אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה פגשתי יוצאת!
אם להיצמד להגדרה הוויקיפדית, פגשתי ודאי אין-ספור לפניה ורבים כדוגמתה סבבוני, שמא הייתי אחת כזאת בעצמי. לא שמרתי שבת אז, וחזותי הייתה חילונית למדי. עד היום תמהה אני למה דווקא אל מול זאת נפעמתי ואמרתי לעצמי בקול: "וואיי, הנה דתל"שית!"
הייתה זו תקופה של לפני יותר מעשור, הלכתי לי בעולם בתחושה מסוימת של בת חורין, למעט אחזקות שוטפות של תשלומי דירה, מיסים, עבודה וחברה. לא בגבהים ולא בקרקעית, שורדת פלוס.
גם מבחינה רוחנית לא היו תנודות קיצוניות, התהליך שלי התפרש על פני שנים, אם לא עשורים. הקונפליקטים הנושנים כבר דהו מפאת חוסר תרגום למציאות יום-יומית, חיה בחוויה, בהוויה, משתדלת להישמר מהדיוטות התחתונות, כי רק שם מתחוורת לי מציאות היותי האחראית הבלעדית על עצמי. כך שאם כבר ביצעתי את הנטישה, שלא יהיו פדיחות! אני חושבת שהדבר העיקרי ששמר עליי מפני נפילות הייתה הבושה שמא לא אשרוד את העצמאות הזאת.
מה גם שהרגשתי שהתחושה ההישרדותית היום-יומית מזוהה בצורה שווה עם המציאות של כל אדם באשר הוא, ללא היבדלות מטעמים אלו או אחרים. אני אדם אמיתי, תפקידי הוא לשרוד, וכל השאר – בונוס.
באותה התקופה היינו חבורה של ארבע בנות, החברות הכי טובות. כולנו היינו פליטות הקהילה והמוסדות החרדיים, לא הזדהינו כיוצאות. אני חושבת שבגלל העובדה הפשוטה שזה פשוט לא העסיק אותנו יותר מדי, לא הגדיר ולא הוביל ולא תרם. מבחינתנו, היינו סקרניות מדי לחיות את החיים עצמם. למעט אנקדוטות הומוריסטיות פה ושם, אפילו לא העלינו את הנושא בפוגשנו אנשים מרקע חילוני, בייחוד בהתחשב בכך ששתיים מאיתנו עוד בכלל שמרו שבת.
אז בשבת ההיא, לפני 12 שנה, פגשנו את הדתל"שית ההיא, וכנראה זו הפעם הראשונה שהכרנו מישהי שכנראה עונה להגדרה הזאת. לכן נפעמנו.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
התקופה
אילו הוציאנו - והלוא הוציאנו!
נהורא שגב
אותיות פורחות
י. צרויהזון
עכשיו זה מדעי! הסרת הכיפה היא הגורם היחיד והוודאי לתופעה הרווחת של בריחת אותיות מהמוח.
ההוכחה החד-משמעית
מי מאיתנו לא נתקל בתופעת האותיות הפורחות באוויר? מי לא ניסה להסתתר מאימתה של האות אל"ף (א') שהתעופפה במרחק לא גדול מהקרקע, גדולה ומאיימת, מחוללת הרס כמו אשמדאי בזמניו היפים ביותר, או מיהר להימלט כאשר האות בי"ת (ב') חגה לה באוויר וביאשה אותו בזוהמה.
צוות מדענים מאוניברסיטת המקובלים בצפת הקדישו את מיטב שנותיהם לחקר התופעה המדאיגה, ואף זכו למימון מוגבר בשנים האחרונות, בשל התפשטותה. שיטות המחקר כללו ניסויי מעבדה, שאלונים פתוחים וסגורים, קבוצות מחקר מובחנות ומדויקות, תצפיות, קריאה בכוכבים וירידה לפשר חלומות. כל אלו הובילו למסקנה חד-משמעית, שהובהרה פעם אחר פעם בכל אחד מהמבדקים: ברגע שהכיפה מוסרת מהקרקפת מייד מתחיל תהליך בריחת האותיות, ואילו השבתה לראש עוצרת את הבריחה.
קשה לומר שהממצא התקבל בהפתעה. הלוא בריחת האותיות לאחר הסרת הכיפה היא סיכון ידוע משכבר הימים. עם זאת, מעניין להבין מה ההסבר המדעי מאחורי התופעה: "בין עצמות הגולגולת מצוי המוח", מסביר ח.כמולוג, המדען שהוביל את המחקר רב-השנים, "במוח מצויים תאי זיכרון שבהם מאוחסנות אותיות הא"ב. אולם שאיפתן הבסיסית והטבעית של האותיות היא לצאת מהמוח ולהסתובב בעולם. במצב תקין מה שעוצר מבעדן לעשות זאת זו הכיפה. הכיפה המהודקת לראשו של האדם סוגרת למעשה את פתח המילוט של האותיות, ובכך מותירה אותן בתוך הראש". ח.כמולוג מציין שלדעת חוקרים מסוימים בצוותו כיפה עם סרט היא המחסום האפקטיבי ביותר, אך לדבריו עוד לא נאספו מספיק ראיות לאישוש תיאוריה זו.
"בהיעדר מחסום הכיפה", ממשיך ח.כמולוג ומנופף בשלל מסמכים תומכים, "האותיות פשוט משתחלות החוצה ומשתוללות, ואת האסון כולנו רואים". הסבריו של המדען מבהירים מדוע באזורים מסוימים בארץ, למשל מעל העיר תל אביב, נמצאו כמויות חריגות מאוד של נשורת אותיות ומדוע פרסמה אוניברסיטת המקובלים אזהרת מסע למקומות מסוכנים כמו אלו, וציינה כי קרינת האותיות עלולה להביא למצב של עודף מידע מסוכן.
סיפורי מקרה
בחרנו להביא שני סיפורים, מתוך עשרות אלפי המקרים שנבדקו במהלך המחקר, הממחישים את היקף התופעה ומעוררים תקווה באשר למניעתה.
דבורה (שם בדוי, כמובן) מבני ברק מספרת: זה קרה בשבת אחר הצוהריים. יצאתי עם ילדיי הקטנים לגן השעשועים, כמו בכל שבת. ילדות התנדנדו בנדנדה, ילדים התגלשו במגלשה, וליד הקרוסלה התנהל תור לא מסודר. הכול כרגיל. שום דבר לא הכין אותנו למה שעומד לקרות. פתאום אני רואה ילד כבן 4, שובב קצת, שמסתובב ומפזז בצעדים רחבים מדי, ומניע את הידיים לכל הכיוונים. וככה, פתאום, הוא העיף לבן שלי את הכיפה מהראש. אני דוגלת באחריות אישית, אז חיכיתי שהבן שלי ישים לב שהכיפה כבר לא על ראשו, אבל הוא לא שם לב. פתאום הבחנתי באות אל"ף גדולה שמשתחלת לו מאמצע הראש. כבר לא יכולתי לעמוד מנגד, צרחתי בכל הכוח: "תחזיר את הכיפה, תחזיר אותה תכף ומייד! האל"ף-בייע"ס בורחים לך מהראש!"
הילד שלי כל כך נבהל, הוא רץ אליי בדמעות ואמר, "...ני ל... יודע מה ...ת רוצה, ...מ..., למה ...ת צועקת?"
הייתי המומה. הבנתי שזה מאוחר מדי, שהא' ברחה לו לבלי שוב. למרבה המזל, התאוששתי מהר ורצתי להביא לו כיפה אחרת מהבית, לפני שגם האות ב' תברח לו מהזיכרון.
בעקבות המקרה המצער דבורה החליטה לפעול בכול כוחה ומאודה למען העלאת המודעות הציבורית לנושא, ולהתריע מפני הסכנה החמורה הטמונה בהסרת הכיפה ולו לרגע אחד.
סיפורו של מנחם, תושב אחת הערים הדרומיות, מבהיר מהו מסלול החתחתים שעובר מי שתלמודו נשכח ממנו. כיפתו של מנחם נפלה מראשו באחד הלילות, וכשהוא קם גילה כי כל האותיות ברחו מראשו. מנחם נאלץ לשוב לכיתה הראשונה בחיידר, להתיישב על כיסא קטן בהרבה ממידות ישבנו, ולהתחיל לשנן את האותיות יחד עם בני השלוש. קשה לתאר את עוצמת הסבל, עוגמת הנפש והמחיר הכלכלי והרגשי שנגבה ממנו בשל. גם מנחם נרתם למיגור התופעה, והוא כיום מרצה בגני ילדים, מדבר איתם בשפתם ומסביר להם מדוע עליהם להקפיד שהכיפה לא תרד מראשם אף לא לרגע. את קירות משרדו של מנחם מעטרים מכתבי תודה של ילדים מכל רחבי הארץ.
חרף מאמציהם של דבורה, מנחם ואנשים ונשים רבים אחרים, לא נרשמה בלימה משמעותית בהיקף התופעה, אלא להפך. המחקר נמשך.
הפיתוחים העדכניים ביותר:
במהלך עשרות שנות המחקר נערכו גם כמה ניסיונות להתמודד עם התופעה בדרכים אלה ואחרות. איגדנו עבורכם את היעילות שבהן:
שיר מנע
במצבים שבהם הכיפה הוסרה מהראש ויש חשש ודאי לדליפת אותיות, על הנוכחים בחדר לשיר את הפזמון הבא:
גוֹי, גוֹי, גוֹי,
מַשִי גוֹי,
האָסט אַן עַבֵירֶה,
גֵייט אַרוֹיס דִי תֹּורֶה
(בעברית: גוי, גוי, גוי, משי גוי [אין תרגום הולם למילה "משי" בהקשר זה] יש לך עבירה, התורה יוצאת).
ב-145% מהמקרים שבהם הפזמון הושר לא חלה דליפת אותיות. יותר מכך, הכיפה הושבה לראש תוך שניות אחדות ולא הוסרה ממנו עוד למשך יממה שלמה לפחות.
את ההסבר לפתרון המועיל הזה מספק חבר צוות בכיר בחטיבת המחקר של האוניברסיטה הקבלית, פרופ' ח.רטוטים. "מדובר למעשה במשוואה בעלת איברים מעוררי הרתעה, שילוב של המילה הקשה 'גוי' עם המילה מעוררת הצמרמורת 'עבירה' מייצר תדר שמשנה את האווירה באחת, קושר בין האדם לכיפתו ובכך נמנעת זליגת האותיות".
עמיתו של פרופ' ח.רטוטים, פרופ' ארימטוס ג.וזמאות, מבקש להדגיש כי מסתובבים בשוק נוסחאות בלתי מאומתות המתיימרות לחקות את השפעתו של השיר, אך בשום ניסוי לא שוחזרה רמת ההצלחה שהושגה בשירת הנוסח המקורי.
הפתרון האורגני
פתרון זה נמצא בהישג ידו של כל אחד. ממש בהישג ידו. בשעת הצורך יש להניח את היד על הראש המגולה, בדיוק באזור התושבת של הכיפה, ובכך לעצור את דליפת האותיות עד להשגת כיפה תקינה.
עצת גדולים
כנהוג וכידוע, אין לסמוך על חידושים ופיתוחים בכל נושא שהוא. ועל כן, בשעת הצורך ובמקרה חירום, יש לפנות לדוד היודע כול, או לאח הגדול.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
קריאה משפחתית
יעקב גולדברג
המלצות הקריאה של יענקי גולדברג
לפני כ-150 שנה הוכרז בפתיחה האייקונית של "אנה קארנינה" שכל משפחה אומללה בדרכה שלה, ומאז המציאות – או לפחות זו המשתקפת בעלילות הספרים – אכן ממחישה שהאומללות המשפחתית פנים רבות לה. אל מול גלגוליו והתפתחויותיו של מוסד המשפחה, שמקבל פנים חדשות מדור לדור, נדמה ששלל המורכבויות והאתגרים יכולים להיחשב כעוגן היציב והמחויב בכל משפחה ומשפחה כמעט, מורכבות שמכילה כמובן לא מעט אושר, כוח ומשמעות.
הנה 5 ספרים נבחרים מהשנים האחרונות, שמתעסקים ובוחשים במשפחתיות, בהשפעות שלה על חייו ועל בחירותיו של היחיד, ובכוחה הקיומי וההרסני כאחד על מי שאנחנו.
לחסל / מישל וולבק / 2022
פול, גיבור הרומן, הוא יועצו ואיש אמונו של שר האוצר הצרפתי ובנו של עובד בכיר לשעבר בשירות הביטחון. החיים שלו לא הולכים לשום מקום, הוא חי עם בת זוגו פרודנס בבית משותף אך בחדרים נפרדים, וכבר שנים שאין ביניהם שום קשר רגשי או גופני. התפרקות משפחתו היא הציר שמניע את העלילה, והיא כוללת את אביו החולה והמשותק, את ססיל, אחותו הדתייה, ואת אחיו אורוויל, שנשוי לעיתונאית בינונית שלא סובלת את פול.
על רקע מזימת טרור עולמית ובחירות לנשיאות צרפת, ולקראת יום הולדתו ה-50, פול עובר מסע חניכה וחיבור מחודש עם משפחתו המורחבת בכלל, ועם בת זוגו בפרט. פול, שמעיד על עצמו שהוא: "חש צורך שאינו יודע שובעה באהבה", משתדל להישאר אדיש לכול: "הוא עצמו תמיד הרגיש פחות או יותר פטור מן התשוקות השונות שמנה זה עתה, ושהפילוסופים מן העבר גינו כמעט פה אחד. תמיד תפס את העולם כמקום שהוא לא אמור להיות בו, אבל גם לא היה להוט לעוזבו, פשוט משום שלא הכיר מקום אחר" (עמ' 260). דווקא אותה אדישות מאפשרת לו להשביע, ולו במעט, את הצורך באהבה, ולשוב בפשטות לעצמו, לבת זוגו ולמשפחתו.
לקריאת פרק ראשון
זיכרונותיה של נערה מחונכת / סימון דה בבואר / 2011
הספר הראשון, מבין ארבעה כרכי אוטוביוגרפיה, שכתבה אחת ההוגות הפמיניסטיות הבולטות במאה הקודמת ובכלל, עוקב אחר זיכרונותיה החל מילדותה המוקדמת ועד תחילת שנות ה-20 לחייה, אז פגשה את ז'אן פול סארטר. הספר – שיכול לשמש מעין ספויילר לזוגיות המרדנית של שני אלו, שדחו את רעיון מוסד הנישואין לטובת מערכת יחסים פתוחה שהתבססה בעיקר על שותפות אינטלקטואלית ועל חברות עמוקה – מתאר את ראשית חייה של דה בבואר, שגדלה במשפחה בורגנית וקתולית, וכיצד הפכה לנערה סקרנית ומרדנית שהגיעה ללמוד פילוסופיה בסורבון.
התמסרותה לדת ניכרה כבר בגיל צעיר: "נמלאתי צדיקות; הקץ להתקפי הזעם ולקפריזות". וגם: "יראת השמיים המשותפת לנו קירבה אותי ואת אמא זו לזו... הפיכתי לילדה טובה הושלמה". וגם כעבור כמה שנים, כשזנחה את האמונה הדתית, היא עדיין טעונה ברגש דתי חזק: "אני רוצה לגעת באלוהים או להיהפך לאלוהים, הכרזתי". כילדה שגדלה לאם שסברה כי ייעודה של האישה הוא להתחתן בשידוך ראוי, ללדת ילדים רבים ולבקר באופן סדיר בכנסייה, היא מתענגת על ההתבגרות המרדנית שלה: "הברים ומועדוני הריקודים משכו אותי במידה רבה בזכות אופיים האסור. אמי לא הייתה מוכנה לדרוך בהם בעד שום הון שבעולם, אבי היה מזדעזע לראות אותי שם. מצאתי סיפוק גדול בידיעה שאני נמצאת לגמרי מחוץ לחוק". ותוהה, תהייה שתלווה אותה לאורך כל חייה: "איפה ניתן מקום, בחייהם הממושטרים של המבוגרים, לחייתיות הטבעית של החושים, של העונג?"
לקריאת פרק ראשון
אין מקום כזה / שפרה קורנפלד / 2022
ספרה השני של שפרה קורנפלד עוקב אחר עלילותיה של משפחת הרמן, ופורש, ללא רחמים, את התוצאה האומללה האפשרית של מעשים חסרי אחריות, במיוחד כאלו שאין מהם דרך חזרה, כמו הבאת ילדים לעולם. אידי ויהושע, הורים חרדים לשישה, מתגרשים ומחלקים ביניהם את הילדים. האב לוקח את הבנים, האם את הבנות. בשלב מסוים האם מחליטה להימלט עם שתי בנותיה הקטנות לאחותה בקנדה, והמרחק הגיאוגרפי משתלב עם הפערים האחרים שמתרחבים ומצטמצמים בין כל חלקי המשפחה.
קורנפלד, שגדלה בבית חרדי והעידה כי חלקים מהספר מבוססים על חייה האישיים, מתארת טרגדיה משפחתית מודרנית, שמסופרת מכמה זוויות ומערערת את ההיררכיה הברורה של יחסי הורים–ילדים. יש את יונה, האחות הבכורה שצריכה לדאוג לאחיותיה הקטנות ובין לבין מפתחת הפרעת אכילה ובורחת לניו יורק; פרי, התאום של יונה שמתגייס לצבא, ובראש כולם אידי, האם שמסחררת את כולם סביבה ונותרת חסרת יכולת לטפל בעצמה ובטח שלא בילדיה: "אחת-עשרה שנים צללתי בלי לעלות לאוויר. אחת-עשרה שנים של הריונות, הנקה, חיתולים ופליטות, ואפילו לא מחזור אחד שסיים את המסע מחוץ לגוף".
לקריאת פרק ראשון
הארגונאוטים / מגי נלסון / 2022
"איך להסביר, בתרבות שמקדשת הכרעה, שלפעמים הסיפור נשאר מבולגן?" (עמ' 66), כך תוהה הארי דודג', בן זוגה של המשוררת והסופרת מגי נלסון, שלא מזדהה לא כגבר ולא כאישה, בציטוט (אחד מיני רבים) בספרה של נלסון, הארגונאוטים. הספר, שיצא לאור לראשונה (2015), זכה למעמד של ספר מכונן בתרבות הקווירית של המאה ה-21, ומשלב תיאוריה ואוטוביוגרפיה, פרוזה ועיון ביצירה מתגלגלת, אבל ממש לא מבולגנת, כולל התנגדות והתנכרות לאידיאולוגיות היסודיות ביותר של החברה הסטרייטית. בין היתר, מוסכמת הבאת ילדים.
החלק האוטוביוגרפי של הספר מתמקד בעיקר במערכת היחסים המתפתחת בין נלסון להארי, תוך התייחסות מפורטת לחוויות הפיזיות של השניים, לרבות השינויים ההורמונליים שעובר הארי וההיריון של נלסון. הסיפור האישי נכנס ויוצא בינות לפסיפס פסקאות, ציטוטים ותיאוריות המשולבים בהרהורים חופשיים של נלסון על תשוקה וזהות, מיניות ומגדר ועוד ועוד. כן משפחה, לא משפחה – אליבא דנלסון, ה"אויב" הוא קיבעון יתר שעלול להוביל למצב הגנתי של קיפאון ולהתכחשות לכוחה של אמונה ולהשפעתה על היכולת להתמסר ולא להתחמק מהרצונות האותנטיים שלנו, שאומנם אינם חקוקים בסלע אך אל לנו להתעלם מהם ולהיוותר בשדה הפנטזיה, אל לנו לברוח ממה שטומן בחובו סיכוי לחיים ממשיים וממומשים.
קלרה והשמש / קאזואו אישיגורו / 2022
קלרה והשמש, הרומן השמיני של הסופר הבריטי זוכה פרס נובל קאזואו אישיגורו, מתרחש בארה"ב בעתיד לא מוגדר. המספרת, בגוף ראשון, היא קלרה, אישה מלאכותית שניזונה מהשמש וייעודה הוא לספק שירותי חברות מלאים למי שרוכש אותה. היא אומנם לא הגרסה המתקדמת ביותר בשוק, אבל ניחנה בכושר התבוננות מיוחד שמשתלב עם יכולות רגשיות מפותחות: "ככל שאני מתבוננת ורואה יותר, רגשות רבים יותר נעשים זמינים לי" (עמוד 97), היא מעידה על עצמה, וממשיכה למלא את תפקידה בחריצות.
דרך חלון החנות שבה מוצעת קלרה למכירה, היא לומדת על העולם שבחוץ, עד אשר רוכשת אותה ג'וסי בת ה-14, נערה חולנית שמזהה בקלרה משהו מיוחד. קלרה היא דמות "אנושית" באופן אפילו מעט משעמם. היא מתבוננת, סקרנית מאוד, מעט מוזרה וכמובן חברה מסורה. הבנאליות של דמותה מחדדת את השאלה העולה בהמשך העלילה – שעדיף שלא נפרטה כדי לא להרוס את חוויית הקריאה – הנוגעת בפחדים הגדולים ביותר וביחס שלנו לאהבות שמלוות את חיינו, על עוצמתן ושבריריותן. "אין שום דבר מיוחד כל כך בבת שלי", מצהיר אביה של ג'וסי, ועדיין, אפילו קלרה הרובוטית יודעת לומר שלא משנה כמה ננסה להתחכם, יש דברים שאין להם תחליף.
לקריאת פרק ראשון
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
שרה שנירר | מייסדת בית יעקב וממחוללות הפמיניזם האורתודוקסי
עקיבא גריןהמיתוס והפער
השעה שעת לילה מאוחרת. השקט הקסום ביער ירושלים מופר באחת. קבוצת בנות עשרה, מהטובות בסמינר, עליזות ושובבות, נכנסת אל היער. אחת הבנות מצוידת בגיטרה, חברתה בחליל צד. וכך, הרחק מעין כול, מתחילה המסיבה. הבנות לא מסתפקות בשירה ובזמרה, אלא יוצאות במחול. הריקודים הסוערים, מלאי שמחת הנעורים, נמשכים עד קרוב לעלות השחר. קיומו של האירוע הובא לידיעת ההנהלה הרוחנית של הסמינר, ואחת המורות הכבודות פנתה אל החוגגות ברוב כעס וחמה: “מה שרה שנירר הייתה אומרת על החרפה שאירעה? בשביל זה היא הקימה את בית יעקב? בשביל ריקודים והוללות? לאן עוד נגיע?" הממולחת שבחבורת התלמידות לחשה בקול: "אם שרה שנירר הייתה כאן, היא הייתה מצטרפת אלינו”. הארכיון מגלה שהתלמידה צדקה. על פי עדותה של נערה מהראשונות שהתחנכו ב"בית יעקב", חגיגות ט”ו באב – חג ריקודי העם המעורבים מימי המשנה – נערכו יחד עם שרה שנירר ביערות ליד סקאווה, הסמוכה לקראקוב. המסיבה כללה הליכה ביער לאור ירח ונאום של שרה שנירר ושל אחת התלמידות־מדריכות. הנואמת טענה בפאתוס ש”חג ט”ו באב שייך לנו, הנשים”. לאחר מכן פצחו הבנות בשירה ובריקודים. עוד על אירוע יוצא דופן זה ראו ברשומתה של נעמי זיידמן, "התחייה הפמיניסטית של ט"ו באב", באתר "הספרנים" – בלוג הספרייה הלאומית.מי את, שרה שנירר?
הקאנון החרדי צנזר חלקים מהותיים ורבים מחייה ומפועלה של שרה שנירר, יומניה המפורסמים נערכו באופן מגמתי. מהיומנים המקוריים עולה דמות שונה מזו שמנסים להציג בבתי הספר החרדיים. את מה שלא מספר היומן השלימה לי תלמידה אחת אדיבה, בריאיון שערכתי עימה לפני שנים מספר. פניה הטובות ואדיבותה של אותה תלמידה חביבה ונעימת סבר לא ימושו מזיכרוני. מלבד הריאיון איתה וכתבתה של סוכצ'בסקי־בקון במקור ראשון, שנעזרתי בה רבות בכתיבת מאמר זה, הסתמכתי גם על ספרה המיוחד של פרופסור נעמי זיידמן, שהיא בוגרת "בית יעקב" בעצמה: שרה שנירר ותנועת בית יעקב, מהפכה בשם המסורת. צירוף הדברים מעלה את התמונה הבאה: שרה נולדה בקראקוב למשפחה חסידית ענייה, אשר מנתה עשרה ילדים. בשל העוני העצום נאלצה שרה לעזוב את בית הספר ולעזור בכלכלת הבית, אך התחננה להוריה שייתנו לה להשלים את בית הספר היסודי. הוריה הסכימו. את השכלתה הגבוהה נאלצה שרה לרכוש באופן אוטודידקטי. שלטונות פולין הרשו לבני המעמד הנמוך להשתתף בהרצאות בתור שומעים חופשיים, והנערה הסקרנית ניצלה את זה היטב. היא הקפידה להשתתף במסלולי ההרצאות האלו על תרבות גרמנית, על שירה ומחזות. רעיונות על מעמד האישה החלו לעלות בפולין הנחשלת, ושרה ינקה רעיונות אלו מפי מוריה הנוכריים. כבר באותם הימים התבשלו בה דעותיה הפמיניסטיות. בהיותה בת 20 כתבה ביומנה: “האידיאל שלי, אי־שם במעמקי נשמתי, הוא רק לעבוד למען אחיותיי! […] לו הייתי יכולה לשכנע אותן יום אחד מה המשמעות של להיות אישה יהודייה אמיתית, לא רק למען האימהות שלהן או מפחד מאבותיהן, אלא רק מתוך אהבה גדולה לבורא עצמו […] לו הייתי יכולה לחיות עד שאיהנה לראות את תורתי נכנסת לבתים של אותן נערות יהודיות […] האם אני יוצאת מדעתי? […] איך אנשים היו צוחקים עלי, איך הם ידברו עלי!? איזו ילדה חסידית מטופשת!" בהיותה נערה רווקה, חופשייה מעול בית ונישואין, השקיעה שרה זמן רב בלמידה ובביקורים בתיאטרון הפולני. התרבות הפולנית הייתה ספוגה בעורקיה. שיריו של אדם מיצקביץ’ ויוליוס סלובצקי היו שגורים על לשונה. הוריה של שרה התקשו למצוא לה שידוך, בשל מראהּ הלא-חינני. היא נולדה עם שפה שסועה והרופא תפר את שולי השפה בגסות, דבר שכיער את פניה. בהתקרבה לגיל 30 (!) השיאו אותה הוריה לבחור חסידי בינוני בשכלו. הנישואין לא עלו יפה, שרה לא הייתה מוכנה להסכים עם תפיסת הנישואין הפטריארכלית שעל פיה מקומה של האישה – ולא משנה כמה היא חכמה ומוכשרת – הוא בין התנור לכיריים, כולל כיבוס בגדי הבעל וטיפול בעדת ילדים. היא דרשה וקיבלה גט מבעלה. חזון מאוד לא נפוץ באותה תקופה ובאותה קהילה. מאז דבק בשרה כינוי הגנאי המשפיל “די גיגעטע” – הגרושה. בימים ההם היה כינוי זה אות קין נצחי על מצח האישה.מצב החינוך וההתייחסות הרבנית לכך
בתקופת עלומיה של שרה מצב היהדות היה בכי רע. פריקת העול ההמונית לא פסחה גם על בתיהם של הרבנים הגדולים ביותר. די אם נציין את ילדיו של רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב – ה”שם משמואל" שהפנו עורף ליהדות בבוז,[1] או שנקרא את זיכרונותיה של איטה קאליש־קמינר, בתו של האדמו”ר מוורקא־אוטבוצק, שכתבה על חבריה הרבים וחוג ידידיה שכלל בתוכו את מיטב בניה של היהדות הנאמנה.[2] הרבנים אומנם היו עסוקים בסכסוכי חצרות, במריבות שוחטים ובמאבקי שליטה, אך היו גם ניסיונות להציל את בני הנוער, בין השאר באמצעות הקמת ישיבות בליטא, בפולין ובהונגריה. שונה היה המצב בקרב הנערות; התפיסה המסורתית גרסה ש"מוטב יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים". תוצאות התפיסה הזו היו אסון קולוסאלי. שיעור המרות הדת והחילון נסק באופן תלול. כשהייתה שנירר בווינה, היא נחשפה לרעיונותיו המהפכנים של הרב שמשון הירש, מרבני הנאו־אורתודוקסיה המפורסמים. הרב הירש העביר את נקודת הכובד מעיסוק מופרז בתלמוד ופלפוליו לעיסוק בעקרונות היהדות, לימוד תנ"ך ומדעים ומתן שוויון לנשים. בבית הכנסת שייסד בפרנקפורט היו 550 מקומות לגברים, ו־350 מקומות לנשים. רעיונותיו של הירש וחדשנותם מצאו חן בעיני האישה המשכילה והמהפכנית. בפיקחותה הבינה היטב כי שיטת החינוך הישנה לא תחזיק מעמד מול גלי החילון, אך ידעה שבלי הסכמה רבנית לא תוכל לפעול כלל. לשם כך השתמשה שנירר בברכה שנאמרה לה על ידי רבי יששכר דוב מבעלז, כהסכמה לפעילותה. היא קיבלה גם הסכמה שבשתיקה מהאדמו"ר מגור, ועידוד גלוי מהחפץ חיים. חשוב לציין שחסידי בעלז השמרניים לא הסכימו עם רעיונותיה, וגם אחר כך, כשנפתחה בבעלז רשת בתי חינוך לבנות, שמה היה "בית מלכה", ולא "בית יעקב". מלבד רבנים אלו, רוב רבני הונגריה לחמו ביוזמה בכל הכוח. ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש כינה את הרשת "בית עשו" – בהיפוך מכוון לשמה של הרשת, "בית יעקב". במקומות רבים ספגה שרה זריקות אבנים. אבנים אלו לא נזרקו על ידי הבונדיסטים, אלא על ידי יהודים קנאים וחמי מזג. באחת מעיירות הונגריה לחם רב העיר נגד הכנסת רשת "בית יעקב" לקהילתו. לאחר שנתיים הוא נכנע, אלא שמחיר התנגדותו הראשונית היה כבד. כ־70 נערות מבנות העיירה פרקו עול. הצלחתה של שרה בהקמת מוסד הלימודים לבנות עוררה את מפלגת "אגודת ישראל". עד אותה תקופה לא הייתה במפלגה כל מודעות לצורכי הנשים. לצורך המחשה, אציין דוגמה מובהקת לכך. באמצע שנות ה־30 קיבלה מפלגת אגודת ישראל כרטיסי עלייה לארץ (סרטיפיקטים) מאת הסוכנות היהודית. על פי הנחיותיו של האדמו"ר מגור, הסרטיפיקטים ניתנו לגברים בלבד. בנות "בית יעקב", שכבר הפכו לקבוצת בנות פעילה, לא הסכימו לגזרה זו. הן השוו את מאבקן למאבק ההרואי של בנות צלפחד, שרצו נחלה בארץ ישראל ולא חששו להתעמת עם משה רבינו. כך אף הן, נחושות בדעתן ולא מוכנות להיות כנועות לתכתיבי הממסד הרבני המפלה ביודעין בין גברים לנשים. כדי שלא ייוותר רושם שתנועה מבורכת זו מנוהלת על ידי אישה בלבד, פעלו עסקני אגודת ישראל וחיתנו את שרה בשנית, עם יצחק לנדא. נישואין אלו התקיימו על הנייר בלבד. בפועל, הפעילות התנהלה מביתה של שרה כמו לפני נישואיה. בנות היו ישנות עימה בחדרה. אחותה הייתה דואגת לארוחותיה. גם במודעות הפטירה שיצאו אחר מותה הטראגי בקיצור ימים, נכתב רק שם המשפחה "שענירער" ולא הוזכר השם "לנדא" אף לא ברמז. אחרי מלחמת העולם השנייה, שמחקה כמעט את כל יהדות אירופה, פעלו בוגרות "בית יעקב" להקים בתי ספר לבנות. אולם כחלק מכתיבת ההיסטוריה ושכתובה על ידי הממסד החרדי, גם דמותה של שרה שנירר הפכה לאייקון המסמל חינוך לצניעות, לשמרנות ולהסתגרות מפני העולם החיצון, על אף שכאמור אין כל קשר בין דמות אייקונית זו למציאות.[1] להרחבה על כך ראו: י"י טרונק, פוילן: זכרונות און בילדער, חלק ז, ניו יורק: אונזער צייט, 1953, עמ' 201–217. להרחבה על דמויות של יוצאים ויוצאות נוספים ממשפחות מיוחסות בתקופה ההיא, ראו: דוד אסף, נאחז בסבך, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו, עמ' 331, הערה 54. [2] איטה סיפרה את סיפור חייה בספרה אתמולי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
הקפוסטה | מתכון מסע
מריה אסטריכר
(מאכל יהודי הונגרי מסורתי שנוהגים לאכול בפורים והוא מורכב מעלי כרוב ממולאים באורז ובשר ברוטב עגבניות)
או: אגדה משפחתית אורבנית
פורים 2005, אני נאבקת שלא להיחנק מצחוק. לופתת את הבטן מתחת לשולחן ומוחה דמעות של צחוק חנוק בלתי נשלט.
אני מביטה סביבי ורואה שכולם באותה הפוזיציה. עיניים מבריקות מדמעות של צחוק וחרחורים קלים עד כבדים.
אומנם הסיבה שלשמה התכנסנו כאן היא ארוחת פורים, שהיא אירוע בהחלט מצחיק, חגיגי ומוצלח למדי, אבל הצחוק ההיסטרי מגיע מסצנה ספציפית מאוד שבה שולמית האחות הקטנה נוגסת לתומה בקפוסטה שמנמנה מעשה ידי אימא, ומגלה לחרדתה את הסוד האפל מכול, שכולנו כבר גילינו בשלבים שונים בחיינו – שהקפוסטה האגדית של אימא, התבשיל הכי מושקע שלה שכל כך אהבנו לטרוף כילדים, עשוי, ובכן, משאריות של אורז מהשנה האחרונה שאימא פשוט זרקה למקפיא בתוך שקיות סנדוויץ' שמנוניות. הכרוב גם הוא נאגר שם במקפיא הענק, שאריות של כרוב מהמרק, כרובים שלמים במצב ביניים שנקנו במבצע באוגוסט והוקפאו למען סעודת הפורים וכמובן סופים של רסק עגבניות בקופסאות שימורים שנשלחו למקפיא כמות שהן, פתוחות ומטונפות.
שולמית מביטה בזעזוע בקפוסטה, משתעלת קלות, מקללת אותנו נמרצות תוך כדי צחוק מתגלגל וחסר שליטה – הדרך האסטרייכרית הנכונה להתמודד עם המציאות – ובאלגנטיות מקצועית מזיזה את הצלחת מעט הצידה ומכסה אותה במפית פרחונית כדי שאימא לא תיעלב.
אנחנו, הגדולים, עלינו על הסוד האפל כשראינו את אימא בסוף כל ארוחה שכללה אורז, אוספת את השאריות מהצלחות בתנועה מכנית לתוך שקית סנדוויץ' וזורקת למקפיא. וכל אחד מאיתנו בתורו עבר את השלב שבו הוא גדול מספיק כדי להבין מאיפה הגיעו המצרכים לקפוסטה החגיגית. כל אחד מאיתנו ביצע פתיחה מזועזעת של המקפיא במחסן ונשא הספד קטן למאכל שלא נהיה מסוגלים יותר לאכול בחיים.
שולמית הקטנה, לעומת זאת, שמעולם לא פתחה את המקפיא, כי היא הקטנה של אימא ומוז'ינקלה אמיתית שלא הכינה לעצמה מעולם סנדוויץ' או ארוחת צוהריים, קיבלה את המידע המפורט לתוך האוזן ממנחם ושמיל בשעה שנגסה בתאווה מהמאכל האהוב עליה.
אימא, כמו אימא, לא הבחינה בכל הדרמה הזאת ורק חייכה חיוך מלא נחת יהודית למראה יוצאי חלציה יושבים לסעודת הפורים ופיהם מלא צחוק.
השנים עברו, ואימא שמה לב מתישהו שאף אחד לא אוכל מהקפוסטה המפורסמת והפסיקה להכין אותה.
כולנו נשמנו לרווחה, ואימא המתוקה רק נאנחת בהקלה בכל סעודת פורים ומפטירה מתחת לאף שאיזה כיף שהיא כבר לא צריכה להכין את הקפוסטה הזאת, שגם ככה דרשה ממנה מאמץ קולינרי עילאי, ושהיא מבחינתה לאכול חלה עם טחינה בפורים, רק שאנחנו היינו כל כך להוטים לקפוסטה אז היא עשתה את המאמץ. אבל ברוך השם איבדנו עניין ועול אחד ירד לה מהגב.
חסדי ה' כי לא תמו. כי לא כלו רחמיו.
וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.
***
אין מתכון לקפוסטה, כי אין מצב שאני נוגעת בקודש הקודשים הזה.
אבל קבלו מתכון חגיגי ומשמח לבורקס בשר:
מצרכים:
חבילה של בצק עלים מופשר
למילוי:
חצי קילו בשר טחון
בצל אחד גדול קצוץ
2 שיני שום כתושות
כ-6 משמשים מיובשים קצוצים
חופן צנוברים קלויים
3 כפות שמן זית
כף סילאן
מלח ופלפל
פטרוזיליה קצוצה
והסוד שלי לטעם מיוחד: חופן של עלי זעתר טריים קצוצים.
אופן ההכנה:
מחממים את התנור ל-180 מעלות.
במחבת בינונית מחממים את שמן הזית ומטגנים את הבצל והשום עד להזהבה.
מוסיפים את הבשר לטיגון קצרצר וחלקי, כדי שהעסיסיות שלו תישמר במהלך האפייה.
מכבים את האש ומעבירים את תערובת הבשר לקערה. מוסיפים את שאר הרכיבים ומתקנים תיבול.
פותחים את בצק העלים למלבן בגודל הרצוי ומניחים לאורכו בשליש התחתון תלולית יפה של המילוי. מגלגלים בזהירות עד לקבלת נחש בצק ממולא, ומגלגלים אותו לשבלול.
מעבירים בזהירות לתבנית מרופדת בנייר אפייה, מושחים בחלמון ביצה ומפזרים שומשום לרוב.
שולחים לתנור לחצי שעה בערך, או עד שהשבלול זהוב, פריך ומגרה, ומתקשרים לאימא להגיד אה פרעיילכן פורים 3>
בתיאבון!
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
אותנטיות – זה כל הסיפור
רייצ'ל שץ
הסרט אושפיזין, או כמו שבאמת צריך להגות את שמו "האושפיזין", הפך להיות סרט שהבורגנות החילונית מוציאה פעם בשנה מהמדף מעל הטלוויזיה, מנערת את הקופסה מהאבק וחוגגת את חג הסוכות. מעין ברכת כוהנים שנתית.
בלי שום קשר לאלוהים, כמובן.
יש מעט סרטים ישראליים שהצליחו להתרומם ולהיכנס לקאנון התרבותי המקומי והפכו לקלאסיקות. כאלה שנדמה שיש להם משבצת שידור קבועה בגלגל השנה והחיים שלנו כחברה. כמו אבי נשר עם "הלהקה", שמי זרחין עם "הכוכבים של שלומי", אורי סיוון וארי פולמן עם "קלרה הקדושה", ניר ברגמן עם "כנפיים שבורות", הגשש החיוור עם "גבעת חלפון אינה עונה" ועוד.
הקולנוע בארץ עדיין צעיר, בכל ביס תרבות נדחפות קצת שאריות חול וגמלים, ואומנות צריכה זמן כדי להתהוות. אולי, כמו במקרים רבים, זה עניין של כסף. בכל שנה קרן הקולנוע הישראלית (שעל התקציב שלה בעיקר מתבססת התעשייה) מתקצבת שישה- שבעה יוצרים בלבד ב-כשלושה מיליון שקל לסרט באורך מלא. זה נשמע הרבה, אבל קולנוע הוא תחום יקר מאוד. לשם השוואה, האוונג'רס האחרון תוקצב בכ-220 מיליון דולר.
אז אנחנו לא הוליווד, זה ברור, לא בשנים, לא בתקציב וגם לא בקצב. אבל התעשייה בארץ הולכת ומתפתחת, ויצירות ישראליות מגיעות לענקית הסטרימינג "נטפליקס". בסדרה "שטיסל", לדוגמה, ניתן לצפות כעת במאה תשעים מדינות מסביב לעולם. גם בתחום הקולנוע סרטים ישראליים מתחילים לתפוס מקום ונוכחות. לא מזמן במאי ישראלי זכה בפרס "דוב הזהב" בברלין, ולאחר מכן בפרס "חבר השופטים" בפסטיבל קאן בצרפת.
אז איך בכל זאת קולנוע צעיר ולא מתוקצב מצליח?
ובכן, קולנוע הוא מדיום נרטיבי שאוהב נקודות מבט, והוא תמיד ינסה לחדש את עצמו ולמצוא נקודות מבט ספציפיות שלא ראינו. זו הדרך שלו להתפתח, למצוא עוד סיפורים ועוד גוונים אנושיים שיצטרפו לסיפור הגדול של האנושות.
אם אבקש מעשרה אנשים לספר לי על השפן הקטן ששכח לסגור את הדלת, כל אחד יספר סיפור אחר. אחד יתמקד בסבל של השפן, השני ינסה ללמד את הקורא מוסר השכל, והשלישי יחליט שהסיפור בכלל צריך להיות מסופר דרך עיניו של החיידק.
אחד השינויים הכי גדולים שעברתי בתהליך היציאה, ושלאט לאט קרה גם ליוצאים נוספים סביבי, הוא התפתחות של נקודת מבט ספציפית ואישית על החיים. ההבנה שהקונפליקטים שלי שונים, שהדרך שבה אני חווה אהבה, שמחה וכעס היא שלי, שלכל אחד גבולות מוסריים שונים (מה שבעיניי ראוי, ייתפס בעיני האחר כבעייתי), שנקודת המבט שלי על החיים היא אינדיבידואלית ולא שייכת לחברה, וככל שהיא אינדיבידואלית יותר, היא שייכת לי יותר.
יש שיאמרו שזה בעצם כל הסיפור של יציאה מהחברה החרדית. הייתה לנו נקודת מבט פנימית אחרת מהחברה שבתוכה גדלנו. וההתנגשות הזו דחפה אותנו החוצה, לעולם שבו יש יותר מרחב לבחור את הנרטיב ולספר אותו כמו שאנחנו רוצים.
מה מיוחד בסרט "האושפיזין" שהצליח להעלות אותו מעל השאר?
כששולי רנד כתב את הסרט "האושפיזין" ואז שיחק בו (וגם זכה עליו בפרס אופיר) השנה הייתה 2004. ז'אנר "סרטי הדוסים" כמעט שלא היה קיים (הסדרה "החצר" שודרה ב-2003, ודוד וולך יצא עם הסרט "חופשת קיץ" רק ב-2007). העולם החרדי היה עדיין גטו ואף אחד לא הציץ מעל החומות, לא באמת. היו במאים חילוניים שניסו להציג את החברה החרדית על המסך, אבל נקודת המבט שלהם הייתה חיצונית והדמויות יצאו שטוחות, הן היו פלקט של אנשים דתיים שנראים ומתנהגים בצורה מסוימת, אבל לא אנשים חיים. לעומתם, נקודת המבט של שולי רנד הסעירה את הקהל הישראלי והפכה את הכול לחי ואמיתי. הסרט גם מביא איתו תמות דתיות שלא נראו קודם על המסך הישראלי.
גם בשוק השחור הדוסי, "האושפיזין" היה בין הדיסקים הנצרבים ביותר בהיסטוריה, כולנו רצינו לראות מי האיש שהעז לעשות עלינו סרט והאם הצליח להציג את העולם החרדי כפי שהוא, לפחות כפי שאנחנו רואים אותו.
אבל הסרט "האושפיזין" לא הצליח להביא רק נקודת מבט חדשה לזמנו בקולנוע הישראלי, הוא הביא גם נקודת מבט שעד היום נשקפת מעיניים ספציפיות מאוד, עיניים של חוזר בתשובה.
חוזרים בתשובה ייחשבו לנצח "האחר", "השונה", בתוך הקהילה החרדית. הם אף פעם לא יהיו באמת חרדים, גם אם הם מאוד מנסים להיות כאלה. החברה מסרבת לראות בהם חלק, והיא כנראה צודקת, הם עדיין נושאים בתוכם חלקים מהחילוניות ולא מוכנים לוותר עליה. כמו, למשל, על הצורך שלהם ליצור, או על נקודת המבט האינדיבידואלית שמסכנת את החברה החרדית כפי שהיא בנויה היום. שולי רנד ערני מאוד בתוך הסרט כלפי המקום שהחברה החרדית מקצה לו והוא מתבונן בו בכאב אבל גם בהבנה.
ניתן לראות זאת בסצנה שבה שולי קונה את האתרוג הכי מהודר, הכי יפה, כדי להרגיש שייך, כדי להיות משהו שהחברה החרדית אף פעם לא תיתן לו להיות.
המציאות מייד מנכיחה לו עד כמה הוא לא חלק, כאשר שני חברים מהעבר באים לבקר אותו ומזכירים לו שהוא אחר, שהעבר תמיד יהיה חלק ממנו גם אם אלו חלקים בעצמו שקשה לו להתמודד איתם.
בסצנת הסיום של הסרט הגיבור עומד באמצע בית הכנסת, הוא הרגע מל את הבן הראשון שלו וכולם רוקדים סביבו. הוא מוקף בקהילה החרדית, ואז מצטרף אליו גם העבר שכה פחד להתמודד איתו. העבר מיוצג על ידי החברים מפעם שחובשים כיפות ומצטרפים למעגל הרוקדים. הגיבור, שעד כה ניסה להסתיר את חבריו, מצליח לקבל אותם ואת עברו.
או כמו שכתבה המשוררת זלדה:
"הֶעָבָר אֵינֶנּוּ תַּכְשִׁיט
חָתוּם בְּתוֹךְ קֻפְסָה שֶׁל בְּדֹלַח
גַּם אֵינֶנּוּ
נָחָשׁ בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת שֶׁל כֹּהַל –
הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ
בְּתוֹךְ הַהֹוֶה
וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר
נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר –
כַּאֲשֶׁר הֶעָבָר מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה
זוֹ הֲרָמַת הַחַיִּים כֻּלָּם..."
זהו סוף שמח, של תקווה, של קבלה, והוא סוגר את התמה של זרות בנימה אופטימית.
אבל אולי דווקא בגלל נקודת המבט המיוחדת של היוצר הייתי מצפה לסוף פתוח יותר, כזה שבו הוא עדיין האחר, ולא האתרוג ולא ההתמודדות עם העבר יהפכו אותו באמת לחלק, כי יש משהו יפה בלהיות "השונה" ו"האחר" בתוך חברה, להיות בעל התשובה, לחיות בתוך חברה מסוימת, להבין אותה אבל בו-זמנית גם לא להיות שייך עד הסוף. יש משהו יפה בלשמור על היכולת שלך להיות אינדיבידואל, על הדרך שבה אתה רואה את המציאות, ועל הדרך שבה אתה מספר סיפור.
אולי ההשלמה הזו עם הזרות יכלה להיות סוף ריאליסטי ושמח יותר.
כשנציגי נטפליקס הגיעו לאחרונה לארץ לפתוח חממה לתסריטאים מקומיים, ישבתי בקהל בסשן של Q&A, המיקרופון עבר מאחד לאחד וכולם שאלו שאלות, כולם רצו להבין, מה נטפליקס מחפשת, כל אחד רצה להבין איך לכתוב את הסדרה שנטפליקס תקנה. לאחר מספר שאלות דומות מהקהל, קמה אחת הבכירות ואמרה: "אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, אתם תאמרו לנו. כל מה שאנחנו מחפשים הוא אותנטיות, אותנטיות של נקודת מבט. ספרו לנו את הסיפור שלכם".
ולמי שהדיסק הצרוב של אושפיזין עוד לא הגיע אליו, הנה קישור לטריילר: https://www.youtube.com/watch?v=zVfXipr3WuE
המלחמה על חירות המחשבה
עקיבא גרין
בין שלל האתגרים שמציבה בפנינו מלחמת אוקטובר 2023, נבחנת יכולת הטלת הספק, חירות המחשבה והבעת דעות שאינן בקונצזוס. זה אף פעם לא היה פשוט וקל, ובמצבים מסוימים הותקף האדם החושב ושילם מחיר כבד על הבעת דעותיו. עקיבא גרין נזכר בהוגה היהודי, המוחרם-מפורסם, שתעוזתו משמשת עד היום אות ומופת למבקשים לעצמם חירות מחשבתית.
חרם חריף
בשנת 1656, באמסטרדם, התפרסם בפומבי כתב חרם. המפרסמים היו פרנסי העיר, ואולי גם הגאון רבי שאול מורטירה, רבה של הקהילה הספרדית-פורטוגזית בעיר. מושא כתב החרם היה – ברוך שפינוזה, או בשמו ההולנדי Benedict de Spinoza.
נוסח החרם החמור (על פי תרגומו של פרופסור ירמיהו יובל) מסביר כי:
האדונים מן המעמד [-הפרנסים] מודיעים לכבוד מעלתכם כי מאחר שמזה זמן נמסר על השקפותיו ומעשיו הרעים של ברוך דה אספינוזה, והם ניסו בדרכים ובהבטחות שונות להשיבו מדרכיו הרעים, אך לא עלה בידם לתקנו, ואדרבה, כל יום הגיעו לידיעתם ידיעות נוספות על כפירות נוראות שעשה ולימד, ומעשים עצומים שחולל, ויש בידם עדויות רבות וראויות לאמון שנמסרו כולן בנוכחות האדונים החכמים [-הרבנים] לכן נמנו וגמרו על דעתם של אלה כי אספינוזה הנ"ל יוחרם וינודה מעדת ישראל, והרי הם מטילים עליו את החרם דלהלן: "בגזירת עירין [-מלאכים. כלומר: בהסכמת המלאכים] ובמאמר קדישין [-קדושים. כינוי נוסף למלאכים] אנו גוזרים חרם, נידוי, אלה [-קללה) ושמתא [-ונידוי] על ברוך דה אספינוזה, בהסכמת האל יתברך וכל הקהל הקדוש הזה.. ארור יהיה ביום וארור בלילה, ארור יהיה בשוכבו וארור בקומו, ארור בצאתו וארור בבואו, וא[דוני] לא ירצה בכפרתו ותבער בו חמת א[דני] וקנאתו... "ואתם הדבקים בא[דני] א[להיכם] חיים כולכם היום" ואנו מזהירים שאיש אינו רשאי להתקשר עמו בעל פה או בכתב, ולא לעשות לו שום טובה, ולא לשהות עמו תחת קורת גג אחת... ולא לקרוא שום חיבור שעשה או שכתב.
קריאת המילים החריפות הללו, רצופות הקללות והגידופים, האזהרות והתוכחות, מעלה את השאלה מה היו "מעשיו הרעים" ו"מעשיו העצומים" שהספיק לעשות ברוך שפינוזה, בעל בית מסחר ובן למשפחת אנוסים, שבאותה העת היה בן 24 שנה בלבד?
זעם קדוש - על שם מה?
ניתן לומר שהעזתו לערער על "קדושת הטקסט המקראי" עוררה עליו את חמתם של הקפדנים. היו ששיערו שהתרועעותו עם נוצרים היא שהובילה לכתב החרם.
הבעיה הטמונה בהשערות אלו היא שהן עדיין לא מבהירות את הסיבה לחומרתו וחריפותו של נוסח החרם. ערעור קדושת הטקסט כבר נעשה על ידי רבי אברהם אבן עזרא באופן גלוי, מאות שנים לפני כן; משכך לא ברור מדוע יצא הקצף דוקא על דבריו של שפינוזה. נוסח החרם שולל גם את ההשערה שהטריגר היה הידידות עם נוצרים.
הטענה היחידה שנותר לדון בה היא התרעומת על הפנתיאיזם של שפינוזה. הפנתיאיזם של שפינוזה גרס שהאל והטבע חד הם. על פי שיטתו, אין עולם ואל חיצוני – טרנסצנדנטלי, אלא העולם הוא אינסופי והוא האלוהות בעצמה.
במסגרת זו לא נרחיב בעקרונות הפנתאיזם של שפינוזה, אבל אף מבלי להיכנס לעומק הדיון הפילוסופי, ניתן לראות עד מהרה שלא מדובר כאן בכפירה איומה ונוראה המצדיקה קללות וגידופים בוטים כל כך. הרי שפינוזה לא הכחיש את קיומו של האל אלא הביא פרשנות מסוימת לביטוי שלו בעולם.
אסמכתה לדברינו ניתן לראות מכך שהיו רבנים רבים שהאמינו בתפיסת הפנתיאיזם בכל מיני הטיות. די אם נציין את הפולמוס שהתעורר סביב דברי חכם דוד ניטו (1654 – 1728) אשר בדרשתו בבית הכנסת של בני העדה הפורטוגזית בלונדון טען שהטבע הוא גילויו של אלוהים. הדברים עוררו כמובן תרעומת בקרב מתנגדי הרב, שטענו שדבריו מזכירים את שפינוזה הנודע לשמצה. לעומתם, רבים צידדו בעמדה זו ולא ראו פסול בדברים.
אלוהים הוא הטבע - גם בתפיסה הדתית
לשם הבהרת עמדתו, חכם ניטו הדפיס מסכת תיאולוגית מיוחדת לליבון סוגיה זו. המסמך נקרא "ההשגחה האלוהית" (De La Diving Providencia). אולם הסערה לא שככה. משכך, פנו בני הקהילה לבוררות אצל רבי צבי אשכנזי – החכם צבי, רבה המפורסם של אלטונה. החכם צבי, בספר תשובותיו (תשובה יח), פותח בדברי חכם דוד ניטו: "החכם המרומם ונעלה כמורנו הר"ר דוד ניטו נ"ר, אב בית דין ומורה צדק בקהל קדוש שערי שמים, דרש בבית הכנסת דרוש זה תוארו מועתק מלשון לעז ללשוננו הקדושה: אומרים שאמרתי בישיבה שהשם יתברך והטבע, והטבע והשם יתברך, הכל אחד. אומר אני שכך אמרתי, ואני מקיימו ואכריחנו מאחר שדוד המלך מקיימו במזמור קמ"ז (תהילים קמז, ח) 'המכסה שמים בעבים המכין לארץ מטר המצמיח הרים חציר וכולי'. אבל צריך לידע, הטו אזנכם יהודים, מפני שהוא העיקר הראשון מאמונתנו - ששם 'טבע' הוא מהמצאת האחרונים מזמן ארבע או חמש מאות שנה סמוך לזמנינו, מאחר שאינו מצוי בדברי חכמינו הקדמונים ז"ל, אלא שהקב"ה משיב הרוח והוא יתברך מוריד הגשם והוא יתברך מפריח טללים. מזה מוכרח שהקב"ה עושה כל אותן העניינים שהאחרונים קוראים 'טבע' באופן שטבע אין בעולם, ואותו הדבר שהוא ההשגחה הוא שקוראים 'טבע'. זהו שאמרתי שהאלוקים והטבע והטבע והאלוקים הכל אחד'.
"דעה זו היא ישרה, חסידה וקדושה, ואשר לא יאמינו בה הם קראים ואפיקורסים עד כאן, ויש עליו עוררין לאמר כי סרה דיבר על ה'". לאחר דיון ממושך ומפורט בדברי חכם דוד ניטו, תוך הבאת מובאות התומכות בדברים מהכוזרי ומהשל"ה, מסכם חכם צבי: "באופן שצריכין אנו להחזיק טובה להחכם הכולל המרומם כמורנו הרב ר' דוד ניטו ה"י [-ה' ישמרהו] על הדרשה שדרש, להזהיר את העם לבל יטו לבבם אחרי דעת הפילוסופים האומרים בטבע כי ממנו יצאו תקלות רבות והאיר עיניהם באמונתנו האמיתית שהכל בהשגחה מאיתו יתברך ואמינא ליה יישר כחו וחילו, וכל המהרהר אחריו אחרי רואו דברינו אלה חוששני לו מחטאת".
חכם דוד ניטו, מצידו, הפנים את דברי חכם צבי, גם אם לא התכוון לכך בתחילה, והביאם כמעט כצורתם בספרו "מטה דן - כוזרי שני" (ויכוח רביעי סימן ד).
אם כן, מה הייתה הטענה כנגד שפינוזה? מה בדבריו עורר את זעמם של פרנסי קהילת אמסטרדם?
אמת מהדהדת
אולי אפשר להציע שתפיסותיו על חירות וחופש הבחירה הטרידו את מערכת העולם הדתית-פטריארכלית שרווחה באותה עת? בחיבורו "מאמר תיאולוגי מדיני" (פרק כ) טוען שפינוזה: "שיחזיק על הצד היותר טוב את זכותו הטבעית להתקיים ולפעול בלי נזק לעצמו ולזולתו". מלבד זאת, שפינוזה דגל בדטרמיניזם מוחלט, שבו בעצם אין בחירה חופשית אלא כל הפעולות נגרמות בשל שרשרת נסיבות הקשורות זו לזו בשלשלת.
שני נושאים אלו משמיטים את עיקר משמעותה של הדת, ואולי בשל כך התרעמו עליו פרנסי אמסטרדם והממסד הרבני, וגם זה הנוצרי. המלחמה כנגד שפינוזה משמשת בעצם מלחמה כנגד חירות הדעת. אומנם בתחילה כף הניצחון נטתה לטובת מתנגדי שפינוזה, אולם לבסוף דעותיו ותפיסות עולמו חלחלו והשפיעו על רבים ורבות לאורך הדורות ועד ימינו.
ניתן לסכם את הדברים במילותיו המופלאות של הפסוק בספר קהלת (ח, ה): "אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח". לא ניתן לכלוא את הרוח האנושית השואפת לצאת אל החירות.
הקראים אינם מתאחים לעולם
עקיבא גרין
עסק הביש וספיחיו
בימי ראשית המדינה פעלה במצרים רשת ריגול ישראלית. בשנת 1954, בעקבות פעולה לא מוצלחת של החולייה, נתפסו 12 מחבריה והועמדו לדין. שניים מהם, משה מרזוק ושמואל עזר, הוצאו להורג. לימים, פרשייה עגומה זו כונתה "עסק הביש".
כשנה לאחר מכן ניגש יוסף מרזוק, קצין במילואים ואחיו של משה, למזכירות בית הדין הרבני בחיפה וביקש להירשם לנישואין. בקשתו נדחתה. הסיבה: יוסף השתייך לעדה הקראית-מצרית, ואילו בחירת ליבו, מרים דייסי מטבריה, לא הייתה קראית.
קראים, נזכיר, הוא כינוי ליהודים שבחרו לקיים את מצוות התורה שבכתב בלבד, ולא קיבלו עליהם את מסורת התורה שבעל פה, או כל סמכות רבנית אחרת. לצורך ההבדלה, יהודים הנוהגים לפי המסורת הרבנית נקראים "יהודים רבניים".
קשייו של האח השכול העסיקו את דעת הקהל. הסיפור תואר בהרחבה באמצעי התקשורת והגיע עד מסדרונות בית הנבחרים שלנו.
בינואר 1956, חברת הכנסת אֶמה לוין-תַּלְמי לוחמת החופש המפורסמת ממפלגת מפ"ם, הגישה שאילתה בנושא. ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, הגיב בזו הלשון: "ברצוני לקוות שבכל מקרה שתעמוד שאלת נישואין בין קראים לבין רבניים ימצאו הרבנים היתר". הרוחות בכנסת סערו. זרח ורהפטיג, שהיה אז שר הדתות מטעם מפלגת מפד"ל, צידד בעמדתו של בן גוריון וטען שהרבנות היא הגוף היחיד המורשה לעסוק בנושא זה. בעקבות אמירה זו הרוחות התלהטו עוד יותר.
הסערה סייעה לבני הזוג. בסופו של דבר בית דין מיוחד התכנס והעניק להם אישור להתחתן. הנימוק: איסור הנישואין עם בני העדה הקראית חל על קראים ממוצא רוסי ולא על קראים ממצרים.
סיפור זה הצית מחדש את אש היריבות שבערה בהיחבא במשך שנים רבות, וחשף את עומק הפער בין שני הזרמים – הקראים והרבניים. מה הם מקורותיה של העדה הקראית, ומדוע הרבנים חשים כלפיה רגשות שנאה ותיעוב עזים כל כך?
קיצור תולדות התנועה הקראית
תנועת הקראות נוסדה במאה השמינית בערך. מקימה, ענן בן דוד, נמנה עם אליטת תלמידי החכמים באותה תקופה. החוקרים חלוקים בדעתם בשאלה, האם ענן ראה בקראות זרם חדש או שחזור של עמדות הצדוקים, שהיו זרם מוביל ביהדות בימי בית שני. כך או כך, ענן התהדר בייחוס מכובד – צאצא ממשפחת דוד המלך, והיה איש עשיר, נשוא פנים ונעים הליכות. בקיאותו בתורה ושלל המעלות שהוזכרו סללו לענן דרך למשרה נחשקת: תפקיד ראש הגולה. אולם המינוי טורפד על ידי ראשי ישיבות בבל בשל מאבקי כוח ואגו. היחסים בין ענן לרבנים הלכו והידרדרו, ובשיאם – העלילו הרבנים על ענן שהוא מבקש למרוד במלכות. זהו הנרטיב הקראי.
לפי המסורת הרבנית, רבני בבל החליטו שלא למנות את ענן מסיבות ענייניות, והוא – בתגובה, החליט להילחם בהם בכל כוחו, לערער על סמכותם ולפעול לביטול מעמד הרבנים.
ראשית ימי הקראות היו ימי הזוהר של התנועה. על פי הערכות המקובלות במחקר, בפרס ובמצרים קרוב למחצית מבני העם היהודי נהגו כמנהג הקראים. הרמב"ם, שפעל במרבית ימיו במצרים, ושבכתביו ניכרת השפעתה הגדולה של הקראות, בלם את התפשטות התנועה. הוא עשה זאת בשני מישורים. במישור הרעיוני, ביסס וחיזק את חשיבותה ומעמדה של התורה שבעל פה. תעיד על כך הפתיחה של חיבורו המונומנטלי "היד החזקה". במישור המעשי, ניצל הרמב"ם את מעמדו הרם בבית המלוכה ופעל להפחת מספר הקראים. לפי עדותו, מלחמתו באה כהמשך ישיר למאבקו של רבי סעדיה גאון בקראים: "לפי שהיו בני דורו בעלי סברות נשחתות, וכמעט שתאבד תורת ה', לולא הוא, עליו השלום, לפי שהוא גילה מן התורה מה שהיה נעלם, וחיזק ממנה מה שנתדלדל". במקום אחר באגרותיו מתאונן הרמב"ם על כך שאנשי מצרים נוטים אחר הקראים בדיני נידה.
ההבדלים בין מנהגי הקראים למנהגי אחיהם היהודים הרבניים באופן הנישואין והגירושין הובילו את גדול רבני אשכנז "הרמ"א" (1572-1520) לפסוק באופן נחרץ: "הקראים אסור להתחתן בהם וכולם הם ספק ממזרים ואין מקבלין אותם אם רוצים לחזור". נוסח חמור וחריף זה מעניק לנו חלון הצצה נוסף על עוצמת השנאה שרחשו הרבנים לבני העדה הקראית. אפילו מומר (יהודי שפרק עול ומחלל שבת בפרהסיה) זוכה ליחס הוגן וטולרנטי, כיוון ש"אין דוחים אבן אחר הנופל".
בן דורו ושאר בשרו של הרמ"א, רבי שלמה לוריא המכונה "המהרש"ל" (1573-1510) הוסיף והזהיר: "ואני שמעתי שחכם גדול בארץ ישראל רצה להתיר הקראים ונקצרה לו השעה מהשמים והלך לעולמו ולא נשא פנים לתורה ברוך המקום".
העמדות החריפות הללו מבהירות מדוע סערו הרוחות בכנסת, מאות שנים לאחר כתיבתן, בעקבות השאילתה של ח"כ אמה לוין-תלמי.
קרב הקראים והרבנות – המאה העשרים
הרב עובדיה יוסף, שהתפרסם בקרב הציבור בגישתו ההלכתית המקלה, נכנס באותם הימים לעובי הקורה, והחל לכתוב תשובה הלכתית מקיפה שנועדה להתיר נישואי קראים ויהודיים רבניים. התשובה הסתמכה בעיקר על דעת חכמי ספרד, בהם הרב"ז, שנטו להקל בדבר. אולם רעיו האשכנזים של הרב עובדיה, רבי אליעזר וולדנברג המכונה "הציץ אליעזר", ורבי צבי פסח פראנק, המכונה "ההר צבי", לחצו עליו שלא לפרסם את ההיתר. הלחץ עשה את שלו: הרב עובדיה גנז את תשובתו, ובמשך ארבעים שנה נמנע מפרסומה ברבים.
יהדות אותנטית – יש דבר כזה בכלל?
"ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים, או המנצחים לשעתם". כיום, מאות שנים לאחר ניצחון הרמב"ם והפיכת הקראים למיעוט שולי וזניח, מנהגי העדה ואורח חייהם נראים לרובנו מגוחכים. למשל, צורת שמירת השבת שלהם שונה משמירת השבת המסורתית, דיני הכשרות שונים ועוד. אנו מורגלים לקבל בשוויון נפש את המוכר והידוע ולהתייחס אליו כאל "נורמה", ולדחות תפיסות החורגות מהנורמטיביות כביכול. אך אם נתבונן בכנות נבין שאורח החיים של הקראים ואמונתם הדתית אינם אלא השקפה שונה מהתפיסה האורתודוקסית השלטת. מימי חז"ל ועד ימינו היהדות הרבנית הרגילה את המאמינים לראות ברבנים סמכות עליונה, פעלה להרחיקם מהתורה שבכתב והטמיעה חוקים והלכות שכלל לא מוזכרים בה. האם זו היהדות האותנטית-מקורית? ספק רב...
אם הקראים פועלים לפי חוקי התורה שבכתב ומנהגם נראה מגוחך, כל שנותר לנו לתהות הוא מה בעצם מגוחך – המנהג הקראי או התורה שבשמה הם פועלים?
ישוע הנוצרי – מגן החלשים ורודף הצבועים – צָדַק?
עקיבא גרין
נוכחות דמותו האניגמטית של ישוע (ישו) ניכרת בעולמנו כבר יותר מ-2,000 שנה. ישוע נחשב, ובצדק, לאחד האנשים המשפיעים ביותר על תרבות המערב. סיפור קורות חייו לוט בערפל, המיתוסים והאגדות שנכתבו על-אודותיו משני צידי המתרס, הצד היהודי והצד הנוצרי, סותרים זה את זה באופן מהותי.[1]
לנו, כבני העם היהודי, קשה לעסוק בדמותו של ישוע ובמסרים שביקש לבטא. למרבה הצער, דפי ההיסטוריה שלנו רוויים בנהרות דם רב שנשפך על ידי מאמיניו. אף אם נטען שרוב מעשי הרצח נבעו מבורותם של הכפריים והאיכרים, אנשים פשוטים ובורים ששנאתם לובתה בנאומים של כמרים חשוכים וקנאים, אנאלפביתיים בחלקם, עדיין – קול דמי אחינו השפוך זועק אלינו מן האדמה.
מאידך גיסא, לא נוכל להתעלם מתרומתו העצומה של ישוע ליהדות ולעולם. על פי הרמב"ם (מלכים יא, ד), ישוע תרם לביעור עבודת האלילים מן העולם. העיסוק בנושא הועלם ברוב הדפוסים, וכאן נביא אותם כלשונם: "אף ישוע הנוצרי שדימה שיהיה משיח ונהרג בבית דין, כבר נתנבא בו דניאל שנאמר (יא, יד) ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו' וכי יש מכשול גדול מזה שכל הנביאים דיברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם ומקבץ נידחיהם ומחזק מצוותם, וזה גרם לאבד ישראל בחרב ולפזר שאריתן ולהשפילן ולהחליף התורה ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי יי. אבל מחשבות בורא עולם אין כח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו וכל הדברים האלו של ישוע הנצרי, ושלזה הישמעאלי שעמד אחריו, אינם אלא לישר דרך למלך המשיח ולתקן את העולם כולו לעבוד את יי ביחד שנאמר (צפניה ג, ט) 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם יי לעבדו שכם אחד'".[2]
במילים אחרות, בעוד שהיהדות כשלה במשימתה לבער את האלילות מן העולם ולגרום לכל באי האנושות להאמין באל אחד; ישוע הנוצרי הצליח לעשות זאת.
בשורות הבאות נסקור את עיקרי שיטתו ותולדות חייו של ישוע, הידועים לנו מתוך כתבי תלמידיו: על פי הכתבים הללו, ישוע נולד בבית לחם, ומקטנות נודע שמו כעילוי. בהיותו צעיר לימים נשבה בו רוח הקודש, והוא החל להתנבא באזור הכנרת והגליל. דרישותיו של ישוע ממאמיניו היו דרישות מוסריות. הוא הטיף לאהבת הבריות, צניעות, ענווה, אצילות רוח,[3] נוסף על הבעת בוז לעשירים נטולי החמלה והשמעת ביקורת חריפה נגד חכמי ישראל בגין התרחקותם מפשוטי העם.[4] ישוע טען שירושלים תחרב בשל התנהגויות אלו,[5] וביכה את אובדן האהבה הטהורה והנאצלת בין אדם לרעהו.
חכמי ישראל לא אהבו את הביקורת שהוטחה בהם, והשיבו מלחמה. הם טענו שישוע מזלזל במצוות נטילת ידים,[6] שתלמידיו חיללו שבת,[7] ושהוא מעודד את שומעיו להתוודות על חטאיהם בפני אדם אחר, ובכך לזכות למחילה.[8]
חכמי אותו דור נידו את ישוע והרחיקו אותו, ובעקיפין אולי אף גרמו להריגתו.[9] למרבה האירוניה, דווקא מותו הטראגי של ישוע שדרג את מעמדו – מנביא רגיל לבן אלמוות.
מעניין לציין ששנים רבות לאחר החורבן, העלו חכמי ישראל את אותן טענות שטען ישוע: חז"ל קישרו בין חורבן הבית השני לשנאת חינם,[10] ובכך שחזרו את הביקורת שהשמיע ישוע נגד חכמי אותה תקופה. יתרה מזאת, כותבי התלמוד הבינו – באיחור – שנידויו והרחקתו של ישו היו טעות קולוסאלית. בתלמוד נמתחה ביקורת מפורשת על החכמים שדחו את ישוע וביטלו את דבריו, ולא השכילו לאמץ את הכלל: שמאל דוחה וימין מקרבת.[11]
תרבות יוון וחוכמת ישראל
עקיבא גרין
330 שנה (לערך) לפני הספירה. ימי החנוכה זכורים לנו, כבר מסיפורי הילדות, כתקופה קצרה שבה התחוללה מעין מלחמה הרואית ומופלאה; קומץ של יהודים אמיצים, בני משפחת הכוהנים, יצאו למלחמה על רוחניותו של העם היהודי ולהצלתו מהתבוללות בתרבות יוון. בנס עצום ניצחו מעטים את הרבים, החלשים את הגיבורים.
אך לאמיתו של דבר, ההתייוונות בקרב העם היהודי הייתה נפוצה במיוחד. על פי התיאורים, הכוהנים עזבו את עבודת המקדש ובאו לצפות במשחקי הגימנסיון – שם התגוששו מתמודדים בעירום מלא. החשמונאים שעלו לשלטון העניקו תחילה לחכמי ישראל כוח ועוצמה. החכמים הרגו על ימין ועל שמאל כדי לגדור את הפרצות בשמירת המצוות. אך אט אט שלטון החשמונאים התייוון אף הוא, והשפעתה של תרבות יוון על יהודי אותה תקופה הלכה וגברה.
אצל חכמי המשנה אפשר למצוא סימנים ברורים לתרבות יוונית חיה ותוססת. על פי הכתוב במשנה, מותר אפילו לכתוב את ספר התורה ביוונית. ניתן לשער שהסיבה לכך היא חדירת השפה היוונית והיותה שגורה בפי המון העם. בני משפחת רבן גמליאל, שהיו מקורבים למלכות, למדו חוכמה יוונית באופן רשמי. אין זה מפתיע שבני משפחת הנשיא – רבן גמליאל – היו בקיאים בחישובי אסטרונומיה הנדרשים לחישוב המולדות.
גם רבי יהושע, שהיה עסקן פוליטי, גילה בקיאות מרשימה בחוכמות היוונים, ואף נסע להתווכח עם חכמי אתונה. משפט פיתגורס המפורסם, שמפצח את חישוב האלכסון, חדר למשנה והוטמע בתוכה.
באופן כללי, ניתן לומר שחז"ל הטמיעו את החוכמה היוונית על כרעיה וקרבה, ונעזרו בה רבות בכל התחומים. חז"ל לא התביישו להודות שחכמי היוונים ניצחו אותם.
הרמב"ם, שכל כתביו מלאים וגדושים בכתבי חכמי יוון, העריץ את אריסטו באופן יוצא דופן. הוא היה מספיק כן כדי להודות שחוכמת האסטרונומיה הידועה לנו מבוססת על כתבי חכמי היוונים.
לעומת זאת, רבי יהודה הלוי, בספרו "הכוזרי" (מאמר שני אות סו) כתב: "אמר החבר: ומה תאמר בחכמת שלמה, וכבר דיבר על כל החכמות בכח אלוקי ושִׂכלי וטבעי, והיו אנשי העולם באים אליו להעתיק חכמתו אל האומות עד מהודו, וכל החוכמות הועתקו שורשיהן וכללם מאתנו אל הכשדים תחילה, ואחר כך אל פרס ומדי, ואחר כך אל יוון, ואחר כך אל רומי, ולאורך הזמן ורוב המיצועים לא נזכר בחכמות שהם הועתקו מן העברים - אך מן היוונים והרומים".
טענה זו הועתקה על ידי הבאים אחריו, כמו הרמב"ן בהקדמת פירושו לתורה, והרשב"ץ בפתיחת חיבורו הפילוסופי 'מגן אבות'.
במילים אחרות: במקום להודות שחכמי ישראל העתיקו חומרים מחכמי יוון והטמיעו אותם בכתביהם, נטען שהיוונים גנבו מהיהודים את החוכמה, ושהיו להם כתבים אבודים שהכילו את אותה חכמה. טענה מוזרה מעט: חכמי ישראל חיברו ספרים שמשום מה לא הגיעו אלינו?
יציאה בראי ההיסטוריה | הצדוקים צדקו?
עקיבא גרין
תקופת אמצע בית שני, הזרם הדתי המרכזי נמצא בשלבי בנייה. האיסיים ברחו למדבר, חיו בפרישות ולא נותר מהם שריד, כמה שנים לאחר מכן, גם הצדוקים ותפיסת עולמם נעלמו. חורבן הבית שירת היטב את חז"ל, והביא לניצחונם במלחמת הדעות. לא לחינם אמר רבי יוחנן בן זכאי "תן לי יבנה וחכמיה".[1] הוא הבין שבירושלים העסק אבוד.
ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים. עובדה זו מוצאת ביטוי רב בנוגע לצדוקים; הקבוצה שהשפיעה על חז"ל יותר מכל קבוצה אחרת בישראל, ואף על פי כן איננו יודעים עליהם כמעט מאומה. ניתן ללמוד זאת מהעובדה שחז"ל הודו בחצי פה שמרבית הכוהנים בזמן בית שני היו צדוקים.[2] במקום אחר מציינים חז"ל, כמעט בהבלעה, שהיה בית דין שלם שהיה בשליטת הצדוקים.[3] זאת מלבד ימי חג שנתקנו על ידי חז"ל כמזכרת לניצחונם על מנהגי הצדוקים.[4]
יתירה מזו, חז"ל, לאחר ניצחונם על הצדוקים, התחילו לערוך מפגני ראווה לשיטתם. למשל, שריפת פרה אדומה הפכה למאורע מפורסם, שבו חז"ל הקפידו לטמא את הכהן הגדול לפני שריפת הפרה, כדי להראות שהם חולקים על דעת הצדוקים.[5] גם קציר העומר[6] וקידוש החודש[7] וניסוך המים[8] הפכו להיות חגיגות המוניות, בשביל להראות שההלכה לא נקבעה לפי דעת הצדוקים.
העובדה שרוב המידע על-אודותיהם נלקח מכותבים עוינים, כגון חז"ל והברית החדשה, בשילוב היעדר כתבים עצמיים,[9] גרמו לבלבול גדול בקרב הבאים לחקור את חיי הצדוקים, פעילותם ומורשתם. יש מי שטוען שהצדוקים התנגדו לחכמי ישראל ממניעים פוליטיים,[10] ויש הטוענים שהם שיתפו פעולה עם הגויים, וזה מה שגרם להיעלמותם.[11]
מלבד מחלוקות מעניינות שהיו לצדוקים עם חכמי ישראל, (בכל אותן מחלוקות ניתן לראות שהצדוקים היו בעלי סברא ישרה יותר מאשר חז"ל; למשל במחלוקת על ירושת הבת,[12] ובמחלוקת על ענישת עד זומם,[13] ובאופן ביצוע מיתת שריפה[14]; היו לצדוקים ויכוחים עם חכמי ישראל גם בענייני אמונה, שאם נעצום עינינו וניסע במכונת הזמן אלפיים שנה לאחור, נגלה דעות רלוונטיות מאוד גם לימינו.
על פי פרופסור דוד פלוסר, "הצדוקים התנגדו לתורה שבעל-פה ולאמונה בחיים שלאחר המוות. הם דגלו בבחירה חופשית וצמצמו את האמונה בהשגחה. בן-אדם אחראי למעשיו, אם הוא נוהג בחוכמה, הוא שומר את התורה שבכתב, שהייתה התורה היחידה שבה הכירו, ויקבל, בעולמנו אנו, את השכר והעונש מתוך סיבתיות ארצית ברורה. לפי אמונתם, היה אל רציונליסטי, שנתן את התורה, ואשר מבחינה מסוימת הוא יכול להרשות לעצמו לנוח, לתת לבני-אדם שישחקו את המשחק ואם יהיו חכמים – יצליחו."[15] לעומת זאת, חכמי ישראל העבירו את נקודת הכובד ממעשי האדם לבחירת האל.
מסקירה היסטורית זאת אפשר ללמוד כי הצדוקים היו חריפי מוח, יראי השם ופיקחים. אלא שהם היו מציאותיים יותר מאשר חז"ל. אולם, כאמור, ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים וחז"ל הם שניצחו במלחמת הדעות שהתחוללה לאחר חורבן הבית. האמונה בעולם הבא העניקה נחמה ליהודים השבורים, יותר מאשר החשיבה הריאלית והמפוקחת של הצדוקים.
[1] בבלי גיטין נו, ב.
[2] בבלי יומא ט, א; יומא נג, א; סוכה מח, ב. ויעויין שם עוד בדברי הגמרא (יומא יט, ב) שמקורם בתוספתא (שם פ"א ה"ז): "ת"ר מעשה בצדוקי אחד שהתקין מבחוץ והכניס, ביציאתו היה שמח שמחה גדולה, פגע בו אביו, אמר לו בני אף על פי שצדוקין אנו מתייראין אנו מן הפרושים. אמר לו כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה כי בענן אראה על הכפורת אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו, עכשיו שבא לידי לא אקיימנו".
[3] בבלי סנהדרין נב, ב.
[4] בבלי מנחות סה, א.
[5] פרה פ"ג משנה ז.
[6] בבלי מנחות סה, א.
[7] על פי בבלי ראש השנה כב, ב; כג, ב. הביטוי הקיצוני לתפיסת חז"ל המנותקת ממציאות גרמי השמים וכוללת בתוכה מתן סמכויות מפליגה לדבריהם, מופיעה שם בדף כה, א. "אתם ואפילו מזידין".
[8] המתואר באריכות במסכת סוכה נא, א ואילך.
[9] אמנם היו שרצו לומר שמגילות קומראן שנתגלו לפני כשבעים שנה במדבר יהודה הם כתביהם האבודים של הצדוקים. ראו למשל אצל: רחל אליאור, זיכרון ונשיה, סודן של מגילות מדבר יהודה, ירושלים תשס"ט. אבל דעתה לא מתאימה למה שידוע לנו אודות דעות הצדוקים במספר מחלוקות מרכזיות.
[10] לא מפתיע שאת טענה זו טוען יצחק אייזיק הלוי בחיבורו האפולוגטי 'דורות הראשונים' שהקדיש לכך כרך שלם. בו טען שהם היו אנשים תאבי שלטון ושררה, שזלזלו במצוות ללא כל אידיאולוגיה ממשית. אך מדברי חז"ל שהובאו כאן נראה שפני הדברים היו שונים בתכלית. חז"ל לא היו מקדישים עמוד שלם בגמרא (ב"ק פג, ב - פד, א) כדי להוכיח שעין תחת עין פירושו ממון ולא ממש; וכן לא היו מקדישים עמוד נוסף בגמרא (יומא פה, א - ב) כדי להוכיח שפיקוח נפש דוחה שבת; ועוד עמוד שלם (סנהדרין צ, ב) כדי להוכיח שיש תחיית המתים; אם החולקים עליהם היו אנשים בורים וריקים.
[11] הנ"ל.
[12] מחלוקת זו מופיעה בבבלי ב"ב קטו, ב. תמצית הדיון הוא במקרה שאדם מת והותיר אחריו בת ונכדה. הצדוקים טענו שבאופן שאין זכרים יורשים צריכים הבת והנכדה לחלוק את כספי הירושה ביניהם, לעומת זאת חכמי ישראל טענו שבאופן שהנכדה באה לירש במקום אביה, היא לבד יורשת את כל הירושה. כיון שזכותו של אביה המת מנצחת את זכות הבת לירש. חז"ל הוכיחו שם את טענותיהם בצורה דחוקה מאוד, ובניגוד לשכל הישר.
[13] בבלי מכות ה, ב. הצדוקים טענו שעד שנענש אדם על ידו והוברר הדבר שהוא עד זומם, כלומר שהוא שיקר בעדותו, נענש הוא באותו עונש שנענש נשוא הדיון. לעומת זאת חז"ל טענו שרק אם עוד לא נענש הנאשם בפועל מענישים את העדים, אבל אם הנאשם כבר נענש, נפטרים העדים מעונש. על אף שהדין הוא לא מובן מסברא, היאך יתכן להעניש עדים שרצו לגרום נזק ולפטור אותם כליל במקרה שהם גרמו נזק.
[14] בבלי סנהדרין נב, ב. הצדוקים פירשו את מיתת שריפה האמורה בתורה כפשטה, בתוך מדורת אש. לעומת זאת חז"ל דחקו שם בלשון הכתובים וביארו שמיתת שריפה נעשית על ידי השלכת עופרת רותחת לגרון הנאשם.
[15] ראו: כתות בימי בית שני: צדוקים, פרושים ואיסיים.
יציאה בראי ההיסטוריה | יוחנן כהן גדול
עקיבא גרין
התנא הגדול ומתקן תקנות רבות שהפך לצדוקי
יוחנן כהן גדול היה האיש שכל אם יהודייה הייתה חולמת לזכות לגדל. מדובר בכהן גדול שזכה לשרוף שתי פרות אדומות, מצווה כפולה שרק שבעה אנשים זכו לקיימה במהלך הדורות;[1] בכהן גדול שנכנס שמונים פעם לקודש הקדשים ביום הכיפורים, וכיפר על עוונות ישראל.[2]
כדי להבין טוב יותר לאיזה כבוד זכה הכהן גדול, נביא עדות של גוי בן אותה תקופה: בצאתו של הכהן הגדול מעבודת יום הכיפורים, כל העם אשר בירושלים היו עוברים לפניו, בידיהם נרות שעווה לבנים. החלונות היו מעוטרים בווילונות הדורים ומוארים באור נרות – לכבודו. על פי רוב, הכהן הגדול לא הצליח לחזור לביתו במוצאי יום הכיפורים לפני חצות, מפני שכל העם ביקשו לנשק את כפות ידיו.[3]
על פי אחת המסורות, שמע יוחנן בת קול בקודש הקדשים שבישרה לו על ניצחון עם ישראל במלחמה.[4]
גם ייחוסו של יוחנן כהן גדול היה מכובד, נצר למשפחת חשמונאי המפורסמת,[5] ועל פי התיאור בספר יוסיפון הוא ייצג שלושה דברים המעניקים את האושר הגדול ביותר: הנהגת האומה, הכהונה הגדולה ומתנת הנבואה.[6]
במשך רוב ימיו, עד היותו בגיל מאה בערך, השתייך יוחנן למחנה הפרושים, אותו מחנה שאליו השתייכו חכמי המשנה, מייסדי התורה שבעל פה, ואף תיקן תקנות רבות,[7] חלקן נקבעו כהלכה לדורות. בשונה מאלישע בן אבויה, ששמועותיו נמחקו מכל הספרות התנאית, שפר גורלו של יוחנן ומאמריו ותקנותיו נשארו לדורות. אחת מתקנותיו המפורסמות היא תקנת הפרשת מעשרות מפירות שנלקטו מהקרקע, שיש ספק אם הופרשו מהם המעשרות.[8]
באותה תקופה התחוללה מלחמה של ממש בין חכמי המשנה – התנאים, שהיו מכונים "פרושים", לבין הצדוקים. לא ניכנס כאן לפרטי העימות בין הפרושים לצדוקים, נייחד לכך טור נפרד. בקצרה, עיקר טענת הצדוקים נגד הפרושים הייתה על החירות הפרשנית שחז"ל נטלו לעצמם.
למרבה התדהמה, יוחנן, הכהן הגדול המפורסם שהיה במעמד חברתי ורוחני גבוה, לאחר שמונים שנות כהונה גדולה, הפנה עורף לחכמי ישראל והפך לצדוקי. כדי להמחיש את גודל המהפך, נדמיין שמועה על הרב קנייבסקי, שבגיל 90 ובצלילות הדעת, הוריד את הכיפה.
חכמי ישראל כעסו מאוד מעריקתו של יוחנן,[9] שמן הסתם עוררה הדים רבים וגרמה לעוד רבים לעזוב את כת הפרושים. כפי שקרה כמה שנים לאחר מכן, בימי שמאי והלל; ראש ישיבה מפורסם, אדם בשם מנחם, נטש את הישיבה עם תלמידיו ויצא לתרבות רעה. יש אומרים שיצאו עימו 160 תלמידים,[10] ולפי דעה אחרת מניין התלמידים הנוטשים היה 800.[11] נגד מנחם ננקטו מייד אמצעים חריפים, ואחד מבני משפחת חשמונאי רצח אותו.[12]
חכמי ישראל החילו על יוחנן את הביטוי שאמר הלל "אל תאמין בעצמך עד יום מותך."[13] בדורות הבאים ניסו החכמים להסביר מה גרם ליוחנן לנטוש את משרתו הרמה, את מעמדו ואת עקרונותיו, ולהיות צדוקי,[14] אך נראה שחז"ל ניסו למצוא תירוץ בדיעבד, ואילו המציאות הייתה שונה בתכלית. יוחנן הרגיש שחכמי ישראל הרחיקו לכת בדרשות הפסוקים, גם במקומות המנוגדים לסברא הפשוטה, ועל כן פעל לפי צו מצפונו.
אי אפשר שלא להתפעל מתעוזתו ומכנותו של יוחנן כהן גדול (לשעבר), שבגילו המופלג, כשהוא מוקף הילה ויוקרה, ועל אף הקושי הטבעי להודות בטעות, היה אמיץ, הודה שטעה – ושינה.
[1] משנה פרה ג, ה.
[2] בבלי ברכות כט, א. ושם נחלקו אביי ורבא אם יוחנן היה גם מלך ממלכי בית חשמונאי, או רק כהן גדול.
[3] שבט יהודה, והובא בסידור יעב"ץ (חלק ב עמודים רצד – רצה מהדורת אשכול).
[4] בבלי סוטה לג, א.
[5] הנה הבני יששכר (מאמרי כסלו טבת מאמר ד) טוען (אותיות יח – כה) שיוחנן כהן גדול היה אביו של מתתיהו, אך מבחינה היסטורית כנראה אין זה נכון, וכמו שכבר העיר על זה בצדק בביאור הגר"א (ברכות כט, א). וכן מבואר ברמב"ם (סוף הקדמתו לפירוש המשניות, פרק ו).
[6] מלחמת היהודים ספר א פרק ב.
[7] לרשימת תקנותיו המלאה ראו: מעשר שני ה, טו; בבלי סוטה מז, ב ואילך.
[8] הרמב"ם (מעשר ט, א) מדגיש שמתקן תקנה זו אינו יוחנן כהן גדול [כך מבאר הכסף משנה שם בכוונתו], מטעמים ברורים. אך בפירוש הר"ש סיריליאו על המשנה (מעשר שני שם) כותב שהיה זה אותו יוחנן. וראו עוד בתפארת ישראל, שם, שרצה לומר שהיו שני אנשים בשם יוחנן.
[9] היו שזיהו את יוחנן כהן גדול עם יוחנן הורקנוס הראשון, בן אחיו של יהודה המכבי המפורסם. לפי זיהוי זה הוסיפו וטענו שסיבת עזיבתו הייתה עלבונו על שחכמי ישראל הטילו דופי בייחוסו. כפי שמסופר בגמרא (קידושין סו, א). אך אותו יוחנן הורקנוס מת בגיל צעיר בהרבה. על כן נראה שמדובר בשני אנשים שונים.
[10] בבלי חגיגה טז, ב; ירושלמי חגיגה ב, ב. ושם מבואר שהם כתבו שאין להם חלק באלוהי ישראל.
[11] מדרש זוטא שיר השירים ח, יד.
[12] שם.
[13] בבלי ברכות כט, א.
[14] האר"י ז"ל כותב במקום אחד (שער המצות פרשת עקב, עמוד קא) שהיה זה בגלל שאכל פירות שהיה בהם נשמת אדם רשע. ובשער הכוונות (נפילת אפים דרוש ב, עמוד שד – שה) כותב בגלל שבנפילת אפים נדבקו קליפות.
יציאה - מבט היסטורי
עקיבא גרין
השפעה דו כיוונית
"יציאה בשאלה" – כינוי מודרני שנוצר כתגובת נגד לתנועת התשובה החדשה יחסית – מעלה רושם כאילו עזיבת הדת והליכה אחר צו המצפון לא היו חלק מהוויה האנושית מאז ומעולם. בקהילות שמרניות נוח לתייג את נטישת המסורת כתופעה שהעולם המערבי אשם בה: התעוררות הצורך בתחושת אוטונומיה אישית; רצון החירות האוניברסלי; אידיאל המימוש העצמי ועוד.
עלעול בוחן ומעמיק בדפי ההיסטוריה מעלה תמונה שונה לחלוטין. כבר בראשית היווצרותה של התורה שבעל פה, החלו לפעול בתוכה זרמים שונים, אשר אתגרו את השיח הפנימי ואף גלשו החוצה. זרמים אלו יצרו שינויים בתוך בית המדרש וגרמו לבאים בשעריו לחדד את נקודות השיח ולמצוא נקודות השקה בין היהדות ובין ערכים שהעולם החיצוני הציע. דור דור ואתגריו, דור דור ומסקנותיו.
ניתן לומר שתנועות היציאה, כבר מראשיתן, השפיעו על העולם היהודי, על השיח הפנימי, על המנהגים ועל חיי הקהילה לא פחות מאלו שנשארו בפנים. באופן פרדוקסלי, דווקא הגלישה החוצה היא שגרמה בסופו של דבר ל"עדכוני גרסה" של היהדות.
במדור זה נצעד, עקב בצד אגודל, בעקבות יוצאים ויוצאות במהלך הדורות – חלקם מפורסמים יותר וחלקם פחות – נתחקה אחר השיח שהכניסו לבית המדרש, ונתבונן ביחס שזכו לו מהיושבים בבית פנימה.
גדול היה רצוננו לכתוב על נשים שעברו תהליך דומה ליציאה בשאלה במהלך ההיסטוריה, אולם כידוע, עד העת החדשה ידי הנשים היו כבולות. הדבר נכון לא רק בקרב החברה היהודית אלא גם תחת שלטון הכנסייה, ברוב החברות שבטיות ועוד. בעת העתיקה ובימי הביניים נשים לא ידעו קרוא וכתוב, הזכות לרכוש ידע ויכולות התיעוד הוקנו לגברים בלבד. ברור וידוע כי במהלך הדורות היו גם נשים שנקעה נפשן מהממסד הרבני (לדוגמה: מרים בת בילגה, או אשתו של רב נחמן ילתא) אך לא נותרו לנו די מקורות מבוססים כדי ללמוד את שעבר עליהן. כל מידע שנגיע אליו עבר תיווך גברי, ומשום שכך בהכרח נחטא לאמת. העדפנו אם כן להתחיל את סקירת הנשים היוצאות, הוגות הדעות ומחוללת השינוי, החל מהמאה ה-18.
אנו מקווים שהמדור ימצא חן בעיניכם, כי כאז כן עתה, המשחק הוא אותו משחק, ורק השחקנים והתפאורה מתחלפים בו.
אלישע בן אבויה – אחר
שנת 110 לספירה, בערך.
הרוחות בבית המדרש סערו וגעשו. אלישע בן אבויה, המבריק והכישרוני, חריף המוח, הרגיש והאציל, עזב את בית המדרש בטריקת דלת. אלישע לא היה סתם תלמיד חכם, הוא היה המובחר שבין התלמידים. כאשר דיבר ודרש בפני חבריו, היו הכול בולעים את דבריו בשקיקה.[1] הוא ניחן ביכולת מדהימה להסביר את הנושאים המורכבים ביותר ולעשותם פשוטים וברורים.
השאלה שנשאלה בפי כול הייתה, "איך ייתכן שאלישע עזב?" אלישע, שהיה אחד מארבעת המובחרים שעסקו רבות בחקר מסתרי הבריאה וההוויה האנושית,[2] עצם מעצמות בית המדרש ובשר מבשרו, דווקא הוא יעזוב את הלומדים ויסתפח אל חיל הרומאים?
השמועות היו רבות.[3] היו שסיפרו שבאחד הימים הלך אלישע בדרכו, וראה את לשונו של רבי חוצפית המתורגמן, תנא שהוצא להורג בידי הרומאים, נסחבת על הארץ וכלב גורר אותה. אלישע, שהכיר את רבי חוצפית ואת גדלותו הרוחנית, חש שאינו יכול לעבור על כך לסדר היום. היעלה על הדעת שבורא העולם ייתן יד לזלזול מחפיר כזה בכבודו של החכם הנערץ?
שמועה אחרת[4] סיפרה שאלישע ראה ילד קטן המטפס על אילן רב-פארות, במטרה לשלוח את היונה וליטול את הגוזלים, כפי שמצווה התורה במצוַות שילוח הקן. הילד חשש מעט מהטיפוס על העץ, אך אביו עודד אותו שאין לו מה לחשוש, הרי הוא עתיד לקיים שתי מצוות: כיבוד אב ושילוח הקן. למרבה הצער, הענף הדקיק נשבר והילד נפל אל מותו. אלישע עזב את המקום בזעף והפטיר כלפי מעלה, "אתה, הבורא, כתבת מפורש בתורה כי השכר על קיום שתי מצוות אלו הוא אריכות ימים. היכן אריכות ימיו של זה?!"
תהא השמועה אשר תהא, אלישע עזב את בית המדרש, הפנה עורף לרבותיו ולרעיו, ויצא לדרך חדשה. מאז כונה בפי חכמים בשם "אחר",[5] ודרשותיו הרבות נמחקו מספרי המשניות, פרט למובאה אחת במסכת אבות.[6]
אלישע עזב את בית המדרש ופיתח שנאה עצומה כלפי הלומדים, עד כדי כך שבאחד הימים פגש ילד קטן שהגה בתורה, והפטיר לעצמו, "אילו רק הייתה לי חרב הייתי מבתר את גופו לחתיכות ומפזרן בבתי המדרש'.[7]
גדולה הייתה השנאה ששנא אלישע את חבריו לשעבר. באחת השבתות הרומאים ציוו על היהודים לשאת משאות עבורם. היהודים רצו להסתדר בזוגות, כדי להקל מעט את איסור הטלטול. אלישע הבין את כוונתם, פנה לרומאים ואמר להם שיפרידו את הזוגות ויכריחו כל יהודי לסחוב לבדו את המשא, כדי להגביר את חילול השבת.[8]
כל חבריו של אלישע נטשו אותו לאחר שפנה לדרכו החדשה. כפי שצוין קודם, רבי יהודה הנשיא, עורך המשניות, השמיט את כל חידושיו מן המשניות ומנע מחכמים אחרים לומר חידושי תורה ששמעו ממנו.[9] רק ידיד אחד נשאר לאלישע, רבי מאיר. בניגוד לדעת שאר החכמים, רבי מאיר המשיך ללוות את אלישע לכל מקום וללמוד תורה מפיו.[10]
חכמי בית המדרש הרגישו צער רב מעזיבתו של אלישע. במסתרים, בכתה נפשם על ידידם שנטש את דרכם. היה להם חשוב לדעת על אורחותיו גם לאחר עזיבתו, והם דאגו לספר שבסוף ימיו, בזמן שגסס על ערש דווי, חזר אלישע בתשובה.[11]
החכמים התייחסו לדבריו של אלישע על אודות "שכר ועונש". לדבריהם,[12] על שתי מצוות נאמר בפירוש שהשכר על קיומן הוא אריכות ימים, והן מצות "כיבוד אב" ומצות "שילוח הקן", אולם עלינו לדעת שאין כוונת הכתוב לחיים ארוכים בעולם הזה, אלא לאריכות ימים בעולם הבא.
אם נשים לב, חז"ל הוציאו את הפסוק מכפי פשוטו, וברור מאוד מפני מה אלישע לא רצה לפרש כך. הרי השכר של כל המצוות הוא בעולם הבא, ואם כך, למה כתוב בתורה על אותן שתי מצוות שהשכר יהיה אריכות ימים? בעל כורחך שכוונת הכתוב היא שעל מצוות אלו יהיה שכר בעולם הזה. אך בגלל שאלתו של אלישע, שהייתה חלק מן הגורמים לעזיבתו, הוציאו חכמים את הפסוק מכפי פשוטו ופירשו אותו על שכר שיהיה לעתיד לבוא.
בנוסף, חכמים הטילו מגבלות רבות על העיסוק בחקרי ההוויה האנושית ובדרכי הנהגת האל עם ברואיו. במילים מפורשות נכתב בספרות חז"ל שארבעה מחכמינו התעסקו בענייני חקירה אלו. אחד מהם מת, השני השתגע, השלישי יצא לתרבות רעה, ורק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום.[13]
וכך, כתוצאה מעזיבתו של אלישע, חכמים אסרו כמעט לחלוטין לעסוק בתחומי המחשבה על הנהגת האל. לפי חז"ל, העוסק בעניינים אלו מוטב לו שנהפכה שלייתו על פניו. רצון החכמים היה להבטיח את שלמות בית המדרש ולהגן עליו מפני השפעות זרות.
גם את רגשותיו הסוערים של אלישע תיארו חכמים כמנוגדים לתפיסת היהדות; אמרו עליו שאף בהיותו בבית המדרש היו ספרי יוונים נושרים מתוך חיקו.[14] הרומנטיקה היוונית – לטענת חכמים – גרמה לאלישע להיות רגיש יתר על המידה. לטענתם, היה עליו להגיב לאירועים קשים שהיה עד להם בשוויון נפש.
אם כן, לפי חכמים, הסיבה ליציאתו של אלישע הייתה התעניינותו בחכמות זרות וניסיונו לערב תפיסות יווניות בהשקפה היהודית. חשוב לזכור כי על אף הסתייגותם של חז"ל מדרכו של אלישע, עצם קיומו, הדרך שעשה ואופן חשיבתו הונצחו בספרי הקודש. הוא היה "אחר", אבל מקומו בקאנון נשמר עד עצם היום הזה.
[1] מדרש רבה רות פרשה ו אות ד.
[2] תלמוד בבלי חגיגה יד, ב.
[3] תלמוד בבלי חולין קמב, א; קידושין לט, ב.
[4] שם.
[5] תלמוד בבלי חגיגה טו, א.
[6] פרק ד משנה כ.
[7] ירושלמי חגיגה פרק ב הלכה א, דף ט, א.
[8] ירושלמי שם.
[9] תלמוד בבלי הוריות יג, ב – יד, א. שאף רבי מאיר כונה בשם "אחרים" מטעם זה. ויעוין בתוס' שם.
[10] תלמוד בבלי חגיגה שם, תלמוד ירושלמי שם.
[11] שם.
[12] תלמוד בבלי חולין קמב, ; קידושין לט, ב.
[13] תלמוד בבלי חגיגה יד, ב.
[14] תלמוד בבלי חגיגה טו, ב.
הכותבים שלנו
קצת על התקופה...
מגזין "התקופה" מביא אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
