אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה פגשתי יוצאת!
אם להיצמד להגדרה הוויקיפדית, פגשתי ודאי אין-ספור לפניה ורבים כדוגמתה סבבוני, שמא הייתי אחת כזאת בעצמי. לא שמרתי שבת אז, וחזותי הייתה חילונית למדי. עד היום תמהה אני למה דווקא אל מול זאת נפעמתי ואמרתי לעצמי בקול: "וואיי, הנה דתל"שית!"
הייתה זו תקופה של לפני יותר מעשור, הלכתי לי בעולם בתחושה מסוימת של בת חורין, למעט אחזקות שוטפות של תשלומי דירה, מיסים, עבודה וחברה. לא בגבהים ולא בקרקעית, שורדת פלוס.
גם מבחינה רוחנית לא היו תנודות קיצוניות, התהליך שלי התפרש על פני שנים, אם לא עשורים. הקונפליקטים הנושנים כבר דהו מפאת חוסר תרגום למציאות יום-יומית, חיה בחוויה, בהוויה, משתדלת להישמר מהדיוטות התחתונות, כי רק שם מתחוורת לי מציאות היותי האחראית הבלעדית על עצמי. כך שאם כבר ביצעתי את הנטישה, שלא יהיו פדיחות! אני חושבת שהדבר העיקרי ששמר עליי מפני נפילות הייתה הבושה שמא לא אשרוד את העצמאות הזאת.
מה גם שהרגשתי שהתחושה ההישרדותית היום-יומית מזוהה בצורה שווה עם המציאות של כל אדם באשר הוא, ללא היבדלות מטעמים אלו או אחרים. אני אדם אמיתי, תפקידי הוא לשרוד, וכל השאר – בונוס.
באותה התקופה היינו חבורה של ארבע בנות, החברות הכי טובות. כולנו היינו פליטות הקהילה והמוסדות החרדיים, לא הזדהינו כיוצאות. אני חושבת שבגלל העובדה הפשוטה שזה פשוט לא העסיק אותנו יותר מדי, לא הגדיר ולא הוביל ולא תרם. מבחינתנו, היינו סקרניות מדי לחיות את החיים עצמם. למעט אנקדוטות הומוריסטיות פה ושם, אפילו לא העלינו את הנושא בפוגשנו אנשים מרקע חילוני, בייחוד בהתחשב בכך ששתיים מאיתנו עוד בכלל שמרו שבת.
אז בשבת ההיא, לפני 12 שנה, פגשנו את הדתל"שית ההיא, וכנראה זו הפעם הראשונה שהכרנו מישהי שכנראה עונה להגדרה הזאת. לכן נפעמנו.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
התקופה
אילו הוציאנו - והלוא הוציאנו!
נהורא שגב
אותיות פורחות
י. צרויהזון
עכשיו זה מדעי! הסרת הכיפה היא הגורם היחיד והוודאי לתופעה הרווחת של בריחת אותיות מהמוח.
ההוכחה החד-משמעית
מי מאיתנו לא נתקל בתופעת האותיות הפורחות באוויר? מי לא ניסה להסתתר מאימתה של האות אל"ף (א') שהתעופפה במרחק לא גדול מהקרקע, גדולה ומאיימת, מחוללת הרס כמו אשמדאי בזמניו היפים ביותר, או מיהר להימלט כאשר האות בי"ת (ב') חגה לה באוויר וביאשה אותו בזוהמה.
צוות מדענים מאוניברסיטת המקובלים בצפת הקדישו את מיטב שנותיהם לחקר התופעה המדאיגה, ואף זכו למימון מוגבר בשנים האחרונות, בשל התפשטותה. שיטות המחקר כללו ניסויי מעבדה, שאלונים פתוחים וסגורים, קבוצות מחקר מובחנות ומדויקות, תצפיות, קריאה בכוכבים וירידה לפשר חלומות. כל אלו הובילו למסקנה חד-משמעית, שהובהרה פעם אחר פעם בכל אחד מהמבדקים: ברגע שהכיפה מוסרת מהקרקפת מייד מתחיל תהליך בריחת האותיות, ואילו השבתה לראש עוצרת את הבריחה.
קשה לומר שהממצא התקבל בהפתעה. הלוא בריחת האותיות לאחר הסרת הכיפה היא סיכון ידוע משכבר הימים. עם זאת, מעניין להבין מה ההסבר המדעי מאחורי התופעה: "בין עצמות הגולגולת מצוי המוח", מסביר ח.כמולוג, המדען שהוביל את המחקר רב-השנים, "במוח מצויים תאי זיכרון שבהם מאוחסנות אותיות הא"ב. אולם שאיפתן הבסיסית והטבעית של האותיות היא לצאת מהמוח ולהסתובב בעולם. במצב תקין מה שעוצר מבעדן לעשות זאת זו הכיפה. הכיפה המהודקת לראשו של האדם סוגרת למעשה את פתח המילוט של האותיות, ובכך מותירה אותן בתוך הראש". ח.כמולוג מציין שלדעת חוקרים מסוימים בצוותו כיפה עם סרט היא המחסום האפקטיבי ביותר, אך לדבריו עוד לא נאספו מספיק ראיות לאישוש תיאוריה זו.
"בהיעדר מחסום הכיפה", ממשיך ח.כמולוג ומנופף בשלל מסמכים תומכים, "האותיות פשוט משתחלות החוצה ומשתוללות, ואת האסון כולנו רואים". הסבריו של המדען מבהירים מדוע באזורים מסוימים בארץ, למשל מעל העיר תל אביב, נמצאו כמויות חריגות מאוד של נשורת אותיות ומדוע פרסמה אוניברסיטת המקובלים אזהרת מסע למקומות מסוכנים כמו אלו, וציינה כי קרינת האותיות עלולה להביא למצב של עודף מידע מסוכן.
סיפורי מקרה
בחרנו להביא שני סיפורים, מתוך עשרות אלפי המקרים שנבדקו במהלך המחקר, הממחישים את היקף התופעה ומעוררים תקווה באשר למניעתה.
דבורה (שם בדוי, כמובן) מבני ברק מספרת: זה קרה בשבת אחר הצוהריים. יצאתי עם ילדיי הקטנים לגן השעשועים, כמו בכל שבת. ילדות התנדנדו בנדנדה, ילדים התגלשו במגלשה, וליד הקרוסלה התנהל תור לא מסודר. הכול כרגיל. שום דבר לא הכין אותנו למה שעומד לקרות. פתאום אני רואה ילד כבן 4, שובב קצת, שמסתובב ומפזז בצעדים רחבים מדי, ומניע את הידיים לכל הכיוונים. וככה, פתאום, הוא העיף לבן שלי את הכיפה מהראש. אני דוגלת באחריות אישית, אז חיכיתי שהבן שלי ישים לב שהכיפה כבר לא על ראשו, אבל הוא לא שם לב. פתאום הבחנתי באות אל"ף גדולה שמשתחלת לו מאמצע הראש. כבר לא יכולתי לעמוד מנגד, צרחתי בכל הכוח: "תחזיר את הכיפה, תחזיר אותה תכף ומייד! האל"ף-בייע"ס בורחים לך מהראש!"
הילד שלי כל כך נבהל, הוא רץ אליי בדמעות ואמר, "...ני ל... יודע מה ...ת רוצה, ...מ..., למה ...ת צועקת?"
הייתי המומה. הבנתי שזה מאוחר מדי, שהא' ברחה לו לבלי שוב. למרבה המזל, התאוששתי מהר ורצתי להביא לו כיפה אחרת מהבית, לפני שגם האות ב' תברח לו מהזיכרון.
בעקבות המקרה המצער דבורה החליטה לפעול בכול כוחה ומאודה למען העלאת המודעות הציבורית לנושא, ולהתריע מפני הסכנה החמורה הטמונה בהסרת הכיפה ולו לרגע אחד.
סיפורו של מנחם, תושב אחת הערים הדרומיות, מבהיר מהו מסלול החתחתים שעובר מי שתלמודו נשכח ממנו. כיפתו של מנחם נפלה מראשו באחד הלילות, וכשהוא קם גילה כי כל האותיות ברחו מראשו. מנחם נאלץ לשוב לכיתה הראשונה בחיידר, להתיישב על כיסא קטן בהרבה ממידות ישבנו, ולהתחיל לשנן את האותיות יחד עם בני השלוש. קשה לתאר את עוצמת הסבל, עוגמת הנפש והמחיר הכלכלי והרגשי שנגבה ממנו בשל. גם מנחם נרתם למיגור התופעה, והוא כיום מרצה בגני ילדים, מדבר איתם בשפתם ומסביר להם מדוע עליהם להקפיד שהכיפה לא תרד מראשם אף לא לרגע. את קירות משרדו של מנחם מעטרים מכתבי תודה של ילדים מכל רחבי הארץ.
חרף מאמציהם של דבורה, מנחם ואנשים ונשים רבים אחרים, לא נרשמה בלימה משמעותית בהיקף התופעה, אלא להפך. המחקר נמשך.
הפיתוחים העדכניים ביותר:
במהלך עשרות שנות המחקר נערכו גם כמה ניסיונות להתמודד עם התופעה בדרכים אלה ואחרות. איגדנו עבורכם את היעילות שבהן:
שיר מנע
במצבים שבהם הכיפה הוסרה מהראש ויש חשש ודאי לדליפת אותיות, על הנוכחים בחדר לשיר את הפזמון הבא:
גוֹי, גוֹי, גוֹי,
מַשִי גוֹי,
האָסט אַן עַבֵירֶה,
גֵייט אַרוֹיס דִי תֹּורֶה
(בעברית: גוי, גוי, גוי, משי גוי [אין תרגום הולם למילה "משי" בהקשר זה] יש לך עבירה, התורה יוצאת).
ב-145% מהמקרים שבהם הפזמון הושר לא חלה דליפת אותיות. יותר מכך, הכיפה הושבה לראש תוך שניות אחדות ולא הוסרה ממנו עוד למשך יממה שלמה לפחות.
את ההסבר לפתרון המועיל הזה מספק חבר צוות בכיר בחטיבת המחקר של האוניברסיטה הקבלית, פרופ' ח.רטוטים. "מדובר למעשה במשוואה בעלת איברים מעוררי הרתעה, שילוב של המילה הקשה 'גוי' עם המילה מעוררת הצמרמורת 'עבירה' מייצר תדר שמשנה את האווירה באחת, קושר בין האדם לכיפתו ובכך נמנעת זליגת האותיות".
עמיתו של פרופ' ח.רטוטים, פרופ' ארימטוס ג.וזמאות, מבקש להדגיש כי מסתובבים בשוק נוסחאות בלתי מאומתות המתיימרות לחקות את השפעתו של השיר, אך בשום ניסוי לא שוחזרה רמת ההצלחה שהושגה בשירת הנוסח המקורי.
הפתרון האורגני
פתרון זה נמצא בהישג ידו של כל אחד. ממש בהישג ידו. בשעת הצורך יש להניח את היד על הראש המגולה, בדיוק באזור התושבת של הכיפה, ובכך לעצור את דליפת האותיות עד להשגת כיפה תקינה.
עצת גדולים
כנהוג וכידוע, אין לסמוך על חידושים ופיתוחים בכל נושא שהוא. ועל כן, בשעת הצורך ובמקרה חירום, יש לפנות לדוד היודע כול, או לאח הגדול.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
קריאה משפחתית
יעקב גולדברג
המלצות הקריאה של יענקי גולדברג
לפני כ-150 שנה הוכרז בפתיחה האייקונית של "אנה קארנינה" שכל משפחה אומללה בדרכה שלה, ומאז המציאות – או לפחות זו המשתקפת בעלילות הספרים – אכן ממחישה שהאומללות המשפחתית פנים רבות לה. אל מול גלגוליו והתפתחויותיו של מוסד המשפחה, שמקבל פנים חדשות מדור לדור, נדמה ששלל המורכבויות והאתגרים יכולים להיחשב כעוגן היציב והמחויב בכל משפחה ומשפחה כמעט, מורכבות שמכילה כמובן לא מעט אושר, כוח ומשמעות.
הנה 5 ספרים נבחרים מהשנים האחרונות, שמתעסקים ובוחשים במשפחתיות, בהשפעות שלה על חייו ועל בחירותיו של היחיד, ובכוחה הקיומי וההרסני כאחד על מי שאנחנו.
לחסל / מישל וולבק / 2022
פול, גיבור הרומן, הוא יועצו ואיש אמונו של שר האוצר הצרפתי ובנו של עובד בכיר לשעבר בשירות הביטחון. החיים שלו לא הולכים לשום מקום, הוא חי עם בת זוגו פרודנס בבית משותף אך בחדרים נפרדים, וכבר שנים שאין ביניהם שום קשר רגשי או גופני. התפרקות משפחתו היא הציר שמניע את העלילה, והיא כוללת את אביו החולה והמשותק, את ססיל, אחותו הדתייה, ואת אחיו אורוויל, שנשוי לעיתונאית בינונית שלא סובלת את פול.
על רקע מזימת טרור עולמית ובחירות לנשיאות צרפת, ולקראת יום הולדתו ה-50, פול עובר מסע חניכה וחיבור מחודש עם משפחתו המורחבת בכלל, ועם בת זוגו בפרט. פול, שמעיד על עצמו שהוא: "חש צורך שאינו יודע שובעה באהבה", משתדל להישאר אדיש לכול: "הוא עצמו תמיד הרגיש פחות או יותר פטור מן התשוקות השונות שמנה זה עתה, ושהפילוסופים מן העבר גינו כמעט פה אחד. תמיד תפס את העולם כמקום שהוא לא אמור להיות בו, אבל גם לא היה להוט לעוזבו, פשוט משום שלא הכיר מקום אחר" (עמ' 260). דווקא אותה אדישות מאפשרת לו להשביע, ולו במעט, את הצורך באהבה, ולשוב בפשטות לעצמו, לבת זוגו ולמשפחתו.
לקריאת פרק ראשון
זיכרונותיה של נערה מחונכת / סימון דה בבואר / 2011
הספר הראשון, מבין ארבעה כרכי אוטוביוגרפיה, שכתבה אחת ההוגות הפמיניסטיות הבולטות במאה הקודמת ובכלל, עוקב אחר זיכרונותיה החל מילדותה המוקדמת ועד תחילת שנות ה-20 לחייה, אז פגשה את ז'אן פול סארטר. הספר – שיכול לשמש מעין ספויילר לזוגיות המרדנית של שני אלו, שדחו את רעיון מוסד הנישואין לטובת מערכת יחסים פתוחה שהתבססה בעיקר על שותפות אינטלקטואלית ועל חברות עמוקה – מתאר את ראשית חייה של דה בבואר, שגדלה במשפחה בורגנית וקתולית, וכיצד הפכה לנערה סקרנית ומרדנית שהגיעה ללמוד פילוסופיה בסורבון.
התמסרותה לדת ניכרה כבר בגיל צעיר: "נמלאתי צדיקות; הקץ להתקפי הזעם ולקפריזות". וגם: "יראת השמיים המשותפת לנו קירבה אותי ואת אמא זו לזו... הפיכתי לילדה טובה הושלמה". וגם כעבור כמה שנים, כשזנחה את האמונה הדתית, היא עדיין טעונה ברגש דתי חזק: "אני רוצה לגעת באלוהים או להיהפך לאלוהים, הכרזתי". כילדה שגדלה לאם שסברה כי ייעודה של האישה הוא להתחתן בשידוך ראוי, ללדת ילדים רבים ולבקר באופן סדיר בכנסייה, היא מתענגת על ההתבגרות המרדנית שלה: "הברים ומועדוני הריקודים משכו אותי במידה רבה בזכות אופיים האסור. אמי לא הייתה מוכנה לדרוך בהם בעד שום הון שבעולם, אבי היה מזדעזע לראות אותי שם. מצאתי סיפוק גדול בידיעה שאני נמצאת לגמרי מחוץ לחוק". ותוהה, תהייה שתלווה אותה לאורך כל חייה: "איפה ניתן מקום, בחייהם הממושטרים של המבוגרים, לחייתיות הטבעית של החושים, של העונג?"
לקריאת פרק ראשון
אין מקום כזה / שפרה קורנפלד / 2022
ספרה השני של שפרה קורנפלד עוקב אחר עלילותיה של משפחת הרמן, ופורש, ללא רחמים, את התוצאה האומללה האפשרית של מעשים חסרי אחריות, במיוחד כאלו שאין מהם דרך חזרה, כמו הבאת ילדים לעולם. אידי ויהושע, הורים חרדים לשישה, מתגרשים ומחלקים ביניהם את הילדים. האב לוקח את הבנים, האם את הבנות. בשלב מסוים האם מחליטה להימלט עם שתי בנותיה הקטנות לאחותה בקנדה, והמרחק הגיאוגרפי משתלב עם הפערים האחרים שמתרחבים ומצטמצמים בין כל חלקי המשפחה.
קורנפלד, שגדלה בבית חרדי והעידה כי חלקים מהספר מבוססים על חייה האישיים, מתארת טרגדיה משפחתית מודרנית, שמסופרת מכמה זוויות ומערערת את ההיררכיה הברורה של יחסי הורים–ילדים. יש את יונה, האחות הבכורה שצריכה לדאוג לאחיותיה הקטנות ובין לבין מפתחת הפרעת אכילה ובורחת לניו יורק; פרי, התאום של יונה שמתגייס לצבא, ובראש כולם אידי, האם שמסחררת את כולם סביבה ונותרת חסרת יכולת לטפל בעצמה ובטח שלא בילדיה: "אחת-עשרה שנים צללתי בלי לעלות לאוויר. אחת-עשרה שנים של הריונות, הנקה, חיתולים ופליטות, ואפילו לא מחזור אחד שסיים את המסע מחוץ לגוף".
לקריאת פרק ראשון
הארגונאוטים / מגי נלסון / 2022
"איך להסביר, בתרבות שמקדשת הכרעה, שלפעמים הסיפור נשאר מבולגן?" (עמ' 66), כך תוהה הארי דודג', בן זוגה של המשוררת והסופרת מגי נלסון, שלא מזדהה לא כגבר ולא כאישה, בציטוט (אחד מיני רבים) בספרה של נלסון, הארגונאוטים. הספר, שיצא לאור לראשונה (2015), זכה למעמד של ספר מכונן בתרבות הקווירית של המאה ה-21, ומשלב תיאוריה ואוטוביוגרפיה, פרוזה ועיון ביצירה מתגלגלת, אבל ממש לא מבולגנת, כולל התנגדות והתנכרות לאידיאולוגיות היסודיות ביותר של החברה הסטרייטית. בין היתר, מוסכמת הבאת ילדים.
החלק האוטוביוגרפי של הספר מתמקד בעיקר במערכת היחסים המתפתחת בין נלסון להארי, תוך התייחסות מפורטת לחוויות הפיזיות של השניים, לרבות השינויים ההורמונליים שעובר הארי וההיריון של נלסון. הסיפור האישי נכנס ויוצא בינות לפסיפס פסקאות, ציטוטים ותיאוריות המשולבים בהרהורים חופשיים של נלסון על תשוקה וזהות, מיניות ומגדר ועוד ועוד. כן משפחה, לא משפחה – אליבא דנלסון, ה"אויב" הוא קיבעון יתר שעלול להוביל למצב הגנתי של קיפאון ולהתכחשות לכוחה של אמונה ולהשפעתה על היכולת להתמסר ולא להתחמק מהרצונות האותנטיים שלנו, שאומנם אינם חקוקים בסלע אך אל לנו להתעלם מהם ולהיוותר בשדה הפנטזיה, אל לנו לברוח ממה שטומן בחובו סיכוי לחיים ממשיים וממומשים.
קלרה והשמש / קאזואו אישיגורו / 2022
קלרה והשמש, הרומן השמיני של הסופר הבריטי זוכה פרס נובל קאזואו אישיגורו, מתרחש בארה"ב בעתיד לא מוגדר. המספרת, בגוף ראשון, היא קלרה, אישה מלאכותית שניזונה מהשמש וייעודה הוא לספק שירותי חברות מלאים למי שרוכש אותה. היא אומנם לא הגרסה המתקדמת ביותר בשוק, אבל ניחנה בכושר התבוננות מיוחד שמשתלב עם יכולות רגשיות מפותחות: "ככל שאני מתבוננת ורואה יותר, רגשות רבים יותר נעשים זמינים לי" (עמוד 97), היא מעידה על עצמה, וממשיכה למלא את תפקידה בחריצות.
דרך חלון החנות שבה מוצעת קלרה למכירה, היא לומדת על העולם שבחוץ, עד אשר רוכשת אותה ג'וסי בת ה-14, נערה חולנית שמזהה בקלרה משהו מיוחד. קלרה היא דמות "אנושית" באופן אפילו מעט משעמם. היא מתבוננת, סקרנית מאוד, מעט מוזרה וכמובן חברה מסורה. הבנאליות של דמותה מחדדת את השאלה העולה בהמשך העלילה – שעדיף שלא נפרטה כדי לא להרוס את חוויית הקריאה – הנוגעת בפחדים הגדולים ביותר וביחס שלנו לאהבות שמלוות את חיינו, על עוצמתן ושבריריותן. "אין שום דבר מיוחד כל כך בבת שלי", מצהיר אביה של ג'וסי, ועדיין, אפילו קלרה הרובוטית יודעת לומר שלא משנה כמה ננסה להתחכם, יש דברים שאין להם תחליף.
לקריאת פרק ראשון
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
שרה שנירר | מייסדת בית יעקב וממחוללות הפמיניזם האורתודוקסי
עקיבא גריןהמיתוס והפער
השעה שעת לילה מאוחרת. השקט הקסום ביער ירושלים מופר באחת. קבוצת בנות עשרה, מהטובות בסמינר, עליזות ושובבות, נכנסת אל היער. אחת הבנות מצוידת בגיטרה, חברתה בחליל צד. וכך, הרחק מעין כול, מתחילה המסיבה. הבנות לא מסתפקות בשירה ובזמרה, אלא יוצאות במחול. הריקודים הסוערים, מלאי שמחת הנעורים, נמשכים עד קרוב לעלות השחר. קיומו של האירוע הובא לידיעת ההנהלה הרוחנית של הסמינר, ואחת המורות הכבודות פנתה אל החוגגות ברוב כעס וחמה: “מה שרה שנירר הייתה אומרת על החרפה שאירעה? בשביל זה היא הקימה את בית יעקב? בשביל ריקודים והוללות? לאן עוד נגיע?" הממולחת שבחבורת התלמידות לחשה בקול: "אם שרה שנירר הייתה כאן, היא הייתה מצטרפת אלינו”. הארכיון מגלה שהתלמידה צדקה. על פי עדותה של נערה מהראשונות שהתחנכו ב"בית יעקב", חגיגות ט”ו באב – חג ריקודי העם המעורבים מימי המשנה – נערכו יחד עם שרה שנירר ביערות ליד סקאווה, הסמוכה לקראקוב. המסיבה כללה הליכה ביער לאור ירח ונאום של שרה שנירר ושל אחת התלמידות־מדריכות. הנואמת טענה בפאתוס ש”חג ט”ו באב שייך לנו, הנשים”. לאחר מכן פצחו הבנות בשירה ובריקודים. עוד על אירוע יוצא דופן זה ראו ברשומתה של נעמי זיידמן, "התחייה הפמיניסטית של ט"ו באב", באתר "הספרנים" – בלוג הספרייה הלאומית.מי את, שרה שנירר?
הקאנון החרדי צנזר חלקים מהותיים ורבים מחייה ומפועלה של שרה שנירר, יומניה המפורסמים נערכו באופן מגמתי. מהיומנים המקוריים עולה דמות שונה מזו שמנסים להציג בבתי הספר החרדיים. את מה שלא מספר היומן השלימה לי תלמידה אחת אדיבה, בריאיון שערכתי עימה לפני שנים מספר. פניה הטובות ואדיבותה של אותה תלמידה חביבה ונעימת סבר לא ימושו מזיכרוני. מלבד הריאיון איתה וכתבתה של סוכצ'בסקי־בקון במקור ראשון, שנעזרתי בה רבות בכתיבת מאמר זה, הסתמכתי גם על ספרה המיוחד של פרופסור נעמי זיידמן, שהיא בוגרת "בית יעקב" בעצמה: שרה שנירר ותנועת בית יעקב, מהפכה בשם המסורת. צירוף הדברים מעלה את התמונה הבאה: שרה נולדה בקראקוב למשפחה חסידית ענייה, אשר מנתה עשרה ילדים. בשל העוני העצום נאלצה שרה לעזוב את בית הספר ולעזור בכלכלת הבית, אך התחננה להוריה שייתנו לה להשלים את בית הספר היסודי. הוריה הסכימו. את השכלתה הגבוהה נאלצה שרה לרכוש באופן אוטודידקטי. שלטונות פולין הרשו לבני המעמד הנמוך להשתתף בהרצאות בתור שומעים חופשיים, והנערה הסקרנית ניצלה את זה היטב. היא הקפידה להשתתף במסלולי ההרצאות האלו על תרבות גרמנית, על שירה ומחזות. רעיונות על מעמד האישה החלו לעלות בפולין הנחשלת, ושרה ינקה רעיונות אלו מפי מוריה הנוכריים. כבר באותם הימים התבשלו בה דעותיה הפמיניסטיות. בהיותה בת 20 כתבה ביומנה: “האידיאל שלי, אי־שם במעמקי נשמתי, הוא רק לעבוד למען אחיותיי! […] לו הייתי יכולה לשכנע אותן יום אחד מה המשמעות של להיות אישה יהודייה אמיתית, לא רק למען האימהות שלהן או מפחד מאבותיהן, אלא רק מתוך אהבה גדולה לבורא עצמו […] לו הייתי יכולה לחיות עד שאיהנה לראות את תורתי נכנסת לבתים של אותן נערות יהודיות […] האם אני יוצאת מדעתי? […] איך אנשים היו צוחקים עלי, איך הם ידברו עלי!? איזו ילדה חסידית מטופשת!" בהיותה נערה רווקה, חופשייה מעול בית ונישואין, השקיעה שרה זמן רב בלמידה ובביקורים בתיאטרון הפולני. התרבות הפולנית הייתה ספוגה בעורקיה. שיריו של אדם מיצקביץ’ ויוליוס סלובצקי היו שגורים על לשונה. הוריה של שרה התקשו למצוא לה שידוך, בשל מראהּ הלא-חינני. היא נולדה עם שפה שסועה והרופא תפר את שולי השפה בגסות, דבר שכיער את פניה. בהתקרבה לגיל 30 (!) השיאו אותה הוריה לבחור חסידי בינוני בשכלו. הנישואין לא עלו יפה, שרה לא הייתה מוכנה להסכים עם תפיסת הנישואין הפטריארכלית שעל פיה מקומה של האישה – ולא משנה כמה היא חכמה ומוכשרת – הוא בין התנור לכיריים, כולל כיבוס בגדי הבעל וטיפול בעדת ילדים. היא דרשה וקיבלה גט מבעלה. חזון מאוד לא נפוץ באותה תקופה ובאותה קהילה. מאז דבק בשרה כינוי הגנאי המשפיל “די גיגעטע” – הגרושה. בימים ההם היה כינוי זה אות קין נצחי על מצח האישה.מצב החינוך וההתייחסות הרבנית לכך
בתקופת עלומיה של שרה מצב היהדות היה בכי רע. פריקת העול ההמונית לא פסחה גם על בתיהם של הרבנים הגדולים ביותר. די אם נציין את ילדיו של רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב – ה”שם משמואל" שהפנו עורף ליהדות בבוז,[1] או שנקרא את זיכרונותיה של איטה קאליש־קמינר, בתו של האדמו”ר מוורקא־אוטבוצק, שכתבה על חבריה הרבים וחוג ידידיה שכלל בתוכו את מיטב בניה של היהדות הנאמנה.[2] הרבנים אומנם היו עסוקים בסכסוכי חצרות, במריבות שוחטים ובמאבקי שליטה, אך היו גם ניסיונות להציל את בני הנוער, בין השאר באמצעות הקמת ישיבות בליטא, בפולין ובהונגריה. שונה היה המצב בקרב הנערות; התפיסה המסורתית גרסה ש"מוטב יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים". תוצאות התפיסה הזו היו אסון קולוסאלי. שיעור המרות הדת והחילון נסק באופן תלול. כשהייתה שנירר בווינה, היא נחשפה לרעיונותיו המהפכנים של הרב שמשון הירש, מרבני הנאו־אורתודוקסיה המפורסמים. הרב הירש העביר את נקודת הכובד מעיסוק מופרז בתלמוד ופלפוליו לעיסוק בעקרונות היהדות, לימוד תנ"ך ומדעים ומתן שוויון לנשים. בבית הכנסת שייסד בפרנקפורט היו 550 מקומות לגברים, ו־350 מקומות לנשים. רעיונותיו של הירש וחדשנותם מצאו חן בעיני האישה המשכילה והמהפכנית. בפיקחותה הבינה היטב כי שיטת החינוך הישנה לא תחזיק מעמד מול גלי החילון, אך ידעה שבלי הסכמה רבנית לא תוכל לפעול כלל. לשם כך השתמשה שנירר בברכה שנאמרה לה על ידי רבי יששכר דוב מבעלז, כהסכמה לפעילותה. היא קיבלה גם הסכמה שבשתיקה מהאדמו"ר מגור, ועידוד גלוי מהחפץ חיים. חשוב לציין שחסידי בעלז השמרניים לא הסכימו עם רעיונותיה, וגם אחר כך, כשנפתחה בבעלז רשת בתי חינוך לבנות, שמה היה "בית מלכה", ולא "בית יעקב". מלבד רבנים אלו, רוב רבני הונגריה לחמו ביוזמה בכל הכוח. ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש כינה את הרשת "בית עשו" – בהיפוך מכוון לשמה של הרשת, "בית יעקב". במקומות רבים ספגה שרה זריקות אבנים. אבנים אלו לא נזרקו על ידי הבונדיסטים, אלא על ידי יהודים קנאים וחמי מזג. באחת מעיירות הונגריה לחם רב העיר נגד הכנסת רשת "בית יעקב" לקהילתו. לאחר שנתיים הוא נכנע, אלא שמחיר התנגדותו הראשונית היה כבד. כ־70 נערות מבנות העיירה פרקו עול. הצלחתה של שרה בהקמת מוסד הלימודים לבנות עוררה את מפלגת "אגודת ישראל". עד אותה תקופה לא הייתה במפלגה כל מודעות לצורכי הנשים. לצורך המחשה, אציין דוגמה מובהקת לכך. באמצע שנות ה־30 קיבלה מפלגת אגודת ישראל כרטיסי עלייה לארץ (סרטיפיקטים) מאת הסוכנות היהודית. על פי הנחיותיו של האדמו"ר מגור, הסרטיפיקטים ניתנו לגברים בלבד. בנות "בית יעקב", שכבר הפכו לקבוצת בנות פעילה, לא הסכימו לגזרה זו. הן השוו את מאבקן למאבק ההרואי של בנות צלפחד, שרצו נחלה בארץ ישראל ולא חששו להתעמת עם משה רבינו. כך אף הן, נחושות בדעתן ולא מוכנות להיות כנועות לתכתיבי הממסד הרבני המפלה ביודעין בין גברים לנשים. כדי שלא ייוותר רושם שתנועה מבורכת זו מנוהלת על ידי אישה בלבד, פעלו עסקני אגודת ישראל וחיתנו את שרה בשנית, עם יצחק לנדא. נישואין אלו התקיימו על הנייר בלבד. בפועל, הפעילות התנהלה מביתה של שרה כמו לפני נישואיה. בנות היו ישנות עימה בחדרה. אחותה הייתה דואגת לארוחותיה. גם במודעות הפטירה שיצאו אחר מותה הטראגי בקיצור ימים, נכתב רק שם המשפחה "שענירער" ולא הוזכר השם "לנדא" אף לא ברמז. אחרי מלחמת העולם השנייה, שמחקה כמעט את כל יהדות אירופה, פעלו בוגרות "בית יעקב" להקים בתי ספר לבנות. אולם כחלק מכתיבת ההיסטוריה ושכתובה על ידי הממסד החרדי, גם דמותה של שרה שנירר הפכה לאייקון המסמל חינוך לצניעות, לשמרנות ולהסתגרות מפני העולם החיצון, על אף שכאמור אין כל קשר בין דמות אייקונית זו למציאות.[1] להרחבה על כך ראו: י"י טרונק, פוילן: זכרונות און בילדער, חלק ז, ניו יורק: אונזער צייט, 1953, עמ' 201–217. להרחבה על דמויות של יוצאים ויוצאות נוספים ממשפחות מיוחסות בתקופה ההיא, ראו: דוד אסף, נאחז בסבך, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו, עמ' 331, הערה 54. [2] איטה סיפרה את סיפור חייה בספרה אתמולי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
הקפוסטה | מתכון מסע
מריה אסטריכר
(מאכל יהודי הונגרי מסורתי שנוהגים לאכול בפורים והוא מורכב מעלי כרוב ממולאים באורז ובשר ברוטב עגבניות)
או: אגדה משפחתית אורבנית
פורים 2005, אני נאבקת שלא להיחנק מצחוק. לופתת את הבטן מתחת לשולחן ומוחה דמעות של צחוק חנוק בלתי נשלט.
אני מביטה סביבי ורואה שכולם באותה הפוזיציה. עיניים מבריקות מדמעות של צחוק וחרחורים קלים עד כבדים.
אומנם הסיבה שלשמה התכנסנו כאן היא ארוחת פורים, שהיא אירוע בהחלט מצחיק, חגיגי ומוצלח למדי, אבל הצחוק ההיסטרי מגיע מסצנה ספציפית מאוד שבה שולמית האחות הקטנה נוגסת לתומה בקפוסטה שמנמנה מעשה ידי אימא, ומגלה לחרדתה את הסוד האפל מכול, שכולנו כבר גילינו בשלבים שונים בחיינו – שהקפוסטה האגדית של אימא, התבשיל הכי מושקע שלה שכל כך אהבנו לטרוף כילדים, עשוי, ובכן, משאריות של אורז מהשנה האחרונה שאימא פשוט זרקה למקפיא בתוך שקיות סנדוויץ' שמנוניות. הכרוב גם הוא נאגר שם במקפיא הענק, שאריות של כרוב מהמרק, כרובים שלמים במצב ביניים שנקנו במבצע באוגוסט והוקפאו למען סעודת הפורים וכמובן סופים של רסק עגבניות בקופסאות שימורים שנשלחו למקפיא כמות שהן, פתוחות ומטונפות.
שולמית מביטה בזעזוע בקפוסטה, משתעלת קלות, מקללת אותנו נמרצות תוך כדי צחוק מתגלגל וחסר שליטה – הדרך האסטרייכרית הנכונה להתמודד עם המציאות – ובאלגנטיות מקצועית מזיזה את הצלחת מעט הצידה ומכסה אותה במפית פרחונית כדי שאימא לא תיעלב.
אנחנו, הגדולים, עלינו על הסוד האפל כשראינו את אימא בסוף כל ארוחה שכללה אורז, אוספת את השאריות מהצלחות בתנועה מכנית לתוך שקית סנדוויץ' וזורקת למקפיא. וכל אחד מאיתנו בתורו עבר את השלב שבו הוא גדול מספיק כדי להבין מאיפה הגיעו המצרכים לקפוסטה החגיגית. כל אחד מאיתנו ביצע פתיחה מזועזעת של המקפיא במחסן ונשא הספד קטן למאכל שלא נהיה מסוגלים יותר לאכול בחיים.
שולמית הקטנה, לעומת זאת, שמעולם לא פתחה את המקפיא, כי היא הקטנה של אימא ומוז'ינקלה אמיתית שלא הכינה לעצמה מעולם סנדוויץ' או ארוחת צוהריים, קיבלה את המידע המפורט לתוך האוזן ממנחם ושמיל בשעה שנגסה בתאווה מהמאכל האהוב עליה.
אימא, כמו אימא, לא הבחינה בכל הדרמה הזאת ורק חייכה חיוך מלא נחת יהודית למראה יוצאי חלציה יושבים לסעודת הפורים ופיהם מלא צחוק.
השנים עברו, ואימא שמה לב מתישהו שאף אחד לא אוכל מהקפוסטה המפורסמת והפסיקה להכין אותה.
כולנו נשמנו לרווחה, ואימא המתוקה רק נאנחת בהקלה בכל סעודת פורים ומפטירה מתחת לאף שאיזה כיף שהיא כבר לא צריכה להכין את הקפוסטה הזאת, שגם ככה דרשה ממנה מאמץ קולינרי עילאי, ושהיא מבחינתה לאכול חלה עם טחינה בפורים, רק שאנחנו היינו כל כך להוטים לקפוסטה אז היא עשתה את המאמץ. אבל ברוך השם איבדנו עניין ועול אחד ירד לה מהגב.
חסדי ה' כי לא תמו. כי לא כלו רחמיו.
וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.
***
אין מתכון לקפוסטה, כי אין מצב שאני נוגעת בקודש הקודשים הזה.
אבל קבלו מתכון חגיגי ומשמח לבורקס בשר:
מצרכים:
חבילה של בצק עלים מופשר
למילוי:
חצי קילו בשר טחון
בצל אחד גדול קצוץ
2 שיני שום כתושות
כ-6 משמשים מיובשים קצוצים
חופן צנוברים קלויים
3 כפות שמן זית
כף סילאן
מלח ופלפל
פטרוזיליה קצוצה
והסוד שלי לטעם מיוחד: חופן של עלי זעתר טריים קצוצים.
אופן ההכנה:
מחממים את התנור ל-180 מעלות.
במחבת בינונית מחממים את שמן הזית ומטגנים את הבצל והשום עד להזהבה.
מוסיפים את הבשר לטיגון קצרצר וחלקי, כדי שהעסיסיות שלו תישמר במהלך האפייה.
מכבים את האש ומעבירים את תערובת הבשר לקערה. מוסיפים את שאר הרכיבים ומתקנים תיבול.
פותחים את בצק העלים למלבן בגודל הרצוי ומניחים לאורכו בשליש התחתון תלולית יפה של המילוי. מגלגלים בזהירות עד לקבלת נחש בצק ממולא, ומגלגלים אותו לשבלול.
מעבירים בזהירות לתבנית מרופדת בנייר אפייה, מושחים בחלמון ביצה ומפזרים שומשום לרוב.
שולחים לתנור לחצי שעה בערך, או עד שהשבלול זהוב, פריך ומגרה, ומתקשרים לאימא להגיד אה פרעיילכן פורים 3>
בתיאבון!
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
אותנטיות – זה כל הסיפור
רייצ'ל שץ
הסרט אושפיזין, או כמו שבאמת צריך להגות את שמו "האושפיזין", הפך להיות סרט שהבורגנות החילונית מוציאה פעם בשנה מהמדף מעל הטלוויזיה, מנערת את הקופסה מהאבק וחוגגת את חג הסוכות. מעין ברכת כוהנים שנתית.
בלי שום קשר לאלוהים, כמובן.
יש מעט סרטים ישראליים שהצליחו להתרומם ולהיכנס לקאנון התרבותי המקומי והפכו לקלאסיקות. כאלה שנדמה שיש להם משבצת שידור קבועה בגלגל השנה והחיים שלנו כחברה. כמו אבי נשר עם "הלהקה", שמי זרחין עם "הכוכבים של שלומי", אורי סיוון וארי פולמן עם "קלרה הקדושה", ניר ברגמן עם "כנפיים שבורות", הגשש החיוור עם "גבעת חלפון אינה עונה" ועוד.
הקולנוע בארץ עדיין צעיר, בכל ביס תרבות נדחפות קצת שאריות חול וגמלים, ואומנות צריכה זמן כדי להתהוות. אולי, כמו במקרים רבים, זה עניין של כסף. בכל שנה קרן הקולנוע הישראלית (שעל התקציב שלה בעיקר מתבססת התעשייה) מתקצבת שישה- שבעה יוצרים בלבד ב-כשלושה מיליון שקל לסרט באורך מלא. זה נשמע הרבה, אבל קולנוע הוא תחום יקר מאוד. לשם השוואה, האוונג'רס האחרון תוקצב בכ-220 מיליון דולר.
אז אנחנו לא הוליווד, זה ברור, לא בשנים, לא בתקציב וגם לא בקצב. אבל התעשייה בארץ הולכת ומתפתחת, ויצירות ישראליות מגיעות לענקית הסטרימינג "נטפליקס". בסדרה "שטיסל", לדוגמה, ניתן לצפות כעת במאה תשעים מדינות מסביב לעולם. גם בתחום הקולנוע סרטים ישראליים מתחילים לתפוס מקום ונוכחות. לא מזמן במאי ישראלי זכה בפרס "דוב הזהב" בברלין, ולאחר מכן בפרס "חבר השופטים" בפסטיבל קאן בצרפת.
אז איך בכל זאת קולנוע צעיר ולא מתוקצב מצליח?
ובכן, קולנוע הוא מדיום נרטיבי שאוהב נקודות מבט, והוא תמיד ינסה לחדש את עצמו ולמצוא נקודות מבט ספציפיות שלא ראינו. זו הדרך שלו להתפתח, למצוא עוד סיפורים ועוד גוונים אנושיים שיצטרפו לסיפור הגדול של האנושות.
אם אבקש מעשרה אנשים לספר לי על השפן הקטן ששכח לסגור את הדלת, כל אחד יספר סיפור אחר. אחד יתמקד בסבל של השפן, השני ינסה ללמד את הקורא מוסר השכל, והשלישי יחליט שהסיפור בכלל צריך להיות מסופר דרך עיניו של החיידק.
אחד השינויים הכי גדולים שעברתי בתהליך היציאה, ושלאט לאט קרה גם ליוצאים נוספים סביבי, הוא התפתחות של נקודת מבט ספציפית ואישית על החיים. ההבנה שהקונפליקטים שלי שונים, שהדרך שבה אני חווה אהבה, שמחה וכעס היא שלי, שלכל אחד גבולות מוסריים שונים (מה שבעיניי ראוי, ייתפס בעיני האחר כבעייתי), שנקודת המבט שלי על החיים היא אינדיבידואלית ולא שייכת לחברה, וככל שהיא אינדיבידואלית יותר, היא שייכת לי יותר.
יש שיאמרו שזה בעצם כל הסיפור של יציאה מהחברה החרדית. הייתה לנו נקודת מבט פנימית אחרת מהחברה שבתוכה גדלנו. וההתנגשות הזו דחפה אותנו החוצה, לעולם שבו יש יותר מרחב לבחור את הנרטיב ולספר אותו כמו שאנחנו רוצים.
מה מיוחד בסרט "האושפיזין" שהצליח להעלות אותו מעל השאר?
כששולי רנד כתב את הסרט "האושפיזין" ואז שיחק בו (וגם זכה עליו בפרס אופיר) השנה הייתה 2004. ז'אנר "סרטי הדוסים" כמעט שלא היה קיים (הסדרה "החצר" שודרה ב-2003, ודוד וולך יצא עם הסרט "חופשת קיץ" רק ב-2007). העולם החרדי היה עדיין גטו ואף אחד לא הציץ מעל החומות, לא באמת. היו במאים חילוניים שניסו להציג את החברה החרדית על המסך, אבל נקודת המבט שלהם הייתה חיצונית והדמויות יצאו שטוחות, הן היו פלקט של אנשים דתיים שנראים ומתנהגים בצורה מסוימת, אבל לא אנשים חיים. לעומתם, נקודת המבט של שולי רנד הסעירה את הקהל הישראלי והפכה את הכול לחי ואמיתי. הסרט גם מביא איתו תמות דתיות שלא נראו קודם על המסך הישראלי.
גם בשוק השחור הדוסי, "האושפיזין" היה בין הדיסקים הנצרבים ביותר בהיסטוריה, כולנו רצינו לראות מי האיש שהעז לעשות עלינו סרט והאם הצליח להציג את העולם החרדי כפי שהוא, לפחות כפי שאנחנו רואים אותו.
אבל הסרט "האושפיזין" לא הצליח להביא רק נקודת מבט חדשה לזמנו בקולנוע הישראלי, הוא הביא גם נקודת מבט שעד היום נשקפת מעיניים ספציפיות מאוד, עיניים של חוזר בתשובה.
חוזרים בתשובה ייחשבו לנצח "האחר", "השונה", בתוך הקהילה החרדית. הם אף פעם לא יהיו באמת חרדים, גם אם הם מאוד מנסים להיות כאלה. החברה מסרבת לראות בהם חלק, והיא כנראה צודקת, הם עדיין נושאים בתוכם חלקים מהחילוניות ולא מוכנים לוותר עליה. כמו, למשל, על הצורך שלהם ליצור, או על נקודת המבט האינדיבידואלית שמסכנת את החברה החרדית כפי שהיא בנויה היום. שולי רנד ערני מאוד בתוך הסרט כלפי המקום שהחברה החרדית מקצה לו והוא מתבונן בו בכאב אבל גם בהבנה.
ניתן לראות זאת בסצנה שבה שולי קונה את האתרוג הכי מהודר, הכי יפה, כדי להרגיש שייך, כדי להיות משהו שהחברה החרדית אף פעם לא תיתן לו להיות.
המציאות מייד מנכיחה לו עד כמה הוא לא חלק, כאשר שני חברים מהעבר באים לבקר אותו ומזכירים לו שהוא אחר, שהעבר תמיד יהיה חלק ממנו גם אם אלו חלקים בעצמו שקשה לו להתמודד איתם.
בסצנת הסיום של הסרט הגיבור עומד באמצע בית הכנסת, הוא הרגע מל את הבן הראשון שלו וכולם רוקדים סביבו. הוא מוקף בקהילה החרדית, ואז מצטרף אליו גם העבר שכה פחד להתמודד איתו. העבר מיוצג על ידי החברים מפעם שחובשים כיפות ומצטרפים למעגל הרוקדים. הגיבור, שעד כה ניסה להסתיר את חבריו, מצליח לקבל אותם ואת עברו.
או כמו שכתבה המשוררת זלדה:
"הֶעָבָר אֵינֶנּוּ תַּכְשִׁיט
חָתוּם בְּתוֹךְ קֻפְסָה שֶׁל בְּדֹלַח
גַּם אֵינֶנּוּ
נָחָשׁ בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת שֶׁל כֹּהַל –
הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ
בְּתוֹךְ הַהֹוֶה
וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר
נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר –
כַּאֲשֶׁר הֶעָבָר מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה
זוֹ הֲרָמַת הַחַיִּים כֻּלָּם..."
זהו סוף שמח, של תקווה, של קבלה, והוא סוגר את התמה של זרות בנימה אופטימית.
אבל אולי דווקא בגלל נקודת המבט המיוחדת של היוצר הייתי מצפה לסוף פתוח יותר, כזה שבו הוא עדיין האחר, ולא האתרוג ולא ההתמודדות עם העבר יהפכו אותו באמת לחלק, כי יש משהו יפה בלהיות "השונה" ו"האחר" בתוך חברה, להיות בעל התשובה, לחיות בתוך חברה מסוימת, להבין אותה אבל בו-זמנית גם לא להיות שייך עד הסוף. יש משהו יפה בלשמור על היכולת שלך להיות אינדיבידואל, על הדרך שבה אתה רואה את המציאות, ועל הדרך שבה אתה מספר סיפור.
אולי ההשלמה הזו עם הזרות יכלה להיות סוף ריאליסטי ושמח יותר.
כשנציגי נטפליקס הגיעו לאחרונה לארץ לפתוח חממה לתסריטאים מקומיים, ישבתי בקהל בסשן של Q&A, המיקרופון עבר מאחד לאחד וכולם שאלו שאלות, כולם רצו להבין, מה נטפליקס מחפשת, כל אחד רצה להבין איך לכתוב את הסדרה שנטפליקס תקנה. לאחר מספר שאלות דומות מהקהל, קמה אחת הבכירות ואמרה: "אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, אתם תאמרו לנו. כל מה שאנחנו מחפשים הוא אותנטיות, אותנטיות של נקודת מבט. ספרו לנו את הסיפור שלכם".
ולמי שהדיסק הצרוב של אושפיזין עוד לא הגיע אליו, הנה קישור לטריילר: https://www.youtube.com/watch?v=zVfXipr3WuE
מסכת יציאה
האור בישיבה מתעמעם לאיטו ועלטה יורדת על העיר. במקלט הטחוב מעט, שימים יפים ודאי עברו עליו עת שנבנה אי־אז בשנות החמישים, יושבים בשקט על כריות יוסי, יהודה, מוישי, יענקי ואבחי. האחרון שם לא מאוד נפוץ בעולם החרדי, אך אין מדובר אלא בראשי התיבות אב״ח – אלוהים ברוב חסדו, זכר למאמצים הרבים של הוריו, שרי ואליהו, להביא אותו לעולם. רק בזכות ברכתו של רב הקהילה – בהנפת אצבע, שהרי היה שרוי אז בהסתלקות חלקית המכונה בלעז שבץ או כיסופים, אם תעדיפו, הם ראו ישועות וחבקו אותו בשמחה רבה.
סביב פזורים ניירות עתיקים ובחוץ – מבעד לחלונית הברזל הכבדה, הפתוחה מעט – מכה רוח חשוון גלים־גלים במדשאה המצהיבה שלפי מסורות אבותינו מדורי דורות הייתה פעם ירוקה. מעבר לדלת נעה צלליתו של אדם, מתנדנדת מצד לצד, משל מדובר בשיכור. אולי באמת היה מדובר בשיכור. במהירות מבעיתה מניחים חמשת הנערים, כבני שש-עשרה, מתחת לישבנם את הספרים שאך לפני רגע אחזו בידיהם: פנחס שדה, עמוס עוז, אלבר קאמי, מאיר שלו, איניד בלייטון – מה אתם יודעים, ״החמישייה מפליגה לאי המטמון״.
נשימתם נעתקת והם שבים לנשום רק כעבור שעה קלה, רק כדי לגלות כעבור ימים אחדים כי באותו לילה נגזר גורלם ובקרוב יפוצו לכל קצוות הארץ – יוסי בשל משחק בקלפים; מוישי בשל התגנבויות ליליות למפגשים עם בתולות חסודות; יענקי בשל שאיפת עשן רעיל ביוצאו לביתו; יהודה בשל קריאת ספרים אסורים; אב״חי סתם כי מישהו הלשין שהוא בכלל פרענק בתחפושת, רחמנא ליצלן.
שש שנים בילו כאן, וכל יום כיעקב האוחז בעקב עשו – מלבושי אמש, כלבוש מחר. יום רודף יום בשחור לבן. ריטואל אין־סופי הרחק מהבית – שיעורי בוקר, אותה חברותא קבועה, אותם סדרים שאינם משתנים, אותן בדיחות עבשות שעברו עליהן מאות שנים, אותם חלומות שנאסרים היטב בכללים, אותן תפילות שעוד בינקותם למדו על פה.
עלתה החמה, ירד הליל וחמשת הבחורים, כגורי אריות, מזמרים לאדונם. העיר שבחוץ עטתה זה מכבר קידמה – מסכי לד בוערים, חנויות תועבה, ורק הם נותרו ספונים שם בין הכתלים הכבדים, העצומים, היושבים כאבני ריחיים, המיישרים כל סוטה מן התלם, כל שוטה וחירש וקטן עד לכדי פס בוהק.
אמר רבא, אמר אביי, אמר הלל הזקן, אמר המשגיח, אומרת אימא. כולם אומרים דברים הרבה והחסידים, הצנועים, הטהורים, הנשמות הזכות – נותרו על כנם.
מבוקר עד לילה לא משו מלימודם. צדיקים, עד שחטאו. חוטאים בעל כורחם. אלומת האור היפה שמבעד למסכי הברזל, אלומת האור הארורה, האוויר הצח, טלטלו את פאותיהם המסולסלות לעילא. ישנים אך ליבם ער לסובב אותם, הם היו כלואים בגופם. שותקים בדומייה הקדושה, שקועים בתלמוד, בהלכה. צועדים בנתיב החסידות והרבנות, אך חולמים לאי־שם – אל החופש.
אצל יוסי זה היה אחיו הבכור שירד מן הדרך. ״נרקומן״, לחששו הקולות סביב. ״זרוק ומזריק באיזו תעלה בשכונה שמעבר לכביש״. והנה, באחד הימים, בהולכו אל המקווה ממלמל תהלים, ראה אותו לפתע ונותר כמהופנט – יפה תואר, דוהר על אופנוע, נראה רחוק כל כך מהסיפורים המפחידים. מי בינינו המכור, הרהר יוסי לעצמו ורגליו נשאו אותו מאליהן הרחק.
יהודה, רצה הגורל, התקשה מאוד לקום בבקרים – מפני שלא היה לו דבר קרוב יותר מאשר הספרים שקרא בלילות. שוב ושוב נאבק, עד שהחל ממציא לעצמו שלל מחלות.
מוישי טעם טעמה הנורא של נשיקה משפתי חברתה של אסתי, אחותו הצעירה ממנו בשנה. הם מצאו עצמם בחדר כשאסתי יצאה לבית הכיסא, ואותה נערת חן יפת מראה קירבה אליו פניה ואמרה: ״אולי ננסה?״ והוא, ליבו רוטט, נפשו יוצאת מגדרה, עצם את עיניו וחטא לבלי שוב.
יענקי גדל למשפחה בעיירה רחוקה: הורים גרושים כמעט בסתר, שלל הילדים מתפזרים ברחבי השכונה, כאב בעצמות ודרך ייסורים. הוא לא ראה את האור, כמו צלל למעמקי הצחנה, לעומק האפלה, והתמלא זעם וכאב.
ואבחי דבר לא עשה. פשוט נולד ספרדי. במשך שנים הצליח אביו להסתיר זאת היטב – להשתכנז, לשנות את שם המשפחה, לעבור עיר, להתחתן יפה. עד שמישהו, אין לדעת מי, פגש את סבו וגילה את התרמית. מכאן קצרה הדרך אל מעבר לגדר, אל מחוץ למסגרת.
חמשת החברים – נטושי תורה, פושעי על־לחם, אובדים בדרך – עמדו כעת בפני חיים חדשים. העיתים השתנו, ואת מזבחם החדש הם הציבו הרחק מן הגבול שאותו כלל לא הכירו. דרך זרה, מתוקה ומרה, אבל הדרך שלהם אשר שבעים פנים לה.
***
הסיפור הזה היה יכול להיכתב כנראה בזמננו על ישיבה ממוצעת בבני ברק או בירושלים. כלומר, הוא אכן נכתב. אך הוא מבוסס על סיפורו של אחד מראשוני וגדולי היוצאים, רבינו ומורינו חיים נחמן ביאליק, ועל תקופתו בישיבת וולוז׳ין המיתולוגית בשלהי המאה ה־19. כך כתב בסיום הפואמה ״המתמיד״:
״בַּחוּרִים יָבֹאוּ, בַּחוּרִים יֵצֵאוּ. יֵשׁ יוֹרְדִים אֶל־בֵּיתָם לְיָמִים נוֹרָאִים, וְיֵשׁ שֶׁיָּפוּצוּ לַכְּפָרִים הַקְּרוֹבִים, וּרְחוֹקִים מֵעֵין הַמַּשְׁגִּיחַ הַנּוֹרָא יַעַלְזוּ בְכָבוֹד בְּבֵית אֲנָשִׁים טוֹבִים מְרַחֲמֵי רַבָּנָן, מוֹקִירֵי בְנֵי־תוֹרָה. אַף־יֵשׁ אֲשֶׁר גֹּרְשׁוּ וַיֵּצְאוּ נִדְחָפִים, וְשָׁב אִישׁ בֵּית אָבִיו בִּדְרָכִים אֲבֵלוֹת:
הָאֶחָד – עַל שַׂחֲקוֹ בַּלֵּילוֹת בִּקְלָפִים,
הַשֵּׁנִי – עַל־סַפְּרוֹ עִם בְּתוּלוֹת בַּלֵּילוֹת,
הַשְּׁלִישִׁי – כִּי־מְצָאוֹ הַשַּׁמָּשׁ מְקַטֵּר
מִקְטַרְתּוֹ בְּשַׁבָּת בְּמָקוֹם יָדוּעַ,
הָרְבִיעִי – עִם ״מוֹרֵה נְבוֹכִים״ הִסְתַּתֵּר
בַּעֲלִיָּה, הַחֲמִישִׁי – לֹא-נוֹדַע מַדּוּעַ....״
ביאליק, כפי שאנו מבינים אותו, לא ניתק משורשיו. הוא הוסיף להתכתב עם הישיבה, עם הימים הרבים שהעביר בה, עם האדמה הפורייה שבה צמח ופרח וגדל, כאשר פרש את כנפיו. הוא נותר נאמן למסורת אבותיו וראה בה חלק בלתי נפרד ממנו.
כמותו, להבדיל אלף אלפי הבדלות, יקומים ואילנות גבוהים, גם אנחנו. היציאה מהחברה החרדית היא תופעה ותיקה עד מאוד. אם סבא של כל אחד ואחת היה רב חשוב, משמע, כולנו, כולכם, יוצאי המגזר החרדי. זקופי ראש וקומה, נעדרי גחמה או סיפור אומללות כפי שסיפרו לנו בילדותו. זוהי תנועה, במלוא מובן משמעותה.
כתנועה, יש בה אין־ספור גוונים – יש חילונים להכעיס וחובשי כיפת שמיים; חרדים לרצות וחובשי מגבעת; וסרוגים ומקוטפי כיפות מכל המינים והסוגים. יש בה מסורת ויש בה רציונל ובעיקר – יש בה קהילה עם סיפור, שהוא שלה: סיפור של עוצמה, של כוח, של מורכבות, של התמודדויות כמובן. אבל בעיקר, סיפור על אומץ, על חציית גבולות ועל שבירת קירות. על תעוזה ועל שינוי.
איך ההורים קיבלו את זה? מתי הורדת את הפאות? איפה גרת אחרי שהודעת להורים שאת יוצאת? יש לך עוד אחים ואחיות שיצאו? את עדיין מאמינה באלוהים? איך את מגדירה את עצמך? אלו רק חלק מהשאלות שכל יוצא ויוצאת נתקלים בהן ברגע שהם מספרים שגדלו כחרדים ובחרו לעזוב. לכל אחד מאיתנו ישנן תשובות שונות לשאלות, אבל יש מכנה משותף לכולנו, והוא – כולנו באנו משם וזוהי נקודת בסיס המעצבת את חיינו ביום יום.
מלך היהודים ושבת המלכה
רסל דיקשטיין
יולי 1934, וינה. ליבו של חיים נחמן ביאליק, המשורר העברי הסוחף, הפופולרי, החדשני אך המקובל על הכול כמעט, חדל לפעום. קולו של דור נדם. ביאליק נפטר צעיר יחסית, בן 61 בסך הכול. לווינה הוא הגיע כדי לטפל בבעיה שהציקה לו כשבע שנים, אבנים בכליות. הוא נותח, הניתוח הסתבך וביאליק מת. כמה ימים לאחר מכן הגיע ארונו לארץ ישראל – עוד לא מדינת ישראל – והוא הובא לקבורה בהלוויה המונית, לפי הדיווח כמאה אלף איש באו להיפרד ממנו.
דמותו של ביאליק, מורשתו, יצירותיו הרבות בכל תחום הקשור לטקסטים יכולות למלא, ואף ממלאות, כרכים על גבי כרכים. נהרות של דיו נשפכו על האיש שהיה אגדה עוד בחייו. הרחוב שבו התגורר, בתל אביב הצעירה שכה אהב, נקרא על שמו כאשר עבר להתגורר בו. בשנים שגר בתל אביב המונים זרמו לביתו והדירו מנוחה מעיניו ויצירה מבין אצבעותיו. שירו המפורסם "צנח לו זלזל" הוא רקוויאם עצוב ליוצר שמעיינו יבש:
צָנַח לוֹ זַלְזַל עַל־גָּדֵר וַיָּנֹם –
כֹּה יָשֵׁן אָנֹכִי:
נָשַׁל הַפְּרִי – וּמַה־לִּי וּלְגִזְעִי,
וּמַה־לִּי וּלְשׂוֹכִי?
נָשַׁל הַפְּרִי, הַפֶּרַח כְּבָר נִשְׁכָּח –
שָׂרְדוּ הֶעָלִים –
יִרְגַּז יוֹם אֶחָד הַסַּעַר – וְנָפְלוּ
אַרְצָה חֲלָלִים.
אַחַר – וְנִמְשְׁכוּ לֵילוֹת הַזְּוָעָה,
לֹא מְנוּחָה וּשְׁנָת לִי,
בָּדָד אֶתְחַבֵּט בָּאֹפֶל וַאֲרַצֵּץ
רֹאשִׁי אֶל־כָּתְלִי.
וְשׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי
עַל־גִּזְעִי אֶתָּלֶה –
שַׁרְבִיט קֵרֵחַ, לֹא צִיץ לוֹ וָפֶרַח,
לֹא־פְרִי וְלֹא־עָלֶה.
(מתוך "פרויקט בן יהודה")
ביאליק הרבה להמשיל אדם לטבע – כמי שגדל במשפחה אורתודוקסית אדוקה, חונך בידי סב רב קפדן ולמד בישיבת וולוז'ין, אוצרות ארון הספרים היהודי היו פתוחים בפניו והוא היה בן בית בהם. אפילו שיר הילדים הידוע שחיבר "נד-נד", קורץ לתורת הקבלה "מה למעלה ומה למטה". בשיר "צנח לו זלזל" קשה להתעלם מהתזכורת לפרק הראשון בתהילים, לפסוקים הממשילים אדם לעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו ייתן ועלהו לא ייבול וכל אשר יעשה יצליח, לעומת הרשעים שהם כמוץ אשר תדפנו הרוח.
יחסו של ביאליק למסורת ישראל סבא הוא הנושא שבו אעסוק בשורות הבאות. חלק מהדברים ידועים, ואף על פי כן, אחזור ואזכיר אותם שכן הסוגיות שבהן עסק היהודי המופלא הזה ממשיכות ומעסיקות אותנו גם היום, כ-150 שנים לאחר הולדתו.
לפני ארון הספרים – המתמיד
נפשו ויצירתו של ביאליק נצרפו בכבשן הלוהט של גורל העם היהודי במזרח אירופה במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. כשהיה בן שש נפטר אביו, שהיה מנהל בית מרזח ואדם קשה יום, ואימו, שלא הצליחה לפרנס את עצמה ואת שלושת ילדיה, העבירה את חיים נחמן הקטן להשגחתו של סבו, הרב יעקב משה ביאליק. השנים שם היו קשות עבור היתום. הוא ספג מכות והתעללות, ודומה כי נחמתו היחידה היו הספרים. הוא העיד על עצמו שקרא כל ספר בספרייתו של סבו.
אֶת-פְּקֻדַּת שְׁלוֹמִי שְׂאוּ, עַתִּיקֵי גְוִילִים,
וּרְצוּ אֶת-נְשִׁיקַת פִּי, יְשֵׁנֵי אָבָק.
מִשּׁוּט אֶל-אִיֵּי נֵכָר נַפְשִׁי שָׁבָה,
וּכְיוֹנַת נְדוֹד, עֲיֵפַת גַּף וַחֲרֵדָה,
תְּטַפַּח שׁוּב עַל-פֶּתַח קַן-נְעוּרֶיהָ.
הֲתַכִּירוּנִי עוֹד? אָנֹכִי פְּלוֹנִי!
בֶּן-חֵיקְכֶם זֶה מֵאָז וּנְזִיר הַחַיִּים.
מִכֹּל חֲמוּדוֹת אֵל עַל-אֶרֶץ רַבָּה
הֲלֹא רַק-אֶתְכֶם לְבַדְּכֶם יָדְעוּ נְעוּרָי,
לְגַן הֱיִיתֶם לִי כְּחֹם יוֹם קָיִץ
וְלִמְרַאֲשׁוֹתַי כַּר בְּלֵילֵי חֹרֶף,
וָאֶלְמַד צְרוֹר בִּגְוִילְכֶם פִּקְדוֹן רוּחִי
וּלְשַׁלֵּב בְּתוֹךְ טוּרֵיכֶם חֲלוֹמוֹת קָדְשִׁי.
הֲתִזְכְּרוּ עוֹד? – אָנֹכִי לֹא שָׁכַחְתִּי –
בַּעֲלִיַּת קִיר, בְּתוֹךְ בֵּית-מִדְרָשׁ שׁוֹמֵם,
אֲנִי הָיִיתִי אַחֲרוֹן לָאַחֲרוֹנִים,
עַל-שְׂפָתַי פִּרְפְּרָה וָמֵתָה תְּפִלַּת אָבוֹת,
וּבְפִנַּת סֵתֶר שָׁם, עַל-יַד אֲרוֹנְכֶם,
לְעֵינַי דָּעַךְ כָּלִיל נֵר הַתָּמִיד.
(לפני ארון הספרים, פרויקט בן יהודה)
הלב יוצא אל הנער היושב בבית המדרש השומם, כשהוא נטול ידידים וחום משפחתי, ומוצא לו מנוחה בחיק הטקסטים העתיקים; זכר החוויות הללו לעולם לא יימחה מליבו.
ביאליק לא שכח ולא היה מסוגל להתנתק גם מחוויותיו בישיבה, כמה שנים אחר כך.
בפואמה "המתמיד" שרטט ביאליק סצנות מחיי ישיבה ליטאית, תיאורים שאנשים שגדלו בחברה החרדית יוכלו בקלות לזהות בהם את עצמם ולהזדהות עימם. שעות הלימוד הארוכות, ההידבקות לספסלי העץ והחתירה לפענוח הסוגיות, הוויתור על כל תענוג שהוא למען שקיעה בלימוד התורה, הרחקות של חברים מתמידים פחות, וגורלו הבודד של העילוי, המתמיד, שהזדקן על ספסלי הישיבה ולא יצא ממנה עד יום מותו. ביאליק תוהה על התוחלת שבלימוד-עינוי שכזה, ואם טרם קראתם – חושו לקרוא. "המתמיד" באתר פרויקט "בן יהודה".
חרף הנימה הביקורתית בפואמה, השורות הבאות משקפות געגוע וכיסופים בלתי נגמרים:
הָעִתִּים הִשְׁתַּנּוּ, וְהַרְחֵק מִגְּבוּלְכֶם
הִצַּבְתִּי מִזְבְּחִי, נָתַתִּי אֶת-סִפִּי –
אַךְ זֹכֵר עוֹדֶנִּי אֶת-כֻּלְּכֶם, אֶת-כֻּלְּכֶם,
תְּמוּנַתְכֶם תִּלְוֵנֵי, לֹא-תָמּוּשׁ מִלִּבִּי.
לא טוב היות האדם חלוק לשניים: חציו לאדוניי וחציו לעזאזל. לא טוב!
הדואליות של ביאליק בכל הקשור ליחס שלו לתרבות היהודית מגיעה לשיא לאחר שנשלח, כעיתונאי, לסקר את זוועות פרעות קישנב (1903). הטקסט שכתב ביאליק לאחר שראה, שמע וקרא עדויות, לא היה דיווח עיתונאי אלא כתב אישום חריף ומטלטל נגד אלוהים ונגד המגדירים עצמם עמו הנבחר. בפואמה הארוכה "בעיר ההרגה" לאחר תיאורי אונס מזעזעים של נשים יהודיות, כתב ביאליק את השורות הבאות:
וְהֵגִיחוּ בַעֲלֵיהֶן מֵחוֹרָם וְרָצוּ בֵית-אֱלֹהִים
וּבֵרְכוּ עַל-הַנִּסִּים שֵׁם אֵל יִשְׁעָם וּמִשְׂגַּבָּם;
וְהַכֹּהֲנִים שֶׁבָּהֶם יֵצְאוּ וְיִשְׁאֲלוּ אֶת רַבָּם:
“רַבִּי! אִשְׁתִּי מָה הִיא? מֻתֶּרֶת אוֹ אֲסוּרָה?” –
וְהַכֹּל יָשׁוּב לְמִנְהָגוֹ, וְהַכֹּל יַחֲזֹר לְשׁוּרָה.
חיצי הביקורת של ביאליק לא מופנים אל הפורעים ואל השלטונות שאפשרו זאת, בפעם הראשונה הביקורת היא על היהודים עצמם, שהסתגלו לפרעות ותחת להשיב מלחמה – הם עסוקים בדקדוקי הלכות. הטחות של ממש כלפי שמיא מהדהדות לאורך כל הפואמה. לדוגמה:
סִלְחוּ לִי, עֲלוּבֵי עוֹלָם, אֱלֹהֵיכֶם עָנִי כְמוֹתְכֶם,
עָנִי הוּא בְחַיֵּיכֶם וְקַל וָחֹמֶר בְּמוֹתְכֶם.
(הטקסט המלא – באתר "פרויקט בן יהודה")
כשאני קוראת את הטקסט הכאוב והכעוס הזה, איני יכולה לראות בו כפירה או נטייה לאתאיזם, לא. אין שום סיכוי שאדם שאינו מאמין יפנה זעם רב כל כך כלפי גורם שהוא אינו מאמין בקיומו. נקודת המוצא הזאת, שביאליק לא ביקש להינתק מהיהדות ושבניגוד לשפינוזה, לא "שחט" את אלוהים, מארגנת להפליא את המשך הטפתו של ביאליק – כינוס הנכסים הספרותיים של ארון הספרים היהודי והפיכתם למקור התרבות הציונית החדשה.
אמר ועשה, יחד עם חברו יהושע חנא רבניקצי הוציא לאור את "ספר האגדה" – לקט מוקפד של מדרשי חז"ל. ממליצה בחום לקרוא.
לא זכיתי באור מן ההפקר
ביאליק הרבה לכתוב, להטיף ולדרוש בכבודה של השבת. הוא ראה ערך של ממש ביום המנוחה, בשביתה מכל מלאכה וריכוז הכוחות והנפש לתהליכים רוחניים. אך – ובהדגשה – לא בתואם לכללי ההלכה. אפשר רק לדמיין את גלגול העיניים שלו כשכתב "ובכן, 'נתנה ראש ונשובה לשולחן ערוך'? מי שיגלה בדבריי פנים כאלה, סימן שלא הבין בהם כלום" (הלכה ואגדה, 1917). לא לחינם בחר ביאליק, שכאמור היה בקי ובן בית בטקסטים מהמקורות, בפסוק המתאר את רצונם של בני ישראל לשוב למצרים, לעבדות, תחת לחיות כעם חופשי. הצעותיו, לתפיסתו, היו שחרור מכבלי ההלכה ומהמציאות העגומה של היהודי הנרדף והמשוסה, כפי שנגלתה לעיניו בעיר ההריגה, קישינב. הוא שאף ליהדות אחרת, חלוצית, חזקה, חברת מופת רוחנית באמת, לא של דקדוקי עניות אלא של הגות והתעלות הנפש. ברוח זו נוסדה אגודת "עונג שבת", והחלו מפגשים הנושאים שם זהה. המפגשים נערכו בשבת אחר הצוהריים, בדרך כלל, והשתתפו בהם מאות אנשים. עד מהרה היה המקום, קונסרבטוריון שולמית, צר מלהכיל את ההמונים, והמפגשים עברו לאולם גימנסיה הרצליה. אך גם מקום זה היה קטן מדי, שכן רבים מתושבי העיר הראשונה רצו להשתתף באירוע, ובמאי 1929 נחנך אולם "אוהל שם", ובו כ-1,200 מקומות, שנבנה במיוחד עבור פעילות "עונג שבת". ביאליק עצמו הנחה את המפגשים, ונשא דברי סיכום בתום כל הרצאה. בין המרצים היו סופרים, היסטוריונים, פילוסופים ואנשי רוח אחרים, ולפני ההרצאות הונהגה שירה בציבור. ביאליק נעשה אדמו"רם החילוני של מבקשי דעת ורוח רבים. אפילו ניגון מיוחד חיברו לו, לאדמו"ר החילוני ספוג הערכים הזה. ניגון ביאליק. ביאליק הקפיד להיכנס למפגשי עונג שבת באיחור, לאחר שהכול כבר התיישבו במקומותיהם, וכשנכנס פרץ הקהל בשירת הניגון, ונעמדו לרקוד במעגלים. טיש מודרני.
יהדות כתרבות – גם בזמן הזה
במסגרת החינוכית שבה גדלתי שנאה עזה הופנתה כלפי ביאליק. הוא נחשב משוקץ, ולא בגלל שורשיו הליטאיים. הוא היה סדין אדום, אפיקורס להכעיס (לדעתם), יודע את בוראו ומורד בו. היו מי שהעדיפו ללכת בדרכים עוקפות וארוכות, ובלבד שלא ייאלצו לעבור ברחוב הנושא את שמו. עד כדי כך שנאו אותו, שנים רבות לאחר מותו.
כשהייתי בכיתה ב' חולקו לנו חוברות לתרגול כתיבה ללא ניקוד. אחרי שהמפקחת הדתייה חילקה את החוברות ונפרדה מאיתנו, המורה החרדית עברה בין השולחנות עם שדכן והידקה את הדפים שבהם הופיע ראשו העגלגל של המשורר הלאומי – הספקתי להציץ, השיר שעליו היינו אמורות להתאמן היה "קן לציפור". המורה נזפה בי והסבירה, "אסור להביט בפני רשע".
במשך שנים התקשיתי להשתחרר מתווית הרשע שהודבקה לביאליק, וכשהצלחתי – נפעמתי. לא רק שגילתי מעיין בלתי רגיל, עצום בממדיו, של יצירה מפלחת לב, מדויקת, עשירה ורב-גונית, אלא שראיתי את ההלחם המופלא שניסה לעשות, עשרות שנים לפני שהתפקרתי בעצמי, לפני שפרקתי עול ואז ניסיתי לקבל על עצמי, להתקבל בעצמי, להיכל חדש ומעודכן, היהדות כתרבות.
נוירוטי, מסויט, סקרן ויוצר מופלא
בשנה הבאה ימלאו 100 שנים למותו של פרנץ קפקא (בשמו היהודי: אנשיל), הסופר שנחשב לאחת הדמויות המרכזיות – בעולם הספרות בפרט ובאומנות בכלל – של המאה ה-20, היוצר המורכב שכמעט שלא היה מוכר בימי חייו הקצרים, הרומנטיקן שאהב לכתוב מכתבי אהבה, אבל נדמה שמעולם לא הצליח לממש את אהבתו, והילד שיחסיו המורכבים עם אביו הקשוח השפיעו עליו, שיתקו אותו והיו מרכיב מרכזי בדימויו הציבורי – אמן חרדתי.
קפקא נולד בפראג, ועד גיל 31 גר עם הוריו. לאחר שסיים את לימודיו וקיבל תעודת דוקטור למשפטים, עבד רוב שאריות חייו בעבודות משרדיות. בתחילה היה פקיד, ולאחר מכן מזכיר בחברת ביטוח. היה מאורס שלוש פעמים לשתי נשים שונות, אבל לא התחתן ולא היו לו ילדים. הוא נפטר בגיל 40 ממחלת השחפת.
קפקא כתב באחד מיומניו: "אני עשוי מספרות. אין אני דבר אחר, ואינני יכול להיות דבר אחר". רוב יצירותיו הספרותיות של קפקא לא פורסמו בימי חייו. חברו הטוב, מקס ברוד, פרסם אותן חרף בקשתו המפורשת של קפקא להשמידן לאחר מותו. לאורך השנים לא מעט מיצירותיו עובדו לסרטים והצגות, וספריו מככבים בכל רשימה מכובדת של דירוגי הספרים הטובים בכל הזמנים.
ביצירותיו מרבה קפקא לעסוק בתחושות הניכור של האדם הקטן מול העולם הבירוקרטי, דרך משלים ודימויים שמזמינים את הקוראים למצוא את הפשר והמשמעות שאפשר להוציא מהם לחיים עצמם. קפקא הפליא לתאר ו"לטפל" ביצירותיו בחוויות המסויטות והקיומיות שכולנו מכירים, אך מעדיפים להתעלם מהן בשגרה. עד היום נחשב קפקא לסופר נחקר ביותר, כולל ניסיונות לקשר בין דמויותיו הספרותיות המסתוריות לאירועים שחווה בחייו.
לפני ארבע שנים, ובתום מאבק משפטי ממושך, הציגה "הספרייה הלאומית" כתבים, יומנים ורישומים של קפקא, בהם מחברת ללימוד עברית. בין האוצרות שנחשפו נמצא גם מכתב בן 47 עמודים שכתב קפקא לאביו. במכתב הוא מגולל מסכת של התעללות רגשית מצידו של האב, וטוען שהיא השפיעה עליו לאורך כל חייו. קפקא מעיד כי: "איני יכול להעלות בדעתי שהייתי סורר במיוחד", ולמרות זאת הוא מתאר איך כל מחשבה או יוזמה שהיה מספר לאביו זכו לתגובה עוינת. קפקא הפקיד את המכתב בידי אימו, אך מכתב זה מעולם לא הגיע לנמען המקורי.
גם מי שלא נחשף ליצירותיו של קפקא, ככל הנראה נתקל בביטוי הנפוץ "קפקאי", המתאר מצב אבסורדי, לא צודק וכזה הגורם לתחושה קשה של עליבות. הביטוי הזה תקף גם לדמותו של קפקא עצמו, לפחות כפי שהיא מצטיירת בידי חלק מחוקרי הספרות. קפקא "זכה" אולי יותר מכל יוצר אחר לדימוי הקלאסי של האמן הסובל, וגם אם לא בצדק גמור, יש לכך לא מעט סיבות הנעוצות בחייו הפרטיים של קפקא. היומנים שפורסמו לאורך השנים, מכתביו רוויי ההאשמה העצמית, נוסף על העובדה שהיה תקוע במשרה פקידותית, שהיה אדם בודד, וסופר מוכשר שהתגלה רק אחרי מותו.
אולם חרף היותו טיפוס נוירוטי וחרדתי, קפקא היה גם אדם סקרן מאוד. ואולי התמהיל הזה הוא שיצק תוכן ייחודי כל כך לדמות ה"קפקא". כך הוא מעיד על עצמו, שנתיים לפני מותו: "אני עצמי לא כיוונתי את חיי הכוונה שהיה בה איזה ממש. כאילו סומן גם לי, כמו לכל אדם אחד, מרכז המודל, ואז היה עליי ללכת במחוג הקובע ולהתוות את המעגל היפה. במקום זה זינקתי שוב ושוב אל המחוג, אבל שוב ושוב נאלצתי לקטוע אותו מיד (דוגמאות: הפסנתר, הכינור, שפות, פילולוגיה גרמנית, אנטי ציונות, ציונות, עברית, גננות, נגריה, ספרות, ניסיונות נישואים, דירה משלי)".
(מתוך "רופא כפרי", תרגמה אילנה המרמן, הוצאת עם עובד)
יצירותיו של קפקא
סיפוריו של קפקא מתארים חוויות סיוטיות שנעות ונדות בין מציאות לבדיון. אחת הפתיחות המפורסמות והמסויטות בתולדות הספרות היא של הרומן "הגלגול", המתאר את קורות חייו של אדם שנהפך בוקר אחד לחרק. כך מתחיל הרומן: "בוקר אחד, כשהקיץ סמסא מתוך חלומות טרופים, ראה את עצמו והנה נהפך במיטתו לשרץ ענקי. מוטל היה על גבו הנוקשה כמין שריון, ומדי הרימו מעט את ראשו היה רואה את כרסו החומה והמקומרת, העשויה חוליות נוקשות ומקושתות, עד שהכסת כמעט שאינה יכולה להיאחז בה עוד ועומדת לצנוח מעליה לגמרי. רגליו המרובות, הדקות ועלובות לעומת מותר גופו, ריצדו לעיניו בחוסר ישע".
(מתוך "הגלגול", תרגם ישורון קשת, ספריית תרמיל)
קפקא אהב לשלב חיות בסיפוריו, והן שימשו להגברת החידתיות והעצמת תחושת הניכור. הוא ציווה בפירוש שלא לצייר את החרק שבספר בשום צורה שהיא. כשהמו"ל שלו ביקש לשים על עטיפת הספר איור של חיפושית, כתב לו קפקא, "רק לא זה. הכול, רק לא זה. החרק עצמו אסור שייראה. אסור שייראה גם מרחוק". קפקא גם כתב סיפור קצר על בית כנסת בו הוא מתאר חיה בגודל נמיה שהפכה לחיית המחמד של בית הכנסת.
גם בשני הרומנים הארוכים הנוספים של קפקא אפשר לזהות את המוטיב הקפקאי המסויט: "המשפט", שמתאר הליך משפטי שמתנהל נגד פקיד בכיר בבנק בשם יוזף ק'. לכל אורך הרומן ההאשמה נגד ק' אינה ברורה. המערכת שמאשימה את ק' היא לא מערכת המשפט הרגילה, אלא מערכת מיוחדת, סבוכה ועמומה, שמותירה אותו חסר אונים. הרומן הנוסף הוא "הטירה", המתאר את חוסר האונים של מודד קרקעות המוזמן לטירה על ידי השלטון המקומי. בזמן שהוא מנסה להבין את מהות עבודתו, כל הדמויות שהוא פוגש לא מצליחות לתקשר איתו, והוא, מצידו, לא מבין אותן ואת תפקידן.
חיי האהבה של קפקא
לקפקא היו קשרים רומנטיים מורכבים וסבוכים, שביטאו את תשוקתו לאהבה ולקשר אנושי, אך גם את פחדיו העמוקים, בדיוק מכך. ארוסתו (פעמיים) הייתה פליצה באואר – קפקא נלחם על שימור היחסים איתה, ובה בעת לא הפסיק לטרפד אותם. כך הוא מתאר ביומנו את המפגש הראשון עם באואר: "האמת היא שחשבתי אותה למשרתת... פנים גרומות ריקות, שלא הסתירו כלל את ריקנותן. צוואר גלוי. חולצה מוטלת ברישול... אף כמעט שבור, שיער בלונדי, נוקשה מעט, מחוסר חן, סנטר חזק". קפקא ובאואר היו בקשר במשך חמש שנים. מאות מכתבים הוא כתב לה במהלך השנים, וגם הם יצאו לאור ("מכתבים אל פליצה". הוצאת עם עובד).
לאחר שסיים באופן סופי את מערכת היחסים עם באואר, קפקא פיתח רומן אינטנסיבי עם העיתונאית והסופרת הצ'כית מילֶנָה יסנסקה, שאף תרגמה אחדים מכתביו לצ'כית. מילנה הייתה אז בת 24, קפקא בן 38. הם החליפו ביניהם יותר משלוש מאות מכתבים. "אני חושב שיש לנו תכונה אחת משותפת, מילנה", הוא כותב. "אנחנו כל כך ביישנים וחששנים שכמעט כל מכתב הוא אחֵר, כמעט כל מכתב מבוהל ממה שנכתב בקודמו ומבוהל אף יותר ממכתב התשובה" ("מכתבים אל מילנה", הוצאת כרמל).
קפקא תיאר את אהבתו העמוקה למילנה בתיאורים המזכירים אהבת אם. בין היתר כתב על תשוקתו: "לכבוש את פניי בחיקך, לחוש במגע ידך על ראשי וכך להישאר לעולמי עולמים". בשלביו הסופיים של הקשר תהה: "ואולי אין זו אהבה ממש, זה שאת אהובה עלי יותר מכול; אהבה פירושה שאת לי הסכין בה אני מנקר בתוכי (הספר "שתהיי לי הסכין" של דויד גרוסמן, נקרא כך כפרודיה על ביטויו של קפקא). באחד ממכתביו האחרונים למילנה כתב קפקא כך: "כל האסון של חיי... בא ממכתבים, או מהאפשרות לכתוב מכתבים... הרי זה שיח עם רוחות רפאים, ולא רק עם רוח הרפאים של הנמען אלא גם עם רוח הרפאים שלך עצמך, שמתפתח תחת ידך במכתב שאתה כותב".
בסוף ימיו עבר קפקא לזמן קצר לברלין, שם התאהב בדורה דיאמנט, גננת בת 25, ממשפחה של חסידי גור. הוא אף הציע לה נישואין, אך אביה שאל את הרבי מגור האם לאפשר זאת, וזה השיב בשלילה.
מכתביו של קפקא מיטיבים להמחיש את המורכבות הרגשית שהניעה אותו להיאחז בקשרי האהבה ואף לרצות למסד אותם, אל מול הפחד והמאבק שלו עצמו בבורגנות המחייבת. חוקר הספרות דן מירון, שכתב ספר על יהדותו של קפקא, מתאר במאמר בעיתון "הארץ" את הפחד של קפקא מחיי קבע לצד אישה, חרף תשוקתו לחיים נורמטיביים ומסודרים: "לילה שבו ייאלץ לשכב במיטה זוגית לצד אישה נראה לו בעת ובעונה אחת מטרה נאצלת וגיהינום עלי אדמות. הן הלילה, וכמעט רק הלילה, נועד למחשבות, לקריאה ובעיקר לכתיבה, בעוד שהיום נועד לעבודה (עד הצהריים), לשיטוטים ברחובות, לבילוי עם חברים, לשיחות עם מקס ברוד ופליקס ולטש, לביקורים אצל אוסקר באום הסומא, ואפילו לשחייה בבריכה העירונית (הוא היה שחיין מנוסה)".
כותבים בעקבות סופרים
מערכת המגזין
הדבר שאני משתתף בו הוא אני / כותבות וכותבים בעקבות פרננדו פסואה
המשורר הפורטוגלי פרננדו פסואה (1888–1935) כתב לאורך השנים בקולות רבים ובשמן של יותר משבעים דמויות בדיוניות. הוא היה רב-אומן בזיהוי שינויים העומדים ביסוד כל קביעוּת ועמד על תנאי היציבות השורדת בתום כל התפרקות; ברבגוניות קולותיו היטיב להמחיש את כוחה של השפה בפתיחת אופקים נפשיים חדשים, שכולם שכנו זה לצד זה וחסו תחת זהות אחת.
בטקסט הבא, הלקוח מספרו "ספר האי נחת", פסואה מתאר איך דרך הכתיבה הוא מזהה את המופע שנקרא "אני", זה שלא משתנה גם כשהפעולות משתנות והשנים חולפות. בהשראת הטקסט של פסואה, משתתפות ומשתתפי סדנת הכתיבה של הסלון בתל אביב כתבו על העבר האישי שלהם, שמתחבר ומתנגש עם ההווה, העתיד ומה שביניהם – אני.
האי נחת / פרננדו פסואה
הכול מתאייד לי. חיי כולם, זיכרונותיי, דמיוני ומה שהוא מכיל, אישיותי, הכול מתאייד לי. אני חש כל העת שהייתי אחר, שחשתי אחר, שחשבתי אחר. הדבר שאני משתתף בו הוא מופע עם תפאורה אחרת. הדבר שאני משתתף בו הוא אני.
לעיתים אני מוצא, בבלבול ההמוני של מגירותיי הספרותיות, ניירות שנכתבו על ידי לפני עשר שנים, לפני חמש- עשרה שנה, אולי לפני שנים רבות יותר. ורבים מהם נראים לי של אדם זר; אינני מזהה את עצמי בהם. היה מי שכתב אותם, וזה היה אני. אני חשתי אותם, אך זה היה כמו בחיים אחרים, שכעת אולי התעוררתי מהם כמו מחלום של מישהו אחר.
לעיתים קרובות אני מוצא דבר שכתבתי כשעוד הייתי צעיר מאוד – קטעים מגיל שבע-עשרה, קטעים מגיל עשרים. ולאחדים מהם יש עוצמת ביטוי שאינני זוכר שיכולה הייתה להיות לי בשלב ההוא בחיי.
יש במשפטים מסוימים, בתקופות שונות, מתוך דברים שנכתבו במרחק צעדים ספורים מגיל ההתבגרות שלי, שנראים לי תוצר של מי שאני היום, לאחר שחינכו אותי שנים ודברים. אני מזהה שאני אותו האדם שהייתי. ולאחר שחשתי שהיום אני אחרי התקדמות גדולה לעומת מה שהייתי, אני שואל היכן נמצאת ההתקדמות אם הייתי אז אותו אדם שאני היום.
יש בכך מסתורין שמפשיט אותי ממעלותיי ומדכא אותי.
(תרגם מפורטוגזית יורם מלצר, בבל הוצאה לאור, 2000)
מילה זו מילה / מירי אברמוביץ
מחכה /
התלבשתי יפה / ככה יצא
היא מאחרת / אני קצת מתעצבנת
קבענו שעה / תכבדי.
מילה זו מילה.
מנסה להרפות / מתרכזת בנשימה
והיא עדיין לא מגיעה / תמיד
הייתה לה נטייה להבריז.
נזכרת שהכרנו / בכיתה א' / תחילת שנה
היא קורצת בחיוך שובבי / אני בחזרה
הרגשתי קירבה...
התחברנו / אהבנו / רבנו /
נפרדנו /
חזרנו / נפרדנו / חזרנו.
עכשיו שוב מחכה / בקפה של השכונה
המלצרית פוזלת / אני מבינה
אמריקנו קר / מזמינה / שותה
מדליקה מחשב
מנסה לכתוב פרק בסדרה
והיא עדיין לא מגיעה
שולחת אנרגיות חמלה
אולי תבוא בכוח המשיכה.
פותחת ספר / לשיקום היחסים:
"מה מונע מכם קירבה?"
הסופרת שואלת – אני עונה:
הפחד שתגידו –"
מירי, את ילדה קטנה וטיפשה".
לא תראו שאני /
חשפתי בשביל לגעת
נגעתי בשביל לתת
נתתי בשביל להיטיב.
שוב ללא הגנה / שוב פוחדת / אז אל...
תאמינו למילה / אני לא באמת עירומה
זה סתם תרגיל כתיבה.
בשם המעשים הטובים / בשם היצירה
שובי אליי שובי אליי כתיבה.
העבר ממני והלאה / יענקי גולדברג
יום יבוא ויתחולל זעזוע. ההווה כבר טעון בארוטיות תקיפה של מבשר בשורה. האילמות האלימה של מה שעדיין נוכח ממשיכה להתקשט בואכה בקיעה. פירורי הזמן ממשיכים להימתח עוד ועוד לקראת לְשַׁד מזומן מראש.
כל עוד העתיד לא כאן אין אלא להתנועע בתוך פי הטבעת של הכאן ועכשיו, ולו כדי לדמות צליל של תנועה. כרגע אפשר רק לצחוק את ההתפרצות המתנקזת, עוד לא לבכות עונג בר קיימא.
נותר העבר הנוטר טינה. טינה המקבעת בקשר בלתי ניתן להתרה. קל יותר לחזות פני עתיד מאשר אחורי עבר. קל יותר לחרוץ את גזר הדין על המשפט שטרם החל מאשר להעריך את השפעתו של העונש שכבר בוצע. קל יותר להכריע שמה שהיה לא יהיה, אבל איך ניתן להכריע את מה שכבר היה?
אני היום. אני אז / אביה אל
הכול התאייד לי. הכול הרגיש כל כך לא יציב, כאילו נעקר לי מתחת לרגליים. כל מה שלמדתי להאמין בו התברר לי כלא אמיתי. התהליך קרה בהדרגה, אך ההלם נשאר לאורך זמן ולקח לו זמן לפנות את הדרך. האמונה התחילה לפקוע, ואיתה עזבו אורחות חיי החרדיים. לבושי ומעשיי שינו צורתם.
מסתכלת על איפה הייתי אז. בחורה תמימה שמאמינה בכל ליבה כי יש אלוהים והוא טוב. ואם רק אגיד לו מה אני רוצה אז יהיה בסדר. אבל אף פעם לא היה בסדר.
יש משהו באמונה שהוא נורא נוח, ואתה משליך מעליך אחריות לחיים. ובעצם, ככה ניתבו אותך. ככה חינכו אותך. ולא תקום להגיד אחרת בגיל שבע-עשרה, כי לא יכול להיות שמשקרים לך, ומה תעשה אם תישאר לבד. ואתה ממשיך כי ככה אתה רגיל.
ואז, בשלב כלשהו, הבנתי שאני לא יכולה להאמין. לא יכולה להמשיך. כי אני לא מאמינה שאלוהים הוא טוב. ואם באמת אלוהים שסיפרו לנו עליו הוא אבא טוב, למה הוא מביא רע לעולם. הרי במצב תקין אבא מתעלל יושב בכלא ולא ממשיך להיות אבא. אז אני מבינה שמשהו לא תקין.
וזה הרגע שהחיים כאילו מתחלקים לשניים. לא באמת, אבל יש משהו בקו הזה שהוא קצת כמו קו גבול. שני אנשים שונים באדם אחד. אני של "אז" ואני של "היום". וזה קצת מפחיד. זה מזעזע את מה שגדלת עליו. זה מפחיד להפסיק להאמין שמא יכה אותך ברק וזה מפחיד לחלל שבת שמא תידרס ביום למחרת. אבל אתה מבין שאתה של אז הוא לא אתה של היום.
ואז, כמו במילותיו של פסואה, חיי כולם מתאיידים. זיכרונותיי מעט מיטשטשים, אישיותי משתנה. אני לא רק חשה אחרת. אני אחרת. וטוב לי להיות אחרת.
אהבת הכתיבה – אהבת החיים / ידידיה וייסברג
תמיד תמיד אהבתי לכתוב. כשהעט היה מגיע לידיים שלי הוא היה יוצא במחול, רוקד ורוקד ללא הפסקה. לא תמיד היה קשר בין המילים, לא תמיד הן היו ברורות, אבל תמיד הן הביעו רגש, זעקו משהו.
כשהייתי צעיר ובן ישיבה הייתי כותב המון, חידשתי חידושים, חיברתי ספרים (על ה"תלמוד בבלי" בעיקר) ובגדול, ניסיתי תמיד להיות עבד נאמן.
העמוד האהוב עליי היה השער, אף שכביכול לא היה בו שום חידוש, רק קצת מילים אישיות והתפייטויות. הייתי מצטט שירים ומודה לאלוהים בכל מיני מילים רומנטיות. כנראה זה היה הדבר היחיד שבאמת עניין אותי.
אני לא זוכר כלום ממה שכתבתי בשנים האלה, כאילו מלאך נגע בי והשכיח כל תלמודי.
את כל מה שכתבתי אחרי הישיבה אני זוכר. הדברים שכתבתי בתהליך היציאה כנראה נגעו בי באמת, כל הרגשות שיצאו לי מהלב הם עדיין פה, חרוטים עמוק-עמוק.
בכל פעם אני חווה מין תחושת מראה על החיים שלי. 23 שנים מהם נעלמו, 23 שנה לא הייתי אני, לא הרגשתי. ולהרגיש זה טעם החיים.
בעקבות זלדה
ברוריה לבנון-אברהם
בכל גוף חי רוחשות שתי תנועות תמידיות, הומאוסטזיס ומורפוזיס. האחת מבקשת ארגון, יישוב והגעה לאיזון, והשנייה מבקשת התפתחות ושינוי. מקורם של המונחים בעולם הביולוגי, בעלי החיים והצמחים מקיימים את הדינמיקה הזו שבין צמיחה לשמירה על הקיים, בהמשך הם הושאלו לפסיכולוגיה ביחס לנפש האדם, שיש בה כחות חיים שדוחפים תמיד לתנועה, וכוחות מנוגדים שמתאמצים להרגיע, לאזן, לעבד את מה שנרכש ולהבנות חיים יציבים. תיאורטיקנים מאוחרים יותר ייחסו את הדינמיקה הזו גם למערכת משפחתית, קהילתית ולחברה האנושית בכללה.
גם ביציאת מצרים הרכיבים האלה קיימים. ממלכת פרעה דאז הייתה מעצמה צבאית וכלכלית שניסחה את כללי המשחק ושמרה עליהם בקפדנות. מה שהתחיל בהבטחה ליציבות וביטחון בשנות רעב – "ארץ מצרים לפניכם היא, שבו וסחרוה והאחזו בה" – הפך לשעבוד נורא שהגיע עד "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו". כשהמבנים השמרניים מתקשחים ומאבדים את ייעודם המקורי, מתעוררים כוחות השינוי ומערערים את הסדר. קבוצה אתנית קטנה מתאגדת, קוראת תיגר על משעבדיה, מבקשת חיים של חירות, ובסופו של דבר לוקחת את גורלה בידיה ויוצאת למסע של גיבוש זהות לאומית במדבר.
עבורנו, ב"יוצאים לשינוי", חג החירות הוא לא רק סיפור היסטורי מכונן שלנו כעם, אלא אורח חיים פרטי ואישי של כל אחד ואחת מאיתנו. תנועת היציאה התחילה את דרכה ביציאה מעבדות מצרים לחירות, והיא ממשיכה היום בכל אחת ואחד שבוחרים להיות בדרך, שממשיכים לחפש, שמבקשים שינוי, חיים וחירות גם במחיר הליכה ארוכה במדבר. תנועת היציאה, הרבה לפני הביטויים המעשיים שלה, מתחילה בעומק הנפש, בלהבה בוערת שהסדר הקיים ביציבותו ובנוקשות שמאפיינת אותו, מאיים לכבות. תנועת היציאה בוקעת מפרטים, שלאיטם הופכים לקבוצה ואף לתנועה, שרוצים לתת מקום בחייהם גם לשאלה, לאי-הסדר, למשהו מעבר לתבנית שהיא נוף מולדתנו.
תנועת היציאה מערערת על הסדר לא על מנת להישאר בידיים ריקות, אלא כדי לארגן אותו מחדש בצורה חיה וכנה יותר.
המשוררת זלדה ניסחה יפה על הדיאלוג הזה בשיר "שני יסודות", שבו משוחחים הברוש הנטוע והיציב והלהבה הסוערת חסרת המנוחה. הלהבה לא מבינה: "איך אפשר לעבור את החיים הנוראים האלה, בלי שמץ של טירוף, בלי שמץ של רוחניות, בלי שמץ של דמיון, בלי שמץ של חירות, בגאווה עתיקה וקודרת..." היציבות הזו של מישהו שעומד איתן על מקומו בלתי נסבלת עבורה. בתור אנשי ונשות יציאה, ייתכן שנוכל להתחבר לזעקה הזו של הלהבה, אבל ההתבוננות על שני היסודות מחזירה לתנועה הביולוגית והטבעית, שבה מול כל להבה יעמוד ברוש זקוף ויבקש לשמור שהאש תחמם ולא תשרוף. השיחה בין היסודות, לא תמיד קל לקיימה: "הברוש שותק, הוא יודע שיש בו טירוף, שיש בו חירות, שיש בו דימיון, שיש בו רוחניות, אך השלהבת לא תבין, השלהבת לא תאמין".
בימים של מתח רב בין כוחות שונים בחברה, בין קריאות לשינוי לצד מאמצי שימור, מתעורר אביבו של הטבע כדי להזכיר את יסודות החיים: אנשים ונשים שיחזיקו את להבת התנועה, וברושים נישאים ימשיכו לנטוע את שורשיה עמוק באדמה.
הלוואי שנוכל להחזיק בלבבותינו את ההבנה שלכל אחת מהאיכויות הללו יש מקום ויש בה צורך במציאות.
הטור פורסם לראשונה במהדורה המודפסת של "התקופה" פסח תשפ"ג (מרץ 2023)
חושך נפל על הרחוב – שתיים דובים הלכו
רסל דיקשטיין
חינכו אותנו שאסור, שמסוכן, אפילו שטני. ידענו שספרים שאינם משלנו הם בעלי כוח הרס עצום. ככה זה. מקדמא דנא, רבים הציצו ונפגעו, נלכדו במלכודת המוות של הספרים החיצוניים ואיבדו את עולמם. אסור לקרוא. את הרוב אסור לקרוא. כפי שלא נחשוב אפילו לרגע לטעום חלילה "דבר אחר", כך עלינו לשמור עינינו ומוחנו מפני טומאת הספרים והשפעתם הרעה. ואפילו יותר מכך, שהרי מזון מטמא את הגוף וספרים מטמאים את הנפש. בפנימייה נערכו מעת לעת סריקות, בדיקת ארונות, הפיכת מזרנים, פשפוש בסלסלות הכביסה, משטרת הקודש בשליחות לבער כל רע מקרבנו והשפעה חיצונית על מוחנו. זה לא עזר, כמובן. הייתה ספרייה מחתרתית, ספרים וקלטות שהועברו בסודיות גמורה בין יודעות ח"ן ופתחו צוהר'ון דקיק אל העולם שמחוץ לגדר מוסד הלימוד, מחוץ לעיר צפת וקריית חב"ד, מחוץ למוסכמות ולאמיתות הנשגבות. טיפות-טיפות של תרבות שנספגו במהירות בנפש הכמהה לידע ולהעשרה. "רומן רוסי", "עשו", "כימים אחדים" – שנים לאחר שיצאתי חזרתי אל הרומנים האלה בגעגוע אל הכתיבה שהייתה לי אינפוזיה באותם ימי ישימון ובדידות אינטלקטואלית. כאשר כבר ידעתי שאיני שייכת לרדידות הספרותית שהוצעה לי במסגרת המותר והאפשר, וצמאתי לתכנים שיגרמו לי לחשוב, לצחוק, להתחבר, להיסחף, לאהוב. הרבה לאהוב.
מובן שהקריאה החוזרת אינה דומה לקריאה הראשונה, הבוסרית, קריאה שהיו חסרים בה הרבה ידע מקדים ורפרנסים תרבותיים, ובכל זאת הייתה חוויה יוצאת דופן שאינה ניתנת לשחזור לעולם.
תמיד טענתי שאנו, קהילת היוצאים, בני-מזל. נחשפנו לאוצרות תרבות בגיל מאוחר ובבת אחת, שפרוז'קטורים של תוכן ויופי שטפו אותנו באור סנוורים. עניין אחד הוא לגדול בתוך תרבות, עניין נעלה יותר הוא לגלות אותה, לבחור בה.
ליצירתו של יהונתן גפן נחשפתי בגיל 19, ונשביתי לחלוטין. באותו הזמן כבר ידעתי שהשקפת העולם הימנית מאוד ותפיסת עליונות הגזע היהודי לא מתאימות לי עוד. לפעמים אני מנסה להיזכר בחוליות השרשרת שהובילו אותי לאמץ תפיסות שונות ב-180 מעלות מהחינוך של "התניא", מהשלטים בהפגנות בעד ארץ ישראל השלמה שבהן השתתפתי כי ארגנו לנו אוטובוסים וההשתתפות הייתה חובה, מהציווי לירוק בכל פעם שרואה בית תפילה לא יהודי והגועל האינהרנטי מ"גויים". מאיפה זה בא לי, בגיל 19, להתרחק מכל אלה, לסלוד מהם ולמתוח קו גבול ברור ביני ובין השקפות מתועבות שכאלה? לא יודעת. שום דבר בסביבה שבה גדלתי לא היה קשור לעמדות שאינן ימניות-קיצון. לפחות בפלח אחד בזהותי אני בוטחת בכל לב – נולדתי ליברלית. זה בהחלט לא משהו שהיה לי סיכוי לאמץ אלמלא פשוט הייתי כזו. השיר הראשון של גפן שצד את תשומת ליבי היה "יהיה טוב". הסגנון המובחן שלו, שפה פשוטה, אפילו פשוטה מדי לכאורה, ומסרים נוקבים, תפס אותי. העתקתי לעצמי את המילים "ואמרנו, בוא נשלימה ונחיה כמו אחים. ואז הוא אמר, קדימה, רק תצאו מהשטחים. ויהיה טוב, יהיה טוב..." אף אחד בסביבה שלי לא דיבר ככה, לא חשב ככה, לא תפס את המציאות באופן הזה. עבדתי אז בקופה בסופר בתלפיות, ובמעט הכסף שהרווחתי קניתי דיסקים וספרים. וכך הועשרתי בעוד ועוד השקפות, שעם חלקן הזדהיתי ועל חלקן חלקתי, ומכולן נפעמתי. אהבתי את היצירתיות של "שיחות סלון", "מכתבים למערכת" ואת האוספים "השירים שנשארים" ו"שירה בלי ציבור". יהונתן גפן לא היה תחליף אדמו"ר עבורי, בהחלט לא. הוא היה איש סוד, חבר מצחיק ומלנכולי, גס רוח, ילדותי וחכם, צמא לאהבה ומרדן. אהבתי אותו. אהבתי את האופן שבו הוא משחק במילים וברעיונות, מתבטא בחופשיות, מתבכיין, מעשן, שותה ומשתטה, יצרי ויצירתי. חומר טוב הוא היה. חומר מעולה.
לימים פגשתי את מאיר שלו. הוא הגיע להרצאה בגריי ביהוד ואני נסעתי לשם מהקיבוץ בדרום. לא יכולתי לפספס את ההזדמנות. הבאתי עימי כמה ספרים שלו, שיחתום לי, וקיוויתי שאצליח להחליף איתו כמה משפטים, שאספר לו על הקריאה המחתרתית בפנימייה, ושאני קוראת את ספריו ברגע שהם נוחתים בחנות הספרים, וחוזרת וקוראת בהם, מדגישה משפטים ומתחברת כל כך.
בהרצאה הוא דיבר על החיבור שלו לתנ"ך, לטבע, לאקטואליה, ועל שיטת הכתיבה שלו. אחרי ההרצאה התגודדו סביבו רבים. עמדתי בצד וחיכיתי לתורי. המעגל שחג סביבו לא נפרם, ואני התחלתי לפקפק בעצמי. מה כבר אגיד לו, ומה הוא יעשה עם המידע הזה. וחוצמזה, הבנאדם סיים הרצאה ולשוחח עם עשרות אנשים, כאילו שתהיה לו סבלנות אליי. וככה וככה דיברו אצלי הקולות עד שאספתי את תיק הספרים שהבאתי ויצאתי מהגריי. את השיחה עם מאיר ניהלתי בראשי, ושם הוא הקשיב וחייך בעיניים מתכווצות, כפי שעשה בהרצאה.
בפנימייה אסרו עלינו לקרוא ספרים. וצדקו. ספרים – לפני האינטרנט כמובן, אבל במידה מסוימת גם בעידן הנוכחי – הם השער להשכלה, לפקיחת העיניים, לגיבוש דעות ועמדות. אל תוותרו על אוצר התרבות החילוני, הרב והמרובד, אל תסתפקו בתוכניות טלוויזיה ובסרטים העכשוויים. שני ענקי הרוח שהלכו מאיתנו מעידים יותר מכול על שפע התוכן והאידיאולוגיה שמציעה תרבות החופש. בעיקר חופש המחשבה. זכרם של השניים ברוך, כמובן. עם הירושה שהותירו – אי אפשר אחרת.
ספר, סיפור ומספר: תמונת מצב
שניאור שפרינצין
סיפורי היציאה שלנו דומים אלה לאלה וגם שונים. הם דומים גם לסיפורים של אלו שהיו כאן לפנינו, דומים ושונים. אבל ישנו דבר אחד שמשותף לכל הסיפורים – תחושת הבדידות שעולה מהם. ככל שיותר אנשים יספרו את הסיפור שלהם, כך תתרחב תמונת חיינו ויתגוונו בה הצבעים, וכך יותר אנשים יוכלו למצוא מקום שבו הם מרגישים שייכים.
"באתי אל הסטודנטים ואערוך לפניהם את חפצי, אבל אך ראוני האדונים הצעירים האלה, אך שמעו את פתח דברי, וצחוק אדיר התפרץ מפיהם. ואמנם אין לתת בהם דופי על קבלם את פני באופן כזה, כי באמת היה המחזה נלעג וזר עד מאד. שוו נא לנגדכם תמונה כזו: איש פולני-ליטאי כבן כ"ה שנה, בעל זקן מגודל, לבוש בגדים מגואלים וקרועים, ומדבר בשפה נלעגה הבלולה מלשונות עברית, זרגונית, פולנית ורוסית עם השגיאות בחוקי הדקדוק של כל אחת מהלשונות האלה, והאיש הזה מבטיח לסטודנטים משכילים כי הוא יודע את הלשון האשכנזית וכי קנה לו ידיעות בחכמות שונות. מי זה יתאפק מצחוק למראה מחזה כזה".
את הטקסט הזה כתב שלמה מימון בספרו האוטוביוגרפי. מימון נולד בשם "שלמה בן יהושע" ב־1753 בעיירה קטנה בבלרוס. הוא גדל בקהילה יהודית אורתודוקסית ובגיל 24 החליט לעזוב את העולם שהכיר. למרות היעדר ההשכלה הפורמלית, הוא הפך לאחד הפילוסופים המפורסמים בזמנו. הוא אומנם חי בארץ אחרת ושפתו שונה, אבל התחושה שהוא מתאר היא אותה התחושה שיוצאים חשים היום. בכתביו, יותר מכול, הוא מציג תחושת בדידות, שכל העולם נמצא בעבר אחד, ואתה מהעבר השני. דור הולך ודור בא, אבל שום דור לא זכר את הדורות הקודמים לו. בכל דור היו יוצאים, אבל כל יוצא ראה את עצמו כיחידי, כיוצא מן הכלל, כתופעה שנמצאת מחוץ להיסטוריה. הבדידות שביציאה תמיד הייתה שם. היוצאים בדור הקודם פרצו את השער עבור היוצאים של היום, והיוצאים שבדור שלפניהם פרצו את השער היו עבורם. היוצאים כתבו בכנות שאין למעלה ממנה, בכאב, בתקווה. אבל הם כתבו על עצמם כנפרדים, כמנותקים, כמקרה בודד, לא כסיפור של קבוצה. עד היום איש לא רואה את היציאה כסיפור אחד, כתיאור של אותה תופעה, שמתגלה שוב ושוב בכל דור, כל דור עם הטרגדיות שלו, כל דור עם ההצלחות שלו.
קשה לחזות איך תתפתח תנועת היציאה בישראל בעתיד, קשה לומר האם זו בכלל תנועה, האם מדובר באוסף של אנשים שבחרו לצאת, כל אחד מסיבותיו הוא, ואין קשר ביניהם, או האם מדובר בתנועה שמייצגת תופעה וסיפור משותף ואולי גם תכונות משותפות. אומנם לא ניתן לחזות איך תתפתח תנועת היציאה, אבל אפשר לבחון באופן היסטורי את הסיפור של היוצאים. הם כתבו דווקא בגלל שחשו שהסיפור שלהם ייחודי ושיש להם חובה לתעד את התהליך שעברו, להסביר. הם חשפו בכתיבה שלהם דווקא את המאפיינים המשותפים לנו והמשותפים להם. יש כל מיני סוגים של יוצאים, אי אפשר פשוט להצביע על יוצא ולזהות אותו עם כולם, כי כל יוצא וסיבותיו הוא, ולכל אחד התמודדות משלו. ביאליק, שנולד בכפר סמוך לז'יטומיר בשנת 1873 תיאר סוגים שונים של יוצאים – חבריו שעזבו את ישיבת וולוז'ין – בשיר "המתמיד":
"וְשָׁב אִישׁ בֵּית אָבִיו בִּדְרָכִים אֲבֵלוֹת:
הָאֶחָד – עַל שַׂחֲקוֹ בַּלֵּילוֹת בִּקְלָפִים,
הַשֵּׁנִי – עַל-סַפְּרוֹ עִם בְּתוּלוֹת בַּלֵּילוֹת,
הַשְּׁלִישִׁי – כִּי-מְצָאוֹ הַשַּׁמָּשׁ מְקַטֵּר
מִקְטַרְתּוֹ בְּשַׁבָּת בְּמָקוֹם יָדוּעַ,
הָרְבִיעִי – עִם "מוֹרֵה נְבוֹכִים" הִסְתַּתֵּר בַּעֲלִיָּה,
הַחֲמִישִׁי – לֹא-נוֹדַע מַדּוּעַ."
נדמה שכל יוצא מתאר סיבות אחרות ליציאה ושאין שום דבר משותף ביניהם. אבל יש תחושה אחת שמסתתרת בין השורות בשירו של ביאליק ואפשר לומר בביטחון מלא שהיא משותפת לכל היוצאים כמעט. זו תחושה שחוזרת על עצמה שוב ושוב בכל הטקסטים שפורסמו עד היום: בדידות.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
מהשפה ולחוץ
רסל דיקשטיין
ירושלים. קיץ 1882. סמטאות העיר העתיקה שקקו חיים. בשווקים סחורות החליפו ידיים, יהודים ותושביה המוסלמים של ירושלים נשאו ונתנו ומילאו את החלל שתחת הגגות המקושתים בשיחות ביידיש עסיסית, לדינו וערבית בניב מקומי. דו-קיום פרקטי שלא השתמר. במעון קטנטן ורעוע, בן שני חדרים, מעל שוק "עושי הכותנה" הנטוש הושלמו ההכנות לטקס ברית המילה של מי שיכונה לימים "הילד העברי הראשון", איתמר (בן-ציון) בן אב"י.
האב, אליעזר בן-יהודה, נצר למשפחה חסידית שהתגוררה ב"תחום המושב", לחץ את ידו של המוהל שהסכים להגיע. זה היה מוהל מקהילה הספרדית. הנהגת הקהילה האשכנזית של ירושלים החרימה את בן-יהודה ואת מפעל החייאת השפה העברית שלו. נימוקי הרבנים: העברית שפה קדושה, והשימוש בה למטרות חולין, כמו שפה יומיומית, הוא חילול הקודש.
המחאה נגד בן-יהודה לא התבטאה רק בטקס ההחרמה המחמיר. השמצות, הטרדות והתנכלויות היו לחם חוקו בכל שנות מגוריו בעיר העתיקה. המתנגדים אף הרחיקו לכת והתלוננו נגדו אצל השלטונות העות'מאניים, דבר שהוביל למאסרו.
גם בנו של בן-יהודה, הרך הנולד מהפִסקה הראשונה, ספג את אדי השנאה והאיבה לאביו. חייו היו קשים. הוא סבל מבדידות חברתית, אימו מתה כשהיה בן 9 וכמה מאחיו נפטרו בגיל צעיר ממגפות שונות. אחד הסיפורים הנוראיים בתולדות חייו נגע לליבי במיוחד. בשל הבידוד החברתי שנכפה עליו, הרשה לו אביו הקפדן לגדל כלב. הכלב היה חברו היחיד של הילד. הוא קרא לו "מהיר", ובילה במחיצתו את רוב שעותיו. יום אחד שכח הילד לנעול את השער, והכלב, שמח וטוב לב, רץ אל הרחוב. בדאגה רבה נחפז הילד בעקבותיו, רק כדי לראות כיצד צעירים חרדים סוקלים אותו באבנים. הכלב מת וליבו של הילד נשבר.
האירוע הזה מבטא לא רק את השנאה והתיעוב כלפי בן-יהודה ומשפחתו, אלא גם את הפחד מפניו, מהחדשנות שלו, מהערעור על המוסדיות ועל הסדר הקיים.
המתח בין הנהגת היישוב הישן האשכנזי לבן-יהודה היה עמוק יותר, ובהחלט לא נסב סביב עניין אידיאולוגי בלבד.
נלך כמה צעדים לאחור: מראשית המאה ה-19 היישוב הישן בירושלים החל לשנות את אופיו. עד אז הקהילה הייתה מורכבת, בעיקר, מיהודים ספרדים ויוצאי ארצות האסלאם. הס"ט'ים המוכרים. אולם גל עולים מארצות אשכנז הגיע גם לירושלים, על אף המגבלות, ואוכלוסיית היישוב הישן השתנתה. היהודים האשכנזיים התפצלו ל"כוללים" לפי המקומות שמהם הגיעו, תוך הקפדה על שימור מנהגי הגולה. קבוצת עולים מתלמידי הגר"א, שכללה מאות משפחות, ייסדו את "כולל הפרושים". הגעתם סימנה סופית את אופי היישוב היהודי בירושלים – קהילה חרדית-אשכנזית, שמרנית ואדוקה. פרנסתה של אותה קהילה הגיעה מכספי "החלוקה". מדובר במפעל תרומות אדיר ורב-זרועות. ביסודו, המפעל התבסס על הסכם "יששכר וזבולון" המפורסם. על פיו, יהודים אמידים, סוחרים וכאלה העוסקים במקצועות ששכרם הנאה בצידם, תומכים ביושבי בתי המדרש ובחברת הלומדים. הכספים נאספו בכל ארצות אירופה, הועברו לידי ראשי היישוב הישן, ואלו חילקו אותם למשפחות הרבות.
בן-יהודה יצא חוצץ נגד מנהג זה. הוא כמובן לא היה הראשון. דור ההשכלה כולו התנגד לשיטה זו, בטענה שהדבר מעודד חיי תלות וחוסר יצרנות. אבל בן-יהודה היה מתנגד חריף ורהוט, שהתגורר בלב הקהילה ופרסם מאמרים רבים נגד ההנהגה. הוא תקף את הגישה השמרנית, טען לשחיתות, ודרש מראשי היישוב הישן להציג דוחות ומאזנים כספיים.
במאמרו "החלוקה ותולדותיה" הציף בן-יהודה את הבעייתיות הגלומה ב"כספי החלוקה", גם מזווית המוכרת לנו כיום:
מקור כל מידה רעה וכל מנהג נשחת אשר ראו ביהודים יושבי הארץ הזאת, ויאמרו כי היא הייתה ליושבי ארץ ישראל היהודים להיות נרפים ולשעות בדברי שקר וללכת בטלים כל היום ובכל מלאכה לא יחפצו, כי בחלוקה שמו חלקם ובה מאכלם בריא, ולמה אפוא יעמלו חינם, ופרנסתם מוכנת לפניהם בלי כל עמל ובלי כל דאגה?
בן-יהודה הבין ש"תורתו אומנתו" היא מתכון לעצלנות, לנרפות ולחיים חסרי אחריות. בראותי כיצד אנשי ההנהגה החרדית כיום מזדעקים ומגינים בשצף-קצף על "לומדי התורה" – שכל מי שעברו חרדי יודע כמה אברכים אכן לומדים וכמה מעבירים את היום בין פינת הקפה לריכולים בחצר בית המדרש – ודורשים להגדיל את הקצבאות וחוסמים יוזמות שנועדו לעודד יצרנות ולקיחת אחריות, אין לי אלא להסיק שלא קדושת השפה העברית הייתה בראש מעייניהם של ראשי הקהילה לפני כמעט 150 שנים.
"שלומי קשור בחוט אל שלומם..." | מבני ברק אל פסגת הספרות העברית
מני פלד
אחרי 24 שנות נישואין, וכשהיא אם לשבעה, החלה יהודית רותם במסעה אל החירות, כפי שהיא מכנה זאת. היא עזבה את העיר בני ברק ואת העולם החרדי, ותוך כמה שנים נכנסה להיכל התהילה של הספרות העברית. אל הרזומה המפואר שלה, שכולל 13 ספרים למבוגרים ושני ספרי ילדים, יצטרף בקרוב ספר חדש – מסות וסיפורים קצרים.
לרגל צאת הספר ולרגל סיום תחרות הסיפור הקצר של "התקופה" – רותם עומדת בראש ועדת השיפוט לבחירת הסיפורים הטובים ביותר – ישבנו לשיחה על יציאה מהעולם החרדי, על הספרות החרדית, ועל תפקידם של הכותבים מקהילת היוצאים בשימור השפה העברית.
לכתוב למגירה זה כמו לתלות תמונה עם הפנים אל הקיר
"בתור ילדה היו לי שתי תשוקות. התשוקה לקריאה, שהייתה דומיננטית מאוד וכללה פחד מקריאת ספרים אסורים. והתשוקה לכתיבה, כמעין חלום לא ממומש. לא כתבתי כלום עד הרגע שיצאתי מהעולם החרדי. גם לא למגירה. מבחינתי, לכתוב למגירה זה כמו לתלות תמונה עם הפנים אל הקיר. עם זאת, לא עזבתי את העולם החרדי בשביל להיות סופרת, יצאתי כי ביקשתי לעצמי חירות נפשית".
מהי למעשה הכתיבה עבורך?
"הכתיבה אצלי היא עניין תרפויטי. אחרי שסיימתי לכתוב את הרומן האחרון, החלטתי שאני מפסיקה לכתוב. חשבתי שכך יהיה לי הרבה זמן לקרוא. אבל הקריאה לא מילאה את הצורך העמוק, וחזרתי לכתיבה. בחרתי לחזור דרך המסות והסיפור הקצר. מסה היא סוגה ייחודית, שיש בה מין הסיכום. נדרשת בגרות ובשלות כדי לכתוב מסה, משום שהיא כוללת בתוכה את כל הז'אנרים הספרותיים, וכן זיכרונות, וידויים, סיפורים מהחיים – יחד עם רעיונות עיוניים".
פרץ היצירה והכישרון הבלתי נדלה של רותם מעלים שאלה בסיסית – מדוע בעצם לא השמיעה את קולה במשך שנים רבות כל כך?
"חונכתי לשתוק", היא מסבירה. "מייד אחרי החתונה בעלי הודיע לי שהוא מקפיד על תענית דיבור בימים שני וחמישי. לכולם בקהילה ברור שדיבור שאינו בדברי תורה – מיותר. אפילו שיחות הנשים לא עסקו בעניינים האמיתיים של החיים, אלא היו בעיקר פטפוטים גרידא. הכתיבה הייתה הדרך שלי להשמיע את קולי, לאחר חיים בחברה שמשתיקה את הקולות שלא עולים בקנה אחד עם תפיסותיה, ובפרט לא מאפשרת לנשים להשמיע את קולן".
אבל ארון הספרים החרדי עמוס בספרים. בהיעדר טלוויזיה וקולנוע, כולנו גדלו על ספרות חרדית...
"ספרות והעולם החרדי הם תרתי דסתרי", מבהירה רותם מייד. "סופר חייב להשמיע את האמת שלו, ואילו ספרות חרדית, בהיותה ספרות מגויסת, לא מאפשרת זאת. החברה לא נותנת לזה מקום. גם ספרות בדיונית היא האמת של הסופר, ואת זה אי אפשר להשמיע בחברה החרדית".
להמחשה, מספרת רותם על חברה חרדית שלה, שבחרה לפרסם ספר חשוף ומלא רגש. הספר יצא בהוצאה לאור לא-חרדית, משום שאף הוצאה לאור חרדית לא הייתה מסכימה לפרסם ספר כזה. אבל הריחוק הזה לא הוכח כיעיל. עם פרסום הספר ספגה המחברת ביקורת עזה פנים-מגזרית ולא פרסמה ספרים נוספים.
אם כך, הרי שיוצאי החברה החרדית נדרשים להשלים פערים גם בתחום הקריאה.
"אכן. מי שרוצה לגשת לתחום הכתיבה צריך לקרוא, לקרוא ולקרוא. השלמת פערי השפה ה'ישראלית' והפערים בצורת ההבעה עוברת דרך קריאה. יש הרבה כישרונות באוכלוסיית היוצאים היוצאים. הנוכחות הגבוהה שלהם בעולם היצירה והאומנות מעידה על נפש רגישה, שמאפשרת להם לראות דברים שאחרים לא רואים".
העברית עבורי היא הקדושה השנייה אחרי המשפחה
"השפה העברית היא הנס הכי גדול שקרה לנו", אומרת רותם, ובקולה ניכרת התרגשות. "עבורי העברית היא הקדושה השנייה, אחרי המשפחה. אולם השפה שאני וחבריי הסופרים משתמשים בה הולכת ונעלמת. הסופר חיים באר אמר לי פעם, 'יום אחד לא יבינו את השפה שאני ואת כותבים'. הוא, למשל, מתעקש בכל ספר שלו להשתמש במשפט 'דעת לנבון נקל'. רוב קוראי העברית היום לא מבינים את המשפט הזה, ובכל זאת באר ממשיך לכתוב אותו בספרים שלו, כחלק מתפיסת עולם שמדגישה את חשיבות שימור השפה. באחד הספרים שלי כתבתי את הביטוי 'לית מאן דפליג'. העורך שלי ביקש למחוק אותו, בטענה שהקוראים לא יבינו את המשמעות. אמרתי לו, 'מה הבעיה? שיבדקו במילון'".
זו בעיה שאין לקוראים וכותבים יוצאי החברה החרדית.
"לכותבים בקהילת היוצאים יש תפקיד חשוב בשימור השפה", אומרת רותם. "העברית היא שפה שהתפחתה מהתנ"ך, דרך המשנה והתלמוד, המדרשים ושפת הפיוט. סופרות וסופרים שבאים מהעולם החרדי יכולים בכתיבה שלהם לשמר את המקורות ולהעשיר את העולם ואת השפה של הקורא. כמובן, חשוב להפעיל שיקול דעת ולהשתמש במשורה במילים פחות מוכרות. החוש למינון נרכש עם הזמן".
יהודית רותם נבחרה לעמוד בראש ועדת השיפוט לבחירת הסיפור הקצר הטוב ביותר, במסגרת תחרות הכתיבה בחסות מגזין "התקופה" – הבמה ליצירה של יוצאות ויוצאי החברה החרדית. הבחירה בה אינה מקרית, ליהודית רותם קשר הדוק לעולם היציאה.
שלומי קשור בשלומם של היוצאים והיוצאות
"במכתב ששלחה המשוררת זלדה אל אהובה חיים מישקובסקי, היא כתבה: שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ. במסה בספר שעתיד לצאת לאור השתמשתי בציטוט הזה וכתבתי, 'שלומי קשור בחוט לשלומם' לשלומם של אלו שהתלבטו ושוחחו איתי לאורך השנים. בחורים מהישיבות הנחשבות ביותר, וגם כאלה שהגיעו למשרות מכובדות בעולם החרדי. חלקם ביקשו שאומר להם מה לעשות, שאחליט עבורם. תמיד אמרתי להם: אני יכולה להקשיב לכם, אני יכולה לעזור, אני לא יכולה להגיד לכם מה נכון לכם".
משהו אישי לסיום
עבורי, ועבור קוראים רבים, יהודית רותם אינה רק סופרת ברוכת כישרון ושופעת יצירה, היא מודל והשראה למסע גדול שתורגם למילים; מסע מעולם שבו מוטלות הגבלות רבות על חירות המילה, לעולם של חופש היצירה. את ספריה קראתי בסתר בישיבה, ושבתי אליהם ממש לאחרונה. התחברתי לגיבוריה שהם, כמוני, קרועים בין עולמות שונים ולא תמיד מוצאים את התשובה.
ספר, סופר וסיפור
עקיבא גרין
"בשלושה דברים ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו – בספר, סופר וסיפור", נכתב במדרש.[1] סיפורים תמיד היו חלק מרכזי בהוויה של הרוח האנושית. משחר ימי ההיסטוריה התלכדו בני האדם סביב סיפורים ומיתוסים, שהועברו מדור לדור בשלל דרכים: סיפורי ערש לפני השינה, סיפורים שסופרו סביב המדורה, ובהמשך – כטקסטים כתובים. בתנ"ך, ספר הספרים שלנו, נוכל למצוא עקבות של סיפורי עם, אגדות ומיתוסים מתרבויות שונות שאומצו על ידי העברים הקדמונים ויצרו את המצע התרבותי לדת היהודית. הזרם החרדי, השואף להגדרה ייחודית ומובדלת, נזקק אף הוא ליצירת קאנון ספרותי, גיבוש של ספרות מופת וספרות אגדה.
המציאות מדברת בעד עצמה, אנו יודעים כי הספרות החרדית היא תעשייה גדולה וענפה. נוכל לחלק באופן גס את הספרות שאינה תורנית לשני ז'אנרים עיקריים: ספרות חינוכית השקפתית – שבספריה מובעים רעיונות אידיאולוגיים בשלל אופנים. ספרות הגיוגרפית – טקסטים שמתבססים על ביוגרפיה של אישים בולטים, תוך מתן מקום לפרשנות אישית ולנטייתו הדידקטית של הכותב [הגיו – מחשבה, גרפיה – כתיבה].
חשוב לציין שהספרות החרדית וקוראיה מנהלים ביניהם דיאלוג מתמיד. הסיפור מתיימר לחנך את הקוראים, ואילו אופי הקוראים מכתיב למספר מה יהיה תוכן הסיפור. לדוגמה: סיפורים חסידיים, בדרך כלל, יתארו מופתים שחולל הצדיק, ואילו המספר הליטאי יתמקד בסיפורים המדגישים את חשיבות לימוד התורה.
אולם לא רק השיוך המגזרי מכתיב את אופי הסיפור ועיצובו אלא גם רוח התקופה והערכים שהקוראים מבקשים לספוג אליהם באמצעות הסיפור, והאופן שבו הם רוצים לראות את עצמם ואת החברה שאליה הם משויכים.
הדברים באים לידי ביטוי באופן מובהק בסיפורים המגוללים את תולדות חייהם של גדולי ישראל, הנכללים בז'אנר ספרות הגיוגרפית. סיפורים אלו עוברים עריכה מסיבית. לא כל תולדות חייהם של הגיבורים יובאו, אלא רק אלו המשרתים את הנרטיב. כמו כן, יושמטו עובדות שאינן עולות בקנה אחד עם השקפת העולם החרדית העכשווית. חלק מהציטוטים יעבור עריכה וחלק אחר ייוחס לגיבור אף שלא הוא אמר אותם. בסוף התהליך הסיפורים יציגו דמויות מופלאות, שמיימיות, שסיפור חייהם הערוך מעיד על רצון – ואולי אפילו צורך – לראות בצדיק מודל אידיאלי. אולם הדבר כרוך, בהכרח, בגלוריפיקציה.[2]
נדון בכמה דוגמאות:
הרב ישראל זאב גוסטמן, מגאוני וילנה ולימים ראש ישיבת "נצח ישראל רמיילס" בשכונת רחביה בירושלים, שרד על אף הזוועות שעבר בזמן מלחמת העולם השנייה. בנו נרצח לנגד עיניו, וידידיו הקרובים, רבני וילנה, הוצאו להורג בעינויים קשים. גורל דומה ציפה לו, אך הוא הצליח להימלט ליערות עם רעייתו ובתו. השהות הממושכת במקום המסתור סייעה לרב ולאשתו לכונן ביניהם קשר זוגי מיוחד במינו. באחד הימים עבר ליד מקום המסתור חייל גרמני. הרב זינק עליו וחנק אותו במו ידיו. מעשה גבורה זה הסב לרב גאווה גדולה.
המשפחה הקטנה עלתה ארצה והשתקעה בירושלים. הרב הקפיד לטפח את הגינה בחצרו, ומדי יום שישי קטף פרחים והגיש לרעייתו. אהבתם הגדולה של בני הזוג הייתה ידועה לכול. כשרעייתו נפטרה נשבר ליבו של הרב והוא התהלך כמי שחרב עליו עולמו.
גבורתו של הרב גוסטמן בתקופת שהותו ביערות אירופה ומערכת היחסים האוהבת שלו עם אשתו נראות לנו כעובדות ראויות לאזכור ולסיפור לדורות הבאים, אולם לפי יעקב ב. פרידמן,[3] ניסיון לפרסום עובדות אלו נדחה. בשתי מערכות עיתונים הובהר לו שאין זה מקובל וראוי לספר שאותו רב חשוב וידוע חנק איש גסטפו במו ידיו, וכי אהב את אשתו אהבת נפש ופטירתה דיכאה את רוחו.
דוגמה נוספת:
סמוך לשנת תשס"ג הוציא הרב נתן קמנצקי שני כרכים באנגלית בשם: The Making of a Gadol [התהוותו של גדול]. ספרים אלו היו גדושים בסיפורים על גדולי תורה ליטאיים, כפי ששמע אותם המחבר מאביו, הרב יעקב קמנצקי, מגדולי רבני אמריקה, ובעובדות שליקט ממקורות מוסמכים אחרים.
הספרים זכו לקיתונות של ביקורת זועמת והוחרמו.
הרב קמנצקי תיעד בפרוטרוט את השתלשלות העניינים. בספר Anatomy of a Ban: The Story of the Ban on the Book Making of a Gadol [אנטומיה של חרם: הסיפור של חרם הספר התהוותו של גדול] נחשפו הסיבות, המתמיהות בחלקן, לביקורת החריפה.
נכדיו של רבי אהרן קוטלר, ראש ישיבת ליקווד באמריקה, מאוד לא אהבו לקרוא שסבם חיבב בנעוריו ספרות רוסית. אחרים נרתעו מחשיפת מנהגו של רבי אליעזר גורדון, ראש ישיבת טלז, לנזוף בתלמידים שהעזו להתווכח איתו בזמן השיעור.
עוד כתב הרב קמנצקי, כי במסגרת ניסיונותיו לבטל את החרם שהוטל על הספרים הוא נפגש עם הרב שלמה וולבה, בין החותמים על הוראת החרם. לדבריו, כך נימק הרב וולבה את החלטת החרם: "לצערי הגדול נתברר לי שנמצאים מאות מקומות שבהם יש פגיעה בגדולי התורה. זאת אומרת שכל הדרך בספר מנוגדת לגישתנו אל גדולי התורה בכל הדורות, וגם בחינוך אנו נזהרים עד מאוד לתאר לתלמידים את הגדולים בכל השלימות שלהם והן דרישת גדולי דורנו שליט"א".
הביקורת, אם כן, כלל לא נוגעת לנכונות העובדות המובאות בספר. גם המחבר וגם המבקר יודעים שהסיפורים נכונים, וחלקם אף הועלה על הכתב ביומני זיכרונות של בני אותה התקופה.[4] הביקורת הייתה על ניפוץ המיתוס.
הרב קמנצקי שיתף את הקוראים במחשבותיו בעניין זה (שם, עמוד 261): "שיטת המוסר מלמדת שכדי להיות פרום [אדוק] צריך קודם להיות קלוג [חכם]... האם זה קלוג ליצור מיתוסים על גדולים, שכל אדם פשוט וישר יקלוט שאינם אמיתיים, במקום לתאר את דמויותיהם באופן מציאותי?... חוץ מזה, האם בכלל מותר ליצור מיתוסים כשהרמב"ן בפירושו לתורה כותב שאמונתנו מבוססת על היותינו אמיתיים בסיפורים שלנו?... ובכלל, בשביל מה צריכים לספר בדיות, כשהאמת על אודות הגדולים שלנו היא כה נהדרת ונוסכת השראה?"
בהמשך הספר (עמ' 175) מבהיר הרב קמנצקי את עמדתו ומסקנותיו על הצנזורה הפנימית שספג: "נמצא שהבוך [הספר]... הפריד בין בוגרים בנפשם לבין אלה שנשארו ילדותיים בחשיבתם – בין הגברים לנערים: בין אלו המעדיפים למצוץ סיפורי אגדות ובדיות לבין אלה המסוגלים לבלוע ולעכל מציאות ואמת".
[1] יצוין שכבר רבי יצחק הוטנר התאונן על כך באגרתו הנודעת (אגרת קכח): "רעה חולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם. מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם, בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם. הרושם שלך על גדולי ישראל מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכל משוחחים, מתפעלים ומרימים על נס את טהרת הלשון של בעל החפץ חיים זצ"ל, אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע - משל אחד מני אלף. ודי לנבון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל".
[3] האם היה ראוי שאכתוב על רגעיו האחרונים של אבא? - בחדרי חרדים (bhol.co.il)
[4] ראו: ע' אטקס וש' טיקוצ'ינסקי (עורכים), ישיבות ליטא – פרקי זכרונות, ירושלים תשס"ד.
הכותבים שלנו
קצת על התקופה...
מגזין "התקופה" מביא אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
