אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה פגשתי יוצאת!
אם להיצמד להגדרה הוויקיפדית, פגשתי ודאי אין-ספור לפניה ורבים כדוגמתה סבבוני, שמא הייתי אחת כזאת בעצמי. לא שמרתי שבת אז, וחזותי הייתה חילונית למדי. עד היום תמהה אני למה דווקא אל מול זאת נפעמתי ואמרתי לעצמי בקול: "וואיי, הנה דתל"שית!"
הייתה זו תקופה של לפני יותר מעשור, הלכתי לי בעולם בתחושה מסוימת של בת חורין, למעט אחזקות שוטפות של תשלומי דירה, מיסים, עבודה וחברה. לא בגבהים ולא בקרקעית, שורדת פלוס.
גם מבחינה רוחנית לא היו תנודות קיצוניות, התהליך שלי התפרש על פני שנים, אם לא עשורים. הקונפליקטים הנושנים כבר דהו מפאת חוסר תרגום למציאות יום-יומית, חיה בחוויה, בהוויה, משתדלת להישמר מהדיוטות התחתונות, כי רק שם מתחוורת לי מציאות היותי האחראית הבלעדית על עצמי. כך שאם כבר ביצעתי את הנטישה, שלא יהיו פדיחות! אני חושבת שהדבר העיקרי ששמר עליי מפני נפילות הייתה הבושה שמא לא אשרוד את העצמאות הזאת.
מה גם שהרגשתי שהתחושה ההישרדותית היום-יומית מזוהה בצורה שווה עם המציאות של כל אדם באשר הוא, ללא היבדלות מטעמים אלו או אחרים. אני אדם אמיתי, תפקידי הוא לשרוד, וכל השאר – בונוס.
באותה התקופה היינו חבורה של ארבע בנות, החברות הכי טובות. כולנו היינו פליטות הקהילה והמוסדות החרדיים, לא הזדהינו כיוצאות. אני חושבת שבגלל העובדה הפשוטה שזה פשוט לא העסיק אותנו יותר מדי, לא הגדיר ולא הוביל ולא תרם. מבחינתנו, היינו סקרניות מדי לחיות את החיים עצמם. למעט אנקדוטות הומוריסטיות פה ושם, אפילו לא העלינו את הנושא בפוגשנו אנשים מרקע חילוני, בייחוד בהתחשב בכך ששתיים מאיתנו עוד בכלל שמרו שבת.
אז בשבת ההיא, לפני 12 שנה, פגשנו את הדתל"שית ההיא, וכנראה זו הפעם הראשונה שהכרנו מישהי שכנראה עונה להגדרה הזאת. לכן נפעמנו.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
התקופה
אילו הוציאנו - והלוא הוציאנו!
נהורא שגב
אותיות פורחות
י. צרויהזון
עכשיו זה מדעי! הסרת הכיפה היא הגורם היחיד והוודאי לתופעה הרווחת של בריחת אותיות מהמוח.
ההוכחה החד-משמעית
מי מאיתנו לא נתקל בתופעת האותיות הפורחות באוויר? מי לא ניסה להסתתר מאימתה של האות אל"ף (א') שהתעופפה במרחק לא גדול מהקרקע, גדולה ומאיימת, מחוללת הרס כמו אשמדאי בזמניו היפים ביותר, או מיהר להימלט כאשר האות בי"ת (ב') חגה לה באוויר וביאשה אותו בזוהמה.
צוות מדענים מאוניברסיטת המקובלים בצפת הקדישו את מיטב שנותיהם לחקר התופעה המדאיגה, ואף זכו למימון מוגבר בשנים האחרונות, בשל התפשטותה. שיטות המחקר כללו ניסויי מעבדה, שאלונים פתוחים וסגורים, קבוצות מחקר מובחנות ומדויקות, תצפיות, קריאה בכוכבים וירידה לפשר חלומות. כל אלו הובילו למסקנה חד-משמעית, שהובהרה פעם אחר פעם בכל אחד מהמבדקים: ברגע שהכיפה מוסרת מהקרקפת מייד מתחיל תהליך בריחת האותיות, ואילו השבתה לראש עוצרת את הבריחה.
קשה לומר שהממצא התקבל בהפתעה. הלוא בריחת האותיות לאחר הסרת הכיפה היא סיכון ידוע משכבר הימים. עם זאת, מעניין להבין מה ההסבר המדעי מאחורי התופעה: "בין עצמות הגולגולת מצוי המוח", מסביר ח.כמולוג, המדען שהוביל את המחקר רב-השנים, "במוח מצויים תאי זיכרון שבהם מאוחסנות אותיות הא"ב. אולם שאיפתן הבסיסית והטבעית של האותיות היא לצאת מהמוח ולהסתובב בעולם. במצב תקין מה שעוצר מבעדן לעשות זאת זו הכיפה. הכיפה המהודקת לראשו של האדם סוגרת למעשה את פתח המילוט של האותיות, ובכך מותירה אותן בתוך הראש". ח.כמולוג מציין שלדעת חוקרים מסוימים בצוותו כיפה עם סרט היא המחסום האפקטיבי ביותר, אך לדבריו עוד לא נאספו מספיק ראיות לאישוש תיאוריה זו.
"בהיעדר מחסום הכיפה", ממשיך ח.כמולוג ומנופף בשלל מסמכים תומכים, "האותיות פשוט משתחלות החוצה ומשתוללות, ואת האסון כולנו רואים". הסבריו של המדען מבהירים מדוע באזורים מסוימים בארץ, למשל מעל העיר תל אביב, נמצאו כמויות חריגות מאוד של נשורת אותיות ומדוע פרסמה אוניברסיטת המקובלים אזהרת מסע למקומות מסוכנים כמו אלו, וציינה כי קרינת האותיות עלולה להביא למצב של עודף מידע מסוכן.
סיפורי מקרה
בחרנו להביא שני סיפורים, מתוך עשרות אלפי המקרים שנבדקו במהלך המחקר, הממחישים את היקף התופעה ומעוררים תקווה באשר למניעתה.
דבורה (שם בדוי, כמובן) מבני ברק מספרת: זה קרה בשבת אחר הצוהריים. יצאתי עם ילדיי הקטנים לגן השעשועים, כמו בכל שבת. ילדות התנדנדו בנדנדה, ילדים התגלשו במגלשה, וליד הקרוסלה התנהל תור לא מסודר. הכול כרגיל. שום דבר לא הכין אותנו למה שעומד לקרות. פתאום אני רואה ילד כבן 4, שובב קצת, שמסתובב ומפזז בצעדים רחבים מדי, ומניע את הידיים לכל הכיוונים. וככה, פתאום, הוא העיף לבן שלי את הכיפה מהראש. אני דוגלת באחריות אישית, אז חיכיתי שהבן שלי ישים לב שהכיפה כבר לא על ראשו, אבל הוא לא שם לב. פתאום הבחנתי באות אל"ף גדולה שמשתחלת לו מאמצע הראש. כבר לא יכולתי לעמוד מנגד, צרחתי בכל הכוח: "תחזיר את הכיפה, תחזיר אותה תכף ומייד! האל"ף-בייע"ס בורחים לך מהראש!"
הילד שלי כל כך נבהל, הוא רץ אליי בדמעות ואמר, "...ני ל... יודע מה ...ת רוצה, ...מ..., למה ...ת צועקת?"
הייתי המומה. הבנתי שזה מאוחר מדי, שהא' ברחה לו לבלי שוב. למרבה המזל, התאוששתי מהר ורצתי להביא לו כיפה אחרת מהבית, לפני שגם האות ב' תברח לו מהזיכרון.
בעקבות המקרה המצער דבורה החליטה לפעול בכול כוחה ומאודה למען העלאת המודעות הציבורית לנושא, ולהתריע מפני הסכנה החמורה הטמונה בהסרת הכיפה ולו לרגע אחד.
סיפורו של מנחם, תושב אחת הערים הדרומיות, מבהיר מהו מסלול החתחתים שעובר מי שתלמודו נשכח ממנו. כיפתו של מנחם נפלה מראשו באחד הלילות, וכשהוא קם גילה כי כל האותיות ברחו מראשו. מנחם נאלץ לשוב לכיתה הראשונה בחיידר, להתיישב על כיסא קטן בהרבה ממידות ישבנו, ולהתחיל לשנן את האותיות יחד עם בני השלוש. קשה לתאר את עוצמת הסבל, עוגמת הנפש והמחיר הכלכלי והרגשי שנגבה ממנו בשל. גם מנחם נרתם למיגור התופעה, והוא כיום מרצה בגני ילדים, מדבר איתם בשפתם ומסביר להם מדוע עליהם להקפיד שהכיפה לא תרד מראשם אף לא לרגע. את קירות משרדו של מנחם מעטרים מכתבי תודה של ילדים מכל רחבי הארץ.
חרף מאמציהם של דבורה, מנחם ואנשים ונשים רבים אחרים, לא נרשמה בלימה משמעותית בהיקף התופעה, אלא להפך. המחקר נמשך.
הפיתוחים העדכניים ביותר:
במהלך עשרות שנות המחקר נערכו גם כמה ניסיונות להתמודד עם התופעה בדרכים אלה ואחרות. איגדנו עבורכם את היעילות שבהן:
שיר מנע
במצבים שבהם הכיפה הוסרה מהראש ויש חשש ודאי לדליפת אותיות, על הנוכחים בחדר לשיר את הפזמון הבא:
גוֹי, גוֹי, גוֹי,
מַשִי גוֹי,
האָסט אַן עַבֵירֶה,
גֵייט אַרוֹיס דִי תֹּורֶה
(בעברית: גוי, גוי, גוי, משי גוי [אין תרגום הולם למילה "משי" בהקשר זה] יש לך עבירה, התורה יוצאת).
ב-145% מהמקרים שבהם הפזמון הושר לא חלה דליפת אותיות. יותר מכך, הכיפה הושבה לראש תוך שניות אחדות ולא הוסרה ממנו עוד למשך יממה שלמה לפחות.
את ההסבר לפתרון המועיל הזה מספק חבר צוות בכיר בחטיבת המחקר של האוניברסיטה הקבלית, פרופ' ח.רטוטים. "מדובר למעשה במשוואה בעלת איברים מעוררי הרתעה, שילוב של המילה הקשה 'גוי' עם המילה מעוררת הצמרמורת 'עבירה' מייצר תדר שמשנה את האווירה באחת, קושר בין האדם לכיפתו ובכך נמנעת זליגת האותיות".
עמיתו של פרופ' ח.רטוטים, פרופ' ארימטוס ג.וזמאות, מבקש להדגיש כי מסתובבים בשוק נוסחאות בלתי מאומתות המתיימרות לחקות את השפעתו של השיר, אך בשום ניסוי לא שוחזרה רמת ההצלחה שהושגה בשירת הנוסח המקורי.
הפתרון האורגני
פתרון זה נמצא בהישג ידו של כל אחד. ממש בהישג ידו. בשעת הצורך יש להניח את היד על הראש המגולה, בדיוק באזור התושבת של הכיפה, ובכך לעצור את דליפת האותיות עד להשגת כיפה תקינה.
עצת גדולים
כנהוג וכידוע, אין לסמוך על חידושים ופיתוחים בכל נושא שהוא. ועל כן, בשעת הצורך ובמקרה חירום, יש לפנות לדוד היודע כול, או לאח הגדול.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
קריאה משפחתית
יעקב גולדברג
המלצות הקריאה של יענקי גולדברג
לפני כ-150 שנה הוכרז בפתיחה האייקונית של "אנה קארנינה" שכל משפחה אומללה בדרכה שלה, ומאז המציאות – או לפחות זו המשתקפת בעלילות הספרים – אכן ממחישה שהאומללות המשפחתית פנים רבות לה. אל מול גלגוליו והתפתחויותיו של מוסד המשפחה, שמקבל פנים חדשות מדור לדור, נדמה ששלל המורכבויות והאתגרים יכולים להיחשב כעוגן היציב והמחויב בכל משפחה ומשפחה כמעט, מורכבות שמכילה כמובן לא מעט אושר, כוח ומשמעות.
הנה 5 ספרים נבחרים מהשנים האחרונות, שמתעסקים ובוחשים במשפחתיות, בהשפעות שלה על חייו ועל בחירותיו של היחיד, ובכוחה הקיומי וההרסני כאחד על מי שאנחנו.
לחסל / מישל וולבק / 2022
פול, גיבור הרומן, הוא יועצו ואיש אמונו של שר האוצר הצרפתי ובנו של עובד בכיר לשעבר בשירות הביטחון. החיים שלו לא הולכים לשום מקום, הוא חי עם בת זוגו פרודנס בבית משותף אך בחדרים נפרדים, וכבר שנים שאין ביניהם שום קשר רגשי או גופני. התפרקות משפחתו היא הציר שמניע את העלילה, והיא כוללת את אביו החולה והמשותק, את ססיל, אחותו הדתייה, ואת אחיו אורוויל, שנשוי לעיתונאית בינונית שלא סובלת את פול.
על רקע מזימת טרור עולמית ובחירות לנשיאות צרפת, ולקראת יום הולדתו ה-50, פול עובר מסע חניכה וחיבור מחודש עם משפחתו המורחבת בכלל, ועם בת זוגו בפרט. פול, שמעיד על עצמו שהוא: "חש צורך שאינו יודע שובעה באהבה", משתדל להישאר אדיש לכול: "הוא עצמו תמיד הרגיש פחות או יותר פטור מן התשוקות השונות שמנה זה עתה, ושהפילוסופים מן העבר גינו כמעט פה אחד. תמיד תפס את העולם כמקום שהוא לא אמור להיות בו, אבל גם לא היה להוט לעוזבו, פשוט משום שלא הכיר מקום אחר" (עמ' 260). דווקא אותה אדישות מאפשרת לו להשביע, ולו במעט, את הצורך באהבה, ולשוב בפשטות לעצמו, לבת זוגו ולמשפחתו.
לקריאת פרק ראשון
זיכרונותיה של נערה מחונכת / סימון דה בבואר / 2011
הספר הראשון, מבין ארבעה כרכי אוטוביוגרפיה, שכתבה אחת ההוגות הפמיניסטיות הבולטות במאה הקודמת ובכלל, עוקב אחר זיכרונותיה החל מילדותה המוקדמת ועד תחילת שנות ה-20 לחייה, אז פגשה את ז'אן פול סארטר. הספר – שיכול לשמש מעין ספויילר לזוגיות המרדנית של שני אלו, שדחו את רעיון מוסד הנישואין לטובת מערכת יחסים פתוחה שהתבססה בעיקר על שותפות אינטלקטואלית ועל חברות עמוקה – מתאר את ראשית חייה של דה בבואר, שגדלה במשפחה בורגנית וקתולית, וכיצד הפכה לנערה סקרנית ומרדנית שהגיעה ללמוד פילוסופיה בסורבון.
התמסרותה לדת ניכרה כבר בגיל צעיר: "נמלאתי צדיקות; הקץ להתקפי הזעם ולקפריזות". וגם: "יראת השמיים המשותפת לנו קירבה אותי ואת אמא זו לזו... הפיכתי לילדה טובה הושלמה". וגם כעבור כמה שנים, כשזנחה את האמונה הדתית, היא עדיין טעונה ברגש דתי חזק: "אני רוצה לגעת באלוהים או להיהפך לאלוהים, הכרזתי". כילדה שגדלה לאם שסברה כי ייעודה של האישה הוא להתחתן בשידוך ראוי, ללדת ילדים רבים ולבקר באופן סדיר בכנסייה, היא מתענגת על ההתבגרות המרדנית שלה: "הברים ומועדוני הריקודים משכו אותי במידה רבה בזכות אופיים האסור. אמי לא הייתה מוכנה לדרוך בהם בעד שום הון שבעולם, אבי היה מזדעזע לראות אותי שם. מצאתי סיפוק גדול בידיעה שאני נמצאת לגמרי מחוץ לחוק". ותוהה, תהייה שתלווה אותה לאורך כל חייה: "איפה ניתן מקום, בחייהם הממושטרים של המבוגרים, לחייתיות הטבעית של החושים, של העונג?"
לקריאת פרק ראשון
אין מקום כזה / שפרה קורנפלד / 2022
ספרה השני של שפרה קורנפלד עוקב אחר עלילותיה של משפחת הרמן, ופורש, ללא רחמים, את התוצאה האומללה האפשרית של מעשים חסרי אחריות, במיוחד כאלו שאין מהם דרך חזרה, כמו הבאת ילדים לעולם. אידי ויהושע, הורים חרדים לשישה, מתגרשים ומחלקים ביניהם את הילדים. האב לוקח את הבנים, האם את הבנות. בשלב מסוים האם מחליטה להימלט עם שתי בנותיה הקטנות לאחותה בקנדה, והמרחק הגיאוגרפי משתלב עם הפערים האחרים שמתרחבים ומצטמצמים בין כל חלקי המשפחה.
קורנפלד, שגדלה בבית חרדי והעידה כי חלקים מהספר מבוססים על חייה האישיים, מתארת טרגדיה משפחתית מודרנית, שמסופרת מכמה זוויות ומערערת את ההיררכיה הברורה של יחסי הורים–ילדים. יש את יונה, האחות הבכורה שצריכה לדאוג לאחיותיה הקטנות ובין לבין מפתחת הפרעת אכילה ובורחת לניו יורק; פרי, התאום של יונה שמתגייס לצבא, ובראש כולם אידי, האם שמסחררת את כולם סביבה ונותרת חסרת יכולת לטפל בעצמה ובטח שלא בילדיה: "אחת-עשרה שנים צללתי בלי לעלות לאוויר. אחת-עשרה שנים של הריונות, הנקה, חיתולים ופליטות, ואפילו לא מחזור אחד שסיים את המסע מחוץ לגוף".
לקריאת פרק ראשון
הארגונאוטים / מגי נלסון / 2022
"איך להסביר, בתרבות שמקדשת הכרעה, שלפעמים הסיפור נשאר מבולגן?" (עמ' 66), כך תוהה הארי דודג', בן זוגה של המשוררת והסופרת מגי נלסון, שלא מזדהה לא כגבר ולא כאישה, בציטוט (אחד מיני רבים) בספרה של נלסון, הארגונאוטים. הספר, שיצא לאור לראשונה (2015), זכה למעמד של ספר מכונן בתרבות הקווירית של המאה ה-21, ומשלב תיאוריה ואוטוביוגרפיה, פרוזה ועיון ביצירה מתגלגלת, אבל ממש לא מבולגנת, כולל התנגדות והתנכרות לאידיאולוגיות היסודיות ביותר של החברה הסטרייטית. בין היתר, מוסכמת הבאת ילדים.
החלק האוטוביוגרפי של הספר מתמקד בעיקר במערכת היחסים המתפתחת בין נלסון להארי, תוך התייחסות מפורטת לחוויות הפיזיות של השניים, לרבות השינויים ההורמונליים שעובר הארי וההיריון של נלסון. הסיפור האישי נכנס ויוצא בינות לפסיפס פסקאות, ציטוטים ותיאוריות המשולבים בהרהורים חופשיים של נלסון על תשוקה וזהות, מיניות ומגדר ועוד ועוד. כן משפחה, לא משפחה – אליבא דנלסון, ה"אויב" הוא קיבעון יתר שעלול להוביל למצב הגנתי של קיפאון ולהתכחשות לכוחה של אמונה ולהשפעתה על היכולת להתמסר ולא להתחמק מהרצונות האותנטיים שלנו, שאומנם אינם חקוקים בסלע אך אל לנו להתעלם מהם ולהיוותר בשדה הפנטזיה, אל לנו לברוח ממה שטומן בחובו סיכוי לחיים ממשיים וממומשים.
קלרה והשמש / קאזואו אישיגורו / 2022
קלרה והשמש, הרומן השמיני של הסופר הבריטי זוכה פרס נובל קאזואו אישיגורו, מתרחש בארה"ב בעתיד לא מוגדר. המספרת, בגוף ראשון, היא קלרה, אישה מלאכותית שניזונה מהשמש וייעודה הוא לספק שירותי חברות מלאים למי שרוכש אותה. היא אומנם לא הגרסה המתקדמת ביותר בשוק, אבל ניחנה בכושר התבוננות מיוחד שמשתלב עם יכולות רגשיות מפותחות: "ככל שאני מתבוננת ורואה יותר, רגשות רבים יותר נעשים זמינים לי" (עמוד 97), היא מעידה על עצמה, וממשיכה למלא את תפקידה בחריצות.
דרך חלון החנות שבה מוצעת קלרה למכירה, היא לומדת על העולם שבחוץ, עד אשר רוכשת אותה ג'וסי בת ה-14, נערה חולנית שמזהה בקלרה משהו מיוחד. קלרה היא דמות "אנושית" באופן אפילו מעט משעמם. היא מתבוננת, סקרנית מאוד, מעט מוזרה וכמובן חברה מסורה. הבנאליות של דמותה מחדדת את השאלה העולה בהמשך העלילה – שעדיף שלא נפרטה כדי לא להרוס את חוויית הקריאה – הנוגעת בפחדים הגדולים ביותר וביחס שלנו לאהבות שמלוות את חיינו, על עוצמתן ושבריריותן. "אין שום דבר מיוחד כל כך בבת שלי", מצהיר אביה של ג'וסי, ועדיין, אפילו קלרה הרובוטית יודעת לומר שלא משנה כמה ננסה להתחכם, יש דברים שאין להם תחליף.
לקריאת פרק ראשון
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
שרה שנירר | מייסדת בית יעקב וממחוללות הפמיניזם האורתודוקסי
עקיבא גריןהמיתוס והפער
השעה שעת לילה מאוחרת. השקט הקסום ביער ירושלים מופר באחת. קבוצת בנות עשרה, מהטובות בסמינר, עליזות ושובבות, נכנסת אל היער. אחת הבנות מצוידת בגיטרה, חברתה בחליל צד. וכך, הרחק מעין כול, מתחילה המסיבה. הבנות לא מסתפקות בשירה ובזמרה, אלא יוצאות במחול. הריקודים הסוערים, מלאי שמחת הנעורים, נמשכים עד קרוב לעלות השחר. קיומו של האירוע הובא לידיעת ההנהלה הרוחנית של הסמינר, ואחת המורות הכבודות פנתה אל החוגגות ברוב כעס וחמה: “מה שרה שנירר הייתה אומרת על החרפה שאירעה? בשביל זה היא הקימה את בית יעקב? בשביל ריקודים והוללות? לאן עוד נגיע?" הממולחת שבחבורת התלמידות לחשה בקול: "אם שרה שנירר הייתה כאן, היא הייתה מצטרפת אלינו”. הארכיון מגלה שהתלמידה צדקה. על פי עדותה של נערה מהראשונות שהתחנכו ב"בית יעקב", חגיגות ט”ו באב – חג ריקודי העם המעורבים מימי המשנה – נערכו יחד עם שרה שנירר ביערות ליד סקאווה, הסמוכה לקראקוב. המסיבה כללה הליכה ביער לאור ירח ונאום של שרה שנירר ושל אחת התלמידות־מדריכות. הנואמת טענה בפאתוס ש”חג ט”ו באב שייך לנו, הנשים”. לאחר מכן פצחו הבנות בשירה ובריקודים. עוד על אירוע יוצא דופן זה ראו ברשומתה של נעמי זיידמן, "התחייה הפמיניסטית של ט"ו באב", באתר "הספרנים" – בלוג הספרייה הלאומית.מי את, שרה שנירר?
הקאנון החרדי צנזר חלקים מהותיים ורבים מחייה ומפועלה של שרה שנירר, יומניה המפורסמים נערכו באופן מגמתי. מהיומנים המקוריים עולה דמות שונה מזו שמנסים להציג בבתי הספר החרדיים. את מה שלא מספר היומן השלימה לי תלמידה אחת אדיבה, בריאיון שערכתי עימה לפני שנים מספר. פניה הטובות ואדיבותה של אותה תלמידה חביבה ונעימת סבר לא ימושו מזיכרוני. מלבד הריאיון איתה וכתבתה של סוכצ'בסקי־בקון במקור ראשון, שנעזרתי בה רבות בכתיבת מאמר זה, הסתמכתי גם על ספרה המיוחד של פרופסור נעמי זיידמן, שהיא בוגרת "בית יעקב" בעצמה: שרה שנירר ותנועת בית יעקב, מהפכה בשם המסורת. צירוף הדברים מעלה את התמונה הבאה: שרה נולדה בקראקוב למשפחה חסידית ענייה, אשר מנתה עשרה ילדים. בשל העוני העצום נאלצה שרה לעזוב את בית הספר ולעזור בכלכלת הבית, אך התחננה להוריה שייתנו לה להשלים את בית הספר היסודי. הוריה הסכימו. את השכלתה הגבוהה נאלצה שרה לרכוש באופן אוטודידקטי. שלטונות פולין הרשו לבני המעמד הנמוך להשתתף בהרצאות בתור שומעים חופשיים, והנערה הסקרנית ניצלה את זה היטב. היא הקפידה להשתתף במסלולי ההרצאות האלו על תרבות גרמנית, על שירה ומחזות. רעיונות על מעמד האישה החלו לעלות בפולין הנחשלת, ושרה ינקה רעיונות אלו מפי מוריה הנוכריים. כבר באותם הימים התבשלו בה דעותיה הפמיניסטיות. בהיותה בת 20 כתבה ביומנה: “האידיאל שלי, אי־שם במעמקי נשמתי, הוא רק לעבוד למען אחיותיי! […] לו הייתי יכולה לשכנע אותן יום אחד מה המשמעות של להיות אישה יהודייה אמיתית, לא רק למען האימהות שלהן או מפחד מאבותיהן, אלא רק מתוך אהבה גדולה לבורא עצמו […] לו הייתי יכולה לחיות עד שאיהנה לראות את תורתי נכנסת לבתים של אותן נערות יהודיות […] האם אני יוצאת מדעתי? […] איך אנשים היו צוחקים עלי, איך הם ידברו עלי!? איזו ילדה חסידית מטופשת!" בהיותה נערה רווקה, חופשייה מעול בית ונישואין, השקיעה שרה זמן רב בלמידה ובביקורים בתיאטרון הפולני. התרבות הפולנית הייתה ספוגה בעורקיה. שיריו של אדם מיצקביץ’ ויוליוס סלובצקי היו שגורים על לשונה. הוריה של שרה התקשו למצוא לה שידוך, בשל מראהּ הלא-חינני. היא נולדה עם שפה שסועה והרופא תפר את שולי השפה בגסות, דבר שכיער את פניה. בהתקרבה לגיל 30 (!) השיאו אותה הוריה לבחור חסידי בינוני בשכלו. הנישואין לא עלו יפה, שרה לא הייתה מוכנה להסכים עם תפיסת הנישואין הפטריארכלית שעל פיה מקומה של האישה – ולא משנה כמה היא חכמה ומוכשרת – הוא בין התנור לכיריים, כולל כיבוס בגדי הבעל וטיפול בעדת ילדים. היא דרשה וקיבלה גט מבעלה. חזון מאוד לא נפוץ באותה תקופה ובאותה קהילה. מאז דבק בשרה כינוי הגנאי המשפיל “די גיגעטע” – הגרושה. בימים ההם היה כינוי זה אות קין נצחי על מצח האישה.מצב החינוך וההתייחסות הרבנית לכך
בתקופת עלומיה של שרה מצב היהדות היה בכי רע. פריקת העול ההמונית לא פסחה גם על בתיהם של הרבנים הגדולים ביותר. די אם נציין את ילדיו של רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב – ה”שם משמואל" שהפנו עורף ליהדות בבוז,[1] או שנקרא את זיכרונותיה של איטה קאליש־קמינר, בתו של האדמו”ר מוורקא־אוטבוצק, שכתבה על חבריה הרבים וחוג ידידיה שכלל בתוכו את מיטב בניה של היהדות הנאמנה.[2] הרבנים אומנם היו עסוקים בסכסוכי חצרות, במריבות שוחטים ובמאבקי שליטה, אך היו גם ניסיונות להציל את בני הנוער, בין השאר באמצעות הקמת ישיבות בליטא, בפולין ובהונגריה. שונה היה המצב בקרב הנערות; התפיסה המסורתית גרסה ש"מוטב יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים". תוצאות התפיסה הזו היו אסון קולוסאלי. שיעור המרות הדת והחילון נסק באופן תלול. כשהייתה שנירר בווינה, היא נחשפה לרעיונותיו המהפכנים של הרב שמשון הירש, מרבני הנאו־אורתודוקסיה המפורסמים. הרב הירש העביר את נקודת הכובד מעיסוק מופרז בתלמוד ופלפוליו לעיסוק בעקרונות היהדות, לימוד תנ"ך ומדעים ומתן שוויון לנשים. בבית הכנסת שייסד בפרנקפורט היו 550 מקומות לגברים, ו־350 מקומות לנשים. רעיונותיו של הירש וחדשנותם מצאו חן בעיני האישה המשכילה והמהפכנית. בפיקחותה הבינה היטב כי שיטת החינוך הישנה לא תחזיק מעמד מול גלי החילון, אך ידעה שבלי הסכמה רבנית לא תוכל לפעול כלל. לשם כך השתמשה שנירר בברכה שנאמרה לה על ידי רבי יששכר דוב מבעלז, כהסכמה לפעילותה. היא קיבלה גם הסכמה שבשתיקה מהאדמו"ר מגור, ועידוד גלוי מהחפץ חיים. חשוב לציין שחסידי בעלז השמרניים לא הסכימו עם רעיונותיה, וגם אחר כך, כשנפתחה בבעלז רשת בתי חינוך לבנות, שמה היה "בית מלכה", ולא "בית יעקב". מלבד רבנים אלו, רוב רבני הונגריה לחמו ביוזמה בכל הכוח. ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש כינה את הרשת "בית עשו" – בהיפוך מכוון לשמה של הרשת, "בית יעקב". במקומות רבים ספגה שרה זריקות אבנים. אבנים אלו לא נזרקו על ידי הבונדיסטים, אלא על ידי יהודים קנאים וחמי מזג. באחת מעיירות הונגריה לחם רב העיר נגד הכנסת רשת "בית יעקב" לקהילתו. לאחר שנתיים הוא נכנע, אלא שמחיר התנגדותו הראשונית היה כבד. כ־70 נערות מבנות העיירה פרקו עול. הצלחתה של שרה בהקמת מוסד הלימודים לבנות עוררה את מפלגת "אגודת ישראל". עד אותה תקופה לא הייתה במפלגה כל מודעות לצורכי הנשים. לצורך המחשה, אציין דוגמה מובהקת לכך. באמצע שנות ה־30 קיבלה מפלגת אגודת ישראל כרטיסי עלייה לארץ (סרטיפיקטים) מאת הסוכנות היהודית. על פי הנחיותיו של האדמו"ר מגור, הסרטיפיקטים ניתנו לגברים בלבד. בנות "בית יעקב", שכבר הפכו לקבוצת בנות פעילה, לא הסכימו לגזרה זו. הן השוו את מאבקן למאבק ההרואי של בנות צלפחד, שרצו נחלה בארץ ישראל ולא חששו להתעמת עם משה רבינו. כך אף הן, נחושות בדעתן ולא מוכנות להיות כנועות לתכתיבי הממסד הרבני המפלה ביודעין בין גברים לנשים. כדי שלא ייוותר רושם שתנועה מבורכת זו מנוהלת על ידי אישה בלבד, פעלו עסקני אגודת ישראל וחיתנו את שרה בשנית, עם יצחק לנדא. נישואין אלו התקיימו על הנייר בלבד. בפועל, הפעילות התנהלה מביתה של שרה כמו לפני נישואיה. בנות היו ישנות עימה בחדרה. אחותה הייתה דואגת לארוחותיה. גם במודעות הפטירה שיצאו אחר מותה הטראגי בקיצור ימים, נכתב רק שם המשפחה "שענירער" ולא הוזכר השם "לנדא" אף לא ברמז. אחרי מלחמת העולם השנייה, שמחקה כמעט את כל יהדות אירופה, פעלו בוגרות "בית יעקב" להקים בתי ספר לבנות. אולם כחלק מכתיבת ההיסטוריה ושכתובה על ידי הממסד החרדי, גם דמותה של שרה שנירר הפכה לאייקון המסמל חינוך לצניעות, לשמרנות ולהסתגרות מפני העולם החיצון, על אף שכאמור אין כל קשר בין דמות אייקונית זו למציאות.[1] להרחבה על כך ראו: י"י טרונק, פוילן: זכרונות און בילדער, חלק ז, ניו יורק: אונזער צייט, 1953, עמ' 201–217. להרחבה על דמויות של יוצאים ויוצאות נוספים ממשפחות מיוחסות בתקופה ההיא, ראו: דוד אסף, נאחז בסבך, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו, עמ' 331, הערה 54. [2] איטה סיפרה את סיפור חייה בספרה אתמולי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
הקפוסטה | מתכון מסע
מריה אסטריכר
(מאכל יהודי הונגרי מסורתי שנוהגים לאכול בפורים והוא מורכב מעלי כרוב ממולאים באורז ובשר ברוטב עגבניות)
או: אגדה משפחתית אורבנית
פורים 2005, אני נאבקת שלא להיחנק מצחוק. לופתת את הבטן מתחת לשולחן ומוחה דמעות של צחוק חנוק בלתי נשלט.
אני מביטה סביבי ורואה שכולם באותה הפוזיציה. עיניים מבריקות מדמעות של צחוק וחרחורים קלים עד כבדים.
אומנם הסיבה שלשמה התכנסנו כאן היא ארוחת פורים, שהיא אירוע בהחלט מצחיק, חגיגי ומוצלח למדי, אבל הצחוק ההיסטרי מגיע מסצנה ספציפית מאוד שבה שולמית האחות הקטנה נוגסת לתומה בקפוסטה שמנמנה מעשה ידי אימא, ומגלה לחרדתה את הסוד האפל מכול, שכולנו כבר גילינו בשלבים שונים בחיינו – שהקפוסטה האגדית של אימא, התבשיל הכי מושקע שלה שכל כך אהבנו לטרוף כילדים, עשוי, ובכן, משאריות של אורז מהשנה האחרונה שאימא פשוט זרקה למקפיא בתוך שקיות סנדוויץ' שמנוניות. הכרוב גם הוא נאגר שם במקפיא הענק, שאריות של כרוב מהמרק, כרובים שלמים במצב ביניים שנקנו במבצע באוגוסט והוקפאו למען סעודת הפורים וכמובן סופים של רסק עגבניות בקופסאות שימורים שנשלחו למקפיא כמות שהן, פתוחות ומטונפות.
שולמית מביטה בזעזוע בקפוסטה, משתעלת קלות, מקללת אותנו נמרצות תוך כדי צחוק מתגלגל וחסר שליטה – הדרך האסטרייכרית הנכונה להתמודד עם המציאות – ובאלגנטיות מקצועית מזיזה את הצלחת מעט הצידה ומכסה אותה במפית פרחונית כדי שאימא לא תיעלב.
אנחנו, הגדולים, עלינו על הסוד האפל כשראינו את אימא בסוף כל ארוחה שכללה אורז, אוספת את השאריות מהצלחות בתנועה מכנית לתוך שקית סנדוויץ' וזורקת למקפיא. וכל אחד מאיתנו בתורו עבר את השלב שבו הוא גדול מספיק כדי להבין מאיפה הגיעו המצרכים לקפוסטה החגיגית. כל אחד מאיתנו ביצע פתיחה מזועזעת של המקפיא במחסן ונשא הספד קטן למאכל שלא נהיה מסוגלים יותר לאכול בחיים.
שולמית הקטנה, לעומת זאת, שמעולם לא פתחה את המקפיא, כי היא הקטנה של אימא ומוז'ינקלה אמיתית שלא הכינה לעצמה מעולם סנדוויץ' או ארוחת צוהריים, קיבלה את המידע המפורט לתוך האוזן ממנחם ושמיל בשעה שנגסה בתאווה מהמאכל האהוב עליה.
אימא, כמו אימא, לא הבחינה בכל הדרמה הזאת ורק חייכה חיוך מלא נחת יהודית למראה יוצאי חלציה יושבים לסעודת הפורים ופיהם מלא צחוק.
השנים עברו, ואימא שמה לב מתישהו שאף אחד לא אוכל מהקפוסטה המפורסמת והפסיקה להכין אותה.
כולנו נשמנו לרווחה, ואימא המתוקה רק נאנחת בהקלה בכל סעודת פורים ומפטירה מתחת לאף שאיזה כיף שהיא כבר לא צריכה להכין את הקפוסטה הזאת, שגם ככה דרשה ממנה מאמץ קולינרי עילאי, ושהיא מבחינתה לאכול חלה עם טחינה בפורים, רק שאנחנו היינו כל כך להוטים לקפוסטה אז היא עשתה את המאמץ. אבל ברוך השם איבדנו עניין ועול אחד ירד לה מהגב.
חסדי ה' כי לא תמו. כי לא כלו רחמיו.
וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.
***
אין מתכון לקפוסטה, כי אין מצב שאני נוגעת בקודש הקודשים הזה.
אבל קבלו מתכון חגיגי ומשמח לבורקס בשר:
מצרכים:
חבילה של בצק עלים מופשר
למילוי:
חצי קילו בשר טחון
בצל אחד גדול קצוץ
2 שיני שום כתושות
כ-6 משמשים מיובשים קצוצים
חופן צנוברים קלויים
3 כפות שמן זית
כף סילאן
מלח ופלפל
פטרוזיליה קצוצה
והסוד שלי לטעם מיוחד: חופן של עלי זעתר טריים קצוצים.
אופן ההכנה:
מחממים את התנור ל-180 מעלות.
במחבת בינונית מחממים את שמן הזית ומטגנים את הבצל והשום עד להזהבה.
מוסיפים את הבשר לטיגון קצרצר וחלקי, כדי שהעסיסיות שלו תישמר במהלך האפייה.
מכבים את האש ומעבירים את תערובת הבשר לקערה. מוסיפים את שאר הרכיבים ומתקנים תיבול.
פותחים את בצק העלים למלבן בגודל הרצוי ומניחים לאורכו בשליש התחתון תלולית יפה של המילוי. מגלגלים בזהירות עד לקבלת נחש בצק ממולא, ומגלגלים אותו לשבלול.
מעבירים בזהירות לתבנית מרופדת בנייר אפייה, מושחים בחלמון ביצה ומפזרים שומשום לרוב.
שולחים לתנור לחצי שעה בערך, או עד שהשבלול זהוב, פריך ומגרה, ומתקשרים לאימא להגיד אה פרעיילכן פורים 3>
בתיאבון!
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
אותנטיות – זה כל הסיפור
רייצ'ל שץ
הסרט אושפיזין, או כמו שבאמת צריך להגות את שמו "האושפיזין", הפך להיות סרט שהבורגנות החילונית מוציאה פעם בשנה מהמדף מעל הטלוויזיה, מנערת את הקופסה מהאבק וחוגגת את חג הסוכות. מעין ברכת כוהנים שנתית.
בלי שום קשר לאלוהים, כמובן.
יש מעט סרטים ישראליים שהצליחו להתרומם ולהיכנס לקאנון התרבותי המקומי והפכו לקלאסיקות. כאלה שנדמה שיש להם משבצת שידור קבועה בגלגל השנה והחיים שלנו כחברה. כמו אבי נשר עם "הלהקה", שמי זרחין עם "הכוכבים של שלומי", אורי סיוון וארי פולמן עם "קלרה הקדושה", ניר ברגמן עם "כנפיים שבורות", הגשש החיוור עם "גבעת חלפון אינה עונה" ועוד.
הקולנוע בארץ עדיין צעיר, בכל ביס תרבות נדחפות קצת שאריות חול וגמלים, ואומנות צריכה זמן כדי להתהוות. אולי, כמו במקרים רבים, זה עניין של כסף. בכל שנה קרן הקולנוע הישראלית (שעל התקציב שלה בעיקר מתבססת התעשייה) מתקצבת שישה- שבעה יוצרים בלבד ב-כשלושה מיליון שקל לסרט באורך מלא. זה נשמע הרבה, אבל קולנוע הוא תחום יקר מאוד. לשם השוואה, האוונג'רס האחרון תוקצב בכ-220 מיליון דולר.
אז אנחנו לא הוליווד, זה ברור, לא בשנים, לא בתקציב וגם לא בקצב. אבל התעשייה בארץ הולכת ומתפתחת, ויצירות ישראליות מגיעות לענקית הסטרימינג "נטפליקס". בסדרה "שטיסל", לדוגמה, ניתן לצפות כעת במאה תשעים מדינות מסביב לעולם. גם בתחום הקולנוע סרטים ישראליים מתחילים לתפוס מקום ונוכחות. לא מזמן במאי ישראלי זכה בפרס "דוב הזהב" בברלין, ולאחר מכן בפרס "חבר השופטים" בפסטיבל קאן בצרפת.
אז איך בכל זאת קולנוע צעיר ולא מתוקצב מצליח?
ובכן, קולנוע הוא מדיום נרטיבי שאוהב נקודות מבט, והוא תמיד ינסה לחדש את עצמו ולמצוא נקודות מבט ספציפיות שלא ראינו. זו הדרך שלו להתפתח, למצוא עוד סיפורים ועוד גוונים אנושיים שיצטרפו לסיפור הגדול של האנושות.
אם אבקש מעשרה אנשים לספר לי על השפן הקטן ששכח לסגור את הדלת, כל אחד יספר סיפור אחר. אחד יתמקד בסבל של השפן, השני ינסה ללמד את הקורא מוסר השכל, והשלישי יחליט שהסיפור בכלל צריך להיות מסופר דרך עיניו של החיידק.
אחד השינויים הכי גדולים שעברתי בתהליך היציאה, ושלאט לאט קרה גם ליוצאים נוספים סביבי, הוא התפתחות של נקודת מבט ספציפית ואישית על החיים. ההבנה שהקונפליקטים שלי שונים, שהדרך שבה אני חווה אהבה, שמחה וכעס היא שלי, שלכל אחד גבולות מוסריים שונים (מה שבעיניי ראוי, ייתפס בעיני האחר כבעייתי), שנקודת המבט שלי על החיים היא אינדיבידואלית ולא שייכת לחברה, וככל שהיא אינדיבידואלית יותר, היא שייכת לי יותר.
יש שיאמרו שזה בעצם כל הסיפור של יציאה מהחברה החרדית. הייתה לנו נקודת מבט פנימית אחרת מהחברה שבתוכה גדלנו. וההתנגשות הזו דחפה אותנו החוצה, לעולם שבו יש יותר מרחב לבחור את הנרטיב ולספר אותו כמו שאנחנו רוצים.
מה מיוחד בסרט "האושפיזין" שהצליח להעלות אותו מעל השאר?
כששולי רנד כתב את הסרט "האושפיזין" ואז שיחק בו (וגם זכה עליו בפרס אופיר) השנה הייתה 2004. ז'אנר "סרטי הדוסים" כמעט שלא היה קיים (הסדרה "החצר" שודרה ב-2003, ודוד וולך יצא עם הסרט "חופשת קיץ" רק ב-2007). העולם החרדי היה עדיין גטו ואף אחד לא הציץ מעל החומות, לא באמת. היו במאים חילוניים שניסו להציג את החברה החרדית על המסך, אבל נקודת המבט שלהם הייתה חיצונית והדמויות יצאו שטוחות, הן היו פלקט של אנשים דתיים שנראים ומתנהגים בצורה מסוימת, אבל לא אנשים חיים. לעומתם, נקודת המבט של שולי רנד הסעירה את הקהל הישראלי והפכה את הכול לחי ואמיתי. הסרט גם מביא איתו תמות דתיות שלא נראו קודם על המסך הישראלי.
גם בשוק השחור הדוסי, "האושפיזין" היה בין הדיסקים הנצרבים ביותר בהיסטוריה, כולנו רצינו לראות מי האיש שהעז לעשות עלינו סרט והאם הצליח להציג את העולם החרדי כפי שהוא, לפחות כפי שאנחנו רואים אותו.
אבל הסרט "האושפיזין" לא הצליח להביא רק נקודת מבט חדשה לזמנו בקולנוע הישראלי, הוא הביא גם נקודת מבט שעד היום נשקפת מעיניים ספציפיות מאוד, עיניים של חוזר בתשובה.
חוזרים בתשובה ייחשבו לנצח "האחר", "השונה", בתוך הקהילה החרדית. הם אף פעם לא יהיו באמת חרדים, גם אם הם מאוד מנסים להיות כאלה. החברה מסרבת לראות בהם חלק, והיא כנראה צודקת, הם עדיין נושאים בתוכם חלקים מהחילוניות ולא מוכנים לוותר עליה. כמו, למשל, על הצורך שלהם ליצור, או על נקודת המבט האינדיבידואלית שמסכנת את החברה החרדית כפי שהיא בנויה היום. שולי רנד ערני מאוד בתוך הסרט כלפי המקום שהחברה החרדית מקצה לו והוא מתבונן בו בכאב אבל גם בהבנה.
ניתן לראות זאת בסצנה שבה שולי קונה את האתרוג הכי מהודר, הכי יפה, כדי להרגיש שייך, כדי להיות משהו שהחברה החרדית אף פעם לא תיתן לו להיות.
המציאות מייד מנכיחה לו עד כמה הוא לא חלק, כאשר שני חברים מהעבר באים לבקר אותו ומזכירים לו שהוא אחר, שהעבר תמיד יהיה חלק ממנו גם אם אלו חלקים בעצמו שקשה לו להתמודד איתם.
בסצנת הסיום של הסרט הגיבור עומד באמצע בית הכנסת, הוא הרגע מל את הבן הראשון שלו וכולם רוקדים סביבו. הוא מוקף בקהילה החרדית, ואז מצטרף אליו גם העבר שכה פחד להתמודד איתו. העבר מיוצג על ידי החברים מפעם שחובשים כיפות ומצטרפים למעגל הרוקדים. הגיבור, שעד כה ניסה להסתיר את חבריו, מצליח לקבל אותם ואת עברו.
או כמו שכתבה המשוררת זלדה:
"הֶעָבָר אֵינֶנּוּ תַּכְשִׁיט
חָתוּם בְּתוֹךְ קֻפְסָה שֶׁל בְּדֹלַח
גַּם אֵינֶנּוּ
נָחָשׁ בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת שֶׁל כֹּהַל –
הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ
בְּתוֹךְ הַהֹוֶה
וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר
נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר –
כַּאֲשֶׁר הֶעָבָר מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה
זוֹ הֲרָמַת הַחַיִּים כֻּלָּם..."
זהו סוף שמח, של תקווה, של קבלה, והוא סוגר את התמה של זרות בנימה אופטימית.
אבל אולי דווקא בגלל נקודת המבט המיוחדת של היוצר הייתי מצפה לסוף פתוח יותר, כזה שבו הוא עדיין האחר, ולא האתרוג ולא ההתמודדות עם העבר יהפכו אותו באמת לחלק, כי יש משהו יפה בלהיות "השונה" ו"האחר" בתוך חברה, להיות בעל התשובה, לחיות בתוך חברה מסוימת, להבין אותה אבל בו-זמנית גם לא להיות שייך עד הסוף. יש משהו יפה בלשמור על היכולת שלך להיות אינדיבידואל, על הדרך שבה אתה רואה את המציאות, ועל הדרך שבה אתה מספר סיפור.
אולי ההשלמה הזו עם הזרות יכלה להיות סוף ריאליסטי ושמח יותר.
כשנציגי נטפליקס הגיעו לאחרונה לארץ לפתוח חממה לתסריטאים מקומיים, ישבתי בקהל בסשן של Q&A, המיקרופון עבר מאחד לאחד וכולם שאלו שאלות, כולם רצו להבין, מה נטפליקס מחפשת, כל אחד רצה להבין איך לכתוב את הסדרה שנטפליקס תקנה. לאחר מספר שאלות דומות מהקהל, קמה אחת הבכירות ואמרה: "אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, אתם תאמרו לנו. כל מה שאנחנו מחפשים הוא אותנטיות, אותנטיות של נקודת מבט. ספרו לנו את הסיפור שלכם".
ולמי שהדיסק הצרוב של אושפיזין עוד לא הגיע אליו, הנה קישור לטריילר: https://www.youtube.com/watch?v=zVfXipr3WuE
ה) ליבו במזרח - והוא? והָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא
טור חמישי: והָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא
"יציאה בשאלה היא תהליך שבו יהודי שומר תורה ומצוות עוזב את אורח החיים הדתי, ולעיתים את הקהילה שחי בה, ועובר לחיות אורח חיים חילוני באופן מלא או חלקי. המונח הוא ביטוי מודרני המהווה פרפרזה היפוכית של הביטוי המפורסם חזרה בתשובה".
כך, על פי ויקיפדיה, מוגדר התהליך שאלפי גברים ונשים עושים ועושות בכל שנה. כל אחד וסיבותיו, כל אחד וסיפור חייו.
ואם כבר בעניינים "יבשים" עסקינן, לפי חוברת המחקר "יוצאים עם נתונים" לשנת 2022, שיעור היציאה מהקהילה החרדית הוא בסביבות 14% מכל שנתון, ושיעור זה צפוי לעלות ל-20% בשנים הקרובות. במילים אחרות: בעשור הקרוב אחד מכל חמישה יעזוב את החברה החרדית.
ברשותכם וברשותכן נתעסק עוד קצת במספרים ובמחקרים (אני מבטיח שיהפוך להיות מעניין יותר בהמשך).
במחקר שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה בשנת 2021, בסיוע מחלקת המחקר של ארגון "יוצאים לשינוי", בדקו מהי התפלגות היוצאים מהחברה החרדית לפי זרמים. ואלו הנתונים שנאספו:
47% יצאו מהזרם הספרדי – בני עדות המזרח, 21% מהזרם הליטאי, 11% מהזרם החסידי, 9% מהזרם הליטאי – ספרדי, 9% מחסידות חב״ד, ו-4% שלא סיפרו מאיזה זרם יצאו.
כך נראה הרכב תנועת היציאה, לפי המחקר.
נוסף על כך, מבדיקה על מספר היוצאים מקרב כל קהילה נמצאו אחוזי היציאה הגבוהים ביותר מהקהילה החרדית-ספרדית.
שני הממצאים הללו, האחוז הגבוה של יוצאים בני עדות המזרח באוכלוסיית היוצאים ואחוזי העזיבה הגבוהים מקרב קהילה זו הם הבסיס לשאלות שבהן יעסוק טורי החמישי והאחרון בסדרת "ליבו במזרח – והוא?"
אם מספרם של היוצאים מהזרם החרדי-ספרדי גדול באופן ניכר ממספר היוצאים מכל זרם אחר – מדוע היחס המספרי הוא הפוך בכל הנוגע לאיוש תפקידי מפתח בארגוני היציאה לסוגיהם? מה יכולה להיות הסיבה לאי-ייצוגם בהנהלות ובקרב מקבלי ההחלטות?
לביסוס טיעון היעדר הייצוג אסקור את ארגוני היציאה הקיימים היום בארץ, נכון לכתיבת שורות אלו (ינואר 2024).
אתחיל בעמותת הלל, המבוגרת והוותיקה, ובכך אזכה לקיים מצוות "והדרת פני זקן". הארגון פועל משנת 1991, נוסד לפי חזונם של היוצאים שי הורביץ וישראל סגל (ז"ל), בעזרתם הכלכלית האדיבה של בני הזוג תמי ומיקי כהן ובתמיכתו של רפי שפירא. מאז מסייע הארגון ליוצאות ויוצאים מהעולם החרדי להשלים פערי השכלה ותרבות ולהשתלב בחברה הישראלית.
פעילות העמותה מתבססת על מערך של אלפי מתנדבים ומתנדבות מכל קצוות האוכלוסייה, עשרות עובדים – ובראשם הוועד המנהל. נכון לזמן כתיבת הטור היוצאים הנמנים עם הנהלת הלל הם יענקי מוזס, מאיר שטייגמן, איציק פשקוס וד״ר דולי אייזנברג. האחרונה מגיעה מחסידות חב״ד, שקיבלה פילוח משלה במחקר התפלגות היוצאות והיוצאים.
לא צריך להיות גנאלוג מומחה כדי לזהות את המקור המשפחתי של היוצאים מקימי הארגון ושל היוצאים היושבים בוועד המנהל כיום.
אמשיך לעמותה צעירה יותר, שחרף גילה הצעיר פעילותה הנרחבת מהדהדת במגוון תחומים והישגיה מרשימים. אני כמובן מדבר על ארגון יוצאים לשינוי, האכסנייה שבה מתארחת סדרת טורים זו. בשנת 2013, לאחר תביעת הליבה המפורסמת שהגיעה עד דלתות בית המשפט העליון, נרשמה העמותה אצל רשם העמותות. מטרות העמותה הן: הנגשת הידע על הזכויות והאפשרויות הניצבות בפני העוזבים את העולם החרדי לכל המעוניין, על מנת לאפשר להם להתנהל בצורה מושכלת. סיוע באפשרויות תעסוקה ובהכשרה מקצועית למבקשים להשתלב בשוק התעסוקה.
פעילות העמותה מתבססת על מאות מתנדבים ועשרות עובדים המנוהלים על ידי צוות מוביל והוועד המנהל. גם בארגון זה אפשר להבחין בייצוג מספרי מועט של יוצאים מהזרם הספרדי בקרב בעלי התפקידים לאורך השנים. נכון לזמן כתיבת שורות אלו, הייצוג היחידי בצוות המוביל הוא של מנהלת תחום קהילה הדס מור, שגדלה בחברה הליטאית-ספרדית בירושלים. את הדס אני מכיר באופן אישי ומאוד מחבב עוד מימי פעילותה הברוכה בעמותת הלל.
אפשר למנות עוד כמה ארגונים קטנים, כגון 'בראת' 'ובחרת', שאף הם עוסקים במלאכת הקודש של סיוע ויצירת קהילה ליוצאים ויוצאות, וגם שם היחס של היוצאים הספרדים בתפקידי המייסדים והניהול השוטף נמוך מאוד עד לא קיים.
עכשיו, אחרי שהצלחתי לתפוס את תשומת ליבכם ואולי גם את צקצוק לשונכם, הרשו לי להבהיר; אין מדובר בכתבה נוספת מבית הנצחת הטיעון על קיפוח יהודי עדות המזרח, איני צועק "אכלו לי – שתו לי", ומובן שאין ברצוני לשלוף שוב את השד העדתי. כל שאני מעוניין הוא להבין, באמת ובתמים, היכן נמצאים אותם מרבית האחוזים של היוצאים מהחברה החרדית, לאן נעלמה לה יהדות המזרח בשלבי היציאה?
ההיסטוריה היהודית גדושה בשמות מפורסמים של יוצאים, תרבות היציאה מהקהילה החלה שנים רבות לפני הקמת מדינת ישראל ולפני הקמת ארגוני היציאה השונים. מאלישע בן אבויה בתקופת התנאים ועד מייסדי תנועת ההשכלה במערב אירופה והקהל שהתהווה סביבם, מאליעזר בן יהודה מחיה השפה העברית, בואכה הסופרים "אחד העם" ו"מנדלי מוכר ספרים" ועד משוררנו הלאומי חיים נחמן ביאליק. באילנות גבוהים מאוד אנו נתלים, בראש מורם ובגאווה גדולה. אך גם כאן, בהיסטוריה המפוארת של יציאה בשאלה, אין ביטוי ליהדות המזרח.
לא אלאה בדוגמאות נוספות מהעבר ובהוכחות מהווה. ככל שבדקתי, לא מצאתי תשובה נחרצת המגובה במחקר אמפירי לשאלה "היכן היוצאים הספרדים?", אך בתור יוצא מהזרם הספרדי שאינו מוכן לחכות לתשבי שיתרץ קושיות ובעיות מצאתי שלושה הסברים אפשריים:
עם שאין לו עבר, אין לו...
הסברה הראשונה: בשונה מהחברה החרדית האשכנזית, שנוסדה במאה ה-18 עם חצרות חסידיות מפוארות וישיבות ליטאיות מפורסמות, החברה החרדית הספרדית החלה את דרכה בעקבות העלייה ארצה לאחר קום המדינה. הרחבתי על כך בטור השלישי בסדרת ליבו במזרח - והוא? עָלֹה נַעֲלֶה.
אם כך, ניתן להבין למה בראי ההיסטוריה אין ייצוג ליוצאים מהזרם הספרדי-חרדי. אם החברה החרדית לא הייתה קיימת במדינות האסלאם, אזי גם יוצאים לא היו.
הסבר זה לא עונה על השאלה מדוע כיום אין ייצוג ליוצאים המזרחיים, ומכאן מגיעה הסברה השנייה, הנשענת על האמור בספר שופטים "והיה היוצא אשר יצא"; מה שהיה בחיים החרדיים משפיע על היוצא שהינך היום.
הסברה השנייה: מרבית היוצאים הספרדים, כמו עבדכם הנאמן, מגיעים ממשפחות חוזרות בתשובה. ידוע לכול שהיחס בחברה החרדית למצטרפים חדשים אינו מזהיר, בלשון המעטה. המשמעות המציאותית של המשפט "במקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אינם עומדים" היא שבעל התשובה עומד בקרן זווית, בודד וגלמוד. היוצאים מהזרם הספרדי מעולם לא הרגישו חלק מהחברה החרדית, יש מהם שבילדותם אפילו עברו נידוי וחרם על הפשע הנורא, להיות בן למשפחה חוזרת בתשובה. אם כך, ניתן להבין למה אותם יוצאים אינם שותפים בתרבות היציאה מהחברה החרדית, הם הרי אף פעם לא הרגישו באמת חרדים.
הסבר זה אינו מתרץ את העובדה שגם יוצאים ספרדים מבתים חרדים שורשיים כמעט שאינם נמצאים בעשייה השוטפת בארגוני היציאה השונים. מה שמוביל לסברה השלישית, הנוגעת בסיבות להקמת ארגוני היציאה.
הסברה השלישית: יהדות המזרח, באופייה, גמישה ומכילה יותר. בשונה מהחברה החרדית האשכנזית, שם היחס ליוצאים נוקשה וכמעט בלתי נסלח, החברה החרדית הספרדית סלחנית הרבה יותר. אצלנו שולי המגבעת עם הקנייטש רחבים ועגולים יותר, ועל פי רוב המשפחות שומרות על קשר עם הבנים והבנות שבחרו בדרך חיים אחרת. נידוי, קריעת הבגד והכרזה על "שבעה" בעקבות עזיבת הישיבה – פרקטיקות שהיו מקובלות בחברה החרדית האשכנזית – היו הסיבות להקמת ארגוני היציאה. בין השאר, ארגונים אלו קמו כדי לספק ליוצאים אלטרנטיבה למשפחה ולקהילה שביום בהיר אחד נעלמו כלא היו. אולם אצל רוב היוצאים הספרדים המצב עם המשפחה אומנם מורכב אך בדרך כלל לא היה ניתוק של הקשר המשפחתי.
מכאן, אפשר להבין את פשר מיעוט הייצוג של היוצאים מהחברה החרדית הספרדית בארגוני היציאה.
עם זאת, בשלה העת לשינוי!
מה שאין לך, תיצור אותו ויהיה לך
ההסברים שסיפקתי נועדו להניח את הדעת ולאפשר התבוננות רציונלית בתופעת היעדר הייצוג של יוצאים ספרדיים בארגוני היוצאים ובתרבות היציאה מהחברה החרדית. חרף האמור אני בטוח שיש יוצאים מהזרם החרדי הספרדי שאינם מזדהים עם הדברים ואף רוצים לפעול לשינוי המצב. לאלה אני פונה, וגם לשאר: גם אנחנו צריכים ויכולים להשאיר חותם! אני מאמין בנו ויודע כמה אנחנו יכולים לתרום לחברה הנפלאה שלנו, חברת היוצאים מהחברה החרדית בפרט והחברה הישראלית בכלל.
בסדרת הכתבות השתדלתי להפנות זרקור ולהדגיש את ייחודיותה של יהדות המזרח ומורשתה המפוארת, מימי הביניים ועד העליות לארץ, מהתרבות ועד פוליטיקה. עכשיו זה הזמן שלנו להביא את היוצאים מהזרם החרדי-ספרדי לכותל המזרח של החברה הישראלית.
לטור הראשון -> ליבו במזרח - והוא?
לטור השני -> סביבה או מורשת?
לטור השלישי -> עָלֹה נַעֲלֶה
לטור הרביעי -> לְהַחְזִיר עֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ
ד) ליבו במזרח - והוא? לְהַחְזִיר עֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ
טור רביעי: לְהַחְזִיר עֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ
"אמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה, שהחזירו עטרה ליושנה"
מקור הביטוי "להחזיר עטרה ליושנה" הוא במסכת יומא בתלמוד הבבלי, ופירושו הוא להשיב מנהג שנזנח. המילה "עטרה" משמעותה נזר או כתר, והשימוש במילה נועד לפאר ולכבד את המנהג שנשכח. המילה הזאת מוזכרת גם במגילת איכה, בתיאורי חורבן הבית, שם היא משמשת להבעת אבל וכאב: אוֹי נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ.
כעבור כאלפיים שנים – במרחק זמן לא קטן ובמרחק גיאוגרפי לא גדול מהתכנסותם של אנשי כנסת הגדולה – מפלגת ש״ס, או בשמה המלא: ״התאחדות הספרדים העולמית שומרי התורה״, חרתה על דגלה את הביטוי הקדום.
בטור זה אעסוק בתנועה הפוליטית בחברה החרדית-ספרדית ובשאלות – מתי בדיוק נוצרה התנועה, למה בכלל הוקמה, והאם לאורך השנים אנשי מפלגת ש״ס אכן החזירו עטרה ליושנה?
ברשות המרא דאתרא
מנהיגה הרוחני המיתולוגי של התנועה הוא הרב עובדיה יוסף (2013-1920). מרן, גדול הדור, נשיא מועצת חכמי התורה, חתן פרס ישראל – אלו רק חלק משלל כינויי הכבוד והטייטלים שנקשרו לשמו במהלך השנים. הרב יוסף נולד בעיראק, בגיל ארבע עלה ארצה עם משפחתו היישר לשכונת בית ישראל בירושלים. בשנות לימודיו בישיבה היוקרתית "פורת יוסף" בלט בדבקותו אחר הלכותיו של ר' יוסף קארו והפגין בקיאות בספרו "שולחן ערוך". בגיל עשרים הוסמך לרבנות ודיינות.
לאחר תקופת נדודים קצרה במצרים, ובמלאות לו שלושים שנה, חזר לישראל והתפרסם בתור דיין שפסיקותיו מקלות. הדבר גרר ביקורת עליו מצידם של הרבנים האשכנזיים. השערוריות ההלכתיות נמשכו גם כשכיהן בתפקיד רבה הראשי של תל אביב וגם כשהיה הרב הראשי לישראל; מהכרתו ביהדותם של העולים מאתיופיה ללא צורך בגיור לחומרא ועד אישור להינשא עם בני העדה הקראית, בואכה התרת עגונות חללי צה״ל במלחמת יום הכיפורים. הוא נהג בשיטת "כוח דהיתרא עדיפא", כלומר העדיף אפשרות של הקלה תחת החמרה בכל מקום שאפשר להקל.
בראשית היה הדבר
אמצע שנות השמונים של המאה העשרים – ימים של גאווה ודעה קדומה.
בין הסמטאות הצרות ובתי האבן החדשים בשכונת הר נוף בירושלים, נפגשו ניסים זאב ושלמה דיין (לימים חברי הכנסת הראשונים של ש"ס) ויחד עם הרב יוסף החליטו להקים מפלגה סקטוריאלית חדשה. הצעד נבע בעיקר מאי-שביעות רצון משיתוף הפעולה הוותיק עם המפלגה החסידית "אגודת ישראל" ובשל טיעון שנדמה כי הוא אלמותי: קיפוח ואפליה של חרדים בני עדות המזרח מצד אחיהם החרדים-האשכנזים.
ש״ס הגדירה עצמה מפלגה סוציאל-דמוקרטית שבכוונתה לסייע לבני המעמד הנמוך בחברה הישראלית, ושבין מטרותיה המרכזיות נמנו הערכים הבאים: קיום יחסי גומלין הדוקים עם העולם המסורתי במטרה לקרב אנשים ליהדות; שיקום עולם התרבות היהודי-ספרדי וביטול האפליה בינו ובין העולם החרדי-אשכנזי. כך קיוו "להחזיר עטרה ליושנה".
בהתמודדות הראשונה של ש"ס, בבחירות לכנסת ה-11, המפלגה הייתה הפתעת הבחירות כשהתברר כי קיבלה 4 מנדטים. התוצאה הרעישה את אמות הסיפים של העולם הפוליטי בכלל ואת עולמן של המפלגות החרדיות האחרות בפרט. קסמה של ש"ס לא פג אלא הלך ועלה. בשנת 1999 המפלגה הגיעה לשיא כוחה הציבורי, וזכתה בבחירות לכנסת ה-15 ללא פחות מ-17 מנדטים. מדוע?
"הוא זכאי, אריה דרעי, הוא זכאי"
גדלתי בפאתי דרום יפו, במשפחה ספרדית שחזרה בתשובה. לאבי היה תפקיד ציבורי בכיר במפלגת ש"ס. באותן שנים המפלגה ביססה את כוחה גם בבחירות המוניציפליות למועצת עיריית תל אביב.
אחד מפסי הקול של ילדותי, וכנראה המשפיע ביותר בהם, היה השיר שחיבר בני אלבז ובו האשים את מדינת ישראל בהתנכלות ליו"ר המפלגה, אריה דרעי. האחרון נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, ונידון לארבע שנות מאסר וקנס של רבע מיליון שקלים. אני זוכר את עצמי שר בדבקות עילאית ובפאתוס כמעט משיחי את מילות הבלדה המרגשת, תוך כדי חלוקת פתקי הצבעה לבנים הנושאים את האותיות השחורות ש"ס בקלפי הקרובה לביתי, ומאחוריי ברקע שלט גדול ובו תמונותיהם של מרן הרב עובדיה יוסף ושאר חכמי מועצת התורה שפסקו בהחלטיות, הוא זכאי!
קו פרשת המים באותם ימים לא התחיל ונגמר במלחמת יחיד מול הממסד, אלא הפך למלחמה כוללת של אזרחים חלשים מול רשות שופטת חזקה, המעמד המזרחי הנחות (לכאורה) מול האליטה האשכנזית השולטת. ההגנה הכי טובה היא התקפה, וזה בדיוק מה שנעשה באותם ימים, כשאריה דרעי הכריז בתגובה להרשעה "אני מאשים!" כך זכתה המפלגה להכפיל את כוחה יותר מפי ארבעה מאז הוקמה.
לימים נתניהו, על שלל פרשיותיו המשפטיות, שכפל את שיטתו של דרעי ואף שכלל אותה, עם חקיקת חוקים פרסונליים וקריאת תיגר על רשויות נוספות במדינה.
בשני העשורים הראשונים של שנות האלפיים חוותה המפלגה משברים פוליטיים רבים, ומספר המנדטים שלה ירד בהתמדה. חילוקי דעות בין בכירים, פרשיות שחיתות, פיצולים בהנהגה וריצה ברשימות נפרדות, והמכה הקשה מכולן: פטירת המנהיג הרוחני הרב עובדיה יוסף ב-2013. כל אלה לא תרמו בלשון המעטה להתייצבות ש״ס אחרי שחרורו של דרעי מהכלא. בשנים האחרונות ובעקבות קמפיינים מוצלחים המפלגה השיבה לעצמה את כוחה ובבחירות 2022 זכתה ל-11 מושבים בכנסת.
זה היה, בקצרה, סיפורה של המפלגה החרדית-ספרדית. עכשיו, כשנקודות הציון בדרכה ידועות, עולה השאלה: האומנם החזירה ש"ס עטרה ליושנה?
כאמור, התנועה ורבניה נשאו על נס את חשיבות זקיפת קומתה הרוחנית של יהדות המזרח, ולכן אחת מזירות הפעולה שלה הייתה מוסדות החינוך, מתוך שאיפה לכונן עולם תורה ספרדי-חרדי אותנטי ומחובר לשורשיו. כך קמה רשת החינוך "בני יוסף", שנקראה תחילה "אל המעיין". הרשת כוללת תלמודי תורה לבנים (אני למדתי באחד מהם) ובתי ספר לבנות. הרשת פועלת בדומה לרשת החינוך העצמאי החרדי אך מתבדלת ממנה בכך שהיא מסתמכת על פסקי ההלכה של הרב יוסף. בנוסף, קמו אלטרנטיבות לסמינרים נחשבים לנערות וישיבות ברמה גבוהה עבור הבחורים.
אך הפלא ופלא, הסנדלר הולך יחף. מבדיקה שנערכה באתר "כיכר השבת", למרות ההבטחה לבוחרים "להחזיר עטרה ליושנה" רבים מבכירי מפלגת ש״ס – פוליטיקאים ורבנים כאחד – בוחרים לשלוח את בניהם ובנותיהם למוסדות חינוך אשכנזיים. גם החתנים והכלות של אותן דמויות התחנכו בישיבות ובסמינרים מהשורה הראשונה של החינוך האשכנזי דווקא. בין השמות בולטים הרב שלמה עמאר, הרב דוד יוסף ואחיו הרב אברהם יוסף, יו״ר התנועה בהווה אריה דרעי ויו״ר התנועה בעבר אלי ישי.
לתפיסתי, כישלון התנועה בתחום החינוך נובע מהנטייה הנפסדת לאמץ את הגישה האשכנזית ביחס למקומה של המדינה בחינוך החרדי, או יותר מדויק בחוסר מקומה ופיקוחה של המדינה על החינוך החרדי. משבר הזהות בין הצד החרדי הסגור מחד גיסא לבין הצד הספרדי הפתוח מאידך גיסא יצר חיקוי לימודי חיוור. כך, רוב הציבור החרדי-ספרדי מתחנך במוסדות בעלי אוריינטציה חרדית-ליטאית ומאמץ בהדרגה את אורח החיים הליטאי והשקפת העולם הליטאית.
עניי עירך קודמים
ההבטחה לא קוימה לא רק בתחומי ביטול האפליה העדתית והרמת קרנה של יהדות המזרח החרדית. במהלך השנים ש״ס הניפה דגלים נוספים, כמו דאגה לחלשים מכלל הציבור הישראלי. אך על פי ניתוחי הצבעות חברי המפלגה בעשר השנים האחרונות, נדמה שנאמנותה של ש"ס הייתה לבריתות פוליטיות ולא לאוכלוסיות החלשות, בטח שלא לאלו שאינן נמנות על מצביעיה. כך לדוגמה התנגדה המפלגה להצעת חוק שביקשה להחריג את ניצולי השואה מהאיסור על כפל קצבאות, וכן להצעת החוק שנועדה להשוות את קצבת הנכות לשכר המינימום במשק.
גם בחלוקת הכספים הקואליציוניים המצב דומה. בתחילת שנת 2023 הארץ רעשה וגעשה מפרסום תוכנית "תלושי המזון של דרעי"; סיוע ממשלתי בסך מאות מיליוני שקלים שהעניק משרד הפנים לרכישת מזון למשפחות נזקקות. אחד הקריטריונים לקבלת הסיוע נסמך על גובה ההנחה בארנונה העירונית, דבר שעורר תרעומת כיוון שזהו סעיף שנתפר לטובת משפחות ברוכות ילדים באוכלוסייה החרדית. ואכן, על פי נתוני החלוקה, בראש רשימת הערים שקיבלו תלושים היו מודיעין-עלית וביתר-עלית.
העטרה שלא חזרה
בחינת המציאות מלמדת שהמצב לא הוטב בעקבות הקמתה של ש"ס. אולי להפך. האפליה במגזר החרדי בין יוצאי ארצות אשכנז ליוצאי ארצות המזרח שרירה וקיימת. בנוסף התהווה קרע גדול בין חרדים לחילונים ומיתוס הפער בין אשכנזים למזרחים הונצח בעזרת תאוריית "ישראל השנייה" ובעידודה של מפלגת ש"ס, שנדמה כי היא שואפת להמשיך להחיות את השד העדתי.
לסיכום, קשה להאמין שאנשי הכנסת הגדולה של ימי התלמוד היו גאים באנשי הכנסת של ימינו ובשימוש שעשו בביטוי הקדום.
לטור הראשון -> ליבו במזרח - והוא?
לטור השני -> סביבה או מורשת?
לטור השלישי -> עָלֹה נַעֲלֶה
לטור החמישי -> והָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא
ג) ליבו במזרח - והוא? עָלֹה נַעֲלֶה
טור שלישי: עָלֹה נַעֲלֶה
השיבה למולדת
בראשית ימיה של מדינת ישראל, בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, יותר ממיליון יהודים מצפון אפריקה וחצי האי ערב עלו לישראל לאחר אלפיים שנות גולה בניכר. היו מי שהפליגו באוניות, כאלה שטסו במטוסים, ואחרים, כמו סבתי שתחיה שעלתה ממרוקו דרך צרפת, עשו חלק מהדרך באופן זה וחלק מהדרך באופן אחר. היו גם כאלה שלא שפר עליהם גורלם והם נאלצו להגיע ארצה במסע רגלי ארוך ומפרך, בעיקר ממדינות כמו איראן, עיראק, מצרים, טורקיה ועוד.
אותם יהודים ראו באידאולוגיית ההתיישבות חלק בלתי נפרד מהשיבה למולדת המובטחת והתגשמות חזון הנביאים לגאולת ישראל באחרית הימים. דרך החיים של רבים מהם בארצות מוצאם התאפיינה בשמירה על הצביון היהודי-דתי יחד עם פתיחות מסוימת לגלובליזציה ולתרבות המערב, המשך ישיר לסימביוזה המיוחדת בין המורשת התורנית לסביבה המקומית של יהדות ארצות האסלאם בימי הביניים בפרט ובשנות הגולה בכלל. התייחסתי לנושא בהרחבה בטור הקודם בסדרה – סביבה או מורשת.
בטור זה אעסוק בשאלה: איך הפכו קהילות יהודי ארצות צפון אפריקה וחצי האי ערב מקבוצה הומוגנית הדוגלת כמעט ברובה ביהדות פתוחה ומקבלת, לקבוצות הטרוגניות המנהלות אורחות חיים שונים לחלוטין. וכמובן, שאלת השאלות, כיצד מתוך אותה חברה נוצר הזרם החרדי-ספרדי המוכר כיום?
התנגשות כפולה
התפתחויות ושינויים מתרחשים בעקבות התנגשות; כך, לאורך ההיסטוריה, קונפליקטים חברתיים יצרו סדר סוציולוגי חדש. כמו שאמר הפסיכואנליטיקאי המפורסם קרל גוסטב יונג: ״פגישה של שני בני אדם כמוה כתרכובת חומר כימי אחד עם משנהו, אם ישנה תגובה לתרכובת, שני הצדדים משתנים.״
וגם כאן, זה בדיוק מה שקרה.
יהדות המזרח, בתקופת עלייתה ארצה, פגשה בארץ שני קהלים: החברה החילונית-הכללית והחברה החרדית-אשכנזית. נזכיר, קהילות חרדיות אשכנזיות היו בארץ עוד לפני הקמת המדינה. אומנם היו גם קהילות דתיות ספרדיות - כמו הס"ט בירושלים, וקהילות קטנות של יהודים שעלו מארצות ערב לפני קום המדינה, אך ביחס לקהילות האשכנזיות מספרן היה שולי.
נדון תחילה במפגש עם סוג הקהל הראשון, החברה החילונית. מנהיגיה ורבניה של הקהילה הספרדית נרתעו מצורה זו של חיים, החילון.
בגולה, מה שהפריד בין יהודי לשאינו יהודי הייתה שמירה על אורח חיים דתי. בארץ, שרוב תושביה הם יהודים, לא היה צורך לשמור על בידול והמנהיגים חששו שעולים רבים יינטשו את הדת. הם סברו כי בעיני הדור הצעיר, בעיקר, דרך ישראל סבא תיתפס ישנה ולא רלוונטית. הם הביטו סביב וראו שכור ההיתוך הצברי הוליד יהדות חדשה ומודרנית, המציינת את החגים באופן שונה ולא דתי, בלי שמירת שבת ובלי שמירת כשרות. הפחד היה שחילון ייתפס כאטרקטיבי ומעודכן יותר.
הקונפליקט השני נוצר במפגש עם תושביה החרדים של המדינה הצעירה – יהדות המזרח מול יהדות אשכנז. ההבדלים בין הקבוצות התבטאו לא רק בסגנונות הלבוש ובנוסחי התפילה וההגייה, אלא גם בתפיסות עולם שונות לחלוטין; העולים החדשים ראו בהקמת המדינה סימן של "אתחלתא דגאולה", סממנים ציוניים כמו צה"ל ודגל בצבעי כחול לבן היו מקור לגאווה. בעוד רוב החרדים-האשכנזיים לא שמחו במיוחד על הקמת המדינה והתנגדו לסממנים הציוניים.
וכך, המציאות בארץ אילצה את העולים לבחור לאיזה צד ביהדות הישראלית הם שייכים, והמפגשים הללו הולידו שני זרמים מרכזיים: מזרחיות מסורתית וחרדים-ספרדים. מעין יצורי כלאיים חדשים.
נוסעים לקידוש
היהודי המזרחי המסורתי, זרם שכאמור נולד בארץ, דומה במובנים מסוימים ליהודי החילוני שנוצר בעקבות הולדת הרעיון הציוני וההתמקדות בלאומיות היהודית על חשבון הדת. תפיסות שמקורן, כידוע, בארצות אירופה. מבחינה חיצונית, המסורתיים אימצו את הלבוש המערבי, ויתרו על כיסוי הראש ובחרו ללמוד בבתי ספר ממלכתיים ולהתגייס לצה"ל כחיילים מן המניין. עם זאת, בליבם נותרה פינה חמה למנהגים מבית אבא, כמו קידוש בשישי וציון דתי של חגי ישראל. הזיקה למורשת, המשפחתיות ושמירה על ליבת מנהגים וקיום מצוות מסוימות נטמעו עמוק בקרבם – והם קיבלו את הכינוי "מסורתיים".
עד זמן כתיבת שורות אלו המונח "מסורתי" משויך באופן בלעדי כמעט ליהודים יוצאי ארצות האסלאם.
גורם נוסף להתפתחות הזרם המסורתי אפשר למצוא במאמרו של ד"ר ניסים לאון "המסורתיות המזרחית כהד לקיום יהודי בעולם האסלאם": מקורותיה של המסורתיות המזרחית אינם נטועים אך רק במשבר המודרניזציה והחילון הישראלי בשנותיה הראשונות של המדינה, אלא בנתק של הקיום היהודי הדתי מהאינטראקציה היהודית-אסלאמית. המסורתיות המזרחית היא הד לקיום יהודי רציף ומתמשך של מאות שנים בעולם האסלאם, שיהודי המזרח נותקו ממנו באבחה חדה ולעולם לא יוכלו שוב לחזור אליו.
כלומר, עצם המעבר מארצות המוצא, שבה התקיימו חיים יהודיים במשך כאלפיים שנים, השפיע אף הוא על יצירת חברת הכלאיים המסורתית, שאינה דתית כפי שהייתה בגולה, אינה חילונית לחלוטין ובוודאי שאינה חרדית.
מישיבת פורת יוסף ועד תנועת אל המעיין
מבחינת ציר הזמן, אפשר למקם את הולדת הזרם החרדי-ספרדי בהקמת תנועת "נאמני התורה" בשנות ה-60 של המאה ה-20.
עד אז, ובמשך עשרות שנים, היהדות החרדית הייתה נחלתם הבלעדית של יהודי מרכז ומזרח אירופה. דמות היהודי החרדי הצטיירה כגלותית, אוחזת בהשקפת עולם תורנית מחמירה וקפדנית, הרואה לנכון להסתגר ולהתגונן מפני תופעות המודרניזציה והחילון של תנועת ההשכלה.
הזרם החרדי-ספרדי התפתח באיטיות מתוך הזדהות עם עקרונות היהדות החרדית וחשש מפני תהליכי חילון. הזרם הלך וגדל ואנשיו אימצו את הלבוש האופייני לעולם הישיבות התורני ואת התפיסות של "חבורת הלומדים" כמו אי-גיוס לצה"ל ועיתונות כתובה המטיפה נגד הממשל ומוסדות המדינה.
למרות ניסיונות "העתק-הדבק" של האידיאולוגיה והרצון להשתלב, היחסים בין יהדות המזרח ליהדות החילונית האשכנזית וליהדות החרדית האשכנזית מעולם לא אופיינו בהרמוניה ובהכלה.
קצרה היריעה מלהרחיב על "השד העדתי" המדובר כל כך עד עצם הימים הללו, אבל אחטא אם לא אתייחס אליו במעט בטור זה.
בראשית ימיה של מדינת ישראל אפלייתם וקיפוחם של יהודים שמוצאם בארצות האסלאם קיבלה ביטוי ברוב תחומי החיים; ממגורים ועד רכישת השכלה, מייצוג פוליטי ועד תעסוקה, מבמה לשירה וספרות ועד לימוד התרבות והמורשת. בכל אלה התקבעה תפיסה שיהדות המזרח אינה שוות ערך ליהדות אשכנז, המשכילה והחרדית כאחד. תחת הכסות של "פערי מנטליות״ כינו את העולים החדשים מארצות האסלאם בשמות גנאי כמו "ברברים", "פרענקים", ולעגו לנכסי צאן הברזל שהביאו איתם מהגולה.
מראשיתו – וכנראה עד היום – סבל הזרם החרדי-ספרדי ממעמד חברתי נמוך ביחס לזרמים החרדים האשכנזים. ברוב הישיבות הנחשבות והסמינרים היוקרתיים ישנה מכסת קבלה של תלמידים ותלמידות ממוצא מזרחי, ורק המוכשרים ביותר והמיוחסים ביותר מתקבלים. הרף המוצב לנער או נערה ממוצא מזרחי גבוה בהרבה מהרף המקביל לאשכנזים. ההפרדה באה לידי ביטוי גם בשידוכים. במקרים נדירים מאוד ישודכו בנים/בנות למשפחות חרדיות ספרדיות עם בנים/בנות למשפחות אשכנזיות.
תפיסת ההפרדה מושרשת מאוד בחברה החרדית וקשה לראות כיצד תשתנה בעתיד הנראה לעין.
הרוצים והרוצות להרחיב בנושא, מוזמנות ומוזמנים לצפות בסרט העלילתי ״בחורים טובים" (2022) שביים ארז תדמור והפיק היזם החרדי יקי רייסנר, ובסרט הדוקומנטרי ״מה קרה ליהדות מרוקו?" (1977) שביים אלפרד שטיינהרדט. הסרט זמין לצפייה בארכיון הסרטים הישראלי.
מה היה קורה אילו...?
העיסוק בנושא הזכיר לי את שהיה אומר המשגיח בישיבה הקטנה שבה למדתי – אמרת הקידוש וההבדלה שלו, שאיתה נהג לסיים כל "סדר מוסר": הרבי מקוצק היה אומר "אם היהודי לא עושה לעצמו קידוש, כלומר לא מקדש את עצמו, הגוי עושה לו הבדלה. אבל אם היהודי עושה לעצמו הבדלה, כלומר מבדיל את עצמו, אזי הגוי מקדש אותו״.
במקרה שבו אנו דנים אומנם מדובר ביהודים משני צידי המתרס, אבל הרעיון אינו משתנה. לטעמי, אם יהדות המזרח בעלייתה ארצה הייתה מבדילה עצמה וגאה בשילובה המיוחד בין יהדות-דתית לפתיחות תרבותית ובמורשתה המפוארת – ולא הייתה מנסה לחקות את הישראלי-החילוני החדש או את הישראלי-החרדי הישן, אזי כל ההיסטוריה (ואולי גם העתיד) היו נראים אחרת.
לטור הראשון -> ליבו במזרח - והוא?
לטור השני -> סביבה או מורשת?
לטור הרביעי -> לְהַחְזִיר עֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ
לטור החמישי -> והָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא
ב) ליבו במזרח - והוא? סביבה או מורשת
טור שני: סביבה או מורשת
האם אנחנו מושפעים מסביבה או מתורשה?
רבים הגו ותהו בשאלה זו. תילי תילים של מילים נכתבו ביחס אליה. סביבה או תורשה? היא מחלוקת מפורסמת שנולדה מהסתכלות דיכוטומית על הגורמים האפשריים להתנהגות האנושית. המצדדים בכובד משקלה של התורשה מדגישים את חשיבותם של גורמים מולדים בקביעת תכונותינו, בעוד המחשיבים יותר את הסביבה מדגישים את השפעתם של גורמים חיצוניים.
בשורות הבאות אתעסק בשאלה דומה: האם יהדות הגולה הושפעה יותר מהסביבה שבה פעלה או שלמורשת היה חלק נכבד יותר בעיצובה. למי מהן משקל כבד יותר במאזניים של ההיסטוריה. לתפיסתי, בסיפורה של יהדות המזרח כנראה יש שוויון בין הצדדים.
נהוג לחשוב על יהדות המזרח כעל מקשה אחת, אבל האמת היא שחלקיה שונים זה מזה ומגוונים; מיהודי ארצות ערב ועד יהודי צפון אפריקה וספרד, דרך קהילות יהודיות אקזוטיות במזרח הרחוק, בהודו ובאתיופיה. הקו המשותף היחיד הוא שמאז ומעולם הקהילות הללו הושפעו מהסביבה ומהשלטון המקומי, לא ויתרו על המורשת והמסורות שעברו מאב לבן, דורות על גבי דורות, מזמן היווצרותו של העם היהודי. יחד עם לימודם של כתבי הקודש, כמו התלמוד והמשנה כפי שנהגו בישיבות בבל, אימצו להם היהודים גם את השפות המקומיות ואת הלימודים החיצוניים, פרי מחשבתן של האומות שבקרבן חיו (או האומות השכנות), ובכך קיימו את הכתוב: חכמה בגוים, תאמין.
מורשת בת אלפיים
אגדות רבות נשזרו סביב תעלומת עשרת השבטים האבודים. אלו בני עמנו שגלו אל מעבר לנהר הסמבטיון בגלות אשור, מאות שנים לפני חורבן בית ראשון. אין היסטוריון רציני שיודע לומר בוודאות היכן נמצא אותו נהר ולאן עברו אותם יהודים, אבל ההשערות בשאלות אלו רבות. לפי דעות מסוימות, זו קהילת ביתא ישראל באתיופיה, ולפי דעות אחרות השבטים האבודים אינם אלא קהילת בני המנשה בהודו. לכאורה, לבושם וחלק ממנהגיהם שונים ונדמה כי האמרה הקנונית על בני ישראל, שלא שינו את שמם, לשונם ומלבושם, לא חלה על אותן קהילות. עם זאת, חרף השפעתה של הסביבה, גם בקהילות אלו נשמרה ליבתה של המורשת היהודית: שבת, מילה ופסח, השילוש הקדוש שבלעדיו איש אינו יוצא ידי חובה, גם אם הוא מתגורר מעבר לנהר אגדי וחסר מיקום מדויק.
מנהגי הקהילות בהודו ובאתיופיה מספקים דוגמאות מובהקות לשילובם של היהודים בסביבה המקומית החדשה, ובה בעת – שמירה על המסורת הישנה. למשל, קהילת ביתא ישראל נוהגת ללבוש בשבתות ובחגים ביגוד מיוחד המורכב משאלים וכובעים לבנים, בהשפעת הסביבה הנוצרית. גם קהילת בני המנשה בהודו שאבה השראה מהסביבה בכל הנוגע ללבוש, בגדיהם הסרוגים והצבעוניים, המותאמים למזג האוויר החם והלח בחלק הדרומי של תת היבשת הענקית. במשך שנים השתלבו להם יחדיו החגים ההינדים המקומיים והחגים היהודיים. לדוגמה: חג החנוכה ו"פסטיבל דיוואלי", הנחגגים באותה תקופה, מציינים את ניצחון האור על החושך. החפיפה הרעיונית באה לידי ביטוי גם בחג הפורים ומקבילו המקומי "פסטיבל ההולי". הסביבה ומורשת צועדות יד ביד, כל אחת משפיעה על רעותה.
תור הזהב
בסוף המילניום הראשון, אי-אז בימי הביניים, בחלקים רבים בעולם הנצרות איבדה את מעמדה; האסלאם כבש בסערה את צפון אפריקה וחלקים נרחבים מאירופה המערבית. המוֹרִים, כפי שכונו אז המוסלמים, הפכו לאדוני הארץ החדשים. הם השתלטו על כל חלקה טובה במקומות הכבושים, והשפיעו רבות על יהדות ספרד וגדולי רבניה. הדבר בא לידי ביטוי בהשכלתם של היהודים ומשלחי היד שלהם, ממסחר ועד ספרות, מדע ושירה, רפואה ופילוסופיה. השילובים בין המורשת לסביבה, בין תורת ישראל לחוכמת הגויים, הולידו תרבות יהודית חדשה שכונתה "תור הזהב של יהודי ספרד".
אבן גבירול פינת יהודה הלוי, צמד הרחובות הראשיים בעיר העברית הראשונה.
שנים רבות לפני שנפגשו בצומת תל אביבי מאובק, והפכו לשם נרדף לאתר בנייה אחד גדול ובלתי נגמר, היו אלו המשוררים והסופרים הגדולים של אותה תקופה מפוארת בספרד. תחת ידיהם המוכשרות ובקולמוסיהם המכובדים נכתבו קינות, פיוטים, ואפילו שירי אהבה. הם התעסקו בשירת קודש וגם בשירת חולין, מ"ליבי במזרח" ועד "שלום לך דודי", והטקסטים שלהם נלמדים בשיעורי ספרות בתיכונים חילוניים ומושרים בקול גדול בחדרי האוכל בישיבות חרדיות. גם בזמן כתיבת שורות אלו, בלילות השבת של קיץ ישראלי לח ודביק, כשקולות חפירות הרכבת הקלה שוקטים, שיריהם עדיין נשמעים.
ממשה עד משה לא קם כמשה
הרמב"ם, רבי משה בן מימון, "הנשר הגדול", נולד בעיר קורדובה שבדרום ספרד. הוא חיבר את הספר דלאלה אלחאירין, או בשמו המוכר יותר "מורה הנבוכים", מספרי הפילוסופיה היהודיים החשובים שנכתבו אי-פעם, וללא ספק מעורר המחלוקת הגדול שבהם. בשלושת חלקי הספר מנסה הרמב"ם לספק הסברים הגיוניים וטעמים רציונליים למצוות התורה, ומתעסק בשאלות קיומיות ובסוגיות מופשטות כמו נוכחות הטוב והרע בעולמנו, ומציאותו של האל. בנוסף, "הנשר הגדול" היה רופא דגול, וכמתבקש מכינויו המיוחד גם הוא נדד בין מדינות ויבשות: העיר פאס שבמרוקו, טבריה בארץ ישראל, ומשם למצרים. בקהיר הוא שימש רופאו האישי של משנה המלך, ועד היום מיוחס לו החיבור בין בריאות הגוף לבריאות הנפש, המתקרא היום "רפואת הרמב״ם".
שושנת המדבר
אי-שם בחצי האי ערב, חרף השלטון המוסלמי המקומי שהסב לה סבל רב, ובניגוד גמור ליחס הטוב יחסית שקיבלו אחיהם היהודים בספרד, המשיכה להתקיים יהדות תימן. למרות שורשיה העמוקים, הנטועים בשחר הולדת העם היהודי, גדולי רבני תימן וחכמיה אינם מפורסמים כמו עמיתיהם הספרדים.
ננסה כאן לחולל תיקון היסטורי ולתאר את פועלו של אחד מהם, זכריה הרופא.
זכריה הרופא, בשמו המלא רבי זכריה בן שלמה הרופא, או בקיצור הרז"ה, אומנם לא זכה לרחוב ראשי בתל אביב, אלא בשכונה קטנה בחולון, אך מדובר בדמות מופת רבת פעלים. הוא היה רופא, סופר ופוסק הלכה בקהילה היהודית בתימן, ועל כן זכה למעמד גבוה בקהילתו וגם בקרב השלטון המוסלמי המקומי. את השכלתו רכש מחכמים יהודים ומוסלמים כאחד, מהפילוסוף והרופא האסלאמי המפורסם אבן סינא ועד מיודענו הרמב״ם. הוא כתב בשפה הערבית, ובמילותיו ובפעולותיו חיבר בין המורשת היהודית התורנית לחוכמה והידע המקומי.
טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח את ידך
טיבה וטבעה של יהדות המזרח עד העשורים האחרונים תרמו לצמיחתה של תרבות יהודית תורנית, ובמקביל גם להתפתחותם של עולמות המדע, המחקר, הרפואה, ושלל אומנויות. יהדות המזרח היא עדות לאפשרות המרחיבה של שמירת המסורת ואימוץ השפעות סביבתיות ומיטיבות, ומוכיחה שאין צורך לבחור "או-או", אלא לשלב, "גם-וגם". החיבור הלא־טריוויאלי הזה הושג באמצעות מנהיגי הקהילות השונות ושלל דמויות משפיעות, וכך הובטח את המשך קיומו של העם היהודי בגולה. יתרה מזאת, המיזוג המופלא הותיר חותם תרבותי מפואר, המשפיע עמוקות על החברה שלנו עד עצם היום הזה.
פסיפס נדיר זה כמעט שלא נראה במחוזותיה של יהדות המזרח של ימינו, הדוגלת ברובה בהדגשת המסורת התורנית, ומתבדלת באופן מוחלט כמעט מהתרבות והידע בסביבה המערבית בכלל, ומהתרבות הישראלית החילונית בפרט. וכאן נשאלת השאלה, אם בתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, את מי או את מה יהדות המזרח של היום עובדת?
לטור הראשון -> ליבו במזרח - והוא?
לטור השלישי -> עָלֹה נַעֲלֶה
לטור הרביעי -> לְהַחְזִיר עֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ
לטור החמישי -> והָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא
א) ליבו במזרח - והוא? פתיח
לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב
אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב
אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וָאֱסָרַי, בְּעוֹד
צִיּוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב
יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ
יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב.
רבי יהודה הלוי
היֹה היה ילד קטן שתמיד הרגיש מעט זר ולא שייך. לפני שנולד בחרו הוריו לחזור בתשובה ולהיות חרדים מן המניין. לא מהישנים והכבדים, אלא מהחדשים והקלילים. הם גידלו אותו בנעימים בעיר מעורבת, חילונים לצד מסורתיים, יהודים לצד ערבים. כן, סיפורנו מתרחש ביפו של שנות התשעים. אותו ילד למד בבית ספר מחוץ לעיר, היכן שכל אותם חרדים חדשים שלחו את בניהם ללמוד תורה, משנה, הלכה, ועוד דברים שבקדושה. כבר אז הוא הרגיש לא פה ולא שם; בחוץ הרחוב היה חילוני אבל הבית היה חרדי, הקול קול יעקב והידיים ידי עשו.
הילד הפך לנער, ובשלהי הכיתה השביעית בתלמוד התורה הגדול, הכול החלו לדבר בהתרגשות על הישיבה הקטנה. בני ברק או ירושלים, לבחירה ביניהן לא הייתה משמעות רבה, הם רק חלמו להיות מהממיתים עצמם באוהלה של תורה. חשוב היה להם שאותו אוהל יהא כמה שיותר לבן כלומר כמה שיותר אשכנזי, לא בקטע גזעני, חס וחלילה, הם פשוט רצו ללמוד במקום יוקרתי. הכיתה כולה התבגרה באחת כשהתשובות המיוחלות החלו לזלוג; כל יום הביא עימו בשורות חדשות, חלקן טובות יותר וחלקן קצת פחות. חלקן מבית מדרשו של איוב, ובחלקן נודע על בר מזל נוסף שהתקבל לבית מדרשו של שם. וגם התשובה מישיבת החלומות שאליה נכסף גיבורנו, גם היא לבסוף הגיעה.
זה לא אתה אלא המוצא שלך, גדשה הסאה לזאת השנה, תודה רבה על פנייתך.
***
הנער נעשה בחור ישיבה. אי־שם בפרברי בני ברק, יחד עם עוד מאות תלמידים מאותו סוג לא מובחר. היו אלו ימים מעטים וטובים, בין ספסלי העץ הנמוכים בבית המדרש הגדול והסטנדרים הגבוהים, למיטות הקומתיים מברזל בחדרים הקטנים. הוא שקד על סוגיות אביי ורבא בהגייה ליטאית, ובברכות ובקדיש ענה אמן של בית סבא. בליל שישי בילה אצל מוישי על קערת טשולנט מתקתק והערינג חמוץ, ובערב שבת בבית, אצל אימא, השביע נפשו בדגים חריפים ברוטב, אדומים־אדומים. בחדר האוכל בישיבה שר בדבקות "יה אכסוף", ובבית הכנסת השכונתי זימר "כי אשמרה שבת". נראה שהכול הסתדר ובא לציון גואל. לפחות כך חשב.
פתאום, בבוקר אחד, הבחור קם והחליט ללכת. ברחובות שוטט ועל הברזלים ישב. ארוכים ורעים היו ימים אלו. הוא שאל שאלות רבות, על זהותו האישית של האדם החופשי, ועל מוצאו העדתי והדתי; על תפקידה של החברה הישנה בעולמו הפנימי, ועל התרבות החדשה שאימץ לעצמו. האם אלו הם סך חלקיו, או אולי כלל לא שייכים אליו? הבחור פשט את בגדיו השחורים והכשרים, והתעטף בבגדים צבעוניים כדת וכדין. שנה עבודה, שנתיים לימודים, ושלוש שנים בצה"ל.
כמו כולם, הוא לא פספס את הטיול הגדול.
***
המוצ'ילר השאיר מאחור את בני ברק ואת תל אביב; שמאל, ימין, שמאל הוא צעד למזרח הרחוק. אנשים רבים פגש בדרך, איש מהם לא הכיר את העולם שבו גדל ושרק עליו ידע לספר. צר עולמם כנמלה, כך אמר. את הטשולנט וההערינג החליפה חביתה מקושקשת עם בייקון על לחם לבן וחמאה רכה. שלושה שאכלו על שולחן אחד, מי אם לא הוא התנדב לומר דבר תורה. בכל זאת לא כל יום, כיפורים. בפאתוס משיחי נאם על סוגית קים ליה בדרבה מיני, כאילו ברדוגו החברותא יושב על ידו ומלטף את זקנו השחור. בניגון ישיבתי ובבוהן מונפת הסביר לפרצופים המופתעים על איסור אכילת חזיר והקשר ליום הכיפורים. בפעולה אחת, על דעת המקום ועל דעת עצמו, הוא התיר את העבריינים.
***
הילד הקטן והלא־שייך.
הנער הדחוי שהתבגר בטרם עת.
הישיבע בוחער השחור והחצוי.
הגבר המוצ'ילר הצבעוני.
כולם יחד מרכיבים את האיש שגם הוא, כמו הוריו, רצה להתחיל בדרך חדשה.
ובדרך לעתיד החדש, הוא בחר לחקור את העבר הישן.
לטור השני -> סביבה או מורשת?
לטור השלישי -> עָלֹה נַעֲלֶה
לטור הרביעי -> לְהַחְזִיר עֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ
לטור החמישי -> והָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא
שירת "הגאווה" של משוררי ספרד
מני פלד
עצמאות ופריחה של התרבות היהודית הן המאפיינים הבולטים של המאות הראשונות באלף השני בספרד. השלטון המוסלמי ששלט בחצי האי האיברי אפשר ליהודים חופש דת ועיסוק, ואחדים מהם אף השתלבו במשרות מדיניות. מקצועות שעד אז לא היו נגישים ליהודים נפתחו, ורבים החלו לעסוק ברפואה, מדעים ועוד. תקופה מלבבת זו נקראת "תור הזהב".
העצמאות הרוחנית שהעניק השלטון המוסלמי ליהודים, הביאה להתפתחות יצירה מופלאה ולשיאים שכמותם לא נודעו בתולדות העם היהודי בגלות. תחומים רבים של יצירה, כמו פרשנות המקרא, דקדוק, לשון, פילוסופיה ומדעים אחרים. בכולם ניכרה החדשנות של האסכולה הספרדית, שהושפעה וינקה מהמקורות ומתרבות הסביבה הערבית-מוסלמית. בתחום היצירה הספרותית בולטת במיוחד שירת ספרד. סגנון שירה זה כבש לבבות ברוב ארצות הים התיכון ושינה לחלוטין את אופי היצירה שנכתבה לאחר מכן.
בתוך תרבות היצירה והשירה, צמחה לה תרבות ייחודית של "שירת חול". בניגוד לשירה העתיקה יותר, שירת ארץ ישראל ובבל, שהתמקדה בשירת שבח לאלוהים ובפיוט, משוררי ספרד יצרו סגנון שירה חדש שכולו חול.
החוקרת שלומית אליצור מסבירה את הקרקע התרבותית שעליה צמחה שירת החול של משוררי ספרד: "בחברה הערבית דאגו נושאי המשרות הרמות גם לטיפוח התרבות: הם יצרו סביבם 'חצר' ובה העסיקו אנשי רוח. אציל ערבי שרצה ביוקרת שמו, דאג לפרנס אנשי מדע מלומדים ובעיקר משוררים. אלו היו פנויים לכתוב את יצירותיהם, והקדישו אותן לבעל החצר הנדיב. היהודים שהגיעו למשרות רבות באנדלוס הפנימו דגם זה ואימצוהו. השכלתם הערבית המקיפה, שהייתה תנאי לקבלת משרתם, הכשירה אותם לתמוך ביצירה התרבותית בארמונותיהם, והם ניסו לחקות את אורח החיים של חבריהם הערבים, וביקשו שלא ליפול מהם בתמיכתם במשוררים ובמלומדים"[1].
אליצור מסבירה כי ההשפעה של החברה הערבית הובילה ליצירת אליטה חדשה. בניגוד לעבר, האליטה לא הייתה ממוקדת רק בלימודי הקודש. משפחות רבות ראו לעצמן חובה ללמד את ילדיהן השכלה כללית, לצד ההשכלה היהודית.
במצב של השפעה חזקה כל כך של התרבות הערבית, היה בלתי סביר ששירת החול היהודית תעלה ותפרח. אליצור מכנה את התהליך שנוצר "נס תרבותי"; בנקודה זו התרחש, לכאורה, אחד "הניסים" של תרבות ישראל בימי הביניים, "נס" שחולל את קיומה של שירת החול העברית בספרד: למרות ההשפעה העמוקה של התרבות הערבית, שכללה מצע משותף של השכלה, הפנמת יסודות תרבותיים והטמעה חלקית של אורח החיים, היו החצרנים היהודים באמצע המאה העשירית בספרד יהודים הגאים בלאומיותם, והתרבות שהם ביקשו לפתח – למרות היותה משופעת מן התרבות הערבית בת אותו הזמן – הייתה קודם כול תרבות יהודית.
שירת החול הכילה סגנונות שונים. החל משירי הלל לפטרונו של המשורר, שירי חשק ויין, המתארים את המשתאות שהיו חלק בלתי נפרד מחיי החצר, ועד לשירי אהבה של ממש. שירים שבהם האוהב משתוקק אל קסמה של אהובתו, וממשיל את יופייה במיני משלים ומטאפורות.
בתוך שירי האהבה הללו, נחבאים אל הכלים, שירים שכתבו אחדים מן המשוררים למושא אהבתם – הגבר. בין משוררים אלו נוכל למצוא שמות מוכרים: שלמה אבן גבירול; רבי יהודה הלוי, מחבר ספר הכוזרי, ספר המוכר לרבים מבוגרי החינוך הדתי והחרדי; ועוד כמה שמות פחות מוכרים. בחרתי להביא חמישה משוררים שפרסמו קטעי שירה רבים, פיוטים שהפכו לחלק מקאנון התפילה היהודי. לצד הפיוט ושירת הקודש, יחד עם שירי החשק והיין, כמהה נפשם אל אהוב ליבם. את רגשותיהם לא היססו להעלות עלי כתב, להפוך את הרגש למילה הכתובה. חלקם היו מפורשים יותר בגילויי האהבה שלהם, אחרים התחכמו. שירת הגאווה של דמויות המופת של העם היהודי היא קול חשוב מן העבר, ששקע בתהום הנשייה.
ואלה שמות:
שלמה אבן גבירול
ספרד, המאה-11
שלמה אבן גבירול, משורר שלאחרונה צוינו 1000 שנה להולדתו, נולד במאלגה שבדרום ספרד בראשית המאה ה-11. הוא נפטר בגיל 37. לאבן גבירול, כמו למשוררים רבים, היו פטרונים אמידים שהחזיקו אותו על חשבונם. תחילה שימש אבן גבירול משורר חצר, וחלק נכבד משירתו הם שירים שנכתבו לבקשתם של אותם פטרונים. לאחר כמה שנים נדד לגרנדה, שם היה עצמאי ביצירתו. בגרנדה פגש משורר שהיה עבורו מקור השראה. שמו של המשורר: שמואל הנגיד. גם שמואל שורר שירי אהבה לגברים.
מילים: שלמה אבן גבירול
תְּברַֹךְ מִבְּלִי קֵצֶה / בְּכָל תָּבואֹ וְכָל תֵּצֵא!
קְרָאַנִי שְׁלוּחֶךָ / וְהוּא נֶחְפָּז וּמִתְרַצֶּה,
וְשַׂשְׂתִּי בוֹ כְּאִלּוּ עַד / וְשָׁלָל רַב אֲנִי מוצֵֹא,
וְהִבְעִיר אֵשׁ בְּתוךְֹ גּוּפִי / כְּמִקָּצֶה וְעַד קָצֶה,
וּבָאתִי אֶל נְהַר חִשְׁקוֹ / אֲשֶׁר צַוָּאר וְראֹשׁ יֶחְצֶה,
וּמִי יִתֵּן יְחָנֵּנִי / וְיֵעָתֵר וְיֵרָצֶה,
וְיואֵֹל־נָא וְאֶרְדֶּה צוּף / דְּבַשׁ פִּיהוּ וְגַם אֶמְצֶה,
וְהַצּופֶֹה יְהִי נִרְדָּם / וְרואֹותָֹיו מְעַט יַעְצֶה,
וּמִדְבָּרָיו מְשׁהָֹמִים / בְּעֵת יָנוּב וְעֵת יִפְצֶה,
יְמִיתֵנִי בְּעֵת יִזְעַם, / יְחַיֵּנִי בְּעֵת יִרְצֶה,
וּמִשַּׁחַת יְחִידָתִי / אֲזַי יַצִּיל וְגַם יִפְצֶה,
צְבִי - פָּנָיו וְאורֵֹהוּ / כְּאורֹ שֶׁמֶש בְּעֵת יֵצֵא.
פירוש מילות השיר:
בפתיח מברך המשורר את אהובו ששיגר לו איגרת אהבה באמצעות שליח. השליח מבעיר את אש התשוקה אל הידיד מקצה לקצה. החשק מושווה לנהר שאפשר לטבול בו את הגוף. המשורר מקווה שהשליח, המייצג את האהוב הנחשק, ייעתר לנשיקותיו. מוטיב של רדיית דבש הוא מוטיב מקובל בקרב משוררי ספרד לתיאור נשיקות של חושק ונחשק.
הצופה המוזכר כאן הוא הצופה שעלול להפריע לחושקים לממש את אהבתם, לכן המשורר מבקש ממנו להירדם ולא להפריע להם בהתעלסותם. את השיר מסיימות המילים המתארות את פניו של האהוב, שאורו כאור השמש בצאתה.
השיר בביצוע ברי סחרוף
שיר אהבה זה עובד ליצירה מוזיקלית לפני כמה שנים, והוא חלק מהאלבום שיצרו ברי סחרוף ורע מוכיח. האלבום מוקדש כולו ליצירתו של שלמה אבן גבירול, ונקרא "אדומי השפתות".
יצחק אבן מר שאול
ספרד, המאה-10
משורר שקדם לשלמה אבן גבירול וכתב גם הוא שירת חשק, הוא יצחק אבן מר שאול. שמו של אבן מר שאול מוכר בקרב פייטנים מהעדה התימנית. הפיוט שחיבר "אֱלֹהַי אַל תְּדִינֵנִי כְּמַעֲלִי וְאַל תָּמֹד אֱלֵי חֵיקִי כְּפָעֳלִי" זכה לשורה של ביצועים. סיפור חייו של אבן מר שאול אינו ידוע בבירור. החוקרים סבורים כי הוא חי בסוף המאה ה-10 בספרד. השיר שכתב התגלגל לידינו דרך הגניזה הקהירית. ספר שירה בשם "ספר הרקמה", שהתגלה בגניזה, הכיל שיר פרי עטו. השיר מבטא באופן ברור את החשק של האהוב לאוהבו. לשיר כמה נוסחאות, בחרתי להביא אחת מהן. החוקרים עדיין מנסים לפענח את הנוסח המושלם של השיר, אולם הנוסח המוסכם דיו כדי להבין את רגשותיו של המשורר.
מילים: יצחק אבן מר שאול
צְבִי חָשׁוּק בְּאַסְפַּמְיָה/ יָצְרוּ רַב עֲלִילִיָּה
וְהִמְשִׁילוֹ וְהִשְׁלִיטוֹ/ עָלַי כָּל חַי וְכָל חַיָּה
יְפֵה תֹּאַר כְּיָרֵחַ/ עֲלֵי קוֹמָה יְפֵהפִיָּה
וְתַלְתַּלָּיו כְּאַרְגָּמָן/ עֲלֵי רַקָּה פְּנִינִיָּה
כְּמוֹ יוֹסֵף (בְּצוּרָ)תוֹ/ וּבְשַׁעַר-אֲדוֹנֶיהָ
יְפֵה עַיִן כְּבֶן יִשַׁי/ הֲרָגַנִי כְּאוּרִיָּה
וְגַם הִשִּׁיק כִּלְיוֹתַי/ וְלִבִּי אֵשׁ פְּנִימִיָּה
בְּעָבְרוֹ בִּי עֲזָבַנִי/ חֲסַר לֵבָב וְתֻשִׁיָּה
בָּכוּ עַמִּי בְּנוֹת יַעֲנָה/ וְכָל אַיָּה וְכָל דַּיָּה!
אָהוּב נַפְשִׁי קַטְלָנִי-/הַזֶּה מִשְׁפַּט פִּילִילֶיהָ ?
וְנַפְשִׁי לוֹ מְאֹד חוֹלָה/ וְגַם תּוֹעֶה וְהוֹמִיָּה
וּמִדְּבָרָיו עֲלֵי לִבִּי/ כְּמוֹ מָטָר עֲלֵי צִיָּה
דָּלַנִי מִבְּאֵר שַׁחַת/ וְאֶל אֵרֵד לְתַחְתִּיָּה
פירוש מילות השיר
השיר נפתח במילים "צבי חשוק". בשימוש בדימוי הצבי המשורר רומז לקינת דוד על אוהבו יונתן, "הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל-בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים". צבי חשוק, כלומר צבי נער נחשק, שמתגורר באסמפיה, שמה האחר של ספרד. "רב עלילה גדול המעשים" הוא האל, "והמשילו והשליטו על כל חי וכל חיה" כלומר האל נתן לאהוב יכולת לשלוט, ואי אפשר שלא להתאהב בו ולחשוב רק עליו. את יופיו של האהוב מתאר המשורר "תלתליו כארגמן" ואת צבעי רקתו כ"פנינים". גיבורי התנ"ך, המתוארים כמי שהיו יפי תואר ויפי מראה, אף הם מוזכרים בשיר. יוסף בצורתו היפה. אדוניה, בנו של דוד המלך, המתואר כבעל שיער ארוך ויפה מראה. דוד עצמו, שעיניו היו סמל ליופי.
הסלנג העכשווי "מת עליו" נרמז במלים "הרגני כאוריה", כמו דוד שהרג את אוריה, כך, כביכול, האהוב "ממית" את האוהב וגורם לו "למות" מרוב אהבה.
בהמשך השיר, התמלאה התשוקה ובאה האכזבה. האהוב מתעלם מאוהב. את בכיו ועצבנו מבקש המשורר לחלוק עם כולם. "בכו עמי בנות יענה וכל איה וכל דיה". העופות המוזכרים מסמלים את השיממון הנלווה לתחושת הייאוש של האהוב המאוכזב. כשהוא חולה מרוב אהבה, מבקש הוא מאוהבו שישעה אל אהבתו ולא יגרום לו לרדת אל באר שחת מרוב אכזבה.
שמואל הנגיד
ספרד, המאה ה-10
שמואל הנגיד נולד בשנת 993 בגרנדה שבספרד המוסלמית. הוא התקדם במהירות בסולם התפקידים בחצר חבוס, מלך גרנדה, מונה לווזיר הגדול ויצא למלחמות בראש הצבא. בניגוד למשוררי חצר, לשמואל הנגיד היה מספיק כסף כדי להתקיים בלי להזדקק לחסדיהם של פטרונים אלו ואחרים.
כמשורר, השפיע כאמור על שלמה אבן גבירול, וגם על משה אבן עזרא ועל רבי יהודה הלוי. אחד משיריו המוכרים כיום: מֵת אָב וּמֵת אֵלוּל, וּמֵת חֻמָם, גַם נֶאֱסַף תִשְרֵי וּמֵת עִמָם, בָאוּ יְמֵי הַקר, וְהַתִירוֹשׁ אָדַם וְקוֹלוֹ בַכְלִי דָמַם. השיר נערך על ידי נתן יהונתן, ומבוצע על ידי צביקה פיק.
קישור לשיר:
בתוך עולם הלירי של שמואל הנגיד, תופס מקום נכבד ז'אנר שירי החשק. הסגנון של שמואל הנגיד הקים עליו מבקרים מקרב בני דורו, שראו בשירתו פריצת גדר. חרף מעמדו הרם בקהילה היהודית, נאלץ שמואל הנגיד לפרסם הבהרה כי אין לקרוא את המילים באופן פשוט. להגנתו, טען כי שירת החשק היא אלגוריה. לשם כך גייס את המאמר התלמודי המשבח את ספר שיר השירים: "כל השירים קודש ושיר השירים קודש קודשים", וכך ענה למבקריו כי שיריו הם כמו שיר השירים. החוקרים סבורים כי הבהרה זו הייתה מן השפה ולחוץ. ביחס לשיר שיובא כאן, סבורים אחדים מן החוקרים כי הוא מבטא התנסות אישית של המשורר ביחסים עם גברים.
מילים: שמואל הנגיד
לְאַט, כִּי אֵין כְּמוֹ בַרְזֶל לְבָבִי
וְלֹא אוּכַל נְשׂא קֶצֶף אֲהוּבִי
הֲמַכָּתִי, וְאַתְּ רוֹפֵא, אֲנוּשָׁה?
וְאִם נֶצַח, וְאַתְּ לוֹחֵשׁ, כְּאֵבִי?
שְׁתֵה יַיִן וְחָלָב מִשְּׂפָתִי
וְתֵן תַּגְמוּל לְיֵינִי וַחֲלָבִי,
שְׁלַח יָדָךְ וְתֵן לִבִּי בְּכַפָּךְ
וְאַל זָרִים יְדֵיהֶם יִשְׁלְחוּ בִי!
פירוש מילות השיר:
לאט, כי הלב שלי לא עשוי מברזל ולא יכול לשאת את הקצף של האהבה. האם מחלתי אנושה? אתה הרופא שלי. האם כאבי נצחי? אתה רופא הלחשים שלי. "שתה יין וחלב משפתי", כלומר "נשק אותי". והשב לי נשיקה בנשיקה. שלח את ידך אליי והנח אותה על ליבי, אל תאפשר לזרים לגעת בי ולהקדים אותך.
משה אבן עזרא
משה אבן עזרא נולד אף הוא בגרנדה במאה ה-11. הוא נחשב לאחד מגדולי המשוררים, הושפע מאוד מאופי ומסגנון שירתו של שמואל הנגיד, והיה בקשרי חברות עם רבי יהודה הלוי. השניים אף שיגרו איש לרעהו שירי ידידות. חלק מן הפיוטים שחיבר מצאו את דרכם אל סידור התפילה. הוא זכה לכינוי "הַסַּלַח", על שום פיוטי הסליחות הרבות שחיבר. היצירה המוכרת ביותר שלו היא פיוט הפותח את תפילת נעילה בקהילות הספרדים: אֵל נוֹרָא עֲלִילָה אֵל נוֹרָא עֲלִילָה. הַמְצִיא לָנוּ מְחִילָה בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה. הפיוט זכה לעיבודים רבים והוא מושר בסגנות שונים, לפי נוסחי התפילה.
השיר בביצוע מאיר בנאי.
יצירתו של משה אבן עזרא לא הסתכמה בפיוטים בלבד אלא הייתה רוויית שירי חשק ויין. נוסף על ספרי השירה שכתב, הוא חיבר ספר העוסק בניתוח עומק של השפה השירית.
מילים: משה אבן עזרא
תַּאְוַת לְבָבִי וּמַחְמַד עֵינִי -
עֹפֶר לְצִדִּי וְכוֹס בִּימִינִי!
רַבּוּ מְרִיבַי - וְלֹא אֶשְׁמָעֵם,
בּוֹא, הַצְּבִי, וַאֲנִי אַכְנִיעֵם,
וּזְמָן יְכַלֵּם וּמָוֶת יִרְעֵם.
בּוֹא, הַצְּבִי, קוּם וְהַבְרִיאֵנִי
מִצּוּף שְׂפָתְךָ וְהַשְׂבִּיעֵנִי!
לָמָּה יְנִיאוּן לְבָבִי, לָמָּה?
אִם בַּעֲבוּר חֵטְא וּבִגְלַל אַשְׁמָה
אֶשְׁגֶּה בְיָפְיָךְ - אֲדֹנָי שָׁמָּה!
אַל יֵט לְבָבְךָ בְּנִיב מְעַנֵּנִי,
אִישׁ מַעֲקַשִּׁים, וּבוֹא נַסֵּנִי.
פירוש מילות השיר:
"העופר" הנער הנחשק, כמו הצבי בשירתו של יצחק אבן שאול, נמצא לצדי וכוס היין ביד ימין. הרבה אנשים רבים איתי, אבל הנער שגדל והיה לצבי, בכוחו להעניק לי כוח להכניעם. המשורר מבקש מהצבי להבריא אותו בנשיקה על השפתיים. כשהוא חש שמנסים להרחיק אותו מאוהבו, הוא תוהה מדוע, האם יש בזה חטא או אשמה. המשורר מבקש ליהנות מזיו יופיו של אוהבו, באומרו שאלוהים נמצא שם. הוא קורא לאוהב שלא ילך אחר אלו המתנגדים לו ושלא יהיה עקשן ויבוא לנסות אותו, ויבדוק בעצמו אם הוא עומד באהבתו אליו.
רבי יהודה הלוי
שמו של יהודה הלוי ודאי מוכר הן כהוגה דעות, בזכות ספרו "הכוזרי" שבו ניסח הוכחות לאמיתות היהדות ולעליונותו של העם היהודי על פני עמים אחרים, והן בזכות שיריו שהפכו לחלק מקאנון השירה והתפילה. לדוגמה, השיר "יוֹם שַׁבָּתון אֵין לִשְׁכֹּחַ" מושר בסעודת שבת בבוקר. שיר מוכר נוסף שלו, המבטא את הכיסופים והערגה לארץ ישראל, "לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב".
השיר "ליבי במזרח" בלחנו ובביצועו של מוני אמריליו.
בין שיריו וכתביו של הלוי, נמצא שיר המבטא את תשוקתו וכמיהתו אל מושא אהבתו. גם כאן, כמו בשירתם של חבריו של הלוי לעולם השירה והפיוט, הנער נשוא החשק מכונה "צבי", ולעיתים "עופר". בשל אורכו, השיר מובא כאן באופן חלקי.
מילים: יהודה הלוי
יוֹם שִׁעֲשַׁעְתִּיהוּ עֲלֵי בִרְכַּי / וַיַּרְא תְּמוּנָתוֹ בְּאִישׁוֹנָי,
נָשַׁק שְׁתֵּי עֵינַי מְתַעְתֵּעַ: / אֶת תָּאֳרוֹ נָשַׁק וְלֹא עֵינָי.
לֶחִי כְּרִצְפַּת אֵשׁ בְּרִצְפַת שֵׁשׁ / נִרְקַם סְבִיבָיו מֹר כְּרִקְמַת שֵׁשׁ
יֹסֵף בְּלִבִּי אֵשׁ בְּקָרְבוֹ לִי/ כִּי יַחֲמֹל פַּעַם וְיִבְגֹּד שֵׁשׁ
הבית האחרון של השיר:
בֹּא יְדִידִי בֹּא לְבֵית בַּת נְדִיבִים נִתְעַלְּסָה בָּאֳהָבִים
יַעֲלַת חֵן בָּךְ תְּעָלָה לְחשֵׁק/ וּבְפִיךָ חַיֵּי בְשָׂרִים לְנשֵׁק/ גַּם בְּפָנַיִךְ בְּשָׂמִים יְנַשֵּׁק
פירוש מילות השיר:
תיאור היום שבו השתעשעתי עם אהובי, שישב על ברכי והיה קרוב אליי כל כך עד שראה את מראהו נשקף באישוניי. וכך, כאשר נישק את עיניי בעצם נישק את עצמו. לחיי סמקו כמו אש על רצפת שש. סביב האהוב נרקמה הילת מור, סוג של בושם, כמו שיש חלק. וכאשר התקרב האהוב האש התחזקה. האהוב אומנם נעתר לתחינת האהבה אבל בוגד באמונו של האוהב שש פעמים. בסוף השיר המשורר מבקש להתעלס עם אהובו ולהתחבר אליו.
לסיום, שיר שכתב יהודה אלחירזי, משורר מאוחר יותר. בשיר הוא מתאר מפגש עם משורר בן ישיבה, ששירתו שלא ערבה לאוזנו של אלחריזי. המשורר מכונה "איש עדין". השימוש בביטוי זה ממחיש את פליאתו של אלחירזי, שלא ציפה מאדם כזה לשורר שיר המבטא תשוקה וחשק עזים לגבר.
וְאִישׁ מִבְּנֵי עֲדִינָה. עֲשֵׂה שִׁירֵי זִמָּה/ מְלֵאִים טֻמְאָה/ וְנִגְאָלָה וּמוֹרָאָהּ
וְאֵלּוּ הֵם
לוּ שָׁר בָּנוּ בֶּן עַמְרָם (משה רבינו) פְּנֵי דּוֹדִי
מִתְאַדְּמִים הָעֵת שְׁתוֹת שֵׁכָר
וּלְפִי קְוֻצּוֹתָיו וְהוֹד יָפְיוֹ
לֹא חָק בְּתוֹרָתוֹ וְאֶת זָכַר
אחדים מהחוקרים פקפקו באמינותו של אלחריזי בשיר זה, שייחס את שיר הזימה לאדם אחר. הם סבורים שמדובר בתרגיל ספרותי זול, שנועד להסתיר את העובדה שהשיר יצא מתחת קולמוסו שלו. או שמדובר בדרך חתרנית להעביר מסר שאין דרך אחרת להעבירו, אלא לציין "חבר שלי כתב שיר".
תהיה אשר תהיה הפרשנות על אודות הכותב האלמוני של שיר החשק, כמות השירה ההומו-ארוטית פרי עטם של המשוררים הבולטים ביותר של העם היהודי לא מותירה מקום לספק: באליטה של העולם היהודי בספרד של ראשית האלף השני התקיים עולם שלם של רגשות אהבה בין גברים. אחדים מן השירים מספרים על מעבר מעולם הרגש לעולם המעשה. השירים ששרדו את פגעי הזמן מעניקים לנו הצצה נדירה אל נפשם של גדולי המשוררים שקמו לעם היהודי מאז ומעולם. בעוד אנו רגילים לעולם תחום של "אסור ומותר", לנפש חוקים משלה.
למשך תקופה קצרה בהיסטוריה של העם היהודי, בקעו מעיינות תהום של היצירה ועלו על גדותיהם. בשירתם ציוו לנו להמשיך את השירה. לשיר איש איש את שירת נפשו. בלי פחד ובלי מורא. שירת האהבה לגברים של משוררי ספרד מוכיחה כי בארון השירה היהודי יש מקום לכל הגוונים ולכל הצלילים.
[1] שלומית אליצור. שירת החול העברית של משוררי ספרד, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה כרך א'.
הכותבים שלנו
קצת על התקופה...
מגזין "התקופה" מביא אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
