אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה פגשתי יוצאת!
אם להיצמד להגדרה הוויקיפדית, פגשתי ודאי אין-ספור לפניה ורבים כדוגמתה סבבוני, שמא הייתי אחת כזאת בעצמי. לא שמרתי שבת אז, וחזותי הייתה חילונית למדי. עד היום תמהה אני למה דווקא אל מול זאת נפעמתי ואמרתי לעצמי בקול: "וואיי, הנה דתל"שית!"
הייתה זו תקופה של לפני יותר מעשור, הלכתי לי בעולם בתחושה מסוימת של בת חורין, למעט אחזקות שוטפות של תשלומי דירה, מיסים, עבודה וחברה. לא בגבהים ולא בקרקעית, שורדת פלוס.
גם מבחינה רוחנית לא היו תנודות קיצוניות, התהליך שלי התפרש על פני שנים, אם לא עשורים. הקונפליקטים הנושנים כבר דהו מפאת חוסר תרגום למציאות יום-יומית, חיה בחוויה, בהוויה, משתדלת להישמר מהדיוטות התחתונות, כי רק שם מתחוורת לי מציאות היותי האחראית הבלעדית על עצמי. כך שאם כבר ביצעתי את הנטישה, שלא יהיו פדיחות! אני חושבת שהדבר העיקרי ששמר עליי מפני נפילות הייתה הבושה שמא לא אשרוד את העצמאות הזאת.
מה גם שהרגשתי שהתחושה ההישרדותית היום-יומית מזוהה בצורה שווה עם המציאות של כל אדם באשר הוא, ללא היבדלות מטעמים אלו או אחרים. אני אדם אמיתי, תפקידי הוא לשרוד, וכל השאר – בונוס.
באותה התקופה היינו חבורה של ארבע בנות, החברות הכי טובות. כולנו היינו פליטות הקהילה והמוסדות החרדיים, לא הזדהינו כיוצאות. אני חושבת שבגלל העובדה הפשוטה שזה פשוט לא העסיק אותנו יותר מדי, לא הגדיר ולא הוביל ולא תרם. מבחינתנו, היינו סקרניות מדי לחיות את החיים עצמם. למעט אנקדוטות הומוריסטיות פה ושם, אפילו לא העלינו את הנושא בפוגשנו אנשים מרקע חילוני, בייחוד בהתחשב בכך ששתיים מאיתנו עוד בכלל שמרו שבת.
אז בשבת ההיא, לפני 12 שנה, פגשנו את הדתל"שית ההיא, וכנראה זו הפעם הראשונה שהכרנו מישהי שכנראה עונה להגדרה הזאת. לכן נפעמנו.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
התקופה
אילו הוציאנו - והלוא הוציאנו!
נהורא שגב
אותיות פורחות
י. צרויהזון
עכשיו זה מדעי! הסרת הכיפה היא הגורם היחיד והוודאי לתופעה הרווחת של בריחת אותיות מהמוח.
ההוכחה החד-משמעית
מי מאיתנו לא נתקל בתופעת האותיות הפורחות באוויר? מי לא ניסה להסתתר מאימתה של האות אל"ף (א') שהתעופפה במרחק לא גדול מהקרקע, גדולה ומאיימת, מחוללת הרס כמו אשמדאי בזמניו היפים ביותר, או מיהר להימלט כאשר האות בי"ת (ב') חגה לה באוויר וביאשה אותו בזוהמה.
צוות מדענים מאוניברסיטת המקובלים בצפת הקדישו את מיטב שנותיהם לחקר התופעה המדאיגה, ואף זכו למימון מוגבר בשנים האחרונות, בשל התפשטותה. שיטות המחקר כללו ניסויי מעבדה, שאלונים פתוחים וסגורים, קבוצות מחקר מובחנות ומדויקות, תצפיות, קריאה בכוכבים וירידה לפשר חלומות. כל אלו הובילו למסקנה חד-משמעית, שהובהרה פעם אחר פעם בכל אחד מהמבדקים: ברגע שהכיפה מוסרת מהקרקפת מייד מתחיל תהליך בריחת האותיות, ואילו השבתה לראש עוצרת את הבריחה.
קשה לומר שהממצא התקבל בהפתעה. הלוא בריחת האותיות לאחר הסרת הכיפה היא סיכון ידוע משכבר הימים. עם זאת, מעניין להבין מה ההסבר המדעי מאחורי התופעה: "בין עצמות הגולגולת מצוי המוח", מסביר ח.כמולוג, המדען שהוביל את המחקר רב-השנים, "במוח מצויים תאי זיכרון שבהם מאוחסנות אותיות הא"ב. אולם שאיפתן הבסיסית והטבעית של האותיות היא לצאת מהמוח ולהסתובב בעולם. במצב תקין מה שעוצר מבעדן לעשות זאת זו הכיפה. הכיפה המהודקת לראשו של האדם סוגרת למעשה את פתח המילוט של האותיות, ובכך מותירה אותן בתוך הראש". ח.כמולוג מציין שלדעת חוקרים מסוימים בצוותו כיפה עם סרט היא המחסום האפקטיבי ביותר, אך לדבריו עוד לא נאספו מספיק ראיות לאישוש תיאוריה זו.
"בהיעדר מחסום הכיפה", ממשיך ח.כמולוג ומנופף בשלל מסמכים תומכים, "האותיות פשוט משתחלות החוצה ומשתוללות, ואת האסון כולנו רואים". הסבריו של המדען מבהירים מדוע באזורים מסוימים בארץ, למשל מעל העיר תל אביב, נמצאו כמויות חריגות מאוד של נשורת אותיות ומדוע פרסמה אוניברסיטת המקובלים אזהרת מסע למקומות מסוכנים כמו אלו, וציינה כי קרינת האותיות עלולה להביא למצב של עודף מידע מסוכן.
סיפורי מקרה
בחרנו להביא שני סיפורים, מתוך עשרות אלפי המקרים שנבדקו במהלך המחקר, הממחישים את היקף התופעה ומעוררים תקווה באשר למניעתה.
דבורה (שם בדוי, כמובן) מבני ברק מספרת: זה קרה בשבת אחר הצוהריים. יצאתי עם ילדיי הקטנים לגן השעשועים, כמו בכל שבת. ילדות התנדנדו בנדנדה, ילדים התגלשו במגלשה, וליד הקרוסלה התנהל תור לא מסודר. הכול כרגיל. שום דבר לא הכין אותנו למה שעומד לקרות. פתאום אני רואה ילד כבן 4, שובב קצת, שמסתובב ומפזז בצעדים רחבים מדי, ומניע את הידיים לכל הכיוונים. וככה, פתאום, הוא העיף לבן שלי את הכיפה מהראש. אני דוגלת באחריות אישית, אז חיכיתי שהבן שלי ישים לב שהכיפה כבר לא על ראשו, אבל הוא לא שם לב. פתאום הבחנתי באות אל"ף גדולה שמשתחלת לו מאמצע הראש. כבר לא יכולתי לעמוד מנגד, צרחתי בכל הכוח: "תחזיר את הכיפה, תחזיר אותה תכף ומייד! האל"ף-בייע"ס בורחים לך מהראש!"
הילד שלי כל כך נבהל, הוא רץ אליי בדמעות ואמר, "...ני ל... יודע מה ...ת רוצה, ...מ..., למה ...ת צועקת?"
הייתי המומה. הבנתי שזה מאוחר מדי, שהא' ברחה לו לבלי שוב. למרבה המזל, התאוששתי מהר ורצתי להביא לו כיפה אחרת מהבית, לפני שגם האות ב' תברח לו מהזיכרון.
בעקבות המקרה המצער דבורה החליטה לפעול בכול כוחה ומאודה למען העלאת המודעות הציבורית לנושא, ולהתריע מפני הסכנה החמורה הטמונה בהסרת הכיפה ולו לרגע אחד.
סיפורו של מנחם, תושב אחת הערים הדרומיות, מבהיר מהו מסלול החתחתים שעובר מי שתלמודו נשכח ממנו. כיפתו של מנחם נפלה מראשו באחד הלילות, וכשהוא קם גילה כי כל האותיות ברחו מראשו. מנחם נאלץ לשוב לכיתה הראשונה בחיידר, להתיישב על כיסא קטן בהרבה ממידות ישבנו, ולהתחיל לשנן את האותיות יחד עם בני השלוש. קשה לתאר את עוצמת הסבל, עוגמת הנפש והמחיר הכלכלי והרגשי שנגבה ממנו בשל. גם מנחם נרתם למיגור התופעה, והוא כיום מרצה בגני ילדים, מדבר איתם בשפתם ומסביר להם מדוע עליהם להקפיד שהכיפה לא תרד מראשם אף לא לרגע. את קירות משרדו של מנחם מעטרים מכתבי תודה של ילדים מכל רחבי הארץ.
חרף מאמציהם של דבורה, מנחם ואנשים ונשים רבים אחרים, לא נרשמה בלימה משמעותית בהיקף התופעה, אלא להפך. המחקר נמשך.
הפיתוחים העדכניים ביותר:
במהלך עשרות שנות המחקר נערכו גם כמה ניסיונות להתמודד עם התופעה בדרכים אלה ואחרות. איגדנו עבורכם את היעילות שבהן:
שיר מנע
במצבים שבהם הכיפה הוסרה מהראש ויש חשש ודאי לדליפת אותיות, על הנוכחים בחדר לשיר את הפזמון הבא:
גוֹי, גוֹי, גוֹי,
מַשִי גוֹי,
האָסט אַן עַבֵירֶה,
גֵייט אַרוֹיס דִי תֹּורֶה
(בעברית: גוי, גוי, גוי, משי גוי [אין תרגום הולם למילה "משי" בהקשר זה] יש לך עבירה, התורה יוצאת).
ב-145% מהמקרים שבהם הפזמון הושר לא חלה דליפת אותיות. יותר מכך, הכיפה הושבה לראש תוך שניות אחדות ולא הוסרה ממנו עוד למשך יממה שלמה לפחות.
את ההסבר לפתרון המועיל הזה מספק חבר צוות בכיר בחטיבת המחקר של האוניברסיטה הקבלית, פרופ' ח.רטוטים. "מדובר למעשה במשוואה בעלת איברים מעוררי הרתעה, שילוב של המילה הקשה 'גוי' עם המילה מעוררת הצמרמורת 'עבירה' מייצר תדר שמשנה את האווירה באחת, קושר בין האדם לכיפתו ובכך נמנעת זליגת האותיות".
עמיתו של פרופ' ח.רטוטים, פרופ' ארימטוס ג.וזמאות, מבקש להדגיש כי מסתובבים בשוק נוסחאות בלתי מאומתות המתיימרות לחקות את השפעתו של השיר, אך בשום ניסוי לא שוחזרה רמת ההצלחה שהושגה בשירת הנוסח המקורי.
הפתרון האורגני
פתרון זה נמצא בהישג ידו של כל אחד. ממש בהישג ידו. בשעת הצורך יש להניח את היד על הראש המגולה, בדיוק באזור התושבת של הכיפה, ובכך לעצור את דליפת האותיות עד להשגת כיפה תקינה.
עצת גדולים
כנהוג וכידוע, אין לסמוך על חידושים ופיתוחים בכל נושא שהוא. ועל כן, בשעת הצורך ובמקרה חירום, יש לפנות לדוד היודע כול, או לאח הגדול.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
קריאה משפחתית
יעקב גולדברג
המלצות הקריאה של יענקי גולדברג
לפני כ-150 שנה הוכרז בפתיחה האייקונית של "אנה קארנינה" שכל משפחה אומללה בדרכה שלה, ומאז המציאות – או לפחות זו המשתקפת בעלילות הספרים – אכן ממחישה שהאומללות המשפחתית פנים רבות לה. אל מול גלגוליו והתפתחויותיו של מוסד המשפחה, שמקבל פנים חדשות מדור לדור, נדמה ששלל המורכבויות והאתגרים יכולים להיחשב כעוגן היציב והמחויב בכל משפחה ומשפחה כמעט, מורכבות שמכילה כמובן לא מעט אושר, כוח ומשמעות.
הנה 5 ספרים נבחרים מהשנים האחרונות, שמתעסקים ובוחשים במשפחתיות, בהשפעות שלה על חייו ועל בחירותיו של היחיד, ובכוחה הקיומי וההרסני כאחד על מי שאנחנו.
לחסל / מישל וולבק / 2022
פול, גיבור הרומן, הוא יועצו ואיש אמונו של שר האוצר הצרפתי ובנו של עובד בכיר לשעבר בשירות הביטחון. החיים שלו לא הולכים לשום מקום, הוא חי עם בת זוגו פרודנס בבית משותף אך בחדרים נפרדים, וכבר שנים שאין ביניהם שום קשר רגשי או גופני. התפרקות משפחתו היא הציר שמניע את העלילה, והיא כוללת את אביו החולה והמשותק, את ססיל, אחותו הדתייה, ואת אחיו אורוויל, שנשוי לעיתונאית בינונית שלא סובלת את פול.
על רקע מזימת טרור עולמית ובחירות לנשיאות צרפת, ולקראת יום הולדתו ה-50, פול עובר מסע חניכה וחיבור מחודש עם משפחתו המורחבת בכלל, ועם בת זוגו בפרט. פול, שמעיד על עצמו שהוא: "חש צורך שאינו יודע שובעה באהבה", משתדל להישאר אדיש לכול: "הוא עצמו תמיד הרגיש פחות או יותר פטור מן התשוקות השונות שמנה זה עתה, ושהפילוסופים מן העבר גינו כמעט פה אחד. תמיד תפס את העולם כמקום שהוא לא אמור להיות בו, אבל גם לא היה להוט לעוזבו, פשוט משום שלא הכיר מקום אחר" (עמ' 260). דווקא אותה אדישות מאפשרת לו להשביע, ולו במעט, את הצורך באהבה, ולשוב בפשטות לעצמו, לבת זוגו ולמשפחתו.
לקריאת פרק ראשון
זיכרונותיה של נערה מחונכת / סימון דה בבואר / 2011
הספר הראשון, מבין ארבעה כרכי אוטוביוגרפיה, שכתבה אחת ההוגות הפמיניסטיות הבולטות במאה הקודמת ובכלל, עוקב אחר זיכרונותיה החל מילדותה המוקדמת ועד תחילת שנות ה-20 לחייה, אז פגשה את ז'אן פול סארטר. הספר – שיכול לשמש מעין ספויילר לזוגיות המרדנית של שני אלו, שדחו את רעיון מוסד הנישואין לטובת מערכת יחסים פתוחה שהתבססה בעיקר על שותפות אינטלקטואלית ועל חברות עמוקה – מתאר את ראשית חייה של דה בבואר, שגדלה במשפחה בורגנית וקתולית, וכיצד הפכה לנערה סקרנית ומרדנית שהגיעה ללמוד פילוסופיה בסורבון.
התמסרותה לדת ניכרה כבר בגיל צעיר: "נמלאתי צדיקות; הקץ להתקפי הזעם ולקפריזות". וגם: "יראת השמיים המשותפת לנו קירבה אותי ואת אמא זו לזו... הפיכתי לילדה טובה הושלמה". וגם כעבור כמה שנים, כשזנחה את האמונה הדתית, היא עדיין טעונה ברגש דתי חזק: "אני רוצה לגעת באלוהים או להיהפך לאלוהים, הכרזתי". כילדה שגדלה לאם שסברה כי ייעודה של האישה הוא להתחתן בשידוך ראוי, ללדת ילדים רבים ולבקר באופן סדיר בכנסייה, היא מתענגת על ההתבגרות המרדנית שלה: "הברים ומועדוני הריקודים משכו אותי במידה רבה בזכות אופיים האסור. אמי לא הייתה מוכנה לדרוך בהם בעד שום הון שבעולם, אבי היה מזדעזע לראות אותי שם. מצאתי סיפוק גדול בידיעה שאני נמצאת לגמרי מחוץ לחוק". ותוהה, תהייה שתלווה אותה לאורך כל חייה: "איפה ניתן מקום, בחייהם הממושטרים של המבוגרים, לחייתיות הטבעית של החושים, של העונג?"
לקריאת פרק ראשון
אין מקום כזה / שפרה קורנפלד / 2022
ספרה השני של שפרה קורנפלד עוקב אחר עלילותיה של משפחת הרמן, ופורש, ללא רחמים, את התוצאה האומללה האפשרית של מעשים חסרי אחריות, במיוחד כאלו שאין מהם דרך חזרה, כמו הבאת ילדים לעולם. אידי ויהושע, הורים חרדים לשישה, מתגרשים ומחלקים ביניהם את הילדים. האב לוקח את הבנים, האם את הבנות. בשלב מסוים האם מחליטה להימלט עם שתי בנותיה הקטנות לאחותה בקנדה, והמרחק הגיאוגרפי משתלב עם הפערים האחרים שמתרחבים ומצטמצמים בין כל חלקי המשפחה.
קורנפלד, שגדלה בבית חרדי והעידה כי חלקים מהספר מבוססים על חייה האישיים, מתארת טרגדיה משפחתית מודרנית, שמסופרת מכמה זוויות ומערערת את ההיררכיה הברורה של יחסי הורים–ילדים. יש את יונה, האחות הבכורה שצריכה לדאוג לאחיותיה הקטנות ובין לבין מפתחת הפרעת אכילה ובורחת לניו יורק; פרי, התאום של יונה שמתגייס לצבא, ובראש כולם אידי, האם שמסחררת את כולם סביבה ונותרת חסרת יכולת לטפל בעצמה ובטח שלא בילדיה: "אחת-עשרה שנים צללתי בלי לעלות לאוויר. אחת-עשרה שנים של הריונות, הנקה, חיתולים ופליטות, ואפילו לא מחזור אחד שסיים את המסע מחוץ לגוף".
לקריאת פרק ראשון
הארגונאוטים / מגי נלסון / 2022
"איך להסביר, בתרבות שמקדשת הכרעה, שלפעמים הסיפור נשאר מבולגן?" (עמ' 66), כך תוהה הארי דודג', בן זוגה של המשוררת והסופרת מגי נלסון, שלא מזדהה לא כגבר ולא כאישה, בציטוט (אחד מיני רבים) בספרה של נלסון, הארגונאוטים. הספר, שיצא לאור לראשונה (2015), זכה למעמד של ספר מכונן בתרבות הקווירית של המאה ה-21, ומשלב תיאוריה ואוטוביוגרפיה, פרוזה ועיון ביצירה מתגלגלת, אבל ממש לא מבולגנת, כולל התנגדות והתנכרות לאידיאולוגיות היסודיות ביותר של החברה הסטרייטית. בין היתר, מוסכמת הבאת ילדים.
החלק האוטוביוגרפי של הספר מתמקד בעיקר במערכת היחסים המתפתחת בין נלסון להארי, תוך התייחסות מפורטת לחוויות הפיזיות של השניים, לרבות השינויים ההורמונליים שעובר הארי וההיריון של נלסון. הסיפור האישי נכנס ויוצא בינות לפסיפס פסקאות, ציטוטים ותיאוריות המשולבים בהרהורים חופשיים של נלסון על תשוקה וזהות, מיניות ומגדר ועוד ועוד. כן משפחה, לא משפחה – אליבא דנלסון, ה"אויב" הוא קיבעון יתר שעלול להוביל למצב הגנתי של קיפאון ולהתכחשות לכוחה של אמונה ולהשפעתה על היכולת להתמסר ולא להתחמק מהרצונות האותנטיים שלנו, שאומנם אינם חקוקים בסלע אך אל לנו להתעלם מהם ולהיוותר בשדה הפנטזיה, אל לנו לברוח ממה שטומן בחובו סיכוי לחיים ממשיים וממומשים.
קלרה והשמש / קאזואו אישיגורו / 2022
קלרה והשמש, הרומן השמיני של הסופר הבריטי זוכה פרס נובל קאזואו אישיגורו, מתרחש בארה"ב בעתיד לא מוגדר. המספרת, בגוף ראשון, היא קלרה, אישה מלאכותית שניזונה מהשמש וייעודה הוא לספק שירותי חברות מלאים למי שרוכש אותה. היא אומנם לא הגרסה המתקדמת ביותר בשוק, אבל ניחנה בכושר התבוננות מיוחד שמשתלב עם יכולות רגשיות מפותחות: "ככל שאני מתבוננת ורואה יותר, רגשות רבים יותר נעשים זמינים לי" (עמוד 97), היא מעידה על עצמה, וממשיכה למלא את תפקידה בחריצות.
דרך חלון החנות שבה מוצעת קלרה למכירה, היא לומדת על העולם שבחוץ, עד אשר רוכשת אותה ג'וסי בת ה-14, נערה חולנית שמזהה בקלרה משהו מיוחד. קלרה היא דמות "אנושית" באופן אפילו מעט משעמם. היא מתבוננת, סקרנית מאוד, מעט מוזרה וכמובן חברה מסורה. הבנאליות של דמותה מחדדת את השאלה העולה בהמשך העלילה – שעדיף שלא נפרטה כדי לא להרוס את חוויית הקריאה – הנוגעת בפחדים הגדולים ביותר וביחס שלנו לאהבות שמלוות את חיינו, על עוצמתן ושבריריותן. "אין שום דבר מיוחד כל כך בבת שלי", מצהיר אביה של ג'וסי, ועדיין, אפילו קלרה הרובוטית יודעת לומר שלא משנה כמה ננסה להתחכם, יש דברים שאין להם תחליף.
לקריאת פרק ראשון
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
שרה שנירר | מייסדת בית יעקב וממחוללות הפמיניזם האורתודוקסי
עקיבא גריןהמיתוס והפער
השעה שעת לילה מאוחרת. השקט הקסום ביער ירושלים מופר באחת. קבוצת בנות עשרה, מהטובות בסמינר, עליזות ושובבות, נכנסת אל היער. אחת הבנות מצוידת בגיטרה, חברתה בחליל צד. וכך, הרחק מעין כול, מתחילה המסיבה. הבנות לא מסתפקות בשירה ובזמרה, אלא יוצאות במחול. הריקודים הסוערים, מלאי שמחת הנעורים, נמשכים עד קרוב לעלות השחר. קיומו של האירוע הובא לידיעת ההנהלה הרוחנית של הסמינר, ואחת המורות הכבודות פנתה אל החוגגות ברוב כעס וחמה: “מה שרה שנירר הייתה אומרת על החרפה שאירעה? בשביל זה היא הקימה את בית יעקב? בשביל ריקודים והוללות? לאן עוד נגיע?" הממולחת שבחבורת התלמידות לחשה בקול: "אם שרה שנירר הייתה כאן, היא הייתה מצטרפת אלינו”. הארכיון מגלה שהתלמידה צדקה. על פי עדותה של נערה מהראשונות שהתחנכו ב"בית יעקב", חגיגות ט”ו באב – חג ריקודי העם המעורבים מימי המשנה – נערכו יחד עם שרה שנירר ביערות ליד סקאווה, הסמוכה לקראקוב. המסיבה כללה הליכה ביער לאור ירח ונאום של שרה שנירר ושל אחת התלמידות־מדריכות. הנואמת טענה בפאתוס ש”חג ט”ו באב שייך לנו, הנשים”. לאחר מכן פצחו הבנות בשירה ובריקודים. עוד על אירוע יוצא דופן זה ראו ברשומתה של נעמי זיידמן, "התחייה הפמיניסטית של ט"ו באב", באתר "הספרנים" – בלוג הספרייה הלאומית.מי את, שרה שנירר?
הקאנון החרדי צנזר חלקים מהותיים ורבים מחייה ומפועלה של שרה שנירר, יומניה המפורסמים נערכו באופן מגמתי. מהיומנים המקוריים עולה דמות שונה מזו שמנסים להציג בבתי הספר החרדיים. את מה שלא מספר היומן השלימה לי תלמידה אחת אדיבה, בריאיון שערכתי עימה לפני שנים מספר. פניה הטובות ואדיבותה של אותה תלמידה חביבה ונעימת סבר לא ימושו מזיכרוני. מלבד הריאיון איתה וכתבתה של סוכצ'בסקי־בקון במקור ראשון, שנעזרתי בה רבות בכתיבת מאמר זה, הסתמכתי גם על ספרה המיוחד של פרופסור נעמי זיידמן, שהיא בוגרת "בית יעקב" בעצמה: שרה שנירר ותנועת בית יעקב, מהפכה בשם המסורת. צירוף הדברים מעלה את התמונה הבאה: שרה נולדה בקראקוב למשפחה חסידית ענייה, אשר מנתה עשרה ילדים. בשל העוני העצום נאלצה שרה לעזוב את בית הספר ולעזור בכלכלת הבית, אך התחננה להוריה שייתנו לה להשלים את בית הספר היסודי. הוריה הסכימו. את השכלתה הגבוהה נאלצה שרה לרכוש באופן אוטודידקטי. שלטונות פולין הרשו לבני המעמד הנמוך להשתתף בהרצאות בתור שומעים חופשיים, והנערה הסקרנית ניצלה את זה היטב. היא הקפידה להשתתף במסלולי ההרצאות האלו על תרבות גרמנית, על שירה ומחזות. רעיונות על מעמד האישה החלו לעלות בפולין הנחשלת, ושרה ינקה רעיונות אלו מפי מוריה הנוכריים. כבר באותם הימים התבשלו בה דעותיה הפמיניסטיות. בהיותה בת 20 כתבה ביומנה: “האידיאל שלי, אי־שם במעמקי נשמתי, הוא רק לעבוד למען אחיותיי! […] לו הייתי יכולה לשכנע אותן יום אחד מה המשמעות של להיות אישה יהודייה אמיתית, לא רק למען האימהות שלהן או מפחד מאבותיהן, אלא רק מתוך אהבה גדולה לבורא עצמו […] לו הייתי יכולה לחיות עד שאיהנה לראות את תורתי נכנסת לבתים של אותן נערות יהודיות […] האם אני יוצאת מדעתי? […] איך אנשים היו צוחקים עלי, איך הם ידברו עלי!? איזו ילדה חסידית מטופשת!" בהיותה נערה רווקה, חופשייה מעול בית ונישואין, השקיעה שרה זמן רב בלמידה ובביקורים בתיאטרון הפולני. התרבות הפולנית הייתה ספוגה בעורקיה. שיריו של אדם מיצקביץ’ ויוליוס סלובצקי היו שגורים על לשונה. הוריה של שרה התקשו למצוא לה שידוך, בשל מראהּ הלא-חינני. היא נולדה עם שפה שסועה והרופא תפר את שולי השפה בגסות, דבר שכיער את פניה. בהתקרבה לגיל 30 (!) השיאו אותה הוריה לבחור חסידי בינוני בשכלו. הנישואין לא עלו יפה, שרה לא הייתה מוכנה להסכים עם תפיסת הנישואין הפטריארכלית שעל פיה מקומה של האישה – ולא משנה כמה היא חכמה ומוכשרת – הוא בין התנור לכיריים, כולל כיבוס בגדי הבעל וטיפול בעדת ילדים. היא דרשה וקיבלה גט מבעלה. חזון מאוד לא נפוץ באותה תקופה ובאותה קהילה. מאז דבק בשרה כינוי הגנאי המשפיל “די גיגעטע” – הגרושה. בימים ההם היה כינוי זה אות קין נצחי על מצח האישה.מצב החינוך וההתייחסות הרבנית לכך
בתקופת עלומיה של שרה מצב היהדות היה בכי רע. פריקת העול ההמונית לא פסחה גם על בתיהם של הרבנים הגדולים ביותר. די אם נציין את ילדיו של רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב – ה”שם משמואל" שהפנו עורף ליהדות בבוז,[1] או שנקרא את זיכרונותיה של איטה קאליש־קמינר, בתו של האדמו”ר מוורקא־אוטבוצק, שכתבה על חבריה הרבים וחוג ידידיה שכלל בתוכו את מיטב בניה של היהדות הנאמנה.[2] הרבנים אומנם היו עסוקים בסכסוכי חצרות, במריבות שוחטים ובמאבקי שליטה, אך היו גם ניסיונות להציל את בני הנוער, בין השאר באמצעות הקמת ישיבות בליטא, בפולין ובהונגריה. שונה היה המצב בקרב הנערות; התפיסה המסורתית גרסה ש"מוטב יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים". תוצאות התפיסה הזו היו אסון קולוסאלי. שיעור המרות הדת והחילון נסק באופן תלול. כשהייתה שנירר בווינה, היא נחשפה לרעיונותיו המהפכנים של הרב שמשון הירש, מרבני הנאו־אורתודוקסיה המפורסמים. הרב הירש העביר את נקודת הכובד מעיסוק מופרז בתלמוד ופלפוליו לעיסוק בעקרונות היהדות, לימוד תנ"ך ומדעים ומתן שוויון לנשים. בבית הכנסת שייסד בפרנקפורט היו 550 מקומות לגברים, ו־350 מקומות לנשים. רעיונותיו של הירש וחדשנותם מצאו חן בעיני האישה המשכילה והמהפכנית. בפיקחותה הבינה היטב כי שיטת החינוך הישנה לא תחזיק מעמד מול גלי החילון, אך ידעה שבלי הסכמה רבנית לא תוכל לפעול כלל. לשם כך השתמשה שנירר בברכה שנאמרה לה על ידי רבי יששכר דוב מבעלז, כהסכמה לפעילותה. היא קיבלה גם הסכמה שבשתיקה מהאדמו"ר מגור, ועידוד גלוי מהחפץ חיים. חשוב לציין שחסידי בעלז השמרניים לא הסכימו עם רעיונותיה, וגם אחר כך, כשנפתחה בבעלז רשת בתי חינוך לבנות, שמה היה "בית מלכה", ולא "בית יעקב". מלבד רבנים אלו, רוב רבני הונגריה לחמו ביוזמה בכל הכוח. ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש כינה את הרשת "בית עשו" – בהיפוך מכוון לשמה של הרשת, "בית יעקב". במקומות רבים ספגה שרה זריקות אבנים. אבנים אלו לא נזרקו על ידי הבונדיסטים, אלא על ידי יהודים קנאים וחמי מזג. באחת מעיירות הונגריה לחם רב העיר נגד הכנסת רשת "בית יעקב" לקהילתו. לאחר שנתיים הוא נכנע, אלא שמחיר התנגדותו הראשונית היה כבד. כ־70 נערות מבנות העיירה פרקו עול. הצלחתה של שרה בהקמת מוסד הלימודים לבנות עוררה את מפלגת "אגודת ישראל". עד אותה תקופה לא הייתה במפלגה כל מודעות לצורכי הנשים. לצורך המחשה, אציין דוגמה מובהקת לכך. באמצע שנות ה־30 קיבלה מפלגת אגודת ישראל כרטיסי עלייה לארץ (סרטיפיקטים) מאת הסוכנות היהודית. על פי הנחיותיו של האדמו"ר מגור, הסרטיפיקטים ניתנו לגברים בלבד. בנות "בית יעקב", שכבר הפכו לקבוצת בנות פעילה, לא הסכימו לגזרה זו. הן השוו את מאבקן למאבק ההרואי של בנות צלפחד, שרצו נחלה בארץ ישראל ולא חששו להתעמת עם משה רבינו. כך אף הן, נחושות בדעתן ולא מוכנות להיות כנועות לתכתיבי הממסד הרבני המפלה ביודעין בין גברים לנשים. כדי שלא ייוותר רושם שתנועה מבורכת זו מנוהלת על ידי אישה בלבד, פעלו עסקני אגודת ישראל וחיתנו את שרה בשנית, עם יצחק לנדא. נישואין אלו התקיימו על הנייר בלבד. בפועל, הפעילות התנהלה מביתה של שרה כמו לפני נישואיה. בנות היו ישנות עימה בחדרה. אחותה הייתה דואגת לארוחותיה. גם במודעות הפטירה שיצאו אחר מותה הטראגי בקיצור ימים, נכתב רק שם המשפחה "שענירער" ולא הוזכר השם "לנדא" אף לא ברמז. אחרי מלחמת העולם השנייה, שמחקה כמעט את כל יהדות אירופה, פעלו בוגרות "בית יעקב" להקים בתי ספר לבנות. אולם כחלק מכתיבת ההיסטוריה ושכתובה על ידי הממסד החרדי, גם דמותה של שרה שנירר הפכה לאייקון המסמל חינוך לצניעות, לשמרנות ולהסתגרות מפני העולם החיצון, על אף שכאמור אין כל קשר בין דמות אייקונית זו למציאות.[1] להרחבה על כך ראו: י"י טרונק, פוילן: זכרונות און בילדער, חלק ז, ניו יורק: אונזער צייט, 1953, עמ' 201–217. להרחבה על דמויות של יוצאים ויוצאות נוספים ממשפחות מיוחסות בתקופה ההיא, ראו: דוד אסף, נאחז בסבך, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו, עמ' 331, הערה 54. [2] איטה סיפרה את סיפור חייה בספרה אתמולי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
הקפוסטה | מתכון מסע
מריה אסטריכר
(מאכל יהודי הונגרי מסורתי שנוהגים לאכול בפורים והוא מורכב מעלי כרוב ממולאים באורז ובשר ברוטב עגבניות)
או: אגדה משפחתית אורבנית
פורים 2005, אני נאבקת שלא להיחנק מצחוק. לופתת את הבטן מתחת לשולחן ומוחה דמעות של צחוק חנוק בלתי נשלט.
אני מביטה סביבי ורואה שכולם באותה הפוזיציה. עיניים מבריקות מדמעות של צחוק וחרחורים קלים עד כבדים.
אומנם הסיבה שלשמה התכנסנו כאן היא ארוחת פורים, שהיא אירוע בהחלט מצחיק, חגיגי ומוצלח למדי, אבל הצחוק ההיסטרי מגיע מסצנה ספציפית מאוד שבה שולמית האחות הקטנה נוגסת לתומה בקפוסטה שמנמנה מעשה ידי אימא, ומגלה לחרדתה את הסוד האפל מכול, שכולנו כבר גילינו בשלבים שונים בחיינו – שהקפוסטה האגדית של אימא, התבשיל הכי מושקע שלה שכל כך אהבנו לטרוף כילדים, עשוי, ובכן, משאריות של אורז מהשנה האחרונה שאימא פשוט זרקה למקפיא בתוך שקיות סנדוויץ' שמנוניות. הכרוב גם הוא נאגר שם במקפיא הענק, שאריות של כרוב מהמרק, כרובים שלמים במצב ביניים שנקנו במבצע באוגוסט והוקפאו למען סעודת הפורים וכמובן סופים של רסק עגבניות בקופסאות שימורים שנשלחו למקפיא כמות שהן, פתוחות ומטונפות.
שולמית מביטה בזעזוע בקפוסטה, משתעלת קלות, מקללת אותנו נמרצות תוך כדי צחוק מתגלגל וחסר שליטה – הדרך האסטרייכרית הנכונה להתמודד עם המציאות – ובאלגנטיות מקצועית מזיזה את הצלחת מעט הצידה ומכסה אותה במפית פרחונית כדי שאימא לא תיעלב.
אנחנו, הגדולים, עלינו על הסוד האפל כשראינו את אימא בסוף כל ארוחה שכללה אורז, אוספת את השאריות מהצלחות בתנועה מכנית לתוך שקית סנדוויץ' וזורקת למקפיא. וכל אחד מאיתנו בתורו עבר את השלב שבו הוא גדול מספיק כדי להבין מאיפה הגיעו המצרכים לקפוסטה החגיגית. כל אחד מאיתנו ביצע פתיחה מזועזעת של המקפיא במחסן ונשא הספד קטן למאכל שלא נהיה מסוגלים יותר לאכול בחיים.
שולמית הקטנה, לעומת זאת, שמעולם לא פתחה את המקפיא, כי היא הקטנה של אימא ומוז'ינקלה אמיתית שלא הכינה לעצמה מעולם סנדוויץ' או ארוחת צוהריים, קיבלה את המידע המפורט לתוך האוזן ממנחם ושמיל בשעה שנגסה בתאווה מהמאכל האהוב עליה.
אימא, כמו אימא, לא הבחינה בכל הדרמה הזאת ורק חייכה חיוך מלא נחת יהודית למראה יוצאי חלציה יושבים לסעודת הפורים ופיהם מלא צחוק.
השנים עברו, ואימא שמה לב מתישהו שאף אחד לא אוכל מהקפוסטה המפורסמת והפסיקה להכין אותה.
כולנו נשמנו לרווחה, ואימא המתוקה רק נאנחת בהקלה בכל סעודת פורים ומפטירה מתחת לאף שאיזה כיף שהיא כבר לא צריכה להכין את הקפוסטה הזאת, שגם ככה דרשה ממנה מאמץ קולינרי עילאי, ושהיא מבחינתה לאכול חלה עם טחינה בפורים, רק שאנחנו היינו כל כך להוטים לקפוסטה אז היא עשתה את המאמץ. אבל ברוך השם איבדנו עניין ועול אחד ירד לה מהגב.
חסדי ה' כי לא תמו. כי לא כלו רחמיו.
וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.
***
אין מתכון לקפוסטה, כי אין מצב שאני נוגעת בקודש הקודשים הזה.
אבל קבלו מתכון חגיגי ומשמח לבורקס בשר:
מצרכים:
חבילה של בצק עלים מופשר
למילוי:
חצי קילו בשר טחון
בצל אחד גדול קצוץ
2 שיני שום כתושות
כ-6 משמשים מיובשים קצוצים
חופן צנוברים קלויים
3 כפות שמן זית
כף סילאן
מלח ופלפל
פטרוזיליה קצוצה
והסוד שלי לטעם מיוחד: חופן של עלי זעתר טריים קצוצים.
אופן ההכנה:
מחממים את התנור ל-180 מעלות.
במחבת בינונית מחממים את שמן הזית ומטגנים את הבצל והשום עד להזהבה.
מוסיפים את הבשר לטיגון קצרצר וחלקי, כדי שהעסיסיות שלו תישמר במהלך האפייה.
מכבים את האש ומעבירים את תערובת הבשר לקערה. מוסיפים את שאר הרכיבים ומתקנים תיבול.
פותחים את בצק העלים למלבן בגודל הרצוי ומניחים לאורכו בשליש התחתון תלולית יפה של המילוי. מגלגלים בזהירות עד לקבלת נחש בצק ממולא, ומגלגלים אותו לשבלול.
מעבירים בזהירות לתבנית מרופדת בנייר אפייה, מושחים בחלמון ביצה ומפזרים שומשום לרוב.
שולחים לתנור לחצי שעה בערך, או עד שהשבלול זהוב, פריך ומגרה, ומתקשרים לאימא להגיד אה פרעיילכן פורים 3>
בתיאבון!
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
אותנטיות – זה כל הסיפור
רייצ'ל שץ
הסרט אושפיזין, או כמו שבאמת צריך להגות את שמו "האושפיזין", הפך להיות סרט שהבורגנות החילונית מוציאה פעם בשנה מהמדף מעל הטלוויזיה, מנערת את הקופסה מהאבק וחוגגת את חג הסוכות. מעין ברכת כוהנים שנתית.
בלי שום קשר לאלוהים, כמובן.
יש מעט סרטים ישראליים שהצליחו להתרומם ולהיכנס לקאנון התרבותי המקומי והפכו לקלאסיקות. כאלה שנדמה שיש להם משבצת שידור קבועה בגלגל השנה והחיים שלנו כחברה. כמו אבי נשר עם "הלהקה", שמי זרחין עם "הכוכבים של שלומי", אורי סיוון וארי פולמן עם "קלרה הקדושה", ניר ברגמן עם "כנפיים שבורות", הגשש החיוור עם "גבעת חלפון אינה עונה" ועוד.
הקולנוע בארץ עדיין צעיר, בכל ביס תרבות נדחפות קצת שאריות חול וגמלים, ואומנות צריכה זמן כדי להתהוות. אולי, כמו במקרים רבים, זה עניין של כסף. בכל שנה קרן הקולנוע הישראלית (שעל התקציב שלה בעיקר מתבססת התעשייה) מתקצבת שישה- שבעה יוצרים בלבד ב-כשלושה מיליון שקל לסרט באורך מלא. זה נשמע הרבה, אבל קולנוע הוא תחום יקר מאוד. לשם השוואה, האוונג'רס האחרון תוקצב בכ-220 מיליון דולר.
אז אנחנו לא הוליווד, זה ברור, לא בשנים, לא בתקציב וגם לא בקצב. אבל התעשייה בארץ הולכת ומתפתחת, ויצירות ישראליות מגיעות לענקית הסטרימינג "נטפליקס". בסדרה "שטיסל", לדוגמה, ניתן לצפות כעת במאה תשעים מדינות מסביב לעולם. גם בתחום הקולנוע סרטים ישראליים מתחילים לתפוס מקום ונוכחות. לא מזמן במאי ישראלי זכה בפרס "דוב הזהב" בברלין, ולאחר מכן בפרס "חבר השופטים" בפסטיבל קאן בצרפת.
אז איך בכל זאת קולנוע צעיר ולא מתוקצב מצליח?
ובכן, קולנוע הוא מדיום נרטיבי שאוהב נקודות מבט, והוא תמיד ינסה לחדש את עצמו ולמצוא נקודות מבט ספציפיות שלא ראינו. זו הדרך שלו להתפתח, למצוא עוד סיפורים ועוד גוונים אנושיים שיצטרפו לסיפור הגדול של האנושות.
אם אבקש מעשרה אנשים לספר לי על השפן הקטן ששכח לסגור את הדלת, כל אחד יספר סיפור אחר. אחד יתמקד בסבל של השפן, השני ינסה ללמד את הקורא מוסר השכל, והשלישי יחליט שהסיפור בכלל צריך להיות מסופר דרך עיניו של החיידק.
אחד השינויים הכי גדולים שעברתי בתהליך היציאה, ושלאט לאט קרה גם ליוצאים נוספים סביבי, הוא התפתחות של נקודת מבט ספציפית ואישית על החיים. ההבנה שהקונפליקטים שלי שונים, שהדרך שבה אני חווה אהבה, שמחה וכעס היא שלי, שלכל אחד גבולות מוסריים שונים (מה שבעיניי ראוי, ייתפס בעיני האחר כבעייתי), שנקודת המבט שלי על החיים היא אינדיבידואלית ולא שייכת לחברה, וככל שהיא אינדיבידואלית יותר, היא שייכת לי יותר.
יש שיאמרו שזה בעצם כל הסיפור של יציאה מהחברה החרדית. הייתה לנו נקודת מבט פנימית אחרת מהחברה שבתוכה גדלנו. וההתנגשות הזו דחפה אותנו החוצה, לעולם שבו יש יותר מרחב לבחור את הנרטיב ולספר אותו כמו שאנחנו רוצים.
מה מיוחד בסרט "האושפיזין" שהצליח להעלות אותו מעל השאר?
כששולי רנד כתב את הסרט "האושפיזין" ואז שיחק בו (וגם זכה עליו בפרס אופיר) השנה הייתה 2004. ז'אנר "סרטי הדוסים" כמעט שלא היה קיים (הסדרה "החצר" שודרה ב-2003, ודוד וולך יצא עם הסרט "חופשת קיץ" רק ב-2007). העולם החרדי היה עדיין גטו ואף אחד לא הציץ מעל החומות, לא באמת. היו במאים חילוניים שניסו להציג את החברה החרדית על המסך, אבל נקודת המבט שלהם הייתה חיצונית והדמויות יצאו שטוחות, הן היו פלקט של אנשים דתיים שנראים ומתנהגים בצורה מסוימת, אבל לא אנשים חיים. לעומתם, נקודת המבט של שולי רנד הסעירה את הקהל הישראלי והפכה את הכול לחי ואמיתי. הסרט גם מביא איתו תמות דתיות שלא נראו קודם על המסך הישראלי.
גם בשוק השחור הדוסי, "האושפיזין" היה בין הדיסקים הנצרבים ביותר בהיסטוריה, כולנו רצינו לראות מי האיש שהעז לעשות עלינו סרט והאם הצליח להציג את העולם החרדי כפי שהוא, לפחות כפי שאנחנו רואים אותו.
אבל הסרט "האושפיזין" לא הצליח להביא רק נקודת מבט חדשה לזמנו בקולנוע הישראלי, הוא הביא גם נקודת מבט שעד היום נשקפת מעיניים ספציפיות מאוד, עיניים של חוזר בתשובה.
חוזרים בתשובה ייחשבו לנצח "האחר", "השונה", בתוך הקהילה החרדית. הם אף פעם לא יהיו באמת חרדים, גם אם הם מאוד מנסים להיות כאלה. החברה מסרבת לראות בהם חלק, והיא כנראה צודקת, הם עדיין נושאים בתוכם חלקים מהחילוניות ולא מוכנים לוותר עליה. כמו, למשל, על הצורך שלהם ליצור, או על נקודת המבט האינדיבידואלית שמסכנת את החברה החרדית כפי שהיא בנויה היום. שולי רנד ערני מאוד בתוך הסרט כלפי המקום שהחברה החרדית מקצה לו והוא מתבונן בו בכאב אבל גם בהבנה.
ניתן לראות זאת בסצנה שבה שולי קונה את האתרוג הכי מהודר, הכי יפה, כדי להרגיש שייך, כדי להיות משהו שהחברה החרדית אף פעם לא תיתן לו להיות.
המציאות מייד מנכיחה לו עד כמה הוא לא חלק, כאשר שני חברים מהעבר באים לבקר אותו ומזכירים לו שהוא אחר, שהעבר תמיד יהיה חלק ממנו גם אם אלו חלקים בעצמו שקשה לו להתמודד איתם.
בסצנת הסיום של הסרט הגיבור עומד באמצע בית הכנסת, הוא הרגע מל את הבן הראשון שלו וכולם רוקדים סביבו. הוא מוקף בקהילה החרדית, ואז מצטרף אליו גם העבר שכה פחד להתמודד איתו. העבר מיוצג על ידי החברים מפעם שחובשים כיפות ומצטרפים למעגל הרוקדים. הגיבור, שעד כה ניסה להסתיר את חבריו, מצליח לקבל אותם ואת עברו.
או כמו שכתבה המשוררת זלדה:
"הֶעָבָר אֵינֶנּוּ תַּכְשִׁיט
חָתוּם בְּתוֹךְ קֻפְסָה שֶׁל בְּדֹלַח
גַּם אֵינֶנּוּ
נָחָשׁ בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת שֶׁל כֹּהַל –
הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ
בְּתוֹךְ הַהֹוֶה
וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר
נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר –
כַּאֲשֶׁר הֶעָבָר מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה
זוֹ הֲרָמַת הַחַיִּים כֻּלָּם..."
זהו סוף שמח, של תקווה, של קבלה, והוא סוגר את התמה של זרות בנימה אופטימית.
אבל אולי דווקא בגלל נקודת המבט המיוחדת של היוצר הייתי מצפה לסוף פתוח יותר, כזה שבו הוא עדיין האחר, ולא האתרוג ולא ההתמודדות עם העבר יהפכו אותו באמת לחלק, כי יש משהו יפה בלהיות "השונה" ו"האחר" בתוך חברה, להיות בעל התשובה, לחיות בתוך חברה מסוימת, להבין אותה אבל בו-זמנית גם לא להיות שייך עד הסוף. יש משהו יפה בלשמור על היכולת שלך להיות אינדיבידואל, על הדרך שבה אתה רואה את המציאות, ועל הדרך שבה אתה מספר סיפור.
אולי ההשלמה הזו עם הזרות יכלה להיות סוף ריאליסטי ושמח יותר.
כשנציגי נטפליקס הגיעו לאחרונה לארץ לפתוח חממה לתסריטאים מקומיים, ישבתי בקהל בסשן של Q&A, המיקרופון עבר מאחד לאחד וכולם שאלו שאלות, כולם רצו להבין, מה נטפליקס מחפשת, כל אחד רצה להבין איך לכתוב את הסדרה שנטפליקס תקנה. לאחר מספר שאלות דומות מהקהל, קמה אחת הבכירות ואמרה: "אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, אתם תאמרו לנו. כל מה שאנחנו מחפשים הוא אותנטיות, אותנטיות של נקודת מבט. ספרו לנו את הסיפור שלכם".
ולמי שהדיסק הצרוב של אושפיזין עוד לא הגיע אליו, הנה קישור לטריילר: https://www.youtube.com/watch?v=zVfXipr3WuE
אנתולוגיית שירה על מסע יציאה "בגעגועייך חיי"
מילה למילה,
שורה ועוד שורה,
לשים את הלב על המגש, פרוס ופרוש לרווחה,
פסיעה לפסיעה,
בחירה ועוד בחירה,
לסלול את הדרך, לצייר מחדש את המפה.
בהתרגשות רבה אנו גאים להציג את היצירה המרשימה:
"בגעגועייך חיי" - אנתולוגיית שירים על מסע יציאה
אסופת שירים שנכתבו על ידי יוצאות ויוצאים מהחברה החרדית
על מסעות של קריעת ים פרטית, של אומץ לשאול על פשר החיים ושל יציאה לדרך אל הלא נודע.
לקריאת והורדת האנתולוגיה הקליקו
***
אנתולוגיית השירה החלה את דרכה אי שם בספטמבר האחרון, יצאנו לאסוף מקבץ של שירי יציאה שיספרו את סיפורה של תנועת היציאה מהחברה החרדית במסגרת אירועי יום הבחירה 2023.
המלחמה הקשה שבאה עלינו ביטלה לנו את התוכניות ואף הביאה איתה מכה כואבת של למעלה מ-20 יוצאות ויוצאים שנרצחו ונפלו, לקראת חג היציאה ממצרים בחרנו לצאת לאור עם האנתולוגיה מתוך כבוד וזיכרון לאלו שעברו את המסע, מסע היציאה וכבר אינם איתנו.
לזכרם, לזכר מי שהיו, ולזכר המסע שחלקנו יחד.
לקריאת והורדת האנתולוגיה הקליקו
אוצרות יהודיים? - על הסדרה "יהלומים" בנטפליקס
יש משהו מדליק בהיחשפות לתכנים שרחוקים לכאורה מחיי היום יום, בספרים, סרטים ובכלל. תחושת הריחוק או הזרות מצטמצמת ככל שההיכרות מתמשכת ומעמיקה, והקודים המסתוריים במבט ראשון אט אט מתבהרים ונותנים מקום ללמידה והתרחבות.
כך, ריאליטי נועז על מערכות יחסים פתוחות בבריטניה יכול להחכים אותנו על הטקטיקות הנסתרות של מערכות יחסים, וסדרת טבע, שתתחקה אחרי עדרי פילים בסוואנה האפריקאית, יכולה להעביר אותנו שיעור מפתיע בהבעת רגשות.
הדוגמאות האלו אינן מקריות. אלו תקצירים של שתי סדרות שצפיתי בהן לאחרונה, ממש לפני הצפייה בסדרה "יהלומים" שכבר ארחיב עליה, אבל קודם כול – השורה התחתונה: מוזר ומאכזב שדווקא סדרה שמתעסקת בחרדים וביוצאים מהחברה החרדית לא רק שלא הצליחה ללמד אותי – חרדי לשעבר – דבר אלא גם גרמה לי להרגיש, בעיקר, שהיא עושה כל מהלך אפשרי כדי שאצא ממנה בתחושה של בזבוז זמן מוחלט.
הסדרה יהלומים (Rough Diamonds) עלתה בנטפליקס בהפקה משותפת ישראלית-בלגית, והיא מתמקדת במשפחת וולפסון החרדית באנטוורפן ובעסקי היהלומים שלה. העלילה נפתחת בהתאבדותו של יאנקי, הבן הצעיר שהסתבך בענייני כספים והשאיר את המשפחה להתמודד עם ה"בושות" והעניינים הלא פתורים, לצד החיכוכים הפנימיים שכעת צפים ועולים.
רגע לפני ההלוויה מופיע נח, האח שעזב לפני כ-15 שנים ועבר לחיות בלונדון. הוא מגיע עם בנו טומי ומחליט להישאר לתקופה כדי לנסות להציל את העסק המשפחתי. אם בהתחלה יש מי שמנסה להקשיח את ליבו או סתם להיות מופתע מהנוכחות החדשה, הרי שמהר מאוד (מהר מדי לטעמי) - בעיקר הודות לפתרונות היצירתיים שהוא מביא איתו - נח משתלב יותר ויותר בנוף. בהתחלה הוא נתפס כדמות המושיע, שכן גם כשנדמה שכבר אין מה לעשות הוא תמיד ישלוף משהו מהכובע. אבל השפנים כוללים צעדים לא אלגנטיים שמסתבכים ומבהירים שגם למלאך הגואל יש מגבלות.
הסדרה, שכוללת דיאלוגים ביידיש ובפלמית ורושמת הצלחה לפחות בכל מה שקשור לתיעודיות של העולם החרדי והליכותיו, בוחרת לשקף דרך העולם הסבוך של תעשיית היהלומים את מערכת היחסים בין המשפחה החרדית לנח שנעלם, הותיר אחריו לא מעט משקעים ועכשיו חזר. "אלוהים לקח לך בן אחד והחזיר לך בן אחר", אומרת האם לאב בניסיון לרצות אותו ולשכנעו לקבל את הבן בחזרה (השחקנית הישראלית יונה אליאן לצד דודו פישר בתפקידים נהדרים. בכלל, בדומה לסדרות "חרדיות" אחרות, יש משהו בגיל שעושה טוב לשחקנים שצריכים לדבר יידיש ולחבוש שטריימל/מטפחת), אבל האב לא כל כך מקשיב ומבכר להתמקד בנכדו החדש, טומי, אולי ממנו עוד תבוא ישועה.
יהלומים לא מסתפקת בניסיון לשדך בין דרמת פשע לסיפור משפחתי, והיא דוחפת פנימה לא מעט אלמנטים שאמורים להוסיף נופך ועומק אך בפועל מייצרים תסבוכת נוספת. מרומן חדש/ישן בין נח לגילה, האלמנה הטרייה (שהייתה ארוסתו בעבר) ועד שמועות על נטיות "הפוכות" של אחד מבני המשפחה ועוד ועוד. במקום להתמקד במורכבות הרגשית שתאפשר לנו להתחבר לדמויות, הסדרה בוחרת לזרוק עוד ועוד פתיונות בתקווה שמשהו יתפוס. סל הערכים של העלילה מתפקע מרעיונות, אנלוגיות ומסרים, וזו בדיוק נקודת התורפה שלה. ממשפחתיות בכלל ויחסי אב ובנו בפרט ועד המעבר החמקמק בין ערכים מקודשים לאינטרסים אישיים – כל הכותרות הנכונות מופיעות, נותנות את השואו שלהן לרגע ונבלעות מהר מאוד בדרך לכותרת הבאה.
בשונה מ"שטיסל" המוערכת, שחינניותה נבעה דווקא בשל חוסר חנפנותה, כמו גם המיני סדרה "המורדת" שעלתה בנטפליקס לפני כמה שנים והיטיבה להצטמצם ולתאר את התהליך האישי של אסתר בת ה-19 (שירה האס) שברחה לברלין מהקהילה של חסידות סאטמר - במקרה של "יהלומים" בולטת ההתפזרות שלא מאפשרת לשום עומק רגשי להיווצר. בדומה לשוק היהלומים הקשוח, שלא מותיר מקום לתחושות, כך גם הטיפול בדמויות האנושיות ובתהליכים האישיים שעוברים עליהן לא צולח את שלב הסמליות ונותר פלקטי וחלול. זה לא רק עניין של יוצרים שלהבדיל מהסדרות הנ"ל לא באו מהעולם החרדי, זו עצלנות תסריטאית שמתחילה בלא לומר שום דבר מקורי על קהילה ייחודית וספציפית, וזולגת להחלטות שרירותיות ופתרונות גסים לדילמות מורכבות. לא חייבים להפיק מכל סדרה שיעור לחיים, אבל תחושת חוסר המאמץ הכללית לא מאפשרת גם סתם להתרווח וליהנות.
ההתוודעות לחייו של נח מתווכת בעיקר דרך ההתמודדות של הסובבים אותו מול דמות שנותרת כמעט אנמית. הוא פשוט מופיע כעובדה מוגמרת שאין לערער אחריה. האם הוא זועם על אביו שעדיין מתנכר לו ומטיח בו גם ברגעים הקשים: "אתה עלה ברוח. חשבתי שתירש אותי. אדם כמוך יכול להביא רק לתוהו ובוהו"? ובכלל, האם יש משהו שהוא למד/הבין/מתחרט עליו אחרי 15 שנה של נתק? זה בסדר להתמודד עם אירוע בסדר גודל שכזה דרך הדחקה מוחלטת, אבל בשביל זה בטח שלא צריך שמונה פרקים, דמויות ועלילות משנה ואינסוף מבטי סרק.
הרגעים הנדירים שמדגישים את הפוטנציאל המפוספס אלו האתנחתות שבהן התעלולים התסריטאים לא מנסים לכפות את עצמם על הדמויות שמופיעות ללא שום ניסיון לשנות או לתקן משהו. למשל, המתח הרגשי והמיני שמצטבר בין נח לאלמנה ומצליח להעביר את הסיטואציה המורכבת שהיא נתונה בו, או רגעי המשבר של אלי, האח הגדול שבשלב מסוים מפנים את כובד האחריות והמשמעויות של פעולותיו.
באופן שונה מהדמויות שלה, שנופלות וחוטאות ונשברות, הסדרה עצמה מקפידה לשמור על שמרנות לחומרא שלא חורגת מתבניות מהודקות; שאולי משרתות את האלגוריתם של נטפליקס אבל לא את הצופים ששוב יגלו, מאוחר מדי, שהם קיבלו יהלומים בשק.
יצירה יוצאת לעולם - טור אורח
בולוניה. איטליה. ינואר 2022.
עברתי להתגורר כאן עם בן הזוג שלי לפני כמה שבועות. איני דוברת את השפה, לא מכירה איש, רחוקה מהבית ומהמשפחה. נשמע מוכר?
הטלפון שלי צלצל, על הצג "יוצאים לשינוי".
על כוס קפה איטלקי ומאפה אגוזים מספרים לי: "רוצים לכתוב הצגה על סיפורי יוצאים, את מכירה מישהו שירצה לעשות את זה?"
רגע של חשש, שאיפת אוויר עמוקה, ואני עונה – "אני".
באותו הזמן כבר הייתי מעורה בעולם היציאה. במשך שנתיים הובלתי קבוצת תיאטרון בסלון של "יוצאים לשינוי" בתל אביב, אחר כך הייתי רכזת תוכן קהילה. ספגתי כל כך הרבה סיפורים, שירים, רגעים ואנשים שנכנסו לי ללב. "אני אכתוב, ואני אביים", אמרתי. וכך התחיל המסע.
אז איך בוראים הצגה יש מאין?
יש הרבה שיטות לכתיבת מחזה. אחת מהן היא באמצעות שאלות: על מה המחזה? מה התמה? מהם הנושאים האוניברסליים ביצירה, כלומר נושאים הנוגעים לכל אדם באשר הוא, בכל מקום ובכל זמן.
עשיתי רשימה:
שייכות,
קהילה,
מיניות,
יחסים עם המשפחה,
בחירה,
בדידות.
הרשימה הבאה התחברה תוך כדי שיחת זום עם אנשי "יוצאים לשינוי"; שאלנו את עצמנו באילו נושאים בתוך תנועת היציאה חשוב לנו לגעת"
ניכור הורי,
צבא,
שילוב בתעסוקה,
השכלה,
בינו לבינה,
האתגרים בדרך,
ההצלחות שבדרך.
בעקבות השיחה הוצפתי בזיכרונות ובסיפורים שבזמנו הדהימו אותי ורציתי להכניס להצגה; הצעדים שעושים בתפילת שמונה־עשרה, שתמיד נראו לי כמו ריקוד; שירי שבת ששמעתי לראשונה ופתחו לי את הלב; קטע חזנות שהושר בכוונה גדולה ובעיניים מתגלגלות; לימוד גמרא ותנועת האגודל האופיינית ללהט הלימוד. וכך נוספו עוד רשימות.
התחלתי תחקיר. דיברתי עם יוצאות ויוצאים בשלבים שונים בתהליך היציאה, חיפשתי סיפורים מעניינים, סיפורים שיש בהם קונפליקט פנימי חזק.
עוד רשימות, ועוד טקסטים.
בשלב מוקדם של התהליך הבנתי שיש חשיבות לכך שהשחקנים יהיו יוצאים בעצמם ושגם הם ישתפו בסיפורם האישי. פניתי לאבי אופיר המוכשר, שכבר הכרתי, והוא חיבר אותי לטס מאיר. אבי וטס, שניהם, בוגרי בית ספר למשחק, שניהם גדלו בחברה החרדית בירושלים, שניהם אנשים מרגשים. אני זוכרת את השיחה הראשונה שלנו. היא הייתה בזום, כזכור הייתי באיטליה, ועדיין – ההתרגשות הורגשה באוויר, וגם הרבה חשש. ביקשתי שישלחו לי חומרים, סיפורים שחשוב להם לספר על היציאה שלהם.
כבר למחרת קיבלתי מייל עם טקסטים מדהימים.
בשנה האחרונה ההצגה עלתה מול קהלים שונים במיקומים גיאוגרפים שונים: תל אביב, חיפה, באר שבע, תיכון בעמק חפר, סלון בבית ביישוב בצרה, ואפילו בתיאטרון עתיק ברובע היהודי של וינה, ועוד.
אני זוכרת את האישה החרדית שצפתה בנו, יצאה מהאולם, נשענה על הקיר בתנוחה מרושלת ואמרה, "אם ככה זה מרגיש להיות יוצא, אז גם אני בעצמי נחשבת יוצאת"; את הגבר החרדי המבוגר שישב לידי בהצגה, אוזניות מונחות על ברכיו, ובכל פעם שטס שרה הכניס אותן לאוזניים בתנועה יעילה והפעיל מוזיקה בטלפון הכשר שלו, וכשהיא סיימה הוא הוריד אותן והמשיך לצפות בהצגה (שימח אותי הוא מצא דרך לשבת בקהל חרף המורכבות); את איש התיאטרון המפורסם שבצאתו מהאולם אמר לי, "וואו, לא ידעתי, לא ידעתי כל כך הרבה, זה מטורף"; את היוצאים והיוצאות שבאו פעם שנייה ושלישית, והביאו את המשפחות והחברים שלהם ואמרו לי שההצגה היא הזדמנות לקרובים שלהם להכיר אותם טוב יותר.
בתום חלק מההצגות אנו מנהלים שיחה עם הקהל. יש שאלות שחוזרות על עצמן, כמו – מה זה אומר בכלל לצאת, איך זה נראה? קמים יום אחד ואורזים תיק? מה אמיתי בהצגה בקשר לחיים של טס ואבי והקשר שלהם עם המשפחות שלהם? שאלה נוספת שחוזרת על עצמה היא: מה לך, בימאית חילונית, ולעולם היציאה?
התשובה שלי מתחילה בנימה מבודחת: אני בטוחה שהייתי חרדית בגלגול הקודם, ממשיכה לאפשרות שהתגלגלה לפתחי להתחבר ליהדות ממקום חדש ולא מסיונרי, ולפעמים צוללת אל תוך המילה בחירה. עבורי, יציאה היא הטלת ספק, היא בחירה ממקום נסתר בתוכנו שמבקש אחרת, היא ללמוד להקשיב לקול פנימי במקום להשתיק אותו, כמו שרבים מאיתנו עושים, ולכן זה לא קשור רק לחברה החרדית, זה קשור לכולנו. תנועת היציאה היא ריכוז גבוה של האיכות הזאת, היא ריכוז של אנשים שיכולים ללמד אותנו משהו על בחירה ועל אומץ, ואלו אנשים וסיפורים שאני רוצה להיות מוקפת בהם.
לפי שרה רוהל, מחזאית אמריקאית שאני מאוד אוהבת, ״התיאטרון הוא בין המקומות היחידים שנשארו בתוך העולם הפלורסנטי, הנוצץ ורועש שלנו, מקום שבו אנו יושבים בשקט בחושך, ביחד, כדי להתעורר״ (מתוך: Essays I Don't Have Time to Write 100).
יש המתייחסים ליצירה כמו ללידה; היא באה מהבטן, מתוך חדר חזרות חשוך, עד שהיא יוצאת לעולם ופוגשת קהל. אם כן, הילדה הזאת, שנקראת ״ככה יצאתי״, חגגה לא מכבר שנה ליציאתה לעולם. אני מסתכלת עליה וחושבת שהיא כבר לא שלי, היא עצמאית, היא גדלה ומתפתחת, פוגשת עוד ועוד אנשים, משתנה, משתבחת. איזו זכות יש לי שקיבלתי אותה, כאילו הנשמה של היצירה הזאת התגלגלה דווקא אליי, וזכיתי להיות חלק ביצירה שמצליחה לגעת ולחולל שינוי בעולם, גם אם קטן – וזה כל כך לא מובן מאליו וגורם לי לשוב ולהאמין בכוח של התיאטרון, ופשוט לומר תודה.
לחיי היצירה, לחיי הבחירה. Salute.
פסטיבל הרוק וורכטר – יומן מסע
נהורא שגב
אבודים בסבך הג'ונגל המוזיקלי, רוצים להבין בז'אנרים אבל אין לכם כל כך את מי לשאול, הנפש כמהה למוזיקה איכותית אבל ההשכלה מסתכמת בבקיאות ברפרטואר של אברהם פריד (המלך!) ומוטי שטיינמץ (הנסיך!), נהורא שגב, חיה מוזיקלית במלוא מובן המילה, בסדרת טורים מלאי קצב וידע שנשפך בצלילים ובחן. כתבה ראשונה – נוסעים לפסטיבל וורכטר (Werchter) בבלגיה!
מדריך למפסטבל המתחיל
אם חשקה נפשכם להשתתף בפסטיבל מוזיקה כלשהו, לבד מהמהלכים הברורים כגון רכישת כרטיסים, ארגון מקום לינה ודרך להגיע אל הפסטיבל (במקרה שבחרתם שלא לישון שם) יש להצטייד במנות גדושות של סבלנות, כמובן. ואם היא אוזלת, כדאי שיהא איזה כדור רגיעון בהישג יד. ואם הפסטיבל באירופה (או בכל חו"ל שאינו מאופיין במזג אוויר מדברי) רצוי גם מפת ניילון דמוית מעיל גשם, שמסתבר טרנדית למדי בקרב חובבי הז'אנר. מדובר בפיסת פלסטיק דקה שאפשר לקפלהּ לריבועון קטן ונטול משקל, ולהוסיפה לאמתחת בקלות. ולכל מרימי הגבה האקולוגית, הרי זו פיסת הניילון הרב־שימושית ביותר בעולם.
מלבד כל זאת, חשוב להיסגר על הליין־אפ. אם אתם אנשים המתורגלים ב"חרדת החמצה" (FOMO) נסו לבחור להקות שהכי חשוב לכם לנכוח בהופעות שלהן, ולשחרר את השאר. "תפסת מרובה לא תפסת" זהו ביטוי מכאיב שבהחלט יכול להתגשם לכם בחוויה הזאת.
בין שמדובר בפסטיבל להקות רוק ובין שמדובר בפסטיבלים בז׳אנרים מובחנים אחרים, כגון "טראנס", "טכנו" , "בלוז" או "גאז'", חשוב להציב יעדים ברורים ולתרגל גמישות, כדי שלא תמצאו את עצמכם מתעכבים יתר על המידה על הקטנות, בעוד הסטנדרט הגבוה מדי שהצבתם אינו מצליח לעמוד בציפיות.
ואז תגיעו לשם, לבמה המרכזית, להופעה הראשונה שרציתם לראות.
לאלו מכם שאינם משתמשים בקיצורי דרך המביאים לשינוי או לזינוק התודעה, נדרשת סבלנות והתמסרות; לעמוד מול הבמה שעות ולהזין את הנפש במוזיקה שבחרתם. וכך, לאט לאט, גם בלי הדרכים המקוצרות, הקסם יתרחש ותרגישו את החיבור הזה. הטבעי. הרגוע. והלב ירגיש שהוא מונח בדיוק במקום שלו, וזה קורה ברגע שמסיימים לתכנן מה אמור לקרות – ומתחילים לקרות.
והחיבור הזה, זה הדיבור!
אז מה קורה שם, בהופעות?
אתם משלמים כסף בשביל חוויה שאינה דומה לישיבה בבית מול מרקע, או להאזנה למוזיקה באוזניות. הקהל הרב שמסתנכרן איתכם באותו התדר, על אותה אנרגיה, זה מה שמייצר את ההבדל ואת החוויה האנרגטית המופלאה הזאת.
והכול תלוי בחיבור, חיבור של הקהל אל הלהקה וחיבור של הלהקה אל הקהל.
אפשר להרגיש מתי הלהקה באה לתקשר ולשתף את הקהל במופע, ומתי היא סתם באה לדפוק שואו וללכת. לפעמים יש דיסוננס בין הציפיות של הקהל ובין מה שהלהקה רצתה להביא לבמה. (קראתי פעם בכתבה על ג'ים מוריסון, סולן "הדלתות", שבמהלך שנות הפעילות שלו הוא יצר לעצמו דמות פרובוקטיבית מאוד, ובהופעות הוא היה כל כך מחוק מסמים ומאלכוהול שבהרבה מהן הוא פשוט דיבר והטיף ממשנתו, במקום לשיר. לימים הסביר שהיה בטוח שהקהל בא כדי לראות את הפרובוקציה, ולא בשביל לשמוע את המוזיקה שלו. וכך, בניסיון לרצות את הקהל, הוא הקצין את הדמות שלו, דבר שגרם לו לשכוח את העיקר, את הסיבה שלשמה החל לעסוק במוזיקה).
חיבור נדרש נוסף הוא בין חברי הלהקה. לא היינו רוצים לצפות בקבוצת אנשים שאנו מעריצים את פועלם מנגנת כאילו כפאה שד. אנו נוטים לשאת עיניים אליה, אל הלהקה, כחבורה מגובשת והרמונית. החיבור בין החברים חשוב והיעדרו – או קיומו – מורגשים מאוד.
אנרגיה של פסטיבל
פסטיבל הוא אירוע הכולל מספר רב של הופעות חיות, משמע, הוויה מתמשכת של החוויה האנרגטית החזקה הזאת. דבר שמתעצם אם בחרתם גם ללון במתחמי השינה בשטח האירוע, וכך אתם סופגים את ההוויה בימים ובלילות, עד לנעילת הפסטיבל.
הפסטיבל שעליו אספר, פסטיבל רוק, הז'אנר המועדף עליי, נערך בעיירה וורכטר בבלגיה, ומכאן שמו. לא ישנתי במתחם הקמפינג, כי רציתי להפריד את חווית הפסטיבל משנת הלילה שלי. רצון זה הביא אותי ואת חברתי להתגלגל בתחבורה ציבורית ובהסעות ברחבי בלגיה, שזוהי חוויה בפני עצמה.
שתי מטרות־להקה מרכזיות עמדו לנגד עיניי: ארקטיק מאנקיז (Arctic Monkeys) – שהוקמה בשנת 2002, להקת רוק אלטרנטיבי, ו-מיוז (Muse) – להקת רוק אלטרנטיבי ותיקה יותר, ששיריה גולשים לאזורי הרוק סימפוני והפרוגרסיב מטאל. מובן ששמות נוספים הכריעו את הכף למען רכישת הכרטיס, כמו להקת רד הוט צ'ילי פפרס (Red Hot Chili Peppers) שהיא עבורי נוסטלגיה מתוקה, המוזיקאי איגי פופ (Iggy Pop), עקב אותה סיבה, וסטרומאה Stromae)), שאומנם שר בסגנון היפ־הופ אלקטרוני, אבל מהסוג שאני אוהבת.
רשמים ודוח מצב
בגדול, היה נהדר! תקצר היריעה מלתאר את החוויה המעצימה שהייתי שרויה בה. אלו ההופעות שמבחינתי העפילו לטופ: מיוז, רד הוט צ׳ילי פפרס, אוסקר אנד דה וולף וליאם גלאגר.
מיוז: עלו על כל ציפיותיי והופיעו נהדר. היה חיבור מלא בין חברי הלהקה, למרות שהסולן שלהם (במפתיע) נראה יותר כמו מורה לתושב״ע מאשר הרוקיסט המושחז והווקליסט שהוא. זה לא הצליח לפגום בחוויה ההרמונית, המטורפת, שהם הצליחו לייצר ולהביע על הבמה. לחלוטין היה שווה את הסבל של התאפקות לשירותים במשך כל השעות הארוכות של הציפייה וההופעה.
רד הוט צ׳ילי פפרס: פשוט מושלמים! דוגמה נהדרת ללהקה שהתבגרה בכל כך הרבה חן. התקשורת ביניהם מזכירה תקשורת של זוגות שנשואים שנים רבות והגיעו למסקנה שבטוב, ברע, במכוער ובשיניים תותבות הכי נינוח להם זה עם זה. אבל בקטע של "ובכן, ראינו עולם! העולם כרגע רקע מתחלף, ואנחנו נשארים עם הגיטרות ביד והמוזיקה האלמותית שלנו". הסולן גורר רגל, הגיטריסט עם הסולואים הכובשים ופרצוף שכבר לא טורח להסתיר את המאמץ, והבסיסט שרואים שהוא הבוגר והרגוע שבחבורה, ושיש לו קול של דבש. בקיצור, הופעה מושקעת ומרגשת. נהניתי ברמות של גולדן רינג, וזאת לאחר שעות של ציפייה והשתחלות לא הכי חוקית עד הגדר, היה שווה כל תו ותו.
אוסקר אנד דה וולף: הבחור המתוק הזה! בהתחלה הופיע על הבמה עוטה מסכה נוצצת, ועיניי התגלגלו. אבל הוא נכנס לזה לגמרי, באופן שגרם לי להעריך את הדמות על כל תנועותיה החינניות, כי החיבור שלו לעצמו היה בולט וניכר.
ואז, כשהורדה המסכה, הופתענו לגלות נער שופע חיוכים. העיניים שלו היו כה יוקדות ומלאות הבעה שנשביתי בקסמו לחלוטין. בבת אחת התפוגגו בי מתחים רבים והוחלפו בנעימות הנעה בכיוון הרוח.
לצערי לא הכרתי אף לא שיר אחד שלו, אבל זה לא מנע ממני להכיר להבא. וכמובן, להישאב לתוך האנרגיה החלומית שיצר, לבהות בו מפזז בשליטה מלאה על הגוף, בשילוב של חדות ורוגע והכי חשוב – מיקוד. היה נהדר לרקוד מולו בלי הפסקה ולהתמלא מחדש בכוחות שהיו צריכים להיות לי, ושהתגלו מחדש.
ליאם גלאגר: כשהוא עלה התבהרה בי מחשבה, כי בניגוד לאלו שמזדקנים בנחת, הבחור הזה הוא מאלה שבאים בפוזה ישנה, שאולי שגשגה באייטיז אך כשמנסים להשליט אותה על הדור העכשווי זה יוצר תמונת מצב תמוהה, בין קורעת מצחוק למעוררת השתאות (אגב, הלכתי על שתי האופציות).
טוב, אחרי הכול הוא בא מלהקת "אואזיס'", שהיא בין להקות הרוק הנחשבות והאהובות ביותר של שנות התשעים. הוא ואחיו היו חברים מייסדים בלהקה. האחים ידעו ריבים וחילוקי דעות עד שבסופו של דבר נפרדו והתחילו להופיע כל אחד עם הרכב משלו, וחלקו ביניהם את זכויות היוצרים לשירים.
למרות הפוזה שלו, ההופעה הייתה מדהימה, ובחלק של שירי אאוזיס נמסתי כליל.
ובל נשכח את המוסכמה האירופאית שנקראת דיוק בזמנים. בליין אפ צוין שההופעה בשמונה ורבע, והפלא ופלא – היא באמת מתחילה בשמונה ורבע! זה תענוג שהיה קשה להתרגל אליו, אבל עוד יותר קשה להיפרד ממנו.
ועכשיו לחלק הפחות חביב. נתחיל בסטרומאה, שכלל לא הופיע ובדיעבד הסתבר שבתיבת המייל שלי הסתתרה לה סיבה מעורפלת לכך, אכזבה מרובה.
נמשיך לאיגי פופ, שהופיע ביום הראשון של הפסטיבל. כמחדל הפקתי עצום הוחלט לשבץ את ההופעה הזאת באחד הביתנים הסגורים, המוגבלים בכמות האנשים. המקום התפוצץ כשעה לפני ההופעה, והדלתות ננעלו מול פנינו הנדהמות. לפתע החל לרדת גשם זלעפות ונאלצנו לרוץ כדי לתפוס מחסה, ולצפות בהופעה דרך מסך שהוצב בדשא. מאכזב למדי.
אבל האכזבה האמיתית הייתה ארקטיק מאנקיז!
אזכיר, זו ההופעה שלמענה בכלל באתי (לפחות חצי מהסיבות, ושמתי בה לפחות חצי מיהבי). יצאתי מאוכזבת ברמה של ריסוק מיתוסים. (בשביל לתפוס מקום שווה קרוב במה נמנעתי מהליכה לשירותים במשך שש שעות!)
הם עלו עם שיר די מייבש ולא מוכר. בגדול, רוב ההופעה כללה שירים חדשים ולא מלהיבים בעליל מאלבום חדש כלשהו, שלא הספקתי לשמוע. אך כשהגיע הזמן ללהיטים ישנים, ההגשה הייתה מנותקת מרגש וחיבור. זה היה נשמע כמו דקלום יבשושי, שמנסה להדביק את הקצב של המוזיקה, והיא בורחת לו, וכל זה בכריזמה של טייפ חלוד. הלהקה עצמה לא תקשרה כלל, היה נראה שכולם שם "ברוגז", וזה הורגש ממש. שום דבר לא תאם את הציפיות שלי, אפילו לא במעט.
למרות האכזבות, בסיכומו של פסטיבל – נהניתי מאוד.
לאחר כמה ימים באמסטרדם, לריפוי, נחתי בארץ אל מלתעותיה של השגרה, ואני חייבת להודות שלקח לי בול יומיים מנוחה עד שהתחלתי לברר על הפסטיבל הבא.
נהר לֵתֶה
כפות ידיו מקוערות, מגוננות כאילו מחזיק ציפור שבורת כנף, הוא מסתכל פנימה דרך חרך הצצת האגודלים. אני מסתכל עליו ומתעניין מה יש בפנים. כשאנו מתקדמים זה כלפי זה אני רואה מה מונח שם, שלוש חפיסות סיגריות מרשרשות. הוא דורך על דוושת צפרדע הרחוב ומחליק אותן פנימה בעדינות. ברגע זה ממש ולנגד עיניי מישהו הפסיק לעשן; אני שותף שלא מדעת להחלטה גורלית. מובן שאני תוהה מה מוביל להחלטה נחרצת, לצאת אל הרחוב ולזרוק את הסיגריות למקום שממנו לא ישובו. אני ממולל מחשבות על האיש הצעיר הזה בדרכי למשרד, חש את הכוח שבהחלטה חדשה. הוא בטח עשה את זה למען אשתו (הוא נשוי בוודאות, די צעיר למען האמת. פנים חלביות ויציבה של אדם שבטוח שרק עם חתונתו התחילה שארית חייו האמיתית) אני רואה אותם בעיני רוחי, שניהם כוססים ציפורניים בציפייה נלהבת, מעבירים את הדקות עד לתוצאות הבדיקה, יש סיכוי לנס, לאצבע אלוהים מושטת. הם מתחבקים, נאחזים זה בזו באהבה, פניהם לכיוונים מנוגדים כדי שלא יראו את הדברים שאין לנקוב בשמם, נגיד דחף עצום לפרוץ בריצה לחצות אוקיינוס ולא לשוב עוד, או את מחרוזת תרחישי האימה שאנחנו נוהגים להסתיר מליבנו ״ומה אם אפגע בו? אפיל אותו בטעות והוא יתנפץ, או שאקצוץ לו את הכנפיים ואגזול ממנו את צלמו היחידי? ומה אם לא אצליח לאהוב אותו וארחש לו טינה על שכבל אותי? ומה אם הוא ייוולד פגוע, ומה אם העולם יפגע בו ואני לא אהיה לו למגן, ומה אם הוא יגדל להיות פוגע? ומה אם יכאב או ימות? איך אוכל להחזיק את כל זה?״ הלחץ על הכתפיים הופך מובהק וזרועותיו מקיפות אותה, היא מצטפדת בתוכו, מתגוננת מכל הדברים שהיא צריכה להסתיר מהלב שלה. היא, לדוגמה, מבוהלת, מסדירה נשימה, לנגד עיניה עולה גופת תינוק צפה באמבט תכול. היא יודעת שקרביה שלה מוגשים עכשיו על מגש לטבע, ויש לה צורך עצום להתרוקן, הכול תלוי בפס אחד או שני פסים, לא צריך לגלות לה שהיא תישא במלוא הכובד, היא רק חוששת שלא יעמדו לה כוחה ורצונה ושהיא תהיה עייפה ומתוסכלת כל הימים.
הקריין מכריז על ניצחון. רעמי מחיאות כפיים נישאים מן ההיכל, הוא הגיע! הוא השיג! הוא הפרה! מדליית זהב. ההתלהבות קדחתנית, אקסטטית, חד־משמעית. מיקרופון נדחף לפיו, להצהרת הניצחון: ״אנחנו מאושרים עד אין קץ ומלאי ציפייה. אנחנו נאהב אותו עד תמצית דמנו האחרונה, וניתן לו חיים חיים חיים...״ (ההד של המיקרופון מחרה־מחזק) תרועת הניצחון של החצוצרה העולה מן המקהלה מתגברת על הדברים שמסתירים מהלב, הם כבר לא קיימים. אחת לכמה זמן משהו יצוף לרגע, אך יצלול בחזרה בעזרת השם, ושרשרת תרחישי האימה תתפוגג ברובה, ותתגשם באחוז מזערי. ככה זה.
באופן אבסורדי למדי דווקא הסיגריה אִפשרה לו לבדוק מה הוא מרגיש בעצמו, ומה הוא מרגיש בשביל אחרים. הוא שאף ונשף. בדקות הראשונות אלף־אלפי מחשבות רקדו לו במוח מין ריקוד בהמי בלי קצב וצורה, ואחרי שהן התעייפו במעט (הם התנגשו כל רגע בגולגולת) היה אפשר לנעוץ אותן אל הקיר. זה הלך בערך כך: ״ברוך הבא למין האנושי, אתה תורם את כורחך לשושלת המין שהיא על כורחך. הפכת לשותף פעיל״. ובאותה נשימה האדמה התנבאה נחמה ״אם כל בני האדם והחיות והצמחים מולידים, גם אתה יכול״. במרפסת הצופה אל הכיכר המפורחת התמצקה בליבו החלטה שאינה תובנה, מחשבה או רגש אלא מן תנופת פעולה שנוטים לזהות אותה בבלבול מושגים עם בחירה או רצון חופשי. ההחלטה שלו הייתה להעביר את מרכז הכובד מהמחשבה אל המעשה. את הימים שבאו לאחר מכן הוא ריצף במעשים, בעיקר להיות לצידה. הוא לא היה יכול לסבול את המחשבה שלרגע אחד היא תרגיש נעזבת. תורים, רופאים, הנחיות ואהבה. הכול עוד ראשוני וחדש, את זמני הסיגריה שלו ממלאים תוכניות עבודה ותוכניות חיסכון וקופות גיבוי, אולי נצטרך לעבור דירה, אולי נעזוב את העיר. קופות נוקשות רוקדות לו על הטרפז והוא שואף ונושף.
די מהר התחילו הבחילות, שגורו ברובן מריח הסיגריות ומקצתן מריח טיגון. תנופת הפעולה שלו עמדה למבחן. מבחן עם שליפים. העישון מעלה בה בחילה, הוא בוודאות מזיק לעובר ומזיק גם לו, שעכשיו חייב בבריאות למען ילדו, לעזאזל. כל הנסיבות מקלות על ההחלטה, אך זו עדיין קשה. מרכז הכובד מתנדנד בין המעשה למחשבה. על רוחו הוא ויתר, הטרפז שלו קודש למשא, אבל עשנו וקלקוליו שיישארו בידיו. קול חריקת שער המחשבה הנפתח עולה בעקביו, האד הזה שעולה מן הארץ ומציע את פיתויו לכל עבר, זרועות סמיכות ומנחמות של קהיון, לא עליי המלאכה. המכונה משומנת מתודלקת בכעס שקוף מעוור נעה ביעילות בדיוק של מילימטרים, זר לא יקרב עדנהּ. עמוד אש מתגבהה אט־אט, עדני חמדה מעטפים אותו אבל היומיום חודר בעדו. אשתו שואלת מן הסלון אם הוא ראה את הטלפון שלה. הוא מכיר אותה ובודק אם היא חיפשה בשירותים. זה שם. הוא שומע הודעת וואטסאפ מוקלטת מחברתה, היא מסבירה בפרוטרוט איך מכינים מרק בטטות (דרוש מזון קל לעיכול, חף מתיבול שלא יעיר את זעמם של מיצי הקיבה) טפטפות הפרחים שבכיכר מקיצות, מנצות, רוחשות מים, ציצות המטאטא של המנקה גורפות קצובות כנגד אבני המדרכה השלובות. והנה ההוא שחוזר מהתפילה בכל יום באותה השעה, וזו שלעולם לא נראית בלא אוזניות מרקדת בעצבנות מול הרמזור הארוך. צקצוק רמזורים, פחים של רסק עגבניות מונחים על סף הפיצרייה, הסעת בית ספר ועלמה שסוחבת מזרן יוגה. צלילי היום החדש. הוא אפילו לא שומע את חריקת שערי המחשבה הנסגרים בשנית, אוספים לתוכם את עדני השאול. רק אוושה של עצב נושבת לו ליד הלחי, דה ז׳ה וו לניכור, כל כך מהיר וחמקמק שקל להכחיש אותו. הדה ז׳ה וו הזה, מזל שהחטיא את האוזן או האף או הפה, כי אם הוא היה נכנס פנימה הוא היה בוטש בבטן ובריאות ומתנחל בקנה הנשימה.
סורגי המרפסת השאירו חותם אדום על זרועו. הוא לא שם לב לעוצמה, אך תלמי הסורגים מלמדים על גודל המאבק. המאבק להתמיד בחיים, להיאבק בפיתויי הכניעה לשאול. הדבר הקטן שמתפתח עכשיו בבטן של אשתו יעזור לו בכך בוודאות. ככה זה, אנשים מולידים ילדים כדי להתמודד עם השאול, כשמזדקנים והגוף כבר נחלש ממאבקים נופלים אליו ביתר קלות. הוא מתרומם משפת המרפסת, משפשף את ידו מבלי משים. כשהוא יורד אל המכולת להביא בטטות הוא אוסף איתו את הסיגריות מהמגירה. ככה אולי נראית החלטה. בסתר ליבי אני מריע לו, אני לא יכול שלא. בכל פעם שאני רואה את החיים בצד המנצח אני נמלא התרגשות רכרוכית כזו. היא זו שמפרנסת אותי, ההתרגשות הזאת, אני הולך אחריה בתאוות נצח ילדותית, מסיר את עיניי מנשורת המאבק, מהנפלים שהתפוגגו על מזבח החיים. ככה זה.
ככלות הכול, לבדו
שירה אלק
באותו הלילה היו השמיים אדומים, הארץ מחורצת תלמים עמוקים, עשן דקיק היתמר מעל העיר השוקעת, כאילו בהפתעה גמורה.
הם פסעו מכופפים קמעה מפני הרוח והעשן שצרבו את עיניהם.
"הסערה קרובה," אמר הילד.
"אני יודע," אמרה הדמות הגבוהה.
הם התקדמו בנשימה כבדה במעלה ההר התלול. תחת רגליהם העייפות הידרדרו אבנים זעירות, הילד בלע את הרוק כשקוצים השאירו מבוך שריטות על רגליו. נשימותיהם התמזגו עם הרוח המייללת.
"איך אנחנו?" אצבע תחת סנטרו של הילד. הוא הרים את עיניו ומבטיהם הצטלבו. עיני הגבר היו טובות.
"בסדר."
"אפשר להמשיך?"
"רגע." הילד הסתובב.
העיר רבצה תחתיהם, מגושמת ואפלה, מלקקת את פצעיה. מימין התנשא המגדל המפואר שבחדריו בילו ימי קיץ תוססים. בינו ובין העמק המופלא נמתחו הרחובות כמו ורידים עתיקים. בתים היו מפוזרים ללא סדר, קטנים ומטים ליפול. מחלקם זרח אור כתום וחמים שהעלה בדמיון אפו ריח לחם שרק נאפה; בעיניו משפחה יושבת סביב שולחן כבד; ובקרקעית הבטן תחושה חמימה, כמו התחושה באצבעך המחפשת את שם אביך בספר טלפונים.
רגליו הכירו כל רחוב ושביל. בשדות האסורים היו רצים בעיניים עצומות וידיים מתנופפות כזוג כנפיים. צמחי הפרא ליטפו את זרועותיהם בזמן שהרוח שרקה באוזניהם. מי שלא חש את מגעה הקסום של הרוח על העור החשוף – לא יבין זאת לעולם.
אבל עכשיו השדות היו רק כתם שחור. המגדל – נטוש ומזדקר אל תוך שמי הלילה, מוקף בקריאות עורבים. ביתם, מבצרם, זיכרונותיהם, סיפור אהבתם; כל אלו זהרו באש זהובה, עקשנית.
סיפורים עולים בסערה השמיימה. אותיות פורחות באוויר.
האש השתקפה בעיניו, מבטו עקב אחר הפצפוצים הזוהרים שהתערבלו במחול מעוות עם הרוח המערבית. הגבר הביט בכל אלו בעיניים מצועפות. הוא סגר את אגרופו עד שפרקי אצבעותיו הלבינו וקשתות קטנות הופיעו בכרית כף ידו.
"אתה חושב שיחפשו אותנו?"
"אני לא יודע."
הם המשיכו לטפס. היה נראה שהפסגה רק הולכת ומתרחקת מהם, נבלעת בנקודה בלתי נראית. הילד, שמעולם לא עזב את עירו המוקפת הרים גבוהים, בלע את הנוף המשתנה בעיניים פעורות. הם יצאו לדרך בלי לדעת היכן היא תסתיים ובידיעה ברורה שאין להם לאן לחזור. הם עברו בדרכים כאילו כדור האש דולק בעקבותיהם, כאילו האדמה הקיאה אותם מתוכה. בדחף עצום לברוח; או להתקדם; או למצוא את אשר אבד להם, אף שמעולם לא היה ברשותם.
"ננוח פה." הם מצאו חלקת אדמה קטנה.
תרמיליהם העמוסים השמיעו חבטה עמומה בזמן שפגעו באדמה. הגבים התיישרו באיטיות. הם פרסו מחצלת ונשכבו מותשים. "תראה," הגבר הצביע מעלה. השמיים היו מסך שחור ואלפי כוכבים ניקדו אותו באורות קטנים. הוא הסתובב לעבר הילד ששכב לצידו, אבל זה כבר נרדם. עיניו עצומות בשלווה גמורה. פניו קטנות. על לחי ימין נמתח חתך אדום קטן. שפתיו מלמלו משהו מתוך שינה. לרגע אחד לא הייתה העיר האפלה מאחוריהם והדרך הלא נודעת לפניהם; כי אם הקיום הרגעי בלבד.
כעבור כמה שעות השלווה נעלמה, ובמקומה הופיעו הרעידות. המלמולים. התייפחות מתוך שינה. אנחות כבדות מדי לגוף הזעיר. הגבר – שנתו קלה, התעורר באחת.
"ששששש... אני פה."
הילד התייפח אל תוך חולצתו המלוכלכת. "אני פוחד."
"אני יודע. זה נגמר."
הילד תפס בחולצתו כאילו חייו תלויים מנגד.
"ששש... אני פה. אני תמיד אהיה פה."
הרעידות המשיכו עוד זמן מה. גם לאחר שהילד שב ונרדם.
הגבר חיבק אותו עד שאור תכלכל הפציע מתחת לשבכת העצים וציפורים פרצו את חומת הדממה שעטפה אותם.
הבוקר היה ערפילי וקפוא. הם יכלו להריח את הגשם עוד לפני שהכה בתרמיליהם. עשן דקיק הסתלסל מן הקרקע במקומות חרוכים. הארץ פעמה כעור המתוח על כלוב הצלעות, סדקים הופיעו על פניה, כמו לא יכלה להכיל את הסערה המתרחשת בקרבה. בקצות העלים עמדו טיפות זעירות וקפואות, בתוכן השתקף העולם החדש והבלתי ידוע. האפר מליל האתמול מילא את שערם והרוח הקרה צרבה את עורם החשוף.
הם התקדמו בדממה במעלה ההר, מפריחים עננים לבנים בהבל פיהם. לעיתים נתקלו בחיות בר קטנות שהציצו בהם בבהלה ונעלמו. מלפניהם הר עצום, הבטחה לא ממומשת, מתחתיהם תהום פעורה.
נשימתו של הגבר הייתה מהירה ושטחית. התהיות הקיפו את פניו כמו קסדה שקופה. הילד הלך אחריו בשתיקה סופגת, יכול היה להרגיש את נוכחותו של הגבר מבלי להסתכל בעיניו. הם היו שני צדדים של קיום אחד, בפער גילים וגרסאות.
לקראת הצוהריים הטפטופים הפכו למבול סוער. הם עמדו חבוקים ומרעידים תחת אחד העצים הרחבים, קול נקישות שיניהם נבלע ברעש הגשם. הילד אימץ עיניו לראות את העיר הרחוקה שהייתה כל עולמו. עכשיו היא הייתה רק רצף נקודות מהבהבים על פני מרחב הערפל. נקודות זעירות של אור על יריעה של חושך.
הילד חפן פניו בחזהו הרחב של הגבר ונרדם, רועד. הוא לא זכר הרבה מחלומו. רק שהיו בו אור וחום, תבשיל חם מוגש אל השולחן, ריח כביסה נקייה. כשהתעורר היו השמיים שוב משטח שחור אטום. הקור חדר לעצמות, בכפות ידיהם הופיעו סדקים זעירים וגרונם עקצץ וצרב. הגבר בהה אל מרחבי החושך והשקט.
אתה פה?
תמיד.
הגשם פסק. האדמה הייתה בוצית. הם דשדשו בהתקדמות איטית. הרעב כרסם בהם, קרע בור עמוק בבטנם, כאילו היה שם שנים ארוכות, מחכה להכרה. הילד ליקק את שפתיו החרבות וטעם של אפר הופיע בפיו.
"האנשים מעבר להר יהיו טובים?" שאל הילד.
"אולי."
"ואם יהיו רעים כמו שתמיד סיפרו לנו?"
"הם יהיו טובים," פסק הגבר.
"ואם לא?" התעקש הילד.
"אז נהיה הטובים האחרונים."
"ספר לי עליהם שוב."
אומרים שמעבר להר יש יבשת אין־סופית. היא מתפרשת על פני האופק ממזרח למערב. יש בה אנשים בכל הצורות והצבעים. זו עיר שבה מותר לדבר ולהרגיש, להיות ולחלום.
האוויר נקי מפחד השדים, והלילות אינם נרדפים בזעקות המתים. החרב אינה מתהפכת על דלתך. עיניים זועמות אינן מלוות את צעדיך.
ביבשת שמעבר להרים הבכי זולג בטבעיות והצחוק מתפרץ מעצמו.
אתה יכול להתקיים בצורתך. דרכך נסללת בכוחותיך.
הילד הסתכל בעיניו של הגבר. דמעה בודדת חצתה את פניו ונבלעה בזיפיו הדוקרניים.
"נמשיך?"
הם הלכו שניהם יחדיו אל תוך האפלה הלא נודעת, מונעים בכוחה של הבטחה ותקווה קלושה.
מסכת יציאה
האור בישיבה מתעמעם לאיטו ועלטה יורדת על העיר. במקלט הטחוב מעט, שימים יפים ודאי עברו עליו עת שנבנה אי־אז בשנות החמישים, יושבים בשקט על כריות יוסי, יהודה, מוישי, יענקי ואבחי. האחרון שם לא מאוד נפוץ בעולם החרדי, אך אין מדובר אלא בראשי התיבות אב״ח – אלוהים ברוב חסדו, זכר למאמצים הרבים של הוריו, שרי ואליהו, להביא אותו לעולם. רק בזכות ברכתו של רב הקהילה – בהנפת אצבע, שהרי היה שרוי אז בהסתלקות חלקית המכונה בלעז שבץ או כיסופים, אם תעדיפו, הם ראו ישועות וחבקו אותו בשמחה רבה.
סביב פזורים ניירות עתיקים ובחוץ – מבעד לחלונית הברזל הכבדה, הפתוחה מעט – מכה רוח חשוון גלים־גלים במדשאה המצהיבה שלפי מסורות אבותינו מדורי דורות הייתה פעם ירוקה. מעבר לדלת נעה צלליתו של אדם, מתנדנדת מצד לצד, משל מדובר בשיכור. אולי באמת היה מדובר בשיכור. במהירות מבעיתה מניחים חמשת הנערים, כבני שש-עשרה, מתחת לישבנם את הספרים שאך לפני רגע אחזו בידיהם: פנחס שדה, עמוס עוז, אלבר קאמי, מאיר שלו, איניד בלייטון – מה אתם יודעים, ״החמישייה מפליגה לאי המטמון״.
נשימתם נעתקת והם שבים לנשום רק כעבור שעה קלה, רק כדי לגלות כעבור ימים אחדים כי באותו לילה נגזר גורלם ובקרוב יפוצו לכל קצוות הארץ – יוסי בשל משחק בקלפים; מוישי בשל התגנבויות ליליות למפגשים עם בתולות חסודות; יענקי בשל שאיפת עשן רעיל ביוצאו לביתו; יהודה בשל קריאת ספרים אסורים; אב״חי סתם כי מישהו הלשין שהוא בכלל פרענק בתחפושת, רחמנא ליצלן.
שש שנים בילו כאן, וכל יום כיעקב האוחז בעקב עשו – מלבושי אמש, כלבוש מחר. יום רודף יום בשחור לבן. ריטואל אין־סופי הרחק מהבית – שיעורי בוקר, אותה חברותא קבועה, אותם סדרים שאינם משתנים, אותן בדיחות עבשות שעברו עליהן מאות שנים, אותם חלומות שנאסרים היטב בכללים, אותן תפילות שעוד בינקותם למדו על פה.
עלתה החמה, ירד הליל וחמשת הבחורים, כגורי אריות, מזמרים לאדונם. העיר שבחוץ עטתה זה מכבר קידמה – מסכי לד בוערים, חנויות תועבה, ורק הם נותרו ספונים שם בין הכתלים הכבדים, העצומים, היושבים כאבני ריחיים, המיישרים כל סוטה מן התלם, כל שוטה וחירש וקטן עד לכדי פס בוהק.
אמר רבא, אמר אביי, אמר הלל הזקן, אמר המשגיח, אומרת אימא. כולם אומרים דברים הרבה והחסידים, הצנועים, הטהורים, הנשמות הזכות – נותרו על כנם.
מבוקר עד לילה לא משו מלימודם. צדיקים, עד שחטאו. חוטאים בעל כורחם. אלומת האור היפה שמבעד למסכי הברזל, אלומת האור הארורה, האוויר הצח, טלטלו את פאותיהם המסולסלות לעילא. ישנים אך ליבם ער לסובב אותם, הם היו כלואים בגופם. שותקים בדומייה הקדושה, שקועים בתלמוד, בהלכה. צועדים בנתיב החסידות והרבנות, אך חולמים לאי־שם – אל החופש.
אצל יוסי זה היה אחיו הבכור שירד מן הדרך. ״נרקומן״, לחששו הקולות סביב. ״זרוק ומזריק באיזו תעלה בשכונה שמעבר לכביש״. והנה, באחד הימים, בהולכו אל המקווה ממלמל תהלים, ראה אותו לפתע ונותר כמהופנט – יפה תואר, דוהר על אופנוע, נראה רחוק כל כך מהסיפורים המפחידים. מי בינינו המכור, הרהר יוסי לעצמו ורגליו נשאו אותו מאליהן הרחק.
יהודה, רצה הגורל, התקשה מאוד לקום בבקרים – מפני שלא היה לו דבר קרוב יותר מאשר הספרים שקרא בלילות. שוב ושוב נאבק, עד שהחל ממציא לעצמו שלל מחלות.
מוישי טעם טעמה הנורא של נשיקה משפתי חברתה של אסתי, אחותו הצעירה ממנו בשנה. הם מצאו עצמם בחדר כשאסתי יצאה לבית הכיסא, ואותה נערת חן יפת מראה קירבה אליו פניה ואמרה: ״אולי ננסה?״ והוא, ליבו רוטט, נפשו יוצאת מגדרה, עצם את עיניו וחטא לבלי שוב.
יענקי גדל למשפחה בעיירה רחוקה: הורים גרושים כמעט בסתר, שלל הילדים מתפזרים ברחבי השכונה, כאב בעצמות ודרך ייסורים. הוא לא ראה את האור, כמו צלל למעמקי הצחנה, לעומק האפלה, והתמלא זעם וכאב.
ואבחי דבר לא עשה. פשוט נולד ספרדי. במשך שנים הצליח אביו להסתיר זאת היטב – להשתכנז, לשנות את שם המשפחה, לעבור עיר, להתחתן יפה. עד שמישהו, אין לדעת מי, פגש את סבו וגילה את התרמית. מכאן קצרה הדרך אל מעבר לגדר, אל מחוץ למסגרת.
חמשת החברים – נטושי תורה, פושעי על־לחם, אובדים בדרך – עמדו כעת בפני חיים חדשים. העיתים השתנו, ואת מזבחם החדש הם הציבו הרחק מן הגבול שאותו כלל לא הכירו. דרך זרה, מתוקה ומרה, אבל הדרך שלהם אשר שבעים פנים לה.
***
הסיפור הזה היה יכול להיכתב כנראה בזמננו על ישיבה ממוצעת בבני ברק או בירושלים. כלומר, הוא אכן נכתב. אך הוא מבוסס על סיפורו של אחד מראשוני וגדולי היוצאים, רבינו ומורינו חיים נחמן ביאליק, ועל תקופתו בישיבת וולוז׳ין המיתולוגית בשלהי המאה ה־19. כך כתב בסיום הפואמה ״המתמיד״:
״בַּחוּרִים יָבֹאוּ, בַּחוּרִים יֵצֵאוּ. יֵשׁ יוֹרְדִים אֶל־בֵּיתָם לְיָמִים נוֹרָאִים, וְיֵשׁ שֶׁיָּפוּצוּ לַכְּפָרִים הַקְּרוֹבִים, וּרְחוֹקִים מֵעֵין הַמַּשְׁגִּיחַ הַנּוֹרָא יַעַלְזוּ בְכָבוֹד בְּבֵית אֲנָשִׁים טוֹבִים מְרַחֲמֵי רַבָּנָן, מוֹקִירֵי בְנֵי־תוֹרָה. אַף־יֵשׁ אֲשֶׁר גֹּרְשׁוּ וַיֵּצְאוּ נִדְחָפִים, וְשָׁב אִישׁ בֵּית אָבִיו בִּדְרָכִים אֲבֵלוֹת:
הָאֶחָד – עַל שַׂחֲקוֹ בַּלֵּילוֹת בִּקְלָפִים,
הַשֵּׁנִי – עַל־סַפְּרוֹ עִם בְּתוּלוֹת בַּלֵּילוֹת,
הַשְּׁלִישִׁי – כִּי־מְצָאוֹ הַשַּׁמָּשׁ מְקַטֵּר
מִקְטַרְתּוֹ בְּשַׁבָּת בְּמָקוֹם יָדוּעַ,
הָרְבִיעִי – עִם ״מוֹרֵה נְבוֹכִים״ הִסְתַּתֵּר
בַּעֲלִיָּה, הַחֲמִישִׁי – לֹא-נוֹדַע מַדּוּעַ....״
ביאליק, כפי שאנו מבינים אותו, לא ניתק משורשיו. הוא הוסיף להתכתב עם הישיבה, עם הימים הרבים שהעביר בה, עם האדמה הפורייה שבה צמח ופרח וגדל, כאשר פרש את כנפיו. הוא נותר נאמן למסורת אבותיו וראה בה חלק בלתי נפרד ממנו.
כמותו, להבדיל אלף אלפי הבדלות, יקומים ואילנות גבוהים, גם אנחנו. היציאה מהחברה החרדית היא תופעה ותיקה עד מאוד. אם סבא של כל אחד ואחת היה רב חשוב, משמע, כולנו, כולכם, יוצאי המגזר החרדי. זקופי ראש וקומה, נעדרי גחמה או סיפור אומללות כפי שסיפרו לנו בילדותו. זוהי תנועה, במלוא מובן משמעותה.
כתנועה, יש בה אין־ספור גוונים – יש חילונים להכעיס וחובשי כיפת שמיים; חרדים לרצות וחובשי מגבעת; וסרוגים ומקוטפי כיפות מכל המינים והסוגים. יש בה מסורת ויש בה רציונל ובעיקר – יש בה קהילה עם סיפור, שהוא שלה: סיפור של עוצמה, של כוח, של מורכבות, של התמודדויות כמובן. אבל בעיקר, סיפור על אומץ, על חציית גבולות ועל שבירת קירות. על תעוזה ועל שינוי.
איך ההורים קיבלו את זה? מתי הורדת את הפאות? איפה גרת אחרי שהודעת להורים שאת יוצאת? יש לך עוד אחים ואחיות שיצאו? את עדיין מאמינה באלוהים? איך את מגדירה את עצמך? אלו רק חלק מהשאלות שכל יוצא ויוצאת נתקלים בהן ברגע שהם מספרים שגדלו כחרדים ובחרו לעזוב. לכל אחד מאיתנו ישנן תשובות שונות לשאלות, אבל יש מכנה משותף לכולנו, והוא – כולנו באנו משם וזוהי נקודת בסיס המעצבת את חיינו ביום יום.
ניתן לרכוש את הספר כאן
מלך היהודים ושבת המלכה
רסל דיקשטיין
יולי 1934, וינה. ליבו של חיים נחמן ביאליק, המשורר העברי הסוחף, הפופולרי, החדשני אך המקובל על הכול כמעט, חדל לפעום. קולו של דור נדם. ביאליק נפטר צעיר יחסית, בן 61 בסך הכול. לווינה הוא הגיע כדי לטפל בבעיה שהציקה לו כשבע שנים, אבנים בכליות. הוא נותח, הניתוח הסתבך וביאליק מת. כמה ימים לאחר מכן הגיע ארונו לארץ ישראל – עוד לא מדינת ישראל – והוא הובא לקבורה בהלוויה המונית, לפי הדיווח כמאה אלף איש באו להיפרד ממנו.
דמותו של ביאליק, מורשתו, יצירותיו הרבות בכל תחום הקשור לטקסטים יכולות למלא, ואף ממלאות, כרכים על גבי כרכים. נהרות של דיו נשפכו על האיש שהיה אגדה עוד בחייו. הרחוב שבו התגורר, בתל אביב הצעירה שכה אהב, נקרא על שמו כאשר עבר להתגורר בו. בשנים שגר בתל אביב המונים זרמו לביתו והדירו מנוחה מעיניו ויצירה מבין אצבעותיו. שירו המפורסם "צנח לו זלזל" הוא רקוויאם עצוב ליוצר שמעיינו יבש:
צָנַח לוֹ זַלְזַל עַל־גָּדֵר וַיָּנֹם –
כֹּה יָשֵׁן אָנֹכִי:
נָשַׁל הַפְּרִי – וּמַה־לִּי וּלְגִזְעִי,
וּמַה־לִּי וּלְשׂוֹכִי?
נָשַׁל הַפְּרִי, הַפֶּרַח כְּבָר נִשְׁכָּח –
שָׂרְדוּ הֶעָלִים –
יִרְגַּז יוֹם אֶחָד הַסַּעַר – וְנָפְלוּ
אַרְצָה חֲלָלִים.
אַחַר – וְנִמְשְׁכוּ לֵילוֹת הַזְּוָעָה,
לֹא מְנוּחָה וּשְׁנָת לִי,
בָּדָד אֶתְחַבֵּט בָּאֹפֶל וַאֲרַצֵּץ
רֹאשִׁי אֶל־כָּתְלִי.
וְשׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי
עַל־גִּזְעִי אֶתָּלֶה –
שַׁרְבִיט קֵרֵחַ, לֹא צִיץ לוֹ וָפֶרַח,
לֹא־פְרִי וְלֹא־עָלֶה.
(מתוך "פרויקט בן יהודה")
ביאליק הרבה להמשיל אדם לטבע – כמי שגדל במשפחה אורתודוקסית אדוקה, חונך בידי סב רב קפדן ולמד בישיבת וולוז'ין, אוצרות ארון הספרים היהודי היו פתוחים בפניו והוא היה בן בית בהם. אפילו שיר הילדים הידוע שחיבר "נד-נד", קורץ לתורת הקבלה "מה למעלה ומה למטה". בשיר "צנח לו זלזל" קשה להתעלם מהתזכורת לפרק הראשון בתהילים, לפסוקים הממשילים אדם לעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו ייתן ועלהו לא ייבול וכל אשר יעשה יצליח, לעומת הרשעים שהם כמוץ אשר תדפנו הרוח.
יחסו של ביאליק למסורת ישראל סבא הוא הנושא שבו אעסוק בשורות הבאות. חלק מהדברים ידועים, ואף על פי כן, אחזור ואזכיר אותם שכן הסוגיות שבהן עסק היהודי המופלא הזה ממשיכות ומעסיקות אותנו גם היום, כ-150 שנים לאחר הולדתו.
לפני ארון הספרים – המתמיד
נפשו ויצירתו של ביאליק נצרפו בכבשן הלוהט של גורל העם היהודי במזרח אירופה במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. כשהיה בן שש נפטר אביו, שהיה מנהל בית מרזח ואדם קשה יום, ואימו, שלא הצליחה לפרנס את עצמה ואת שלושת ילדיה, העבירה את חיים נחמן הקטן להשגחתו של סבו, הרב יעקב משה ביאליק. השנים שם היו קשות עבור היתום. הוא ספג מכות והתעללות, ודומה כי נחמתו היחידה היו הספרים. הוא העיד על עצמו שקרא כל ספר בספרייתו של סבו.
אֶת-פְּקֻדַּת שְׁלוֹמִי שְׂאוּ, עַתִּיקֵי גְוִילִים,
וּרְצוּ אֶת-נְשִׁיקַת פִּי, יְשֵׁנֵי אָבָק.
מִשּׁוּט אֶל-אִיֵּי נֵכָר נַפְשִׁי שָׁבָה,
וּכְיוֹנַת נְדוֹד, עֲיֵפַת גַּף וַחֲרֵדָה,
תְּטַפַּח שׁוּב עַל-פֶּתַח קַן-נְעוּרֶיהָ.
הֲתַכִּירוּנִי עוֹד? אָנֹכִי פְּלוֹנִי!
בֶּן-חֵיקְכֶם זֶה מֵאָז וּנְזִיר הַחַיִּים.
מִכֹּל חֲמוּדוֹת אֵל עַל-אֶרֶץ רַבָּה
הֲלֹא רַק-אֶתְכֶם לְבַדְּכֶם יָדְעוּ נְעוּרָי,
לְגַן הֱיִיתֶם לִי כְּחֹם יוֹם קָיִץ
וְלִמְרַאֲשׁוֹתַי כַּר בְּלֵילֵי חֹרֶף,
וָאֶלְמַד צְרוֹר בִּגְוִילְכֶם פִּקְדוֹן רוּחִי
וּלְשַׁלֵּב בְּתוֹךְ טוּרֵיכֶם חֲלוֹמוֹת קָדְשִׁי.
הֲתִזְכְּרוּ עוֹד? – אָנֹכִי לֹא שָׁכַחְתִּי –
בַּעֲלִיַּת קִיר, בְּתוֹךְ בֵּית-מִדְרָשׁ שׁוֹמֵם,
אֲנִי הָיִיתִי אַחֲרוֹן לָאַחֲרוֹנִים,
עַל-שְׂפָתַי פִּרְפְּרָה וָמֵתָה תְּפִלַּת אָבוֹת,
וּבְפִנַּת סֵתֶר שָׁם, עַל-יַד אֲרוֹנְכֶם,
לְעֵינַי דָּעַךְ כָּלִיל נֵר הַתָּמִיד.
(לפני ארון הספרים, פרויקט בן יהודה)
הלב יוצא אל הנער היושב בבית המדרש השומם, כשהוא נטול ידידים וחום משפחתי, ומוצא לו מנוחה בחיק הטקסטים העתיקים; זכר החוויות הללו לעולם לא יימחה מליבו.
ביאליק לא שכח ולא היה מסוגל להתנתק גם מחוויותיו בישיבה, כמה שנים אחר כך.
בפואמה "המתמיד" שרטט ביאליק סצנות מחיי ישיבה ליטאית, תיאורים שאנשים שגדלו בחברה החרדית יוכלו בקלות לזהות בהם את עצמם ולהזדהות עימם. שעות הלימוד הארוכות, ההידבקות לספסלי העץ והחתירה לפענוח הסוגיות, הוויתור על כל תענוג שהוא למען שקיעה בלימוד התורה, הרחקות של חברים מתמידים פחות, וגורלו הבודד של העילוי, המתמיד, שהזדקן על ספסלי הישיבה ולא יצא ממנה עד יום מותו. ביאליק תוהה על התוחלת שבלימוד-עינוי שכזה, ואם טרם קראתם – חושו לקרוא. "המתמיד" באתר פרויקט "בן יהודה".
חרף הנימה הביקורתית בפואמה, השורות הבאות משקפות געגוע וכיסופים בלתי נגמרים:
הָעִתִּים הִשְׁתַּנּוּ, וְהַרְחֵק מִגְּבוּלְכֶם
הִצַּבְתִּי מִזְבְּחִי, נָתַתִּי אֶת-סִפִּי –
אַךְ זֹכֵר עוֹדֶנִּי אֶת-כֻּלְּכֶם, אֶת-כֻּלְּכֶם,
תְּמוּנַתְכֶם תִּלְוֵנֵי, לֹא-תָמּוּשׁ מִלִּבִּי.
לא טוב היות האדם חלוק לשניים: חציו לאדוניי וחציו לעזאזל. לא טוב!
הדואליות של ביאליק בכל הקשור ליחס שלו לתרבות היהודית מגיעה לשיא לאחר שנשלח, כעיתונאי, לסקר את זוועות פרעות קישנב (1903). הטקסט שכתב ביאליק לאחר שראה, שמע וקרא עדויות, לא היה דיווח עיתונאי אלא כתב אישום חריף ומטלטל נגד אלוהים ונגד המגדירים עצמם עמו הנבחר. בפואמה הארוכה "בעיר ההרגה" לאחר תיאורי אונס מזעזעים של נשים יהודיות, כתב ביאליק את השורות הבאות:
וְהֵגִיחוּ בַעֲלֵיהֶן מֵחוֹרָם וְרָצוּ בֵית-אֱלֹהִים
וּבֵרְכוּ עַל-הַנִּסִּים שֵׁם אֵל יִשְׁעָם וּמִשְׂגַּבָּם;
וְהַכֹּהֲנִים שֶׁבָּהֶם יֵצְאוּ וְיִשְׁאֲלוּ אֶת רַבָּם:
“רַבִּי! אִשְׁתִּי מָה הִיא? מֻתֶּרֶת אוֹ אֲסוּרָה?” –
וְהַכֹּל יָשׁוּב לְמִנְהָגוֹ, וְהַכֹּל יַחֲזֹר לְשׁוּרָה.
חיצי הביקורת של ביאליק לא מופנים אל הפורעים ואל השלטונות שאפשרו זאת, בפעם הראשונה הביקורת היא על היהודים עצמם, שהסתגלו לפרעות ותחת להשיב מלחמה – הם עסוקים בדקדוקי הלכות. הטחות של ממש כלפי שמיא מהדהדות לאורך כל הפואמה. לדוגמה:
סִלְחוּ לִי, עֲלוּבֵי עוֹלָם, אֱלֹהֵיכֶם עָנִי כְמוֹתְכֶם,
עָנִי הוּא בְחַיֵּיכֶם וְקַל וָחֹמֶר בְּמוֹתְכֶם.
(הטקסט המלא – באתר "פרויקט בן יהודה")
כשאני קוראת את הטקסט הכאוב והכעוס הזה, איני יכולה לראות בו כפירה או נטייה לאתאיזם, לא. אין שום סיכוי שאדם שאינו מאמין יפנה זעם רב כל כך כלפי גורם שהוא אינו מאמין בקיומו. נקודת המוצא הזאת, שביאליק לא ביקש להינתק מהיהדות ושבניגוד לשפינוזה, לא "שחט" את אלוהים, מארגנת להפליא את המשך הטפתו של ביאליק – כינוס הנכסים הספרותיים של ארון הספרים היהודי והפיכתם למקור התרבות הציונית החדשה.
אמר ועשה, יחד עם חברו יהושע חנא רבניקצי הוציא לאור את "ספר האגדה" – לקט מוקפד של מדרשי חז"ל. ממליצה בחום לקרוא.
לא זכיתי באור מן ההפקר
ביאליק הרבה לכתוב, להטיף ולדרוש בכבודה של השבת. הוא ראה ערך של ממש ביום המנוחה, בשביתה מכל מלאכה וריכוז הכוחות והנפש לתהליכים רוחניים. אך – ובהדגשה – לא בתואם לכללי ההלכה. אפשר רק לדמיין את גלגול העיניים שלו כשכתב "ובכן, 'נתנה ראש ונשובה לשולחן ערוך'? מי שיגלה בדבריי פנים כאלה, סימן שלא הבין בהם כלום" (הלכה ואגדה, 1917). לא לחינם בחר ביאליק, שכאמור היה בקי ובן בית בטקסטים מהמקורות, בפסוק המתאר את רצונם של בני ישראל לשוב למצרים, לעבדות, תחת לחיות כעם חופשי. הצעותיו, לתפיסתו, היו שחרור מכבלי ההלכה ומהמציאות העגומה של היהודי הנרדף והמשוסה, כפי שנגלתה לעיניו בעיר ההריגה, קישינב. הוא שאף ליהדות אחרת, חלוצית, חזקה, חברת מופת רוחנית באמת, לא של דקדוקי עניות אלא של הגות והתעלות הנפש. ברוח זו נוסדה אגודת "עונג שבת", והחלו מפגשים הנושאים שם זהה. המפגשים נערכו בשבת אחר הצוהריים, בדרך כלל, והשתתפו בהם מאות אנשים. עד מהרה היה המקום, קונסרבטוריון שולמית, צר מלהכיל את ההמונים, והמפגשים עברו לאולם גימנסיה הרצליה. אך גם מקום זה היה קטן מדי, שכן רבים מתושבי העיר הראשונה רצו להשתתף באירוע, ובמאי 1929 נחנך אולם "אוהל שם", ובו כ-1,200 מקומות, שנבנה במיוחד עבור פעילות "עונג שבת". ביאליק עצמו הנחה את המפגשים, ונשא דברי סיכום בתום כל הרצאה. בין המרצים היו סופרים, היסטוריונים, פילוסופים ואנשי רוח אחרים, ולפני ההרצאות הונהגה שירה בציבור. ביאליק נעשה אדמו"רם החילוני של מבקשי דעת ורוח רבים. אפילו ניגון מיוחד חיברו לו, לאדמו"ר החילוני ספוג הערכים הזה. ניגון ביאליק. ביאליק הקפיד להיכנס למפגשי עונג שבת באיחור, לאחר שהכול כבר התיישבו במקומותיהם, וכשנכנס פרץ הקהל בשירת הניגון, ונעמדו לרקוד במעגלים. טיש מודרני.
יהדות כתרבות – גם בזמן הזה
במסגרת החינוכית שבה גדלתי שנאה עזה הופנתה כלפי ביאליק. הוא נחשב משוקץ, ולא בגלל שורשיו הליטאיים. הוא היה סדין אדום, אפיקורס להכעיס (לדעתם), יודע את בוראו ומורד בו. היו מי שהעדיפו ללכת בדרכים עוקפות וארוכות, ובלבד שלא ייאלצו לעבור ברחוב הנושא את שמו. עד כדי כך שנאו אותו, שנים רבות לאחר מותו.
כשהייתי בכיתה ב' חולקו לנו חוברות לתרגול כתיבה ללא ניקוד. אחרי שהמפקחת הדתייה חילקה את החוברות ונפרדה מאיתנו, המורה החרדית עברה בין השולחנות עם שדכן והידקה את הדפים שבהם הופיע ראשו העגלגל של המשורר הלאומי – הספקתי להציץ, השיר שעליו היינו אמורות להתאמן היה "קן לציפור". המורה נזפה בי והסבירה, "אסור להביט בפני רשע".
במשך שנים התקשיתי להשתחרר מתווית הרשע שהודבקה לביאליק, וכשהצלחתי – נפעמתי. לא רק שגילתי מעיין בלתי רגיל, עצום בממדיו, של יצירה מפלחת לב, מדויקת, עשירה ורב-גונית, אלא שראיתי את ההלחם המופלא שניסה לעשות, עשרות שנים לפני שהתפקרתי בעצמי, לפני שפרקתי עול ואז ניסיתי לקבל על עצמי, להתקבל בעצמי, להיכל חדש ומעודכן, היהדות כתרבות.
מה הטעם
היא נולדה בלי פה. כולם ידעו את זה ואף אחד לא עשה מזה עניין. אחרי הכול, בזמננו רבו הלמדנים ופותרי הקושיות, כך שאפשר למצוא פתרונות לכול; לנשום אפשר דרך האף. להיזון אפשר דרך אינפוזיה. לחייך אפשר עם העיניים – פשוט מותחים את העור.
היה לה טוב כל השנים, מעולה אפילו. אוויר לא חסר, גם לא נוזל אינפוזיה מזין.
בבית הספר היא הייתה תלמידה מצטיינת ואלופה בקפיצה בחבל. הגוף שלה היה גמיש ודק, והיא הייתה הולכת בדרכים הקבועות כמו בריחוף אוטומטי מהיר. בבית אהבה לתפור או לצייר, בתנועות חלקות, בטוחות.
השאלה הופיעה בערב קיץ שגרתי אחד, אפור וחם.
היא ישבה על הספה בסלון ודפדפה בעיתון היומי. אחיה הבכור, משה, ישב ליד השולחן ולמד.
אימה חזרה אז מהמכולת של שלוימ'לה והביאה ללמדן הצעיר גביע גלידה מלא בגלידה טרייה.
היא ראתה את הלשון הוורודה מרקדת על הצבעים הנמסים, מתרגשת.
"אוח, הטעם," אמר משה לה ולאימה ועיניו נצצו, "הטעם. מעין עולם הבא."
היא הקשיבה, כמו תמיד, וחייכה. אבל השאלה כבר החלה לפעפע בגרונה, להתגבש למילים –
מה קורה אם קורעים בור באמצע הפנים, בין הלחיים?
מאותו הערב שוב לא מצאה עניין בהשחלת חוטים למחט ובטבילת מכחולים בצבע. היא רצתה לדעת מה הטעם של המחט, מה הטעם של המכחול. היא התאוותה לחוש מהו טעם.
מה קורה אם קורעים בור באמצע הפנים?
מה קורה אם קורעים בור באמצע?
מה קורה אם?
השאלה, אחרי שהופיעה, לא הרפתה ממנה. כך שלא נותרה לה ברירה.
היא לא ידעה אם תשרוד לאחר התהליך. היה לה ברור שאף אחד לא ישתף פעולה עם הצעד הזה, ולכן התארגנה בסתר – כדי לבצע הכול בעצמה.
שמעתי שהיא עשתה את זה.
הייתי רוצה לספר שהכול עבר בשלום יחסי, שהיא יצרה לעצמה פה, בידי האומן שלה, ושהיא יודעת מהו טעם – כמו שרצתה. שמעתי שמועות לכאן ולכאן. אבל האמת היא שלא ראיתי אותה מאז. עזבתי את בני ברק לטובת מרכז תל אביב. כאן כמעט לכולם יש פה, ורוב הזמן אני פשוט שוכחת אותה.
אבל לפעמים אני טועמת את המלח באוויר – זה קורה כשהגלים נרעשים במיוחד, זה מחדד את הטעם – ואז אני שואלת את עצמי אם גם היא כבר יודעת שהאוויר מלוח, אם גם היא כבר נושמת דרך פה פעור.
נוירוטי, מסויט, סקרן ויוצר מופלא
בשנה הבאה ימלאו 100 שנים למותו של פרנץ קפקא (בשמו היהודי: אנשיל), הסופר שנחשב לאחת הדמויות המרכזיות – בעולם הספרות בפרט ובאומנות בכלל – של המאה ה-20, היוצר המורכב שכמעט שלא היה מוכר בימי חייו הקצרים, הרומנטיקן שאהב לכתוב מכתבי אהבה, אבל נדמה שמעולם לא הצליח לממש את אהבתו, והילד שיחסיו המורכבים עם אביו הקשוח השפיעו עליו, שיתקו אותו והיו מרכיב מרכזי בדימויו הציבורי – אמן חרדתי.
קפקא נולד בפראג, ועד גיל 31 גר עם הוריו. לאחר שסיים את לימודיו וקיבל תעודת דוקטור למשפטים, עבד רוב שאריות חייו בעבודות משרדיות. בתחילה היה פקיד, ולאחר מכן מזכיר בחברת ביטוח. היה מאורס שלוש פעמים לשתי נשים שונות, אבל לא התחתן ולא היו לו ילדים. הוא נפטר בגיל 40 ממחלת השחפת.
קפקא כתב באחד מיומניו: "אני עשוי מספרות. אין אני דבר אחר, ואינני יכול להיות דבר אחר". רוב יצירותיו הספרותיות של קפקא לא פורסמו בימי חייו. חברו הטוב, מקס ברוד, פרסם אותן חרף בקשתו המפורשת של קפקא להשמידן לאחר מותו. לאורך השנים לא מעט מיצירותיו עובדו לסרטים והצגות, וספריו מככבים בכל רשימה מכובדת של דירוגי הספרים הטובים בכל הזמנים.
ביצירותיו מרבה קפקא לעסוק בתחושות הניכור של האדם הקטן מול העולם הבירוקרטי, דרך משלים ודימויים שמזמינים את הקוראים למצוא את הפשר והמשמעות שאפשר להוציא מהם לחיים עצמם. קפקא הפליא לתאר ו"לטפל" ביצירותיו בחוויות המסויטות והקיומיות שכולנו מכירים, אך מעדיפים להתעלם מהן בשגרה. עד היום נחשב קפקא לסופר נחקר ביותר, כולל ניסיונות לקשר בין דמויותיו הספרותיות המסתוריות לאירועים שחווה בחייו.
לפני ארבע שנים, ובתום מאבק משפטי ממושך, הציגה "הספרייה הלאומית" כתבים, יומנים ורישומים של קפקא, בהם מחברת ללימוד עברית. בין האוצרות שנחשפו נמצא גם מכתב בן 47 עמודים שכתב קפקא לאביו. במכתב הוא מגולל מסכת של התעללות רגשית מצידו של האב, וטוען שהיא השפיעה עליו לאורך כל חייו. קפקא מעיד כי: "איני יכול להעלות בדעתי שהייתי סורר במיוחד", ולמרות זאת הוא מתאר איך כל מחשבה או יוזמה שהיה מספר לאביו זכו לתגובה עוינת. קפקא הפקיד את המכתב בידי אימו, אך מכתב זה מעולם לא הגיע לנמען המקורי.
גם מי שלא נחשף ליצירותיו של קפקא, ככל הנראה נתקל בביטוי הנפוץ "קפקאי", המתאר מצב אבסורדי, לא צודק וכזה הגורם לתחושה קשה של עליבות. הביטוי הזה תקף גם לדמותו של קפקא עצמו, לפחות כפי שהיא מצטיירת בידי חלק מחוקרי הספרות. קפקא "זכה" אולי יותר מכל יוצר אחר לדימוי הקלאסי של האמן הסובל, וגם אם לא בצדק גמור, יש לכך לא מעט סיבות הנעוצות בחייו הפרטיים של קפקא. היומנים שפורסמו לאורך השנים, מכתביו רוויי ההאשמה העצמית, נוסף על העובדה שהיה תקוע במשרה פקידותית, שהיה אדם בודד, וסופר מוכשר שהתגלה רק אחרי מותו.
אולם חרף היותו טיפוס נוירוטי וחרדתי, קפקא היה גם אדם סקרן מאוד. ואולי התמהיל הזה הוא שיצק תוכן ייחודי כל כך לדמות ה"קפקא". כך הוא מעיד על עצמו, שנתיים לפני מותו: "אני עצמי לא כיוונתי את חיי הכוונה שהיה בה איזה ממש. כאילו סומן גם לי, כמו לכל אדם אחד, מרכז המודל, ואז היה עליי ללכת במחוג הקובע ולהתוות את המעגל היפה. במקום זה זינקתי שוב ושוב אל המחוג, אבל שוב ושוב נאלצתי לקטוע אותו מיד (דוגמאות: הפסנתר, הכינור, שפות, פילולוגיה גרמנית, אנטי ציונות, ציונות, עברית, גננות, נגריה, ספרות, ניסיונות נישואים, דירה משלי)".
(מתוך "רופא כפרי", תרגמה אילנה המרמן, הוצאת עם עובד)
יצירותיו של קפקא
סיפוריו של קפקא מתארים חוויות סיוטיות שנעות ונדות בין מציאות לבדיון. אחת הפתיחות המפורסמות והמסויטות בתולדות הספרות היא של הרומן "הגלגול", המתאר את קורות חייו של אדם שנהפך בוקר אחד לחרק. כך מתחיל הרומן: "בוקר אחד, כשהקיץ סמסא מתוך חלומות טרופים, ראה את עצמו והנה נהפך במיטתו לשרץ ענקי. מוטל היה על גבו הנוקשה כמין שריון, ומדי הרימו מעט את ראשו היה רואה את כרסו החומה והמקומרת, העשויה חוליות נוקשות ומקושתות, עד שהכסת כמעט שאינה יכולה להיאחז בה עוד ועומדת לצנוח מעליה לגמרי. רגליו המרובות, הדקות ועלובות לעומת מותר גופו, ריצדו לעיניו בחוסר ישע".
(מתוך "הגלגול", תרגם ישורון קשת, ספריית תרמיל)
קפקא אהב לשלב חיות בסיפוריו, והן שימשו להגברת החידתיות והעצמת תחושת הניכור. הוא ציווה בפירוש שלא לצייר את החרק שבספר בשום צורה שהיא. כשהמו"ל שלו ביקש לשים על עטיפת הספר איור של חיפושית, כתב לו קפקא, "רק לא זה. הכול, רק לא זה. החרק עצמו אסור שייראה. אסור שייראה גם מרחוק". קפקא גם כתב סיפור קצר על בית כנסת בו הוא מתאר חיה בגודל נמיה שהפכה לחיית המחמד של בית הכנסת.
גם בשני הרומנים הארוכים הנוספים של קפקא אפשר לזהות את המוטיב הקפקאי המסויט: "המשפט", שמתאר הליך משפטי שמתנהל נגד פקיד בכיר בבנק בשם יוזף ק'. לכל אורך הרומן ההאשמה נגד ק' אינה ברורה. המערכת שמאשימה את ק' היא לא מערכת המשפט הרגילה, אלא מערכת מיוחדת, סבוכה ועמומה, שמותירה אותו חסר אונים. הרומן הנוסף הוא "הטירה", המתאר את חוסר האונים של מודד קרקעות המוזמן לטירה על ידי השלטון המקומי. בזמן שהוא מנסה להבין את מהות עבודתו, כל הדמויות שהוא פוגש לא מצליחות לתקשר איתו, והוא, מצידו, לא מבין אותן ואת תפקידן.
חיי האהבה של קפקא
לקפקא היו קשרים רומנטיים מורכבים וסבוכים, שביטאו את תשוקתו לאהבה ולקשר אנושי, אך גם את פחדיו העמוקים, בדיוק מכך. ארוסתו (פעמיים) הייתה פליצה באואר – קפקא נלחם על שימור היחסים איתה, ובה בעת לא הפסיק לטרפד אותם. כך הוא מתאר ביומנו את המפגש הראשון עם באואר: "האמת היא שחשבתי אותה למשרתת... פנים גרומות ריקות, שלא הסתירו כלל את ריקנותן. צוואר גלוי. חולצה מוטלת ברישול... אף כמעט שבור, שיער בלונדי, נוקשה מעט, מחוסר חן, סנטר חזק". קפקא ובאואר היו בקשר במשך חמש שנים. מאות מכתבים הוא כתב לה במהלך השנים, וגם הם יצאו לאור ("מכתבים אל פליצה". הוצאת עם עובד).
לאחר שסיים באופן סופי את מערכת היחסים עם באואר, קפקא פיתח רומן אינטנסיבי עם העיתונאית והסופרת הצ'כית מילֶנָה יסנסקה, שאף תרגמה אחדים מכתביו לצ'כית. מילנה הייתה אז בת 24, קפקא בן 38. הם החליפו ביניהם יותר משלוש מאות מכתבים. "אני חושב שיש לנו תכונה אחת משותפת, מילנה", הוא כותב. "אנחנו כל כך ביישנים וחששנים שכמעט כל מכתב הוא אחֵר, כמעט כל מכתב מבוהל ממה שנכתב בקודמו ומבוהל אף יותר ממכתב התשובה" ("מכתבים אל מילנה", הוצאת כרמל).
קפקא תיאר את אהבתו העמוקה למילנה בתיאורים המזכירים אהבת אם. בין היתר כתב על תשוקתו: "לכבוש את פניי בחיקך, לחוש במגע ידך על ראשי וכך להישאר לעולמי עולמים". בשלביו הסופיים של הקשר תהה: "ואולי אין זו אהבה ממש, זה שאת אהובה עלי יותר מכול; אהבה פירושה שאת לי הסכין בה אני מנקר בתוכי (הספר "שתהיי לי הסכין" של דויד גרוסמן, נקרא כך כפרודיה על ביטויו של קפקא). באחד ממכתביו האחרונים למילנה כתב קפקא כך: "כל האסון של חיי... בא ממכתבים, או מהאפשרות לכתוב מכתבים... הרי זה שיח עם רוחות רפאים, ולא רק עם רוח הרפאים של הנמען אלא גם עם רוח הרפאים שלך עצמך, שמתפתח תחת ידך במכתב שאתה כותב".
בסוף ימיו עבר קפקא לזמן קצר לברלין, שם התאהב בדורה דיאמנט, גננת בת 25, ממשפחה של חסידי גור. הוא אף הציע לה נישואין, אך אביה שאל את הרבי מגור האם לאפשר זאת, וזה השיב בשלילה.
מכתביו של קפקא מיטיבים להמחיש את המורכבות הרגשית שהניעה אותו להיאחז בקשרי האהבה ואף לרצות למסד אותם, אל מול הפחד והמאבק שלו עצמו בבורגנות המחייבת. חוקר הספרות דן מירון, שכתב ספר על יהדותו של קפקא, מתאר במאמר בעיתון "הארץ" את הפחד של קפקא מחיי קבע לצד אישה, חרף תשוקתו לחיים נורמטיביים ומסודרים: "לילה שבו ייאלץ לשכב במיטה זוגית לצד אישה נראה לו בעת ובעונה אחת מטרה נאצלת וגיהינום עלי אדמות. הן הלילה, וכמעט רק הלילה, נועד למחשבות, לקריאה ובעיקר לכתיבה, בעוד שהיום נועד לעבודה (עד הצהריים), לשיטוטים ברחובות, לבילוי עם חברים, לשיחות עם מקס ברוד ופליקס ולטש, לביקורים אצל אוסקר באום הסומא, ואפילו לשחייה בבריכה העירונית (הוא היה שחיין מנוסה)".
הכותבים שלנו
קצת על התקופה...
מגזין "התקופה" מביא אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
