התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

התקופה

נביא הזעם חסר השיוך – או בבואת הקונפליקט הישראלי?


בי"א אלול תשנ"ד (18/08/1994) הלך לעולמו פרופסור ישעיהו ליבוביץ. פרופ' ליבוביץ נחשב אחד מהוגי הדעות הגדולים של העם היהודי במאה ה־20. דומה כי אפילו הביטוי "איש אשכולות" לא יכול להמחיש את היקף פועלו האינטלקטואלי. הוא היה מדען ופרופסור לביוכימיה ולכימיה אורגנית, תלמיד חכם, כותב והוגה בתחומי המדע, הפילוסופיה, המוסר, יהדות וכן שימש כעורך האנציקלופדיה העברית. רבות נכתב על דעותיו ועל אישיותו יוצאות הדופן. את הניתוחים המלומדים על־אודות משנתו אשאיר לפילוסופים טובים ממני, אך בשורות אלה אנסה לגעת בייחודיות שלייבוביץ' הביא לחברה הישראלית, דבר שאולי  יסביר את סוד הפופולריות שלו. מיותר לציין שהבולטות של ליבוביץ באה לו בשל אמירותיו הפרובוקטיביות; הפרופסור לא חסך את שבט לשונו והרעיף דברי ביקורת חריפים ושנונים, נטולי צנזורה, על החברה, על פוליטיקאים, על רבנים ושאר מנהיגים. מייד לאחר מלחמת ששת הימים, שעה שבמדינת ישראל שררה אופוריה בעקבות הניצחון המהיר והעם נהר בהתרגשות לכותל המערבי ולשאר חלקי העיר שאוחדה לה יחדיו, דברי הביקורת של ליבוביץ היו חריגים באקלים החברתי. הוא ביקר את הפיכת הכותל לאתר לאומי, ובמאמר שפרסם ב"הארץ" תחת הכותרת "הדיסכותל", הציע להקים את "דיסקוטק השכינה" ברחבת הכותל. אמירות פרובוקטיביות מפורסמות שלו נאמרו כשביקר את מהלכי השלטון ביחס לערבים, ואמר "יש יהודו־נאצים", וכי "מנטליות נאצית רווחת בקרבנו". לא פלא אפוא שכאשר בשנת 1992 הוחלט להעניק לו את פרס ישראל, נוצר לחץ ציבורי חזק נגד ההחלטה, וליבוביץ נאלץ להודיע שהוא מוותר על הפרס.   האם הפופולריות של פרופסור ליבוביץ נובעת מהתעניינות אינטלקטואלית בדבריו ובמפעלו האקדמי והרעיוני, או שה"אקשן" שיצרו אמירותיו השנויות במחלוקת והחריגות בחריפותן הוא שהסב אליו קשב ציבורי רב כל כך? נראה שהאחרון הוא הסיבה, אבל לא רק. ליבוביץ לא היה פרופסור מרוחק ומתבודד במגדל השן האקדמי, אלא "ירד לעם", השתתף בכינוסים ובתוכניות טלוויזיה, וענה באופן אישי למכתבים ששלחו לו. כל אלו עשו אותו נגיש במיוחד. אך ספק אם הקהל הרב שגדש את האולמות ושתה בצמא את דבריו התעניין בפילוסופיה וברעיונות המורכבים של ליבוביץ, או רק במשנתו הפוליטית, החריגה כל כך.   אבל בזאת לא מסתכם קסמו של האיש. לתפיסתי, ליבוביץ ייצג בדמותו ניגודים שמאפיינים במידת מה את החברה הישראלית, דווקא משום שלא ניתן לשייכו לאף משבצת קיימת, לא אז ולא עכשיו. כאדם ששמר מצוות באדיקות, חבש כיפה שחורה גדולה והודיע שהצו הדתי אינו כפוף למוסר, היינו יכולים לחשוב שמדובר בדמות של חרדי. גם העובדה שנאמנותו ליהדות התבטאה בקיום הוראות ההלכה והמצוות המעשיות (ולא בעיסוק בעצם האמונה באל למשל), יכולה הייתה לקשר אותו למגזר שמתנהג כך הלכה למעשה. אך בהיותו איש אקדמיה שמדבר בחופשיות על מדע ואבולוציה, הוא לא היה שייך לשם. עבור המגזר הדתי־לאומי הוא היה שמאלני מדי, ועבור השמאל הוא נחשב דתי מדי. כך נוצרה משבצת קטנה, ייחודית, ליבוביציאנית, שהיא קצת מהכול ונגד כולם, ובבת אחת.   המעניין ביותר הוא שעיקר הכשרתו האקדמית של ליבוביץ הייתה בתחום המדעים המדויקים, בביוכימיה וברפואה, ובציבור הוא מוכר בזכות עמדותיו הפילוסופיות וההגותיות. למרות הדמות התקיפה שהציג באופן פומבי, מכתבים רבים שנשלחו אליו (והתקבצו לספר "רציתי לשאול אותך פרופסור לייבוביץ", הוצאת כתר, 2014) מגלים שהיו כאלה שראו בו מורה דרך לחיים, והמענה הסבלני שלו אליהם מציג צד מרוכך יותר באישיותו. במידה מסוימת, ניתן לומר שבקרב המגזר החרדי ליבוביץ זכה להילה של "גדול", מעמד שאליו מגיע תלמיד חכם בדרגה גבוהה, וכך דעתו הופכת ל"דעת תורה" ורלוונטית גם בעניינים שאינם קשורים ישירות לתחום ההלכתי. כך לא היה נושא שבו דעתו של ליבוביץ לא הושמעה בקול רם וזכתה להתייחסות נרחבת.   "נביא הזעם של החברה הישראלית" – כפי שכונה, אולי השתמש במילים חריפות כדי לבלוט ולגרום לסביבה להקשיב לו, דבר שבמבחן התוצאה התברר כטקטיקה מוצלחת. הוא אכן קיבל במה נרחבת מאוד לדעותיו העיוניות והפילוסופיות, ושמו קובע לנצח כאחד מהוגי הדעות המפורסמים והמשפיעים ביותר, ויוכיחו זאת אזכוריו החוזרים בשיח הציבורי גם כיום.

חרדים כחול לבן


החרדיות במתכונת המוכרת לנו עוצבה על ידי מנהיגיה. גדולי ישראל של העת החדשה. המודל החרדי שהתהווה בארץ ישראל, ולאחר מכן במדינת ישראל, פרץ את גבולותיה ויובא לחו"ל; אך עבור קהילות רבות הלב נותר כאן, בארץ הקודש. בסדרת המאמרים "חרדים כחול-לבן" יוביל אותנו מני פלד במסע מרתק ומרחיב לב בעקבות המנהיגים הגדולים של היהדות החרדית המקומית. יחד נגלה איך הללו תרמו לעיצוב דמותה והאם – ועד כמה – הרחיקה השפעתם מעבר לזמן ולמקום שבו חיו | פרק ראשון: חזון נולד. 1933–1953 תן לי את בני ברק וחכמיה ב־10 ביולי 1933, ארבעה חודשים לאחר שהמפלגה הנאצית עלתה לשלטון בגרמניה, ירד מהספינה בנמל יפו איש צנום, נמוך קומה ממושקף, מגבעת שחורה לראשו וחליפה ישנה ודהויה לגופו. גיבור חייו של האיש היה הגאון מווילנה; דמות של תלמיד חכם סגפן, שכל ימיו שהה בין כותלי חדרו והקדיש את חייו לתורה, ולתורה בלבד. לצידו של האיש צעדה רעייתו המבוגרת ממנו בכמה שנים. לבני הזוג לא היו ילדים והם נזקקו למספר מועט של מזוודות שהכילו בעיקר ספרים. מעט שבועות חלפו מאז חיסלו בני הזוג את עסקיהם בווילנה והחליטו לעלות לארץ ישראל. בעתיד, כותבי קורותיו של האיש ינסו לענות על השאלה, מה גרם לו להחליט לעלות לארץ ישראל; האם תחושת משימה שהוטלה על כתפיו, או שמא נימוקים דתיים אחרים הם אלו שסובבו את גלגל ההיסטוריה כפי שהסתובב? לעולם לא נדע. על הרציף המתינו לבני הזוג נציגים של הסניף הארץ־ישראלי של תנועת "אגודת ישראל". קבוצה שהתיימרה לייצג את העולם היהודי האולטרה־אורתודוקסי. כמה ימים קודם לכן קיבלו ראשיה מברק מווילנה, ובו התבשרו להם על בואם של העולים החדשים. לאיש שאת פניו באו לקבל קראו הרב אברהם ישעיהו קרליץ. שמו ושם משפחתו ייעלמו בעתיד מהזיכרון ושמו ייזכר על שם סדרת ספריו: "החזון איש". תחילה התארחו בני הזוג אצל מכרים בתל אביב, משם עברו לקבוע את ביתם במושבה החדשה שהוקמה בין תל אביב לפתח תקווה – בני ברק. החלטתו של החזון איש לא להתגורר בעיר הקודש מעידה על חזונו: "ירושלים מלאה צדיקים וגדולי תורה, אולם ביישוב החדש מצאתי מדבר, רציתי לשתול בו נטיעות של תורה, לפיכך באתי לבני ברק. אם לא אצליח לשתול? אזי אלך לגיהינום עם יושביה כאחד". ירושלים של אותם הימים הייתה רוויית מאבקים בין קבוצות וזרמים שונים ביהדות האורתודוקסית. העדה החרדית בראשות הרב זוננפלד נגד הרב קוק. העדה החרדית עצמה התפצלה על רקע שאלת ההכרה בגופים הציוניים, ומתוכה הוקמה אגודת ישראל. כל אלו, מן הסתם, תרמו להחלטתו של החזון איש לקשור את גורלו עם אנשי בני ברק. בשנותיו הראשונות בישראל, בין השנים 1933–1945 החזון איש לא התבלט כמנהיג. רוב זמנו הוקדש לכתיבת ספרים. הוא פרסם כמה פסקי הלכה וסייע בהקמת ישיבה בראשות גיסו, הרב יעקב ישראל קניבסקי, המכונה הסטייפלער. כשהעשן החל להתפזר מעל שמי אירופה, ממדי האסון והמשבר החלו להתבהר. העולם שהחזון איש הותיר מאחור נעלם כלא היה. הקהילות, הישיבות, הרבנים, גדולי התורה, נרצחו בידי הנאצים. אל הוואקום המנהיגותי שנוצר נכנס החזון איש, ואט־אט החל למלא תפקיד מרכזי בהובלת היהדות החרדית. תקופת הנהגתו של החזון איש, בשנים שלאחר השואה והקמת של מדינת ישראל, היו שנים קשות ביותר. באותם ימים רבים העריכו כי החרדיות הגיעה לקץ דרכה. רוב הקהילות והישיבות, המסגרות המוכרות, עלו בלהבות. השרידים שנותרו התמודדו עם משבר אמוני כפול. שאלות קשות על אלוהים ועל האמונה ריחפו באוויר, ונדמה שהיריבות בין הציונות להנהגה הרבנית שהתנגדה לה הסתיימה בכישלון צורב של הרבנים ואף בעננת אשמה כבדה בגין האיסורים שהטילו על הצטרפות לעלייה הציונית ארצה, פעולה שהייתה יכולה להציל יהודים רבים. בעקבות כך, רוח הציונות חדרה לתוככי הישיבות החרדיות בארץ ישראל. וכך, עד היום, מונף דגל ישראל מעל ישיבת פוניבז' ביום העצמאות. החזון איש לא היה שותף להיסחפות ולא התפעל מנס הקמת המדינה. הוא סבר שמדובר באירוע אזוטרי ולא חשוב במיוחד, וכי המדינה לא תחזיק מעמד. "ארבעים שנה אקוט בדור", אמר, וקצב את זמנה של המדינה לארבעים שנה. האמונה כי מדובר במדינה זמנית לא מנעה מהחזון איש ליצור תוכנית עבודה מסודרת לשיתוף פעולה (מוגבל!) עם שלטון מפא"י. החזון איש דחה על הסף את הקנאות הבדלנית מבית מדרשם של קנאי ירושלים. את קריאתם להתנתקות מהמדינה הוא כינה "מלחמת האתמול". לדידו, על החרדים להיות שותפים בשלטון החדש. הוא הבין כי לולא חבירה לציונים ולשלטון מפא"י חברת הלומדים והקהילות החרדיות יישארו מיעוט קטן שעתיד להיטמע ברוב החילוני. איש החזון פגש את איש המעשה הבה נתעכב מעט על "חברת הלומדים". הדרך לבנותה עברה בהקמה מחודשת של ישיבות ליטא. לצורך כך חבר החזון איש אל הרב יוסף שלמה כהנמן. הרב כהנמן, עסקן ורב קהילת פוניבז' בליטא, איבד את כל משפחתו, קהילתו וישיבתו בשואה. הוא הגיע ארצה בגפו, נחוש להקים מחדש את העולם שחרב. בעידודו של החזון איש ובסיוע של איש עסקים נרכש עבור הישיבה מגרש בגבעה במרכז בני ברק. הישיבה נועדה לשמש אבן זיכרון לניצולי השואה וחממת גידול הדור הבא של החרדיות. במרכז הישיבה הוצבה אבן גדולה ועליה נחקק הפסוק: "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש". בגולה, החזיק הרב כהנמן בעמדות אנטי־ציוניות. השואה והקמת המדינה שינו מעט את יחסו לציונות. לראיה, אורח הכבוד בטקס חנוכת הבית של הישיבה החדשה היה לא אחר מנשיא המדינה, יצחק בן צבי. הגעתו של בן צבי לאירוע עוררה את חמתם של הקנאים, והם הפגינו מחוץ למבנה. גם החזון איש הסתייג מהזמנתו של בן צבי, ונעדר מהאירוע. מעורבותו של החזון איש בהקמת ישיבות בארץ נבעה מקריאה בהירה של המציאות, והבנתו שיש צורך דחוף לייצר אליטה חרדית תוצרת הארץ, שתהווה משקל נגד לאליטה של מפא"י והקיבוצים. החינוך בישיבות החדשות עוצב ברוח מורשתו של הגאון מווילנה, הדגשת חשיבות ומרכזיות לימוד התורה. הישיבה עצמה לא הייתה חידוש שנולד בישראל. ערש לידתה של הישיבה המודרנית הוא בעיירה וולוז'ין שבפלך מינסק (כיום בבלרוס). הישיבה הוקמה בתחילת המאה ה-19, מקימה היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ישיבת וולוז'ין, וישיבות שקמו כדמותה, נועדו להחליף את הישיבות הקהילתיות שמעמדן החל להתערער בעקבות התעוררות תנועות אחרות ביהדות, החסידות מצד אחד וההשכלה מן הצד השני. הישיבה נועדה לעילויים שיגיעו אליה ממקומות קרובים ורחוקים, הלימוד התבסס על שיטה אוטודידקטית ופחות על שיעורים שמוסרים רבנים. ראשי הישיבה שבאו אחרי הרב חיים האמינו כי הישיבה תשמש מגן מפני רוחות הזמן. תקוותם התבדתה. כפי שסיפרנו בגיליון זה, המשורר חיים נחמן ביאליק תיאר בפואמה "המתמיד" כיצד חדרה ספרות ההשכלה לכותלי ישיבת וולוז'ין, שזכתה לכינוי "אם הישיבות". למרות הרוחות הזרות שעשו שמות בחלק מהתלמידים, הישיבה נותרה סמל למצוינות וצעירים יהודים רבים השתוקקו להימנות על בוגריה. המשכילים היהודים, שלא ראו בעין יפה את פריחת הישיבה, הפעילו לחץ על השלטונות, ואלו הוציאו צו המחייב את הישיבה ללמד לימודי חול. תחילה ניאותה ההנהלה לדרישה ושכרה את שירותיו של מורה לשפה הרוסית, אולם בשלב מאוחר יותר חזרה בה מהסכמתה. לפי הנרטיב החרדי, הסיבה לסגירת הישיבה הייתה החלטתם של ראשיה שלא לציית לדרישת השלטונות – וכך נצרב בתודעה החרדית, מוטב לסגור את הישיבה הטובה בעולם ובלבד שלא נוכרח לערב קודש בחול. לפי דעות אחרות, העילה לסגירת הישיבה קשורה למריבות פנימיות. ובחזרה לאמצע שנות ה-20, ישראל. מחדשי הישיבות ראו עצמם, בראש ובראשונה, ממשיכה של "אם הישיבות". הלקחים שהופקו, מבחינתם, היו: איסור גורף על לימודי חול, צמצום עצמאותם של הבחורים והענקת סמכות רבה יותר לרבנים, ושינוי הייעוד, במקום ישיבה לעילויים בלבד – שערי הישיבות בארץ פתוחים לכול. בליטא הישיבות היו בית גידול לרבנים, ובישראל הישיבות נועדו להיות תיבת נוח שמגינה על כל הצעירים מפני רוחות החילון והקידמה. להחלטה על שינוי ייעוד הישיבות היה מחיר. את המחיר שילמו העילויים, שהצטופפו בחברת בחורים מוכשרים פחות מהם בהרבה. החזון איש אומנם תמך בשינוי וקידם את הקמת הישיבות במודל החדש, אך הוא היה מודע לחסרון זה. כדי להבטיח שעתידם של העילויים לא ייפגע, יצר החזון איש קשר אישי עם בחורים שהוא זיהה אצלם כישרונות יוצאי דופן. עבור חלקם היה החזון איש מעין מנטור. חרף היותו חסכן במילים, בכל הקשור להרעפת שבחים על אותם צעירים הוא התגלה כפזרן. את האחד כינה "מלאך", השני היה "גאון" וחברו "עילוי". השבחים נשאו פרי. הזרעים הפכו לאילנות גדולים. הצעירים שזכו ליחס הקרוב של החזון איש הפכו לימים לראשי ישיבות ולמנהיגים חשובים בציבור החרדי. הם העבירו לדור הבא את משנתו של החזון איש, ברוח מורשתו של הגאון מווילנה, הרואה בתורה חזות הכול. (המשך הכתבה יעלה ב-18.09.23)

מורה נבוכות


שלום חברות וחברים, הצטרפו אליי היום למסע אינפורמטיבי בעולמה המופלא של קהילת הלהט"ב! יחד נצלול לתוך ים הקשת של הזהויות המגוונות וההיסטוריה התוססת של חודש יוני, חודש הגאווה. בסיור אנסה להכיר לכן ולכם את הקהילה הגאה, את המושגים ואת ההיסטוריה, כך שבמקום לחוש בלבול ומבוכה מול הזהויות השונות והתרבות התוססת, תוכלו להצטרף, ליהנות, או אם תרצו, לתמוך מהצד. אז קודם כול נתחיל בשאלה: מה זה להט"ב? להט"ב אלו ראשי תיבות של הזהויות שמרכיבות את הקהילה הגאה; לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים, ביסקסואליים – ועוד. את העוד הזה מקובל לסמן, בדרך כלל, בסימן פלוס (+), ולכן הרבה פעמים תוכלו לראות את המונח "להט"ב+" או "להטב"ק". מייד נרחיב על כך, על הסימן פלוס ועל האות ק'. אנא התאזרו בסבלנות. המשמעות ההיסטורית של חודש הגאווה עכשיו, כשהבנו את השם, הבה ניסע מעט בזמן ונגלה מדוע נבחר חודש יוני להיות חודש הגאווה. או כפי שאנו אוהבים לשאול, מה נשתנה בחודש הזה מכל החודשים? אם כן, הזמן: שנת 1969. המקום: העיר ניו יורק. החלל: פונדק סטונוול; מקום מפגש של קהילת הלהט"ב, בעיקר של נשים טרנסיות שנזרקו מבתיהן, וגם גברים הומואים וביסקסואלים. הפונדק היה נתון לפשיטות משטרתיות ולהטרדות תכופות. אבל בלילה גורלי אחד, בחודש יוני 1969, הקהילה אמרה, "די, מספיק!" יושבי הפונדק ואחרים מקהילת הלהט"ב ותומכים התקוממו נגד האלימות המשטרתית. לימים, אירועי המחאה זכו לשם "מהומות סטונוול". ההתקוממות הזו הציתה ניצוץ, וזה התפשט כאש בשדה קוצים. כך התעורר גל עצום של אקטביזם להט"בי ומאבק לשוויון זכויות. מאז "מהומות סטונוול" הוגדר חודש יוני כחודש של מאבק להט"בי. ברבות השנים והשינויים המבורכים, קבלה של להט"ב וחקיקה שמבטלת אפליה, נעשה חודש זה זמן של חגיגות. מצעדי הגאווה מסמלים את השינוי שעבר הציבור, שלהט"ב כבר לא צריכים להתחבא. החוגגים מרבים להשתמש בנצנצים, כדי לסמל זאת, והמצעדים הם תהלוכות של מוזיקה שמחה, שלטים התומכים באהבה ללא גבול ובקבלה. חודש זה הוא גם הזדמנות לקהילת הלהט"ב ובעלי בריתה להתאחד, לעמוד גאים יחד ולהראות לעולם את העוצמה והחוסן של הקהילה. בעלי ברית בעלי הברית של הקהילה הם חלק חשוב מההיסטוריה הלהט"בית; החל מאנשים שהצילו להט"בים שנרדפו בזמן מלחמת העולם השנייה, ועד דמויות ציבוריות שתמכו במאבק של להט"בים לשוויון זכויות. הקהילה הגאה לא קיבלה את זכויותיה רק כי הלהט"בים עצמם התקוממו ודרשו שוויון, אלא גם בזכות אנשים שהטו אוזן, למדו והקשיבו למאבק שלנו. בישראל, האישה המובילה הייתה חברת הכנסת שולמית אלוני ז"ל. עד שנת 1988 נכלל בחוק העונשין הישראלי סעיף האוסר על משכב זכר. העונש על "קיום יחסים שלא כדרך הטבע" היה עד 10 שנות מאסר. חוק זה הוחל בארץ עוד מימי המנדט הבריטי. רק במרץ 1988 עברה בקריאה שנייה ושלישית הצעת החוק של שולמית אלוני – הצעה המבטלת את הסעיף בחוק העונשין האוסר על קיום משכב זכר. ביטול החוק היה אחד המרכיבים הבולטים של המהפכה הלהט"בית בישראל, ונחשב לרגע יציאתה של הקהילה הגאה מהארון כקבוצה פוליטית. תוכלו לקרוא על כך עוד באתר "יום בהיסטוריה להט"בית". בעלי הברית של הקהילה הגאה הם חלק מהסיבה להוספת הסימן פלוס אחרי המילה להטב"ק. הם לפעמים גם מסומנים באות A באנגלית. קבוצה נוספת שמיוצגת על-ידי האות A זו קהילת הא-מיניים וקהילת הא-רומנטיים. אנשים א-רומנטיים וא-מיניים הם אנשים שחווים פחות משיכה מינית או לא חווים רגשות רומנטיים בעוצמות שמקובל בחברה. האות ק' מסמלת זהות מגדרית שהיא מעין קטגוריית-על עבור כל הזהויות שחורגות מהזהויות המיניות-מגדריות הנפוצות. זהות מאגדת זאת נקראת "קוויר", והיא כוללת את כל הקשת הלהט"בית. מעניין לזכור שבמקור המילה "קוויר" (Queer), שפירושה "חריג" הייתה מילת עלבון למי שזהותו המגדרית לא תואמת את הנורמה, וכיום הקהילה הגאה עצמה אימצה אותה בהקשר חיובי של קבלת האחר והעדפת הגיוון. המילה קוויר היא מילה נוחה לאנשים כמוני, ששייכים ליותר מאות אחת של המילה להט"ב. במקום להציג את עצמי כטרנסג'נדר - אדם שהמגדר שיוחס לו בלידה לא תואם את מגדרו הנוכחי; א-בינארי – אדם שלא מזדהה כגבר או אישה, אלא כגם וגם או קטגוריית ביניים; שהוא גם ביסקסואל – אדם שנמשך ליותר ממגדר אחד, אני מגדיר את עצמי כקוויר. זה יותר פשוט ככה. חודש הגאווה כיום גם כיום, חרף התיקונים והשוואת הזכויות של קהילת הלהט"ב לאלו שאינם בקהילה, חודש הגאווה לא עוסק רק במצעדים ובמסיבות, הוא עוסק בהכרה במאבקים העומדים בפני הקהילה גם בימים אלו. החודש הוא תזכורת לכך שקבלה ושוויון עדיין לא מומשו במלואם עבור כולם. יוני הוא גם זמן שמוקדש לחינוך למען צדק חברתי והכלה. בין המאבקים שעדיין מתחוללים בישראל נכון לחודש יוני 2023: זכותן של נשים לסביות וביסקסואליות להירשם כאימהות בלי שיצטרכו לפנות לשם כך לבית המשפט; מאבקם של גברים טרנסים, ביסקסואלים והומואים לאמץ ילדים, ולהביא ילדים בפונדקאות. מאבק נוסף הוא מאבק באפליה בכל תחומי החיים: שכירת דירות, גישה לשירותי רפואה וכדומה. קהילה שסובלת במיוחד בתחומים אלו זו הקהילה הטרנסית. אנשים טרנסים (ואני ביניהם) עדיין סובלים מאפליה קשה בגישה לשירותי רפואה, אפליה תעסוקתית והטרדות רבות על רקע היותנו אנשים מגווני מגדר. הטרדה שכרגע החוק לא בהכרח מגן מפניה. הסברה וחינוך לחינוך תפקיד חיוני ביצירת חברה מקבלת ומבינה יותר. על ידי למידה על נטיות מיניות שונות, זהויות מגדריות והאתגרים העומדים בפני קהילת הלהט"ב, אנשים הופכים לבעלי ברית ועוזרים ליצור עולם שוויוני יותר. חוסר היכרות וסטיגמות הם בין המכשולים הגדולים ביותר העומדים בדרכם של להט"בים המבקשים לחיות את חייהם בשלווה, ליהנות כמו כולם משוויון הזדמנויות ומיחס שווה. כשאנשים לא מכירים הם נוטים לחשש-יתר. בגנים ובבתי ספר החלו להכניס ספרים עם סיפורים על משפחות מגוונות, כדי שהמנעד האנושי המוצג לילדים יהיה קרוב יותר לייצוגו בחיים האמיתיים.

אני אתעלה מעל כל זה


הייתי שוכבת במיטה עד השעות הקטנות של הלילה, ממתינה בציפייה דרוכה. באנגליה הפרק כבר יצא, ואני חיכיתי חסרת סבלנות עד שיעשה עלייה לארץ, בעוד כמה שעות. סוף סוף זה קרה: "ג'נטלמן ג'ק – פרק 3" התחיל להתנגן במסך הקטן של הטלפון שלי. הנה שיר הפתיחה, סצנה ראשונה, שנייה, והעיניים מתאמצות, מתרכזות שלא לפספס כלום. כך נראו חיי במשך תקופה. הסדרה "ג'נטלמן ג'ק" מגוללת את סיפור חייה של אן ליסטר, הנחשבת ללסבית המודרנית הראשונה. ליסטר תיעדה את מסעותיה וקורותיה ביומן בשפה מקודדת. כחמש מיליון מילים שפוענחו שנים לאחר מותה, ומשמשים מסמכים יקרי ערך של היסטוריה קווירית. היא הייתה גם הראשונה שעשתה טקס המקביל לנישואין עם אישה, ואף גרה עם אישה באחוזת המשפחה עד יום מותה. בזמן הצפייה, מתוך איזו תחושת התעלות וחדוות הגילוי, לחשתי לעצמי, ״גם אני כזאת.״ ואז קצת יותר בקול: ״נראה לי שאני כמו אן, אני חושבת שאני אוהבת נשים״. זה הדהים אותי. סדרת טלוויזיה גרמה לי להבין שאני לסבית. להיות כמו אן ליסטר משמע לאהוב נשים, אך בעולם המאפשר לי לעשות זאת בגלוי. כמה מזל יש לי. זכיתי לחגוג את גילוי הזהות המינית שלי בהזדהות קרובה לדמות גדולה מהחיים. אף אחד לא ראה אותי ברגעים האלה, אבל אני ראיתי לתוכי פנימה כפי שלא ראיתי מעולם. ״אני אוהבת ורק אוהבת את המין היפה, הלב שלי נרתע מכל אהבה אחרת מלבדן, כך זה היה מילדות, נולדתי ככה,״ אמרה אן ליסטר, ולי פתאום נהיה פשוט ושלֵו וברור כשמש. מאז אני מרגישה שליחת חב״ד של הסדרה. כן, אני גאה לספר שרבות מחברותיי ספק הוכרחו ספק שוכנעו לצפות בה יחד איתי בפעם השביעית והשמינית. האמת היא שקל לי להסביר את האובססיה; בעיניי זו סדרת חובה לכל קווירית מתחילה. אן ליסטר, כפי שהיא מגולמת בסדרה, היא כוח בלתי ניתן לעצירה. את לא יודעת אם את רוצה להיות היא – או להיות איתה. ולמה או-או כשאפשר גם-וגם? חוויתי אותה בעצמותיי מהפריים הראשון. בכיתי איתה, כאבתי את כל תלאותיה ורציתי עוד מכוח החיים הבלתי נדלה שלה. מדהים שהיא כתבה בעיקשות כל פרט קטן מחייה, אבל לא הייתה לה מילה אחת לכתוב את הזהות שלה. בכל זאת היא כתבה. במילים אחרות, היא בראה לה שפה משלה. זה כל כך מהפכני. כל "בייבי-גיי" חייבת לדעת זאת. היא הייתה אישה שנשבר לה הלב מנשים שלא יכלו לגייס מספיק כוחות כדי לחיות נגד מוסכמות החברה. ובצדק, מבחינתן. בזמנן זה היה קשה עד בלתי אפשרי. אן הגישה לי מצע של אפשרויות הופכיות, אך משלימות ביופיין, ובהן רוך ואומץ, אהבה ושברון לב, שמחה עצומה הכרוכה לפעמים בכאב. כאשר יצאתי מהארון בפני כולם, חייתי על ענן. הרגשתי אותה, את אן, מעודדת אותי, לכי, חיי ותאהבי באומץ, אני איתך. ג'נטלמן ג'ק היה כינוי הגנאי שהודבק לליסטר מגברים שלא ידעו כיצד להתמודד עם אישה מבריקה ולא שגרתית כמותה. הם היו עסוקים בגינונים הגבריים שלה ובבגדים ה״לא נכונים״ מבחינה מגדרית. היא באה בזמן, אבל הזמן לא בא לקראתה. עם זאת, אן ענדה את חריגותה בגאווה והפתיעה את החיים בעימות חזיתי. העולם הסעיר אותה, והיא לא התכוונה לתת לחיים לחמוק כשיש כל כך הרבה מהם. אך גם הרוח החיה נשברת לפעמים; כאב לה. בגלל השוני, בגלל ההשפלות, בגלל המבטים הבזים ברחוב. אן נלחמה לתפוס לה מקום בעולם, על אף סירובו העיקש לאפשר לה זאת. ״אני אתעלה מעל זה,״ היא כתבה ביומן. מעל כל הפנים הקשות, מעל המילים שכוונו כחיצים לפגוע. ידעתי שאת המשפט הזה אני רוצה איתי תמיד, אני רוצה לזכור בכל יום – להתעלות. רבות מאיתנו לא גדלו בעולם שהעניק מילים לחוויות השונות שלנו, נאלצנו לדחוק רגשות שלא יכלו לבוא לידי ביטוי במסגרות החרדיות שהתחנכנו בהן. במובנים רבים, דרך ארוכה עוד לפנינו. עלינו להילחם, להרגיש באומץ ולמצוא מילים היכן שאין. ובמשימת חיי, בריאת היש מתוך האין, קעקעתי על העור: I’ll RISE ABOVE IT. אני אתעלה מעל זה. כידיעה. כמשאלה. לעמוד הסדרה ב-IMDB

משפחה מעל הכול


בכל שנה מחדש, בחודש הגאווה, אני מזכיר לעצמי עד כמה קשה ללהט"בים שגדלו בחברה החרדית לצאת ולהשתלב בחברה הכללית. קושי כפול הוא לצאת גם מהחברה החרדית וגם מהארון. כחרדי למדתי בישיבות בבני ברק, ונשלחתי לטיפולי המרה. ההורים והחברה החרדית רצו לתקן אותי. היום אני יודע שזו הייתה טעות. מה יש לתקן? מה פגום בי בכלל? אין שום דבר פגום באהבה שלי. בחרתי לצאת ולהמשיך את חיי, אבל לא הסתפקתי בזה. משהו בער בי. רציתי לעשות שינוי בחברה. במשך שבע שנים הייתי בנתק מהמשפחה שלי. בזמן הזה הכרתי את עדי, בן זוגי היקר, ועברנו לגור יחד; סיימתי שירות צבאי בהצטיינות; סיימתי שני תארים בהצטיינות; הקמתי חברה מצליחה שעוסקת במתן טיפולים רגשיים מקצועיים לתלמידים שמתמודדים עם טראומות ומשברים בתוך מערכת החינוך. אני גאה בעצמי. יש לי הרבה סיבות טובות להיות גאה בעצמי. לעזור לבני נוער, להיות שם עבורם זו שליחות גדולה. קבוצה טיפולית לתלמידים שמתמודדים עם טראומה. הקבוצה מעניקה לילדים תחושת שייכות וכלים להתמודדות והתארגנות מחדש לאחר המשבר שחוו.   אחרי שמונה שנות זוגיות, ובעוד כשבועיים, עדי ואני מתחתנים, וזה מרגש מאוד! אבל עד לפני לא הרבה זמן הרגשתי שמשהו חסר... לכאורה, הגעתי לפסגת ההשתלבות בחברה שכל אדם חולם עליה. שירות צבאי משמעותי – יש. לימודים אקדמיים, לפחות תואר שני – יש. עבודה עם שליחות, הכנסה וסיפוק – יש. זוגיות חמה ואוהבת – יש. חברים – יש. התנדבות ומעורבות חברתית, אתם יודעים, להיות בנאדם סבבה – יש. יש לנו אפילו שתי כלבות, רכב טויוטה אחלה לגמרי ובקרוב קונים דירה. אז מה עוד חסר? מה עוד בנאדם צריך? נראה שמה שחסר לי הייתה המשפחה. למשל, לשתף את ההורים כשקשה, לשאול איך תולים מדף ואיך קודחים חור בצורה טובה. דברים כאלה. יצאתי והרגשתי בודד. שבע שנים של נתק. אף אחד לא היה שם איתי. בשנה האחרונה, מאז החתונה של אחותי הקטנה, חל שינוי משמעותי אצל ההורים שלי; הם פשוט התחילו לקבל אותנו. בפסח הם הזמינו אותנו לליל הסדר, התייחסו יפה מאוד לעדי, כיבדו אותו ונתנו לנו הרגשה מעולה. זה לא מובן מאליו בכלל. סלחתי להם על טיפולי ההמרה ועל הנתק. כי אחרי הכול  – משפחה זה חשוב. לא אכפת לי להיתפס כשמרן, אני באמת חושב שמשפחה היא ערך עליון. אני לא מצליח להבין אנשים שאומרים שמשפחה זה לא חשוב. אנשים מתרגשים מטיולים גדולים בעולם, מכל מיני דברים גרנדיוזיים אחרים, וזה אחלה לגמרי. אבל אני מתרגש ממשפחה. התרגשתי כשעברנו לגור יחד, התרגשתי כשהבאנו את הכלבה הראשונה שלנו ואחר כך גם את השנייה (ואולי בהמשך גם את השלישית? ילדים זה שמחה, לא?), התרגשתי מאוד מזה שההורים שלי קיבלו אותנו ומהתנהגות שלהם בליל הסדר, מהיחס לעדי כאל "חתן" שלהם ממש. עכשיו אני כבר לא מרגיש שמשהו חסר לי. כי סוף סוף יש לי את המשפחה.   אני מקווה שהסיפור שלי ממלא באופטימיות את מי שצריך, ומדגים שלא צריך לוותר על מה שחשוב לנו בחיים. אנחנו יכולים לאהוב, להגשים את עצמנו וגם להיות מחוברים למשפחה.   אז בחודש הגאווה הזה אני רוצה לתת תקווה לכל האנשים שערך המשפחה יקר ונחוץ בעיניהם; אנחנו לא צריכים לוותר על המשפחה שלנו. מגיע לנו להיות בקשר ולהרגיש שייכות וחיבור למשפחה שלנו. זה אפשרי. גם אם כרגע זה נראה הכי לא אפשרי בעולם. לפעמים צריכות לעבור שבע שנים של נתק, אולי פחות, אולי יותר, אבל בסוף זה קורה. מגיע לנו להרגיש גאים במי שאנחנו וגם להרגיש קרבה למשפחה שלנו.   חג גאווה שמח! לאתר של אליאור
לסיפור חייו של אליאור וסיפורם של יוצאים נוספים שסללו את דרכם מחורבן לתקומה.  

ללבוש צורת גבר


הארי סטיילס, בראד פיט ורוברט פרינסטון צעדו בזה אחר זה על שטיחים אדומים וחייכו למצלמות. הם לבשו חצאיות, שמלות וסריגי סבתא, ולרגע לא איבדו מהסקס אפיל שלהם. להפך, הם הפכו אותו לבלתי מנוצח.   פעולת הצד הנלוות הזאת של התנועה הפמיניסטית והקווירית אהובה עליי במיוחד, כי היא לוקחת תיאוריות גדולות ומאבקים כועסים של שנים והופכת אותם לפיסת סאטן ורודה שמשחררת נשים וגברים מהנוכחות המעיקה של מה ששאפנו אליו כל השנים – "הפאלוס". ז'אק לאקאן, פסיכואנליטיקאי שתורתו המאוחרת השפיעה רבות על התנועה הפמיניסטית, התחיל בשנות ה־50 של המאה הקודמת להפריד בין המכוּנה "פאלוס" לאיבר המין הזכרי, הוא ראה בפאלוס מבנה סימבולי, דימוי המתייחס הן לגברים והן לנשים ואף פעם לא שייך לאף אחד מהם.   ה"פאלוס" הוא הדבר שאליו כולנו שואפים, הוא עמדת הכוח הבלתי מנוצחת. כל גבר בעולם, מרגע שנולד, הוכרח לשאוף אליו, להיות גברי, חזק ומוכן למלחמה. כל אישה למדה שהיא צריכה להשיג אותו כדי להרגיש מוגנת, אבל הוא עוד מנגנון הגנה שבחרנו לפתח כאנושות כדי להרגיש מוחזקים, שיש לנו אבא גדול, או בשם אחר שהענקנו לו: אלוהים. ואנחנו הקטנים, כל מה שנותר לנו הוא רק "השתדלות".   בואו נודה, המציאות קצת מלחיצה; העולם שלנו כאוטי, וברגע אחד המציאות יכולה להתהפך. פעם זו קורונה, פעם רעידת אדמה, פעם בחירות או אפילו מערכת יחסים שנראתה כאילו תימשך לנצח, אבל משהו קרה והיא הסתיימה לה.   אבל נראה שלאט לאט אנחנו מתחילים לשחרר את החרדה ולומר בפה מלא, אין שום דבר שמחזיק אותנו, וזה בסדר: גברים יכולים להשתחרר מהעול הכבד של להיות גבר קלאסי, חזק וכל יכול. ואם הבוקר הם קמו עם רצון ללבוש את הילדה הקטנה שבהם, גם אם באופן פיגורטיבי, הם יוכלו לעשות את זה ואפילו להיראות ממש טוב תוך כדי.   לא רק העולם החרדי סובל מהסללה מגדרית מגיל צעיר; בכל העולם בנים ילבשו כחול, ירביצו מכות ויחיו בסביבה תחרותית יותר שתצפה מהם להיות חזקים, להדחיק רגשות ולנצח, ואילו הבנות ישחקו בבובות ורודות וייצרו קשרים שירחיבו מגיל צעיר את יכולתן לדבר על הרגשות שלהן.   אבל מה הייתה ההסללה שלנו כחרדים/חרדיות? גדלנו בעולם שבו תסריט חיינו היה קבוע מראש, והתפקידים החברתיים שלנו כגברים וכנשים היו צרים עוד יותר מהמודל הגברי והנשי בחברה הכללית.   כגבר, נועדת ללמוד תורה, לעלות לתורה, לא לפספס אף תפילה, להעדיף תמיד את השכל על פני הרגש, לשאת אישה וללמוד עוד תורה. הרבה. כמה שיותר. כאישה, נועדת לפטפט קצת, לעזור בעריכת שולחן השבת, לגדל את האחים הקטנים שלך, לרכוש מקצוע שיסייע לך לפרנס משפחה ולהתחיל להביא ילדים משל עצמך.   היינו תקועות בתוך מחוך מאוד ספציפי: נאסר עלינו לרכוב על אופניים, ללבוש מכנסיים, לכעוס, ללמוד גמרא. לא הוצרכנו להקשיב לדבר תורה שנאמר מעבר למחיצה, לא היינו חייבות במצוות, כי לא לשם כך נועדנו. נועדנו להיות כוח עזר, וככזה, התכונות שהיו מואדרות אצלנו הן נשיאה בעול, הכלה וויתור.   גם היום, כשרוב הנשים חרדיות נמצאות בשוק העבודה, הן עדיין לא מפתחות קריירה, לפחות לא עבור עצמן. העבודה והקריירה לא נתפסות ככלי לפיתוח אישי, אלא ככלי לפרנסה עבור הבעל והמשפחה שמסתמכים על האישה.   אבל מה אם אישה בוחרת לסלול לעצמה דרך, לומר משהו חדש, להיות חלק מדיון הלכתי או שיח תיאולוגי, להרגיש שהיא עומדת בזכות עצמה ולא רק משרתת את האנשים סביבה? כל אלה הן תכונות שלא הוסללנו אליהן, וכל מרידה כזו מכריחה את האישה החרדית ללבוש צורה שהיא לא מזהה בה את עצמה, אלא כוח שהוא חיצוני לה, צורה של גבר.   מה יש בג'ינס הראשון שכולנו זוכרים את החוויה הזו? האם זו רק החוויה של ללבוש את כל מה שהוא סמל לחילוניות בעיני החברה החרדית? אני חושבת שיש במעשה הרבה מעבר, הוא מכיל בתוכו את השחרור שיש בלהתלבש נוח, לקום בבוקר וללבוש את אותו הג'ינס שזרוק על הכיסא מאתמול, לא להיות מתוקתקת, לא להתאפר, לא להחצין רק את הנשיות המתקתקה, המיופייפת, הרכה, הקלאסית, שמתעטפת בבד השמלה הנע סביבה, אלא להרגיש בנוח לבטא צדדים אחרים באישיות, כאלה שלא באים בריח ורדים מתקתק, כמו חוזק, קשיחות ופרקטיות יום-יומית.   עבורי, חלק מתהליך היציאה היה להחזיר את האישיות המודחקת שלי ולמצוא אותה בתוכי, להסתובב בתל אביב יום שלם במכנסי פיג'מה וגולגול בשיער ולהרגיש נשית ובנוח, להרגיש בנוח גם לצעוק כשאני כועסת, לטרוק דלתות כשצריך, להתווכח בלי להתנצל, לעמוד על שלי בלי להרגיש לא נעים אחרי זה, או להרגיש שעשיתי משהו שהוא "לא אני", שאני צריכה לשם כך ללבוש צורה של גבר.   וזה שיר אהבה לשמלה, שעושה לו את הבוקר: רן דנקר - השמלה החדשה

ואולי באמת מפני המחלוקת?


מאין באה ההנחה המרושעת שאהבה אינטימית בין גברים גורמת לאסונות טבע דוגמת רעידות אדמה? מהם מקורותיה החז"לים של ההומופוביה, והאם מדובר בפחד מהשונה או בעניין פוליטי? מסע בזמן וחקר משווה בין דברי חכמים למקורות התבונה במאה ה-21. שיחה עם בינה מלאכותית - שלום צ'אט ג'י פי טי, תוכלי לספר לי בבקשה מהי הומופוביה? - כן, ברור שאני יכולה לספר, הנה ההגדרה: הומופוביה מתייחסת לדעות קדומות, לאפליה או לשנאה כלפי אנשים הנתפסים או שהם חלק מקהילת ה-להט"ב+, במיוחד אלה שהם הומואים או הומוסקסואלים. הומופוביה יכולה להתבטא בצורות שונות, כמו שימוש במילות גנאי, הדרה, הטרדה, אלימות פיזית, או אפילו שלילת זכויות אדם בסיסיות. - תוכלי לספר לי למה הומופוביה קיימת? - כן, להלן הסיבות:
  1. דת ותרבות
  2. פחד מהשונה
  3. חוסר היכרות
  4. סטיגמות
- התשובה הראשונה שנתת לי היא "דת ותרבות". תוכלי להסביר לי למה דתות נוטות להיות הומופוביות? - לא כל הדתות נוטות להיות הומופוביות, אבל אלו שכן עושות זאת בגלל אמונות שקשורות לתפקידי מגדר, למגדר ולמיניות.   שיחת חכמים ונביא כמו שצ'אט ג'י פי טי אמרה, יש קשר מובהק בין דתות לבין הומופוביה. ספציפית, יש קשר מובהק בין היהדות לבין הומופוביה. לפני כשנה פרסמתי ב"התקופה" את המסה "כה אהבו חכמינו", שעסקה בדרך שבה היהדות המסורתית פירשה את סיפור רבי יוחנן וריש לקיש בנהר הירדן. משפט הפתיחה הפלרטטני של ריש לקיש: "יופיך לנשים", שאותו ניתן להבין בקלות כ"אתה יפה כמו בחורה" פורש לאורך ההיסטוריה היהודית כ"חשבתי שאתה אישה", כי לא ייתכן שדמות נכבדה כל כך, הנמנית על חבורת הרבנים המכונה "חז"ל", תהיה אדם שנמשך לגבר. אבל הסיפור קורע הלב של שני החכמים הוא סיפור אהבה רומנטי, ועוד כזה שנגמר בטרגדיה, אולי כדי להזהיר את מי ששוקל להתאהב בגבר. התלמוד הירושלמי במסכת ברכות (פרק ט' הלכה ב') מתייחס לנושא כשהוא דן בגבר המקיים יחסי מין עם בן מינו, וכולל זאת בפעילויות שליליות אחרות: מחלוקת, הליכה לקרקס, אי הפרשת תרומות ומעשרות. אליהו ז"ל שאל לר' נהוריי מפני מה באין זועות לעולם אמר ליה בעון תרומה ומעשרות. כתוב אחד אומר (דברים, יא) תמיד עיני ה' אלהיך בה וכתוב אחד (תהלים, קד) המביט לארץ ותרעד יגע בהרים ויעשנו. הא כיצד יתקיימו שני כתובין הללו? בשעה שישראל עושין רצונו של מקום ומוציאין מעשרותיהן כתיקונן תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה ואינה ניזוקת כלום. בשעה שאין ישראל עושין רצונו של מקום ואינן מוציאין מעשרותיהן כתיקונן, המביט לארץ ותרעד. אמר ליה... אבל כך עיקרו של דבר אלא בשעה שהקב"ה מביט בבתי תיטריות ובבתי קרקסיות יושבות בטח ושאנן ושלוה ובית מקדשו חרב הוא אפילון לעולמו להחריבו. הה"ד (ירמיהו, כה) שאוג ישאג על נוהו. בשביל נויהו. אמר ר' אחא בעון משכב זכר. אמר הקב"ה אתה זיעזעתה איברך על דבר שאינו שלך. חייך שאני מזעזע עולמי על אותו האיש. ורבנן אמרו מפני המחלוקת.   הגמרא מתארת שיחה בין אליהו הנביא לר' נהוראי (נהוריי, בכתיב ארץ ישראלי). אליהו הנביא שואל את רבי נהוראי: מדוע קורים דברים רעים? רבי נהוראי משיב: בגלל שאנשים לא מפרישים תרומות ומעשרות. אליהו הנביא מתקן ומסביר שזה קורה בגלל שהולכים לקרקס ולתיאטרון. רב אחא מתערב בשיחה ואומר, לא, לא. זה קורה בגלל משכב זכר. החכמים השאירו הערת עריכה, על פיה כל השלושה טעו וכי אסונות מתרחשים בגלל מחלוקת. בהתחשב בעובדה שהערה זו היא עצמה תגובה על מחלוקת בין המשוחחים – אפשר לראות בה הערה עוקצנית.   הומופוביה ופשרה הרשו לי לנתח את הקטע שהובא לעיל. קודם כל, הטקסט התלמודי מתחיל בהיפוך תפקידים. במקום שאליהו הנביא, גורם הסמכות השמימי, יאיר את עיני החכמים, אנחנו מוצאים את החכמים מסבירים לאליהו הנביא ועונים על שאלותיו. סיטואציה הפוכה מהמקובל בתרבות היהודית; והלוא אליהו הנביא הוא שאמור לענות על שאלות (תשבי יתרץ קושיות). מלבד היפוך התפקידים בעצם העובדה שהחכמים מסבירים לאליהו, דעתו של אליהו מובאת "באותה נשימה" עם דעת חכמים, משל היה אחד מהם. ההיררכיה מופרת. דעתו של הנביא השמימי, שנמצא בעולמות העליונים, אינה נחשבת יותר מדעתם של החכמים האחרים. חשוב גם להזכיר את נושא השיחה, השלושה מדברים על מצב של כאוס, על אסונות, ומנסים לברר מה גרם להם. הבה ניזכר ברקע לשיחה זו. רבי נהוראי הוא אמורא מהמאה השנייה לספירה. הוא חי אחרי החורבן המזעזע שהמיט מרד בר כוכבא. באותה תקופה הגלות הייתה דבר ממשי. מאות אלפי מורדים ואזרחים יהודים נהרגו, מקומות יישוב מרכזיים של יהודים נחרבו, הסנהדרין הוגלתה לאושא בגליל. בתקופה זו התרחשו שני תהליכים:
  1. החכמים ניסו להחזיר לעצמם שליטה, וזאת באמצעות הגברת סמכותם אפילו כלפי שמיא (דבר דומה קורה גם בתלמוד הבבלי).
  2. החכמים ניסו ליצור הבחנה בין התרבות ההלניסטית לבין התרבות היהודית, תוך יצירת בידול שמהותו "אנחנו והם": "אנחנו" לא הולכים לקרקס ולתיאטרון, כי "הם" הולכים למקומות האלו; "אנחנו" ממשיכים להפריש תרומות ומעשרות אפילו שאין לנו מקדש או משכן; והכי חשוב – "אנחנו" שונים מ"הם" בכך שאנו יוצאים נגד משכב זכר.
חשוב לי להדגיש, בתקופה ההלניסטית היה מקובל לקיים יחסי מין עם בני המעמדות הנמוכים, ובכללים נערים, משרתים ונשים. מי שקיים יחסי מין עם גבר לא נחשב לאדם בעל מיניות שונה. לפי הניסוח במסכת ברכות הבעיה לא הייתה עצם היחסים, אלא תפיסתם כלקיחת דבר שאינו שייך לך. יחסי מין בין גברים פורשו כמעשה שהוא לשם ההנאה בלבד ולא למטרות נישואין. בהקשר זה ראוי לציין שבמסכת ברכות לא הוזכר האיסור המקראי על משכב זכר (ויקרא יח, כב), דבר המחזק את ההשערה שאותו איסור מהתורה נוגע למעשה הפולחני ולא אוסר על כך באופן גורף. הכללת משכב זכר עם התרופפות בשמירה על תרומות ומעשרות והליכה לתיאטראות ולקרקס מדגישה את האלמנט התרבותי של האיסור ואת החרדה מפני שינויים תרבותיים, ובהן חרדה מפרקטיקות מיניות "שונות". משכב זכר נתפס כדבר שלילי בגלל שצוין יחד עם שלל בעיות חברתיות, שהתעוררו לאחר החורבן ועם התפשטות התרבות הזרה בארץ. מכאן עולה השאלה, האם הקטע התלמודי שהבאנו הוא טקסט הומופובי? לדעתי, התשובה היא כן. אני חושב שהטקסט הזה נגוע בהומופוביות בגלל הרידוד של מערכת היחסים לכדי אקט מיני, והרידוד של אקט מיני לכדי תנועה. להגיד שגבר שנמצא באינטימיות עם גבר אחר הוא "מנענע איבר" זה דה-הומניזציה לרגשות האנושיים שמתלווים למיניות. הטקסט מביע רצון להציג את המיניות החד-מינית כפרקטיקה משפילה, טכנית, סיפוק מיידי וחסר התחשבות בהשלכות.   לשנות את השיח העכשווי אחרי שלומדים את הקטע הזה אפשר להבין יותר שיח דתי הומופובי. להבין, אבל לא להצדיק. ההבנה מאפשרת לנו גם לדעת איך לעקור את ההומופוביה. במקום דה- הומניזציה, יש להעלות על נס את האנושיות. תחת רידוד הרגשות הרומנטיים, אפשר לדבר על אהבה בין בוגרים. אהבה בין אנשים אינה אקט של סיפוק יצרים, אינה פעולה משפילה. הגיע הזמן לגשת לטקסטים מנקודת מבט חדשה, לראות את הפן האנושי של מערכות היחסים החד-מיניות במקורותינו: להתפעם מהרגשות העזים שיונתן חש כלפי דוד, להצטער נוכח כאבו של רבי יוחנן, שצווח וביקש להחזיר לו את אהובו, ריש לקיש. ובעודנו עושים זאת נזכור את הלבבות הפועמים של לסביות, הומואים, ביסקסואלים, טרנסימיות וכל שאר הקשת הקווירית.

ביום שאהיה ראשת הממשלה


ביום שאהיה ראשת הממשלה אבקש מכל אזרח ואזרחית בישראל: שמרו עליכם מפניי. אנא דאגו להזכיר לי מהי הסיבה ואילו מניעים גרמו לי להחליט להיות חלק מההיסטוריה. בלעדיכם – סיכוי גדול שאשכח. בבקשה הזכירו לי אם יראה ששכחתי והכוח סנוור את עיניי; שימו לי מקלות בגלגלים כשאצטרך תזכורת לכך שאיני כל יכולה; דאגו להזכיר לי שאני על תנאי ושאתם – כן, כן, אתם, אזרחי ישראל, לא שוכחים לבדוק בציציותיי, לבדוק שאני פועלת ביושר, בנאמנות ובכפוף ליסודות שעל בסיסם הוקמה מדינת ישראל, כפי שהבטחתי לעשות. הקפידו להזכיר לעצמכם ולי שאני בסיכון גבוה לפעול ממניעי אגו ולהשתמש בכוחי לרעה, גם אם אישיותי טובה בבסיסה ומניעי היו טהורים. בדקו כל עת האם אני ראויה להמשיך בתפקידי.   סיבה ותוצאה – חוקיות בהתנהגות האדם כוח ההרגל מייצר לנו אשליה, שמה שהיה ימשיך להיות. אחד המקומות שבהם אנחנו "נופלים" הוא כשאנחנו מאמינים וסומכים יותר מדי על בני אדם בכלל ועל מנהיגים ובעלי כוח בפרט, ושוכחים כי כגודל כוחו של האדם כך גודל יכולתו להזיק. ידוע שמעמד גבוה וכוח לאורך זמן מחזקים מאפייני אישיות ספציפיים. הנחת היסוד החשובה ביותר של מדע הפסיכולוגיה היא שישנה חוקיות בהתנהגות האדם ואין בה שום דבר מקרי. לא צריך להיות גאון גדול בשביל לדעת שילד שגדל להורים מפנקים יתר על המידה, עלול לגדול להיות שתלטן ועריץ, או לחילופין ילד שסובל מהזנחה יכול להתפתח לאדם שמתנצל על עצם קיומו. נסו להיזכר, אם בילדותכם הייתה ״מלכת כיתה״? אילו מאפייני אישיות היו לה? האם היא ידעה להפסיד במשחק? מי היו "המקורבים" אליה, אלו שהיא הרוויחה מהם, אלו שהחמיאו לה ואמרו לה כמה שהיא מדהימה...? איני מתכוונת לבקר ילדים, הלוא ילדים גדלים ומשתנים (או שלא), אבל ילדים הם אנשים קטנים ותהליכים שקורים אצלם קורים גם אצלנו, המבוגרים, רק בתוספת של קצת יותר תחכום ומסיכות. כשבאתי לכתוב את דעתי על הרפורמה המשפטית, אלוהים עדי שהדבר הראשון שעשיתי היה להקשיב. להקשיב באמת. הקשבתי ליריב לוין, שר המשפטים. הקשבתי לטענות בעד ונגד הרפורמה. שמעתי את כאבה של יד ימין. הבנתי. הזדהיתי עם תחושת האפליה בבחירת השופטים המכהנים. מערכת משפט שיש לה חלק רחב ודומיננטי בחוקת המדינה ובקבלת החלטות היא פריווילגיית במובנים רבים. הבנתי את כאבם של אנשי הפריפריה, את התסכול שמלווה כבר שנים רבות את אנשי הימין ושאין להתכחש לו. ומנגד, שמעתי את הפחד של יד שמאל. את הפחד מהניסיון לשינוי מעמדה של בית המשפט, את הפחד לאבד סמכות מאזנת. איני רואה את עצמי כשייכת באופן מובהק לצד שמאל או ימין, אני גם לא יודעת אם בני ברק, העיר שבה גדלתי, נחשבת לפריפריה, אבל מה שבטוח הוא שבבית הספר שלי – אזרחות לא למדתי מעולם. לא למדתי מהי דמוקרטיה, מהי חוקה, מהם מושגי היסוד בדמוקרטיה, כמו למשל הפרדת רשויות. באיחור למדתי כי במגילת העצמאות, שהוקראה ביום ההכרזה על הקמת המדינה, נקבע אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. נבחרי הציבור הבינו את חשיבותה של היהדות בחיי המדינה, ולא פחות מכך את ערך הדמוקרטיה. לאורך ההיסטוריה לא תמיד היה ברור שזכויות אדם וחופש בחירה הם עניין בסיסי ושלאף אדם אין רשות לכפות את דעתו או לשלוט באדם אחר. עקרון "הפרדת רשויות" נועד למנוע מצב שלאדם יחיד או לרשות אחת יש כוח רב מדי, דבר שעלול להמיט חורבן. בשתי מילים "חלוקת הכוח", כדי שלעולם לא ייוצר מצב שבו יהיה בידי מערכת אחת כוח רב מדי, וכך הסיכון להפרת זכויות אדם יקטן בהרבה. יש שיגידו שהיעדר המידע הוא הגורם לכך שמעולם לא חשבתי שלי כאדם פרטי יש יכולת ואף אחריות לחשוב, פשוט לחשוב באופן עצמאי כאינדיבידואל, ולבחור במנהיגות מסוימת, בדרך ובגישה שאני מאמינה בה. לכן, דווקא היום בא לי לומר בקול גדול לך, ולך ולכן, ולכם: חִשבו, הפעילו את המוח. תנו לעצמכם זמן להתנקות – להתנקות ממחלוקת, להתנקות מזרם או שייכות, להתנקות מאמונות שמנהלות אותנו ולחשוב. שחררו מהשיח את צד ימין וצד שמאל. שחררו את הצד הפוליטי. עשו ריסטרט והפעילו את המנגנון הביקורתי – כי תוספת כוח היא לא עניין של צד פוליטי היא שאלה אנושית: מה עלול לקרות כשנותנים למישהו כוח מופרז?   השתמשו באינטואיציה הבריאה שלכם ושאלו את עצמכם: האם נכון לתקן אפליה במחיר של נתינת כוח רב יותר לממשלה? האם זה שווה את הסיכון? האם סביר שמקדמי הרפורמה הם אלו שהולכים להרוויח ממנה באופן אישי? האם הם יכולים להפעיל שיקול דעת אובייקטיבי ולחשוב על טובת הציבור כולו? האם נכון לבטל את ה"מניפולציה" (השיטה) שמשמרת את הדמוקרטיה הישראלית ואת ערך הפרדת הרשויות? ככלל, מה מבטיח לנו שאנשי השלטון לא ישתמשו בכוחם לרעה? כשאהיה אני ראשת ממשלה, עִמדו על המשמר ושמרו על כוחי מוגבל. למענכם, למעננו.   #הרפורמה_המשפטית

מתגברים על נשים


כולנו שמענו על הרפורמה המשפטית. כולנו נחשפנו לחסימות בכל שבוע של צומת עזריאלי בתל אביב, לעיתים אף יותר מפעם בשבוע, כחלק מההפגנות נגד הרפורמה הזו. רובנו, כנראה, יצאנו באמצע יום עבודה כשהודיעו על השביתה שהייתה חלק משמעותי במחאה. הרפורמה כוללת סעיף בעל משמעות אדירה על עתיד המדינה כולה, ועתיד הנשים בפרט. לסעיף הזה קוראים "פסקת ההתגברות". משמעותו של סעיף זה היא שהכנסת יכולה להציע חוק, ובמקרה שבג"ץ פוסל את החוק משום שאינו עומד בסטנדרטיים החוקתיים, לכנסת ניתנת רשות לחוקק אותו בכל מקרה ותוקפו יהיה למשך הקדנציה הנוכחית או 4 שנים – התקופה המאוחרת יותר מבין השניים. כמי שגדלה בחברה החרדית והתחנכה במוסדות חרדיים, אני יודעת מה יחס הדת לאישה. "אישה כשרה עושה רצון בעלה", הוא רק אחד מהמשפטים שעליהם גדלנו. תפיסה שעל פיה האישה נתונה לרצונו של בעלה. עליה להיות אישה טובה. כשרה. "כל כבודה בת מלך פנימה" מודיע כי מקומה של האישה הוא בבית, לגדל את הילדים. עליה לצאת לפרנס ולחזור לביתה מייד. לא מתאים שתצא לטייל. לא צנוע. כך גדלנו, הבנות, הנשים. הצניעות הייתה המצווה ששלטה בכל תחומי החיים. אסור שיראו את המרפק. אסור שיראו את הברך. אסור שיראו את עצמות הבריח. הדבר היחיד שמותר – ואף חובה: שהחצאית והשרוולים יהיו ארוכים. האישה מוסתרת. נעלמת. אבל הבעיה לא מתחילה ומסתיימת בתוך המגזר החרדי, אלא משפיעה על כולנו במצב שהחרדים והדתיים הקיצוניים הם חלק נכבד מהממשלה. מתחילת שנת 2023 נרצחו 11 נשים, ו-2 נשים ניצלו מניסיון רצח. זהו מצב עצוב מאוד ובלתי נתפס, שבעידן שלנו ובמדינה כמו שלנו נשים ממשיכות להירצח. לא שהחרדים אשמים ברצח נשים, אבל במטרה לתקן ולו במעט את המצב הוצע לאחרונה חוק האיזוק האלקטרוני, אך הוא הופל על חודו של קול. חוק שהיה יכול להציל נשים מרצח, לא זכה לתמיכה רחבה. המפילים: חברי כנסת מהקואליציה, שכידוע מורכבת מחרדים, דתיים ותומכיהם. השותפים הטבעיים. חשיבות חייה של האישה נמוגה באחת. במדינה שבה פסקת ההתגברות אכן תיושם ויחוקקו חוקים בהשראת הדת, מבלי שתהיה לבג"ץ אפשרות להתערב, מעמדה של האישה יצנח עוד. זו אינה נבואה בלתי מבוססת, שר האוצר בצלאל סמוטריץ' אמר, "יש מיעוט נשים שמתאים לתפקידים גבריים אבל זה לא הכלל". שמעתם? אישה לא מתאימה לעסוק בתפקידים הנחשבים גבריים. אישה לא יכולה להיות טייסת/לוחמת (הוסיפו כל מה שעולה בראשכם). אמירה מקוממת נוספת של השר סמוטריץ' היא בעניין סוגיית ההפלות: "אני מאוד, אבל מאוד נגד הפלות. מבחינתי שאף אישה לא תעשה הפלה, גם לא אם היא בת 17 ולא נשואה". ומה תעשה אישה שנכנסה להריון בכפייה? או נערה בהריון לא צפוי? ובכלל, לאישה הזכות על גופה. זוהי חירות, דמוקרטיה. אפשר ורצוי לחשוש בכל מה שנוגע לעמדתה של הממשלה הנוכחית ביחס למעמדן וזכויותיהן של נשים, בכל הקשור לחירותן. לאישה החיה בישראל מודל 2023 ומעוניינת לחיות את חייה בצורה חופשיה, מכבדת, שווה – בהחלט יש סיבה לדאגה.

רפורמה משפטית – חובה להתנגד!


מצביעי ממשלת הימין "מלא מלא" שקמה פה בחודשים האחרונים, קצת מופתעים. קיבלנו ממשלה שנותנת מענה מגומגם לטרור ולפשיעה, מדרדרת את כלכלת ישראל לשפל היסטורי וגורמת להרחבת הקרע בעם – עד שנראה שאינו ניתן לאיחוי עוד. אבל רגע, למה להספיד? יש לנו רפורמה משפטית! כיוצא החברה החרדית, אין דבר שמקומם אותי יותר מלשמוע חלק מאחינו היוצאים, גם אם הוא מזערי ביותר, תומכים ב"רפורמה" ההרסנית הזאת. דווקא אנחנו, שחיינו תחת הנהגה חרדית-שמרנית, עלינו לשים לב יותר מכולם לפוטנציאל הנזק האדיר הגלום ברפורמה זו.      ראשית, עלינו להודות באופן המפוכח ביותר, רוב דמוגרפי חרדי-דתי-ימני הולך ומתהווה בישראל. רוב המבטיח את שליטת ציבורים אלו בכנסת למשך שנים רבות. אילו יתאפשר לכנסת להעביר חוקים שאינם ניתנים לפסילה על ידי בג"ץ, כפי ששואפת ליישם רפורמה זו כבר בשלביה הראשונים, קיים סיכון גדול שיועברו חוקים הפוגעים באורח חייו של הציבור הכללי. כבר עתה, חודשים ספורים לאחר הקמת הממשלה, אנו עדים לניסיונות להעביר מסה של חוקים העוסקים בענייני דת ומדינה, המיטיבים עם הציבור הדתי-חרדי ומצרים את צעדיו של הציבור האחר. נבחן לדוגמה חלק מהחוקים שהוצעו בחודשים האחרונים בנושאי דת ומדינה ונגלה כמה הם פוגעים בציבור שאינו מקפיד על שמירת תורה ומצוות: חוק הכותל; חוק החמץ; חוק הגיוס; הצעה לחסימת כבישי איילון בימי השבוע כדי להימנע מעבודות בשבת; מתן מימון מלא למוסדות חינוך שלא מלמדים ליבה, וכמובן אותה הצעת חוק השולחת למאסר (!) אדם שיסייע לקטין לעזוב את החברה החרדית ולהשתלב בחברה הכללית (מובן שההגדרה של סיוע היא מאוד רחבה...) דינם של חוקים אלו ושכמותם – הפוגעים בזכות לשוויון, בכבוד האדם וחירותו – להיפסל על ידי בג"ץ. אך לא בעולם שלאחר העברת הרפורמה המשפטית. בעולם שאחרי הרפורמה בג"ץ יהפוך כלי משחק בידיהם של הפוליטיקאים, גוף שסמכותו ניטלה ממנו והוא רוקן מתוכנו לחלוטין כמעט. ישראל תהפוך דמוקרטית למראית עין, דיקטטורה על מלא מלא. שליטת הכנסת בבית המשפט העליון תשנה את כל מה שאנחנו מכירים. גם אם לא מחר בבוקר, גם אם לא בעוד שנה, את ההשלכות יישאו כולם. ובפרט אנחנו.

הכותבים שלנו

איזי פוליאס

כותב טורי דעה

רסל דיקשטיין

כותבת במגזין

שניאור שפרינצין

כותב אורח

אליאור מור יוסף

כותב אורח

שפרה יעקובוביץ

כותב אורח

אלישבע גרנות

כותב במגזין

מריה אסטריכר

כותב במגזין

ברוריה לבנון-אברהם

כותב אורח

שי פיאטיגורסקי

כותב אורח

הניוזלטר שלנו

קבלו את כל הכתבות הכי מענינות והכי חדשניות ישירות למייל

קצת על התקופה...

מגזין "התקופה" מביאה אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.

דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.

רוצה לכתוב למגזין התקופה?

דילוג לתוכן