משא החגים
חני כהן
תרועת הפתיחה לתקופת החגים, כמו שאני זוכרת אותה, התחילה כשהאדמו"ר מצאנז היה מגיע לירושלים, לאחל לחסידים שנה טובה. איני זוכרת את התאריך המדויק, האירוע שמור לי במוח בתיקיית "חגים ומועדים" תת נושא "חגי תשרי". אבל אני כן זוכרת משפחות־משפחות עומדות בבית הכנסת הירושלמי של צאנז, מחכות לתורן להיכנס אל האדמו"ר. כמה גבאים חתומי פנים ניצבים מול הדלת כמו שומרי ראש; בחוץ שולחנות עם מעט בקבוקי מים, ספרייט וצלחת עם רוגעלך יבשים; בפנים החדר די קטן. אמא ואני עומדות ליד הקיר, ואבא והבנים ניגשים אל האדמו"ר. הוא מדבר קצת עם כל מי שזכה להיוולד כבן, מתעניין פה ושם, חורץ כמה גורלות ("אתה צריך לעבור לישיבה של החסידות. יותר טוב שתלמד שם") ואחר כך מאחל שנה טובה. אז היה מרים את הראש לרגע אחד קטן ואומר, "גם לראבעצן. שנה טובה". והלב שלי היה נופל מהתרגשות.
בשנה שהייתי בת שמונה־עשרה אבא שלי שאל את האדמו"ר אם נכון כבר לשמוע לי שידוכים. זה היה אחרי שהדמות החסידית הצדיקה שתחזקתי החלה להתערער ולהתקלף בקצוות, ואנוכי סירבתי בתוקף למהלך המקובל לקיבועהּ קרי: חתונה עם חתן צדיק. אבא שלי חיכה לאותו רגע אצל האדמו"ר, כדי להשתמש בנשק יום הדין שמספיק בשביל להוות הכרעה סופית וחד־משמעית. שנתיים קודם לכן בת הדוד שלי התארסה, זה קרה כמה שבועות אחרי שהרבי אישר שהגיע הזמן. אבל אצלי האדמו"ר לא ענה. אולי דעתו הוסחה, אולי יש לו רוח הקודש. כך ניצלתי מאירוסין מהירים ועד היום, כמעט שמונה שנים מאז, אני זוכרת לו את הרגע הזה לטובה.
מתפלל כמונה מעות
בנתניה, בכל שנה, לקראת החגים, הייתה מוקמת עזרת נשים ענקית, מוגבהת, במבנה עצום ליד חוף הים. המבנה נועד לתפילות החסידים שיגיעו מכל הארץ. קראו לו "א־גרויסע זאל (האולם הגדול). זה היה אולם ענק, והוא התמלא באלפי בני אדם. התפילות בראש השנה היו ארוכות. ארוכות מאוד.
גם ממרחק של שנים אני מתכווצת כשאני נזכרת בהליכה שלי לכיוון בית הכנסת. מעולם לא הצלחתי לאהוב את זה. כבר בסוף הקיץ, שבועות לפני החג, הייתי נזכרת מדי כמה ימים בצפוי לי, ונאנחת. אני זוכרת איך הייתי יוצאת בבוקר לאולם הגדול, למקום שאבא קנה לי, מחזיקה את המחזור הענק והולכת לאט לאט, סופרת צעדים, מקווה שהדרך לא תיגמר.
האדמו"ר היה החזן. וככל שעברו השנים קולו נחלש. מתוקף תפקידו כצדיק הוא היה מתפלל כמונה מעות, אבל גם בקרב מוני המעות הוא היה איטי במיוחד. כאמור, האולם היה עצום בגודלו, ואני, שאיתרע מזלי להיוולד אישה ולא רק זאת אלא שנולדתי אישה שאינה בקשר משפחתי ישיר לרבי ואינה נשואה, הוקצה לי מקום בזנב עזרת הנשים, רק שורה או שתיים לפני אלה שלא שילמו על מקום. בקושי היה אפשר לשמוע משהו. וגם ההערות שאבא כתב לי בעיפרון בשולי דפי המחזור, מתי אומרים מה ואיפה נעמדים ועל מה שווה לכוון, היו כמו קרש הצלה ממקלות ארטיק ולא הספיקו. היו כמה קטעים יפים של שירת מקהלה ופיוטים, היו חלקים שבהם כולם צועקים יחד, הייתה קצת חגיגיות באוויר, אבל בשבילי הם טבעו בתוך התפילה הארוכה והתבטלו בשישים.
הרבה מאוד נשים עייפות ורעבות עמדו סביבי בבית הכנסת. ושאלוהים יסלח לי, חלקן שיחרו לטרף. ואני, שתמיד הייתי קצת יותר קולנית, קצת יותר מבולגנת וקצת פחות מתאימה, הייתי הטרף המושלם. אם הייתי מדפדפת במעט נמרצות בזמן שאני מחפשת את הקטע הנכון הייתי מקבלת צקצוקים. נעמדת, צקצוקים. משתעלת, מבטים. משהו נופל לי על הרצפה, מבט מצמית. מהפחד הוא נופל שוב.
בכל שנה בראש השנה הייתי נכשלת בתוכנית הריאליטי המעייפת בעולם. מוקפת בשאר המודחים הייתי נושרת לי אט לכיוון תאי השירותים, להפסקה היחידה הלגיטימית מהתפילה. מובסת.
מאבק אבוד מראש
בנות הדודות שלי, כולן, הגיעו לשלבים הגבוהים יותר וסבלו פחות, ככל שידוע לי. ייתכן שגם הרגישו תחושות על הסקאלה החיובית יותר. קטונתי מלהבין איך בן אדם יכול לשבת עשר שעות בבית הכנסת ולא לשלוח יד בנפשו או בנפש אחרת שמצקצקת אליו. לעולם לא אשכח את בת הדודה שלי, רוחי, נשארת בעזרת הנשים בזמן ההפסקה היחידה, כדי לנצל את הדקות המעטות לאמירת תהילים. איזה סיכוי היה לי מולה במלחמה על מכסת השנים הטובות שאלוהים מפזר בכל שנה? שום סיכוי.
אחר כך היינו מתנהלות לאט לכיוון הבית של סבא וסבתא לסעודת חג. הדרך ארכה אולי שבע דקות, אבל עם הצעדים לכיוון הרחוב הייתה מתקלפת מאיתנו הכבדות ופתאום חזרנו להיות בנות אדם נרגשות שאוהבות אוכל טוב ושיחה וצחוק.
בערב, אחרי התפילה, כשסיימנו לפרט בכל לשון של פירוט כמה אנחנו מעריצים את אלוהים וכמה הוא מלך גדול וחזק, היה ראש השנה הופך לחג נעים, שכולל ברכות שנה טובה ומשפחה ובגדים ואוכל טוב שבּאבּי מכינה. אם להיות כנה, העננה של אלוהים שמחלק את השנים שלו בקפידה בעודנו אוכלות – כמו גרסה ממש מפחידה של פיית שיניים – הייתה מסבה לנו אי־נוחות קלה, אבל נסבלת. כמו צינון ויראלי.
ככבשים מסומנות
אחר כך הגיעו ימי "סביר להניח שאת הולכת לחטוף השנה, אבל את עוד יכולה לנסות לקרוע את רוע הגזירה ובחיים לא נגלה לך אם הצלחת" – או בשמם המקוצר: עשרת ימי תשובה. היה כיף. כל שיעורי החול בסמינר הפכו לשיעור יהדות, וכך נאלצתי לשמוע על אותן כבשים מסומנות ואומללות מעשר מורות שונות, אחת מהן עם מבטא אנגלי כבד. הוא מסמן אותן. אין להן מושג. הוא יהרוג אותן בסוף, בנות יקרות. קתרזיס. סוף.
גם ביום כיפור חזרנו כולנו לגרויסע זאל בנתניה, והסאגה חזרה על עצמה. הפעם הנשים העייפות סביבי גם צמות. חם נורא. האדמו"ר בוכה למטה, בעזרת הגברים, על כל סוגי המוות שמפורטים בפיוט. כולם נשנקים. אני רוצה להיעלם משם מייד. בסקילה, בשריפה, בהרג או בחנק. בואו לקחת אותי. אני סופרת את הדפים שנשארו במחזור. מחלקת אותם לפי שעות. עדיין הרבה. סופרת חלונות. מחשבת גימטרייה למילים במחזור. השעון הגדול בגרויסע זאל עומד. השילוב של שעמום, חוסר שייכות ופחד גדל לי בגוף ומסתחרר סביבי. בחוץ תינוקות בוכים.
החברה הג'ינג'ית שלי
עד היום אני לא מכירה הקלה מזוקקת וטהורה יותר מזו שהרגשתי בכל שנה כשהגענו לפסוקים האחרונים של נעילה. השמש הייתה שוקעת בחלונות הענק של בית הכנסת, וגם הנשים סביבי היו מקבלות איזו רכות לקראת הסוף והצקצוקים נחלשו. אז, כשהאיום היה מוסר, לפעמים ולרגע, הייתי נוגעת במקום ההוא, שיחידות סגולה הגיעו אליו, ומתרגשת מהניקיון המפוקפק שהצום והתפילות והסבל העניקו לי, ונזכרת בקיומם של רחמים בעולם. אחרי תקיעת השופר הארוכה הייתי יורדת לאט לאט במדרגות של עזרת הנשים, והולכת לכיוון האולם שמאחורי בית הכנסת, שם התארגנו כולם להבדלה. באוויר עמד ריח של תחילת סתיו.
מאז שאני זוכרת את עצמי, בכל סוף יום כיפור הייתי פוגשת באולם ילדה ג'ינג'ית. השיער שלה היה ארוך מאוד וחלק ביותר, והיו לה המון נמשים כהים. היא נראתה בדיוק כפי שאני רציתי להיראות ודיברה כמו שאני רציתי לדבר, וגם התנועות שלה היו כאלה שרציתי לסגל לעצמי ואף פעם לא הצלחתי. בפעם הראשונה שנפגשנו שם כנראה אני זו שניגשה אליה, וזה היה כנראה כשהייתי עוד ילדה בגן. אני לא זוכרת באיזו אמתלה, אבל דיברנו קצת. התחברנו. בכיפור הבא כבר ניגשתי אליה בכוונה. כך יצא, באופן מוזר, שבכל שנה, באותה שעה בדיוק, שעת סיום תפילת יום כיפור, ובדיוק באותו מקום, שהיה מלא בנשים ותינוקות בוכים, היינו נפגשות ומחליפות כמה מילים. מעולם לא נפגשנו בסיטואציה אחרת, אף פעם לא ניסיתי להכיר אותה לעומק או לבסס חברות. בכל שנה כשיצאנו מהאולם שכחתי ממנה ובטח גם היא ממני – עד כיפור הבא.
ממפגש למפגש היא גבהה ונעשתה יותר ויותר רצינית. בכל מפגש השיער שלה נעשה קצת יותר כהה, ובאופן חד משמעי ובלתי ניתן להדחקה, בכל שנה הפכה חסידית יותר ויותר. עד שבשנה אחת, כשנכנסתי לאולם, ראיתי אותה חובשת פאה קצרה ומעליה כובע, ובידיה תינוק. הפאה הייתה שחורה. בשנה שלאחר מכן לא נסעתי לנתניה לתפילות, נשארתי בירושלים, ועל כן אין באפשרותי לספק עדכונים חדשים בעניינה ואין לי מידע לגבי שערו של התינוק, שאז עוד לא קיבל צבע מובהק.
הקלה בדרך
הימים הנוראים בנויים כך שתחילתם במתח ההולך ומתגבר עד כי קשה לנשום, ואז, בבת אחת, ברגע שהשמש שוקעת ונועלת את היום העשירי של תשרי, המתח כולו צונח, ומגיעים החגים שבהם אנחנו מצווים לשמוח. פתאום כולם סביבי חוזרים להיות בני האדם הרגילים שאני מכירה; פתאום מוסכם וברור שכל אותם חטאים איומים ונוראים שאני, הילדה או הנערה, הצלחתי איכשהו לצבור פשוט התנדפו להם ומעתה הם שוכנים איפשהו בחוף הנפרד של צאנז. הפחד האצור משתחרר ונמוג. בכל שנה, בימים שבין יום כיפור לסוכות, היו תוקפות אותי עליצות משונה ושלווה גדולה. הייתי מאושרת.
בילויי חג
במוצאי כיפור, באוטובוס קו 407, התכנסו יחד גברים, נשים ותינוקות פוסט־טראומתיים בחזרה לירושלים. ומייד בבוקר שלמחרת התחלנו לסחוב מהמקלט את הקרשים לסוכה; אבא ואני והבנים.
סוכות היה ונשאר החג האהוב עליי. משהו בשילוב של הקלה גדולה ונפילת מתח עם ריח של עץ ודקלים, קישוטים ושיר – פלוס היומולדת שלי. חמש מתוך חמש במדד החגים. בסוכות, בכל שנה, נקייה ומלאת הקלה הייתי מקדישה שבוע שלם לארוחות, חברות ונסיעה לטבע. וגם, בכל שנה, היינו מדלגות לנו, קבוצת חברות או אני ואימא, להקרנת סרטהּ של דינה פרלשטיין. זו הייתה אחת ההזדמנויות היחידות שלי לצפות במסך ולחוות את עומק הריגוש שהוא יודע לספק. כשגדלתי והצלחתי לממן לעצמי את החוויה, הייתי הולכת לאולם "בית מלכה" להופעה של טלי אברהמי, ומדמיינת שאני אחת מהרקדניות היפות עד בכי שמחוללות על הבמה בביטחון נשי קסום.
אחרי כמה ימים של אושר היינו חוזרים לנתניה, לשמחת תורה והושענה רבה. כן, גם היום, כשאני בת עשרים ושש כמעט, איני בטוחה מה מגיע לפני מה ומה חוגגים בכל אחד מהמועדים האלה.
שמחת תורה אצל האדמו"ר. אני מצטופפת על פרנצס בעזרת הנשים, ביחד עם המגזר השני שלא ראוי למעגלים משלו, תינוקות וילדים. עמדנו צמודים, אלה שזכו ותפסו מקום בזכות גיל, קרבה לאצולת החסידות או שרירים מפותחים, לזכוכיות של עזרת הגברים. שם הם רקדו מיוזעים, מחזיקים ספרי תורה ודגלים. אלה שלא זכו צפו מאחור, בקומות הגבוהות הפרנצס, והביטו באלה שזכו. סוג של כלי שני לשמחה. אני, שהייתי ועודני אדם שצפיפות היא טריגר עבורו, שריד מהסבים והסבתות באירופה, הייתי נוטשת את הזכוכית אחרי פרק זמן כלשהו ונמלטת בחסות הרעש והבלגן לבית של סבתא. שם היה מזגן, היו עוגות ומי קרח, ולפעמים מצאתי גם חוברת מצונזרת של נשיונל גאוגרפיק, חבויה בארון של סבא שלי המתוק, זכרונו לברכה.
פעם אחת, כשחזרתי, אותרתי על ידי סבתא שלי החרוצה, שהייתה עסוקה בהכנות לאירוח 40-30 ראש. היא שאלה למה חזרתי מוקדם, ועניתי שזה משעמם אותי. הייתה שתיקה לרגע ואז היא אמרה: "את ילדה חכמה".
במוצאי החג האחרון בהחלט סופי 2, אחרי הקפות שניות שהייתי רואה עם כל המשפחה על מסך ששידר במעגל סגור והוצב ברחבה ליד הגרויסע זאל, הייתי חוזרת לירושלים, מותשת, ומשוועת לשגרה מכל סוג שהוא. באוטובוס, מול הנופים של הדרך לירושלים, הייתי מפעילה את נגן ה-MP3 התורן שלי ושומעת שירים שקטים. ככל שחלפו השנים הוחלפו השירים לפחות ופחות מתאימים לפרנצס של צאנז, ואני איתם.
אני יודעת שהרבה יוצאים זוכרים את זמן החגים לטובה, והרבה יודעים לספר על חוויות טובות, ואולי להתגעגע בחלוף מספיק זמן. גם אני זוכרת חלק מהשירים של סוכות ושמחת תורה, והתרגשות של התחלה, ופתקי שנה טובה, וברכה מאבא, ועוד כמה רגעי חסד. אבל עדיין, בכל שנה כשמגיעים החגים אני מוצפת הקלה עצומה כשאני נזכרת שהשנה לא קנו לי מקום בבית הכנסת הגדול, ואיש לא יאשים אותי שאני מדפדפת במחזור ברעש או בוולגריות. ועל כך, ישתבח שמו לעד.
