התקופה
אילו הוציאנו - והלוא הוציאנו!
נהורא שגברוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק

אותיות פורחות
י. צרויהזוןרוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק

קריאה משפחתית
יעקב גולדברגרוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק

שרה שנירר | מייסדת בית יעקב וממחוללות הפמיניזם האורתודוקסי
עקיבא גריןהמיתוס והפער
השעה שעת לילה מאוחרת. השקט הקסום ביער ירושלים מופר באחת. קבוצת בנות עשרה, מהטובות בסמינר, עליזות ושובבות, נכנסת אל היער. אחת הבנות מצוידת בגיטרה, חברתה בחליל צד. וכך, הרחק מעין כול, מתחילה המסיבה. הבנות לא מסתפקות בשירה ובזמרה, אלא יוצאות במחול. הריקודים הסוערים, מלאי שמחת הנעורים, נמשכים עד קרוב לעלות השחר. קיומו של האירוע הובא לידיעת ההנהלה הרוחנית של הסמינר, ואחת המורות הכבודות פנתה אל החוגגות ברוב כעס וחמה: “מה שרה שנירר הייתה אומרת על החרפה שאירעה? בשביל זה היא הקימה את בית יעקב? בשביל ריקודים והוללות? לאן עוד נגיע?" הממולחת שבחבורת התלמידות לחשה בקול: "אם שרה שנירר הייתה כאן, היא הייתה מצטרפת אלינו”. הארכיון מגלה שהתלמידה צדקה. על פי עדותה של נערה מהראשונות שהתחנכו ב"בית יעקב", חגיגות ט”ו באב – חג ריקודי העם המעורבים מימי המשנה – נערכו יחד עם שרה שנירר ביערות ליד סקאווה, הסמוכה לקראקוב. המסיבה כללה הליכה ביער לאור ירח ונאום של שרה שנירר ושל אחת התלמידות־מדריכות. הנואמת טענה בפאתוס ש”חג ט”ו באב שייך לנו, הנשים”. לאחר מכן פצחו הבנות בשירה ובריקודים. עוד על אירוע יוצא דופן זה ראו ברשומתה של נעמי זיידמן, "התחייה הפמיניסטית של ט"ו באב", באתר "הספרנים" – בלוג הספרייה הלאומית.מי את, שרה שנירר?
הקאנון החרדי צנזר חלקים מהותיים ורבים מחייה ומפועלה של שרה שנירר, יומניה המפורסמים נערכו באופן מגמתי. מהיומנים המקוריים עולה דמות שונה מזו שמנסים להציג בבתי הספר החרדיים. את מה שלא מספר היומן השלימה לי תלמידה אחת אדיבה, בריאיון שערכתי עימה לפני שנים מספר. פניה הטובות ואדיבותה של אותה תלמידה חביבה ונעימת סבר לא ימושו מזיכרוני. מלבד הריאיון איתה וכתבתה של סוכצ'בסקי־בקון במקור ראשון, שנעזרתי בה רבות בכתיבת מאמר זה, הסתמכתי גם על ספרה המיוחד של פרופסור נעמי זיידמן, שהיא בוגרת "בית יעקב" בעצמה: שרה שנירר ותנועת בית יעקב, מהפכה בשם המסורת. צירוף הדברים מעלה את התמונה הבאה: שרה נולדה בקראקוב למשפחה חסידית ענייה, אשר מנתה עשרה ילדים. בשל העוני העצום נאלצה שרה לעזוב את בית הספר ולעזור בכלכלת הבית, אך התחננה להוריה שייתנו לה להשלים את בית הספר היסודי. הוריה הסכימו. את השכלתה הגבוהה נאלצה שרה לרכוש באופן אוטודידקטי. שלטונות פולין הרשו לבני המעמד הנמוך להשתתף בהרצאות בתור שומעים חופשיים, והנערה הסקרנית ניצלה את זה היטב. היא הקפידה להשתתף במסלולי ההרצאות האלו על תרבות גרמנית, על שירה ומחזות. רעיונות על מעמד האישה החלו לעלות בפולין הנחשלת, ושרה ינקה רעיונות אלו מפי מוריה הנוכריים. כבר באותם הימים התבשלו בה דעותיה הפמיניסטיות. בהיותה בת 20 כתבה ביומנה: “האידיאל שלי, אי־שם במעמקי נשמתי, הוא רק לעבוד למען אחיותיי! […] לו הייתי יכולה לשכנע אותן יום אחד מה המשמעות של להיות אישה יהודייה אמיתית, לא רק למען האימהות שלהן או מפחד מאבותיהן, אלא רק מתוך אהבה גדולה לבורא עצמו […] לו הייתי יכולה לחיות עד שאיהנה לראות את תורתי נכנסת לבתים של אותן נערות יהודיות […] האם אני יוצאת מדעתי? […] איך אנשים היו צוחקים עלי, איך הם ידברו עלי!? איזו ילדה חסידית מטופשת!" בהיותה נערה רווקה, חופשייה מעול בית ונישואין, השקיעה שרה זמן רב בלמידה ובביקורים בתיאטרון הפולני. התרבות הפולנית הייתה ספוגה בעורקיה. שיריו של אדם מיצקביץ’ ויוליוס סלובצקי היו שגורים על לשונה. הוריה של שרה התקשו למצוא לה שידוך, בשל מראהּ הלא-חינני. היא נולדה עם שפה שסועה והרופא תפר את שולי השפה בגסות, דבר שכיער את פניה. בהתקרבה לגיל 30 (!) השיאו אותה הוריה לבחור חסידי בינוני בשכלו. הנישואין לא עלו יפה, שרה לא הייתה מוכנה להסכים עם תפיסת הנישואין הפטריארכלית שעל פיה מקומה של האישה – ולא משנה כמה היא חכמה ומוכשרת – הוא בין התנור לכיריים, כולל כיבוס בגדי הבעל וטיפול בעדת ילדים. היא דרשה וקיבלה גט מבעלה. חזון מאוד לא נפוץ באותה תקופה ובאותה קהילה. מאז דבק בשרה כינוי הגנאי המשפיל “די גיגעטע” – הגרושה. בימים ההם היה כינוי זה אות קין נצחי על מצח האישה.מצב החינוך וההתייחסות הרבנית לכך
בתקופת עלומיה של שרה מצב היהדות היה בכי רע. פריקת העול ההמונית לא פסחה גם על בתיהם של הרבנים הגדולים ביותר. די אם נציין את ילדיו של רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב – ה”שם משמואל" שהפנו עורף ליהדות בבוז,[1] או שנקרא את זיכרונותיה של איטה קאליש־קמינר, בתו של האדמו”ר מוורקא־אוטבוצק, שכתבה על חבריה הרבים וחוג ידידיה שכלל בתוכו את מיטב בניה של היהדות הנאמנה.[2] הרבנים אומנם היו עסוקים בסכסוכי חצרות, במריבות שוחטים ובמאבקי שליטה, אך היו גם ניסיונות להציל את בני הנוער, בין השאר באמצעות הקמת ישיבות בליטא, בפולין ובהונגריה. שונה היה המצב בקרב הנערות; התפיסה המסורתית גרסה ש"מוטב יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים". תוצאות התפיסה הזו היו אסון קולוסאלי. שיעור המרות הדת והחילון נסק באופן תלול. כשהייתה שנירר בווינה, היא נחשפה לרעיונותיו המהפכנים של הרב שמשון הירש, מרבני הנאו־אורתודוקסיה המפורסמים. הרב הירש העביר את נקודת הכובד מעיסוק מופרז בתלמוד ופלפוליו לעיסוק בעקרונות היהדות, לימוד תנ"ך ומדעים ומתן שוויון לנשים. בבית הכנסת שייסד בפרנקפורט היו 550 מקומות לגברים, ו־350 מקומות לנשים. רעיונותיו של הירש וחדשנותם מצאו חן בעיני האישה המשכילה והמהפכנית. בפיקחותה הבינה היטב כי שיטת החינוך הישנה לא תחזיק מעמד מול גלי החילון, אך ידעה שבלי הסכמה רבנית לא תוכל לפעול כלל. לשם כך השתמשה שנירר בברכה שנאמרה לה על ידי רבי יששכר דוב מבעלז, כהסכמה לפעילותה. היא קיבלה גם הסכמה שבשתיקה מהאדמו"ר מגור, ועידוד גלוי מהחפץ חיים. חשוב לציין שחסידי בעלז השמרניים לא הסכימו עם רעיונותיה, וגם אחר כך, כשנפתחה בבעלז רשת בתי חינוך לבנות, שמה היה "בית מלכה", ולא "בית יעקב". מלבד רבנים אלו, רוב רבני הונגריה לחמו ביוזמה בכל הכוח. ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש כינה את הרשת "בית עשו" – בהיפוך מכוון לשמה של הרשת, "בית יעקב". במקומות רבים ספגה שרה זריקות אבנים. אבנים אלו לא נזרקו על ידי הבונדיסטים, אלא על ידי יהודים קנאים וחמי מזג. באחת מעיירות הונגריה לחם רב העיר נגד הכנסת רשת "בית יעקב" לקהילתו. לאחר שנתיים הוא נכנע, אלא שמחיר התנגדותו הראשונית היה כבד. כ־70 נערות מבנות העיירה פרקו עול. הצלחתה של שרה בהקמת מוסד הלימודים לבנות עוררה את מפלגת "אגודת ישראל". עד אותה תקופה לא הייתה במפלגה כל מודעות לצורכי הנשים. לצורך המחשה, אציין דוגמה מובהקת לכך. באמצע שנות ה־30 קיבלה מפלגת אגודת ישראל כרטיסי עלייה לארץ (סרטיפיקטים) מאת הסוכנות היהודית. על פי הנחיותיו של האדמו"ר מגור, הסרטיפיקטים ניתנו לגברים בלבד. בנות "בית יעקב", שכבר הפכו לקבוצת בנות פעילה, לא הסכימו לגזרה זו. הן השוו את מאבקן למאבק ההרואי של בנות צלפחד, שרצו נחלה בארץ ישראל ולא חששו להתעמת עם משה רבינו. כך אף הן, נחושות בדעתן ולא מוכנות להיות כנועות לתכתיבי הממסד הרבני המפלה ביודעין בין גברים לנשים. כדי שלא ייוותר רושם שתנועה מבורכת זו מנוהלת על ידי אישה בלבד, פעלו עסקני אגודת ישראל וחיתנו את שרה בשנית, עם יצחק לנדא. נישואין אלו התקיימו על הנייר בלבד. בפועל, הפעילות התנהלה מביתה של שרה כמו לפני נישואיה. בנות היו ישנות עימה בחדרה. אחותה הייתה דואגת לארוחותיה. גם במודעות הפטירה שיצאו אחר מותה הטראגי בקיצור ימים, נכתב רק שם המשפחה "שענירער" ולא הוזכר השם "לנדא" אף לא ברמז. אחרי מלחמת העולם השנייה, שמחקה כמעט את כל יהדות אירופה, פעלו בוגרות "בית יעקב" להקים בתי ספר לבנות. אולם כחלק מכתיבת ההיסטוריה ושכתובה על ידי הממסד החרדי, גם דמותה של שרה שנירר הפכה לאייקון המסמל חינוך לצניעות, לשמרנות ולהסתגרות מפני העולם החיצון, על אף שכאמור אין כל קשר בין דמות אייקונית זו למציאות.[1] להרחבה על כך ראו: י"י טרונק, פוילן: זכרונות און בילדער, חלק ז, ניו יורק: אונזער צייט, 1953, עמ' 201–217. להרחבה על דמויות של יוצאים ויוצאות נוספים ממשפחות מיוחסות בתקופה ההיא, ראו: דוד אסף, נאחז בסבך, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו, עמ' 331, הערה 54. [2] איטה סיפרה את סיפור חייה בספרה אתמולי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק

הקפוסטה | מתכון מסע
מריה אסטריכררוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק

אותנטיות – זה כל הסיפור
רייצ'ל שץ
שירה

ירושלים
בין העולמות
אֱהֹבו אֶת הַמְּלָאכָה
טור שני: משבר העבודה הראשונה
(הכתבה תעלה ב-15.09.23)
רצוננו לראות את מלכנו
הסרט הראשון שלי

הסרט הראשון שלי / הארי פוטר ואבן החכמים
ביקורת סרטים

המלצת צפייה: 5 סרטים מעוררי מחשבה על משפחה
[caption id="attachment_12039" align="alignnone" width="600"]

שני הסרטים יצאו בשנת 2021 על רקע ההתמודדות הקולקטיבית עם הלבד והביחד המוקצנים של תקופת הקורונה, ומציגים פורמטים נועזים של מערכות יחסים משפחתיות חסרות סיכוי כמעט. הסיטואציות המופרכות, המרהיבות והמטלטלות שבכל אחד מהסרטים האלו יכולות בקלות לסחרר או לזעזע, אבל מבעד לנופים המרהיבים של "טלה" ולגרוטסקיות המצמררת של "טיטאן", בוקעים רגשות עזים וגם שאלות שרלוונטיות לכולנו: מה אנחנו באמת רוצים כשאנחנו מייחלים למשפחה? כמה רחוק אנחנו מוכנים ללכת בשביל למלא את החסר? האם יש זיכרונות שמוטב שיישארו נוסטלגיים, ואפשר יהיה להתרפק עליהם מבלי להכתים אותם בנוכחות של ההווה? טריילר
[caption id="attachment_12041" align="alignnone" width="597"]

טריילר חייבים לדבר על קווין / 2011 איך מתמודדים עם אהבה שלכאורה אינה תלויה בדבר, שמתחלפת ברגשות של ניכור ועוינות, ומה עוד אפשר לעשות כאשר המטמורפוזה הכמעט לא אפשרית הזאת מתנגשת ברצון העליון לשמר את קדושת ההורות בכל מחיר?
[caption id="attachment_12043" align="alignnone" width="594"]

אווה היא קרייריסטית, רעיה ואם לשניים. לידתו של בנה קווין מחייבת אותה לוותר על קריירה מצליחה בעולם ההוצאה לאור, וזה עוד בקטנה. התסכול גובר כשהיא הופכת לקורבן לבנה, שמתנכל לה ולא מוכן לתת שום צ'אנס. לרגעים, התחושה היא שהסרט הוא פרסומת ארוכה של חברת "דורקס" נגד הבאת ילדים, אך הפורטרט המרהיב שמתרקם ביחסיה של אווה עם בנה המאתגר, המעצבן – ובמקרה של קווין אף השטני במיוחד – מצליח לערער את המחויבות המובנת מאליה לעסקה הלא כתובה של יחסי הורה ילד. "חייבים לדבר על קווין", היא יצירת אימה רגשית שלוקחת את התסכול האימהי לקיצון ומתעמתת עם אחד הארכיטיפים הכי מקודשים מאז ומעולם. עד היכן מגיעה האחריות שלנו על היצור התלותי והמגרגר שהבאנו לעולם, והאם ההורים תמיד תמיד אשמים? בהיעדר תשובה ברורה – חייבים לדבר על זה, לכל הפחות, ואת זה הסרט עושה בהצטיינות. טריילר משפחת בלייה / 2014 | קודה / 2021 נערה מתבגרת סוחבת על גבה משפחה שלמה ונתקלת בקונפליקט בין הגשמה עצמית ובין מחויבותה למשפחתה. זו תמצית העלילה של הסרט "משפחת בלייה". בשנת 2021 יצאה לאקרנים "קודה", הגרסה האמריקנית של הסרט, שזיכתה את יוצריה בפרסי אוסקר. הסרטים מציגים באמצעות הומור רב ("למה פלוצים מסריחים? כדי שגם חירשים יוכלו ליהנות") ומתוך אהבת אדם את סיפורה של פאולה (רובי, בגרסה האמריקנית), נערה שהוריה ואחיה חירשים והיא מקשרת בינם ובין העולם בטבעיות של אחת שנולדה למציאות הזו. היא מתקבלת למקהלת בית הספר. המורה מגלה שיש לה כישרון שירה ומשכנע אותה ללכת לבית ספר מקצועי, מהלך שעלול להרחיק אותה ממשפחתה.
[caption id="attachment_12045" align="alignnone" width="584"]

בגרסה הצרפתית, המשפחה עוסקת בגידול בקר ובייצור גבינות ובגרסה האמריקנית הם עוסקים בדייג. אגב, שלושת השחקנים המגלמים את ההורים והאח בגרסה האמריקנית הם חירשים גם בחיים האמיתיים, מה שהוביל לרגע מרגש מאוד בטקס האוסקר, שקצת נבלע בלהט הסטירה של וויל סמית' בטקס. האלמנט האירוני שבו הורים חירשים מגדלים בת שיש לה כישרון מוזיקלי מקבל גם ממד רציני יותר כאשר האימא ממש לא מרוצה מכך שבתה שרה. מה יגבר על מה, המחויבות של הבת למשפחתה או החלומות שברצונה להגשים, חלומות שהם גם סוג של מרד ואולי גם רצון להתנתק מהכבלים? טריילר
[caption id="attachment_12047" align="alignnone" width="548"]

טריילר כוח עליון / 2014 משפחה שוודית מגיעה לחופשת סקי בעיירה צרפתית בהרי האלפים. על פניו הכול טוב ויפה והומוגני, עד שמתרחשת מפולת שלגים קטנה. המפולת לא גורמת נזק לאיש אך מטלטלת בדרך עדינה ולא צפויה את המשפחה כולה. הבמאי רובן אוסטלנד (סרטו "משולש העצבות" הוקרן בחודשים האחרונים בקולנוע) מציג לאורך הסרט פינג פונג בין פורטרט של משפחתיות מושלמת לבקיעים של מאחורי הקלעים שאיפשהו תמיד היו, ומצליח להמחיש בעזרת לא מעט אינטליגנציה רגשית ואסתטית את הסדקים שבבועת הביטחון המשפחתית – מהצד של האם, מהצד של האב ומה שנוצר בחיכוך ביניהם.
[caption id="attachment_12049" align="alignnone" width="640"]

טריילר שלושה זרים זהים / 2018 שלישיית אחים יהודים אמריקנים (הם היו למעשה רביעייה; האח הרביעי מת בלידה), הופרדו בלידתם ואומצו כשהיו בני שישה חודשים על ידי שלוש משפחות שונות בעלות סגנונות הורות שונים ורקע סוציואקונומי שונה, שלא ידעו אחת על קיומה של השנייה. השלושה גילו אחד את השני באופן מקרי בשנות ה-80, התקרבו מאוד זה לזה והפכו לידוענים. כל השלושה נאבקו בהפרעות נפשיות במשך השנים, שבסופו של דבר הובילו להתאבדותו של אחד האחים ב-1995.
[caption id="attachment_12051" align="alignnone" width="599"]

הסרט התיעודי "שלושה זרים זהים" מגולל סיפור שאילולא התרחש במציאות קשה היה להמציא אותו ולהיחשב אמינים. הסרט גם עוקב אחרי המהלכים שהובילו לתהליך האימוץ, ודן בשאלה האם שלישיית אחים יכולה להפוך ליחידה משפחתית יציבה אחרי 19 שנים שבהן איש מהם לא ידע על קיומם של השניים האחרים. טריילר
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק

הסרט הראשון שלי | טיטאניק

צפית בסרט אחרי היציאה? כן, הצטערתי שראיתי, כי כבר לא היה לו את הקסם של אז. הוא היה במקום כמעט קדוש עבורי כשראיתי אותו כחרדית וכשהייתי בחוץ נעלם ממנו הקסם. הערת המבקרת: אחד הדיונים שהתעוררו בעקבות "טיטניק" מתעסק בקרש עליו צפה קייט אחרי השקיעה של הטיטניק. לאור העובדה שהקרש נראה גדול מדי בשביל אדם אחד, השאלה שממשיכה להעסיק את כולם היא האם הגודל מעיד על החוזק? האם גם ג'ק היה יכול לעלות על אותו הקרש? הדיון הספציפי הזה לוקח אותנו אל מאחורי הקלעים של הקולנוע ולמחלקת ה-ארט, המחלקה שאחראית לעצב ולספק את התפאורה לסרט. כאשר מעצב התפאורה קורא את התסריט הוא כותב לעצמו איזה אביזרים כל סצנה דורשת כדי להתקיים, במקרה הזה למשל צריך לספק קרש לקייט. מכאן מתחילה העבודה שלו, לבחור את הקרש שישמש את הסרט בצורה המוצלחת ביותר. המעצב צריך לבחון את הקרש ברמה הפרקטית, הקרש חייב לשאת את השחקנית על פני המים. אבל גם בו זמנית לחשוב מה הדימוי של הסצנה ושל הדמות של קייט שצפה על קרש מוסיף לסרט, האם הוא מסמל משהו עמוק יותר שהוא צריך לרמוז עליו דרך העיצוב שלו? הוא גם לא יכול להזניח את הסביבה הריאליסטית, מאיזה חלק בספינה מגיע הקרש, למה דווקא הקרש הזה ולא כל קרש אחר, האם הוא שבור או שלם, איך הצבע הספציפי שלו משפיע על הצבעוניות של הפריימים, האם כדאי שהוא יבלוט בפריים או להפך שיתמזג ברקע. לאט לאט מעצב התפאורה ביחד עם הבמאי והצלם, עונה על השאלות האלו ומגבש את עולם העיצובי בו נמצא הסרט וממנו הוא יכול לגזור את ההחלטות שלו על כל חפץ וחפץ שנמצא בפריים במהלך הסרט. עוד על העבודה של מחלקת ארט. יש במאים שמקפידים מאוד על סגנון עיצובי שחוזר על עצמו בכל הסרטים שלהם והוא הופך כבר לשפה העיצובית המובחנת שלהם למשל פדרו אלמודובר, ווס אנדרסון, רוי אנדרסון, טים ברטון.
ביקורת הצגות

ככה הוצגתי
ביקורת ספרים

ספר, סיפור ומספר: תמונת מצב
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק

קריאה משפחתית
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
מחשבות משולחן הכתיבה

מחשבות משולחן הכתיבה | חלק שביעי
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק

מחשבות משולחן הכתיבה | חלק שישי
הדרך שלי

רצוננו לראות את מלכנו

"כל אחד לפי טבעו" – מילים לזכרו של הרב גרשון אדלשטיין
סיפורת

לכשאפנה – אשנה

אצלי הכול בסדר
תרבות

חרדי וטוב לו





הכהן הגדול של האהבה והייאוש



תנועת היציאה

היינו כחולמים - עשור למהפכת "יוצאים לשינוי"






נופלים בין הכיסאות
קצת קשה להיזכר במציאות שבה נולדה יוצאים לשינוי, שהרי כל כך הרבה השתנה מאז, אבל ננסה. לצורך כך, אשתמש בסיפורי האישי: נערה חרדית מתבגרת מתחילה לעמוד על דעתה ולתהות על אמיתות, להרהר אחר מוסכמות ולבחון גבולות. אין באמת את מי לשאול ועם מי להתייעץ, אין שום הדהוד בסביבה לאפשרות ששאלות כאלה הן לגיטימיות, וכמובן – שום סימן להימצאותן של דמויות ששנו ופרשו. בעצם, היו כמה סיפורים, על אחת שעזבה והתאבדה, על אחד שיצא וחזר ונעשה חוזר בתשובה מוביל, ועל זו שיצאה ואיבדה את דעתה. אלו היו הסיפורים המוכרים. במחתרת סופר על יוצאים (למעשה, קראו להם "מקולקלים, אבל ממש") שהפכו לחסרי בית, למסוממים, לעובדים בעבודות כפיים קשות ולא מתגמלות, זרוקים אי-שם וסובלים, אוהו – כמה הם סובלים. היוצא המפורסם – כי הוא היה מפורסם – ישראל סגל ז"ל נחשב ליוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל, והנה, אפילו הוא, תראו כמה הוא מתייסר. בעולם החרדי לא מכירים במושג "מורכבות", ובטח שלא ב"זהות מורכבת ואינדיבידואלית". על הרקע הזה, מה הפלא שלקח לי המון-המון זמן להגדיר, לעצמי קודם כול, שאני, כן גם אני, יוצאת? להכיר בכך ולמצוא לעצמי מעגלי תמיכה. אבל אלו היו מותרות, הקשיים היו בסיסיים הרבה יותר. בסמינר לא מכינים אותך לחיים שמחוץ למסגרת העוטפת של הקהילה, והיציאה אז הייתה מאופיינת בקשיי הגירה בלי שום פתרון שיכולתי לחשוב עליו. מאחר שלא תפסתי את עצמי כיוצאת והייתי עסוקה בענייני הישרדות, לא נעזרתי בעמותות שהצהירו שהן מסייעות ליוצאים שההחלטה לעזוב את הקהילה בשלה בקרבם. לצה"ל לא יכולתי להתגייס. הצבא לא ידע אז איך להתמודד עם צעירות וצעירים במצב רגיש כשלי. ביררתי על האפשרות להיחשב "חיילת בודדה", ולפי המידע שקיבלתי הדבר כרוך בפרוצדורה לא פשוטה. נודע לי שאין אפשרות להסתיר מההורים את דבר גיוסי ושאין שום מערך מתאים ומקדם לחיילות עם בגרות במקצועות קודש, ושתהליך ביטול הפטור ייקח זמן וכלל אינו מובטח, ובקיצור – רדי מזה. אחר כך, כשהתחלתי ללמוד, לא יכולתי לקבל מלגות שנועדו לבוגרי החינוך החרדי, כי כבר לא הייתי חרדית, ולא יכולתי לקבל מלגות שבין התנאים לקבלתן היה שירות צבאי. וכך, על אף המוטיבציה העצומה ותאוות הידע והחלום להתברג בעולם האקדמיה, החובות העצומים ופערי ההשכלה והתרבות ניצחו. נשרתי מהלימודים. במוסד אקדמי אחר, שנים ספורות לאחר שנאלצתי להשתעבד כל-כולי לסתימת הבור הכלכלי שנקלעתי אליו בשל היעדר תמיכה, הקושי של סטודנטים יוצאי הקהילה החרדית צד את עינו של ליאור קול, סטודנט ירושלמי לכלכלה וחשבונאות באוניברסיטה העברית, שהיה אז בן 24, נטול כל קשר לעולם החרדי וחסר כל היכרות עם קשיי היציאה. "עבדתי אז באיזו עבודה סטודנטיאלית, והכרתי שם סטודנט נוסף, יוצא החברה החרדית. מובן שהסתקרנתי לשמוע את סיפורו, ותוך כדי השיחה הוא אמר לי שהוא עובד בשלוש עבודות כדי לממן לעצמו את הלימודים. שאלתי אותו אם זה בנוסף על התמיכה שהוא מקבל מהמדינה, והוא שאל אותי, 'איזו תמיכה? על מה אתה מדבר?' בתמימותי חשבתי שכבוגר החינוך החרדי מגיעה לו תמיכה מהמדינה, והוא הסביר לי שמרגע שהוא הוריד את הכיפה הוא כבר לא זכאי לשום תמיכה. נחרדתי מזה". אני מקשיבה לליאור ומחייכת, כי כשהדברים נשמעים מפי אדם שאינו חרדי ושמעולם לא היה חרדי, האבסורד אכן זועק לשמיים והאפליה מומחשת במלואה. אבל אז, בזמנו, כאשר אני הייתי סטודנטית, המציאות המפלה נראתה לי ברורה מאליה, וההתנערות ממני, היוצאת, התקבלה על דעתי בהשלמה עצובה; הבחירה שלי הייתה לצאת, ובין הזכויות שנשללו ממני נמנית גם הזכות להשלמת השכלה ומיגור הפערים שנוצרו מכיוון שנולדתי למשפחה חרדית. סה לה וי. מחיר הבחירה. למרבה המזל, העין החיצונית של ליאור לא ראתה את הדברים באופן הזה. "הבחור שפגשתי אמר חצי בצחוק שהוא והחברים היוצאים שלו משתעשעים במחשבה לתבוע את המדינה, כגורם שהוביל למצבם. 'אז למה אתם לא עושים את זה?' שאלתי, והוא חייך ואמר שזה חסר סיכוי. כאן נדלקתי. 'אתה יודע מה', אמרתי לו, 'תן לי לבדוק כמה דברים. אתה יכול לארגן לי כמה יוצאים לתביעה?' הבחור, עדיין סקפטי, אמר שאין בעיה. הוא יארגן כמה מחבריו". זרע ראשון נזרע בערוגה ראשונה.נפגשים אצל בוז'י
במרחק כמה מסדרונות משם, באותה אוניברסיטה, רעיון דומה הדהד במוחו של משה שנפלד, יוצא שהתגייס לצבא, השלים בגרויות והתקבל למכינה קדם-אקדמית. "קיבלתי מלגות בגלל השירות בצבא. לא הופליתי במלגות אחרות, בגלל שפשוט לא הגשתי בקשה. ראיתי מלגות שמיועדות לחרדים ובכלל לא העליתי על דעתי להגיש בקשה. בשנה הרביעית ללימודים פגשתי בחור שלמד איתי בישיבה. בזמן שאני עשיתי צבא הוא התחתן ולמד תואר בפיזיקה באוניברסיטה הפתוחה, קיבל מלגה מקרן ידידות טורונטו ומלגה מהכולל – במקביל, כמובן. וזהו. הוא הסתדר. רק כשהוא סיפר לי על כך התחלתי להבין שמשהו לא תקין בכל הסיפור הזה". במבט לאחור, אפשר להניח שליאור ומשה, וצעירים נוספים שנפגוש בהמשך, היו האנשים הנכונים במקומות הנכונים ובזמנים הנכונים. התקופה הייתה פוסט מחאת 2011, אקטיביזם חברתי היה הדבר החם ביותר, ובזכות פורום היוצאים בפורטל תפוז (ז"ל) יותר ויותר בוגרי החינוך החרדי הכירו זה את זה, יצרו מעגלי תמיכה, שותפות ושיח, דיברו על האתגרים, הכאבים, הניצחונות הגדולים והקטנים, ההתמודדויות בצבא, באקדמיה ובתעסוקה. ההסתרה של היציאה הלכה והתפוגגה. אם בעבר מפגשי הפורום נערכו תחת מעטה חשאיות וכל המשתתפים נשבעו לשמור על סודיות גמורה, באותן שנים האווירה השתנתה והיוצאים הפסיקו להתחבא. גולת הכותרת הייתה מפגש שנערך בבית הספר לאומנויות "מנשר". אז, לראשונה, התקיים אירוע פומבי של יוצאים. בלי הסתרות, בלי כתובת עלומה שנמסרת רגע לפני תחילת האירוע, בלי חשש מחרדים שיבואו לפוצץ את המפגש ובלי לאסור על צילומים באירוע עצמו. השטח בעבע. המהפכה החלה. ובחזרה למסדרונות האוניברסיטה העברית. שנפלד, שהיה מעורב עמוקות בהווי היוצאים והכיר רבים מהם, מסביר שהרעיון להתאגד לעמותה עלה באמצע שנת 2012, והתנהל למעשה בכמה צירים. "בציר אחד שלמה פשקוס, אז כלכלן במשרד האוצר, מחליט לפעול למען היוצאים. כששלמה היה סטודנט הוא היה פעיל בתא אופק, והעיסוק בעניינים חברתיים כבר היה טבוע בו. בעקבות פקיחת העיניים הקולקטיבית גם הוא הסיק שזה לא בסדר שמפלים אותנו. הרעיון של שלמה היה לפקוד יוצאים למפלגות, וכך, כשיהיה לנו כוח פוליטי, נוכל להגיע לח"כים ולהתחיל לפעול. הוא פנה אליי מכיוון שאז ניהלתי את הפורום בתפוז והכרתי לא מעט יוצאים. ואכן, יצאנו למבצע התפקדות מהיר. מהיר כי תוך זמן קצר השגנו פגישה עם בוז'י הרצוג, אז חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה". לפשקוס ושנפלד, מארגני הפגישה, היה חשוב שיגיעו אליה כמה שיותר יוצאים. הם הפיצו את דבר הפגישה ברחבי האוניברסיטה והדהדו אותה ברשתות החברתיות. וכך ליאור, שכאמור באותה עת פעל כדי לגייס יוצאים ותורמים לטובת תביעה ייצוגית נגד המדינה בגין הזנחת חינוך, חבר ליוזמה המתגבשת, וב-27 ביוני 2012 כולם הגיעו, חדורי מוטיבציה ורצון לשנות, לפגישה ההיסטורית עם הח"כ. בין 50 היוצאים שהגיעו למפגש היה יוצא צעיר ולבוש מדים, יוסי קלאר. קלאר שירת אז ביחידה לגיוס חרדים. "הייתי במדור שאחראי על כתיבת המדיניות לשילוב חרדים", הוא משחזר, "משמע, הייתי במדור שאחראי למעשה על אפליית היוצאים בצה"ל. הייתי חתום על המדיניות שקבעה מתי חייל מודח משח"ר (מסלול שילוב חרדים. ר"ד), ואפילו בסוף השירות שלי אני זה שחתם על הדחות כאלה". קלאר, לדבריו, לא חש דיסוננס. "הבנתי מה דרישות המערכת והנחתי את האנשים לפעול בהתאם. לחבר יוצא שרצה להגיע למודיעין יעצתי לחבוש כיפה, ועדכנתי אותו שבעוד כמה חודשים אדיח אותו ממסלול שח"ר, והוא ימשיך במסלול רגיל. ליוצאים אז לא הייתה אפשרות להתגייס למודיעין, האופציה הזאת הייתה שמורה לחרדים בלבד. כשהתחילה ההתארגנות נגד אפליית יוצאים, היה לי ברור שאני רוצה להשתלב בזה. התחלתי להציק למפקדים שלי, הסברתי להם שזה לא הגיוני מה שקורה, למה חייל שמוריד את הכיפה מאבד אוטומטית את כל הזכויות שלו. מה הקשר?"יוצאים עם נתונים
המפגש עם חבר הכנסת הרצוג היה מוצלח. בסיומו ביקש הח"כ מהמארגנים להגיע אליו לפגישה מעשית יותר. "הגענו והוא התחיל לשאול שאלות ענייניות. כמה יוצאים יש? אילו תוכניות יש לחרדים שיוצאים לא נהנים מהן? במה בדיוק מתבטאת האפליה בצבא ובאקדמיה? אילו פערי השכלה ספציפיים יש ליוצאים? שאלות כאלה, בסיסיות למדי. ואז הבנו שלמעשה אין חומר. אין לנו נתונים מדויקים", נזכר שנפלד. "וכך, במקום להתכונן למבחנים של סוף התואר, ישבתי והכנתי נייר עמדה. קראתי, חקרתי, מצאתי מקורות, חפרתי בנתונים, בדקתי בנתוני הלמ"ס ובאתרים של קרנות ומכללות ואוניברסיטאות. לבסוף הגעתי לנייר עמדה מסודר וממצה שאנשים קראו, הזדהו והבינו את הצורך בשינוי". בדיעבד, שאלותיו של הח"כ הקשוב, שלימים מונה לנשיא המדינה, הניחו את אחד היסודות המרכזיים של עמותת "יוצאים לשינוי" – התבססות על נתונים.יוצאים לשינוי משקיעה רבות במחקר על תופעת היציאה מהמגזר החרדי והבנתה וכן בהנגשתה לתקשורת בישראל ובעולם, מתוך ההבנה כי כדי ליצור מענים הולמים, חשוב להבין לעומק את הצרכים, ולאחר מכן להנגישם לכלל האוכלוסייה. (מתוך אתר "יוצאים לשינוי", אזור "מחקר ותקשורת")
מאחדים כוחות
"במקביל להתארגנות לקראת הפגישה ההיסטורית עם בוז'י, ישבה באבולעפיה ביפו קבוצת אנוסים (אנשים החיים בחברה החרדית ושומרים בפומבי על אורח חיים חרדי, אך אינם מאמינים בדרך חיים זו. ר"ד), וחגגה על ערמת פיתות ודברים לא כשרים נוספים", ממשיך משה לתאר. "זה היה בפסח. בשולחן ליד ישבה העיתונאית והבימאית ענת גורן, ואחרי לבטים רבים היא ניגשה אליהם וביקשה להבין את פשר העניין, איך ייתכן שיושבים פה חרדים ואוכלים חמץ. הם הסבירו לה על מציאות חייהם ועל תופעת האניסות, והיא – התפוצץ לה המוח. בו ברגע החליטה לצלם על כך סרט דוקומנטרי וביקשה לשמור עימם על קשר. היא חיברה אותם לאנשים שלה, וככה גם הם התחילו לפעול למען היוצאים. בציר הנוסף – ליאור קול מנסה לקדם את עניין התביעה ההמונית. בוז'י קישר אותנו לקרן החדשה לישראל, ושם פגשנו את החבר'ה האנוסים מהמסעדה ביפו, והתחברנו כולנו למיזם משותף. הדברים התגלגלו לאיטם, היינו סטודנטים, והחבר'ה האנוסים בעלי משפחות. אבל התקדמנו. בסופו של דבר קיבלנו מהקרן סכום ראשוני, ובמרץ 2013 הוקמה העמותה". אחת היושבות בשולחן הפיתות המפורסם הייתה בת אדלר, שבאותה תקופה נאלצה לשמור על חזות חרדית בשל מאבק גירושין ארוך וחששהּ לאבד את בנה. בת מספרת על ילדות חרדית רגילה וחסרת תהיות אמוניות. "מבחינתי, היה ברור שיש מסלול חד-סטרי, לא היו שאלות. בגיל 19, אחרי כמה פגישות קצרות, התחתנתי ודי מהר הגיע ילד ראשון. אף פעם לא האמנתי באלוהים", היא אומרת ועיניי שלי מעט נפערות. "זאת אומרת, אמונה לא הייתה חלק מהחיים שלי", היא ממהרת להסביר, "אלא יותר המשימות שצריך לבצע, הדברים שצריך לעשות כחלק מהמרקם החברתי. לא חשבתי הגות". נקודת המפנה של בת התחוללה בעקבות משבר חריף בזוגיות. "בדיעבד, הגילויים הקשים שגיליתי והגירושין המאוד לא פשוטים שעברתי היו הדבר הכי טוב שקרה לי. חטפתי את הבעיטה שהייתי צריכה לחטוף כדי להעיף את החיים שלי קדימה". בת התמודדה עם לחצים אדירים מבית ומחוץ עד שהצליחה להיחלץ מהקשר המזיק. תוך כדי תהליך היא עברה מסע פנימי לגילוי מחדש. "רק אחרי שהוא עזב את הבית באופן סופי התחלתי לשאול את עצמי שאלות. למשל, למה אני בעצם לא מדליקה אור בשבת, הרי אני לא חושבת שיש אלוהים ואין עכשיו אף אחד בבית שיראה שאני מדליקה אור, אז למה לא להדליק? השאלות האלה מעולם לא צפו, כי התנהגתי כמו שהחברה סביבי דרשה ממני, וזה היה בסדר מבחינתי. הפעם הראשונה שבה התאפשר לי באמת לחשוב על הדברים התרחשה כשהייתי, לראשונה בחיי, אני מול עצמי בלי הורים, בלי אחים, בלי בעל".מה יוצאים צריכים?
בתקופה שבת טורטרה בדיונים ארוכים ומתישים בעניין הגט, תוך שהיא מגבשת לעצמה את זהותה החדשה ורוקמת תוכניות לחיים שלאחר הגירושין, היא ניהלה את פורום "חרדים בעל כורחם" בפורטל תפוז, ויזמה מפגשים של נשים וגברים כמוה, חרדים בתחפושת. מה היה החיבור הרעיוני שלך עם יוזמת "יוצאים לשינוי", שאז עוד הייתה רק רעיון במוחם של כמה אנשים? "החבר'ה שהתחברתי אליהם ואני הרגשנו שיש משהו לא תקין בתהליך היציאה כפי שהיה באותה תקופה. הרבה יוצאים התנהלו ממקום מתמסכן, וכזה שלא לוקח אחריות על הבחירות שלו. ולנו, כמי שמתמודדים עם הבחירה ומשלמים עליה מחיר גבוה מאוד, זה הפריע. דבר נוסף, הייתה לנו בעיה עם הסיוע שהיה מוצע אז, שהוא כלל בעיקר מעין קהילה חליפית לקהילה שהיוצאים עזבו, ולא היה שם דגש על מתן כלים לחיים עצמאיים. ולתפיסתי – זה מה שחשוב, וזה מה שקסם לי ביוזמה של יוצאים לשינוי. הרעיון הוא לתת חכה, לא להאכיל בדגים". בת רואה קשר ישיר בין התנהלות חרדית טיפוסית ובין הסרת אחריות. "יש משהו בחינוך החרדי ובהתנהלות החרדית שמוריד מאנשים את הדאגה האישית לגורלם, ולרבים זה מאוד נוח. אלוהים דואג לנו, הקהילה דואגת לנו, הרב דואג – חיים קלים ומתגלגלים. אנחנו רצינו לייצר מצב שלאנשים יש כלים להטיס את החיים שלהם קדימה. לדוגמה, אני רציתי ללמוד לתואר ולא יכולתי כי לא הייתה לי תעודת בגרות. האפשרויות שלי היו לעבור מסלול ארוך של השלמת בגרויות, או לחכות לגיל 30 וללמוד במכינה. רצינו שיכירו במצב של בוגרי החינוך החרדי ויקימו מכינות ייעודיות שאפשר להתקבל אליהן לפני גיל 30. רצינו שתהיה הכרה בצרכים הספציפיים של יוצאים, ושהסיוע יהיה יעיל באמת. ואז, כשפגשנו את פשקוס ואת ליאור ואת שאר החברים – זה היה בינגו. כולנו דיברנו באותה שפה, כולנו חלקנו אותן תובנות". החבורה התאחדה במטרה לפעול לקידום מה שנקרא לימים "תביעת הליבה", וכן כדי להניע תהליכי שינוי בתוך המערכות השונות: הצבא, האקדמיה ושוק התעסוקה. לראשונה בתולדות המדינה, יוצאי החברה החרדית התאגדו, הרימו ראש ותבעו זכויות בריש גלי, תוך הדגשת היתרונות שלהם כיוצאים והתועלת שהם מביאים לחברה הישראלית הכללית. "בגין התרשלות המדינה סיימו התובעים את לימודיהם כשברשותם ידע בסיסי בלבד במקצועות חיוניים, אולם לאחר שבגרו התברר כי חסרים להם הכלים הנדרשים לרכישת השכלה ומיומנויות אשר יאפשרו להם לעמוד על רגליהם ולהשתלב בהצלחה בחברה הישראלית" (מתוך "תביעת הליבה" שהוגשה לבית המשפט המחוזי בשנת 2015). "יוצאים לשינוי הוקמה במטרה לשנות מדיניות, ולא כמקום שמעניק מענים מסוג רווחה", מחזק שנפלד. "יותר מכך, המשפט הקבוע שלנו היה 'המטרה העיקרית של יוצאים לשינוי היא שהעמותה תיסגר'. שנצליח לשנות את המציאות עד כדי כך שכבר לא יהיה צורך בעמותה. ככה פעלנו לאורך כל הדרך, עד שנדב (רוזנבלט, מנכ"ל העמותה כיום. ר"ד) ואיציק פשקוס, אח של שלמה, הגיעו עם הרעיון לפתח את תחום הסיוע הפרטני ולספק מענים קהילתיים. היו דיונים ארוכים מאוד, ויכוחים של ממש, בנושא. יוצאים לשינוי, ביסודה, לא חשבה לגעת בתחומי פרט וקהילה, אלא לפעול לשינוי מדיניות. ואכן, כמה חברי ועד פרשו בעקבות ההחלטה להרחיב את תחומי יוצל"ש מעבר לפעילות המאקרו". תובעים ליבה הסיקור התקשורתי העצום והעיסוק הציבורי בתביעה של העמותה הצעירה אינם ברורים מאליהם. המייסדים בחרו, במודע וגם בהמשך הדרך, שלא לשים בחזית המאבק סיפורים אנושיים קורעי לב על התמודדות עם ניתוק מהמשפחה וקשיי התאקלמות גרפיים מדי, אלא לדבר על מהות, על אפליה ועל צורך בשינוי מדיניות. מדובר בריקוד עדין במיוחד שכולל ניסיונות ליישוב בין אינטרסים מנוגדים. בסופו של דבר, היוזמה המקורית והבועטת משכה תשומת לב רבה וסוקרה בהרחבה בכלי התקשורת הכלליים וגם באתרים חרדיים.
חרף הפערים – אחים אנחנו!
השינוי שחוללה העמותה מתפרש למישורים רבים, לא רק פעילות לשינוי מדיניות, לא רק תחום פרט וקהילה הולך ומתפתח, לא רק העלאה למודעות הציבורית אספקטים נוספים של יציאה, אלא גם דחיפה לשינוי מנטלי שנוגע למרקם היחסים העדין בין יוצאים לחרדים. "אחד הדברים החשובים שיוצאים לשינוי עשתה בעשור החולף הוא לגרום לעולם להבין שיוצאים הם לא אנטי חרדים", אומר יוסי קלאר. "היציאה היא דבר שעשינו למען עצמנו, ולא נגד אף אחד. אנחנו בקשר עם האחים והאחיות שלנו, אנחנו אוהבים את המשפחות שלנו, ואנחנו לא נגדם. התנערנו מהתפיסה הרווחת שיציאה היא אקט פוליטי ומתריס. מבחינתי, יוצאים לשינוי היא ארגון חרדי. פילוסופית אפשר להתווכח על הקביעה הזאת, אבל עובדתית היא נכונה. חרדים הקימו את יוצל"ש, חרדים עובדים ביוצל"ש והלקוחות שלנו הם חרדים. אין לנו לקוחות חילונים. אז מה אם אנחנו לא נראים כמו חרדים? מלבד זאת, הרי ברור שגם המשפחות שלנו נהנות מפעילות העמותה, שבזכותה הילד שיצא יכול למצות את הפוטנציאל שלו ופחות סובל בתהליך היציאה. יוצאים וחרדים הם לא אויבים – הם אחים. והשינוי הספציפי הזה, שיוצל"ש היא חלק אינהרנטי בו, מורגש בשטח; אם במפגשים של הורים חרדים וילדים יוצאים, אם במעגלי שיח ואם בפעילויות נוספות שמתרחשות באופן מוצנע יותר".
רוקמים נרטיב חדש
הקו הפייסני שמובילה העמותה, לצד הדגשת היציאה כסיפור הצלחה מעוררים תרעומת בקרב חלק מהיוצאים. האבות המייסדים של "יוצאים לשינוי" מודעים לכך ומסרבים להתנצל או לסגת מעמדותיהם. "יש מצב שהעמותה לא מתאימה לכל היוצאים, וזה בסדר גמור. 'ברוך השם', יש היצע של עמותות וארגונים, ויוצאים שלא מזדהים עם הקו של יוצל"ש יכולים למצוא לעצמם בית חם במקום אחר", אומרת בת, ומציינת שלדעתה העמותה התרחקה מעט מהכוונות המקוריות שהיו בעת ההקמה, וכבר אינה מתמקדת רק במתן כלים שיאפשרו ליוצאים סלילת דרך עצמאית. "הפוקוס שלנו מההתחלה היה להדגיש את הכוחות האדירים של היוצאים, להוכיח שאפשר להצליח למרות תנאי פתיחה קשים", מסביר ליאור קול, שמשמש כיום חבר בוועד המנהל ומייעץ לעובדי העמותה במגוון תחומים. "מן הסתם, ככל שגדלנו כעמותה התחלנו להכניס עוד ועוד פעילויות, דברים שקשורים יותר לענייני רווחה והיו רחוקים מאיתנו בעבר. אבל הקו הראשי בשום אופן לא השתנה. אנחנו רוצים להעצים את היוצאים, והדגש ימשיך להיות על סיפורי הצלחה והתמודדות מוצלחת, ופחות על הקשיים והכישלונות". לפי משה שנפלד, שאף הוא מעורב עמוקות בפעילות העמותה גם היום, הטענות נכונות בחלקן, אבל ביוצאים לשינוי יש מקום לכולם. "יש פה מתח מובנה. שהרי מעצם הגדרתם, מובילי תנועה חברתית הם אליטה, וככאלה – ייטו להדגיש את הדומה להם. עם זאת, יוצל"ש תמיד ראתה בעצמה נציגה של כלל היוצאים והתאמצה לייצגם נאמנה. זו שאלה קשה, איך מעבירים מסר שמעודד כל אדם למצות את יכולותיו, בלי ליצור רושם שמצופה ממנו להגיע לסטטוס חברתי זה או אחר. אני יודע שעוד לא מצאנו את הנוסחה, אבל אנחנו בוודאות מנסים". "גם אני ער לביקורת", מציין יוסי קלאר, ששימש במשך שנים בתפקידי מפתח בעמותה וגם היום הוא פעיל ומעורב בה. "ומבין שיש יוצאים שתופסים את יוצל"ש כמי שמנסה להכתיב מיהו היוצא הנכון ומיהו היוצא המוצלח, בזמן שיש כל מיני סוגים של יציאה. זה נכון. אנחנו מאדירים יוצאים שהגיעו רחוק באקדמיה, שקוצרים הישגים בצבא ובתעסוקה, ופחות מפנים זרקור לעבר אנשים שהקשיים שלהם הישרדותיים יותר. אנשים אומרים שאנחנו מתעסקים בעוגות בזמן שיש יוצאים שזקוקים ללחם. במובן מסוים אני מסכים עם הביקורת הזאת, אך חושב שלא הייתה לנו ברירה, ועדיין אין לנו ברירה. חשוב להזכיר באיזה אקלים צמחה יוצל"ש. התחלנו לפעול בזמנים שהייתה תדמית אחת של יוצאים, והיא של נחשלות, של כישלון, של מסכנות, של אובדנות ותלישות. יוצאים התביישו להודות שהם יוצאים, כדי לא להיות מזוהים עם התדמית הזאת. כדי לתקן את המצב המאוד לא אידיאלי הזה היינו צריכים למשוך את החבל לצד השני, ואפילו באגרסיביות. להראות שיש צד אחר, מואר יותר, של היציאה".יוצאים לשינוי - מילים אישיות


המודל האגוצנטרי
גאווה

מורה נבוכות

אני אתעלה מעל כל זה
אקטואליה

נביא הזעם חסר השיוך – או בבואת הקונפליקט הישראלי?

ביום שאהיה ראשת הממשלה
תחקירים

חרדים כחול לבן







בחרתי לא להביא ילדים
ענייני השעה

נביא הזעם חסר השיוך – או בבואת הקונפליקט הישראלי?

חרדים כחול לבן






בית מדרש

מעבדות לחירות
הטור פורסם לראשונה בגיליון המודפס של "התקופה".

חולת אהבה
[1] תוספתא, סנהדרין יב, י. [2] תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין דף קא ע"א. [3] משנה, ידיים פרק ג משנה ה. [4] אין מקור. אהבה שמרגישה מקודשת אינה צריכה אישור.
ספרים חדשים

חרדי וטוב לו




מגדלור

הכהן הגדול של האהבה והייאוש



שאלה טובה - הפודקאסט

פודקאסטים
הבגד עושה את האדם?
איך מאפשרים ליוצאות ויוצאי החברה החרדית לגלות את הסטיילינג האישי שלהם? שאלה טובה!
תמי מונטאג, צלמת וסטייליסטית יוצאת החברה החרדית, מספרת על המשמעות הגדולה שנמצאת דווקא בפרטים הקטנים.
https://open.spotify.com/episode/5bOaGyZAjZGLnhEAOMAvBu?si=3827649629f2462e











צבא

ציונות, זיכרון ומה שביניהם
משפחה

"הדרך שלי, לקבל ולהכיל, היא עדיין חריגה" שרה הורביץ בריאיון נוטף תקווה

שטחיות אאוט – מורכבות אין
בעקבות כותבים

כותבים בעקבות סופרים

בעקבות זלדה
הטור פורסם לראשונה במהדורה המודפסת של "התקופה" פסח תשפ"ג (מרץ 2023)
מבית אבא

בשדה המוזיקה החסידית – לזכרו של היוצר מיכאל שניצלער ז"ל

שרה שנירר | מייסדת בית יעקב וממחוללות הפמיניזם האורתודוקסי
המיתוס והפער
השעה שעת לילה מאוחרת. השקט הקסום ביער ירושלים מופר באחת. קבוצת בנות עשרה, מהטובות בסמינר, עליזות ושובבות, נכנסת אל היער. אחת הבנות מצוידת בגיטרה, חברתה בחליל צד. וכך, הרחק מעין כול, מתחילה המסיבה. הבנות לא מסתפקות בשירה ובזמרה, אלא יוצאות במחול. הריקודים הסוערים, מלאי שמחת הנעורים, נמשכים עד קרוב לעלות השחר. קיומו של האירוע הובא לידיעת ההנהלה הרוחנית של הסמינר, ואחת המורות הכבודות פנתה אל החוגגות ברוב כעס וחמה: “מה שרה שנירר הייתה אומרת על החרפה שאירעה? בשביל זה היא הקימה את בית יעקב? בשביל ריקודים והוללות? לאן עוד נגיע?" הממולחת שבחבורת התלמידות לחשה בקול: "אם שרה שנירר הייתה כאן, היא הייתה מצטרפת אלינו”. הארכיון מגלה שהתלמידה צדקה. על פי עדותה של נערה מהראשונות שהתחנכו ב"בית יעקב", חגיגות ט”ו באב – חג ריקודי העם המעורבים מימי המשנה – נערכו יחד עם שרה שנירר ביערות ליד סקאווה, הסמוכה לקראקוב. המסיבה כללה הליכה ביער לאור ירח ונאום של שרה שנירר ושל אחת התלמידות־מדריכות. הנואמת טענה בפאתוס ש”חג ט”ו באב שייך לנו, הנשים”. לאחר מכן פצחו הבנות בשירה ובריקודים. עוד על אירוע יוצא דופן זה ראו ברשומתה של נעמי זיידמן, "התחייה הפמיניסטית של ט"ו באב", באתר "הספרנים" – בלוג הספרייה הלאומית.מי את, שרה שנירר?
הקאנון החרדי צנזר חלקים מהותיים ורבים מחייה ומפועלה של שרה שנירר, יומניה המפורסמים נערכו באופן מגמתי. מהיומנים המקוריים עולה דמות שונה מזו שמנסים להציג בבתי הספר החרדיים. את מה שלא מספר היומן השלימה לי תלמידה אחת אדיבה, בריאיון שערכתי עימה לפני שנים מספר. פניה הטובות ואדיבותה של אותה תלמידה חביבה ונעימת סבר לא ימושו מזיכרוני. מלבד הריאיון איתה וכתבתה של סוכצ'בסקי־בקון במקור ראשון, שנעזרתי בה רבות בכתיבת מאמר זה, הסתמכתי גם על ספרה המיוחד של פרופסור נעמי זיידמן, שהיא בוגרת "בית יעקב" בעצמה: שרה שנירר ותנועת בית יעקב, מהפכה בשם המסורת. צירוף הדברים מעלה את התמונה הבאה: שרה נולדה בקראקוב למשפחה חסידית ענייה, אשר מנתה עשרה ילדים. בשל העוני העצום נאלצה שרה לעזוב את בית הספר ולעזור בכלכלת הבית, אך התחננה להוריה שייתנו לה להשלים את בית הספר היסודי. הוריה הסכימו. את השכלתה הגבוהה נאלצה שרה לרכוש באופן אוטודידקטי. שלטונות פולין הרשו לבני המעמד הנמוך להשתתף בהרצאות בתור שומעים חופשיים, והנערה הסקרנית ניצלה את זה היטב. היא הקפידה להשתתף במסלולי ההרצאות האלו על תרבות גרמנית, על שירה ומחזות. רעיונות על מעמד האישה החלו לעלות בפולין הנחשלת, ושרה ינקה רעיונות אלו מפי מוריה הנוכריים. כבר באותם הימים התבשלו בה דעותיה הפמיניסטיות. בהיותה בת 20 כתבה ביומנה: “האידיאל שלי, אי־שם במעמקי נשמתי, הוא רק לעבוד למען אחיותיי! […] לו הייתי יכולה לשכנע אותן יום אחד מה המשמעות של להיות אישה יהודייה אמיתית, לא רק למען האימהות שלהן או מפחד מאבותיהן, אלא רק מתוך אהבה גדולה לבורא עצמו […] לו הייתי יכולה לחיות עד שאיהנה לראות את תורתי נכנסת לבתים של אותן נערות יהודיות […] האם אני יוצאת מדעתי? […] איך אנשים היו צוחקים עלי, איך הם ידברו עלי!? איזו ילדה חסידית מטופשת!" בהיותה נערה רווקה, חופשייה מעול בית ונישואין, השקיעה שרה זמן רב בלמידה ובביקורים בתיאטרון הפולני. התרבות הפולנית הייתה ספוגה בעורקיה. שיריו של אדם מיצקביץ’ ויוליוס סלובצקי היו שגורים על לשונה. הוריה של שרה התקשו למצוא לה שידוך, בשל מראהּ הלא-חינני. היא נולדה עם שפה שסועה והרופא תפר את שולי השפה בגסות, דבר שכיער את פניה. בהתקרבה לגיל 30 (!) השיאו אותה הוריה לבחור חסידי בינוני בשכלו. הנישואין לא עלו יפה, שרה לא הייתה מוכנה להסכים עם תפיסת הנישואין הפטריארכלית שעל פיה מקומה של האישה – ולא משנה כמה היא חכמה ומוכשרת – הוא בין התנור לכיריים, כולל כיבוס בגדי הבעל וטיפול בעדת ילדים. היא דרשה וקיבלה גט מבעלה. חזון מאוד לא נפוץ באותה תקופה ובאותה קהילה. מאז דבק בשרה כינוי הגנאי המשפיל “די גיגעטע” – הגרושה. בימים ההם היה כינוי זה אות קין נצחי על מצח האישה.מצב החינוך וההתייחסות הרבנית לכך
בתקופת עלומיה של שרה מצב היהדות היה בכי רע. פריקת העול ההמונית לא פסחה גם על בתיהם של הרבנים הגדולים ביותר. די אם נציין את ילדיו של רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב – ה”שם משמואל" שהפנו עורף ליהדות בבוז,[1] או שנקרא את זיכרונותיה של איטה קאליש־קמינר, בתו של האדמו”ר מוורקא־אוטבוצק, שכתבה על חבריה הרבים וחוג ידידיה שכלל בתוכו את מיטב בניה של היהדות הנאמנה.[2] הרבנים אומנם היו עסוקים בסכסוכי חצרות, במריבות שוחטים ובמאבקי שליטה, אך היו גם ניסיונות להציל את בני הנוער, בין השאר באמצעות הקמת ישיבות בליטא, בפולין ובהונגריה. שונה היה המצב בקרב הנערות; התפיסה המסורתית גרסה ש"מוטב יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים". תוצאות התפיסה הזו היו אסון קולוסאלי. שיעור המרות הדת והחילון נסק באופן תלול. כשהייתה שנירר בווינה, היא נחשפה לרעיונותיו המהפכנים של הרב שמשון הירש, מרבני הנאו־אורתודוקסיה המפורסמים. הרב הירש העביר את נקודת הכובד מעיסוק מופרז בתלמוד ופלפוליו לעיסוק בעקרונות היהדות, לימוד תנ"ך ומדעים ומתן שוויון לנשים. בבית הכנסת שייסד בפרנקפורט היו 550 מקומות לגברים, ו־350 מקומות לנשים. רעיונותיו של הירש וחדשנותם מצאו חן בעיני האישה המשכילה והמהפכנית. בפיקחותה הבינה היטב כי שיטת החינוך הישנה לא תחזיק מעמד מול גלי החילון, אך ידעה שבלי הסכמה רבנית לא תוכל לפעול כלל. לשם כך השתמשה שנירר בברכה שנאמרה לה על ידי רבי יששכר דוב מבעלז, כהסכמה לפעילותה. היא קיבלה גם הסכמה שבשתיקה מהאדמו"ר מגור, ועידוד גלוי מהחפץ חיים. חשוב לציין שחסידי בעלז השמרניים לא הסכימו עם רעיונותיה, וגם אחר כך, כשנפתחה בבעלז רשת בתי חינוך לבנות, שמה היה "בית מלכה", ולא "בית יעקב". מלבד רבנים אלו, רוב רבני הונגריה לחמו ביוזמה בכל הכוח. ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש כינה את הרשת "בית עשו" – בהיפוך מכוון לשמה של הרשת, "בית יעקב". במקומות רבים ספגה שרה זריקות אבנים. אבנים אלו לא נזרקו על ידי הבונדיסטים, אלא על ידי יהודים קנאים וחמי מזג. באחת מעיירות הונגריה לחם רב העיר נגד הכנסת רשת "בית יעקב" לקהילתו. לאחר שנתיים הוא נכנע, אלא שמחיר התנגדותו הראשונית היה כבד. כ־70 נערות מבנות העיירה פרקו עול. הצלחתה של שרה בהקמת מוסד הלימודים לבנות עוררה את מפלגת "אגודת ישראל". עד אותה תקופה לא הייתה במפלגה כל מודעות לצורכי הנשים. לצורך המחשה, אציין דוגמה מובהקת לכך. באמצע שנות ה־30 קיבלה מפלגת אגודת ישראל כרטיסי עלייה לארץ (סרטיפיקטים) מאת הסוכנות היהודית. על פי הנחיותיו של האדמו"ר מגור, הסרטיפיקטים ניתנו לגברים בלבד. בנות "בית יעקב", שכבר הפכו לקבוצת בנות פעילה, לא הסכימו לגזרה זו. הן השוו את מאבקן למאבק ההרואי של בנות צלפחד, שרצו נחלה בארץ ישראל ולא חששו להתעמת עם משה רבינו. כך אף הן, נחושות בדעתן ולא מוכנות להיות כנועות לתכתיבי הממסד הרבני המפלה ביודעין בין גברים לנשים. כדי שלא ייוותר רושם שתנועה מבורכת זו מנוהלת על ידי אישה בלבד, פעלו עסקני אגודת ישראל וחיתנו את שרה בשנית, עם יצחק לנדא. נישואין אלו התקיימו על הנייר בלבד. בפועל, הפעילות התנהלה מביתה של שרה כמו לפני נישואיה. בנות היו ישנות עימה בחדרה. אחותה הייתה דואגת לארוחותיה. גם במודעות הפטירה שיצאו אחר מותה הטראגי בקיצור ימים, נכתב רק שם המשפחה "שענירער" ולא הוזכר השם "לנדא" אף לא ברמז. אחרי מלחמת העולם השנייה, שמחקה כמעט את כל יהדות אירופה, פעלו בוגרות "בית יעקב" להקים בתי ספר לבנות. אולם כחלק מכתיבת ההיסטוריה ושכתובה על ידי הממסד החרדי, גם דמותה של שרה שנירר הפכה לאייקון המסמל חינוך לצניעות, לשמרנות ולהסתגרות מפני העולם החיצון, על אף שכאמור אין כל קשר בין דמות אייקונית זו למציאות.[1] להרחבה על כך ראו: י"י טרונק, פוילן: זכרונות און בילדער, חלק ז, ניו יורק: אונזער צייט, 1953, עמ' 201–217. להרחבה על דמויות של יוצאים ויוצאות נוספים ממשפחות מיוחסות בתקופה ההיא, ראו: דוד אסף, נאחז בסבך, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו, עמ' 331, הערה 54. [2] איטה סיפרה את סיפור חייה בספרה אתמולי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
ביקורת טלוויזיה

אומץ או אונס?
חגי ישראל
שברים - תרועה

וכל המרבה הרי זה משובח?
OCD על שום מה?
"Obsessive-Compulsive Disorder" או בעברית "הפרעה טורדנית כפייתית", היא הפרעה המאופיינת במחשבות טורדניות חוזרות ונשנות כמו "האם נעלתי את הדלת?", "האם שטפתי ידיים כראוי?". פעולות שקשורות לדת יכולות להיות חזרה שוב ושוב על תפילה, או נטילת ידיים מספר פעמים, במטרה לקיים את המצוות כהלכתן. לא נציג כאן את כל הקריטריונים של ההפרעה, אך חשוב להבין כי לפי הספרות המקצועית, כדי לאבחן הפרעת OCD ההתנהגות צריכה להיות מוגזמת ולא נורמטיבית ביחס לסביבה שבה האדם חי, באופן שמעורר אצלו תחושת מצוקה. בהקשר הדתי, ההפרעה מאופיינת בשני היבטים מרכזיים: האחד, חשש מפני האל, והשני, חשש מפני חטא. הבה נתבונן בכמה מקרי מבחן, המגולמים בכמה דמויות מהקהילה הליטאית: הרב חיים, שחווה סיפוק רב מדקדוק בהלכה, הבחור שמואל, ששואף להיות רב בישראל וחושש מאוד מלהיכשל בדבר הלכה, והאישה רבקה, שעושה רצון בעלה ומקפידה מאוד על הלכות טהרת המשפחה. הרב חיים (50) למד את כל הלכות "אורח חיים" (ספר שמרכז הלכות הנוגעות ליום-יום) ישר והפוך, ושואף לקיים את כל המצוות כדת וכדין. הוא נמשך במיוחד להלכות נטילת ידיים, ואף הוציא ספר הלכות עב כרס בנושא. טרם נטילת הידיים הוא בודק כי כפות ידיו נקיות מכל מה שעלול לחצוץ בינן לבין המים. לא פלסטר, לא דיו, לא עצם זר דק שנדבק בין האמה לקמיצה, ואפילו לא זיעה או לחות. בספרו הוא טוען כי הלחות חוצצת בין היד למים. בכל פעם שהרב חיים מגרד בראשו הוא ממהר לשטוף ידיים, כפי שכתוב בהלכה: "מי שחיכך בראשו צריך לחזור וליטול ידיו". כשתלמידו שאל אותו מדוע הוא נוטל את ידיו פעמים כה רבות באמצע הלימוד, הוא השיב: "אני כל כך שקוע בסוגיה ואיני זוכר אם נגעתי בראשי או לא, לכן עליי להחמיר וליטול ידיים". הוא מחנך את בני ביתו לדקדוק בהלכה, ומסביר שוב ושוב כמה חשוב להקפיד על קלה כבחמורה. בבית הכיסא הוא מנקה את עצמו היטב-היטב, ולעיתים יכול לשהות שם כשעה. הוא קונה נייר טואלט בצבע לבן בלבד, כיוון שרק כך הוא יוכל להיות בטוח כי גופו נקי. כפי שדורשת ההלכה. החג המועדף על חיים הוא פסח, החג שדורש התעסקות רבה והקפדה מופלגת. שלושה חודשים לפני כניסת החג הוא ובני ביתו מתחילים בביעור החמץ מהבית, מנקים את החדרים, מכבסים כל מה שאפשר לכבס ושופכים מים מהולים באקונומיקה בכל חור, חוץ מאשר בשקעי החשמל. הכללים בפסח בביתו של הרב חיים ידועים לכול: טרם הכניסה למטבח יש לשטוף ידיים היטב. את המצות אוכלים מתוך שקית, כדי שהלחות של הידיים לא תרטיב אותן חלילה והן יחמיצו, וגם כדי שלא ינשרו פירורים אל הצלחת או על השולחן. רוב המצרכים הכשרים לא נכנסים לבית, בגלל חילוקי הדעות בין הרבנים בעניין כשרותם המהודרת. בכל שנה הרב חיים מעדכן את הכללים ומוסיף אמצעי זהירות שמטרתם להימנע ככל האפשר מאיסור "בל ייראה ובל יימצא". שמואל (16.5) הוא נער שמקפיד אף הוא על קלה כבחמורה. בניגוד לרב חיים, שמואל סובל ממחשבות טורדניות. בתפילת שמונה-עשרה, אשר במהלכה אסור לחשוב מחשבות שאינן קשורות לתפילה, הוא נזרק לעולמות אחרים, חושב על הא ועל דא, ומבקר את עצמו על כך. הוא מנסה לנטרל את המחשבות באמצעות מחשבות על דברי תורה, אך ללא הועיל. כששמואל נכנס לבית הכיסא הוא מתחיל לשנן את לוח הכפל באובססיביות, כדי שחלילה לא תצוץ במוחו מחשבה הקשורה לסוגיה שאותה הוא לומד, שכן אסור להרהר בדברי הלכה בזמן השהות בנוחיות. כשהוא קורא בתפילה את הפסוק "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון", הוא עושה זאת שוב ושוב, בכוונה רבה, כיוון שעל פי ההלכה מי שלא קרא את הפסוק הזה בתשומת לב ובהקפדה, לא יצא ידי חובה ועליו לחזור על הפסוק. רבקה (25) נשואה כ-5 שנים לאברך שמקדיש את מרבית זמנו ללימוד תורה בבית המדרש, בעוד היא אמונה על הפרנסה ועל עבודות הבית. גם רבקה מקפידה על קלה כבחמורה, וכשמתעוררת אצלה שאלה הלכתית היא שואלת את בעלה. לעיתים אינה מבינה מה הרציונל העומד מאחורי פסיקותיו של בעלה, אך היא סומכת על ידענותו ועושה כפי שהוא מורה לה. רבקה שולטת היטב בהלכות טהרת המשפחה. בכל תום תקופת וסת היא בודקת את עצמה פעם אחר פעם, לוודא שלא נותרו שאריות דם. כשרבקה הולכת למקווה היא מנקה את גופה ביסודיות, ונזהרת מאוד שלא יהיה דבר שחוצץ בינה ובין המים. נושא הניקיון מטריד אותה, בייחוד לאור העובדה שידוע לה שבעלה חושש מאוד מלעבור על האיסור "ואל אישה בנידת טומאתה לא תקרב".סיפורים? נתונים!
אומנם סיפורים אלו אינם נדירים, וכל מי שגדל בחברה הליטאית ככל הנראה מכיר סיפורים נוספים בניחוח של OCD, אך על פי כמה מחקרים, הפרעת OCD אינה שכיחה בחברה החרדית יותר מאשר בחברה הכללית. עם זאת, בקרב הקבוצות הדתיות נוכל למצוא בשכיחות גבוהה יותר אנשים בעלי נטייה להקצנה. סביר להניח שהסיבה שאנו ממהרים לקטלג את החרדים (הליטאים) בתבנית ה-OCD היא משום שאנו יודעים שדקדוק בהלכה נפוץ בקרב זרם זה, והסיפורים על כך, בתוספת תמונות שבהן נראים חרדים הבוחנים את האתרוג דרך זכוכית מגדלת, יצרו את הסטריאוטיפ. במידה שווה, סביר להניח כי עבור חרדים רבים, חילונים נתפסים כמכורים לסמים. החרדים יודעים שתרבות העישון נפוצה בחברה החילונית, והם שמעו על מרכזי גמילה ועל מצבם של המגיעים אליהם, וחיש מהר הקישו כי מדובר בנורמה בחברה האחרת. בסופו של דבר, כולנו חושבים באופן דומה.שולחן ערוך אובססיבי
על אף ההפרכה המדעית של הסטריאוטיפ, נוכל לומר כי יש לו על מה להתבסס. סטריאוטיפים רבים הודבקו לחברות כאלה ואחרות בגלל תופעות חברתיות שיצאו משליטה, אך לסטריאוטיפ ה-OCD שהוצמד לחברה החרדית יש בסיס מוצק למדי, והוא: הנרמול של האובססיה. נתבונן בכותרות ובפרקים של ההלכות הנוגעות לחיי היום-יום בחיבור המפורסם ביותר בנושא: ה"שולחן ערוך". מדובר בטקסט שכתב רבי יוסף קארו (1575-1488) מגדולי הפוסקים של העולם היהודי. ה"שולחן ערוך" הוא בין החיבורים החשובים עבור יהודים שומרי מצוות מימיו של הרב קארו עד ימינו. לספר ארבעה חלקים: אורח חיים – העוסק בהלכות בחיי היום-יום, יורה דעה – העוסק בהלכות כשרות, ריבית, נידה ועוד, אבן העזר – העוסק בדיני משפחה ואישות, וחושן משפט – העוסק בדין האזרחי והפלילי. כל חלק מכיל מאות סימנים (פרקים) וסעיפים. בחלק "אורח חיים", לדוגמה, ישנם תרצ"ז (697) סימנים, וכל סימן מכיל בין סעיף אחד ל-25 סעיפים. כאמור, ההלכות בחלק זה עוסקות בעניינים הנוגעים לחיי השגרה, יום-יום, שעה-שעה. כמעט שאין שעה ביום שבה אין האדם שומר המצוות צריך לפשפש במעשיו ולדעת כיצד עליו לנהוג. מבלי לצלול לעומק ההלכות, אלא רק מקריאת שמות הסימנים ניתן להבין כמה מקיפות ההלכות ומה רמת האובססיה הכרוכה בקיומן. הבה נתחיל: (קחו נשימה עמוקה): הלכות הנהגת האדם בבוקר, ציצית, תפילין, ברכות השחר, קריאת שמע, תפילה, נשיאת כפיים, קריאת ספר תורה, בית כנסת, נטילת ידיים, בציעת הפת, דברים הנוגעים בסעודה, ברכת המזון, ברכת הפירות והריח, שאר מיני ברכות, תפילת מנחה, קריאת שמע ותפילה של ערבית, צניעות, שבת ועירובין, פסח, יום טוב, חול המועד, תשעה באב, ראש השנה, יום כיפור, סוכה, לולב, חנוכה, והלכות מגילה (פפפפ לנשוף דרך הפה). נוסף על ספר זה, על האדם החרד לקיום מצוות לפעול גם לפי "משנה ברורה", ספר שחיבר רבי ישראל מאיר הכהן, הידוע בכינוי ה"חפץ חיים" (1933-1839), העמוס בפירושים על ה"שולחן ערוך", דעות על הלכות רבות ועיסוק בדילמות ובשאלות ש"השולחן ערוך" לא עוסק בהן. ספר זה פופולרי מאוד. בכל בית חרדי ששת כרכי המשנה ברורה מונחים במדף נגיש בארון הספרים. וכמובן, בכל דור ודור, ליתר דיוק, בכל כמה חודשים, יוצאים לאור ספרי הלכה נוספים של רבני התקופה, ומספרם הולך וגדל משנה לשנה. האינפלציה בספרי הלכה גורמת למקפידים על שמירת המצוות וההלכות לחיות במשנה זהירות, ולחשוב כל הזמן על הצעד הבא. בישיבות הליטאיות רווחת האמרה: "מי שלא לומד קבוע הלכות שבת, מובטח לו שהוא מחלל שבת!" נוסף על ההלכות הרבות, אמרות שגורות ומפורסמות מקשות מאוד על חשיבה משוחררת. לדוגמה, "הרהורי עבירה קשים מעבירה"; "והווה זהיר במצווה קלה כבחמורה". אמרות אחרות קשורות להרהורים על נשים ועל איסור הוצאת זרע לבטלה, כמו: "לא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה"; "כל המסתכל באצבע קטנה של אישה, כאילו מסתכל במקום התורף". אם כמות ההלכות והאמרות הקשות לא מספיקה, הבה נלך לבית הכנסת, שם נפגוש את שומרי המצוות, מתכנסים שלוש פעמים ומבקשים מאלוהים שיסלח להם על חטאיהם. בקשות הסליחה הרבות מרגילות את האדם לפשפש במעשיו יתר על המידה, כדי שיוכל להביא איתו עבירה חדשה מהשעות האחרונות ולבקש עליה סליחה. אומנם יש בבקשות הסליחה המרובות כדי ללמד אותנו שיעור בקימה מכישלון, עם זאת לא ניתן להתעלם מהמחשבות האובססיביות שהן מייצרות. אם כך, לא פלא כי הרב חיים חובב ההלכות, שמואל ששואף להיות רב ורבקה שרוצה לעשות את רצון בעלה, כולם יהיו עסוקים שעה-שעה במחשבות אובססיביות, שהרי ההלכה היא אובססיבית. וזהו ההבדל הגדול מהפרעות המצויות בחברה הכללית, כמו למשל, הפרעות אכילה ואלכוהוליזם. הפרעות כמו אלו אומנם מושפעות מהתרבות המערבית ומהגנטיקה, אך אין גוף רשמי שמנרמל את הסימפטומים של ההפרעות. התרת שתייה חריפה לא נועדה לעידוד ונרמול התמכרות. להפך, המפרסמים של המשקאות האלה מחויבים להוסיף שורת אזהרה המתרה מפני התמכרות. מודל היופי המערבי, בדרך זו או אחרת, אומנם מעודד סימפטומים של הפרעות אכילה, אך מודל היופי לא נוצר על ידי גוף רשמי. אין לתרבות המערבית חוקה הקובעת את אופי החיים, כל אחד ואחת יכולים לבחור באורח חיים המתאים להם ביותר, ולפקח בעצמם על הנטיות האובססיביות שלהם. לעומת זאת, האדם שומר ההלכה כפוף לחוקה המכתיבה את הקצב ואת המחשבות, היא דורשת ממנו לחשוב באובססיביות ובכך מנרמלת אותה. ציטוט מספר המוסר המקובל "מסילת ישרים" מבהיר היטב את הדרישה: "המשמוש [במעשים] היא החקירה אפילו במעשים הטובים עצמם, לחקור ולראות היש בעניינם איזה פניה אשר לא טובה או איזה חלק רע שיצטרך להסירו ולבער".אובססיביים וטוב להם
בעוד שמקורות אלו יצרו קרקע מוצקה לקיום הסטריאוטיפ, לפיו הפרעת OCD שכיחה יותר בחברה החרדית בהשוואה לחברה הכללית, ניטל למעשה אחד המאפיינים ההכרחיים לקיומה של הפרעה, המצוקה שהיא גורמת. העובדה שאנשים מפשפשים במעשיהם בכל עת אינה מעידה בהכרח על סבל. הרב חיים הרי משעשע את עצמו בהתנהגותו רוויית הזהירות ונהנה מה"סטוצאך" (ביטוי ביידיש לתיאור התרחשות של אירוע מעניין) שסביב ההלכה. הדבר מעניק לו משמעות ושייכות. הוא מחמיר בהלכה מתוך אמונה עמוקה כי זהו רצון האל, ומדמיין את השכר שיקבל בעולם הבא. כמו חיים יש נשים ששואבות סיפוק מהקפדתן על קלה כבחמורה ומעשיית רצון הבעל, שלימוד תורתו, לתפיסתן, מחזיק את העולם, וכן נערים בישיבות שנהנים ביותר מקיום הלכות מסועפות ומלבלבות. לכן, בעוד שלאדם החילוני נראה שחיי ההלכה הם דבר מוגזם, עבור החרדי הליטאי מדובר בעניין נורמטיבי לחלוטין.שאינם יכולים לשאול
אך לצד האובססיביים וטוב להם יש את אלו שלא כל כך טוב להם, אלו שאינם יכולים לשאול. ידוע כי בחברה החרדית הטלת ספק בדרך המקובלת – אינה מקובלת. התורה, ההלכה והרבנים הם אלו שקובעים כיצד להתנהג, ולאדם הפשוט אין אמירה בעניין. אומנם יש מקום לדבר על קשיים ועל אתגרים שבעבודת השם, אך לרוב הפתרון המוצע מצד הרבנים הוא דברי חיזוק והצעה להעמיק בספרי האמונה ותו לא. אין אופציה לשנות את החוקים. הדרישה היא להתאים את עצמך אליהם. וזאת הבעייתיות שבהלכה האובססיבית. גברים ונשים שלא מצליחים לעמוד בדרישות הגבוהות של ההלכה, סובלים מלחץ ומחרדה, בייחוד אם הם שואפים למצוינות ויש להם נטייה להקצין. הבה ניזכר בנער שמואל: הוא רק בן 16 וחצי, וכבר מתמודד עם מחשבות טורדניות הגורמות לו לסבל רב. וכיוון שיש לו רצון גדול להיות גדול בתורה, הוא לא יעז לערער אחר ההלכה, הוא מתחנך לכך שהחשיבה האובססיבית היא נורמטיבית ולא רואה אפשרות של אורח חיים אחר. הוא לא ממציא הלכות, אלא בסך הכול פועל על פי הכתוב. אם כתוב בהלכה שאסור להרהר בדברי תורה בבית הכיסא, הרי שיש לשנן את לוח הכפל ולהילחם בהרהורים על דברי תורה. ייתכן כי לו יפנה לרב, הוא יקבל הנחיות כיצד להבדיל בין דקדוק בהלכה לבין אובססיה, אבל שמואל אינו יודע לשאול, מפני שלימדו אותו שאין מה לשאול. אצל רבקה הבעיה חמורה יותר. רבקה אינה בקיאה כלל בהלכות, כיוון שמעולם לא התעמקה בהן. נשים בחברה החרדית לומדות הלכות הנוגעות לחייהן ולתפקוד היום-יומי, אך אינן נכנסות לעובי הקורה של עולם ההלכה. לכן, כשרבקה תוהה אחר הרציונל של הלכה זו או אחרת, שאלתה מתקבלת בזלזול. "מה נשים מבינות בהלכה?" כשהדברים קשורים לענייני נידה, רבקה מוסיפה על עצמה אחריות רבה לשלום צדיקותו של בעלה, החושש כל כך מלהיכשל באיסור נידה. אחריות זו עלולה לעורר ברבקה ובדומות לה מצוקה רבה.ויש להחמיר
בעיה כפולה ומכופלת קיימת בקהילות שמנהיגות קו הלכתי מחמיר: קהילת החזון-איש, המכונים "חזונאישניקים" וקהילת בריסק, המכונים "בריסקערים". קהילות אלו ידועות בנטייתן להחמיר. בקהילת החזון-איש, לדוגמה, לא אוכלים מוצרים מן החי שקיבלו את חותמת השגחת הבד"ץ - הנחשבת להשגחה הטובה ביותר, מחשש שהפיקוח אינו טוב מספיק. אם מישהו מתוך הקהילה יחליט להפסיק להחמיר ולהשביע את נפשו בלאפה-שווארמה שקנה במרכז העיר בני ברק, הוא ייתפס כחלש וכעובד ה' טוב פחות, והרינונים בקהילה על-אודותיו לא יאחרו לבוא. בקהילת בריסק נזהרים מאוד מכל ספק. למשל, בעת קריאת "פרשת זכור" בבית הכנסת, ה"בעל קורא" משתמש בהטעמה מוגזמת: "זכורררר את אשר עשה לך עמלקקק", כדי להבטיח שכל המתפללים שמעו היטב את כל ההברות בפרשה ששמיעתה נחשבת מצווה מהתורה. כדי להיות בטוחים בקיום מצווה זו, יש מבני הקהילה שהולכים לשמוע את הפרשה כמה פעמים במהלך השבת. הבריסקערים נחשבים לאובססיביים במיוחד בעולם הישיבות הליטאי הקלאסי. גם הרב חיים מיודענו משתייך לקהילה זו ומנחיל את החומרות לכל בני הבית, מבלי להתחשב ברגשות אלו שלא מתחברים לכך. יוסף, בנו השלישי של חיים, לא ממש מתלהב מנטילת ידיים בימות החורף, ועייף מלנקות את ידיו מחציצה לפני קיום הלכה זו. מרים, בתו הרביעית, לא ששה במיוחד לגרוף את כמויות המים שאביה שפך במרץ בעת ניקיון המטבח. האם הם יכולים לערער אחר הקו ההלכתי? ודאי שלא. התוצאה היא שבני הבית בולעים את מצוקתם ואינם שואלים אם אפשר אחרת, כיוון שהם יודעים שאין מה לשאול. התשובה ברורה מאליה.אצלנו לא מקפידים
חשוב לציין כי התפיסה ההלכתית שהובאה לעיל אינה פופולרית בכל הזרמים החרדיים. הזרם החסידי אינו מקפיד כל כך בהלכות מסוימות שעבור הציבור הליטאי הן הלכות קריטיות. למשל, על פי ההלכה יש לקרוא קריאת שמע של שחרית לפני שעוברות שלוש שעות מתחילת היום. הליטאים רואים זאת כהלכה בלתי מתפשרת, ואילו החסידים אינם מקפידים על כך. "מאיפה ההיתר לקרוא קריאת שמע לאחר הזמן המותר?" – תוהים להם חיים וחבריו הליטאים כשהם רואים מולם חסיד ומגבת לחה תלויה על כתפו, אות לכך שהוא זה עתה סיים את טבילת הבוקר ובדרכו לתפילת השחרית, בעוד השמש כבר מזמן תלויה במרכז הרקיע. גילוי נאות נוסף, גם בקרב הזרם הליטאי מבינים שהם הלכו קצת יותר מדי רחוק ובמקרים רבים המחמירים חוצים את הגבולות הסבירים של דקדוקי הלכה. אך משום מה, אמירתו של הרמב"ם שלא להפריז: "ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו", פחות פופולרית בציבור ואינה שגורה כמו "הרהורי עבירה קשים מעבירה".הלכה למעשה
-עולם ההלכה היהודי מכיל כמות גדולה של הלכות הנוגעות לחיי היום-יום, והדבר מוביל לנרמול האובססיה. נוסף על כך, בקשות הסליחה המרובות וספרי המוסר המעודדים פשפוש מתמיד במעשים (גם במעשים הטובים), נותנים לגיטימציה לחשיבה אובססיבית ומוסיפים לנרמולה. -ריבוי ההלכות והעידוד הקהילתי לעסוק בהן הוא הבסיס לסטריאוטיפ כי החברה החרדית היא חברה של OCD. -בפועל, ועל פי נתוני המחקרים, שכיחות הפרעת OCD אינה רבה יותר בקרב החברה החרדית בהשוואה לחברה הכללית. אם כי בחברה החרדית נמצא מספר גבוה יותר של אנשים בעלי נטייה להקצנה. -יתכן כי המחקרים מוטים בשל תרבות ההשתקה בחברה החרדית והסתרת הסבל של אלו שאינם מתחברים לקיום מדוקדק של פרטי-הפרטים של ההלכות, אך עושים זאת מחוסר ברירה, ושל מצוקתם הרבה של הבחורים הצעירים שואפי המצוינות. -הלכות נידה הן קרקע פורייה למחשבות אובססיביות בקרב נשים. נוסף על כך, חוסר התמצאות הנשים בטקסטים ההלכתיים מונע מהן מלערער אחר הקו ההלכתי שקובע ראש המשפחה, ותהיותיהן בעניין נחשבות לעיתים למגוחכות, דבר שעלול להוביל למצוקה. -האובססיה להחמרות אינה פופולרית בקרב כל הזרמים בחברה החרדית, וכיום מאפיינת בעיקר את אורחות החיים של הזרם הליטאי. הקו ההלכתי המחמיר ביותר משויך לבני ובנות קהילת החזון-איש וקהילת בריסק.ויש לחקור
כפי שציינו, ייתכן כי הסיבה לכך שלא נמצאה שכיחות גבוהה יותר של OCD בקרב החרדים היא משום שרבים מהם לא מדווחים על הסבל והמצוקות שהם חשים. כמו שמואל הצעיר, ככל הנראה ישנם עוד רבים הסובלים ואינם מדברים, כיוון שהם סבורים שהאובססיה היא הנורמה. כאשר חוקרים את תופעת OCD בחברה החרדית, לא די לחקור את האנשים שהתגלו אצלם סימפטומים של ההפרעה, אלא יש לתת את הדעת לסובבים אותם. יש לבחון כיצד התנהגות המחמירים משפיעה על אורחות החיים של האנשים הקרובים אליהם. יש להפנות זרקור לעבר הנשים בקהילות הליטאיות, אשר נדרשות ליישם את ההלכות על שלל חומרותיהן מבלי להכיר את הטקסטים, ועל כן ייתכן כי תחושת המשמעות והסיפוק הנובע מכך נעדרים אצלן. • איזי (יצחק) פוליאס, יוצא החברה החרדית ובוגר תואר ראשון בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן. משפחתו משתייכת לקהילת החזון-איש.יהדות המזרח

ליבו במזרח - והוא?
טור שני: סביבה או מורשת
האם אנחנו מושפעים מסביבה או מתורשה? רבים הגו ותהו בשאלה זו. תילי תילים של מילים נכתבו ביחס אליה. סביבה או תורשה? היא מחלוקת מפורסמת שנולדה מהסתכלות דיכוטומית על הגורמים האפשריים להתנהגות האנושית. המצדדים בכובד משקלה של התורשה מדגישים את חשיבותם של גורמים מולדים בקביעת תכונותינו, בעוד המחשיבים יותר את הסביבה מדגישים את השפעתם של גורמים חיצוניים. בשורות הבאות אתעסק בשאלה דומה: האם יהדות הגולה הושפעה יותר מהסביבה שבה פעלה או שלמורשת היה חלק נכבד יותר בעיצובה. למי מהן משקל כבד יותר במאזניים של ההיסטוריה. לתפיסתי, בסיפורה של יהדות המזרח כנראה יש שוויון בין הצדדים.





יהדות ויציאה
שברים - תרועה

ליבו במזרח - והוא?
טור שני: סביבה או מורשת
האם אנחנו מושפעים מסביבה או מתורשה? רבים הגו ותהו בשאלה זו. תילי תילים של מילים נכתבו ביחס אליה. סביבה או תורשה? היא מחלוקת מפורסמת שנולדה מהסתכלות דיכוטומית על הגורמים האפשריים להתנהגות האנושית. המצדדים בכובד משקלה של התורשה מדגישים את חשיבותם של גורמים מולדים בקביעת תכונותינו, בעוד המחשיבים יותר את הסביבה מדגישים את השפעתם של גורמים חיצוניים. בשורות הבאות אתעסק בשאלה דומה: האם יהדות הגולה הושפעה יותר מהסביבה שבה פעלה או שלמורשת היה חלק נכבד יותר בעיצובה. למי מהן משקל כבד יותר במאזניים של ההיסטוריה. לתפיסתי, בסיפורה של יהדות המזרח כנראה יש שוויון בין הצדדים.





דור שני לבחירה

ויגידו לנו בנינו
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
דברי טעם

מעברים
מצרכים: 3 בננות בשלות 3/4 כוס קמח לבן 1/2 כוס סוכר חום 1 כוס חלב 100 גרם חמאה מומסת 1 כף אבקת אפיה 1/4 כוס מים 1 כפית תמצית וניל 1 כוס גדושה שבבי שוקולד (שוקולד צי'פס) הוראות הכנה: מחממים תנור ל-180 מעלות. מועכים את הבננות היטב במזלג ומעבירים לקערה בינונית. מוסיפים את המרכיבים הרטובים. טורפים היטב במטרפה ידנית או במיקסר. מוסיפים את המרכיבים היבשים, חוץ מהשוקולד צ'יפס, וטורפים שוב לבלילה סמיכה וחלקה. מוסיפים לתערובת את שבבי השוקולד בקיפול עדין. יוצקים את הבלילה לתבנית בינונית מרופדת בניר אפייה משומן ושולחים לתנור לחצי שעה. בודקים עם קיסם: אנחנו רוצים את העוגה לחה ועסיסית ולא יבשה, אז שווה לעקוב ולהוציא בזמן. בתיאבוןמתכון לעוגת בננות ושוקולד צ'יפס שעושה תחושה של בית ומחסלת את כל השדים עם הריח המשגע שלה:

פסח - מתכון מסע
מדור תעסוקה
אֱהֹבו אֶת הַמְּלָאכָה
טור שני: משבר העבודה הראשונה
(הכתבה תעלה ב-15.09.23)ביקורת סרטים

הנער בפיג'מת הפסים

בעקבות המורדת
פוסט שהתפרסם על ידי אנוסה בעקבות צפייתה בסדרה- המורדת. מטלטל. (זהירות - ספויילרים)
1) וואו אני לא נושמת לא יכולה לנשום. זה מטורף כמה זה נגע ללב שלי. מהרגע שהתחלתי לצפות בסדרה אני פשוט ראיתי את עצמי בתוך אסתי. אני מתחילה לראות את פרק הראשון ופשוט בוכה אני מנסה לעצור את הדמעות וזה פשוט לא מפסיק וככל שהסרט ממשיך אני בוכה יותר ויותר ולא מבינה איך התסריטאי מכיר אותי כל כך בעל פה. פעם ראשונה שאני מרגישה שמישהו מזדהה במדויק איתי ומרגיש בדיוק מה שאני הרגשתי באותו תקופה שהייתי נשואה. כולי צמרמורות. 2) אני באה מבית חסידי. כיום אני מסתכלת על הסדרה מעיניים שלי במבט אחר. אני מבינה כמה סתומה הייתי כמה עבדו עליי במשך כל חיי. גם בשידוכים. כל כך קשה לי לראות את זה שהם עדיין ממשיכים לעבוד על כל כך הרבה על בנות כל כך צעירות שעדיין אין להם דעה משל עצמן ומפחדות להגיד מילה כי הם יודעות שאם יגידו מילה אחת שהם לא רוצים אותו אז זה נקרא כאילו הם לא מכבדים את ההורים שלהם... ומי רוצה למרוד? אף אחת לא רוצה למרוד. כולן רוצות להיות בנות ישראל כשרות שעושות בדיוק את מה שההורים שלהם רוצים שהם יעשו. בנות טובות ולשמור על זכות שלהם כבת ישראל כשרה כי אחרת מי יודע אם בכלל מישהו ירצה אותם... 3) עכשיו שאני נמצאת על הרצף הדתי ויוצא לי לדבר עם מאות נשים שמספרת לי שממש לא רצו להתחתן עם בן הזוג שלהם. יוצא לי לדבר עם מלא גברים שמספרים לי כמה הם לא נמשכים לנשים שלהם אבל מה הם יכולים לעשות? יש להם כבר 6/7/8 ילדים... שהם ייפגעו בנשים שלהם בילדים שלהם? זה מטורף שאין את זכות הבחירה... לכאורה כביכול יש כן בחירה כי כן שואלים את הבחורה אם היא רוצה אותו או לא, אבל הבחורה לא יכולה להגיד לא. כשאני הייתי בשידוכים אני זוכרת שלא רציתי אותו בכלל אבל ידעתי שאם אני אגיד לו, זה אומר שאני הולכת נגד הרצון של הוריי ורציתי להביא להם נחת אז אמרתי כן... 4) אני זוכרת שביום לפני החתונה הלכתי לשכנתי אחרי המקווה ופשוט ישבתי ובכיתי לה שאני לא רוצה להתחתן אבל אני לא רוצה לגרום להוריי צער היא בכתה יחד איתי אבל הבנו שאי אפשר עכשיו ברגע אחרון לבטל את זה כי מה יגידו כולם? הרגשתי הרבה יותר טוב חזרתי הביתה ואמרתי אני אעשה את זה לכבוד הוריי ואתחתן. כבר בשבע ברכות הבנתי בדיוק עם מי יש לי עסק. עם המשפחה שלו. אני צריכה כל הזמן להרשים את המשפחה שלו כל הזמן הוא רצה שאני יתלבש ככה בשביל סבא שלו וככה לחבר שלו כדי שידעו שהוא התחתן עם בחורה טובה וצדיקה. הוא בעצמו בכלל לא עניין אותו איך אני נראית העיקר להרשים אותם. להראות להם שאני צדיקה. אני בכלל לא חייתי אתו אני חייתי עם המשפחה. 5) יום אחרי החתונה השוויגער באה לשאול אותי האם הצליח לנו אתמול בלילה. כולי מסמיקה ולא יודעת מה לעשות. ואז בת דודה שלו התקשרה ואמרה לי שיש לה כל מיני רעיונות והתחילה לתת לי טיפים. בדיוק איך לנסות לעשות שיהיה לי יותר קל בשעת המצווה. ואז דודה שלו התקשרה כל כך ״שמחתי״ שכולם יודעים בדיוק מה קורה במיטה שלי... יש בסדרה את הקטע שהמדריכה יושבת אתה ומסבירה לה שבעצם באנו לעולם בשביל להביא ילדים וזה בדיוק מה שהיא רוצה... לא זה מה שרציתי. הם החליטו בשבילי שזה מה שאני רוצה. שלא תבינו לא נכון אני מטורפת על הילדים שלי אבל זה לא היה הבחירה שלי להביא אותם לעולם. המדריכה הסבירה לי איך אני צריכה להתנהג אתו ולא אמרה לי מילה עליי. הוא צריך להיות כמו מלך היא אמרה לי אז ישר שאלתי שאם כך אני המלכה. היא לא ענתה. בדיוק כמו בסדרה. 6) כשהיא מסבירה לאיפה צריך להכניס את האיבר שלו אני זוכרת את ההלם שקיבלתי כשהלכתי לשירותים. אני באמת לא ידעתי שיש שם חור.. זה לא שהייתי ילדה סתומה אני ידעתי פה בשם שמעתי כל מיני דברים אבל באמת לא ידעתי בדיוק איפה זה נמצא כשראיתי את זה עכשיו בסרט הבנתי כמה העולם החרדי כל כך סגור בעניין מין. בנות אפילו לא יודעות על הגוף שלהן וצריכים להסביר להם בגיל 18 איפה יש להם חלק בגוף שהם בעצם לא מכירות בכלל. זה מטריף אותי לגמרי. זה הגוף שלי ואני צריכה להכיר אותו. אבל איך פשוט מעלימים את זה שרק מתי שצריכים להביא ילדים לעולם אז מזכירים להם שיש כזה דבר... 7) כשמראים בסרט שהם שוכבים שם. אין רומנטיקה. אצלי זה היה ככה בדיוק. גרנו קרוב לשכונה חילונית כך שיצא לי לפעמים לראות זוגות מתנשקים ידעתי שזה דבר שהוא אסור כי רק הגויים מתנהגים כך. אבל באיזה שהוא מקום נורא נורא קינאתי בהם. בפעם השנייה ששכבנו ובא אליי וניסה לנשק אותי ישר צעקתי עליו שאנחנו לא גוים למרות שכל כך רציתי את זה כל כך רציתי את החיבוק הזה שהוא יאהב אותי שהוא ירצה אותי אבל לא אהבתי בכלל כי ידעתי שזה מעשה של גויים. 8) אחרי כמה שנים הבנתי שזה דבר שאני רוצה מאוד ואני הלכתי לרב ואמרתי לו שאני רוצה את זה אמר שאם זה משהו שמאוד חשוב לי שזה בסדר ואנחנו יכולים להתנשק אנחנו יכולים להתחבק. חזרתי הביתה וסיפרתי לו את זה. הוא התחיל לחבק אותי אני זוכרת שהוא ניגש אליי הוא קירב את הפה על הפה שלי והתחיל לנשק אותי זה הדבר הכי מגעיל בעולם רצתי לשירותים ובפשוט הקאתי את הנשמה שלי. אני פשוט לא נמשכתי אליו בשום צורה. הוא היה מלוכלך כל כך. אמרתי לו שהוא אולי הוא ישים דאודורנט אולי שיתרחץ אולי שיהיה יותר מטופח אז הוא התחיל לצעוק עליי שהוא לא מודרני רק מודרניים עושים כאלה דברים. הוא סיפר לי שהוא הולך רק למקווה, הוא לא רוצה להתרחץ. אז אמרתי לו אז למה אני צריכה כל הזמן להתרחץ ולנקות את עצמי? ללכת למקווה להיות הכי נקייה? את הכל בשבילך ומה איתי לי לא מגיע משהו מטופח? יש לי עוד מלאאאא מה לכתוב אני יכולה לכתוב ספר שלם. הסדרה הזו היא ממש כאילו על החיים שלי אז אכתוב עוד קצת. 9) בסוף כשבסדרה הוא הולך וגוזר את הפייעס, שהוא מבין שהוא עשה טעות, שהוא הבין שבעצם אשתו היא הכי יקרה לו בעולם, והוא מסכים לזרוק את אמא שלו ואת כל המשפחה שלו בשביל להיות איתה, ורוצה באמת להפוך לבעל טוב אוהב ומסור, והוא באמת מצטער ומתנצל, הוא מבין שהיא באמת כל עולמו. ואז היא אומרת לו "עס איז שוין שפעט" (מאוחר מידי) ככה היה אצלי כשעזבתי את בית יום אחד. הוא שלח אנשים להסביר שהוא מתנצל והוא יודע כמה הוא הפסיד והוא יודע כמה הוא חנק אותי וכמה הוא לא נתן לי לעשות שום דבר. הוא כל כך מצטער על כל מה שהוא עושה לי והוא מוכן להשתנות בשבילי. באמת מצטער, הוא בכה בלי סוף. אבל אז אמרתי לו שמאוחר מדי כי באמת היה מאוחר מדי!! אם הוא היה לפני כמה שנים תופס את עצמו, ומבין כמה אשתו אישה טובה, וכמה אשתו תעשה הכל בשביל לבנות בית יפה וטוב, ולגדל את הילדים בצורה הכי טובה שיכולה. אז הייתי נשארת. אבל עכשיו מאוחר מדי. כשראיתי את הקטע האחרון שהוא מוריד את הפייעס אני בכיתי כמו תינוקת אני לא יכולתי להפסיק לבכות. חצי שעה ישבתי ובכיתי כמו תינוק זה כאב לי כל כך. כל כך כואב לי על כל כך הרבה נשים וגברים שמבינים אחרי כל כך הרבה זמן שמאוחר מדי כבר שמבינים כמה הם טעו. זה שבר לי את הלב. ריסק אותי.. יש מלא ובנות וגברים שנדפקו אחד אחרי השני בגלל סיפור כזה. חבל שככה החברה הזאת מתנהלת... כולי תקווה שהסדרה הזאת תגיע לכמה שיותר אנשים שיבינו כמה רוע יש בדבר הזה שיצטרכו לפרק בתים אחד אחרי השני. שנשים לא יצטרכו להתאבד. או שכבר מתים בתוך עצמם כי כבר לא יכולים לעשות כלום ובזה אסיים!!!מבט אישי

"ומילדיי יותר מכולם" – מסעו של הרב ישראל פרנקל

קשר לא מותנה
תרבות ולייפסטייל

נוטינג היל

ההתגנבות לקולנוע, אם אני זוכרת נכון, הייתה אחרי אכזבה מבחור שעבורו הייתי עוד מישהי עלומה בצ'אט, ועבורי הוא היה פוטנציאל לסיפור אהבה מדהים. עוד לא הייתי מיומנת ב"מערכות יחסים" והיחס המזלזל שלו שבר את ליבי. קבעתי עם חברה, קנינו כרטיסים ל״נוטינג היל״, והתמסרנו ליו גרנט ולמבטים הכחולים והמיוסרים ששלח אלינו דרך המסך. למשך שעה וחצי שהינו בסימולטור רגשי, צחקנו ובכינו. שכחנו שמחר שוב יבדקו אם אנחנו צנועות. בסרט ג’וליה רוברטס מגלמת את אנה סקוט, שחקנית מפורסמת שנכנסת במקרה לחנות הספרים של יו, חנות קטנה וכושלת שמוכרת בעיקר ספרי מסע וטיולים. כך מתחיל הרומן ביניהם, נגד כל הסיכויים. עלילת הסרט הקסימה וניחמה אותי. רוב הסרט מתרחש בשכונת נוטינג היל בלונדון, שכונה ציורית שבליבה שוק איכרים הומה אדם, וברחובותיה בתים קטנים צבעוניים.

אני עוזבת לרגע את אלקי של אז, שיושבת בקולנוע בעזריאלי, אוכלת פופקורן לא מהדרין, כדי לספר על המשפחה הקטנה והמורכבת שלי. אני בת יחידה. אימא שלי גרושה, חוזרת בתשובה. אבא שלי לא יהודי, ובמשך שנים לא היה לי שום קשר איתו. אימא שלי הקפידה למסמס את נוכחותו, או כך לפחות קיוותה, ולבסוף חרצה את גורלו וסיפרה לי שהוא מת. ממש כמו בסיפורי חסידים, היהודי חוזר בתשובה ואשתו הגויה עולה באש עם הסוס והעגלה. לא ממש האמנתי לה, אבל הסיפור שסיפרה היה נוח עבורי, ילדה חב"דניקית שגדלה בתוך הקהילה. את הסוד על קיומו הסתרתי. כששאלו אותי עליו התחמקתי. אבא גוי הוא גיבנת רצינית לילדה שרק רוצה להיות כמו כולם ולהשתלב. הסרט הסתיים. יצאנו מהאולם בראש מורכן ומיהרנו להתערבב בהמון. אילו היינו נתפסות – התוצאה הייתה מרה. אבל אני לא יכולתי לשכוח את הסרט. שוב ושוב חמקתי לאולם הקולנוע כדי לצפות בו. לא הצלחתי להסביר לעצמי למה, הרי הוקרנו עוד סרטים.
[caption id="attachment_10666" align="alignnone" width="669"]

שנים לאחר מכן, כשכבר הייתי נשואה ואם לילדים, מצאתי את אבא שלי. הייתי בהלם כשגיליתי שבמשך כל הזמן הזה הוא התגורר בנוטינג היל. בבניין שצמוד לדירתו של תסריטאי הסרט, ריצ’רד קרטיס. נוטינג היל. 1999. בריטניה. קומדיה רומנטית. 124 דק'. במאי: רוג׳ר מיצ׳ל.

הילדה שלא היה לה מספיק זמן ומפלצת השעון המתקתקת
- קוצצים את את פילה הדג לקוביות קטנטנות.
- מקלפים את הזוקיני ומסירים את הקליפה, ואז ממשיכים לקלוף בקולפן ליצירת רצועות זוקיני דקיקות.
- מניחים בקערה את כל הרכיבים, חוץ מהיוגורט והעגבנייה.
- מערבבים, טועמים את הסביצ'ה ומתקנים תיבול.
- יוצקים את היוגורט לצלחת נאה ויוצרים שלולית סקסית.
- עורמים את הסביצ'ה על שלולית היוגורט, ומעל סוחטים את העגבנייה בתנועה מיומנת, כאילו אתם מינימום אייל שני.
- נגיעה קלה של שמן זית, ויאללה.
תרבות ואקטואליה

העגלה מלאה בילדים (ברוך-השם!)







[1] בראשית א, כ"ח. [2] קהלת י"א ו' . [3] רמב"ם, אישות, נשים פרק ט"ו הלכה ט"ז. [4] מנחם פרידמן, האישה החרדית, ירושלים תשמ"ח. [5] איתמר ענברי, מעריב , 30.10.2006 [6] צבי צמרת: מדינה יהודית כן; מדינה קלריקלית לא; ראשי מפא"י ויחסם אל הדת והדתיים. [7] ירום מישר, צ'ארלס מנסקי, קצבאות ופוריות ילדים בישראל: ממצאים ראשוניים / קצבאות הילדים והילודה בישראל: ממצאים ראשונים
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק

ישוע הנוצרי – מגן החלשים ורודף הצבועים – צָדַק?

בשורות הבאות נסקור את עיקרי שיטתו ותולדות חייו של ישוע, הידועים לנו מתוך כתבי תלמידיו: על פי הכתבים הללו, ישוע נולד בבית לחם, ומקטנות נודע שמו כעילוי. בהיותו צעיר לימים נשבה בו רוח הקודש, והוא החל להתנבא באזור הכנרת והגליל. דרישותיו של ישוע ממאמיניו היו דרישות מוסריות. הוא הטיף לאהבת הבריות, צניעות, ענווה, אצילות רוח,[3] נוסף על הבעת בוז לעשירים נטולי החמלה והשמעת ביקורת חריפה נגד חכמי ישראל בגין התרחקותם מפשוטי העם.[4] ישוע טען שירושלים תחרב בשל התנהגויות אלו,[5] וביכה את אובדן האהבה הטהורה והנאצלת בין אדם לרעהו. חכמי ישראל לא אהבו את הביקורת שהוטחה בהם, והשיבו מלחמה. הם טענו שישוע מזלזל במצוות נטילת ידים,[6] שתלמידיו חיללו שבת,[7] ושהוא מעודד את שומעיו להתוודות על חטאיהם בפני אדם אחר, ובכך לזכות למחילה.[8] חכמי אותו דור נידו את ישוע והרחיקו אותו, ובעקיפין אולי אף גרמו להריגתו.[9] למרבה האירוניה, דווקא מותו הטראגי של ישוע שדרג את מעמדו – מנביא רגיל לבן אלמוות. מעניין לציין ששנים רבות לאחר החורבן, העלו חכמי ישראל את אותן טענות שטען ישוע: חז"ל קישרו בין חורבן הבית השני לשנאת חינם,[10] ובכך שחזרו את הביקורת שהשמיע ישוע נגד חכמי אותה תקופה. יתרה מזאת, כותבי התלמוד הבינו – באיחור – שנידויו והרחקתו של ישו היו טעות קולוסאלית. בתלמוד נמתחה ביקורת מפורשת על החכמים שדחו את ישוע וביטלו את דבריו, ולא השכילו לאמץ את הכלל: שמאל דוחה וימין מקרבת.[11]
הדרך שלי

"ומילדיי יותר מכולם" – מסעו של הרב ישראל פרנקל

קשר לא מותנה
זוגיות

יוצאים יחד ממשיכים לבד



דייט ראשון
התיאורים האלו הם חלק קטן מהמסע האישי שלי כיוצא בשאלה, מסע מפרך ומתגמל לגילוי העולם העשיר של מערכות יחסים. למדתי שלצורך האנושי הבסיסי בחיבור עם בן אנוש אחר יש אינסוף צבעים וצורות. יחסים רומנטיים, ידידותיים, מיניים, אינטלקטואליים, וכל סוג אחר של חיבור העולה במוחכם. כל חיבור הוא ייחודי.
החילוני הממוצע דומה לחרדי הרבה יותר מכפי שהיה רוצה להודות, סגור בתוך עולם מוכתב. רבים מדי תקועים במערכות יחסים שמבוססות על הפחד מבדידות, על הצורך לרצות את ההורים עם נכד מתוק או על הרצון להרגיש נורמטיבי כלפי החברה. כמי ששבר מוסכמות והתמודד עם הפחד והבדידות, דווקא ליוצא בשאלה יש יכולת לראות את החיבור האנושי בעיניים רעננות, לגלות את עצמו ואת הזולת ממקום אמיתי ומחובר יותר, ולהתנסות בקשת רחבה יותר של מערכות יחסים. למסע המסעיר של יוצא בשאלה "רעב" שחסר חינוך מתאים עלול להיות פוטנציאל גבוה לפגיעה בזולת. לא משנה מהי העמדה הפוליטית שלכם כלפי תנועת MeToo, בסופו של דבר חילונים ודתיים מכל המגדרים יכולים להסכים על הכלל האוניברסלי של "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". ההבנה הבסיסית שלאדם מולכם יש עולם פנימי, בדיוק כמוכם, המורכב גם הוא מרצונות ואכזבות. היופי במערכות יחסים הוא במפגש בין שני בני אדם שעושים טוב זה לזה, ואם המפגש לא עושה טוב לאחד הצדדים, אז הוא מכוער ורע. לשני הצדדים. השאלה אם הדיבור או המגע שלכם עושה טוב לצד השני היא שאלה לא פשוטה. לוקח הרבה זמן ללמוד את הסאבטקסט ואת שפת הגוף, שמספרים לנו מה טוב לצד השני, וגם אז תצטרכו להיות מוכנים לפגוע ולהיפגע, זה חלק מהחשיפוּת שאינהרנטית במערכות יחסים. הכלי היעיל ביותר לצמצום הפגיעה, בוודאי במצב של חוסר ניסיון, הוא תקשורת. זה אומנם לא סקסי לשאול לפני כל מגע (ואל תאמינו להיפים שאומרים אחרת), אבל כשאין וודאות גמורה, תקשורת מילולית היא הכרחית. כולנו מעריכים כנות ופתיחות, ואם תראו לצד השני שאתם רואים אותם הם יראו אתכם חזרה. ומי יודע – אולי יהיה דייט שני.
סיפורים קצרים

משל המרתף

מכתב
מוזיקה

השירה החדשה של ירחמיאל

תרבות יהודית

הרהורים לתשעה באב

בין הזמנים
סאטירה

אלול

המורדת 2.0
רות בנדיקט יוצרת קומיקס תמונות מרתק ומשעשע, המציג את ניצני היציאה בשאלה של צילי. יש מצב שהיא המציאה ז'אנר אומנותי חדש. קחו לעצמכם כמה דקות של כיף ומבט משועשע על העולם החרדי, שידוכין, מחשבות כפירה ועוד.
קישור לקובץ עם הפרקים שהתפרסמו עד כה- https://bit.ly/Hamoredet. הפוסט שפרסמה רות כשהוציאה את הפרק הראשון: טוב התחלנו את היום במתישהו לחמש לפנות בוקר ועכשיו למעלה ממיליון שעות של עירות ושכרון חושים אני מנסה להרדים ילד אז במקום שיטוט בפינטרסט הנה צילומים מהבוקר. טכנית אני לא משועממת כמו שהתנוונתי לגמרי. אפילו בן ה-5 הכריז שרק ילדות משחקות בבובות. ובכלל בנות זה קקה. כשלתי כהורה אבל זה כבר היה לפני הקורונה, לא אתמם. אקיצער הבוקר (כלומר לפנות בוקר) הסתמסתי עם חבר שתקוע במזרח ורואה למחייתו נטפליקס. כמו רבים מחברי המכירים.ות את הפרט האקזוטי הזה בחיי, החרדיות-לשעבר, הוא הניח שכל פעם שאי מי משתעל באידיש על איזה מסך זה איכשהו קשור אלי. הוא כזה, "וואו ראיתי את 'המורדת' וחשבתי עליך! איזה אמיצה את!" אני כזה - "זה לא הסיפור שלי." אז הוא כזה, "אבל גם את היית חרדית פעם!" אז אני כזה, "טוב די זהו כבר אין לי כוח להסביר." 'המורדת', שראיתי קצת מסרט הרקע עליה ונזכרתי למה אני לא צופה ביצירות מהז'אנר, ככל הנראה עשויה היטב ונוגעת ללב וכל מיני דברים טובים אבל היא לא הסיפור שלי. זה לא שאני מתקטננת על המשבצת ההיסטורית הספציפית שלי, אבל קווי העלילה הגסים שלי לא כוללים חסידות, נישואים, גבר זר שנכפה עלי במיטתי, שפה אחרת או מקום לחלוטין חסר חמלה. לא יודעת מה כוללת שאר העלילה אבל די בטוחה שאף היא קשורה אלי באופן קלוש מאד. מתמטית אני יותר קרובה לקארי ברדשואו. כי יש לי נעליים. וכי אני מקריינת את חיי בקול דקיק ומעצבן. אז הנה פרודיההההה על כל סרטי וסדרות הז'אנר - על חרדים, חרדים לשעבר, על כל אלו שתקועים ברצף הלימינאלי שבין חרדים למה שלא. כי מבחינתי אלו סרטי שואה ואני לא צופה בשואה. למה שואה? כי בסרטים/סדרות הללו יש נוכחות מרוכזת מאד של דמויות שכל ה-agency שלהן מושקע בשלבים שונים של שקיעה או ציפה באורח חיים שנכפה עליהן. ואותי מעניין מה עושות דמויות שנמצאות מעבר לדבר הזה. דמויות עם עץ בחירות ענף ומורכב. לא שחור-לבן, בחוץ-בפנים, כללי הקהילה או מרד. אותי מעניין מה עושות האיילות בלילות. אז הנה עוד לא-הסיפור-שלי אבל לפחות היא ליטאית!ראיונות

לוביסט וטוב לו
רפאל ג'רמון, בן 27, מתגורר כיום בתל אביב. גדל במשפחה חרדית בביתר עילית, אבל בגיל 17 החליט ללכת עם האמת שלו ולהשתלב בחברה הישראלית. אחרי שירות בסיירת צנחנים הוא כעת לומד תואר במשפטים ובממשל במרכז הבינתחומי. במקביל ללימודיו עובד במשרד לובינג 'הקבינט' אשר מייצג הן חברות מסחריות והן עמותות במטרה לקדם את ענייניהן במסדרונות הכנסת והממשלה בישראל.
איך הגעת אל עולם הלובינג? ללובינג נחשפתי כאשר ראיתי את הסדרה 'בית הקלפים' ושאלתי את עצמי ״מה תפקידו של רמי דנטון?״. זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את המונח ״לוביסט״. התחלתי להתעניין וחשבתי לעצמי כמה זה יכול להיות מעניין להתעסק בתחום. מפה לשם, באותה תקופה ניהלתי פרויקט מגורים לחיילים בודדים ישראלים בהרצליה (רובם יוצאי החברה החרדית) ושיתפתי את אחת המתנדבות בהתעניינות שלי בתחום. למזלי היא הכירה את צח בורוביץ, שהיום הוא הבוס שלי, וחיברה בנינו. בתקשורת בדרך כלל מציגים את הלוביסטים כמייצגי הטייקונים על חשבון האזרח הקטן. מה דעתך על הביקורת הזו? נתחיל עם מה שאני מכיר מהעבודה השוטפת אצלנו במשרד. הלקוחות שלנו הם גם חברות מסחריות וגם עמותות אשר מקדמות אוכלוסיות חלשות. בניגוד למוצג בתקשורת שיטת העבודה אצלנו אינה דרך הפעלת קשרים. יכול להיות שמשתמשים בקשרים לפעמים, אבל זה לא משהו שיכול לעבוד לאורך זמן. התפקיד שלנו הוא לנהל תהליכים ארוכי טווח מול הכנסת והממשלה. זה דורש ידע ובקיאות כדי לדעת איך להתנהל נכון ולגרום לכך שדברים באמת יזוזו. זה נכון שנבחרי הציבור צריכים להיות קשובים ולקדם ענייניו של האזרח הקטן, רק צריך לזכור שנבחרי הציבור עמוסים (מילה שלא מצליחה להתחיל לתאר את המציאות הקיימת). הם נדרשים לטפל במגוון נושאים רחב, באופן מעמיק, ואין אפשרות לייצר תהליכים משמעותיים בלי אנשי מקצוע שילוו אותם. כמובן שצריך גם ראיה רוחבית כדי לשמור על האינטרס הציבורי. עבודת לוביזם נדרשת בעיקר כדי שתהליכים בכלל יתקדמו. הקושי לקדם תהליכים בממשל בישראל מתחיל הרבה לפני שנוצרת איזשהי התנגשות עם אינטרס ציבורי אחר. מכאן אני עובר לנקודת מבט נוספת. יבוא השואל וישאל - הרי לא לכל אזרח יש את ההון לשלם ללוביסטים על מנת לקדם את ענייניו מול נבחרי הציבור? והתשובה היא שאמנם דרוש הון שאין לכל אחד, אבל אנחנו מכירים מקצועות נוספים שהם כאלה, וזה חלק מהחיים. לדוגמה עורכי הדין. בעל הון ישכור את טובי עורכי הדין במיטב כספו על מנת להבטיח שיזכה בבית המשפט. מי שאין באפשרותו, יקח עורך דין פחות מקצועי או ישתמש בשירות הסנגוריה הציבורית על מנת להבטיח את גורלו. כמו שבבית משפט אנחנו מבינים שדרוש ידע מקצועי כדי לטפל בעניינים משפטיים. ואנחנו לא מצפים שכל אזרח יוכל לטפל באופן עצמאי בנושאים כאלה. כך גם בקידום חקיקה ושינוי מדיניות צריך אנשי מקצוע שידעו לקדם את העניינים ביעילות. בשונה מבית משפט במקרה של הכנסת יש אפשרות לכל אזרח לפנות ולנסות להשפיע. אלא שברור שעל ידי עבודה עם גורם מקצועי - הפעילות מול גורמי הממשל תהיה הרבה יותר אפקטיבית. מהי הפעילות בכנסת שהיית מעורב בה והכי ריגשה אותך? בימים אלו אנו עובדים על פרויקט פתיחת שמיים שאותו מובילה חברת 'פספורטכארד', אשר גיבשה מתווה שלם לפתיחת גבולות המדינה תוך ״פטור״ מחובת הבידוד, על ידי בדיקות קורונה שיתבצעו בשדה התעופה וקבלת תוצאות בדיקה תוך מספר שעות. זו פעילות שמרגשת אותי כי היא בעלת השפעות רוחב ומקדמת בסופו של דבר אינטרס הלאומי. האם הרקע החרדי שלך משפיע על העבודה שלך? הרקע החרדי לא משפיע על העבודה שלי. למשרד יש לקוחות ובשבילם אני פועל. הייתי שמח להשתמש במשאבים של המשרד לקידום זכויות של יוצאי החברה החרדית, אבל את זה אני עושה בגזרות אחרות, כמו לדוגמה עם עמותת יוצאים לשינוי בקידום זכויות בשירות הצבאי והקמת פרויקטים לטובת יוצאי ויוצאות החברה החרדית.
בעקבות הדוד האבוד
אהרל'ה טרייטל נולד בבני ברק, בן הזקונים למשפחה בת 13 ילדים. ההורים הגיעו ממאה שערים ומחסידות סאטמר ובהמשך התקרבו לחסידות נדבורנה. כשהגיע הגיל ללכת לישיבה העניינים התחילו להסתבך. אחרי שעבר בין שש ישיבות תוך כשנתיים החליט להוריד את הכיפה ולצאת לדרך חדשה.
כיום אהר'לה עוסק בתחום הקולנוע. בימים הקרובים (עד ה-11/7) הסרט 'אותו האיש' שהפיק זמין לצפייה בחינם במסגרת ספריית קולנוע מירושלים- https://bit.ly/3e9ZRnF. לאחר מכן הסרט ימשיך להיות זמין בתשלום.
הסרט עוסק באליעזר, הדוד של אהר'לה, שעל פי טענת המשפחה נחטף כתינוק בשנות החמשים. אהר'לה יוצא להתחקות אחר עקבותיו ומגיע עד לקנדה. בדרך נפתחות שאלות רבות במערכת היחסים בתוך המשפחה.
[caption id="attachment_6366" align="alignnone" width="1024"]
הנושא של חטיפות ילדים בשנות החמשים מעורר עניין עד היום בציבור הישראלי, תוכל לשתף בדעתך על הנושא הזה באופן כללי?
במסגרת העשייה של הסרט עשיתי תחקיר ארוך מאד. קראתי את הדו"חות המלאים של ועדות החקירה, כ-1,400 עמודים עמוסים במידע. הגעתי להבנה שאני בעצמי לא אוכל לפענח את זה. המסקנה האישית שלי היתה שכמו ברוב המקרים האמת נמצאת באמצע. זאת אומרת כנראה שהיו מקרים של חטיפות, אבל הדמויות שפעלו בזה לא היו מאד מאד מגמתיות ומתוכננות. לא היתה פעילות מסיבית של חטיפות כמו שהרבה אנשים רוצים לטעון. מצד שני גם הטענות על קונספירציה ושקר מוחלט זה גם לא יתכן. אני מאמין שהיו אנשים שפעלו על מנת לקחת ילדים מההורים שלהם, חלקם עשו את זה בשביל בצע כסף. צריך להבין שהיה כאוס מאוד גדול בתקופה הזאת. מדינת ישראל בתוך שלוש שנים מכפילה את כמות האזרחים שלה, מ-600 אלף למיליון מאתיים. במצב כזה מבחינה לוגיסטית מאוד קשה להתארגן. בבתי חולים במחלקת יולדות אין צמידים לתינוקות. כלומר נולדים 20 ילדים ביום, מכניסים את כולם חדר, לאף אחד אין צמיד על היד עם השם שלו. ואז קשה מאוד לדעת מי הילד של מי. זה נתן פתח לטעויות שמישהו בא ולוקח תינוק של מישהו אחר. גם במשרדים הרשמיים של של הרשויות יש דברים מאוד תמוהים, כמו למשל תעודות פטירה עם חתימה של רופא וסיבת מוות אבל אין שם של ילד. בעצם יש פה צ'ק פתוח בתעודת פטירה כזו. אי אפשר לדעת מה עומד מאחוריה. יש סיפורים רבים של אנשים שראו חטיפות או שאמרו להם שהילד מת והם עשו בלאגן והחזירו להם את הילד. מבחינתי סביר להניח שיש אמת בטענות של כל הצדדים.

איך הגעת לתחום הקולונוע? האם היה רגע בו אמרת לעצמך 'אני רוצה לעסוק בקולונוע'?
הסיפור קצת מביך. בגיל 16 הכרתי איזה בחור שיצא בשאלה, סטודנט לקולנוע. היתה לו חברה מאד יפה, וחשבתי שאם אני אלך ללמוד קולנוע אולי גם לי תהיה חברה יפה. זה לא הסתיים שם. באיזה יום הוא הזמין אותי אליו הביתה. ישנתי אצלו בסלון והיתה לו טלוויזיה גדולה שם. הוא אמר לי 'אם אתה רוצה אתה יכול לראות איזה סרט מהאוסף שלי'. בחרתי את הסרט 'זה ייגמר בדם' של פול תומאס אנדרסון. רבע שעה ראשונה פשוט רואים בן אדם חופר. בלי דיאלוגים, בלי סאונד, בלי שום דבר יוצא דופן. זה תפס אותי בצורה יוצאת דופן. לא האמנתי שהסרט יכול לתפוס בנאדם בצורה כה עמוקה. שמה הבנתי שאני באמת רוצה לעסוק בתחום הזה. מאוחר יותר הייתי חבר בפורום יוצאים בשאלה בתפוז. פרסמו הודעה שמחפשים שחקן לסרט. קיבלתי את התפקיד הראשי בסרט 'תיקון' של אבישי סיון. משם הדברים התגלגלו.
איך הרקע החרדי השפיע על העשייה הקולנועית שלך?סרט הדוקו 'אותו האיש' מספר בין היתר על הלבטים בתהליך של היציאה בשאלה. אני חושב שבכל מה שקשור לקולנוע אז בגלל שיש לי איזה שהוא חסך תרבותי, בגלל שגדלתי בבית חרדי, למרות שאני מתעסק בזה כבר יותר מחמש שנים עדיין יש לי סקרנות. אני חושב שזה מאד משרת אותי, וזה לא מובן מאליו שהסקרנות ממשיכה לאורך זמן. אנקדוטה קטנה בעניין הזה. בשנה א' של לימודי קולנוע המרצה אמר "כמו באי.טי.", הוא התכוון לסרט המפורסם של שפילברג. ואני הרמתי את היד ושאלתי מה זה אי.טי.? כל הכיתה צחקה מזה. מצד שני אני חושב שהחינוך החרדי בא בי את היכולת להתמיד, לעבוד וללמוד שעות ארוכות. התחושה שלי היא שהצלחתי לפצות על החסרונות בסופו של דבר.
סרטי יוצאים

שלם / 'יוצאים יוצרים קולנוע'
שי זילברמן, (42) הוא צלם מדיה עסקית לפרנסתו, ובזמנו החופשי יוצר קולנוע אידיאולוגי מתוך שליחות. עשרים שנה אחורה, היינו מוצאים את שי בישיבת הסדר מהזרם החרדל"י, אולי מנדנד את הסטנדר שלו ובהכרח נועל סנדלי שורש. לאחרונה השתתף בפרויקט 'יוצאים יוצרים קולנוע', בו הפיק ויצר את סרטו הקצר 'שלם'- העוסק באחת הסודיות הטעונות ביותר בחברה הישראלית, שעלה על המסך בסינמטק תל אביב
https://youtu.be/kAtmXebSiF0 שי, תעשה לי סדר. מה ראיתי עכשיו? ראית את הסיוטים הליליים אותם חולמת אם טרייה לבן, במדינת ישראל. בניגוד לכלל החברה בישראל, גם החילונית, ישנם אבות ואמהות שב-2020, ברית מילה כבר לא נראית להם כמנהג יהודי-סטנדרטי-הגיוני אלא יותר בכיוון של טקס פרמיטיבי, שעבר זמנו. בסרט, ניסיתי להאיר את התחושות האפלות הללו של חוסר אונים וניתוק, אותם חשים מי שמתנגדים לברית מילה. נושא ברית המילה הוא דבר רגיש לחברה הישראלית, וכמו שאמרת, 'נורמה חברתית', מדוע השתמשת בנרטיב אימה ברור, שלא נדבר על 'סצנת המוהל והסטייק המדמם'? לא קצת פרובוקטיבי? אתה צודק בכל. נכון שהנושא רגיש, נכון שהסרט פרובוקטיבי וקיצוני. אבל כל עוד אין אלימות – לדעתי פרובוקטיביות היא שם המשחק כשאתה מחפש כלי להניע אתו שינוי בחברה. אם הצלחתי לזעזע מישהו, אולי גרמתי לו גם לחשוב. בכל זאת, בתור יהודי, אתה לא חושב שהתנגדות לברית מילה תיצור משבר זהות תרבותי? הרי יהודי שאינו מהול הוא כמו פריז בלי אייפל! או כמו סיני שעיניו פעורות... הזיכרונות היהודיים-מסורתיים-תרבותיים שלנו, נשזרים בזיכרונות מהמשפחה. הרגעים שכולם יושבים לשולחן שבת או מדליקים חנוכייה כשבאוויר ריח סופגניות וברקע ליחשוש סיחרור הסביבונים, הם סוג הרגעים שבונים את הזהות התרבותית שלנו. יש לנו ים של אירועים \ שירים \ מנהגים איתם נוכל ליצור זיכרונות נהדרים, חפים מקול בכי תינוקות. [caption id="attachment_5520" align="aligncenter" width="300"]

ביצת שלמה / 'יוצאים יוצרים קולנוע'
ישראל דקל (27), עובד בעיריית תל אביב ולומד צילום. גדל במגדל העמק וביצירתו ניתן לראות את ההשפעה והביטוי של הפריפריה החברתית. לאחרונה השתתף בפרויקט 'יוצרים יוצאים קולנוע', במסגרתו יצר את הסרט התיעודי הקצר 'ביצת שלמה'. שהוקרן בסינמטק תל אביב
https://youtu.be/_kEsntGULKA מה המסר שרצית להעביר לצופים בסרט הקצר? המסר הוא חברתי. סיפור חיים על תקופה של אנשים וסוחרים כמו שלמה, שכבר כמעט ולא רואים. המגע הישיר בסחורה, הלבביות והחיוך שמטפחים סביב עבודה וחיים בתחומים שעברו שינוי ונעלמים מן העולם. זה סיפור של מהגר ושל מקומי, משהו שכמעט עבר מן העולם והוא אחד מאלה שעדיין נשארו, עם האנושיות שהוא מקרין לכולם; על חלקיה השמחים וגם העצובים. אני גר ביפו ומחובר מאוד למצב כאן, ולקשיים שבאו עם עבודות הרכבת הקלה. בפרט, הקשיים עבור העסקים המקומיים. זו הסיבה שבחרתי ליצור את הסרט הזה. ניסיתי לספר ולהראות את המצב במקום המורכב הזה באמצעות דמות מעניינת. למה קראת לסרט 'ביצת שלמה'? ראשית, הוא מתעסק עם ביצים והן מה שהוא רואה כמעט כל הזמן. מעבר לכך, ביצה היא מאוד רגישה ומספיקה דריכה קלה כדי לשבור אותה. הנמשל הוא סיפור שבירתו של מעמד הסוחרים, והמציאות האישית של שלמה שהוא שורד אותה למרות כל הקשיים. כל שלב שמחולק לפי מידות הביצים ששלמה מציג בסרט בעצם מספר חלק אחר בחייו- וסיפור חייו של שלמה נשמע לי מאוד מעניין. כמו כן, כבר מתחילת הדרך הוא הביע נכונות לשתף איתי פעולה ולתעד אותו גם בחלקים הפחות נוצצים ונוצר בינינו קשר אישי. כאשר הסרט היה מוכן, הוא צפה בו והתרגש מאוד לראות את התוצר המוגמר. [caption id="attachment_5422" align="aligncenter" width="300"]
שירה

פלצות

נכנס בשאלה
בפיוט הבא הבאתי ביטוי לרגשותי על היותי בוגר פולחן החרדיות,
בו כל המעשים ואפילו המחשבות היו משועבדים כולם לחברה החרדית, נטולי חיים וצמצום ידע. לאחר שהתעקשתי לצאת מהמסגר והחומות הבנתי כמה הסתירו ממני וכמה הטעו אותי, וככל שהתבאסתי מהחיים הצעירים שהפסדתי עוד יותר התעוררה בי התקוה מכך שאת המשך חיי אדע כבר לנתב לדרכי החופשית, השקפתי היום היא שהאמונה והתורה אינן משועבדות ואינה מחוייבות לצמצום וההתנזרות החרדית, וייתכן שאף מנוגדות לה. ימים קשים, תלאות מפרכות, כל אדם, חווה בעולם, מי יותר, ועל מה ויתר, מי פחות, ויותר ברגשות, אך לפעמים נדמה, שאין מענה, בודד בעולם, והכל נעלם, ידיד קרוב, נהיה רחוק, הלב טעון, וכ"כ כאוב, אך תמיד, גם אחר שנים, האור זורח, והכל פורח, הישועה צומחת, ולפעמים מלבלבת, והתובנה משתנית, הדברים אמורים, על בחורות ובחורים, התחילו בחיים, כנאמני החרדים, וגם דתלי"ם, שלפעמים מסתבכים, הבגרות והחיים, גורמים להפנים, לגלות ולהכיר, להתוודע ולהרגיש, לחקירה בררנית, ולדעה עצמית, החל בסבלם, וכלה במחשבתם, במסקנתם להשתנות, נהפכים לקורבנות, מתחילים בבדידות, ומוצאים ידידות, יש שנסתרים, ממשפחה נפחדים, כמהים לחופשיות, ולדרור בציפיות, לחיים מנוצלים, מפותחים ושלווים, יש שכופרים, בבדיות אינם מאמינים, אך יש שמאמינים, ואפילו שומרים, אך מכירים, במידת הרחמים, עולמו נתון, להנות יצור, חוקים ומשפטים, לחיים טובים, יודע ומכיר, רצון בנים, פניו לעזר, ולא לסבל, לא לנזירות, ולא לפרישות, הפינוק מצוה, והסיגוף חטאה, תורה מועילה, רק בחמלה, הריחוק וההתנכרות מחוץ למחנינו, הקירוב ומכובדות לכל אחינו, שילוב תורה בחיים נר לרגלינו.טור אישי

זכרונות מה הם?

לכל אחד יש את הגופיה שלו
המוסף

מי שברך
