אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה פגשתי יוצאת!
אם להיצמד להגדרה הוויקיפדית, פגשתי ודאי אין-ספור לפניה ורבים כדוגמתה סבבוני, שמא הייתי אחת כזאת בעצמי. לא שמרתי שבת אז, וחזותי הייתה חילונית למדי. עד היום תמהה אני למה דווקא אל מול זאת נפעמתי ואמרתי לעצמי בקול: "וואיי, הנה דתל"שית!"
הייתה זו תקופה של לפני יותר מעשור, הלכתי לי בעולם בתחושה מסוימת של בת חורין, למעט אחזקות שוטפות של תשלומי דירה, מיסים, עבודה וחברה. לא בגבהים ולא בקרקעית, שורדת פלוס.
גם מבחינה רוחנית לא היו תנודות קיצוניות, התהליך שלי התפרש על פני שנים, אם לא עשורים. הקונפליקטים הנושנים כבר דהו מפאת חוסר תרגום למציאות יום-יומית, חיה בחוויה, בהוויה, משתדלת להישמר מהדיוטות התחתונות, כי רק שם מתחוורת לי מציאות היותי האחראית הבלעדית על עצמי. כך שאם כבר ביצעתי את הנטישה, שלא יהיו פדיחות! אני חושבת שהדבר העיקרי ששמר עליי מפני נפילות הייתה הבושה שמא לא אשרוד את העצמאות הזאת.
מה גם שהרגשתי שהתחושה ההישרדותית היום-יומית מזוהה בצורה שווה עם המציאות של כל אדם באשר הוא, ללא היבדלות מטעמים אלו או אחרים. אני אדם אמיתי, תפקידי הוא לשרוד, וכל השאר – בונוס.
באותה התקופה היינו חבורה של ארבע בנות, החברות הכי טובות. כולנו היינו פליטות הקהילה והמוסדות החרדיים, לא הזדהינו כיוצאות. אני חושבת שבגלל העובדה הפשוטה שזה פשוט לא העסיק אותנו יותר מדי, לא הגדיר ולא הוביל ולא תרם. מבחינתנו, היינו סקרניות מדי לחיות את החיים עצמם. למעט אנקדוטות הומוריסטיות פה ושם, אפילו לא העלינו את הנושא בפוגשנו אנשים מרקע חילוני, בייחוד בהתחשב בכך ששתיים מאיתנו עוד בכלל שמרו שבת.
אז בשבת ההיא, לפני 12 שנה, פגשנו את הדתל"שית ההיא, וכנראה זו הפעם הראשונה שהכרנו מישהי שכנראה עונה להגדרה הזאת. לכן נפעמנו.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
התקופה
אילו הוציאנו - והלוא הוציאנו!
נהורא שגב
אותיות פורחות
י. צרויהזון
עכשיו זה מדעי! הסרת הכיפה היא הגורם היחיד והוודאי לתופעה הרווחת של בריחת אותיות מהמוח.
ההוכחה החד-משמעית
מי מאיתנו לא נתקל בתופעת האותיות הפורחות באוויר? מי לא ניסה להסתתר מאימתה של האות אל"ף (א') שהתעופפה במרחק לא גדול מהקרקע, גדולה ומאיימת, מחוללת הרס כמו אשמדאי בזמניו היפים ביותר, או מיהר להימלט כאשר האות בי"ת (ב') חגה לה באוויר וביאשה אותו בזוהמה.
צוות מדענים מאוניברסיטת המקובלים בצפת הקדישו את מיטב שנותיהם לחקר התופעה המדאיגה, ואף זכו למימון מוגבר בשנים האחרונות, בשל התפשטותה. שיטות המחקר כללו ניסויי מעבדה, שאלונים פתוחים וסגורים, קבוצות מחקר מובחנות ומדויקות, תצפיות, קריאה בכוכבים וירידה לפשר חלומות. כל אלו הובילו למסקנה חד-משמעית, שהובהרה פעם אחר פעם בכל אחד מהמבדקים: ברגע שהכיפה מוסרת מהקרקפת מייד מתחיל תהליך בריחת האותיות, ואילו השבתה לראש עוצרת את הבריחה.
קשה לומר שהממצא התקבל בהפתעה. הלוא בריחת האותיות לאחר הסרת הכיפה היא סיכון ידוע משכבר הימים. עם זאת, מעניין להבין מה ההסבר המדעי מאחורי התופעה: "בין עצמות הגולגולת מצוי המוח", מסביר ח.כמולוג, המדען שהוביל את המחקר רב-השנים, "במוח מצויים תאי זיכרון שבהם מאוחסנות אותיות הא"ב. אולם שאיפתן הבסיסית והטבעית של האותיות היא לצאת מהמוח ולהסתובב בעולם. במצב תקין מה שעוצר מבעדן לעשות זאת זו הכיפה. הכיפה המהודקת לראשו של האדם סוגרת למעשה את פתח המילוט של האותיות, ובכך מותירה אותן בתוך הראש". ח.כמולוג מציין שלדעת חוקרים מסוימים בצוותו כיפה עם סרט היא המחסום האפקטיבי ביותר, אך לדבריו עוד לא נאספו מספיק ראיות לאישוש תיאוריה זו.
"בהיעדר מחסום הכיפה", ממשיך ח.כמולוג ומנופף בשלל מסמכים תומכים, "האותיות פשוט משתחלות החוצה ומשתוללות, ואת האסון כולנו רואים". הסבריו של המדען מבהירים מדוע באזורים מסוימים בארץ, למשל מעל העיר תל אביב, נמצאו כמויות חריגות מאוד של נשורת אותיות ומדוע פרסמה אוניברסיטת המקובלים אזהרת מסע למקומות מסוכנים כמו אלו, וציינה כי קרינת האותיות עלולה להביא למצב של עודף מידע מסוכן.
סיפורי מקרה
בחרנו להביא שני סיפורים, מתוך עשרות אלפי המקרים שנבדקו במהלך המחקר, הממחישים את היקף התופעה ומעוררים תקווה באשר למניעתה.
דבורה (שם בדוי, כמובן) מבני ברק מספרת: זה קרה בשבת אחר הצוהריים. יצאתי עם ילדיי הקטנים לגן השעשועים, כמו בכל שבת. ילדות התנדנדו בנדנדה, ילדים התגלשו במגלשה, וליד הקרוסלה התנהל תור לא מסודר. הכול כרגיל. שום דבר לא הכין אותנו למה שעומד לקרות. פתאום אני רואה ילד כבן 4, שובב קצת, שמסתובב ומפזז בצעדים רחבים מדי, ומניע את הידיים לכל הכיוונים. וככה, פתאום, הוא העיף לבן שלי את הכיפה מהראש. אני דוגלת באחריות אישית, אז חיכיתי שהבן שלי ישים לב שהכיפה כבר לא על ראשו, אבל הוא לא שם לב. פתאום הבחנתי באות אל"ף גדולה שמשתחלת לו מאמצע הראש. כבר לא יכולתי לעמוד מנגד, צרחתי בכל הכוח: "תחזיר את הכיפה, תחזיר אותה תכף ומייד! האל"ף-בייע"ס בורחים לך מהראש!"
הילד שלי כל כך נבהל, הוא רץ אליי בדמעות ואמר, "...ני ל... יודע מה ...ת רוצה, ...מ..., למה ...ת צועקת?"
הייתי המומה. הבנתי שזה מאוחר מדי, שהא' ברחה לו לבלי שוב. למרבה המזל, התאוששתי מהר ורצתי להביא לו כיפה אחרת מהבית, לפני שגם האות ב' תברח לו מהזיכרון.
בעקבות המקרה המצער דבורה החליטה לפעול בכול כוחה ומאודה למען העלאת המודעות הציבורית לנושא, ולהתריע מפני הסכנה החמורה הטמונה בהסרת הכיפה ולו לרגע אחד.
סיפורו של מנחם, תושב אחת הערים הדרומיות, מבהיר מהו מסלול החתחתים שעובר מי שתלמודו נשכח ממנו. כיפתו של מנחם נפלה מראשו באחד הלילות, וכשהוא קם גילה כי כל האותיות ברחו מראשו. מנחם נאלץ לשוב לכיתה הראשונה בחיידר, להתיישב על כיסא קטן בהרבה ממידות ישבנו, ולהתחיל לשנן את האותיות יחד עם בני השלוש. קשה לתאר את עוצמת הסבל, עוגמת הנפש והמחיר הכלכלי והרגשי שנגבה ממנו בשל. גם מנחם נרתם למיגור התופעה, והוא כיום מרצה בגני ילדים, מדבר איתם בשפתם ומסביר להם מדוע עליהם להקפיד שהכיפה לא תרד מראשם אף לא לרגע. את קירות משרדו של מנחם מעטרים מכתבי תודה של ילדים מכל רחבי הארץ.
חרף מאמציהם של דבורה, מנחם ואנשים ונשים רבים אחרים, לא נרשמה בלימה משמעותית בהיקף התופעה, אלא להפך. המחקר נמשך.
הפיתוחים העדכניים ביותר:
במהלך עשרות שנות המחקר נערכו גם כמה ניסיונות להתמודד עם התופעה בדרכים אלה ואחרות. איגדנו עבורכם את היעילות שבהן:
שיר מנע
במצבים שבהם הכיפה הוסרה מהראש ויש חשש ודאי לדליפת אותיות, על הנוכחים בחדר לשיר את הפזמון הבא:
גוֹי, גוֹי, גוֹי,
מַשִי גוֹי,
האָסט אַן עַבֵירֶה,
גֵייט אַרוֹיס דִי תֹּורֶה
(בעברית: גוי, גוי, גוי, משי גוי [אין תרגום הולם למילה "משי" בהקשר זה] יש לך עבירה, התורה יוצאת).
ב-145% מהמקרים שבהם הפזמון הושר לא חלה דליפת אותיות. יותר מכך, הכיפה הושבה לראש תוך שניות אחדות ולא הוסרה ממנו עוד למשך יממה שלמה לפחות.
את ההסבר לפתרון המועיל הזה מספק חבר צוות בכיר בחטיבת המחקר של האוניברסיטה הקבלית, פרופ' ח.רטוטים. "מדובר למעשה במשוואה בעלת איברים מעוררי הרתעה, שילוב של המילה הקשה 'גוי' עם המילה מעוררת הצמרמורת 'עבירה' מייצר תדר שמשנה את האווירה באחת, קושר בין האדם לכיפתו ובכך נמנעת זליגת האותיות".
עמיתו של פרופ' ח.רטוטים, פרופ' ארימטוס ג.וזמאות, מבקש להדגיש כי מסתובבים בשוק נוסחאות בלתי מאומתות המתיימרות לחקות את השפעתו של השיר, אך בשום ניסוי לא שוחזרה רמת ההצלחה שהושגה בשירת הנוסח המקורי.
הפתרון האורגני
פתרון זה נמצא בהישג ידו של כל אחד. ממש בהישג ידו. בשעת הצורך יש להניח את היד על הראש המגולה, בדיוק באזור התושבת של הכיפה, ובכך לעצור את דליפת האותיות עד להשגת כיפה תקינה.
עצת גדולים
כנהוג וכידוע, אין לסמוך על חידושים ופיתוחים בכל נושא שהוא. ועל כן, בשעת הצורך ובמקרה חירום, יש לפנות לדוד היודע כול, או לאח הגדול.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
קריאה משפחתית
יעקב גולדברג
המלצות הקריאה של יענקי גולדברג
לפני כ-150 שנה הוכרז בפתיחה האייקונית של "אנה קארנינה" שכל משפחה אומללה בדרכה שלה, ומאז המציאות – או לפחות זו המשתקפת בעלילות הספרים – אכן ממחישה שהאומללות המשפחתית פנים רבות לה. אל מול גלגוליו והתפתחויותיו של מוסד המשפחה, שמקבל פנים חדשות מדור לדור, נדמה ששלל המורכבויות והאתגרים יכולים להיחשב כעוגן היציב והמחויב בכל משפחה ומשפחה כמעט, מורכבות שמכילה כמובן לא מעט אושר, כוח ומשמעות.
הנה 5 ספרים נבחרים מהשנים האחרונות, שמתעסקים ובוחשים במשפחתיות, בהשפעות שלה על חייו ועל בחירותיו של היחיד, ובכוחה הקיומי וההרסני כאחד על מי שאנחנו.
לחסל / מישל וולבק / 2022
פול, גיבור הרומן, הוא יועצו ואיש אמונו של שר האוצר הצרפתי ובנו של עובד בכיר לשעבר בשירות הביטחון. החיים שלו לא הולכים לשום מקום, הוא חי עם בת זוגו פרודנס בבית משותף אך בחדרים נפרדים, וכבר שנים שאין ביניהם שום קשר רגשי או גופני. התפרקות משפחתו היא הציר שמניע את העלילה, והיא כוללת את אביו החולה והמשותק, את ססיל, אחותו הדתייה, ואת אחיו אורוויל, שנשוי לעיתונאית בינונית שלא סובלת את פול.
על רקע מזימת טרור עולמית ובחירות לנשיאות צרפת, ולקראת יום הולדתו ה-50, פול עובר מסע חניכה וחיבור מחודש עם משפחתו המורחבת בכלל, ועם בת זוגו בפרט. פול, שמעיד על עצמו שהוא: "חש צורך שאינו יודע שובעה באהבה", משתדל להישאר אדיש לכול: "הוא עצמו תמיד הרגיש פחות או יותר פטור מן התשוקות השונות שמנה זה עתה, ושהפילוסופים מן העבר גינו כמעט פה אחד. תמיד תפס את העולם כמקום שהוא לא אמור להיות בו, אבל גם לא היה להוט לעוזבו, פשוט משום שלא הכיר מקום אחר" (עמ' 260). דווקא אותה אדישות מאפשרת לו להשביע, ולו במעט, את הצורך באהבה, ולשוב בפשטות לעצמו, לבת זוגו ולמשפחתו.
לקריאת פרק ראשון
זיכרונותיה של נערה מחונכת / סימון דה בבואר / 2011
הספר הראשון, מבין ארבעה כרכי אוטוביוגרפיה, שכתבה אחת ההוגות הפמיניסטיות הבולטות במאה הקודמת ובכלל, עוקב אחר זיכרונותיה החל מילדותה המוקדמת ועד תחילת שנות ה-20 לחייה, אז פגשה את ז'אן פול סארטר. הספר – שיכול לשמש מעין ספויילר לזוגיות המרדנית של שני אלו, שדחו את רעיון מוסד הנישואין לטובת מערכת יחסים פתוחה שהתבססה בעיקר על שותפות אינטלקטואלית ועל חברות עמוקה – מתאר את ראשית חייה של דה בבואר, שגדלה במשפחה בורגנית וקתולית, וכיצד הפכה לנערה סקרנית ומרדנית שהגיעה ללמוד פילוסופיה בסורבון.
התמסרותה לדת ניכרה כבר בגיל צעיר: "נמלאתי צדיקות; הקץ להתקפי הזעם ולקפריזות". וגם: "יראת השמיים המשותפת לנו קירבה אותי ואת אמא זו לזו... הפיכתי לילדה טובה הושלמה". וגם כעבור כמה שנים, כשזנחה את האמונה הדתית, היא עדיין טעונה ברגש דתי חזק: "אני רוצה לגעת באלוהים או להיהפך לאלוהים, הכרזתי". כילדה שגדלה לאם שסברה כי ייעודה של האישה הוא להתחתן בשידוך ראוי, ללדת ילדים רבים ולבקר באופן סדיר בכנסייה, היא מתענגת על ההתבגרות המרדנית שלה: "הברים ומועדוני הריקודים משכו אותי במידה רבה בזכות אופיים האסור. אמי לא הייתה מוכנה לדרוך בהם בעד שום הון שבעולם, אבי היה מזדעזע לראות אותי שם. מצאתי סיפוק גדול בידיעה שאני נמצאת לגמרי מחוץ לחוק". ותוהה, תהייה שתלווה אותה לאורך כל חייה: "איפה ניתן מקום, בחייהם הממושטרים של המבוגרים, לחייתיות הטבעית של החושים, של העונג?"
לקריאת פרק ראשון
אין מקום כזה / שפרה קורנפלד / 2022
ספרה השני של שפרה קורנפלד עוקב אחר עלילותיה של משפחת הרמן, ופורש, ללא רחמים, את התוצאה האומללה האפשרית של מעשים חסרי אחריות, במיוחד כאלו שאין מהם דרך חזרה, כמו הבאת ילדים לעולם. אידי ויהושע, הורים חרדים לשישה, מתגרשים ומחלקים ביניהם את הילדים. האב לוקח את הבנים, האם את הבנות. בשלב מסוים האם מחליטה להימלט עם שתי בנותיה הקטנות לאחותה בקנדה, והמרחק הגיאוגרפי משתלב עם הפערים האחרים שמתרחבים ומצטמצמים בין כל חלקי המשפחה.
קורנפלד, שגדלה בבית חרדי והעידה כי חלקים מהספר מבוססים על חייה האישיים, מתארת טרגדיה משפחתית מודרנית, שמסופרת מכמה זוויות ומערערת את ההיררכיה הברורה של יחסי הורים–ילדים. יש את יונה, האחות הבכורה שצריכה לדאוג לאחיותיה הקטנות ובין לבין מפתחת הפרעת אכילה ובורחת לניו יורק; פרי, התאום של יונה שמתגייס לצבא, ובראש כולם אידי, האם שמסחררת את כולם סביבה ונותרת חסרת יכולת לטפל בעצמה ובטח שלא בילדיה: "אחת-עשרה שנים צללתי בלי לעלות לאוויר. אחת-עשרה שנים של הריונות, הנקה, חיתולים ופליטות, ואפילו לא מחזור אחד שסיים את המסע מחוץ לגוף".
לקריאת פרק ראשון
הארגונאוטים / מגי נלסון / 2022
"איך להסביר, בתרבות שמקדשת הכרעה, שלפעמים הסיפור נשאר מבולגן?" (עמ' 66), כך תוהה הארי דודג', בן זוגה של המשוררת והסופרת מגי נלסון, שלא מזדהה לא כגבר ולא כאישה, בציטוט (אחד מיני רבים) בספרה של נלסון, הארגונאוטים. הספר, שיצא לאור לראשונה (2015), זכה למעמד של ספר מכונן בתרבות הקווירית של המאה ה-21, ומשלב תיאוריה ואוטוביוגרפיה, פרוזה ועיון ביצירה מתגלגלת, אבל ממש לא מבולגנת, כולל התנגדות והתנכרות לאידיאולוגיות היסודיות ביותר של החברה הסטרייטית. בין היתר, מוסכמת הבאת ילדים.
החלק האוטוביוגרפי של הספר מתמקד בעיקר במערכת היחסים המתפתחת בין נלסון להארי, תוך התייחסות מפורטת לחוויות הפיזיות של השניים, לרבות השינויים ההורמונליים שעובר הארי וההיריון של נלסון. הסיפור האישי נכנס ויוצא בינות לפסיפס פסקאות, ציטוטים ותיאוריות המשולבים בהרהורים חופשיים של נלסון על תשוקה וזהות, מיניות ומגדר ועוד ועוד. כן משפחה, לא משפחה – אליבא דנלסון, ה"אויב" הוא קיבעון יתר שעלול להוביל למצב הגנתי של קיפאון ולהתכחשות לכוחה של אמונה ולהשפעתה על היכולת להתמסר ולא להתחמק מהרצונות האותנטיים שלנו, שאומנם אינם חקוקים בסלע אך אל לנו להתעלם מהם ולהיוותר בשדה הפנטזיה, אל לנו לברוח ממה שטומן בחובו סיכוי לחיים ממשיים וממומשים.
קלרה והשמש / קאזואו אישיגורו / 2022
קלרה והשמש, הרומן השמיני של הסופר הבריטי זוכה פרס נובל קאזואו אישיגורו, מתרחש בארה"ב בעתיד לא מוגדר. המספרת, בגוף ראשון, היא קלרה, אישה מלאכותית שניזונה מהשמש וייעודה הוא לספק שירותי חברות מלאים למי שרוכש אותה. היא אומנם לא הגרסה המתקדמת ביותר בשוק, אבל ניחנה בכושר התבוננות מיוחד שמשתלב עם יכולות רגשיות מפותחות: "ככל שאני מתבוננת ורואה יותר, רגשות רבים יותר נעשים זמינים לי" (עמוד 97), היא מעידה על עצמה, וממשיכה למלא את תפקידה בחריצות.
דרך חלון החנות שבה מוצעת קלרה למכירה, היא לומדת על העולם שבחוץ, עד אשר רוכשת אותה ג'וסי בת ה-14, נערה חולנית שמזהה בקלרה משהו מיוחד. קלרה היא דמות "אנושית" באופן אפילו מעט משעמם. היא מתבוננת, סקרנית מאוד, מעט מוזרה וכמובן חברה מסורה. הבנאליות של דמותה מחדדת את השאלה העולה בהמשך העלילה – שעדיף שלא נפרטה כדי לא להרוס את חוויית הקריאה – הנוגעת בפחדים הגדולים ביותר וביחס שלנו לאהבות שמלוות את חיינו, על עוצמתן ושבריריותן. "אין שום דבר מיוחד כל כך בבת שלי", מצהיר אביה של ג'וסי, ועדיין, אפילו קלרה הרובוטית יודעת לומר שלא משנה כמה ננסה להתחכם, יש דברים שאין להם תחליף.
לקריאת פרק ראשון
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
שרה שנירר | מייסדת בית יעקב וממחוללות הפמיניזם האורתודוקסי
עקיבא גריןהמיתוס והפער
השעה שעת לילה מאוחרת. השקט הקסום ביער ירושלים מופר באחת. קבוצת בנות עשרה, מהטובות בסמינר, עליזות ושובבות, נכנסת אל היער. אחת הבנות מצוידת בגיטרה, חברתה בחליל צד. וכך, הרחק מעין כול, מתחילה המסיבה. הבנות לא מסתפקות בשירה ובזמרה, אלא יוצאות במחול. הריקודים הסוערים, מלאי שמחת הנעורים, נמשכים עד קרוב לעלות השחר. קיומו של האירוע הובא לידיעת ההנהלה הרוחנית של הסמינר, ואחת המורות הכבודות פנתה אל החוגגות ברוב כעס וחמה: “מה שרה שנירר הייתה אומרת על החרפה שאירעה? בשביל זה היא הקימה את בית יעקב? בשביל ריקודים והוללות? לאן עוד נגיע?" הממולחת שבחבורת התלמידות לחשה בקול: "אם שרה שנירר הייתה כאן, היא הייתה מצטרפת אלינו”. הארכיון מגלה שהתלמידה צדקה. על פי עדותה של נערה מהראשונות שהתחנכו ב"בית יעקב", חגיגות ט”ו באב – חג ריקודי העם המעורבים מימי המשנה – נערכו יחד עם שרה שנירר ביערות ליד סקאווה, הסמוכה לקראקוב. המסיבה כללה הליכה ביער לאור ירח ונאום של שרה שנירר ושל אחת התלמידות־מדריכות. הנואמת טענה בפאתוס ש”חג ט”ו באב שייך לנו, הנשים”. לאחר מכן פצחו הבנות בשירה ובריקודים. עוד על אירוע יוצא דופן זה ראו ברשומתה של נעמי זיידמן, "התחייה הפמיניסטית של ט"ו באב", באתר "הספרנים" – בלוג הספרייה הלאומית.מי את, שרה שנירר?
הקאנון החרדי צנזר חלקים מהותיים ורבים מחייה ומפועלה של שרה שנירר, יומניה המפורסמים נערכו באופן מגמתי. מהיומנים המקוריים עולה דמות שונה מזו שמנסים להציג בבתי הספר החרדיים. את מה שלא מספר היומן השלימה לי תלמידה אחת אדיבה, בריאיון שערכתי עימה לפני שנים מספר. פניה הטובות ואדיבותה של אותה תלמידה חביבה ונעימת סבר לא ימושו מזיכרוני. מלבד הריאיון איתה וכתבתה של סוכצ'בסקי־בקון במקור ראשון, שנעזרתי בה רבות בכתיבת מאמר זה, הסתמכתי גם על ספרה המיוחד של פרופסור נעמי זיידמן, שהיא בוגרת "בית יעקב" בעצמה: שרה שנירר ותנועת בית יעקב, מהפכה בשם המסורת. צירוף הדברים מעלה את התמונה הבאה: שרה נולדה בקראקוב למשפחה חסידית ענייה, אשר מנתה עשרה ילדים. בשל העוני העצום נאלצה שרה לעזוב את בית הספר ולעזור בכלכלת הבית, אך התחננה להוריה שייתנו לה להשלים את בית הספר היסודי. הוריה הסכימו. את השכלתה הגבוהה נאלצה שרה לרכוש באופן אוטודידקטי. שלטונות פולין הרשו לבני המעמד הנמוך להשתתף בהרצאות בתור שומעים חופשיים, והנערה הסקרנית ניצלה את זה היטב. היא הקפידה להשתתף במסלולי ההרצאות האלו על תרבות גרמנית, על שירה ומחזות. רעיונות על מעמד האישה החלו לעלות בפולין הנחשלת, ושרה ינקה רעיונות אלו מפי מוריה הנוכריים. כבר באותם הימים התבשלו בה דעותיה הפמיניסטיות. בהיותה בת 20 כתבה ביומנה: “האידיאל שלי, אי־שם במעמקי נשמתי, הוא רק לעבוד למען אחיותיי! […] לו הייתי יכולה לשכנע אותן יום אחד מה המשמעות של להיות אישה יהודייה אמיתית, לא רק למען האימהות שלהן או מפחד מאבותיהן, אלא רק מתוך אהבה גדולה לבורא עצמו […] לו הייתי יכולה לחיות עד שאיהנה לראות את תורתי נכנסת לבתים של אותן נערות יהודיות […] האם אני יוצאת מדעתי? […] איך אנשים היו צוחקים עלי, איך הם ידברו עלי!? איזו ילדה חסידית מטופשת!" בהיותה נערה רווקה, חופשייה מעול בית ונישואין, השקיעה שרה זמן רב בלמידה ובביקורים בתיאטרון הפולני. התרבות הפולנית הייתה ספוגה בעורקיה. שיריו של אדם מיצקביץ’ ויוליוס סלובצקי היו שגורים על לשונה. הוריה של שרה התקשו למצוא לה שידוך, בשל מראהּ הלא-חינני. היא נולדה עם שפה שסועה והרופא תפר את שולי השפה בגסות, דבר שכיער את פניה. בהתקרבה לגיל 30 (!) השיאו אותה הוריה לבחור חסידי בינוני בשכלו. הנישואין לא עלו יפה, שרה לא הייתה מוכנה להסכים עם תפיסת הנישואין הפטריארכלית שעל פיה מקומה של האישה – ולא משנה כמה היא חכמה ומוכשרת – הוא בין התנור לכיריים, כולל כיבוס בגדי הבעל וטיפול בעדת ילדים. היא דרשה וקיבלה גט מבעלה. חזון מאוד לא נפוץ באותה תקופה ובאותה קהילה. מאז דבק בשרה כינוי הגנאי המשפיל “די גיגעטע” – הגרושה. בימים ההם היה כינוי זה אות קין נצחי על מצח האישה.מצב החינוך וההתייחסות הרבנית לכך
בתקופת עלומיה של שרה מצב היהדות היה בכי רע. פריקת העול ההמונית לא פסחה גם על בתיהם של הרבנים הגדולים ביותר. די אם נציין את ילדיו של רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב – ה”שם משמואל" שהפנו עורף ליהדות בבוז,[1] או שנקרא את זיכרונותיה של איטה קאליש־קמינר, בתו של האדמו”ר מוורקא־אוטבוצק, שכתבה על חבריה הרבים וחוג ידידיה שכלל בתוכו את מיטב בניה של היהדות הנאמנה.[2] הרבנים אומנם היו עסוקים בסכסוכי חצרות, במריבות שוחטים ובמאבקי שליטה, אך היו גם ניסיונות להציל את בני הנוער, בין השאר באמצעות הקמת ישיבות בליטא, בפולין ובהונגריה. שונה היה המצב בקרב הנערות; התפיסה המסורתית גרסה ש"מוטב יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים". תוצאות התפיסה הזו היו אסון קולוסאלי. שיעור המרות הדת והחילון נסק באופן תלול. כשהייתה שנירר בווינה, היא נחשפה לרעיונותיו המהפכנים של הרב שמשון הירש, מרבני הנאו־אורתודוקסיה המפורסמים. הרב הירש העביר את נקודת הכובד מעיסוק מופרז בתלמוד ופלפוליו לעיסוק בעקרונות היהדות, לימוד תנ"ך ומדעים ומתן שוויון לנשים. בבית הכנסת שייסד בפרנקפורט היו 550 מקומות לגברים, ו־350 מקומות לנשים. רעיונותיו של הירש וחדשנותם מצאו חן בעיני האישה המשכילה והמהפכנית. בפיקחותה הבינה היטב כי שיטת החינוך הישנה לא תחזיק מעמד מול גלי החילון, אך ידעה שבלי הסכמה רבנית לא תוכל לפעול כלל. לשם כך השתמשה שנירר בברכה שנאמרה לה על ידי רבי יששכר דוב מבעלז, כהסכמה לפעילותה. היא קיבלה גם הסכמה שבשתיקה מהאדמו"ר מגור, ועידוד גלוי מהחפץ חיים. חשוב לציין שחסידי בעלז השמרניים לא הסכימו עם רעיונותיה, וגם אחר כך, כשנפתחה בבעלז רשת בתי חינוך לבנות, שמה היה "בית מלכה", ולא "בית יעקב". מלבד רבנים אלו, רוב רבני הונגריה לחמו ביוזמה בכל הכוח. ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש כינה את הרשת "בית עשו" – בהיפוך מכוון לשמה של הרשת, "בית יעקב". במקומות רבים ספגה שרה זריקות אבנים. אבנים אלו לא נזרקו על ידי הבונדיסטים, אלא על ידי יהודים קנאים וחמי מזג. באחת מעיירות הונגריה לחם רב העיר נגד הכנסת רשת "בית יעקב" לקהילתו. לאחר שנתיים הוא נכנע, אלא שמחיר התנגדותו הראשונית היה כבד. כ־70 נערות מבנות העיירה פרקו עול. הצלחתה של שרה בהקמת מוסד הלימודים לבנות עוררה את מפלגת "אגודת ישראל". עד אותה תקופה לא הייתה במפלגה כל מודעות לצורכי הנשים. לצורך המחשה, אציין דוגמה מובהקת לכך. באמצע שנות ה־30 קיבלה מפלגת אגודת ישראל כרטיסי עלייה לארץ (סרטיפיקטים) מאת הסוכנות היהודית. על פי הנחיותיו של האדמו"ר מגור, הסרטיפיקטים ניתנו לגברים בלבד. בנות "בית יעקב", שכבר הפכו לקבוצת בנות פעילה, לא הסכימו לגזרה זו. הן השוו את מאבקן למאבק ההרואי של בנות צלפחד, שרצו נחלה בארץ ישראל ולא חששו להתעמת עם משה רבינו. כך אף הן, נחושות בדעתן ולא מוכנות להיות כנועות לתכתיבי הממסד הרבני המפלה ביודעין בין גברים לנשים. כדי שלא ייוותר רושם שתנועה מבורכת זו מנוהלת על ידי אישה בלבד, פעלו עסקני אגודת ישראל וחיתנו את שרה בשנית, עם יצחק לנדא. נישואין אלו התקיימו על הנייר בלבד. בפועל, הפעילות התנהלה מביתה של שרה כמו לפני נישואיה. בנות היו ישנות עימה בחדרה. אחותה הייתה דואגת לארוחותיה. גם במודעות הפטירה שיצאו אחר מותה הטראגי בקיצור ימים, נכתב רק שם המשפחה "שענירער" ולא הוזכר השם "לנדא" אף לא ברמז. אחרי מלחמת העולם השנייה, שמחקה כמעט את כל יהדות אירופה, פעלו בוגרות "בית יעקב" להקים בתי ספר לבנות. אולם כחלק מכתיבת ההיסטוריה ושכתובה על ידי הממסד החרדי, גם דמותה של שרה שנירר הפכה לאייקון המסמל חינוך לצניעות, לשמרנות ולהסתגרות מפני העולם החיצון, על אף שכאמור אין כל קשר בין דמות אייקונית זו למציאות.[1] להרחבה על כך ראו: י"י טרונק, פוילן: זכרונות און בילדער, חלק ז, ניו יורק: אונזער צייט, 1953, עמ' 201–217. להרחבה על דמויות של יוצאים ויוצאות נוספים ממשפחות מיוחסות בתקופה ההיא, ראו: דוד אסף, נאחז בסבך, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו, עמ' 331, הערה 54. [2] איטה סיפרה את סיפור חייה בספרה אתמולי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
הקפוסטה | מתכון מסע
מריה אסטריכר
(מאכל יהודי הונגרי מסורתי שנוהגים לאכול בפורים והוא מורכב מעלי כרוב ממולאים באורז ובשר ברוטב עגבניות)
או: אגדה משפחתית אורבנית
פורים 2005, אני נאבקת שלא להיחנק מצחוק. לופתת את הבטן מתחת לשולחן ומוחה דמעות של צחוק חנוק בלתי נשלט.
אני מביטה סביבי ורואה שכולם באותה הפוזיציה. עיניים מבריקות מדמעות של צחוק וחרחורים קלים עד כבדים.
אומנם הסיבה שלשמה התכנסנו כאן היא ארוחת פורים, שהיא אירוע בהחלט מצחיק, חגיגי ומוצלח למדי, אבל הצחוק ההיסטרי מגיע מסצנה ספציפית מאוד שבה שולמית האחות הקטנה נוגסת לתומה בקפוסטה שמנמנה מעשה ידי אימא, ומגלה לחרדתה את הסוד האפל מכול, שכולנו כבר גילינו בשלבים שונים בחיינו – שהקפוסטה האגדית של אימא, התבשיל הכי מושקע שלה שכל כך אהבנו לטרוף כילדים, עשוי, ובכן, משאריות של אורז מהשנה האחרונה שאימא פשוט זרקה למקפיא בתוך שקיות סנדוויץ' שמנוניות. הכרוב גם הוא נאגר שם במקפיא הענק, שאריות של כרוב מהמרק, כרובים שלמים במצב ביניים שנקנו במבצע באוגוסט והוקפאו למען סעודת הפורים וכמובן סופים של רסק עגבניות בקופסאות שימורים שנשלחו למקפיא כמות שהן, פתוחות ומטונפות.
שולמית מביטה בזעזוע בקפוסטה, משתעלת קלות, מקללת אותנו נמרצות תוך כדי צחוק מתגלגל וחסר שליטה – הדרך האסטרייכרית הנכונה להתמודד עם המציאות – ובאלגנטיות מקצועית מזיזה את הצלחת מעט הצידה ומכסה אותה במפית פרחונית כדי שאימא לא תיעלב.
אנחנו, הגדולים, עלינו על הסוד האפל כשראינו את אימא בסוף כל ארוחה שכללה אורז, אוספת את השאריות מהצלחות בתנועה מכנית לתוך שקית סנדוויץ' וזורקת למקפיא. וכל אחד מאיתנו בתורו עבר את השלב שבו הוא גדול מספיק כדי להבין מאיפה הגיעו המצרכים לקפוסטה החגיגית. כל אחד מאיתנו ביצע פתיחה מזועזעת של המקפיא במחסן ונשא הספד קטן למאכל שלא נהיה מסוגלים יותר לאכול בחיים.
שולמית הקטנה, לעומת זאת, שמעולם לא פתחה את המקפיא, כי היא הקטנה של אימא ומוז'ינקלה אמיתית שלא הכינה לעצמה מעולם סנדוויץ' או ארוחת צוהריים, קיבלה את המידע המפורט לתוך האוזן ממנחם ושמיל בשעה שנגסה בתאווה מהמאכל האהוב עליה.
אימא, כמו אימא, לא הבחינה בכל הדרמה הזאת ורק חייכה חיוך מלא נחת יהודית למראה יוצאי חלציה יושבים לסעודת הפורים ופיהם מלא צחוק.
השנים עברו, ואימא שמה לב מתישהו שאף אחד לא אוכל מהקפוסטה המפורסמת והפסיקה להכין אותה.
כולנו נשמנו לרווחה, ואימא המתוקה רק נאנחת בהקלה בכל סעודת פורים ומפטירה מתחת לאף שאיזה כיף שהיא כבר לא צריכה להכין את הקפוסטה הזאת, שגם ככה דרשה ממנה מאמץ קולינרי עילאי, ושהיא מבחינתה לאכול חלה עם טחינה בפורים, רק שאנחנו היינו כל כך להוטים לקפוסטה אז היא עשתה את המאמץ. אבל ברוך השם איבדנו עניין ועול אחד ירד לה מהגב.
חסדי ה' כי לא תמו. כי לא כלו רחמיו.
וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.
***
אין מתכון לקפוסטה, כי אין מצב שאני נוגעת בקודש הקודשים הזה.
אבל קבלו מתכון חגיגי ומשמח לבורקס בשר:
מצרכים:
חבילה של בצק עלים מופשר
למילוי:
חצי קילו בשר טחון
בצל אחד גדול קצוץ
2 שיני שום כתושות
כ-6 משמשים מיובשים קצוצים
חופן צנוברים קלויים
3 כפות שמן זית
כף סילאן
מלח ופלפל
פטרוזיליה קצוצה
והסוד שלי לטעם מיוחד: חופן של עלי זעתר טריים קצוצים.
אופן ההכנה:
מחממים את התנור ל-180 מעלות.
במחבת בינונית מחממים את שמן הזית ומטגנים את הבצל והשום עד להזהבה.
מוסיפים את הבשר לטיגון קצרצר וחלקי, כדי שהעסיסיות שלו תישמר במהלך האפייה.
מכבים את האש ומעבירים את תערובת הבשר לקערה. מוסיפים את שאר הרכיבים ומתקנים תיבול.
פותחים את בצק העלים למלבן בגודל הרצוי ומניחים לאורכו בשליש התחתון תלולית יפה של המילוי. מגלגלים בזהירות עד לקבלת נחש בצק ממולא, ומגלגלים אותו לשבלול.
מעבירים בזהירות לתבנית מרופדת בנייר אפייה, מושחים בחלמון ביצה ומפזרים שומשום לרוב.
שולחים לתנור לחצי שעה בערך, או עד שהשבלול זהוב, פריך ומגרה, ומתקשרים לאימא להגיד אה פרעיילכן פורים 3>
בתיאבון!
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
אותנטיות – זה כל הסיפור
רייצ'ל שץ
הסרט אושפיזין, או כמו שבאמת צריך להגות את שמו "האושפיזין", הפך להיות סרט שהבורגנות החילונית מוציאה פעם בשנה מהמדף מעל הטלוויזיה, מנערת את הקופסה מהאבק וחוגגת את חג הסוכות. מעין ברכת כוהנים שנתית.
בלי שום קשר לאלוהים, כמובן.
יש מעט סרטים ישראליים שהצליחו להתרומם ולהיכנס לקאנון התרבותי המקומי והפכו לקלאסיקות. כאלה שנדמה שיש להם משבצת שידור קבועה בגלגל השנה והחיים שלנו כחברה. כמו אבי נשר עם "הלהקה", שמי זרחין עם "הכוכבים של שלומי", אורי סיוון וארי פולמן עם "קלרה הקדושה", ניר ברגמן עם "כנפיים שבורות", הגשש החיוור עם "גבעת חלפון אינה עונה" ועוד.
הקולנוע בארץ עדיין צעיר, בכל ביס תרבות נדחפות קצת שאריות חול וגמלים, ואומנות צריכה זמן כדי להתהוות. אולי, כמו במקרים רבים, זה עניין של כסף. בכל שנה קרן הקולנוע הישראלית (שעל התקציב שלה בעיקר מתבססת התעשייה) מתקצבת שישה- שבעה יוצרים בלבד ב-כשלושה מיליון שקל לסרט באורך מלא. זה נשמע הרבה, אבל קולנוע הוא תחום יקר מאוד. לשם השוואה, האוונג'רס האחרון תוקצב בכ-220 מיליון דולר.
אז אנחנו לא הוליווד, זה ברור, לא בשנים, לא בתקציב וגם לא בקצב. אבל התעשייה בארץ הולכת ומתפתחת, ויצירות ישראליות מגיעות לענקית הסטרימינג "נטפליקס". בסדרה "שטיסל", לדוגמה, ניתן לצפות כעת במאה תשעים מדינות מסביב לעולם. גם בתחום הקולנוע סרטים ישראליים מתחילים לתפוס מקום ונוכחות. לא מזמן במאי ישראלי זכה בפרס "דוב הזהב" בברלין, ולאחר מכן בפרס "חבר השופטים" בפסטיבל קאן בצרפת.
אז איך בכל זאת קולנוע צעיר ולא מתוקצב מצליח?
ובכן, קולנוע הוא מדיום נרטיבי שאוהב נקודות מבט, והוא תמיד ינסה לחדש את עצמו ולמצוא נקודות מבט ספציפיות שלא ראינו. זו הדרך שלו להתפתח, למצוא עוד סיפורים ועוד גוונים אנושיים שיצטרפו לסיפור הגדול של האנושות.
אם אבקש מעשרה אנשים לספר לי על השפן הקטן ששכח לסגור את הדלת, כל אחד יספר סיפור אחר. אחד יתמקד בסבל של השפן, השני ינסה ללמד את הקורא מוסר השכל, והשלישי יחליט שהסיפור בכלל צריך להיות מסופר דרך עיניו של החיידק.
אחד השינויים הכי גדולים שעברתי בתהליך היציאה, ושלאט לאט קרה גם ליוצאים נוספים סביבי, הוא התפתחות של נקודת מבט ספציפית ואישית על החיים. ההבנה שהקונפליקטים שלי שונים, שהדרך שבה אני חווה אהבה, שמחה וכעס היא שלי, שלכל אחד גבולות מוסריים שונים (מה שבעיניי ראוי, ייתפס בעיני האחר כבעייתי), שנקודת המבט שלי על החיים היא אינדיבידואלית ולא שייכת לחברה, וככל שהיא אינדיבידואלית יותר, היא שייכת לי יותר.
יש שיאמרו שזה בעצם כל הסיפור של יציאה מהחברה החרדית. הייתה לנו נקודת מבט פנימית אחרת מהחברה שבתוכה גדלנו. וההתנגשות הזו דחפה אותנו החוצה, לעולם שבו יש יותר מרחב לבחור את הנרטיב ולספר אותו כמו שאנחנו רוצים.
מה מיוחד בסרט "האושפיזין" שהצליח להעלות אותו מעל השאר?
כששולי רנד כתב את הסרט "האושפיזין" ואז שיחק בו (וגם זכה עליו בפרס אופיר) השנה הייתה 2004. ז'אנר "סרטי הדוסים" כמעט שלא היה קיים (הסדרה "החצר" שודרה ב-2003, ודוד וולך יצא עם הסרט "חופשת קיץ" רק ב-2007). העולם החרדי היה עדיין גטו ואף אחד לא הציץ מעל החומות, לא באמת. היו במאים חילוניים שניסו להציג את החברה החרדית על המסך, אבל נקודת המבט שלהם הייתה חיצונית והדמויות יצאו שטוחות, הן היו פלקט של אנשים דתיים שנראים ומתנהגים בצורה מסוימת, אבל לא אנשים חיים. לעומתם, נקודת המבט של שולי רנד הסעירה את הקהל הישראלי והפכה את הכול לחי ואמיתי. הסרט גם מביא איתו תמות דתיות שלא נראו קודם על המסך הישראלי.
גם בשוק השחור הדוסי, "האושפיזין" היה בין הדיסקים הנצרבים ביותר בהיסטוריה, כולנו רצינו לראות מי האיש שהעז לעשות עלינו סרט והאם הצליח להציג את העולם החרדי כפי שהוא, לפחות כפי שאנחנו רואים אותו.
אבל הסרט "האושפיזין" לא הצליח להביא רק נקודת מבט חדשה לזמנו בקולנוע הישראלי, הוא הביא גם נקודת מבט שעד היום נשקפת מעיניים ספציפיות מאוד, עיניים של חוזר בתשובה.
חוזרים בתשובה ייחשבו לנצח "האחר", "השונה", בתוך הקהילה החרדית. הם אף פעם לא יהיו באמת חרדים, גם אם הם מאוד מנסים להיות כאלה. החברה מסרבת לראות בהם חלק, והיא כנראה צודקת, הם עדיין נושאים בתוכם חלקים מהחילוניות ולא מוכנים לוותר עליה. כמו, למשל, על הצורך שלהם ליצור, או על נקודת המבט האינדיבידואלית שמסכנת את החברה החרדית כפי שהיא בנויה היום. שולי רנד ערני מאוד בתוך הסרט כלפי המקום שהחברה החרדית מקצה לו והוא מתבונן בו בכאב אבל גם בהבנה.
ניתן לראות זאת בסצנה שבה שולי קונה את האתרוג הכי מהודר, הכי יפה, כדי להרגיש שייך, כדי להיות משהו שהחברה החרדית אף פעם לא תיתן לו להיות.
המציאות מייד מנכיחה לו עד כמה הוא לא חלק, כאשר שני חברים מהעבר באים לבקר אותו ומזכירים לו שהוא אחר, שהעבר תמיד יהיה חלק ממנו גם אם אלו חלקים בעצמו שקשה לו להתמודד איתם.
בסצנת הסיום של הסרט הגיבור עומד באמצע בית הכנסת, הוא הרגע מל את הבן הראשון שלו וכולם רוקדים סביבו. הוא מוקף בקהילה החרדית, ואז מצטרף אליו גם העבר שכה פחד להתמודד איתו. העבר מיוצג על ידי החברים מפעם שחובשים כיפות ומצטרפים למעגל הרוקדים. הגיבור, שעד כה ניסה להסתיר את חבריו, מצליח לקבל אותם ואת עברו.
או כמו שכתבה המשוררת זלדה:
"הֶעָבָר אֵינֶנּוּ תַּכְשִׁיט
חָתוּם בְּתוֹךְ קֻפְסָה שֶׁל בְּדֹלַח
גַּם אֵינֶנּוּ
נָחָשׁ בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת שֶׁל כֹּהַל –
הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ
בְּתוֹךְ הַהֹוֶה
וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר
נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר –
כַּאֲשֶׁר הֶעָבָר מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה
זוֹ הֲרָמַת הַחַיִּים כֻּלָּם..."
זהו סוף שמח, של תקווה, של קבלה, והוא סוגר את התמה של זרות בנימה אופטימית.
אבל אולי דווקא בגלל נקודת המבט המיוחדת של היוצר הייתי מצפה לסוף פתוח יותר, כזה שבו הוא עדיין האחר, ולא האתרוג ולא ההתמודדות עם העבר יהפכו אותו באמת לחלק, כי יש משהו יפה בלהיות "השונה" ו"האחר" בתוך חברה, להיות בעל התשובה, לחיות בתוך חברה מסוימת, להבין אותה אבל בו-זמנית גם לא להיות שייך עד הסוף. יש משהו יפה בלשמור על היכולת שלך להיות אינדיבידואל, על הדרך שבה אתה רואה את המציאות, ועל הדרך שבה אתה מספר סיפור.
אולי ההשלמה הזו עם הזרות יכלה להיות סוף ריאליסטי ושמח יותר.
כשנציגי נטפליקס הגיעו לאחרונה לארץ לפתוח חממה לתסריטאים מקומיים, ישבתי בקהל בסשן של Q&A, המיקרופון עבר מאחד לאחד וכולם שאלו שאלות, כולם רצו להבין, מה נטפליקס מחפשת, כל אחד רצה להבין איך לכתוב את הסדרה שנטפליקס תקנה. לאחר מספר שאלות דומות מהקהל, קמה אחת הבכירות ואמרה: "אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, אתם תאמרו לנו. כל מה שאנחנו מחפשים הוא אותנטיות, אותנטיות של נקודת מבט. ספרו לנו את הסיפור שלכם".
ולמי שהדיסק הצרוב של אושפיזין עוד לא הגיע אליו, הנה קישור לטריילר: https://www.youtube.com/watch?v=zVfXipr3WuE
הנה באה הרכבת
אני כותבת בעיצומם של ימים נוראים, יום לפני ההצבעה הגורלית בכנסת. המצעד נורא ההוד צעד כל הדרך לירושלים. המפגינים נטעו את אוהליהם בעיר שאי־אז חוברה לה יחדיו, שעת שחר עתה ועוד מעט תזרח השמש על יום חדש בשבוע חדש, ועוד מעט יינתן האות.
האות למה? איני יודעת, אך האימה המחלחלת בי מזכירה לי אימה אחרת, המתעצמת בי בחודש אלול ואין היא נוטשת אותי אלא אחרי יום הכיפורים. כבר עכשיו, ימים ספורים לפני תשעה באב, אני חשה בה, הנה היא עומדת אחר כותלי, משגיחה מן החלונות, מציצה מן החרכים.
אני מנסה לבדוק את הקשר, אם ישנו, בין הימים הנוראים העוברים עתה על כולנו, לבין "הימים הנוראים", המתרגשים לאורך כל הדורות על כל יהודי שליבו מכיר בהם, ועליי באופן פרטי.
גדלתי בשכונת זיכרון מאיר בבני ברק, למרגלות ישיבת פוניבז', שהשתרעה על גבעה רחבה וחלשה על כל סביבותיה. עד חדרי ביתנו פנימה חדרו תקיעות השופר, תרועותיו ושבריו, שעלו מן הישיבה בכל בוקר מבוקרי חודש אלול, וכבר אז, ואני ילדה ונערה, העירו בי מורא סתום, אי־שקט מטריד. "דרשו ה' בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב", הטיפו מורותיי בבית הספר בית יעקב. חיפשתי בתוכי את קרבת האל, אך היא חמקה ממני. "אלול, ראשי תיבות 'אני לדודי ודודי לי'", הן דרשו באוזניי. לא הבנתי את פשר המילה "דודי'" הסמלתו של הדוד, האהוב, לאל בוחן כליות ולב, נראתה לי מוזרה ומלאכותית.
בראש השנה לבשתי שמלה לבנה ועליתי להיכל הישיבה. דרך המחיצה דמוית הכוורת הצצתי במאות המתפללים באולם התפילה. הגברים עטויי הטליתות הצחורות נראו לי כמלאכי עליון. "סלח נא לנו, מחל לנו, כפר לנו", שיוועו כולם בקול אחד בוקע שחקים, וליבי נמוג באימה ובתחושת חטא ואפסות. מי אני ומה אני לעומתם, שהציבו את האמונה, את הלימוד, ואת קיום המצוות על חומרותיהן ודקדוקיהן בראש מעייניהם? שאלות רבות היו לי ולא העזתי לשאול, אך לא היה לי ספק בעליונותם, שהרי כל התשובות מצויות היו בידם.
אחר כך, בת שמונה־עשרה, נישאתי לבחור ישיבה. הייתי בטוחה שהוא יענה לשאלותיי, יענה לנפשי הלא־רגועה, ירגיע את ספקותיי ופחדיי. זה לא קרה. רק כשנולדה לי יעלי, נרגעו בי הספקות, וידעתי כי לכך נוצרתי, להיות לה לאם.
עד היום אני שומעת באוזניי הפנימיות את בחורי הישיבה – ספק אומרים, ספק שרים, לבטח מתחננים – בתפילת המוסף של ראש השנה, "עוד יזכור לנו אהבת איתן אדוננו, ובבן הנעקד ישבית מדיינינו". בסיפור שלי, זאת הייתה בתי שנעקדה טרם מלאה לה שנה. היא נלקחה ממני בעת תקיעות שופר ביום הראשון של יום הדין.
מאותו יום איני יכולה לשמוע את קול השופר.
באחד הסרטונים שתיעדו בסוף השבוע האחרון את העלייה לרגל לירושלים, נראה מתפלל עטור טלית ותפילין, אחד מני רבים, ולפתע נשמעה תרועת השופר, עזה, גאיונה, מעוררת. עיניי נמלאו דמעות, ובפעם הראשונה זה עשרות שנים שאלתי את עצמי, האם אני מסוגלת להשלים עם קול השופר? היש בכוחי לבקוע החוצה מהסיפור של עצמי ולקבל את המשמעויות הצפונות בקולו לרבים – כסמל עתיק יומין, כאות אזהרה, כקול זעקה, כקריאה לעזרה הבוקעת מעומק חדרי הנפש, וגם כאות לאיסוף שברים ולתרועת שמחה והקלה?
היציאה מן העולם החרדי והמעבר לעולם הפתוח אין פירושם שכל השאלות נענות. להפך – חלק גדול מן השאלות ממשיך להתקיים, אך הרשות לשאול הופכת את חיינו לחיים בעלי משמעות, לחיים של בחירה ושל חירות. החקירה הפנימית, החיפוש העצמי, ממשיכים להתלוות לכל החלטה בחיינו ולכל בחירה מודעת. אין זה מרשם פלא נוגד כאב, אבל יש בו כדי לעודד צמיחה, לחולל התבהרות, לאפשר חיים.
אחת הבחירות המובהקות של חיי היא דחיית עקרון ה"או־או" שעליו חונכתי: או שאתה לנו או שאתה לצרינו, או "הכול או לא כלום". כמה בוז ולעג, כמים ספוגים בבוץ, היגרנו על מי שלא היו חרדים כמונו, על המזרוחניקים אנשי ה"פרווה", שמקיימים רק מה שנוח להם וקל להם ומתחשק להם. הם נראו לנו גרועים מהחילוניים, שהיו כמו שהיו שלא באשמתם, תינוקות מסכנים שנישבו.
אדי הביזוי והביטול לא נותרו במתחם החרדי. ר"מים חרדים, חניכי ישיבות ליטאיות, שלימדו לפרנסתם בישיבות תיכוניות (וספגו גם הם, בסביבתם, גינויים והקנטות), הטביעו את חותמם בתלמידיהם, בני משפחות דתיות־ציוניות. בהתמדה ובסבלנות שינו את תודעתם. חינוכם האינדוקטרינרי ומלא הלהט נשא פרי, אך תוצאותיו אינן פרי הילולים: זוהי החברה החרד"לית כפי שהיא היום; חברה קיצונית, נטולת ספקות, חסרת לבטים, שמתחרה בחברה החרדית על חומרות ועל הנהגות בענייני צניעות ו"משפחה", ומתייחדת ממנה בחיבורה להתנחלויות ולהתמשכות הכיבוש.
כשלמדתי ב"בית יעקב מרכז" אסרו עליי מורותיי להתחבר עם ילדות דתיות מבית ספר "משואות", ששכן במרחק חמש דקות הליכה משם. אני, הילדה המרדנית, לא צייתי לאיסור. חברתי הטובה ביותר הייתה י', בת למשפחה דתית מתונה. עד היום אני מתגעגעת למשפחות כמשפחתה, לאורח החיים הנינוח, הנאור, המשלב תורה עם דרך ארץ, ערכים יהודיים אנושיים עם תרבות ומדע אוניברסליים.
אני נגד "או־או" ובעד "גם וגם". זו אינה החלטה רגשית בלבד אלא עיקרון קיומי בסיסי בחיי: עזבתי את החברה החרדית, אך לא נטשתי את היהדות. עברתי לבית אחר, אך לקחתי עימי את שכיות החמדה שהן שלי, כמו של כל מי שנולד לעם היהודי – העבר היהודי, הזיכרון ההיסטורי, הגורל המשותף, הסנטימנט היהודי שקשה לי להסביר והוא ספון ברבדים התת־סיפיים של הרגש, ובעיקר – לקחתי איתי את המקורות היהודיים, את הטקסטים החשובים שנצברו במהלך הדורות ואת השפה העברית על כל רבדיה – מהתנ"ך, דרך המשנה והתלמוד ולשון חכמים, והפיוטים, והתפילה והשירה והספרות לדורותיהן. אלה הם אדני התרבות שלי ואין מוצקים וקרובים לליבי מהם.
בימי החג, בהתעטף עליי נפשי, אני יושבת בביתי, עם מחזור התפילה הנהדר "ממך אליך" (שערך יונדב קפלון), ובו שירים וסיפורים ודברי חוכמה וניצוצות בוהקים של מחשבה. זהו זמן של השקט, של חשבון נפש, של כיליון נפש ואימה; ולמרות זהירותי, אני נשברת, ושבה ונשברת, ולבסוף אוספת את שבריי וקמה.
ובימים נוראים אלו, עוד טרם התקדש חודש אלול, אני רואה את מנורת האזהרה האדומה ברכבת הדוהרת מולי, מול כולנו. עיניי עצומות ופקוחות לרווחה. הן עצומות כי איני יודעת מה יֵלד יום והן פקוחות כי ברורה לי משמעותה מנבאת האסון.
החלמה מחורבן
בנעוריי אהבתי מאוד לקרוא באיגרות החזון איש. יש לי הרבה ביקורת על העולם שהחזון איש יצר כמנהיג, אבל אי אז, בשנות העשרה שלי, יכולתי להתרפק במשך שעות על מילותיו. ציטוט אחד שלו זכור לי במיוחד: "את השלווה אני אוהב, קש נידף של קטטות יכבד עלי כקורת בית הבד".
הסיבה לכך שאני זוכר את הציטוט הזה כבר קרוב לשלוש-עשרה שנים היא שכבר אז, בהיותי בת עשרה, כל עצם מעצמותי רצתה וביקשה שקט.
בימים אלו אי-השקט גדול יותר מאי-פעם. העם שלנו נמצא בסערה. אנחנו, כיהודים, אוהבים להתבדח על חוסר היכולת שלנו להסכים, על הריצה שלנו אל עבר מהומה ומריבה. אפשר לראות את ההומור בתיאור של משה במדבר, כשהוא מבקש מבני ישראל להתנהג יפה לחמש דקות. והם, מצידם, מזכירים בהתנהגותם ילדים קטנים ברכב בחופש הגדול; מדי כמה דקות הם שואלים "כבר הגענו?" ומתלוננים "למה משה יושב במקום הכי טוב ברכב?" ומקטרים "אפשר להגביר את המזגן בבקשה???" זה רעב, זו צמאה. ההומור היהודי, המתבדח על חשבון עצמו, ממשיך עד היום. כולנו מכירים ביטויים כמו "שני יהודים שלוש דעות". אנחנו פשוט לא מצליחים לגבש דעה אחידה.
אי השקט העכשווי מתבטא בכאוס פוליטי. חילונים מטורגרים משליחי חב"ד שמניחים תפילין לילדים. חרדים מתמלאים קנאת השם נוכח נהגת אוטובוס, רק משום שהיא אישה. כל אחד מניח שחוסר הנוחות שלו מצדיק פעולה קיצונית, כזו שתגרום לגורם המפריע להיות רחוק מהעין ורחוק מהלב. פעולות ומעשים שביום רגיל היו נחווים כאקט ניטרלי אינם נחווים עוד ככאלו. לא שאני חלילה משווה בין הנחת תפילין לקטינים – ללא רשות מהוריהם – לבין משלח יד לגיטימי, אבל תזכרו שאני מפרש את שני הדברים הללו מנקודת מבט חילונית וליברלית. אני בצד מסוים, יש לי סוס במרוץ הזה. איני מתיימר לטעון לניטרליות ואיני מסתכל על המצב בניטרליות. למרות אי-הניטרליות, ברצוני לבחון את ההתנהגויות ולנסות להבין אותן.
לפני כחודש השתתפתי במפגש ישראלי-פלסטיני במלון בנצרת. דווקא במפגש הזה, שבו שמעתי רבות על מצוקותיהם ואתגריהם של שכנינו לאדמה, זכיתי להתבונן פנימה אל תוך הסיפור הכואב של העם היהודי. היה משהו מוזר בלשבת במשך יומיים עם האנשים שאמורים להיות האויבים שלי, ולשמוע על הקשיים הכי גדולים שלהם, על הכאב שלהם – ומנגד, לספר להם על הקשר שלי לארץ הזאת, למדינה, לאדמה. בתוך הסיפור האישי שלי נשזר הסיפור הלאומי: גלות, חורבן, שואה, גירוש. היה מוזר לחוות יחד את הכאב, להצטער עבורם ושהם יצטערו בשבילי.
מאז יצא לי לחשוב הרבה על הכאב והמטען שהגענו איתם כיהודים לארץ הזאת; חלקנו באנו כפליטים מאירופה, אחרי שעברנו ג'נוסייד. חלקנו הגענו מארצות ערב, לאחר שהעולם הערבי שהיינו חלק אינטגרלי ממנו התהפך עלינו בן לילה. החוויה הטראומתית שהגענו איתה מעולם לא זכתה לקתרזיס אמיתי. המדע המודרני יודע להגיד שטראומה לא הולכת לשום מקום. טראומה לא מטופלת עוברת מהורים לילדים, יוצרת טראומה בין-דורית. ואחרי כל המטען העודף הזה, נשארנו כולנו במשך שנתיים להתבשל עם הפחדים שלנו נעולים בבתים. הבריאות הנפשית של כל יושבי תבל הידרדרה. לפי ארגון הבריאות העולמי, 45% מהנשים חוו מידה מסוימת של אלימות מבית במהלך השנה הראשונה של הקורונה. בני הנוער היו מבודדים חברתית. בישראל, לפי דו"ח מיוחד שפרסם מבקר המדינה ב-2021, שיעור הפניות לטיפול נפשי עלה ב-20% מאז משבר הקורונה. נוסיף לזה את האינפלציה, את המצב הביטחוני, את חוסר היציבות הפוליטית ונקבל מתכון לקריסת מערכות נפשית טוטאלית.
ככל שאנשים נמצאים במצב נפשי גרוע יותר, עמידותם ללחצים פוחתת. כשאנשים מדוכאים או סובלים מטראומה ומחרדה – קשה להם יותר להכיל חוסר הסכמה ודעות מגוונות. חברה סובלנית יכולה להתקיים כשיש שפע, כשיש מנוחת הדעת. כשיש מחסור, אינפלציה, מכאובים נפשיים ומצב ביטחוני רעוע – המשאבים הנפשיים של הציבור מושקעים בניסיון נואש לווסת. כשכל המשאבים מושקעים בלנסות לווסת את הכאוס הפנימי, לא נשאר מספיק בשביל להכיל את האחר.
אני שומע קריאות מכל כיוון לחדול, להפסיק את שנאת החינם, לנסות להכיל אנשים שונים ומגוונים. ואני רוצה לתהות אם זו לא בקשה גדולה מדי. אם הציבור הפצוע והמדמם יכול בכלל לאהוב משהו. אם לא צריך קודם לעצור, למזער את הפגיעות שיש בעם, ורק אחר כך לבקש לנו תיקון רחב יותר.
כשהרומאים באו להילחם בפרובינציית יהודה, תושבי יהודה התנפלו קודם כל אלו על אלו. אני תוהה, אולי זו פשוט התגובה האנושית האינסטינקטיבית כשהכול יותר מדי, כשנדרש להתמודד עם איום גדול מדי. במקום לטפל בכאב הנפשי שנגרם בשל שנתיים של בידוד נוח יותר לצעוק על מפגינים שהם "בוגדים" ו"אויבים"; כשאין תורים זמנים במערכת לבריאות הנפש כמעט מתבקש במקום לצעוק ולהתרגז על אנשים בסופר.
אסתכן בכתיבה קלישאתית, ואספר את סיפורו של בן קומפסוס (בר קמצא, בכתיב התלמודי) כדי להבהיר את הכוונה שלי. קצת לפני שחרבה ירושלים אדם עשיר ערך סעודה. אותו עשיר ביקש להזמין לסעודה את ידידו ומכרו האהוב קומפסוס. אולם במקום מכרו ואוהבו, הוזמן למסיבה אויבו משכבר הימים, בן קומפסוס. האויב הגיע למסיבה חמוש ברצון טוב, מתוך מחשבה שהעשיר מעוניין ביישור ההדורים. אך לא כך היה.
על מה נסובה המחלוקת בין השניים? לפי החוקרים, בן קומפסוס היה מהמתנגדים למרד ברומאים, בלשון עכשווית: שמאלני. לעומת זאת המארח היה מתומכי המרד, או בעכשווית: ימני. המארח לא היה יכול להכיל את המתנגד הפוליטי, וגירש אותו מביתו בבושת פנים. החכמים שנכחו באירוע המשיכו להסב סביב השולחן, גם כשראו את בן קומפסוס נזרק מהאירוע.
הסיפור מזכיר את מה שאנחנו רואים כיום בחברה שלנו: חוסר יכולת לסבול דעה אחרת. לחוסר היכולת הזאת מתלווה מנהיגות חלשה. השאלות המתבקשות הן: למה החכמים לא עצרו את המארח העשיר? האם זה בגלל שחששו שקרנם תרד בעיניו? האם העדיפו את טובות ההנאה שהמארח העשיר סיפק להם על פני נקיטת עמדה מוסרית?
אבל הסיפור הזה אינו סתם סיפור; לפי חז"ל האירוע היה מהסיבות לחורבן. בן קומפסוס הפגוע והזועם הלך ופעל אצל קיסר רומא כדי להחריב את ירושלים ובית המקדש. רבי זכריה בן אבקולס, שהיה נוכח באירוע זריקתו של בן קומפסוס, הוא גם החכם שהחלטותיו הדתיות הובילו לחורבן, כיוון שלא הצליח להוביל לובי נגד פעולותיו של בן קומפסוס. הכשל הוא כשל מנהיגותי ואנושי.
אני חושב על עצמי בתור אדם, סתם אדם, בלי האדרת של "חכם". אילו הייתי רואה אדם נזרק מאירוע בבושת פנים, האם הייתי מתערב? האם הייתי מנסה להציע עזרה? פשרה? אוזן קשבת לשני הניצים? ברור שהייתי עושה משהו. אז איך הסבו שם מנהיגים, ופשוט שתקו?! איך אפשר לשתוק מול פגיעה כזו בבן אדם?
לפני כמה ימים פרסם תסריטאי ויוצר ידוע בחשבון הטוויטר שלו את ההודעה הבאה: "אנרכיסטים ותומכיהם. לא יודע אם יש לחלקכם כוונה כזו, אבל אם יש כזו, אני מבקש שלא תגיעו לצפות בסרט, וגם לא למופע האישי שלי, ולשום אירוע שאני קשור בו. לא מעוניין ולא רוצה להתפרנס ממי שהורס את המדינה היהודית, ופוגע ברבנים ולומדי תורה בחסות הדיפ-סטייט. מעדיף לרעוב ולא להיות תלוי בכם!"
הציוץ הזה הדהד לי בראש הרבה, כי הוא מתכתב כל כך טוב עם סיפור קמצא ובר קמצא, ועם סיפור שריפת האסמים. אלו שני סיפורי חורבן שמדברים על חוסר סובלנות קיצוני בתוך היהודים – אפילו כשלחוסר הסובלנות היה מחיר כלכלי כבד. חז"ל מספרים לנו שבן קומפסוס ניסה להציע למארח הסדר כלכלי. הוא ביקש מהמארח לא לגרש אותו, ובתמורה לכך הוא ישלם לו את מחיר המנה שלו, או אפילו מחיר גבוה יותר. המארח גירש אותו למרות ההצעה הנדיבה. כנ"ל עם האסמים. ירושלים הייתה נתונה במצור, חייליו של אספסיאנוס כיתרו אותה. בירושלים עצמה היו שני מחנות יריבים: שמעון בר גיורא שלט על חלק מהעיר ויוחנן מגוש חלב שלט על חלק אחר. במהלך הקרבות הצדדים שרפו את אסמי התבואה, ותושבי ירושלים נשארו ללא מזון.
אמן שמתפרנס מן הציבור, אך מעדיף שלא לקבל את כספם רק כדי לא לסבול חלילה את מתנגדיו, האין זה דומה? והמנהיגים שיושבים ומלבים את הכעס והשנאה כדי לזכות בקולות ותמיכה פוליטית, האין זה דומה? לדעתי הדמיון זועק לשמים. הדיפ סטייט, תאוריית קונספירציה אנטישמית מבית היוצר של הימין הקיצוני האמריקאי, מאומצת על ידי יהודי כדי לסמן את האנשים שהוא לא מסכים איתם כעריצים ולא לגיטימיים.
אחת הסיבות שבגללן בחרתי לעזוב את העולם החרדי הייתה הרצון שלי לקטוע את הטראומה הבין-דורית. סבא וסבתא שלי עלו לארץ בשנות ה-70 מברית המועצות הקומוניסטית. הם שוכנו בבית ללא חלונות, חסרי כול כי כל רכושם הולאם על-ידי השלטונות הקומוניסטים. זמן קצר אחרי שהגיעו לישראל בנם נפטר במוות בעריסה. הסיפור המשפחתי הזה, ועוד חלקים ממנו שלא כאן המקום לשתף, השפיעו רבות על ההתפתחות שלי. בשנות העשרה שלי חיפשתי ריפוי, שלווה. רציתי עולם שבו אפשר לקבוע תור לפסיכולוגית, לדבר על הכאב, להתרפא. אבל בעולם החרדי לא היה מקום למשאלת הלב הזאת. הייתי צריך להיות מושלם, להעמיד פנים שהכול בסדר, חלילה לא לפגוע בסיכויי לשידוך טוב. לא רציתי לחיות בעולם שבו אי אפשר להחלים בגלוי. לא רציתי להמשיך לחיות בעולם שבו צריך להסתיר.
אני חושב שלא מספיק רק לשרוד חורבן. לא מספיק רק להמשיך להתקיים אחרי אסון נוראי. צריך גם להחלים מהקושי, לצמוח, להיבנות מחדש. חז"ל ניסו ליצור עולם בריא יותר כשהם כוננו תרבות מחלוקת בריאה יותר. הם ניסו לתקן את הטעויות שהדורות הקודמים עשו, והם ניסו לדבר על הזוועות באופן פתוח וגלוי. אני חושב שגם אנחנו, כעם, צריכים להחלים. אנחנו חייבים לדבר על הזוועות, על הפחדים שלנו, על הקשיים שלנו. רק אחרי שנדבר בכנות ובפתיחות על החורבן שכל אחד מאיתנו חווה, נוכל לייסד מחדש חברה הרמונית יותר.
פשרת היציאה
החודשים האחרונים אינם פשוטים עבור אזרחי ישראל; אי הוודאות, החשש מפני קרע בלתי הפיך בעם הם רק חלק מהבעיות הבוערות. צד אחד בטוח שאם חוקי ההפיכה יעברו, ישראל לא תהיה עוד מדינה דמוקרטית, חופשית ומשגשגת. הצד שכנגד מרגיש שאילו החקיקה תיעצר, עדות היא כי הקול שלו שווה פחות, כאילו קבוצה מסוימת קובעת לכולם איך לחיות.
לרוב האנשים יש דעה מוצקה בוויכוח. הפעם, תוך כדי כתיבה, ננסה לעמוד בצומת ולייצר קול שמכיל ומקבל את שני הצדדים; אפשר להבין את אלו הזועקים כי ארצם משנה פניה, וגם את אלו המרגישים כאילו קולם אינו נחשב ואינו נספר כקול שווה.
אחרי ההבנה הזאת, דבר אחד ברור לכול – ניצחון של כל אחד מהצדדים יתורגם לכישלון אסטרטגי של מדינת ישראל כולה. כל החלטה שלא תתקבל כאן – תוביל לקרע בלתי הפיך בתוכנו, וזה, בטווח הארוך, יכול לפרק עם ולהביא לחורבן בית שלישי.
כאזרחים, היינו מצפים שמנהיגי המדינה יקבלו סוף-סוף אחריות ויובילו הידברות, עד שיצא עשן לבן. זה לא קורה. מה שכן קורה הוא ששני הצדדים מצהירים כי הקווים האדומים שמציב הצד השני אינם מקובלים. להם, למנהיגי שני הצדדים, אנו רוצים לספר על "פשרת היציאה".
********
הכירו את אבי. הוא נולד למשפחה חרדית. בגיל 20 עזב אבי את החברה החרדית, הוריד את הכיפה ועבר לגור בתל אביב. להוריו ולמשפחתו נשבר הלב. לאחר כמה ימים, שבהם היו שרויים בעצב רב, החליטו שהוא אינו מוזמן יותר לביתם. טענתם: הילד כבר לא שומר תורה ומצוות, הוא מאבד חיי נצח, אנחנו לא יכולים לתת לזה יד, ויותר מזה, מה יקרה אם הוא יהרוג את נשמותיהם של אחיו ואחיותיו?
אימו של אבי התקשרה ובישרה לו: "מהיום אינך רצוי בביתנו. אתה הורג את עצמך ומסכן את יתר האחים". השיחה הסתיימה. אבי הסתכל סביב, בדירה התל-אביבית השבורה ששכר, דמעות ירדו מעיניו וליבו התפקע מזעם. הוא החליט שיותר לא ידבר עם הוריו לעולם.
עברה תקופה. ליבם של ההורים יצא מגעגוע לילדם, הם החליטו לבטל את החרם הטיפשי, הבינו שלהתנכר זה תמיד גרוע, ונרשמו לתוכנית סיוע מיוחדת. שם הם הבינו שמותר להם להציב לילדם גבולות מסוימים, ושגם לו מותר לבקש שיכבדו אותו ולהציב גבולות משלו.
ההורים התקשרו לאבי, התנצלו על הטמטום וביקשו לחדש את הקשר תוך כבוד הדדי. אבי היה מאושר. בשתי שיחות טלפון שני הצדדים סגרו את הסיפור והקשר חודש. כולם היו מרוצים.
סיפורו של אבי הוא סיפורם של מרבית היוצאות והיוצאים מהחברה החרדית, כולנו מתפשרים ומוותרים על עקרונות ותפיסות בתמורה לקשר עם בני המשפחה. כן, לפעמים זה קשה, אבל ראו זה פלא – אף צד לא חוצה את הקווים האדומים של הצד האחר, וזה עובד.
לצד אלו, עדיין יש משפחות חרדיות שאינן מוכנות להתפשר בדבר, מבחינתן, או שהילדים יחזרו בתשובה או שאין קשר, ואין על מה לדבר. אין שום גמישות, אין רצון לגשר על הפערים, אין נכונות לצעוד לקראת הצד השני, להציב גבולות, אך לכבד את גבולותיו.
התוצאה של ההתעקשות והקיצוניות – נפשם של ההורים, האחיות והאחים מתפרקת, והילד מסתובב בעולם בודד וכאוב. שום צד אינו מרוויח, כולם מפסידים.
על מנהיגי הציבור והפוליטיקאים לאמץ את הפשרות שעושים היוצאות והיוצאים והמשפחות החרדיות. כן, המציאות שבה אנו חיים אינה מושלמת, אך היא עדיפה. חיים אחרים הם חיים של כאב לב תמידי.
בואו אלינו, למדו איך כליברלים אנחנו מסתדרים עם ציבור שמרני שאמונותיו ואורחות חייו הפוכות לחלוטין מהשקפת העולם שלנו ומהדברים שאנו מאמינים בהם. יש דרך, רק צריך רצון, פתיחות, לוותר על האגו ולהניח למשקעי העבר.
ממשלת ישראל - די להיות כמו ההורים שמנדים את ילדיהם כי הלכו בדרך שונה, ואגב כך מפרקים את המשפחה כולה.
חברי האופוזיציה – חדלו מאטימותכם לרגשות הצד השני, די להיות כמו אבא שלא קיבל משמורת על בתו כי סירב לכך שתראה את האם ללא כיסוי ראש (מעשה שהיה!)
בואו, לִמדו מאיתנו, היוצאות והיוצאים, איך אפשר להתגבר על תהומות, להתפשר למען מטרה גדולה ונעלית – הדרך מוכרת, עכשיו רק צריך רצון. נקווה שתרצו נכון.
ביום שאהיה ראשת הממשלה
מירי אברמוביץ
ביום שאהיה ראשת הממשלה אבקש מכל אזרח ואזרחית בישראל: שמרו עליכם מפניי. אנא דאגו להזכיר לי מהי הסיבה ואילו מניעים גרמו לי להחליט להיות חלק מההיסטוריה. בלעדיכם – סיכוי גדול שאשכח.
בבקשה הזכירו לי אם יראה ששכחתי והכוח סנוור את עיניי; שימו לי מקלות בגלגלים כשאצטרך תזכורת לכך שאיני כל יכולה; דאגו להזכיר לי שאני על תנאי ושאתם – כן, כן, אתם, אזרחי ישראל, לא שוכחים לבדוק בציציותיי, לבדוק שאני פועלת ביושר, בנאמנות ובכפוף ליסודות שעל בסיסם הוקמה מדינת ישראל, כפי שהבטחתי לעשות.
הקפידו להזכיר לעצמכם ולי שאני בסיכון גבוה לפעול ממניעי אגו ולהשתמש בכוחי לרעה, גם אם אישיותי טובה בבסיסה ומניעי היו טהורים. בדקו כל עת האם אני ראויה להמשיך בתפקידי.
סיבה ותוצאה – חוקיות בהתנהגות האדם
כוח ההרגל מייצר לנו אשליה, שמה שהיה ימשיך להיות. אחד המקומות שבהם אנחנו "נופלים" הוא כשאנחנו מאמינים וסומכים יותר מדי על בני אדם בכלל ועל מנהיגים ובעלי כוח בפרט, ושוכחים כי כגודל כוחו של האדם כך גודל יכולתו להזיק.
ידוע שמעמד גבוה וכוח לאורך זמן מחזקים מאפייני אישיות ספציפיים. הנחת היסוד החשובה ביותר של מדע הפסיכולוגיה היא שישנה חוקיות בהתנהגות האדם ואין בה שום דבר מקרי. לא צריך להיות גאון גדול בשביל לדעת שילד שגדל להורים מפנקים יתר על המידה, עלול לגדול להיות שתלטן ועריץ, או לחילופין ילד שסובל מהזנחה יכול להתפתח לאדם שמתנצל על עצם קיומו. נסו להיזכר, אם בילדותכם הייתה ״מלכת כיתה״? אילו מאפייני אישיות היו לה? האם היא ידעה להפסיד במשחק? מי היו "המקורבים" אליה, אלו שהיא הרוויחה מהם, אלו שהחמיאו לה ואמרו לה כמה שהיא מדהימה...? איני מתכוונת לבקר ילדים, הלוא ילדים גדלים ומשתנים (או שלא), אבל ילדים הם אנשים קטנים ותהליכים שקורים אצלם קורים גם אצלנו, המבוגרים, רק בתוספת של קצת יותר תחכום ומסיכות.
כשבאתי לכתוב את דעתי על הרפורמה המשפטית, אלוהים עדי שהדבר הראשון שעשיתי היה להקשיב. להקשיב באמת. הקשבתי ליריב לוין, שר המשפטים. הקשבתי לטענות בעד ונגד הרפורמה. שמעתי את כאבה של יד ימין. הבנתי. הזדהיתי עם תחושת האפליה בבחירת השופטים המכהנים. מערכת משפט שיש לה חלק רחב ודומיננטי בחוקת המדינה ובקבלת החלטות היא פריווילגיית במובנים רבים. הבנתי את כאבם של אנשי הפריפריה, את התסכול שמלווה כבר שנים רבות את אנשי הימין ושאין להתכחש לו. ומנגד, שמעתי את הפחד של יד שמאל. את הפחד מהניסיון לשינוי מעמדה של בית המשפט, את הפחד לאבד סמכות מאזנת.
איני רואה את עצמי כשייכת באופן מובהק לצד שמאל או ימין, אני גם לא יודעת אם בני ברק, העיר שבה גדלתי, נחשבת לפריפריה, אבל מה שבטוח הוא שבבית הספר שלי – אזרחות לא למדתי מעולם. לא למדתי מהי דמוקרטיה, מהי חוקה, מהם מושגי היסוד בדמוקרטיה, כמו למשל הפרדת רשויות. באיחור למדתי כי במגילת העצמאות, שהוקראה ביום ההכרזה על הקמת המדינה, נקבע אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. נבחרי הציבור הבינו את חשיבותה של היהדות בחיי המדינה, ולא פחות מכך את ערך הדמוקרטיה.
לאורך ההיסטוריה לא תמיד היה ברור שזכויות אדם וחופש בחירה הם עניין בסיסי ושלאף אדם אין רשות לכפות את דעתו או לשלוט באדם אחר. עקרון "הפרדת רשויות" נועד למנוע מצב שלאדם יחיד או לרשות אחת יש כוח רב מדי, דבר שעלול להמיט חורבן. בשתי מילים "חלוקת הכוח", כדי שלעולם לא ייוצר מצב שבו יהיה בידי מערכת אחת כוח רב מדי, וכך הסיכון להפרת זכויות אדם יקטן בהרבה.
יש שיגידו שהיעדר המידע הוא הגורם לכך שמעולם לא חשבתי שלי כאדם פרטי יש יכולת ואף אחריות לחשוב, פשוט לחשוב באופן עצמאי כאינדיבידואל, ולבחור במנהיגות מסוימת, בדרך ובגישה שאני מאמינה בה. לכן, דווקא היום בא לי לומר בקול גדול לך, ולך ולכן, ולכם: חִשבו, הפעילו את המוח. תנו לעצמכם זמן להתנקות – להתנקות ממחלוקת, להתנקות מזרם או שייכות, להתנקות מאמונות שמנהלות אותנו ולחשוב. שחררו מהשיח את צד ימין וצד שמאל. שחררו את הצד הפוליטי. עשו ריסטרט והפעילו את המנגנון הביקורתי – כי תוספת כוח היא לא עניין של צד פוליטי היא שאלה אנושית: מה עלול לקרות כשנותנים למישהו כוח מופרז?
השתמשו באינטואיציה הבריאה שלכם ושאלו את עצמכם:
האם נכון לתקן אפליה במחיר של נתינת כוח רב יותר לממשלה?
האם זה שווה את הסיכון?
האם סביר שמקדמי הרפורמה הם אלו שהולכים להרוויח ממנה באופן אישי?
האם הם יכולים להפעיל שיקול דעת אובייקטיבי ולחשוב על טובת הציבור כולו?
האם נכון לבטל את ה"מניפולציה" (השיטה) שמשמרת את הדמוקרטיה הישראלית ואת ערך הפרדת הרשויות?
ככלל, מה מבטיח לנו שאנשי השלטון לא ישתמשו בכוחם לרעה?
כשאהיה אני ראשת ממשלה, עִמדו על המשמר ושמרו על כוחי מוגבל. למענכם, למעננו.
#הרפורמה_המשפטית
מתגברים על נשים
אביה אל
כולנו שמענו על הרפורמה המשפטית. כולנו נחשפנו לחסימות בכל שבוע של צומת עזריאלי בתל אביב, לעיתים אף יותר מפעם בשבוע, כחלק מההפגנות נגד הרפורמה הזו. רובנו, כנראה, יצאנו באמצע יום עבודה כשהודיעו על השביתה שהייתה חלק משמעותי במחאה.
הרפורמה כוללת סעיף בעל משמעות אדירה על עתיד המדינה כולה, ועתיד הנשים בפרט. לסעיף הזה קוראים "פסקת ההתגברות". משמעותו של סעיף זה היא שהכנסת יכולה להציע חוק, ובמקרה שבג"ץ פוסל את החוק משום שאינו עומד בסטנדרטיים החוקתיים, לכנסת ניתנת רשות לחוקק אותו בכל מקרה ותוקפו יהיה למשך הקדנציה הנוכחית או 4 שנים – התקופה המאוחרת יותר מבין השניים.
כמי שגדלה בחברה החרדית והתחנכה במוסדות חרדיים, אני יודעת מה יחס הדת לאישה. "אישה כשרה עושה רצון בעלה", הוא רק אחד מהמשפטים שעליהם גדלנו. תפיסה שעל פיה האישה נתונה לרצונו של בעלה. עליה להיות אישה טובה. כשרה. "כל כבודה בת מלך פנימה" מודיע כי מקומה של האישה הוא בבית, לגדל את הילדים. עליה לצאת לפרנס ולחזור לביתה מייד. לא מתאים שתצא לטייל. לא צנוע. כך גדלנו, הבנות, הנשים. הצניעות הייתה המצווה ששלטה בכל תחומי החיים. אסור שיראו את המרפק. אסור שיראו את הברך. אסור שיראו את עצמות הבריח. הדבר היחיד שמותר – ואף חובה: שהחצאית והשרוולים יהיו ארוכים. האישה מוסתרת. נעלמת.
אבל הבעיה לא מתחילה ומסתיימת בתוך המגזר החרדי, אלא משפיעה על כולנו במצב שהחרדים והדתיים הקיצוניים הם חלק נכבד מהממשלה. מתחילת שנת 2023 נרצחו 11 נשים, ו-2 נשים ניצלו מניסיון רצח. זהו מצב עצוב מאוד ובלתי נתפס, שבעידן שלנו ובמדינה כמו שלנו נשים ממשיכות להירצח. לא שהחרדים אשמים ברצח נשים, אבל במטרה לתקן ולו במעט את המצב הוצע לאחרונה חוק האיזוק האלקטרוני, אך הוא הופל על חודו של קול. חוק שהיה יכול להציל נשים מרצח, לא זכה לתמיכה רחבה. המפילים: חברי כנסת מהקואליציה, שכידוע מורכבת מחרדים, דתיים ותומכיהם. השותפים הטבעיים. חשיבות חייה של האישה נמוגה באחת.
במדינה שבה פסקת ההתגברות אכן תיושם ויחוקקו חוקים בהשראת הדת, מבלי שתהיה לבג"ץ אפשרות להתערב, מעמדה של האישה יצנח עוד. זו אינה נבואה בלתי מבוססת, שר האוצר בצלאל סמוטריץ' אמר, "יש מיעוט נשים שמתאים לתפקידים גבריים אבל זה לא הכלל". שמעתם? אישה לא מתאימה לעסוק בתפקידים הנחשבים גבריים. אישה לא יכולה להיות טייסת/לוחמת (הוסיפו כל מה שעולה בראשכם). אמירה מקוממת נוספת של השר סמוטריץ' היא בעניין סוגיית ההפלות: "אני מאוד, אבל מאוד נגד הפלות. מבחינתי שאף אישה לא תעשה הפלה, גם לא אם היא בת 17 ולא נשואה". ומה תעשה אישה שנכנסה להריון בכפייה? או נערה בהריון לא צפוי? ובכלל, לאישה הזכות על גופה. זוהי חירות, דמוקרטיה.
אפשר ורצוי לחשוש בכל מה שנוגע לעמדתה של הממשלה הנוכחית ביחס למעמדן וזכויותיהן של נשים, בכל הקשור לחירותן. לאישה החיה בישראל מודל 2023 ומעוניינת לחיות את חייה בצורה חופשיה, מכבדת, שווה – בהחלט יש סיבה לדאגה.
רפורמה משפטית – חובה להתנגד!
אורי חסון
מצביעי ממשלת הימין "מלא מלא" שקמה פה בחודשים האחרונים, קצת מופתעים. קיבלנו ממשלה שנותנת מענה מגומגם לטרור ולפשיעה, מדרדרת את כלכלת ישראל לשפל היסטורי וגורמת להרחבת הקרע בעם – עד שנראה שאינו ניתן לאיחוי עוד.
אבל רגע, למה להספיד? יש לנו רפורמה משפטית!
כיוצא החברה החרדית, אין דבר שמקומם אותי יותר מלשמוע חלק מאחינו היוצאים, גם אם הוא מזערי ביותר, תומכים ב"רפורמה" ההרסנית הזאת.
דווקא אנחנו, שחיינו תחת הנהגה חרדית-שמרנית, עלינו לשים לב יותר מכולם לפוטנציאל הנזק האדיר הגלום ברפורמה זו.
ראשית, עלינו להודות באופן המפוכח ביותר, רוב דמוגרפי חרדי-דתי-ימני הולך ומתהווה בישראל. רוב המבטיח את שליטת ציבורים אלו בכנסת למשך שנים רבות. אילו יתאפשר לכנסת להעביר חוקים שאינם ניתנים לפסילה על ידי בג"ץ, כפי ששואפת ליישם רפורמה זו כבר בשלביה הראשונים, קיים סיכון גדול שיועברו חוקים הפוגעים באורח חייו של הציבור הכללי.
כבר עתה, חודשים ספורים לאחר הקמת הממשלה, אנו עדים לניסיונות להעביר מסה של חוקים העוסקים בענייני דת ומדינה, המיטיבים עם הציבור הדתי-חרדי ומצרים את צעדיו של הציבור האחר.
נבחן לדוגמה חלק מהחוקים שהוצעו בחודשים האחרונים בנושאי דת ומדינה ונגלה כמה הם פוגעים בציבור שאינו מקפיד על שמירת תורה ומצוות: חוק הכותל; חוק החמץ; חוק הגיוס; הצעה לחסימת כבישי איילון בימי השבוע כדי להימנע מעבודות בשבת; מתן מימון מלא למוסדות חינוך שלא מלמדים ליבה, וכמובן אותה הצעת חוק השולחת למאסר (!) אדם שיסייע לקטין לעזוב את החברה החרדית ולהשתלב בחברה הכללית (מובן שההגדרה של סיוע היא מאוד רחבה...)
דינם של חוקים אלו ושכמותם – הפוגעים בזכות לשוויון, בכבוד האדם וחירותו – להיפסל על ידי בג"ץ. אך לא בעולם שלאחר העברת הרפורמה המשפטית. בעולם שאחרי הרפורמה בג"ץ יהפוך כלי משחק בידיהם של הפוליטיקאים, גוף שסמכותו ניטלה ממנו והוא רוקן מתוכנו לחלוטין כמעט.
ישראל תהפוך דמוקרטית למראית עין, דיקטטורה על מלא מלא. שליטת הכנסת בבית המשפט העליון תשנה את כל מה שאנחנו מכירים. גם אם לא מחר בבוקר, גם אם לא בעוד שנה, את ההשלכות יישאו כולם.
ובפרט אנחנו.
הרפורמה המשפטית - סופה של הדמוקרטיה?
שימי עציון
כבר כמה חודשים שהארץ רועשת בעקבות הצעת החוק שהגיש חבר הכנסת ושר המשפטים יריב לוין.
כבמטה קסמים נחלקה המדינה למחנה התומכים ברפורמה המשפטית ולמחנה המתנגדים להפיכה השיפוטית. נדמה כי באופן אבסורדי או אולי לא – מספר האנשים המביעים דעה נחרצת בעד או נגד הרפורמה עומד ביחס הפוך לאלה שבאמת קראו את הצעת החוק. מחמת קוצר היריעה לא אוכל להתייחס לכל מרכיבי ההצעה, לכן אפציר בכם להפעיל סקרנות בריאה ולקרוא אותה בעצמכם.
במאמר זה אתייחס לאחת הטענות המרכזיות נגד הרפורמה, זו המצטיירת כמחסום הבולט בין הצדדים. הטענה היא: שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים ויצירת רוב לפוליטיקאים יגרום לפוליטיזציה של מערכת המשפט.
הטענה לפוליטיזציה של מערכת המשפט מועלית הן בנוגע לשלב בחירת השופטים – חשש שהשופטים ייבחרו בעקבות שיקולים לא ענייניים של הפוליטיקאים, הן בנוגע לשלבים שלאחר בחירת השופטים – חשש שהשופטים יחושו מחויבות כלפי אלו שמינו אותם והדבר ישפיע על שיקול דעתם בבואם לעשות דין ומשפט.
שלב הבחירה: הכנסת שיקולים שאינם מקצועיים בבחירת שופטי העליון
טענה זו נשענת על הנחת המוצא: פוליטיקאים תמיד יבחרו שופטים שמצדדים באג'נדה שלהם. לכן יש להעביר את הסמכות למינוי שופטים לשופטים ולאנשי מקצוע, כיוון שאלו יפעלו משיקולים מקצועיים בלבד.
הבה נבחן זאת ונשיב בכנות, האם אדם יכול לבחור בחירה כה משמעותית במנותק מהאידיאולוגיה שלו? מהחינוך שספג בבית הוריו? מתבנית נוף מולדתו? קחו לדוגמה את שלושת שופטי העליון המכהנים כיום בוועדה לבחירת שופטים: הנשיאה אסתר חיות, השופט עוזי פוגלמן והשופט יצחק עמית. שלושתם בעלי נטייה חזקה לצד הליברלי-אקטיביסטי של הסקאלה. האם הם לא יעדיפו שופט בצלמם?
ומה לגבי שני הנציגים הנוספים בוועדה, חברי לשכת עורכי הדין? הם הרי שואפים להתמנות לשופטים בבוא היום, וגם אם לא, הם הרי מתפרנסים מייצוג והופעה בפני אותם שופטים החברים בוועדה. האם יהיה זה כה מופרך לחשוב שהם יצטרפו לדעת השופטים בבואם לבחור שופטי עליון חדשים?
שלבי ה"אחרי" – התנהלות השופטים לאחר המינוי
כאמור, הטיעון הנוסף נגד רוב של פוליטיקאים בוועדה לבחירת שופטים מתייחס לחשש שהשופטים שימונו ירגישו מחויבים לפוליטיקאים שמינו אותם. אך ממה נפשך – אם הסיבה להשאיר את בחירת השופטים כפי שהיא נהוגה היום נובעת מכך שאנחנו סומכים על המקצועיות וחוסר משוא הפנים שלהם, אז כיצד נחשוד בהם בחוסר מקצועיות ובהתחשבות בדעת הפוליטיקאים שמינו אותם? היש שופטים שכל דרכיהם צדק ואמת וכאלה שלא?
נוסף על כך, הבה נפליג למחוזות ההשוואה: פוליטיקאים הרי אחראיים על מינויים רבים. המפכ"ל ממונה על ידי הממשלה בהמלצת השר לביטחון פנים; הרמטכ"ל ממונה על ידי הממשלה בהמלצת שר הביטחון; ראש השב"כ נבחר גם הוא באישור הממשלה ובהמלצת ראש הממשלה; ראש המוסד נבחר על ידי ראש הממשלה ללא צורך באישור הממשלה. האם יש מי שטוען שכל רשימת האישים המכובדים שהבאתי זה עתה מתנהלים תחת מחויבות כלפי אלו שמינו אותם ועל חשבון תפיסתם המקצועית? האם בתקופת רוני אלשיך, מינוי של ממשלת נתניהו, המשטרה לא חקרה את ראש הממשלה ואף המליצה להגיש נגדו כתב אישום? האם מינויו של אביחי מנדלבליט ליועץ משפטי לממשלה מנע ממנו להגיש נגד נתניהו, ראש הממשלה שהוביל את מינויו, שלושה כתבי אישום? כל בעלי התפקידים הללו מקבלים את אמוננו שיפעלו על פי תפיסתם המקצועית, חרף העובדה שמונו על ידי פוליטיקאים – ושופטים שימונו באותה דרך, לא? עד כדי כך אנו חושדים בשופטים שיזנחו את הדין והצדק וירצו את אלה שמינו אותם?
נתון נוסף שיכול להוריד את מפלס החשש מפני המחויבות שירגישו השופטים לאלה שמינו אותם: מרגע שמונה שופט לבית המשפט העליון הוא מכהן שם עד הגיעו לגמלאות (גיל 70). האפשרות לפטר שופט אינה קיימת כמעט, כך שמרגע שמונה אין לו שום סיבה ליישר קו עם גחמות הממנה ושום איום לא מוטל עליו.
אסכם ואומר: הרפורמה באה לתקן כמה בלמים שיצאו מאיזון במתח שבין הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת. היה לי חשוב להצביע על רכיב אחד מהרפורמה, להוציא אותו מסערת ההפגנות, מהדורות החדשות ושאר המתלהמים ולבחון אותו בתנאי מעבדה. אני ממליץ לכל אחת ואחד להניח לרגע לכל האמוציות והפחדים, להשתיק את מוזיקת הרקע ולקרוא את הצעת החוק של יריב לוין, להשוותה למצב כיום ולהיווכח בעצמו האם כצעקתה. אולי זה לא יגרום לכם להסכים לרפורמה, אך אין ספק שפעולה כזו תצמצם את רדידות השיח ותעניק עומק אינטלקטואלי לדיון האידיאולוגי החשוב כל כך.
יוצאים מהבתים
גולדי רייך
בין ההפגנה בתל אביב לבין ריצת המחאה במרתון, הבינה גולדי רייך משהו מהותי על הזהות הפוליטית המורכבת של היוצאים בשאלה ועל החלק שיכול להיות להם בשינוי.
את השורות האלה אני כותבת ממש בסיום מרתון תל אביב. מזל שלפחות האצבעות לא צריכות להתאושש מהריצה ואני חופשייה להקליד את שלל חוויותיי מהמרוץ הכיפי. הפעם, גם למסיבה הכי טובה בעיר נכנסה הסוגיה הפוליטית ואלפים רצו "למען הדמוקרטיה" עם שלטים, חולצות, מגאפונים ומה לא.
לא אשקר אם אכתוב שהאינסטינקט הראשוני שלי למראה שלהם רצים בחולצות "למען הדמוקרטיה" ובצעקות מחאה למען הדמוקרטיה, היה לצעוק בקול רם יותר שלא מערבבים שמחה בעצב, ובבקשה אל תיגעו במקום הטהור והמחבר הזה שנקרא "ספורט", ותלכלכו לי אותו בפוליטיקה ומחאות.
למרבה המזל, לא היה לי מספיק חמצן בדם כדי לצעוק, ולקחתי את הזמן לנסות להבין את התחושות המדויקות בנוגע לערבוב העולמות שהתרחש אל מול עיניי. לא פחות מכך, רציתי להבין את אותם רצים.
החלפתי איתם מילה או שתיים, ומצאתי אנשים שבכלל לא תכננו לרוץ או מצויים בכושר שמאפשר ריצה. הם פשוט כל כך מאמינים בחשיבות המחאה, שהם היו מוכנים לסבול חמישה עד עשרה קילומטרים של ריצה למען מטרה שהם כל כך מאמינים בה.
כשהאמת האחת מתפוגגת
השיחות הללו החזירו אותי להפגנה הראשונה במוצאי שבת, שאליה הלכתי כמובן. אחרי הכול, אני חייבת לכבד את הדמות התל אביבית שיצרתי לעצמי, ומה יותר תל אביבי מלהתקומם נגד הממשלה בימים אלה. וברצינות, אני באמת מאמינה שצריך למחות נגד הטירוף הזה שמתרחש סביב, ומנסה להיות אזרחית טובה ולמלא את חלקי הפעוט במחאה, די קרוב לבית.
כאשר עמדתי שם, עם ההמונים ברחוב קפלן, לא היה לי טוב. ליתר דיוק הרגשתי רע מאוד. בתחילה חשבתי שזה הגשם והקור, ואולי זה בכלל הטיימינג – מוצאי שבת, זמן בשבוע שאני לא מחבבת במיוחד. אמרתי לעצמי שאולי זה וירוס או סתם דאון קטנטן כזה של החיים, אבל ככל שהעמקתי בזה הבנתי שקשה לי עם האירוע. נפשית. קשה לי ואני חייבת להבין למה.
אולי זה המקום לדייק את הזהות הפוליטית או ה א־פוליטית שלי, שבעיניי יש לה קשר ישיר ליציאה שלי בשאלה, מהחברה החרדית.
אניח כאן בזהירות הנחה שאני מדברת עליה כבר שנים אחדות עם חבריי יוצאי החברה החרדית: יש לנו בעיה מובנית עם הזהות הפוליטית שלנו. הבעיה מורכבת מכמה היבטים, ואפרט אותם כאן. גם אם לא יצאתם בשאלה, מוזמנים לחלוק עליי או להסכים.
כיוצאי החברה החרדית, יש לנו שני מסלולים בולטים בזהות הפוליטית ובסוגיית הישראליות שלנו. המסלול הראשון שייך לחבר'ה הא־פוליטיים, או אלה שמתקשים כמוני להאמין באמת אחת מוחלטת.
אחרי הכול מגיל אפס חונכנו להאמין באמת אחת, האמת הכי אמיתית, הכי שרירותית. כזו שאי אפשר, שאסור, לערער עליה.
האמת הזו שבתוכה חיינו לא נגעה רק לאמונה ולקיום מצוות. היא נגעה בכל הרבדים בחיים התרבותיים, ולא רק בהם. גדלנו עם ספר הוראות שמנחה אותנו מה לחשוב, איך להרגיש, עם מי להזדהות פוליטית, וברזולוציות הרבה יותר גבוהות כמו איפה לגור, ללמוד ולהתפלל.
כל תת־קבוצה בחברה החרדית מרגישה שהיא "הקטר" המוביל של הרכבת החרדית, וכמובן שאם אתה משתייך "לרולקסים" החרדיים – מה שנקרא "האליטה האשכנזית" – אין ספק בכלל שאורח חייך הוא הנכון והמדויק, ובעיקר זה שאהוב על אלוהים בצורה מוחלטת.
גם אם לא שפר עליך מזלך ואתה לא שייך לקטר המוביל, יש לך תפקיד כפול בשמירה על "הבית". שימוש בסמלים כמו "אבא מסתכל מלמעלה" כדי להשאיר את תנועת ש"ס חיה ובועטת, מחדד את קו המחשבה ומותיר אותו ברור, נאמן והדוק, צמוד לאותה אמת, ומסייע להזדהות מוחלטת עם הקבוצה הספציפית שבה גדלת.
עוצרת באמצע
ברגע היציאה, האמת הזאת שתיארתי כאן מתפרקת, ויחד איתה מתפרק גם השריר הזה שגורם לנו להיות משוכנעים כי ״יש אמת אחת". פתאום החיים, שהיו בשחור־לבן, אולי אפור, קיבלו עוד כל כך הרבה צבעים וגוונים. מצד שני, הכול הפך מורכב יותר: אנחנו אוהבים את מה שהשארנו מאחור, אבל לפעמים גם שונאים. ממש בו־זמנית.
כל מטבע שפעם היה מורכב מצד אחד, לעיתים רחוקות שניים, מקבל פתאום צדדים נסתרים שהופכים את המציאות למורכבת כל כך. במציאות כזו, יש יוצאים בשאלה שנאחזים לפחות בתפיסות הפוליטיות החד־משמעיות מהימים ההם ושומרים על ימינם; אחרים בוחרים ללכת לאמת המוחלטת בצד השני.
במסלול הזה נמצא לעיתים קרובות את אלה שלקחו את הכלים הקיצוניים ביותר שקיבלו בחברה החרדית, אלה המובילים לתפיסת עולם חד־משמעית, והעבירו אותם כמו שהם לעולם החדש. כך, לעיתים, נמצא אותם באותו גוש פוליטי רק קיצוניים יותר; ולעיתים בגוש הפוליטי השני, ממש בקצה, שם הם יהיו במקרים רבים צדיקים יותר מהאפיפיור: פועלים יותר, מוחים יותר, קיצוניים יותר, ובעיקר מחפשים את השינוי בצורה כנה ואמיתית, בלי שאלות ובלי ספקות.
לעומתם, ישנם רבים, כמוני, שמוצאים את עצמם באמצע.
עבורי, התחושה לחזור לעולם של מחאות דומה לפעמים לחזרה להפגנות שחווינו בילדות – נניח, הפגנות השבת. באופן אישי, יש בזה מן הפוסט טראומה שמתכתב עם המעבר וחציית הקווים.
ברובד העמוק יותר, אני והדומים לי מרגישים שזווית הראייה הרחבה שקיבלנו, של מבט מלמעלה על שני העולמות, לא מאפשרת לנו להתחבר באופן מלא עם שום אמת, לא מכאן ולא מכאן, גם אם היא קרובה לתפיסת עולמנו וגם אם רחוקה ממנה.
פעם אחת יצאת מה״אקווריום" שלך, כבר לא תוכל להיכנס לאקווריום אחר. כך, אתה שט באוקיינוס שבו אתה מסתכל על הכול מכל כך הרבה היבטים ופרספקטיבות, ואלה גורמים לך להרגיש שלא בנוח עם הזדהות מוחלטת זו או אחרת. בכל תחום.
בשנים האחרונות מדברים לא מעט על "סל קליטה" ליוצאים בשאלה, כדי לסייע להם להשתלב בחברה הישראלית: בתעסוקה, בתרבות, בהתמודדות עם זוגיות ומיניות. כמובן, גם בעיניי יש בכך צורך ממשי.
סוגיית הזהות הישראלית מהווה חלק משמעותי בתהליך היציאה, ונוגעת בכאבים העמוקים ביותר שלנו. אולי זה המקום לדבר על זה, לנסות להבין את התחושות ואת מקורות ההזדהות, כעוד שלב בדרך שלנו להתמקמות בחברה הישראלית, גם מבחינה זהותית ופוליטית.
מבחינה אישית, אני חשה שדווקא בזכות המעבר הזה בין העולמות, יש לי ולחבריי המון מה לתרום לחברה הישראלית, בכל האספקטים ובכל הרבדים.
הטור בשיתוף המגזין "ליברל".
אדם. משמעות. חיפוש
רסל דיקשטיין
ויקטור אמיל פראנקל נולד בווינה, בשנת 1905. 70 שנה לאחר לידתו הוא יקבל תעודת אזרח של כבוד מטעם עיר הולדתו, וייאסף אל אבותיו כשהוא בן 92 לאחר שהטביע חותם נדיר בעוצמתו, בעמקותו, במקוריותו, בהשפעתו ובהיקפו. היא חיבר 32 ספרים, שתורגמו ליותר שפות, ופרסם עוד את משנתו בהרצאות שנשא ב-209 אוניברסיטאות בכל חמש היבשות.
לשאת כל "איך"
האדם הנדיר הזה שאל שאלות קיומיות כבר מגיל צעיר. הוא קיבל תואר דוקטור לרפואה, התכתב עם פרויד, ובעידודו פרסם מאמרים, למד אצל אדלר, והקים אקדמיה משלו. כל זה לפני שהועבר למחנה ריכוז בעקבות הכיבוש הנאצי, ואחר כך למחנה אחר, ולעוד אחד – עד שהגיע למחנה ליד דכאו, שם עבד כרופא עד סיום המלחמה. בוגר מצטיין. הצטיינותו של פראנקל הובעה בספרון צנום, 148 עמודים בסך הכול (לא כולל הקדמה וביבליוגרפיה) במהדורת כיס. או לפחות כיס פנימי של טרולי, שכן ספר זה נודד איתי בשנים האחרונות בכל תחנות המסע שלי. 12 ארגזי ספרים מסרתי, אך על הספר הקטן הזה, "האדם מחפש משמעות", לא הייתי מסוגלת לוותר. הספר שפקח את עיניי, שתיקף את צרחות הנפש שלי, ושהדגים באופן הנורא ביותר שאפשר לעלות על הדעת – מהי רוח הקיום.
האסכולה שייסד פראנקל, ומושגי יסוד בה מפורטים בחלקו השני של הספרון, נקראת "לוגותרפיה" – הלחם של המילים "משמעות" ו"ריפוי" בלטינית. רק מלכתוב את המילים הללו מסתמרות שערותיי. כמה תקווה וכמה אומץ נדרשים כדי לראות במשמעות – ריפוי. אני מצאתי במשמעות ריפוי, משחה עבה ומנחמת על פצעים מודלקים בנפש, חריטות שנחרטו בי, שעל כולם תכסה המשמעות שמצאתי לי. מצאתי לאחר חיפוש.
התאוריה שפיתח פראנקל אושררה במעבדה האכזרית בעולם, התקופה החשוכה שבין 1942 ל-1945. הוא ואסירים אחרים הוכיחו את שאמר ניטשה: "מי שיש לו 'עבור מה' שלמענו יחיה יכול לשאת כמעט כל 'איך'".
פראנקל מעיד שרצה להישאר בחיים כדי שיוכל לפגוש שוב את רעייתו, אסירה אחרת סיפרה שהתעקשה לחיות כדי להוכיח את שרידותו של עם ישראל. כל אסיר ששרד היה צריך למצוא לעצמו סיבה מאוד טובה לעשות את זה.
כך, לפי פראנקל, דעיכת הגוף קשורה בקשר הדוק לחוזקה של הנפש. הוא תיאר כי במחנה הריכוז שיעורי התמותה בין חג המולד לראש השנה בלוח הנוצרי עלו בשיעורים גדולים. הסיבה לכך, לדעת הרופא הראשי של המחנה, היא שאנשים רבים תלו תקווה גדולה בשחרורם לרגל חג המולד, וכשלא שוחררו האכזבה החלישה את המערכת החיסונית שלהם וכוחותיהם לא עמדו להם עוד.
על הציר שבין העולם הפנימי לעולם החיצוני
פראנקל מייחד נתח נכבד מפילוסופיית חייו לפרשנות האישית של האדם לאירועים החיצוניים שקורים סביבו. "אפשר ליטול מן האדם את הכול חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבחור את דרכו." המשפט הזה, ורק הוא, יכול להתוות דרך חיים, דרך התמודדות, אמצעי לחדש את מלאי האנרגיה וההתלהבות בכל סיטואציה. החיבור האישי שלי לרעיון זה הוא הדגמה כבירה של חופש הבחירה.
התיאוריות הטיפוליות כיום, מפותחות בהרבה מכפי שהיו בתקופה שבה הגה פראנקל את רעיונותיו, מדגישות אף הן את חשיבות הפרשנות האישית, החיובית, בהתמודדות עם אתגרי החיים. החל מעצירת רצף המחשבות האוטומטיות בעקבות ציון נמוך במבחן ועד להתמודדות עם טראומות.
צידה לדרך
רבים מדברים על לקחי השואה, יש מי שמתחבר למסר "לעולם לא עוד", ויש מי שמהרהר בהשלכות הנוראיות של שנאת הזר. במוצאי יום זה אני מציעה לאסוף לארגז הכלים המנטלי את צוואתו של ויקטור פראנקל – מציאת משמעות וחירות המחשבה.
החרדים ובג"ץ: בימים ההם ובזמן הזה
מערכת המגזין
מהפגנת חצי המיליון נגד בית המשפט העליון ועד למאות האלפים נגד המהפכה המשפטית, החרדים הם המפתח בשאלת "בג"ץ – כן או לא". האם גם הפעם החרדים יכניסו גול עצמי מפואר ויביאו לניצחונה של מערכת המשפט?
קיצור תולדות הקונפליקט
14 בפברואר 1999, המונים לבושי שחור-לבן עושים את דרכם לכניסה לעיר ירושלים. על פי הערכות המשטרה, 350 אלף בני אדם מכל רחבי הארץ ומכל הזרמים של המגזר החרדי הגיעו לירושלים, להפגנה הגדולה ביותר שנערכה אי-פעם בישראל נגד גוף שהוא לא הממשלה, לא הכנסת או המשטרה, אלא בית המשפט העליון.
באותה השעה הוקף מושא ההפגנה, מבנה בית המשפט העליון, בכוחות מיוחדים של משטרה וצבא, צלפים הועמדו הכן על גגו של בית המשפט, אפילו מסוק חימם מנוע, למקרה שייאלצו לחלץ את השופטים. אבל החששות שהמפגינים יעלו בכוח על בית המשפט העליון התבדו. בתום קריאת פרקי תהילים התפזרה ההפגנה, שזכתה לכינוי "הפגנת החצי מיליון".
מנגד, תומכי בית המשפט העליון התכנסו בגן סאקר להפגנת תמיכה. על פי ההערכות המשטרה, בהפגנת התמיכה השתתפו כ-50 אלף בני אדם בלבד.
בשונה מימים אלו, שבליבת הדיון עומדת השאלה האם לבג"ץ יש זכות לפסול חוקים של הכנסת, המחאה החרדית נגעה בעיקר להחלטות מנהליות שקיבל בג"ץ, שלפיהן לשר הביטחון לא הייתה סמכות להעניק פטור גורף מגיוס לבני ישיבות, וכן לדרישה לשלב נציגים של הזרמים הרפורמיים והקונסרבטיביים במועצות הדתיות ולצמצם את סמכויות בתי הדין הרבנים.
את היוזמה להפגנה הובילו חבר הכנסת מנחם פורוש ז"ל ונבחרי ציבור חרדים אחרים. במסיבת עיתונאים שכינסו פורוש ומשה גפני, כינו השניים את בג"ץ "אנטישמי". הרב עובדיה יוסף הפליא בפניני לשונו, והכתיר את השופטים בתארים: "רשעים, סוררים ומורים", "ריקים ופוחזים". הרב דוד יוסף אף הרחיק לכת וקרא לנשיא בית המשפט העליון דאז, אהרון ברק, "צורר היהודים".
ההפגנה לא רק שלא השיגה את מטרתה להחליש את בית המשפט העליון, אלא היא אף הביאה לציפוף השורות. מבקרי האקטיביזם השיפוטי של בית המשפט העליון הושתקו. הקריאה הכללית שנשמעה בחלל הייתה הדרישה להעמיד לדין את הרבנים ואת הדוברים שהסיתו נגד בית המשפט. הפרשנים המשפטיים ופרשנים אחרים התחרו ביניהם באמירות נגד ההפגנה החרדית, שלטענתם היה בה איום על שלטון החוק. אפילו באגף הימני של הפוליטיקה לא נשמעו קולות תמיכה בהפגנת החרדים, למעט השרה דאז לימור לבנת שאמרה: "במשטר דמוקרטי, לכל אחד יש זכות למתוח ביקורת, להפגין או למחות נגד כל מוסד, גם אם הוא בית המשפט העליון".
הכותבים שלנו
קצת על התקופה...
מגזין "התקופה" מביא אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
