אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה פגשתי יוצאת!
אם להיצמד להגדרה הוויקיפדית, פגשתי ודאי אין-ספור לפניה ורבים כדוגמתה סבבוני, שמא הייתי אחת כזאת בעצמי. לא שמרתי שבת אז, וחזותי הייתה חילונית למדי. עד היום תמהה אני למה דווקא אל מול זאת נפעמתי ואמרתי לעצמי בקול: "וואיי, הנה דתל"שית!"
הייתה זו תקופה של לפני יותר מעשור, הלכתי לי בעולם בתחושה מסוימת של בת חורין, למעט אחזקות שוטפות של תשלומי דירה, מיסים, עבודה וחברה. לא בגבהים ולא בקרקעית, שורדת פלוס.
גם מבחינה רוחנית לא היו תנודות קיצוניות, התהליך שלי התפרש על פני שנים, אם לא עשורים. הקונפליקטים הנושנים כבר דהו מפאת חוסר תרגום למציאות יום-יומית, חיה בחוויה, בהוויה, משתדלת להישמר מהדיוטות התחתונות, כי רק שם מתחוורת לי מציאות היותי האחראית הבלעדית על עצמי. כך שאם כבר ביצעתי את הנטישה, שלא יהיו פדיחות! אני חושבת שהדבר העיקרי ששמר עליי מפני נפילות הייתה הבושה שמא לא אשרוד את העצמאות הזאת.
מה גם שהרגשתי שהתחושה ההישרדותית היום-יומית מזוהה בצורה שווה עם המציאות של כל אדם באשר הוא, ללא היבדלות מטעמים אלו או אחרים. אני אדם אמיתי, תפקידי הוא לשרוד, וכל השאר – בונוס.
באותה התקופה היינו חבורה של ארבע בנות, החברות הכי טובות. כולנו היינו פליטות הקהילה והמוסדות החרדיים, לא הזדהינו כיוצאות. אני חושבת שבגלל העובדה הפשוטה שזה פשוט לא העסיק אותנו יותר מדי, לא הגדיר ולא הוביל ולא תרם. מבחינתנו, היינו סקרניות מדי לחיות את החיים עצמם. למעט אנקדוטות הומוריסטיות פה ושם, אפילו לא העלינו את הנושא בפוגשנו אנשים מרקע חילוני, בייחוד בהתחשב בכך ששתיים מאיתנו עוד בכלל שמרו שבת.
אז בשבת ההיא, לפני 12 שנה, פגשנו את הדתל"שית ההיא, וכנראה זו הפעם הראשונה שהכרנו מישהי שכנראה עונה להגדרה הזאת. לכן נפעמנו.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
התקופה
אילו הוציאנו - והלוא הוציאנו!
נהורא שגב
אותיות פורחות
י. צרויהזון
עכשיו זה מדעי! הסרת הכיפה היא הגורם היחיד והוודאי לתופעה הרווחת של בריחת אותיות מהמוח.
ההוכחה החד-משמעית
מי מאיתנו לא נתקל בתופעת האותיות הפורחות באוויר? מי לא ניסה להסתתר מאימתה של האות אל"ף (א') שהתעופפה במרחק לא גדול מהקרקע, גדולה ומאיימת, מחוללת הרס כמו אשמדאי בזמניו היפים ביותר, או מיהר להימלט כאשר האות בי"ת (ב') חגה לה באוויר וביאשה אותו בזוהמה.
צוות מדענים מאוניברסיטת המקובלים בצפת הקדישו את מיטב שנותיהם לחקר התופעה המדאיגה, ואף זכו למימון מוגבר בשנים האחרונות, בשל התפשטותה. שיטות המחקר כללו ניסויי מעבדה, שאלונים פתוחים וסגורים, קבוצות מחקר מובחנות ומדויקות, תצפיות, קריאה בכוכבים וירידה לפשר חלומות. כל אלו הובילו למסקנה חד-משמעית, שהובהרה פעם אחר פעם בכל אחד מהמבדקים: ברגע שהכיפה מוסרת מהקרקפת מייד מתחיל תהליך בריחת האותיות, ואילו השבתה לראש עוצרת את הבריחה.
קשה לומר שהממצא התקבל בהפתעה. הלוא בריחת האותיות לאחר הסרת הכיפה היא סיכון ידוע משכבר הימים. עם זאת, מעניין להבין מה ההסבר המדעי מאחורי התופעה: "בין עצמות הגולגולת מצוי המוח", מסביר ח.כמולוג, המדען שהוביל את המחקר רב-השנים, "במוח מצויים תאי זיכרון שבהם מאוחסנות אותיות הא"ב. אולם שאיפתן הבסיסית והטבעית של האותיות היא לצאת מהמוח ולהסתובב בעולם. במצב תקין מה שעוצר מבעדן לעשות זאת זו הכיפה. הכיפה המהודקת לראשו של האדם סוגרת למעשה את פתח המילוט של האותיות, ובכך מותירה אותן בתוך הראש". ח.כמולוג מציין שלדעת חוקרים מסוימים בצוותו כיפה עם סרט היא המחסום האפקטיבי ביותר, אך לדבריו עוד לא נאספו מספיק ראיות לאישוש תיאוריה זו.
"בהיעדר מחסום הכיפה", ממשיך ח.כמולוג ומנופף בשלל מסמכים תומכים, "האותיות פשוט משתחלות החוצה ומשתוללות, ואת האסון כולנו רואים". הסבריו של המדען מבהירים מדוע באזורים מסוימים בארץ, למשל מעל העיר תל אביב, נמצאו כמויות חריגות מאוד של נשורת אותיות ומדוע פרסמה אוניברסיטת המקובלים אזהרת מסע למקומות מסוכנים כמו אלו, וציינה כי קרינת האותיות עלולה להביא למצב של עודף מידע מסוכן.
סיפורי מקרה
בחרנו להביא שני סיפורים, מתוך עשרות אלפי המקרים שנבדקו במהלך המחקר, הממחישים את היקף התופעה ומעוררים תקווה באשר למניעתה.
דבורה (שם בדוי, כמובן) מבני ברק מספרת: זה קרה בשבת אחר הצוהריים. יצאתי עם ילדיי הקטנים לגן השעשועים, כמו בכל שבת. ילדות התנדנדו בנדנדה, ילדים התגלשו במגלשה, וליד הקרוסלה התנהל תור לא מסודר. הכול כרגיל. שום דבר לא הכין אותנו למה שעומד לקרות. פתאום אני רואה ילד כבן 4, שובב קצת, שמסתובב ומפזז בצעדים רחבים מדי, ומניע את הידיים לכל הכיוונים. וככה, פתאום, הוא העיף לבן שלי את הכיפה מהראש. אני דוגלת באחריות אישית, אז חיכיתי שהבן שלי ישים לב שהכיפה כבר לא על ראשו, אבל הוא לא שם לב. פתאום הבחנתי באות אל"ף גדולה שמשתחלת לו מאמצע הראש. כבר לא יכולתי לעמוד מנגד, צרחתי בכל הכוח: "תחזיר את הכיפה, תחזיר אותה תכף ומייד! האל"ף-בייע"ס בורחים לך מהראש!"
הילד שלי כל כך נבהל, הוא רץ אליי בדמעות ואמר, "...ני ל... יודע מה ...ת רוצה, ...מ..., למה ...ת צועקת?"
הייתי המומה. הבנתי שזה מאוחר מדי, שהא' ברחה לו לבלי שוב. למרבה המזל, התאוששתי מהר ורצתי להביא לו כיפה אחרת מהבית, לפני שגם האות ב' תברח לו מהזיכרון.
בעקבות המקרה המצער דבורה החליטה לפעול בכול כוחה ומאודה למען העלאת המודעות הציבורית לנושא, ולהתריע מפני הסכנה החמורה הטמונה בהסרת הכיפה ולו לרגע אחד.
סיפורו של מנחם, תושב אחת הערים הדרומיות, מבהיר מהו מסלול החתחתים שעובר מי שתלמודו נשכח ממנו. כיפתו של מנחם נפלה מראשו באחד הלילות, וכשהוא קם גילה כי כל האותיות ברחו מראשו. מנחם נאלץ לשוב לכיתה הראשונה בחיידר, להתיישב על כיסא קטן בהרבה ממידות ישבנו, ולהתחיל לשנן את האותיות יחד עם בני השלוש. קשה לתאר את עוצמת הסבל, עוגמת הנפש והמחיר הכלכלי והרגשי שנגבה ממנו בשל. גם מנחם נרתם למיגור התופעה, והוא כיום מרצה בגני ילדים, מדבר איתם בשפתם ומסביר להם מדוע עליהם להקפיד שהכיפה לא תרד מראשם אף לא לרגע. את קירות משרדו של מנחם מעטרים מכתבי תודה של ילדים מכל רחבי הארץ.
חרף מאמציהם של דבורה, מנחם ואנשים ונשים רבים אחרים, לא נרשמה בלימה משמעותית בהיקף התופעה, אלא להפך. המחקר נמשך.
הפיתוחים העדכניים ביותר:
במהלך עשרות שנות המחקר נערכו גם כמה ניסיונות להתמודד עם התופעה בדרכים אלה ואחרות. איגדנו עבורכם את היעילות שבהן:
שיר מנע
במצבים שבהם הכיפה הוסרה מהראש ויש חשש ודאי לדליפת אותיות, על הנוכחים בחדר לשיר את הפזמון הבא:
גוֹי, גוֹי, גוֹי,
מַשִי גוֹי,
האָסט אַן עַבֵירֶה,
גֵייט אַרוֹיס דִי תֹּורֶה
(בעברית: גוי, גוי, גוי, משי גוי [אין תרגום הולם למילה "משי" בהקשר זה] יש לך עבירה, התורה יוצאת).
ב-145% מהמקרים שבהם הפזמון הושר לא חלה דליפת אותיות. יותר מכך, הכיפה הושבה לראש תוך שניות אחדות ולא הוסרה ממנו עוד למשך יממה שלמה לפחות.
את ההסבר לפתרון המועיל הזה מספק חבר צוות בכיר בחטיבת המחקר של האוניברסיטה הקבלית, פרופ' ח.רטוטים. "מדובר למעשה במשוואה בעלת איברים מעוררי הרתעה, שילוב של המילה הקשה 'גוי' עם המילה מעוררת הצמרמורת 'עבירה' מייצר תדר שמשנה את האווירה באחת, קושר בין האדם לכיפתו ובכך נמנעת זליגת האותיות".
עמיתו של פרופ' ח.רטוטים, פרופ' ארימטוס ג.וזמאות, מבקש להדגיש כי מסתובבים בשוק נוסחאות בלתי מאומתות המתיימרות לחקות את השפעתו של השיר, אך בשום ניסוי לא שוחזרה רמת ההצלחה שהושגה בשירת הנוסח המקורי.
הפתרון האורגני
פתרון זה נמצא בהישג ידו של כל אחד. ממש בהישג ידו. בשעת הצורך יש להניח את היד על הראש המגולה, בדיוק באזור התושבת של הכיפה, ובכך לעצור את דליפת האותיות עד להשגת כיפה תקינה.
עצת גדולים
כנהוג וכידוע, אין לסמוך על חידושים ופיתוחים בכל נושא שהוא. ועל כן, בשעת הצורך ובמקרה חירום, יש לפנות לדוד היודע כול, או לאח הגדול.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
קריאה משפחתית
יעקב גולדברג
המלצות הקריאה של יענקי גולדברג
לפני כ-150 שנה הוכרז בפתיחה האייקונית של "אנה קארנינה" שכל משפחה אומללה בדרכה שלה, ומאז המציאות – או לפחות זו המשתקפת בעלילות הספרים – אכן ממחישה שהאומללות המשפחתית פנים רבות לה. אל מול גלגוליו והתפתחויותיו של מוסד המשפחה, שמקבל פנים חדשות מדור לדור, נדמה ששלל המורכבויות והאתגרים יכולים להיחשב כעוגן היציב והמחויב בכל משפחה ומשפחה כמעט, מורכבות שמכילה כמובן לא מעט אושר, כוח ומשמעות.
הנה 5 ספרים נבחרים מהשנים האחרונות, שמתעסקים ובוחשים במשפחתיות, בהשפעות שלה על חייו ועל בחירותיו של היחיד, ובכוחה הקיומי וההרסני כאחד על מי שאנחנו.
לחסל / מישל וולבק / 2022
פול, גיבור הרומן, הוא יועצו ואיש אמונו של שר האוצר הצרפתי ובנו של עובד בכיר לשעבר בשירות הביטחון. החיים שלו לא הולכים לשום מקום, הוא חי עם בת זוגו פרודנס בבית משותף אך בחדרים נפרדים, וכבר שנים שאין ביניהם שום קשר רגשי או גופני. התפרקות משפחתו היא הציר שמניע את העלילה, והיא כוללת את אביו החולה והמשותק, את ססיל, אחותו הדתייה, ואת אחיו אורוויל, שנשוי לעיתונאית בינונית שלא סובלת את פול.
על רקע מזימת טרור עולמית ובחירות לנשיאות צרפת, ולקראת יום הולדתו ה-50, פול עובר מסע חניכה וחיבור מחודש עם משפחתו המורחבת בכלל, ועם בת זוגו בפרט. פול, שמעיד על עצמו שהוא: "חש צורך שאינו יודע שובעה באהבה", משתדל להישאר אדיש לכול: "הוא עצמו תמיד הרגיש פחות או יותר פטור מן התשוקות השונות שמנה זה עתה, ושהפילוסופים מן העבר גינו כמעט פה אחד. תמיד תפס את העולם כמקום שהוא לא אמור להיות בו, אבל גם לא היה להוט לעוזבו, פשוט משום שלא הכיר מקום אחר" (עמ' 260). דווקא אותה אדישות מאפשרת לו להשביע, ולו במעט, את הצורך באהבה, ולשוב בפשטות לעצמו, לבת זוגו ולמשפחתו.
לקריאת פרק ראשון
זיכרונותיה של נערה מחונכת / סימון דה בבואר / 2011
הספר הראשון, מבין ארבעה כרכי אוטוביוגרפיה, שכתבה אחת ההוגות הפמיניסטיות הבולטות במאה הקודמת ובכלל, עוקב אחר זיכרונותיה החל מילדותה המוקדמת ועד תחילת שנות ה-20 לחייה, אז פגשה את ז'אן פול סארטר. הספר – שיכול לשמש מעין ספויילר לזוגיות המרדנית של שני אלו, שדחו את רעיון מוסד הנישואין לטובת מערכת יחסים פתוחה שהתבססה בעיקר על שותפות אינטלקטואלית ועל חברות עמוקה – מתאר את ראשית חייה של דה בבואר, שגדלה במשפחה בורגנית וקתולית, וכיצד הפכה לנערה סקרנית ומרדנית שהגיעה ללמוד פילוסופיה בסורבון.
התמסרותה לדת ניכרה כבר בגיל צעיר: "נמלאתי צדיקות; הקץ להתקפי הזעם ולקפריזות". וגם: "יראת השמיים המשותפת לנו קירבה אותי ואת אמא זו לזו... הפיכתי לילדה טובה הושלמה". וגם כעבור כמה שנים, כשזנחה את האמונה הדתית, היא עדיין טעונה ברגש דתי חזק: "אני רוצה לגעת באלוהים או להיהפך לאלוהים, הכרזתי". כילדה שגדלה לאם שסברה כי ייעודה של האישה הוא להתחתן בשידוך ראוי, ללדת ילדים רבים ולבקר באופן סדיר בכנסייה, היא מתענגת על ההתבגרות המרדנית שלה: "הברים ומועדוני הריקודים משכו אותי במידה רבה בזכות אופיים האסור. אמי לא הייתה מוכנה לדרוך בהם בעד שום הון שבעולם, אבי היה מזדעזע לראות אותי שם. מצאתי סיפוק גדול בידיעה שאני נמצאת לגמרי מחוץ לחוק". ותוהה, תהייה שתלווה אותה לאורך כל חייה: "איפה ניתן מקום, בחייהם הממושטרים של המבוגרים, לחייתיות הטבעית של החושים, של העונג?"
לקריאת פרק ראשון
אין מקום כזה / שפרה קורנפלד / 2022
ספרה השני של שפרה קורנפלד עוקב אחר עלילותיה של משפחת הרמן, ופורש, ללא רחמים, את התוצאה האומללה האפשרית של מעשים חסרי אחריות, במיוחד כאלו שאין מהם דרך חזרה, כמו הבאת ילדים לעולם. אידי ויהושע, הורים חרדים לשישה, מתגרשים ומחלקים ביניהם את הילדים. האב לוקח את הבנים, האם את הבנות. בשלב מסוים האם מחליטה להימלט עם שתי בנותיה הקטנות לאחותה בקנדה, והמרחק הגיאוגרפי משתלב עם הפערים האחרים שמתרחבים ומצטמצמים בין כל חלקי המשפחה.
קורנפלד, שגדלה בבית חרדי והעידה כי חלקים מהספר מבוססים על חייה האישיים, מתארת טרגדיה משפחתית מודרנית, שמסופרת מכמה זוויות ומערערת את ההיררכיה הברורה של יחסי הורים–ילדים. יש את יונה, האחות הבכורה שצריכה לדאוג לאחיותיה הקטנות ובין לבין מפתחת הפרעת אכילה ובורחת לניו יורק; פרי, התאום של יונה שמתגייס לצבא, ובראש כולם אידי, האם שמסחררת את כולם סביבה ונותרת חסרת יכולת לטפל בעצמה ובטח שלא בילדיה: "אחת-עשרה שנים צללתי בלי לעלות לאוויר. אחת-עשרה שנים של הריונות, הנקה, חיתולים ופליטות, ואפילו לא מחזור אחד שסיים את המסע מחוץ לגוף".
לקריאת פרק ראשון
הארגונאוטים / מגי נלסון / 2022
"איך להסביר, בתרבות שמקדשת הכרעה, שלפעמים הסיפור נשאר מבולגן?" (עמ' 66), כך תוהה הארי דודג', בן זוגה של המשוררת והסופרת מגי נלסון, שלא מזדהה לא כגבר ולא כאישה, בציטוט (אחד מיני רבים) בספרה של נלסון, הארגונאוטים. הספר, שיצא לאור לראשונה (2015), זכה למעמד של ספר מכונן בתרבות הקווירית של המאה ה-21, ומשלב תיאוריה ואוטוביוגרפיה, פרוזה ועיון ביצירה מתגלגלת, אבל ממש לא מבולגנת, כולל התנגדות והתנכרות לאידיאולוגיות היסודיות ביותר של החברה הסטרייטית. בין היתר, מוסכמת הבאת ילדים.
החלק האוטוביוגרפי של הספר מתמקד בעיקר במערכת היחסים המתפתחת בין נלסון להארי, תוך התייחסות מפורטת לחוויות הפיזיות של השניים, לרבות השינויים ההורמונליים שעובר הארי וההיריון של נלסון. הסיפור האישי נכנס ויוצא בינות לפסיפס פסקאות, ציטוטים ותיאוריות המשולבים בהרהורים חופשיים של נלסון על תשוקה וזהות, מיניות ומגדר ועוד ועוד. כן משפחה, לא משפחה – אליבא דנלסון, ה"אויב" הוא קיבעון יתר שעלול להוביל למצב הגנתי של קיפאון ולהתכחשות לכוחה של אמונה ולהשפעתה על היכולת להתמסר ולא להתחמק מהרצונות האותנטיים שלנו, שאומנם אינם חקוקים בסלע אך אל לנו להתעלם מהם ולהיוותר בשדה הפנטזיה, אל לנו לברוח ממה שטומן בחובו סיכוי לחיים ממשיים וממומשים.
קלרה והשמש / קאזואו אישיגורו / 2022
קלרה והשמש, הרומן השמיני של הסופר הבריטי זוכה פרס נובל קאזואו אישיגורו, מתרחש בארה"ב בעתיד לא מוגדר. המספרת, בגוף ראשון, היא קלרה, אישה מלאכותית שניזונה מהשמש וייעודה הוא לספק שירותי חברות מלאים למי שרוכש אותה. היא אומנם לא הגרסה המתקדמת ביותר בשוק, אבל ניחנה בכושר התבוננות מיוחד שמשתלב עם יכולות רגשיות מפותחות: "ככל שאני מתבוננת ורואה יותר, רגשות רבים יותר נעשים זמינים לי" (עמוד 97), היא מעידה על עצמה, וממשיכה למלא את תפקידה בחריצות.
דרך חלון החנות שבה מוצעת קלרה למכירה, היא לומדת על העולם שבחוץ, עד אשר רוכשת אותה ג'וסי בת ה-14, נערה חולנית שמזהה בקלרה משהו מיוחד. קלרה היא דמות "אנושית" באופן אפילו מעט משעמם. היא מתבוננת, סקרנית מאוד, מעט מוזרה וכמובן חברה מסורה. הבנאליות של דמותה מחדדת את השאלה העולה בהמשך העלילה – שעדיף שלא נפרטה כדי לא להרוס את חוויית הקריאה – הנוגעת בפחדים הגדולים ביותר וביחס שלנו לאהבות שמלוות את חיינו, על עוצמתן ושבריריותן. "אין שום דבר מיוחד כל כך בבת שלי", מצהיר אביה של ג'וסי, ועדיין, אפילו קלרה הרובוטית יודעת לומר שלא משנה כמה ננסה להתחכם, יש דברים שאין להם תחליף.
לקריאת פרק ראשון
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
שרה שנירר | מייסדת בית יעקב וממחוללות הפמיניזם האורתודוקסי
עקיבא גריןהמיתוס והפער
השעה שעת לילה מאוחרת. השקט הקסום ביער ירושלים מופר באחת. קבוצת בנות עשרה, מהטובות בסמינר, עליזות ושובבות, נכנסת אל היער. אחת הבנות מצוידת בגיטרה, חברתה בחליל צד. וכך, הרחק מעין כול, מתחילה המסיבה. הבנות לא מסתפקות בשירה ובזמרה, אלא יוצאות במחול. הריקודים הסוערים, מלאי שמחת הנעורים, נמשכים עד קרוב לעלות השחר. קיומו של האירוע הובא לידיעת ההנהלה הרוחנית של הסמינר, ואחת המורות הכבודות פנתה אל החוגגות ברוב כעס וחמה: “מה שרה שנירר הייתה אומרת על החרפה שאירעה? בשביל זה היא הקימה את בית יעקב? בשביל ריקודים והוללות? לאן עוד נגיע?" הממולחת שבחבורת התלמידות לחשה בקול: "אם שרה שנירר הייתה כאן, היא הייתה מצטרפת אלינו”. הארכיון מגלה שהתלמידה צדקה. על פי עדותה של נערה מהראשונות שהתחנכו ב"בית יעקב", חגיגות ט”ו באב – חג ריקודי העם המעורבים מימי המשנה – נערכו יחד עם שרה שנירר ביערות ליד סקאווה, הסמוכה לקראקוב. המסיבה כללה הליכה ביער לאור ירח ונאום של שרה שנירר ושל אחת התלמידות־מדריכות. הנואמת טענה בפאתוס ש”חג ט”ו באב שייך לנו, הנשים”. לאחר מכן פצחו הבנות בשירה ובריקודים. עוד על אירוע יוצא דופן זה ראו ברשומתה של נעמי זיידמן, "התחייה הפמיניסטית של ט"ו באב", באתר "הספרנים" – בלוג הספרייה הלאומית.מי את, שרה שנירר?
הקאנון החרדי צנזר חלקים מהותיים ורבים מחייה ומפועלה של שרה שנירר, יומניה המפורסמים נערכו באופן מגמתי. מהיומנים המקוריים עולה דמות שונה מזו שמנסים להציג בבתי הספר החרדיים. את מה שלא מספר היומן השלימה לי תלמידה אחת אדיבה, בריאיון שערכתי עימה לפני שנים מספר. פניה הטובות ואדיבותה של אותה תלמידה חביבה ונעימת סבר לא ימושו מזיכרוני. מלבד הריאיון איתה וכתבתה של סוכצ'בסקי־בקון במקור ראשון, שנעזרתי בה רבות בכתיבת מאמר זה, הסתמכתי גם על ספרה המיוחד של פרופסור נעמי זיידמן, שהיא בוגרת "בית יעקב" בעצמה: שרה שנירר ותנועת בית יעקב, מהפכה בשם המסורת. צירוף הדברים מעלה את התמונה הבאה: שרה נולדה בקראקוב למשפחה חסידית ענייה, אשר מנתה עשרה ילדים. בשל העוני העצום נאלצה שרה לעזוב את בית הספר ולעזור בכלכלת הבית, אך התחננה להוריה שייתנו לה להשלים את בית הספר היסודי. הוריה הסכימו. את השכלתה הגבוהה נאלצה שרה לרכוש באופן אוטודידקטי. שלטונות פולין הרשו לבני המעמד הנמוך להשתתף בהרצאות בתור שומעים חופשיים, והנערה הסקרנית ניצלה את זה היטב. היא הקפידה להשתתף במסלולי ההרצאות האלו על תרבות גרמנית, על שירה ומחזות. רעיונות על מעמד האישה החלו לעלות בפולין הנחשלת, ושרה ינקה רעיונות אלו מפי מוריה הנוכריים. כבר באותם הימים התבשלו בה דעותיה הפמיניסטיות. בהיותה בת 20 כתבה ביומנה: “האידיאל שלי, אי־שם במעמקי נשמתי, הוא רק לעבוד למען אחיותיי! […] לו הייתי יכולה לשכנע אותן יום אחד מה המשמעות של להיות אישה יהודייה אמיתית, לא רק למען האימהות שלהן או מפחד מאבותיהן, אלא רק מתוך אהבה גדולה לבורא עצמו […] לו הייתי יכולה לחיות עד שאיהנה לראות את תורתי נכנסת לבתים של אותן נערות יהודיות […] האם אני יוצאת מדעתי? […] איך אנשים היו צוחקים עלי, איך הם ידברו עלי!? איזו ילדה חסידית מטופשת!" בהיותה נערה רווקה, חופשייה מעול בית ונישואין, השקיעה שרה זמן רב בלמידה ובביקורים בתיאטרון הפולני. התרבות הפולנית הייתה ספוגה בעורקיה. שיריו של אדם מיצקביץ’ ויוליוס סלובצקי היו שגורים על לשונה. הוריה של שרה התקשו למצוא לה שידוך, בשל מראהּ הלא-חינני. היא נולדה עם שפה שסועה והרופא תפר את שולי השפה בגסות, דבר שכיער את פניה. בהתקרבה לגיל 30 (!) השיאו אותה הוריה לבחור חסידי בינוני בשכלו. הנישואין לא עלו יפה, שרה לא הייתה מוכנה להסכים עם תפיסת הנישואין הפטריארכלית שעל פיה מקומה של האישה – ולא משנה כמה היא חכמה ומוכשרת – הוא בין התנור לכיריים, כולל כיבוס בגדי הבעל וטיפול בעדת ילדים. היא דרשה וקיבלה גט מבעלה. חזון מאוד לא נפוץ באותה תקופה ובאותה קהילה. מאז דבק בשרה כינוי הגנאי המשפיל “די גיגעטע” – הגרושה. בימים ההם היה כינוי זה אות קין נצחי על מצח האישה.מצב החינוך וההתייחסות הרבנית לכך
בתקופת עלומיה של שרה מצב היהדות היה בכי רע. פריקת העול ההמונית לא פסחה גם על בתיהם של הרבנים הגדולים ביותר. די אם נציין את ילדיו של רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב – ה”שם משמואל" שהפנו עורף ליהדות בבוז,[1] או שנקרא את זיכרונותיה של איטה קאליש־קמינר, בתו של האדמו”ר מוורקא־אוטבוצק, שכתבה על חבריה הרבים וחוג ידידיה שכלל בתוכו את מיטב בניה של היהדות הנאמנה.[2] הרבנים אומנם היו עסוקים בסכסוכי חצרות, במריבות שוחטים ובמאבקי שליטה, אך היו גם ניסיונות להציל את בני הנוער, בין השאר באמצעות הקמת ישיבות בליטא, בפולין ובהונגריה. שונה היה המצב בקרב הנערות; התפיסה המסורתית גרסה ש"מוטב יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים". תוצאות התפיסה הזו היו אסון קולוסאלי. שיעור המרות הדת והחילון נסק באופן תלול. כשהייתה שנירר בווינה, היא נחשפה לרעיונותיו המהפכנים של הרב שמשון הירש, מרבני הנאו־אורתודוקסיה המפורסמים. הרב הירש העביר את נקודת הכובד מעיסוק מופרז בתלמוד ופלפוליו לעיסוק בעקרונות היהדות, לימוד תנ"ך ומדעים ומתן שוויון לנשים. בבית הכנסת שייסד בפרנקפורט היו 550 מקומות לגברים, ו־350 מקומות לנשים. רעיונותיו של הירש וחדשנותם מצאו חן בעיני האישה המשכילה והמהפכנית. בפיקחותה הבינה היטב כי שיטת החינוך הישנה לא תחזיק מעמד מול גלי החילון, אך ידעה שבלי הסכמה רבנית לא תוכל לפעול כלל. לשם כך השתמשה שנירר בברכה שנאמרה לה על ידי רבי יששכר דוב מבעלז, כהסכמה לפעילותה. היא קיבלה גם הסכמה שבשתיקה מהאדמו"ר מגור, ועידוד גלוי מהחפץ חיים. חשוב לציין שחסידי בעלז השמרניים לא הסכימו עם רעיונותיה, וגם אחר כך, כשנפתחה בבעלז רשת בתי חינוך לבנות, שמה היה "בית מלכה", ולא "בית יעקב". מלבד רבנים אלו, רוב רבני הונגריה לחמו ביוזמה בכל הכוח. ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש כינה את הרשת "בית עשו" – בהיפוך מכוון לשמה של הרשת, "בית יעקב". במקומות רבים ספגה שרה זריקות אבנים. אבנים אלו לא נזרקו על ידי הבונדיסטים, אלא על ידי יהודים קנאים וחמי מזג. באחת מעיירות הונגריה לחם רב העיר נגד הכנסת רשת "בית יעקב" לקהילתו. לאחר שנתיים הוא נכנע, אלא שמחיר התנגדותו הראשונית היה כבד. כ־70 נערות מבנות העיירה פרקו עול. הצלחתה של שרה בהקמת מוסד הלימודים לבנות עוררה את מפלגת "אגודת ישראל". עד אותה תקופה לא הייתה במפלגה כל מודעות לצורכי הנשים. לצורך המחשה, אציין דוגמה מובהקת לכך. באמצע שנות ה־30 קיבלה מפלגת אגודת ישראל כרטיסי עלייה לארץ (סרטיפיקטים) מאת הסוכנות היהודית. על פי הנחיותיו של האדמו"ר מגור, הסרטיפיקטים ניתנו לגברים בלבד. בנות "בית יעקב", שכבר הפכו לקבוצת בנות פעילה, לא הסכימו לגזרה זו. הן השוו את מאבקן למאבק ההרואי של בנות צלפחד, שרצו נחלה בארץ ישראל ולא חששו להתעמת עם משה רבינו. כך אף הן, נחושות בדעתן ולא מוכנות להיות כנועות לתכתיבי הממסד הרבני המפלה ביודעין בין גברים לנשים. כדי שלא ייוותר רושם שתנועה מבורכת זו מנוהלת על ידי אישה בלבד, פעלו עסקני אגודת ישראל וחיתנו את שרה בשנית, עם יצחק לנדא. נישואין אלו התקיימו על הנייר בלבד. בפועל, הפעילות התנהלה מביתה של שרה כמו לפני נישואיה. בנות היו ישנות עימה בחדרה. אחותה הייתה דואגת לארוחותיה. גם במודעות הפטירה שיצאו אחר מותה הטראגי בקיצור ימים, נכתב רק שם המשפחה "שענירער" ולא הוזכר השם "לנדא" אף לא ברמז. אחרי מלחמת העולם השנייה, שמחקה כמעט את כל יהדות אירופה, פעלו בוגרות "בית יעקב" להקים בתי ספר לבנות. אולם כחלק מכתיבת ההיסטוריה ושכתובה על ידי הממסד החרדי, גם דמותה של שרה שנירר הפכה לאייקון המסמל חינוך לצניעות, לשמרנות ולהסתגרות מפני העולם החיצון, על אף שכאמור אין כל קשר בין דמות אייקונית זו למציאות.[1] להרחבה על כך ראו: י"י טרונק, פוילן: זכרונות און בילדער, חלק ז, ניו יורק: אונזער צייט, 1953, עמ' 201–217. להרחבה על דמויות של יוצאים ויוצאות נוספים ממשפחות מיוחסות בתקופה ההיא, ראו: דוד אסף, נאחז בסבך, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו, עמ' 331, הערה 54. [2] איטה סיפרה את סיפור חייה בספרה אתמולי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
הקפוסטה | מתכון מסע
מריה אסטריכר
(מאכל יהודי הונגרי מסורתי שנוהגים לאכול בפורים והוא מורכב מעלי כרוב ממולאים באורז ובשר ברוטב עגבניות)
או: אגדה משפחתית אורבנית
פורים 2005, אני נאבקת שלא להיחנק מצחוק. לופתת את הבטן מתחת לשולחן ומוחה דמעות של צחוק חנוק בלתי נשלט.
אני מביטה סביבי ורואה שכולם באותה הפוזיציה. עיניים מבריקות מדמעות של צחוק וחרחורים קלים עד כבדים.
אומנם הסיבה שלשמה התכנסנו כאן היא ארוחת פורים, שהיא אירוע בהחלט מצחיק, חגיגי ומוצלח למדי, אבל הצחוק ההיסטרי מגיע מסצנה ספציפית מאוד שבה שולמית האחות הקטנה נוגסת לתומה בקפוסטה שמנמנה מעשה ידי אימא, ומגלה לחרדתה את הסוד האפל מכול, שכולנו כבר גילינו בשלבים שונים בחיינו – שהקפוסטה האגדית של אימא, התבשיל הכי מושקע שלה שכל כך אהבנו לטרוף כילדים, עשוי, ובכן, משאריות של אורז מהשנה האחרונה שאימא פשוט זרקה למקפיא בתוך שקיות סנדוויץ' שמנוניות. הכרוב גם הוא נאגר שם במקפיא הענק, שאריות של כרוב מהמרק, כרובים שלמים במצב ביניים שנקנו במבצע באוגוסט והוקפאו למען סעודת הפורים וכמובן סופים של רסק עגבניות בקופסאות שימורים שנשלחו למקפיא כמות שהן, פתוחות ומטונפות.
שולמית מביטה בזעזוע בקפוסטה, משתעלת קלות, מקללת אותנו נמרצות תוך כדי צחוק מתגלגל וחסר שליטה – הדרך האסטרייכרית הנכונה להתמודד עם המציאות – ובאלגנטיות מקצועית מזיזה את הצלחת מעט הצידה ומכסה אותה במפית פרחונית כדי שאימא לא תיעלב.
אנחנו, הגדולים, עלינו על הסוד האפל כשראינו את אימא בסוף כל ארוחה שכללה אורז, אוספת את השאריות מהצלחות בתנועה מכנית לתוך שקית סנדוויץ' וזורקת למקפיא. וכל אחד מאיתנו בתורו עבר את השלב שבו הוא גדול מספיק כדי להבין מאיפה הגיעו המצרכים לקפוסטה החגיגית. כל אחד מאיתנו ביצע פתיחה מזועזעת של המקפיא במחסן ונשא הספד קטן למאכל שלא נהיה מסוגלים יותר לאכול בחיים.
שולמית הקטנה, לעומת זאת, שמעולם לא פתחה את המקפיא, כי היא הקטנה של אימא ומוז'ינקלה אמיתית שלא הכינה לעצמה מעולם סנדוויץ' או ארוחת צוהריים, קיבלה את המידע המפורט לתוך האוזן ממנחם ושמיל בשעה שנגסה בתאווה מהמאכל האהוב עליה.
אימא, כמו אימא, לא הבחינה בכל הדרמה הזאת ורק חייכה חיוך מלא נחת יהודית למראה יוצאי חלציה יושבים לסעודת הפורים ופיהם מלא צחוק.
השנים עברו, ואימא שמה לב מתישהו שאף אחד לא אוכל מהקפוסטה המפורסמת והפסיקה להכין אותה.
כולנו נשמנו לרווחה, ואימא המתוקה רק נאנחת בהקלה בכל סעודת פורים ומפטירה מתחת לאף שאיזה כיף שהיא כבר לא צריכה להכין את הקפוסטה הזאת, שגם ככה דרשה ממנה מאמץ קולינרי עילאי, ושהיא מבחינתה לאכול חלה עם טחינה בפורים, רק שאנחנו היינו כל כך להוטים לקפוסטה אז היא עשתה את המאמץ. אבל ברוך השם איבדנו עניין ועול אחד ירד לה מהגב.
חסדי ה' כי לא תמו. כי לא כלו רחמיו.
וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.
***
אין מתכון לקפוסטה, כי אין מצב שאני נוגעת בקודש הקודשים הזה.
אבל קבלו מתכון חגיגי ומשמח לבורקס בשר:
מצרכים:
חבילה של בצק עלים מופשר
למילוי:
חצי קילו בשר טחון
בצל אחד גדול קצוץ
2 שיני שום כתושות
כ-6 משמשים מיובשים קצוצים
חופן צנוברים קלויים
3 כפות שמן זית
כף סילאן
מלח ופלפל
פטרוזיליה קצוצה
והסוד שלי לטעם מיוחד: חופן של עלי זעתר טריים קצוצים.
אופן ההכנה:
מחממים את התנור ל-180 מעלות.
במחבת בינונית מחממים את שמן הזית ומטגנים את הבצל והשום עד להזהבה.
מוסיפים את הבשר לטיגון קצרצר וחלקי, כדי שהעסיסיות שלו תישמר במהלך האפייה.
מכבים את האש ומעבירים את תערובת הבשר לקערה. מוסיפים את שאר הרכיבים ומתקנים תיבול.
פותחים את בצק העלים למלבן בגודל הרצוי ומניחים לאורכו בשליש התחתון תלולית יפה של המילוי. מגלגלים בזהירות עד לקבלת נחש בצק ממולא, ומגלגלים אותו לשבלול.
מעבירים בזהירות לתבנית מרופדת בנייר אפייה, מושחים בחלמון ביצה ומפזרים שומשום לרוב.
שולחים לתנור לחצי שעה בערך, או עד שהשבלול זהוב, פריך ומגרה, ומתקשרים לאימא להגיד אה פרעיילכן פורים 3>
בתיאבון!
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
אותנטיות – זה כל הסיפור
רייצ'ל שץ
הסרט אושפיזין, או כמו שבאמת צריך להגות את שמו "האושפיזין", הפך להיות סרט שהבורגנות החילונית מוציאה פעם בשנה מהמדף מעל הטלוויזיה, מנערת את הקופסה מהאבק וחוגגת את חג הסוכות. מעין ברכת כוהנים שנתית.
בלי שום קשר לאלוהים, כמובן.
יש מעט סרטים ישראליים שהצליחו להתרומם ולהיכנס לקאנון התרבותי המקומי והפכו לקלאסיקות. כאלה שנדמה שיש להם משבצת שידור קבועה בגלגל השנה והחיים שלנו כחברה. כמו אבי נשר עם "הלהקה", שמי זרחין עם "הכוכבים של שלומי", אורי סיוון וארי פולמן עם "קלרה הקדושה", ניר ברגמן עם "כנפיים שבורות", הגשש החיוור עם "גבעת חלפון אינה עונה" ועוד.
הקולנוע בארץ עדיין צעיר, בכל ביס תרבות נדחפות קצת שאריות חול וגמלים, ואומנות צריכה זמן כדי להתהוות. אולי, כמו במקרים רבים, זה עניין של כסף. בכל שנה קרן הקולנוע הישראלית (שעל התקציב שלה בעיקר מתבססת התעשייה) מתקצבת שישה- שבעה יוצרים בלבד ב-כשלושה מיליון שקל לסרט באורך מלא. זה נשמע הרבה, אבל קולנוע הוא תחום יקר מאוד. לשם השוואה, האוונג'רס האחרון תוקצב בכ-220 מיליון דולר.
אז אנחנו לא הוליווד, זה ברור, לא בשנים, לא בתקציב וגם לא בקצב. אבל התעשייה בארץ הולכת ומתפתחת, ויצירות ישראליות מגיעות לענקית הסטרימינג "נטפליקס". בסדרה "שטיסל", לדוגמה, ניתן לצפות כעת במאה תשעים מדינות מסביב לעולם. גם בתחום הקולנוע סרטים ישראליים מתחילים לתפוס מקום ונוכחות. לא מזמן במאי ישראלי זכה בפרס "דוב הזהב" בברלין, ולאחר מכן בפרס "חבר השופטים" בפסטיבל קאן בצרפת.
אז איך בכל זאת קולנוע צעיר ולא מתוקצב מצליח?
ובכן, קולנוע הוא מדיום נרטיבי שאוהב נקודות מבט, והוא תמיד ינסה לחדש את עצמו ולמצוא נקודות מבט ספציפיות שלא ראינו. זו הדרך שלו להתפתח, למצוא עוד סיפורים ועוד גוונים אנושיים שיצטרפו לסיפור הגדול של האנושות.
אם אבקש מעשרה אנשים לספר לי על השפן הקטן ששכח לסגור את הדלת, כל אחד יספר סיפור אחר. אחד יתמקד בסבל של השפן, השני ינסה ללמד את הקורא מוסר השכל, והשלישי יחליט שהסיפור בכלל צריך להיות מסופר דרך עיניו של החיידק.
אחד השינויים הכי גדולים שעברתי בתהליך היציאה, ושלאט לאט קרה גם ליוצאים נוספים סביבי, הוא התפתחות של נקודת מבט ספציפית ואישית על החיים. ההבנה שהקונפליקטים שלי שונים, שהדרך שבה אני חווה אהבה, שמחה וכעס היא שלי, שלכל אחד גבולות מוסריים שונים (מה שבעיניי ראוי, ייתפס בעיני האחר כבעייתי), שנקודת המבט שלי על החיים היא אינדיבידואלית ולא שייכת לחברה, וככל שהיא אינדיבידואלית יותר, היא שייכת לי יותר.
יש שיאמרו שזה בעצם כל הסיפור של יציאה מהחברה החרדית. הייתה לנו נקודת מבט פנימית אחרת מהחברה שבתוכה גדלנו. וההתנגשות הזו דחפה אותנו החוצה, לעולם שבו יש יותר מרחב לבחור את הנרטיב ולספר אותו כמו שאנחנו רוצים.
מה מיוחד בסרט "האושפיזין" שהצליח להעלות אותו מעל השאר?
כששולי רנד כתב את הסרט "האושפיזין" ואז שיחק בו (וגם זכה עליו בפרס אופיר) השנה הייתה 2004. ז'אנר "סרטי הדוסים" כמעט שלא היה קיים (הסדרה "החצר" שודרה ב-2003, ודוד וולך יצא עם הסרט "חופשת קיץ" רק ב-2007). העולם החרדי היה עדיין גטו ואף אחד לא הציץ מעל החומות, לא באמת. היו במאים חילוניים שניסו להציג את החברה החרדית על המסך, אבל נקודת המבט שלהם הייתה חיצונית והדמויות יצאו שטוחות, הן היו פלקט של אנשים דתיים שנראים ומתנהגים בצורה מסוימת, אבל לא אנשים חיים. לעומתם, נקודת המבט של שולי רנד הסעירה את הקהל הישראלי והפכה את הכול לחי ואמיתי. הסרט גם מביא איתו תמות דתיות שלא נראו קודם על המסך הישראלי.
גם בשוק השחור הדוסי, "האושפיזין" היה בין הדיסקים הנצרבים ביותר בהיסטוריה, כולנו רצינו לראות מי האיש שהעז לעשות עלינו סרט והאם הצליח להציג את העולם החרדי כפי שהוא, לפחות כפי שאנחנו רואים אותו.
אבל הסרט "האושפיזין" לא הצליח להביא רק נקודת מבט חדשה לזמנו בקולנוע הישראלי, הוא הביא גם נקודת מבט שעד היום נשקפת מעיניים ספציפיות מאוד, עיניים של חוזר בתשובה.
חוזרים בתשובה ייחשבו לנצח "האחר", "השונה", בתוך הקהילה החרדית. הם אף פעם לא יהיו באמת חרדים, גם אם הם מאוד מנסים להיות כאלה. החברה מסרבת לראות בהם חלק, והיא כנראה צודקת, הם עדיין נושאים בתוכם חלקים מהחילוניות ולא מוכנים לוותר עליה. כמו, למשל, על הצורך שלהם ליצור, או על נקודת המבט האינדיבידואלית שמסכנת את החברה החרדית כפי שהיא בנויה היום. שולי רנד ערני מאוד בתוך הסרט כלפי המקום שהחברה החרדית מקצה לו והוא מתבונן בו בכאב אבל גם בהבנה.
ניתן לראות זאת בסצנה שבה שולי קונה את האתרוג הכי מהודר, הכי יפה, כדי להרגיש שייך, כדי להיות משהו שהחברה החרדית אף פעם לא תיתן לו להיות.
המציאות מייד מנכיחה לו עד כמה הוא לא חלק, כאשר שני חברים מהעבר באים לבקר אותו ומזכירים לו שהוא אחר, שהעבר תמיד יהיה חלק ממנו גם אם אלו חלקים בעצמו שקשה לו להתמודד איתם.
בסצנת הסיום של הסרט הגיבור עומד באמצע בית הכנסת, הוא הרגע מל את הבן הראשון שלו וכולם רוקדים סביבו. הוא מוקף בקהילה החרדית, ואז מצטרף אליו גם העבר שכה פחד להתמודד איתו. העבר מיוצג על ידי החברים מפעם שחובשים כיפות ומצטרפים למעגל הרוקדים. הגיבור, שעד כה ניסה להסתיר את חבריו, מצליח לקבל אותם ואת עברו.
או כמו שכתבה המשוררת זלדה:
"הֶעָבָר אֵינֶנּוּ תַּכְשִׁיט
חָתוּם בְּתוֹךְ קֻפְסָה שֶׁל בְּדֹלַח
גַּם אֵינֶנּוּ
נָחָשׁ בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת שֶׁל כֹּהַל –
הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ
בְּתוֹךְ הַהֹוֶה
וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר
נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר –
כַּאֲשֶׁר הֶעָבָר מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה
זוֹ הֲרָמַת הַחַיִּים כֻּלָּם..."
זהו סוף שמח, של תקווה, של קבלה, והוא סוגר את התמה של זרות בנימה אופטימית.
אבל אולי דווקא בגלל נקודת המבט המיוחדת של היוצר הייתי מצפה לסוף פתוח יותר, כזה שבו הוא עדיין האחר, ולא האתרוג ולא ההתמודדות עם העבר יהפכו אותו באמת לחלק, כי יש משהו יפה בלהיות "השונה" ו"האחר" בתוך חברה, להיות בעל התשובה, לחיות בתוך חברה מסוימת, להבין אותה אבל בו-זמנית גם לא להיות שייך עד הסוף. יש משהו יפה בלשמור על היכולת שלך להיות אינדיבידואל, על הדרך שבה אתה רואה את המציאות, ועל הדרך שבה אתה מספר סיפור.
אולי ההשלמה הזו עם הזרות יכלה להיות סוף ריאליסטי ושמח יותר.
כשנציגי נטפליקס הגיעו לאחרונה לארץ לפתוח חממה לתסריטאים מקומיים, ישבתי בקהל בסשן של Q&A, המיקרופון עבר מאחד לאחד וכולם שאלו שאלות, כולם רצו להבין, מה נטפליקס מחפשת, כל אחד רצה להבין איך לכתוב את הסדרה שנטפליקס תקנה. לאחר מספר שאלות דומות מהקהל, קמה אחת הבכירות ואמרה: "אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, אתם תאמרו לנו. כל מה שאנחנו מחפשים הוא אותנטיות, אותנטיות של נקודת מבט. ספרו לנו את הסיפור שלכם".
ולמי שהדיסק הצרוב של אושפיזין עוד לא הגיע אליו, הנה קישור לטריילר: https://www.youtube.com/watch?v=zVfXipr3WuE
אנתולוגיית שירה על מסע יציאה "בגעגועייך חיי"
מילה למילה,
שורה ועוד שורה,
לשים את הלב על המגש, פרוס ופרוש לרווחה,
פסיעה לפסיעה,
בחירה ועוד בחירה,
לסלול את הדרך, לצייר מחדש את המפה.
בהתרגשות רבה אנו גאים להציג את היצירה המרשימה:
"בגעגועייך חיי" - אנתולוגיית שירים על מסע יציאה
אסופת שירים שנכתבו על ידי יוצאות ויוצאים מהחברה החרדית
על מסעות של קריעת ים פרטית, של אומץ לשאול על פשר החיים ושל יציאה לדרך אל הלא נודע.
לקריאת והורדת האנתולוגיה הקליקו
***
אנתולוגיית השירה החלה את דרכה אי שם בספטמבר האחרון, יצאנו לאסוף מקבץ של שירי יציאה שיספרו את סיפורה של תנועת היציאה מהחברה החרדית במסגרת אירועי יום הבחירה 2023.
המלחמה הקשה שבאה עלינו ביטלה לנו את התוכניות ואף הביאה איתה מכה כואבת של למעלה מ-20 יוצאות ויוצאים שנרצחו ונפלו, לקראת חג היציאה ממצרים בחרנו לצאת לאור עם האנתולוגיה מתוך כבוד וזיכרון לאלו שעברו את המסע, מסע היציאה וכבר אינם איתנו.
לזכרם, לזכר מי שהיו, ולזכר המסע שחלקנו יחד.
לקריאת והורדת האנתולוגיה הקליקו
יוצאים בפרדס
איזי פוליאס
"לספר על המשפחה שממנה אנחנו באים, לספר את המשפחה שאותה היינו רוצים ליצור ואת זאת שבסופו של דבר יצרנו, זה בעצם לדבר על הסינתזה המהותית ביותר של החיים" (דומניקו סטרנונה).
זהו סיפורה של משפחת "יוצאים בפרדס" – קבוצה של יוצאות ויוצאים באזור פרדס חנה־כרכור שיצרו לעצמם קהילה עוטפת ותומכת, ויחד הם פועלים למען התפתחות אישית והשתלבות בחברה הישראלית. הקהילה מונה עשרות יוצאות ויוצאים, בשנות העשרים והשלושים, חלקם עם ילדים שאף הם יצאו מהחברה החרדית וגדלים בתוך המשפחה המורחבת. ארוחות שישי גדולות, ערבות הדדית ומסעות משותפים של התפתחות אישית והשתלבות חברתית – אלו מאפייניה של המשפחה הזאת.
יוצאים למען יוצאים
מי שהרים את הכפפה וזרע את ניצני המשפחה הוא נחי מל (32) אב לשלושה, שיצא מהחברה החרדית כשהיה בן 26.
נחי כיהן בשלל תפקידי מפתח בקהילה החרדית, בין היתר הספיק להיות חבר מועצה ביישוב יבנאל, חרף גילו הצעיר. למרות קורות החיים המרשימים, נחי חווה על בשרו כמה רב הקושי להשתלב בחברה הכללית. "בתהליך היציאה הקרקע נשמטה לי מתחת הרגליים, נחַתִּי בחברה הישראלית בלי שאף אחד עשה לי סיור היכרות ובלי כלים להשתלבות. יצאתי חופשי לעולם גדול, אבל התקשיתי למצוא משמעות. זה טלטל אותי נפשית ולא היה לי את מי לשתף. רציתי שמישהו יגיד לי: 'איזה אלוף אתה שיצאת לדרך עצמאית, אתה טוב כמו שאתה, אתה מדהים ותצליח בחיים'. רציתי לשמוע שמישהו מכיר בקושי המטורף שעברתי ובאומץ שנדרש לי כדי להיות איפה שאני. לא שמעתי מהמשפחה שלי את המילים האלה, ויש יוצאים רבים שלא שומעים את זה מהמשפחות שלהם, בטח לא בשנים הראשונות של היציאה".
בתחילת דרכו נעזר נחי בעמותת "הלל יוצאים בשאלה", שם סופקו לו מעטפת חברתית וטיפול רגשי. "ממש הרגשתי את ההבדלים בין הזמנים שבהם היו שם בשבילי לזמנים שבהם הייתי שם לבד, ואמרתי לעצמי שביום מן הימים אני רוצה להיות שם עבור אנשים כמוני".
נחי ומשפחתו עברו להתגורר בפרדס חנה. עם המעבר החל נחי לחפש ברשת ומפה לאוזן יוצאים שגרים באזור. "התחלנו עם שבעה אנשים, פתחתי קבוצת וואטסאפ, השם 'יוצאים בפרדס' קיבל את המשמעות הראשונה שלו, ומאז המשפחה גדלה וצומחת".
שרי טייכהולץ (31) אם לארבעה שיצאה אף היא מהחברה החרדית רואה שליחות גדולה והזדמנות פז בהתפתחותה של הקהילה. "יצאתי מהחברה החרדית תוך מסע עמוק של ריפוי ואהבה, אחרי שנים שהחזקתי את הכעס בגוף. כשהגעתי למפגש הראשון של הקהילה, פגשתי קסם. היה נראה שאנשים באו לגדול ביחד ולא להיות תקועים עם העבר, ואמרתי לעצמי: 'אני רוצה להיות חלק מהדבר הגדול הזה'".
כיום, נחי ושרי מנהלים את הקהילה במשותף ומתוך תחושה חזקה של שליחות. את התמיכה הכלכלית ואת הליווי בשטח הם מקבלים מארגון "יוצאים לשינוי" – ששואף לסייע לכל יוצא ויוצאת מהחברה החרדית להשתלב בחברה הכללית בדרך הטובה ביותר עבורו.
באיזה אופן הקהילה פועלת?
כדי לשמש עורף משפחתי מצמיח, הקהילה פועלת על פי שלושה יסודות: שייכות, השתלבות ופיתוח אישי.
להשתייך
"יש DNA שמחבר בינינו ומייחד אותנו", אומר נחי בהתלהבות. "יש לנו שפה משותפת, זיכרונות משותפים ומסע יציאה שונה אבל דומה. אנחנו מארגנים מפגשים קהילתיים, ארוחות שישי וחג, ערבי שירה שבהם אנחנו שרים שירים חסידיים, שירים ישראליים וגם שירה מקודשת".
שרי מספרת על קבוצת הוואטסאפ הפעילה והמגוונת שבה הכול קורה. "קבוצת הוואטסאפ נועדה לתת מענה לכל צורך שעולה בשטח. יש שם בקשות והצעות לאירוח בשבתות וחגים, שיתופים של תחושות וחוויות מיוחדות, לינקים לתכנים מעוררי השראה, דיונים אינטלקטואלים, הצעות ובקשות לטרמפים, סיוע במעברי דירה, ייעוץ הדדי, התארגנות משותפת לביקורים בבתי חולים ועוד. הקבוצה משמשת כמובן גם להזמנות להשתתף באירועים קהילתיים ומשפחתיים שאנחנו מארגנים".
האירועים בקהילה מאורגנים בשיתופיות, כל אחד ואחת מהמשתתפים מקבל על עצמו לארגן משהו; זה מבשל וזו מסדרת, זה אחראי על הלוגיסטיקה וזו על האווירה. לכל אחד ואחת ניתנת הזדמנות להביא את עצמו לטובת שאר חברי הקהילה, וכך הם מקיימים (למהדרין, אם תרצו) את רעיון "יוצאים למען יוצאים".
[caption id="attachment_16816" align="alignnone" width="225"] שעת יצירה לכל המשפחה[/caption]
את המשפט הבא לא הייתי בטוח אם אני שומע בטלפון ממנהלת קהילה או ממנהיגת שבט בעלת משפחה מפוארת: "אין אצלנו דבר כזה שאין מקום לכולם. אם אנחנו מארגנים ארוחת שישי, אנחנו דואגים שיהיה מקום לכולם ולא רק לנרשמים הזריזים. אם אימא מכינה ארוחה, היא מכינה ארוחה לכולם, וככה זה גם אצלנו".
להשתלב
נחי ושרי מדגישים כי לצד תחושת השייכות הקהילתית, תשומת לב רבה מוקדשת להשתלבות בחברה הכללית ובתרבות הישראלית. פעילויות שמתמקדות בתוך הקהילה בלבד עלולות להגדיל את הפערים בין היוצאים לחברה הכללית ולעכב את תהליך ההשתלבות. כדי להימנע מכך פועלת הקהילה ליצור חיבורים בין היוצאים לפעילויות בקהילה הכללית והגדולה באזור פרדס חנה. "יש לנו שיתופי פעולה עם מנחות ומנחים של סדנאות, מפיקי מסיבות ופסטיבלים", אומרת שרי. "אנחנו משיגים חללים לקיום פעילויות חברתיות, הפעלות למסיבות ימי הולדת. באירועים רבים שמתקיימים באזור אנחנו זוכים להנחות גדלות שמאפשרות לנו לקדם את החזון – חשיפה לתרבות ושילוב בחברה הישראלית. אנחנו מסבירים להם על הקהילה שלנו ועל המאמצים שאנחנו עושים כדי להשתלב. טוּב הלב של האנשים פשוט מרגש אותנו ונותן לנו תוספת כוח אדירה להמשיך הלאה. לא מעט אנשים אומרים לנו, 'אף פעם לא פגשתי יוצא החברה החרדית אחד על אחד עד שהכרתי אתכם'. יש כאן בשורה ענקית לתנועת היציאה כולה".
להתפתח ולצמוח
נוסף על הפעילויות החברתיות בתוך הקהילה ומחוצה לה, מתמקדים אנשיה גם בפיתוח מקצועי ואישי. יוצאי החברה החרדית מתמודדים עם פערי ידע גדולים הנובעים מהיעדר השכלה רלוונטית, דבר המקשה עליהם להשתלב באקדמיה ובשוק התעסוקה. "יוצאים בפרדס" מייעצת לחברות וחברי הקהילה בנושא ומעודדת אותם ליהנות משלל השירותים שמספקים ארגונים המסייעים ליוצאים וארגונים חברתיים אחרים.
בתוך כך, ב"יוצאים בפרדס" ערים לצורך בליווי רגשי ופועלים להקמת מערך מקצועי. "יש הרבה דברים שדורשים עיבוד", אומרת שרי, העוסקת בעצמה בליווי בתהליכי התפתחות וצמיחה. "אני מאמינה שליווי רגשי יכול לחסוך שנים של סבל".
[caption id="attachment_16818" align="alignnone" width="300"] מפגש "חיבור אל הלב" בהנחיית שרי טייכהולץ[/caption]
"ברגע שאנחנו מקשרים ביניהם והם יוצאים לדרך, מסתיימת המעורבות שלנו. מדי פעם אני מוודאה עם המטופלים שהם מרגישים שהתהליך נכון עבורם. אני קצת כמו אימא שחשוב לה לוודא עם הילדה שהטיפול הפסיכולוגי מתאים לה, אבל לא מתערבת בטיפול עצמו".
בנינו ערבים בעדנו
לא מעט מחברי קהילת "יוצאים בפרדס" הם הורים לילדים במגוון גילים. הצאצאים, בדומה להוריהם, נאלצים להתמודד עם שלל אתגרים שהם אינהרנטיים לתהליך היציאה, אך גם עם אתגרים ייחודים להם. למשל, הילדים נאלצים להשלים פערי לימוד שההורים לא תמיד יכולים לעזור להם לצמצם, מאחר שהם מעולם לא חילצו נעלמים ממשוואות ולא זכו לפגוש משולש שווה שוקיים. האתגרים הרגשיים הנובעים מהמעבר בין העולמות ומהמורכבות בין המשפחות, גם הם אינם פוסחים על הדור הצעיר. לא פעם מדובר בילדים שאחד מההורים נשאר חרדי. וכך, בגיל צעיר למדי, הם מתוודעים לזכותם לבחור ושואלים את עצמם: "מי אני בעולם ולאן אני שייך?"
במשפחה כמו במשפחה, תומכים, מכילים ועוזרים במה שאפשר. גם כאן מתנדבות ומתנדבים באזור נרתמים ומסייעים לדור הצעיר עם המשולשים, המספרים ומילות הקישור בשפה האנגלית, וכן האתגרים הרגשיים מדוברים ומטופלים.
[caption id="attachment_16820" align="alignnone" width="300"] שיעור פרטי, תה, פירות וקסם אחד גדול. מתנדבת בשיעור עם ילדה מקהילת "יוצאים בפרדס"[/caption]
משפחה כן בוחרים
עברה שנה מאז נשתלו ראשוני הזרעים בערוגת המשפחה. בינתיים, "יוצאים בפרדס" הפכה לבשורה מרגשת ומיוחדת עבור היוצאים באזור. "יוצאים בפרדס זו קהילה עם אחוות אמיצים", מתאר זאת נעם לנצר, חבר בקהילה. דוד ארנפלד, חבר קהילה אחר, קורא למשפחה הזאת "בית שני אחרי הגלות", ומנחם רוזנברג מתאר בדמעות של התרגשות את המשפחה הזאת כ"קרש הצלה בים סוער".
עם ציטוטים כאלה, שעוברים מפה לאוזן, אין להתפלא כי לאחרונה מצטרפות לקהילה עוד ועוד משפחות של יוצאים, הבוחרות להעתיק את מקום מגוריהן לחריש – העיר הסמוכה לפרדס חנה.
מאיה אורה־עבאדי מנהלת תחום קהילה ב"יוצאים לשינוי" עד לפני כחודש, רואה בליווי קהילת "יוצאים בפרדס" התגשמות של חזון הארגון. "מבחינתי, זה חלק בלתי נפרד מהמטרות שלנו. אנחנו שואפים להיות בית שנותן מקום ליוזמות של יוצאים, לאפשר להם לחקור את הדרך שלהם, לסייע במה שצריך וללוות אותם, הן בהיבט הארגוני והן בהיבט הכלכלי. אנחנו מאמינים מאוד בעשייה של 'יוצאים בפרדס'. מפעים אותנו לראות את הקהילה שהתגבשה שם, ואנחנו שמחים להיות חלק מהתנופה הזאת. אנחנו בארגון דוגלים במחקר ובהתאמת מענים על בסיס נתונים, והקהילה הזו שקמה מהשטח היא ההוכחה הכי גדולה שצריך את הדבר הזה. קהילות כאלה הן בשורה גדולה לתנועת היציאה כולה".
יוצאות ויוצאים, מתנדבות ומתנדבים המעוניינים לחבור לקהילת "יוצאים בפרדס", צרו קשר עם נחי ושרי כאן לקהילה.
"לספר על המשפחה שממנה הם באו, לספר את המשפחה שאותה היו רוצים ליצור ואת זאת שבסופו של דבר הם יצרו, זה בעצם לדבר על הסינתזה המהותית ביותר של תנועת היציאה מהחברה החרדית" (איזי פוליאס).
הנה באה הרכבת
אני כותבת בעיצומם של ימים נוראים, יום לפני ההצבעה הגורלית בכנסת. המצעד נורא ההוד צעד כל הדרך לירושלים. המפגינים נטעו את אוהליהם בעיר שאי־אז חוברה לה יחדיו, שעת שחר עתה ועוד מעט תזרח השמש על יום חדש בשבוע חדש, ועוד מעט יינתן האות.
האות למה? איני יודעת, אך האימה המחלחלת בי מזכירה לי אימה אחרת, המתעצמת בי בחודש אלול ואין היא נוטשת אותי אלא אחרי יום הכיפורים. כבר עכשיו, ימים ספורים לפני תשעה באב, אני חשה בה, הנה היא עומדת אחר כותלי, משגיחה מן החלונות, מציצה מן החרכים.
אני מנסה לבדוק את הקשר, אם ישנו, בין הימים הנוראים העוברים עתה על כולנו, לבין "הימים הנוראים", המתרגשים לאורך כל הדורות על כל יהודי שליבו מכיר בהם, ועליי באופן פרטי.
גדלתי בשכונת זיכרון מאיר בבני ברק, למרגלות ישיבת פוניבז', שהשתרעה על גבעה רחבה וחלשה על כל סביבותיה. עד חדרי ביתנו פנימה חדרו תקיעות השופר, תרועותיו ושבריו, שעלו מן הישיבה בכל בוקר מבוקרי חודש אלול, וכבר אז, ואני ילדה ונערה, העירו בי מורא סתום, אי־שקט מטריד. "דרשו ה' בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב", הטיפו מורותיי בבית הספר בית יעקב. חיפשתי בתוכי את קרבת האל, אך היא חמקה ממני. "אלול, ראשי תיבות 'אני לדודי ודודי לי'", הן דרשו באוזניי. לא הבנתי את פשר המילה "דודי'" הסמלתו של הדוד, האהוב, לאל בוחן כליות ולב, נראתה לי מוזרה ומלאכותית.
בראש השנה לבשתי שמלה לבנה ועליתי להיכל הישיבה. דרך המחיצה דמוית הכוורת הצצתי במאות המתפללים באולם התפילה. הגברים עטויי הטליתות הצחורות נראו לי כמלאכי עליון. "סלח נא לנו, מחל לנו, כפר לנו", שיוועו כולם בקול אחד בוקע שחקים, וליבי נמוג באימה ובתחושת חטא ואפסות. מי אני ומה אני לעומתם, שהציבו את האמונה, את הלימוד, ואת קיום המצוות על חומרותיהן ודקדוקיהן בראש מעייניהם? שאלות רבות היו לי ולא העזתי לשאול, אך לא היה לי ספק בעליונותם, שהרי כל התשובות מצויות היו בידם.
אחר כך, בת שמונה־עשרה, נישאתי לבחור ישיבה. הייתי בטוחה שהוא יענה לשאלותיי, יענה לנפשי הלא־רגועה, ירגיע את ספקותיי ופחדיי. זה לא קרה. רק כשנולדה לי יעלי, נרגעו בי הספקות, וידעתי כי לכך נוצרתי, להיות לה לאם.
עד היום אני שומעת באוזניי הפנימיות את בחורי הישיבה – ספק אומרים, ספק שרים, לבטח מתחננים – בתפילת המוסף של ראש השנה, "עוד יזכור לנו אהבת איתן אדוננו, ובבן הנעקד ישבית מדיינינו". בסיפור שלי, זאת הייתה בתי שנעקדה טרם מלאה לה שנה. היא נלקחה ממני בעת תקיעות שופר ביום הראשון של יום הדין.
מאותו יום איני יכולה לשמוע את קול השופר.
באחד הסרטונים שתיעדו בסוף השבוע האחרון את העלייה לרגל לירושלים, נראה מתפלל עטור טלית ותפילין, אחד מני רבים, ולפתע נשמעה תרועת השופר, עזה, גאיונה, מעוררת. עיניי נמלאו דמעות, ובפעם הראשונה זה עשרות שנים שאלתי את עצמי, האם אני מסוגלת להשלים עם קול השופר? היש בכוחי לבקוע החוצה מהסיפור של עצמי ולקבל את המשמעויות הצפונות בקולו לרבים – כסמל עתיק יומין, כאות אזהרה, כקול זעקה, כקריאה לעזרה הבוקעת מעומק חדרי הנפש, וגם כאות לאיסוף שברים ולתרועת שמחה והקלה?
היציאה מן העולם החרדי והמעבר לעולם הפתוח אין פירושם שכל השאלות נענות. להפך – חלק גדול מן השאלות ממשיך להתקיים, אך הרשות לשאול הופכת את חיינו לחיים בעלי משמעות, לחיים של בחירה ושל חירות. החקירה הפנימית, החיפוש העצמי, ממשיכים להתלוות לכל החלטה בחיינו ולכל בחירה מודעת. אין זה מרשם פלא נוגד כאב, אבל יש בו כדי לעודד צמיחה, לחולל התבהרות, לאפשר חיים.
אחת הבחירות המובהקות של חיי היא דחיית עקרון ה"או־או" שעליו חונכתי: או שאתה לנו או שאתה לצרינו, או "הכול או לא כלום". כמה בוז ולעג, כמים ספוגים בבוץ, היגרנו על מי שלא היו חרדים כמונו, על המזרוחניקים אנשי ה"פרווה", שמקיימים רק מה שנוח להם וקל להם ומתחשק להם. הם נראו לנו גרועים מהחילוניים, שהיו כמו שהיו שלא באשמתם, תינוקות מסכנים שנישבו.
אדי הביזוי והביטול לא נותרו במתחם החרדי. ר"מים חרדים, חניכי ישיבות ליטאיות, שלימדו לפרנסתם בישיבות תיכוניות (וספגו גם הם, בסביבתם, גינויים והקנטות), הטביעו את חותמם בתלמידיהם, בני משפחות דתיות־ציוניות. בהתמדה ובסבלנות שינו את תודעתם. חינוכם האינדוקטרינרי ומלא הלהט נשא פרי, אך תוצאותיו אינן פרי הילולים: זוהי החברה החרד"לית כפי שהיא היום; חברה קיצונית, נטולת ספקות, חסרת לבטים, שמתחרה בחברה החרדית על חומרות ועל הנהגות בענייני צניעות ו"משפחה", ומתייחדת ממנה בחיבורה להתנחלויות ולהתמשכות הכיבוש.
כשלמדתי ב"בית יעקב מרכז" אסרו עליי מורותיי להתחבר עם ילדות דתיות מבית ספר "משואות", ששכן במרחק חמש דקות הליכה משם. אני, הילדה המרדנית, לא צייתי לאיסור. חברתי הטובה ביותר הייתה י', בת למשפחה דתית מתונה. עד היום אני מתגעגעת למשפחות כמשפחתה, לאורח החיים הנינוח, הנאור, המשלב תורה עם דרך ארץ, ערכים יהודיים אנושיים עם תרבות ומדע אוניברסליים.
אני נגד "או־או" ובעד "גם וגם". זו אינה החלטה רגשית בלבד אלא עיקרון קיומי בסיסי בחיי: עזבתי את החברה החרדית, אך לא נטשתי את היהדות. עברתי לבית אחר, אך לקחתי עימי את שכיות החמדה שהן שלי, כמו של כל מי שנולד לעם היהודי – העבר היהודי, הזיכרון ההיסטורי, הגורל המשותף, הסנטימנט היהודי שקשה לי להסביר והוא ספון ברבדים התת־סיפיים של הרגש, ובעיקר – לקחתי איתי את המקורות היהודיים, את הטקסטים החשובים שנצברו במהלך הדורות ואת השפה העברית על כל רבדיה – מהתנ"ך, דרך המשנה והתלמוד ולשון חכמים, והפיוטים, והתפילה והשירה והספרות לדורותיהן. אלה הם אדני התרבות שלי ואין מוצקים וקרובים לליבי מהם.
בימי החג, בהתעטף עליי נפשי, אני יושבת בביתי, עם מחזור התפילה הנהדר "ממך אליך" (שערך יונדב קפלון), ובו שירים וסיפורים ודברי חוכמה וניצוצות בוהקים של מחשבה. זהו זמן של השקט, של חשבון נפש, של כיליון נפש ואימה; ולמרות זהירותי, אני נשברת, ושבה ונשברת, ולבסוף אוספת את שבריי וקמה.
ובימים נוראים אלו, עוד טרם התקדש חודש אלול, אני רואה את מנורת האזהרה האדומה ברכבת הדוהרת מולי, מול כולנו. עיניי עצומות ופקוחות לרווחה. הן עצומות כי איני יודעת מה יֵלד יום והן פקוחות כי ברורה לי משמעותה מנבאת האסון.
לבחור או לברוח - חלק שני
עברו חודשיים מאותו בוקר של שבת שחורה נטולת השמחה ומלאת העצב, ואני בצידה האחר של יבשת אירופה. משוטט לי ברחובות פורטוגל האפורים והרטובים, אפורים כמו הלב ורטובים כמו העיניים. אומרים רחוק מהעין רחוק מהלב, אז אומרים.
תמיד הרגשתי חיבור עמוק למדינת ישראל, יחד עם ניתוק מאוד עמוק, מין ניגוד עניינים מוזר ובלתי מוסבר. בילדותי לא גדלתי על "התקווה", ולא על מגילת העצמאות. השירים שהכרתי היו בסגנון שונה ובמקצב קצת אחר, והמגילות שלמדתי בבית הספר נכתבו הרבה לפני המחצית של המאה הקודמת, פחות שנתיים. הצבעים שלי לא היו כחול-לבן אלא יותר שחור-לבן, ואת הירוק זית של הצבא אומנם לבשתי במשך שלוש שנים, אבל בשדה הקרב לא לחמתי.
פטריוטיזם, וקווים לדמותו
בימים אלה מצופה מכול אזרח במדינה להיות נאמן למולדת. להזיל דמעה או שתיים בהמנון הלאומי ולהתעטף בגאווה בדגל. להתנדב למען המאמץ המלחמתי, ולצפות בדבקות יום וליל בחדשות. להיות חזק בחזית, וגם לא להרפות בעורף. לתת יד בגזרת ההסברה, וגם את כל שאר הדברים בשגרה. לעזור בקטיף לאנשי העוטף, ואת האשטג התורן ברשתות החברתיות לשתף. לא רק ההאשטג משותף אלא גם הגורל, כולנו באותה סירה, גם אם היא מעט רועדת ושבירה.
בימים אלה איני אזרח במדינתי ולא נאמן למולדתי, טסתי אלפים רבים של מיילים מהארץ זבת חלב ודבש המובטחת ומלאת הסכסוכים. הרחק מקולות האזעקות ומראות הזוועות, הרחק משטחי הכינוס סביב הרצועה והמחסומים של הגדה. הרחק מהמיצגים המרגשים ברחבת בית אריאלה, מתפילות "אל מלא רחמים" במסעות הלוויה, ומהצעדות הארוכות בגשם לירושלים הבירה. הרחק מתחושות הפחד, חוויות הבושה, ורגשות האשמה.
טוב לא באמת, השתיים האחרונות רודפות אותי גם לכאן.
אני מרגיש אשמה.
אני מאשים את עצמי.
אני מרגיש בושה.
אני מתבייש בעצמי.
במלחמה הזאת איני נושא חרב וגם לא מספר ברזל. איני עושה מילואים, לא בדרום וגם לא בצפון. איני נכנס מתחת האלונקה (ולמזלי) גם לא שוכב מעליה. איני שומר על יישוב וגם לא על קיבוץ. איני מתפלש בבוץ וגם לא נרטב בגשם. איני משתף ברשת תיעודים מהשטח, וגם לא סרטונים מהעיר. איני מתנדב בכיתת כוננות, וגם לא עוזר לחקלאים בגננוּת. איני גיבור וגם לא איש השעה. איני מנצל כל דקה להסברה וגם לא מקדיש כל יום לתפילה.
במלחמה הזאת למרות הכול, אני כן בוחר.
אני בוחר לחיות.
לבחור או לברוח - חלק ראשון
עידן הברזל
אם תלכו לכם פעם ברחובותיה של איזו ארץ מובטחת – שהיא כל כך עתיקה וכל כך חדשה וכל כך עייפה שכבר איננה זוכרת למי הובטחה, מתי והיכן זה נכתב, ומה הפעולות הנדרשות להמשיך להבטיח אותה ולמי – ותוך כדי שאתם נדחסים ברחובותיה למודי הניסיון, כיצד תדעו להבחין שהיא שרויה במלחמת קיום משחר ילדותה?
הנה לכם כמה סימנים:
אם תשמעו איזה קול רועם – שיכול להיות קשור למזג האוויר ולמשקעים או לאתר בנייה או למטוס – תראו אנשים קופצים ממקומם ונחפזים למצוא מחסה.
(ואם כבר מדברים על זה, המושג "עיר מקלט", כרגע, ממשש את מלוא הפוטנציאל הסוריאליסטי שלו. בהנחה שירושלים, שהיא עיר עתירת קונפליקטים ובעלת עבר רדוף וידעה קרבות מרים רוויי דם, שאדמתה סופגת מדי יום תערובת תוצאות של שנאה, קנאות ואהבה קטלנית ללא מצרים, היא-היא מקום מפלט יחסית רגוע.)
סימן נוסף: מבטים. צאו וראו, אם תבחינו בדקויות כגון מבע של בהלה, חרדה והלם בעיני אנשים שהמציאות הכתה בהם באבחת יום אחד, מזכירה להם שאינם עם מערבי רגיל ככל העמים שיכול לטוס לטיולים, לחלום חלומות ופשוט לאדות את שורשי זהותו ואת הנגזרות שלה. זה פשוט לא עובד ככה. אם לא בעיני האנשים עצמם, לפחות בעיני התפוצות.
עוד רמזים: התגייסויות המוניות לעזרה מכל סוג. כי אם ביום-יום אנחנו עם מפוצל למדי עקב דעתנות יתר וכו', בשעת הדחק אנחנו שגשוג אנושי!
מובן שתמיד יהיו אזובי קיר (ולאיזה קיר אין?).
אבל חכו, הסימן המובהק וההזוי ביותר הוא שגרת המלחמה.
שגרה שכזו אומרת שאנחנו עדיין במלחמה, אבל צריכים לחיות כרגיל.
כלומר, לעבוד, לתפקד, לשלם חשבונות, להדליק נרות חנוכה ולהתארגן על סיום שנת המס. אם בתחילת המלחמה היו כמה שבועות של טשטוש קיומי שבהם הכול הופסק – הבנק, אגב, עדיין יחזיר לך צ’ק של שכר הדירה פלוס התנצלות מעומק הלב ו"תקווה לימים טובים יותר" כי גם כשהצ׳ק חוזר, זו עדיין מלחמה! – כעת אנו נדרשים להסתגל.
אישית, מה שאותי מרגיע תמיד זו מוזיקה, אך גם אליה פלשו זדים.
בימים אלו, כאשר כמו כולם כמעט אני דבוקה לרשתות כדי לראות מי לנו ומי לצרינו, צר מאוד לגלות התבטאויות חריפות מאלילי זמר שעל ברכיהם השתדלת לגדל את עצמך. כן, אני מדברת על פינק פלויד.
ילדותי השנייה התבטאה בהכרת צלילים ומוזיקה שהיו עבורי חוויה חדשה ומופלאה, כמו סוד הגן הנעלם, פינק פלויד הייתה בין הלהקות הראשונות שהכרתי והתחברתי אליהן מאוד. הרוק עם הנגיעות הפסיכדליות, הסאונדים המתכתיים, הדיסטורשנים שקורעים את האוזן ומפלחים את הלב, המילים הסתומות, שעלייך לפענח בעצמך מה הן נועדו לעורר.
לפני זמן מה התוודעתי לסיפורה של הלהקה ותהפוכותיה, למדתי דברים חדשים מנקודת מבט מעמיקה יותר על הדינמיקה שלהם ועל הסיפור עם סיד בארט, שהיה אחד ממייסדי הלהקה. הסיפור שלו ריתק וזעזע אותי.
מדובר במקרה קלאסי של שימוש בסמים והתמכרות. זו הובילה להידרדרות במצבו של בארט עד שהוא, במילים פשוטות, הלך והתפלפּ. מתישהו התפקוד הלקוי שלו החל לפגום בלהקה (בשנות ה-60, היא הייתה פופולרית מאוד בתרבות הרוק). בלית ברירה ובמצפון נוקף חברי הלהקה ניערו אותו באיטיות, שללו ממנו סמכויות והפכו אותו לבובה. הוא נשאר בלהקה כי הם היו זקוקים לו, הפופולריות של פינק פלויד הייתה לרוב בזכותו.
הסיפור הכאוב הזה העסיק אותי.
ללהקה נכונו התגוששויות נוספות. בדרך כלל הן היו בין רוג׳ר ווטרס לדיוויד גילמור, שהחליף את בארט. עד אשר ביום קודר אחד – גם כי דצמבר וגם כי אנגליה – ב-1985 ווטרס קם ועזב.
הלהקה קידשה עיסוק בנושאים חברתיים ואנטי ממסדיים והייתה בין נושאות הדגל של "תרבות הנגד", שהתעוררה בעוז בשנות השישים. הדבר בא לידי ביטוי בשירים כמו: ׳Another Brick in the Wall’, ׳Comfortably Numb’ שבהם התייחס ווטרס לכאב האישי שלו, געגועיו לאביו שנפל כחייל במלחמת העולם השנייה, הילדות הקשה בצל אם קפדנית שגידלה אותו בתוך מערכת קשה ושמרנית.
אבל עכשיו, כשאני שומעת את הווטרס ההוא, ״לוחם הצדק והסוגד לחופש״ משתלח בפחז חרצובותיו נגד ישראל ובאופן מאוד ברור ויזום לוקה בעיוורון מוחלט ואינו מודע למורכבות ולתמונה הכוללת.
במשך תקופה ארוכה דנתי אותו לכף זכות על כל הסיפור עם בארט וההתנהלות מול גילמור – אבל חלאס! שעת מלחמה זוהי שעה שבה כל החוקים משתנים! וכן, גם הדעות!
הנה, לדוגמה, אתמול חשבתי דברים מסוימים והבוקר, אחרי שחזר לי הצ’ק של הדירה, אני חושבת על דברים שונים לחלוטין, כי החוויה שלי השתנתה.
ובאשר לווטרס, סורי נוט סורי חבוב, אין לי כפות זכות מיותרות לדון אותך, יש לי עם שלם לפניך. מקווה שתתפקח במהרה כי אם לא, ובכן אין לי ממש מה לעשות בנדון.
יש הרבה נדונים שאין מה לעשות לגביהם, זה חלק ממלחמה, הטשטוש הקיומי והתודעתי הזה. וגם אם, נניח, אפסיק לשמוע פינק פלויד, העולם עדיין לא יעמוד דום מול העוול הנוראי שנעשה כאן.
אז אני אמשיך לשמוע מוזיקה שתחזק, תועיל ותהפוך את הקיום האנושי לטיפה נסבל יותר.
ולסיום, מעט מילים של אור.
הערפל מתפוגג עקב הגשמים שחזרו לשטוף אותנו, ניחוחות יסמין מגיחים מסמטאות קטנות וצפופות של חרדה ויגון, מותירים מרווח זעיר לתקווה, לתקומה קרובה לבוא ולשיבת ציון מהרה בליווי החטופים והחיילים בריאים בגופם ותקינים בנפשם, אמן.
כוחו של נרטיב
משמרת ערב: רגעים ספורים לפני פרוץ האזעקות לכלל עם ישראל, אצלנו במחלקה התחילה אזעקה שניתן לכבות רק עם לידול IM בטוכעס.
סבתוש שלנו, מטופלת דמנטית בשלב מתקדם מהסוג המנמנם 24/7.
סך הכול לקוחה מקסימה. בקושי מדברת, נוטה לשקוע, ניכר שמרוצה מהשירות יען חוזרת למחלקתנו בתדירות משכנעת.
וכך, כמה דקות לפני האזעקה, האישה המתוקה הזו התחילה מופע אימים, ברוסית כמדומני.
היא בת 92, שיניים בכוס, הכי הבי מטאל סטייל אבר. אי אפשר להבין כלום כמובן, מבט של אימה בעיניים.
בצוות: אחות אחת דוברת עברית והשאר דוברים גם ערבית.
אנחנו שוברים את הראש להבין, שתוטאחוצ'ה? באלוהים, איזה שד נכנס בה?
סבתוש צורחות בהיסטריה ממש עליי ועל גוגל טרנסלייט ההמום, שלא הבין כלום ולא פצה פה.
המנקה המהממת שמבינה רוסית בדיוק נכנסה לסיבוב הקבוע שלה (או שיש לה אוזניים והיא באה לבדוק אם צריך עזרה).
בחצי הומור חצי אי נוחות שאלה מה עשינו לה, למה היא ככה מקללת אותנו...
מסתבר הצעקות שלה היו קללות נמרצות ועסיסיות, שאת חלקן המנקה התביישה לתרגם לנו.
להלן סיכום כללי למלל הדי-חוזר על עצמו: "היהודים מטונפים והיטלר צודק". והיא גם שלחה את כל היהודים לקיבינימט בשלל צורות (הפירוט לא עמד בצנזורה של המנקה והיא סירבה לתרגם).
הרגענו אותה מייד. אמרנו לה שאנחנו לא יהודים בכלל. חס וחלילה! כולנו ערבים. מיהרתי להציג את עצמי כאחות פאטמה. הרי בכל מקרה סבתוש בכל שעה בממוצע פותחת דף חלק שמתחיל בחיוך.
לעניות דעתי, לא שזה משנה, אבל שם המשפחה של סבתוש עצמה נשמע יהודי להחשיד. אך שוב, מעניין לי את השחלות אם הוטבלה כדין ולאיזו דת ואיפה אמא שלה נולדה לפני 120 שנה.
במאמר מוסגר ומוסדר: הלאום אינו רלוונטי לטיפול, לסיטואציה, למה שיוצא מפה מבולבל ומנוהל על-ידי מחלה הפוגעת בחשיבה. היא מטופלת שלי, המוטיבציה שלי להיות אחות טובה למטופל לא קשורה למקום שבו הוא נולד או מי הייתה אמא שלו.
אז האחות פאטמה, הלוא היא אני, הפכה אילמת. האחים הנוספים במשמרת, כמצופה מכל בר דעת, עברו לערבית עממית כדי לשדר אמינות. אין יהוד, גמרנו.
המנקה מסתכלת על סבתוש במבט רחום, כמו על תינוק, מרגיעה אותה שניצחנו במלחמה, אין יהודים, והכול בטון אימהי חומל. כמו שמרגיעים ילד קטן שמפחד ממפלצת שחיה בראש שלו בלבד.
ואז:
ווווווואאאאאאווווואאוווווו אזעקה!
לפי הנוהל במחלקה, מטופלים מהסוג הסיעודי המורכב לא מתפנים.
כך רצו למרחב המוגן יהודייה העונה לשם פאטמה וארבעה גברים ערבים גברתניים, שלא ברור איך הם קשורים לשואה, וכולם מצחקקים במבוכה ומהלם.
ברקע שמענו את המנקה ממשיכה לדבר איתה, חוץ מהמילה "היטלר" לא הבנו כלום. אבל סבתוש נרגעה והצעקות פסקו.
הבטנו זה בזה, והתפרקנו. זה התחיל בנחרת צחוק קטנה, ומהר מאוד העניינים הידרדרו להתקף צחוק חסר רסן. צרחות של צחוק מהרצפה, יד על הבטן, משגיחה ששלפוחיות האחות העוצמתית שלנו חלילה לא תתרשל בשמירה. ואז הגיעו חרחורים מצחוק וחוסר חמצן. התקפת הצחוק נמשכה עד שכאבה הלסת.
אבל אז נרגענו. אחרי כמה דקות גם חזרנו למחלקה ובאוויר נשארה תלויה דממה כבדה כזו. עבדנו בשקט, על אוטומט. התחושה הייתה מוזרה, רק לפני כמה דקות היינו סתם אנשים שמדברים על זה שאין גבינה צהובה לטוסט ומה אוכלים. דיבורים של שנת 2023. איך ברגע הגלישו אותנו לשנת 1933?
סבתוש ישנה שנת ישרים.
הכול נראה עצוב כל כך.
כולנו באנו היום, כמו בכל יום, עם כוונות טובות. סבתוש בטח לא תכננה כלום. היא דמנטית, כאמור, את הילדים שלה היא לא מזהה, ובדרך כלל מקסימה לצוות וטובת לב באופן כללי. איך המלחמה הזו עוררה בה דברים שאפילו המוח המאוד לא בריא שלה, שהצליח למחוק כמעט הכול, אבל לא את ימי היטלר האפלים.
עשיתי חשבון סיעודי פשוט. כנראה זה קרה בתקופה שהשיניים שלה היו קטנות וחמודות ולא פלסטיק בכוס. כנראה העיניים שלה ראו דברים שאף ילד לא צריך לראות. האוזניים שלה שמעו תיאורים חיים שאף ילד לא צריך לשמוע.
שאלתי את הנכדה אם סבתא ניצולת שואה. אמרה שלא, שהם עזבו שנה לפני פרוץ המלחמה, וחזרו אחרי שנגמרה בגלל עסקים.
היא הייתה בצד הנכון של הכדור כשהתרחשו הזוועות, אבל את הסיפורים והתמונות גם בחלוף 90 שנה הנפש שלה לא שוכחת.
סימנתי לעצמי להמליץ לכל העולם להוריד Google family ולחסום לילדים את האפשרות לבזבז להורים כסף על פסיכולוגים.
סבתוש ישנה רצוף עד 06:40, התעוררה רעננה ופיזרה חיוכים שלווים.
חזית, עורף, חזית
המלחמה שבה אנו מצויים נכון לכתיבת שורות אלו מתרחשת בעידן הטכנולוגי, עידן שבו הכול מתועד, מופץ ומוחצן. המאפיין הזה הופך את כולנו לשבריריים יותר אך גם לחזקים ובעלי השפעה.
כמעט חודשיים עברו מאז התהפך עלינו עולמנו באסון הנורא של 7 באוקטובר. מה עוד לא נכתב ולא נאמר על המלחמה, חלליה וחטופיה...
אומה שלמה מתעטפת באבל, נאזרת בגבורה ומגלה אחווה מפתיעה ומרגשת.
זו הפעם הראשונה שמלחמה בסדר גודל כזה פורצת באזורנו בעידן הרשתות החברתיות. אם במלחמות עבר היו הורינו צמודים לכותרות העיתון, שידורי הרדיו והטלוויזיה בשחור לבן, הרי שכיום, כשדובר צה"ל מסכם בשידור בטלוויזיה את הישגי הלחימה היומיים, הוא לא מחדש דבר. כבר שמענו הכול באמצעי תקשורת שונים, חדשים, וכבר הגבנו עליהם בהתרגשות או בצער, בוויכוח או בסתם לייק. הדבר משאיר לנו פנאי לשאלה החשובה באמת: מי חתיך יותר, הדובר או דני קושמרו.
לראות ולבכות
מלחמה בעידן הדיגיטלי היא מלחמה מתועדת. יש לזה מחירים כבדים. אנשים מן השורה נחשפו למראות זוועה שלא היו נחשפים אליהם לולי ההפצה הקלה להחריד של מידע ותיעודים. בכך ממדי הטראומה קיבלו צבע ונפח רחבים יותר והכו במעגלים נוספים ורחוקים ממקום האסון. גם אלו שלא נכנסו לערוצי הטלגרם של העזתיים קראו לפחות תיאורים של אנשים שקראו בערוצים אלו. קשה עד בלתי אפשרי לא לדעת מה בדיוק קרה באותה שבת נוראית ביישובי העוטף.
דומה שיוצאי החברה החרדית, שמשפחותיהם הגרעיניות מתנזרות מאינטרנט, יכולים לשים לב להבדל הגדול בין אלו שנחשפו לאלו שלא. אין ספק שהאחרונים מצליחים לשמור על שלווה יחסית. בנוסף, הרשתות החברתיות מגדילות לאין שיעור את מעגל ההיכרות שלנו, וכך אני יכול לחוות מקרוב אבל של אלמנה שמעולם לא ראיתיה ולבכות מכל פוסט שהיא מעלה.
אפשרויות בלתי מוגבלות משני צידי המתרס
המדיה הפכה לזירת מלחמה נוספת, שנעדרת גבולות גיאוגרפיים. כך נאלצה פייסבוק להגביל יכולות תגובה על פוסטים, כי תומכי טרור הטרילו בתגובות של שמחה לאיד בטקסטים כואבים של אובדן וזעזוע. חמאס שחרר סרטונים מהחטופים שהגיעו לידי אזרחים ללא צנזורה כלשהי, וכמובן נוצר קושי בעצירת שמועות לא מבוססות.
עם זאת, מלחמה בעידן הדיגיטלי מביאה איתה גם יכולות אינסופיות. אינני מדבר על היכולות הצבאיות והמודיעיניות שנעזרות בפיתוחי הטכנולוגיה החדישים ביותר, אלא עלינו, על האזרחים הפשוטים. מתברר שכל אדם מרכז תחת ידיו והקשותיו כוח השפעה רב. מדהים כמה קל לקדם יוזמות חברתיות, להניע התארגנויות ולהוציא לפועל שיתופי פעולה רבים. לא ייפלא אפוא שבימיה הראשונים של המלחמה היה נדמה שהחברה האזרחית יעילה ומהירה יותר מהמערכות הממשלתיות המסודרות. צעירים בני עשרים חברו לאנשי עסקים מבוגרים, אנשים פרטיים הפעילו ארגונים ועמותות, ותוך יממה אחת בלבד הארץ רושתה בנקודות רבות של פעילות והתנדבות. מאוכל וציוד לחיילים, בגדים וחבילות סיוע למפונים, ועד למפגשי תמיכה חבריים שצצו כפטריות אחרי הגשם בקבוצות הווטסאפ השונות. גם בהסברה נוטלים אזרחים מן השורה חלק פעיל, שכן בידי כל אחד נתון כוח להציג סרטונים, עדויות וטענות. העובדה שסטודנט היושב בתל אביב יכול להפריך טענה שקרית שארגון עוין פרסם משחקת לטובתנו. במלחמה הזו, יותר מבעבר, בולט כוחו של האזרח הפשוט.
צו השעה - פגיעוּת וחמלה
ולצד גילויי הכוח, גם גילויי החולשה הפכו פומביים ולגיטימיים. אישה עם פאסון בזמני שגרה מפרסמת "אני מפחדת וצריכה חיבוק", והתגובות המכילות והאמפתיות מגיעות בהמוניהן. "אני לא מתפקד בתקופה הזו" הפך להסבר מתקבל על הדעת גם אצל הקשוחים שבין חברינו. כל שיחת חולין נפתחת בבירור דואג על מצב הרוח והנפש. אנשים לא מהססים לכתוב על כאבם, געגועיהם והתלות שלהם בחברה. והפידבק שהם מקבלים הוא חם ואוהב. דומה שאדרבא, אנשים שלא מרגישים עצב או חולשה מתביישים להציג זאת בימים אלה.
נפילת מחסומי המבוכה מביאה גם צדדים משעשעים יותר. אנשים מרבים להתבדח, להפגין הומור שחור ולייצר סרטוני רילס מחוייכים. לא צריך לחכות לארץ נהדרת כדי לחקות את מגישת החדשות המצרית אומרת "לא רונים אותונו". ובמקביל כל שפם של חייל מתועד, והסטורי'ס מלאים בפלירטוטי בנות ישראל ששולחות גסויות חינניות לצעירים במדים ונשק. מותר להרגיש, מותר לרצות, מותר לבכות ומותר לצחוק.
המלחמה הזו חשפה, בין השאר, כמה כל אחד מאיתנו חזק ובעל השפעה מחד גיסא, וכמה כולנו חלשים ואנושיים מאידך גיסא. יהיה יפה להמשיך עם הקו החברתי הזה גם בזמני שגרה ברוכים.
החתול שהציל
שלושה ימים לפני שנפתחו שערי הגיהינום – אימצנו חתול.
מערכת חלוקת החתולים הקוסמית (Cat Distribution System) היא תיאוריה חמודה מאוד,
הגורסת כי ישנה מחלקה שמימית האחראית על חלוקת החתולים בעולם. היא עושה זאת בזמן שלה, כך נטען, ומכאן שהחתול הוא שבוחר את בעליו ולא להפך.
"אם כן", הצהרתי בסיום ההסבר מלא הפאתוס שנשאתי מול הזוגי שלי בגינת הכניסה לבניין -
"אני צריכה שזה יקרה כבר, חיכיתי מספיק".
שתי דקות אחר כך, כשכבר היינו ממש בכניסה לבניין, שמענו אותו.
"מיאו" כזה קטנטן.
הזוגי אומר שהחיוך שנפרס מייד על פניי הוא משהו ששווה לזכור.
את התחושה הזו בלב שלי, תחושת משאלה נענית, אני בטוח אזכור.
הלכתי שלושה צעדים אחורה ומולי טופף גוש זעיר וכהה, שהתיישב בדיוק מתחת לרגליים שלי והסתכל עליי בעין אחת עצומה.
אספתי אותו. רטוב ובוצי, והוא התכרבל לי בתוך היד.
"טוב, יש לנו חתול!" הכריז זוגי בעליזות ופתח את דלת הבניין. "אוי ויי איז מיר".
אז עשינו לו מקלחת. הכנו לו מיטה מאולתרת מקופסת נצרים ופיג'מה חורפית ישנה. התרגשנו בשיחת וידאו עם אחותי ובת זוגה, שיש להן שני חתולים ושחמידותם הקיצונית הייתה ההשראה לרצון ההולך וגובר שלי בחתול בשנים האחרונות. נתנו לו קצת טונה והשתאינו מקלות ההירדמות שלו עלינו, מגרגר ורגוע.
בבוקר קמתי מוקדם כדי להזמין משלוח גדול מחנות החיות ולקבוע תור לווטרינר.
בשלושת הימים הבאים מרחנו משחה אנטיביוטית על העין המודלקת, קנינו בית חתולי עם מתקן גירוד משוכלל והצפנו את הבית בחטיפים, שימורים ועכברי צמר צבעוניים. עיסינו את הבטן הקטנה שלוש פעמים ביום כדי להקל עליו בעשיית הצרכים, קראנו לו בשם ורווינו רוב נחת מהזנב המתנוסס אל על, סימן בדוק לכך שהקטקט מרוצה מחייו החדשים.
בשבת בבוקר, 7.10.2023, עוד הייתי בטוחה שיש טעות.
חטפנו את הקטקט המנומנם שהיה מכורבל בתוך הפיג'מה שלי וטסנו לחדר המדרגות, מטושטשים משינה.
הצופר ודאי תקול, שכנעתי את עצמי. ממתי יש אזעקות בירושלים?
אחר כך באו עוד אזעקות.
גרוע מזה, אחר כך באו החדשות.
וככל שהגיעו עוד מאלו הרגשנו שהעולם קורס.
בשבת בצהריים כבר ארזתי –
מזוודה קטנה עם כמה בגדים נוחים, נעליים סגורות וערכת עזרה ראשונה. עדשות, משקפיים ספייר, תיק מקלחת מצומצם. גם תיק גב עם דרכונים, מסמכים חשובים, סכין חדה ליתר ביטחון, אוכל יבש של בני אדם ושימורים של אוכל לחתול.
לא ידעתי למה להתכונן.
לא ידעתי איך, אז ניסיתי לכסות את כל האפשרויות.
הימים שאחרי היו סחרחורת איומה של זעזוע וחרדה, יחד עם תחושה קשה של חוסר ביטחון.
אין לנו ממ"ד, אז ניסיתי למגן את הבית.
נעלתי את כל הדלתות, הורדתי את כל התריסים.
העברתי מהמרפסת פנימה ארון כתר גדול והצמדתי אותו לאחת הדלתות שלה, שלא ננעלת. מאחורי הארון שמתי גם שולחן כבד, כיסאות ומדפים שמצאתי.
העברתי את המזרן הזוגי הגדול מחדר האורחים אל המרפסת הסגורה בסלון, שיגן עלינו מרסיסים, אם יהיו. הזזתי את הספה, שיהיה קל להתחבא מאחוריה.
הבית האהוב שלנו, מלא כיווני האוויר והחלונות הענקיים, הפך להיות מקור לבהלה.
לא ידענו אם נגמרו ההפתעות או שיש עוד,
הכול הרגיש חשוף ופגיע וזכוכית… זכוכית זה לא טוב,
הרי רואים דרכה הכול והיא נשברת.
גם אני נשברתי.
מחזות הזוועה עברו ישר פנימה, ללב.
תמונות, סרטונים, דיווחים, אימה גדולה.
ואח שלי, שהיה סגור בממ״ד במשך יומיים עם אישה וילדה בת כמה חודשים, וחברה טובה שלי, שהחזיקה לבד את הדלת של הממ״ד במשך שעות עד שיבואו לחלץ אותה ואת ילדיה, וידיד שלי, שהיה נעדר ואז התגלה כמת.
מאות עדויות ותיעודים שלקחו לי כמעט את כל האוויר.
והחרדה שלי, שפעילה גם בימים רגילים, הרקיעה שחקים.
לא הצלחתי לאכול, לא הצלחתי לעבוד גם במעט העבודה שלא בוטלה או הושהתה, לא הצלחתי לישון, בקושי הצלחתי לדבר. המתוק שהתחתנתי איתו תפס פיקוד בזמן שאני קפאתי לתוך החרדה, וניסה להקל עליי ככל יכולתו, משתף פעולה עם ״מיגון״ הבית, אם כי שנינו ידענו שאם חלילה יקרה דבר מה, לא זה יהיה מה שיעזור.
ובאמצע כל זה היה הקטקט.
שובב ושלֵו כמו שרק גור בן חודש וקצת יכול להיות, לחלוטין לא מודע לעולם הגועש שבחוץ.
והוא תינוק.
תינוק שביקש לשחק איתנו, שהיה צריך שנשים לו אוכל, שננקה לו את ארגז החול, שנעסה לו את הבטן, שנלטף, נכרבל, נוריד אותו ממקומות גבוהים שעלה אליהם ולא ידע כיצד לרדת, ונצוד יחד איתו עכברי פרווה, חבקי ווילונות וחרקים מזדמנים.
בתוך כל כך הרבה מוות,
הדבר הקטן היה מלא חיים.
***
בעודי מקלידה שורות אלו,
הקטקט ניסה ללעוס את מסך המחשב (פעמיים), טיפס מעלה אל ראש הכורסה, השחיז ציפורניים על מנורת הצד והתעקש להקליד גם הוא כמה מילים. במקביל קמתי שבע פעמים כדי למנוע ממנו להתנקש ברהיטי הבית או בזוגי הישן.
לא קל לגדל גור חתולים,
אבל בימים האלו הוא מציל אותי -
לא פחות ממה שאני הצלתי אותו.
החלמה מחורבן
בנעוריי אהבתי מאוד לקרוא באיגרות החזון איש. יש לי הרבה ביקורת על העולם שהחזון איש יצר כמנהיג, אבל אי אז, בשנות העשרה שלי, יכולתי להתרפק במשך שעות על מילותיו. ציטוט אחד שלו זכור לי במיוחד: "את השלווה אני אוהב, קש נידף של קטטות יכבד עלי כקורת בית הבד".
הסיבה לכך שאני זוכר את הציטוט הזה כבר קרוב לשלוש-עשרה שנים היא שכבר אז, בהיותי בת עשרה, כל עצם מעצמותי רצתה וביקשה שקט.
בימים אלו אי-השקט גדול יותר מאי-פעם. העם שלנו נמצא בסערה. אנחנו, כיהודים, אוהבים להתבדח על חוסר היכולת שלנו להסכים, על הריצה שלנו אל עבר מהומה ומריבה. אפשר לראות את ההומור בתיאור של משה במדבר, כשהוא מבקש מבני ישראל להתנהג יפה לחמש דקות. והם, מצידם, מזכירים בהתנהגותם ילדים קטנים ברכב בחופש הגדול; מדי כמה דקות הם שואלים "כבר הגענו?" ומתלוננים "למה משה יושב במקום הכי טוב ברכב?" ומקטרים "אפשר להגביר את המזגן בבקשה???" זה רעב, זו צמאה. ההומור היהודי, המתבדח על חשבון עצמו, ממשיך עד היום. כולנו מכירים ביטויים כמו "שני יהודים שלוש דעות". אנחנו פשוט לא מצליחים לגבש דעה אחידה.
אי השקט העכשווי מתבטא בכאוס פוליטי. חילונים מטורגרים משליחי חב"ד שמניחים תפילין לילדים. חרדים מתמלאים קנאת השם נוכח נהגת אוטובוס, רק משום שהיא אישה. כל אחד מניח שחוסר הנוחות שלו מצדיק פעולה קיצונית, כזו שתגרום לגורם המפריע להיות רחוק מהעין ורחוק מהלב. פעולות ומעשים שביום רגיל היו נחווים כאקט ניטרלי אינם נחווים עוד ככאלו. לא שאני חלילה משווה בין הנחת תפילין לקטינים – ללא רשות מהוריהם – לבין משלח יד לגיטימי, אבל תזכרו שאני מפרש את שני הדברים הללו מנקודת מבט חילונית וליברלית. אני בצד מסוים, יש לי סוס במרוץ הזה. איני מתיימר לטעון לניטרליות ואיני מסתכל על המצב בניטרליות. למרות אי-הניטרליות, ברצוני לבחון את ההתנהגויות ולנסות להבין אותן.
לפני כחודש השתתפתי במפגש ישראלי-פלסטיני במלון בנצרת. דווקא במפגש הזה, שבו שמעתי רבות על מצוקותיהם ואתגריהם של שכנינו לאדמה, זכיתי להתבונן פנימה אל תוך הסיפור הכואב של העם היהודי. היה משהו מוזר בלשבת במשך יומיים עם האנשים שאמורים להיות האויבים שלי, ולשמוע על הקשיים הכי גדולים שלהם, על הכאב שלהם – ומנגד, לספר להם על הקשר שלי לארץ הזאת, למדינה, לאדמה. בתוך הסיפור האישי שלי נשזר הסיפור הלאומי: גלות, חורבן, שואה, גירוש. היה מוזר לחוות יחד את הכאב, להצטער עבורם ושהם יצטערו בשבילי.
מאז יצא לי לחשוב הרבה על הכאב והמטען שהגענו איתם כיהודים לארץ הזאת; חלקנו באנו כפליטים מאירופה, אחרי שעברנו ג'נוסייד. חלקנו הגענו מארצות ערב, לאחר שהעולם הערבי שהיינו חלק אינטגרלי ממנו התהפך עלינו בן לילה. החוויה הטראומתית שהגענו איתה מעולם לא זכתה לקתרזיס אמיתי. המדע המודרני יודע להגיד שטראומה לא הולכת לשום מקום. טראומה לא מטופלת עוברת מהורים לילדים, יוצרת טראומה בין-דורית. ואחרי כל המטען העודף הזה, נשארנו כולנו במשך שנתיים להתבשל עם הפחדים שלנו נעולים בבתים. הבריאות הנפשית של כל יושבי תבל הידרדרה. לפי ארגון הבריאות העולמי, 45% מהנשים חוו מידה מסוימת של אלימות מבית במהלך השנה הראשונה של הקורונה. בני הנוער היו מבודדים חברתית. בישראל, לפי דו"ח מיוחד שפרסם מבקר המדינה ב-2021, שיעור הפניות לטיפול נפשי עלה ב-20% מאז משבר הקורונה. נוסיף לזה את האינפלציה, את המצב הביטחוני, את חוסר היציבות הפוליטית ונקבל מתכון לקריסת מערכות נפשית טוטאלית.
ככל שאנשים נמצאים במצב נפשי גרוע יותר, עמידותם ללחצים פוחתת. כשאנשים מדוכאים או סובלים מטראומה ומחרדה – קשה להם יותר להכיל חוסר הסכמה ודעות מגוונות. חברה סובלנית יכולה להתקיים כשיש שפע, כשיש מנוחת הדעת. כשיש מחסור, אינפלציה, מכאובים נפשיים ומצב ביטחוני רעוע – המשאבים הנפשיים של הציבור מושקעים בניסיון נואש לווסת. כשכל המשאבים מושקעים בלנסות לווסת את הכאוס הפנימי, לא נשאר מספיק בשביל להכיל את האחר.
אני שומע קריאות מכל כיוון לחדול, להפסיק את שנאת החינם, לנסות להכיל אנשים שונים ומגוונים. ואני רוצה לתהות אם זו לא בקשה גדולה מדי. אם הציבור הפצוע והמדמם יכול בכלל לאהוב משהו. אם לא צריך קודם לעצור, למזער את הפגיעות שיש בעם, ורק אחר כך לבקש לנו תיקון רחב יותר.
כשהרומאים באו להילחם בפרובינציית יהודה, תושבי יהודה התנפלו קודם כל אלו על אלו. אני תוהה, אולי זו פשוט התגובה האנושית האינסטינקטיבית כשהכול יותר מדי, כשנדרש להתמודד עם איום גדול מדי. במקום לטפל בכאב הנפשי שנגרם בשל שנתיים של בידוד נוח יותר לצעוק על מפגינים שהם "בוגדים" ו"אויבים"; כשאין תורים זמנים במערכת לבריאות הנפש כמעט מתבקש במקום לצעוק ולהתרגז על אנשים בסופר.
אסתכן בכתיבה קלישאתית, ואספר את סיפורו של בן קומפסוס (בר קמצא, בכתיב התלמודי) כדי להבהיר את הכוונה שלי. קצת לפני שחרבה ירושלים אדם עשיר ערך סעודה. אותו עשיר ביקש להזמין לסעודה את ידידו ומכרו האהוב קומפסוס. אולם במקום מכרו ואוהבו, הוזמן למסיבה אויבו משכבר הימים, בן קומפסוס. האויב הגיע למסיבה חמוש ברצון טוב, מתוך מחשבה שהעשיר מעוניין ביישור ההדורים. אך לא כך היה.
על מה נסובה המחלוקת בין השניים? לפי החוקרים, בן קומפסוס היה מהמתנגדים למרד ברומאים, בלשון עכשווית: שמאלני. לעומת זאת המארח היה מתומכי המרד, או בעכשווית: ימני. המארח לא היה יכול להכיל את המתנגד הפוליטי, וגירש אותו מביתו בבושת פנים. החכמים שנכחו באירוע המשיכו להסב סביב השולחן, גם כשראו את בן קומפסוס נזרק מהאירוע.
הסיפור מזכיר את מה שאנחנו רואים כיום בחברה שלנו: חוסר יכולת לסבול דעה אחרת. לחוסר היכולת הזאת מתלווה מנהיגות חלשה. השאלות המתבקשות הן: למה החכמים לא עצרו את המארח העשיר? האם זה בגלל שחששו שקרנם תרד בעיניו? האם העדיפו את טובות ההנאה שהמארח העשיר סיפק להם על פני נקיטת עמדה מוסרית?
אבל הסיפור הזה אינו סתם סיפור; לפי חז"ל האירוע היה מהסיבות לחורבן. בן קומפסוס הפגוע והזועם הלך ופעל אצל קיסר רומא כדי להחריב את ירושלים ובית המקדש. רבי זכריה בן אבקולס, שהיה נוכח באירוע זריקתו של בן קומפסוס, הוא גם החכם שהחלטותיו הדתיות הובילו לחורבן, כיוון שלא הצליח להוביל לובי נגד פעולותיו של בן קומפסוס. הכשל הוא כשל מנהיגותי ואנושי.
אני חושב על עצמי בתור אדם, סתם אדם, בלי האדרת של "חכם". אילו הייתי רואה אדם נזרק מאירוע בבושת פנים, האם הייתי מתערב? האם הייתי מנסה להציע עזרה? פשרה? אוזן קשבת לשני הניצים? ברור שהייתי עושה משהו. אז איך הסבו שם מנהיגים, ופשוט שתקו?! איך אפשר לשתוק מול פגיעה כזו בבן אדם?
לפני כמה ימים פרסם תסריטאי ויוצר ידוע בחשבון הטוויטר שלו את ההודעה הבאה: "אנרכיסטים ותומכיהם. לא יודע אם יש לחלקכם כוונה כזו, אבל אם יש כזו, אני מבקש שלא תגיעו לצפות בסרט, וגם לא למופע האישי שלי, ולשום אירוע שאני קשור בו. לא מעוניין ולא רוצה להתפרנס ממי שהורס את המדינה היהודית, ופוגע ברבנים ולומדי תורה בחסות הדיפ-סטייט. מעדיף לרעוב ולא להיות תלוי בכם!"
הציוץ הזה הדהד לי בראש הרבה, כי הוא מתכתב כל כך טוב עם סיפור קמצא ובר קמצא, ועם סיפור שריפת האסמים. אלו שני סיפורי חורבן שמדברים על חוסר סובלנות קיצוני בתוך היהודים – אפילו כשלחוסר הסובלנות היה מחיר כלכלי כבד. חז"ל מספרים לנו שבן קומפסוס ניסה להציע למארח הסדר כלכלי. הוא ביקש מהמארח לא לגרש אותו, ובתמורה לכך הוא ישלם לו את מחיר המנה שלו, או אפילו מחיר גבוה יותר. המארח גירש אותו למרות ההצעה הנדיבה. כנ"ל עם האסמים. ירושלים הייתה נתונה במצור, חייליו של אספסיאנוס כיתרו אותה. בירושלים עצמה היו שני מחנות יריבים: שמעון בר גיורא שלט על חלק מהעיר ויוחנן מגוש חלב שלט על חלק אחר. במהלך הקרבות הצדדים שרפו את אסמי התבואה, ותושבי ירושלים נשארו ללא מזון.
אמן שמתפרנס מן הציבור, אך מעדיף שלא לקבל את כספם רק כדי לא לסבול חלילה את מתנגדיו, האין זה דומה? והמנהיגים שיושבים ומלבים את הכעס והשנאה כדי לזכות בקולות ותמיכה פוליטית, האין זה דומה? לדעתי הדמיון זועק לשמים. הדיפ סטייט, תאוריית קונספירציה אנטישמית מבית היוצר של הימין הקיצוני האמריקאי, מאומצת על ידי יהודי כדי לסמן את האנשים שהוא לא מסכים איתם כעריצים ולא לגיטימיים.
אחת הסיבות שבגללן בחרתי לעזוב את העולם החרדי הייתה הרצון שלי לקטוע את הטראומה הבין-דורית. סבא וסבתא שלי עלו לארץ בשנות ה-70 מברית המועצות הקומוניסטית. הם שוכנו בבית ללא חלונות, חסרי כול כי כל רכושם הולאם על-ידי השלטונות הקומוניסטים. זמן קצר אחרי שהגיעו לישראל בנם נפטר במוות בעריסה. הסיפור המשפחתי הזה, ועוד חלקים ממנו שלא כאן המקום לשתף, השפיעו רבות על ההתפתחות שלי. בשנות העשרה שלי חיפשתי ריפוי, שלווה. רציתי עולם שבו אפשר לקבוע תור לפסיכולוגית, לדבר על הכאב, להתרפא. אבל בעולם החרדי לא היה מקום למשאלת הלב הזאת. הייתי צריך להיות מושלם, להעמיד פנים שהכול בסדר, חלילה לא לפגוע בסיכויי לשידוך טוב. לא רציתי לחיות בעולם שבו אי אפשר להחלים בגלוי. לא רציתי להמשיך לחיות בעולם שבו צריך להסתיר.
אני חושב שלא מספיק רק לשרוד חורבן. לא מספיק רק להמשיך להתקיים אחרי אסון נוראי. צריך גם להחלים מהקושי, לצמוח, להיבנות מחדש. חז"ל ניסו ליצור עולם בריא יותר כשהם כוננו תרבות מחלוקת בריאה יותר. הם ניסו לתקן את הטעויות שהדורות הקודמים עשו, והם ניסו לדבר על הזוועות באופן פתוח וגלוי. אני חושב שגם אנחנו, כעם, צריכים להחלים. אנחנו חייבים לדבר על הזוועות, על הפחדים שלנו, על הקשיים שלנו. רק אחרי שנדבר בכנות ובפתיחות על החורבן שכל אחד מאיתנו חווה, נוכל לייסד מחדש חברה הרמונית יותר.
הפך בה והפך בה דכולה בה?
נדמה כי בכל יום נקבע שיא חדש במתח בין הקבוצות בחברה הישראלית. בזמן כתיבת שורות אלו עשרות אלפים עושים דרכם ברגל לירושלים, בתקווה להשפיע על המחוקקים ולהניאם מהמשך הנעת ההפיכה המשטרית. האירוע הסוער הקודם הוא הצהרה כתובה, שעליה חתמו מאות טייסים ואנשי צוות אוויר במילואים, ובה הבהירו כי הם מפסיקים להתייצב לשירות התנדבותי בצה"ל. עוד מאירועי השבוע, ההסתדרות הרפואית שבתה; והארץ – תוהו ובוהו.
רצף האירועים והמצב המורכב והרגיש עורר אצל כמה אנשים מהקצוות הימניים חלומות מעניינים, על גבול הפנטזיה המתוקה. קחו לדוגמה את איילת לאש, אשת ימין דעתנית וקולנית, לפחות בטוויטר, שכתבה כך:
"אחיי החרדים,
זה הזמן שלכם.
להפשיל שרוולים, לשנס מותניים, לתת לציבור הימני והאמוני יד, ולהכנס בכל הכח לכל מקום בו השמאל עושה שרירים ומציב תנאים ועושה ברוגזים. מי שנלחם למען ארץ ישראל הקדושה שלנו על תנאי, לא צריך אותו. בואו אתם, אתם תהיו הטייסים הבאים והקצינים הבאים.
מלאו את שורות הצבא ביחידות נפרדות עם כל ההקפדה על ההלכה, 'והיה מחניך קדוש', ועל הדרך נקיא סוףסוף החוצה את כל הפרוגרס והטימטום והמוסר הנוצרי שפשה בצהל". (הציוץ הובא כפי שהוא, ללא הגהה).
פתרון מושלם ואלגנטי.
אלא שהגולשים לא סברו כך והתקילו את לאש בעובדות מיותרות כמו: "בשביל להיות טייסים צריך בגרויות, וגם, ההכשרה לטיס היא מינימום ארבע שנים, איך החרדים יעשו את זה עכשיו?"
לאש הגיבה: "אתם יכולים לזלזל עד מחר, חרדים מוציאים תעודת בגרות מלאה בשנה, גם קורס טיס הם יוכלו לעשות בשנה".
בעודנו מגלגלים עיניים וטופחים על מצחנו בחוסר אמון, נתקלנו בתגובתו של העיתונאי החרדי אריה ארליך, לידיעה על שביתת ההסתדרות הרפואית. הוא כתב כך: "עם או בלי קשר לחרפה בהתנהלות קומץ הרופאים השובתים, הגיע הזמן שהמוני צעירים וצעירות חרדים ילמדו רפואה. הדמוגרפיה המבורכת מחייבת מבט צופה פני עתיד שיבטיח עתודה חרדית רצינית ומכובדת בעולם הרפואה. רופאים ורופאות חרדים שיעבדו במקצוע החשוב עלי אדמות – מקצוע הצלת חיים לכל האוכלוסיות".
איך ההצעה החשובה כשלעצמה מתיישבת עם היעדר לימודי ליבה? לארליך הפתרונים.
שמא נזמין את שני הצייצנים המכובדים לסלונים של "יוצאים לשינוי", לראות במו עיניהם את יוצאות ויוצאי החברה החרדית עמלים יומם ולילה כדי להשלים ולו במעט את פערי ההשכלה העמוקים ולהתקבל למכינה שתכשיר אותם ללימודים באקדמיה? האגדה על חרדים שמשלימים בגרות מלאה בתוך שנה רחוקה שנות אור מהמציאות. למרבה הצער, גם יוצאים נחושים, מוכשרים ומחויבים לעצמם ולמטרה נושרים מהלימודים ולא מצליחים לסיים תואר ראשון.
בוגרי החינוך החרדי, כך הוכח במחקרים, נושרים מהאקדמיה באחוזים גבוהים לעומת הציבור הכללי.
מהיכן נובעת זחיחותם של לאש וארליך? את התשובה אנחנו מכירים היטב, המגזר החרדי (שעד לא מזמן גם אנחנו נמנינו עליו) שבוי בקונספציה כאילו לימודי הגמרא משייפים את המוח באופן יוצא דופן וכי הם עוסקים בכל הנושאים שבעולם. אשר על כן, מי שמצליח להתמצא בסוגיית "תוקפו כהן", יוכל בקלות ללמוד את "מקצועות הבלי העולם" של החילונים.
אולם כל בר דעת שיקדיש לדבר מעט מחשבה, יבין כי סברה זו מופרכת מכל וכול.
הדרך להיכנס לשורות תפקידים בתחומים מובילים עוברת בהשלמת השכלה – את זה מוכיחים היוצאות והיוצאים, אלו שמצליחים בגבורה רבה לעבור את המשוכות הרבות, לומדים ומתברגים.
צאו ולמדו מאיתנו, היוצאים. רוצים להשתלב ולהשפיע? זו הדרך.
ובנימה זו, של התעוררות חרדית לצורך להטות שכם ולהצטרף לחברה היצרנית, צייץ השבוע בטוויטר משה שנפלד, מיוצאי החברה החרדית:
"הטייסים מאיימים לסרב לשירות מילואים, איילת לאש מציעה לחרדים להתגייס. הרופאים שובתים, אריה ארליך מציע לבחורי הישיבה ללמוד רפואה. נראה לי עלינו על השיטה. רק נשאר להכריז על מרד מיסים וסרבנות לימודי מתמטיקה, הם כבר יראו לנו מה זה".
להשפיע מבפנים
הלימוד של החרדים מהיוצאים חייב להיות הדדי. כן, גם לנו יש הרבה מה ללמוד מהם. הדבר המרכזי שעלינו לסגל הוא – כניסה למוקדי השפעה, ובאופן ספציפי, לכנסת.
בתחילת השבוע שחלף פרסמה העיתונאית ליאל קייזר, ראש הדסק הכלכלי ב"כאן", את הידיעה הבאה: חברי "עוצמה יהודית", השר בן גביר והח"כ וסרלאוף, דורשים לקצץ כמאה מיליון שקלים מתקציבים המיועדים לחברה הערבית, לטובת תוספת תקציב לאברכים. הידיעה התגלגלה במהירות; פוליטיקאים, מובילי דעת קהל ואנשים מהשורה זעמו. העיתונאי שאול אמסטרדמסקי היטיב לזקק את תחושות הזעם וצייץ בטוויטר: "הפרסומים של ליאל קייזר ב-48 השעות האחרונות על הממשלה מרתיחים את הדם: קודם תגדילו תקציב לאברכים מעבר למה שנקבע. אה אין כסף? אז קחו מהתקציב של הערבים. בעצם יודעים מה? קבלו את כל התקציבים של הערבים".
ביום חמישי, ביומן הבוקר בגלי צה"ל, סיפר העיתונאי יואלי ברים על החלטה תמוהה של השר מלכיאלי: למנות מאות רבני שכונות. עלות הגחמה התורנית – כמאה מיליון שקלים.
בעיתון החרדי "יתד נאמן" פורסם בסוף השבוע מאמר מערכת המסמן את הקו החדש של ההנהגה החרדית. לפי המאמר, לאחר העברת הסעיף הנוגע ל"עילת הסבירות" יש לעצור את המשך ההפיכה המשטרית ולהתמקד בהעברת חוקי הגיוס ושורת חוקים נוספים שיועילו לאברכים ולמגזר החרדי.
מהיכן נובעת תעוזתם של רבני בני ברק, המייצגים קבוצה קטנה מאוד באוכלוסייה, לקבוע את סדר היום הציבורי? מדוע שרים וח"כים יכולים להעביר תקציבי ענק לטובת החברה החרדית ולבזבז כספי מדינה? התשובה אחת – בזכות ייצוג בכנסת. כאשר לקבוצה מסוימת יש קול בפרלמנט, יש לכך משמעות גדולה וכוח רב.
אין בושה, יש חיזורים. חברי הכנסת החרדים מרגישים בטוחים כי הם מחוזרים על ידי הקואליציה ועל ידי האופוזיציה. ומבחינתם, מחובתם לפעול ככל האפשר למען הקהל שלהם. יותר נכון, למען נשיאת החן בעיני הרבנים, שהם אלו שיקבעו את המשך הקריירה הפוליטית שלהם.
עכשיו, דמיינו מה יקרה כשיהיו ח"כיות וח"כים יוצאות ויוצאי החברה החרדית; נבחרי ציבור שיהיו אמונים על טיפול בנושאים החשובים ליוצאים, יפעלו למען העברת תקציבים לתוכניות שילוב יעיל ואיכותי של יוצאות ויוצאים באקדמיה ובשוק התעסוקה; יטפלו בהתעמרות של בתי הדין בהורים שבחרו לעזוב את החברה החרדית; ידאגו לתקצב מערך של השלמת לימודי ליבה ולימודי בסיס עבור יוצאות ויוצאים בתחילת דרכם, ועוד.
אומנם אין ברצוננו להיות אוכלוסיית מיעוט הזקוקה לנציגים שיפעלו למענה, אלא לקבל את המגיע לנו בזכות, לא בחסד. אולם התבוננות מפוכחת על המצב הפוליטי בישראל מלמדת שאין זו העת לצפות למינהל תקין. עלינו לפעול למען נציגות ראויה בכנסת, שתדאג לטפח את ההבטחה הגדולה לעתידה של מדינת ישראל – יוצאות ויוצאי החברה החרדית.
אם כן, מי יהיו הראשונה או הראשון להרים את הכפפה? לרוץ לכנסת, להשפיע ולהילחם את מלחמתה של תנועת היציאה, שהיא מלחמתה של מדינת ישראל כולה.
הכותבים שלנו
קצת על התקופה...
מגזין "התקופה" מביא אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
