אימא". הדמעות לא שאלו אותי, הן נשפכו. היום, אחרי שצפיתי בהצגה פעמיים וגם שלחתי את הוריה של זוגתי לצפות בה, אני מרגיש אידיוטי למדי עם המחשבה שכמעט לא הלכתי. רמת הרגישות הגבוהה של השחקנים, המבטאת כל סיטואציה של יוצאת או יוצא בצורה כל כך מדויקת, באותנטיות מרבית, פותחת לכל אדם חלון של ממש אל אחת התופעות הכי מרתקות ומסעירות הקיימות כיום בחברה הישראלית. אני יכול להסביר לכל אחד בת"ק אופנים את גודל הפער התרבותי שיש לחלק מן היוצאים, או את פערי ההשכלה של היוצא המנסה לסלול את דרכו באקדמיה, אבל בשום אופן לא אצליח לתאר את החוויה כמו הסצנה בהצגה, שבה נכנס היוצא לראשונה אל מועדון תל אביבי ויוצר אינטראקציה עם בחורה. אגב, זו הסצנה שבה הבכי התחלף בצחוק. הצגה שלוקחת אותך דרך הצחוק והבכי, הסיפוק והכאב, חזקה עליה שהיא מספרת סיפור אמיתי. אל תחמיצו. ככה יצאתי כתיבה, עיבוד ובימוי: עדי גורל שותפים לכתיבה: חני כהן, טס מאיר, אבי אופיר מוזיקה מקורית ועריכה מוזיקלית: מיכאל ליניק ואור קודאי הפקה: רחלי מרגלית ניהול הצגה: שירה בראודה ושלי קופל שחקנים יוצרים: אבי אופיר וטס מאיר המחזה הופק בסיוע השותפים לדרך של ארגון "יוצאים לשינוי".

מחסידות גור אל בימת התיאטרון

אביגדור כהן גדל והתחנך בחסידות גור. היום, הוא מציג על בימת התיאטרון את המסע המשותף לו ולאברכים צעירים שמחפשים את דרכם בעולם. בין קודש לחול, בין סעודת שבת בבני ברק להחלפת בגדים ויציאה לתל אביב. כמה ימים לפני ההצגה הראשונה בקאמרי, תפסנו אותו לשיחה אינטימית על יציאה ויצירה [caption id="attachment_5624" align="alignleft" width="300"] אביגדור בצעירותו[/caption] ספר לנו על תחילת הדרך שלך? גדלתי בחסידות גור. שם למדתי במסגרת הישיבתית עד גיל 20. אבל אז בחרתי לעזוב את החסידות כי הבנתי שהדרך הזאת לא מתאימה לחיים שלי. ראיתי את העתיד לבוא למי שממשיך בדרך הזו והבנתי שזה לא אני, זו לא המשפחה שאני רוצה להקים. אמנם לקח זמן אך היום אני לגמרי מחוץ לחסידות. מה כן לקחת מהעבר שלך כאחד שגדל בחסידות גור? יש הרבה ערכים יפים וחשובים שהם חלק מהחינוך החרדי ואני שמח שהם חלק ממני- כיבוד אב ואם, עזרה לזולת. ערכים שעד היום אני רואה אותם באור חיובי. גם היום אני מגדיר את עצמי כבן אדם דתי ולכן עדיין מרגיש מחובר ליסודות עליהם גדלתי, אלא שכל אחד צריך לדעת את המקום שלו. לכל אחד יש את הדרך האישית שלו ולא ייתכן שאנשים מסוימים יכתיבו לאנשים אחרים איך הם צריכים בדיוק לחיות. איך נוצר החיבור למשחק ותיאטרון? בגיל 21 עשיתי מכינת בבית צבי, בית הספר לאומנויות הבמה, במשך חודשיים. מאוד התחברתי למשחק ותיאטרון, בעיקר כדרך נוספת לביטוי רגשי- כשאני מביא את הנפש שלי לידי ביטוי על הבמה זה תהליך מעצים ומיוחד שאני עובר עם עצמי שגורם לי להוציא עומק רגשי שטמון בי. יש בזה משהו אמיתי ונכון. אחרי המכינה החלטתי שאני הולך הולך על זה עד הסוף. המשכתי ללימודי משחק של כשלוש שנים בבית הספר אימפרו. [caption id="attachment_5618" align="alignleft" width="200"] בהצגה 'כל נדרי'[/caption] איך אתה חווה את המשחק ב'כל נדרי'? ההצגה היא הצגת הגמר שלי במסגרת הלימודים. ההצגה ממש מבטאת את העולם האישי שלי ולכן הרגשתי כיף לשחק בה. אני יודע מה זה להיות בחברה החרדית ולהסתכל החוצה ולרצות את מה שיש בחוץ. אלו דברים שאני חווה על עצמי ועם חברים שלי, אנוסים ויוצאים. אני מכיר את התחושה של הקרע הפנימי בין שני עולמות. לשחק בהצגה שהיא בשר מבשרך זאת חוויה מדהימה. אני חש חיבור עמוק לתכנים שאנחנו נוגעים בהם. בנוסף, בגלל ההיכרות המעמיקה שלי עם הנושא הפכתי להיות מעין מורה לשאר השחקנים, סוג של עוזר במאי. היה צריך להסביר את כל הרבדים הקטנים ואת כל הניואנסים שיש בחברה החרדית. שאר אנשי הצוות החילונים לא מכירים מה זה מוקצה בשבת ואיך ניגשים בחברה החרדית לנושא של יחסי אישות ועוד דברים רבים שאצל חרדים הם מובנים מאליהם. מה הטיפ שהיית נותן ליוצא בשאלה טרי? שישחרר את העבר שלו ויחפש להכיר דברים חדשים. לא לפחד לנסות. אני בכלל לא ידעתי מה זה תיאטרון. קולנוע יצא לי לראות פה ושם, אבל תיאטרון?! אפילו לא ידעתי על קיומו. הייתי צריך לקפוץ למים ולהיכנס לעולם הזה של המשחק. כל אחד שמגיע מהעולם החרדי יכול לנסות וגם להצליח. כישרון ורצון יש בכל אחד, צריך לקחת את זה למקום הנכון להאמין בעצמך ולהצליח. דברים חדשים זה הדברים הכי מעניינים שיש. באופן אישי עשיתי דרך מדהימה ומנקודת התחלה שבכלל לא ידעתי מה זה תיאטרון למדתי להבין את השפה ולהיות 'חלק מהמשחק'. זו חוויה מעצימה שתלווה אותי כל החיים. כל פעם שאני עומד על הבמה ומשחק אני מתרגש מחדש. אני פשוט גאה בעצמי. ממש ככה. לדף הפייסבוק של ההצגה >>>

עוד בביקורת הצגות

ביקורת סרטים

עוד בביקורת סרטים

המלצת צפייה: 5 סרטים מעוררי מחשבה על משפחה

יעקב גולדברג

מיצירות מופת מהורהרות ועד ריאליטיז צהובים בואכה סליזיים, מוסד המשפחה נמצא, במובלע או בקדמת הבמה, כמעט בכל סיפור או יצירה אנושית. בחלק מהמקרים הייצוג המשפחתי על המסך הוא תחנת יציאה שמזניקה את העלילה או קושרת את הקצוות, אך לא מעט יצירות מרגשות, מערערות ועצובות, העלו על המוקד את המשפחתיות, על גווניה הנעימים והמעיקים, והצליחו להפנות את הזרקור אל כל מה שבין קן חמים לקן צרעות, המרחב שרובנו שרויים בו, ולעיתים רק בזכות יצירה כזו או אחרת אנחנו גם מגלים זאת. הנה חמישה סרטים נבחרים מהשנים האחרונות, שהצליחו לזעזע את מה שאנחנו יודעים או חושבים שאנחנו יודעים על משפחתיות, על יחסי הורים וילדים ועל אהבה שלכאורה אינה תלויה בדבר. טיטאן | טלה / 2021 "טיטאן", זוכה דקל הזהב, מציג קשר כמעט בלתי אפשרי בין אב שמחפש איך להחזיר את בנו שאבד ובין בחורה שלא יודעת לתת ולקבל אהבה, ותוקפת באלימות כל מי שנמצא במרחב שלה. בסרט "טלה", זוג הורים שאיבדו ילדה מגדלים יצור היברידי – ילדה עם ראש טלה, או טלה עם גוף של ילדה. טריילר שני הסרטים יצאו בשנת 2021 על רקע ההתמודדות הקולקטיבית עם הלבד והביחד המוקצנים של תקופת הקורונה, ומציגים פורמטים נועזים של מערכות יחסים משפחתיות חסרות סיכוי כמעט. הסיטואציות המופרכות, המרהיבות והמטלטלות שבכל אחד מהסרטים האלו יכולות בקלות לסחרר או לזעזע, אבל מבעד לנופים המרהיבים של "טלה" ולגרוטסקיות המצמררת של "טיטאן", בוקעים רגשות עזים וגם שאלות שרלוונטיות לכולנו: מה אנחנו באמת רוצים כשאנחנו מייחלים למשפחה? כמה רחוק אנחנו מוכנים ללכת בשביל למלא את החסר? האם יש זיכרונות שמוטב שיישארו נוסטלגיים, ואפשר יהיה להתרפק עליהם מבלי להכתים אותם בנוכחות של ההווה? טריילר חייבים לדבר על קווין / 2011 איך מתמודדים עם אהבה שלכאורה אינה תלויה בדבר, שמתחלפת ברגשות של ניכור ועוינות, ומה עוד אפשר לעשות כאשר המטמורפוזה הכמעט לא אפשרית הזאת מתנגשת ברצון העליון לשמר את קדושת ההורות בכל מחיר? טריילר אווה היא קרייריסטית, רעיה ואם לשניים. לידתו של בנה קווין מחייבת אותה לוותר על קריירה מצליחה בעולם ההוצאה לאור, וזה עוד בקטנה. התסכול גובר כשהיא הופכת לקורבן לבנה, שמתנכל לה ולא מוכן לתת שום צ'אנס. לרגעים, התחושה היא שהסרט הוא פרסומת ארוכה של חברת "דורקס" נגד הבאת ילדים, אך הפורטרט המרהיב שמתרקם ביחסיה של אווה עם בנה המאתגר, המעצבן – ובמקרה של קווין אף השטני במיוחד – מצליח לערער את המחויבות המובנת מאליה לעסקה הלא כתובה של יחסי הורה ילד. "חייבים לדבר על קווין", היא יצירת אימה רגשית שלוקחת את התסכול האימהי לקיצון ומתעמתת עם אחד הארכיטיפים הכי מקודשים מאז ומעולם. עד היכן מגיעה האחריות שלנו על היצור התלותי והמגרגר שהבאנו לעולם, והאם ההורים תמיד תמיד אשמים? בהיעדר תשובה ברורה – חייבים לדבר על זה, לכל הפחות, ואת זה הסרט עושה בהצטיינות. משפחת בלייה / 2014 | קודה / 2021 נערה מתבגרת סוחבת על גבה משפחה שלמה ונתקלת בקונפליקט בין הגשמה עצמית ובין מחויבותה למשפחתה. זו תמצית העלילה של הסרט "משפחת בלייה". בשנת 2021 יצאה לאקרנים "קודה", הגרסה האמריקנית של הסרט, שזיכתה את יוצריה בפרסי אוסקר. הסרטים מציגים באמצעות הומור רב ("למה פלוצים מסריחים? כדי שגם חירשים יוכלו ליהנות") ומתוך אהבת אדם את סיפורה של פאולה (רובי, בגרסה האמריקנית), נערה שהוריה ואחיה חירשים והיא מקשרת בינם ובין העולם בטבעיות של אחת שנולדה למציאות הזו. היא מתקבלת למקהלת בית הספר. המורה מגלה שיש לה כישרון שירה ומשכנע אותה ללכת לבית ספר מקצועי, מהלך שעלול להרחיק אותה ממשפחתה. טריילר בגרסה הצרפתית, המשפחה עוסקת בגידול בקר ובייצור גבינות ובגרסה האמריקנית הם עוסקים בדייג. אגב, שלושת השחקנים המגלמים את ההורים והאח בגרסה האמריקנית הם חירשים גם בחיים האמיתיים, מה שהוביל לרגע מרגש מאוד בטקס האוסקר, שקצת נבלע בלהט הסטירה של וויל סמית' בטקס. האלמנט האירוני שבו הורים חירשים מגדלים בת שיש לה כישרון מוזיקלי מקבל גם ממד רציני יותר כאשר האימא ממש לא מרוצה מכך שבתה שרה. מה יגבר על מה, המחויבות של הבת למשפחתה או החלומות שברצונה להגשים, חלומות שהם גם סוג של מרד ואולי גם רצון להתנתק מהכבלים? טריילר כוח עליון / 2014 משפחה שוודית מגיעה לחופשת סקי בעיירה צרפתית בהרי האלפים. על פניו הכול טוב ויפה והומוגני, עד שמתרחשת מפולת שלגים קטנה. המפולת לא גורמת נזק לאיש אך מטלטלת בדרך עדינה ולא צפויה את המשפחה כולה. הבמאי רובן אוסטלנד (סרטו "משולש העצבות" הוקרן בחודשים האחרונים בקולנוע) מציג לאורך הסרט פינג פונג בין פורטרט של משפחתיות מושלמת לבקיעים של מאחורי הקלעים שאיפשהו תמיד היו, ומצליח להמחיש בעזרת לא מעט אינטליגנציה רגשית ואסתטית את הסדקים שבבועת הביטחון המשפחתית – מהצד של האם, מהצד של האב ומה שנוצר בחיכוך ביניהם. טריילר שלושה זרים זהים / 2018 שלישיית אחים יהודים אמריקנים (הם היו למעשה רביעייה; האח הרביעי מת בלידה), הופרדו בלידתם ואומצו כשהיו בני שישה חודשים על ידי שלוש משפחות שונות בעלות סגנונות הורות שונים ורקע סוציואקונומי שונה, שלא ידעו אחת על קיומה של השנייה. השלושה גילו אחד את השני באופן מקרי בשנות ה-80, התקרבו מאוד זה לזה והפכו לידוענים. כל השלושה נאבקו בהפרעות נפשיות במשך השנים, שבסופו של דבר הובילו להתאבדותו של אחד האחים ב-1995. טריילר הסרט התיעודי "שלושה זרים זהים" מגולל סיפור שאילולא התרחש במציאות קשה היה להמציא אותו ולהיחשב אמינים. הסרט גם עוקב אחרי המהלכים שהובילו לתהליך האימוץ, ודן בשאלה האם שלישיית אחים יכולה להפוך ליחידה משפחתית יציבה אחרי 19 שנים שבהן איש מהם לא ידע על קיומם של השניים האחרים. עקבו אחרינו בפייסבוק

סיכום 2022 הקולנועית שלי

רייצ'ל שץ

אז הנה הגיע הרגע הזה, שנייה אחרי שהספוטפיי נשבע שכולנו היינו המאזינים הכי הרפתקניים, ועם התנדפות ניחוח הסופגניות והחנוכיות, הולכת ומעוררת ההבנה: גם השנה הזו עברה. 2022 הגיעה ליומה האחרון, והדרך הטובה ביותר לציין זאת היא להצטייד ברשימת סרטים להעברת החורף הארוך. אלו עשרת הסרטים שיישארו איתי מ-2022. Joyland (ג'וילנד) במאי: סאים סאדיק שחקנים: עלי ג'ונג'ו, ראסטי פארוק, אלינה חאן, סרוואט גילאני, סלמאן פארזאדה, סוהיל סמיר, סניה סעיד ז'אנר: דרמה טריילר ג'וילנד הוא בין הסרטים היחידים שנדמה שאיש לא היה יכול לכתוב ולביים אותם חוץ מהבמאי של הסרט, כי הוא נוגע ללב ומקורי בו זמנית. הסרט עוקב אחר הדייר רנה, בנו הצעיר והשקט של אב תובעני מאוד. הדייר נשוי ואביו לוחץ עליו להביא לעולם בן. אולם הדייר מתחיל לעבוד כרקדן גיבוי במופע ארוטי ומתאהב בבוסית הטרנסג'נדרית שלו. אם שאלתם את עצמכם איך סרט כזה יצא מפקיסטן, אז התשובה היא כן, הסרט הוחרם על ידי הממשלה הפקיסטנית. ג'וילנד הוא גם הסרט הפקיסטני הראשון שהגיע לפסטיבל קאן, ואף זכה בפרס השופטים. הסרט שובץ ברשימה הקצרה של המועמדים לאוסקר (נחזיק לו אצבעות!) 10/10 במדד החרד"לשיות יש בו משפחה מסורתית, דמות אב דומיננטית, ארוחות משפחתיות, מסע לחופש, גילוי מיניות מאוחר וגיבור שמתעקש לרצות. Triangle of Sadness(משולש העצבות) במאי: רובן אוסטלונד ("הריבוע", "כוח עליון") שחקנים: וודי הארלסון, האריס דיקינסון, שארלבי דין, דולי דה ליאון ז'אנר: קומדיה שחורה סאטירית טריילר כשרובן אוסטלונד מנסה לחנך זה מגיע עם הרבה צחוק. "הלוטוס הלבן", סדרה בת שתי עונות לעת עתה, לימדה אותנו שב-2022 צוחקים על העשירים. הסרט פתח את פסטיבל ירושלים, ולא היה דבר כיף יותר בעולם מלנחור מצחוק עם עוד ארבעת אלפים איש בבריכת הסולטן. הסרט מחולק לשלושה – הוא מתחיל במבט על הזוגיות של קראל ויאיא, שמנסים להבין את התפקידים המגדריים שלהם כגבר ואישה מודרניים, ממשיך אל שייט בקרוז מפנק שיאיא מקבלת בחינם בשל היותה דוגמנית ואושיית רשת, ומשם הדברים מסתבכים. כמובן. הסרט זכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן. הרגעים שפחות עבדו לי: כשרובן אוסטלונד לא בטוח שהוא חינך מספיק את הצופים בסצנה הקודמת, הוא מוודא זאת גם בסצנה הבאה. וכן, אני יודעת, קשה להיות גבר לבן. 2/10 במדד החרד"לשיות מלא פריווילגיה לבנה, פוסט מודרניזם ואובר מודעות. Emily(אמילי) במאית: פרנסס או'קונור שחקנים: אמה מקי, פיון וויטהד, אוליבר ג'קסון-כהן, אמליה גטינג ז'אנר: דרמה טריילר הסרט עוקב אחר חייה של אמילי ברונטה, הילדה המוזרה והשקטה במשפחה של כומר כפרי, שאיכשהו הצליחה לכתוב את "אנקת גבהים", אחד הספרים הקלאסיים הטובים בהיסטוריה. הסרט פתח את פסטיבל טורונטו. מה שמבדיל ומייחד את הסרט מסרטים קלאסיים בהפקת ה-BBC היא המחשבה שהאחיות ברונטה וג'יין אוסטין לא היו נשים ויקטוריאניות חמודות, וגם אם הגיבורות שלהן בסוף הספר קמו והתחתנו עם מיסטר דארסי, הכותבות עצמן מעולם לא נהגו כך. אולי אין לנו ביוגרפיות שיאשרו מה באמת קרה בחייהן, כי כל תיעוד כזה היה הורס את מעמדן בחברה, מה שאנחנו יודעים הוא שהן הצליחו לכתוב על גברים ואהבה באופן שמעורר תהיות על חייהן של הרווקות הבתולות הוויקטוריאניות האלה. יכול להיות שזוהי רק משאלת לב של דור שרוצה את הגיבורות שלו מורכבות יותר, אבל האם המציאות רלוונטית כדי לספר סיפור? אמה מקיי (המוכרת מהסדרה "חינוך מיני") לראשונה בתפקיד ראשי בפיצ'ר, מגלמת את אמילי ברונטה ומובילה את הסרט עם הרבה אהבה, רגישות וייחודיות שיוצרות דמות חד-פעמית על המסך. הרגעים שפחות עבדו לי: סצנת המסכה והמהלך הרגשי שעוברת דמותו של ויליאם ויטמן, השינויים הרגשיים אצלו פתאומיים ומערערים, ונוצרה ההרגשה שהם מעט מתוסרטים. 8/10 במדד החרד"לשיות דמות אב נוקשה – יש. מערכות יחסים משמעותית עם אחים ואחיות – יש. עולם רגשי עצור – יש. רומנטיקה אסורה בעולם נוקשה – יש. How to Save a Dead Friend (איך להציל חבר מת) במאית: מארוסיה סירוצ'קובסקאיה משתתפים: מארוסיה סירוצ'קובסקאיה, קימי ז'אנר: דוקו טריילר סרט דוקו שצולם במשך 12 שנה. הבמאית התחילה לצלם אותו כתיעוד של החיים וכדרך להתמודד איתם. מארוסיה וקימי, בן זוגה, מתגוררים בפרבר מתפורר ברוסיה. פוטין בשלטון, המדינה בהידרדרות, דור ההורים כבר לא מאמין שהשינוי יגיע, רק הצעירים עדיין מנסים למרוד ולהילחם במשטרה ובשלטון. בתוך כל הבלגן הזה יש להם זה את זה, דיכאון, סמים ומוזיקה. זה סרט מחוספס על המציאות, על אהבה ועל הצורך להיאחז במשהו, גם אם זו רק מצלמה. 7/10 במדד החד"לשיות לא כולם עברו את שלב המרד והסמים, מי שכן ימצא כאן חברה מנותקת מדור המבוגרים, חורים שחורים, חברות אמיצה ורגעים של אושר. The silent twins במאית: אגניישקה שמוצ’ינסקה שחקניות: לטישה וויט, תמרה לורנס טריילר הסרט מבוסס על סיפור אמיתי. סיפורן של תאומות שמתקשרות זו עם זו בלבד, ולא מוכנות ליצור קשר עם אף אחד מלבדן. יחד הן יוצרות לעצמן עולם עשיר צבעוני, שמנותק לגמרי מהעולם האמיתי. צפיתי בסרט בהקרנת הבכורה שלו בפסטיבל קאן. בסיום ההקרנה הקהל נעמד ובמשך כעשר דקות נשמעו מחיאות הכפיים לבימאית. הכול עבד בסרט הזה: הסיפור, המשחק (בגילומן של שחקניות לא מוכרות), אבל בעיקר התכנון. נראה שאין רגע בסרט הזה שלא תוכנן בקפידה, בכל סצנה וסצנה נבחר השוט הנכון, הזווית הנכונה, הארט הנכון. דבר בסרט הזה לא נעשה כלאחר יד. דברים שפחות עבדו לי: ההרגשה שהשחקניות בוגרות יותר מהדמויות. 6/10 במדד החרד"לשיות חברה סגורה שמנותקת מהעולם החיצון. RRR (המרד הגדול RRR) במאי: קודורי סריסילה רג'אמולי שחקנים: ננדמורי טארקה ראמה ראו, ראם צ'ארן, אליה בהט, אג'אי דווגן ז'אנר: דרמת פעולה אפית טריילר דרמת פעולה אפית פוגשת סרט גיבורי-על, שפוגש אגדת עם הודית – והכול עטוף במגוון האפקטים המיוחדים שקיימים. זהו סיפור בדיוני על שני מהפכנים הודים מהחיים האמיתיים, אלורי סיטארמה ראג'ו וקומרם בהיים, ועל מאבקם בראג' הבריטי. העלילה מתרחשת בשנת 1920, ומתחילה בכפר קטן לאחר שחיילים בריטים חוטפים ילדה מקומית. הסרט הזה לא דומה למשהו שאי פעם ראיתם, הכול בו בחוץ – הסיפור, הרגשות, המשחק, ואם בהתחלה כל המוחצנות הזאת עשויה להעלות גיחוך (קולוניאליסטי) על השפתיים, מהר מאוד הקצב סוחף, והצופים מצפים לראות מה הדבר הבא שיתפוצץ ואיזו חיית C.G.I נוספת תעמוד בדרכם של הגיבורים, שמצוידים באין-ספור קוביות בבטן, מעט מאוד נשק, אבל אש בעיניים ושיר בלב. 1/10 במדד החרד"לשיות בקטע טוב אבל. Love According to Dalva (אהבה על-פי דאלבה) במאי: עמנואל ניקו שחקנים: זלדה סמסון, אלכסיס מאנטי, פנטה גיראסי ז'אנר: דרמה טריילר הסרט מתחיל כאשר דאלבה נלקחת בכוח מבית אביה, ומועברת למקלט לקטינים. דאלבה אומנם רק בת 12, אבל היא מתלבשת ומתנהגת כמו אישה מבוגרת. היא נדרשת ללמוד מחדש מה המשמעות של אהבה ויחסים בינאישיים, אך היא לא מעוניינת בכך, אלא רוצה להמשיך את חייה כמו שהיו לפני שניתקו אותה מאביה. מדובר בסרט מורכב רגשית, שנעשה בעדינות מפוארת, בלי ליפול לקלישאות. הוא שואל איך אנחנו לומדים לאהוב, או מה זו אהבה ואיך אפשר, לאט לאט, לשנות את נקודת המבט ולהחלים. זלדה סמסון משחקת תפקיד לא פשוט, והכול עטוף באסתטיקה קטנה, עדינה ומדויקת. 5/10 במדד החרד"לשיות יש בו החלמה מפצעי עבר ושינוי נקודת מבט על המציאות. jeen-yuhs (קניה ווסט: טרילוגיה) במאי: קודי סימונס, צ'ייק אוזה משתתפים: קניה ווסט, דונדה ווסט ז'אנר: דוקו מוזיקלי טריילר רגע לפני שקניה ווסט יבוטל סופית ונטפליקס יורידו את המיני-סדרה העוסקת בשני עשורים בחייו – זה הזמן לדבר עליה. דוקו מוזיקה נוטה לחזור על אותה הנוסחה: זמרת מפורסמת, סיבוב הופעות, הרבה לטקס, הפרעות אכילה, אסתטיקה של הצלחה ואפס שאריות של אנושיות. כאן אפשר לראות משהו אחר, יוצר הסרט התחיל לעקוב אחר קניה עוד לפני ההצלחה שלו. הסרט עוקב אחרי קניה מאז שעבר לשיקגו כדי לנסות לשחות עם הכרישים של עולם המוזיקה, הרבה לפני סאגת קים ק'. הסדרה מציגה את קניה כנרקיסיסט צעיר, אך חסר ביטחון, שמתקשה לגרום לאנשים לקחת אותו ברצינות כזמר ולא כמפיק. זהו קניה ביישן, שאומר דברים מוזרים (כמו היום), ומאוהב בביטים וביצירה, אוהב את אימא שלו, שמאמינה שהוא הדבר הכי טוב בעולם, ומנסה להיות גבר בחברה שבה גבריות וטריטוריה הן הכול. זה מרגש, מלא בכנות, ומספק מבט על קניה לפני שהתקפי המאניה שלו צוטטו בכותרות הראשיות והסעירו את מדינת ישראל. מדד החרד"לשיות 1/10 לא הכול קשור אלינו, וטוב שכך. Nobody's Hero (לא גיבור של אף אחד) במאי: אלן גירודי שחקנים: ז'אן-שארל קלישה, נעמי לבובסקי, אילייה קאדרי ז'אנר: קומדיה סוריאליסטית טריילר מדריק, איש שיווק בן 35 ממרכז צרפת, מתאהב באיזדורה, אישה נשואה שמתפרנסת מזנות. כשהוא סוף-סוף מצליח להיפגש איתה, בערב חג המולד, הדייט נקטע בשל פיגוע טרור. זמן קצר לאחר מכן צעיר חסר בית, מהגר מוסלמי בשם סלים, מחליט להתנחל בבניין שבו מתגורר מדריק. בניגוד לשכניו, מדריק דווקא חומל על חסר הבית האומלל ומזמין אותו לישון אצלו על הספה. במקביל, הוא מפתח אובססיה כלפי איזדורה. הרגש, בסרט הזה, אף פעם לא מתעורר במקום הצפוי, וזה מפתיע ומצחיק. אחרי כמה הפתעות כאלה אפשר לשחרר ולתת לבימאי הסרט להוביל. מדריק הוא מצד אחד גבר עם לב זהב שנראה די אבוד בעולם, ומצד שני - מתעקש ללא לאות לזכות באיזדורה. בניגוד למשולש העצבות, הביקורת החברתית כאן על ההגירה ועל גזענות אינה דידקטית, נראה שהבמאי צוחק עלינו בגובה העיניים. 3/10 במדד החרד"לשיות יחסי שכנות משפחתיים. The Wonder (הפלא) במאי: סבסטיאן לליו שחקנים: פלורנס פיו, טובי ג'ונס, סייראן היינדס, איליין קאסידי ז'אנר: דרמה טריילר שנת 1862. אירלנד. אחות (במקצועה) אלמנה מגיעה מאנגליה לכפר אירי נידח ולקהילה שמרנית מאוד, כדי לברר כיצד ילדה מקומית נשארת בחיים באורח פלא, אף שלא אכלה כבר ארבעה חודשים. הסרט מזדחל באיטיות אך מותח. הוא שקט, איטי, מצולם בשוטים רחבים, לא מתקרב, לא לוחץ. כמו התמה שלו, הוא שומר מרחק, אבל בה בעת מעורר רגשות חזקים. בלי לומר זאת באופן מפורש, הסרט מסביר שכולנו זקוקים לסיפורים כדי להמשיך ולהתקיים. 7/10 במדד החרד"לשיות קהילה דתית, שמרנות, ניסים, מנהגים חסרי אחריות. עקבו אחרינו בפייסבוק

עוד בביקורת סרטים

הסרט הראשון שלי

עוד בהסרט הראשון שלי

הסרט הראשון שלי | טיטאניק

רייצ'ל שץ

הצופה: ריקי יצאה לפני: שנתיים וחצי במאי: ג'יימס קמרון שחקנים: ליאונרדו דיקפריו, קייט וינסלט שנת יציאה לאקרנים: 1998 אורך: 194 דק' טריילר איפה ראית? אצלנו בבית ראו סרטים, לרוב סרטים מצוירים, תמימים של וולט דיסני. הסרט הראשון שראיתי בהיחבא שהיה שונה, היה טיטאניק. הייתי בת שלוש עשרה, היה לנו בסמינר שוק שחור של העברת סרטים ואני ועוד שתי חברות הצלחנו להשיג עותק שלו. תאר את החוויה: עוצמתית! זו הייתה הפעם הראשונה שצפיתי בסרט. החשיפה התרבותית שלי עד אז התמצתה בקריאת ספרים והאזנה לשירים. הסרט היה משהו אחר לחלוטין, הגירויים החזקים הציפו לי את כל החושים וגימדו את החוויות מהספרים והשירים. היום, בדיעבד, אני חושב שהחשיפה לסרטים ביטלה אצלי את ההתרגשות מדברים אחרים. כיום אני קורא הרבה פחות. איך היה המפגש הראשון שלך עם סרט קולנוע? היינו מאוד מובכות מסצנת הציור בעירום שהייתה שם, עצמנו את העיניים וחיכינו שזה יעבור, ניסינו לצחוק על זה בעיקר. אבל כשסיימנו לקחתי את הדיסק און קי שעליו היה הסרט וחיפשתי מקום שקט כדי לראות את הסצנה שוב. הרגשתי שאני לא יכולה לראות את זה בבית, שזה פסול. כשמצאתי מקום שקט ראיתי את הסצנה הזו שוב ושוב, לא מהמקום הפורנוגרפי שלה, אלא כי אף פעם לא חוויתי אישה ככה, הנשים סביבי תמיד היו צריכות להיות שקטות וקטנות והיא הייתה דמות חזקה ומינית שיודעת מה שהיא רוצה. הרגשתי הזדהות גדולה איתה, אני באה משושלת של אדמו"רים, במשפחה שלי יש הרבה חוקים בלתי כתובים של מה ראוי ואיך להתנהג והרגשתי שגם קייט גדלה בסביבה כזו והצליחה לשמור על האש בתוכה ולבסוף להוציא את האש הזו החוצה. התאהבתי בדמות שלה. אם היא מצליחה להיות אמיצה ועוצמתית גם באופן שקט, זה נתן לי גם תקווה. זה גם עזר לי להבין דברים על עצמי, שתי הבנות שראיתי איתן את הסרט ממש נמשכו ללאונרדו דיקפריו, ולי דווקא ממש צרם שהיא (קייט וינסלט) איתו, לא הבנתי למה אני חווה את הרגשות האלה כלפי השחקן וחשבתי שאולי אני מקנאה בה, אבל הבנתי שאני מקנאה לה ושאני בעצם נמשכת גם לנשים. היו רגעים שנשארו איתך? אני בעיקר זוכרת את האינטראקציה בין גברים ונשים, עולם שגברים ונשים נמצאים בו ביחד, חולקים את אותו החלל. יש סצנה בה אמא של קייט מדברת עם אבא שלה ואומרת לו מה לעשות, אצלי בבית לא היה מצב שאמא תגיד משהו לאבא או תחשוב להעיר לו ואמרתי לעצמי 'וואו ככה זה בעולם בחוץ'. רגע נוסף, כאשר כל האנשים על הסיפון יורדים לסירות ההצלה ואמא של קייט נוהגת באנוכיות ולא רוצה לחלוק את הסירות עם אנשי המחלקה השנייה והשלישית וקייט צועקת עליה, זו בעצם הפעם הראשונה בסרט שהיא מתנגדת באופן אקטיבי ומצליחה למחות בקול על כללי החברה כנגד ההורים שלה. בהתחלה חיכיתי שכמו אצל קייט יבוא איזה קרחון שישבור משהו ויוציא אותי החוצה, אבל בסוף הבנתי שאם לא אאזור אומץ בעצמי ואקח אחריות על החיים שלי שום קרחון לא יתנגש בספינה שלי. אז יצאתי. צפית בסרט אחרי היציאה? כן, הצטערתי שראיתי, כי כבר לא היה לו את הקסם של אז. הוא היה במקום כמעט קדוש עבורי כשראיתי אותו כחרדית וכשהייתי בחוץ נעלם ממנו הקסם. הערת המבקרת: אחד הדיונים שהתעוררו בעקבות "טיטניק" מתעסק בקרש עליו צפה קייט אחרי השקיעה של הטיטניק. לאור העובדה שהקרש נראה גדול מדי בשביל אדם אחד, השאלה שממשיכה להעסיק את כולם היא האם הגודל מעיד על החוזק? האם גם ג'ק היה יכול לעלות על אותו הקרש? הדיון הספציפי הזה לוקח אותנו אל מאחורי הקלעים של הקולנוע ולמחלקת ה-ארט, המחלקה שאחראית לעצב ולספק את התפאורה לסרט. כאשר מעצב התפאורה קורא את התסריט הוא כותב לעצמו איזה אביזרים כל סצנה דורשת כדי להתקיים, במקרה הזה למשל צריך לספק קרש לקייט. מכאן מתחילה העבודה שלו, לבחור את הקרש שישמש את הסרט בצורה המוצלחת ביותר. המעצב צריך לבחון את הקרש ברמה הפרקטית, הקרש חייב לשאת את השחקנית על פני המים. אבל גם בו זמנית לחשוב מה הדימוי של הסצנה ושל הדמות של קייט שצפה על קרש מוסיף לסרט, האם הוא מסמל משהו עמוק יותר שהוא צריך לרמוז עליו דרך העיצוב שלו? הוא גם לא יכול להזניח את הסביבה הריאליסטית, מאיזה חלק בספינה מגיע הקרש, למה דווקא הקרש הזה ולא כל קרש אחר, האם הוא שבור או שלם, איך הצבע הספציפי שלו משפיע על הצבעוניות של הפריימים, האם כדאי שהוא יבלוט בפריים או להפך שיתמזג ברקע. לאט לאט מעצב התפאורה ביחד עם הבמאי והצלם, עונה על השאלות האלו ומגבש את עולם העיצובי בו נמצא הסרט וממנו הוא יכול לגזור את ההחלטות שלו על כל חפץ וחפץ שנמצא בפריים במהלך הסרט. עוד על העבודה של מחלקת ארט. יש במאים שמקפידים מאוד על סגנון עיצובי שחוזר על עצמו בכל הסרטים שלהם והוא הופך כבר לשפה העיצובית המובחנת שלהם למשל פדרו אלמודובר, ווס אנדרסון, רוי אנדרסון, טים ברטון.

הסרט הראשון שלי / הארי פוטר ואבן החכמים

רייצ'ל שץ

הצופה: שמעון יצא לפני: 6 שנים במאי: כריס קולומבוס שחקנים: דניאל רדקליף, רופרט גרינט, אמה ווטסון שנת יציאה לאקרנים: 2001 אורך: 152 דק' טריילר מתי ואיפה צפית בסרט? היינו בני תשע עשרה. זה היה מאוחר בלילה, בפנימייה. כשכולם נרדמו התיישבתי עם החברותא שלי על המיטה, חלקנו אוזניות וצפינו בשקט ובזהירות. תאר את החוויה: עוצמתית! זו הייתה הפעם הראשונה שצפיתי בסרט. החשיפה התרבותית שלי עד אז התמצתה בקריאת ספרים והאזנה לשירים. הסרט היה משהו אחר לחלוטין, הגירויים החזקים הציפו לי את כל החושים וגימדו את החוויות מהספרים והשירים. היום, בדיעבד, אני חושב שהחשיפה לסרטים ביטלה אצלי את ההתרגשות מדברים אחרים. כיום אני קורא הרבה פחות. מה עוד השתנה בך בעקבות הצפייה בסרט? פחדתי שהסרט יחדור לי לראש ויהיה לי קשה לבטל את ההשפעה שלו. כתלמיד ישיבה שמעתי הרבה אזהרות על הסכנות מחשיפה לתרבות זרה, שיכולה לערער את האמונה. בזמן הצפייה ניסיתי לסנן השפעות, להיות חכם ומודע, בעיקר בסצנות שהמסר שלהן היה אהבה. בעולם של הארי פוטר האהבה היא מעל לכול ומנצחת את הרוע. אני זוכר שאמרתי לעצמי, מנסים לעוות לך את הערכים. בפועל, בזמן הצפייה חזרנו להיות ילדים. פנטזנו על העולם הזה, של הארי פוטר, כמו שרק ילדים מפנטזים. עבורנו זה לא היה רק סרט. צפינו בו שוב ושוב, ובצפיות החוזרות שמתי לב לעוד ועוד פרטים. התמקדתי באוכל, בעיצוב, בארכיטקטורה, בחלוקת תפקידים, במשחקים של הילדים ובהתנהלות השונה כל כך של המבוגרים בסרט. עם הזמן למדתי את העולם של הארי פוטר, את התרבות, את אורח החיים של האנשים שם. אילו סצנות זכורות לך במיוחד? רוב עלילת הסרט מתרחשת בפנימייה שבה חיים יחד בנים ובנות. האינטראקציות ביניהם עניינו אותי מאוד. הקשרים שנטוו שם נראו פשוטים ואנושיים. הילדים והילדות היו חברים, טיילו יחד, אכלו יחד, אבל ישנו בחדרים נפרדים. הבנתי שהגבולות יכולים להיות אחרים ממה שאני מכיר, פחות הרמטיים. סצנה נוספת שאני זוכר הייתה לקראת סוף הסרט. כשהמנהל דמבלדור, דמות שאמורה להיות חינוכית, הגיע לבקר את הארי במרפאה וטעם סוכרייה קסומה שגרמה לו להשתטות. זה אפילו קצת הביך אותי. הדמות הזאת גם כך הייתה שונה מכל הדמויות החינוכיות שהכרתי, הוא היה חביב, אנושי, ובעיקר נגיש. צפית בסרט אחרי היציאה? כן, ראיתי אחרי כמה שנים. בצפייה החוזרת הוא נראה לי משעמם מכפי שזכרתי. הערת המבקרת: כפוטרית מושבעת, אני ממליצה לכם לקרוא את סדרת הספרים שהשפיעה כל כך על דור שלם, ואז לפנות לעצמכם סופ"ש – או שרשרת חגים – לבינג' ארוך של כל הסרטים, לבד או עם חברים. להשלמת השכלתכם הקוסמית, האזינו לפודקאסט המושלם ההסכת שאין לומר את שמו, שבו שיר ראובן ודור סער קוראים ומנתחים את כל ספרי הארי פוטר. שנון. מעניין. פרוידיאני. צפייה מהנה! רוצה לספר על הסרט הראשון שלך? אשמח! המייל שלי: [email protected]

עוד בהסרט הראשון שלי

בין העולמות

עוד בבין העולמות

מחיר הפחד

חי בתחושת החמצה

עוד בבין העולמות

הדרך שלי

עוד בהדרך שלי

ריקי רוטר - פורצת דרך ונכנסת לבית "האח הגדול"

רסל דיקשטיין

מהפלג הירושלמי ללב הקונצזוס הישראלי כאשר מסתכלים על רשימת ההישגים ותחנות החיים של ריקי רוטר, קשה להאמין שמדובר באישה אחת, בת 25 בסך הכול. ריקי, כיום מתגוררת בבת ים, בזוגיות מאושרת עם בת זוג תומכת, עובדת על סרט הגמר שלה, בעלת עסק משגשג לשיווק מבוסס וידיאו ושבאמתחתה פרסים רבים ועשרות לקוחות מרוצים, גדלה בקהילה סגורה במשפחה השייכת לפלג הירושלמי, החלק היותר קיצוני של הציבור הליטאי. בחודש יולי 2023, באומץ אופייני ובביטחון, טיפסה ריקי במדרגות הבית המפורסם בישראל, בית "האח הגדול". ריקי תמיד הייתה דעתנית וסקרנית, כבר כילדה, מהוויכוחים שניהלה בסמינר, דעותיה החריגות הובילו לבסוף להרחקתה, ועד לכיתת הסטודנטים בבית ספר לקולנוע "מנשר" וללו”ז עמוס בפרויקטים מגוונים. מסלול חייה החל ביציאה חשאית מהבית, שוטטות ברחוב, שירות משמעותי במג"ב ושיחה מכוננת עם אביה. "המשפחה שלי לא מקבלת אותי בגלל שאני לא דתייה, לא בגלל שאני לסבית", היא מבהירה ונזכרת בשיחה ההיא: "אבא שלי אמר לי ‘אם זה נכון מה שמספרים עלייך, את תלכי ישר לגיהינום. ואני כל כך אוהב אותך שאני מאחל לך שמחבל ירצח אותך, כי רק כך את תזכי להגיע לגן עדן'". במילים אלו נפרד ממנה, מהבת שעימה היה לו קשר מיוחד וקרוב. ריקי לא הפנתה את ראשה לאחור, ובביטחון עצמי ובשמחת חיים אופיינית החליטה ללכת בעקבות ליבה ולהיצמד להוראותיו של היצר שניקר בה תמיד. יצר הסקרנות. ביקשנו ללכת מעט אחורה, לברר ממתי הרגישה את הסקרנות הבוערת הזאת. לדברי של ריקי, זה היה טבוע בה תמיד. "השונה עניין אותי, לאו דווקא החילונים. חסידים, לצורך העניין, עניינו אותי מאוד. הייתי הולכת לטישים. אבל לא רק קבוצות ששונות מהפלג עוררו אצלי סקרנות ועניין, הייתי עוצרת ליד לוחות המודעות, קוראת הכול, הייתי מתפלחת ל'צומת ספרים' בקניון ובולעת ספרים. הייתי מוצאת עיתונים שנשארו תחובים בין הכיסאות לחלון, וקוראת. לא חששתי לשאול שאלות. פעם אחת שאלתי את המורה שלי, למה היא אומרת על בן גוריון 'יימח שמו וזכרו', והיא אמרה לי לעוף מהכיתה. הייתי סקרנית יותר מכל ילדה אחרת בכיתה, ובפער עצום”. הסקרנות העצומה של ריקי לא עמדה בסתירה לאמונתה ולתחושת הקשר העמוק שלה עם הקהילה, עם המשפחה ועם אלוהים. "אומנם הייתה לי איזו פנטזיה להיות חילונית, אבל גם ידיעה ברורה שזה לא יקרה לעולם", היא נזכרת. "הייתי בטוחה שהמשפחה שלי תקבל את זה מאוד קשה ובהחלט לא רציתי למוטט אותם. אבל לא רק זה, גדלתי בבית חרדי-אליטיסטי במלוא מובן המילה. החינוך היה מתבדל ומתנשא, כל מי שהוא לא משלנו הוא פסול. והחילונים – בכלל, הם ריקים, בהמות. ואני, כילדה, יישרתי קו עם התפיסה הזאת. אבל גם באמת האמנתי בכל ליבי. אפילו חילול השבת הראשון שלי נבע מאמונה, באחת השבתות היה מאוד חם ואני הדלקתי מאוורר מתוך מחשבה שאלוהים ודאי לא רוצה שבשבת אסבול מהחום". במשך שנים ריקי חשבה שהיא תינשא לבחור חרדי "מודרני", ושתגור רחוק מהוריה ותוכל לנהל אורח חיים פתוח יותר, וזאת מבלי לפגוע במשפחה. אולם עם הזמן הספקות הלכו וגברו. ביום שהיא הורחקה מהסמינר, קצת לפני גיל 18, הוריה דיברו ביניהם על הצורך לחתן אותה בהקדם, וריקי הבינה שעליה לעזוב את הבית לפני שיהיה מאוחר מדי. היא ארזה מעט חפצים ועזבה את הבית, נחושה לבחור לעצמה חיים חדשים, טובים יותר. שירות משמעותי, עסק משגשג וגיחה לאח הגדול החוץ לא האיר לה פנים, אבל ריקי הייתה נחושה. היא הכריחה את צה"ל לגייס אותה לשירות משמעותי, התקבלה למג”ב, למרות נתוני הפתיחה הלא-מאוד מרשימים, והצליחה. שם, חמושה ביוזמתיות ובביטחון עצמי פילסה את דרכה, נעשתה צלמת צבאית, הייתה חיילת מצטיינת, וכשהשתחררה מיהרה לנצל את שלל המיומנויות שצברה בצבא ופתחה עסק לצילום ולעריכה, בד בבד עם לימודי קולנוע במכללת “מנשר”. העסק הלך וגדל במהירות וריקי נעשתה יזמית מבוקשת, כל זאת תוך כדי הגשות של סרטים ותסריטים ללימודים, בניית זוגיות עם אנה ומציאת משפחה חלופית, עוטפת ואוהבת. העשייה המגוונת והייחודית שלה, המוניטין המקצועי שצברה וקהילת האוהדים ההולכת וגדלה שלה צדו את עיני מלהקי תוכניות הריאלטי ולאחר מסע שכנועים ריקי הצטרפה לדיירי בית "האח הגדול", תוכנית הריאלטי מהנצפות ביותר בישראל. לריקי חשוב להעביר מסר חד ליוצאים וליוצאות: "אל תשבו ותחכו להזדמנויות, הן לא ייפלו עליכן. אל תפחדו ליזום, לדבר, להציע, ליצור, אפילו להתנדב. תיצרו קשרים ותטפחו אותם. אף אחד לא יפרוס לכם שטיח אדום, רק אתם תעשו את זה בשביל עצמכם!"

מה הסיפור שלך?

רסל דיקשטיין

השעה תשע בערב, שלושים דקות לאחר "כיבוי אורות" לתלמידות כיתות ז'-ח'. אצלנו, בקומה השלישית, קומת כיתה ט', תכונת סוף יום הייתה בשיאה. התכנסות הערב הסתיימה, קראנו "קריאת שמע" מסידור (לא כולל ברכת "המפיל", כמובן) ואת אגרת הרמב"ן. התור למקלחת החל, ומדריכת הלילה החלה להאיץ בבנות המשוחחות בטלפון הציבורי – "אם את לא מסיימת תוך חמש דקות, אני מנתקת לך. זה לא טלפון פרטי!" בהמולה העליזה והלא-חרישית בכלל הסתובבה מדריכת הלילה של כיתה ז', פניה עגומות וקומתה כפופה. "הנה את," היא אחזה בי, נרגשת. "את חייבת לעזור לי, דיברתי עם נחמי, את משוחררת מכיבוי אורות היום." על קצה לשוני עמדה תשובה מתחכמת ומפולפלת, כפי שנהגתי להשיב באותם ימים, עם משפט סיום מוחץ ואירוני על תפלות החיים וחוסר הטעם בכול והניחי נא לי להרהר את הרהוריי הנוגים, אך היא הקדימה ואמרה, "מירי רוצה שתבואי לספר לה סיפור. היא לא מוכנה ללכת לישון וממרידה לי את כולן. תעשי לי טובה." מירי, אחותי הצעירה ממני בכמעט שנתיים, הגיעה לפנימייה אחריי. קסם לה הרעיון של שחרור כולל ממטלות הבית, ארוחות מתוזמנות 3 פעמים ביום ושינון של מעשיות חסידיות מחורזות בלחנים של ניגוני חב"ד ושירי הלל לרבי ולרבנית. היא לא הביאה בחשבון דבר אחד, פנימייה זה חרא גדול. זה כלא לנפש. בעוד אני יכולתי ליצור לעצמי עולם פנימי עשיר ומגוון, מקום משלי ועבורי בתוך בית הבלהות הזה, הפנימייה, מירי הייתה זקוקה למבוגרים שיראו אותה. ובאין כאלה, היא עשתה מה שבראש שלה. אין דבר מלחיץ מזה עבור צוות ממשטר, ובנקודה הזאת נקראתי לדגל. הדבר היחיד שהיה מרגיע את מירי ומחזיר למדריכה את השליטה היה סיפור, ולא סתם סיפור, סיפור שלי. וכך הייתי מגיעה לחדרה של אחותי, משדלת אותה להיכנס למיטה, מכסה אותה בשמיכה, דוחקת את השוליים היטב-היטב, שהשמיכה לא תישמט במהלך הלילה, ומתחילה. "לפני שנים רבות, בכפר קטן ומרוחק מכל מקום יישוב..." פעם התעוררו תושבי הכפר למראה שמיים ירוקים, שדות כחולים, שמש חומה ואדמה צהובה. פעם התעוררו התושבים וגילו שמישהו גנב להם את האותיות פר"ח – ויצאו להשיב את הגזלה. פעם הירקות בגינת הירק המטופחת שלהם, מקור המחיה של הכפר כולו, החלו לדבר ולא התכוונו לאפשר לבני האדם לאכול אותם. פעם כל המבוגרים של הכפר נעלמו והילדים היו צריכים לנהל את המקום בעצמם. אף פעם לא ידעתי איך הסיפור יתפתח; העלילות המשונות התגלגלו מפי לפי מידת הערנות של אחותי. עלילות מסמרות שיער ומפותלות במיוחד אם היא הייתה ערנית ודרוכה, ועלילות רכות וקצרות כאשר זיהיתי שעפעפיה כבדים ונעצמים. נשק "הכפר הקטן והמרוחק" היה שמור למקרים כאלה, של צורך בהרגעה, אבל הסיפורים שפעו ממני תמיד. האחים שלי אף פעם לא שבעו מסיפוריי, ולי אף פעם לא נמאס לספר. מובן שגדלתי בסביבה מטפחת סיפורים ומספרי סיפורים. בילדות המוקדמת, כשנחה הרוח על אימי, היא הייתה מכנסת אותנו, דרדסיה הרבים, ומקריאה לנו סיפור מספריית מחניים. הפריץ הרשע, היהודי עדין הנפש, האוצר מתחת לגשר, הדוב המרקד, יהלום בבטנו של דג, הילד שניצל, צדיק בגוב האריות, דמא בן נתינא, ר' עקיבא והנר, סעודת העכברים, סוחר העתיקות, קריאת תהילים שהצילה ממוות – ועוד ועוד. שבילי כפרים באוקראינה נסללו בדמיוננו, שווקי איזמיר גדשו לנגד עינינו ונפרשו נתיבים בערים יהודאיות קדומות. האיורים הוסיפו לחוויה, ובהיעדר מכשירי טלוויזיה סיפורים אלו נחקקו במוחותינו – לתמיד. במוצאי שבת, בנוהל החסידי, אבא היה מספר מסיפורי הבעש"ט. גם אצל מייסד החסידות ההתחלה הייתה זהה בדרך כלל: החסידים מתיישבים בעגלה, אלכסיי, העגלון, מניף את השוט ומסתובב בגבו אל נתיב הנסיעה, הסוסים דוהרים לדרכם וההרפתקה מתחילה. עיתוני הילדים שפעו סיפורים. סיפור בהמשכים ב"זרקור", ב"מרווה לצמא" וב"במחנה צבאות השם", עיתון הילדים של חב"ד. הייתי שולחת לשם יצירות כתובות שלי, ונרגשת כל כך כשראיתי שם את מילותיי מודפסות ואת שמי מככב במדורים. (מתוך "במחנה צבאות השם" – שנת ה'תשנ"ב – ככל הנראה) האקלים הסיפורי הזה עודד אותי להמציא סיפורים מבוססי מציאות, או לפחות מבוססי סיפורים ששמעתי שקרו במציאות. וכך, לפי הצורך ולפי מידת העניין של מאזיניי, המצאתי סיפורי צדיקים (לכו תוכיחו שלא היה האדמו"ר מפלוטכשקנט) סיפורים על גבורת ילדים יהודים בשואה (חומר לפיתוח סיפורים כאלה לא חסר) וסיפורי מופת שלא היו ולא נבראו. וזה היה טוב. זה היה טוב מאוד. זה יצר לי מקום בעולם וארגן לי את המציאות. את הטכניקה הזאת, של חיבור סיפורים, שכפלתי לטיפול עצמוני בטראומות. הדברים שקרו – קרו, אין לי דרך לגזור חלקים מהביוגרפיה שלי ולהעלימם. מנגנוני ההדחקה שלי לא פעילים במיוחד, להפך. כל שנותר לי הוא להחליט איך אני מספרת את הסיפור שלי, איזו נקודת מבט אני מאמצת לי. האם אני בוחרת לראות את הנערה הדרוסה שהייתי בפנימייה, או את האחות הגדולה שנקראה לדגל והייתה האדם הנכון במקום הנכון; האם אני מספרת את סיפור היציאה שלי כזריקה מהבית והתגלגלות ברחובות ובמאורות שהמילה אורווה הולמת אותן יותר מדירה, או כסיפור של גילויים חדשים, למידה והתגברות על בסיס יומיומי. והיום, איך אני רואה את חיי, האם כסיפור של החמצה והתאיידות של חלומות (ראבק, רציתי להיות דוקטור לפילוסופיה בגיל 40) או של היפתחות לעולמות חדשים, תרגול של גמישות מחשבתית ואימוץ נקודת מבט של ילדה תמידית. אפשר להתבאס ממה שקרה וממה שלא קרה, תמיד אפשר, ואפשר גם שלא. יצירת נרטיב – זה כל הסיפור.

עוד בהדרך שלי

מדור תעסוקה

עוד במדור תעסוקה

משבר העבודה הראשונה

השלבים הראשונים וחסרי הוודאות של תהליך היציאה מאלצים כל יוצאת ויוצא לקפוץ יותר מפעם אחת למים העמוקים ולקוות לתוצאות טובות, או לכל הפחות מספקות. "סימפטום העבודה הראשונה" ממחיש היטב את התסבוכת – שאם לא הייתה כל כך אמיתית ומטרידה היא הייתה יכולה להישמע כמו תקציר לסרט קומדיה מטופש: היעדר הכשרה מקצועית וחוסר היכרות בסיסית עם שוק התעסוקה פוגשים את הצורך המיידי להתפרנס ולהתקיים, ומעל כל אלו שוררים בלבול כללי של "מה אני רוצה לעשות" או לחלופין תסכול של "אני יודע בדיוק מה אני רוצה אבל אין לי מושג איך". המצב הבהול של "אפטר יציאה" לא תמיד מותיר יותר מדי מרחב לדיוק. הזמן קצר, הפועלים ממש לא עצלים וחשבון הבנק דוחק. והתוצאה? עבודה שאולי "מכבדת את בעליה" אבל לא את כישוריו ושאיפותיו ובעיקר לא את אישיותו. כך, מכורח הנסיבות, יוצאת שרוצה להגשים את היצירתיות שלה יכולה למצוא את עצמה בעבודה משמימה ומרוקנת, ויוצא שהיה רגיל "להמית את עצמו" באוהלה של תורה נאלץ להתמודד עם עבודה פיזית קשה ולא מותאמת. "העבודה הזאת לא הייתה קשורה אליי בשום אופן וצורה" הסיטואציה מאתגרת. צריך להיות ריאליים. אבל לא פעם החלטה לא מושכלת יכולה להוביל לתוצאה כלכלית ורגשית מורכבת עוד יותר. רסל דיקשטיין היא עורכת לשון, עורכת ספרות, יועצת ומלווה תהליכי כתיבה ו"עורכת גאה ונרגשת של מגזין התקופה". לפני כעשרים שנה, מייד לאחר יציאתה מהעולם החרדי, נקלעה ל"משרה עם הילה". כמה ימים אחרי שהתחילה לעבוד, הלכה ההילה ונשארה העבודה. "התמיינתי והתקבלתי לעבודה במוקד המידע של ההוצאה לפועל", היא מספרת. "השכר, התנאים והילת 'עובד מדינה' קסמו לי ולא הבאתי בחשבון את טיב העבודה ואת הקושי המנטלי והרגשי הכרוך בשיחה עם אנשים שמתקשרים למוקד. נזרקתי מהמוקד אחרי שבוע וקיבלתי שכר חלקי על קורס ההכשרה שארך כחודשיים, מה שהוביל לתסכול עמוק ולהעמקת המינוס. "העבודה הזאת לא הייתה קשורה אליי בשום אופן וצורה. היה אסור – לפי הנהלים – להגדיל ראש, הסביבה הייתה לחוצה ומלחיצה, העבודה הייתה משמימה, לא מצאתי שפה משותפת עם אף אחד סביבי ולמעשה היה אפשר להחליף אותי ברובוט". "אם זו רוטינה בלי תוכן - אני מתחיל להרגיש עול" במקרים אחרים, הניסיון התעסוקתי שכבר נרכש עומד גם הוא למבחן המציאות שהשתנתה. אדם, עורך תוכן ולשון מחיפה, עזב את החברה החרדית רגע לפני גיל 33, עם מקצוע אבל בלי תעודות. הוא איבד את מקום העבודה החרדי, חתם אבטלה עד שבן משפחה הציע לו עבודה בחברה המסחרית שבה הוא עצמו הועסק בתפקיד בכיר. "אמרתי שאין לי שום ידע והכשרה, אבל הוא אמר לי שזו משרה פקידותית ועם היכולות שלי אלמד אותה מהר מאוד". שלושה חודשים אחרי שאדם התחיל לעבוד הוא הבין שבן משפחתו צדק, אבל שלושה חודשים נוספים גרמו לו להבין שהוא ממש לא נהנה מהעבודה. "הייתי צריך להזמין סחורה ולהוציא הזמנות ללקוחות. ישבתי במשרד, בדקתי מלאי והזמנתי סחורה. אני זקוק ליצירתיות בעבודה, ואם זו רוטינה בלי תוכן – אני מתחיל להרגיש עול. בימים אלה אני מסכם שלושה חודשי אבטלה, ועדיין ממשיך לשלוח קורות חיים". אז איך לא נקלעים מראש לעבודה לא מתאימה ומה אפשר לעשות כדי שהעבודה הראשונה לא רק שלא תשחק את הכוחות, אלא שאף תהווה מקפצה לשלב הבא במסע התעסוקתי? שבילים – תוכנית ההכוון של "יוצאים לשינוי" נועדה בדיוק לשלב הזה. "מגיעים אלינו יוצאות ויוצאים שלא יודעים להגיד מה מתאים להם ובמה הם רוצים לעסוק בעתיד", אומר לנו דור בן דוד, מנהל התוכנית. "בשלב ראשון אנחנו ממפים יחד את הנטיות, הצרכים והיכולות ואז בודקים ברמה המעשית מהן האפשרויות - הן בכל מה שקשור לרכישת ידע כמו לימודים אקדמיים או הכשרה מקצועית לצד האופציות התעסוקתיות שרלוונטיות כרגע, כולל עבודה על כתיבת קורות חיים והכנה לראיונות". האם כבר בשלב הכי ראשוני אפשר להתחיל לעבוד במה שבאמת מתאים לנו? "השאיפה היא שהניתוב המיידי לתעסוקה יהיה קשור ל'תוכנית הגדולה'. אנחנו בונים מסלול ארוך טווח שמתחיל עכשיו ומתפתח עם הזמן. יש לא מעט מקרים של יוצאים עם יכולות גבוהות אבל חסרי הכשרה מקצועית, למשל יוצא עם יכולות אנליטיות גבוהות שרוצה לעסוק בתכנות. במקרה כזה צריך לבנות את המסלול באופן מדורג, במקביל להכשרה המקצועית. מה שהכי חשוב לבדוק הוא האם בסל הכלים הנוכחי אפשר למצוא את העבודה שמתאימה ליכולות האישיות ושתהווה כבר עכשיו מצע להמשך. "יש לנו גם חיבור למרכזים בירושלים ובתל אביב, שמסייעים לנו בתחום התעסוקה וליווי יוצאים בשוק התעסוקה". מגיע יוצא ואין לו עדיין את "החלום הגדול", מה עושים? "להרבה יוצאים אין את המודל הראשוני שיכול לכוון אותם ואת השאיפות שלהם למקום מוגדר. אבל כמעט אין מצב של חלל ריק של 'אין עם מה להתחיל ולעבוד'. אנחנו מקשיבים לסיפור החיים של היוצא.ת, וכך, ביחד, מגלים הרבה איכויות שיכול להיות להן ביטוי בעולם התעסוקה. לא מעט אנקדוטות אישיות משקפות משהו על האופי, על הנטיות ועל היכולות, התפקיד שלנו הוא למצוא אותן בהיסטוריה האישית של כל אחד ואחת ולאחר מכן להמיר ולתרגם אותן לשוק העבודה". לפרטים נוספים על תוכנית ההכוון "שבילים" לחצו כאן. עשרת הדיברות לקורות חיים מדויקים / איתי אביתר, רכז תעסוקת יוצאים קורות החיים הם כרטיס הביקור שלנו וההזדמנות הראשונית לשווק את עצמנו, לעורר סקרנות ולגרום למעסיק הפוטנציאלי לרצות להרים אלינו טלפון. במקרה של יוצאות ויוצאים בתחילת דרכם לפעמים התחושה שאין באמת מה לכתוב, נכון, זה יכול להיות מאתגר יותר אבל לכל אחד ולכל אחת יש "קורות החיים" ייחודיים ורק צריך לדעת להציג אותם נכון על הדף. מבנה. שמרו על סדר ומבנה נכון, בהתאם לקורות החיים שלכם ולמשרה שאליה אתם שולחים אותם. קורות חיים בנויים ממספר חלקים וצריך להפעיל שיקול דעת ולבחור את הסדר בין ניסיון תעסוקתי, השכלה, שירות צבאי/לאומי, קורסים, הכשרות - לפי הרלוונטיות ולפי מה שמקדם אותנו מבחינת דרישות המשרה. ספציפיות. התאימו מילות מפתח למשרה המבוקשת – חשוב להדגיש ניסיון/מיומנויות/ כישורים רלוונטיים ולשתול מילות מפתח שהוזכרו במודעה ומתארות את מה שהמעסיק מחפש. נתחו שלוש-ארבע מודעות דרושים וזהו מהן מילות המפתח החשובות שיופיעו. נראות. בחרו עיצוב אחיד וברור, לכו על פונט אסתטי ובגודל נוח לקריאה (למשל david/ariel; גודל 11/12). הצגה עצמית. תמצית בראש הדף – כתבו שתיים-שלוש שורות שמסכמות את הניסיון שלכם תוך הבלטת היתרונות האישיים, המוטיבציה והמכוונות שלכם לתפקיד הספציפי. בטרם כתיבת התמצית שאלו את עצמכם/ן: במה אני טוב? מה הערך הייחודי שאני מביא? מה יש לי שיכול להוות יתרון? מה המוטיבציה שלי? לאילו תפקידים אני מכוון? מעורבות חברתית. ציינו ניסיון התנדבותי שקשור למעורבות חברתית, במידה ויש לכם. זה מעיד על ערך מוסף ובחלק מהמקרים יכול להיחשב כניסיון תעסוקתי למשרה מאותו תחום. "כל" ניסיון רלוונטי. גם אם הניסיון התעסוקתי מצומצם – הדגישו ופרטו על ניסיונכם ההתנדבותי, הצבאי, על פרויקטים לימודיים רלוונטיים, על תפקידים שמילאתם במוסד הלימוד או בקהילה וכיו"ב, וכל דבר שיכול להעיד על הכישורים שלכם והיכולת לבצע משימות שונות. ככלל, לפעמים יוצאים שהתנדבו או שעבדו בקהילה החרדית לא מחשיבים את זה כניסיון, אז דווקא כן חשוב לציין את זה. דברו במספרים. קל יותר לקלוט מידע כמותי. ציינו מספרים שממחישים את תחומי האחריות שלכם. במקום "אחריות על טיפול בפניות מלקוחות" – "אחריות על טיפול בכ-1000 פניות מלקוחות בכל חודש". חסכו פרטים לא רלוונטיים. אין צורך לציין פרטים אישיים שאינם רלוונטיים לתהליך המיון למשרה ועלולים ליצור הטיות כמו גיל, מצב בריאות, מצב משפחתי וכדומה. שפות. יש לציין את שם השפה ורמת שליטה – עברית, אנגלית, יידיש ועוד. שליטה ברמה "בינונית" יש לציין אם היא רלוונטית לדרישות התפקיד. כנ"ל לגבי יישומי מחשב. אם הרמה כרגע בסיסית אפשר לציין שאתם בתהליך למידה וחיזוק של מיומנויות אלו. 10. תחביבים. ספרו על תחומי עניין או תוכן שיש לכם. למשל: חובבי פילוסופיה, משחק, גלישת גלים, בישול וכדומה. אתם יותר זכירים כשיש לכם תבלין שאין לאחרים בקורות החיים, בפרט אם מדובר בתחביב רלוונטי למשרה שאליה אתם מתמיינים. להרחבה צפו בסדרת הרשת שלנו.

אֱהֹבו אֶת הַמְּלָאכָה

לפני כשבע שנים, בזמן לימודיי לתואר ראשון, עבדתי במשרה חלקית כיועץ לימודים (ובשתי עבודות נוספות שהצליחו להשתלב זו בזו, ושלושתן עם מערכת השעות של הלימודים). העבודה הייתה במשרד קטן של פסיכולוג תעסוקתי שפיתח שאלון אישיות מפורט להתאמת מסלול לימודים. בשלב מסוים מילאתי בעצמי את השאלון, כדי לשמוע את חוות דעתו של הפסיכולוג על הבחירות שלי. אני לא זוכר באילו מילים ספציפיות הוא השתמש, אבל הרעיון הכללי היה שאין לי בשום צורה – נכון לאותו זמן – אורך רוח, שלווה, ריכוז ועוד אי אלו מטענים נפשיים שאמורים לאפשר לי לשקוד כראוי וכיאות על תלמודי. סיימתי את התואר הראשון, ומאז ועד היום הספקתי לעבור מגוון קורסים וסדנאות, המשכתי לתואר שני ובמקביל התמקמתי תעסוקתית יותר ויותר בעולם הכתיבה והעריכה. ככל הנראה, גם היום, אם אמלא את אותו שאלון, או כל שאלון אחר, התוצאה תשקף מצב נפשי זהה; קופצני וחסר מנוחה, מצב שלא בהכרח אמור להוביל לעצירה או השהיית לימודים אלו או אחרים, אבל משקף את מסלול החיים שלי ושל עוד רבות ורבים, יוצאות ויוצאים. מסלול לא קונבנציונלי שדורש נשימה עמוקה ואורך רוח, שמצריך יכולת "מולטי־טסקינג" גמישה במיוחד, ושמפתח עם הזמן את היכולת המנטלית להתבלבל, לעשות שטויות וללמוד מחדש תוך כדי תנועה. משחק החיים הסיפור שלי אינו יוצא דופן, בטח שלא בעולם היוצאות והיוצאים שבו הלא־שגרתי הוא השגרה הקבועה. אני מסתכל ימינה ושמאלה, רואה יוצאות ויוצאים במסלולי חיים שונים, ומבין שסוגיית התעסוקה היא סיפור גדול, מגוון, נטול קווים ברורים אבל מושפע ומשפיע על כל הדילמות הלא־שגרתיות האחרות. בסודוקו למתקדמים שנקרא: "יצאתי. מה הלאה?" – הכול קשור להכול. החוויה הרגשית המטלטלת של הסיטואציה החדשה, שפוגשת פערי ידע ותרבות שלא נשלמים לא ביום ולא ביומיים, ותהליך בניית הזהות האישית והמקצועית שפוגש בעל כורחו צורך מיידי ודוחק להתקיים ולהתפרנס. המושג "תעסוקה" יכול להישמע כעניין פרקטי; הרי צריך לעסוק במשהו, הרי אם אין קמח אין תורה, אלא שהאתגר התעסוקתי מגלם מניפה רחבה וסבוכה בהרבה של רצונות, צרכים ושאיפות. בקרב היוצאות והיוצאים, שלל האתגרים התעסוקתיים נפגשים לא פעם עם דפוסי חשיבה מושרשים, שלעיתים גורמים לתהליך ההתגבשות מחדש להיות מורכב בהרבה. בחלק מהמקרים, השאלה שאולי לא נשאלה לפני כן ברצינות: "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול?" מתעוררת לפתע לחיים בגיל 20 או 25 או 30, והתשובה לה נכתבת ומשתכתבת שוב ושוב לאורך המסע. כמובן, כל יוצאת והאתגרים הספציפיים שלה, כל יוצא וה"חורים בעלילה" הייחודים לו, פערים שעליו להשלים; יש תשובות מורכבות יותר ומורכבות פחות, אבל כל תשובה שתתקבל תידרש לעבור מסלול לא פשוט, של סימון מטרות ויעדים, נטול קיום של מודלים מוכרים שביכולתם לעזור לעצב תמונה כללית של דרך וחזון. כך נוצרים חלומות גדולים, חמושים בשאפתנות ובתשוקה, ובדחף להוכיח את עצמך ולהצדיק את הבחירה לצאת מהחברה החרדית, המסלילה. חלומות פוגשים מציאות אבל! גם לתשוקה יש מציאות וגם ליכולת למקבל משימות והתמודדויות יש תקרת זכוכית. וכך, לא פעם, יצר ההגשמה העצמית והחלומות הגדולים שדחקו והכריעו את היציאה להתרחש ולהתממש, נהדפים הצידה אל מול החיים עצמם. הנתונים היבשים ממחישים יותר מכול את צוואר הבקבוק שאליו נקלעים היוצאות והיוצאים המבקשים למקסם את הרצונות, הכישורים והשאיפות שלהם. למי שמספרים מעייפים אותו, זו השורה התחתונה: מבין קבוצות האוכלוסייה בישראל, בקרב היוצאים התגלה הפער הגדול ביותר בין שיעורי התעסוקה בפועל (הגבוהים) לשיעורי ההשכלה (הנמוכים), ממוצע השכר (הנמוך) ואופי התעסוקה, שבחלק גדול מהמקרים רחוק ממיצוי הפוטנציאל האישי. ובפירוט: על פי נתוני מחלקת המחקר של "יוצאים לשינוי" (מתוך שנתון 'יוצאים עם נתונים' 2022), אחוז העובדים בקרב גברים יוצאי החברה החרדית (81%) קרוב מאוד לשיעור העובדים באוכלוסייה הכללית (90%), זאת לעומת 48% בקרב החרדים מבית ובהווה. אבל, שיעור בעלי ההשכלה הגבוהה של היוצאים נמוך בהשוואה לאוכלוסייה הכללית ודומה יותר לחרדים. בקרב הגברים, 15% מהיוצאים הם בעלי השכלה אקדמית, בהשוואה ל-7% מהחרדים מבית ובהווה, ולעומת 42% בקרב האוכלוסייה הכללית. פערי ההשכלה מתכתבים באופן מובהק עם ממוצע השכר ועם אופי התעסוקה. 62% מהיוצאים המועסקים עובדים במקצועות שלהם נדרשות מיומנויות נמוכות וממוצעי השכר בהם נמוכים (שכר חודשי של פחות מ-10 אלף שקלים בשנת 2019), בהשוואה ל-34% מהאוכלוסייה הכללית, ו-32% מהחרדים המועסקים. הדוגמה הבולטת ביותר לאתגר התעסוקה של היוצאים היא שיעורם הנמוך בקרב עובדי ההייטק. בואו נדבר ביזנס בחודשים הקרובים נפנה זרקור אל תחום התעסוקה; במסגרת פרויקט "אֱהֹבו אֶת הַמְּלָאכָה" נסקור במגזין "התקופה" את מכלול האתגרים שפוגשים חלק מהיוצאות והיוצאים בדרך זו או אחרת. ננסה למפות את התמונה הכוללת, מתיקוף ופירוט הקשיים והחסמים ובחינה שלהם משלל זוויות, סקירת המחקרים שנעשו בתחום, פירוט המענים הקיימים לשילוב מיטבי באקדמיה ובתעסוקה, ועד הצעות לטיפים והמלצות מיוצאים ותיקים ומאנשי מקצוע, לצד שיתופים וראיונות עם דמויות מפתח ויוצאים שעברו ועוברים מסלולי תעסוקה מעוררי השראה ויכולים ללמד את כולנו דבר או שניים. יגעת ומצאת – תאמין! רגע לפני שנתחיל לנסות לפשט את המבוך התעסוקתי שמתחיל ברגע היציאה (וכנראה שעוד לפני) אבל ממשיך ומסתבך עוד הרבה אחרי, חשוב לי להדגיש: מטרת הפרויקט אינה רק ליצור מעין "ויקיפדיה" לתחום או לכתוב מדריך מעשי לזיהוי אתגרי תעסוקה; המטרה היא גם לראות ולהראות איך דווקא "כורח הנסיבות" יכול לייצר תוצאות ייחודיות, מספקות ומפתיעות. ולא פחות חשוב, ברצוני להמחיש כי אין מסלול אחד ויחיד, חקוק בסלע, להצלחה, ושחלק ממרכיביה של ההצלחה כבר נמצאים בכל אחד מאיתנו, מחכים לבקיעה בדרך למימוש החזון: אֱהֹבו אֶת הַמְּלָאכָה. לטור השני בסדרה>>

עוד במדור תעסוקה

דברי טעם

עוד בדברי טעם

מעברים

מריה אסטריכר

שוב זו תקופת מעבר בחיי, וכעניין של קבע השדים שבראשי שוב פוצחים במחולות. אני ישובה בבית קפה גרמני פסטורלי, טבול בירוק ואין לי אוויר. אני מנקרת בצלחת שמולי, דגה מלפפון בעל טעם מימי במיוחד, ובא לי למות. אני בעיצומו של מסע בריחה מעצמי, שיסתיים בקרוב מאוד ועתיד להפגיש אותי עם מעבר דירה קשוח למדי שמחכה לי בארץ. השדים המתוקים שלי עושים עבודתם נאמנה ומשתרבבים גם לחלומות השינה הגם ככה כבדה ועמוקה שלי, ומעניקים לי התעוררויות טרופות נשימה וכבדות וסהרוריות שהולכת איתי לאורך כל היום. אני לא צריכה להיות גאון הדור כדי להבין מה עובר עליי, ובכל זאת אני מוצאת את עצמי מותשת מהמעבר הקרוב שצפוי לי. אני לא יודעת אם זה בעקבות מעברי דירה טראומטיים למדי בילדות, או סתם עייפות החומר של כמעט שמונה-עשרה שנה של גידול הילדה-מפלצת שהיא אני. ובכנות, מעט עייפתי. עייפתי מלגדל את עצמי. מלהאכיל את עצמי. מלחמול להכיל ולהיות אם יחידנית לנפש החמודה אך המפוזרת שהיא אני. ובא לי רק חודש אחד, או שבוע או יום אחד. לעזאזל אפילו שעה אחת – שבה אני לא אהיה האחראית היחידה על עצמי, ואוכל לחזור לרגע להיות ילדה ששרויה בנינוחות בזרועות היקום, שיכולה ככה, בפשטות, לעצום עיניים ולתת לראש להישמט; להיות מלאה בביטחון עמוק שמישהו הולך להאכיל אותי בקרוב ולשים גג על הראש שלי, ובכלל. אולי פשוט לא לחשוב על כלום, ורק להיות שנייה מוגנת אהובה ובטוחה. אבל אני כאן, רחוקה שנות אור מהילדה הזאת. מלאה במתח חששות ועניינים של גדולים, ואין בי כוח להתמסר לירוק שבחוץ ולעיר היפהיפיה שעושה לי עיניים. אני משננת לעצמי הלוך ושנון את רשימת המטלות שמצפה לי ברגע שאנחת: לארוז את מטלטלי שהולכים ורבים ממעבר למעבר; לדאוג מכך שאגור סוף סוף לבד (אלוהים ישמור); לדאוג מזה שדירת החדר הקטנטנה לא תצליח להכיל אפילו רבע מכמות המטלטלים שלי; לצלוח את המעבר בצורה מיטבית, נפשית וכלכלית; (הפעם את לוקחת הובלה שתדאג להכול כמו שצריך, מא' ועד ת', יעלה כמה שיעלה. דיר באלק!) לנקות, לסייד, להבריג, לאבק ולתת צורה של בית למקום הזר הזה שהולך להיות הבית שלי. אני משתנקת בבהלה למראה הרשימה ומנסה לשכנע את עצמי שזה שווה את זה. שהמסע האישי שלי הזה במדברות החיים הוא הדבר הכי טוב שקרה לי. שאני אישה בוגרת, עצמאית, ומלאת עוצמות לאין שיעור. ואני כל כך רוצה להאמין בזה. אז אני עוצמת עיניים, עושה דמיון מודרך ומעלה בעיני רוחי בית קטנטן ומתוק, עם מטבח קטנטן אבל מצוייד בכל מה שצריך, עם פינת עבודה מלאת עציצים ותמונות. ונכון שהסלון וחדר השינה הם בעצם אותו חלל, אבל יש אוויר ואור ואותי ומצעים לבנים וספרים אהובים ויש נחת. נחת רוח של יום חולין. אני פוקחת עיניים ומגלה חיוך קטנטן שהשתרבב לו באמצע בית הקפה הגרמני. אז אני נותנת לו מעט להישאר. מתכון לעוגת בננות ושוקולד צ'יפס שעושה תחושה של בית ומחסלת את כל השדים עם הריח המשגע שלה: מצרכים: 3 בננות בשלות 3/4 כוס קמח לבן 1/2 כוס סוכר חום 1 כוס חלב 100 גרם חמאה מומסת 1 כף אבקת אפיה 1/4 כוס מים 1 כפית תמצית וניל 1 כוס גדושה שבבי שוקולד (שוקולד צי'פס) הוראות הכנה: מחממים תנור ל-180 מעלות. מועכים את הבננות היטב במזלג ומעבירים לקערה בינונית. מוסיפים את המרכיבים הרטובים. טורפים היטב במטרפה ידנית או במיקסר. מוסיפים את המרכיבים היבשים, חוץ מהשוקולד צ'יפס, וטורפים שוב לבלילה סמיכה וחלקה. מוסיפים לתערובת את שבבי השוקולד בקיפול עדין. יוצקים את הבלילה לתבנית בינונית מרופדת בניר אפייה משומן ושולחים לתנור לחצי שעה. בודקים עם קיסם: אנחנו רוצים את העוגה לחה ועסיסית ולא יבשה, אז שווה לעקוב ולהוציא בזמן. בתיאבון

פסח - מתכון מסע

מריה אסטריכר

אני בולעת אנחת אכזבה קלה ומנסה שוב ושוב לכתוב בגוגל דרייב ובשורת החיפוש במחשב שלי את המילה פסח. דבר שבשגרה בשבילי הוא כשאני באה לכתוב למדור על נושא כל שהוא, לפשפש קודם כול בקרבי המחשב העתיק והאהוב שלי, זה ששומר לי בקנאות אין-ספור מילים, סיפורים ורגעים, ושתמיד יודע לשלוף לי את מה שאני הכי זקוקה לו באותו הרגע. אז אני מנסה שוב ושוב בגרסאות שונות: ליל הסדר; אפריל; פסח, ומסלימה למילים מאוד ספציפיות שהן הכי פסח עבורי. החל במצה שמורה וכלה בקניידלך ולוקשען, הלא הן אטריות הביצים המטריפות, שהן למעשה חביתיות דקיקות על בסיס ביצים וקמח תפו"א. מכינים אותן בדרך כלל כבסיס לבלינצ'עס פסחי ושמנמן, אבל בעת הצורך הן נפרסות למעין אטריות רחבות והופכות את מרק העוף של ליל הסדר למשהו ששווה למות בשבילו. וכלום. נאדה. גורנישט. חוץ מסידור עבודה עצוב מאוד משנת 2017, שבו ביקשתי לעבוד בליל הסדר, לא נמצאה אפילו פסקה קטנה על פסח. אפילו לא שיר קטנטן. משפט. הייקו. כלום. ואז הבנתי. אני פשוט מפחדת פחד מוות מהחג הזה. החג הארוך, החגיגי, המשפחתי והכל כך מחייב הזה שאני בורחת ממנו כמו מאש, בורחת מהארץ כשאפשר, וכשלא – מטביעה את עצמי בעבודה. אומנם בתור היהודייה הכשרה והגלותית שאני, כל החגים מטרגרים אותי במידה זו או אחרת, והם כולם מותירים אותי בודדה, תלושה ואבודה, אבל מפעם לפעם אני מרימה ראש ונלחמת בחזרה כדי לזכות בשביב של חדוות חג. פעם בכמה שנים אני מעיזה להגיח להורים בפורים, או בחג אחרון של סוכות ואפילו משתתפת באופן פעיל בערב לביבות בחנוכה (כשאני לא בורחת לסיני אהובתי), אבל עם פסח אף פעם לא התמודדתי. פשוט ויתרתי על החג הזה מתישהו. איך ומתי זה התחיל, אני לא ממש זוכרת. בעצם, עולה בי משהו, זיכרון עמום ועגום שלי בליל הסדר הראשון שלי לבד לאחר הגירושין והגירוש מירושלים ומהמשפחה ומאלוהים ומעצמי, משוטטת סהרורית בחוף הכי דרומי באילת, מחזיקה בקבוק בירה ביד ומתריסה כלפי שמיא, בוכה ומקללת את יום היוולדי ואת החגים הטיפשיים ואת הבחירות המחורבנות שלי, ובעיקר את הרגשות העזים שהחג הזה מוציא ממני. וזהו. מאז, פסח הוא חור שחור בלוח השנה ואני מדלגת עליו בתקיפות כבר 13 שנה. רוב הזמן, סיני קיבלה אותי אליה באהבה, והיו גם יוון וגרמניה ואיטליה, או סתם חופים נטושים באילת וים המלח. הכול, רק לא להתמודד עם הזיכרונות ועם הלבד ועם החלומות על ליל סדר מלא במשפחה וחברים. הייתה שנה אחת, כמדומני, שבה אספתי בתקיפות כמה חברים וכתבתי תפריט חדיש ומחודש משלי לליל הסדר, והיו כמובן הרבה אלכוהול וסמים וציניות מרירה. ליל הסדר ההוא נגמר בספה שרופה, וקומץ החברים שהיינו התפזר לכל עבר. ומאז לא ניסיתי שוב. אולי הגיע הזמן באמת. והנה, פלא פלאים שכזה, עודני מסיימת לכתוב ולהרהר ואמא מתקשרת אליי בקול נמרץ לוודא שהשנה אני מגיעה כמו כולם לליל הסדר. אני. כמו כולם. ולרגע אחד מתוק כבו כל הקולות בראש שלי והיינו רק היא ואני בעולם. ונתתי לה את מילתי. ואני לא מתחרטת לרגע. זה לא יהיה פשוט. מצב טוב שאתחרט. אבל אולי לא. ורק בשביל האולי ומיליון האבנים הקטנות שהידרדרו מעל ליבי אני מוכנה שוב לפרוש ידיים ולתת לשמש, לאור ולטוב ללטף את פניי. הפסח הזה אני בת חורין. משוחררת מהשיעבוד לכאב. לעבר. הללויה. ולענייננו: מתכון לסיר דגים טריים ברוטב עגבניות חמאתי, עם פול ירוק וטרי ומיני קניידלך, שאני גאה בו מאוד, מאותו ליל סדר כאוטי. הקניידלך כאן קטנטנים. הם מושאלים מסיר המרק לסיר הדגים ומשמשים על תקן ניוקי או כופתאות שסופחות את כל הטעמים של התבשיל. מצרכים לסיר בינוני, 4–5 מנות: לתבשיל הדגים: כ-5 עגבניות בשלות 3 שיני שום פלפל ירוק חריף, אם אוהבים פילה דג ים לבן טרי, כמספר הסועדים (מוסר, לברק או דניס יהיו מעולים) כ-400 גרם פול ירוק טרי וקלוף 30 גרם חמאה 2 כפות שמן זית מלח ופלפל לקניידלך: 180 מ"ל מים רותחים כפית שמן קנולה 3/4 כוס קמח מצה חצי כפית מלח פלפל שחור או לבן לפי הטעם ביצה אחת גדולה רבע כפית אבקת אפייה הוראות הכנה: מתחילים עם הקניידלך: מערבבים בקערה מים רותחים, שמן, קמח, מלח ופלפל, ומצננים כ-10 דקות. מוסיפים את הביצה וטורפים היטב. שמים במקרר לחצי שעה. בינתיים מכינים את התבשיל: טוחנים את העגבניות בבלנדר מוט יחד עם שיני השום והפלפל החריף (מי שאוהב). בסיר רחב ושטוח ממיסים את החמאה, מוסיפים את שמן הזית ומביאים לרתיחה קלה. יוצקים לסיר את העגבניות הטחונות ומביאים לרתיחה. לאחר כמה דקות מנמיכים את האש. מתבלים במלח ופלפל ומוסיפים את הפול. אם הרוטב מצטמצם מדי, אפשר להוסיף מעט מים. אחרי כרבע שעה מוסיפים את הדגים, מכסים את הסיר ומבשלים על אש קטנה. בינתיים מרתיחים בסיר אחר מים עם קצת מלח. מוציאים את עיסת הקניידלך מהמקרר, ובידיים רטובות יוצרים כדורים קטנטנים. מבשלים את הכדורים במים כ-7 דקות, עד שהם צפים, ומוציאים אותם ישר לתבשיל הדגים. נותנים להכול לבעבע יפה כחצי שעה בתוך הרוטב. זהו. בתיאבון וחג שמח, טעים ונעים באשר תהיו.

עוד בדברי טעם

הכותבים שלנו

איזי פוליאס

כותב טורי דעה

לרשימת המאמרים

נהורא שגב

כותבת במגזין

לרשימת המאמרים

רסל דיקשטיין

כותבת במגזין

לרשימת המאמרים

מני פלד

כותב אורח

לרשימת המאמרים

י. צרויהזון

כותב אורח

לרשימת המאמרים

אבי אופיר

כותב אורח

כותב אורח

לרשימת המאמרים

חני ליפש

כותב אורח

כותב אורח

כותב אורח

לרשימת המאמרים

חיים טובים

כותב אורח

כותב אורח

לרשימת המאמרים