אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה פגשתי יוצאת!
אם להיצמד להגדרה הוויקיפדית, פגשתי ודאי אין-ספור לפניה ורבים כדוגמתה סבבוני, שמא הייתי אחת כזאת בעצמי. לא שמרתי שבת אז, וחזותי הייתה חילונית למדי. עד היום תמהה אני למה דווקא אל מול זאת נפעמתי ואמרתי לעצמי בקול: "וואיי, הנה דתל"שית!"
הייתה זו תקופה של לפני יותר מעשור, הלכתי לי בעולם בתחושה מסוימת של בת חורין, למעט אחזקות שוטפות של תשלומי דירה, מיסים, עבודה וחברה. לא בגבהים ולא בקרקעית, שורדת פלוס.
גם מבחינה רוחנית לא היו תנודות קיצוניות, התהליך שלי התפרש על פני שנים, אם לא עשורים. הקונפליקטים הנושנים כבר דהו מפאת חוסר תרגום למציאות יום-יומית, חיה בחוויה, בהוויה, משתדלת להישמר מהדיוטות התחתונות, כי רק שם מתחוורת לי מציאות היותי האחראית הבלעדית על עצמי. כך שאם כבר ביצעתי את הנטישה, שלא יהיו פדיחות! אני חושבת שהדבר העיקרי ששמר עליי מפני נפילות הייתה הבושה שמא לא אשרוד את העצמאות הזאת.
מה גם שהרגשתי שהתחושה ההישרדותית היום-יומית מזוהה בצורה שווה עם המציאות של כל אדם באשר הוא, ללא היבדלות מטעמים אלו או אחרים. אני אדם אמיתי, תפקידי הוא לשרוד, וכל השאר – בונוס.
באותה התקופה היינו חבורה של ארבע בנות, החברות הכי טובות. כולנו היינו פליטות הקהילה והמוסדות החרדיים, לא הזדהינו כיוצאות. אני חושבת שבגלל העובדה הפשוטה שזה פשוט לא העסיק אותנו יותר מדי, לא הגדיר ולא הוביל ולא תרם. מבחינתנו, היינו סקרניות מדי לחיות את החיים עצמם. למעט אנקדוטות הומוריסטיות פה ושם, אפילו לא העלינו את הנושא בפוגשנו אנשים מרקע חילוני, בייחוד בהתחשב בכך ששתיים מאיתנו עוד בכלל שמרו שבת.
אז בשבת ההיא, לפני 12 שנה, פגשנו את הדתל"שית ההיא, וכנראה זו הפעם הראשונה שהכרנו מישהי שכנראה עונה להגדרה הזאת. לכן נפעמנו.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
התקופה
אילו הוציאנו - והלוא הוציאנו!
נהורא שגב
אותיות פורחות
י. צרויהזון
עכשיו זה מדעי! הסרת הכיפה היא הגורם היחיד והוודאי לתופעה הרווחת של בריחת אותיות מהמוח.
ההוכחה החד-משמעית
מי מאיתנו לא נתקל בתופעת האותיות הפורחות באוויר? מי לא ניסה להסתתר מאימתה של האות אל"ף (א') שהתעופפה במרחק לא גדול מהקרקע, גדולה ומאיימת, מחוללת הרס כמו אשמדאי בזמניו היפים ביותר, או מיהר להימלט כאשר האות בי"ת (ב') חגה לה באוויר וביאשה אותו בזוהמה.
צוות מדענים מאוניברסיטת המקובלים בצפת הקדישו את מיטב שנותיהם לחקר התופעה המדאיגה, ואף זכו למימון מוגבר בשנים האחרונות, בשל התפשטותה. שיטות המחקר כללו ניסויי מעבדה, שאלונים פתוחים וסגורים, קבוצות מחקר מובחנות ומדויקות, תצפיות, קריאה בכוכבים וירידה לפשר חלומות. כל אלו הובילו למסקנה חד-משמעית, שהובהרה פעם אחר פעם בכל אחד מהמבדקים: ברגע שהכיפה מוסרת מהקרקפת מייד מתחיל תהליך בריחת האותיות, ואילו השבתה לראש עוצרת את הבריחה.
קשה לומר שהממצא התקבל בהפתעה. הלוא בריחת האותיות לאחר הסרת הכיפה היא סיכון ידוע משכבר הימים. עם זאת, מעניין להבין מה ההסבר המדעי מאחורי התופעה: "בין עצמות הגולגולת מצוי המוח", מסביר ח.כמולוג, המדען שהוביל את המחקר רב-השנים, "במוח מצויים תאי זיכרון שבהם מאוחסנות אותיות הא"ב. אולם שאיפתן הבסיסית והטבעית של האותיות היא לצאת מהמוח ולהסתובב בעולם. במצב תקין מה שעוצר מבעדן לעשות זאת זו הכיפה. הכיפה המהודקת לראשו של האדם סוגרת למעשה את פתח המילוט של האותיות, ובכך מותירה אותן בתוך הראש". ח.כמולוג מציין שלדעת חוקרים מסוימים בצוותו כיפה עם סרט היא המחסום האפקטיבי ביותר, אך לדבריו עוד לא נאספו מספיק ראיות לאישוש תיאוריה זו.
"בהיעדר מחסום הכיפה", ממשיך ח.כמולוג ומנופף בשלל מסמכים תומכים, "האותיות פשוט משתחלות החוצה ומשתוללות, ואת האסון כולנו רואים". הסבריו של המדען מבהירים מדוע באזורים מסוימים בארץ, למשל מעל העיר תל אביב, נמצאו כמויות חריגות מאוד של נשורת אותיות ומדוע פרסמה אוניברסיטת המקובלים אזהרת מסע למקומות מסוכנים כמו אלו, וציינה כי קרינת האותיות עלולה להביא למצב של עודף מידע מסוכן.
סיפורי מקרה
בחרנו להביא שני סיפורים, מתוך עשרות אלפי המקרים שנבדקו במהלך המחקר, הממחישים את היקף התופעה ומעוררים תקווה באשר למניעתה.
דבורה (שם בדוי, כמובן) מבני ברק מספרת: זה קרה בשבת אחר הצוהריים. יצאתי עם ילדיי הקטנים לגן השעשועים, כמו בכל שבת. ילדות התנדנדו בנדנדה, ילדים התגלשו במגלשה, וליד הקרוסלה התנהל תור לא מסודר. הכול כרגיל. שום דבר לא הכין אותנו למה שעומד לקרות. פתאום אני רואה ילד כבן 4, שובב קצת, שמסתובב ומפזז בצעדים רחבים מדי, ומניע את הידיים לכל הכיוונים. וככה, פתאום, הוא העיף לבן שלי את הכיפה מהראש. אני דוגלת באחריות אישית, אז חיכיתי שהבן שלי ישים לב שהכיפה כבר לא על ראשו, אבל הוא לא שם לב. פתאום הבחנתי באות אל"ף גדולה שמשתחלת לו מאמצע הראש. כבר לא יכולתי לעמוד מנגד, צרחתי בכל הכוח: "תחזיר את הכיפה, תחזיר אותה תכף ומייד! האל"ף-בייע"ס בורחים לך מהראש!"
הילד שלי כל כך נבהל, הוא רץ אליי בדמעות ואמר, "...ני ל... יודע מה ...ת רוצה, ...מ..., למה ...ת צועקת?"
הייתי המומה. הבנתי שזה מאוחר מדי, שהא' ברחה לו לבלי שוב. למרבה המזל, התאוששתי מהר ורצתי להביא לו כיפה אחרת מהבית, לפני שגם האות ב' תברח לו מהזיכרון.
בעקבות המקרה המצער דבורה החליטה לפעול בכול כוחה ומאודה למען העלאת המודעות הציבורית לנושא, ולהתריע מפני הסכנה החמורה הטמונה בהסרת הכיפה ולו לרגע אחד.
סיפורו של מנחם, תושב אחת הערים הדרומיות, מבהיר מהו מסלול החתחתים שעובר מי שתלמודו נשכח ממנו. כיפתו של מנחם נפלה מראשו באחד הלילות, וכשהוא קם גילה כי כל האותיות ברחו מראשו. מנחם נאלץ לשוב לכיתה הראשונה בחיידר, להתיישב על כיסא קטן בהרבה ממידות ישבנו, ולהתחיל לשנן את האותיות יחד עם בני השלוש. קשה לתאר את עוצמת הסבל, עוגמת הנפש והמחיר הכלכלי והרגשי שנגבה ממנו בשל. גם מנחם נרתם למיגור התופעה, והוא כיום מרצה בגני ילדים, מדבר איתם בשפתם ומסביר להם מדוע עליהם להקפיד שהכיפה לא תרד מראשם אף לא לרגע. את קירות משרדו של מנחם מעטרים מכתבי תודה של ילדים מכל רחבי הארץ.
חרף מאמציהם של דבורה, מנחם ואנשים ונשים רבים אחרים, לא נרשמה בלימה משמעותית בהיקף התופעה, אלא להפך. המחקר נמשך.
הפיתוחים העדכניים ביותר:
במהלך עשרות שנות המחקר נערכו גם כמה ניסיונות להתמודד עם התופעה בדרכים אלה ואחרות. איגדנו עבורכם את היעילות שבהן:
שיר מנע
במצבים שבהם הכיפה הוסרה מהראש ויש חשש ודאי לדליפת אותיות, על הנוכחים בחדר לשיר את הפזמון הבא:
גוֹי, גוֹי, גוֹי,
מַשִי גוֹי,
האָסט אַן עַבֵירֶה,
גֵייט אַרוֹיס דִי תֹּורֶה
(בעברית: גוי, גוי, גוי, משי גוי [אין תרגום הולם למילה "משי" בהקשר זה] יש לך עבירה, התורה יוצאת).
ב-145% מהמקרים שבהם הפזמון הושר לא חלה דליפת אותיות. יותר מכך, הכיפה הושבה לראש תוך שניות אחדות ולא הוסרה ממנו עוד למשך יממה שלמה לפחות.
את ההסבר לפתרון המועיל הזה מספק חבר צוות בכיר בחטיבת המחקר של האוניברסיטה הקבלית, פרופ' ח.רטוטים. "מדובר למעשה במשוואה בעלת איברים מעוררי הרתעה, שילוב של המילה הקשה 'גוי' עם המילה מעוררת הצמרמורת 'עבירה' מייצר תדר שמשנה את האווירה באחת, קושר בין האדם לכיפתו ובכך נמנעת זליגת האותיות".
עמיתו של פרופ' ח.רטוטים, פרופ' ארימטוס ג.וזמאות, מבקש להדגיש כי מסתובבים בשוק נוסחאות בלתי מאומתות המתיימרות לחקות את השפעתו של השיר, אך בשום ניסוי לא שוחזרה רמת ההצלחה שהושגה בשירת הנוסח המקורי.
הפתרון האורגני
פתרון זה נמצא בהישג ידו של כל אחד. ממש בהישג ידו. בשעת הצורך יש להניח את היד על הראש המגולה, בדיוק באזור התושבת של הכיפה, ובכך לעצור את דליפת האותיות עד להשגת כיפה תקינה.
עצת גדולים
כנהוג וכידוע, אין לסמוך על חידושים ופיתוחים בכל נושא שהוא. ועל כן, בשעת הצורך ובמקרה חירום, יש לפנות לדוד היודע כול, או לאח הגדול.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
קריאה משפחתית
יעקב גולדברג
המלצות הקריאה של יענקי גולדברג
לפני כ-150 שנה הוכרז בפתיחה האייקונית של "אנה קארנינה" שכל משפחה אומללה בדרכה שלה, ומאז המציאות – או לפחות זו המשתקפת בעלילות הספרים – אכן ממחישה שהאומללות המשפחתית פנים רבות לה. אל מול גלגוליו והתפתחויותיו של מוסד המשפחה, שמקבל פנים חדשות מדור לדור, נדמה ששלל המורכבויות והאתגרים יכולים להיחשב כעוגן היציב והמחויב בכל משפחה ומשפחה כמעט, מורכבות שמכילה כמובן לא מעט אושר, כוח ומשמעות.
הנה 5 ספרים נבחרים מהשנים האחרונות, שמתעסקים ובוחשים במשפחתיות, בהשפעות שלה על חייו ועל בחירותיו של היחיד, ובכוחה הקיומי וההרסני כאחד על מי שאנחנו.
לחסל / מישל וולבק / 2022
פול, גיבור הרומן, הוא יועצו ואיש אמונו של שר האוצר הצרפתי ובנו של עובד בכיר לשעבר בשירות הביטחון. החיים שלו לא הולכים לשום מקום, הוא חי עם בת זוגו פרודנס בבית משותף אך בחדרים נפרדים, וכבר שנים שאין ביניהם שום קשר רגשי או גופני. התפרקות משפחתו היא הציר שמניע את העלילה, והיא כוללת את אביו החולה והמשותק, את ססיל, אחותו הדתייה, ואת אחיו אורוויל, שנשוי לעיתונאית בינונית שלא סובלת את פול.
על רקע מזימת טרור עולמית ובחירות לנשיאות צרפת, ולקראת יום הולדתו ה-50, פול עובר מסע חניכה וחיבור מחודש עם משפחתו המורחבת בכלל, ועם בת זוגו בפרט. פול, שמעיד על עצמו שהוא: "חש צורך שאינו יודע שובעה באהבה", משתדל להישאר אדיש לכול: "הוא עצמו תמיד הרגיש פחות או יותר פטור מן התשוקות השונות שמנה זה עתה, ושהפילוסופים מן העבר גינו כמעט פה אחד. תמיד תפס את העולם כמקום שהוא לא אמור להיות בו, אבל גם לא היה להוט לעוזבו, פשוט משום שלא הכיר מקום אחר" (עמ' 260). דווקא אותה אדישות מאפשרת לו להשביע, ולו במעט, את הצורך באהבה, ולשוב בפשטות לעצמו, לבת זוגו ולמשפחתו.
לקריאת פרק ראשון
זיכרונותיה של נערה מחונכת / סימון דה בבואר / 2011
הספר הראשון, מבין ארבעה כרכי אוטוביוגרפיה, שכתבה אחת ההוגות הפמיניסטיות הבולטות במאה הקודמת ובכלל, עוקב אחר זיכרונותיה החל מילדותה המוקדמת ועד תחילת שנות ה-20 לחייה, אז פגשה את ז'אן פול סארטר. הספר – שיכול לשמש מעין ספויילר לזוגיות המרדנית של שני אלו, שדחו את רעיון מוסד הנישואין לטובת מערכת יחסים פתוחה שהתבססה בעיקר על שותפות אינטלקטואלית ועל חברות עמוקה – מתאר את ראשית חייה של דה בבואר, שגדלה במשפחה בורגנית וקתולית, וכיצד הפכה לנערה סקרנית ומרדנית שהגיעה ללמוד פילוסופיה בסורבון.
התמסרותה לדת ניכרה כבר בגיל צעיר: "נמלאתי צדיקות; הקץ להתקפי הזעם ולקפריזות". וגם: "יראת השמיים המשותפת לנו קירבה אותי ואת אמא זו לזו... הפיכתי לילדה טובה הושלמה". וגם כעבור כמה שנים, כשזנחה את האמונה הדתית, היא עדיין טעונה ברגש דתי חזק: "אני רוצה לגעת באלוהים או להיהפך לאלוהים, הכרזתי". כילדה שגדלה לאם שסברה כי ייעודה של האישה הוא להתחתן בשידוך ראוי, ללדת ילדים רבים ולבקר באופן סדיר בכנסייה, היא מתענגת על ההתבגרות המרדנית שלה: "הברים ומועדוני הריקודים משכו אותי במידה רבה בזכות אופיים האסור. אמי לא הייתה מוכנה לדרוך בהם בעד שום הון שבעולם, אבי היה מזדעזע לראות אותי שם. מצאתי סיפוק גדול בידיעה שאני נמצאת לגמרי מחוץ לחוק". ותוהה, תהייה שתלווה אותה לאורך כל חייה: "איפה ניתן מקום, בחייהם הממושטרים של המבוגרים, לחייתיות הטבעית של החושים, של העונג?"
לקריאת פרק ראשון
אין מקום כזה / שפרה קורנפלד / 2022
ספרה השני של שפרה קורנפלד עוקב אחר עלילותיה של משפחת הרמן, ופורש, ללא רחמים, את התוצאה האומללה האפשרית של מעשים חסרי אחריות, במיוחד כאלו שאין מהם דרך חזרה, כמו הבאת ילדים לעולם. אידי ויהושע, הורים חרדים לשישה, מתגרשים ומחלקים ביניהם את הילדים. האב לוקח את הבנים, האם את הבנות. בשלב מסוים האם מחליטה להימלט עם שתי בנותיה הקטנות לאחותה בקנדה, והמרחק הגיאוגרפי משתלב עם הפערים האחרים שמתרחבים ומצטמצמים בין כל חלקי המשפחה.
קורנפלד, שגדלה בבית חרדי והעידה כי חלקים מהספר מבוססים על חייה האישיים, מתארת טרגדיה משפחתית מודרנית, שמסופרת מכמה זוויות ומערערת את ההיררכיה הברורה של יחסי הורים–ילדים. יש את יונה, האחות הבכורה שצריכה לדאוג לאחיותיה הקטנות ובין לבין מפתחת הפרעת אכילה ובורחת לניו יורק; פרי, התאום של יונה שמתגייס לצבא, ובראש כולם אידי, האם שמסחררת את כולם סביבה ונותרת חסרת יכולת לטפל בעצמה ובטח שלא בילדיה: "אחת-עשרה שנים צללתי בלי לעלות לאוויר. אחת-עשרה שנים של הריונות, הנקה, חיתולים ופליטות, ואפילו לא מחזור אחד שסיים את המסע מחוץ לגוף".
לקריאת פרק ראשון
הארגונאוטים / מגי נלסון / 2022
"איך להסביר, בתרבות שמקדשת הכרעה, שלפעמים הסיפור נשאר מבולגן?" (עמ' 66), כך תוהה הארי דודג', בן זוגה של המשוררת והסופרת מגי נלסון, שלא מזדהה לא כגבר ולא כאישה, בציטוט (אחד מיני רבים) בספרה של נלסון, הארגונאוטים. הספר, שיצא לאור לראשונה (2015), זכה למעמד של ספר מכונן בתרבות הקווירית של המאה ה-21, ומשלב תיאוריה ואוטוביוגרפיה, פרוזה ועיון ביצירה מתגלגלת, אבל ממש לא מבולגנת, כולל התנגדות והתנכרות לאידיאולוגיות היסודיות ביותר של החברה הסטרייטית. בין היתר, מוסכמת הבאת ילדים.
החלק האוטוביוגרפי של הספר מתמקד בעיקר במערכת היחסים המתפתחת בין נלסון להארי, תוך התייחסות מפורטת לחוויות הפיזיות של השניים, לרבות השינויים ההורמונליים שעובר הארי וההיריון של נלסון. הסיפור האישי נכנס ויוצא בינות לפסיפס פסקאות, ציטוטים ותיאוריות המשולבים בהרהורים חופשיים של נלסון על תשוקה וזהות, מיניות ומגדר ועוד ועוד. כן משפחה, לא משפחה – אליבא דנלסון, ה"אויב" הוא קיבעון יתר שעלול להוביל למצב הגנתי של קיפאון ולהתכחשות לכוחה של אמונה ולהשפעתה על היכולת להתמסר ולא להתחמק מהרצונות האותנטיים שלנו, שאומנם אינם חקוקים בסלע אך אל לנו להתעלם מהם ולהיוותר בשדה הפנטזיה, אל לנו לברוח ממה שטומן בחובו סיכוי לחיים ממשיים וממומשים.
קלרה והשמש / קאזואו אישיגורו / 2022
קלרה והשמש, הרומן השמיני של הסופר הבריטי זוכה פרס נובל קאזואו אישיגורו, מתרחש בארה"ב בעתיד לא מוגדר. המספרת, בגוף ראשון, היא קלרה, אישה מלאכותית שניזונה מהשמש וייעודה הוא לספק שירותי חברות מלאים למי שרוכש אותה. היא אומנם לא הגרסה המתקדמת ביותר בשוק, אבל ניחנה בכושר התבוננות מיוחד שמשתלב עם יכולות רגשיות מפותחות: "ככל שאני מתבוננת ורואה יותר, רגשות רבים יותר נעשים זמינים לי" (עמוד 97), היא מעידה על עצמה, וממשיכה למלא את תפקידה בחריצות.
דרך חלון החנות שבה מוצעת קלרה למכירה, היא לומדת על העולם שבחוץ, עד אשר רוכשת אותה ג'וסי בת ה-14, נערה חולנית שמזהה בקלרה משהו מיוחד. קלרה היא דמות "אנושית" באופן אפילו מעט משעמם. היא מתבוננת, סקרנית מאוד, מעט מוזרה וכמובן חברה מסורה. הבנאליות של דמותה מחדדת את השאלה העולה בהמשך העלילה – שעדיף שלא נפרטה כדי לא להרוס את חוויית הקריאה – הנוגעת בפחדים הגדולים ביותר וביחס שלנו לאהבות שמלוות את חיינו, על עוצמתן ושבריריותן. "אין שום דבר מיוחד כל כך בבת שלי", מצהיר אביה של ג'וסי, ועדיין, אפילו קלרה הרובוטית יודעת לומר שלא משנה כמה ננסה להתחכם, יש דברים שאין להם תחליף.
לקריאת פרק ראשון
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
שרה שנירר | מייסדת בית יעקב וממחוללות הפמיניזם האורתודוקסי
עקיבא גריןהמיתוס והפער
השעה שעת לילה מאוחרת. השקט הקסום ביער ירושלים מופר באחת. קבוצת בנות עשרה, מהטובות בסמינר, עליזות ושובבות, נכנסת אל היער. אחת הבנות מצוידת בגיטרה, חברתה בחליל צד. וכך, הרחק מעין כול, מתחילה המסיבה. הבנות לא מסתפקות בשירה ובזמרה, אלא יוצאות במחול. הריקודים הסוערים, מלאי שמחת הנעורים, נמשכים עד קרוב לעלות השחר. קיומו של האירוע הובא לידיעת ההנהלה הרוחנית של הסמינר, ואחת המורות הכבודות פנתה אל החוגגות ברוב כעס וחמה: “מה שרה שנירר הייתה אומרת על החרפה שאירעה? בשביל זה היא הקימה את בית יעקב? בשביל ריקודים והוללות? לאן עוד נגיע?" הממולחת שבחבורת התלמידות לחשה בקול: "אם שרה שנירר הייתה כאן, היא הייתה מצטרפת אלינו”. הארכיון מגלה שהתלמידה צדקה. על פי עדותה של נערה מהראשונות שהתחנכו ב"בית יעקב", חגיגות ט”ו באב – חג ריקודי העם המעורבים מימי המשנה – נערכו יחד עם שרה שנירר ביערות ליד סקאווה, הסמוכה לקראקוב. המסיבה כללה הליכה ביער לאור ירח ונאום של שרה שנירר ושל אחת התלמידות־מדריכות. הנואמת טענה בפאתוס ש”חג ט”ו באב שייך לנו, הנשים”. לאחר מכן פצחו הבנות בשירה ובריקודים. עוד על אירוע יוצא דופן זה ראו ברשומתה של נעמי זיידמן, "התחייה הפמיניסטית של ט"ו באב", באתר "הספרנים" – בלוג הספרייה הלאומית.מי את, שרה שנירר?
הקאנון החרדי צנזר חלקים מהותיים ורבים מחייה ומפועלה של שרה שנירר, יומניה המפורסמים נערכו באופן מגמתי. מהיומנים המקוריים עולה דמות שונה מזו שמנסים להציג בבתי הספר החרדיים. את מה שלא מספר היומן השלימה לי תלמידה אחת אדיבה, בריאיון שערכתי עימה לפני שנים מספר. פניה הטובות ואדיבותה של אותה תלמידה חביבה ונעימת סבר לא ימושו מזיכרוני. מלבד הריאיון איתה וכתבתה של סוכצ'בסקי־בקון במקור ראשון, שנעזרתי בה רבות בכתיבת מאמר זה, הסתמכתי גם על ספרה המיוחד של פרופסור נעמי זיידמן, שהיא בוגרת "בית יעקב" בעצמה: שרה שנירר ותנועת בית יעקב, מהפכה בשם המסורת. צירוף הדברים מעלה את התמונה הבאה: שרה נולדה בקראקוב למשפחה חסידית ענייה, אשר מנתה עשרה ילדים. בשל העוני העצום נאלצה שרה לעזוב את בית הספר ולעזור בכלכלת הבית, אך התחננה להוריה שייתנו לה להשלים את בית הספר היסודי. הוריה הסכימו. את השכלתה הגבוהה נאלצה שרה לרכוש באופן אוטודידקטי. שלטונות פולין הרשו לבני המעמד הנמוך להשתתף בהרצאות בתור שומעים חופשיים, והנערה הסקרנית ניצלה את זה היטב. היא הקפידה להשתתף במסלולי ההרצאות האלו על תרבות גרמנית, על שירה ומחזות. רעיונות על מעמד האישה החלו לעלות בפולין הנחשלת, ושרה ינקה רעיונות אלו מפי מוריה הנוכריים. כבר באותם הימים התבשלו בה דעותיה הפמיניסטיות. בהיותה בת 20 כתבה ביומנה: “האידיאל שלי, אי־שם במעמקי נשמתי, הוא רק לעבוד למען אחיותיי! […] לו הייתי יכולה לשכנע אותן יום אחד מה המשמעות של להיות אישה יהודייה אמיתית, לא רק למען האימהות שלהן או מפחד מאבותיהן, אלא רק מתוך אהבה גדולה לבורא עצמו […] לו הייתי יכולה לחיות עד שאיהנה לראות את תורתי נכנסת לבתים של אותן נערות יהודיות […] האם אני יוצאת מדעתי? […] איך אנשים היו צוחקים עלי, איך הם ידברו עלי!? איזו ילדה חסידית מטופשת!" בהיותה נערה רווקה, חופשייה מעול בית ונישואין, השקיעה שרה זמן רב בלמידה ובביקורים בתיאטרון הפולני. התרבות הפולנית הייתה ספוגה בעורקיה. שיריו של אדם מיצקביץ’ ויוליוס סלובצקי היו שגורים על לשונה. הוריה של שרה התקשו למצוא לה שידוך, בשל מראהּ הלא-חינני. היא נולדה עם שפה שסועה והרופא תפר את שולי השפה בגסות, דבר שכיער את פניה. בהתקרבה לגיל 30 (!) השיאו אותה הוריה לבחור חסידי בינוני בשכלו. הנישואין לא עלו יפה, שרה לא הייתה מוכנה להסכים עם תפיסת הנישואין הפטריארכלית שעל פיה מקומה של האישה – ולא משנה כמה היא חכמה ומוכשרת – הוא בין התנור לכיריים, כולל כיבוס בגדי הבעל וטיפול בעדת ילדים. היא דרשה וקיבלה גט מבעלה. חזון מאוד לא נפוץ באותה תקופה ובאותה קהילה. מאז דבק בשרה כינוי הגנאי המשפיל “די גיגעטע” – הגרושה. בימים ההם היה כינוי זה אות קין נצחי על מצח האישה.מצב החינוך וההתייחסות הרבנית לכך
בתקופת עלומיה של שרה מצב היהדות היה בכי רע. פריקת העול ההמונית לא פסחה גם על בתיהם של הרבנים הגדולים ביותר. די אם נציין את ילדיו של רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב – ה”שם משמואל" שהפנו עורף ליהדות בבוז,[1] או שנקרא את זיכרונותיה של איטה קאליש־קמינר, בתו של האדמו”ר מוורקא־אוטבוצק, שכתבה על חבריה הרבים וחוג ידידיה שכלל בתוכו את מיטב בניה של היהדות הנאמנה.[2] הרבנים אומנם היו עסוקים בסכסוכי חצרות, במריבות שוחטים ובמאבקי שליטה, אך היו גם ניסיונות להציל את בני הנוער, בין השאר באמצעות הקמת ישיבות בליטא, בפולין ובהונגריה. שונה היה המצב בקרב הנערות; התפיסה המסורתית גרסה ש"מוטב יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים". תוצאות התפיסה הזו היו אסון קולוסאלי. שיעור המרות הדת והחילון נסק באופן תלול. כשהייתה שנירר בווינה, היא נחשפה לרעיונותיו המהפכנים של הרב שמשון הירש, מרבני הנאו־אורתודוקסיה המפורסמים. הרב הירש העביר את נקודת הכובד מעיסוק מופרז בתלמוד ופלפוליו לעיסוק בעקרונות היהדות, לימוד תנ"ך ומדעים ומתן שוויון לנשים. בבית הכנסת שייסד בפרנקפורט היו 550 מקומות לגברים, ו־350 מקומות לנשים. רעיונותיו של הירש וחדשנותם מצאו חן בעיני האישה המשכילה והמהפכנית. בפיקחותה הבינה היטב כי שיטת החינוך הישנה לא תחזיק מעמד מול גלי החילון, אך ידעה שבלי הסכמה רבנית לא תוכל לפעול כלל. לשם כך השתמשה שנירר בברכה שנאמרה לה על ידי רבי יששכר דוב מבעלז, כהסכמה לפעילותה. היא קיבלה גם הסכמה שבשתיקה מהאדמו"ר מגור, ועידוד גלוי מהחפץ חיים. חשוב לציין שחסידי בעלז השמרניים לא הסכימו עם רעיונותיה, וגם אחר כך, כשנפתחה בבעלז רשת בתי חינוך לבנות, שמה היה "בית מלכה", ולא "בית יעקב". מלבד רבנים אלו, רוב רבני הונגריה לחמו ביוזמה בכל הכוח. ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש כינה את הרשת "בית עשו" – בהיפוך מכוון לשמה של הרשת, "בית יעקב". במקומות רבים ספגה שרה זריקות אבנים. אבנים אלו לא נזרקו על ידי הבונדיסטים, אלא על ידי יהודים קנאים וחמי מזג. באחת מעיירות הונגריה לחם רב העיר נגד הכנסת רשת "בית יעקב" לקהילתו. לאחר שנתיים הוא נכנע, אלא שמחיר התנגדותו הראשונית היה כבד. כ־70 נערות מבנות העיירה פרקו עול. הצלחתה של שרה בהקמת מוסד הלימודים לבנות עוררה את מפלגת "אגודת ישראל". עד אותה תקופה לא הייתה במפלגה כל מודעות לצורכי הנשים. לצורך המחשה, אציין דוגמה מובהקת לכך. באמצע שנות ה־30 קיבלה מפלגת אגודת ישראל כרטיסי עלייה לארץ (סרטיפיקטים) מאת הסוכנות היהודית. על פי הנחיותיו של האדמו"ר מגור, הסרטיפיקטים ניתנו לגברים בלבד. בנות "בית יעקב", שכבר הפכו לקבוצת בנות פעילה, לא הסכימו לגזרה זו. הן השוו את מאבקן למאבק ההרואי של בנות צלפחד, שרצו נחלה בארץ ישראל ולא חששו להתעמת עם משה רבינו. כך אף הן, נחושות בדעתן ולא מוכנות להיות כנועות לתכתיבי הממסד הרבני המפלה ביודעין בין גברים לנשים. כדי שלא ייוותר רושם שתנועה מבורכת זו מנוהלת על ידי אישה בלבד, פעלו עסקני אגודת ישראל וחיתנו את שרה בשנית, עם יצחק לנדא. נישואין אלו התקיימו על הנייר בלבד. בפועל, הפעילות התנהלה מביתה של שרה כמו לפני נישואיה. בנות היו ישנות עימה בחדרה. אחותה הייתה דואגת לארוחותיה. גם במודעות הפטירה שיצאו אחר מותה הטראגי בקיצור ימים, נכתב רק שם המשפחה "שענירער" ולא הוזכר השם "לנדא" אף לא ברמז. אחרי מלחמת העולם השנייה, שמחקה כמעט את כל יהדות אירופה, פעלו בוגרות "בית יעקב" להקים בתי ספר לבנות. אולם כחלק מכתיבת ההיסטוריה ושכתובה על ידי הממסד החרדי, גם דמותה של שרה שנירר הפכה לאייקון המסמל חינוך לצניעות, לשמרנות ולהסתגרות מפני העולם החיצון, על אף שכאמור אין כל קשר בין דמות אייקונית זו למציאות.[1] להרחבה על כך ראו: י"י טרונק, פוילן: זכרונות און בילדער, חלק ז, ניו יורק: אונזער צייט, 1953, עמ' 201–217. להרחבה על דמויות של יוצאים ויוצאות נוספים ממשפחות מיוחסות בתקופה ההיא, ראו: דוד אסף, נאחז בסבך, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו, עמ' 331, הערה 54. [2] איטה סיפרה את סיפור חייה בספרה אתמולי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
הקפוסטה | מתכון מסע
מריה אסטריכר
(מאכל יהודי הונגרי מסורתי שנוהגים לאכול בפורים והוא מורכב מעלי כרוב ממולאים באורז ובשר ברוטב עגבניות)
או: אגדה משפחתית אורבנית
פורים 2005, אני נאבקת שלא להיחנק מצחוק. לופתת את הבטן מתחת לשולחן ומוחה דמעות של צחוק חנוק בלתי נשלט.
אני מביטה סביבי ורואה שכולם באותה הפוזיציה. עיניים מבריקות מדמעות של צחוק וחרחורים קלים עד כבדים.
אומנם הסיבה שלשמה התכנסנו כאן היא ארוחת פורים, שהיא אירוע בהחלט מצחיק, חגיגי ומוצלח למדי, אבל הצחוק ההיסטרי מגיע מסצנה ספציפית מאוד שבה שולמית האחות הקטנה נוגסת לתומה בקפוסטה שמנמנה מעשה ידי אימא, ומגלה לחרדתה את הסוד האפל מכול, שכולנו כבר גילינו בשלבים שונים בחיינו – שהקפוסטה האגדית של אימא, התבשיל הכי מושקע שלה שכל כך אהבנו לטרוף כילדים, עשוי, ובכן, משאריות של אורז מהשנה האחרונה שאימא פשוט זרקה למקפיא בתוך שקיות סנדוויץ' שמנוניות. הכרוב גם הוא נאגר שם במקפיא הענק, שאריות של כרוב מהמרק, כרובים שלמים במצב ביניים שנקנו במבצע באוגוסט והוקפאו למען סעודת הפורים וכמובן סופים של רסק עגבניות בקופסאות שימורים שנשלחו למקפיא כמות שהן, פתוחות ומטונפות.
שולמית מביטה בזעזוע בקפוסטה, משתעלת קלות, מקללת אותנו נמרצות תוך כדי צחוק מתגלגל וחסר שליטה – הדרך האסטרייכרית הנכונה להתמודד עם המציאות – ובאלגנטיות מקצועית מזיזה את הצלחת מעט הצידה ומכסה אותה במפית פרחונית כדי שאימא לא תיעלב.
אנחנו, הגדולים, עלינו על הסוד האפל כשראינו את אימא בסוף כל ארוחה שכללה אורז, אוספת את השאריות מהצלחות בתנועה מכנית לתוך שקית סנדוויץ' וזורקת למקפיא. וכל אחד מאיתנו בתורו עבר את השלב שבו הוא גדול מספיק כדי להבין מאיפה הגיעו המצרכים לקפוסטה החגיגית. כל אחד מאיתנו ביצע פתיחה מזועזעת של המקפיא במחסן ונשא הספד קטן למאכל שלא נהיה מסוגלים יותר לאכול בחיים.
שולמית הקטנה, לעומת זאת, שמעולם לא פתחה את המקפיא, כי היא הקטנה של אימא ומוז'ינקלה אמיתית שלא הכינה לעצמה מעולם סנדוויץ' או ארוחת צוהריים, קיבלה את המידע המפורט לתוך האוזן ממנחם ושמיל בשעה שנגסה בתאווה מהמאכל האהוב עליה.
אימא, כמו אימא, לא הבחינה בכל הדרמה הזאת ורק חייכה חיוך מלא נחת יהודית למראה יוצאי חלציה יושבים לסעודת הפורים ופיהם מלא צחוק.
השנים עברו, ואימא שמה לב מתישהו שאף אחד לא אוכל מהקפוסטה המפורסמת והפסיקה להכין אותה.
כולנו נשמנו לרווחה, ואימא המתוקה רק נאנחת בהקלה בכל סעודת פורים ומפטירה מתחת לאף שאיזה כיף שהיא כבר לא צריכה להכין את הקפוסטה הזאת, שגם ככה דרשה ממנה מאמץ קולינרי עילאי, ושהיא מבחינתה לאכול חלה עם טחינה בפורים, רק שאנחנו היינו כל כך להוטים לקפוסטה אז היא עשתה את המאמץ. אבל ברוך השם איבדנו עניין ועול אחד ירד לה מהגב.
חסדי ה' כי לא תמו. כי לא כלו רחמיו.
וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.
***
אין מתכון לקפוסטה, כי אין מצב שאני נוגעת בקודש הקודשים הזה.
אבל קבלו מתכון חגיגי ומשמח לבורקס בשר:
מצרכים:
חבילה של בצק עלים מופשר
למילוי:
חצי קילו בשר טחון
בצל אחד גדול קצוץ
2 שיני שום כתושות
כ-6 משמשים מיובשים קצוצים
חופן צנוברים קלויים
3 כפות שמן זית
כף סילאן
מלח ופלפל
פטרוזיליה קצוצה
והסוד שלי לטעם מיוחד: חופן של עלי זעתר טריים קצוצים.
אופן ההכנה:
מחממים את התנור ל-180 מעלות.
במחבת בינונית מחממים את שמן הזית ומטגנים את הבצל והשום עד להזהבה.
מוסיפים את הבשר לטיגון קצרצר וחלקי, כדי שהעסיסיות שלו תישמר במהלך האפייה.
מכבים את האש ומעבירים את תערובת הבשר לקערה. מוסיפים את שאר הרכיבים ומתקנים תיבול.
פותחים את בצק העלים למלבן בגודל הרצוי ומניחים לאורכו בשליש התחתון תלולית יפה של המילוי. מגלגלים בזהירות עד לקבלת נחש בצק ממולא, ומגלגלים אותו לשבלול.
מעבירים בזהירות לתבנית מרופדת בנייר אפייה, מושחים בחלמון ביצה ומפזרים שומשום לרוב.
שולחים לתנור לחצי שעה בערך, או עד שהשבלול זהוב, פריך ומגרה, ומתקשרים לאימא להגיד אה פרעיילכן פורים 3>
בתיאבון!
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
אותנטיות – זה כל הסיפור
רייצ'ל שץ
הסרט אושפיזין, או כמו שבאמת צריך להגות את שמו "האושפיזין", הפך להיות סרט שהבורגנות החילונית מוציאה פעם בשנה מהמדף מעל הטלוויזיה, מנערת את הקופסה מהאבק וחוגגת את חג הסוכות. מעין ברכת כוהנים שנתית.
בלי שום קשר לאלוהים, כמובן.
יש מעט סרטים ישראליים שהצליחו להתרומם ולהיכנס לקאנון התרבותי המקומי והפכו לקלאסיקות. כאלה שנדמה שיש להם משבצת שידור קבועה בגלגל השנה והחיים שלנו כחברה. כמו אבי נשר עם "הלהקה", שמי זרחין עם "הכוכבים של שלומי", אורי סיוון וארי פולמן עם "קלרה הקדושה", ניר ברגמן עם "כנפיים שבורות", הגשש החיוור עם "גבעת חלפון אינה עונה" ועוד.
הקולנוע בארץ עדיין צעיר, בכל ביס תרבות נדחפות קצת שאריות חול וגמלים, ואומנות צריכה זמן כדי להתהוות. אולי, כמו במקרים רבים, זה עניין של כסף. בכל שנה קרן הקולנוע הישראלית (שעל התקציב שלה בעיקר מתבססת התעשייה) מתקצבת שישה- שבעה יוצרים בלבד ב-כשלושה מיליון שקל לסרט באורך מלא. זה נשמע הרבה, אבל קולנוע הוא תחום יקר מאוד. לשם השוואה, האוונג'רס האחרון תוקצב בכ-220 מיליון דולר.
אז אנחנו לא הוליווד, זה ברור, לא בשנים, לא בתקציב וגם לא בקצב. אבל התעשייה בארץ הולכת ומתפתחת, ויצירות ישראליות מגיעות לענקית הסטרימינג "נטפליקס". בסדרה "שטיסל", לדוגמה, ניתן לצפות כעת במאה תשעים מדינות מסביב לעולם. גם בתחום הקולנוע סרטים ישראליים מתחילים לתפוס מקום ונוכחות. לא מזמן במאי ישראלי זכה בפרס "דוב הזהב" בברלין, ולאחר מכן בפרס "חבר השופטים" בפסטיבל קאן בצרפת.
אז איך בכל זאת קולנוע צעיר ולא מתוקצב מצליח?
ובכן, קולנוע הוא מדיום נרטיבי שאוהב נקודות מבט, והוא תמיד ינסה לחדש את עצמו ולמצוא נקודות מבט ספציפיות שלא ראינו. זו הדרך שלו להתפתח, למצוא עוד סיפורים ועוד גוונים אנושיים שיצטרפו לסיפור הגדול של האנושות.
אם אבקש מעשרה אנשים לספר לי על השפן הקטן ששכח לסגור את הדלת, כל אחד יספר סיפור אחר. אחד יתמקד בסבל של השפן, השני ינסה ללמד את הקורא מוסר השכל, והשלישי יחליט שהסיפור בכלל צריך להיות מסופר דרך עיניו של החיידק.
אחד השינויים הכי גדולים שעברתי בתהליך היציאה, ושלאט לאט קרה גם ליוצאים נוספים סביבי, הוא התפתחות של נקודת מבט ספציפית ואישית על החיים. ההבנה שהקונפליקטים שלי שונים, שהדרך שבה אני חווה אהבה, שמחה וכעס היא שלי, שלכל אחד גבולות מוסריים שונים (מה שבעיניי ראוי, ייתפס בעיני האחר כבעייתי), שנקודת המבט שלי על החיים היא אינדיבידואלית ולא שייכת לחברה, וככל שהיא אינדיבידואלית יותר, היא שייכת לי יותר.
יש שיאמרו שזה בעצם כל הסיפור של יציאה מהחברה החרדית. הייתה לנו נקודת מבט פנימית אחרת מהחברה שבתוכה גדלנו. וההתנגשות הזו דחפה אותנו החוצה, לעולם שבו יש יותר מרחב לבחור את הנרטיב ולספר אותו כמו שאנחנו רוצים.
מה מיוחד בסרט "האושפיזין" שהצליח להעלות אותו מעל השאר?
כששולי רנד כתב את הסרט "האושפיזין" ואז שיחק בו (וגם זכה עליו בפרס אופיר) השנה הייתה 2004. ז'אנר "סרטי הדוסים" כמעט שלא היה קיים (הסדרה "החצר" שודרה ב-2003, ודוד וולך יצא עם הסרט "חופשת קיץ" רק ב-2007). העולם החרדי היה עדיין גטו ואף אחד לא הציץ מעל החומות, לא באמת. היו במאים חילוניים שניסו להציג את החברה החרדית על המסך, אבל נקודת המבט שלהם הייתה חיצונית והדמויות יצאו שטוחות, הן היו פלקט של אנשים דתיים שנראים ומתנהגים בצורה מסוימת, אבל לא אנשים חיים. לעומתם, נקודת המבט של שולי רנד הסעירה את הקהל הישראלי והפכה את הכול לחי ואמיתי. הסרט גם מביא איתו תמות דתיות שלא נראו קודם על המסך הישראלי.
גם בשוק השחור הדוסי, "האושפיזין" היה בין הדיסקים הנצרבים ביותר בהיסטוריה, כולנו רצינו לראות מי האיש שהעז לעשות עלינו סרט והאם הצליח להציג את העולם החרדי כפי שהוא, לפחות כפי שאנחנו רואים אותו.
אבל הסרט "האושפיזין" לא הצליח להביא רק נקודת מבט חדשה לזמנו בקולנוע הישראלי, הוא הביא גם נקודת מבט שעד היום נשקפת מעיניים ספציפיות מאוד, עיניים של חוזר בתשובה.
חוזרים בתשובה ייחשבו לנצח "האחר", "השונה", בתוך הקהילה החרדית. הם אף פעם לא יהיו באמת חרדים, גם אם הם מאוד מנסים להיות כאלה. החברה מסרבת לראות בהם חלק, והיא כנראה צודקת, הם עדיין נושאים בתוכם חלקים מהחילוניות ולא מוכנים לוותר עליה. כמו, למשל, על הצורך שלהם ליצור, או על נקודת המבט האינדיבידואלית שמסכנת את החברה החרדית כפי שהיא בנויה היום. שולי רנד ערני מאוד בתוך הסרט כלפי המקום שהחברה החרדית מקצה לו והוא מתבונן בו בכאב אבל גם בהבנה.
ניתן לראות זאת בסצנה שבה שולי קונה את האתרוג הכי מהודר, הכי יפה, כדי להרגיש שייך, כדי להיות משהו שהחברה החרדית אף פעם לא תיתן לו להיות.
המציאות מייד מנכיחה לו עד כמה הוא לא חלק, כאשר שני חברים מהעבר באים לבקר אותו ומזכירים לו שהוא אחר, שהעבר תמיד יהיה חלק ממנו גם אם אלו חלקים בעצמו שקשה לו להתמודד איתם.
בסצנת הסיום של הסרט הגיבור עומד באמצע בית הכנסת, הוא הרגע מל את הבן הראשון שלו וכולם רוקדים סביבו. הוא מוקף בקהילה החרדית, ואז מצטרף אליו גם העבר שכה פחד להתמודד איתו. העבר מיוצג על ידי החברים מפעם שחובשים כיפות ומצטרפים למעגל הרוקדים. הגיבור, שעד כה ניסה להסתיר את חבריו, מצליח לקבל אותם ואת עברו.
או כמו שכתבה המשוררת זלדה:
"הֶעָבָר אֵינֶנּוּ תַּכְשִׁיט
חָתוּם בְּתוֹךְ קֻפְסָה שֶׁל בְּדֹלַח
גַּם אֵינֶנּוּ
נָחָשׁ בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת שֶׁל כֹּהַל –
הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ
בְּתוֹךְ הַהֹוֶה
וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר
נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר –
כַּאֲשֶׁר הֶעָבָר מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה
זוֹ הֲרָמַת הַחַיִּים כֻּלָּם..."
זהו סוף שמח, של תקווה, של קבלה, והוא סוגר את התמה של זרות בנימה אופטימית.
אבל אולי דווקא בגלל נקודת המבט המיוחדת של היוצר הייתי מצפה לסוף פתוח יותר, כזה שבו הוא עדיין האחר, ולא האתרוג ולא ההתמודדות עם העבר יהפכו אותו באמת לחלק, כי יש משהו יפה בלהיות "השונה" ו"האחר" בתוך חברה, להיות בעל התשובה, לחיות בתוך חברה מסוימת, להבין אותה אבל בו-זמנית גם לא להיות שייך עד הסוף. יש משהו יפה בלשמור על היכולת שלך להיות אינדיבידואל, על הדרך שבה אתה רואה את המציאות, ועל הדרך שבה אתה מספר סיפור.
אולי ההשלמה הזו עם הזרות יכלה להיות סוף ריאליסטי ושמח יותר.
כשנציגי נטפליקס הגיעו לאחרונה לארץ לפתוח חממה לתסריטאים מקומיים, ישבתי בקהל בסשן של Q&A, המיקרופון עבר מאחד לאחד וכולם שאלו שאלות, כולם רצו להבין, מה נטפליקס מחפשת, כל אחד רצה להבין איך לכתוב את הסדרה שנטפליקס תקנה. לאחר מספר שאלות דומות מהקהל, קמה אחת הבכירות ואמרה: "אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, אתם תאמרו לנו. כל מה שאנחנו מחפשים הוא אותנטיות, אותנטיות של נקודת מבט. ספרו לנו את הסיפור שלכם".
ולמי שהדיסק הצרוב של אושפיזין עוד לא הגיע אליו, הנה קישור לטריילר: https://www.youtube.com/watch?v=zVfXipr3WuE
רצוננו לראות את מלכנו
עטקא דיקשטיין
יום חמישי, 22.06.2023 למניינם, וג' תמוז למנייננו. צמד מילים שמעביר צמרמורת, לא משנה מאיזה צד של המפה החב"דית אתה. גם אצלי. גם עשור לאחר היציאה. זה הסיפור שלי עם חב"ד ב-770 מילים (הנה לי, אתגר!)
אקדים רגע את המאוחר, לטובת הציבור שלא מעורה בתאריכי לוח השנה החסידי.
בתאריך ג' בתמוז, שנת התשנ"ד (1994) התבקש לבית דין של מעלה (לכאורה, כמובן) הרבי מליובאוויטש. רבי מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר השביעי והאחרון בשושלת חסידות חב"ד. תם עידן האדמו"רות והחל עידן המשיחיות והאמונה, המבוססת על רגש חזק ועל קריאת משנתו ככתב סתרים ומציאת רמזים ברמת אמינות גמישה למדי לכך שהרבי – הוא ולא אחר – מלך המשיח וגואל העם. הבה לא נתווכח על נקודת המוצא הזאת. היא הבסיס.
ובאשר אליי, נולדתי למשפחה חב"דית בשליחות בעיר באר שבע. לרבי שליט"א מלך המשיח התוודעתי ברגע צאתי מרחם אימי, כך לפחות מעידות התמונות. כשהייתי בת שנתיים הרבי לקה בשבץ מוחי. שנתיים וחצי לאחר מכן אלונקה הובלה לבית העלמין ברוב עם והדרת מלך (המשיח!).
אם עדיין לא הובן, הזרם שאליו משתייכת משפחתי (ואני עד גיל 21-20) מאמין שהרבי קם, שב אל בית מדרשו, המכונה 'בית רבנו שבבבל', בברוקלין, ונמצא שם מאז ועד עתה. לימים, כשגדלתי והתבגרתי, גם אני האמנתי בכל גופי ונפשי שהרבי חי וקיים בגוף גשמי. נהגתי להגיד בכל יום לפחות ג' פעמים, ובכל הזדמנות דקדושא, "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד" הפעם הראשונה הייתה בדרך כלל מייד לאחר נטילת הידיים שליד המיטה, מעל קערת ה'נעגאל וואסר'.
חייתי בתחושה חזקה מאוד שהאמת נמצאת אצלנו, ותכף-תכף יבוא היום שבו הרבע יתגלה, ואז כל העולם כולו ידע שהמשיחיסטים צדקו.
בתיכון הייתי המשיחיסטית הראשית, הייתי נעמדת תחת (ומעל) כל במה רעננה ונואמת בלהט קדוש ומסבירה ומפרשת ומביאה ציטוטים ומדגימה לכל מי שהעזה לא להאמין – למה הרבי בעצם חי וכי אנו בזמן הגאולה ממש. פשיטא. אני עדיין זוכרת וחשה בעצמותי את האמונה היוקדת ללא פשרות שליוותה את נעוריי ובגרותי. האמונה התחזקה וקיבלה משנה תוקף בעזרת סיפורי מופת מופתיים במיוחד שקרו לחסידים בכל הזמנים, ובאופן ספציפי לבני משפחתי. אחד מהם צרוב אצלי באופן חזק, כי הוא קרה לאחותי הגדולה, והגיע לאוזניי שלא ממנה.
והנה הסיפור: אחותי הייתה קצת לפני בת המצווה שלה, וחלתה במחלת ילדים זוטרה כלשהי. חום גופה עלה והיא נרדמה. ובחלומה ענן "בקע" מתוך הקיר של חדר בנות, הענן התפזר ופניו של הרבי התגלו (זה היה בשנה הראשונה "לפטירתו") הוא שאל לשלומה, היא תיארה את מצבה, הוא איחל לה רפואה שלמה, היא ביקשה ברכה לבר המצווה של אחינו, והרבי, ברוב נדיבות, איחל לה מזל טוב חסידי לבת המצווה ומזל טוב חסידי לאח לבר מצווה, חזר לעננו והענן נעלם בתוך הקיר. אחותי קמה כחדשה, מחלתה כבר לא הייתה לה. ומכל האירוע נותר סימן כחלחל על הקיר, כצבע הענן של הרבי. הוכחה ניצחת לביקורו בביתנו.
את הסיפור, כאמור, לא שמעתי מאחותי, היא עזבה את חב"ד (ואחר כך גם את ה') כשאני הייתי בערך בגיל עשר. שמעתי אותו בהתוועדות מיוחדת שהייתה במדרשה שבה למדתי בגיל 19, בצפת. כלומר המופת הנפלא הזה שרד לפחות שבע-עשרה שנים.
מובן שאין להפריך את המופת בכמה עובדות, כמו שייתכן מאוד שהילדה הייתה בהשפעה חזקה מאוד של פטירת הרבי, שחום גבוה גורם להזיות, שייתכן שהתרופות שקיבלה הן היו אחראיות על ירידת החום ולאו דווקא הברכה המופתית, ושיש סיכוי לא רע בכלל שהכתם הכחלחל היה על הקיר קודם. בית של ילדים, הם מקשטים לפעמים את הקירות.
לא משנה. לא הורסים סיפור טוב. בטח שלא מופת נהדר ושורד כזה.
גם לי היה סיפור מופתי של ממש. בגיל 15 איבדתי את ההכרה בגלל התייבשות ופוניתי לבית החולים סורוקה. הוריי לא היו בבית, וחברת משפחה הגיעה איתי למיון. לטענתה, כאשר הניחה תמונה של הרבי על מצחי פקחתי עיניים. הנס הזה ליווה את שנותיי בתיכון. הורי הגדילו לעשות, ודאגו לפמפם לי שאני חבה את חיי לרבי שליט"א.
את הסדק האמוני הראשון שלי אני זוקפת ''לזכותו'' של הפיגוע בבית חב''ד במומבאי, הודו.
סמכתי על הרבי שלא ייתן ששלוחיו יינזקו, זאת הייתה אמונת יסוד אצלי, למדתי שהרבי הצהיר שהוא שומר על השלוחים שלו. איזו אכזבה קשה. הרי גם אני, שגרתי עם משפחתי בלב שכונת פשע בעיר הדרומית, סברתי ש"שלוחי מצווה אינם ניזוקין", ואם השליחים הצדיקים והקדושים נרצחו, שמא אני עצמי כבר לא מוגנת?
אולם אמונתי גברה לבסוף. לאחר כמה ימים ואינספור שיחות חיזוק וגאולה מצד הצוות החינוכי התחזקתי עוד יותר בענייני גאולה ומשיח. כאשר נשאלתי בהתרסה מה קרה בג' בתמוז, הייתי עונה שהרבי שליט"א השתחרר מבית החולים וחזר ל-770.
בשנים הראשונות לצאתי מארון הקודש ניסיתי להסביר לחברותיי וחבריי בוגרי החברה החרדית מהי משנתם של החב"דניקים המשיחיסטים, ולרוב נתקלתי במבט תוהה בואכה מרחם על אותם ''משוגעים'' המאמינים.
איני חושבת שמדובר במשוגעים, אלא באנשים הנלחמים על אמונתם וחייהם בדרכם. אני מכירה מקרוב מאוד את האמונה היוקדת הזו, את סיפורי הניסים והנפלאות שחולל הרבי, שתמיד חיזקו את האמונה, ולעיתים אני מתמלאת בגעגועים אליה. יש בה, באמונה, משום הקלה גדולה.
-זר לא יבין זאת-
"כל אחד לפי טבעו" – מילים לזכרו של הרב גרשון אדלשטיין
דניאל פראנק
ראש ישיבה פרטי של כל אחד מהתלמידים
תמיד ידעתי מי זה ר' גרשון. אבי למד אצלו, וכעבור שנים – גם שני אחיי הגדולים. כאשר אני הייתי תלמידו הוא תמיד היה זמין לשאלות ולעצות. מפעם לפעם התארחתי בביתו בסעודות ליל שבת.
הקשר העמוק בינינו נטווה לאחר שהחברותא שלי התאהב בי, או כפי שכינינו זאת בזמנו "היה לו תסבוך".
כדי לרכוש את אהדתי הוא היה מספר לי, "פלוני אמר עליך כך, אלמוני אמר עליך כך, ואני הגנתי עליך".
בתמימותי לא קישרתי בין התסבוך שלו לבין הדברים שהוא אומר, והערכתי אותו על שיצא להגנתי.
למי שלא מכיר, בישיבת פוניבז' כמעט שאין פיקוח מצד הצוות (לפחות כך היה בזמני) אבל המשטור החברתי בהחלט נוכח; החברה תשפוט אותך לחומרה על כל טעות קטנה.
הקש ששבר את גב הגמל היה כשאותו מתוסבך הודיע לי, שמישהו חשוב אמר לו שאני "גאה להיות בהמה", שזה הביטוי הרווח להומוסקסואליות.
זה הלחיץ אותי. חשד למשכב זכר היה סוג הרכילות העסיסי ביותר בישיבה. אומנם רוב הבחורים (גם אם לא רובם המוחלט) לא היו עסוקים ברכילויות, אבל המיעוט שכן עסק בכך היה מפחיד דיו.
ביקשתי מהחברותא שלי שיספר לי מי מרכל עליי, שאוכל לבקש ממנו להפסיק, אך
הוא סירב בטענה שזה לשון הרע. כשהסברתי שהדבר הוא לתועלת, שכן אוכל לדבר איתו ולגרום לו להפסיק לרכל עליי, ענה לי החברותא – כדי לנפנף אותי – "רק ר' גרשון יכול להורות לי שזה לתועלת".
עליתי לר' גרשון, ובדמעות סיפרתי לו דברים כהווייתם, ושאני רוצה לדעת מי מדבר עליי כדי שאוכל לבקש ממנו להפסיק.
ר' גרשון הקשיב לי ואמר, "הוא צריך חיזוק".
לא הבנתי איך זה עוזר לי, מה הקשר בין הצורך של הבחור בחיזוק לרצון שלי להפסיק את חרושת השמועות עליי.
חזרתי על החשש שלי בפני ר' גרשון, והוא בשלו, "הבחור צריך חיזוק". כך היה גם בפעם השלישית...
יצאתי מאוכזב למדי, אך יום למחרת החברותא שלי יצא ל"חיזוק".
הוא נשלח לחזק ישיבה חדשה שזה עתה נפתחה.
כך נפתר הסיפור בצורה מכבדת גם מבחינתו.
אין בסיפור הבעת עמדה בנושא הומוסקסואליות, רק סיפור על רגישותו הגבוהה של ר' גרשון, היחס האישי ומציאת פתרונות יצירתיים ומכובדים. בתקופה זו ר' גרשון כבר היה חבר ב"מועצת", רב גדול ובעל שם שרבים עולים לבקש את ברכתו ועצתו, אבל מבחינתו, קודם כול ולפני הכול, הוא מחויב לתלמידים שלו, לביטחונם ולרווחתכם, דואג להם עד הפרט הכי קטן.
נקודה נוספת לזכותו, הוא לא היה מתערב סתם כך, היית צריך לעלות אליו ולספר לו במה העניין ולבקש ממנו עצה. אחרת, הוא לא היה מתערב ולא אומר לתלמידיו מה לעשות. המילים "כל אחד לפי טבעו" היו שגורות על פיו ובאו לידי ביטוי בהנהגותיו. ואם כבר עלית אליו וביקשת ממנו עזרה – הוא היה מקדיש לך את כל המשאבים העומדים לרשותו.
ר' גרשון הרים טלפון
לאחר תקופה בישיבה חשתי שאני לא מרוצה; שאני לא עושה משהו משמעותי בחיי, וחשבתי שאם אעבור ללמד חוזרים בתשובה ארגיש סיפוק רב יותר.
משפחתי עוסקת בהחזרה בתשובה, אז פניתי לאבי וביקשתי להשתלב בעשייה. הוא שלח אותי לרב שלו, ר' משה שפירא, שהיה נשיא של כמה ישיבות לחוזרים בתשובה. ר' משה נפנף אותי כלאחר יד, ואמר לי "נדבר אחרי שתתחתן".
נשארתי עוד זמן מה בישיבה, ואז נרשמתי למסלול עתודה צבאית בפיזיקה במכון לב.
עליתי לר' גרשון, לספר לו שאני עוזב את הישיבה.
לשאלתו למה, הסברתי לו שאני חש חוסר סיפוק בעשייה העכשווית שלי.
הייתה לנו שיחה מעניינת, על חשיבות הלימוד, עיון מול בקיאות אבל זה נושא לפעם אחרת.
בסוף השיחה הוא שאל אותי, "שקלת לנסות ללמד? אולי זה ייתן לך יותר סיפוק..."
ענית לי שאם אלמד בישיבה של חוזרים בתשובה בארץ, אתויג כבחור סוג ב', ולצערי הרב שפירא לא הסכים לשלוח אותי ללמד בחו"ל.
חשבתי שבזאת תם העניין, אך התברר שמייד לאחר צאתי מחדרו חייג ר' גרשון, בכבודו ובעצמו, לרב שפירא וביקש ממנו לשלוח אותי לישיבה ברוסיה.
בפוניבז' היה לי את החדר הכי נחשב, חדר גדול על גג הישיבה. ר' גרשון הבטיח לי שהחדר יחכה לי לכשאחזור.
המחווה הזאת ריגשה אותי. בן אדם נושק לגיל 90, רב לעשרות אלפי תלמידים, דואג כל כך לתלמידו עד כדי כך שהוא מתחייב לשמור לו את החדר.
באחת ההזדמנויות ביקרתי בפוניבז' עם אחד התלמידים מהישיבה ברוסיה. כאשר ר' גרשון נכנס להיכל, כל הבחורים נעמדים, ונשארים לעמוד עד שהרב מתיישב במקומו. בעת ביקורי בישיבה עם התלמיד ר' גרשון עצר כאשר הגיע לבימה (מרכז היכל הישיבה) וביקש לקרוא לי. הגעתי אליו עם התלמיד, והוא התעניין בשלומי ובירך את תלמידי. הוא היה יכול לעשות זאת לאחר שיגיע למקומו, אך הבחירה שלו לקרוא לנו כאשר כל שאר הבחורים עומדים נועדה לפרגן לי, לחזק אותי בדרכי החדשה. ההרגשה הייתה נפלאה. שוב התוודעתי לרגישותו הגבוהה של ר' גרשון.
היחס האישי המשיך כאשר הצבא הערים קשיים על חזרתי לישיבה ברוסיה. ר' גרשון כתב מכתב לוועד הישיבות וביקש מהם לעזור לי לקבל היתר יציאה.
"אני אחיך, כל ישראל אחים"
ההחלטה לעזוב סופית את הישיבה ואת העולם החרדי נפלה, ימים אלו היו הקשים בחיי. הראשונים שידעו על כך היו הוריי היקרים, ור' גרשון. במשך שנה ויותר הם היו היחידים שידעו על החלטתי.
ר' גרשון ראה את מצוקתי ושאל אותי אם ארצה ללכת לפסיכולוג. הוא אמר לי, "יש דברים שאני לא יכול לעזור, אבל מישהו שלמד את המקצוע אולי יוכל".
הוא שלח אותי לפסיכולוג חילוני, שלפי מה שהוא בירר הוא הכי טוב למה שהייתי צריך (במבט לאחור, המפגשים עם הפסיכולוג היו בזבוז זמן, אבל ר' גרשון עשה ככל יכולתו).
אני זוכר את ההשתאות שלי מהיכולת של בן אדם שהעביר תחתיו עשרות אלפי תלמידים, לומר בפשטות "אני לא יודע", ומייד להמליץ על פסיכולוג שטוב בתחומו, גם אם הוא לא חרדי.
כאשר שקלתי להתגייס התייעצתי עם ר' גרשון, והוא המליץ לי לדחות את הגיוס בחצי שנה. לא הקשבתי לו, ונרשמתי לגיוס הקרוב.
כשעליתי אליו להודיע לו על כך, זה היה בסוכות, הוא היה אחרי צנתור. אני זוכר אותו שוכב במיטתו בסוכה. התיישבתי לידו ושאלתי אם יש "לרושיבע" עצה בשבילי, איך לשמור על הדברים הטובים שלמדתי בישיבה גם כשאעבור למסלול כה שונה.
הוא ענה לי, "תלמד כל יום שמירת הלשון".
שמירת הלשון, למי שלא זוכר, הוא ספר שבין השאר עוסק בענייני מלאכים וקבלה – פחות מתאים לי.
זו הייתה תקופה מאוד סוערת רגשית, ופלטתי, "אחי, אני מחלל כיפור – ואתה אומר לי ללמוד שמירת הלשון?" פתאום קלטתי עם מי אני מדבר, ומה בעצם אני אומר. זו הייתה הפעם הראשונה שסיפרתי למישהו שאני לא שומר כיפור, ומכל האנשים בעולם בחרתי להגיד את זה לראש הישיבה, ועוד לקרוא לו אחי...
נעמדתי חיוור כולי וביקשתי את סליחתו.
ר' גרשון חייך אליי ואמר, "על מה סליחה? אני אחיך, כל ישראל אחים, כל ישראל אחים".
זו הייתה הפעם האחרונה שביקרתי אותו בעודי חובש כיפה.
כמה חודשים אחר כך, ביום הגיוס, בעודי באוטובוס בדרך לבסיס, הטלפון שלי צלצל. על הצג, מספר הטלפון בביתו של ראש הישיבה.
עניתי.
ר' גרשון עצמו דיבר אליי מעברו השני של הקו.
אני זוכר שמרוב הרגל נעמדתי באמצע האוטובוס, כאילו שהוא לידי ואנחנו משוחחים, כמו אז – בישיבה.
ר' גרשון אמר לי, "היום אתה מתגייס. נכון?"
"כן", עניתי, אני בדרכי לבסיס".
הוא התעניין בשלומי, שאל איך אני מרגיש, בירך אותי ואיחל לי בהצלחה בדרכי.
זהו. הוא התקשר רק כדי להתעניין בשלומי, להביע את דאגתו לי ביומי הראשון בצה"ל.
יהי זכרו ברוך!
בגללך גדול הדור נרצח!
איזי פוליאס
מקובל לחשוב שחג השבועות הוא חגן של המאפיות השכונתיות המתמחות בהכנת עוגות גבינה משובחות, אבל רבים מאיתנו שוכחים, או לא יודעים, שחג השבועות הוא חג קבלת התורה – החג של בחורי הישיבות.
בכל שנה בחג השבועות מדירים בחורי הישיבות שינה מעיניהם, ובמשך כל הלילה עוסקים בתורה בחשק רב, המתומרץ ברוגלעך, בורקסים ושתייה מוגזת בשלל צבעים.
זהו חג שבו מושם דגש על העיסוק בתורה; חבורת הלומדים מקבלת על עצמה לשקוד בתורה לאורך כל השנה ומבקשת מאלוהים שימתיק את לימוד התורה עבורה ועבור כל בני ישראל.
בתקופתי בישיבה אהבתי מאוד את החג הזה. אהבתי את התורה, את סיפוריה ואת הלכותיה, את הגיגיה ואת פרפראותיה. שאבתי ממנה עונג וסיפוק רב.
אבל היה לי חבר ששמו חיים, והוא התברך בקוצים בחלק האחורי של המכנסיים. הוא לא היה מסוגל לשבת מול ספר. הוא לא היה איש ספר. התיאור "איש מזגנים וגמילות חסדים" התאים לו יותר. הוא היה שיפוצניק עם נשמה. כל תקלה שהייתה בישיבה, חיש מהר היה מתנדב לתקן. הוא היה בונה סוכות, פותח סתימות וצובע קירות, ורק מחפש איך לעזור.
כשכולם היו יושבים ולומדים, יכולתי לראות איך הוא מנסה למצוא את הרווחים שבין הקוצים שנתקעו במכנסיו. כך במשך שנים, אך ללא הצלחה. הוא היה נעמד, לא מוצא מנוחה, מסתכל ימינה ושמאלה, בוהה בבחורים הנמרצים והמרוכזים, ומתמלא קנאה ואכזבה.
אפשר לומר שתורתו לא הייתה אומנותו.
לאחר עשר שנים, אחרי שכבר זנחתי את אומנות התורה, הלכתי לבקר את הוריי בבני ברק ועצרתי לפוש בחנות פלאפל באחד הרחובות המרכזיים.
כשהרמתי את הפנים מהפיתה ראיתי מולי את חיים בעל הקוצים, לבוש כאברך מן המניין ומוקף בארבעה ילדים מתוקים.
"אווו, שלום חיים, מה שלומך?" שאלתי תוך שאני מנגב את הטחינה.
"ברוך השם, אתה יודע, יש לי ארבעה ילדים כמו שאתה רואה, אני לומד בכולל, הכול כרגיל".
"אני רואה, אני רואה, איזה יופי", אמרתי בקול, אבל לעצמי תהיתי מה קרה לקוצים שבאחורי מכנסיו.
גלגלנו דיבור על הא ועל דא. לא רציתי לשאול אותו אם טוב לו, זה היה עלול להתפרש כמעשה גאוותני או שמא מסיונרי.
"כל טוּב, חיים, תהיה בריא, בשורות טובות!" הפטרתי לבסוף והמשכתי בעיסוקיי.
ליבי יצא אליו. הייתי רוצה שיספר לי שהוא איש המזגנים המבוקש ביותר בבני ברק, קיוויתי שהוא מתקין המזגנים של כל הישיבות באזור. הייתי רוצה לשמוע אותו אומר: "אני מודה לאלוקים על שנתן לי כישרון כזה, ואיזו זכות יש לי שאני יכול להתקין מזגנים בישיבות ולדאוג שלבחורים יהיה נעים בלימוד התורה". אילו כך היה אומר לי, הייתי מחבק אותו מייד, שמח בשמחתו, וקונה לארבעת ילדיו חמצוצים בטעם קולה.
אבל מסתבר שתורתו נשארה אומנותו, לפחות על הנייר, ולמרות המשפחה היפה שהקים, היה לי קשה לשמוח בשמחתו. הוא לא היה נראה כל כך שמח כמו שאר האברכים שתורתם אומנותם (במחשבה שנייה, הייתי צריך בכל מקרה לקנות חמצוצים לילדיו).
ובכן, חבר שלי חיים אינו היחיד. בכל ישיבה ישנם בחורים שהאזור העסקי במוחם מבריק למהדרין, וכישוריהם יכולים לחולל פלאים לטובתם, לטובת שוק העבודה ולטובת קופת המדינה, יש להם פוטנציאל לקבל את התואר "חרדים עובדים", כמו חרדים רבים הנושאים תואר הזה.
אבל...
היציאה לשוק העבודה איננה פשוטה כל כך.
לצד האתגר לעשות שינוי מהותי בחיים ולצאת אל עולם חדש ולא מוכר, יש גם פחד גדול מבית הדין של מעלה. יש סיפור אחד טוב שיכול להסביר מדוע אותם בחורים אינם מנצלים את כישוריהם ואינם משתלבים בשוק העבודה.
מסופר ש...
"יושבים בבית ומחכים
לילד טהור וזך
מתי נזכה לילדים רכים
ביתנו יאיר ויזרח
מזל טוב מזל טוב
לאחר שנים רבות תינוק חדש
לב כולם מלא ונרגש נס של ממש
בברית עומדים כל הקהל עיניהם דומעות במחזה
אליהו הנביא מצטרף ממעל
קיים את הילד הזה
ויקרא שמו יצחק אלחנן
ויגדל להיות בין צדיקי רבנן
בצל מרנן
ואימא ליבה כל הזמן מתפלל
לזכות בנחת לרוות
מתחננת יום יום לפני האל
דמעותיה אותה מלוות
גיל שלוש יום קדוש
מלווים אותו לחיידר ללמוד
להתייגע בתורה עוד ועוד
להשקיע מאוד
יצחק אלחנן ללמוד מנסה
בקושי יושב על הכיסא מה יעשה
הרב מבאר את הגמרא
אבל הוא לא מבין את הסברא
גם לא בחזרה
יצחק אלחנן בקושי מתפלל
בחיידר משתולל, רבות מעולל
בחיידר לא מצליח
גם אחרי שמבטיח, הלימוד מזניח
אוֹי אבא אוֹי אמא
ליבם בוכה בתוך הלב פנימה
הם מחליטים החיידר לא מתאים
נשלח אותו מחר לעבוד עם הסנדלר
'אוֹי אוֹי אוֹי אבא, אוֹי אוֹי אוי אמא'
יצחק אלחנן מבקש
'תשאירו אותי בחיידר' הוא גם מתעקש
אבא ואמא בטוב טעם מסבירים
'אולי שם תצליח' הם אומרים
למחרת יצחק אלחנן לעבוד התחיל
התקדם מאוד מהר
את העסק של הסנדלר מתאים
על תורה הוא לא מוותר
לעבוד, קצת ללמוד
לפחות אגדל יהודי טוב
אעשה מצוות וחסדים לרוב
אל ה' אהיה קרוב
יצחק אלחנן, כולם יודעים
איש חסד שלא מקבל פרס
בכל האזור מגדולי המתנדבים
הקים גמ"ח וחבורת ש"ס
חברא קדישא, חברת תהילים
ממנו כולם מתפעלים
יצחק אלחנן אוהב לצבור מצוות
רק לעשות טובות
הקים משפחה מפורסמת בכל העיר
מנכבדי הקהילה עם כל הערכה
משפחה של חסד תדיר
כל עצה אצלו נמצא
לכל אלמנה ויתום
העניק סכומים נכבדים עם כל החום
לשם שמים למרום
יצחק אלחנן הגיע לגבורות
כל בניו בדרך הישר
איזו נחת הוא רואה גם פירות
עד אותו יום מר ונמהר
'שמע ישראל ה אלוהינו ה' אחד'
כולם דיברו על יצחק אלחנן המיוחד
ייזכר שמו לעד
נשמתו עולה לשמי שמים
יחד עם כל המלאכים
מעשיו הטובים כפלי כפליים כולם אותו משבחים
המצוות משולבות, כל מעשיו נאים ומתוקים
בטוח זוכה הוא לגן עדן עם הצדיקים
לחיי נצח ארוכים.
גן עדן נמצא בצד ימין והוא מאמין לשם אותי ה' יזמין
הגהינום נמצא אי שם בשמאל זה רק ליורדי שאול
אך לפתח שומע קול
'יצחק אלחנן שמאלההה'
'ריבונו של עולם' זועק הוא בבכיות
'איפה כל החסד?
איפה כל הזכויות?'
'יצחק אלחנן, שמאלה אתה נשלח
כי בגללך גדול הדור נרצח'
'ריבונו של עולם את מי רצחתי?
הרי את כל הלב לאחרים תמיד נתתי'
'יצחק אלחנן רצחת את גדול הדור
את הגאון ר' יצחק אלחנן ספקטור
את הספרים שהיית צריך להוציא לאור אותם אתה מחקת
השיעורים שאמורים היו להאיר את הדור אתה בעצמך ביטלת
אילו היית משקיע, היית מגיע להיות רבן של ישראל
להקים לה' משכן ואוהל
ממש להתפעל'"
-סוף-
בלדה זו מבוססת על סיפור חייו של הרב יצחק אלחנן ספקטור (1869-1817), רבהּ הראשי של העיר קובנה שבליטא, מגדולי הפוסקים בדורו, שזכה לכינוי "רבן של כל בני הגולה". בצעירותו התקשה ספקטור ללמוד וכמעט נשלח לעבוד אצל הסנדלר, אך בחר להתאמץ, לשקוד בתורה וגדל להיות רב חשוב ומשפיע.
בכל פעם שאני קורא את מילות הבלדה ומאזין לביצועו של היוצר אהרל'ה וינטרוב, פי נפער ועיניי דומעות.
ראשי ישיבות ומשגיחים אחרים מקפידים לספר את הסיפור הזה לבחורי הישיבות לקראת חג שבועות, לפני ראש השנה או בכל זמן שבו יש תחושה שירידה רוחנית אופפת את הישיבה, מתוך מטרה לזרוע בהם מוטיבציה להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמם, וכדי לעודד אותם לשקוד בתורה ולא להתייאש.
אבל חוששני שבעוד שהסיפור מדרבן חלק מהבחורים, את החלק האחר הוא פשוט מפחיד.
איני אומר שלימוד תורה אינו חשוב, איני אומר שלא צריך להתאמץ כשקשה, וקטונתי מלהמליץ לבחורי ישיבה בנוגע להתמודדות עם הקוצים שעוטפים את מכנסיהם, אבל דבר אחד אני מעז לומר בביטחון: לא מגיע ליצחק אלחנן להיות בגיהינום בגלל הבחירה שלו להיות סנדלר גומל חסדים. לא מגיע לחבר שלי חיים לשבת בבית המדרש בכל ימות השנה ולהידקר מקוצי המכנסיים כל חייו רק בגלל סיפורים מפחידים. כולי תקווה שהקוצים נעלמו או ייעלמו לו.
אם אלוהים ברא את יצחק אלחנן עם כישורים נפלאים לתיקון נעליים, ואת חברי חיים עם תשוקה עצומה למזגנים ולסתימות ביוב, והם רוצים להמשיך לעשות את רצון הבורא תוך שילוב עבודה וגמילות חסדים, אני מבקש מכל הפמליה של מעלה, כולל הנציגים החרדיים, להתחשב בהם ולא להפחיד את נשמתם עם הכרוז שמודיע על פתיחת שערי הגיהינום.
הם לא עשו רע, ובגן עדן צריכה להיות מנוחתם. בל נשכח שגם לומדי התורה צריכים קמח לעוגות גבינה, סנדלרים לתיקון נעלי החג ומזגנים לישיבות, כמו שכתוב "אם אין קמח אין תורה, אם אין סנדלרים אין נעליים, ואם אין מזגנים בישיבות בחודשי הקיץ שבבני ברק – ה' יִקוֹם זֵעָתָם... וְנֹאמַר אָמֵן".
תודה מראש לפמליה של מעלה, וחג שבועות שמח לבעלוֹת המאפיות, לבחורי הישיבות ולבעלי המלאכה.
יידישקייט
אברום לייב
אהרון זילברשלג, המשגיח הנערץ מתקרב אליי, רוכן לעבר אוזני ולוחש לי: "חכה לי ליד החדר."
אני הולך ונעמד מאחורי הדלת. הוא מגיע וצובט אותי בלחי. האמת היא שחיכיתי לשיחה הזו זמן רב. לא מכבר עליתי לשיעור ב', ורציתי לפתוח דף חדש בחיי.
"מה שלומך? איך אתה מרגיש לגבי ההתקדמות בלימודים? איך אתה מרגיש באופן כללי בתקופה הזו?" הוא שואל כשאני מתיישב בכיסא בחדרו.
"ברוך ה', אני מרגיש מצוין," אני עונה. "קצת חסר לי החשק ללמוד, אבל אני מבטיח שמהיום אשתדל ללמוד טוב יותר."
"למה לדעתך חסר לך חשק ללמוד? היית הבחור הכי טוב בשיעור שלך, יש לך ראש טוב, יש משהו שמפריע לך? משהו מטריד אותך?"
"אההמ... לא. אני פשוט... אהההמ..." בתוך תוכי אני יודע שלא טוב לי, יש משהו נורא שמציק לי כבר כמה שנים, בערך מאז גיל 11, קוראים לזה "יידישקייט"... ואני אומר לעצמי בלב: אם המשגיח ישאל אותי על זה, אני מספר לו את כל האמת. הפעם אני לא מפספס את ההזדמנות להיפתח ולהוציא את זה החוצה, אני לא יכול יותר להסתובב עם זה בבטן.
המשגיח ממשיך: "ה'בית ישראל' לימד אותנו שאם אין חשק, לומדים בלי חשק. מי אמר שצריך שיהיה חשק?" ולאחר שתיקה קלה, הוא מוסיף, "ומה שלומך באופן כללי? איך אתה בנושא היידישקייט? דיברו איתך על זה שיש מקומות שאסור לגעת, כן? אתה מצליח לקיים את זה?"
הנה, סוף סוף הגיע הרגע שחיכיתי לו כל כך. אני חייב להתוודות עכשיו ולהוציא את זה ממני. אם לא עכשיו, אימתי? אני כבר בן 15, ובכל פעם שהמשגיחים שאלו אותי על הנושא הזה, התחמקתי ושיקרתי. לא מעניין אותי כלום, עכשיו אני מספר לו את כל האמת! אוף, למה אני מסמיק כל כך.
אני מניע את ראשי מימין לשמאל לשלילה, כל גופי מצטמק בכיסא ועיניי מתרכזות בנקודה מתקלפת בשולחן הפורמייקה.
סוף סוף זה קרה! הוצאתי את זה. עכשיו המשגיח יודע שאני נכשל בעבירה הזו.
אני ממתין בשקט, כולי המום מגודל הרגע. יחד עם תחושת הקלה אדירה, אני מרגיש מבויש ונבוך. חם לי באוזניים ובאזור המצח, העיניים שלי דומעות קצת והידיים שלי זזות באופן מאולץ.
כן, אני בכבודי ובעצמי, הבחור הכי טוב בשיעור, נתפס בקלקלתו וכעת הוא יושב מול המשגיח שיודע גם הוא את הסוד הנורא.
"טוב, אני חושב שהכי טוב יהיה להוציא את ה'שולחן ערוך' מהארון ולהקריא לך מה שכתוב," אומר המשגיח ומוציא מארון העץ המוזהב הצמוד לשולחנו כרך דהוי של ה'שולחן ערוך' ומקריא מתוכו: "אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, ועוון זה חמור מכל עבירות שבתורה."
הוא סוגר את הספר ואומר לי: "מה שהיה היה, מהיום אל תעשה את זה".
זה הכול.
שתי דקות של נשימה עצורה הגיעו אל סיומן.
אני נושם אל תוכי את תחושת ההקלה ויוצא מהחדר בדילוגים, מרגיש משוחרר ונקי מהמעמסה שסחבתי בליבי במשך שנים.
***
מאז אותה שיחה ובמשך כמה שנים הייתי "שמור" ולא "נכשלתי". הפכתי לבחור נינוח יותר, שמח יותר, חברותי יותר ובעל ביטחון עצמי. בעולמי המצומצם דאז הגשמתי את המצופה ממני.
את הארת ההתפכחות ואת ההבנה שחייתי בעולם חולני ומעוות למדי, קיבלתי לצערי רק בגיל בוגר יותר, כשכבר הייתי נשוי ואב לכמה צאצאים.
עוד פעם השאלה הזאת?
חני כהן
יש את הדברים האלה שאנשים עושים ואז אנשים אחרים עושים גם, כי זה בטח חכם ומותאם, ואז זה נהיה כאילו מתבקש, אבל בעצם זה בכלל לא, וזה די מבאס. למשל, ליטוף בטן של אישה הריונית תוך התעלמות מכל מה שלימדו אותך על זכות האדם על גופו. למשל, לשאול אנשים מתי הם מתכוונים להביא ילד נוסף. למשל, לפגוש דתי לשעבר ואחרי פחות מעשר מילות היכרות לברר בחיוך "אז איך המשפחה קיבלה את זה? אתם בקשר? כמה בקשר נניח מאחד עד עשר?" (פאי).
אז כמו כל חרדל"שית טובה הכנתי לי את הגרסה הפוטוגנית. היא הולכת בערך ככה: "אנחנו בקשר בטח... נו ברור שהיה קשה בהתחלה. כן כן אני יודעת שזה קשה להורה שהילד שלו ככה נוטש את הערכים שהוא הנחיל לו, נו כמובן... כן כן אנחנו נורא משתדלים, כל אחד מנסה לבוא קצת לקראת השני וליצור לנו סטטוס קוו. ברור שאני מכבדת. בכל זאת משפחה זה הכי חשוב, משפחה זה הכי קדוש... כמובן." אז מתמלא בן שיחי אושר והזדהות ואומר לי שכל הכבוד להם.
נו בטח שכל הכבוד להם.
מה שיפה זה, שאני משוכנעת שגם ההוא שבצד השני בשיחות האלה, לא באמת יידע לענות לי בכמה מילים ידידותיות על השאלה איך הקשר שלו עם ההורים, גם אם הוא לא דתלש או חרדלש, (הוסף למילון, מחשב אידיוט. איך אתה שלוש שנים איתי ולא מזהה את המילה?) ואם יידע, זה כי גם הוא סיגל לו תשובה פוטוגנית משלו אחרי שנשאל כמה פעמים (אבל תכלס' אם הוא לא דתל"ש אז כנראה שהוא לא נשאל).
בסופו של דבר, מדובר בקשר העמוק ביותר שקיים, ויחד עם זאת גם המורכב ביותר. מדובר בקשר הראשון שחווינו בחיים שלנו עוד מאז שהיינו יצורים קטנטנים, מקומטים ובוכים. הוא ליווה אותנו לכל אורך הקיום שלנו, והוא שולט בנו ומעצב את כל מה שאנחנו מאמינים בו ואת כל מה שאנחנו יודעים על העולם, על עצמנו ועל בני האדם. מדובר בקשר שללא כל ספק מלא גם בכאב ובצלקות וגם ברגעי קרבה וחיבור של דם. וזה תקף על כל קשר הורי. גם של ההוא ששאל.
ובכל זאת, כשמדובר באנשים שעברו שינוי עמוק והם רחוקים מאד מההורים שלהם, במראה, בהתנהגות או במובן הגיאוגרפי, סביר מאוד שהקשר הזה יהיה מורכב עוד יותר. גם כי זה מאתגר הרבה צרכים בסיסיים של שני הצדדים ויוצר הרבה מאוד בורות של חוסר הבנה וכעס, גם כי זה דורש בנייה מחדש של נורמות וסטטוס קוו והמון סבלנות והכלה, וגם, כי הרבה פעמים אנשים שעושים שינוי קיצוני כל כך, הם אנשים שחוו כל מיני חוויות קיצון בעבר שלהם, ויכול להיות שהקשר הראשוני ההוא, היה מראש מורכב יותר.
בכל מקרה, הבעיה הראשונה שלי עם השאלה הזו, כאמור, היא עצם השאלה. שאם היא כבר חייבת להישאל, מוטב שהיא תקרה בסיטואציות הרבה יותר קרובות ואינטימיות ובמסגרת קשרים ארוכים ומשמעותיים...
הבעיה השנייה שלי עם השאלה הזו היא ההנחה שעומדת כל כך הרבה פעמים מאחוריה. כאילו יש פה שתי אופציות: או שהם הסכימו לקבל אותי וזה הופך אותם לאנשים הטובים והנאצלים ביותר שנוצרו על הפלנטה המתפוררת הזו, או שהם לא מוכנים לקבל אותי וזה מכעיס וכואב אבל אפשר להבין אותם כי בכל זאת אני זו שהתחלתי, ואין לי מושג איך זה מרגיש כשאתה הורה.
תמיד כשאנשים מסבירים לי איך ההורים שלי בטח מרגישים אני מחייכת ומהנהנת בצייתנות. ואז אני נזכרת באמא של ילדה אחת שלא נציין את שמה, שבכתה לה פעם בטלפון וסיפרה לה שכולם מאשימים אותה על זה שיצא לה ילדה כזאת. ואותה בת שלא נציין את שמה נעצרה לחשוב לרגע מה זה "ילדה כזאת" ולמה זה מעליב בעצם להיות חתומה עליה כמוצר, והרי היא עד כה קיוותה שהיא די בסדר בסך הכול?!
אז נכון שאני זו ששיניתי ויצאתי, אבל מהצד שני, שואלים חמודים, הם ההורים פה. ועוד מצד שני אחד, כל מה שעשיתי היה לנסות לעשות לעצמי טוב ואפילו להצליח חלק משמעותי מהזמן, וזה די אומר שאני עושה בשבילם את העבודה שלהם כהורים.
אז נכון שקשה להיות הורה של מישהו שעזב משהו שבשבילך הוא קדוש ויקר, אבל היי, להיות הורה זה מסוג הדברים שאתה אמור להיכנס אליהם בידיעה שהם קשים מאוד ואין דרך חזור. יש צד אחד שהיה מבוגר בזמן שנכרתה ברית הדמים הזו, והצד הזה לא היה אני.
נו שוין, יענה לי אותו אדם אומלל, ביום שאחליט לענות לו בכנות על השאלה שלו: "אז לפחות תכבדי. את מכבדת לפחות?"
אני מכבדת. שואל יקר. נו בטח. אבל אני אגיד לך את האמת.
הרבה פעמים בעוד הגוף הפרטי שלי מכוסה בבגדים שאני לא מרגישה איתם בנוח, כדי לרצות אנשים שחושבים שהבעלות עליו לא שייכת לי, הרבה פעמים בזמן שאני מוקפת אנשים שמבחינתם לכבד אותם אומר להסתיר את המחשבות והרגשות שלי, אנשים שמקווים שלא אבלוט חלילה כדי שלא ידעו השכנים, אז, מתגנבות אליי לפעמים מחשבות כפירה באותו כבוד מפוקפק. הן מצטטות לי פסוקים כמו "כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו" ומעדכנות אותי שכבוד הוא הדדי והוא משהו שמקבלים ולא דורשים.
שואל יקר, אני נורא משתדלת להיות דתל"שית טובה, שכל האנשים האלה שמתלחשים עליי יגידו "כן אבל היא לא אנטי לפחות. היא מכבדת". וכל זה למרות שלפעמים אני נזכרת בכל מיני דברים ואני כן אנטי קצת, אם זה בסדר לשתף אותך, אתה הרי שאלת. אני משתדלת מאוד לא לכעוס, ולזכור כמה קשה להם, שתדע לך. אבל אדם קרוב אצל עצמו ואני מניחה שאין לך או להם מושג כמה קשה לי.
יש לי מדף בארון למעלה שמלא בחצאיות ובגרביונים. בכל פעם שאני רואה אותם אני מתמלאת בתחושת מחנק. אבל היי, תראה איזה יופי של דתל"שית אני, הם עוד שם.
לפעמים, בן שיח יקר שלי שבטח מתחרט על השאלה, לפעמים כשאני לבד מאוד, אני פתאום שואלת את עצמי "איך הקשר שלך עם המשפחה?", שתדע לך. ולמרות כל מה שכתבתי ולמרות כל מה שלא כתבתי אבל חשבתי לעצמי שוב ושוב, ולמרות כל התשובות שבעולם, לרוב אני עדיין לא יודעת לענות על השאלה הזאת.
נטע זך
נהורא שגב
לבשתי חולצה משובצת בצבעי כחול ותכלת, כי התבקשתי לבוא בחולצת תכלת. ככה אני, חיה על הקצה. הלכתי מדודות, בצעד כנוע קמעה, משכנעת את עצמי שאולי גם זו לטובה, כי אחרי הכול, אני בעצם די אוהבת צבע כחול.
הייתי לחוצה נורא. גם כי לא ידעתי אם אמצא לי שם חברה, וגם כי לא באמת הספקתי להקנות לעצמי דבר ממה שהעזתי לחלום עליו, למעט שק מלא התנגדויות, שק בינוני של סנטימנטים והשכלת בסיס של הארי פוטר.
עם זאת, ידעתי היטב כי הציפיות שלי אמורות להיות תחומות בגבולות ההיגיון, אז בניתי לי בראש רעיון מעורפל של מי שאמורה להיות החברה הטובה שלי במקום הזה, תוך התעלמות מוחלטת מהשאלה אם אתקבל בכלל. ושם במסדרון הצפוף, מכווצת מרוב מודעות ומלווה באימי הרוטטת מהתרגשות (מוגזמת לטעמי), ראיתי אותה יושבת ליד אימהּ. מבטה אטום, כמעט אדיש, ואני סיננתי לעצמי שהצליח לה – היא לבשה חולצה משובצת בכחול ותכלת, בדיוק כמו שלי. הסקרנות ניצתה מייד.
אמרתי לה שלום בנימוס, ושאלתי אותה אם גם היא באה לריאיון. היא הנהנה. אמרתי לה שהחולצה שלה יפה. היא חייכה בחצי פה, משמע הבינה את הבדיחה ההורסת מצחוק שנתתי פה עכשיו.
אמרתי לאימא שלי שאני חייבת לשירותים, למרות שלא באמת הייתי חייבת לצאת אבל כן הרגשתי צורך חזק לחתוך את המתח הזה, כי אם רק בפרוזדור יותר מדי כבד לי, מה לא עלינו יהיה בטרקלין?
אימא שלי אמרה לי שמהר, כי ממש תכף תורי והיא לא תזרום עם הפדיחה. אז הלכתי מהר.
כשחזרתי – מייד הגיע תורי. בפנים ישבו רב ומנהלת (לא זוכרת מי מהם היה מרתיע יותר). הריאיון כלל שאלות כמו איך לדעתי נראה העתיד שלי ומה אני מצפה לקבל מהסמינר שלהם.
וואלה, נשבעת שאני לא זוכרת מה חרטטתי שם. בעיקר רציתי להתקבל לסמינר שלהם, כי לא התקבלתי לשום מקום אחר, וכבר אחרי תשעה באב וכולן יודעות לאן תלכנה. רק אני משנה נושאי שיחה סדרתית. באמת, מגיע לי פרס על זה! ברצינות. עוד כישרון מיותר לסלסילת הנצרים המחוררת שלי. לאן אני שייכת? בינתיים, לאן שמקבלים אותי! לא הייתי בעמדת סינון או בחירה או ברירה.
רק תקבלו אותי כבר, סבבה? אני לא אעשה בעיות שתדעו עליהן, מבטיחה!
מפה לשם התקבלתי. וגם את הקבלה, בצעד לא הכי הוגן, קיבלתי באדישות. הרי לא באמת רציתי ללכת לשם.
לאן רציתי ללכת? שאלת השאלות. בינתיים הכי חשוב לא לעורר חשדות ולא שאלות חדשות! פרה-פרה, ככה אימא אומרת, אז יאללה.
גם ההיא התקבלה. התברר שהכיתה החדשה שלנו מאוכלסת בכל אותן בנות שלא התקבלו למקומות אחרים. ודאי תטעו לחשוב שחבורת המאוכזבות, פליטות המקומות האחרים, דווקא תידבקנה במוסד האחד היחיד שכן קיבל אותן, ותהיינה פטריוטיות לו ולשמו החדש והרענן. אך לא כך היה! כיתה שלמה של כל הדחויות מהמקומות האחרים, פניהן חצפו, עורפן נתקשה וצחוקן התגלגל מקצה המוסד ועד קצהו.
מעשה בצוות שישב וקדח מה יעשה באותו מושב לצים, כיתת הליצניות הטורדנית והמיותרת: עונשים קלים וחמורים, הוקעות מסגנונות שונים וסתם הטלת אימה למרחקים. כי למה לא? זה הספורט הכי מתגמל שאי פעם נוצר, כלפי כל אלו שאינן מתוודעות לרשות ואינן מאפשרות לרשות לרשת את כל ישותן.
אחרי חצי שנה שם, נזכרתי איך הרגשתי בפרוזדור ההמתנה לריאיון הגורלי, נטע זר, עם אימי מורתי – כמורתי! האמ-אימא של הנטע זר!
ואז התחברתי לנטע הזר ההיא מהמסדרון, היחידה שדיברה הארי-פוטר'ית מובהקת, כאילו הרגע נשלפה מתחנת הרכבת בקינגס קרוס, והכרנו עוד הרבה נטעים זרים, זכים ונהדרים והפכנו למעין חממה. כך, גם בתנאי צמצום ולחץ הקשוחים ביותר שאפשר להעלות על הדעת, מצאנו לנו אוויר.
במעלה הפירמידה
רסל דיקשטיין
דר רחוב – אדם חסר בית או חסר מקום מגורים קבוע, המעביר את ימיו ולילותיו ברחובות ובמקומות ציבוריים. לרוב בתנאים קשים, במצב של הזנחה גופנית ונפשית, תוך ניתוק ממסגרות משפחתיות וחברתיות.
זו ההגדרה במילון. מסע חיי ומשאם הדגימו לי כיצד אפשר לאתגר את ההגדרה הזאת, לחצות אותה, לבחור בה, להיחלץ ממנה, ולבחור בה – או בחלקה – שוב שוב.
מאיפה אתחיל? מההתחלה.
"אומרים שהיה פה שמח", נטייה אנושית חמודה למדי, להביט אל העבר בגעגוע, במבט מצועף בענני נוסטלגיה, ולהתרפק על הימים המאושרים שחלפו.
כל זה לא תקף בשום פנים ואופן, אצלי לפחות, לתהליך היציאה. מבחינת ציר הזמנים ובהתחשבות במותק הפרספקטיבה, התהליך שלי החל לפני 20 שנה. ניצניו הזעירים אומנם נבטו קודם לכן, בתהיות קיומיות ובתחושת מחנק מ"השאלות הגדולות" על תקפות סיפור הבריאה וטובו הבלתי מעורער של האל, אך הנקודה שבה הבנתי שאני בעצם מערערת על העיקר, כלומר על העיקר הראשון שמציג הרמב"ם, ואז, ממילא, על כל השאר, הייתה בסביבות גיל 20. ידעתי שאני כבר לא מאמינה ולא שומרת מצוות בערך 3 שנים אחר כך. סך הכול 5 שנים של ביעור נטול ביאור. כל התהליך הזה היה בודד מאוד. בזמנים שלי המודעות ליציאה – הן בקרב הציבור החילוני ועל אחת כמה וכמה וכמה בקרב אנ"ש – לא הייתה קיימת. רוב היוצאים, כמסתבר לי בדיעבד – ומבלי שהידברו ביניהם או החליטו על כך במועצת שבט סודית בלילה בלי כוכב, הצניעו את עברם והתרכזו בסלילת העתיד. אצלי זה נבע מרצון לא להרגיש חריגה ודחף עז לשכוח מה שהיה וליצור עצמי חדשה יש מאין. מצחיק מאוד. כאילו שזה אפשרי בכלל בשנים הראשונות. או בכלל. וכך, למרות המאמצים ולמרות חוסר הנוחות, סודי התגלה תוך שניות בודדות. ניסיתי להפחית מעוצמתו, לא להפוך אותו לנושא המרכזי ולדבר שמגדיר אותי – ולא תמיד הצלחתי. היום אני יודעת שזו משימה בלתי אפשרית. אין אפשרות ריאלית לעבור לעולם החדש בלי תהליך חניכה עמוק ומקיף. לידה מחדש לא מתרחשת כבמטה קסם. השוני בין תקופת היציאה שלי, בתחילת שנות האלפיים, לתנועת היציאה של 2023 הוא כשוני בין מבנה קבר רחל מהתמונות הישנות לקומפלקס המרהיב שיש היום. הגרעין הראשוני דומה, פחות או יותר, וכל השאר – שונה בתכלית. היום טוב יותר, ובפער. ליוצאים של היום יש אינטרנט, יש שלל עמותות, יש מודעות ובעיקר – יש גישה לאנשים שעוברים תהליך דומה.
כן, בניגוד לדברי המשורר, אני לא חושבת שפעם היה פה שמח, לא. היה עצוב וקשה ובודד וחסר מענים. בזמני, היוצאת הטרייה לא הייתה יכולה לבחור בין קורסים וסדנאות ומפגשים בסלונים, לקורסים סדנאות ומפגשים בשלל המקומות האחרים – הל"ל, בראת, החצר של יודה ויוזמות אחרות של תאי יוצאים במוסדות להשכלה גבוהה. איפה. מציאות שכזו לא הייתה אפילו בגדר חלום. רק שלוש שנים לתוך התהליך שלי ידעתי שיש אנשים נוספים שחושבים, פחות או יותר, כמוני, שקוראים לזה "יציאה בשאלה" ושיש פורום בתפוז שבו האנשים האלה מדברים ומשתפים. בזמנים הללו מארק צוקרברג עוד מחט משפתיו שיירי דייסת שיבולת שועל בשרוול הקפוצ'ון בהרווארד, וכתיבה אנונימית ברשתות הייתה נורמה. זה התאים לי ולאנשים במצבי; האנונימיות הייתה חשובה לנו, קריטית. הצעד הדרמטי של "לספר להורים", כמה שהוא קשה היום, מורכב ואחד הפחדים העמוקים ביותר והמרתיעים ביותר בתהליך היציאה, היה אז – מבחינתי ומבחינת רבים, סכנה של ממש. כאמור, חוסר מודעות קולקטיבי והמון בושה והסתרה. לא כמו היום, מציאות שמתחה לגבולות האירוניה את הביטוי "אין בית אשר אין בו מת", וקשה למצוא משפחה שאין במעגליה יוצא אחד לפחות. בשלהי 2004 התוודעתי לפורום והרגשתי גאולה. במבט לאחור, הצעד הזה, להירשם לפורום ולהתחיל לכתוב בו, נצעד במקום שהיה צומת דרכים מרכזי במסע חיי. במשך כמה חודשים טובים נצמדתי לניק-ניים שבחרתי ונמנעתי מלחשוף כל פרט מזהה עליי, מחשש שזה יגיע להורים, לקהילה, למשפחה. הפחד הזה היה זירה אחת בהתמודדות בשנים הראשונות. אם אתבונן בפירמידת הצרכים, אוכל לשייך את ההתמודדות הזאת לשלבים הגבוהים יותר בפירמידה.
יישור קו קל – תאוריית הצרכים היא תאוריה שהגה הפסיכולוג היהודי-אמריקאי אברהם מאסלו בשנות השמונים של המאה הקודמת. התאוריה מנסה לענות תשובה אוניברסלית על השאלה "מה מניע אדם בחייו?" מתוך הנחה שיש דבר כזה "צרכים אוניברסליים" שמשותפים לכל בני האדם ומניעים אותם, ושהדבר מתבטא באופנים שונים, בהתאם לסיטואציה התרבותית ולמשתנים אחרים. הרעיון המרכזי של התאוריה הוא שיש היררכיה של צרכים (ההיררכיה היא מילת המפתח כאן) שמאורגנים לפי סדר חשיבות.
השלב הראשון, הבסיסי, כולל צרכים פיזיים שאין חיים בלעדיהם: חמצן, מזון, מים, שינה, קורת גג.
בשלב השני נמצא את הצורך בביטחון בקיום הפיזי: בריאות, תעסוקה, רכוש.
בשלב השלישי נמצאים עניינים מנטליים יותר: שייכות, זהות ואהבה. שם נמצא את הצורך בקשרים חברתיים עמוקים, משפחתיות, קהילתיות וקרבה אינטימית.
השלב הרביעי כולל את הצורך בכבוד ובהערכה. אלו מתבטאים בפיתוח הערכה עצמית, ביטחון עצמי, ציפייה להערכת הסביבה וכהנה וכהנה.
בפסגת הפירמידה נמצא הצורך בהגשמה עצמית.
כאשר רמת צרכים מסוימת מגיעה לכדי מימוש, היא כבר לא פועלת כגורם מניע לאדם, והוא פונה להגשמת הרמה הגבוהה יותר, השלב הבא בפירמידה. להמחשת התיאוריה, ומניסיון חיי, הרבה לפני שאת מתעסקת בפיתוח עצמי ובשאיפה להגשמה עצמית, את צריכה שיהיה לך ביטחון תזונתי ומידה מסוימת של ודאות בשאלה איפה תניחי את הראש הלילה והאם תצליחי להתקלח.
שאלות אלו העסיקו אותי לא מעט בשנים הראשונות ליציאה. במיוחד זכורה לי תקופה מובדלת ומובחנת, שבה רחובות מרכז ירושלים אירחו אותי. בערך שבועיים שבהם שוטטתי ברחובות, גנבתי אוכל מחנויות, ישנתי עם זאבים עם שתי רגליים, סרקתי את עמודי החשמל וחיפשתי מודעות דרושים לעבודה, כל עבודה, ובתנאי שהתשלום יהיה במזומן כי חשבון הבנק שלי עוקל וכל תשלום שייכנס ייבלע במינוס והצ'קים של השכ"ד שוב יחזרו. אני זוכרת את התקופה הזאת כמעין תצרף של סצנות ותחושות. אני מחפשת מקום נוח להתכרבל ולישון, אני יוצאת מעוד חברת כוח אדם ומבינה שאין חיה כזו, עבודה עם תלוש שלא מכניסה כסף לחשבון הבנק, אני נכנסת למגדל הפעמון וחופפת את הראש בכיור ומייבשת בקושי במכשיר לייבוש ידיים, אני ממלאת מים בבקבוק שמצאתי, נכנסת לאחד התאים בשדרת השירותים במרכז הקניות, ורוחצת את הרגליים ואת בתי השחי, אני מתעוררת כשמישהו נוגע בי, ובלי דרמות או סצנות – לא מצידי ולא מצידו – קמה והולכת להמשיך לישון בצד אחר של הכיכר, אני מקשיבה לדברים שאומר מישהו שבא לשוחח עם העזובים, ומתברר שהפתרון הכי טוב לסיטואציה שלי הוא להתגייס לצבא, ואני מגחכת במרירות, כי אין שום סיכוי שזה יקרה, גם ככה ההורים שלי בכאסח איתי כי אני לא רוצה ללמוד בסמינר, אז אם ייוודע להם (וייוודע, כמובן, כי הצבא יודיע) שהתגייסתי השוד והשבר יהיו עצומים ואין לי שום כלים לעמוד בזה. הפתרון היחיד שהיה סביר מבחינתי – שוב, לא היה עם להתייעץ, ואני, כאחת שבקושי בקעה מהבֵּיצה, והייתה שקועה עמוק בבִּיצה – הוא למצוא עבודה ב"שחור", למצוא בעל בית שיסכים לקבל תשלום חודשי במזומן ואז להתעסק בדברים כבירים כמו לימודים, המשך יגיעה פילוסופית וגיבוש תפיסת עולם ותכנון לעתיד.
תקופת הרחוב, מבחינה רגשית, נצרבה אצלי במניפת תחושות מוגזמות. יותר התרגשתי מפחדתי, זה ברור. אבל היו חששות. לצד תחושת חירות מוחלטת, שחרור שאין בלתו, הגיעו פחדים שלא יכולים להיווצר אלא בתרחיש תלוש שכזה.
על הימים האלה דיברתי עם חבר ותיק, בן דורי מבחינת תקופת היציאה, עידו לב.
עידו מתגורר היום בבנגקוק, נשוי בשנית לנועה, ואב לאנה וים. מהנדס תוכנה במקצועו ויוצא קהילת קרעטשניף. עם ילדיו מנישואים קודמים, שרוליק ואברומי, אין לו קשר. כמה שניסה והשתדל ולחם – קשיות העורף החרדית ניצחה.
עידו לא נולד חרדי. משפחתו שייכת לזרם הדתי-לאומי. אחרי תקופת בית הספר היסודי הוא עבר לישיבה התיכונית "נחלים". שם השתתף בכמה שיעורים שהעביר חסיד חב"ד, והחליט שהוא הופך לחרדי. העמקות, הלימוד וההתעסקות בשאלות של רוח שבו את ליבו. הוריו של עידו לא ראו בעין יפה את התחרדותו של בנם, בלשון המעטה. הם ראו בכך גלותיות ופירוש מוטעה ולא רלוונטי של היהדות – "וגם הבגדים השחורים האלה עולים המון כסף," משחזר עידו את הסיבות להתנגדותם של הוריו לשינוי, ואת הסיבה לכך שהחליט שלא יכביד עליהם כלכלית והלך לעבוד בסבלות ובטחינת קמח למצות, כדי לממן את הביגוד החרדי החדש. הדרך לזרועות הקהילה החרדית לא הייתה קלה עבורו. שום ישיבה מכובדת לא הסכימה לקבל את הבחור שעדיין לא ידע להתלבש לפי הקודים המדויקים, שלא ידע יידיש ושהרקורד שלו כלל לימודים במוסדות דתיים ולא חרדים ולכן ידיעותיו בתלמוד היו פחותות מאלו של נער חרדי בן גילו. כך הגיע לישיבת בוהוש, ישיבה כלל חסידית בבני ברק, ושאיפתו להיכלל בקהילה החרדית נגעה לליבו של אחד מאנשי הצוות שם, שגם הוא חוזר בתשובה. אחרי הישיבה הקטנה עבר עידו לישיבה גדולה בירושלים, ישיבת טשעבין. שם כבר התקבל ביתר קלות, ציוניו בישיבה היו טובים, הוא שלט ביידיש ובאורחות החרדים והגיע עם המלצות נהדרות. אולם נותרו בו שביבים מעידו הקודם, למשל, חיבתו למשחק כדורסל. הוא חמק מהישיבה עם כמה חברים, למשחק כדורסל במגרש סמוך. כשחזרה החבורה מהמשחק, והצעירים טיפסו על גדר הישיבה בתקווה להיכנס לחדריהם חרישית מבלי שיורגש שחסרו, המשגיח של הישיבה צפה בהם חודרים – "נראינו כמו יס"מניקים שמטפסים לבית של טרוריסט, צוות של משא ומתן" – וכולם סולקו מהישיבה לאלתר. המקרה הזה שבר את רוחו של עידו, הוא כבר חשב לחזור לאחור ולנסות להתקבל לישיבה דתית-לאומית, אבל כצ'אנס אחרון החליט להגיע להיבחן בישיבת "חזון נחום" בבני ברק. שם למד עד שהשתדך לבת לחוזרים בתשובה מחסידות ברסלב, הזרם הירושלמי.
ארבע השנים הראשונות זרמו על מי מנוחות. הילדים נולדו, עידו היה אברך כולל, לימד בישיבת בוהוש, שבה למד בנעוריו, ובערבים כתב תפילין ומזוזות. בגיל 23, במסגרת תהליך לגיבוש הבית הרעיוני שהוא רוצה לבנות עבור ילדיו, חזר עידו לבדוק את השאלות האמוניות שהעסיקו אותו לפני שנעשה חרדי, ומעט הוזנחו בשנים האחרונות. המניע היה צורך לגבש מסורת משפחתית ולהתוות בבית קו ברור שנשען על יסודות מוצקים. "תוך שנייה וחצי, ולמען האמת זה די הלם בי, ראיתי כמה האמונה באלוהים היא דבר הזוי," הוא אומר. התובנה הזאת הקריסה לחלוטין את עולמו הפנימי של עידו, והוא התקשה ליישם את הפעולות הנדרשות מאדם חרדי – קרי, לקיים מצוות ולהיראות כחרדי.
בשונה ממני, שהתהליך שלי היה ארוך מאוד, כשבע שנים במצטבר, אצל עידו השינוי היה מהיר הרבה יותר. תוך כמה שבועות הוא מצא את עצמו במספרה, בדרך מבני ברק לתל אביב, מתפטר משאריות הזקן והפאות (אותם קצץ בעצמו) ומחליף את החזות החרדית המובהקת במראה חילוני עדכני – "עשיתי קוצים!"
[caption id="attachment_11987" align="alignnone" width="288"]
עידו לפני ואחרי[/caption]
פעולה זו היא רגע מכונן, רגע מחוֹלל. אין אפשרות לחזור לאחור. כדי להראות את הפנים בבית ובבית המדרש צריך להמתין כמה חודשים לצמיחת הזקן והפאות. פעולת הגזירה היא אילוץ עצמי לצאת לדרך חדשה. לעידו המתינה נסיעה לניו-יורק, למטרות איסוף צדקה עבור מוסד לימודים חרדי. הנסיעה נקבעה תקופה ארוכה קודם לכן, ועידו החליט לנצל את השבועיים עד הנסיעה כדי לחקור את בירת החופש והחילוניות של ישראל – תל אביב. הוא נכנס לדיזנגוף סנטר, בשעת הנעילה התחבא בשירותים וכשהמקום היה ריק נרדם על ספות שהיו במרחב הציבורי. את רוב היום העביר בהיכרות עם העולם החדש. מקלחות – בים. שם גם כויס, ומעט הכסף שהיה ברשותו הצטמצם עוד יותר. "בימים הראשונים הסתובבתי בתל אביב מרותק למה שאני רואה סביב, זחוח. ובערבים הייתי חוזר לסנטר, לשירותים ולספות." תחושת הזחיחות הזאת מוכרת לי. סיפרתי לעידו שבזמן אמת השהות שלי ברחוב לא העציבה אותי. ידעתי שהיא זמנית ושתוך פרק זמן זה או אחר אמצא פתרון. אומנם כל יום חשבתי שהוא היום האחרון לחוויה, ולבסוף התקופה הזאת נמשכה קצת יותר משבועיים, אבל לא התייחסתי לכך כמשהו שלילי ואומלל, אלא כאל הרפתקה מופלאה, הגשמת חלום של לעשות מה שאני רוצה. בדיוק ההפך המוחלט ממציאות חיי בשנות הילדות וההתבגרות. "יש משהו מאוד משוחרר בלגור ברחוב," מסכים עידו. "ברגע שהצרכים הבסיסיים מתמלאים, יש לך מקום לישון ומקום להתנקות, כל השאר זו חוויית שחרור וחופש. הרי כשאין כסף, אין משמעות לחוויות חומריות. ואתה חופשי לנפשך." המשך השיחה שלנו מעלה את הסיבות האמיתיות להיפלטות לרחוב: חוסר ידיעה על מענים אחרים ופחד עצום מהמשפחה ומהקהילה. שרק לא ידעו על השינוי, כי אם ידעו – יתרחש אסון. "אשתי לא ידעה שהורדתי את הזקן והפאות. הייתי איתה בקשר כל הזמן הזה, אבל היא לא שאלה איפה אני ישן ואיך אני מסתדר. כמו בסיטואציות רבות אחרות, אנשים לא שואלים כי הם מעדיפים לא לדעת. חוץ ממנה, לא הייתי בקשר עם אף אחד. פחדתי. פחדתי שירביצו לי. אבא של אשתי היה בנבחרת ישראל בג'ודו לפני שחזר בתשובה. ראיתי אותו פעם אחת מתעצבן, וזה הספיק כדי להבין שאתה לא רוצה אותו כיריב. פחדתי ממנו, פחדתי מהחסידות שלי, שירדפו אחריי. הגעתי ממקום ששורף כל דבר ששונה ממנו." מצאתי עצמי מזדהה עמוקות עם החששות הללו. בזמנו, המחשבה שיתגלה להורים שלי שאני כבר לא דתייה הפחידה אותי יותר מכל חוויית רחוב שהיא. ניתוק הקשר איתם לא היה יוזמה שלהם בלבד, אלא גם משהו שהתפתח בצד שלי. לא הייתי מסוגלת לשתף באורח חיי הנוכחי, והם לא רצו לדעת. השאלה מה השתנה בין הימים שבהם עידו סרק את רחובות תל אביב ואני היטבתי את הקפוצ'ון שלי והשענתי את גבי על קירות כיכר החתולות, מבחינת המענים ליוצאים בתחילת הדרך, מעסיקה אותי לא מעט. הפניתי את השאלה הזאת לברוריה אברהם-לבנון, סמנכ"לית תחום פרט וקהילה ב"יוצאים לשינוי" ויוצאת בעצמה. "האם כיום, ליוצא שממש בתחילת הדרך ביציאה/בריחה מהבית, יש מענה בדמות קורת גג ראשונית?" "ישנם מספר מענים של דיור והלנת חירום לצעירים," השיבה ברוריה. "בטח יותר מבעבר, וזו התקדמות משמעותית וטובה שאני מברכת עליה. ועדיין, הם מעטים מאוד ורובם המוחלט לא מותאם לצרכים של יוצאים. יוצאים, בדרך כלל, מגיעים מרקע נורמטיבי, יש להם כישורים ומוטיבציה אדירה להשתלבות בחברה הכללית, לרכוש השכלה, להתגייס ולעבוד בתעסוקה איכותית. דיורי החירום למיניהם הם לא פלטפורמה שמקדמת את המאפיינים, היכולות והצרכים הללו. אלו פתרונות שמכוונים יותר לנתינת מקלט זמני לצעירים במצבי סיכון שונים, ומענה לצרכים בסיסיים וראשוניים בלבד." הייתי חותמת על פתרון כזה, בסיסי וראשוני כזה. "המענים האלה מתווכים ליוצאים?" שאלתי את ברוריה. "'יוצאים לשינוי' עוסקת בהפניה של צעירות וצעירים לפתרונות הדיור הללו, כחלק משירות 'טרום יציאה' שאנו מספקים לצעירים עוד לפני שיצאו מהחברה החרדית בפועל. השירות נועד לתכנן את שלבי היציאה, לחשוב היטב על האתגרים הצפויים ולהכיר את המענים השונים שיוכלו לסייע בכל זאת להשתלבות מיטבית." וואו, זה משהו שבהחלט לא היה בתקופה שלי. ואם היה, ייתכן שהחיים שלי היו נראים אחרת לגמרי. היום זה משהו אחר. היום יוצאים עטופים יותר. זה ברור. גם בקרב הקהילה החרדית יש היום הרבה יותר מודעות לנושא ומקרי קצה כמו שלי הולכים ונעשים נדירים יותר. המשך סיפורו של עידו והרפתקאותיו בניו-יורק, ואחר כך גלגוליו בעולם, מרתקים. כדי לא להשאירכם עם סימני שאלה גדולים מדי אספר שהוא שגשג כ"משולח" בניו-יורק, עד שנשדד ונאלץ לחזור לארץ. הוא עבד במקדונל'ס, בפיצוציה ובכל מיני עבודות שלהן לא נדרשת השכלה, השלים לימודים, למד באקדמיה ונעשה מהנדס תוכנה ומנהל פיתוח בחברות ענק. מה נשאר בך מחוויית הרחוב? שאלתי אותו, והתשובה הייתה מהירה – ואף היא, מוכרת לי. המינימליזם. "אני יכול לארוז את החיים שלי בתיק קטן. לא צריך יותר מזה. אם יש משהו על הכוננית שליד המיטה חוץ מספר, זה מפריע לי. עודף רכוש הוא לא דבר שנוח לי איתו." אצלי, אני זוכרת את הרגע שבו החלטתי לשנות כיוון ולהפוך לנוודת. בדיוק יצאתי מקשר זוגי משמעותי, עברתי דירה וריהטתי אותה, לראשונה בחיי, מאפס. רכשתי חדר שינה, מוצרי חשמל, כלים, ענייני נוי בית – בניתי לי מעון משלי. לא עברו שלושה חודשים עד שהרגשתי שהחפצים שלי כולאים אותי. הסתכלתי סביב, על הדירה המרוהטת מאוד, הספרייה הגדושה, העציצים, השטיחונים, התמונות – כל הפרטים החומריים שרכשתי כדי להרגיש מוגנת ובתוך שלי, וכל שהרגשתי הוא תחושת חנק. לקחתי את המפתחות של הרכב – כן, גם רכב היה לי, לתפארת השלמת החסכים, ונסעתי בכבישים הריקים של מערב הנגב. באותו ערב החלטתי להיפטר מהכול ולעבור לאורח חיים נוודי. השיחה עם עידו התנהלה כשהוא בביתו בבנגקוק, בשכונה טרנדית, ואני במלון הכול כלול בויאנג צ'אן, בירת לאוס, בהמשך המסע שלי בנוודות דיגיטלית. הבחירה לחזור לימים שבהם אין לי רכוש, אין לי בית ואני נהנית מתחושת חופש הגיעה לאחר שטיפסתי במעלה הפירמידה: מצאתי שייכות, סגרתי את החובות, למדתי, התמקצעתי, יש לי עסק ואני פועלת ברוב שעות הערות שלי להגשמה עצמית ומימוש. איכשהו, ולמרות הכול, ניצחתי את השיטה.
[caption id="attachment_11987" align="alignnone" width="288"]
עידו לפני ואחרי[/caption]
פעולה זו היא רגע מכונן, רגע מחוֹלל. אין אפשרות לחזור לאחור. כדי להראות את הפנים בבית ובבית המדרש צריך להמתין כמה חודשים לצמיחת הזקן והפאות. פעולת הגזירה היא אילוץ עצמי לצאת לדרך חדשה. לעידו המתינה נסיעה לניו-יורק, למטרות איסוף צדקה עבור מוסד לימודים חרדי. הנסיעה נקבעה תקופה ארוכה קודם לכן, ועידו החליט לנצל את השבועיים עד הנסיעה כדי לחקור את בירת החופש והחילוניות של ישראל – תל אביב. הוא נכנס לדיזנגוף סנטר, בשעת הנעילה התחבא בשירותים וכשהמקום היה ריק נרדם על ספות שהיו במרחב הציבורי. את רוב היום העביר בהיכרות עם העולם החדש. מקלחות – בים. שם גם כויס, ומעט הכסף שהיה ברשותו הצטמצם עוד יותר. "בימים הראשונים הסתובבתי בתל אביב מרותק למה שאני רואה סביב, זחוח. ובערבים הייתי חוזר לסנטר, לשירותים ולספות." תחושת הזחיחות הזאת מוכרת לי. סיפרתי לעידו שבזמן אמת השהות שלי ברחוב לא העציבה אותי. ידעתי שהיא זמנית ושתוך פרק זמן זה או אחר אמצא פתרון. אומנם כל יום חשבתי שהוא היום האחרון לחוויה, ולבסוף התקופה הזאת נמשכה קצת יותר משבועיים, אבל לא התייחסתי לכך כמשהו שלילי ואומלל, אלא כאל הרפתקה מופלאה, הגשמת חלום של לעשות מה שאני רוצה. בדיוק ההפך המוחלט ממציאות חיי בשנות הילדות וההתבגרות. "יש משהו מאוד משוחרר בלגור ברחוב," מסכים עידו. "ברגע שהצרכים הבסיסיים מתמלאים, יש לך מקום לישון ומקום להתנקות, כל השאר זו חוויית שחרור וחופש. הרי כשאין כסף, אין משמעות לחוויות חומריות. ואתה חופשי לנפשך." המשך השיחה שלנו מעלה את הסיבות האמיתיות להיפלטות לרחוב: חוסר ידיעה על מענים אחרים ופחד עצום מהמשפחה ומהקהילה. שרק לא ידעו על השינוי, כי אם ידעו – יתרחש אסון. "אשתי לא ידעה שהורדתי את הזקן והפאות. הייתי איתה בקשר כל הזמן הזה, אבל היא לא שאלה איפה אני ישן ואיך אני מסתדר. כמו בסיטואציות רבות אחרות, אנשים לא שואלים כי הם מעדיפים לא לדעת. חוץ ממנה, לא הייתי בקשר עם אף אחד. פחדתי. פחדתי שירביצו לי. אבא של אשתי היה בנבחרת ישראל בג'ודו לפני שחזר בתשובה. ראיתי אותו פעם אחת מתעצבן, וזה הספיק כדי להבין שאתה לא רוצה אותו כיריב. פחדתי ממנו, פחדתי מהחסידות שלי, שירדפו אחריי. הגעתי ממקום ששורף כל דבר ששונה ממנו." מצאתי עצמי מזדהה עמוקות עם החששות הללו. בזמנו, המחשבה שיתגלה להורים שלי שאני כבר לא דתייה הפחידה אותי יותר מכל חוויית רחוב שהיא. ניתוק הקשר איתם לא היה יוזמה שלהם בלבד, אלא גם משהו שהתפתח בצד שלי. לא הייתי מסוגלת לשתף באורח חיי הנוכחי, והם לא רצו לדעת. השאלה מה השתנה בין הימים שבהם עידו סרק את רחובות תל אביב ואני היטבתי את הקפוצ'ון שלי והשענתי את גבי על קירות כיכר החתולות, מבחינת המענים ליוצאים בתחילת הדרך, מעסיקה אותי לא מעט. הפניתי את השאלה הזאת לברוריה אברהם-לבנון, סמנכ"לית תחום פרט וקהילה ב"יוצאים לשינוי" ויוצאת בעצמה. "האם כיום, ליוצא שממש בתחילת הדרך ביציאה/בריחה מהבית, יש מענה בדמות קורת גג ראשונית?" "ישנם מספר מענים של דיור והלנת חירום לצעירים," השיבה ברוריה. "בטח יותר מבעבר, וזו התקדמות משמעותית וטובה שאני מברכת עליה. ועדיין, הם מעטים מאוד ורובם המוחלט לא מותאם לצרכים של יוצאים. יוצאים, בדרך כלל, מגיעים מרקע נורמטיבי, יש להם כישורים ומוטיבציה אדירה להשתלבות בחברה הכללית, לרכוש השכלה, להתגייס ולעבוד בתעסוקה איכותית. דיורי החירום למיניהם הם לא פלטפורמה שמקדמת את המאפיינים, היכולות והצרכים הללו. אלו פתרונות שמכוונים יותר לנתינת מקלט זמני לצעירים במצבי סיכון שונים, ומענה לצרכים בסיסיים וראשוניים בלבד." הייתי חותמת על פתרון כזה, בסיסי וראשוני כזה. "המענים האלה מתווכים ליוצאים?" שאלתי את ברוריה. "'יוצאים לשינוי' עוסקת בהפניה של צעירות וצעירים לפתרונות הדיור הללו, כחלק משירות 'טרום יציאה' שאנו מספקים לצעירים עוד לפני שיצאו מהחברה החרדית בפועל. השירות נועד לתכנן את שלבי היציאה, לחשוב היטב על האתגרים הצפויים ולהכיר את המענים השונים שיוכלו לסייע בכל זאת להשתלבות מיטבית." וואו, זה משהו שבהחלט לא היה בתקופה שלי. ואם היה, ייתכן שהחיים שלי היו נראים אחרת לגמרי. היום זה משהו אחר. היום יוצאים עטופים יותר. זה ברור. גם בקרב הקהילה החרדית יש היום הרבה יותר מודעות לנושא ומקרי קצה כמו שלי הולכים ונעשים נדירים יותר. המשך סיפורו של עידו והרפתקאותיו בניו-יורק, ואחר כך גלגוליו בעולם, מרתקים. כדי לא להשאירכם עם סימני שאלה גדולים מדי אספר שהוא שגשג כ"משולח" בניו-יורק, עד שנשדד ונאלץ לחזור לארץ. הוא עבד במקדונל'ס, בפיצוציה ובכל מיני עבודות שלהן לא נדרשת השכלה, השלים לימודים, למד באקדמיה ונעשה מהנדס תוכנה ומנהל פיתוח בחברות ענק. מה נשאר בך מחוויית הרחוב? שאלתי אותו, והתשובה הייתה מהירה – ואף היא, מוכרת לי. המינימליזם. "אני יכול לארוז את החיים שלי בתיק קטן. לא צריך יותר מזה. אם יש משהו על הכוננית שליד המיטה חוץ מספר, זה מפריע לי. עודף רכוש הוא לא דבר שנוח לי איתו." אצלי, אני זוכרת את הרגע שבו החלטתי לשנות כיוון ולהפוך לנוודת. בדיוק יצאתי מקשר זוגי משמעותי, עברתי דירה וריהטתי אותה, לראשונה בחיי, מאפס. רכשתי חדר שינה, מוצרי חשמל, כלים, ענייני נוי בית – בניתי לי מעון משלי. לא עברו שלושה חודשים עד שהרגשתי שהחפצים שלי כולאים אותי. הסתכלתי סביב, על הדירה המרוהטת מאוד, הספרייה הגדושה, העציצים, השטיחונים, התמונות – כל הפרטים החומריים שרכשתי כדי להרגיש מוגנת ובתוך שלי, וכל שהרגשתי הוא תחושת חנק. לקחתי את המפתחות של הרכב – כן, גם רכב היה לי, לתפארת השלמת החסכים, ונסעתי בכבישים הריקים של מערב הנגב. באותו ערב החלטתי להיפטר מהכול ולעבור לאורח חיים נוודי. השיחה עם עידו התנהלה כשהוא בביתו בבנגקוק, בשכונה טרנדית, ואני במלון הכול כלול בויאנג צ'אן, בירת לאוס, בהמשך המסע שלי בנוודות דיגיטלית. הבחירה לחזור לימים שבהם אין לי רכוש, אין לי בית ואני נהנית מתחושת חופש הגיעה לאחר שטיפסתי במעלה הפירמידה: מצאתי שייכות, סגרתי את החובות, למדתי, התמקצעתי, יש לי עסק ואני פועלת ברוב שעות הערות שלי להגשמה עצמית ומימוש. איכשהו, ולמרות הכול, ניצחתי את השיטה.
שפה חדשה
אורי אלטמן
עמדתי עם עוגת הקרם של "שובע" ליד המקרר בפנימייה, מבולבל ונבוך. רייכמן מסתכל עליי בעיניים טובות, ואני מחפש את המילה הנכונה.
שבוע ראשון בישיבה הגדולה, שבוע ראשון מחוץ לבית. דסי, אחותי המתוקה, מצאה דרך לשלוח לי את עוגת הקרם האהובה עליי, והצמידה לקופסה פתק עם לבבות וחיוכים: "אתה הלכת לשטייגען, אותנו עזבת לאנחות, געגועים גדולים. נ.ב. העוגה צריכה להיות במקרר." מי שאחראי על המקרר הוא רייכמן משיעור ג'. אני מבקש ממנו לשמור את העוגה במקרר, והוא בחביבות אומר, "זה עוגה פרווה, נכון? אתה בטוח שזה צריך מקרר? תשמור בחדר שלך, שתוכל לנשנש בלי לבקש ממני מפתח."
אני רוצה להסביר לו שהקרם יכול להימס, ופה אני נתקע. איך אומרים? להינמס? להיות נמס? לימוס? מה לעזאזל יכול לקרות לקרם בעברית? מי רוצה להתחיל את השבוע הראשון בישיבה תחת הרושם של אדם חסר מילים.
ישמע לכם מוזר, אולי, אבל עד גיל 16 דיברתי רק ביידיש. בבית, בחיידר ובישיבה, זו הייתה השפה. כתולעת ספרים כרונית רכשתי היטב את העברית הכתובה, אך בעברית הדבורה לא יצא לי לעשות שימוש שוטף מדי, מעבר למכולת, אוטובוס, וחברים מהמעגל החיצוני.
בגיל 16 הגעתי לישיבה גדולה, ונחתּי, בבת אחת, לכיתה של מאה תלמידים, רועשת וגועשת. נוסף על קשיי ההתאקלמות הרגילים, נאלצתי להתמודד עם הפרידה מהיידיש הבטוחה והביתית. כבר בשבוע השני כובדתי במסירת הסיכום השבועי מול כל הכיתה. התוכן העיוני לא הלחיץ אותי, אבל התמלאתי פחד גדול, שחלילה לא אזכיר את הנקבה ולא אנקוב את הזכר, שלא אדגיש רפוי ולא אניע את הנח.
שעות הקריאה הרבות שצברתי, על חשבון משחקים וארוחות, באו לעזרתי. הצלחתי לדבר עברית שוטפת, אך הפער בין השפה הדבורה לכתובה היה בעוכריי. עד מהרה החלו בחורים ללגלג שאני מדבר "כמו בספרים", ולמרות היותי פעיל מאוד בשיחות החולין נתקעתי לא פעם בחיפוש אחר המילה הנכונה. כדי לצמצם את המבוכה, הפכתי זאת לעניין גלוי וביקשתי מחבריי לתקן אותי בלי היסוס.
עשור ומחצה אחרי, אני מוצא את עצמי בשיחה אמוציונלית של יחסינו לאן. הדיבורים כואבים, הלבבות נחתכים, ואני מנסה לסכם. "שאפו (פ' רפויה) לנו על הקשר שהצלחנו לבנות למרות הכול," אני אומר ומתכנן לשפוך עוד קצת קיטש. אבל היא עוצרת את סצנת הדמעות ואומרת, "אומרים שאפּו (בפ' דגושה)". חשבתי להחמיא לה על תמונה מוצלחת במיוחד, אבל למוד ניסיון עצרתי את עצמי. מי יודע אם זה פּוטוגני או פוטוגני.
כיום אני דובר עברית כאחד האדם, כולל טעויות הלשון שנכנסו כסלנג בשטף הדיבור, אך בלבולים מעין אלה תמיד יזכירו לי שאת השפה המקובלת בחברה קניתי בקריאה בלתי מנוקדת. אז לדוברי היידיש שבינינו, אל תסתפקו בקריאת טקסטים, תקשיבו לפודקאסטים. ואגב, אומרים פּודקאסטים (בפ' דגושה).
על חורבן ועל תקומה
חני כהן
"הגיעו להר הבית ראו שועל אחד יוצא מבית קדש הקדשים. התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו, עקיבא לעולם אתה מתמיה שאנו בוכין [ואתה מצחק]. אמר להם, אתם למה בוכים? אמרו לו [למה] לא נבכה על מקום שנאמר בו 'והזר הקרב יומת', והרי שועל יוצא מתוכו. עלינו נתקיים 'על זה היה דוה לבנו, על אלה חשכו עינינו, על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו'. אמר להם, אף אני לכך צחקתי. הרי הוא אומר, 'ואעידה לי עדים נאמנים, את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו'. וכי מה עניין אוריה אצל זכריה? אוריה בבית ראשון, זכריה בבית שני. מה אמר זכריה? 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים'. מה אמר אוריה? 'ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער. אמר הקדוש ברוך הוא, הרי לי שני עדים האלו: אם קיימים דברי אוריה – קיימים דברי זכריה, ואם בטלים דברי אוריה – בטלים דברי זכריה. שמחתי שנתקיימו דברי אוריה, לסוף עתידין דברי זכריה להתקיים."
אפתח ואגיד שאני מאוד לא מתחברת לאפקט הרטורי של לצחוק כשהחברים שלך בוכים, כדי שישאלו אותך מה עובר עליך, ואז תוכל לתת להם את השנקל שלך בנושא. מאוד שיעור ראשון בבית הספר לתקשורת למרצי ערכים. אבל אחרי ההסתייגות הזאת, אני חייבת להתוודות שאני ורבי עקיבא, מסתבר, חולקים רציונל. נראה לי שבשביל להיגאל באמת חייבים לרדת הכי נמוך שאפשר, ושבשביל לזכות לנבואות נחמה צריך, קודם כול, לראות את הבית נשרף ושועל יוצא מבית קודשי הקודשים.
הבעיה היא שבעוד אני מאמינה ומרגישה שרק אנשים שמגיעים לתהומות ראויים להצלה, אישית אני לא באמת מסוגלת להגיע לתהומות האלה. מאז ומעולם הייתי אדם זהיר וחששן, כזאת שלא תאכל את המרשמלו ההוא, גם אחרי שהניסוי נגמר, כי מרשמלו לא בריא לשיניים. וכל מעשה שלי מתחיל במחשבה תחילה, ואז עוד מחשבה ועוד אחת. גם כשאני מתפרקת, זה תמיד באופן מבוקר. תוך כדי שאני בודקת מבחוץ שהכול בשליטה, כי מי ירים אותי מהנפילות האלה אם לא אני?
ככה גם יצאתי. מעולם לא ברחתי ולא שרפתי גשרים, אף פעם לא פרצתי מארונות. הכול קרה לאט-לאט. לאורך שנים. כמעט כמו תהליך התבגרות טבעי. ורק כשכבר הייתי לא דתייה לחלוטין, פתאום הבנתי, למפרע, שאני בעצם יוצאת.
יש בזה, מן הסתם, הצלה גדולה. אני יודעת ושומעת סיפורי אימה כואבים, על אנשים שקפצו למים ונחבטו חזק כל כך, עד שהיו צריכות לעבור שנים רבות כדי לרפא את הנפילה ההיא. מצד שני, איך תתקיים אצלי נבואתו של זכריה? האם אנשים חששנים ושמרנים כמוני, שלא מחליטים החלטות חורצות גורלות ויוצאים למסעות מסוכנים, יגיעו יום אחד אל החוף שלהם, גם בלי לקפוץ למים? האם גם לי מגיעה ישועה כזאת, כמו בסיפורים של הלוחמים האלה שסביבי? הלוא אני תמיד הייתי ג'ובניקית...
לפני שנתיים בדיוק, בדצמבר 2020, נקראתי לשיחת שימוע במכללה החרדית שבה למדתי. ישבו שם מנהל המכללה, מנהלת כלשהי ועוד אחד שאני לא יודעת מה היה תפקידו זולת להפחיד אותי עד אימה – אבל זה הספיק. וישבתי שם אני, בשלבי יציאה ראשונים, מבולבלת ואבודה, ובעיקר פוחדת מאוד. הייתי תלמידה מצטיינת, עמדתי בכל סעיפי התקנון. אבל לא היה בכך די, כי איזשהו פוסט מהורהר שפרסמתי בפייסבוק איים למוטט את חומות היהדות, או משהו כזה, והתעורר צורך לנטרל את הסכנה האיומה – הלוא היא אני.
(לפעמים אני חושבת, שאם הייתי אדם מבוגר שמנהל מוסד משגשג, אבל פוחד ממחשבות של בחורה אחת, עד כדי חשש שכל האמונה שלי בסכנת התמוטטות בגללה, הייתי חושבת שוב על כל אותן אמונות. מה עושה אותן שבריריות כל כך? ממה אני פוחדת ככה? אבל אולי זה רק אני.)
על כל פנים, לפני שנתיים ישבתי רועדת, פיזית, בכל הגוף, מול אנשים חזקים ממני בהרבה, שמודעים לכוח הזה שלהם ומתענגים עליו. שמעתי מהם שאומנם ברור להם שהכול רק משובות ילדות תמימות, אבל למעשים יש השלכות, ועוד כל מיני פנינים. אז הבנתי שהתואר שלי, זה שבשבילו סיימתי מכינה במקום הראשון ולמדתי עבורו שנתיים וחצי בהצטיינות; התואר שהיה אז העוגן היחיד שלי, ההישג הבודד שהצלחתי לאחוז בו באותם זמנים ארורים של תחילת היציאה, כשכל הידיעות שלי על עצמי, על העולם ועל העתיד, התפוררו לי בין הידיים; התואר שהיה התשובה היחידה שלי, הקצת מגומגמת, לשאלה למה אני ראויה להתקיים, התואר הזה נלקח ממני. ככה פשוט. וזהו.
חזרתי לדירה המאוד ישנה ועלובה שלי בבני ברק. נשכבתי על המיטה. נגמרתי. באופן מוחלט. במשך כמה ימים לא עשיתי כלום זולת לבכות. חשבתי שלא נשאר לי יותר דבר.
לפני כמה ימים קיבלתי מייל על אירוע קבלת התואר שלי. התואר שהתחלתי ללמוד אליו יום אחרי שיצאתי מהסמינר וכמה ימים אחרי שהועפתי מהפנימייה החרדית שבה גרתי; התואר שסיימתי השנה בהצטיינות יתרה, בלי להתעכב אפילו לא בסמסטר, על אפם ועל חמתם של כל אלו שהיו אלימים מספיק כדי לנסות לקחת ממני את מה שמגיע לי.
כשקיבלתי את המייל חזרו אליי תחושות וחוויות מלפני שנתיים. נזכרתי באדם המפוחד שהייתי אז; מחליפה למכנסיים בשירותים של התחנה המרכזית בירושלים, מסתכלת לכל הכיוונים ומרגישה טיפשה ועלובה כל כך. נזכרתי בי יושבת שבתות שלמות בחדר ישן בבני ברק, בדירה ריקה, ובוכה שעות על דברים שאפילו לא ידעתי אז שחסרים לי. רק הרגשתי זאת במרכז הבטן, ממש חזק, בכל סופ"ש ובכל לילה. פתאום הבנתי כמה התרחקתי משם. כמה אני מוקפת היום.
אני לא מרגישה שניצחתי. אני לא חושבת שזה הרגע להפעיל מנגינות של סוף סדרה ולהעלות כתוביות של קרדיטים. עדיין חסר לי, עדיין מפחיד, עדיין עובדת קשה מאוד כדי להמשיך לדעת שישנו בוודאי, ולחפש את האבדות שלי, כמו שרבי נחמן, כפרעליו, מבקש. רוב הזמן אני מספרת לעצמי שאנשים כמוני, שלא חוצים מדבריות וימים, שעושים הכול לאט ובזהירות, אנשים כאלה לא באמת נגאלים. זו הייתה המחשבה הראשונה שלי כשהתיישבתי לכתוב על חורבן ותקומה. חשבתי: לא היה לי חורבן כל כך. אני לא בן אדם של תקומה. הלוואי שהייתי. אימא'לה.
אבל לפעמים אני מקבלת מיילים מהעולם הזה, שמזכירים לי שגם לי מגיעה גאולה, שההצלה שלי אומנם לא מסעירה ופתאומית, כמו של אלה שהעזו לרדת לעומקים ולקיים את נבואות החורבן עד תום, אבל היא תבוא לאט ובשקט. ואולי היא כבר באה קצת, ופשוט לא שמתי לב.
זהות בשאלה
איזי פוליאס
שאלת הזהות העסיקה אותי לא מעט ב-14 השנים האחרונות, חצי מזמן קיומי על פני האדמה.
זה התחיל כשישבתי במספרה השכונתית, ולראשונה אמרתי לספר, "אני רוצה להוריד את הפאות ולצאת מפה עם תספורת מודרנית".
אני זוכר את הרגע שבו ראיתי את עצמי בלי פאות מסולסלות בצידי הפנים. הרגשתי זר ומנוכר לעצמי, לא הבנתי מי הוא הנער הזה, שאני רואה במראה.
כמה ימים קודם לכן עזבתי את הישיבה, עדיין לבשתי בגדים חרדיים, אבל תפילין כבר לא הנחתי ועל העיניים כבר לא שמרתי. היה לי ברור שחרדי אני כבר לא, בטח לא כזה שאלוהים אוהב, למרות שהמוזיקה שגרמה לי לבכות באותם ימים הייתה הקומזיץ המפורסם של מרדכי בן דוד: "אוי, תוירה הקדוישה, התחנני בבקשה..."
הרגשתי מבולבל. לא הצלחתי להכיל את הדיסוננס הזה, מצד אחד אני כה מחובר לאל, ומצד שני איני מניח תפילין ונחשב ל"פושע ישראל בגופו".
לא נותר לי אלא ליישב איכשהו את הדיסוננס הזה, ובמשך כמה שנים ניסיתי לבנות לעצמי זהות חדשה. חשבתי שהתווית "פושטק" היא תווית טובה. התמימות והבלבול הם מרכיבים מהותיים באישיותו של הפושטק הצעיר, וזה התאים לי. הדיסוננס הוא אני. כל שהייתי צריך לעשות כדי שהזהות תתגבש הוא – להתאים את קוד הלבוש שלי למלבושי הפושטק המצוי; מכנסיים שחורים בגזרה צרה, חולצה לבנה, צווארון גבוה וכפתורים מרובעים, נעלי ספורט שחורות עם סמל נייק לבן.
אבל אז, בעקבות איזה מחנך חרדי פרילנסר, חזרתי לישיבה. התקרבתי מחדש לאלוהים, חזרתי להניח תפילין ושבתי לזהות הקודמת שלי. הפעם הרגשתי שיש לי זהות של חרדי, אבל קצת יותר מודרני. לא רע.
מים רבים זרמו בישיבה, וגם דמעות רבות. הרגשתי לא שייך. לא רק לישיבה, אלא בעיקר לעצמי. משהו בתוכי הרגיש לא שלם. אומנם למדתי וכתבתי חידושי תורה, אבל, וזה אבל גדול, הייתי כבר בן 16 והמערכת ההורמונלית שלי התעוררה. לא יכולתי להדחיק עוד את המשיכה שלי לנשים. הייתי מסתובב ברחובות זיכרון יעקב, העיר שבה למדתי באותה תקופה, ותוך שאני משנן פרקי משניות, הייתי מחפש אחר סלוני יופי, כדי לבהות בתמונות של הדוגמניות בעלות השיער המושלם שנתלו בכניסה. השיטוטים האלו ערערו את הזהות המגובשת שלי.
מי אני, ולמה אני מסתובב בלילות ומחפש תמונות?
באותו זמן הצמידו לי שוב מחנך פרילנסר, אלא שהוא לא ממש הצליח לענות לי על השאלה הזאת. חשבתי שמשהו אצלי לא בסדר; יש בי משהו שרוצה להסתכל על נשים, ואני לא מבין מה זה הדחף הזה ומה כל זה אומר עליי. היה לי ברור ששום בחור ישיבה לא עושה דברים כאלה, לפחות לא בחורים שמרביצים תורה יומם ולילה, כמוני. הייתי מסתכל על עצמי במראה באמצע הלילה ואומר לדמות שמולי: "מי אתה ולמה אתה עושה פיפי כשאתה חושב על שלטים של מספרות?" לא היה מי שיסביר לי שקוראים לפיפי הזה "קרי לילה". היה לי ברור שבחור ישיבה קלאסי אני כבר לא, וזה ערער את תחושת הזהות שלי.
ושוב עזבתי את הישיבה. שוב זנחתי את התפילין ואת התורה, אבל לא את המוזיקה החרדית. הייתי מבולבל כמו שלא הייתי מעודי. הסתובבתי ברחובות חסר אונים, נושא על כתפיי את הדיסוננס הישן של גיל 14, ושואל את עצמי: איך אפשר להשתוקק לאל ולכפור בו בעת ובעונה אחת?
מפה לשם, הגעתי לצבא. שם, החושים שלי צרכו אינספור גירויים חדשים ומערכת התפיסה שלי עיבדה אותם במהירות. פתאום אני חייל שלובש מדים ומייצג משהו שמעולם לא הייתי מעז לייצג. שמעתי על ציונות, הייתי חשוף לערכים חדשים שלא הכרתי, ונחשפתי יותר לעולם החילוני. במקביל החלו לצוץ אצלי שאלות גדולות באמונה.
"אולי אהיה חילוני כופר!?"
זה היה ניסיון נוסף במלאכת גיבוש הזהות, לאחר תקופה של כמה שנים מבלבלות.
קיבלתי השראה מכמה כופרים שהיו איתי בצבא, ובאחד מלילות השישי הגעתי הביתה, פשטתי את המדים, ובחוסר רגישות אמרתי לאימא: "אגב, אני לא שומר שבת. אני חילוני בכלל". היא בכתה, ואני יצאתי מהבית היישר לבית החייל בתל אביב. שם פגשתי חילונים נוספים. למחרת בבוקר לבשתי גופייה ומכנסיים קצרים, את הכיפה השארתי בתיק, והסתובבתי ברחוב, מחפש את הדרך לים.
הרגעים האלו, ברחוב, היו מלווים בתחושות חזקות של חופש, לצד תחושות חזקות של איבוד זהות. הופתעתי מכך שגם כדי להיות כופר, אני מרגיש שעליי לנקוט פעולות אקטיביות יותר מהורדת הכיפה ולבישת בגדים קצרים. חשבתי שאם אבעט חזק בדת, יהיה לי קל יותר לגבש את הזהות הרצוצה שלי.
שבועיים לאחר מכן ישבתי במסעדת המבורגרים והזמנתי המבורגר עם גבינה ובייקון, שהיה טעים כמו עבירה חדשה ומרעננת. הרגשתי שהעבירה נתנה לי אישור וברכת הדרך לזהות החדשה שרכשתי.
וכך, במשך שנים עבדתי עבור הזהות החילונית שלי. כשנשאלתי, במחקרים באוניברסיטה, כיצד אני מגדיר את עצמי מבחינה דתית? – הרגשתי שלם ללחוץ על כפתור ה"חילוני".
אבל... יהודי נשאר יהודי, והמוזיקה של מרדכי בן דוד מעולם לא עזבה אותי. הפערים התרבותיים עטפו אותי, ובעורקים שלי זרם דמו של יצחק הקטן; במוח שלי רצו מילים ביידיש, ומעיניי זלגו דמעות של געגוע לבית הכנסת. לא כל כך הצלחתי להיות שלם עם הזהות החילונית. שוב הייתי מבולבל, שוב מצאתי את עצמי מסתכל במראה ואומר לדמות שמולי: "מי אתה?"
נו שוין, אין ברירה. הגיע הזמן לזהות של "יוצא בשאלה".
מרוב שאלות, המוח שלי נעשה בצורת סימן שאלה. חשבתי שזה לא במקרה. "יוצא בשאלה" זאת תווית טובה. זאת זהות שמאפשרת לי להיות גם חילוני וגם חרדי בה בעת, קצת כמו זהות "הפושטק". ערכים כמו נודיזם ושירי שבת יכולים לגור בכפיפה אחת, וזה מה שעשיתי. באחד הקמפינגים שאליהם יצאתי עם כמה מחבריי היוצאים, ישבנו על המחצלת, בעירום, ושרנו "יה אכסוף" בדבקות רבה. או יותר נכון: "יה אחשוף". זה היה רגע מכונן בגיבוש הזהות שלי. הרגשתי שלם ושלו.
בינתיים אני חי את החיים שלי ככה, עם שאלות ובלי תשובות. אני שואל את עצמי "מי אני?" ומשתעשע עם השאלה הזאת. אני לא מתאמץ יותר למצוא תשובות. אחד העקרונות שאימצתי מהבודהיזם הוא, שאין דבר כזה שנקרא "עצמי". אנחנו מה שאנחנו חווים ברגע הזה. ברגע הבא כבר נהיה משהו אחר, ולכן אין טעם לענות על השאלה "מי אני". התחלתי לשאול את עצמי שאלות אחרות: כמו "מה אני מרגיש? מה אני רוצה? מה אני אוהב?..." אף אחת מהתשובות על השאלות האלו לא מגדירה את מי שאני.
אבל...
יהודי נשאר יהודי, ומרדכי בן דוד נשאר אחראי על שק הדמעות. כשאני שומע אותו שר "אוי, תוירה הקדוישה, התחנני בבקשה..." אני צולל עמוק לילדות ומרגיש מזוהה עם תורת משה בכל רמ"ח אבריי ושס"ה גידיי.
הכותבים שלנו
הניוזלטר שלנו
קבלו את כל הכתבות הכי מענינות והכי חדשניות ישירות למייל
קצת על התקופה...
מגזין "התקופה" מביאה אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
