התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

התקופה

חרדי וטוב לו


בשונה מחלק מספריו הקודמים, שלצורך כתיבתם נאלץ טוביה טננבום להתחפש כדי לרכוש את אמונם של האנשים שעליהם רצה לכתוב – כמו בספר "תפוס ת'יהודי" (סלע מאיר, 2014) שלצורך כתיבתו התחזה לעיתונאי גרמני התומך בעמדה הפלסטינית – בספרו החדש "חרדי וטוב לו" (סלע מאיר, 2023) , טננבום מרגיש בבית. הוא משתמש בשמו ובתפקידו האמיתיים, אנשים ברחוב כבר מזהים אותו, והוא מרשה לעצמו להתענג בחופשיות על היידיש מבית אמא. "עזבתי את העולם החרדי בגופי אבל נשמתי היא שם," הוא כותב לקראת סוף הספר (עמ' 526). ואכן, מעבר לניסיון לייחס לספר תפקיד אובייקטיבי כלשהו, מדובר קודם כול בתיאור מפורט של החוויה האישית של טננבום, בן ה־65, שיצא מהעולם החרדי לפני עשרות שנים, הסתובב "בעולם הגדול", טעם טעמם של חטאים רבים ועכשיו חוזר לשטעטל, להתרפק על טעמם של מאכלים יהודיים שלא השתנו ולא ישתנו לעד. לאורך מאות עמודי הספר טננבום מגולל את חוויותיו מתקופת המגורים הארוכה שלו (קרוב לשנה) במאה שערים, ועוד כמה שבועות בבני ברק. בתקופה זו הוא מנסה לגלות: מי הם החרדים? [caption id="attachment_15591" align="alignnone" width="300"] צילום: איזי טננבום[/caption]   מסע הגיבור - גרסת מאה שערים טננבום "מודה" כי אינו זוכר את עצמו חיובי כל כך ביחס למושאי הסיקור האנושיים שלו: "האם ייתכן שפשוט נעשיתי עיוור לכל מה ששלילי והתחלתי לראות רק את החיובי?" (עמ' 121) הוא תוהה, וממשיך להתגלגל לעוד ועוד מפגשים עם רבנים, מנהיגים, אנשים אקראיים ברחוב וכל מי שנקלע בדרכו ללא הבדלי דת, גזע ומין. טוב, במקרה הזה ההפך המוחלט הוא הנכון. הוא נפגש רק עם יהודים חרדים, בעיקר חסידים, וכמעט רק עם גברים. האם הרושם שקיבל יכול להעיד את המגזר כולו? השאלה נותרת לפתחו של הקורא. מבחינתו של הכותב, אם להסתמך על עצם בחירתו בשם הספר כעדות להלך הרוח הכללי העובר כחוט השני בין כל דפי הספר – איז אלץ גוט (הכול בסדר). "אני בן של יהודים מתים, נכד של יהודים שרופים, ואני אוהב לראות אנשים חיים. אפשר לבוא אליי בטענות?" על פי טננבום, תושבי מאה שערים לא מתעסקים בשאלות הגדולות של החיים, והדלק שמניע אותם הוא אושר, מוזיקה, רבע'ס וקוגלים. מבחינתו, הדבר חיובי ביותר, בטח ביחס לליברלים הבלתי נסבלים של ניו יורק, או, להבדיל, לליטאים נעדרי חוש ההומור באופן כללי. "אני בן של יהודים מתים, נכד של יהודים שרופים, ואני אוהב לראות אנשים חיים. אפשר לבוא אליי בטענות?" (עמ' 23), הוא מציג טיעון שמסכם את ההומור והסקרנות הייחודיים שלו, היונקים משורשי היהדות הטרגית והקומית, מקדשת המוות ותאבת החיים. ההומור הייחודי של טננבום הוא בהחלט עניין של טעם, בעיקר כשהוא פוגש נושאים מעט יותר מורכבים. אין לו פרות קדושות, אבל הדרך שבה הוא שוחט אותן עלולה לפספס לעיתים את הפוטנציאל. במקום לעמת את בני ובנות שיחו עם ענייני מהות, הוא בוחר לא פעם למסגר מראש את השיח לשאלות קלילות ומצמצמות כמו: "מי המציא את המילה חרדי"?; "איפה כתוב שאסור להסתכל על נשים?"; "על איזה חמור בדיוק יבוא המשיח?" ועוד... [caption id="attachment_15593" align="alignnone" width="250"] טננבום בילדותו[/caption]   את בני שיחו טננבום לא משתף בכל הגיגיו, אך בהחלט חולק אותם עימנו, הקוראים ("האם מלאכים אוהבים גפילטע פיש? האם יש מלאכים א־בינאריים?" עמ' 226). אבל הטקטיקה "השיווקית" שלו ברורה: לזרוק שאלות בקצב מהיר שלא מאפשר לשיח להתבשל או להיתקע. המטרה, אליבא דטננבום, מושגת. לראות ולהראות את החיים עצמם, את השמחה הפשוטה והאמונה שמנצחת. זה מעולה, רק לפעמים, איך לומר, היופי עלול לבוא על חשבון האופי – כמו במקרה שבו הוא פוטר את הטיעון שאורח החיים של חרדים הוא פרזיטי בתהייה "מהותית": "האם הנשים היפות האלה ובעליהן הנאים במעילי הזהב שלהם מהווים איום כה קיומי על העם היהודי" (עמ' 286). אל מול הסמול־טוק'ס הקופצניים, זכורים לי במיוחד שני מפגשים מרגשים מהספר, דווקא בשל אורכם היחסי שאִפשר לשיח להתפתח ולהביא קול אותנטי: המפגש של טננבום עם הזמר מוטי שטיינמץ. בשיח בין השניים שיתף הזמר במחשבותיו על הקשר המיוחד שלו עם הקדוש ברוך הוא והדרך שבה קשר זה מתבטא בשירה, בידיים, בגוף כולו, והמפגש עם האדמו"ר מ"תולדות אהרן" שבו הוסרו הגינונים המוכרים ונחשפה הדמות האנושית. "כשאלוהים אומר "אהיה אשר אהיה" מה זה אומר? כפשוטו – קפוץ לי" טננבום, נצר לשושלת אדמו"רים מכובדת, נולד וגדל בבני ברק למשפחה חרדית: "יותר דתית מאלוהים" – לדבריו. בילדותו ובנערותו למד במוסדות לימוד ליטאיים. בתהליך הדרגתי, שארך עשור, הוא עבר מישיבת "מרכז הרב" לשירות צבאי ולאחר מכן לאוניברסיטה בניו יורק. שם למד, בין היתר, מתמטיקה, מדעי המחשב ומחזאות. למה זה קרה? "לא הייתה שום סיבה שקשורה לציבור החרדי ולמקום שגדלתי בו שגרמה לי לצאת. נהניתי איפה שהייתי. הקפיצו אותי כמה כיתות, סיימתי את הקיבוץ של הישיבה בגיל   14 (קיבוץ הוא מסגרת לבחורים בוגרים – י.ג). התחלתי כבר להגיד חבורע'ס (הרחבות על סוגיות בתלמוד הנמסרות בפני קהל – י.ג). אבל עזבתי כי רציתי ללכת לאוניברסיטה. כשאמא שלי שמעה את זה היא התחילה לצעוק ולבכות. אז החלטתי לטוס וללמוד בניו יורק. "עוד כשהייתי ישיבע־בוחער (בחור ישיבה – י.ג) הלכתי לספרייה וקראתי הכול מאלף ועד תו, לא הכרתי כלום. התאהבתי בהרמן הסה (סופר גרמני שזכה בפרס נובל – י.ג) לא כי כולם אז קראו אותו ודיברו עליו, אלא כי פשוט קראתי אותו בספרייה. שטפן צוויג, כי הגעתי לאות צ' אז קראתי גם אותו. כך נחשפתי לראשונה לעולם התרבות". היית מאוד סקרן. "ברור". אפשר להיות סקרן ולהישאר חרדי? "בכל חברה עוצרים לך את הסקרנות. ילד שישאל את המורה על המפץ הגדול, יקבל תשובות? מי שסקרן שילך לספרייה, או בימינו שיפתח סמארטפון, ואז יחליט. אדם לחופש יוּלד. זו הייתה החלטה שלי ללכת לספרייה, לטוס ללמוד, ולבסוף לצאת מהדת. ואני עדיין מאמין בחופש שלי לעשות ולומר מה שאני רוצה, גם כשזה לא מקובל. אז להתחיל לקרוא, להתפתח ולהחליט בזהירות. העיקר, לא להסתמך על אף אחד. בעיניי זו היהדות – 'ראה נתתי לפניך את החיים ואת המוות'. אני נותן, אתה תחליט". אתה רואה אפשרות לחיות חיים יהודיים ועצמאיים לחלוטין? "כשאלוהים אומר 'אהיה אשר אהיה', הפירוש, כפשוטו – קפוץ לי. זה אומר שביהדות האמיתית אין שום דבר בטוח. אתה מחפש משהו מוגדר? חפש את זה בדת אחרת. לקדש את השאלה – זו היהדות האמיתית. הצ'ופר האמיתי שאתה מקבל מלימוד בישיבה זה שאתה יודע לפתוח גמרא ולשאול". [caption id="attachment_15595" align="alignnone" width="225"] צילום: איזי טננבום[/caption]   "החרדים מכירים במקום הזה יותר ממני וממך" אני מצטט לו מחקר מקיף שפורסם בשנים האחרונות, על פיו אחוז ניכר מהיוצאים והיוצאות חוו תחושת דחייה מהחברה החרדית והרגשה של שקר וזיוף שבין היתר היו מהסיבות לתהליך היציאה. הוא לא מתרשם: "כשאתה עוזב קהילה, ברוב המקרים זה יהיה כרוך במשבר. כשאתה עובר מחברה לחברה, לא משנה איזו, זה מגיע ממקום מורכב בתוכך וזה מייצר חוויה שהיא מורכבת". בכל שנה יוצאים יותר מאלף צעירות וצעירים, פלוס מספרים גדולים שלא מעזים לצאת – זה לא אומר כלום? "אני פוגש המון אנשים שעזבו את הארץ מסיבות אידיאולוגיות. הם מסתובבים בעולם ומדברים סרה בישראל. זה אומר שמשהו כאן דורש שינוי? בכל חברה בריאה יש כאלו שלא מרוצים ממנה. האם העובדה שעוזבים חברה מסוימת מעידה בהכרח על משהו רע אצלה? לא". ספציפית במגזר החרדי – הערך החזק של הקהילתיות לא מפספס לפעמים את הנשמות הרגישות יותר? "המערכת טובה. כן, זו מערכת שמאמינה ברבנים וברבע'ס (הכינוי היידי לרבנים – י.ג.) ברגע שהוצאת מהם את הסמכות אין קהילה. ככלל אני חושב שאם האדם מאושר במה שהוא, אם רוב האנשים מאושרים בדרכם, חשים טוב בייחודיות שלהם, אפילו בגאוניות שלהם, מה אפשר להגיד להם? ולבסוף, מי שרוצה יכול לצאת. יצאתי בעצמי. לבד. למדתי באוניברסיטה מתמטיקה ומדעי המחשב בלי שום ידע מוקדם. לא היה לי מושג כמה זה 5 כפול 5. גם אנגלית למדתי מאפס". ובמבט רחב יותר, אפרופו חוק הגיוס, גם שם תאמר שהם מאושרים ואי אפשר לומר להם כלום? "אני עד היום לא יודע לרכוב על אופניים, ולא יודע לשחות. הדבר הראשון שנהגתי בו היה טנק בצבא. מה אני אומר בזה? החברה החרדית היא לא חברה שמתעסקת בתרבות בכלל ובתרבות הגוף בפרט. הם לא גדלים על האתוס הזה ועל המושגים האלו, אז איך הם ילכו לצבא? "בכל חברה הקצוות מחזיקים את המרכז. התרבות החרדית חשובה, לצד, כמובן, ארגוני החסד הרבים שדרכם הם גם תורמים באופן מעשי לכל החברה בישראל". נכון, הם תורמים אבל בשורה התחתונה הם לא מכירים במדינת ישראל. "הם מכירים במקום הזה יותר ממני וממך. הם הציוניסטים הכי גדולים. לך למאה שערים עם דגל ישראל, תמיד יהיה איזה חסיד סאטמר שיקרע לך אותו. אם זה יקרה בבריטניה, הוא יעשה את זה? ברור שלא. שם הוא מפחד. מהגוי הוא מפחד לא מהיהודי. זה אח שלו. "תראה איך הם התייחסו אליי בזמן שגרתי שם. הם לא מטומטמים, הם יודעים שאני הולך עם כיפה וחולצה לבנה רק לכבודם. התקרבו אליי, הזמינו אותי לארוחות, לבית הכנסת – בלי לנסות להחזיר אותי בתשובה. אחד לא ניסה". [caption id="attachment_15597" align="alignnone" width="300"] צילום: איזי טננבום[/caption]   "ביידיש אתה רואה את העולם בצורה מאוד שונה" טננבום חי שנים רבות בניו יורק ואף פתח שם תיאטרון יהודי מתוך אמונה שב"ארץ החופשיים" הוא יוכל לדבר חופשי. על פי טננבום, ניו יורק הליברלית – "הצעקה האחרונה של העולם האתאיסטי" - מזכירה בהפוך על הפוך את מאה שערים הנוקדנית והחד־גונית. הפרוגרסיביים מתייחסים בביטול לכל מי ששונה מהם; אי אפשר לדבר בחופשיות; אסור להגיד לאישה שהיא יפה, ואם מישהו חושב לבחור בטראמפ, אחריתו מי ישורנו. את הרב דוד אבוחצירה הוא מכנה "הגבר הפרוגרסיבי ביותר בעולם", בגלל הקפדתו שלא להביט על נשים בעיניים מחפיצות, ואת ההתפתחות/הסתגרות של הליברליזם בשנים האחרונות הוא מקביל לתהליך הקצנה שעוברת דת. כך, לתפיסתו, מטופחים רעיונות כמו פוריטניות מינית, אקטיביזם הקשור בהתחממות גלובלית, טבעונות, נזילות מגדרית, תמיכה בנרטיב הפלסטיני, לגליזציה של סמים קלים ועוד. התסכול שיוצא ממנו כשהוא מדבר על ניו יורק נעלם כשהוא מסתובב ברחובות מאה שערים. להם יש קלף מנצח: ההומור היהודי. אפילו כשהוא פוגש בחורי ישיבה ליטאיים הוא מתגעגע לדבר אחד שיש לחסידים ואין להם – חוש הומור. מה החיבור בין היהדות להומור? "כשהקימו את המדינה הרסו את ההומור היהודי, כי לא מדברים יותר יידיש. עשינו הצגה קומית על הסכסוך הישראלי־פלסטיני. איש דת מנסה לשכנע פלסטינית לבצע פיגוע ולקבל 72 בתולות. והיא מסרבת. מה לה ולזה. היא רוצה גבר, מצרי, עם ניסיון. אתה לוקח את כל הנושא הפוליטי הטעון ומראה את האבסורדיות שלו, והכול ממקום אנושי. בשונה מהשמאל הישראלי שמתייחס לפלסטינים כאל מושג פוליטי. הם לא באמת מכירים אותם. "מאיפה ינקתי את היכולת לשחק עם הכול? מהיידיש. ביידיש אתה רואה את העולם בצורה מאוד שונה. קח למשל את הביטוי: 'יימח שמויניק', זה נשמע נורא ואיום, אבל מי שמכיר מבין שמדובר בשבח גדול. הרעיון הוא לקחת מילים ומושגים ולהפוך אותם על פיהם. "ניסיתי להביא לישראל את ההצגות שלי ולא הצלחתי. קיבלנו ביקורות מדהימות בחו"ל, אבל כאן מפחדים מכל דבר. אומנם שוחטים כאן פרות קדושות אבל עושים את זה ברצינות. אני שוחט ומחייך". יש דברים שלא היית צוחק עליהם? "אני לא צוחק על שום דבר. אני אומר הכול בדרך שלי. עשיתי הצגה על השואה מנקודת המבט של הנאצים: יומנו של אייכמן. אנשים נקרעו מצחוק. למדתי את האידיאולוגיה של הנאצים והיא כל כך אידיוטית שכשאתה אומר את זה ברצינות אי אפשר שלא לצחוק". לדברי טננבום, זה לא מתחיל ונגמר ב"צחוקים". משני הצדדים, חרדים וחילוניים, משתפים אותו איך הספר חידש להם, כל אחד מהזווית שלו. "חרדי ליטאי כתב לי שעכשיו הוא מבין מה מסתתר מאחורי מה שהוא עושה. חילונים שמדברים איתי נדהמים לטובה. הם לא חשבו שהחרדים כאלו. גם לי זה שינה. האנשים שפגשתי הרבה יותר פתוחים ממה שחשבתי. הם קוראים יותר, מוכנים לקבל ביקורת". אז אולי תכתוב גם ספר לחרדים ותספר להם על החילוניים? "הם ממש לא חושבים שהחילונים כאלו נוראים". אם הכול כל כך טוב למה יש כל כך הרבה מתח, איפה הקאץ'? "קצת יותר אהבה לא תזיק – מהציבור החילוני לציבור החרדי. מתייחסים לחרדים כיצורים מפחידים. יש לי בעיה עם זה. זו אנטישמיות לשמה. אני יכול להגיד לך שאם אורי מקלב (חבר כנסת, יהדות התורה – י.ג) היה ראש ממשלה היה יותר יפה פה. זה מענטש אמיתי, שעובד ועושה ולא יוצא עם מילים וכותרות מפוצצות". מה היעד הבא, לספר הבא? "אין לי מושג אבל הוא יבוא. לא בא לי לנוח בכלל. יהיה מספיק זמן אחרי מאה ועשרים. בינתיים, בעולם הזה, אני נהנה מכל רגע".   חרדי וטוב לו | טוביה טננבום | הוצאת סלע מאיר | 540 עמודים      

הכהן הגדול של האהבה והייאוש


במלאות 50 שנה למלחמת יום כיפור משרטט נחי וייס אינטרפרטציה אינטימית ואבני דרך במוזה היהודית של גיבור התרבות שלו לאונרד כהן | בלי גיטרה ועם דחף מיני שמומר לדחף פטריוטי עזב האמן רב־הכישרונות את האי התכול־לבן ומוצף המוזות – ונחת היישר בקו האש של מלחמת יום כיפור | מסע בין אירועים שהותירו חותם עמוק בכהן הרוקנרול היהודי, פרנסו לא מעט מיצירותיו ואף הנציחו אותו כגדול האומנים האוניברסליים שקידמו זהות יהודית הומנית ופלורליסטית   מצב הרוח של תחילת שנות השבעים בישראל מבטא לא רק את האופוריה של מלחמת ששת הימים, על שלל ניצחונותיה והשיבה לאתרים הקדמונים שסופחו מחדש כלב אבות על בנים; מוזיקת הרוק בוקעת עם שחר חדש, המכנסיים האופנתיים מתרחבים, הבחורות משתזפות בחופי הים, שוברי הקופות מנסחים את הסלנג הישראלי המעודכן, ישראל שקועה בשיאם של שינויים טכנולוגים וטלוויזיה מתקדמת, שארם א שייח' היא פנינת החמד שלנו – גם בלי שלום, הסמים מרקדים מיד ליד בשעה שהפינק פלויד מושכים דיסטורשנים בסיבוב הופעות מסביב לעולם. ה־ Dark Side of the Moonבשלבי הפקה אחרונים לפני פריצה לאור, ואם רצינו להתנבא על הצרות העתידות לבוא באינפלציה קשה ומלחמה עקובה מדם, היינו צריכים לגשת למדוד את הדופק בקו התעלה, אי־שם בדרום הרחוק. הסוריאליזם בין תל אביב לתעלת סואץ התברר בדיעבד, כמו שמתאר מאיר אריאל בהקדמה לשירו "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ". כך נראו הרגעים לפני השבר הגדול של האתוס הישראלי: "יש דברים שנגמרים, אבל החיים כל הזמן נמשכים... כמו שלושה חודשים בעיר סואץ על מנגלים עסיסיים נוטפי שומן בשר כבש טרי הולך ונצלה, שותים וודקה מתובלת בסירופ פרחי אשכוליות, שהיה ידוע בכל המרחב בשם "קוקטייל־נפיץ־מעיך"... [החיילים] מזינים את עיניהם בתמונות אמצע שנתלשו מתוך חוברות ששלחה אשת הנשיא דאז לכוחותינו בחזית – מה שנקרא 'תמונות־חזית'... "ובתוך כל הרע הזה תראו כמה טוב... עושים חיים משוגעים. העורף משתגע להשיג פחית נפט בשביל לפתוח איזה דוּד, בשביל להשקות או לחמם איזו חממה, ואתה שוכב לך על מנגלים ומגרד באוזן בשביל הנימוס... אז מה עושה נער עברי הרחק מהמולדת?..." 01 / לעצור את הכדור: אופוריה ובועות מתפוצצות באותה תקופה עובר הטרובדור היהודי־קנדי לאונרד כהן שלל התנסויות בשבילי האומנות והמתודות הרוחניות, מתודלק בלא מעט אל.אס.די. הוא גדוש בשפע הנעורים וחדוות החבורות הנועזות, מעיין הכתיבה והרומנים המגוונים. התיאבון המיני והאופטימיות שבאמצעותם התגבר על הדיכאונות הקליניים, כמו ביקשו לחיות את חלומותיו המנחמים, גם אם היו רחוקים מיישובו של עולם, כפי שהתבטא פעם ביחס למלון "צ'לסי הוטל" – שבו בילה לצד אנדי וורהול, ג'וני מיטשל, בוב דילן וג'ניס ג'ופלין – כי הוא חובב במיוחד "מקומות שאפשר להביא אליהם בארבע בבוקר גמד, דוב וארבע בחורות צעירות, לגרור את כולם לחדר שלך ואף אחד לא יגיד לך כלום". עם הולדת בנם אדם, מוצאים לאונרד כהן ואהובתו סוזאן נחמה והתגשמות של אהבה טהורה, ועמלים לבסס את הקשר הזוגי והמשפחתי. אולם לא עובר זמן רב עד שסדקים נוצרים באהבתם של השניים. באותה תקופה הם התגוררו באי היווני הידרה, שסימל עבור כהן חופש והיה המקום היחידי עלי אדמות שבו הצליח להעביר תקופות זמן שונות בבדידות מוחלטת ולקבל השראה יצירתית. סתיו 1973. כהן קרב לגיל 40 ומנדנד בעריסה תינוק בן שנה. הוא מרגיש לכוד ולא רואה בהצלחה אומנותית הישג המביא אושר. הוא תופס עצמו סופר ומשורר כושל. הוא כעוס, אפוף בחוסר משמעות ונופל לדיכאון ולמשבר עמוק. שממה יצירתית הולכת ומכסה את קירות חייו, והוא גוזר על עצמו פרישה מכתיבה וממוזיקה. שעת ערב, הדייגים על המזח מתקבצים לארוחה בצוותא, השמש יורדת עצלה ומותירה עוד כמה רגעים של אור יום. צבעי תכלת וזהב נעשים עיסה אחת בעיניו של כהן העומד ובוהה בחלון הבית, שוקע בהרהורים, יונק סיגריה באיטיות – ורק כאשר נופל מספיק חושך על האי כהן נשבר. "אני מאבד שליטה, הופך לבריון, תוקף את רוחה [של סוזאן], לא מצליח להיות לוליין כשהיא בסביבה..." כאלפיים קילומטרים מהאי אזעקה עולה ויורדת קוטעת את החגיגות הגדולות של תחילת עידן הסבנטיז העליז ומאששת את כל ההתרעות שקיבלה ישראל מ"בבל" – המודיע של ישראל בקהילת המודיעין, ד"ר אשרף מרואן, חתנו של נשיא מצרים – על מתקפה משולבת המתוכננת על ישראל. בבת אחת מתעוררים לחיים כל התדרים ברדיו, כמו ביקיצה קודם זמנה, מבשרים על גורל השעה: תחילה ניקח את תל אביב, אחר כך את ירושלים. "כל העולם מלא מחלוקות: בין אומות העולם ובכל עיר ועיר. ובכל בית ובית, בין השכנים ובין כל אחד עם אשתו ובני ביתו ומשרתיו ובניו", אומר רבי נחמן בשיחות הר"ן (עז): "ודע שהכל אחד, שהמחלוקת שבפרטיות בין איש וביתו הוא גם כן ממש המחלוקת שבין המלכים והאומות. כי כל אחד מאנשי ביתו הוא בחי' אומה מיוחדת והם מתגרין זה עם זה כמו שיש מלחמות בין האומות... ואפי' אם אחד אינו רוצה לריב ורוצה לישב בהשקט ושלוה עכ"ז הוא מוכרח להיות ג"כ בתוך המחלוקת והמלחמות. כי האדם בעצמו הוא עולם קטן ונכלל בו כל העולם ומלואו, וכל שכן, האדם וביתו שנכללין בהם כל האומות ונלחמין ומתגרין זה בזה. ועל כן, לפעמים כשאחד יושב לבדו ביער יכול להיות שיהיה נעשה משוגע. וזה נעשה מחמת שהוא לבדו ונכללין בו לבד כל האומות והם מתגרין זה בזה והוא מוכרח להשתנות בכל פעם לבחי' אומה אחרת..." מפציץ מצרי מנחית טיל שיוט על תל אביב, ובהידרה מתלקחת אש בשדות חייו הסוערים של לאונרד כהן. צבאות סוריה ומצרים נעים קדימה בכל הכוח בניסיון לבתר את ישראל לשניים, בה בשעה שכהן וסוזאן נופלים למשבר חייהם. "מאחר שבינינו כל כך איום ונורא, אלך ואעצור את הכדור המצרי", אומר כהן לסוזאן, לובש חולצה ונפרד ממנה. כשהוא עובר את סף הדלת ומזוודה קטנה בידו, סוזאן לוקחת סרט כחול ונועצת אותו בז'קט של כהן, על מקום הלב. נטול גיטרה עולה לאונרד כהן על מטוס מאתונה לתל אביב, כדי ללחום לצד אחיו הרחוקים. "משתי סיבות תרשה לך האישה לצאת מהבית: לעשות כסף או לצאת למלחמה", הוא אומר ונוחת מתוך המטוס הממוזג היישר אל החום הלוהט שעלה מהאספלט הארצישראלי, המקום שהוא מתאר כביתו המיתי, אף שאינו דובר עברית. "אם אחיך במשבר – אינך יכול לעמוד מן הצד". 02 / בין כיבוש לכיבוש: חזיות או מדים כהן לא הכיר איש בישראל. זוג שפגש אותו מציע לו לשהות אצל קרובים בהרצליה, אך הוא דחה את ההצעה בנימוס. יותר משהיו לו תוכניות, הצורך להימלט מהמשבר האישי היה חיוני עבורו לא פחות. הוא מבולבל וכאוטי, ולמרות הגעתו ללחום כתף אל כתף עם אחיו המנסים להדוף את מתקפת הפתע המצרית ולהציל את הבית העולה באש, ולמרות הצהרותיו הברורות, ללאונרד כהן חשוב כרגע להדוף בחייו את הבדידות ולהציל את נפשו בשוטטות ברחובות תל אביב. הוא פותח במסע כיבוש מסוג אחר: נשים. כאן הוא מנסה את מזלו עם מלצרית ומזמין אותה לצאת איתו ושם הוא מנסה לפתח שיחה עם נשים שמוכרות סיגריות בפתח מלון קטן. "לא הצלחתי למצוא עם מי לאכול ארוחת ערב", הוא כותב ביומן. לא פעם הוא נעצר מול המראה בחדרו, לבדו, מתבונן אל תוך עצמו, מנסה לייצב את רעמת השיער – ובליבו הוא מוצף תהייה, מי הוא היום ומי הוא בכלל וכמה בן אדם יכול פתאום להיות מוזר לעצמו. כמו המלחמה הפנימית בין לגשת ולהושיט יד לאחיו הלוחמים לבין לכרוך את זרועותיו סביב הנשים שהוא פוגש, כך גם הדואליות המקננת בו באשר למלחמה הזאת. מחד גיסא, הוא אומר בריאיון לכלי תקשורת מקומי: "אני מצטרף לאחיי הנלחמים במדבר. לא אכפת לי אם המלחמה צודקת או לא. אני רק יודע שהמלחמה היא אכזרית, שהיא מכתימה את האדמה הקדושה בעצמות, בדם ובכתמים נוראים". ומאידך גיסא, כאשר פוגשים בו בהפתעה המוזיקאים הישראליים אושיק לוי, מתי כספי ואילנה רובינא בקפה "פינתי", ומציעים לאורח הג'נטלמן להצטרף אליהם לצוות הווי ובידור ולסבב בין בסיסי חיל האוויר, מהסס האחרון ומספק תירוצים על היותו פציפיסט, נטול גיטרה ושמי מעוניין בכלל להקשיב לשיריו העצובים. בלילות הוא כותב על פתקים: "ירדתי למדבר לעזור לאחים שלי בקרב. ידעתי שהם לא טועים ושצדקם לא רב. אבל עצמות מוכרחות להזדקף וללכת, ודם נועד לתנועה וגברים חורצים קווים גסים על פני האדמה הקדושה..." ובהזדמנות אחרת, כשנשאל לשם מה הוא הגיע ארצה, הוא נשמע מסתייג ומרכך את הטעם שלשמו בא: "בכוונתי להתנדב בקיבוץ במלאכת הקציר וכך לאפשר למקומיים לצאת למלחמה". מהר מאוד הסבירו לו שעונת המגל והחרמש כבר חלפה מזמן. לאונרד כהן תמיד שפע קסם שלקוח מהעולם האירופאי הישן. גבר עדין, שברירי אבל מלא כריזמה. לא רק בזכות האינסטינקטים הטהורים שלו או החינוך מלידה. התכונות הג'נטלמניות שלו, יחד עם אלה האפלות, נבחנו באלף תצפיות במסעותיו האישיים ובהזדמנויות שבא במגע עם החברה. נדמה שהוא בוחן, ככל שהוא מתבגר, את כוחו של גבר לכבוש ולדון את סביבתו בקלות; אך קודם לזה יש לכבוש את התאווה לשליטה, אפילו בלא־מודע. יכולתו לדבר על הצדדים האפלים שבאדם לצד הגבהים שבנשמתו והבנתו שאם אתה נשלט בידי התשוקה אינך חופשי, מסייעות לו לשבור מוסכמות חברתיות ומגדריות שעוד יהפכו אותו לגיבור המסעות שאומן יכול לעבור בחייו. כהן, שבימיו הראשונים בארץ התחבט בין עצירת הכדור המצרי לקציר בקיבוץ ובין מדים בתעלת סואץ לחזיות בתל אביב, בסופו של דבר בוחר בחזית. יכולתו לאחוז בשתי נקודות מבט בעת ובעונה אחת, היא אולי התשובה לסתירות ולקרעים שבנפשו. בניסיון להסביר את השינויים בעמדתו הפוליטית אומר כהן: "יהודי נשאר יהודי. עכשיו עת מלחמה, ואין צורך בהסברים. קוראים לי כהן, לא?" כזכור, לא הייתה ברשותו גיטרה, אבל עד מהרה ארגנו לו אחת, ויחד עם מתי כספי ואילנה רובינא נדחס האורח הקנדי בפורד הפלקון של אושיק לוי, והחבורה יצאה לדרך, לחצור הגלילית, שם יפתחו את סבב ההופעות שלהם. בלי חזרות ועם יכולת אלתור של טרובדורים, כל ההיסוסים וההתחבטויות מתמוססים באחת כאשר כהן והצוות עולים לבמה. בשבועות הבאים חוצים כהן והחבורה את הארץ מצפון לדרום ומדרום לצפון. הם נוסעים לרוב במשאיות, טנקים וג'יפים צבאיים, ומגיעים למוצבים רחוקים, מחנות, מוסכי מטוסים ובתי חולים שדה. הם פוגשים חיילים ושרים להם. לפעמים הם מופיעים גם שמונה פעמים ביום; בחלק מהמקרים לאור פנסים ובפניהם של חיילים ספורים בלבד. ההפצצות אינן מרפות. ריחות של מוות, נפט ואש עומדים באוויר, וכהן, מבלי ששם לב לכך, מאולחש וכנוע למציאות. החבורה מדרימה עוד ומגיעה עד מעמקי סיני. כהן, שלא מכבר חדל מלצרוך אמפטמין ותאבונו שב לו, מוצא עצמו מורעב, הרחק מהמולדת, במקום שגם מנות קרב לא מגיעות אליו. בשעות המאוחרות של הלילה חדל כהן גם מהסחת הדעת שמצא בכתיבה – ונשכב לישון מבלי לחלוץ נעליים. בחזית הדרומית עלטה, מה שנקרא "חושך מצרים". החיילים רעבים, צמאים ונואשים למכליות דלק. לא רחוק מכהן נורה מטוס מצרי באוויר. המטוס התרסק בכדור אש מבהיל, ואילו הטייס המצרי נחלץ מבעוד מועד וצנח לקרקע. הלוחמים שובים את החייל המצרי, ואת המצנח שלו הופכים לאוהל. כהן, שבטוח בצדקת הצד הישראלי וסבור שהמלחמה הזאת נכפתה עליו, נשבר כאשר ראה חיילים גוססים מונחתים בבסיס חיל האוויר, שעה שהופיע שם. המראה הקשה הסעיר אותו. "אל תדאג", אומרים לו החיילים הישראלים, "אלה מצרִים". כהן נרגע. אך לפתע הרגיעה הזאת הבהילה אותו: "אני נרגע כי אומרים לי שהם מצרים?! הדם על הידיים שלי!" באותה עת אוגדת שריון, בפיקודו של אריאל שרון, מתמקמת בחלק המזרחי של תעלת סואץ והחיילים נערכים, תחת הפגזות כבדות, לצליחת התעלה. כהן פוגש את "אריה המדבר", הגנרל הגדול אריאל שרון. "בכל פינה בשדה הקרב אבות איבדו בנים ובנים איבדו אבות", אומר שרון. וכהן לוחש לעברו "איך אתה מעז?" השניים פותרים את הרגשות המעורבים בכוסית קוניאק. "זה תופס אותך", יתאר כהן לימים כיצד השפיעה עליו המלחמה. "המדבר יפהפה ולרגע או שניים אתה חושב שיש לחיים שלך משמעות. והמלחמה נפלאה. לעולם לא יוותרו עליה. זו אחת הפעמים הבודדות שבהן בני אדם פועלים כמיטב יכולתם. היא חסכונית כל כך מבחינות של מחווה ושל תנועה: כל מחווה היא מדויקת, כל מאמץ הוא בשיאו. אף אחד לא מפשל. כולם ערבים איש לאחיו. תחושת הקהילתיות והקִרבה והאחווה, המסירות. ישנן הזדמנויות להרגיש דברים שפשוט אי אפשר להרגיש בחיים העירוניים המודרניים". 03 / ההתבגרות של מלחמת 73' בצל הילדות של מלחמת 39' כהן נחשב לאחד המשוררים והכותבים היהודים המוערכים ביותר של המאה העשרים. הקריירה הענפה שלו, שהחלה מפרסום ספרוני שירה וכתיבת נובלות, כללה מכירת עשרות מיליוני עותקים מאלבומיו ומאות הופעות, בעיקר במדינות אירופה. במבט רטרוספקטיבי, שירים וכתבים רבים בקורפוס היצירה שלו הושפעו מתקופת ביקורו בישראל בזמן המלחמה הנוראה בשנת 1973, אירוע שהותיר בו רושם עז והתחבר אצלו לכל המרכיבים היהודיים ההיסטוריים, הפרטיקולריים והקולקטיביים – לאהבה ולשנאה, תשוקה ומלחמה על כל סוגיה. מלחמת יום כיפור הייתה אירוע מכונן בתולדות עם ישראל בעידן המודרני, ולאונרד כהן היה שם, בתוך כל זה, ביחסי הגומלין שבין הזיכרון האנושי לדמיון הקולקטיבי, בין הבהובי הזיכרון לתעתועי הדמיון. מלחמה היא אירוע קיצוני, דרמטי, ועד שלא תהיה שם לא תבין כמה. כהן, שמעולם לא שימן כלי נשק או דחף ג'יפ תקוע בחול, דגם דגימות מכל פרט כמעט במלחמה הזאת, לעומקה, מהמשמעות ההיסטורית והפסוקים התנ"כיים דרך תנועת הטנק הבודד ודילמות מוסריות ועד להתוודעות לשלל חרדותיהם של הלוחמים שפגש. בעיניו של כהן נרקמה אנלוגיה בין מלחמת יום כיפור לזוועות השואה, שהכיר מסיפורי המשפחה, לבין המשבר הריבוני המסוכן הראשון שעובר עמו, בארצו. בילדותו נהג סבו, שהיה רב גדול, להקריא לו פרקים מספר ישעיהו לפני השינה. עכשיו, אירועי 1973 ואירועי 1939, בתערובת פרקי התנ"ך שזכר על־פה ודמויות המרקדות בראשו – היטלר, נפוליאון, ג'ינגיס חאן ודם הכהנים הניגר ברחובות ירושלים בחורבן בית שני – עם כל התמהיל הזה נכנס כהן אל עוד שלב של התפכחות בחייו הבוגרים. עשור קודם לכן, 1964, הוא חוגג את יום הולדת שלושים ומפרסם את ספר השירה השלישי "פרחים להיטלר", ספר שכתב על רקע משפט אייכמן ובחלקו הוא מתעמת עם הבנאליות של הרוע, כמו בשיר: "כל מה שיש לדעת על אדולף אייכמן: עיניים בינוניות, עשר אצבעות, רמת משכל בינונית, סימנים מיוחדים – אין. למה ציפית? טלפיים? שיניים טוחנות בגודל ענק? רוק ירוק? שגעון?" בשונה מנוכחותה בספרות, בשירה ובקולנוע, שואת יהודי אירופה כמעט אינה קיימת במוזיקה הפופולרית. יותר ממשוררי הרוק הגדולים בני עמנו כמו בוב דילן, לו ריד ופול סיימון – לאונרד כהן מרבה לשזור תכנים יהודיים מובהקים ביצירותיו, לרבות זיכרונות השואה. על רקע כל זה, הוא, כמשורר, חש שתפקידו לבוא חשבון עם דמויות מן העבר, לפתור את התעלומות הללו ולהישאר בחיים. אם בילדותו תקפו אותו חזיונות הביעותים של השואה והמשקעים ההיסטוריים של בני משפחתו שנרצחו שם, בשנת 1969 הוא מנציח זאת בשירו "הפרטיזן" ומצדיע למתנגדי הפאשיזם הגרמני ומתאר מין חיזיון שלו עצמו כלוחם יהודי שקיבל מחסה אצל אישה זקנה, אך החיילים הגרמנים הגיעו, הרגו אותה – והיא, מתה בלחישה. בשירו Dance me to the end of love הוא מושפע מהזוועות שהתרחשו במחנות ההשמדה ומתאר את הברבריות שהתרחשה שם, לצד הקרמטוריום, שנגנים יהודיים אולצו להופיע ולנגן מנגינות כליזמר שעה שאחיהם ואחיותיהם הוכנסו אל תאי הגזים והמשרפות. "וכך, המנגינה 'הרקידיני אל יופייך לנגינת כינור נשרף'", מתאר כהן, "משמעותה שהיופי שם הוא של הגשמת החיים, הקץ של הקיום הזה ושל יסוד התשוקה בהגשמה הזאת. אבל זו אותה שפה שבה אנחנו משתמשים כדי למסור את עצמנו לידי מי שאנחנו אוהבים". אצל כהן, כמו במלחמות הגדולות, כך גם במעשה האהבה: האוהבים תמיד מתחבקים על רקע החורבות הבוערים. ואם עד כה היו המלחמות בין העמים, עכשיו הן בין הגבר והאישה. (שלושה פרקים נוספים יעלו ב-22.9.23)

לכשאפנה – אשנה


אדם קם בבוקר, מצחצח שיניים, עושה קפה וסיגריה. יש לו חלון של שעתיים עד העבודה. בזמן הזה הוא צריך להכין לו משהו לאכול, לאכול אותו, להתלבש ולחפש משמעות. אז הוא עושה את כל הדברים הנ״ל, תוך כדי שהוא רואה פרק באיזו סדרה שלא תאתגר לו את המוח ותטרגר לו את הנפש. אופס, נשארו לו רק עשר דקות לחפש משמעות. הוא יושב, כוסס ציפורניים היטב, אבל אז, ממש באמצע הלחפש משמעות, הוא מעלעל בטלפון שלו ורואה בשיין כפפות מטריפות שיכולות ללכת פגז עם הז׳קט שקנה בבלאק פריידי. אז הוא מכניס לעגלה לעוד 24 שעות של אי ודאות, להבין עם עצמו אם הכפפות אכן נחוצות או שתשוקתו אליהן תתקרר. ואז הוא קולט שעברו עשר הדקות והוא צריך לצאת לעבודה. אז בודק במוביט ורואה שבעוד שש דקות יש אוטובוס מתחנה שהיא במרחק שש דקות הליכה. אז הוא מתחיל לרוץ כדי שיישארו לו שתי דקות שבהן הוא יחפש משמעות. אבל אז, בדיוק בשתי הדקות האלו, באה תיירת ושואלת אותו בשברי עברית רצוצה איזה אוטובוס נוסע אל "חמת גדר". אז הוא מנסה להסביר לה באנגלית שאין לו מושג ושתיגש למודיעין בתחנה המרכזית, אך הודות לתיירת חדורת המוטיבציה, שהתעקשה לתרגל את העברית המשובשת שלה דווקא איתו, גם הלכו לו שתי הדקות וגם הוא כמעט פספס את האוטובוס. בבת אחת סיים להיות נחמד, אמר לה שתסתדר ורץ לאוטובוס כל עוד רוחו בו. נהג האוטובוס ניאות לפתוח לו את הדלת. הוא עלה והתיישב, פלט נשימה עמוקה, ואמר לעצמו שאולי עכשיו, בחצי השעה של נסיעה לעבודה יש יופי של פס לחיפוש משמעות, אבל אז הבין שבזמנים המתים בעבודה קל הרבה יותר לחפש משמעות, ועכשיו זה זמן נסיעה, וזמן נסיעה הוא בעצם זמן מוזיקה! ומי שלא מכיר את החוק הזה הרי הוא בחזקת שאינו יודע לשאול. אז הוא היטיב את האוזניות והפעיל פלייליסט שמתאים להלך רוחו של האדם המחפש, האדם התוהה, האדם שכלו קיציו ובאמצע מסע חיפושיו זורק את תרמיל הנדודים שלו ונזרק מטה, להרגיש אדמה לכמה דקות של נחת. אין באמת פלייליסט שמדמה הרגשה כזאת באף פלטפורמת מוזיקה, אבל אם ההרגשה היא ממילא כזאת, ובכן הפלייליסט יכול להתגמש קצת. עברו חלפו להן הדקות, והוא מוצא את עצמו בפתח מקום העבודה, מרגיש שלעולם לא יהיה מספיק מוכן לעמל יומו, אם יש בכלל כזה דבר. אולי המוכנות אמורה להגיע דווקא מתוך היסח הדעת של עשייה אחרת. במהלך העבודה אכן היו חלונות זמן שבהם היו לו הזדמנויות לחפש משמעות, אך הוא העדיף למלא אותם במשימות אלה ואחרות, ואפילו לקרוא ספר שלא נגע בו הרבה זמן. באוטובוס שנסע ממקום העבודה ללימודים שמע את פלייליסט "האדם העומד מול תהום", אך במקום להציף את החוויה ביללות נוגות החליט לרקוד בפראות יתרה את תמצית החיים שנותרה בו, אגב סיכוי קלוש שמא עקב להט ריקודיו ייפול על האדמה הרוויה או ישירות אל התהום. וכמובן בל נשכח כי בחיים אין פלייליסט מדויק, יש פלייליסט שמדויק לו. הלימודים עברו בנחת חלקית, הוא הרגיש מודע מאוד לעובדה שחלק מן המידע מוחדר בו וחלק פורח כלעומת שבא, כחלום יעוף, ואפילו לא התווכח עם המציאות הפשוטה הזאת. אלו החיים שהוא מכיר, והאמת היא שאם הוא חושב מספיק טוב, אין יותר מדי תלונות. רק לאחר ארוחת הערב, בירה עם חברים, סבבי שש-בש שבהם נוצח שוב ושוב ועדיין המשיך לשחק, כשרוחו כבר פיזית התפוגגה מעצמותיו, קלט שכל היום לא חיפש משמעות. "טוב, תמיד יש את מחר," הפטיר אגב פיהוק. "עכשיו אני חי. כשיהיה לי זמן – אחפש משמעות!"

כותבים בעקבות סופרים


הדבר שאני משתתף בו הוא אני / כותבות וכותבים בעקבות פרננדו פסואה המשורר הפורטוגלי פרננדו פסואה (1888–1935) כתב לאורך השנים בקולות רבים ובשמן של יותר משבעים דמויות בדיוניות. הוא היה רב-אומן בזיהוי שינויים העומדים ביסוד כל קביעוּת ועמד על תנאי היציבות השורדת בתום כל התפרקות; ברבגוניות קולותיו היטיב להמחיש את כוחה של השפה בפתיחת אופקים נפשיים חדשים, שכולם שכנו זה לצד זה וחסו תחת זהות אחת. בטקסט הבא, הלקוח מספרו "ספר האי נחת", פסואה מתאר איך דרך הכתיבה הוא מזהה את המופע שנקרא "אני", זה שלא משתנה גם כשהפעולות משתנות והשנים חולפות. בהשראת הטקסט של פסואה, משתתפות ומשתתפי סדנת הכתיבה של הסלון בתל אביב כתבו על העבר האישי שלהם, שמתחבר ומתנגש עם ההווה, העתיד ומה שביניהם – אני.   האי נחת / פרננדו פסואה  הכול מתאייד לי. חיי כולם, זיכרונותיי, דמיוני ומה שהוא מכיל, אישיותי, הכול מתאייד לי. אני חש כל העת שהייתי אחר, שחשתי אחר, שחשבתי אחר. הדבר שאני משתתף בו הוא מופע עם תפאורה אחרת. הדבר שאני משתתף בו הוא אני. לעיתים אני מוצא, בבלבול ההמוני של מגירותיי הספרותיות, ניירות שנכתבו על ידי לפני עשר שנים, לפני חמש- עשרה שנה, אולי לפני שנים רבות יותר. ורבים מהם נראים לי של אדם זר; אינני מזהה את עצמי בהם. היה מי שכתב אותם, וזה היה אני. אני חשתי אותם, אך זה היה כמו בחיים אחרים, שכעת אולי התעוררתי מהם כמו מחלום של מישהו אחר. לעיתים קרובות אני מוצא דבר שכתבתי כשעוד הייתי צעיר מאוד – קטעים מגיל שבע-עשרה, קטעים מגיל עשרים. ולאחדים מהם יש עוצמת ביטוי שאינני זוכר שיכולה הייתה להיות לי בשלב ההוא בחיי. יש במשפטים מסוימים, בתקופות שונות, מתוך דברים שנכתבו במרחק צעדים ספורים מגיל ההתבגרות שלי, שנראים לי תוצר של מי שאני היום, לאחר שחינכו אותי שנים ודברים. אני מזהה שאני אותו האדם שהייתי. ולאחר שחשתי שהיום אני אחרי התקדמות גדולה לעומת מה שהייתי, אני שואל היכן נמצאת ההתקדמות אם הייתי אז אותו אדם שאני היום. יש בכך מסתורין שמפשיט אותי ממעלותיי ומדכא אותי. (תרגם מפורטוגזית יורם מלצר, בבל הוצאה לאור, 2000)   מילה זו מילה / מירי אברמוביץ מחכה / התלבשתי יפה / ככה יצא היא מאחרת / אני קצת מתעצבנת קבענו שעה / תכבדי. מילה זו מילה. מנסה להרפות / מתרכזת בנשימה והיא עדיין לא מגיעה / תמיד הייתה לה נטייה להבריז. נזכרת שהכרנו / בכיתה א' / תחילת שנה היא קורצת בחיוך שובבי / אני בחזרה הרגשתי קירבה... התחברנו / אהבנו / רבנו / נפרדנו / חזרנו / נפרדנו / חזרנו.   עכשיו שוב מחכה / בקפה של השכונה המלצרית פוזלת / אני מבינה אמריקנו קר / מזמינה / שותה מדליקה מחשב מנסה לכתוב פרק בסדרה והיא עדיין לא מגיעה שולחת אנרגיות חמלה אולי תבוא בכוח המשיכה. פותחת ספר / לשיקום היחסים: "מה מונע מכם קירבה?" הסופרת שואלת – אני עונה: הפחד שתגידו –" מירי, את ילדה קטנה וטיפשה". לא תראו שאני / חשפתי בשביל לגעת נגעתי בשביל לתת נתתי בשביל להיטיב.   שוב ללא הגנה / שוב פוחדת / אז אל... תאמינו למילה / אני לא באמת עירומה זה סתם תרגיל כתיבה.   בשם המעשים הטובים / בשם היצירה שובי אליי שובי אליי כתיבה.   העבר ממני והלאה / יענקי גולדברג יום יבוא ויתחולל זעזוע. ההווה כבר טעון בארוטיות תקיפה של מבשר בשורה. האילמות האלימה של מה שעדיין נוכח ממשיכה להתקשט בואכה בקיעה. פירורי הזמן ממשיכים להימתח עוד ועוד לקראת לְשַׁד מזומן מראש. כל עוד העתיד לא כאן אין אלא להתנועע בתוך פי הטבעת של הכאן ועכשיו, ולו כדי לדמות צליל של תנועה. כרגע אפשר רק לצחוק את ההתפרצות המתנקזת, עוד לא לבכות עונג בר קיימא. נותר העבר הנוטר טינה. טינה המקבעת בקשר בלתי ניתן להתרה. קל יותר לחזות פני עתיד מאשר אחורי עבר. קל יותר לחרוץ את גזר הדין על המשפט שטרם החל מאשר להעריך את השפעתו של העונש שכבר בוצע. קל יותר להכריע שמה שהיה לא יהיה, אבל איך ניתן להכריע את מה שכבר היה?   אני היום. אני אז / אביה אל הכול התאייד לי. הכול הרגיש כל כך לא יציב, כאילו נעקר לי מתחת לרגליים. כל מה שלמדתי להאמין בו התברר לי כלא אמיתי. התהליך קרה בהדרגה, אך ההלם נשאר לאורך זמן ולקח לו זמן לפנות את הדרך. האמונה התחילה לפקוע, ואיתה עזבו אורחות חיי החרדיים. לבושי ומעשיי שינו צורתם. מסתכלת על איפה הייתי אז. בחורה תמימה שמאמינה בכל ליבה כי יש אלוהים והוא טוב. ואם רק אגיד לו מה אני רוצה אז יהיה בסדר. אבל אף פעם לא היה בסדר. יש משהו באמונה שהוא נורא נוח, ואתה משליך מעליך אחריות לחיים. ובעצם, ככה ניתבו אותך. ככה חינכו אותך. ולא תקום להגיד אחרת בגיל שבע-עשרה, כי לא יכול להיות שמשקרים לך, ומה תעשה אם תישאר לבד. ואתה ממשיך כי ככה אתה רגיל. ואז, בשלב כלשהו, הבנתי שאני לא יכולה להאמין. לא יכולה להמשיך. כי אני לא מאמינה שאלוהים הוא טוב. ואם באמת אלוהים שסיפרו לנו עליו הוא אבא טוב, למה הוא מביא רע לעולם. הרי במצב תקין אבא מתעלל יושב בכלא ולא ממשיך להיות אבא. אז אני מבינה שמשהו לא תקין. וזה הרגע שהחיים כאילו מתחלקים לשניים. לא באמת, אבל יש משהו בקו הזה שהוא קצת כמו קו גבול. שני אנשים שונים באדם אחד. אני של "אז" ואני של "היום". וזה קצת מפחיד. זה מזעזע את מה שגדלת עליו. זה מפחיד להפסיק להאמין שמא יכה אותך ברק וזה מפחיד לחלל שבת שמא תידרס ביום למחרת. אבל אתה מבין שאתה של אז הוא לא אתה של היום. ואז, כמו במילותיו של פסואה, חיי כולם מתאיידים. זיכרונותיי מעט מיטשטשים, אישיותי משתנה. אני לא רק חשה אחרת. אני אחרת. וטוב לי להיות אחרת.   אהבת הכתיבה – אהבת החיים / ידידיה וייסברג תמיד תמיד אהבתי לכתוב. כשהעט היה מגיע לידיים שלי הוא היה יוצא במחול, רוקד ורוקד ללא הפסקה. לא תמיד היה קשר בין המילים, לא תמיד הן היו ברורות, אבל תמיד הן הביעו רגש, זעקו משהו. כשהייתי צעיר ובן ישיבה הייתי כותב המון, חידשתי חידושים, חיברתי ספרים (על ה"תלמוד בבלי" בעיקר) ובגדול, ניסיתי תמיד להיות עבד נאמן. העמוד האהוב עליי היה השער, אף שכביכול לא היה בו שום חידוש, רק קצת מילים אישיות והתפייטויות. הייתי מצטט שירים ומודה לאלוהים בכל מיני מילים רומנטיות. כנראה זה היה הדבר היחיד שבאמת עניין אותי. אני לא זוכר כלום ממה שכתבתי בשנים האלה, כאילו מלאך נגע בי והשכיח כל תלמודי. את כל מה שכתבתי אחרי הישיבה אני זוכר. הדברים שכתבתי בתהליך היציאה כנראה נגעו בי באמת, כל הרגשות שיצאו לי מהלב הם עדיין פה, חרוטים עמוק-עמוק. בכל פעם אני חווה מין תחושת מראה על החיים שלי. 23 שנים מהם נעלמו, 23 שנה לא הייתי אני, לא הרגשתי. ולהרגיש זה טעם החיים.

ירושלים


לרות   אֲנִי רוֹצָה לִכְתֹּב לָךְ עַל יְרוּשָׁלַיִם. אֲנִי יוֹדַעַת, שְׁתֵּינוּ יוֹדְעוֹת אוֹתָהּ אֶת שְׁעָרֶיהָ הַקְּרוּעִים בָּנוּ לִרְוָחָה וּמִתְכַּוְּצִים לְשֶׁמַע סִירֵנוֹת אַזְעָקָה, בְּכָל קְרִיאַת חֲדָשׁוֹת אוֹ מַבָּט בַּמַּרְאָה.   אֲנִי יוֹדַעַת, אֲנַחְנוּ בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם, וְיָדֵינוּ עֲצֵי הַבְּרוֹשִׁים שֶׁל זֶלְדָּה אֲשֶׁר מִתְכַּוְּנִים רַק כְּלַפֵּי מַעְלָה וְכַוָּנָתָם תְּמִימָה וְשׁוֹתֶקֶת.   וְהַחוֹמוֹת הָעַתִּיקוֹת שֶׁהָרוּחַ טוֹפַחַת עֲלֵיהֶן בְּקוֹלוֹת מְשֻׁנִּים, וּבוֹרוֹת הַמַּיִם שֶׁהַקַּיִץ לוֹגֵם מֵהֶם וְעוֹשֶׂה אוֹר וְ תַ הֲ ל וּ כ וֹ ת  הָ אֲ נָ שִׁ י ם אֲשֶׁר בָּאִים וּבָאִים מִי כְּעוֹלֶה לָרֶגֶל וּמִי כְּעוֹלֶה עוֹלָה   רוּת, תֵּל אָבִיב מְכִינָה לָנוּ גַּנֵּי שׁוֹשַׁנִּים לְבֹשֶׂם וּמִגְדָּלוֹת רָמִים לְשִׁכְחָה וּשְׂדֵרוֹת שֶׁמֶשׁ לְיֹפִי. אֲנַחְנוּ הוֹלְכוֹת בָּהּ וְשׁוֹתוֹת אֶת צְחוֹקָהּ הַמָּתוֹק.   אֲבָל, וְזֶה מָה שֶׁאֲנִי רוֹצָה לִכְתֹּב לָךְ - כְּשֶׁאַתְּ נָעָה אֲנִי רוֹאָה בָּךְ גַּם אֶת צִלְלֵי הַבְּרוֹשִׁים, אֶת תַּהֲלוּכַת הָעֲלִיָּה, אֶת הַשְּׁעָרִים, וְלֹא שׁוֹכַחַת.

אומץ או אונס?


"זה פורנו כשר," הגדיר אחד מחבריי את הסדרה "חאנשי", ששודרה בחודשים האחרונים ב-Hot. זו לא נשמעה לי המלצה טובה, אבל יומיים של מחלה וריתוק למיטה בחוסר מעש גרמו לי לצפות בעשרת פרקיה. אני עדיין מתלבט אם להתחרט. "חאנשי" היא סדרה קומית ישראלית-אמריקאית, המגוללת את הרפתקאותיה של נערה חרדית מברוקלין, שבורחת מביתה ומארוסה ועושה עלייה לישראל. הרחק מביתה ומהוריה הקפדניים, חאנשי מאפשרת לעצמה פריקת עול מוחלטת ומלאת סערה ותשוקה. במסגרת הגשמת פנטזיות, מחפשת חאנשי לקיים יחסי מין עם ישראלים, בעדיפות לחיילים ממוצא מזרחי. חאנשי עושה הכול כדי להשיג את מבוקשה ולא דופקת חשבון לאף אחד. הדמות עשויה היטב ומשדרת מורכבות רבה. מצד אחד, קשה שלא להזדהות עם הבחורה שמגשימה את עצמאותה בעקשנות, ובוחרת בחֵרות במקום בנוחות. מצד שני, קשה שלא להרגיש אי-נוחות נוכח האימפולסיביות והאגרסיביות שהיא נוקטת כדי להשיג את מבוקשה, וכך הצופה נע בין הרצון לצעוק על חאנשי חסרת ההתחשבות לבין הרצון לגונן על הנערה המבולבלת וחסרת האונים. הסדרה נוגעת ללב ומציפה שלל נושאים, אך דומה שהנושא המרכזי שהיא נוגעת בו הוא הגבולות הנדרשים במצבים אינטימיים. חאנשי, שמוצאת די מהר בחור שחום שמדליק את תשוקתה, לא רואה בעיניים. דוד, בחור דתי שרוצה לשמור נגיעה, מביע שוב ושוב את רצונו לשמור מרחק וגבולות, אך חאנשי מתעלמת מכך. הסיטואציות מידרדרות למצבים שבהם הג'ינג'ית האמריקאית כופה עצמה על הבחור המבולבל שחווה בה עת תשוקה וייסורי מצפון, וממשיכה באקט המיני למרות תחנוניו המפורשים לעצירה. זוהי סצנת אונס לכל דבר ועניין, אלא שהנאנס הגברי מוצג כנהנה בסופו של דבר. נהנה בעל כורחו. מבחינה זו הסדרה מציגה עלילה עם מאפיין נדיר שאינו נפוץ בטלוויזיה ובקולנוע – הצגת האישה כתוקפת מינית ואת הגבר כקורבן. אך לפני שמספיקים לעכל את השינוי, בפרקים האחרונים צצה נקודת מפנה. מתברר שחאנשי הפוגעת היא עצמה קורבן אונס. מכאן והלאה המסרים הופכים להיות פחות מורכבים, יותר חדים ויותר מקובלים. הגבר שפגע בה מוצג כאדם חסר לב, נעדר אישיות ועם רוע אדיש ובולט. הנרטיב של גבר תוקף ואישה קורבן הוחזר למקומו הטבעי והחד-משמעי, על פיו גבר תוקף הוא גבר חזק ורע, ואישה תוקפת היא מסכנה שנפגעה בעבר וממשיכה את שרשרת הפגיעות. הגדיל לעשות מגזין ,ATmag שבפוסט בפייסבוק הגדיר את האונסת כגיבורה, וביכה ש"חבל שאין לנו עוד גיבורות כמו חאנשי". מתברר שעוד רבה הדרך להבנה ציבורית שגם גבר עלול להיות קורבן, וש"לא" של גבר, זה פשוט לא! מלבד אלו, העלילה עוסקת כמובן גם בשאלות של בחירת בן זוג. האם להעדיף את ה"מתאים" על פני ה"מסעיר ומעורר הפרפרים"? האם לבחור ב"מחזר" או ב"מאתגר"? שאלות שמקבלות משנה תוקף כשעוסקים בנערה מבית חרדי. בריחתה של חאנשי ממנדי, הארוס הברוקליני שלה, מעלה אפוא שוב לדיון את צורת הנישואין החרדית. יחד עם חברתה נוקי, מנסה חאנשי להשתחרר מהלחץ המשפחתי להתחתן עם האיש "הנכון" לטובת מימוש התשוקה המודחקת. לפני כמה שנים קיבל נושא זה סיקור נרחב בסדרה "המורדת'", אך אצל חאנשי המסרים מורכבים יותר. בניגוד לאסתי המורדת, שהצופה מתחנן אליה בליבו שתברח מנישואיה הכושלים והכפויים, הרי שאצל חאנשי עשוי הצופה לצפות להפי-אנד שיחזיר אותה לידיו הטובות של מנדי, החכם, המתחשב והשנון – בעל חוש הומור של חרדי אמריקאי בורגני. במקום זאת חאנשי מעדיפה לרדוף אחרי דוד הבלתי מושג. כשהלה מתמסר אליה סופסוף ומפתח אליה דאגה וחיזור, היא מאבדת בו עניין. קיצורו של דבר, בין שנתלהב ממסריה של הסדרה ובין שנזוע מולם באי-נוחות, אין ספק שסיפורה של חאנשי עשוי מהחומרים הטובים ביותר: זוגיות, סקס, מגדר ומה שביניהם. ואם כל זה מגיע גם במעטפת של סיפור יציאה מהחברה החרדית, יחסים בין ילדים להורים ומפגש תרבויות מרתק בין אמריקאים לישראלים – מה צריך יותר מזה? או כמו שחברי אמר: "זה פורנו כשר".

בשדה המוזיקה החסידית – לזכרו של היוצר מיכאל שניצלער ז"ל


בשבוע הבא יחול ה"שלושים" של אחד מגדולי הזמר החסידי, הלוא הוא מיכאל שניצלער.  אני יודע שאתם משתדלים לא להקשיב למוזיקה בימי ספירת העומר, משום האבל על תלמידי ר' עקיבא, ולכן חיכיתי עד לל"ג בעומר כדי לכתוב כמה מילים על האדם ומפעלו, ולחשוף בפני מי שלא מכיר את סוד קסמה של המוזיקה החסידית. אתחיל במיכאל. מיכאל הלחין ושר מאות שירים, היצירות שלו ליוו אותי מאז שאני זוכר את עצמי מאזין למוזיקה ועד עצם היום הזה. כאשר שמעתי שנפטר הצטערתי מאוד והתיישבתי לצפות בלווייתו. המלווים הלכו אחרי המיטה בעודם שרים את מנגינותיו, מספידים וחורזים חרוזים, מספרים בשבחו. אף עין לא נשארה יבשה. עבורי זה היה טקס פרידה מהאיש וממורשתו, אם כי מורשתו תמשיך להתקיים אחר מותו, שהרי "צדיקים במיתתם קרויים חיים". בשורות הבאות אנסה לתאר במקצת את תרומתו הכבירה של מיכאל ושכמותו. משוררים וזמרים נודדים תמיד היו פה, עוד בעת העתיקה ובימי הביניים. הם היו עוברים ממקום למקום, שרים ומספרים סיפורי אגדות וגבורה. בתוך השירה היו משלבים מסרים אשר נספגו בתת המודע של המאזינים. שאיפתו של גיבור חיל אשר היה יוצא למלחמה הייתה קשורה לאופן שבו המשוררים ישוררו עליו ועל מעלליו. עם חלוף הזמן שוכללו טכניקות הסיפור והשירה, וכיום אנו צורכים אותם באולמות הקולנוע/תיאטרון ובמסכי הטלוויזיה. אולם בקרב החסידישע יידען, אשר עולמות אלו של קולנוע ותיאטרון לא קשורים אליהם, תפקידם של הזמרים הנודדים נותר בעינו. כפי שהיה נהוג במשך אלפי שנים, המשוררים מגוללים בפני המאזינים סיפורי גבורה, מעשי אבות, ומשלבים בהם מסרים מקצה העולם ועד קצהו. לפני שאמשיך, עליי להתעכב על נקודה חשובה – הגדרה של מהי מוזיקה חסידית. החסידות פנים רבות לה, וכך גם מנגינותיה. אך עדיין נוכל למצוא מאפיינים זהים אשר יבדילו בין מוזיקה חסידית לסתם מוזיקה חרדית או עממית. לפי דעתי, הואיל והחסידים הם ששימרו את שפת היידיש, ולשפה זו הגייה מיוחדת והיא אינה נשמעת כמו עברית, על כן הדבר הראשון שנדרש לבדוק הוא: האם שפתו של המשורר ושל שיריו היא יידיש חסידית? מובן שלא כל אדם המנגן ושר ביידיש ראוי להיכנס להיכל התהילה של המשוררים החסידיים, אלא רק מי שהקפיד ליצור בשפה זו ברוח  השירים והמנגינות ששמע, או אשר ראויים להישמע, בטיש אצל האדמו"ר. אם כן, מאפייניו של המשורר החסידי הם תוכן השירים והשפה שבה הם מושרים. וכעת, הבה נבחן את יצירתו של מיכאל שניצלער ושל חבריו, יונתן שווארץ, יוסף משה כהנא, מוטי אילוביץ שפורח לאחרונה ועוד. המוזיקה שלהם כוללת סיפורי מעשיות, מסרי אמונה, עלילות גבורה מלאות ברגש או בשמחה, ואלו מספרים בחן ובחסד את הסיפור שבתוכו חבויים מסרים. ממש כמו אותם זמרים נודדים אשר האדירו את הלוחם הדגול וסיפרו בשבחו. לבד מהשמחה וההתרגשות של קהל המאזינים הטבעי, למוזיקה החסידית מסוג זה יש ערך מוסף, היא מספרת לשומע על הקהילה הסגורה, אשר לה שפה משלה ואורח חיים ייחודי. מי שייטה אוזן אוהבת וקשובה לשירים יוכל ללמוד רבות על הלך הרוח ועל אופי החשיבה של האוכלוסייה החסידית. מיכאל, אשר קירב כל אדם ובייחוד את אלו שהציבור החרדי דחה, הוציא לאחרונה אלבום חדש בשם "שבתון". באחד השירים מובא סיפור אשר באמצעותו ניתן להתחקות אחר הנרטיב של היציאה בעיניים חרדיות. השיר מספר את הסיפור הבא: יום שישי בערב, השולחן ערוך ומוכן אך אב המשפחה לא מקדש על היין. הוא מודאג. בנו בכורו לא נמצא בבית והוא אינו יודע היכן הוא. הבן מסתובב עם חברים לא טובים, ומי יודע אם הוא שומר שבת בכלל. הסיפור מתפתח. הבן שעזב את הדרך חוזר הביתה בעקבות מחלה, בדמעות הוא מתחנן לסליחתו של אביו ומבקש שיעשו יחד קידוש אחד אחרון. אך לצערו של האב הבן נפטר ביום חמישי בערב, לפני שהספיק למלא את משאלתו האחרונה. ביום שישי שלאחר הפטירה האב שוב לא מסוגל לעשות קידוש, כשהוא אפוף בצער וביגון הוא נרדם וחולם שהבן עורך קידוש עם סבו. הפי אנד. האב מתעורר שמח ורגוע. הנרטיב הסיפורי ברור, זהו ביטוי מוחשי לאמרה "שוב יום אחד לפני מיתתך". הפרטים הרבים בסיפור משרטטים את ההשקפה החרדית על היציאה. הסיבה תמיד תהיה חיצונית (בהשפעת חברים רעים), המשפחה תמיד תקווה לחזרתו של הבן ותקבל אותו ולעולם לא תבין למה הוא עזב, היוצא  תמיד יחוש מרוקן ועצוב, וכמובן, הניצוץ היהודי לעולם לא יכבה, גם רגע אחד לפני המוות. את אותו רעיון ניתן למצוא גם אצל יונתן שווארץ, ענק זמר חסידי נוסף, משורר על ילד שירד מהדרך. באלבומו הווקאלי, המיועד לימים שבהם אסור לשמוע מוזיקה המנוגנת בכלים, "שהשלום שלו", הוא מספר על הבן שעזב את הסביבה החמימה בהשפעת חבריו הרעים, חרף תחנוני אביו. הבן נוסע להודו, מסתובב שם בדד ורק רוצה לחזור, אבל לא נעים לו. לבסוף, לאחר מפגש עם חבר של האב, הילד מחליט לחזור אך לפני שהוא מגיע לביתו הוא עובר במירון ונכנס לקברו של רשב"י. שם הוא מנסה להניח קוויטל (פתק) על הקבר, אך הפתק נופל שוב ושוב, ולפתע פתק נוסף נופל ונפתח, והבן מגלה שזה פתק שכתב האב, ובו הוא מבקש שבנו יחזור בתשובה ומצהיר שהוא סולח לו על הכול. אולם סיפורים כאלה אינם משקפים את רוב סיפורי המשוררים החסידיים. חלק הארי של הסיפורים נוגע בשמירת מצוות בכל מחיר, בשואה למשל, ויש לא מעט סיפורים על האם היהודייה, לרבות שירי הלל ושבח על צדיקותן של נשים. וכמובן, סיפורי צדיקים ואמונה. לדוגמה: שירו של יוסף משה כהנא, "מעלות פון אידין" מתוך האלבום "לחיים טאטע" מסביר למה כל מה שיהודים עושים הוא לשם שמיים, אם בוכים אז בתשעה באב, ואם שותים אז בפורים. דוגמה אחרת מביא מוטי אילוביץ, באלבומו "רעיונות", בשיר "אידישע תאיוועס" (תאווה יהודית), שם הוא מתאר דילמה של יהודי בליל שבועות, האם לאכול בשר בסעודת החג ובכך למנוע מעצמו שתיית קפה לפנות בוקר לאחר לילה ארוך של לימוד? וכך הוא  ממשיך בתיאור ההבדלים בין תאווה יהודית לתאווה של גויים. לפי השיר, תאוות של יהודי קשורות תמיד למצוות. השיר מתפתח לתיאור תאוות יהודיות ייחודיות, כמו תפיסת תנומה באמצע "לכה דודי" או חשק עז לתקן את ה"בעל קורא" כשהוא טועה, דילוג על קטעי תפילה כמו "יוצרות או תחנון", זריקת סוכריות על החתן שנייה אחרי כולם ועוד. והנה אנו חוזרים לספר על יצירתו של מיכאל שניצלער. השיר המדובר הוא "א נשמה בלייבט ריין" (נשמה נשארת נקייה) מהאלבום "די נשמה פלאם". השיר מתאר בעל עבירה שהתרחק מאוד מהיהדות. באחד הימים הוא פוגש קבוצת חסידים שנוסעת לרבי לרגל חתונת בנו, והמפגש מעיר בו את הניצוץ היהודי והוא מצטרף לנסיעה. כאשר הוא מגיע לחצר האדמו"ר, הרבי מספר לו משל, על שני אחים שהסתכסכו לאחר שאחד מהם התעשר. לקראת חתונת בנו שלח האח העשיר לאח העני הזמנה וסכום כסף נכבד. האח העני דחה זאת בכעס, אך בליל החתונה הוא לא הצליח לעצור את עצמו, ובעודו בבגדי השינה רץ אל אולם החתונה. לאחר המפגש המרגש שאל האח העשיר בתוכחה, מדוע לא השתמשת בכסף ששלחתי לך לקנות בגדים, לפחות היית מגיע לחתונה לבוש בבגדים נאים. הנמשל הוא אותו יהודי, שמראש היה ברור שיחזור בתשובה ויגיע לאדמו"ר, אבל למה בבגדי נוכרי? אפשר ללקט אינספור תובנות מההאזנה לשירים, להבין מה מקומו של הצדיק בחיי החסידים, מה מצופה מאדם שומר תורה ומצוות, איך מתנהלים החיים בקהילה ועוד ועוד. זהו אוצר בלום, שדה מוזיקלי רחב יריעה המאגד בתוכו תרבות אמונית רוויית סבל ותהילה. מסיימים בכבוד המת, מיכאל ז"ל היה בעל נשמה יקרה שהטוב יצא ממנו, איש שכולו רגש שהקפיד לקרב את כל אלו שנדחקו החוצה. איש אהוב שייזכר לעד.

בעקבות זלדה


בכל גוף חי רוחשות שתי תנועות תמידיות, הומאוסטזיס ומורפוזיס. האחת מבקשת ארגון, יישוב והגעה לאיזון, והשנייה מבקשת התפתחות ושינוי. מקורם של המונחים בעולם הביולוגי, בעלי החיים והצמחים מקיימים את הדינמיקה הזו שבין צמיחה לשמירה על הקיים, בהמשך הם הושאלו לפסיכולוגיה ביחס לנפש האדם, שיש בה כחות חיים שדוחפים תמיד לתנועה, וכוחות מנוגדים שמתאמצים להרגיע, לאזן, לעבד את מה שנרכש ולהבנות חיים יציבים. תיאורטיקנים מאוחרים יותר ייחסו את הדינמיקה הזו גם למערכת משפחתית, קהילתית ולחברה האנושית בכללה. גם ביציאת מצרים הרכיבים האלה קיימים. ממלכת פרעה דאז הייתה מעצמה צבאית וכלכלית שניסחה את כללי המשחק ושמרה עליהם בקפדנות. מה שהתחיל בהבטחה ליציבות וביטחון בשנות רעב – "ארץ מצרים לפניכם היא, שבו וסחרוה והאחזו בה" – הפך לשעבוד נורא שהגיע עד "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו". כשהמבנים השמרניים מתקשחים ומאבדים את ייעודם המקורי, מתעוררים כוחות השינוי ומערערים את הסדר. קבוצה אתנית קטנה מתאגדת, קוראת תיגר על משעבדיה, מבקשת חיים של חירות, ובסופו של דבר לוקחת את גורלה בידיה ויוצאת למסע של גיבוש זהות לאומית במדבר. עבורנו, ב"יוצאים לשינוי", חג החירות הוא לא רק סיפור היסטורי מכונן שלנו כעם, אלא אורח חיים פרטי ואישי של כל אחד ואחת מאיתנו. תנועת היציאה התחילה את דרכה ביציאה מעבדות מצרים לחירות, והיא ממשיכה היום בכל אחת ואחד שבוחרים להיות בדרך, שממשיכים לחפש, שמבקשים שינוי, חיים וחירות גם במחיר הליכה ארוכה במדבר. תנועת היציאה, הרבה לפני הביטויים המעשיים שלה, מתחילה בעומק הנפש, בלהבה בוערת שהסדר הקיים ביציבותו ובנוקשות שמאפיינת אותו, מאיים לכבות. תנועת היציאה בוקעת מפרטים, שלאיטם הופכים לקבוצה ואף לתנועה, שרוצים לתת מקום בחייהם גם לשאלה, לאי-הסדר, למשהו מעבר לתבנית שהיא נוף מולדתנו. תנועת היציאה מערערת על הסדר לא על מנת להישאר בידיים ריקות, אלא כדי לארגן אותו מחדש בצורה חיה וכנה יותר. המשוררת זלדה ניסחה יפה על הדיאלוג הזה בשיר "שני יסודות", שבו משוחחים הברוש הנטוע והיציב והלהבה הסוערת חסרת המנוחה. הלהבה לא מבינה: "איך אפשר לעבור את החיים הנוראים האלה, בלי שמץ של טירוף, בלי שמץ של רוחניות, בלי שמץ של דמיון, בלי שמץ של חירות, בגאווה עתיקה וקודרת..." היציבות הזו של מישהו שעומד איתן על מקומו בלתי נסבלת עבורה. בתור אנשי ונשות יציאה, ייתכן שנוכל להתחבר לזעקה הזו של הלהבה, אבל ההתבוננות על שני היסודות מחזירה לתנועה הביולוגית והטבעית, שבה מול כל להבה יעמוד ברוש זקוף ויבקש לשמור שהאש תחמם ולא תשרוף. השיחה בין היסודות, לא תמיד קל לקיימה: "הברוש שותק, הוא יודע שיש בו טירוף, שיש בו חירות, שיש בו דימיון, שיש בו רוחניות, אך השלהבת לא תבין, השלהבת לא תאמין". בימים של מתח רב בין כוחות שונים בחברה, בין קריאות לשינוי לצד מאמצי שימור, מתעורר אביבו של הטבע כדי להזכיר את יסודות החיים: אנשים ונשים שיחזיקו את להבת התנועה, וברושים נישאים ימשיכו לנטוע את שורשיה עמוק באדמה. הלוואי שנוכל להחזיק בלבבותינו את ההבנה שלכל אחת מהאיכויות הללו יש מקום ויש בה צורך במציאות.  
הטור פורסם לראשונה במהדורה המודפסת של "התקופה" פסח תשפ"ג (מרץ 2023)

חושך נפל על הרחוב – שתיים דובים הלכו


חינכו אותנו שאסור, שמסוכן, אפילו שטני. ידענו שספרים שאינם משלנו הם בעלי כוח הרס עצום. ככה זה. מקדמא דנא, רבים הציצו ונפגעו, נלכדו במלכודת המוות של הספרים החיצוניים ואיבדו את עולמם. אסור לקרוא. את הרוב אסור לקרוא. כפי שלא נחשוב אפילו לרגע לטעום חלילה "דבר אחר", כך עלינו לשמור עינינו ומוחנו מפני טומאת הספרים והשפעתם הרעה. ואפילו יותר מכך, שהרי מזון מטמא את הגוף וספרים מטמאים את הנפש. בפנימייה נערכו מעת לעת סריקות, בדיקת ארונות, הפיכת מזרנים, פשפוש בסלסלות הכביסה, משטרת הקודש בשליחות לבער כל רע מקרבנו והשפעה חיצונית על מוחנו. זה לא עזר, כמובן. הייתה ספרייה מחתרתית, ספרים וקלטות שהועברו בסודיות גמורה בין יודעות ח"ן ופתחו צוהר'ון דקיק אל העולם שמחוץ לגדר מוסד הלימוד, מחוץ לעיר צפת וקריית חב"ד, מחוץ למוסכמות ולאמיתות הנשגבות. טיפות-טיפות של תרבות שנספגו במהירות בנפש הכמהה לידע ולהעשרה. "רומן רוסי", "עשו", "כימים אחדים" – שנים לאחר שיצאתי חזרתי אל הרומנים האלה בגעגוע אל הכתיבה שהייתה לי אינפוזיה באותם ימי ישימון ובדידות אינטלקטואלית. כאשר כבר ידעתי שאיני שייכת לרדידות הספרותית שהוצעה לי במסגרת המותר והאפשר, וצמאתי לתכנים שיגרמו לי לחשוב, לצחוק, להתחבר, להיסחף, לאהוב. הרבה לאהוב. מובן שהקריאה החוזרת אינה דומה לקריאה הראשונה, הבוסרית, קריאה שהיו חסרים בה הרבה ידע מקדים ורפרנסים תרבותיים, ובכל זאת הייתה חוויה יוצאת דופן שאינה ניתנת לשחזור לעולם. תמיד טענתי שאנו, קהילת היוצאים, בני-מזל. נחשפנו לאוצרות תרבות בגיל מאוחר ובבת אחת, שפרוז'קטורים של תוכן ויופי שטפו אותנו באור סנוורים. עניין אחד הוא לגדול בתוך תרבות, עניין נעלה יותר הוא לגלות אותה, לבחור בה. ליצירתו של יהונתן גפן נחשפתי בגיל 19, ונשביתי לחלוטין. באותו הזמן כבר ידעתי שהשקפת העולם הימנית מאוד ותפיסת עליונות הגזע היהודי לא מתאימות לי עוד. לפעמים אני מנסה להיזכר בחוליות השרשרת שהובילו אותי לאמץ תפיסות שונות ב-180 מעלות מהחינוך של "התניא", מהשלטים בהפגנות בעד ארץ ישראל השלמה שבהן השתתפתי כי ארגנו לנו אוטובוסים וההשתתפות הייתה חובה, מהציווי לירוק בכל פעם שרואה בית תפילה לא יהודי והגועל האינהרנטי מ"גויים". מאיפה זה בא לי, בגיל 19, להתרחק מכל אלה, לסלוד מהם ולמתוח קו גבול ברור ביני ובין השקפות מתועבות שכאלה? לא יודעת. שום דבר בסביבה שבה גדלתי לא היה קשור לעמדות שאינן ימניות-קיצון. לפחות בפלח אחד בזהותי אני בוטחת בכל לב – נולדתי ליברלית. זה בהחלט לא משהו שהיה לי סיכוי לאמץ אלמלא פשוט הייתי כזו. השיר הראשון של גפן שצד את תשומת ליבי היה "יהיה טוב". הסגנון המובחן שלו, שפה פשוטה, אפילו פשוטה מדי לכאורה, ומסרים נוקבים, תפס אותי. העתקתי לעצמי את המילים "ואמרנו, בוא נשלימה ונחיה כמו אחים. ואז הוא אמר, קדימה, רק תצאו מהשטחים. ויהיה טוב, יהיה טוב..." אף אחד בסביבה שלי לא דיבר ככה, לא חשב ככה, לא תפס את המציאות באופן הזה. עבדתי אז בקופה בסופר בתלפיות, ובמעט הכסף שהרווחתי קניתי דיסקים וספרים. וכך הועשרתי בעוד ועוד השקפות, שעם חלקן הזדהיתי ועל חלקן חלקתי, ומכולן נפעמתי. אהבתי את היצירתיות של "שיחות סלון", "מכתבים למערכת" ואת האוספים "השירים שנשארים" ו"שירה בלי ציבור". יהונתן גפן לא היה תחליף אדמו"ר עבורי, בהחלט לא. הוא היה איש סוד, חבר מצחיק ומלנכולי, גס רוח, ילדותי וחכם, צמא לאהבה ומרדן. אהבתי אותו. אהבתי את האופן שבו הוא משחק במילים וברעיונות, מתבטא בחופשיות, מתבכיין, מעשן, שותה ומשתטה, יצרי ויצירתי. חומר טוב הוא היה. חומר מעולה.   לימים פגשתי את מאיר שלו. הוא הגיע להרצאה בגריי ביהוד ואני נסעתי לשם מהקיבוץ בדרום. לא יכולתי לפספס את ההזדמנות. הבאתי עימי כמה ספרים שלו, שיחתום לי, וקיוויתי שאצליח להחליף איתו כמה משפטים, שאספר לו על הקריאה המחתרתית בפנימייה, ושאני קוראת את ספריו ברגע שהם נוחתים בחנות הספרים, וחוזרת וקוראת בהם, מדגישה משפטים ומתחברת כל כך. בהרצאה הוא דיבר על החיבור שלו לתנ"ך, לטבע, לאקטואליה, ועל שיטת הכתיבה שלו. אחרי ההרצאה התגודדו סביבו רבים. עמדתי בצד וחיכיתי לתורי. המעגל שחג סביבו לא נפרם, ואני התחלתי לפקפק בעצמי. מה כבר אגיד לו, ומה הוא יעשה עם המידע הזה. וחוצמזה, הבנאדם סיים הרצאה ולשוחח עם עשרות אנשים, כאילו שתהיה לו סבלנות אליי. וככה וככה דיברו אצלי הקולות עד שאספתי את תיק הספרים שהבאתי ויצאתי מהגריי. את השיחה עם מאיר ניהלתי בראשי, ושם הוא הקשיב וחייך בעיניים מתכווצות, כפי שעשה בהרצאה.   בפנימייה אסרו עלינו לקרוא ספרים. וצדקו. ספרים – לפני האינטרנט כמובן, אבל במידה מסוימת גם בעידן הנוכחי – הם השער להשכלה, לפקיחת העיניים, לגיבוש דעות ועמדות. אל תוותרו על אוצר התרבות החילוני, הרב והמרובד, אל תסתפקו בתוכניות טלוויזיה ובסרטים העכשוויים. שני ענקי הרוח שהלכו מאיתנו מעידים יותר מכול על שפע התוכן והאידיאולוגיה שמציעה תרבות החופש. בעיקר חופש המחשבה. זכרם של השניים ברוך, כמובן. עם הירושה שהותירו – אי אפשר אחרת.

ככה הוצגתי


אודה וגם אבוש, כששמעתי בתחילה על ההצגה המתבשלת לה תחת השם "ככה יצאתי", אומנם התרגשתי יחד עם כולם מעצם הרעיון; לראשונה בהיסטוריה, סיפורם של היוצאים עולה לבמה באופן שכזה, מקבל צורה משחקית ומונגש בצורה חיה לכל מתעניין. אך לא עלה בדעתי ללכת לצפות בה.  הרי שמה מעיד עליה, "ככה יצאתי"! נועדה היא לספר את סיפורם של היוצאים. וכי אני, יוצא מזדקן, צריך לשמוע איך יוצאים? מה כבר אפשר לחדש לי? לא הבאתי בחשבון את זוגתי שתחיה. יובל, בת ישראל כשרה ונורמטיבית היא, שעד שהכירה אותי הידע שלה על יוצאים, כמו של רוב עם ישראל, התבסס על דמות בסדרת טלוויזיה או כתבה חשופה בעיתון. כך שערב בהיר אחד היא זרקה לי כבדרך אגב, "לאיזה תאריך הזמנת לנו כרטיסים?" לרגע אחד עוד ניסיתי לתור במוחי אחר מפלט, אך מהר מאוד הבנתי: היא רוצה לצפות, לה מגיע לצפות, עבורה נועדה ההצגה. ואני? אני הסיבה שהיא רוצה לצפות בהצגה. היא הרי רוצה עוד אמצעי להבין אותי, את סיפור חיי. שלא אתלווה אליה? וכך, מתוך תפיסת עצמי כג'נטלמן שבסך הכול מלווה את זוגתו להצגה שנפשה חפצה בה, הגעתי אל תיאטרון צוותא. עוד טרם החלה ההצגה הרגשתי איך משהו בי משתנה. עוצמת ההתרגשות והציפייה של המשתתפים הורגשה היטב באוויר, כל אחד ואחת עם הציפייה וההתרגשות ממקומו הוא. יוצאים, בני משפחה, חברים, כולם היו סקרנים לראות איך נראה הסיפור המוכר מזווית כזו, או אחרת, על הבמה. אבל בתוכי, הסקפטיות עדיין עמדה לה איתן. נזכרתי שהפעם האחרונה שבה נכנסתי בשערי צוותא הייתה כשחקן, ממש באולם שממול. "בטוח יהיו לך הערות על המשחק, אין סיכוי שתוכל ליהנות מההצגה הזאת כמו כל הקהל המרוגש הזה", התעורר בי הקול הנוירוטי המוכר. אבל גם היצר הטוב לא טמן ידו בצלחת, "שחרר, יעקב, שחרר. יש לך הזדמנות לראות איך נראה הסיפור שלך בעיניים אחרות, תזרום". תוך דקה וחצי, או לפחות כך הרגשתי, מצאתי את עצמי צופה יחד עם כולם בכיתת סטודנטים באוניברסיטה הפתוחה, רואה מקרוב את יעקב, היוצא הצעיר, בשעה שהוא פוגש את הפערים שעימם הוא מגיע כבחור ישיבה בדימוס לשיעור סטטיסטיקה מול מרצה נמרצת. טוב, בהצגה הזאת זו לא הייתה האוניברסיטה הפתוחה, לא שיעור סטטיסטיקה וזה לא היה יעקב. אבל לשם אני הפלגתי בדמיוני. השחקנים אבי אופיר וטס מאיר, בבימויה המבריק של עדי גורל, לקחו אותי יד ביד, סצנה אחר סצנה, דרך חוויות היציאה באופן שלא צפיתי. לא צפיתי שעיניי יצטעפו בדמעות. אבל יותר מכך, לא צפיתי את עוצמת החשיפה. יובל, שישבה לצידי, ראתה אותי דומע ולקחה את ידי בידה לנחם ולחבק. אבל אני, שלא הכנתי את עצמי לעוצמת החשיפה, משכתי אינסטינקטיבית את היד בחזרה, וחיבקתי את עצמי. הסתגרתי והתכנסתי לתוך עצמי, אך לא הורדתי את עיניי מהבמה. לא הייתי מסוגל לחלוק את הרגע ההוא. הייתי מופתע לחלוטין. מול עיניי הוצגה, עירום ועריה, מערכת היחסים שלי עם אימא, עם אבא. השיחות הכי אינטימיות, הרגעים הכי פרטיים, שוברים ומרסקים שחוויתי. על הבמה, אבי צעק בטלפון על אימא שלו. במילים פשוטות הוא הטיח בה את מה שיש בלב של כל יוצאת ויוצא, את מה שלפעמים אני רוצה מאוד לומר ותמיד יוצא במילים משובשות. בום. "דפקת לי את החיים, אימא". הדמעות לא שאלו אותי, הן נשפכו. היום, אחרי שצפיתי בהצגה פעמיים וגם שלחתי את הוריה של זוגתי לצפות בה, אני מרגיש אידיוטי למדי עם המחשבה שכמעט לא הלכתי. רמת הרגישות הגבוהה של השחקנים, המבטאת כל סיטואציה של יוצאת או יוצא בצורה כל כך מדויקת, באותנטיות מרבית, פותחת לכל אדם חלון של ממש אל אחת התופעות הכי מרתקות ומסעירות הקיימות כיום בחברה הישראלית. אני יכול להסביר לכל אחד בת"ק אופנים את גודל הפער התרבותי שיש לחלק מן היוצאים, או את פערי ההשכלה של היוצא המנסה לסלול את דרכו באקדמיה, אבל בשום אופן לא אצליח לתאר את החוויה כמו הסצנה בהצגה, שבה נכנס היוצא לראשונה אל מועדון תל אביבי ויוצר אינטראקציה עם בחורה. אגב, זו הסצנה שבה הבכי התחלף בצחוק. הצגה שלוקחת אותך דרך הצחוק והבכי, הסיפוק והכאב, חזקה עליה שהיא מספרת סיפור אמיתי. אל תחמיצו.   ככה יצאתי כתיבה, עיבוד ובימוי: עדי גורל שותפים לכתיבה: חני כהן, טס מאיר, אבי אופיר מוזיקה מקורית ועריכה מוזיקלית: מיכאל ליניק ואור קודאי הפקה: רחלי מרגלית ניהול הצגה: שירה בראודה ושלי קופל שחקנים יוצרים:  אבי אופיר וטס מאיר  המחזה הופק בסיוע השותפים לדרך של ארגון "יוצאים לשינוי".

הכותבים שלנו

איזי פוליאס

כותב טורי דעה

רסל דיקשטיין

כותבת במגזין

שניאור שפרינצין

כותב אורח

אליאור מור יוסף

כותב אורח

שפרה יעקובוביץ

כותב אורח

אלישבע גרנות

כותב במגזין

מריה אסטריכר

כותב במגזין

ברוריה לבנון-אברהם

כותב אורח

שי פיאטיגורסקי

כותב אורח

הניוזלטר שלנו

קבלו את כל הכתבות הכי מענינות והכי חדשניות ישירות למייל

קצת על התקופה...

מגזין "התקופה" מביאה אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.

דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.

רוצה לכתוב למגזין התקופה?

דילוג לתוכן