התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

התקופה

יוצאים בפרדס


"לספר על המשפחה שממנה אנחנו באים, לספר את המשפחה שאותה היינו רוצים ליצור ואת זאת שבסופו של דבר יצרנו, זה בעצם לדבר על הסינתזה המהותית ביותר של החיים" (דומניקו סטרנונה). זהו סיפורה של משפחת "יוצאים בפרדס" – קבוצה של יוצאות ויוצאים באזור פרדס חנה־כרכור שיצרו לעצמם קהילה עוטפת ותומכת, ויחד הם פועלים למען התפתחות אישית והשתלבות בחברה הישראלית. הקהילה מונה עשרות יוצאות ויוצאים, בשנות העשרים והשלושים, חלקם עם ילדים שאף הם יצאו מהחברה החרדית וגדלים בתוך המשפחה המורחבת. ארוחות שישי גדולות, ערבות הדדית ומסעות משותפים של התפתחות אישית והשתלבות חברתית – אלו מאפייניה של המשפחה הזאת.   יוצאים למען יוצאים מי שהרים את הכפפה וזרע את ניצני המשפחה הוא נחי מל (32) אב לשלושה, שיצא מהחברה החרדית כשהיה בן 26. נחי כיהן בשלל תפקידי מפתח בקהילה החרדית, בין היתר הספיק להיות חבר מועצה ביישוב יבנאל, חרף גילו הצעיר. למרות קורות החיים המרשימים, נחי חווה על בשרו כמה רב הקושי להשתלב בחברה הכללית. "בתהליך היציאה הקרקע נשמטה לי מתחת הרגליים, נחַתִּי בחברה הישראלית בלי שאף אחד עשה לי סיור היכרות ובלי כלים להשתלבות. יצאתי חופשי לעולם גדול, אבל התקשיתי למצוא משמעות. זה טלטל אותי נפשית ולא היה לי את מי לשתף. רציתי שמישהו יגיד לי: 'איזה אלוף אתה שיצאת לדרך עצמאית, אתה טוב כמו שאתה, אתה מדהים ותצליח בחיים'. רציתי לשמוע שמישהו מכיר בקושי המטורף שעברתי ובאומץ שנדרש לי כדי להיות איפה שאני. לא שמעתי מהמשפחה שלי את המילים האלה, ויש יוצאים רבים שלא שומעים את זה מהמשפחות שלהם, בטח לא בשנים הראשונות של היציאה". בתחילת דרכו נעזר נחי בעמותת "הלל יוצאים בשאלה", שם סופקו לו מעטפת חברתית וטיפול רגשי. "ממש הרגשתי את ההבדלים בין הזמנים שבהם היו שם בשבילי לזמנים שבהם הייתי שם לבד, ואמרתי לעצמי שביום מן הימים אני רוצה להיות שם עבור אנשים כמוני". נחי ומשפחתו עברו להתגורר בפרדס חנה. עם המעבר החל נחי לחפש ברשת ומפה לאוזן יוצאים שגרים באזור. "התחלנו עם שבעה אנשים, פתחתי קבוצת וואטסאפ, השם 'יוצאים בפרדס' קיבל את המשמעות הראשונה שלו, ומאז המשפחה גדלה וצומחת".   שרי טייכהולץ (31) אם לארבעה שיצאה אף היא מהחברה החרדית רואה שליחות גדולה והזדמנות פז בהתפתחותה של הקהילה. "יצאתי מהחברה החרדית תוך מסע עמוק של ריפוי ואהבה, אחרי שנים שהחזקתי את הכעס בגוף. כשהגעתי למפגש הראשון של הקהילה, פגשתי קסם. היה נראה שאנשים באו לגדול ביחד ולא להיות תקועים עם העבר, ואמרתי לעצמי: 'אני רוצה להיות חלק מהדבר הגדול הזה'".   כיום, נחי ושרי מנהלים את הקהילה במשותף ומתוך תחושה חזקה של שליחות. את התמיכה הכלכלית ואת הליווי בשטח הם מקבלים מארגון "יוצאים לשינוי" – ששואף לסייע לכל יוצא ויוצאת מהחברה החרדית להשתלב בחברה הכללית בדרך הטובה ביותר עבורו. באיזה אופן הקהילה פועלת? כדי לשמש עורף משפחתי מצמיח, הקהילה פועלת על פי שלושה יסודות: שייכות, השתלבות ופיתוח אישי.   להשתייך "יש DNA שמחבר בינינו ומייחד אותנו", אומר נחי בהתלהבות. "יש לנו שפה משותפת, זיכרונות משותפים ומסע יציאה שונה אבל דומה. אנחנו מארגנים מפגשים קהילתיים, ארוחות שישי וחג, ערבי שירה שבהם אנחנו שרים שירים חסידיים, שירים ישראליים וגם שירה מקודשת". שרי מספרת על קבוצת הוואטסאפ הפעילה והמגוונת שבה הכול קורה. "קבוצת הוואטסאפ נועדה לתת מענה לכל צורך שעולה בשטח. יש שם בקשות והצעות לאירוח בשבתות וחגים, שיתופים של תחושות וחוויות מיוחדות, לינקים לתכנים מעוררי השראה, דיונים אינטלקטואלים, הצעות ובקשות לטרמפים, סיוע במעברי דירה, ייעוץ הדדי, התארגנות משותפת לביקורים בבתי חולים ועוד. הקבוצה משמשת כמובן גם להזמנות להשתתף באירועים קהילתיים ומשפחתיים שאנחנו מארגנים". האירועים בקהילה מאורגנים בשיתופיות, כל אחד ואחת מהמשתתפים מקבל על עצמו לארגן משהו; זה מבשל וזו מסדרת, זה אחראי על הלוגיסטיקה וזו על האווירה. לכל אחד ואחת ניתנת הזדמנות להביא את עצמו לטובת שאר חברי הקהילה, וכך הם מקיימים (למהדרין, אם תרצו) את רעיון "יוצאים למען יוצאים". [caption id="attachment_16816" align="alignnone" width="225"] שעת יצירה לכל המשפחה[/caption]   את המשפט הבא לא הייתי בטוח אם אני שומע בטלפון ממנהלת קהילה או ממנהיגת שבט בעלת משפחה מפוארת: "אין אצלנו דבר כזה שאין מקום לכולם. אם אנחנו מארגנים ארוחת שישי, אנחנו דואגים שיהיה מקום לכולם ולא רק לנרשמים הזריזים. אם אימא מכינה ארוחה, היא מכינה ארוחה לכולם, וככה זה גם אצלנו".   להשתלב נחי ושרי מדגישים כי לצד תחושת השייכות הקהילתית, תשומת לב רבה מוקדשת להשתלבות בחברה הכללית ובתרבות הישראלית. פעילויות שמתמקדות בתוך הקהילה בלבד עלולות להגדיל את הפערים בין היוצאים לחברה הכללית ולעכב את תהליך ההשתלבות. כדי להימנע מכך פועלת הקהילה ליצור חיבורים בין היוצאים לפעילויות בקהילה הכללית והגדולה באזור פרדס חנה. "יש לנו שיתופי פעולה עם מנחות ומנחים של סדנאות, מפיקי מסיבות ופסטיבלים", אומרת שרי. "אנחנו משיגים חללים לקיום פעילויות חברתיות, הפעלות למסיבות ימי הולדת. באירועים רבים שמתקיימים באזור אנחנו זוכים להנחות גדלות שמאפשרות לנו לקדם את החזון – חשיפה לתרבות ושילוב בחברה הישראלית. אנחנו מסבירים להם על הקהילה שלנו ועל המאמצים שאנחנו עושים כדי להשתלב. טוּב הלב של האנשים פשוט מרגש אותנו ונותן לנו תוספת כוח אדירה להמשיך הלאה. לא מעט אנשים אומרים לנו, 'אף פעם לא פגשתי יוצא החברה החרדית אחד על אחד עד שהכרתי אתכם'. יש כאן בשורה ענקית לתנועת היציאה כולה".   להתפתח ולצמוח נוסף על הפעילויות החברתיות בתוך הקהילה ומחוצה לה, מתמקדים אנשיה גם בפיתוח מקצועי ואישי. יוצאי החברה החרדית מתמודדים עם פערי ידע גדולים הנובעים מהיעדר השכלה רלוונטית, דבר המקשה עליהם להשתלב באקדמיה ובשוק התעסוקה. "יוצאים בפרדס" מייעצת לחברות וחברי הקהילה בנושא ומעודדת אותם ליהנות משלל השירותים שמספקים ארגונים המסייעים ליוצאים וארגונים חברתיים אחרים. בתוך כך, ב"יוצאים בפרדס" ערים לצורך בליווי רגשי ופועלים להקמת מערך מקצועי. "יש הרבה דברים שדורשים עיבוד", אומרת שרי, העוסקת בעצמה בליווי בתהליכי התפתחות וצמיחה. "אני מאמינה שליווי רגשי יכול לחסוך שנים של סבל". [caption id="attachment_16818" align="alignnone" width="300"] מפגש "חיבור אל הלב" בהנחיית שרי טייכהולץ[/caption]   "ברגע שאנחנו מקשרים ביניהם והם יוצאים לדרך, מסתיימת המעורבות שלנו. מדי פעם אני מוודאה עם המטופלים שהם מרגישים שהתהליך נכון עבורם. אני קצת כמו אימא שחשוב לה לוודא עם הילדה שהטיפול הפסיכולוגי מתאים לה, אבל לא מתערבת בטיפול עצמו".   בנינו ערבים בעדנו לא מעט מחברי קהילת "יוצאים בפרדס" הם הורים לילדים במגוון גילים. הצאצאים, בדומה להוריהם, נאלצים להתמודד עם שלל אתגרים שהם אינהרנטיים לתהליך היציאה, אך גם עם אתגרים ייחודים להם. למשל, הילדים נאלצים להשלים פערי לימוד שההורים לא תמיד יכולים לעזור להם לצמצם, מאחר שהם מעולם לא חילצו נעלמים ממשוואות ולא זכו לפגוש משולש שווה שוקיים. האתגרים הרגשיים הנובעים מהמעבר בין העולמות ומהמורכבות בין המשפחות, גם הם אינם פוסחים על הדור הצעיר. לא פעם מדובר בילדים שאחד מההורים נשאר חרדי. וכך, בגיל צעיר למדי, הם מתוודעים לזכותם לבחור ושואלים את עצמם: "מי אני בעולם ולאן אני שייך?" במשפחה כמו במשפחה, תומכים, מכילים ועוזרים במה שאפשר. גם כאן מתנדבות ומתנדבים באזור נרתמים ומסייעים לדור הצעיר עם המשולשים, המספרים ומילות הקישור בשפה האנגלית, וכן האתגרים הרגשיים מדוברים ומטופלים. [caption id="attachment_16820" align="alignnone" width="300"] שיעור פרטי, תה, פירות וקסם אחד גדול. מתנדבת בשיעור עם ילדה מקהילת "יוצאים בפרדס"[/caption]   משפחה כן בוחרים עברה שנה מאז נשתלו ראשוני הזרעים בערוגת המשפחה. בינתיים, "יוצאים בפרדס" הפכה לבשורה מרגשת ומיוחדת עבור היוצאים באזור. "יוצאים בפרדס זו קהילה עם אחוות אמיצים", מתאר זאת נעם לנצר, חבר בקהילה. דוד ארנפלד, חבר קהילה אחר, קורא למשפחה הזאת "בית שני אחרי הגלות", ומנחם רוזנברג מתאר בדמעות של התרגשות את המשפחה הזאת כ"קרש הצלה בים סוער". עם ציטוטים כאלה, שעוברים מפה לאוזן, אין להתפלא כי לאחרונה מצטרפות לקהילה עוד ועוד משפחות של יוצאים, הבוחרות להעתיק את מקום מגוריהן לחריש – העיר הסמוכה לפרדס חנה. מאיה אורה־עבאדי מנהלת תחום קהילה ב"יוצאים לשינוי" עד לפני כחודש, רואה בליווי קהילת "יוצאים בפרדס" התגשמות של חזון הארגון. "מבחינתי, זה חלק בלתי נפרד מהמטרות שלנו. אנחנו שואפים להיות בית שנותן מקום ליוזמות של יוצאים, לאפשר להם לחקור את הדרך שלהם, לסייע במה שצריך וללוות אותם, הן בהיבט הארגוני והן בהיבט הכלכלי. אנחנו מאמינים מאוד בעשייה של 'יוצאים בפרדס'. מפעים אותנו לראות את הקהילה שהתגבשה שם, ואנחנו שמחים להיות חלק מהתנופה הזאת. אנחנו בארגון דוגלים במחקר ובהתאמת מענים על בסיס נתונים, והקהילה הזו שקמה מהשטח היא ההוכחה הכי גדולה שצריך את הדבר הזה. קהילות כאלה הן בשורה גדולה לתנועת היציאה כולה".   יוצאות ויוצאים, מתנדבות ומתנדבים המעוניינים לחבור לקהילת "יוצאים בפרדס", צרו קשר עם נחי ושרי כאן לקהילה.   "לספר על המשפחה שממנה הם באו, לספר את המשפחה שאותה היו רוצים ליצור ואת זאת שבסופו של דבר הם יצרו, זה בעצם לדבר על הסינתזה המהותית ביותר של תנועת היציאה מהחברה החרדית" (איזי פוליאס).

הנה באה הרכבת


אני כותבת בעיצומם של ימים נוראים, יום לפני ההצבעה הגורלית בכנסת. המצעד נורא ההוד צעד כל הדרך לירושלים. המפגינים נטעו את אוהליהם בעיר שאי־אז חוברה לה יחדיו, שעת שחר עתה ועוד מעט תזרח השמש על יום חדש בשבוע חדש, ועוד מעט יינתן האות. האות למה? איני יודעת, אך האימה המחלחלת בי מזכירה לי אימה אחרת, המתעצמת בי בחודש אלול ואין היא נוטשת אותי אלא אחרי יום הכיפורים. כבר עכשיו, ימים ספורים לפני תשעה באב, אני חשה בה, הנה היא עומדת אחר כותלי, משגיחה מן החלונות, מציצה מן החרכים. אני מנסה לבדוק את הקשר, אם ישנו, בין הימים הנוראים העוברים עתה על כולנו, לבין "הימים הנוראים", המתרגשים לאורך כל הדורות על כל יהודי שליבו מכיר בהם, ועליי באופן פרטי. גדלתי בשכונת זיכרון מאיר בבני ברק, למרגלות ישיבת פוניבז', שהשתרעה על גבעה רחבה וחלשה על כל סביבותיה. עד חדרי ביתנו פנימה חדרו תקיעות השופר, תרועותיו ושבריו, שעלו מן הישיבה בכל בוקר מבוקרי חודש אלול, וכבר אז, ואני ילדה ונערה, העירו בי מורא סתום, אי־שקט מטריד. "דרשו ה' בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב", הטיפו מורותיי בבית הספר בית יעקב. חיפשתי בתוכי את קרבת האל, אך היא חמקה ממני. "אלול, ראשי תיבות 'אני לדודי ודודי לי'", הן דרשו באוזניי. לא הבנתי את פשר המילה "דודי'" הסמלתו של הדוד, האהוב, לאל בוחן כליות ולב, נראתה לי מוזרה ומלאכותית. בראש השנה לבשתי שמלה לבנה ועליתי להיכל הישיבה. דרך המחיצה דמוית הכוורת הצצתי במאות המתפללים באולם התפילה. הגברים עטויי הטליתות הצחורות נראו לי כמלאכי עליון. "סלח נא לנו, מחל לנו, כפר לנו", שיוועו כולם בקול אחד בוקע שחקים, וליבי נמוג באימה ובתחושת חטא ואפסות. מי אני ומה אני לעומתם, שהציבו את האמונה, את הלימוד, ואת קיום המצוות על חומרותיהן ודקדוקיהן בראש מעייניהם? שאלות רבות היו לי ולא העזתי לשאול, אך לא היה לי ספק בעליונותם, שהרי כל התשובות מצויות היו בידם. אחר כך, בת שמונה־עשרה, נישאתי לבחור ישיבה. הייתי בטוחה שהוא יענה לשאלותיי, יענה לנפשי הלא־רגועה, ירגיע את ספקותיי ופחדיי. זה לא קרה. רק כשנולדה לי יעלי, נרגעו בי הספקות, וידעתי כי לכך נוצרתי, להיות לה לאם. עד היום אני שומעת באוזניי הפנימיות את בחורי הישיבה – ספק אומרים, ספק שרים, לבטח מתחננים – בתפילת המוסף של ראש השנה, "עוד יזכור לנו אהבת איתן אדוננו, ובבן הנעקד ישבית מדיינינו". בסיפור שלי, זאת הייתה בתי שנעקדה טרם מלאה לה שנה. היא נלקחה ממני בעת תקיעות שופר ביום הראשון של יום הדין. מאותו יום איני יכולה לשמוע את קול השופר. באחד הסרטונים שתיעדו בסוף השבוע האחרון את העלייה לרגל לירושלים, נראה מתפלל עטור טלית ותפילין, אחד מני רבים, ולפתע נשמעה תרועת השופר, עזה, גאיונה, מעוררת. עיניי נמלאו דמעות, ובפעם הראשונה זה עשרות שנים שאלתי את עצמי, האם אני מסוגלת להשלים עם קול השופר? היש בכוחי לבקוע החוצה מהסיפור של עצמי ולקבל את המשמעויות הצפונות בקולו לרבים – כסמל עתיק יומין, כאות אזהרה, כקול זעקה, כקריאה לעזרה הבוקעת מעומק חדרי הנפש, וגם כאות לאיסוף שברים ולתרועת שמחה והקלה? היציאה מן העולם החרדי והמעבר לעולם הפתוח אין פירושם שכל השאלות נענות. להפך – חלק גדול מן השאלות ממשיך להתקיים, אך הרשות לשאול הופכת את חיינו לחיים בעלי משמעות, לחיים של בחירה ושל חירות. החקירה הפנימית, החיפוש העצמי, ממשיכים להתלוות לכל החלטה בחיינו ולכל בחירה מודעת. אין זה מרשם פלא נוגד כאב, אבל יש בו כדי לעודד צמיחה, לחולל התבהרות, לאפשר חיים. אחת הבחירות המובהקות של חיי היא דחיית עקרון ה"או־או" שעליו חונכתי: או שאתה לנו או שאתה לצרינו, או "הכול או לא כלום". כמה בוז ולעג, כמים ספוגים בבוץ, היגרנו על מי שלא היו חרדים כמונו, על המזרוחניקים אנשי ה"פרווה", שמקיימים רק מה שנוח להם וקל להם ומתחשק להם. הם נראו לנו גרועים מהחילוניים, שהיו כמו שהיו שלא באשמתם, תינוקות מסכנים שנישבו. אדי הביזוי והביטול לא נותרו במתחם החרדי. ר"מים חרדים, חניכי ישיבות ליטאיות, שלימדו לפרנסתם בישיבות תיכוניות (וספגו גם הם, בסביבתם, גינויים והקנטות), הטביעו את חותמם בתלמידיהם, בני משפחות דתיות־ציוניות. בהתמדה ובסבלנות שינו את תודעתם. חינוכם האינדוקטרינרי ומלא הלהט נשא פרי, אך תוצאותיו אינן פרי הילולים: זוהי החברה החרד"לית כפי שהיא היום; חברה קיצונית, נטולת ספקות, חסרת לבטים, שמתחרה בחברה החרדית על חומרות ועל הנהגות בענייני צניעות ו"משפחה", ומתייחדת ממנה בחיבורה להתנחלויות ולהתמשכות הכיבוש. כשלמדתי ב"בית יעקב מרכז" אסרו עליי מורותיי להתחבר עם ילדות דתיות מבית ספר "משואות", ששכן במרחק חמש דקות הליכה משם. אני, הילדה המרדנית, לא צייתי לאיסור. חברתי הטובה ביותר הייתה י', בת למשפחה דתית מתונה. עד היום אני מתגעגעת למשפחות כמשפחתה, לאורח החיים הנינוח, הנאור, המשלב תורה עם דרך ארץ, ערכים יהודיים אנושיים עם תרבות ומדע אוניברסליים. אני נגד "או־או" ובעד "גם וגם". זו אינה החלטה רגשית בלבד אלא עיקרון קיומי בסיסי בחיי: עזבתי את החברה החרדית, אך לא נטשתי את היהדות. עברתי לבית אחר, אך לקחתי עימי את שכיות החמדה שהן שלי, כמו של כל מי שנולד לעם היהודי – העבר היהודי, הזיכרון ההיסטורי, הגורל המשותף, הסנטימנט היהודי שקשה לי להסביר והוא ספון ברבדים התת־סיפיים של הרגש, ובעיקר – לקחתי איתי את המקורות היהודיים, את הטקסטים החשובים שנצברו במהלך הדורות ואת השפה העברית על כל רבדיה – מהתנ"ך, דרך המשנה והתלמוד ולשון חכמים, והפיוטים, והתפילה והשירה והספרות לדורותיהן. אלה הם אדני התרבות שלי ואין מוצקים וקרובים לליבי מהם.   בימי החג, בהתעטף עליי נפשי, אני יושבת בביתי, עם מחזור התפילה הנהדר "ממך אליך" (שערך יונדב קפלון), ובו שירים וסיפורים ודברי חוכמה וניצוצות בוהקים של מחשבה. זהו זמן של השקט, של חשבון נפש, של כיליון נפש ואימה; ולמרות זהירותי, אני נשברת, ושבה ונשברת, ולבסוף אוספת את שבריי וקמה. ובימים נוראים אלו, עוד טרם התקדש חודש אלול, אני רואה את מנורת האזהרה האדומה ברכבת הדוהרת מולי, מול כולנו. עיניי עצומות ופקוחות לרווחה. הן עצומות כי איני יודעת מה יֵלד יום והן פקוחות כי ברורה לי משמעותה מנבאת האסון.

לבחור או לברוח - חלק שני


עברו חודשיים מאותו בוקר של שבת שחורה נטולת השמחה ומלאת העצב, ואני בצידה האחר של יבשת אירופה. משוטט לי ברחובות פורטוגל האפורים והרטובים, אפורים כמו הלב ורטובים כמו העיניים. אומרים רחוק מהעין רחוק מהלב, אז אומרים. תמיד הרגשתי חיבור עמוק למדינת ישראל, יחד עם ניתוק מאוד עמוק, מין ניגוד עניינים מוזר ובלתי מוסבר. בילדותי לא גדלתי על "התקווה", ולא על מגילת העצמאות. השירים שהכרתי היו בסגנון שונה ובמקצב קצת אחר, והמגילות שלמדתי בבית הספר נכתבו הרבה לפני המחצית של המאה הקודמת, פחות שנתיים. הצבעים שלי לא היו כחול-לבן אלא יותר שחור-לבן, ואת הירוק זית של הצבא אומנם לבשתי במשך שלוש שנים, אבל בשדה הקרב לא לחמתי.   פטריוטיזם, וקווים לדמותו בימים אלה מצופה מכול אזרח במדינה להיות נאמן למולדת. להזיל דמעה או שתיים בהמנון הלאומי ולהתעטף בגאווה בדגל. להתנדב למען המאמץ המלחמתי, ולצפות בדבקות יום וליל בחדשות. להיות חזק בחזית, וגם לא להרפות בעורף. לתת יד בגזרת ההסברה, וגם את כל שאר הדברים בשגרה. לעזור בקטיף לאנשי העוטף, ואת האשטג התורן ברשתות החברתיות לשתף. לא רק ההאשטג משותף אלא גם הגורל, כולנו באותה סירה, גם אם היא מעט רועדת ושבירה. בימים אלה איני אזרח במדינתי ולא נאמן למולדתי, טסתי אלפים רבים של מיילים מהארץ זבת חלב ודבש המובטחת ומלאת הסכסוכים. הרחק מקולות האזעקות ומראות הזוועות, הרחק משטחי הכינוס סביב הרצועה והמחסומים של הגדה. הרחק מהמיצגים המרגשים ברחבת בית אריאלה, מתפילות "אל מלא רחמים" במסעות הלוויה, ומהצעדות הארוכות בגשם לירושלים הבירה. הרחק מתחושות הפחד, חוויות הבושה, ורגשות האשמה. טוב לא באמת, השתיים האחרונות רודפות אותי גם לכאן. אני מרגיש אשמה. אני מאשים את עצמי. אני מרגיש בושה. אני מתבייש בעצמי. במלחמה הזאת איני נושא חרב וגם לא מספר ברזל. איני עושה מילואים, לא בדרום וגם לא בצפון. איני נכנס מתחת האלונקה (ולמזלי) גם לא שוכב מעליה. איני שומר על יישוב וגם לא על קיבוץ. איני מתפלש בבוץ וגם לא נרטב בגשם. איני משתף ברשת תיעודים מהשטח, וגם לא סרטונים מהעיר. איני מתנדב בכיתת כוננות, וגם לא עוזר לחקלאים בגננוּת. איני גיבור וגם לא איש השעה. איני מנצל כל דקה להסברה וגם לא מקדיש כל יום לתפילה. במלחמה הזאת למרות הכול, אני כן בוחר. אני בוחר לחיות. לבחור או לברוח - חלק ראשון

עידן הברזל


אם תלכו לכם פעם ברחובותיה של איזו ארץ מובטחת – שהיא כל כך עתיקה וכל כך חדשה וכל כך עייפה שכבר איננה זוכרת למי הובטחה, מתי והיכן זה נכתב, ומה הפעולות הנדרשות להמשיך להבטיח אותה ולמי – ותוך כדי שאתם נדחסים ברחובותיה למודי הניסיון, כיצד תדעו להבחין שהיא שרויה במלחמת קיום משחר ילדותה? הנה לכם כמה סימנים: אם תשמעו איזה קול רועם – שיכול להיות קשור למזג האוויר ולמשקעים או לאתר בנייה או למטוס – תראו אנשים קופצים ממקומם ונחפזים למצוא מחסה. (ואם כבר מדברים על זה, המושג "עיר מקלט", כרגע, ממשש את מלוא הפוטנציאל הסוריאליסטי שלו. בהנחה שירושלים, שהיא עיר עתירת קונפליקטים ובעלת עבר רדוף וידעה קרבות מרים רוויי דם, שאדמתה סופגת מדי יום תערובת תוצאות של שנאה, קנאות ואהבה קטלנית ללא מצרים, היא-היא מקום מפלט יחסית רגוע.) סימן נוסף: מבטים. צאו וראו, אם תבחינו בדקויות כגון מבע של בהלה, חרדה והלם בעיני אנשים שהמציאות הכתה בהם באבחת יום אחד, מזכירה להם שאינם עם מערבי רגיל ככל העמים שיכול לטוס לטיולים, לחלום חלומות ופשוט לאדות את שורשי זהותו ואת הנגזרות שלה. זה פשוט לא עובד ככה. אם לא בעיני האנשים עצמם, לפחות בעיני התפוצות. עוד רמזים: התגייסויות המוניות לעזרה מכל סוג. כי אם ביום-יום אנחנו עם מפוצל למדי עקב דעתנות יתר וכו', בשעת הדחק אנחנו שגשוג אנושי! מובן שתמיד יהיו אזובי קיר (ולאיזה קיר אין?). אבל חכו, הסימן המובהק וההזוי ביותר הוא שגרת המלחמה. שגרה שכזו אומרת שאנחנו עדיין במלחמה, אבל צריכים לחיות כרגיל. כלומר, לעבוד, לתפקד, לשלם חשבונות, להדליק נרות חנוכה ולהתארגן על סיום שנת המס. אם בתחילת המלחמה היו כמה שבועות של טשטוש קיומי שבהם הכול הופסק – הבנק, אגב, עדיין יחזיר לך צ’ק של שכר הדירה פלוס התנצלות מעומק הלב ו"תקווה לימים טובים יותר" כי גם כשהצ׳ק חוזר, זו עדיין מלחמה! – כעת אנו נדרשים להסתגל. אישית, מה שאותי מרגיע תמיד זו מוזיקה, אך גם אליה פלשו זדים. בימים אלו, כאשר כמו כולם כמעט אני דבוקה לרשתות כדי לראות מי לנו ומי לצרינו, צר מאוד לגלות התבטאויות חריפות מאלילי זמר שעל ברכיהם השתדלת לגדל את עצמך. כן, אני מדברת על פינק פלויד. ילדותי השנייה התבטאה בהכרת צלילים ומוזיקה שהיו עבורי חוויה חדשה ומופלאה, כמו סוד הגן הנעלם, פינק פלויד הייתה בין הלהקות הראשונות שהכרתי והתחברתי אליהן מאוד. הרוק עם הנגיעות הפסיכדליות, הסאונדים המתכתיים, הדיסטורשנים שקורעים את האוזן ומפלחים את הלב, המילים הסתומות, שעלייך לפענח בעצמך מה הן נועדו לעורר. לפני זמן מה התוודעתי לסיפורה של הלהקה ותהפוכותיה, למדתי דברים חדשים מנקודת מבט מעמיקה יותר על הדינמיקה שלהם ועל הסיפור עם סיד בארט, שהיה אחד ממייסדי הלהקה. הסיפור שלו ריתק וזעזע אותי. מדובר במקרה קלאסי של שימוש בסמים והתמכרות. זו הובילה להידרדרות במצבו של בארט עד שהוא, במילים פשוטות, הלך והתפלפּ. מתישהו התפקוד הלקוי שלו החל לפגום בלהקה (בשנות ה-60, היא הייתה פופולרית מאוד בתרבות הרוק). בלית ברירה ובמצפון נוקף חברי הלהקה ניערו אותו באיטיות, שללו ממנו סמכויות והפכו אותו לבובה. הוא נשאר בלהקה כי הם היו זקוקים לו, הפופולריות של פינק פלויד הייתה לרוב בזכותו. הסיפור הכאוב הזה העסיק אותי. ללהקה נכונו התגוששויות נוספות. בדרך כלל הן היו בין רוג׳ר ווטרס לדיוויד גילמור, שהחליף את בארט. עד אשר ביום קודר אחד – גם כי דצמבר וגם כי אנגליה – ב-1985 ווטרס קם ועזב. הלהקה קידשה עיסוק בנושאים חברתיים ואנטי ממסדיים והייתה בין נושאות הדגל של "תרבות הנגד", שהתעוררה בעוז בשנות השישים. הדבר בא לידי ביטוי בשירים כמו: ׳Another Brick in the Wall’, ׳Comfortably Numb’ שבהם התייחס ווטרס לכאב האישי שלו, געגועיו לאביו שנפל כחייל במלחמת העולם השנייה, הילדות הקשה בצל אם קפדנית שגידלה אותו בתוך מערכת קשה ושמרנית. אבל עכשיו, כשאני שומעת את הווטרס ההוא, ״לוחם הצדק והסוגד לחופש״ משתלח בפחז חרצובותיו נגד ישראל ובאופן מאוד ברור ויזום לוקה בעיוורון מוחלט ואינו מודע למורכבות ולתמונה הכוללת. במשך תקופה ארוכה דנתי אותו לכף זכות על כל הסיפור עם בארט וההתנהלות מול גילמור – אבל חלאס! שעת מלחמה זוהי שעה שבה כל החוקים משתנים! וכן, גם הדעות! הנה, לדוגמה, אתמול חשבתי דברים מסוימים והבוקר, אחרי שחזר לי הצ’ק של הדירה, אני חושבת על דברים שונים לחלוטין, כי החוויה שלי השתנתה. ובאשר לווטרס, סורי נוט סורי חבוב, אין לי כפות זכות מיותרות לדון אותך, יש לי עם שלם לפניך. מקווה שתתפקח במהרה כי אם לא, ובכן אין לי ממש מה לעשות בנדון. יש הרבה נדונים שאין מה לעשות לגביהם, זה חלק ממלחמה, הטשטוש הקיומי והתודעתי הזה. וגם אם, נניח, אפסיק לשמוע פינק פלויד, העולם עדיין לא יעמוד דום מול העוול הנוראי שנעשה כאן. אז אני אמשיך לשמוע מוזיקה שתחזק, תועיל ותהפוך את הקיום האנושי לטיפה נסבל יותר. ולסיום, מעט מילים של אור. הערפל מתפוגג עקב הגשמים שחזרו לשטוף אותנו, ניחוחות יסמין מגיחים מסמטאות קטנות וצפופות של חרדה ויגון, מותירים מרווח זעיר לתקווה, לתקומה קרובה לבוא ולשיבת ציון מהרה בליווי החטופים והחיילים בריאים בגופם ותקינים בנפשם, אמן.

כוחו של נרטיב


משמרת ערב: רגעים ספורים לפני פרוץ האזעקות לכלל עם ישראל, אצלנו במחלקה התחילה אזעקה שניתן לכבות רק עם לידול IM בטוכעס. סבתוש שלנו, מטופלת דמנטית בשלב מתקדם מהסוג המנמנם 24/7. סך הכול לקוחה מקסימה. בקושי מדברת, נוטה לשקוע, ניכר שמרוצה מהשירות יען חוזרת למחלקתנו בתדירות משכנעת. וכך, כמה דקות לפני האזעקה, האישה המתוקה הזו התחילה מופע אימים, ברוסית כמדומני. היא בת 92, שיניים בכוס, הכי הבי מטאל סטייל אבר. אי אפשר להבין כלום כמובן, מבט של אימה בעיניים. בצוות: אחות אחת דוברת עברית והשאר דוברים גם ערבית. אנחנו שוברים את הראש להבין, שתוטאחוצ'ה? באלוהים, איזה שד נכנס בה? סבתוש צורחות בהיסטריה ממש עליי ועל גוגל טרנסלייט ההמום, שלא הבין כלום ולא פצה פה. המנקה המהממת שמבינה רוסית בדיוק נכנסה לסיבוב הקבוע שלה (או שיש לה אוזניים והיא באה לבדוק אם צריך עזרה). בחצי הומור חצי אי נוחות שאלה מה עשינו לה, למה היא ככה מקללת אותנו... מסתבר הצעקות שלה היו קללות נמרצות ועסיסיות, שאת חלקן המנקה התביישה לתרגם לנו. להלן סיכום כללי למלל הדי-חוזר על עצמו: "היהודים מטונפים והיטלר צודק". והיא גם שלחה את כל היהודים לקיבינימט בשלל צורות (הפירוט לא עמד בצנזורה של המנקה והיא סירבה לתרגם). הרגענו אותה מייד. אמרנו לה שאנחנו לא יהודים בכלל. חס וחלילה! כולנו ערבים. מיהרתי להציג את עצמי כאחות פאטמה. הרי בכל מקרה סבתוש בכל שעה בממוצע פותחת דף חלק שמתחיל בחיוך. לעניות דעתי, לא שזה משנה, אבל שם המשפחה של סבתוש עצמה נשמע יהודי להחשיד. אך שוב, מעניין לי את השחלות אם הוטבלה כדין ולאיזו דת ואיפה אמא שלה נולדה לפני 120 שנה.   במאמר מוסגר ומוסדר: הלאום אינו רלוונטי לטיפול, לסיטואציה, למה שיוצא מפה מבולבל ומנוהל על-ידי מחלה הפוגעת בחשיבה. היא מטופלת שלי, המוטיבציה שלי להיות אחות טובה למטופל לא קשורה למקום שבו הוא נולד או מי הייתה אמא שלו.   אז האחות פאטמה, הלוא היא אני, הפכה אילמת. האחים הנוספים במשמרת, כמצופה מכל בר דעת, עברו לערבית עממית כדי לשדר אמינות. אין יהוד, גמרנו. המנקה מסתכלת על סבתוש במבט רחום, כמו על תינוק, מרגיעה אותה שניצחנו במלחמה, אין יהודים, והכול בטון אימהי חומל. כמו שמרגיעים ילד קטן שמפחד ממפלצת שחיה בראש שלו בלבד. ואז: ווווווואאאאאאווווואאוווווו אזעקה! לפי הנוהל במחלקה, מטופלים מהסוג הסיעודי המורכב לא מתפנים. כך רצו למרחב המוגן יהודייה העונה לשם פאטמה וארבעה גברים ערבים גברתניים, שלא ברור איך הם קשורים לשואה, וכולם מצחקקים במבוכה ומהלם. ברקע שמענו את המנקה ממשיכה לדבר איתה, חוץ מהמילה "היטלר" לא הבנו כלום. אבל סבתוש נרגעה והצעקות פסקו. הבטנו זה בזה, והתפרקנו. זה התחיל בנחרת צחוק קטנה, ומהר מאוד העניינים הידרדרו להתקף צחוק חסר רסן. צרחות של צחוק מהרצפה, יד על הבטן, משגיחה ששלפוחיות האחות העוצמתית שלנו חלילה לא תתרשל בשמירה. ואז הגיעו חרחורים מצחוק וחוסר חמצן. התקפת הצחוק נמשכה עד שכאבה הלסת. אבל אז נרגענו. אחרי כמה דקות גם חזרנו למחלקה ובאוויר נשארה תלויה דממה כבדה כזו. עבדנו בשקט, על אוטומט. התחושה הייתה מוזרה, רק לפני כמה דקות היינו סתם אנשים שמדברים על זה שאין גבינה צהובה לטוסט ומה אוכלים. דיבורים של שנת 2023. איך ברגע הגלישו אותנו לשנת 1933? סבתוש ישנה שנת ישרים. הכול נראה עצוב כל כך. כולנו באנו היום, כמו בכל יום, עם כוונות טובות. סבתוש בטח לא תכננה כלום. היא דמנטית, כאמור, את הילדים שלה היא לא מזהה, ובדרך כלל מקסימה לצוות וטובת לב באופן כללי. איך המלחמה הזו עוררה בה דברים שאפילו המוח המאוד לא בריא שלה, שהצליח למחוק כמעט הכול, אבל לא את ימי היטלר האפלים. עשיתי חשבון סיעודי פשוט. כנראה זה קרה בתקופה שהשיניים שלה היו קטנות וחמודות ולא פלסטיק בכוס. כנראה העיניים שלה ראו דברים שאף ילד לא צריך לראות. האוזניים שלה שמעו תיאורים חיים שאף ילד לא צריך לשמוע. שאלתי את הנכדה אם סבתא ניצולת שואה. אמרה שלא, שהם עזבו שנה לפני פרוץ המלחמה, וחזרו אחרי שנגמרה בגלל עסקים. היא הייתה בצד הנכון של הכדור כשהתרחשו הזוועות, אבל את הסיפורים והתמונות גם בחלוף 90 שנה הנפש שלה לא שוכחת. סימנתי לעצמי להמליץ לכל העולם להוריד Google family ולחסום לילדים את האפשרות לבזבז להורים כסף על פסיכולוגים.   סבתוש ישנה רצוף עד 06:40, התעוררה רעננה ופיזרה חיוכים שלווים.

חזית, עורף, חזית


המלחמה שבה אנו מצויים נכון לכתיבת שורות אלו מתרחשת בעידן הטכנולוגי, עידן שבו הכול מתועד, מופץ ומוחצן. המאפיין הזה הופך את כולנו לשבריריים יותר אך גם לחזקים ובעלי השפעה. כמעט חודשיים עברו מאז התהפך עלינו עולמנו באסון הנורא של 7 באוקטובר. מה עוד לא נכתב ולא נאמר על המלחמה, חלליה וחטופיה... אומה שלמה מתעטפת באבל, נאזרת בגבורה ומגלה אחווה מפתיעה ומרגשת. זו הפעם הראשונה שמלחמה בסדר גודל כזה פורצת באזורנו בעידן הרשתות החברתיות. אם במלחמות עבר היו הורינו צמודים לכותרות העיתון, שידורי הרדיו והטלוויזיה בשחור לבן, הרי שכיום, כשדובר צה"ל מסכם בשידור בטלוויזיה את הישגי הלחימה היומיים, הוא לא מחדש דבר. כבר שמענו הכול באמצעי תקשורת שונים, חדשים, וכבר הגבנו עליהם בהתרגשות או בצער, בוויכוח או בסתם לייק. הדבר משאיר לנו פנאי לשאלה החשובה באמת: מי חתיך יותר, הדובר או דני קושמרו.   לראות ולבכות מלחמה בעידן הדיגיטלי היא מלחמה מתועדת. יש לזה מחירים כבדים. אנשים מן השורה נחשפו למראות זוועה שלא היו נחשפים אליהם לולי ההפצה הקלה להחריד של מידע ותיעודים. בכך ממדי הטראומה קיבלו צבע ונפח רחבים יותר והכו במעגלים נוספים ורחוקים ממקום האסון. גם אלו שלא נכנסו לערוצי הטלגרם של העזתיים קראו לפחות תיאורים של אנשים שקראו בערוצים אלו. קשה עד בלתי אפשרי לא לדעת מה בדיוק קרה באותה שבת נוראית ביישובי העוטף. דומה שיוצאי החברה החרדית, שמשפחותיהם הגרעיניות מתנזרות מאינטרנט, יכולים לשים לב להבדל הגדול בין אלו שנחשפו לאלו שלא. אין ספק שהאחרונים מצליחים לשמור על שלווה יחסית. בנוסף, הרשתות החברתיות מגדילות לאין שיעור את מעגל ההיכרות שלנו, וכך אני יכול לחוות מקרוב אבל של אלמנה שמעולם לא ראיתיה ולבכות מכל פוסט שהיא מעלה.   אפשרויות בלתי מוגבלות משני צידי המתרס המדיה הפכה לזירת מלחמה נוספת, שנעדרת גבולות גיאוגרפיים. כך נאלצה פייסבוק להגביל יכולות תגובה על פוסטים, כי תומכי טרור הטרילו בתגובות של שמחה לאיד בטקסטים כואבים של אובדן וזעזוע. חמאס שחרר סרטונים מהחטופים שהגיעו לידי אזרחים ללא צנזורה כלשהי, וכמובן נוצר קושי בעצירת שמועות לא מבוססות. עם זאת, מלחמה בעידן הדיגיטלי מביאה איתה גם יכולות אינסופיות. אינני מדבר על היכולות הצבאיות והמודיעיניות שנעזרות בפיתוחי הטכנולוגיה החדישים ביותר, אלא עלינו, על האזרחים הפשוטים. מתברר שכל אדם מרכז תחת ידיו והקשותיו כוח השפעה רב. מדהים כמה קל לקדם יוזמות חברתיות, להניע התארגנויות ולהוציא לפועל שיתופי פעולה רבים. לא ייפלא אפוא שבימיה הראשונים של המלחמה היה נדמה שהחברה האזרחית יעילה ומהירה יותר מהמערכות הממשלתיות המסודרות. צעירים בני עשרים חברו לאנשי עסקים מבוגרים, אנשים פרטיים הפעילו ארגונים ועמותות, ותוך יממה אחת בלבד הארץ רושתה בנקודות רבות של פעילות והתנדבות. מאוכל וציוד לחיילים, בגדים וחבילות סיוע למפונים, ועד למפגשי תמיכה חבריים שצצו כפטריות אחרי הגשם בקבוצות הווטסאפ השונות. גם בהסברה נוטלים אזרחים מן השורה חלק פעיל, שכן בידי כל אחד נתון כוח להציג סרטונים, עדויות וטענות. העובדה שסטודנט היושב בתל אביב יכול להפריך טענה שקרית שארגון עוין פרסם משחקת לטובתנו. במלחמה הזו, יותר מבעבר, בולט כוחו של האזרח הפשוט.   צו השעה - פגיעוּת וחמלה ולצד גילויי הכוח, גם גילויי החולשה הפכו פומביים ולגיטימיים. אישה עם פאסון בזמני שגרה מפרסמת "אני מפחדת וצריכה חיבוק", והתגובות המכילות והאמפתיות מגיעות בהמוניהן. "אני לא מתפקד בתקופה הזו" הפך להסבר מתקבל על הדעת גם אצל הקשוחים שבין חברינו. כל שיחת חולין נפתחת בבירור דואג על מצב הרוח והנפש. אנשים לא מהססים לכתוב על כאבם, געגועיהם והתלות שלהם בחברה. והפידבק שהם מקבלים הוא חם ואוהב. דומה שאדרבא, אנשים שלא מרגישים עצב או חולשה מתביישים להציג זאת בימים אלה. נפילת מחסומי המבוכה מביאה גם צדדים משעשעים יותר. אנשים מרבים להתבדח, להפגין הומור שחור ולייצר סרטוני רילס מחוייכים. לא צריך לחכות לארץ נהדרת כדי לחקות את מגישת החדשות המצרית אומרת "לא רונים אותונו". ובמקביל כל שפם של חייל מתועד, והסטורי'ס מלאים בפלירטוטי בנות ישראל ששולחות גסויות חינניות לצעירים במדים ונשק. מותר להרגיש, מותר לרצות, מותר לבכות ומותר לצחוק.   המלחמה הזו חשפה, בין השאר, כמה כל אחד מאיתנו חזק ובעל השפעה מחד גיסא, וכמה כולנו חלשים ואנושיים מאידך גיסא. יהיה יפה להמשיך עם הקו החברתי הזה גם בזמני שגרה ברוכים.

החתול שהציל


שלושה ימים לפני שנפתחו שערי הגיהינום – אימצנו חתול. מערכת חלוקת החתולים הקוסמית (Cat Distribution System) היא תיאוריה חמודה מאוד, הגורסת כי ישנה מחלקה שמימית האחראית על חלוקת החתולים בעולם. היא עושה זאת בזמן שלה, כך נטען, ומכאן שהחתול הוא שבוחר את בעליו ולא להפך. "אם כן", הצהרתי בסיום ההסבר מלא הפאתוס שנשאתי מול הזוגי שלי בגינת הכניסה לבניין - "אני צריכה שזה יקרה כבר, חיכיתי מספיק". שתי דקות אחר כך, כשכבר היינו ממש בכניסה לבניין, שמענו אותו. "מיאו" כזה קטנטן. הזוגי אומר שהחיוך שנפרס מייד על פניי הוא משהו ששווה לזכור. את התחושה הזו בלב שלי, תחושת משאלה נענית, אני בטוח אזכור. הלכתי שלושה צעדים אחורה ומולי טופף גוש זעיר וכהה, שהתיישב בדיוק מתחת לרגליים שלי והסתכל עליי בעין אחת עצומה. אספתי אותו. רטוב ובוצי, והוא התכרבל לי בתוך היד. "טוב, יש לנו חתול!" הכריז זוגי בעליזות ופתח את דלת הבניין. "אוי ויי איז מיר". אז עשינו לו מקלחת. הכנו לו מיטה מאולתרת מקופסת נצרים ופיג'מה חורפית ישנה. התרגשנו בשיחת וידאו עם אחותי ובת זוגה, שיש להן שני חתולים ושחמידותם הקיצונית הייתה ההשראה לרצון ההולך וגובר שלי בחתול בשנים האחרונות. נתנו לו קצת טונה והשתאינו מקלות ההירדמות שלו עלינו, מגרגר ורגוע. בבוקר קמתי מוקדם כדי להזמין משלוח גדול מחנות החיות ולקבוע תור לווטרינר. בשלושת הימים הבאים מרחנו משחה אנטיביוטית על העין המודלקת, קנינו בית חתולי עם מתקן גירוד משוכלל והצפנו את הבית בחטיפים, שימורים ועכברי צמר צבעוניים. עיסינו את הבטן הקטנה שלוש פעמים ביום כדי להקל עליו בעשיית הצרכים, קראנו לו בשם ורווינו רוב נחת מהזנב המתנוסס אל על, סימן בדוק לכך שהקטקט מרוצה מחייו החדשים.   בשבת בבוקר, 7.10.2023, עוד הייתי בטוחה שיש טעות. חטפנו את הקטקט המנומנם שהיה מכורבל בתוך הפיג'מה שלי וטסנו לחדר המדרגות, מטושטשים משינה. הצופר ודאי תקול, שכנעתי את עצמי. ממתי יש אזעקות בירושלים? אחר כך באו עוד אזעקות. גרוע מזה, אחר כך באו החדשות. וככל שהגיעו עוד מאלו הרגשנו שהעולם קורס. בשבת בצהריים כבר ארזתי – מזוודה קטנה עם כמה בגדים נוחים, נעליים סגורות וערכת עזרה ראשונה. עדשות, משקפיים ספייר, תיק מקלחת מצומצם. גם תיק גב עם דרכונים, מסמכים חשובים, סכין חדה ליתר ביטחון, אוכל יבש של בני אדם ושימורים של אוכל לחתול. לא ידעתי למה להתכונן. לא ידעתי איך, אז ניסיתי לכסות את כל האפשרויות. הימים שאחרי היו סחרחורת איומה של זעזוע וחרדה, יחד עם תחושה קשה של חוסר ביטחון. אין לנו ממ"ד, אז ניסיתי למגן את הבית. נעלתי את כל הדלתות, הורדתי את כל התריסים. העברתי מהמרפסת פנימה ארון כתר גדול והצמדתי אותו לאחת הדלתות שלה, שלא ננעלת. מאחורי הארון שמתי גם שולחן כבד, כיסאות ומדפים שמצאתי. העברתי את המזרן הזוגי הגדול מחדר האורחים אל המרפסת הסגורה בסלון, שיגן עלינו מרסיסים, אם יהיו. הזזתי את הספה, שיהיה קל להתחבא מאחוריה. הבית האהוב שלנו, מלא כיווני האוויר והחלונות הענקיים, הפך להיות מקור לבהלה. לא ידענו אם נגמרו ההפתעות או שיש עוד, הכול הרגיש חשוף ופגיע וזכוכית… זכוכית זה לא טוב, הרי רואים דרכה הכול והיא נשברת. גם אני נשברתי. מחזות הזוועה עברו ישר פנימה, ללב. תמונות, סרטונים, דיווחים, אימה גדולה. ואח שלי, שהיה סגור בממ״ד במשך יומיים עם אישה וילדה בת כמה חודשים, וחברה טובה שלי, שהחזיקה לבד את הדלת של הממ״ד במשך שעות עד שיבואו לחלץ אותה ואת ילדיה, וידיד שלי, שהיה נעדר ואז התגלה כמת. מאות עדויות ותיעודים שלקחו לי כמעט את כל האוויר. והחרדה שלי, שפעילה גם בימים רגילים, הרקיעה שחקים. לא הצלחתי לאכול, לא הצלחתי לעבוד גם במעט העבודה שלא בוטלה או הושהתה, לא הצלחתי לישון, בקושי הצלחתי לדבר. המתוק שהתחתנתי איתו תפס פיקוד בזמן שאני קפאתי לתוך החרדה, וניסה להקל עליי ככל יכולתו, משתף פעולה עם ״מיגון״ הבית, אם כי שנינו ידענו שאם חלילה יקרה דבר מה, לא זה יהיה מה שיעזור.   ובאמצע כל זה היה הקטקט. שובב ושלֵו כמו שרק גור בן חודש וקצת יכול להיות, לחלוטין לא מודע לעולם הגועש שבחוץ. והוא תינוק. תינוק שביקש לשחק איתנו, שהיה צריך שנשים לו אוכל, שננקה לו את ארגז החול, שנעסה לו את הבטן, שנלטף, נכרבל, נוריד אותו ממקומות גבוהים שעלה אליהם ולא ידע כיצד לרדת, ונצוד יחד איתו עכברי פרווה, חבקי ווילונות וחרקים מזדמנים. בתוך כל כך הרבה מוות, הדבר הקטן היה מלא חיים. *** בעודי מקלידה שורות אלו, הקטקט ניסה ללעוס את מסך המחשב (פעמיים), טיפס מעלה אל ראש הכורסה, השחיז ציפורניים על מנורת הצד והתעקש להקליד גם הוא כמה מילים. במקביל קמתי שבע פעמים כדי למנוע ממנו להתנקש ברהיטי הבית או בזוגי הישן. לא קל לגדל גור חתולים, אבל בימים האלו הוא מציל אותי - לא פחות ממה שאני הצלתי אותו.

החלמה מחורבן


בנעוריי אהבתי מאוד לקרוא באיגרות החזון איש. יש לי הרבה ביקורת על העולם שהחזון איש יצר כמנהיג, אבל אי אז, בשנות העשרה שלי, יכולתי להתרפק במשך שעות על מילותיו. ציטוט אחד שלו זכור לי במיוחד: "את השלווה אני אוהב, קש נידף של קטטות יכבד עלי כקורת בית הבד". הסיבה לכך שאני זוכר את הציטוט הזה כבר קרוב לשלוש-עשרה שנים היא שכבר אז, בהיותי בת עשרה, כל עצם מעצמותי רצתה וביקשה שקט. בימים אלו אי-השקט גדול יותר מאי-פעם. העם שלנו נמצא בסערה. אנחנו, כיהודים, אוהבים להתבדח על חוסר היכולת שלנו להסכים, על הריצה שלנו אל עבר מהומה ומריבה. אפשר לראות את ההומור בתיאור של משה במדבר, כשהוא מבקש מבני ישראל להתנהג יפה לחמש דקות. והם, מצידם, מזכירים בהתנהגותם ילדים קטנים ברכב בחופש הגדול; מדי כמה דקות הם שואלים "כבר הגענו?" ומתלוננים "למה משה יושב במקום הכי טוב ברכב?" ומקטרים "אפשר להגביר את המזגן בבקשה???" זה רעב, זו צמאה. ההומור היהודי, המתבדח על חשבון עצמו, ממשיך עד היום. כולנו מכירים ביטויים כמו "שני יהודים שלוש דעות". אנחנו פשוט לא מצליחים לגבש דעה אחידה. אי השקט העכשווי מתבטא בכאוס פוליטי. חילונים מטורגרים משליחי חב"ד שמניחים תפילין לילדים. חרדים מתמלאים קנאת השם נוכח נהגת אוטובוס, רק משום שהיא אישה. כל אחד מניח שחוסר הנוחות שלו מצדיק פעולה קיצונית, כזו שתגרום לגורם המפריע להיות רחוק מהעין ורחוק מהלב. פעולות ומעשים שביום רגיל היו נחווים כאקט ניטרלי אינם נחווים עוד ככאלו. לא שאני חלילה משווה בין הנחת תפילין לקטינים – ללא רשות מהוריהם – לבין משלח יד לגיטימי, אבל תזכרו שאני מפרש את שני הדברים הללו מנקודת מבט חילונית וליברלית. אני בצד מסוים, יש לי סוס במרוץ הזה. איני מתיימר לטעון לניטרליות ואיני מסתכל על המצב בניטרליות. למרות אי-הניטרליות, ברצוני לבחון את ההתנהגויות ולנסות להבין אותן. לפני כחודש השתתפתי במפגש ישראלי-פלסטיני במלון בנצרת. דווקא במפגש הזה, שבו שמעתי רבות על מצוקותיהם ואתגריהם של שכנינו לאדמה, זכיתי להתבונן פנימה אל תוך הסיפור הכואב של העם היהודי. היה משהו מוזר בלשבת במשך יומיים עם האנשים שאמורים להיות האויבים שלי, ולשמוע על הקשיים הכי גדולים שלהם, על הכאב שלהם – ומנגד, לספר להם על הקשר שלי לארץ הזאת, למדינה, לאדמה. בתוך הסיפור האישי שלי נשזר הסיפור הלאומי: גלות, חורבן, שואה, גירוש. היה מוזר לחוות יחד את הכאב, להצטער עבורם ושהם יצטערו בשבילי. מאז יצא לי לחשוב הרבה על הכאב והמטען שהגענו איתם כיהודים לארץ הזאת; חלקנו באנו כפליטים מאירופה, אחרי שעברנו ג'נוסייד. חלקנו הגענו מארצות ערב, לאחר שהעולם הערבי שהיינו חלק אינטגרלי ממנו התהפך עלינו בן לילה. החוויה הטראומתית שהגענו איתה מעולם לא זכתה לקתרזיס אמיתי. המדע המודרני יודע להגיד שטראומה לא הולכת לשום מקום. טראומה לא מטופלת עוברת מהורים לילדים, יוצרת טראומה בין-דורית. ואחרי כל המטען העודף הזה, נשארנו כולנו במשך שנתיים להתבשל עם הפחדים שלנו נעולים בבתים. הבריאות הנפשית של כל יושבי תבל הידרדרה. לפי ארגון הבריאות העולמי, 45% מהנשים חוו מידה מסוימת של אלימות מבית במהלך השנה הראשונה של הקורונה. בני הנוער היו מבודדים חברתית. בישראל, לפי דו"ח מיוחד שפרסם מבקר המדינה ב-2021, שיעור הפניות לטיפול נפשי עלה ב-20% מאז משבר הקורונה. נוסיף לזה את האינפלציה, את המצב הביטחוני, את חוסר היציבות הפוליטית ונקבל מתכון לקריסת מערכות נפשית טוטאלית. ככל שאנשים נמצאים במצב נפשי גרוע יותר, עמידותם ללחצים פוחתת. כשאנשים מדוכאים או סובלים מטראומה ומחרדה – קשה להם יותר להכיל חוסר הסכמה ודעות מגוונות. חברה סובלנית יכולה להתקיים כשיש שפע, כשיש מנוחת הדעת. כשיש מחסור, אינפלציה, מכאובים נפשיים ומצב ביטחוני רעוע – המשאבים הנפשיים של הציבור מושקעים בניסיון נואש לווסת. כשכל המשאבים מושקעים בלנסות לווסת את הכאוס הפנימי, לא נשאר מספיק בשביל להכיל את האחר. אני שומע קריאות מכל כיוון לחדול, להפסיק את שנאת החינם, לנסות להכיל אנשים שונים ומגוונים. ואני רוצה לתהות אם זו לא בקשה גדולה מדי. אם הציבור הפצוע והמדמם יכול בכלל לאהוב משהו. אם לא צריך קודם לעצור, למזער את הפגיעות שיש בעם, ורק אחר כך לבקש לנו תיקון רחב יותר. כשהרומאים באו להילחם בפרובינציית יהודה, תושבי יהודה התנפלו קודם כל אלו על אלו. אני תוהה, אולי זו פשוט התגובה האנושית האינסטינקטיבית כשהכול יותר מדי, כשנדרש להתמודד עם איום גדול מדי. במקום לטפל בכאב הנפשי שנגרם בשל שנתיים של בידוד נוח יותר לצעוק על מפגינים שהם "בוגדים" ו"אויבים"; כשאין תורים זמנים במערכת לבריאות הנפש כמעט מתבקש במקום לצעוק ולהתרגז על אנשים בסופר.   אסתכן בכתיבה קלישאתית, ואספר את סיפורו של בן קומפסוס (בר קמצא, בכתיב התלמודי) כדי להבהיר את הכוונה שלי. קצת לפני שחרבה ירושלים אדם עשיר ערך סעודה. אותו עשיר ביקש להזמין לסעודה את ידידו ומכרו האהוב קומפסוס. אולם במקום מכרו ואוהבו, הוזמן למסיבה אויבו משכבר הימים, בן קומפסוס. האויב הגיע למסיבה חמוש ברצון טוב, מתוך מחשבה שהעשיר מעוניין ביישור ההדורים. אך לא כך היה. על מה נסובה המחלוקת בין השניים? לפי החוקרים, בן קומפסוס היה מהמתנגדים למרד ברומאים, בלשון עכשווית: שמאלני. לעומת זאת המארח היה מתומכי המרד, או בעכשווית: ימני. המארח לא היה יכול להכיל את המתנגד הפוליטי, וגירש אותו מביתו בבושת פנים. החכמים שנכחו באירוע המשיכו להסב סביב השולחן, גם כשראו את בן קומפסוס נזרק מהאירוע. הסיפור מזכיר את מה שאנחנו רואים כיום בחברה שלנו: חוסר יכולת לסבול דעה אחרת. לחוסר היכולת הזאת מתלווה מנהיגות חלשה. השאלות המתבקשות הן: למה החכמים לא עצרו את המארח העשיר? האם זה בגלל שחששו שקרנם תרד בעיניו? האם העדיפו את טובות ההנאה שהמארח העשיר סיפק להם על פני נקיטת עמדה מוסרית? אבל הסיפור הזה אינו סתם סיפור; לפי חז"ל האירוע היה מהסיבות לחורבן. בן קומפסוס הפגוע והזועם הלך ופעל אצל קיסר רומא כדי להחריב את ירושלים ובית המקדש. רבי זכריה בן אבקולס, שהיה נוכח באירוע זריקתו של בן קומפסוס, הוא גם החכם שהחלטותיו הדתיות הובילו לחורבן, כיוון שלא הצליח להוביל לובי נגד פעולותיו של בן קומפסוס. הכשל הוא כשל מנהיגותי ואנושי. אני חושב על עצמי בתור אדם, סתם אדם, בלי האדרת של "חכם". אילו הייתי רואה אדם נזרק מאירוע בבושת פנים, האם הייתי מתערב? האם הייתי מנסה להציע עזרה? פשרה? אוזן קשבת לשני הניצים? ברור שהייתי עושה משהו. אז איך הסבו שם מנהיגים, ופשוט שתקו?! איך אפשר לשתוק מול פגיעה כזו בבן אדם? לפני כמה ימים פרסם תסריטאי ויוצר ידוע בחשבון הטוויטר שלו את ההודעה הבאה: "אנרכיסטים ותומכיהם. לא יודע אם יש לחלקכם כוונה כזו, אבל אם יש כזו, אני מבקש שלא תגיעו לצפות בסרט, וגם לא למופע האישי שלי, ולשום אירוע שאני קשור בו. לא מעוניין ולא רוצה להתפרנס ממי שהורס את המדינה היהודית, ופוגע ברבנים ולומדי תורה בחסות הדיפ-סטייט. מעדיף לרעוב ולא להיות תלוי בכם!" הציוץ הזה הדהד לי בראש הרבה, כי הוא מתכתב כל כך טוב עם סיפור קמצא ובר קמצא, ועם סיפור שריפת האסמים. אלו שני סיפורי חורבן שמדברים על חוסר סובלנות קיצוני בתוך היהודים – אפילו כשלחוסר הסובלנות היה מחיר כלכלי כבד. חז"ל מספרים לנו שבן קומפסוס ניסה להציע למארח הסדר כלכלי. הוא ביקש מהמארח לא לגרש אותו, ובתמורה לכך הוא ישלם לו את מחיר המנה שלו, או אפילו מחיר גבוה יותר. המארח גירש אותו למרות ההצעה הנדיבה. כנ"ל עם האסמים. ירושלים הייתה נתונה במצור, חייליו של אספסיאנוס כיתרו אותה. בירושלים עצמה היו שני מחנות יריבים: שמעון בר גיורא שלט על חלק מהעיר ויוחנן מגוש חלב שלט על חלק אחר. במהלך הקרבות הצדדים שרפו את אסמי התבואה, ותושבי ירושלים נשארו ללא מזון. אמן שמתפרנס מן הציבור, אך מעדיף שלא לקבל את כספם רק כדי לא לסבול חלילה את מתנגדיו, האין זה דומה? והמנהיגים שיושבים ומלבים את הכעס והשנאה כדי לזכות בקולות ותמיכה פוליטית, האין זה דומה? לדעתי הדמיון זועק לשמים. הדיפ סטייט, תאוריית קונספירציה אנטישמית מבית היוצר של הימין הקיצוני האמריקאי, מאומצת על ידי יהודי כדי לסמן את האנשים שהוא לא מסכים איתם כעריצים ולא לגיטימיים. אחת הסיבות שבגללן בחרתי לעזוב את העולם החרדי הייתה הרצון שלי לקטוע את הטראומה הבין-דורית. סבא וסבתא שלי עלו לארץ בשנות ה-70 מברית המועצות הקומוניסטית. הם שוכנו בבית ללא חלונות, חסרי כול כי כל רכושם הולאם על-ידי השלטונות הקומוניסטים. זמן קצר אחרי שהגיעו לישראל בנם נפטר במוות בעריסה. הסיפור המשפחתי הזה, ועוד חלקים ממנו שלא כאן המקום לשתף, השפיעו רבות על ההתפתחות שלי. בשנות העשרה שלי חיפשתי ריפוי, שלווה. רציתי עולם שבו אפשר לקבוע תור לפסיכולוגית, לדבר על הכאב, להתרפא. אבל בעולם החרדי לא היה מקום למשאלת הלב הזאת. הייתי צריך להיות מושלם, להעמיד פנים שהכול בסדר, חלילה לא לפגוע בסיכויי לשידוך טוב. לא רציתי לחיות בעולם שבו אי אפשר להחלים בגלוי. לא רציתי להמשיך לחיות בעולם שבו צריך להסתיר. אני חושב שלא מספיק רק לשרוד חורבן. לא מספיק רק להמשיך להתקיים אחרי אסון נוראי. צריך גם להחלים מהקושי, לצמוח, להיבנות מחדש. חז"ל ניסו ליצור עולם בריא יותר כשהם כוננו תרבות מחלוקת בריאה יותר. הם ניסו לתקן את הטעויות שהדורות הקודמים עשו, והם ניסו לדבר על הזוועות באופן פתוח וגלוי. אני חושב שגם אנחנו, כעם, צריכים להחלים. אנחנו חייבים לדבר על הזוועות, על הפחדים שלנו, על הקשיים שלנו. רק אחרי שנדבר בכנות ובפתיחות על החורבן שכל אחד מאיתנו חווה, נוכל לייסד מחדש חברה הרמונית יותר.

הפך בה והפך בה דכולה בה?


נדמה כי בכל יום נקבע שיא חדש במתח בין הקבוצות בחברה הישראלית. בזמן כתיבת שורות אלו עשרות אלפים עושים דרכם ברגל לירושלים, בתקווה להשפיע על המחוקקים ולהניאם מהמשך הנעת ההפיכה המשטרית. האירוע הסוער הקודם הוא הצהרה כתובה, שעליה חתמו מאות טייסים ואנשי צוות אוויר במילואים, ובה הבהירו כי הם מפסיקים להתייצב לשירות התנדבותי בצה"ל. עוד מאירועי השבוע, ההסתדרות הרפואית שבתה; והארץ – תוהו ובוהו. רצף האירועים והמצב המורכב והרגיש עורר אצל כמה אנשים מהקצוות הימניים חלומות מעניינים, על גבול הפנטזיה המתוקה. קחו לדוגמה את איילת לאש, אשת ימין דעתנית וקולנית, לפחות בטוויטר, שכתבה כך: "אחיי החרדים, זה הזמן שלכם. להפשיל שרוולים, לשנס מותניים, לתת לציבור הימני והאמוני יד, ולהכנס בכל הכח לכל מקום בו השמאל עושה שרירים ומציב תנאים ועושה ברוגזים. מי שנלחם למען ארץ ישראל הקדושה שלנו על תנאי, לא צריך אותו. בואו אתם, אתם תהיו הטייסים הבאים והקצינים הבאים. מלאו את שורות הצבא ביחידות נפרדות עם כל ההקפדה על ההלכה, 'והיה מחניך קדוש', ועל הדרך נקיא סוףסוף החוצה את כל הפרוגרס והטימטום והמוסר הנוצרי שפשה בצהל". (הציוץ הובא כפי שהוא, ללא הגהה). פתרון מושלם ואלגנטי. אלא שהגולשים לא סברו כך והתקילו את לאש בעובדות מיותרות כמו: "בשביל להיות טייסים צריך בגרויות, וגם, ההכשרה לטיס היא מינימום ארבע שנים, איך החרדים יעשו את זה עכשיו?" לאש הגיבה: "אתם יכולים לזלזל עד מחר, חרדים מוציאים תעודת בגרות מלאה בשנה, גם קורס טיס הם יוכלו לעשות בשנה". בעודנו מגלגלים עיניים וטופחים על מצחנו בחוסר אמון, נתקלנו בתגובתו של העיתונאי החרדי אריה ארליך, לידיעה על שביתת ההסתדרות הרפואית. הוא כתב כך: "עם או בלי קשר לחרפה בהתנהלות קומץ הרופאים השובתים, הגיע הזמן שהמוני צעירים וצעירות חרדים ילמדו רפואה. הדמוגרפיה המבורכת מחייבת מבט צופה פני עתיד שיבטיח עתודה חרדית רצינית ומכובדת בעולם הרפואה. רופאים ורופאות חרדים שיעבדו במקצוע החשוב עלי אדמות – מקצוע הצלת חיים לכל האוכלוסיות". איך ההצעה החשובה כשלעצמה מתיישבת עם היעדר לימודי ליבה? לארליך הפתרונים. שמא נזמין את שני הצייצנים המכובדים לסלונים של "יוצאים לשינוי", לראות במו עיניהם את יוצאות ויוצאי החברה החרדית עמלים יומם ולילה כדי להשלים ולו במעט את פערי ההשכלה העמוקים ולהתקבל למכינה שתכשיר אותם ללימודים באקדמיה? האגדה על חרדים שמשלימים בגרות מלאה בתוך שנה רחוקה שנות אור מהמציאות. למרבה הצער, גם יוצאים נחושים, מוכשרים ומחויבים לעצמם ולמטרה נושרים מהלימודים ולא מצליחים לסיים תואר ראשון. בוגרי החינוך החרדי, כך הוכח במחקרים, נושרים מהאקדמיה באחוזים גבוהים לעומת הציבור הכללי. מהיכן נובעת זחיחותם של לאש וארליך? את התשובה אנחנו מכירים היטב, המגזר החרדי (שעד לא מזמן גם אנחנו נמנינו עליו) שבוי בקונספציה כאילו לימודי הגמרא משייפים את המוח באופן יוצא דופן וכי הם עוסקים בכל הנושאים שבעולם. אשר על כן, מי שמצליח להתמצא בסוגיית "תוקפו כהן", יוכל בקלות ללמוד את "מקצועות הבלי העולם" של החילונים. אולם כל בר דעת שיקדיש לדבר מעט מחשבה, יבין כי סברה זו מופרכת מכל וכול. הדרך להיכנס לשורות תפקידים בתחומים מובילים עוברת בהשלמת השכלה – את זה מוכיחים היוצאות והיוצאים, אלו שמצליחים בגבורה רבה לעבור את המשוכות הרבות, לומדים ומתברגים. צאו ולמדו מאיתנו, היוצאים. רוצים להשתלב ולהשפיע? זו הדרך. ובנימה זו, של התעוררות חרדית לצורך להטות שכם ולהצטרף לחברה היצרנית, צייץ השבוע בטוויטר משה שנפלד, מיוצאי החברה החרדית: "הטייסים מאיימים לסרב לשירות מילואים, איילת לאש מציעה לחרדים להתגייס. הרופאים שובתים, אריה ארליך מציע לבחורי הישיבה ללמוד רפואה. נראה לי עלינו על השיטה. רק נשאר להכריז על מרד מיסים וסרבנות לימודי מתמטיקה, הם כבר יראו לנו מה זה". להשפיע מבפנים הלימוד של החרדים מהיוצאים חייב להיות הדדי. כן, גם לנו יש הרבה מה ללמוד מהם. הדבר המרכזי שעלינו לסגל הוא – כניסה למוקדי השפעה, ובאופן ספציפי, לכנסת. בתחילת השבוע שחלף פרסמה העיתונאית ליאל קייזר, ראש הדסק הכלכלי ב"כאן", את הידיעה הבאה: חברי "עוצמה יהודית", השר בן גביר והח"כ וסרלאוף, דורשים לקצץ כמאה מיליון שקלים מתקציבים המיועדים לחברה הערבית, לטובת תוספת תקציב לאברכים. הידיעה התגלגלה במהירות; פוליטיקאים, מובילי דעת קהל ואנשים מהשורה זעמו. העיתונאי שאול אמסטרדמסקי היטיב לזקק את תחושות הזעם וצייץ בטוויטר: "הפרסומים של ליאל קייזר ב-48 השעות האחרונות על הממשלה מרתיחים את הדם: קודם תגדילו תקציב לאברכים מעבר למה שנקבע. אה אין כסף? אז קחו מהתקציב של הערבים. בעצם יודעים מה? קבלו את כל התקציבים של הערבים". ביום חמישי, ביומן הבוקר בגלי צה"ל, סיפר העיתונאי יואלי ברים על החלטה תמוהה של השר מלכיאלי: למנות מאות רבני שכונות. עלות הגחמה התורנית – כמאה מיליון שקלים. בעיתון החרדי "יתד נאמן" פורסם בסוף השבוע מאמר מערכת המסמן את הקו החדש של ההנהגה החרדית. לפי המאמר, לאחר העברת הסעיף הנוגע ל"עילת הסבירות" יש לעצור את המשך ההפיכה המשטרית ולהתמקד בהעברת חוקי הגיוס ושורת חוקים נוספים שיועילו לאברכים ולמגזר החרדי. מהיכן נובעת תעוזתם של רבני בני ברק, המייצגים קבוצה קטנה מאוד באוכלוסייה, לקבוע את סדר היום הציבורי? מדוע שרים וח"כים יכולים להעביר תקציבי ענק לטובת החברה החרדית ולבזבז כספי מדינה? התשובה אחת – בזכות ייצוג בכנסת. כאשר לקבוצה מסוימת יש קול בפרלמנט, יש לכך משמעות גדולה וכוח רב. אין בושה, יש חיזורים. חברי הכנסת החרדים מרגישים בטוחים כי הם מחוזרים על ידי הקואליציה ועל ידי האופוזיציה. ומבחינתם, מחובתם לפעול ככל האפשר למען הקהל שלהם. יותר נכון, למען נשיאת החן בעיני הרבנים, שהם אלו שיקבעו את המשך הקריירה הפוליטית שלהם. עכשיו, דמיינו מה יקרה כשיהיו ח"כיות וח"כים יוצאות ויוצאי החברה החרדית; נבחרי ציבור שיהיו אמונים על טיפול בנושאים החשובים ליוצאים, יפעלו למען העברת תקציבים לתוכניות שילוב יעיל ואיכותי של יוצאות ויוצאים באקדמיה ובשוק התעסוקה; יטפלו בהתעמרות של בתי הדין בהורים שבחרו לעזוב את החברה החרדית; ידאגו לתקצב מערך של השלמת לימודי ליבה ולימודי בסיס עבור יוצאות ויוצאים בתחילת דרכם, ועוד. אומנם אין ברצוננו להיות אוכלוסיית מיעוט הזקוקה לנציגים שיפעלו למענה, אלא לקבל את המגיע לנו בזכות, לא בחסד. אולם התבוננות מפוכחת על המצב הפוליטי בישראל מלמדת שאין זו העת לצפות למינהל תקין. עלינו לפעול למען נציגות ראויה בכנסת, שתדאג לטפח את ההבטחה הגדולה לעתידה של מדינת ישראל – יוצאות ויוצאי החברה החרדית. אם כן, מי יהיו הראשונה או הראשון להרים את הכפפה? לרוץ לכנסת, להשפיע ולהילחם את מלחמתה של תנועת היציאה, שהיא מלחמתה של מדינת ישראל כולה.

פשרת היציאה


החודשים האחרונים אינם פשוטים עבור אזרחי ישראל; אי הוודאות, החשש מפני קרע בלתי הפיך בעם הם רק חלק מהבעיות הבוערות. צד אחד בטוח שאם חוקי ההפיכה יעברו, ישראל לא תהיה עוד מדינה דמוקרטית, חופשית ומשגשגת. הצד שכנגד מרגיש שאילו החקיקה תיעצר, עדות היא כי הקול שלו שווה פחות, כאילו קבוצה מסוימת קובעת לכולם איך לחיות. לרוב האנשים יש דעה מוצקה בוויכוח. הפעם, תוך כדי כתיבה, ננסה לעמוד בצומת ולייצר קול שמכיל ומקבל את שני הצדדים; אפשר להבין את אלו הזועקים כי ארצם משנה פניה, וגם את אלו המרגישים כאילו קולם אינו נחשב ואינו נספר כקול שווה. אחרי ההבנה הזאת, דבר אחד ברור לכול – ניצחון של כל אחד מהצדדים יתורגם לכישלון אסטרטגי של מדינת ישראל כולה. כל החלטה שלא תתקבל כאן – תוביל לקרע בלתי הפיך בתוכנו, וזה, בטווח הארוך, יכול לפרק עם ולהביא לחורבן בית שלישי. כאזרחים, היינו מצפים שמנהיגי המדינה יקבלו סוף-סוף אחריות ויובילו הידברות, עד שיצא עשן לבן. זה לא קורה. מה שכן קורה הוא ששני הצדדים מצהירים כי הקווים האדומים שמציב הצד השני אינם מקובלים. להם, למנהיגי שני הצדדים, אנו רוצים לספר על "פשרת היציאה". ******** הכירו את אבי. הוא נולד למשפחה חרדית. בגיל 20 עזב אבי את החברה החרדית, הוריד את הכיפה ועבר לגור בתל אביב. להוריו ולמשפחתו נשבר הלב. לאחר כמה ימים, שבהם היו שרויים בעצב רב, החליטו שהוא אינו מוזמן יותר לביתם. טענתם: הילד כבר לא שומר תורה ומצוות, הוא מאבד חיי נצח, אנחנו לא יכולים לתת לזה יד, ויותר מזה, מה יקרה אם הוא יהרוג את נשמותיהם של אחיו ואחיותיו? אימו של אבי התקשרה ובישרה לו: "מהיום אינך רצוי בביתנו. אתה הורג את עצמך ומסכן את יתר האחים". השיחה הסתיימה. אבי הסתכל סביב, בדירה התל-אביבית השבורה ששכר, דמעות ירדו מעיניו וליבו התפקע מזעם. הוא החליט שיותר לא ידבר עם הוריו לעולם. עברה תקופה. ליבם של ההורים יצא מגעגוע לילדם, הם החליטו לבטל את החרם הטיפשי, הבינו שלהתנכר זה תמיד גרוע, ונרשמו לתוכנית סיוע מיוחדת. שם הם הבינו שמותר להם להציב לילדם גבולות מסוימים, ושגם לו מותר לבקש שיכבדו אותו ולהציב גבולות משלו. ההורים התקשרו לאבי, התנצלו על הטמטום וביקשו לחדש את הקשר תוך כבוד הדדי. אבי היה מאושר. בשתי שיחות טלפון שני הצדדים סגרו את הסיפור והקשר חודש. כולם היו מרוצים.   סיפורו של אבי הוא סיפורם של מרבית היוצאות והיוצאים מהחברה החרדית, כולנו מתפשרים ומוותרים על עקרונות ותפיסות בתמורה לקשר עם בני המשפחה. כן, לפעמים זה קשה, אבל ראו זה פלא – אף צד לא חוצה את הקווים האדומים של הצד האחר, וזה עובד. לצד אלו, עדיין יש משפחות חרדיות שאינן מוכנות להתפשר בדבר, מבחינתן, או שהילדים יחזרו בתשובה או שאין קשר, ואין על מה לדבר. אין שום גמישות, אין רצון לגשר על הפערים, אין נכונות לצעוד לקראת הצד השני, להציב גבולות, אך לכבד את גבולותיו. התוצאה של ההתעקשות והקיצוניות – נפשם של ההורים, האחיות והאחים מתפרקת, והילד מסתובב בעולם בודד וכאוב. שום צד אינו מרוויח, כולם מפסידים.   על מנהיגי הציבור והפוליטיקאים לאמץ את הפשרות שעושים היוצאות והיוצאים והמשפחות החרדיות. כן, המציאות שבה אנו חיים אינה מושלמת, אך היא עדיפה. חיים אחרים הם חיים של כאב לב תמידי. בואו אלינו, למדו איך כליברלים אנחנו מסתדרים עם ציבור שמרני שאמונותיו ואורחות חייו הפוכות לחלוטין מהשקפת העולם שלנו ומהדברים שאנו מאמינים בהם. יש דרך, רק צריך רצון, פתיחות, לוותר על האגו ולהניח למשקעי העבר. ממשלת ישראל - די להיות כמו ההורים שמנדים את ילדיהם כי הלכו בדרך שונה, ואגב כך מפרקים את המשפחה כולה. חברי האופוזיציה – חדלו מאטימותכם לרגשות הצד השני, די להיות כמו אבא שלא קיבל משמורת על בתו כי סירב לכך שתראה את האם ללא כיסוי ראש (מעשה שהיה!)   בואו, לִמדו מאיתנו, היוצאות והיוצאים, איך אפשר להתגבר על תהומות, להתפשר למען מטרה גדולה ונעלית – הדרך מוכרת, עכשיו רק צריך רצון. נקווה שתרצו נכון.

הכותבים שלנו

איזי פוליאס

כותב טורי דעה

רסל דיקשטיין

כותבת במגזין

שניאור שפרינצין

כותב אורח

אליאור מור יוסף

כותב אורח

שפרה יעקובוביץ

כותב אורח

אלישבע גרנות

כותב במגזין

מריה אסטריכר

כותב במגזין

ברוריה לבנון-אברהם

כותב אורח

שי פיאטיגורסקי

כותב אורח

קצת על התקופה...

מגזין "התקופה" מביא אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.

דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
דילוג לתוכן