אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה פגשתי יוצאת!
אם להיצמד להגדרה הוויקיפדית, פגשתי ודאי אין-ספור לפניה ורבים כדוגמתה סבבוני, שמא הייתי אחת כזאת בעצמי. לא שמרתי שבת אז, וחזותי הייתה חילונית למדי. עד היום תמהה אני למה דווקא אל מול זאת נפעמתי ואמרתי לעצמי בקול: "וואיי, הנה דתל"שית!"
הייתה זו תקופה של לפני יותר מעשור, הלכתי לי בעולם בתחושה מסוימת של בת חורין, למעט אחזקות שוטפות של תשלומי דירה, מיסים, עבודה וחברה. לא בגבהים ולא בקרקעית, שורדת פלוס.
גם מבחינה רוחנית לא היו תנודות קיצוניות, התהליך שלי התפרש על פני שנים, אם לא עשורים. הקונפליקטים הנושנים כבר דהו מפאת חוסר תרגום למציאות יום-יומית, חיה בחוויה, בהוויה, משתדלת להישמר מהדיוטות התחתונות, כי רק שם מתחוורת לי מציאות היותי האחראית הבלעדית על עצמי. כך שאם כבר ביצעתי את הנטישה, שלא יהיו פדיחות! אני חושבת שהדבר העיקרי ששמר עליי מפני נפילות הייתה הבושה שמא לא אשרוד את העצמאות הזאת.
מה גם שהרגשתי שהתחושה ההישרדותית היום-יומית מזוהה בצורה שווה עם המציאות של כל אדם באשר הוא, ללא היבדלות מטעמים אלו או אחרים. אני אדם אמיתי, תפקידי הוא לשרוד, וכל השאר – בונוס.
באותה התקופה היינו חבורה של ארבע בנות, החברות הכי טובות. כולנו היינו פליטות הקהילה והמוסדות החרדיים, לא הזדהינו כיוצאות. אני חושבת שבגלל העובדה הפשוטה שזה פשוט לא העסיק אותנו יותר מדי, לא הגדיר ולא הוביל ולא תרם. מבחינתנו, היינו סקרניות מדי לחיות את החיים עצמם. למעט אנקדוטות הומוריסטיות פה ושם, אפילו לא העלינו את הנושא בפוגשנו אנשים מרקע חילוני, בייחוד בהתחשב בכך ששתיים מאיתנו עוד בכלל שמרו שבת.
אז בשבת ההיא, לפני 12 שנה, פגשנו את הדתל"שית ההיא, וכנראה זו הפעם הראשונה שהכרנו מישהי שכנראה עונה להגדרה הזאת. לכן נפעמנו.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
התקופה
אילו הוציאנו - והלוא הוציאנו!
נהורא שגב
אותיות פורחות
י. צרויהזון
עכשיו זה מדעי! הסרת הכיפה היא הגורם היחיד והוודאי לתופעה הרווחת של בריחת אותיות מהמוח.
ההוכחה החד-משמעית
מי מאיתנו לא נתקל בתופעת האותיות הפורחות באוויר? מי לא ניסה להסתתר מאימתה של האות אל"ף (א') שהתעופפה במרחק לא גדול מהקרקע, גדולה ומאיימת, מחוללת הרס כמו אשמדאי בזמניו היפים ביותר, או מיהר להימלט כאשר האות בי"ת (ב') חגה לה באוויר וביאשה אותו בזוהמה.
צוות מדענים מאוניברסיטת המקובלים בצפת הקדישו את מיטב שנותיהם לחקר התופעה המדאיגה, ואף זכו למימון מוגבר בשנים האחרונות, בשל התפשטותה. שיטות המחקר כללו ניסויי מעבדה, שאלונים פתוחים וסגורים, קבוצות מחקר מובחנות ומדויקות, תצפיות, קריאה בכוכבים וירידה לפשר חלומות. כל אלו הובילו למסקנה חד-משמעית, שהובהרה פעם אחר פעם בכל אחד מהמבדקים: ברגע שהכיפה מוסרת מהקרקפת מייד מתחיל תהליך בריחת האותיות, ואילו השבתה לראש עוצרת את הבריחה.
קשה לומר שהממצא התקבל בהפתעה. הלוא בריחת האותיות לאחר הסרת הכיפה היא סיכון ידוע משכבר הימים. עם זאת, מעניין להבין מה ההסבר המדעי מאחורי התופעה: "בין עצמות הגולגולת מצוי המוח", מסביר ח.כמולוג, המדען שהוביל את המחקר רב-השנים, "במוח מצויים תאי זיכרון שבהם מאוחסנות אותיות הא"ב. אולם שאיפתן הבסיסית והטבעית של האותיות היא לצאת מהמוח ולהסתובב בעולם. במצב תקין מה שעוצר מבעדן לעשות זאת זו הכיפה. הכיפה המהודקת לראשו של האדם סוגרת למעשה את פתח המילוט של האותיות, ובכך מותירה אותן בתוך הראש". ח.כמולוג מציין שלדעת חוקרים מסוימים בצוותו כיפה עם סרט היא המחסום האפקטיבי ביותר, אך לדבריו עוד לא נאספו מספיק ראיות לאישוש תיאוריה זו.
"בהיעדר מחסום הכיפה", ממשיך ח.כמולוג ומנופף בשלל מסמכים תומכים, "האותיות פשוט משתחלות החוצה ומשתוללות, ואת האסון כולנו רואים". הסבריו של המדען מבהירים מדוע באזורים מסוימים בארץ, למשל מעל העיר תל אביב, נמצאו כמויות חריגות מאוד של נשורת אותיות ומדוע פרסמה אוניברסיטת המקובלים אזהרת מסע למקומות מסוכנים כמו אלו, וציינה כי קרינת האותיות עלולה להביא למצב של עודף מידע מסוכן.
סיפורי מקרה
בחרנו להביא שני סיפורים, מתוך עשרות אלפי המקרים שנבדקו במהלך המחקר, הממחישים את היקף התופעה ומעוררים תקווה באשר למניעתה.
דבורה (שם בדוי, כמובן) מבני ברק מספרת: זה קרה בשבת אחר הצוהריים. יצאתי עם ילדיי הקטנים לגן השעשועים, כמו בכל שבת. ילדות התנדנדו בנדנדה, ילדים התגלשו במגלשה, וליד הקרוסלה התנהל תור לא מסודר. הכול כרגיל. שום דבר לא הכין אותנו למה שעומד לקרות. פתאום אני רואה ילד כבן 4, שובב קצת, שמסתובב ומפזז בצעדים רחבים מדי, ומניע את הידיים לכל הכיוונים. וככה, פתאום, הוא העיף לבן שלי את הכיפה מהראש. אני דוגלת באחריות אישית, אז חיכיתי שהבן שלי ישים לב שהכיפה כבר לא על ראשו, אבל הוא לא שם לב. פתאום הבחנתי באות אל"ף גדולה שמשתחלת לו מאמצע הראש. כבר לא יכולתי לעמוד מנגד, צרחתי בכל הכוח: "תחזיר את הכיפה, תחזיר אותה תכף ומייד! האל"ף-בייע"ס בורחים לך מהראש!"
הילד שלי כל כך נבהל, הוא רץ אליי בדמעות ואמר, "...ני ל... יודע מה ...ת רוצה, ...מ..., למה ...ת צועקת?"
הייתי המומה. הבנתי שזה מאוחר מדי, שהא' ברחה לו לבלי שוב. למרבה המזל, התאוששתי מהר ורצתי להביא לו כיפה אחרת מהבית, לפני שגם האות ב' תברח לו מהזיכרון.
בעקבות המקרה המצער דבורה החליטה לפעול בכול כוחה ומאודה למען העלאת המודעות הציבורית לנושא, ולהתריע מפני הסכנה החמורה הטמונה בהסרת הכיפה ולו לרגע אחד.
סיפורו של מנחם, תושב אחת הערים הדרומיות, מבהיר מהו מסלול החתחתים שעובר מי שתלמודו נשכח ממנו. כיפתו של מנחם נפלה מראשו באחד הלילות, וכשהוא קם גילה כי כל האותיות ברחו מראשו. מנחם נאלץ לשוב לכיתה הראשונה בחיידר, להתיישב על כיסא קטן בהרבה ממידות ישבנו, ולהתחיל לשנן את האותיות יחד עם בני השלוש. קשה לתאר את עוצמת הסבל, עוגמת הנפש והמחיר הכלכלי והרגשי שנגבה ממנו בשל. גם מנחם נרתם למיגור התופעה, והוא כיום מרצה בגני ילדים, מדבר איתם בשפתם ומסביר להם מדוע עליהם להקפיד שהכיפה לא תרד מראשם אף לא לרגע. את קירות משרדו של מנחם מעטרים מכתבי תודה של ילדים מכל רחבי הארץ.
חרף מאמציהם של דבורה, מנחם ואנשים ונשים רבים אחרים, לא נרשמה בלימה משמעותית בהיקף התופעה, אלא להפך. המחקר נמשך.
הפיתוחים העדכניים ביותר:
במהלך עשרות שנות המחקר נערכו גם כמה ניסיונות להתמודד עם התופעה בדרכים אלה ואחרות. איגדנו עבורכם את היעילות שבהן:
שיר מנע
במצבים שבהם הכיפה הוסרה מהראש ויש חשש ודאי לדליפת אותיות, על הנוכחים בחדר לשיר את הפזמון הבא:
גוֹי, גוֹי, גוֹי,
מַשִי גוֹי,
האָסט אַן עַבֵירֶה,
גֵייט אַרוֹיס דִי תֹּורֶה
(בעברית: גוי, גוי, גוי, משי גוי [אין תרגום הולם למילה "משי" בהקשר זה] יש לך עבירה, התורה יוצאת).
ב-145% מהמקרים שבהם הפזמון הושר לא חלה דליפת אותיות. יותר מכך, הכיפה הושבה לראש תוך שניות אחדות ולא הוסרה ממנו עוד למשך יממה שלמה לפחות.
את ההסבר לפתרון המועיל הזה מספק חבר צוות בכיר בחטיבת המחקר של האוניברסיטה הקבלית, פרופ' ח.רטוטים. "מדובר למעשה במשוואה בעלת איברים מעוררי הרתעה, שילוב של המילה הקשה 'גוי' עם המילה מעוררת הצמרמורת 'עבירה' מייצר תדר שמשנה את האווירה באחת, קושר בין האדם לכיפתו ובכך נמנעת זליגת האותיות".
עמיתו של פרופ' ח.רטוטים, פרופ' ארימטוס ג.וזמאות, מבקש להדגיש כי מסתובבים בשוק נוסחאות בלתי מאומתות המתיימרות לחקות את השפעתו של השיר, אך בשום ניסוי לא שוחזרה רמת ההצלחה שהושגה בשירת הנוסח המקורי.
הפתרון האורגני
פתרון זה נמצא בהישג ידו של כל אחד. ממש בהישג ידו. בשעת הצורך יש להניח את היד על הראש המגולה, בדיוק באזור התושבת של הכיפה, ובכך לעצור את דליפת האותיות עד להשגת כיפה תקינה.
עצת גדולים
כנהוג וכידוע, אין לסמוך על חידושים ופיתוחים בכל נושא שהוא. ועל כן, בשעת הצורך ובמקרה חירום, יש לפנות לדוד היודע כול, או לאח הגדול.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
קריאה משפחתית
יעקב גולדברג
המלצות הקריאה של יענקי גולדברג
לפני כ-150 שנה הוכרז בפתיחה האייקונית של "אנה קארנינה" שכל משפחה אומללה בדרכה שלה, ומאז המציאות – או לפחות זו המשתקפת בעלילות הספרים – אכן ממחישה שהאומללות המשפחתית פנים רבות לה. אל מול גלגוליו והתפתחויותיו של מוסד המשפחה, שמקבל פנים חדשות מדור לדור, נדמה ששלל המורכבויות והאתגרים יכולים להיחשב כעוגן היציב והמחויב בכל משפחה ומשפחה כמעט, מורכבות שמכילה כמובן לא מעט אושר, כוח ומשמעות.
הנה 5 ספרים נבחרים מהשנים האחרונות, שמתעסקים ובוחשים במשפחתיות, בהשפעות שלה על חייו ועל בחירותיו של היחיד, ובכוחה הקיומי וההרסני כאחד על מי שאנחנו.
לחסל / מישל וולבק / 2022
פול, גיבור הרומן, הוא יועצו ואיש אמונו של שר האוצר הצרפתי ובנו של עובד בכיר לשעבר בשירות הביטחון. החיים שלו לא הולכים לשום מקום, הוא חי עם בת זוגו פרודנס בבית משותף אך בחדרים נפרדים, וכבר שנים שאין ביניהם שום קשר רגשי או גופני. התפרקות משפחתו היא הציר שמניע את העלילה, והיא כוללת את אביו החולה והמשותק, את ססיל, אחותו הדתייה, ואת אחיו אורוויל, שנשוי לעיתונאית בינונית שלא סובלת את פול.
על רקע מזימת טרור עולמית ובחירות לנשיאות צרפת, ולקראת יום הולדתו ה-50, פול עובר מסע חניכה וחיבור מחודש עם משפחתו המורחבת בכלל, ועם בת זוגו בפרט. פול, שמעיד על עצמו שהוא: "חש צורך שאינו יודע שובעה באהבה", משתדל להישאר אדיש לכול: "הוא עצמו תמיד הרגיש פחות או יותר פטור מן התשוקות השונות שמנה זה עתה, ושהפילוסופים מן העבר גינו כמעט פה אחד. תמיד תפס את העולם כמקום שהוא לא אמור להיות בו, אבל גם לא היה להוט לעוזבו, פשוט משום שלא הכיר מקום אחר" (עמ' 260). דווקא אותה אדישות מאפשרת לו להשביע, ולו במעט, את הצורך באהבה, ולשוב בפשטות לעצמו, לבת זוגו ולמשפחתו.
לקריאת פרק ראשון
זיכרונותיה של נערה מחונכת / סימון דה בבואר / 2011
הספר הראשון, מבין ארבעה כרכי אוטוביוגרפיה, שכתבה אחת ההוגות הפמיניסטיות הבולטות במאה הקודמת ובכלל, עוקב אחר זיכרונותיה החל מילדותה המוקדמת ועד תחילת שנות ה-20 לחייה, אז פגשה את ז'אן פול סארטר. הספר – שיכול לשמש מעין ספויילר לזוגיות המרדנית של שני אלו, שדחו את רעיון מוסד הנישואין לטובת מערכת יחסים פתוחה שהתבססה בעיקר על שותפות אינטלקטואלית ועל חברות עמוקה – מתאר את ראשית חייה של דה בבואר, שגדלה במשפחה בורגנית וקתולית, וכיצד הפכה לנערה סקרנית ומרדנית שהגיעה ללמוד פילוסופיה בסורבון.
התמסרותה לדת ניכרה כבר בגיל צעיר: "נמלאתי צדיקות; הקץ להתקפי הזעם ולקפריזות". וגם: "יראת השמיים המשותפת לנו קירבה אותי ואת אמא זו לזו... הפיכתי לילדה טובה הושלמה". וגם כעבור כמה שנים, כשזנחה את האמונה הדתית, היא עדיין טעונה ברגש דתי חזק: "אני רוצה לגעת באלוהים או להיהפך לאלוהים, הכרזתי". כילדה שגדלה לאם שסברה כי ייעודה של האישה הוא להתחתן בשידוך ראוי, ללדת ילדים רבים ולבקר באופן סדיר בכנסייה, היא מתענגת על ההתבגרות המרדנית שלה: "הברים ומועדוני הריקודים משכו אותי במידה רבה בזכות אופיים האסור. אמי לא הייתה מוכנה לדרוך בהם בעד שום הון שבעולם, אבי היה מזדעזע לראות אותי שם. מצאתי סיפוק גדול בידיעה שאני נמצאת לגמרי מחוץ לחוק". ותוהה, תהייה שתלווה אותה לאורך כל חייה: "איפה ניתן מקום, בחייהם הממושטרים של המבוגרים, לחייתיות הטבעית של החושים, של העונג?"
לקריאת פרק ראשון
אין מקום כזה / שפרה קורנפלד / 2022
ספרה השני של שפרה קורנפלד עוקב אחר עלילותיה של משפחת הרמן, ופורש, ללא רחמים, את התוצאה האומללה האפשרית של מעשים חסרי אחריות, במיוחד כאלו שאין מהם דרך חזרה, כמו הבאת ילדים לעולם. אידי ויהושע, הורים חרדים לשישה, מתגרשים ומחלקים ביניהם את הילדים. האב לוקח את הבנים, האם את הבנות. בשלב מסוים האם מחליטה להימלט עם שתי בנותיה הקטנות לאחותה בקנדה, והמרחק הגיאוגרפי משתלב עם הפערים האחרים שמתרחבים ומצטמצמים בין כל חלקי המשפחה.
קורנפלד, שגדלה בבית חרדי והעידה כי חלקים מהספר מבוססים על חייה האישיים, מתארת טרגדיה משפחתית מודרנית, שמסופרת מכמה זוויות ומערערת את ההיררכיה הברורה של יחסי הורים–ילדים. יש את יונה, האחות הבכורה שצריכה לדאוג לאחיותיה הקטנות ובין לבין מפתחת הפרעת אכילה ובורחת לניו יורק; פרי, התאום של יונה שמתגייס לצבא, ובראש כולם אידי, האם שמסחררת את כולם סביבה ונותרת חסרת יכולת לטפל בעצמה ובטח שלא בילדיה: "אחת-עשרה שנים צללתי בלי לעלות לאוויר. אחת-עשרה שנים של הריונות, הנקה, חיתולים ופליטות, ואפילו לא מחזור אחד שסיים את המסע מחוץ לגוף".
לקריאת פרק ראשון
הארגונאוטים / מגי נלסון / 2022
"איך להסביר, בתרבות שמקדשת הכרעה, שלפעמים הסיפור נשאר מבולגן?" (עמ' 66), כך תוהה הארי דודג', בן זוגה של המשוררת והסופרת מגי נלסון, שלא מזדהה לא כגבר ולא כאישה, בציטוט (אחד מיני רבים) בספרה של נלסון, הארגונאוטים. הספר, שיצא לאור לראשונה (2015), זכה למעמד של ספר מכונן בתרבות הקווירית של המאה ה-21, ומשלב תיאוריה ואוטוביוגרפיה, פרוזה ועיון ביצירה מתגלגלת, אבל ממש לא מבולגנת, כולל התנגדות והתנכרות לאידיאולוגיות היסודיות ביותר של החברה הסטרייטית. בין היתר, מוסכמת הבאת ילדים.
החלק האוטוביוגרפי של הספר מתמקד בעיקר במערכת היחסים המתפתחת בין נלסון להארי, תוך התייחסות מפורטת לחוויות הפיזיות של השניים, לרבות השינויים ההורמונליים שעובר הארי וההיריון של נלסון. הסיפור האישי נכנס ויוצא בינות לפסיפס פסקאות, ציטוטים ותיאוריות המשולבים בהרהורים חופשיים של נלסון על תשוקה וזהות, מיניות ומגדר ועוד ועוד. כן משפחה, לא משפחה – אליבא דנלסון, ה"אויב" הוא קיבעון יתר שעלול להוביל למצב הגנתי של קיפאון ולהתכחשות לכוחה של אמונה ולהשפעתה על היכולת להתמסר ולא להתחמק מהרצונות האותנטיים שלנו, שאומנם אינם חקוקים בסלע אך אל לנו להתעלם מהם ולהיוותר בשדה הפנטזיה, אל לנו לברוח ממה שטומן בחובו סיכוי לחיים ממשיים וממומשים.
קלרה והשמש / קאזואו אישיגורו / 2022
קלרה והשמש, הרומן השמיני של הסופר הבריטי זוכה פרס נובל קאזואו אישיגורו, מתרחש בארה"ב בעתיד לא מוגדר. המספרת, בגוף ראשון, היא קלרה, אישה מלאכותית שניזונה מהשמש וייעודה הוא לספק שירותי חברות מלאים למי שרוכש אותה. היא אומנם לא הגרסה המתקדמת ביותר בשוק, אבל ניחנה בכושר התבוננות מיוחד שמשתלב עם יכולות רגשיות מפותחות: "ככל שאני מתבוננת ורואה יותר, רגשות רבים יותר נעשים זמינים לי" (עמוד 97), היא מעידה על עצמה, וממשיכה למלא את תפקידה בחריצות.
דרך חלון החנות שבה מוצעת קלרה למכירה, היא לומדת על העולם שבחוץ, עד אשר רוכשת אותה ג'וסי בת ה-14, נערה חולנית שמזהה בקלרה משהו מיוחד. קלרה היא דמות "אנושית" באופן אפילו מעט משעמם. היא מתבוננת, סקרנית מאוד, מעט מוזרה וכמובן חברה מסורה. הבנאליות של דמותה מחדדת את השאלה העולה בהמשך העלילה – שעדיף שלא נפרטה כדי לא להרוס את חוויית הקריאה – הנוגעת בפחדים הגדולים ביותר וביחס שלנו לאהבות שמלוות את חיינו, על עוצמתן ושבריריותן. "אין שום דבר מיוחד כל כך בבת שלי", מצהיר אביה של ג'וסי, ועדיין, אפילו קלרה הרובוטית יודעת לומר שלא משנה כמה ננסה להתחכם, יש דברים שאין להם תחליף.
לקריאת פרק ראשון
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
שרה שנירר | מייסדת בית יעקב וממחוללות הפמיניזם האורתודוקסי
עקיבא גריןהמיתוס והפער
השעה שעת לילה מאוחרת. השקט הקסום ביער ירושלים מופר באחת. קבוצת בנות עשרה, מהטובות בסמינר, עליזות ושובבות, נכנסת אל היער. אחת הבנות מצוידת בגיטרה, חברתה בחליל צד. וכך, הרחק מעין כול, מתחילה המסיבה. הבנות לא מסתפקות בשירה ובזמרה, אלא יוצאות במחול. הריקודים הסוערים, מלאי שמחת הנעורים, נמשכים עד קרוב לעלות השחר. קיומו של האירוע הובא לידיעת ההנהלה הרוחנית של הסמינר, ואחת המורות הכבודות פנתה אל החוגגות ברוב כעס וחמה: “מה שרה שנירר הייתה אומרת על החרפה שאירעה? בשביל זה היא הקימה את בית יעקב? בשביל ריקודים והוללות? לאן עוד נגיע?" הממולחת שבחבורת התלמידות לחשה בקול: "אם שרה שנירר הייתה כאן, היא הייתה מצטרפת אלינו”. הארכיון מגלה שהתלמידה צדקה. על פי עדותה של נערה מהראשונות שהתחנכו ב"בית יעקב", חגיגות ט”ו באב – חג ריקודי העם המעורבים מימי המשנה – נערכו יחד עם שרה שנירר ביערות ליד סקאווה, הסמוכה לקראקוב. המסיבה כללה הליכה ביער לאור ירח ונאום של שרה שנירר ושל אחת התלמידות־מדריכות. הנואמת טענה בפאתוס ש”חג ט”ו באב שייך לנו, הנשים”. לאחר מכן פצחו הבנות בשירה ובריקודים. עוד על אירוע יוצא דופן זה ראו ברשומתה של נעמי זיידמן, "התחייה הפמיניסטית של ט"ו באב", באתר "הספרנים" – בלוג הספרייה הלאומית.מי את, שרה שנירר?
הקאנון החרדי צנזר חלקים מהותיים ורבים מחייה ומפועלה של שרה שנירר, יומניה המפורסמים נערכו באופן מגמתי. מהיומנים המקוריים עולה דמות שונה מזו שמנסים להציג בבתי הספר החרדיים. את מה שלא מספר היומן השלימה לי תלמידה אחת אדיבה, בריאיון שערכתי עימה לפני שנים מספר. פניה הטובות ואדיבותה של אותה תלמידה חביבה ונעימת סבר לא ימושו מזיכרוני. מלבד הריאיון איתה וכתבתה של סוכצ'בסקי־בקון במקור ראשון, שנעזרתי בה רבות בכתיבת מאמר זה, הסתמכתי גם על ספרה המיוחד של פרופסור נעמי זיידמן, שהיא בוגרת "בית יעקב" בעצמה: שרה שנירר ותנועת בית יעקב, מהפכה בשם המסורת. צירוף הדברים מעלה את התמונה הבאה: שרה נולדה בקראקוב למשפחה חסידית ענייה, אשר מנתה עשרה ילדים. בשל העוני העצום נאלצה שרה לעזוב את בית הספר ולעזור בכלכלת הבית, אך התחננה להוריה שייתנו לה להשלים את בית הספר היסודי. הוריה הסכימו. את השכלתה הגבוהה נאלצה שרה לרכוש באופן אוטודידקטי. שלטונות פולין הרשו לבני המעמד הנמוך להשתתף בהרצאות בתור שומעים חופשיים, והנערה הסקרנית ניצלה את זה היטב. היא הקפידה להשתתף במסלולי ההרצאות האלו על תרבות גרמנית, על שירה ומחזות. רעיונות על מעמד האישה החלו לעלות בפולין הנחשלת, ושרה ינקה רעיונות אלו מפי מוריה הנוכריים. כבר באותם הימים התבשלו בה דעותיה הפמיניסטיות. בהיותה בת 20 כתבה ביומנה: “האידיאל שלי, אי־שם במעמקי נשמתי, הוא רק לעבוד למען אחיותיי! […] לו הייתי יכולה לשכנע אותן יום אחד מה המשמעות של להיות אישה יהודייה אמיתית, לא רק למען האימהות שלהן או מפחד מאבותיהן, אלא רק מתוך אהבה גדולה לבורא עצמו […] לו הייתי יכולה לחיות עד שאיהנה לראות את תורתי נכנסת לבתים של אותן נערות יהודיות […] האם אני יוצאת מדעתי? […] איך אנשים היו צוחקים עלי, איך הם ידברו עלי!? איזו ילדה חסידית מטופשת!" בהיותה נערה רווקה, חופשייה מעול בית ונישואין, השקיעה שרה זמן רב בלמידה ובביקורים בתיאטרון הפולני. התרבות הפולנית הייתה ספוגה בעורקיה. שיריו של אדם מיצקביץ’ ויוליוס סלובצקי היו שגורים על לשונה. הוריה של שרה התקשו למצוא לה שידוך, בשל מראהּ הלא-חינני. היא נולדה עם שפה שסועה והרופא תפר את שולי השפה בגסות, דבר שכיער את פניה. בהתקרבה לגיל 30 (!) השיאו אותה הוריה לבחור חסידי בינוני בשכלו. הנישואין לא עלו יפה, שרה לא הייתה מוכנה להסכים עם תפיסת הנישואין הפטריארכלית שעל פיה מקומה של האישה – ולא משנה כמה היא חכמה ומוכשרת – הוא בין התנור לכיריים, כולל כיבוס בגדי הבעל וטיפול בעדת ילדים. היא דרשה וקיבלה גט מבעלה. חזון מאוד לא נפוץ באותה תקופה ובאותה קהילה. מאז דבק בשרה כינוי הגנאי המשפיל “די גיגעטע” – הגרושה. בימים ההם היה כינוי זה אות קין נצחי על מצח האישה.מצב החינוך וההתייחסות הרבנית לכך
בתקופת עלומיה של שרה מצב היהדות היה בכי רע. פריקת העול ההמונית לא פסחה גם על בתיהם של הרבנים הגדולים ביותר. די אם נציין את ילדיו של רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב – ה”שם משמואל" שהפנו עורף ליהדות בבוז,[1] או שנקרא את זיכרונותיה של איטה קאליש־קמינר, בתו של האדמו”ר מוורקא־אוטבוצק, שכתבה על חבריה הרבים וחוג ידידיה שכלל בתוכו את מיטב בניה של היהדות הנאמנה.[2] הרבנים אומנם היו עסוקים בסכסוכי חצרות, במריבות שוחטים ובמאבקי שליטה, אך היו גם ניסיונות להציל את בני הנוער, בין השאר באמצעות הקמת ישיבות בליטא, בפולין ובהונגריה. שונה היה המצב בקרב הנערות; התפיסה המסורתית גרסה ש"מוטב יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים". תוצאות התפיסה הזו היו אסון קולוסאלי. שיעור המרות הדת והחילון נסק באופן תלול. כשהייתה שנירר בווינה, היא נחשפה לרעיונותיו המהפכנים של הרב שמשון הירש, מרבני הנאו־אורתודוקסיה המפורסמים. הרב הירש העביר את נקודת הכובד מעיסוק מופרז בתלמוד ופלפוליו לעיסוק בעקרונות היהדות, לימוד תנ"ך ומדעים ומתן שוויון לנשים. בבית הכנסת שייסד בפרנקפורט היו 550 מקומות לגברים, ו־350 מקומות לנשים. רעיונותיו של הירש וחדשנותם מצאו חן בעיני האישה המשכילה והמהפכנית. בפיקחותה הבינה היטב כי שיטת החינוך הישנה לא תחזיק מעמד מול גלי החילון, אך ידעה שבלי הסכמה רבנית לא תוכל לפעול כלל. לשם כך השתמשה שנירר בברכה שנאמרה לה על ידי רבי יששכר דוב מבעלז, כהסכמה לפעילותה. היא קיבלה גם הסכמה שבשתיקה מהאדמו"ר מגור, ועידוד גלוי מהחפץ חיים. חשוב לציין שחסידי בעלז השמרניים לא הסכימו עם רעיונותיה, וגם אחר כך, כשנפתחה בבעלז רשת בתי חינוך לבנות, שמה היה "בית מלכה", ולא "בית יעקב". מלבד רבנים אלו, רוב רבני הונגריה לחמו ביוזמה בכל הכוח. ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש כינה את הרשת "בית עשו" – בהיפוך מכוון לשמה של הרשת, "בית יעקב". במקומות רבים ספגה שרה זריקות אבנים. אבנים אלו לא נזרקו על ידי הבונדיסטים, אלא על ידי יהודים קנאים וחמי מזג. באחת מעיירות הונגריה לחם רב העיר נגד הכנסת רשת "בית יעקב" לקהילתו. לאחר שנתיים הוא נכנע, אלא שמחיר התנגדותו הראשונית היה כבד. כ־70 נערות מבנות העיירה פרקו עול. הצלחתה של שרה בהקמת מוסד הלימודים לבנות עוררה את מפלגת "אגודת ישראל". עד אותה תקופה לא הייתה במפלגה כל מודעות לצורכי הנשים. לצורך המחשה, אציין דוגמה מובהקת לכך. באמצע שנות ה־30 קיבלה מפלגת אגודת ישראל כרטיסי עלייה לארץ (סרטיפיקטים) מאת הסוכנות היהודית. על פי הנחיותיו של האדמו"ר מגור, הסרטיפיקטים ניתנו לגברים בלבד. בנות "בית יעקב", שכבר הפכו לקבוצת בנות פעילה, לא הסכימו לגזרה זו. הן השוו את מאבקן למאבק ההרואי של בנות צלפחד, שרצו נחלה בארץ ישראל ולא חששו להתעמת עם משה רבינו. כך אף הן, נחושות בדעתן ולא מוכנות להיות כנועות לתכתיבי הממסד הרבני המפלה ביודעין בין גברים לנשים. כדי שלא ייוותר רושם שתנועה מבורכת זו מנוהלת על ידי אישה בלבד, פעלו עסקני אגודת ישראל וחיתנו את שרה בשנית, עם יצחק לנדא. נישואין אלו התקיימו על הנייר בלבד. בפועל, הפעילות התנהלה מביתה של שרה כמו לפני נישואיה. בנות היו ישנות עימה בחדרה. אחותה הייתה דואגת לארוחותיה. גם במודעות הפטירה שיצאו אחר מותה הטראגי בקיצור ימים, נכתב רק שם המשפחה "שענירער" ולא הוזכר השם "לנדא" אף לא ברמז. אחרי מלחמת העולם השנייה, שמחקה כמעט את כל יהדות אירופה, פעלו בוגרות "בית יעקב" להקים בתי ספר לבנות. אולם כחלק מכתיבת ההיסטוריה ושכתובה על ידי הממסד החרדי, גם דמותה של שרה שנירר הפכה לאייקון המסמל חינוך לצניעות, לשמרנות ולהסתגרות מפני העולם החיצון, על אף שכאמור אין כל קשר בין דמות אייקונית זו למציאות.[1] להרחבה על כך ראו: י"י טרונק, פוילן: זכרונות און בילדער, חלק ז, ניו יורק: אונזער צייט, 1953, עמ' 201–217. להרחבה על דמויות של יוצאים ויוצאות נוספים ממשפחות מיוחסות בתקופה ההיא, ראו: דוד אסף, נאחז בסבך, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו, עמ' 331, הערה 54. [2] איטה סיפרה את סיפור חייה בספרה אתמולי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
הקפוסטה | מתכון מסע
מריה אסטריכר
(מאכל יהודי הונגרי מסורתי שנוהגים לאכול בפורים והוא מורכב מעלי כרוב ממולאים באורז ובשר ברוטב עגבניות)
או: אגדה משפחתית אורבנית
פורים 2005, אני נאבקת שלא להיחנק מצחוק. לופתת את הבטן מתחת לשולחן ומוחה דמעות של צחוק חנוק בלתי נשלט.
אני מביטה סביבי ורואה שכולם באותה הפוזיציה. עיניים מבריקות מדמעות של צחוק וחרחורים קלים עד כבדים.
אומנם הסיבה שלשמה התכנסנו כאן היא ארוחת פורים, שהיא אירוע בהחלט מצחיק, חגיגי ומוצלח למדי, אבל הצחוק ההיסטרי מגיע מסצנה ספציפית מאוד שבה שולמית האחות הקטנה נוגסת לתומה בקפוסטה שמנמנה מעשה ידי אימא, ומגלה לחרדתה את הסוד האפל מכול, שכולנו כבר גילינו בשלבים שונים בחיינו – שהקפוסטה האגדית של אימא, התבשיל הכי מושקע שלה שכל כך אהבנו לטרוף כילדים, עשוי, ובכן, משאריות של אורז מהשנה האחרונה שאימא פשוט זרקה למקפיא בתוך שקיות סנדוויץ' שמנוניות. הכרוב גם הוא נאגר שם במקפיא הענק, שאריות של כרוב מהמרק, כרובים שלמים במצב ביניים שנקנו במבצע באוגוסט והוקפאו למען סעודת הפורים וכמובן סופים של רסק עגבניות בקופסאות שימורים שנשלחו למקפיא כמות שהן, פתוחות ומטונפות.
שולמית מביטה בזעזוע בקפוסטה, משתעלת קלות, מקללת אותנו נמרצות תוך כדי צחוק מתגלגל וחסר שליטה – הדרך האסטרייכרית הנכונה להתמודד עם המציאות – ובאלגנטיות מקצועית מזיזה את הצלחת מעט הצידה ומכסה אותה במפית פרחונית כדי שאימא לא תיעלב.
אנחנו, הגדולים, עלינו על הסוד האפל כשראינו את אימא בסוף כל ארוחה שכללה אורז, אוספת את השאריות מהצלחות בתנועה מכנית לתוך שקית סנדוויץ' וזורקת למקפיא. וכל אחד מאיתנו בתורו עבר את השלב שבו הוא גדול מספיק כדי להבין מאיפה הגיעו המצרכים לקפוסטה החגיגית. כל אחד מאיתנו ביצע פתיחה מזועזעת של המקפיא במחסן ונשא הספד קטן למאכל שלא נהיה מסוגלים יותר לאכול בחיים.
שולמית הקטנה, לעומת זאת, שמעולם לא פתחה את המקפיא, כי היא הקטנה של אימא ומוז'ינקלה אמיתית שלא הכינה לעצמה מעולם סנדוויץ' או ארוחת צוהריים, קיבלה את המידע המפורט לתוך האוזן ממנחם ושמיל בשעה שנגסה בתאווה מהמאכל האהוב עליה.
אימא, כמו אימא, לא הבחינה בכל הדרמה הזאת ורק חייכה חיוך מלא נחת יהודית למראה יוצאי חלציה יושבים לסעודת הפורים ופיהם מלא צחוק.
השנים עברו, ואימא שמה לב מתישהו שאף אחד לא אוכל מהקפוסטה המפורסמת והפסיקה להכין אותה.
כולנו נשמנו לרווחה, ואימא המתוקה רק נאנחת בהקלה בכל סעודת פורים ומפטירה מתחת לאף שאיזה כיף שהיא כבר לא צריכה להכין את הקפוסטה הזאת, שגם ככה דרשה ממנה מאמץ קולינרי עילאי, ושהיא מבחינתה לאכול חלה עם טחינה בפורים, רק שאנחנו היינו כל כך להוטים לקפוסטה אז היא עשתה את המאמץ. אבל ברוך השם איבדנו עניין ועול אחד ירד לה מהגב.
חסדי ה' כי לא תמו. כי לא כלו רחמיו.
וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.
***
אין מתכון לקפוסטה, כי אין מצב שאני נוגעת בקודש הקודשים הזה.
אבל קבלו מתכון חגיגי ומשמח לבורקס בשר:
מצרכים:
חבילה של בצק עלים מופשר
למילוי:
חצי קילו בשר טחון
בצל אחד גדול קצוץ
2 שיני שום כתושות
כ-6 משמשים מיובשים קצוצים
חופן צנוברים קלויים
3 כפות שמן זית
כף סילאן
מלח ופלפל
פטרוזיליה קצוצה
והסוד שלי לטעם מיוחד: חופן של עלי זעתר טריים קצוצים.
אופן ההכנה:
מחממים את התנור ל-180 מעלות.
במחבת בינונית מחממים את שמן הזית ומטגנים את הבצל והשום עד להזהבה.
מוסיפים את הבשר לטיגון קצרצר וחלקי, כדי שהעסיסיות שלו תישמר במהלך האפייה.
מכבים את האש ומעבירים את תערובת הבשר לקערה. מוסיפים את שאר הרכיבים ומתקנים תיבול.
פותחים את בצק העלים למלבן בגודל הרצוי ומניחים לאורכו בשליש התחתון תלולית יפה של המילוי. מגלגלים בזהירות עד לקבלת נחש בצק ממולא, ומגלגלים אותו לשבלול.
מעבירים בזהירות לתבנית מרופדת בנייר אפייה, מושחים בחלמון ביצה ומפזרים שומשום לרוב.
שולחים לתנור לחצי שעה בערך, או עד שהשבלול זהוב, פריך ומגרה, ומתקשרים לאימא להגיד אה פרעיילכן פורים 3>
בתיאבון!
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
אותנטיות – זה כל הסיפור
רייצ'ל שץ
הסרט אושפיזין, או כמו שבאמת צריך להגות את שמו "האושפיזין", הפך להיות סרט שהבורגנות החילונית מוציאה פעם בשנה מהמדף מעל הטלוויזיה, מנערת את הקופסה מהאבק וחוגגת את חג הסוכות. מעין ברכת כוהנים שנתית.
בלי שום קשר לאלוהים, כמובן.
יש מעט סרטים ישראליים שהצליחו להתרומם ולהיכנס לקאנון התרבותי המקומי והפכו לקלאסיקות. כאלה שנדמה שיש להם משבצת שידור קבועה בגלגל השנה והחיים שלנו כחברה. כמו אבי נשר עם "הלהקה", שמי זרחין עם "הכוכבים של שלומי", אורי סיוון וארי פולמן עם "קלרה הקדושה", ניר ברגמן עם "כנפיים שבורות", הגשש החיוור עם "גבעת חלפון אינה עונה" ועוד.
הקולנוע בארץ עדיין צעיר, בכל ביס תרבות נדחפות קצת שאריות חול וגמלים, ואומנות צריכה זמן כדי להתהוות. אולי, כמו במקרים רבים, זה עניין של כסף. בכל שנה קרן הקולנוע הישראלית (שעל התקציב שלה בעיקר מתבססת התעשייה) מתקצבת שישה- שבעה יוצרים בלבד ב-כשלושה מיליון שקל לסרט באורך מלא. זה נשמע הרבה, אבל קולנוע הוא תחום יקר מאוד. לשם השוואה, האוונג'רס האחרון תוקצב בכ-220 מיליון דולר.
אז אנחנו לא הוליווד, זה ברור, לא בשנים, לא בתקציב וגם לא בקצב. אבל התעשייה בארץ הולכת ומתפתחת, ויצירות ישראליות מגיעות לענקית הסטרימינג "נטפליקס". בסדרה "שטיסל", לדוגמה, ניתן לצפות כעת במאה תשעים מדינות מסביב לעולם. גם בתחום הקולנוע סרטים ישראליים מתחילים לתפוס מקום ונוכחות. לא מזמן במאי ישראלי זכה בפרס "דוב הזהב" בברלין, ולאחר מכן בפרס "חבר השופטים" בפסטיבל קאן בצרפת.
אז איך בכל זאת קולנוע צעיר ולא מתוקצב מצליח?
ובכן, קולנוע הוא מדיום נרטיבי שאוהב נקודות מבט, והוא תמיד ינסה לחדש את עצמו ולמצוא נקודות מבט ספציפיות שלא ראינו. זו הדרך שלו להתפתח, למצוא עוד סיפורים ועוד גוונים אנושיים שיצטרפו לסיפור הגדול של האנושות.
אם אבקש מעשרה אנשים לספר לי על השפן הקטן ששכח לסגור את הדלת, כל אחד יספר סיפור אחר. אחד יתמקד בסבל של השפן, השני ינסה ללמד את הקורא מוסר השכל, והשלישי יחליט שהסיפור בכלל צריך להיות מסופר דרך עיניו של החיידק.
אחד השינויים הכי גדולים שעברתי בתהליך היציאה, ושלאט לאט קרה גם ליוצאים נוספים סביבי, הוא התפתחות של נקודת מבט ספציפית ואישית על החיים. ההבנה שהקונפליקטים שלי שונים, שהדרך שבה אני חווה אהבה, שמחה וכעס היא שלי, שלכל אחד גבולות מוסריים שונים (מה שבעיניי ראוי, ייתפס בעיני האחר כבעייתי), שנקודת המבט שלי על החיים היא אינדיבידואלית ולא שייכת לחברה, וככל שהיא אינדיבידואלית יותר, היא שייכת לי יותר.
יש שיאמרו שזה בעצם כל הסיפור של יציאה מהחברה החרדית. הייתה לנו נקודת מבט פנימית אחרת מהחברה שבתוכה גדלנו. וההתנגשות הזו דחפה אותנו החוצה, לעולם שבו יש יותר מרחב לבחור את הנרטיב ולספר אותו כמו שאנחנו רוצים.
מה מיוחד בסרט "האושפיזין" שהצליח להעלות אותו מעל השאר?
כששולי רנד כתב את הסרט "האושפיזין" ואז שיחק בו (וגם זכה עליו בפרס אופיר) השנה הייתה 2004. ז'אנר "סרטי הדוסים" כמעט שלא היה קיים (הסדרה "החצר" שודרה ב-2003, ודוד וולך יצא עם הסרט "חופשת קיץ" רק ב-2007). העולם החרדי היה עדיין גטו ואף אחד לא הציץ מעל החומות, לא באמת. היו במאים חילוניים שניסו להציג את החברה החרדית על המסך, אבל נקודת המבט שלהם הייתה חיצונית והדמויות יצאו שטוחות, הן היו פלקט של אנשים דתיים שנראים ומתנהגים בצורה מסוימת, אבל לא אנשים חיים. לעומתם, נקודת המבט של שולי רנד הסעירה את הקהל הישראלי והפכה את הכול לחי ואמיתי. הסרט גם מביא איתו תמות דתיות שלא נראו קודם על המסך הישראלי.
גם בשוק השחור הדוסי, "האושפיזין" היה בין הדיסקים הנצרבים ביותר בהיסטוריה, כולנו רצינו לראות מי האיש שהעז לעשות עלינו סרט והאם הצליח להציג את העולם החרדי כפי שהוא, לפחות כפי שאנחנו רואים אותו.
אבל הסרט "האושפיזין" לא הצליח להביא רק נקודת מבט חדשה לזמנו בקולנוע הישראלי, הוא הביא גם נקודת מבט שעד היום נשקפת מעיניים ספציפיות מאוד, עיניים של חוזר בתשובה.
חוזרים בתשובה ייחשבו לנצח "האחר", "השונה", בתוך הקהילה החרדית. הם אף פעם לא יהיו באמת חרדים, גם אם הם מאוד מנסים להיות כאלה. החברה מסרבת לראות בהם חלק, והיא כנראה צודקת, הם עדיין נושאים בתוכם חלקים מהחילוניות ולא מוכנים לוותר עליה. כמו, למשל, על הצורך שלהם ליצור, או על נקודת המבט האינדיבידואלית שמסכנת את החברה החרדית כפי שהיא בנויה היום. שולי רנד ערני מאוד בתוך הסרט כלפי המקום שהחברה החרדית מקצה לו והוא מתבונן בו בכאב אבל גם בהבנה.
ניתן לראות זאת בסצנה שבה שולי קונה את האתרוג הכי מהודר, הכי יפה, כדי להרגיש שייך, כדי להיות משהו שהחברה החרדית אף פעם לא תיתן לו להיות.
המציאות מייד מנכיחה לו עד כמה הוא לא חלק, כאשר שני חברים מהעבר באים לבקר אותו ומזכירים לו שהוא אחר, שהעבר תמיד יהיה חלק ממנו גם אם אלו חלקים בעצמו שקשה לו להתמודד איתם.
בסצנת הסיום של הסרט הגיבור עומד באמצע בית הכנסת, הוא הרגע מל את הבן הראשון שלו וכולם רוקדים סביבו. הוא מוקף בקהילה החרדית, ואז מצטרף אליו גם העבר שכה פחד להתמודד איתו. העבר מיוצג על ידי החברים מפעם שחובשים כיפות ומצטרפים למעגל הרוקדים. הגיבור, שעד כה ניסה להסתיר את חבריו, מצליח לקבל אותם ואת עברו.
או כמו שכתבה המשוררת זלדה:
"הֶעָבָר אֵינֶנּוּ תַּכְשִׁיט
חָתוּם בְּתוֹךְ קֻפְסָה שֶׁל בְּדֹלַח
גַּם אֵינֶנּוּ
נָחָשׁ בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת שֶׁל כֹּהַל –
הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ
בְּתוֹךְ הַהֹוֶה
וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר
נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר –
כַּאֲשֶׁר הֶעָבָר מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה
זוֹ הֲרָמַת הַחַיִּים כֻּלָּם..."
זהו סוף שמח, של תקווה, של קבלה, והוא סוגר את התמה של זרות בנימה אופטימית.
אבל אולי דווקא בגלל נקודת המבט המיוחדת של היוצר הייתי מצפה לסוף פתוח יותר, כזה שבו הוא עדיין האחר, ולא האתרוג ולא ההתמודדות עם העבר יהפכו אותו באמת לחלק, כי יש משהו יפה בלהיות "השונה" ו"האחר" בתוך חברה, להיות בעל התשובה, לחיות בתוך חברה מסוימת, להבין אותה אבל בו-זמנית גם לא להיות שייך עד הסוף. יש משהו יפה בלשמור על היכולת שלך להיות אינדיבידואל, על הדרך שבה אתה רואה את המציאות, ועל הדרך שבה אתה מספר סיפור.
אולי ההשלמה הזו עם הזרות יכלה להיות סוף ריאליסטי ושמח יותר.
כשנציגי נטפליקס הגיעו לאחרונה לארץ לפתוח חממה לתסריטאים מקומיים, ישבתי בקהל בסשן של Q&A, המיקרופון עבר מאחד לאחד וכולם שאלו שאלות, כולם רצו להבין, מה נטפליקס מחפשת, כל אחד רצה להבין איך לכתוב את הסדרה שנטפליקס תקנה. לאחר מספר שאלות דומות מהקהל, קמה אחת הבכירות ואמרה: "אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, אתם תאמרו לנו. כל מה שאנחנו מחפשים הוא אותנטיות, אותנטיות של נקודת מבט. ספרו לנו את הסיפור שלכם".
ולמי שהדיסק הצרוב של אושפיזין עוד לא הגיע אליו, הנה קישור לטריילר: https://www.youtube.com/watch?v=zVfXipr3WuE
שברים - תרועה
מערכת המגזין
הימים הנוראים תמיד היו נוראים בשבילי, סבלתי נורא.
להיות נכד של אדמו”ר שקהלו קטן, להתפלל בבית כנסת של חסידות בוטיק, אומר שכל אחד יכול לשמש כשליח ציבור בימים הנוראים. מה שגרם לזה שמהר מאוד לימדתי את עצמי לסלסל בנוסח התפילה.
לשומע החיצוני נדמה שיש נוסח חסידי אחיד, אבל במבט מדוקדק, או נכון יותר, בשמיעה מדוקדקת, אפשר להבחין בדקויות ובשוני. בדיוק כמו החרדים עצמם.
תמיד אהבתי ללמוד נוסחים; סבא שלי הקליט את עצמו מתפלל בנוסח זידיטשוב; השגתי הקלטות ישנות של אדמו”ר מבוגר ששר בנוסח רופשיץ; התעקשתי ללמוד גם את נוסח ויזניץ – ולאט לאט הרחבתי את ידיעותיי בתחום.
אפרופו ויזניץ. המשפחה שלי במקור משתייכת לחסידות ויזניץ. לפני שנסעתי לחגים לסבא רבא שלי, ידעתי שאני חייב ללמוד את הנוסח של ויזניץ ואת הניגונים שלהם, כי אי אפשר לחגוג יחד חג שלם כל עוד לא מיישרים קו בניגונים ובנוסח התפילה.
בספרי החסידות מוסבר שההתעסקות בנוסחים חיונית כי הנוסח הוא לב ליבה של הכוונה בתפילה, שהרגש העמוק ביותר מובע בעזרת הנוסח, וכך הבכי מסתנכרן עם מילות התפילה ועם תוויו המוזיקליים של הנוסח. גם אני ניסיתי למצוא את הלב בנוסחים האלה, חשבתי שהרגשתי והכרתי אותם לעומק, כל תו וכל סלסול, אבל את הלב לא מצאתי.
אני יודע שלא כולם הרגישו כמוני, ראיתי שהאנשים סביבי בוכים בתפילה. הרי האר”י ז”ל אמר שמי שאינו בוכה בימים אלו, אין נשמתו טובה ושלמה. היו שבכו ב”מלכויות, זיכרונות, שופרות”, אחרים בכו בעת שהכהן הגדול היזה באצבעו אחת למעלה ושבע למטה, הכרתי מישהי שדפי ה”ונתנה תוקף” שלה היו ספוגים בדמעות, וכל זה בלי לדבר על תפילת כל נדרי.
אבל אני לא הצלחתי לבכות.
הלב של היה כל כך סתום וגס בתפילה, שייתכן שבכלל נולדתי בלי הפונקציה של רגש לדת. לקח שנים עד שהגעתי למסקנה הזאת. ולא, לא הרמתי ידיים במלחמה לפני שנאבקתי ממושכות.
מיום עומדי על דעתי עשיתי הכול כדי להתחבר לטקסי התפילה; גמעתי דפים של “בני יששכר” כהכנה לחג; רדפתי אחרי כל פיסת נייר, חוברת או קונטרס שעסק בעניין התפילה; אני זוכר את חוברות “החסידות” התכולות של רבי יצחק משה ארלנגר, את “שיחות התחזקות” של רבי צבי מאיר ואת “באר הפרשה” של מיילך בידרמן. קראתי בשקיקה כל מילה, אבל דבר מכל זה לא הדליק לי את הלב. את התסכול, לעומת זאת, אני זוכר עד היום. הייתי עומד בתפילת הלחש בבית הכנסת, מביט סביבי ורואה איך כולם מתנועעים וליבם יוצא לאלוהים, משתוקקים הם, נכספים, חלקם אף בוכים, ואני כלום. אבן קרה. ר’ חיים קנייבסקי בטח היה אומר שאכלתי פעם מזון שמטמטם את הלב.
האם יצא לכם אי פעם להכריח את עצמכם להרגיש? ניסתם לבכות מתוך החלטה? זו הרגשה גרועה הרבה יותר מלא להרגיש כלום, זה כמו להקיא אחרי שלא אכלת יומיים, הקיבה ריקה ואתה פולט את נשמתך החוצה. תחושה נוראית.
אז הייתי מנסה לכוון ולחשוב על הפירוש הפשוט של המילים, כי קראתי באחד הספרים החסידיים שזה המפתח לפתיחת הלב. נו, חוץ מזה שהמוח שלי ברח ל”מחשבות זרות” על משחקי מילים ותהיות על מילים מוזרות לא יצא מזה כלום. שום דבר לא חצה את המעבר מהמוח ללב, שום דבר מזה לא גרם לי להרגיש.
עד היום איני יודע אם הייתי כמו הילד שצועק שהמלך הוא עירום, שלמעשה הרגשתי בדיוק מה שכולם הרגישו, או נכון יותר לא הרגשתי כפי שכולם לא הרגישו, ורק אני הייתי נאמן מספיק לעצמי. או שאני היחיד שנולדתי נכה, נכה בלב. לא מסוגל להרגיש קרבת אלוהים. כל כך נכספתי לכסוף, השתוקקתי להשתוקק לאלוהים. האמינו לי שרציתי, אוי כמה רציתי. לבסוף התייאשתי, כי כמה אפשר לנסות.
בשנים האחרונות גיליתי שהלב שלי יודע טוב מאוד להרגיש. כשאני שומע את דוד לביא ואת תמר פילוסוף חולמים אחר השמש, כאשר אמיר דדון הולך נגד הרוח.
האם יצא לכם להשתוקק עם שיר של עידן רייכל? האם נתתם לפוליקר לחדור לכם ללב עם הקול המחוספס שלו? “סולם יעקב” שלו, למשל, זו תפילה קדושה, השתוקקות עצומה לאין סוף. הביצוע הקדוש של דיוויד דריימן ל-The sound of silence נוגע בי וגורם לי לכסוף ולהשתוקק, כמו שעשרות כל נדרי’ס לא גרמו לי.
לעולם לא אדע אם הרגשות שלי כיום נובעים משינוי רגשי שעברתי, או שיש בעיה מהותית בעצם הניסיון הדתי למסד רגש רוחני ולהכפיפו לריטואל. ניסיון שבהכרח גורם ללב להתפוגג בדרך. אני רק מקווה בשביל אלו שעדיין בבית כנסת שגם הם מצליחים להרגיש את מה שאני מרגיש היום.
וכל המרבה הרי זה משובח?
איזי פוליאס
כשמחברים את המונח OCD עם המילה "חרדים", עולה בראשם של רבים תמונה של גבר חרדי נוטל ידיים שוב ושוב, בודק את האתרוג במשך שעה וחצי ומתעסק בביעור חמץ לכל אורך שלושת החודשים שלפני החג. התמונה מתרחבת לשוק גדול שמכיל אלפי חרדים לבושי שחורים ובידיהם אתרוגים מהודרים, מצות עבודת יד וסל עמוס חומרי ניקיון. כמה קל לנו לקטלג את החרדי הממוצע בתבנית מכוסה בנייר כסף (כשר לפסח) שכתוב עליה: "קיצוניים עם OCD".
האם האמור לעיל נכון? האם תבנית אחת היא מקום מרווח דיו לכל החרדים על שלל גווניהם וזרמיהם? האם סביר להניח כי בקרב החברה החרדית נמצא שכיחות גבוהה יותר של מתמודדים עם הפרעת OCD?
הבה נעשה סדר (פסח) בנושא.
OCD על שום מה?
"Obsessive-Compulsive Disorder" או בעברית "הפרעה טורדנית כפייתית", היא הפרעה המאופיינת במחשבות טורדניות חוזרות ונשנות כמו "האם נעלתי את הדלת?", "האם שטפתי ידיים כראוי?". פעולות שקשורות לדת יכולות להיות חזרה שוב ושוב על תפילה, או נטילת ידיים מספר פעמים, במטרה לקיים את המצוות כהלכתן. לא נציג כאן את כל הקריטריונים של ההפרעה, אך חשוב להבין כי לפי הספרות המקצועית, כדי לאבחן הפרעת OCD ההתנהגות צריכה להיות מוגזמת ולא נורמטיבית ביחס לסביבה שבה האדם חי, באופן שמעורר אצלו תחושת מצוקה. בהקשר הדתי, ההפרעה מאופיינת בשני היבטים מרכזיים: האחד, חשש מפני האל, והשני, חשש מפני חטא. הבה נתבונן בכמה מקרי מבחן, המגולמים בכמה דמויות מהקהילה הליטאית: הרב חיים, שחווה סיפוק רב מדקדוק בהלכה, הבחור שמואל, ששואף להיות רב בישראל וחושש מאוד מלהיכשל בדבר הלכה, והאישה רבקה, שעושה רצון בעלה ומקפידה מאוד על הלכות טהרת המשפחה. הרב חיים (50) למד את כל הלכות "אורח חיים" (ספר שמרכז הלכות הנוגעות ליום-יום) ישר והפוך, ושואף לקיים את כל המצוות כדת וכדין. הוא נמשך במיוחד להלכות נטילת ידיים, ואף הוציא ספר הלכות עב כרס בנושא. טרם נטילת הידיים הוא בודק כי כפות ידיו נקיות מכל מה שעלול לחצוץ בינן לבין המים. לא פלסטר, לא דיו, לא עצם זר דק שנדבק בין האמה לקמיצה, ואפילו לא זיעה או לחות. בספרו הוא טוען כי הלחות חוצצת בין היד למים. בכל פעם שהרב חיים מגרד בראשו הוא ממהר לשטוף ידיים, כפי שכתוב בהלכה: "מי שחיכך בראשו צריך לחזור וליטול ידיו". כשתלמידו שאל אותו מדוע הוא נוטל את ידיו פעמים כה רבות באמצע הלימוד, הוא השיב: "אני כל כך שקוע בסוגיה ואיני זוכר אם נגעתי בראשי או לא, לכן עליי להחמיר וליטול ידיים". הוא מחנך את בני ביתו לדקדוק בהלכה, ומסביר שוב ושוב כמה חשוב להקפיד על קלה כבחמורה. בבית הכיסא הוא מנקה את עצמו היטב-היטב, ולעיתים יכול לשהות שם כשעה. הוא קונה נייר טואלט בצבע לבן בלבד, כיוון שרק כך הוא יוכל להיות בטוח כי גופו נקי. כפי שדורשת ההלכה. החג המועדף על חיים הוא פסח, החג שדורש התעסקות רבה והקפדה מופלגת. שלושה חודשים לפני כניסת החג הוא ובני ביתו מתחילים בביעור החמץ מהבית, מנקים את החדרים, מכבסים כל מה שאפשר לכבס ושופכים מים מהולים באקונומיקה בכל חור, חוץ מאשר בשקעי החשמל. הכללים בפסח בביתו של הרב חיים ידועים לכול: טרם הכניסה למטבח יש לשטוף ידיים היטב. את המצות אוכלים מתוך שקית, כדי שהלחות של הידיים לא תרטיב אותן חלילה והן יחמיצו, וגם כדי שלא ינשרו פירורים אל הצלחת או על השולחן. רוב המצרכים הכשרים לא נכנסים לבית, בגלל חילוקי הדעות בין הרבנים בעניין כשרותם המהודרת. בכל שנה הרב חיים מעדכן את הכללים ומוסיף אמצעי זהירות שמטרתם להימנע ככל האפשר מאיסור "בל ייראה ובל יימצא". שמואל (16.5) הוא נער שמקפיד אף הוא על קלה כבחמורה. בניגוד לרב חיים, שמואל סובל ממחשבות טורדניות. בתפילת שמונה-עשרה, אשר במהלכה אסור לחשוב מחשבות שאינן קשורות לתפילה, הוא נזרק לעולמות אחרים, חושב על הא ועל דא, ומבקר את עצמו על כך. הוא מנסה לנטרל את המחשבות באמצעות מחשבות על דברי תורה, אך ללא הועיל. כששמואל נכנס לבית הכיסא הוא מתחיל לשנן את לוח הכפל באובססיביות, כדי שחלילה לא תצוץ במוחו מחשבה הקשורה לסוגיה שאותה הוא לומד, שכן אסור להרהר בדברי הלכה בזמן השהות בנוחיות. כשהוא קורא בתפילה את הפסוק "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון", הוא עושה זאת שוב ושוב, בכוונה רבה, כיוון שעל פי ההלכה מי שלא קרא את הפסוק הזה בתשומת לב ובהקפדה, לא יצא ידי חובה ועליו לחזור על הפסוק. רבקה (25) נשואה כ-5 שנים לאברך שמקדיש את מרבית זמנו ללימוד תורה בבית המדרש, בעוד היא אמונה על הפרנסה ועל עבודות הבית. גם רבקה מקפידה על קלה כבחמורה, וכשמתעוררת אצלה שאלה הלכתית היא שואלת את בעלה. לעיתים אינה מבינה מה הרציונל העומד מאחורי פסיקותיו של בעלה, אך היא סומכת על ידענותו ועושה כפי שהוא מורה לה. רבקה שולטת היטב בהלכות טהרת המשפחה. בכל תום תקופת וסת היא בודקת את עצמה פעם אחר פעם, לוודא שלא נותרו שאריות דם. כשרבקה הולכת למקווה היא מנקה את גופה ביסודיות, ונזהרת מאוד שלא יהיה דבר שחוצץ בינה ובין המים. נושא הניקיון מטריד אותה, בייחוד לאור העובדה שידוע לה שבעלה חושש מאוד מלעבור על האיסור "ואל אישה בנידת טומאתה לא תקרב".סיפורים? נתונים!
אומנם סיפורים אלו אינם נדירים, וכל מי שגדל בחברה הליטאית ככל הנראה מכיר סיפורים נוספים בניחוח של OCD, אך על פי כמה מחקרים, הפרעת OCD אינה שכיחה בחברה החרדית יותר מאשר בחברה הכללית. עם זאת, בקרב הקבוצות הדתיות נוכל למצוא בשכיחות גבוהה יותר אנשים בעלי נטייה להקצנה. סביר להניח שהסיבה שאנו ממהרים לקטלג את החרדים (הליטאים) בתבנית ה-OCD היא משום שאנו יודעים שדקדוק בהלכה נפוץ בקרב זרם זה, והסיפורים על כך, בתוספת תמונות שבהן נראים חרדים הבוחנים את האתרוג דרך זכוכית מגדלת, יצרו את הסטריאוטיפ. במידה שווה, סביר להניח כי עבור חרדים רבים, חילונים נתפסים כמכורים לסמים. החרדים יודעים שתרבות העישון נפוצה בחברה החילונית, והם שמעו על מרכזי גמילה ועל מצבם של המגיעים אליהם, וחיש מהר הקישו כי מדובר בנורמה בחברה האחרת. בסופו של דבר, כולנו חושבים באופן דומה.שולחן ערוך אובססיבי
על אף ההפרכה המדעית של הסטריאוטיפ, נוכל לומר כי יש לו על מה להתבסס. סטריאוטיפים רבים הודבקו לחברות כאלה ואחרות בגלל תופעות חברתיות שיצאו משליטה, אך לסטריאוטיפ ה-OCD שהוצמד לחברה החרדית יש בסיס מוצק למדי, והוא: הנרמול של האובססיה. נתבונן בכותרות ובפרקים של ההלכות הנוגעות לחיי היום-יום בחיבור המפורסם ביותר בנושא: ה"שולחן ערוך". מדובר בטקסט שכתב רבי יוסף קארו (1575-1488) מגדולי הפוסקים של העולם היהודי. ה"שולחן ערוך" הוא בין החיבורים החשובים עבור יהודים שומרי מצוות מימיו של הרב קארו עד ימינו. לספר ארבעה חלקים: אורח חיים – העוסק בהלכות בחיי היום-יום, יורה דעה – העוסק בהלכות כשרות, ריבית, נידה ועוד, אבן העזר – העוסק בדיני משפחה ואישות, וחושן משפט – העוסק בדין האזרחי והפלילי. כל חלק מכיל מאות סימנים (פרקים) וסעיפים. בחלק "אורח חיים", לדוגמה, ישנם תרצ"ז (697) סימנים, וכל סימן מכיל בין סעיף אחד ל-25 סעיפים. כאמור, ההלכות בחלק זה עוסקות בעניינים הנוגעים לחיי השגרה, יום-יום, שעה-שעה. כמעט שאין שעה ביום שבה אין האדם שומר המצוות צריך לפשפש במעשיו ולדעת כיצד עליו לנהוג. מבלי לצלול לעומק ההלכות, אלא רק מקריאת שמות הסימנים ניתן להבין כמה מקיפות ההלכות ומה רמת האובססיה הכרוכה בקיומן. הבה נתחיל: (קחו נשימה עמוקה): הלכות הנהגת האדם בבוקר, ציצית, תפילין, ברכות השחר, קריאת שמע, תפילה, נשיאת כפיים, קריאת ספר תורה, בית כנסת, נטילת ידיים, בציעת הפת, דברים הנוגעים בסעודה, ברכת המזון, ברכת הפירות והריח, שאר מיני ברכות, תפילת מנחה, קריאת שמע ותפילה של ערבית, צניעות, שבת ועירובין, פסח, יום טוב, חול המועד, תשעה באב, ראש השנה, יום כיפור, סוכה, לולב, חנוכה, והלכות מגילה (פפפפ לנשוף דרך הפה). נוסף על ספר זה, על האדם החרד לקיום מצוות לפעול גם לפי "משנה ברורה", ספר שחיבר רבי ישראל מאיר הכהן, הידוע בכינוי ה"חפץ חיים" (1933-1839), העמוס בפירושים על ה"שולחן ערוך", דעות על הלכות רבות ועיסוק בדילמות ובשאלות ש"השולחן ערוך" לא עוסק בהן. ספר זה פופולרי מאוד. בכל בית חרדי ששת כרכי המשנה ברורה מונחים במדף נגיש בארון הספרים. וכמובן, בכל דור ודור, ליתר דיוק, בכל כמה חודשים, יוצאים לאור ספרי הלכה נוספים של רבני התקופה, ומספרם הולך וגדל משנה לשנה. האינפלציה בספרי הלכה גורמת למקפידים על שמירת המצוות וההלכות לחיות במשנה זהירות, ולחשוב כל הזמן על הצעד הבא. בישיבות הליטאיות רווחת האמרה: "מי שלא לומד קבוע הלכות שבת, מובטח לו שהוא מחלל שבת!" נוסף על ההלכות הרבות, אמרות שגורות ומפורסמות מקשות מאוד על חשיבה משוחררת. לדוגמה, "הרהורי עבירה קשים מעבירה"; "והווה זהיר במצווה קלה כבחמורה". אמרות אחרות קשורות להרהורים על נשים ועל איסור הוצאת זרע לבטלה, כמו: "לא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה"; "כל המסתכל באצבע קטנה של אישה, כאילו מסתכל במקום התורף". אם כמות ההלכות והאמרות הקשות לא מספיקה, הבה נלך לבית הכנסת, שם נפגוש את שומרי המצוות, מתכנסים שלוש פעמים ומבקשים מאלוהים שיסלח להם על חטאיהם. בקשות הסליחה הרבות מרגילות את האדם לפשפש במעשיו יתר על המידה, כדי שיוכל להביא איתו עבירה חדשה מהשעות האחרונות ולבקש עליה סליחה. אומנם יש בבקשות הסליחה המרובות כדי ללמד אותנו שיעור בקימה מכישלון, עם זאת לא ניתן להתעלם מהמחשבות האובססיביות שהן מייצרות. אם כך, לא פלא כי הרב חיים חובב ההלכות, שמואל ששואף להיות רב ורבקה שרוצה לעשות את רצון בעלה, כולם יהיו עסוקים שעה-שעה במחשבות אובססיביות, שהרי ההלכה היא אובססיבית. וזהו ההבדל הגדול מהפרעות המצויות בחברה הכללית, כמו למשל, הפרעות אכילה ואלכוהוליזם. הפרעות כמו אלו אומנם מושפעות מהתרבות המערבית ומהגנטיקה, אך אין גוף רשמי שמנרמל את הסימפטומים של ההפרעות. התרת שתייה חריפה לא נועדה לעידוד ונרמול התמכרות. להפך, המפרסמים של המשקאות האלה מחויבים להוסיף שורת אזהרה המתרה מפני התמכרות. מודל היופי המערבי, בדרך זו או אחרת, אומנם מעודד סימפטומים של הפרעות אכילה, אך מודל היופי לא נוצר על ידי גוף רשמי. אין לתרבות המערבית חוקה הקובעת את אופי החיים, כל אחד ואחת יכולים לבחור באורח חיים המתאים להם ביותר, ולפקח בעצמם על הנטיות האובססיביות שלהם. לעומת זאת, האדם שומר ההלכה כפוף לחוקה המכתיבה את הקצב ואת המחשבות, היא דורשת ממנו לחשוב באובססיביות ובכך מנרמלת אותה. ציטוט מספר המוסר המקובל "מסילת ישרים" מבהיר היטב את הדרישה: "המשמוש [במעשים] היא החקירה אפילו במעשים הטובים עצמם, לחקור ולראות היש בעניינם איזה פניה אשר לא טובה או איזה חלק רע שיצטרך להסירו ולבער".אובססיביים וטוב להם
בעוד שמקורות אלו יצרו קרקע מוצקה לקיום הסטריאוטיפ, לפיו הפרעת OCD שכיחה יותר בחברה החרדית בהשוואה לחברה הכללית, ניטל למעשה אחד המאפיינים ההכרחיים לקיומה של הפרעה, המצוקה שהיא גורמת. העובדה שאנשים מפשפשים במעשיהם בכל עת אינה מעידה בהכרח על סבל. הרב חיים הרי משעשע את עצמו בהתנהגותו רוויית הזהירות ונהנה מה"סטוצאך" (ביטוי ביידיש לתיאור התרחשות של אירוע מעניין) שסביב ההלכה. הדבר מעניק לו משמעות ושייכות. הוא מחמיר בהלכה מתוך אמונה עמוקה כי זהו רצון האל, ומדמיין את השכר שיקבל בעולם הבא. כמו חיים יש נשים ששואבות סיפוק מהקפדתן על קלה כבחמורה ומעשיית רצון הבעל, שלימוד תורתו, לתפיסתן, מחזיק את העולם, וכן נערים בישיבות שנהנים ביותר מקיום הלכות מסועפות ומלבלבות. לכן, בעוד שלאדם החילוני נראה שחיי ההלכה הם דבר מוגזם, עבור החרדי הליטאי מדובר בעניין נורמטיבי לחלוטין.שאינם יכולים לשאול
אך לצד האובססיביים וטוב להם יש את אלו שלא כל כך טוב להם, אלו שאינם יכולים לשאול. ידוע כי בחברה החרדית הטלת ספק בדרך המקובלת – אינה מקובלת. התורה, ההלכה והרבנים הם אלו שקובעים כיצד להתנהג, ולאדם הפשוט אין אמירה בעניין. אומנם יש מקום לדבר על קשיים ועל אתגרים שבעבודת השם, אך לרוב הפתרון המוצע מצד הרבנים הוא דברי חיזוק והצעה להעמיק בספרי האמונה ותו לא. אין אופציה לשנות את החוקים. הדרישה היא להתאים את עצמך אליהם. וזאת הבעייתיות שבהלכה האובססיבית. גברים ונשים שלא מצליחים לעמוד בדרישות הגבוהות של ההלכה, סובלים מלחץ ומחרדה, בייחוד אם הם שואפים למצוינות ויש להם נטייה להקצין. הבה ניזכר בנער שמואל: הוא רק בן 16 וחצי, וכבר מתמודד עם מחשבות טורדניות הגורמות לו לסבל רב. וכיוון שיש לו רצון גדול להיות גדול בתורה, הוא לא יעז לערער אחר ההלכה, הוא מתחנך לכך שהחשיבה האובססיבית היא נורמטיבית ולא רואה אפשרות של אורח חיים אחר. הוא לא ממציא הלכות, אלא בסך הכול פועל על פי הכתוב. אם כתוב בהלכה שאסור להרהר בדברי תורה בבית הכיסא, הרי שיש לשנן את לוח הכפל ולהילחם בהרהורים על דברי תורה. ייתכן כי לו יפנה לרב, הוא יקבל הנחיות כיצד להבדיל בין דקדוק בהלכה לבין אובססיה, אבל שמואל אינו יודע לשאול, מפני שלימדו אותו שאין מה לשאול. אצל רבקה הבעיה חמורה יותר. רבקה אינה בקיאה כלל בהלכות, כיוון שמעולם לא התעמקה בהן. נשים בחברה החרדית לומדות הלכות הנוגעות לחייהן ולתפקוד היום-יומי, אך אינן נכנסות לעובי הקורה של עולם ההלכה. לכן, כשרבקה תוהה אחר הרציונל של הלכה זו או אחרת, שאלתה מתקבלת בזלזול. "מה נשים מבינות בהלכה?" כשהדברים קשורים לענייני נידה, רבקה מוסיפה על עצמה אחריות רבה לשלום צדיקותו של בעלה, החושש כל כך מלהיכשל באיסור נידה. אחריות זו עלולה לעורר ברבקה ובדומות לה מצוקה רבה.ויש להחמיר
בעיה כפולה ומכופלת קיימת בקהילות שמנהיגות קו הלכתי מחמיר: קהילת החזון-איש, המכונים "חזונאישניקים" וקהילת בריסק, המכונים "בריסקערים". קהילות אלו ידועות בנטייתן להחמיר. בקהילת החזון-איש, לדוגמה, לא אוכלים מוצרים מן החי שקיבלו את חותמת השגחת הבד"ץ - הנחשבת להשגחה הטובה ביותר, מחשש שהפיקוח אינו טוב מספיק. אם מישהו מתוך הקהילה יחליט להפסיק להחמיר ולהשביע את נפשו בלאפה-שווארמה שקנה במרכז העיר בני ברק, הוא ייתפס כחלש וכעובד ה' טוב פחות, והרינונים בקהילה על-אודותיו לא יאחרו לבוא. בקהילת בריסק נזהרים מאוד מכל ספק. למשל, בעת קריאת "פרשת זכור" בבית הכנסת, ה"בעל קורא" משתמש בהטעמה מוגזמת: "זכורררר את אשר עשה לך עמלקקק", כדי להבטיח שכל המתפללים שמעו היטב את כל ההברות בפרשה ששמיעתה נחשבת מצווה מהתורה. כדי להיות בטוחים בקיום מצווה זו, יש מבני הקהילה שהולכים לשמוע את הפרשה כמה פעמים במהלך השבת. הבריסקערים נחשבים לאובססיביים במיוחד בעולם הישיבות הליטאי הקלאסי. גם הרב חיים מיודענו משתייך לקהילה זו ומנחיל את החומרות לכל בני הבית, מבלי להתחשב ברגשות אלו שלא מתחברים לכך. יוסף, בנו השלישי של חיים, לא ממש מתלהב מנטילת ידיים בימות החורף, ועייף מלנקות את ידיו מחציצה לפני קיום הלכה זו. מרים, בתו הרביעית, לא ששה במיוחד לגרוף את כמויות המים שאביה שפך במרץ בעת ניקיון המטבח. האם הם יכולים לערער אחר הקו ההלכתי? ודאי שלא. התוצאה היא שבני הבית בולעים את מצוקתם ואינם שואלים אם אפשר אחרת, כיוון שהם יודעים שאין מה לשאול. התשובה ברורה מאליה.אצלנו לא מקפידים
חשוב לציין כי התפיסה ההלכתית שהובאה לעיל אינה פופולרית בכל הזרמים החרדיים. הזרם החסידי אינו מקפיד כל כך בהלכות מסוימות שעבור הציבור הליטאי הן הלכות קריטיות. למשל, על פי ההלכה יש לקרוא קריאת שמע של שחרית לפני שעוברות שלוש שעות מתחילת היום. הליטאים רואים זאת כהלכה בלתי מתפשרת, ואילו החסידים אינם מקפידים על כך. "מאיפה ההיתר לקרוא קריאת שמע לאחר הזמן המותר?" – תוהים להם חיים וחבריו הליטאים כשהם רואים מולם חסיד ומגבת לחה תלויה על כתפו, אות לכך שהוא זה עתה סיים את טבילת הבוקר ובדרכו לתפילת השחרית, בעוד השמש כבר מזמן תלויה במרכז הרקיע. גילוי נאות נוסף, גם בקרב הזרם הליטאי מבינים שהם הלכו קצת יותר מדי רחוק ובמקרים רבים המחמירים חוצים את הגבולות הסבירים של דקדוקי הלכה. אך משום מה, אמירתו של הרמב"ם שלא להפריז: "ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו", פחות פופולרית בציבור ואינה שגורה כמו "הרהורי עבירה קשים מעבירה".הלכה למעשה
-עולם ההלכה היהודי מכיל כמות גדולה של הלכות הנוגעות לחיי היום-יום, והדבר מוביל לנרמול האובססיה. נוסף על כך, בקשות הסליחה המרובות וספרי המוסר המעודדים פשפוש מתמיד במעשים (גם במעשים הטובים), נותנים לגיטימציה לחשיבה אובססיבית ומוסיפים לנרמולה. -ריבוי ההלכות והעידוד הקהילתי לעסוק בהן הוא הבסיס לסטריאוטיפ כי החברה החרדית היא חברה של OCD. -בפועל, ועל פי נתוני המחקרים, שכיחות הפרעת OCD אינה רבה יותר בקרב החברה החרדית בהשוואה לחברה הכללית. אם כי בחברה החרדית נמצא מספר גבוה יותר של אנשים בעלי נטייה להקצנה. -יתכן כי המחקרים מוטים בשל תרבות ההשתקה בחברה החרדית והסתרת הסבל של אלו שאינם מתחברים לקיום מדוקדק של פרטי-הפרטים של ההלכות, אך עושים זאת מחוסר ברירה, ושל מצוקתם הרבה של הבחורים הצעירים שואפי המצוינות. -הלכות נידה הן קרקע פורייה למחשבות אובססיביות בקרב נשים. נוסף על כך, חוסר התמצאות הנשים בטקסטים ההלכתיים מונע מהן מלערער אחר הקו ההלכתי שקובע ראש המשפחה, ותהיותיהן בעניין נחשבות לעיתים למגוחכות, דבר שעלול להוביל למצוקה. -האובססיה להחמרות אינה פופולרית בקרב כל הזרמים בחברה החרדית, וכיום מאפיינת בעיקר את אורחות החיים של הזרם הליטאי. הקו ההלכתי המחמיר ביותר משויך לבני ובנות קהילת החזון-איש וקהילת בריסק.ויש לחקור
כפי שציינו, ייתכן כי הסיבה לכך שלא נמצאה שכיחות גבוהה יותר של OCD בקרב החרדים היא משום שרבים מהם לא מדווחים על הסבל והמצוקות שהם חשים. כמו שמואל הצעיר, ככל הנראה ישנם עוד רבים הסובלים ואינם מדברים, כיוון שהם סבורים שהאובססיה היא הנורמה. כאשר חוקרים את תופעת OCD בחברה החרדית, לא די לחקור את האנשים שהתגלו אצלם סימפטומים של ההפרעה, אלא יש לתת את הדעת לסובבים אותם. יש לבחון כיצד התנהגות המחמירים משפיעה על אורחות החיים של האנשים הקרובים אליהם. יש להפנות זרקור לעבר הנשים בקהילות הליטאיות, אשר נדרשות ליישם את ההלכות על שלל חומרותיהן מבלי להכיר את הטקסטים, ועל כן ייתכן כי תחושת המשמעות והסיפוק הנובע מכך נעדרים אצלן. • איזי (יצחק) פוליאס, יוצא החברה החרדית ובוגר תואר ראשון בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן. משפחתו משתייכת לקהילת החזון-איש.
אילו הוציאנו - והלוא הוציאנו!
נהורא שגב
אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה פגשתי יוצאת!
אם להיצמד להגדרה הוויקיפדית, פגשתי ודאי אין-ספור לפניה ורבים כדוגמתה סבבוני, שמא הייתי אחת כזאת בעצמי. לא שמרתי שבת אז, וחזותי הייתה חילונית למדי. עד היום תמהה אני למה דווקא אל מול זאת נפעמתי ואמרתי לעצמי בקול: "וואיי, הנה דתל"שית!"
הייתה זו תקופה של לפני יותר מעשור, הלכתי לי בעולם בתחושה מסוימת של בת חורין, למעט אחזקות שוטפות של תשלומי דירה, מיסים, עבודה וחברה. לא בגבהים ולא בקרקעית, שורדת פלוס.
גם מבחינה רוחנית לא היו תנודות קיצוניות, התהליך שלי התפרש על פני שנים, אם לא עשורים. הקונפליקטים הנושנים כבר דהו מפאת חוסר תרגום למציאות יום-יומית, חיה בחוויה, בהוויה, משתדלת להישמר מהדיוטות התחתונות, כי רק שם מתחוורת לי מציאות היותי האחראית הבלעדית על עצמי. כך שאם כבר ביצעתי את הנטישה, שלא יהיו פדיחות! אני חושבת שהדבר העיקרי ששמר עליי מפני נפילות הייתה הבושה שמא לא אשרוד את העצמאות הזאת.
מה גם שהרגשתי שהתחושה ההישרדותית היום-יומית מזוהה בצורה שווה עם המציאות של כל אדם באשר הוא, ללא היבדלות מטעמים אלו או אחרים. אני אדם אמיתי, תפקידי הוא לשרוד, וכל השאר – בונוס.
באותה התקופה היינו חבורה של ארבע בנות, החברות הכי טובות. כולנו היינו פליטות הקהילה והמוסדות החרדיים, לא הזדהינו כיוצאות. אני חושבת שבגלל העובדה הפשוטה שזה פשוט לא העסיק אותנו יותר מדי, לא הגדיר ולא הוביל ולא תרם. מבחינתנו, היינו סקרניות מדי לחיות את החיים עצמם. למעט אנקדוטות הומוריסטיות פה ושם, אפילו לא העלינו את הנושא בפוגשנו אנשים מרקע חילוני, בייחוד בהתחשב בכך ששתיים מאיתנו עוד בכלל שמרו שבת.
אז בשבת ההיא, לפני 12 שנה, פגשנו את הדתל"שית ההיא, וכנראה זו הפעם הראשונה שהכרנו מישהי שכנראה עונה להגדרה הזאת. לכן נפעמנו.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
אותיות פורחות
י. צרויהזון
עכשיו זה מדעי! הסרת הכיפה היא הגורם היחיד והוודאי לתופעה הרווחת של בריחת אותיות מהמוח.
ההוכחה החד-משמעית
מי מאיתנו לא נתקל בתופעת האותיות הפורחות באוויר? מי לא ניסה להסתתר מאימתה של האות אל"ף (א') שהתעופפה במרחק לא גדול מהקרקע, גדולה ומאיימת, מחוללת הרס כמו אשמדאי בזמניו היפים ביותר, או מיהר להימלט כאשר האות בי"ת (ב') חגה לה באוויר וביאשה אותו בזוהמה.
צוות מדענים מאוניברסיטת המקובלים בצפת הקדישו את מיטב שנותיהם לחקר התופעה המדאיגה, ואף זכו למימון מוגבר בשנים האחרונות, בשל התפשטותה. שיטות המחקר כללו ניסויי מעבדה, שאלונים פתוחים וסגורים, קבוצות מחקר מובחנות ומדויקות, תצפיות, קריאה בכוכבים וירידה לפשר חלומות. כל אלו הובילו למסקנה חד-משמעית, שהובהרה פעם אחר פעם בכל אחד מהמבדקים: ברגע שהכיפה מוסרת מהקרקפת מייד מתחיל תהליך בריחת האותיות, ואילו השבתה לראש עוצרת את הבריחה.
קשה לומר שהממצא התקבל בהפתעה. הלוא בריחת האותיות לאחר הסרת הכיפה היא סיכון ידוע משכבר הימים. עם זאת, מעניין להבין מה ההסבר המדעי מאחורי התופעה: "בין עצמות הגולגולת מצוי המוח", מסביר ח.כמולוג, המדען שהוביל את המחקר רב-השנים, "במוח מצויים תאי זיכרון שבהם מאוחסנות אותיות הא"ב. אולם שאיפתן הבסיסית והטבעית של האותיות היא לצאת מהמוח ולהסתובב בעולם. במצב תקין מה שעוצר מבעדן לעשות זאת זו הכיפה. הכיפה המהודקת לראשו של האדם סוגרת למעשה את פתח המילוט של האותיות, ובכך מותירה אותן בתוך הראש". ח.כמולוג מציין שלדעת חוקרים מסוימים בצוותו כיפה עם סרט היא המחסום האפקטיבי ביותר, אך לדבריו עוד לא נאספו מספיק ראיות לאישוש תיאוריה זו.
"בהיעדר מחסום הכיפה", ממשיך ח.כמולוג ומנופף בשלל מסמכים תומכים, "האותיות פשוט משתחלות החוצה ומשתוללות, ואת האסון כולנו רואים". הסבריו של המדען מבהירים מדוע באזורים מסוימים בארץ, למשל מעל העיר תל אביב, נמצאו כמויות חריגות מאוד של נשורת אותיות ומדוע פרסמה אוניברסיטת המקובלים אזהרת מסע למקומות מסוכנים כמו אלו, וציינה כי קרינת האותיות עלולה להביא למצב של עודף מידע מסוכן.
סיפורי מקרה
בחרנו להביא שני סיפורים, מתוך עשרות אלפי המקרים שנבדקו במהלך המחקר, הממחישים את היקף התופעה ומעוררים תקווה באשר למניעתה.
דבורה (שם בדוי, כמובן) מבני ברק מספרת: זה קרה בשבת אחר הצוהריים. יצאתי עם ילדיי הקטנים לגן השעשועים, כמו בכל שבת. ילדות התנדנדו בנדנדה, ילדים התגלשו במגלשה, וליד הקרוסלה התנהל תור לא מסודר. הכול כרגיל. שום דבר לא הכין אותנו למה שעומד לקרות. פתאום אני רואה ילד כבן 4, שובב קצת, שמסתובב ומפזז בצעדים רחבים מדי, ומניע את הידיים לכל הכיוונים. וככה, פתאום, הוא העיף לבן שלי את הכיפה מהראש. אני דוגלת באחריות אישית, אז חיכיתי שהבן שלי ישים לב שהכיפה כבר לא על ראשו, אבל הוא לא שם לב. פתאום הבחנתי באות אל"ף גדולה שמשתחלת לו מאמצע הראש. כבר לא יכולתי לעמוד מנגד, צרחתי בכל הכוח: "תחזיר את הכיפה, תחזיר אותה תכף ומייד! האל"ף-בייע"ס בורחים לך מהראש!"
הילד שלי כל כך נבהל, הוא רץ אליי בדמעות ואמר, "...ני ל... יודע מה ...ת רוצה, ...מ..., למה ...ת צועקת?"
הייתי המומה. הבנתי שזה מאוחר מדי, שהא' ברחה לו לבלי שוב. למרבה המזל, התאוששתי מהר ורצתי להביא לו כיפה אחרת מהבית, לפני שגם האות ב' תברח לו מהזיכרון.
בעקבות המקרה המצער דבורה החליטה לפעול בכול כוחה ומאודה למען העלאת המודעות הציבורית לנושא, ולהתריע מפני הסכנה החמורה הטמונה בהסרת הכיפה ולו לרגע אחד.
סיפורו של מנחם, תושב אחת הערים הדרומיות, מבהיר מהו מסלול החתחתים שעובר מי שתלמודו נשכח ממנו. כיפתו של מנחם נפלה מראשו באחד הלילות, וכשהוא קם גילה כי כל האותיות ברחו מראשו. מנחם נאלץ לשוב לכיתה הראשונה בחיידר, להתיישב על כיסא קטן בהרבה ממידות ישבנו, ולהתחיל לשנן את האותיות יחד עם בני השלוש. קשה לתאר את עוצמת הסבל, עוגמת הנפש והמחיר הכלכלי והרגשי שנגבה ממנו בשל. גם מנחם נרתם למיגור התופעה, והוא כיום מרצה בגני ילדים, מדבר איתם בשפתם ומסביר להם מדוע עליהם להקפיד שהכיפה לא תרד מראשם אף לא לרגע. את קירות משרדו של מנחם מעטרים מכתבי תודה של ילדים מכל רחבי הארץ.
חרף מאמציהם של דבורה, מנחם ואנשים ונשים רבים אחרים, לא נרשמה בלימה משמעותית בהיקף התופעה, אלא להפך. המחקר נמשך.
הפיתוחים העדכניים ביותר:
במהלך עשרות שנות המחקר נערכו גם כמה ניסיונות להתמודד עם התופעה בדרכים אלה ואחרות. איגדנו עבורכם את היעילות שבהן:
שיר מנע
במצבים שבהם הכיפה הוסרה מהראש ויש חשש ודאי לדליפת אותיות, על הנוכחים בחדר לשיר את הפזמון הבא:
גוֹי, גוֹי, גוֹי,
מַשִי גוֹי,
האָסט אַן עַבֵירֶה,
גֵייט אַרוֹיס דִי תֹּורֶה
(בעברית: גוי, גוי, גוי, משי גוי [אין תרגום הולם למילה "משי" בהקשר זה] יש לך עבירה, התורה יוצאת).
ב-145% מהמקרים שבהם הפזמון הושר לא חלה דליפת אותיות. יותר מכך, הכיפה הושבה לראש תוך שניות אחדות ולא הוסרה ממנו עוד למשך יממה שלמה לפחות.
את ההסבר לפתרון המועיל הזה מספק חבר צוות בכיר בחטיבת המחקר של האוניברסיטה הקבלית, פרופ' ח.רטוטים. "מדובר למעשה במשוואה בעלת איברים מעוררי הרתעה, שילוב של המילה הקשה 'גוי' עם המילה מעוררת הצמרמורת 'עבירה' מייצר תדר שמשנה את האווירה באחת, קושר בין האדם לכיפתו ובכך נמנעת זליגת האותיות".
עמיתו של פרופ' ח.רטוטים, פרופ' ארימטוס ג.וזמאות, מבקש להדגיש כי מסתובבים בשוק נוסחאות בלתי מאומתות המתיימרות לחקות את השפעתו של השיר, אך בשום ניסוי לא שוחזרה רמת ההצלחה שהושגה בשירת הנוסח המקורי.
הפתרון האורגני
פתרון זה נמצא בהישג ידו של כל אחד. ממש בהישג ידו. בשעת הצורך יש להניח את היד על הראש המגולה, בדיוק באזור התושבת של הכיפה, ובכך לעצור את דליפת האותיות עד להשגת כיפה תקינה.
עצת גדולים
כנהוג וכידוע, אין לסמוך על חידושים ופיתוחים בכל נושא שהוא. ועל כן, בשעת הצורך ובמקרה חירום, יש לפנות לדוד היודע כול, או לאח הגדול.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
אילנות גדולים
רחלי בר-סלע
המפה הלבנה, החגיגית, החליפה את המפה הפרחונית של ימות החול. על השולחן הצחור סודרו צלחות חד-פעמיות ומגשים מפוצלי תאים, שלא היו בשימוש אלא ביום זה. היו שם תאנים מיובשות (לא אוכלים תאנים טריות, כמובן) תמרים מיובשים (תמר לח הוא מאכל ייעודי וייחודי לראש השנה אחר), צימוקים (כי זו לא העונה של הענבים, כידוע) וכדי להשלים את המצווה קרקרים מחיטה מלאה (ולא לחם, כי אם ניטול ידיים ונעשה "המוציא" לא נוכל להתקדש ולברך על כל השאר), בירה (אין גיל מוקדם לדעת שבירה עשויה משעורה), זיתים מגולענים, ורימון – על תקן קישוט שולחני בלבד, כי זה סיפור לחתוך ולפרק, והנזק הלכלוכי בלתי הפיך. צנצנת ריבת אתרוג גם היא הונחה על השולחן, לצד ערמת חרובים ופירות נוספים ששמם מופיע בסיפורי התלמוד, אפרסמון, אגוזים ופירות הפרדס. אולי כדי להמחיש את הקשר הנצחי, האמיתי, החוט שלא ניתק לאורך הדורות, מימי המחלוקת בין בית הלל לבית שמאי בדבר מועדו המדויק של ראש השנה לאילנות עד ימינו אנו, ימי ייבוא הפירות שהשתבחה בהם ארצנו ואכילתם בארוחת חג חגיגית במיוחד.
חגים אווריריים, כמו ט"ו בשבט, צרובים בזיכרוני בטעם ובתחושה אחרים ממועדים אחרים, מלחיצים ומרובי הלכות. קודם כול, אפשר לשמוע מוזיקה תוך כדי עריכת השולחן, וגם במהלך הסעודה עצמה. חלום שמעולם לא התממש בשבתות ובחגים רציניים ומכובדים יותר. האורחים שמגיעים לסדר ט"ו בשבט לא נשארים לישון, ועבורנו, הילדים, זו בשורה טובה כי לא נצטרך לנדוד בין מיטות, לוותר על המשחקים שלנו לטובת ילדי המתארחים, ולהתמודד עם סידור החדרים לפני ואחרי האירוח. ט"ו בשבט היה קליל ושמח, לא נטול הלכות והקפדות – כמובן! – אבל לא היו בו הלחץ והאימה של פסח, לא עודפות הארוחות של חגי תשרי ולא העייפות הרבה של שבועות.
כשהייתי בערך בת שמונה, וכבר ידעתי לקרוא בלי ניקוד, הבחנתי שעל כל השקיות של הפירות המיובשים כתובה ארץ מוצאם, והיא לא ישראל. התפלאתי על כך. אם סעודת החג היא בסימן "פירות שהשתבחה בהם ארץ ישראל", מדוע כל מרכיביה הם פירות תוצרת חוץ? שאלה טובה, אמר לי אבי. תשמרי אותה לסעודה. מבסוטית מהמחמאה חיכיתי לרגע המתאים, ולפני שהחל "סדר ט"ו בשבט" הרמתי יד ושאלתי את השאלה החכמה שלי.
התשובה שקיבלתי ממחישה את המרחק בין הרומנטיות של חגיגות הנטיעות והאהבה לסביבה – האופן שבו היום הזה מצוין בישראל המסורתית-חילונית – ובין הסיבות לקביעת תאריך למניית שנות העצים, שהיא טכנית לחלוטין וקשורה בהלכות ולמטרות דתיות לחלוטין. ובכן, למי שהספיק לשכוח או לא ידע, בתקופה הקדומה החברה בישראל, וברוב האזורים המיושבים, הייתה חקלאית. המצוות הקשורות בחקלאות, הנקראות גם "מצוות התלויות בארץ" בגלל שכמעט כולן תקפות לגבי יבול שצמח בגבולות ארצנו, חלות על יבול שנתי. לכן התעורר צורך לקבוע מתי מתחילה ומסתיימת השנה החקלאית. מצוות כמו תרומות ומעשרות, איסור אכילת עורלה (לא אוכלים פרי במשך 3 שנותיו הראשונות של העץ) ומצוות נטע-רבעי (בשנה הרביעית מותר לאכול את הפרי – אבל בירושלים, ובטהרה), וכמובן – מצוות שמיטה שגם בה יש משמעות לט"ו בשבט כתאריך מכריע. אומנם שנת השמיטה מתחילה ומסתיימת בראש השנה העברי (א' בתשרי) אבל לפי פוסקים, דיני "פירות שביעית" חלים על הפירות שצומחים עד לתאריך ט"ו בשבט שלאחר שנת השמיטה. לפירות השמיטה דינים מיוחדים: הם נחשבים "הפקר" וכל אחד יכול לקטוף ולאכול מהם מבלי לשאול את רשותו של בעל השדה, אסור לסחור בהם, אין צורך להפריש מהם "תרומות ומעשרות" ויש להעניק להם יחס מיוחד ומכובד, לרבות שמירת הקליפות והשאריות וזריקתן לפח שמיטה מיוחד. בלגן שלם. עדיף מראש להימנע, כדי לא לבוא לידי חטא, חלילה.
כן, אצלנו בבית הקפידו לאכול יבוא חו"ל – כדי שחס ושלום לא נעבור על שום מצווה התלויה בארץ. בזמנו, האבסורד הזה נשמע לי הגיוני ואפילו יעיל. פירות חו"ל נטולי קדושה, אין עליהם שום מצוות, ומי שנזהר מדבר עוון יעדיף תמיד להציב לעצמו עוד סייג ועוד גדר. כאמור, אל תביאני לא לידי חטא ולא לידי עבירה ועוון ולא לידי ניסיון (וכמובן, לא לידי ביזיון, ביזוי המצוות היקרות כל כך).
את הפירות ושאר דברי המזון היו אוכלים לפי סדר שבעת המינים, ומרוויחים את כל הברכות, מזונות, פרי העץ, שהכול, ו"האדמה" על שקית צ'יפס. אחר כך דיברו על המצוות ההומניות שקשורות לעבודות השדה: לקט, שכחה, פאה ומעשרות. ואז הגיעו הסיפורים היפים: על חוני המעגל, שיצא לשוטט בשדה וראה אדם נוטע עץ חרוב, ושאל אותו מתי יניב העץ פרי, והאיש ענה בעוד 70 שנה. וחוני תהה האם אותו אדם סבור שיחיה עוד 70 שנה ויראה את פירותיו של העץ, ונענה "כשם שנטעו אבותיי לי, כך אני נוטע לבני." וחוני שלנו נרדם ל-70 שנה, וכשקם ראה אדם מלקט מפירות העץ, נכדו של הנוטע. הסיפור הזה, יחד עם הסיפור המולחן "אילן, אילן – במה אברכך" (כתבתי את הטור הזה אגב האזנה לשיר בביצוע יידל ורדיגר. כיף), תמיד עולים בזיכרוני כשאני מריחה תפוז קלוף.
הכיוון שהחג תפס, נטיעות ו"כך הולכים השותלים" הוא מאוחר הרבה יותר. ב-1884 החליטו אנשי המושבה הצפונית "יסוד המעלה" להקדיש את ט"ו בשבט לנטיעת עצי פרי. עם השנים פעולה זו הפכה למסורת נטיעות של כל סוגי העצים, וכיום – עוד מהלך שנועד להמחיש, עבור מי שזקוק להמחשה הזאת "מי פה בעלי הבית".
אני בוחרת להיתלות באילנות גדולים, לשמר עבורי את הזיכרונות הנעימים והמלכדים של היום הזה, לבדוק איפה בחיי אני יכולה לפעול למען העתיד (כמו האיש מסיפורו של חוני המעגל), ואיך אני יכולה למצוא את "האפשרות השלישית", שתמיד קיימת. כמו שאצלנו בבית במקום להסתבך עם הלכות המצוות הקשורות בארץ ובמקום לא לצרוך פירות בכלל – בחרו באפשרות של אכילה תוצרת חוץ. תמיד יש מוצא.
חורבן הבית הראשון | המניפולטור והנאיבי שהביאו את הקץ על ממלכת יהודה
מני פלד
סוגים שונים של מנהיגים ידע עם ישראל לאורך הדורות. מהם היו מנהיגים של שלום, אחרים מנהיגים של מלחמה, ומעטים הנהיגו ברגעי המבחן הקריטיים ביותר בחיי האומה. ברגעים כאלו מרחב הטעות מצומצם מאוד, כל שגיאה קטנה עלולה להוביל לאסון קולוסאלי. אולם למרבה הצער, לא פעם ניצבו בראש מנהיגים כושלים, דווקא במצבים רגישים. מנהיגים שלא השכילו לראות את המציאות נכוחה, וכאלה שפגמים באישיותם הובילו לשרשרת החלטות גרועות, וכתוצאה מכך: חורבנות גדולים.
בשורות הבאות נעסוק בשני מנהיגים שהתנהלותם הביאה על העם אסונות כבדים; המנהיגים האחרונים לתקופתם: המלך צדקיהו וגדליהו בן אחיקם. כל אחד מהם, בדרכו שלו, השפיע על השתלשלות העניינים, ויחד נרשמו בספרי ההיסטוריה כאנשי מפתח בפרשיות היעלמותו של עם ישראל מארצו בתקופת "גלות בבל".
למען ההגינות, נציין שהכישלונות לא התחילו בשני האישים הללו, אלא במנהיגים שקדמו להם, מנהיגים שחטא היוהרה גרם להם לשגות בהערכת יתר של כוחה הצבאי של יהודה מול האימפריות באזור.
נדון תחילה בדמותו של צדקיהו מלך יהודה. צדקיהו, שהשם שניתן לו בתחילה היה מתניה, היה בנו השלישי של יאשיהו. אותו מלך שכותבי התנ"ך, ובהמשך גם חז"ל, הכתירו לאחד המלכים הצדיקים ביותר בתולדות מלכי בית דוד. יאשיהו הרחיב את גבולותיה של ממלכת יהודה, ערך רפורמות דתיות נרחבות, ועל פי המחקר – בחצרו החלה כתיבת התורה. ההצלחות שיבשו את כושר ההחלטה של יאשיהו, והוא הכריז מלחמה על האימפריה מדרום: מצרים. אולם צבא יאשיהו נחל תבוסה קשה, והמלך עצמו מצא את מותו בשדה הקרב במגידו.
הניסיון להמשיך את עצמאות ממלכת יהודה ולהמליך את בנו של יאשיהו, יהואחז, לא צלח. מלך מצרים, בכבודו ובעצמו, עלה לירושלים, הוריד את המלך מכיסאו והגלה אותו למצרים. תחת הבן המודח הוא מינה את אחיו של המלך המת, יהויקים, וממלכת יהודה הפכה לבת חסות של האימפריה המצרית. מצב זה לא האריך ימים. ארבע שנים לאחר מכן החלה תסיסה באזור; הבבלים, בפיקודו של נבוכדנצר, ניצחו את מצרים בקרב כרמכיש, והנביא ירמיהו ראה בכך את תחילת קץ שלטון האימפריה המצרית:
הַיּוֹם הַהוּא לַאדנָי יֱֹיִ צְבָאוֹת יוֹם נְקָמָה לְהִנָּקֵם מִצָּרָיו וְאָכְלָה חֶרֶב וְשָׂבְעָה וְרָוְתָה מִדָּמָם כִּי זֶבַח לַאדנָי יֱֹיִ צְבָאוֹת בְּאֶרֶץ צָפוֹן אֶל-נְהַר-פְּרָת. עֲלִי גִלְעָד וּקְחִי צֳרִי בְּתוּלַת בַּת-מִצְרָיִם לַשָּׁוְא הִרְבֵּיתי הִרְבֵּית רְפֻאוֹת תְּעָלָה אֵין לָךְ (ירמיהו מ"ו, פסוקים ב'–י"ב).
הנביא התענג על הגמול שהשיב אלוהים למצרים, האויבת המושבעת.
אחרי הניצחון בקרב שב נבוכדנצר לבבל, לבצר את הממלכה. יהויקים ושריו פירשו זאת כחולשה והחליטו להצטרף לברית אזורית, כדי להינצל מכיבוש בבלי. בעלות אותה ברית היו מצרים ומדינות נוספות באזור. ירמיהו, שכבר ניבא את ניצחון הבבלים על האימפריה המצרית, קרא ליהויקים ולקבינט יהודה שלא להמעיט בכוחה של הממלכה מצפון, בבל. לדבריו, יש רק מוצא אחד מהפלונטר, והוא: כניעה.
וְאֶל-הָעָם הַזֶּה תֹּאמַר כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם אֶת-דֶּרֶךְ הַחַיִּים וְאֶת-דֶּרֶךְ הַמָּוֶת. הַיֹּשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת יָמוּת בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדָּבֶר וְהַיּוֹצֵא וְנָפַל עַל-הַכַּשְׂדִּים הַצָּרִים עֲלֵיכֶם וְחָיָה וְהָיְתָה-לּוֹ נַפְשׁוֹ לְשָׁלָל (שם כ"א, פסוקים ח'–ט'); כֹּה אָמַר ה' הִנָּתֹן תִּנָּתֵן הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד חֵיל מֶלֶךְ-בָּבֶל וּלְכָדָהּ (שם ל"ח, פסוק ג').
המושג "כניעה" לא היה בלקסיקון של יהויקים. הוא היה בטוח שהברית האזורית תציל את יהודה, ובהמשך אף תועיל להשבת עצמאותה.
שנה לאחר ניצחונו של נבוכדנצר בקרב בכרכמיש, שב המלך הבבלי בראש צבא מצויד ומאומן היטב, כבש בסערה את סוריה והתקדם דרומה. אל הארמון בירושלים הגיעו הבשורות על קריסתן, בזו אחר זו, של כל בעלות הברית האזורית. יהויקים, שאמונתו באלוהי ישראל לא הייתה מובנת מאליה ועל פי חז"ל הוא היה גם עובד אלילים, נואש מהסיכוי להשיג הכרעה בשדה הקרב. בצר לו, פנה לעזרתו של אלוהי ישראל:
וַיְהִי בַשָּׁנָה הַחֲמִשִׁית לִיהוֹיָקִים בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי קָרְאוּ צוֹם לִפְנֵי ה' כָּל-הָעָם בִּירוּשָׁלִָם וְכָל-הָעָם הַבָּאִים מֵעָרֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִָם (שם ל"ו, פסוק ט').
הצום והתפילות לא עזרו. הבבלים כבשו את ירושלים והפכו את יהויקים לבן חסותם ולשליט מטעם האימפריה הבבלית. כשליט חסות נדרש יהויקים להעלות מס לשלטון הבבלי. ירמיהו ידע כי חרף הכניעה לבבלים, בליבו של יהויקים עדיין נותרה תקווה להשבת עצמאותה של ממלכת יהודה. על כן, שיגר אליו ירמיהו את מזכירו, ברוך בן נריה, ובידו מגילת נבואה. במגילה נכתב כי ירושלים תיחרב כליל בידיו של נבוכדנצר. יהויקים הזועם הורה לשרוף את המגילה.
ההיסטוריון מיכאל הרסגור אמר: הדבר היחיד שלמדנו מההיסטוריה הוא שלא למדנו מההיסטוריה.
יהויקים, שטעה פעם אחת בקריאת המפה האזוריות ובהערכת כוחה של בבל, טעה שוב, שלוש שנים לאחר שהרים דגל לבן ונכנע לבבל. הוא פירש סדרה של כישלונות טקטיים של הצבא הבבלי כעדות לחולשתה של בבל, ומרד בה. על פי פרשנים וחוקרי המקרא, נבוכדנצר לא התרשם מהמרד של יהודה והעדיף להשקיע את זמנו בכיבושים אחרים. רק לאחר מותו של יהויקים והמלכתו של יהויכין בנו, השלים נבוכדנצר את כיבושה של ירושלים. את תחושת העצמאות החליף הכיבוש. המלך הצעיר שילם את מחיר חוסר התבונה המדינית וקוצר הרואי של אביו. הפעם לא הסתפק נבוכדנצר בהצהרת נאמנות או בהגדלת המס, אלא דאג לעונש מרתיע. חייליו בזזו את אוצרות המקדש, המלך עצמו נכבל בשלשלות ברזל והוצעד בראש שיירת גולים היישר לבבל. השיירה כללה את מרבית האליטה של ממלכת יהודה.
בירושלים נותרה דלת העם והנביא ירמיהו, המתריע בשער.
המלך הגולה הוחלף במתניה, מיודענו. כדי שיהיה ברור למלך החדש מי פה בעל הבית, נבוכדנצר שינה את שמו לצדקיהו. פעולה שמדגימה אדנות. טקס ההמלכה של צדקיהו כלל שבועת אמונים למלך בבל. כדי לשמור על מעמדו החלש של המלך החדש, נבוכדנצר השתמש בשיטת הפרד-ומשול. יהויכין הגולה שמר על מעמדו בגולה ותוארו היה "מלך יהודה", בעוד דודו בירושלים כיהן גם הוא כמלך יהודה, אבל ביהודה. הפיצול הביא למחלוקת בתוך ירושלים בין התומכים במלכותו של המלך הגולה ומייחלים לשובו, לבין אלו שהכירו במלכותו של צדקיהו, ובראשם ירמיהו.
כמי שמלכותו שנויה במחלוקת, היה מצופה מצדקיהו שלא להסתבך בהרפתקאות. הוא חווה על בשרו כמה עצום מחיר המרידה, ומן הסתם היה ערני לדבר וניסה לדכא כל יוזמה להרמת נס המרד באימפריה הבבלית. או שלא.
צדקיהו, בעצת שריו, בחר לחבור אל נציגי הברית האזורית הכושלת, ויחד עם אנשי השלטון המצרי החדש, החלו לתכנן את צעדי המרד נגד בבל. בירושלים התרבו הנביאים המנבאים את שובם של הגולים. באופן אירוני, אילו היה המרד מצליח, יהויכין היה שב לירושלים ומדיח את צדקיהו מכס מלכותו. התוכניות על המרד הגיעו לאוזני המודיעין הבבלי. צדקיהו זומן לשיחת נזיפה בארמונו של נבוכדנצר ונדרש לחדש את שבועת האמונים למלך.
ארבע שנים התאפק המלך צדקיהו. חילופי שלטון באימפריה המצרית הביאו אותו ואת שריו להתכנס שוב ולתכנן מרד אזורי. הפעם השלטון הבבלי לא הסתפק בנזיפה. בשנת 589 לפנה"ס צעדו ליהודה חייליו של נבוכדנצר, בפיקודו של שר הצבא נבוזראדן. הצבא הבבלי הגיע אל פאתי ירושלים בעשרה בטבת של אותה שנה והטילו מצור. כעבור שלוש שנים, לפי המסורת, בשבעה-עשר בתמוז (586 לפנה"ס), פרץ הצבא הבבלי את חומות העיר. ירושלים נכבשה, בית המקדש עלה באש, יהודים רבים נהרגו ואחרים הוגלו.
צדקיהו, שריו ואנשים מהמעגלים הקרובים לו נמלטו מהעיר דרך מערה שנחפרה מבעוד מועד. התכנון היה להגיע לאזור עבר הירדן ולהסתתר שם. לדעת החוקרים, המקום המכונה היום "מערת צדקיהו" אינו נתיב המילוט של המלך מטעם, אלא מחצבה מתקופת הורדוס.
במבואות יריחו נלכדה הפמליה בידי הכוחות הבבליים. צדקיהו הובל אל מפקדתו של נבוכדנצר, ששכנה באזור שבו נמצאת כיום העיר חומס בסוריה. המלך הזועם הורה על עונש אכזרי במיוחד: שני בניו של צדקיהו נשחטו לנגד עיניו וכן כל פמלייתו, ולאחר מכן נוקרו עיניו והוא הוגלה לבבל.
סופו של צדקיהו האומלל מייצג, באופן טראגי, את אופי מנהיגותו – המלך שלקה בעיוורון מדיני, שלא השכיל ללמוד מטעות ניסיון המרד שהוביל קודמו ולא הפנים את לקחי המרד הכושל שלו עצמו, סיים את חייו כאב שכול הרחק מממלכתו, עיוור וחסר כול.
חוקרים רבים נדרשו לשאלה, מה הביא את צדקיהו, המלך שחב את מינויו לבבל, לחבור לתומכי המרד, ולחזור על כך בפעם השנייה? אחד החוקרים מעלה את הסברה הבאה: הערעור על הלגיטימיות של צדקיהו מצידם של תומכי יהויכין, חייב אותו להראות שהוא לא פרו-בבלי. הצורך להוכיח נאמנות ליהודה, התחושה שהוא מצוי במבחן נאמנות תמידי, הם שהביאו אותו לנקוט פעם אחר פעם קו מסוכן של עימות עם הבבלים, ובסופו של דבר – להמיט אסון נורא על העם ולהיחקק בדפי ההיסטוריה כמנהיג כושל האחראי לאחת הטראגיות האיומות ביותר בתולדות העם היהודי: חורבן הבית הראשון.
גדליהו בן אחיקם
ירושלים חרבה, רבים מתושביה נהרגו, עשיריה וחכמיה עזבו או הוגלו, בעיר נותרה דלת העם, האנשים הפשוטים שהבבלים לא טרחו להרוג או להגלות. מלך הצבא הכובש מינה את גדליהו בן אחיקם למנהיג שארית הפליטה. גדליהו, נכדו של שפן הסופר, אומנם השתייך לאליטה הירושלמית, אך בניגוד לה עמדתו הייתה פרו-בבלית. סימוכין לכך אפשר למצוא אצל פרשנים שמסבירים שבחירתו של גדליהו לנציב יהודה הכבושה נבעה מהחלטתו המוקדמת להיכנע לבבלים כבר בתקופת המצור על ירושלים.
האתר "נבי סמואל", צפונית-מערבית ירושלים, מזוהה על פי החוקרים כ"מצפה", מקום טעון היסטורית. ככתוב בתנ"ך, במקום זה החלה מלחמת האזרחים הראשונה של עם ישראל. כאן התאספו השבטים ויצאו למלחמה נגד שבט בנימין, לאחר מעשה פילגש בגבעה. במקום זה קבע גדליהו את מושבו ופרסם קריאה לכל היהודים שברחו מהאזור בעקבות המלחמה, לשוב לבתיהם.
וַאֲנִי הִנְנִי יֹשֵׁב בַּמִּצְפָּה לַעֲמֹד לִפְנֵי הַכַּשְׂדִּים אֲשֶׁר יָבֹאוּ אֵלֵינוּ, וְאַתֶּם אִסְפוּ יַיִן וְקַיִץ וְשֶׁמֶן וְשִׂמוּ בִּכְלֵיכֶם, וּשְׁבוּ בְּעָרֵיכֶם אֲשֶׁר-תְּפַשְׂתֶּם (שם מ' פסוק י').
אחד משריו של גדליהו, יוחנן בן קורח, העביר לו מידע מסעיר: ישמעאל בן מתניה, צאצא מבית דוד שראה עצמו ראוי לתפקיד מלך, בא במגע עם בעליס, מלך עמון, ויחד הם קשרו קשר לרצוח את הנציב היהודאי החדש. גדליהו התמים סירב להאמין לשמועה. הוא סבר שהעמונים לא יפתחו במלחמה נגד יהודה, הלוא חלפו מאות שנים מאז התגוששו שני העמים, ולא ראה בשכניו כל איום.
על פי המסורת, בראש השנה או יום לאחריו, חודשיים בלבד לאחר המינוי, הגיע ישמעאל בן מתניה למקום מושבו של גדליהו במצפה, מלווה בעשרה אוחזי חרב. בתוך זמן קצר הפך הביקור למרחץ דמים. גדליהו ועוד רבים מאנשיו נרצחו. המעשה הנורא הכה את תושבי יהודה בתדהמה ובפחד. תחושת התקומה הרגעית התחלפה באימה, וזו תורגמה למנוסה רבתי. היהודים חששו שהבבלים יחזרו לנקום את מות המושל שמינו, ומיהרו לברוח למצרים. היישוב היהודי התפזר וחלומו של ישמעאל בן מתניה, להפוך למלך בחסות הברית עם מלך עמון, נגוז.
העם היהודי ישוב לציון טיפין-טיפין, ורק נתח קטן ממנו יזכה לעצמאות יחסית, בתקופת מלכות בית חשמונאי.
חכמי התלמוד קבעו את יום הטבח בגדליהו ואנשיו ליום צום. הנימוק: שקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלוהינו. כפי שיום חורבן בית המקדש נקבע ליום צום, כך מיתתם של צדיקים, כמו גדליהו, היא סיבה לצום. האם חז"ל אכן ראו בגדליהו צדיק שאין בו מתום? לא. בגמרא נמתחה עליו ביקורת, ונקבע שהוא אחראי בעקיפין למות אנשיו, כיוון שלא התייחס למידע שהובא אליו והסכים לקבל ללשכתו את ישמעאל בן מתניה.
הטקסט התלמודי מלמד כי גם חז"ל הבינו שתמימות אינה תכנית עבודה: מנהיג צריך שיהיה לו יותר מקורטוב של חשדנות בריאה. אין צורך שיהיה פרנואיד, כמו שאול המלך או דמויות אחרות במקרא שראו אויבים בכל מקום, אך אסור לו להיות תמים ונאיבי כמו גדליהו.
לסיכום: צדקיהו המניפולטור, שניסה להתל בבבלים ולא העריך נכונה את המציאות הגאו-אסטרטגית, וגדליהו בן אחיקם הנאיבי, הביאו במו ידיהם את חורבנה של ממלכת יהודה. הבה נדמיין, כיצד הייתה יכולה להיראות ההיסטוריה אילו נהגו השניים באופן מושכל יותר, שימרו את ממלכת יהודה עד לתום התקופה הבבלית, ועברו יחד איתה אל התקופה הפרסית, שהייתה נוחה יותר ליהודים.
רבים ביד מעטים – האומנם?
מני פלד
סיפור נס חנוכה במערכת החינוך החרדית הוא מופלא בפשטותו. מתתיהו הכהן הגדול סירב לצו של אנטיוכוס להקריב קורבן לעבודה זרה. מתתיהו לא הסתפק בסירוב לצו המלך והחליט, יחד עם חמשת בניו, להניף את נס המרד. לקריאתו של מתתיהו נענו מספר מועט של יהודים. בדמיון של ילדותי היו אלו כמה מאות אנשים שעזבו את בית המדרש שבו למדו תורה יומם ולילה ויצאו בפעם הראשונה בחייהם לשדה הקרב. מולם התייצב הצבא היווני הגדול מצויד בטנק המשוכלל ביותר של אותם הימים. בעזרת טכסיסי מלחמה והרבה מאוד סיוע מלמעלה, הצליחו יהודה המכבי, בנו של מתתיהו, ואחיו לזנב בצבא היווני האדיר ולהביס אותו ובכך לשחרר את ירושלים משלטון היוונים ולטהר את בית המקדש ממה שביצעו בו היוונים והמתייוונים. הם הדליקו את המנורה בשמן שהיה אמור להספיק ליום אחד אך בפועל הספיק לשמונה ימים. זאת ועוד: הם הצליחו להניס את היוונים מגבולותיה של ארץ ישראל ולהקים בה את ממלכת החשמונאים, והיא שרדה 70–80 שנה, תלוי איך סופרים.
בגיל מבוגר יותר נוספה לסיפור גם הזווית הפנים-יהודית. עלתה ההבחנה בין האליטה היהודית-הכלכלית שבחרה להתייוון לבין דלת העם והחכמים שהמשיכו לדבוק בתורת ישראל. ונוספה גם ההבנה שחכמי ישראל לא ממש אהבו את החשמונאים, ומסדרי המשנה בחרו להתעלם מהחג הזה.
היו גם כמה חורים בעלילה, למשל מדוע בברכת על הניסים לא מוזכר נס פח השמן? וכמובן שאלתו של הבית יוסף, אם השמן הספיק ליום אחד, הנס היה רק בשבעת הימים שנותרו ולא בשמונה ימים. השאלות הללו פתחו פתח לפלפול וחומר לדרשנים מעיקים במסיבות חנוכה לא נגמרות.
לא מפתיע לגלות שבספר המקבים לא מופיע ההסבר של הנס כסיבה שהביאה את החשמונאים לקבוע חנוכה שבעת ימים. רק כמו שאמרו חכמים ממני, לא מקלקלים סיפור טוב עם עובדות, על אחת כמה וכמה לא הורסים לדרשנים את הדרשות עם עובדות.
אחרי שהצצתי אל מחוץ לסיפורי ילדותי, הצצתי ונפגעתי. התחלתי לשאול שאלות. לא לקבל כמובן מאיליו את הסיפור שסיפרו לי. תהיתי: האם מתתיהו ובניו היו מתאבדים? האם יצאו למאבק חסר סיכוי מול אימפריה גדולה וחזקה רק מתוך הסתמכות על נס שיבוא להם משמיים?
אחרי שקראתי חלק מספרות המחקר, נדמה לי שהגיעה השעה לבדוק מה באמת אירע במרד החשמונאים. האם היה מדובר במרד חסר סיכוי של כמה מאות יהודים מול צבא יווני חזק, מרד שהצליח רק בזכות מעורבות כוחות שמימיים? האם אכן היו פה כמה מאות מול עשרות אלפים?
יוצאים למסע בזמן
בואו נצא למסע קצר בהיטוריה שבו נבין את יחסי הכוחות ואת האופן שבו התנהל המרד ביוונים ונבדוק אם הדיו של המרד לא השפיעו באופן לקוי על שיקול הדעת של היהודים כמה עשרות שנים מאוחר יותר, במאבקם באימפריה הרומית.
נקודת הציון שבה נתחיל את המסע היא המאה השישית לפני הספירה. בשנת 538 לפני הספירה הוציא המלך כורש את הצהרת בלפור הראשונה – הצהרה המכירה בזכותם של היהודים לשוב לארצם. כמה אלפי יהודים, בעיקר עניים, עשו את דרכם מבבל לארץ ישראל. שיבתם לארץ לא בישרה את חידוש עצמאותה של ממלכת יהודה. המעמד שכורש העניק ליהודים בארץ היה מעמד של בני חסות של האימפריה הפרסית. במשך כמאתיים שנה הנוכחות היהודית בארץ הייתה תחת השלטון הפרסי. היהודים היו נאמנים לשלטון ולא העלו על דעתם את האפשרות לחדש את העצמאות המדינית שלהם.
פרס שוקעת ויוון עולה – תגידו שלום לאלכסנדר הגדול
בשנת 334 המצביא הגדול בכל הזמנים אלכסנדר מוקדון יצא למלחמה נגד האימפריה החזקה בעולם. אלכסנדר הצעיר נחל הצלחה כבירה וכבש מדינה אחד מדינה. אחת המדינות שנפלו בחלקו של המצביא הדגול הייתה יהודה. היהודים מסתבר התרגלו לנאמנות שלהם לממלכה הפרסית, עד שהשומרונים יריביהם הציגו אותם בפני אלכסנדר כמורדים במלכותו. מרגע שהבינו היהודים שהשלטון התחלף הם מיהרו להעביר את נאמנותם לשליט החדש. המחשבה על עצמאות יהודית בארץ ישראל לא עלתה אפילו לא כרעיון. היא נותרה חלום שעתיד להתגשם אם בכלל רק באחרית הימים.
הניצחונות המזהירים שנחל אלכסנדר מוקדון וההצלחה שלו להגיע עם חייליו עד להודו לא תרמו לאריכות ימיו של המצביא הדגול. בגיל 32 בלבד המצביא שכבש חלקים גדולים מהעולם המוכר מת בארמונו של כובש ירושלים נבוכדנצר בבבל.
מותו של אלכסנדר בגיל צעיר כל כך הכניס את האימפריה החדשה לקרבות בין יורשיו. האימפריה התחלקה בין מספר שליטים. המרכזים שבהם היו בית תלמי, שמקום מושבו היה במצרים, והממלכה הסלוקית, שמקום מושבה בסוריה. ארץ ישראל, שהייתה נקודת מעבר חשובה בין מצרים לסוריה, מצאה את עצמה מחליפה ידיים. במשך תקופה מסוימת החזיק בה בית תלמי, אולם בסיומה של סדרת מלחמות המכונות "המלחמות הסוריות", הצליחו הסלוקים שבראשם עמד אנטיוכוס השלישי להשליט את שלטונם על ארץ ישראל. על פי מסורת הפרסים, שאותה אימצו גם היוונים, הם העניקו חופש דת מוחלט לתושבי הארצות שכבשו. הניצחון של הסלוקים וכיבוש ארץ ישראל הושגו הודות לשיתוף פעולה עם היהודים, שדאגו לספק ציוד ללוחמים הסלוקים ולגרש מירושלים את החיילים שהציב שם בית תלמי. יהודי ירושלים שילמו מחיר יקר במהלך המלחמה על עמידתם לצד הסלוקים. בתמורה לשיתוף הפעולה של היהודים, פרסם אנטיוכוס השלישי בשנת 198 לפני הספירה איגרת זכויות ליהודים ובה אישר להם לשמר את עצמאותם הדתית. על פי יוסף בן מתתיהו, המלך אישר במגילה שלו את זכותם של היהודים למנוע מזרים שאינם יהודים להיכנס לבית המקדש.
הכסף היהודי
שלוותם של היהודים לא האריכה ימים. מפלות שספג אנטיוכוס בשדה הקרב גרמו לו לפגוע בעצמאותם של בני הדתות שתחת כיבושו, ולשדוד את אוצרות מקדשיהם כדי לממן את הגירעון העצום שיצרו הכישלונות בשדה הקרב בקופתו המדלדלת. לאחר מותו עלה לכס השלטון הסלוקי בנו סלאוקוס הרביעי, זה המשיך במנהגו של אביו להפוך את אוצרות המקדשים למקור הכנסה עבור בית המלוכה. בית המקדש בירושלים התגלה כמקור מזומנים שהצריך מינוי מיוחד מטעם בית המלוכה. המלך הצעיר לא שרד זמן רב על כס מלכותו ובסופו של דבר הוא נרצח. וכאן אנחנו מגיעים לדמות המרכזית בסיפור – אנטיוכוס הרביעי, אחיו של המלך הקודם ובנו של אנטיוכוס השלישי. גיבור סיפורנו מצליח להגיע לכתר המלוכה בניגוד לסדר הירושה שאמור היה להעביר את המלוכה לאחיינו. הוא מקבל לידיו ממלכה במשבר כלכלי חריף, אחרי שורה של כישלונות מול האימפריה העולה – רומי. אנטיוכוס הבין שלא יהיה זה נכון להמשיך במדיניות של אביו ולהילחם במעצמה הרומית. הוא אימץ מדיניות פרו-רומית ושילם בזמן את החובות שהתחייב להם אביו בעקבות הכישלונות בשדה הקרב.
בניגוד לזהירות שנקט עם רומי, במלחמה במתחרים בבית תלמי היה אנטיוכוס זהיר הרבה פחות. הוא נלחם שוב ושוב בבית תלמי ובחלק מהמלחמות אף נחל הצלחות לא מבוטלות וכבש חלקים ממצרים. הכיבוש של מצרים היה לצנינים בעיני הרומאים והם הורו לו להתפנות. אנטיוכוס, שהבין בדיוק מי הם בעלי הבית, מיהר לפנות את חייליו ולשוב לסוריה.
הרפורמה האנטי-דתית הראשונה בהיסטוריה
בתחום מדיניות הפנים המלך החדש החליט על רפורמה מרחיקת לכת. מדיניות בת מאות שנים של עצמאות דתית כמעט מלאה למעט הכסף מהמקדשים, שכאמור כבר בימי אביו הפך להיות מקור הכנסה של הממלכה, הגיעה לקיצה. המלך בעצת יועציו קיבל החלטה להפוך את תושבי ארץ ישראל ליוונים. על פי ההיסטוריון מיכאל בר יונה, המדיניות החדשה של אנטיוכוס היא הרדיפה על רקע דתי הראשונה בהיסטוריה העולמית. החוקרים ניסו להבין מה גרם לאנטיוכוס לחרוג באופן קיצוני כל כך מתפיסת העולם הליברלית שאפיינה את תרבות יוון ולנסות להשליט על תושביו את התרבות היוונית. אחדים מהחוקרים תולים זאת באכזריותו של המלך, אך הסבר זה אינו מניח את הדעת שכן היו מלכים אכזריים יותר או פחות ואיש מהם לא הרהר באפשרות של כפיית דת אחרת. אחרים הסבירו שאנטיוכוס ראה בדת היוונית משהו נעלה ונשגב, לעומת הדתות האחרות הנחותות, והוא ביקש להביא את האור אל החשוכים. השערה שלא נמצאה לה סימוכין במקורות היא שמי שאחראי לגזירות הם המתייוונים, כלומר היהודים שבחרו לאמץ את התרבות היוונית והחזיקו בעמדות מפתח כמו הכהונה הגדולה בבית המקדש. הם אלו שפנו אל המלך היווני וביקשו ממנו להוציא את מגילת הגזירות. כאמור אין להשערה הזאת, שקנתה לה שביתה אצל חוקרים רבים, כל אישוש היסטורי.
בניגוד לאביו, ששיגר ליהודים מגילת זכויות, אנטיוכוס הרביעי שיגר להם בשנת 167 לפני הספירה את מגילת הגזירות. מגילה שכללה שורה של חוקים דרקוניים שמטרתם למחוק את התרבות היהודית ולהכריח את תושבי יהודה להפוך לחלק מהתרבות ההלניסטית. בין הגזירות: הפסקת הקרבת הקורבנות בבית המקדש, איסור על שמירת שבת, איסור על ברית מילה, אכילת מאכלים לא כשרים, החלפת חוקי התורה בחוקי המלך והצבת פסל האל זאוס בבית המקדש.
אימפריה חולה
לפני שנגיע לשלב המרד חובה עלינו להכיר את הכוחות שפעלו במרחב וההשפעה שהייתה או לא הייתה להם על תוצאות המרד. עשרים שנה לפני פרוץ המרד נחלו הסלוקים את הכישלון המהדהד ביותר בתולדות הממלכה – התבוסה בקרב מגנסיה. בקרב הזה הביסו הרומאים את הסלוקים ונטלו בשבי את בניו של אנטיוכוס השלישי. כמו כן הטילו הרומאים מס כבד על האימפריה הסלוקית. החוקרים מציינים את הקרב כנקודת המפנה שבה האימפריה החלה לשקוע עד שמלחמות אחים הביאו לקיצה מאה שנה מאוחר יותר. במובן מסוים ניתן לומר כי הממלכה הסלוקית חיה בצילה של רומא ונזהרה מאוד לא להרגיז את אימפריית המגף. השני בסדרת האיומים שאיים על עתיד הממלכה, היה בית תלמי. המלחמות הבלתי פוסקות עם הממלכה היוונית האחות הצריכו שימוש בכוחות צבא רבים. לאלו הצטרפו מרידות של הפרתים, שביקשו להניס את הכובש היווני מעבר לשטחם.
בנקודת הזמן הזאת, של חולשה בזירה המדינית ואיומים צבאיים משמעותיים, בחר אנטיוכוס הרביעי לחנך מחדש את העמים הכבושים ולהכריח אותם לאמץ את התרבות היוונית. חולשתה של האימפריה לא נעלמה מעיניהם של מתתיהו ובניו, כפי שנראה בהמשך, המכבים שמרו על ערוץ קשר עם רומא, שניסתה את מזלה פעם ללא הצלחה ופעם בהצלחה חלקית להשיג הסכם הפסקת אש בין המורדים לסלוקים.
הכהנים ממודיעין שהניפה את נס המרד
ועכשיו אל הסיפור המרכזי של חנוכה: סיפורו של המרד. הגרסה ההיסטורית מספרת כי בשנת 167 לפני הספירה הופיעו פקידים מטעמו של אנטיוכוס הרביעי במודיעין והכריחו את תושבי האזור לקיים את החוקים החדשים של המלך. מתתיהו, שהיה כהן, סירב להשתתף בטקסים הפגאניים שבהם נדרשו להשתתף התושבים. באקט של מרד במלך, מתתיהו וחמשת בניו הרגו את הפקידים ופתחו במרד. מרבית החוקרים סבורים כי הגרסה המסורתית נכונה בעיקרה ואכן נקודת הראשית של המרד קשורה בהתעקשותם של מתתיהו ובניו לא לקיים את חוקיו של המלך. רוח המרד שהחלה ברציחתם של פקידי המלך, הופנתה בראשית הדרך דווקא אל היהודים המתייוונים. מתתיהו ובניו וכל הנאמנים להם פתחו במסע השתלטות על סביבות מודיעין שכלל עימות ומאבק מזוין עם המתייוונים. אט אט הרחיבו המורדים את מעוזי השליטה שלהם, מה שהכריח את השלטון הסלוקי לשגר כוחות צבא לדיכוי המרד.
ניצחון ראשון בדרך השומרון
שנה לאחר פרוץ המרד, מתתיהו הזקן נפטר והנהגת המרד עברה לבנו יהודה. היוונים הגיעו למסקנה כי נדרש כוח צבאי לדיכוי המרד. המספר של הלוחמים שנשלחו לדכא את המרד אינו ידוע. מרבית החוקרים סבורים כי מדובר בכוחות מועטים שמספרם לא עלה בהרבה על מספרם של המכבים. לדעת חלק מהחוקרים, היוונים התקשו בגיוס כוחות סדירים ונאלצו להסתמך על סיוע מקומי של השומרונים, שהיו פחות מיומנים.
הקרב הראשון בין הצבא הסלוקי לצבא המורדים בראשות יהודה המכבי נערך בדרך המובילה מהשומרון לירושלים. חוקרים חלוקים לגבי המיקום המדויק. שמו של הקרב אפולוניוס ניתן לו על שם המצביא היווני שעמד בראש הצבא שנשלח לדיכוי המרד. החיילים הסלוקים התקשו לנתח נכון את מפת השטח, הם צעדו בטור עורפי במעלה תלול ומפרך, בעוד בגבעות ממתינים להם חייליו של יהודה, בנקודות מתאימות להתקפת פתע. לוחמיו של יהודה הצליחו להרוג רבים מהחיילים היוונים. ההישג של יהודה הפך את צבא המכבים באחת מצבא של לוחמי גרילה לצבא חזק ששולט על אזור נרחב. הניצחון הביא למכבים גם כלי נשק רבים ולא מן הנמנע כי לקחו איתם בשבי חיילים יוונים שהעניקו להם ידע בתורת הלחימה שהייתה חסרה ללוחמים של יהודה.
כך נוצח סירון בבית חורון
הקרב השני של המכבים התנהל בנתיב שבו נמצא היום כביש 443 המוביל לירושלים. חודשים אחדים לאחר ההצלחה של יהודה המכבי, יצא מצביא יווני בשם סירון לקרב שנועד לדכא את המרד. הפעם מנה הכוח רק כ-10,000 לוחמים מול מספר לא ידוע של לוחמים שעמדו לצידו של יהודה המכבי. המצביא היווני ניסה לאגף את המורדים היהודים ולהגיע אליהם מאחור. אך גם התוכנית הזאת נכשלה. כוחותיו של סירון הגיעו לאזור שבו כיום יושב הישוב בית חורון. הדרך הייתה תלולה וקשה. בקצה הדרך המתינו להם כוחותיו של יהודה המכבי. הכוח הסלוקי התקשה להתקדם במעלה הדרך ובקרב הוא ספג כ-800 הרוגים. יתר הכוחות התפזרו לכל עבר. הניצחון הפעם אפשר למכבים להרחיב את גבולות השליטה שלהם עד לפאתי ירושלים במקום שבו נמצא כיום האתר המיוחס כקבר שמואל הנביא.
עם השגת הניצחון והרחבת השליטה, הבין הכוח הצבאי היווני שהיה בירושלים שיש להם עסק עם מרד מסוג אחר, מרד שעשוי לאיים בקרוב על השליטה שלהם בירושלים. ההבנה כי מדובר במרד עממי רציני שצובר תאוצה מרגע לרגע הגיעה גם אל השלטון באנטיוכיה, בירת הממלכה.
מה שלא עובד בכוח לא יעבוד ביותר כוח
הלחץ של היוונים בירושלים והחשש מפני תוצאות המרד הגיעו לאנטיוכיה, אך בסדר העדיפויות של אנטיוכוס ניצבו אתגרים קשים יותר. הרומאים יצרו אי-שקט בתוך האמפריה, ובארמניה התמרד המושל המקומי נגד השלטון הסלוקי – כל אלו חייבו גיוס של צבא גדול כדי להשקיט מרידות במספר רב של נקודות מפתח. לרשות המצביא ניקונור שנשלח לדכא את המרד הארץ-ישראלי, הועמדו רק 10,000 חיילים וגם הם בני לאומים שונים, מה שמעיד על איכותם הצבאית הנמוכה. בראש הצבא הועמד המצביא ניקונור. המחנה הסלוקי התמקם באזור לטרון והמצביא היווני שלמד מטעויות קודמיו החליט להפתיע את המכבים במחנה שלהם שחנה במצפה. המכבים חשו שהקרב כאן הוא לחיים ולמוות. הם נשאו תפילות וערכו טקסים דתיים רבים בטרם יצאו אל הקרב. בד בבד אסף יהודה מודיעין באמצעות התושבים המקומיים שתמכו במרד והצליח לגלות את תוכניתו מבעוד מועד. מול התרגיל של ניקונור הכין יהודה תרגיל משלו. הוא אסף כוח של לוחמים ויצא לאגף את המחנה היווני. החיילים היוונים השאננים הופתעו לגלות את המכבים נמצאים סמוך אליהם. הקרב היה קצר מאוד, ובסיומו הגיע הכוח של ניקונור ששב בידים ריקות מהמסע אל המחנה של המכבים, אותו הוא גילה כריק. החיילים של ניקונור הופתעו לראות את המחנה שלהם עולה באש. הניצחון המכבי הושלם. החיילים היוונים התפזרו לכל עבר תוך שהם מותירים אחריהם שלל רב.
בפעם השלישית מישהו בממשל היווני-סלוקי הבין את הטעות. לא עוד כוח צבאי נגד המורדים, לא עוד מלחמה. אלא הנפת דגל לבן. אנטיוכוס הרביעי שיגר אגרת ליושבי ארץ ישראל בה הכריז על ביטול מוחלט של גזירותיו. חנינה מלאה לכל מי שיכריז על חזרה מהמרד. אך האיגרת לא סיפקה את החשמונאים. מבחינתם כל עוד זאוס עמד במקדש והכהונה הגדולה נתונה בידי המתייוונים, המרד ימשך בכל הכוח.
עולים לירושלים
הקרב על בית צור היה הקרב המכריע ביותר, ובסיומו נכנסו החשמונאים לירושלים וחידשו את הפולחן היהודי בבית המקדש. בית צור ממוקמת בדרך שבין חברון לירושלים. המכבים הבינו את החשיבות האסטרטגית של העיר והתמקמו בה במטרה למנוע את התקדמות הצבא הסלוקי לתוך שטח יהודה. בספר המקבים הצבא הסלוקי מתואר במספרים של עשרות אלפים, אולם החוקרים סבורים שהמספרים הללו מוגזמים וכי הכוחות ששוגרו למערכה מנו כמה אלפים והיו שווים במספרם לכוחותיו של יהודה המכבי, שהצליח לגייס יותר מעשרת אלפים לוחמים למערכה. את הקרב הוביל המצביא היווני ליסיאס, ששימש בתפקיד בכיר בתוך בית המלוכה. בעיצומה של המערכה בזמן שכוחותיו נאבקים מול המורדים המזנבים בהם בשיטת 'פגע וברח' התבשר ליסיאס על מותו של אנטיוכוס הרביעי. המצביא היווני נאלץ לשוב לאנטיוכיה כדי להבטיח את העברת השלטון לידיו של בן חסותו אנטיוכוס החמישי. מה שגרם לו לסיים את המערכה מוקדם מהצפוי. בעקבות ההבנה שלו שכוח צבאי לא יכריע את המורדים, ניסה ליסיאס לרכך את ההתנגדות באמצעות פרסום איגרת נוספת עם בשורות נוספות לאוכלוסייה המקומית. ההצעה להפסקת אש עם המורדים קיבלה תמיכה משליחים של רומא ששהו באותה העת בסוריה. אך גם ההצעה הזו, שלא כללה ויתור על הצבת זאוס במקדש בירושלים והעברת הכהן הגדול המתייוון מכהונתו, נתקלה בהתנגדות של המכבים. בשנת 164 לפני הספרה צעד יהודה בראש כוח צבאי אל ירושלים.
וכך מתאר ספר מקבים א' את כניסתם של יהודה וחייליו לבית המקדש:
"ויהי ביום החמישי ועשרים לחדש התשיעי הוא כסלו, בשנת שמונה וארבעים ומאה, וישכימו בבוקר ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט. ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טמאו אותו הגויים, ויהללו לה' בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים. ויפלו על פניהם וישתחוו לה' על אשר נתן להם עוז ותשועה. ויחוגו את חנוכת המזבח שמונת ימים, ויעלו עולות ותודות בשמחת לבבם. ויפארו את פני ההיכל בעטרות ובמגיני זהב ויחטאו את השערים ואת לשכות הכוהנים, וישימו את הדלתות. ותהי שמחה גדולה בכל העם, כי גלל ה' את חרפת הגויים מעליהם. ויצווה יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחדש כסלו שמונת ימים מדי שנה בשנה בהלל ובתודה לה'".
בספר מקבים ב' ניתן ההסבר לכך שחג החנוכה נחוג שמונה ימים בתור השלמה לחג הסוכות שבאותה השנה בשל הקרבות לא נחגג: "ומאת ה' הייתה זאת לחטא את הבית בעצם היום ההוא אשר טימאו אתו הגויים, והוא יום העשרים וחמשה לירח כסלו. ויחוגו חג לה' שמונת ימים כימי חג הסוכות ויזכרו את הימים מקדם, בחגגם את חג הסוכות בהרים ובמערות ויתעו בישימון כבהמות שדה. וייקחו ערבי נחל וכפות תמרים ויעבירו קול בכל ערי יהודה לחוג את החג הזה מדי שנה בשנה"
למותר לציין שבספר המקבים אין כל אזכור לנס פח השמן כסיבה לכך שהחג נחגג שמונה ימים. גם בנוסח תפילת על הניסים מוזכרים רק ניסי המלחמה והמשפט 'והדליקו נרות בחצרות קודשיך' לא כולל פירוט על נס כל שהוא שאירע לחשמונאים בבית המקדש.
הארץ לא שקטה ועוד קרבות רבים נכונו לחשמונאים, גם שאלת ההכרה של חכמי ישראל במלכים החדשים שלא היו נצר לבית דוד העיבה על כהונתם. אך מבחינה היסטורית ברור שההצלחה שלהם הייתה גדולה בכל קנה מידה. 425 שנה אחרי שהריבונות היהודית בארץ ישראל הסתיימה בכיבוש הבבלי, שבה הריבונות ליהודה. הפעם לתקופה קצרה של כמה עשרות שנים, שלאחריה הפסקה ארוכה-ארוכה של אלפיים שנה שהסתיימו לפני שבעים וחמש שנה.
את המסע שלנו אחרי מלחמות המכבים נסיים בנקודה הזאת וניפרד מיהודה המכבי המצביא הדגול שהצליח לחדש את הריבונות היהודית בארץ ישראל. נשוב לשאלה שבה פתחנו: האומנם רבים ביד מעטים? התשובה היא לא בדיוק. אכן היו ליוונים יותר חיילים אך לא הרבה יותר חיילים וגם איכותם של החיילים לא הייתה ברורה. המכבים ידעו לנצל את חולשתה של אימפריה בשקיעה שלא היה לה כוח אדם מספיק כדי לדכא את המרד.
מה לומדים מההיסטוריה ומה לא לומדים מההיסטוריה
ההצלחה של המכבים צרבה בתודעה היהודית את המחשבה כי היהודים יוכלו לכל כובש שיבקש לדכא אותם. הדהוד של קו המחשבה הזה אנו מוצאים מאתיים שנה מאוחר יותר במרד הגדול. וכך כתוב באבות דרבי נתן:
"וכשבא אספסיינוס להחריב את ירושלים אמר להם: 'שוטים, מפני מה אתם מבקשים להחריב את העיר הזאת ואתם מבקשים לשרוף את בית המקדש? וכי מה אני מבקש מכם, אלא שתשגרו לי קשת אחת או חץ אחת, ואלך לי מכם'. אמרו לו: 'כשם שיצאנו על שניים ראשונים שהם לפניך והרגנום כך נצא לפניך ונהרגך'". במקום אחר הגרסה היא שרים הראשונים.
במילים אחרות, לא תמיד כדאי ללמוד מן ההיסטוריה או שלפעמים פשוט כדאי ללמוד את כל פרטי ההיסטוריה כדי לדעת שיהודה המכבי לא היה יוצא לקרב מול אימפריה חזקה כמו רומא. הניצחון שלו לא הושג בכוח הקסם או בחוכמה יהודית מופלאה שיכולה לנצח כל אימפריה. הוא יצא לקרב מול כוחות שהיו עדיפים ממנו אבל לא בהרבה. הוא נלחם באימפריה בשקיעה, חולה מבפנים ועתירת איומים מבחוץ, ובסבירות גבוהה השכיל ליצור בריתות עם אויבי האימפריה הסלוקית יוונית, כל אלו הם שהביאו להקמתה של המדינה היהודית בפעם השנייה בארץ ישראל. אם כבר עלינו ללמוד מן ההיסטוריה כי מדינה יהודית בארץ ישראל היא לא דבר שמובטח לעד. המדינה שהקימו החשמונאים קרסה במלחמות אחים שהביאו הנה את הרומאים, והם בסופו של דבר הגלו מהארץ את היהודים לאלפיים שנה. האם בפעם השלישית נלמד את לקחי הפעמים הקודמות? הלוואי.
סוכה נאה דיה ואור-אינסוף מסנוור
רסל דיקשטיין
לא היה לי מושג כמה אנחנו נתפסים מוזרים ותלושים, עכו"מים וחובבי קמיעות, מל"סים (מתנשאים ללא סיבה) וחיב"סים עד כדי חמלה. מבחינתי ועל פי חינוכי, היינו נזר הבריאה, מושלי תבל ויושבי בה, מושא להשתוקקות הכול, היודעים, הנבחרים, הבטוחים, הצודקים והצדיקים, המגניבים והמפותחים. ואיזו כאפה חטפתי כשחציתי את הקווים והתוודעתי לנקודת המבט האחרת, זו החיצונית לנו.
אני לא מדברת על החרדיות באופן כללי, אני מדברת על היציאה מחב"ד.
לא היה לי מושג כמה העולם החרדי עשיר ומגוון, לא ידעתי שהמגזר הליטאי – שהוקפד להתייחס אליו בביטול, לראות בו שוטה, טועה ומטעה, עלוב ועצוב (האחרון נכון. נכון?) – הוא פלח עצום בחברה החרדית. מי ידע בכלל, מי שיער שאלו שטחו עיניהם מלראות את אור החסידות הם למעשה הרוב? לא הכרתי שום חצר חסידית מלבד זו שלנו, רבנים אחרים – ודאי שלא, אל תהיו מגוחכים. מי צריך רבנים אחרים כשיש לנו את ראש בני ישראל, שלימים אף נעשה משיח, שכוחו וגבורתו מלאי עולם ומצודתו פרושה וכולי וכולי.
צניחתי מהאולימפוס האידיאולוגי המנותק הזה לוותה בסקרנות רבה. החשיפה לעולם החרדי עניינה אותי פי אלף מהחשיפה לעולם החילוני. בשנים הראשונות ליציאה, למרבה הצער והבדידות, לא הכרתי יוצאים. אך משעה שנחשפתי לק"ק הזאת נשאבתי פנימה, נפש, רוח, נשמה חיה ויחידה – רק רציתי להכיר עוד את העולם הפנימי, הכביכול שלי, שהוסתר ממני כל השנים.
חידה: מה הדבר הראשון שיוצא יאמר לאקס חב"ד? טוב, יש כמה משפטים. אמנה אותם בזריזות:
- אצלכם פתוחים מאוד (מה ההגדרה של "פתוחים"? אם הכוונה להיתר ללבוש חולצות בצבע ארטיק ענבים – אז כן. אם הכוונה לקבלה של בת שהחליטה ש-וואלה, לא ממש מתאים לה להיות חב"דניקית, אז לא. הכי לא. הכי מגרש, דוחק ומנדה).
- איזה כיף לכם, מטיילים בעולם! (יציאה לשליחות היא לא טיול. היא עבודה ועבודה פסיכית, שכוללת דאגות הישרדותיות בסיסיות ביותר. אין מה לקנא).
- הא, את יודעת מה אומרים על חב"ד (לא ידעתי), שאתם הכת הכי קרובה ליהדות.
סוכה ולולב לעם סגולה, או חג חקלאים ועובדי אדמה?
עקיבא גרין
סוכות הוא חג בעל ניחוח קסום. בשונה מחג הפסח הלחוץ והקדחתני, על שלל ההכנות לקראתו, חומרותיו וסייגיו, ימי הסוכות עליזים הרבה יותר. הרחובות בריכוזים החרדיים, שבלאו הכי צפופים כל השנה, הופכים לסוכה אחת ענקית. כבר במוצאי יום כיפור מתחילה ההמולה. כל ראש משפחה מתבקש להפגין את כישורי האדריכלות שלו; הילדים גוררים קרשים מאובקים שנחו במשך שנה במקלט טחוב ומוחים בקול רעש גדול על הפרעת מנוחתם השלווה, והוא מורה על העמדתם לפי סימנים שסימן עליהם לפני שנים – וידועים רק לו.
תושבי שכונת מאה שערים או רחוב סורוצקין בירושלים, לדוגמה, הופכים בחג הסוכות למשפחה אחת גדולה. כולם שומעים את כולם. כל מריבה הופכת לנחלת הכלל. אחד השכנים יכול להחליט שהוא חזן מבוזבז, ושחבל שרק בני משפחתו יכירו בעובדה הזאת, והוא נושא את קולו ברמה. שכן אחר, שתכנן לנמנם בסוכתו, מבין שעליו לשנות תוכניות ולא טומן ידו בצלחת. השמחה רבה. בסוכה אחרת גוערת בעלת הבית בילדיה, "למה מכל הסוכות נשמעת שירה ורק אצלנו לא שומעים כלום?" קערות האוכל שהוצבו מחוץ לסוכה, בשל האיסור להניח בסוכה כלים מלוכלכים, בצירוף קערות נטילת הידיים שהונחו על המדרכה בסמיכות לסוכה, הן חגיגה של ממש לילדים המשועממים.
בבני ברק הצפופה "מצאו פתרון" לריבוי הסוכות: מחזיתות הבניינים הרעועים פורצות סוכות ענקיות, תלויות על קונסטרוקציות ברזל אימתניות, לחרדתם של העוברים והשבים.
גם ירידי "ארבעת המינים" שקדמו לחג מבשרים על החגיגה הצפויה. דוכנים צפופים, עמוסים באתרוגים, לולבים, ערבות והדסים, מאכלסים את טבור הרחוב, והעוברים והשבים נוהרים בהמוניהם, ממשמשים את הסחורה בדקדקנות, עורגים למצוא אתרוג נקי מכל רבב, שאותו ינענעו בגאווה בבית הכנסת בימי חול המועד.
מה עומד מאחורי כל החגיגות הללו? לכאורה, שתי מצוות הידועות לפי ברכתן: "לישב בסוכה" ו-"נטילת לולב". על פי הציווי המקראי, כך לפחות למדנו כבר בגן, יש לצאת מהבית המרווח והנוח ולמשך שבוע להתגורר במבנה ארעי, כזכר ליציאת מצרים; בנוסף, יש ליטול מספר ענפים ולנענע אותם בזמן התפילה. קריאה מדוקדקת של הטקסט מעלה תמיהה רבה, האם האופן שבו החג מצוין כיום תואם לציווי האל?
בחומש ויקרא, פרק כג', בפסוקים מב–מג, נכתב כך: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".
רגע, הרי יציאת מצרים הייתה בחודש האביב – בניסן, ואילו חג הסוכות נחגג בחודש תשרי; איך על ידי ישיבה בחודש תשרי נזכרים ביציאת מצרים שהייתה בחודש ניסן? שאלה נוספת, מהותית לא פחות, באילו סוכות ישבו ישראל ביציאת מצרים והאם יש קשר ביניהן, אם אכן היו כאלה, לסוכות היצירתיות של ימינו?
רבי יעקב בן אשר (1269–1343), הפוסק המפורסם ומחבר הספר "ארבעה טורים", עמד על שאלה זו בפתיחת הלכות סוכה. וזו לשונו: "ואע"פ שיצאנו ממצרים בחדש ניסן לא ציוונו לעשות סוכה באותו הזמן, לפי שהוא ימות הקיץ ודרך כל אדם לעשות סוכה לצל ולא היתה ניכרת עשייתנו בהם שהם במצות הבורא יתברך. ולכן ציווה אותנו שנעשה בחדש השביעי, שהוא זמן הגשמים ודרך כל אדם לצאת מסוכתו ולישב בביתו, ואנחנו יוצאין מן הבית לישב בסוכה. בזה יראה לכל שמצות המלך היא עלינו לעשותה".[1]
יוצא אם כן, לפי דברים אלו, שאין לקשר בין התאריך שאירע בו הנס ובין זמן זכירתו. אם אתם נעים באי-נוחות, ייתכן שאתם צודקים. ההסבר הזה מאולץ מדי.[2]
בנוגע לשאלה השנייה, כותב בעל הטורים שם: "והסוכות שאומר הכתוב שהושיבנו בהם הם ענני כבודו, שהקיפן בהם לבל יכה בהם שרב ושמש. ודוגמא לזה ציוונו לעשות סוכות כדי שנזכור נפלאותיו ונוראותיו".[3]
גם הסבר זה קלוש. הרי אין דמיון בין סוכה לעננים. ואם כבר אנו עושים פעולה לזכר נס שהיה במדבר, מדוע אנו לא אוכלים מזון מיוחד לזכר המן – מזונם של בני ישראל בזמן הנדודים במדבר, לפי המסורת המקראית?[4]
קריאה של טקסט אחר בתורה, שבו הוזכר החג, מעלה סברה כי חג הסוכות היה בבסיסו מועד שנחגג מסיבות אחרות ואופיו שונה בתכלית. כך נכתב בחומש דברים, פרק טז' פסוקים יג–טז: "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ: וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ".
הבה ונקרא טקסט נוסף, ספר נחמיה, פרק ח' פסוקים יד-יז: וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל הָעָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֶל עֶזְרָא הַסֹּפֵר וּלְהַשְׂכִּיל אֶל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה: וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי: וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב: וַיֵּצְאוּ הָעָם וַיָּבִיאוּ וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם: וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד".
רגע אחד, למה בני ישראל לא חגגו את חג הסוכות כבר בזמנו של יהושע בן נון? תמיהה נוספת, המילים "עלי תמרים ועלי עץ עבת" מוכרות בהקשר אחר, בהקשר של לקיחת ארבעת המינים ולא לשם מצוות בניית סוכה. בנוסף, על ארבעת המינים הידועים לנו נוספו "עלי זית". מדוע? משהו בפאזל הזה לא מסתדר...
התשובה האפשרית היא שבמקור חג הסוכות היה חג חקלאי. השערה זו מסתמכת על הכתוב בספר דברים, משום שהלכות החג מזכירות טקסים שהיו מקובלים בשלל תרבויות בעת העתיקה.[5]
לפי פשוטו של מקרא, ומתוך הבנה שבני ישראל היו למעשה שבט שעיקר עיסוקו בחקלאות, אפשר להסיק מה בעצם חגגו בחג הסוכות, הלוא הוא חג האסיף: בימי חג הסוכות, ימים של סיום איסוף היבול מהשדות, היו עובדי האדמה לנים בשטח במבנים מאולתרים (סוכות), ומתארגנים להבאת היבול לבתיהם. היה זה זמן שמח במיוחד, החקלאים זכו לראות את פירות עמלם ולהתכונן למנוחה מהעבודה הקשה בכל חודשי הקיץ הארוכים. על כן ציוותה התורה שבימים אלו ישמח האדם עם בני משפחתו בסוכות שבשדות, יחד עם היבול הרב שקיבל כמתנת שמיים.
מצוות לקיחת ארבעת המינים מקבלת אף היא הקשר ברור; הצמחים הללו שימשו לבניית הסוכות. מיותר לציין שלא היה צורך לבחור במיני צמחים ספציפיים, להצמיד זכוכית מגדלת לעין ולהתעמק בפרי במשך שעות, בניסיון לאתר עליו נקודות שחורות.
אם תחפצו לאמץ את נקודת המבט הזאת ותקראו שוב את הטקסט בחומש דברים, תגלו ציווי שמתכתב עם מנהגים שרווחו בתרבויות נוספות באזור – לחגוג את חג האסיף. העם שישב אז בציון, בהיותו שבט חקלאי, התנהל באופן דומה.
אז איך קיבלנו את חג הסוכות של בני ברק וירושלים?
במהלך השנים, מתוך רצון לבידול ובשל המעבר של עם ישראל מעם חקלאי לעם גלותי ונודד, ובשל הניתוק הכפוי מעבודת הקרקע, הוסיף לטקסט המקראי מי שהוסיף שמטרת המצוה היא לזכור את יציאת מצרים. ההוכחה לכך היא בפסוקים בספר נחמיה, שעל פיהם העם ששב מהגלות גילה לפתע את הציווי על חג הסוכות.[6] כך הפך חג האסיף, שבו חגגו עובדי האדמה את שמחתם על שפע היבול, לחג שבו אמורים לזכור את יציאת מצרים, אותו נס של יציאה מגלות לגאולה.
[1] טור אורח חיים סימן תרכה. [2] ההסבר המאולץ הזה גרם לרבי אליהו מווילנה, "הגאון מווילנה", לחדש ולומר שמצוות סוכות היא זכר לבניית המשכן שהייתה בחודש תשרי, מייד לאחר יום הכיפורים. ראו: ביאור הגר"א, שיר השירים א, א–ד. [3] שם. הכותב התבסס על דברי מחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא בתלמוד הבבלי (סוכה יא, ב): "דתניא: וכי בסכות הושבתי את בני ישראל – ענני כבוד היו, דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר סוכות ממש עשו להם". הכותב פסק כדעת רבי אליעזר, בניגוד לכלל המקובל בידינו שפוסקים כרבי עקיבא ולא כרבי אליעזר. וראו בבכורי יעקב (סימן תרכה אות ב) שהאריך בזה. [4] שאלה זו הקשה המבי"ט, בספרו בית אלהים (שער היסודות פרק לז): "וראוי לתת טעם במקום זה למה שראינו שהוקבע חג הסוכות רמז לענני כבוד ולא הוקבע שום רמז לנס הבאר והמן שהתמידו גם כן כל ארבעים שנה שהיו במדבר בזכות האחים הרועים. ואפשר לומר כי גם שהבאר והמן היו נסים מפורסמים לעין כל והתמידו כל ארבעים שנה כיון שהיה דבר הכרחי שא"א בלי מציאותם כלל לא הוקבע רמז להם אבל ענני כבוד שלא היה כל כך הכרחי כמו הם אלא כדי שלא יהיו בחורב ביום וקרח בלילה הוקבעו ימי החג רמז לעניינם". [5] להרחבה ראו: ד' דוויק, חג הסוכות ארבעת המינים ופולחן דיוניסוס: דו שיח בין תרבותי, ציון (תשס"ח), ב, עמודים 119 – 138; אנציקלופדיה מקראית, חלק ה, עמודים 1037 – 1041. [6] אף מבלי להעמיק בספרות המחקר שנכתבה בנושא, ניתן להבחין בקלות רבה שהטקסט המקראי נכתב על ידי אנשים שונים, בתקופות שונות ומתוך מטרות שונות. למשל, ספר ויקרא הוא למעשה יחידה סגורה ששולבה באופן לא אורגני בין ספר שמות לספר במדבר; מצוות רבות בתורה נכתבו בסגנונות שונים, אפילו עשרת הדיברות כתובים בספר דברים באופן שונה מכתיבתם בספר שמות; סיפור המרגלים מובא בספר במדבר ובספר דברים, וכל מופע שלו שונה. ההשערה היא שהציווי לזכור את יציאת מצרים התווסף בשלב מסוים לכל מצווה ומצווה, כנראה מתוך אידיאולוגיה של עורכי הטקסטים: לבסס את האמונה ביציאת מצרים, שלא הייתה ידועה לעם. להמחשה: בחומש דברים ובספר שופטים אין כמעט אזכור ליציאת מצרים. בשירת דבורה מוזכרים ניסי ה' לעם ישראל, ויציאת מצרים לא מוזכרת שם אף לא ברמיזה.
[1] טור אורח חיים סימן תרכה. [2] ההסבר המאולץ הזה גרם לרבי אליהו מווילנה, "הגאון מווילנה", לחדש ולומר שמצוות סוכות היא זכר לבניית המשכן שהייתה בחודש תשרי, מייד לאחר יום הכיפורים. ראו: ביאור הגר"א, שיר השירים א, א–ד. [3] שם. הכותב התבסס על דברי מחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא בתלמוד הבבלי (סוכה יא, ב): "דתניא: וכי בסכות הושבתי את בני ישראל – ענני כבוד היו, דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר סוכות ממש עשו להם". הכותב פסק כדעת רבי אליעזר, בניגוד לכלל המקובל בידינו שפוסקים כרבי עקיבא ולא כרבי אליעזר. וראו בבכורי יעקב (סימן תרכה אות ב) שהאריך בזה. [4] שאלה זו הקשה המבי"ט, בספרו בית אלהים (שער היסודות פרק לז): "וראוי לתת טעם במקום זה למה שראינו שהוקבע חג הסוכות רמז לענני כבוד ולא הוקבע שום רמז לנס הבאר והמן שהתמידו גם כן כל ארבעים שנה שהיו במדבר בזכות האחים הרועים. ואפשר לומר כי גם שהבאר והמן היו נסים מפורסמים לעין כל והתמידו כל ארבעים שנה כיון שהיה דבר הכרחי שא"א בלי מציאותם כלל לא הוקבע רמז להם אבל ענני כבוד שלא היה כל כך הכרחי כמו הם אלא כדי שלא יהיו בחורב ביום וקרח בלילה הוקבעו ימי החג רמז לעניינם". [5] להרחבה ראו: ד' דוויק, חג הסוכות ארבעת המינים ופולחן דיוניסוס: דו שיח בין תרבותי, ציון (תשס"ח), ב, עמודים 119 – 138; אנציקלופדיה מקראית, חלק ה, עמודים 1037 – 1041. [6] אף מבלי להעמיק בספרות המחקר שנכתבה בנושא, ניתן להבחין בקלות רבה שהטקסט המקראי נכתב על ידי אנשים שונים, בתקופות שונות ומתוך מטרות שונות. למשל, ספר ויקרא הוא למעשה יחידה סגורה ששולבה באופן לא אורגני בין ספר שמות לספר במדבר; מצוות רבות בתורה נכתבו בסגנונות שונים, אפילו עשרת הדיברות כתובים בספר דברים באופן שונה מכתיבתם בספר שמות; סיפור המרגלים מובא בספר במדבר ובספר דברים, וכל מופע שלו שונה. ההשערה היא שהציווי לזכור את יציאת מצרים התווסף בשלב מסוים לכל מצווה ומצווה, כנראה מתוך אידיאולוגיה של עורכי הטקסטים: לבסס את האמונה ביציאת מצרים, שלא הייתה ידועה לעם. להמחשה: בחומש דברים ובספר שופטים אין כמעט אזכור ליציאת מצרים. בשירת דבורה מוזכרים ניסי ה' לעם ישראל, ויציאת מצרים לא מוזכרת שם אף לא ברמיזה.
מסע בעקבות ברכת הכהנים
מני פלד
מבית הכנסת למיליוני מסכים
הפרק הראשון בעונה השנייה של סדרת הקאלט "מסע בין כוכבים" נפתח בסצנה הבאה: ספוק, בגילומו של השחקן לנרד נימוי, מפשק את אצבעות ידיו באופן דומה לזה של הכהנים ב"ברכת כהנים" ומאחל חיים ארוכים ופוריים (Live Long and Prosper). התשובה המתקבלת לאיחול זה: שלום וחיים ארוכים (Peace and Long Life). מזכיר לכם משהו? ניחשתם נכון. בספרו, "אינני ספוק", שיתף השחקן במקורות ההשראה שלו לסצנה הנ"ל. הוא סיפר שבילדותו ביקר עם סבו בבית הכנסת וראה את המתרחש בברכת כהנים. הטקס נחרט בזיכרונו ובבוא העת הציע לבמאי ג'ין רודנברי לשלב את מחוות הידיים הזאת ואת הברכה בסדרה הפופולרית, ולשייך אותן ליצורים הדמיוניים. השחקנים החלו להתאמן על הפישוק המוזר הזה, ולא כולם הצליחו לבצעו באופן חלק. נימוי כנראה לא הכיר את האמור בתלמוד הירושלמי,[1] ולא ידע שחז"ל אסרו להביט בכהנים שעה שהם נושאים את כפיהם ומברכים את הקהל. בזכותו הפכה נשיאת הכפיים נחלת הכלל וזכתה לשם חדש: הצדעה וולקנית. הרבה לפני שהפכו לסמל המזוהה עם הסדרה, האצבעות הפשוקות עיטרו מצבות של כהנים. זכור לי סיפור על אדם שעלה מדרום אמריקה, טען שהוא כהן וביקש שיאפשרו לו להצטרף לברכת כהנים. כדי לאמת את דבריו שלח אחד הרבנים שליח לבית הקברות של הקהילה היהודית במקום הולדתו של האיש, והתברר כי על קברי אבותיו אכן נחקק סימן הידיים. אם כך, לפחות בני המשפחה החשיבו עצמם כהנים מיוחסים. מחוות הידיים הייתה גם שיאו של המופע האחרון של לאונרד כהן בארץ, בשנת 2009. את הופעתו בת השלוש וחצי שעות נעל היוצר המוערך בברכת הכהנים המסורתית, לאחר שנשא את הנאום הבא: "אני רוצה שנפנה את תשומת ליבנו לכל הישראלים והפלסטינים מהיוזמה לשלום. יש אנשים שיקראו להם נאיביים או טיפשים, אך הם השיגו את הניצחון היחידי שאולי אפשר להשיג. ניצחון הלב על הייאוש והשנאה. חברים, אני מברך אתכם..." וכך המשיך בברכת הכהנים לקול תרועות הקהל העצום. לצפייה בברכה לחצו כאן.אוצר קשה לפיצוח
בשנת 1979 יצא הארכיאולוג גבריאל ברקאי עם קבוצת ילדים לחפירה באתר כתף הינום בירושלים, למרגלות הכנסייה הסקוטית. את שהוביל לתגלית המרעישה, הממצא הארכיאולוגי הקדום ביותר של טקסט מקראי, מתאר ברקאי כך: עבדנו אז עם חבורת ילדים במסגרת החוג לארכיאולוגיה של החברה להגנת הטבע. אחד הילדים הללו היה נודניק באופן מיוחד. חשבתי לעצמי: נשים אותו במאספה, שינקה את פני הסלע שם. הנחתי שהמאספה הזאת שדודה כמו אלה שבשאר מערות הקבורה, אבל אחרי זמן מה, אני מרגיש שמישהו מושך בשולי חולצתי, אני מסתובב ורואה את הנודניק עם שני כלים שלמים מימי בית ראשון בידיו. כמעט חנקתי אותו. זו הייתה התנהלות לא תקינה – לשלוף כלים החוצה. הוא לא היה אמור לגעת בהם אלא לקרוא לי פנימה... הילד הזה הוביל אותי אל תגלית חיי, והתרגשות גדולה אחזה בי. ...ארגנתי צוות של סטודנטים ונכנסנו לעבודה סביב השעון, 24 שעות ביממה. ...באחד הימים קראה לי פנימה אחת העובדות, ג'ודית הדלי, כיום פרופסור למקרא בארצות הברית, והצביעה בפני בתוך העפר על משהו שנראה כמו בדל סיגריה, בצבע אפרפר-סגול. מאוחר יותר מצאנו עוד חפץ דומה, הפעם בגודל של חצי בדל סיגריה. אחרי סינון וניקוי, היה ברור שמדובר בלוחיות כסף שגוללו אותן סביב עצמן, אבל לא ניתן היה לפתוח אותן...[2] חלפו כמה שנים עד שנמצאה דרך לפתוח את הלוחיות מבלי להזיק לממצא היקר, ובעזרת מומחים לפענוח כתובות עתיקות הלך הטקסט והתבהר. הלוחיות, שככל הנראה שימשו כקמיע, מוצגות כיום במוזיאון ישראל.
כפי שניתן לראות, בסופה של לוחית מס' 1 נכתבה תחילתה של ברכת הכהנים, וההמשך בלוחית מספר 2. בניגוד לנוסח המסורה, בלוחיות לא הופיעו המילים "יישא ה' פניו אליך". תיארוך הממצא נתון במחלוקת. המקדימים מתארכים את הכתובות למאה השביעית לפנה"ס, אחרים לתחילת המאה השישית לפנה"ס, והמאחרים משערים שהיא נכתבה בתקופת "שיבת ציון", הזמן שבו חזרו היהודים מגלות בבל לארץ ישראל בעקבות הצהרת המלך כורש. הארכיאולוג גבריאל ברקאי, שכאמור חשף את הממצא, מעריך שהלוחיות הן הגלגול הקדום של מה שעתיד להפוך להיות תפילין.[3] כלומר, קמיע המכיל טקסט מקודש, שהאדם נושא על גופו או מניח על ראשו וזרועותיו.
ברכת כהנים חלק מנוסח התפילה היהודי
כיום טקס נשיאת הכפיים וברכת כהנים הם חלק בלתי נפרד מהתפילה, אך לקיבוע מסורה זו קדם ויכוח מעניין. חכמי התלמוד דרשו על הפסוק "כה תברכו את בני ישראל" שברכת כהנים אינה ברכה ליחידים אלא ברכה לציבור. בספר החיצוני "בן סירא", שחובר במאה השנייה או השלישית לפנה"ס, מסופר על הכהן הגדול שמעון, שבירך את העם בברכת הכהנים לאחר שסיים את סדר עבודת יום הכיפורים. ר' אברהם אבן עזרא, שנחשב לראשון שהבליע מעין ביקורת המקרא בתוך פרשנותו, כותב שלדעת מי שהוא כינה "מכחישים", ברכת כהנים הייתה חלק מטקס שהתקיים בעת הקרבת קורבן על-ידי אדם יחיד. כפשרה, מציע פרופ' מנחם הרמן, מיזוג של שתי הדעות. במאמרו[4] כותב הרמן כי אין סתירה בין דעת חז"ל שטקס הברכה בעיקרו כוון לציבור, לבין העובדה שהברכה אכן הייתה חלק מטקס הקרבת הקורבנות. ברכת הכהנים היא חלק מנוסח תפילת שחרית ותפילת מוסף. בתעניות, גם בתפילת מנחה, וביום הכיפורים הברכה נאמרת גם בתפילת נעילה. בארץ ישראל נוהגים לומר את הברכה בימות החול, בשבתות ובמועדים. ברוב הקהילות בחו"ל, לעומת זאת, המנהג הוא לומר את ברכת כהנים רק בחגים. כיוון שכך, נשיאת הכפיים היא אטרקציה בפני עצמה בבתי הכנסת בחו"ל, מה שיכול להסביר את המשמעות המיוחדת שהייתה לברכה עבור השחקן לרנד נימוי. הברכה נישאת בבית הכנסת, בזמן חזרת הש"ץ. לפני שהכהנים עולים לדוכן או נעמדים ליד ארון הקודש, הם חולצים את נעליהם ונוטלים את ידיהם. לאחר מכן הם מכסים את פניהם בטלית ומברכים ברכה ייעודית, ואז החזן אומר את מילות "ברכת כהנים" מילה במילה, והכהנים חוזרים אחריו. נוסח הברכה לא נשאר רק במרחב בית הכנסת, אלא חדר גם לתוך הבתים. מנהג רווח הוא שבערב יום הכיפורים אב המשפחה מתעטף בטלית, מניח את ידיו על ראשי ילדיו ומברכם בנוסח ברכת כהנים. בחלק מהקהילות הנוהג פלש גם לערבי שבתות, ובשובו של האב מבית הכנסת, לפני הקידוש, הוא מניח את ידיו על ראשי הילדים ומברכם במילות הברכה העתיקה.מעמד ברכת כהנים בכותל המערבי
מתי הפך צמד המילים "ברכת כהנים" לשם נרדף לאירוע המתקיים בכותל המערבי בחול המועד פסח וסוכות? התשובה לכך מתחילה בסיפור טראגי. ב-22 במאי 1970 אירע פיגוע נורא, 8 ילדים ממושב אביבים ועוד 4 מבוגרים נרצחו בדרכם לבית הספר האזורי. בעקבות כך, ביקש הרב מנחם מנדל גפנר לערוך טקס ברכת כהנים המוני בכותל המערבי. היוזמה קיבלה את ברכת הדרך של גדולי הרבנים. התאריך נקבע: א' באב, יום פטירת אהרן הכהן על פי המסורת. המועד נדחה בשל עיכובים בלתי צפויים, והתקיים בסופו של דבר ב-ג' בכסלו תשל"א. המועד החדש נקבע בשל סגולה שיוחסה לתאריך המיוחד: היום השלישי של החודש השלישי חל ביום השלישי בשבוע. על פי הדיווח בעיתון "מעריב" עשרת אלפים איש השתתפו באירוע. צוות צילום של הערוץ הראשון, שהגיע לתעד את המעמד, הותקף בידי קומץ קיצוניים. דובר משרד הדתות, באופן לא מפתיע, האשים את התקשורת באחריות למהומה שפרצה במקום.
בחול המועד פסח של אותה השנה התקיים מעמד דומה, ומאז ועד היום טקס ברכת הכהנים בכותל הוא חלק ממסורת החגים. פעמיים בשנה, בחול המועד סוכות ובחול המועד פסח, נוהרים רבבות לרחבת הכותל המערבי ומתברכים בברכת כהנים שנישאת מפיהם של אלפי כהנים. בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית מובאת רשומה של היוצרת טליה בר, ובה מתוארת חוויית ברכת הכהנים באופן הרומנטי הבא: הנה תיאורם: בהליכה לכיוון הכותל, המתחילה ברחוב טשרניחובסקי, לא ניכר דבר. שקט של בוקר חול המועד, שקט ונעים. ברחוב עזה מתחילה התנועה להיות מורגשת – מתגברת בכביש ובמדרכות. ממהרים, לכיוון אחד. ומכאן והלאה, התרגשות. עליה לרגל פשוטה כמשמעה. ברחוב אגרון מדובר כבר על נחל קטן של אנשים, בממילא מתרחב לנהר ובשער יפו-זרם רחב, נרגש, נחפז. הרחובות מלאים, חגיגיות באוויר. זורמים כמו נחלים אל הים אל רחבת הכותל.[5]
עד מתי?
נדמה כי מאחורי המנהג נושבת רוח משיחית. לפי המובא בספר הרוקח ובספר חסידים, אם שלוש מאות כהנים יעמדו על הר הזיתים ויברכו את עם ישראל הגאולה תגיע. כידוע, הר הזיתים כיום הוא בית עלמין ולכהנים אסור להיכנס לשטח זה. לכן הוחלט כי המקום החליפי המתאים לברכה הוא הכותל המערבי. הנבואה לא התגשמה. משיח לא בא ומשיח גם לא מטלפן. האם האזור החלופי לא מרשים מספיק או שמא הועלה הרף ומספר הכהנים הדרוש עודכן ואיש לא טרח לספר לנו?[1] תלמוד ירושלמי, מסכת מגילה פרק ד הלכה ח. [2] מתוך ריאיון ל"ישראל היום", 11 במאי 2016. [3] גבריאל ברקאי, ברכת הכוהנים על לוחיות כסף מכתף הינום בירושלים, קתדרה 52, יולי 1989, עמ' 76-37 [4] מנחם הרן, ברכת כהנים מכתף הינום –- המשמעות המקראית של התגליות, קתדרה 52, יולי 1989, עמ' 89-77 [5] לרשומה במלואה: https://blog.nli.org.il/priestlyblessing/?fbclid=IwAR3iq21wkgG2iVsBe1gMOTfl75VnHOjXyw2ZsfHfMa_k-lP6l9cF9s_EhPo
הכותבים שלנו
הניוזלטר שלנו
קבלו את כל הכתבות הכי מענינות והכי חדשניות ישירות למייל
קצת על התקופה...
מגזין "התקופה" מביאה אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
