אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה פגשתי יוצאת!
אם להיצמד להגדרה הוויקיפדית, פגשתי ודאי אין-ספור לפניה ורבים כדוגמתה סבבוני, שמא הייתי אחת כזאת בעצמי. לא שמרתי שבת אז, וחזותי הייתה חילונית למדי. עד היום תמהה אני למה דווקא אל מול זאת נפעמתי ואמרתי לעצמי בקול: "וואיי, הנה דתל"שית!"
הייתה זו תקופה של לפני יותר מעשור, הלכתי לי בעולם בתחושה מסוימת של בת חורין, למעט אחזקות שוטפות של תשלומי דירה, מיסים, עבודה וחברה. לא בגבהים ולא בקרקעית, שורדת פלוס.
גם מבחינה רוחנית לא היו תנודות קיצוניות, התהליך שלי התפרש על פני שנים, אם לא עשורים. הקונפליקטים הנושנים כבר דהו מפאת חוסר תרגום למציאות יום-יומית, חיה בחוויה, בהוויה, משתדלת להישמר מהדיוטות התחתונות, כי רק שם מתחוורת לי מציאות היותי האחראית הבלעדית על עצמי. כך שאם כבר ביצעתי את הנטישה, שלא יהיו פדיחות! אני חושבת שהדבר העיקרי ששמר עליי מפני נפילות הייתה הבושה שמא לא אשרוד את העצמאות הזאת.
מה גם שהרגשתי שהתחושה ההישרדותית היום-יומית מזוהה בצורה שווה עם המציאות של כל אדם באשר הוא, ללא היבדלות מטעמים אלו או אחרים. אני אדם אמיתי, תפקידי הוא לשרוד, וכל השאר – בונוס.
באותה התקופה היינו חבורה של ארבע בנות, החברות הכי טובות. כולנו היינו פליטות הקהילה והמוסדות החרדיים, לא הזדהינו כיוצאות. אני חושבת שבגלל העובדה הפשוטה שזה פשוט לא העסיק אותנו יותר מדי, לא הגדיר ולא הוביל ולא תרם. מבחינתנו, היינו סקרניות מדי לחיות את החיים עצמם. למעט אנקדוטות הומוריסטיות פה ושם, אפילו לא העלינו את הנושא בפוגשנו אנשים מרקע חילוני, בייחוד בהתחשב בכך ששתיים מאיתנו עוד בכלל שמרו שבת.
אז בשבת ההיא, לפני 12 שנה, פגשנו את הדתל"שית ההיא, וכנראה זו הפעם הראשונה שהכרנו מישהי שכנראה עונה להגדרה הזאת. לכן נפעמנו.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
התקופה
אילו הוציאנו - והלוא הוציאנו!
נהורא שגב
אותיות פורחות
י. צרויהזון
עכשיו זה מדעי! הסרת הכיפה היא הגורם היחיד והוודאי לתופעה הרווחת של בריחת אותיות מהמוח.
ההוכחה החד-משמעית
מי מאיתנו לא נתקל בתופעת האותיות הפורחות באוויר? מי לא ניסה להסתתר מאימתה של האות אל"ף (א') שהתעופפה במרחק לא גדול מהקרקע, גדולה ומאיימת, מחוללת הרס כמו אשמדאי בזמניו היפים ביותר, או מיהר להימלט כאשר האות בי"ת (ב') חגה לה באוויר וביאשה אותו בזוהמה.
צוות מדענים מאוניברסיטת המקובלים בצפת הקדישו את מיטב שנותיהם לחקר התופעה המדאיגה, ואף זכו למימון מוגבר בשנים האחרונות, בשל התפשטותה. שיטות המחקר כללו ניסויי מעבדה, שאלונים פתוחים וסגורים, קבוצות מחקר מובחנות ומדויקות, תצפיות, קריאה בכוכבים וירידה לפשר חלומות. כל אלו הובילו למסקנה חד-משמעית, שהובהרה פעם אחר פעם בכל אחד מהמבדקים: ברגע שהכיפה מוסרת מהקרקפת מייד מתחיל תהליך בריחת האותיות, ואילו השבתה לראש עוצרת את הבריחה.
קשה לומר שהממצא התקבל בהפתעה. הלוא בריחת האותיות לאחר הסרת הכיפה היא סיכון ידוע משכבר הימים. עם זאת, מעניין להבין מה ההסבר המדעי מאחורי התופעה: "בין עצמות הגולגולת מצוי המוח", מסביר ח.כמולוג, המדען שהוביל את המחקר רב-השנים, "במוח מצויים תאי זיכרון שבהם מאוחסנות אותיות הא"ב. אולם שאיפתן הבסיסית והטבעית של האותיות היא לצאת מהמוח ולהסתובב בעולם. במצב תקין מה שעוצר מבעדן לעשות זאת זו הכיפה. הכיפה המהודקת לראשו של האדם סוגרת למעשה את פתח המילוט של האותיות, ובכך מותירה אותן בתוך הראש". ח.כמולוג מציין שלדעת חוקרים מסוימים בצוותו כיפה עם סרט היא המחסום האפקטיבי ביותר, אך לדבריו עוד לא נאספו מספיק ראיות לאישוש תיאוריה זו.
"בהיעדר מחסום הכיפה", ממשיך ח.כמולוג ומנופף בשלל מסמכים תומכים, "האותיות פשוט משתחלות החוצה ומשתוללות, ואת האסון כולנו רואים". הסבריו של המדען מבהירים מדוע באזורים מסוימים בארץ, למשל מעל העיר תל אביב, נמצאו כמויות חריגות מאוד של נשורת אותיות ומדוע פרסמה אוניברסיטת המקובלים אזהרת מסע למקומות מסוכנים כמו אלו, וציינה כי קרינת האותיות עלולה להביא למצב של עודף מידע מסוכן.
סיפורי מקרה
בחרנו להביא שני סיפורים, מתוך עשרות אלפי המקרים שנבדקו במהלך המחקר, הממחישים את היקף התופעה ומעוררים תקווה באשר למניעתה.
דבורה (שם בדוי, כמובן) מבני ברק מספרת: זה קרה בשבת אחר הצוהריים. יצאתי עם ילדיי הקטנים לגן השעשועים, כמו בכל שבת. ילדות התנדנדו בנדנדה, ילדים התגלשו במגלשה, וליד הקרוסלה התנהל תור לא מסודר. הכול כרגיל. שום דבר לא הכין אותנו למה שעומד לקרות. פתאום אני רואה ילד כבן 4, שובב קצת, שמסתובב ומפזז בצעדים רחבים מדי, ומניע את הידיים לכל הכיוונים. וככה, פתאום, הוא העיף לבן שלי את הכיפה מהראש. אני דוגלת באחריות אישית, אז חיכיתי שהבן שלי ישים לב שהכיפה כבר לא על ראשו, אבל הוא לא שם לב. פתאום הבחנתי באות אל"ף גדולה שמשתחלת לו מאמצע הראש. כבר לא יכולתי לעמוד מנגד, צרחתי בכל הכוח: "תחזיר את הכיפה, תחזיר אותה תכף ומייד! האל"ף-בייע"ס בורחים לך מהראש!"
הילד שלי כל כך נבהל, הוא רץ אליי בדמעות ואמר, "...ני ל... יודע מה ...ת רוצה, ...מ..., למה ...ת צועקת?"
הייתי המומה. הבנתי שזה מאוחר מדי, שהא' ברחה לו לבלי שוב. למרבה המזל, התאוששתי מהר ורצתי להביא לו כיפה אחרת מהבית, לפני שגם האות ב' תברח לו מהזיכרון.
בעקבות המקרה המצער דבורה החליטה לפעול בכול כוחה ומאודה למען העלאת המודעות הציבורית לנושא, ולהתריע מפני הסכנה החמורה הטמונה בהסרת הכיפה ולו לרגע אחד.
סיפורו של מנחם, תושב אחת הערים הדרומיות, מבהיר מהו מסלול החתחתים שעובר מי שתלמודו נשכח ממנו. כיפתו של מנחם נפלה מראשו באחד הלילות, וכשהוא קם גילה כי כל האותיות ברחו מראשו. מנחם נאלץ לשוב לכיתה הראשונה בחיידר, להתיישב על כיסא קטן בהרבה ממידות ישבנו, ולהתחיל לשנן את האותיות יחד עם בני השלוש. קשה לתאר את עוצמת הסבל, עוגמת הנפש והמחיר הכלכלי והרגשי שנגבה ממנו בשל. גם מנחם נרתם למיגור התופעה, והוא כיום מרצה בגני ילדים, מדבר איתם בשפתם ומסביר להם מדוע עליהם להקפיד שהכיפה לא תרד מראשם אף לא לרגע. את קירות משרדו של מנחם מעטרים מכתבי תודה של ילדים מכל רחבי הארץ.
חרף מאמציהם של דבורה, מנחם ואנשים ונשים רבים אחרים, לא נרשמה בלימה משמעותית בהיקף התופעה, אלא להפך. המחקר נמשך.
הפיתוחים העדכניים ביותר:
במהלך עשרות שנות המחקר נערכו גם כמה ניסיונות להתמודד עם התופעה בדרכים אלה ואחרות. איגדנו עבורכם את היעילות שבהן:
שיר מנע
במצבים שבהם הכיפה הוסרה מהראש ויש חשש ודאי לדליפת אותיות, על הנוכחים בחדר לשיר את הפזמון הבא:
גוֹי, גוֹי, גוֹי,
מַשִי גוֹי,
האָסט אַן עַבֵירֶה,
גֵייט אַרוֹיס דִי תֹּורֶה
(בעברית: גוי, גוי, גוי, משי גוי [אין תרגום הולם למילה "משי" בהקשר זה] יש לך עבירה, התורה יוצאת).
ב-145% מהמקרים שבהם הפזמון הושר לא חלה דליפת אותיות. יותר מכך, הכיפה הושבה לראש תוך שניות אחדות ולא הוסרה ממנו עוד למשך יממה שלמה לפחות.
את ההסבר לפתרון המועיל הזה מספק חבר צוות בכיר בחטיבת המחקר של האוניברסיטה הקבלית, פרופ' ח.רטוטים. "מדובר למעשה במשוואה בעלת איברים מעוררי הרתעה, שילוב של המילה הקשה 'גוי' עם המילה מעוררת הצמרמורת 'עבירה' מייצר תדר שמשנה את האווירה באחת, קושר בין האדם לכיפתו ובכך נמנעת זליגת האותיות".
עמיתו של פרופ' ח.רטוטים, פרופ' ארימטוס ג.וזמאות, מבקש להדגיש כי מסתובבים בשוק נוסחאות בלתי מאומתות המתיימרות לחקות את השפעתו של השיר, אך בשום ניסוי לא שוחזרה רמת ההצלחה שהושגה בשירת הנוסח המקורי.
הפתרון האורגני
פתרון זה נמצא בהישג ידו של כל אחד. ממש בהישג ידו. בשעת הצורך יש להניח את היד על הראש המגולה, בדיוק באזור התושבת של הכיפה, ובכך לעצור את דליפת האותיות עד להשגת כיפה תקינה.
עצת גדולים
כנהוג וכידוע, אין לסמוך על חידושים ופיתוחים בכל נושא שהוא. ועל כן, בשעת הצורך ובמקרה חירום, יש לפנות לדוד היודע כול, או לאח הגדול.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
קריאה משפחתית
יעקב גולדברג
המלצות הקריאה של יענקי גולדברג
לפני כ-150 שנה הוכרז בפתיחה האייקונית של "אנה קארנינה" שכל משפחה אומללה בדרכה שלה, ומאז המציאות – או לפחות זו המשתקפת בעלילות הספרים – אכן ממחישה שהאומללות המשפחתית פנים רבות לה. אל מול גלגוליו והתפתחויותיו של מוסד המשפחה, שמקבל פנים חדשות מדור לדור, נדמה ששלל המורכבויות והאתגרים יכולים להיחשב כעוגן היציב והמחויב בכל משפחה ומשפחה כמעט, מורכבות שמכילה כמובן לא מעט אושר, כוח ומשמעות.
הנה 5 ספרים נבחרים מהשנים האחרונות, שמתעסקים ובוחשים במשפחתיות, בהשפעות שלה על חייו ועל בחירותיו של היחיד, ובכוחה הקיומי וההרסני כאחד על מי שאנחנו.
לחסל / מישל וולבק / 2022
פול, גיבור הרומן, הוא יועצו ואיש אמונו של שר האוצר הצרפתי ובנו של עובד בכיר לשעבר בשירות הביטחון. החיים שלו לא הולכים לשום מקום, הוא חי עם בת זוגו פרודנס בבית משותף אך בחדרים נפרדים, וכבר שנים שאין ביניהם שום קשר רגשי או גופני. התפרקות משפחתו היא הציר שמניע את העלילה, והיא כוללת את אביו החולה והמשותק, את ססיל, אחותו הדתייה, ואת אחיו אורוויל, שנשוי לעיתונאית בינונית שלא סובלת את פול.
על רקע מזימת טרור עולמית ובחירות לנשיאות צרפת, ולקראת יום הולדתו ה-50, פול עובר מסע חניכה וחיבור מחודש עם משפחתו המורחבת בכלל, ועם בת זוגו בפרט. פול, שמעיד על עצמו שהוא: "חש צורך שאינו יודע שובעה באהבה", משתדל להישאר אדיש לכול: "הוא עצמו תמיד הרגיש פחות או יותר פטור מן התשוקות השונות שמנה זה עתה, ושהפילוסופים מן העבר גינו כמעט פה אחד. תמיד תפס את העולם כמקום שהוא לא אמור להיות בו, אבל גם לא היה להוט לעוזבו, פשוט משום שלא הכיר מקום אחר" (עמ' 260). דווקא אותה אדישות מאפשרת לו להשביע, ולו במעט, את הצורך באהבה, ולשוב בפשטות לעצמו, לבת זוגו ולמשפחתו.
לקריאת פרק ראשון
זיכרונותיה של נערה מחונכת / סימון דה בבואר / 2011
הספר הראשון, מבין ארבעה כרכי אוטוביוגרפיה, שכתבה אחת ההוגות הפמיניסטיות הבולטות במאה הקודמת ובכלל, עוקב אחר זיכרונותיה החל מילדותה המוקדמת ועד תחילת שנות ה-20 לחייה, אז פגשה את ז'אן פול סארטר. הספר – שיכול לשמש מעין ספויילר לזוגיות המרדנית של שני אלו, שדחו את רעיון מוסד הנישואין לטובת מערכת יחסים פתוחה שהתבססה בעיקר על שותפות אינטלקטואלית ועל חברות עמוקה – מתאר את ראשית חייה של דה בבואר, שגדלה במשפחה בורגנית וקתולית, וכיצד הפכה לנערה סקרנית ומרדנית שהגיעה ללמוד פילוסופיה בסורבון.
התמסרותה לדת ניכרה כבר בגיל צעיר: "נמלאתי צדיקות; הקץ להתקפי הזעם ולקפריזות". וגם: "יראת השמיים המשותפת לנו קירבה אותי ואת אמא זו לזו... הפיכתי לילדה טובה הושלמה". וגם כעבור כמה שנים, כשזנחה את האמונה הדתית, היא עדיין טעונה ברגש דתי חזק: "אני רוצה לגעת באלוהים או להיהפך לאלוהים, הכרזתי". כילדה שגדלה לאם שסברה כי ייעודה של האישה הוא להתחתן בשידוך ראוי, ללדת ילדים רבים ולבקר באופן סדיר בכנסייה, היא מתענגת על ההתבגרות המרדנית שלה: "הברים ומועדוני הריקודים משכו אותי במידה רבה בזכות אופיים האסור. אמי לא הייתה מוכנה לדרוך בהם בעד שום הון שבעולם, אבי היה מזדעזע לראות אותי שם. מצאתי סיפוק גדול בידיעה שאני נמצאת לגמרי מחוץ לחוק". ותוהה, תהייה שתלווה אותה לאורך כל חייה: "איפה ניתן מקום, בחייהם הממושטרים של המבוגרים, לחייתיות הטבעית של החושים, של העונג?"
לקריאת פרק ראשון
אין מקום כזה / שפרה קורנפלד / 2022
ספרה השני של שפרה קורנפלד עוקב אחר עלילותיה של משפחת הרמן, ופורש, ללא רחמים, את התוצאה האומללה האפשרית של מעשים חסרי אחריות, במיוחד כאלו שאין מהם דרך חזרה, כמו הבאת ילדים לעולם. אידי ויהושע, הורים חרדים לשישה, מתגרשים ומחלקים ביניהם את הילדים. האב לוקח את הבנים, האם את הבנות. בשלב מסוים האם מחליטה להימלט עם שתי בנותיה הקטנות לאחותה בקנדה, והמרחק הגיאוגרפי משתלב עם הפערים האחרים שמתרחבים ומצטמצמים בין כל חלקי המשפחה.
קורנפלד, שגדלה בבית חרדי והעידה כי חלקים מהספר מבוססים על חייה האישיים, מתארת טרגדיה משפחתית מודרנית, שמסופרת מכמה זוויות ומערערת את ההיררכיה הברורה של יחסי הורים–ילדים. יש את יונה, האחות הבכורה שצריכה לדאוג לאחיותיה הקטנות ובין לבין מפתחת הפרעת אכילה ובורחת לניו יורק; פרי, התאום של יונה שמתגייס לצבא, ובראש כולם אידי, האם שמסחררת את כולם סביבה ונותרת חסרת יכולת לטפל בעצמה ובטח שלא בילדיה: "אחת-עשרה שנים צללתי בלי לעלות לאוויר. אחת-עשרה שנים של הריונות, הנקה, חיתולים ופליטות, ואפילו לא מחזור אחד שסיים את המסע מחוץ לגוף".
לקריאת פרק ראשון
הארגונאוטים / מגי נלסון / 2022
"איך להסביר, בתרבות שמקדשת הכרעה, שלפעמים הסיפור נשאר מבולגן?" (עמ' 66), כך תוהה הארי דודג', בן זוגה של המשוררת והסופרת מגי נלסון, שלא מזדהה לא כגבר ולא כאישה, בציטוט (אחד מיני רבים) בספרה של נלסון, הארגונאוטים. הספר, שיצא לאור לראשונה (2015), זכה למעמד של ספר מכונן בתרבות הקווירית של המאה ה-21, ומשלב תיאוריה ואוטוביוגרפיה, פרוזה ועיון ביצירה מתגלגלת, אבל ממש לא מבולגנת, כולל התנגדות והתנכרות לאידיאולוגיות היסודיות ביותר של החברה הסטרייטית. בין היתר, מוסכמת הבאת ילדים.
החלק האוטוביוגרפי של הספר מתמקד בעיקר במערכת היחסים המתפתחת בין נלסון להארי, תוך התייחסות מפורטת לחוויות הפיזיות של השניים, לרבות השינויים ההורמונליים שעובר הארי וההיריון של נלסון. הסיפור האישי נכנס ויוצא בינות לפסיפס פסקאות, ציטוטים ותיאוריות המשולבים בהרהורים חופשיים של נלסון על תשוקה וזהות, מיניות ומגדר ועוד ועוד. כן משפחה, לא משפחה – אליבא דנלסון, ה"אויב" הוא קיבעון יתר שעלול להוביל למצב הגנתי של קיפאון ולהתכחשות לכוחה של אמונה ולהשפעתה על היכולת להתמסר ולא להתחמק מהרצונות האותנטיים שלנו, שאומנם אינם חקוקים בסלע אך אל לנו להתעלם מהם ולהיוותר בשדה הפנטזיה, אל לנו לברוח ממה שטומן בחובו סיכוי לחיים ממשיים וממומשים.
קלרה והשמש / קאזואו אישיגורו / 2022
קלרה והשמש, הרומן השמיני של הסופר הבריטי זוכה פרס נובל קאזואו אישיגורו, מתרחש בארה"ב בעתיד לא מוגדר. המספרת, בגוף ראשון, היא קלרה, אישה מלאכותית שניזונה מהשמש וייעודה הוא לספק שירותי חברות מלאים למי שרוכש אותה. היא אומנם לא הגרסה המתקדמת ביותר בשוק, אבל ניחנה בכושר התבוננות מיוחד שמשתלב עם יכולות רגשיות מפותחות: "ככל שאני מתבוננת ורואה יותר, רגשות רבים יותר נעשים זמינים לי" (עמוד 97), היא מעידה על עצמה, וממשיכה למלא את תפקידה בחריצות.
דרך חלון החנות שבה מוצעת קלרה למכירה, היא לומדת על העולם שבחוץ, עד אשר רוכשת אותה ג'וסי בת ה-14, נערה חולנית שמזהה בקלרה משהו מיוחד. קלרה היא דמות "אנושית" באופן אפילו מעט משעמם. היא מתבוננת, סקרנית מאוד, מעט מוזרה וכמובן חברה מסורה. הבנאליות של דמותה מחדדת את השאלה העולה בהמשך העלילה – שעדיף שלא נפרטה כדי לא להרוס את חוויית הקריאה – הנוגעת בפחדים הגדולים ביותר וביחס שלנו לאהבות שמלוות את חיינו, על עוצמתן ושבריריותן. "אין שום דבר מיוחד כל כך בבת שלי", מצהיר אביה של ג'וסי, ועדיין, אפילו קלרה הרובוטית יודעת לומר שלא משנה כמה ננסה להתחכם, יש דברים שאין להם תחליף.
לקריאת פרק ראשון
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
שרה שנירר | מייסדת בית יעקב וממחוללות הפמיניזם האורתודוקסי
עקיבא גריןהמיתוס והפער
השעה שעת לילה מאוחרת. השקט הקסום ביער ירושלים מופר באחת. קבוצת בנות עשרה, מהטובות בסמינר, עליזות ושובבות, נכנסת אל היער. אחת הבנות מצוידת בגיטרה, חברתה בחליל צד. וכך, הרחק מעין כול, מתחילה המסיבה. הבנות לא מסתפקות בשירה ובזמרה, אלא יוצאות במחול. הריקודים הסוערים, מלאי שמחת הנעורים, נמשכים עד קרוב לעלות השחר. קיומו של האירוע הובא לידיעת ההנהלה הרוחנית של הסמינר, ואחת המורות הכבודות פנתה אל החוגגות ברוב כעס וחמה: “מה שרה שנירר הייתה אומרת על החרפה שאירעה? בשביל זה היא הקימה את בית יעקב? בשביל ריקודים והוללות? לאן עוד נגיע?" הממולחת שבחבורת התלמידות לחשה בקול: "אם שרה שנירר הייתה כאן, היא הייתה מצטרפת אלינו”. הארכיון מגלה שהתלמידה צדקה. על פי עדותה של נערה מהראשונות שהתחנכו ב"בית יעקב", חגיגות ט”ו באב – חג ריקודי העם המעורבים מימי המשנה – נערכו יחד עם שרה שנירר ביערות ליד סקאווה, הסמוכה לקראקוב. המסיבה כללה הליכה ביער לאור ירח ונאום של שרה שנירר ושל אחת התלמידות־מדריכות. הנואמת טענה בפאתוס ש”חג ט”ו באב שייך לנו, הנשים”. לאחר מכן פצחו הבנות בשירה ובריקודים. עוד על אירוע יוצא דופן זה ראו ברשומתה של נעמי זיידמן, "התחייה הפמיניסטית של ט"ו באב", באתר "הספרנים" – בלוג הספרייה הלאומית.מי את, שרה שנירר?
הקאנון החרדי צנזר חלקים מהותיים ורבים מחייה ומפועלה של שרה שנירר, יומניה המפורסמים נערכו באופן מגמתי. מהיומנים המקוריים עולה דמות שונה מזו שמנסים להציג בבתי הספר החרדיים. את מה שלא מספר היומן השלימה לי תלמידה אחת אדיבה, בריאיון שערכתי עימה לפני שנים מספר. פניה הטובות ואדיבותה של אותה תלמידה חביבה ונעימת סבר לא ימושו מזיכרוני. מלבד הריאיון איתה וכתבתה של סוכצ'בסקי־בקון במקור ראשון, שנעזרתי בה רבות בכתיבת מאמר זה, הסתמכתי גם על ספרה המיוחד של פרופסור נעמי זיידמן, שהיא בוגרת "בית יעקב" בעצמה: שרה שנירר ותנועת בית יעקב, מהפכה בשם המסורת. צירוף הדברים מעלה את התמונה הבאה: שרה נולדה בקראקוב למשפחה חסידית ענייה, אשר מנתה עשרה ילדים. בשל העוני העצום נאלצה שרה לעזוב את בית הספר ולעזור בכלכלת הבית, אך התחננה להוריה שייתנו לה להשלים את בית הספר היסודי. הוריה הסכימו. את השכלתה הגבוהה נאלצה שרה לרכוש באופן אוטודידקטי. שלטונות פולין הרשו לבני המעמד הנמוך להשתתף בהרצאות בתור שומעים חופשיים, והנערה הסקרנית ניצלה את זה היטב. היא הקפידה להשתתף במסלולי ההרצאות האלו על תרבות גרמנית, על שירה ומחזות. רעיונות על מעמד האישה החלו לעלות בפולין הנחשלת, ושרה ינקה רעיונות אלו מפי מוריה הנוכריים. כבר באותם הימים התבשלו בה דעותיה הפמיניסטיות. בהיותה בת 20 כתבה ביומנה: “האידיאל שלי, אי־שם במעמקי נשמתי, הוא רק לעבוד למען אחיותיי! […] לו הייתי יכולה לשכנע אותן יום אחד מה המשמעות של להיות אישה יהודייה אמיתית, לא רק למען האימהות שלהן או מפחד מאבותיהן, אלא רק מתוך אהבה גדולה לבורא עצמו […] לו הייתי יכולה לחיות עד שאיהנה לראות את תורתי נכנסת לבתים של אותן נערות יהודיות […] האם אני יוצאת מדעתי? […] איך אנשים היו צוחקים עלי, איך הם ידברו עלי!? איזו ילדה חסידית מטופשת!" בהיותה נערה רווקה, חופשייה מעול בית ונישואין, השקיעה שרה זמן רב בלמידה ובביקורים בתיאטרון הפולני. התרבות הפולנית הייתה ספוגה בעורקיה. שיריו של אדם מיצקביץ’ ויוליוס סלובצקי היו שגורים על לשונה. הוריה של שרה התקשו למצוא לה שידוך, בשל מראהּ הלא-חינני. היא נולדה עם שפה שסועה והרופא תפר את שולי השפה בגסות, דבר שכיער את פניה. בהתקרבה לגיל 30 (!) השיאו אותה הוריה לבחור חסידי בינוני בשכלו. הנישואין לא עלו יפה, שרה לא הייתה מוכנה להסכים עם תפיסת הנישואין הפטריארכלית שעל פיה מקומה של האישה – ולא משנה כמה היא חכמה ומוכשרת – הוא בין התנור לכיריים, כולל כיבוס בגדי הבעל וטיפול בעדת ילדים. היא דרשה וקיבלה גט מבעלה. חזון מאוד לא נפוץ באותה תקופה ובאותה קהילה. מאז דבק בשרה כינוי הגנאי המשפיל “די גיגעטע” – הגרושה. בימים ההם היה כינוי זה אות קין נצחי על מצח האישה.מצב החינוך וההתייחסות הרבנית לכך
בתקופת עלומיה של שרה מצב היהדות היה בכי רע. פריקת העול ההמונית לא פסחה גם על בתיהם של הרבנים הגדולים ביותר. די אם נציין את ילדיו של רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב – ה”שם משמואל" שהפנו עורף ליהדות בבוז,[1] או שנקרא את זיכרונותיה של איטה קאליש־קמינר, בתו של האדמו”ר מוורקא־אוטבוצק, שכתבה על חבריה הרבים וחוג ידידיה שכלל בתוכו את מיטב בניה של היהדות הנאמנה.[2] הרבנים אומנם היו עסוקים בסכסוכי חצרות, במריבות שוחטים ובמאבקי שליטה, אך היו גם ניסיונות להציל את בני הנוער, בין השאר באמצעות הקמת ישיבות בליטא, בפולין ובהונגריה. שונה היה המצב בקרב הנערות; התפיסה המסורתית גרסה ש"מוטב יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים". תוצאות התפיסה הזו היו אסון קולוסאלי. שיעור המרות הדת והחילון נסק באופן תלול. כשהייתה שנירר בווינה, היא נחשפה לרעיונותיו המהפכנים של הרב שמשון הירש, מרבני הנאו־אורתודוקסיה המפורסמים. הרב הירש העביר את נקודת הכובד מעיסוק מופרז בתלמוד ופלפוליו לעיסוק בעקרונות היהדות, לימוד תנ"ך ומדעים ומתן שוויון לנשים. בבית הכנסת שייסד בפרנקפורט היו 550 מקומות לגברים, ו־350 מקומות לנשים. רעיונותיו של הירש וחדשנותם מצאו חן בעיני האישה המשכילה והמהפכנית. בפיקחותה הבינה היטב כי שיטת החינוך הישנה לא תחזיק מעמד מול גלי החילון, אך ידעה שבלי הסכמה רבנית לא תוכל לפעול כלל. לשם כך השתמשה שנירר בברכה שנאמרה לה על ידי רבי יששכר דוב מבעלז, כהסכמה לפעילותה. היא קיבלה גם הסכמה שבשתיקה מהאדמו"ר מגור, ועידוד גלוי מהחפץ חיים. חשוב לציין שחסידי בעלז השמרניים לא הסכימו עם רעיונותיה, וגם אחר כך, כשנפתחה בבעלז רשת בתי חינוך לבנות, שמה היה "בית מלכה", ולא "בית יעקב". מלבד רבנים אלו, רוב רבני הונגריה לחמו ביוזמה בכל הכוח. ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש כינה את הרשת "בית עשו" – בהיפוך מכוון לשמה של הרשת, "בית יעקב". במקומות רבים ספגה שרה זריקות אבנים. אבנים אלו לא נזרקו על ידי הבונדיסטים, אלא על ידי יהודים קנאים וחמי מזג. באחת מעיירות הונגריה לחם רב העיר נגד הכנסת רשת "בית יעקב" לקהילתו. לאחר שנתיים הוא נכנע, אלא שמחיר התנגדותו הראשונית היה כבד. כ־70 נערות מבנות העיירה פרקו עול. הצלחתה של שרה בהקמת מוסד הלימודים לבנות עוררה את מפלגת "אגודת ישראל". עד אותה תקופה לא הייתה במפלגה כל מודעות לצורכי הנשים. לצורך המחשה, אציין דוגמה מובהקת לכך. באמצע שנות ה־30 קיבלה מפלגת אגודת ישראל כרטיסי עלייה לארץ (סרטיפיקטים) מאת הסוכנות היהודית. על פי הנחיותיו של האדמו"ר מגור, הסרטיפיקטים ניתנו לגברים בלבד. בנות "בית יעקב", שכבר הפכו לקבוצת בנות פעילה, לא הסכימו לגזרה זו. הן השוו את מאבקן למאבק ההרואי של בנות צלפחד, שרצו נחלה בארץ ישראל ולא חששו להתעמת עם משה רבינו. כך אף הן, נחושות בדעתן ולא מוכנות להיות כנועות לתכתיבי הממסד הרבני המפלה ביודעין בין גברים לנשים. כדי שלא ייוותר רושם שתנועה מבורכת זו מנוהלת על ידי אישה בלבד, פעלו עסקני אגודת ישראל וחיתנו את שרה בשנית, עם יצחק לנדא. נישואין אלו התקיימו על הנייר בלבד. בפועל, הפעילות התנהלה מביתה של שרה כמו לפני נישואיה. בנות היו ישנות עימה בחדרה. אחותה הייתה דואגת לארוחותיה. גם במודעות הפטירה שיצאו אחר מותה הטראגי בקיצור ימים, נכתב רק שם המשפחה "שענירער" ולא הוזכר השם "לנדא" אף לא ברמז. אחרי מלחמת העולם השנייה, שמחקה כמעט את כל יהדות אירופה, פעלו בוגרות "בית יעקב" להקים בתי ספר לבנות. אולם כחלק מכתיבת ההיסטוריה ושכתובה על ידי הממסד החרדי, גם דמותה של שרה שנירר הפכה לאייקון המסמל חינוך לצניעות, לשמרנות ולהסתגרות מפני העולם החיצון, על אף שכאמור אין כל קשר בין דמות אייקונית זו למציאות.[1] להרחבה על כך ראו: י"י טרונק, פוילן: זכרונות און בילדער, חלק ז, ניו יורק: אונזער צייט, 1953, עמ' 201–217. להרחבה על דמויות של יוצאים ויוצאות נוספים ממשפחות מיוחסות בתקופה ההיא, ראו: דוד אסף, נאחז בסבך, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו, עמ' 331, הערה 54. [2] איטה סיפרה את סיפור חייה בספרה אתמולי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
הקפוסטה | מתכון מסע
מריה אסטריכר
(מאכל יהודי הונגרי מסורתי שנוהגים לאכול בפורים והוא מורכב מעלי כרוב ממולאים באורז ובשר ברוטב עגבניות)
או: אגדה משפחתית אורבנית
פורים 2005, אני נאבקת שלא להיחנק מצחוק. לופתת את הבטן מתחת לשולחן ומוחה דמעות של צחוק חנוק בלתי נשלט.
אני מביטה סביבי ורואה שכולם באותה הפוזיציה. עיניים מבריקות מדמעות של צחוק וחרחורים קלים עד כבדים.
אומנם הסיבה שלשמה התכנסנו כאן היא ארוחת פורים, שהיא אירוע בהחלט מצחיק, חגיגי ומוצלח למדי, אבל הצחוק ההיסטרי מגיע מסצנה ספציפית מאוד שבה שולמית האחות הקטנה נוגסת לתומה בקפוסטה שמנמנה מעשה ידי אימא, ומגלה לחרדתה את הסוד האפל מכול, שכולנו כבר גילינו בשלבים שונים בחיינו – שהקפוסטה האגדית של אימא, התבשיל הכי מושקע שלה שכל כך אהבנו לטרוף כילדים, עשוי, ובכן, משאריות של אורז מהשנה האחרונה שאימא פשוט זרקה למקפיא בתוך שקיות סנדוויץ' שמנוניות. הכרוב גם הוא נאגר שם במקפיא הענק, שאריות של כרוב מהמרק, כרובים שלמים במצב ביניים שנקנו במבצע באוגוסט והוקפאו למען סעודת הפורים וכמובן סופים של רסק עגבניות בקופסאות שימורים שנשלחו למקפיא כמות שהן, פתוחות ומטונפות.
שולמית מביטה בזעזוע בקפוסטה, משתעלת קלות, מקללת אותנו נמרצות תוך כדי צחוק מתגלגל וחסר שליטה – הדרך האסטרייכרית הנכונה להתמודד עם המציאות – ובאלגנטיות מקצועית מזיזה את הצלחת מעט הצידה ומכסה אותה במפית פרחונית כדי שאימא לא תיעלב.
אנחנו, הגדולים, עלינו על הסוד האפל כשראינו את אימא בסוף כל ארוחה שכללה אורז, אוספת את השאריות מהצלחות בתנועה מכנית לתוך שקית סנדוויץ' וזורקת למקפיא. וכל אחד מאיתנו בתורו עבר את השלב שבו הוא גדול מספיק כדי להבין מאיפה הגיעו המצרכים לקפוסטה החגיגית. כל אחד מאיתנו ביצע פתיחה מזועזעת של המקפיא במחסן ונשא הספד קטן למאכל שלא נהיה מסוגלים יותר לאכול בחיים.
שולמית הקטנה, לעומת זאת, שמעולם לא פתחה את המקפיא, כי היא הקטנה של אימא ומוז'ינקלה אמיתית שלא הכינה לעצמה מעולם סנדוויץ' או ארוחת צוהריים, קיבלה את המידע המפורט לתוך האוזן ממנחם ושמיל בשעה שנגסה בתאווה מהמאכל האהוב עליה.
אימא, כמו אימא, לא הבחינה בכל הדרמה הזאת ורק חייכה חיוך מלא נחת יהודית למראה יוצאי חלציה יושבים לסעודת הפורים ופיהם מלא צחוק.
השנים עברו, ואימא שמה לב מתישהו שאף אחד לא אוכל מהקפוסטה המפורסמת והפסיקה להכין אותה.
כולנו נשמנו לרווחה, ואימא המתוקה רק נאנחת בהקלה בכל סעודת פורים ומפטירה מתחת לאף שאיזה כיף שהיא כבר לא צריכה להכין את הקפוסטה הזאת, שגם ככה דרשה ממנה מאמץ קולינרי עילאי, ושהיא מבחינתה לאכול חלה עם טחינה בפורים, רק שאנחנו היינו כל כך להוטים לקפוסטה אז היא עשתה את המאמץ. אבל ברוך השם איבדנו עניין ועול אחד ירד לה מהגב.
חסדי ה' כי לא תמו. כי לא כלו רחמיו.
וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.
***
אין מתכון לקפוסטה, כי אין מצב שאני נוגעת בקודש הקודשים הזה.
אבל קבלו מתכון חגיגי ומשמח לבורקס בשר:
מצרכים:
חבילה של בצק עלים מופשר
למילוי:
חצי קילו בשר טחון
בצל אחד גדול קצוץ
2 שיני שום כתושות
כ-6 משמשים מיובשים קצוצים
חופן צנוברים קלויים
3 כפות שמן זית
כף סילאן
מלח ופלפל
פטרוזיליה קצוצה
והסוד שלי לטעם מיוחד: חופן של עלי זעתר טריים קצוצים.
אופן ההכנה:
מחממים את התנור ל-180 מעלות.
במחבת בינונית מחממים את שמן הזית ומטגנים את הבצל והשום עד להזהבה.
מוסיפים את הבשר לטיגון קצרצר וחלקי, כדי שהעסיסיות שלו תישמר במהלך האפייה.
מכבים את האש ומעבירים את תערובת הבשר לקערה. מוסיפים את שאר הרכיבים ומתקנים תיבול.
פותחים את בצק העלים למלבן בגודל הרצוי ומניחים לאורכו בשליש התחתון תלולית יפה של המילוי. מגלגלים בזהירות עד לקבלת נחש בצק ממולא, ומגלגלים אותו לשבלול.
מעבירים בזהירות לתבנית מרופדת בנייר אפייה, מושחים בחלמון ביצה ומפזרים שומשום לרוב.
שולחים לתנור לחצי שעה בערך, או עד שהשבלול זהוב, פריך ומגרה, ומתקשרים לאימא להגיד אה פרעיילכן פורים 3>
בתיאבון!
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
אותנטיות – זה כל הסיפור
רייצ'ל שץ
הסרט אושפיזין, או כמו שבאמת צריך להגות את שמו "האושפיזין", הפך להיות סרט שהבורגנות החילונית מוציאה פעם בשנה מהמדף מעל הטלוויזיה, מנערת את הקופסה מהאבק וחוגגת את חג הסוכות. מעין ברכת כוהנים שנתית.
בלי שום קשר לאלוהים, כמובן.
יש מעט סרטים ישראליים שהצליחו להתרומם ולהיכנס לקאנון התרבותי המקומי והפכו לקלאסיקות. כאלה שנדמה שיש להם משבצת שידור קבועה בגלגל השנה והחיים שלנו כחברה. כמו אבי נשר עם "הלהקה", שמי זרחין עם "הכוכבים של שלומי", אורי סיוון וארי פולמן עם "קלרה הקדושה", ניר ברגמן עם "כנפיים שבורות", הגשש החיוור עם "גבעת חלפון אינה עונה" ועוד.
הקולנוע בארץ עדיין צעיר, בכל ביס תרבות נדחפות קצת שאריות חול וגמלים, ואומנות צריכה זמן כדי להתהוות. אולי, כמו במקרים רבים, זה עניין של כסף. בכל שנה קרן הקולנוע הישראלית (שעל התקציב שלה בעיקר מתבססת התעשייה) מתקצבת שישה- שבעה יוצרים בלבד ב-כשלושה מיליון שקל לסרט באורך מלא. זה נשמע הרבה, אבל קולנוע הוא תחום יקר מאוד. לשם השוואה, האוונג'רס האחרון תוקצב בכ-220 מיליון דולר.
אז אנחנו לא הוליווד, זה ברור, לא בשנים, לא בתקציב וגם לא בקצב. אבל התעשייה בארץ הולכת ומתפתחת, ויצירות ישראליות מגיעות לענקית הסטרימינג "נטפליקס". בסדרה "שטיסל", לדוגמה, ניתן לצפות כעת במאה תשעים מדינות מסביב לעולם. גם בתחום הקולנוע סרטים ישראליים מתחילים לתפוס מקום ונוכחות. לא מזמן במאי ישראלי זכה בפרס "דוב הזהב" בברלין, ולאחר מכן בפרס "חבר השופטים" בפסטיבל קאן בצרפת.
אז איך בכל זאת קולנוע צעיר ולא מתוקצב מצליח?
ובכן, קולנוע הוא מדיום נרטיבי שאוהב נקודות מבט, והוא תמיד ינסה לחדש את עצמו ולמצוא נקודות מבט ספציפיות שלא ראינו. זו הדרך שלו להתפתח, למצוא עוד סיפורים ועוד גוונים אנושיים שיצטרפו לסיפור הגדול של האנושות.
אם אבקש מעשרה אנשים לספר לי על השפן הקטן ששכח לסגור את הדלת, כל אחד יספר סיפור אחר. אחד יתמקד בסבל של השפן, השני ינסה ללמד את הקורא מוסר השכל, והשלישי יחליט שהסיפור בכלל צריך להיות מסופר דרך עיניו של החיידק.
אחד השינויים הכי גדולים שעברתי בתהליך היציאה, ושלאט לאט קרה גם ליוצאים נוספים סביבי, הוא התפתחות של נקודת מבט ספציפית ואישית על החיים. ההבנה שהקונפליקטים שלי שונים, שהדרך שבה אני חווה אהבה, שמחה וכעס היא שלי, שלכל אחד גבולות מוסריים שונים (מה שבעיניי ראוי, ייתפס בעיני האחר כבעייתי), שנקודת המבט שלי על החיים היא אינדיבידואלית ולא שייכת לחברה, וככל שהיא אינדיבידואלית יותר, היא שייכת לי יותר.
יש שיאמרו שזה בעצם כל הסיפור של יציאה מהחברה החרדית. הייתה לנו נקודת מבט פנימית אחרת מהחברה שבתוכה גדלנו. וההתנגשות הזו דחפה אותנו החוצה, לעולם שבו יש יותר מרחב לבחור את הנרטיב ולספר אותו כמו שאנחנו רוצים.
מה מיוחד בסרט "האושפיזין" שהצליח להעלות אותו מעל השאר?
כששולי רנד כתב את הסרט "האושפיזין" ואז שיחק בו (וגם זכה עליו בפרס אופיר) השנה הייתה 2004. ז'אנר "סרטי הדוסים" כמעט שלא היה קיים (הסדרה "החצר" שודרה ב-2003, ודוד וולך יצא עם הסרט "חופשת קיץ" רק ב-2007). העולם החרדי היה עדיין גטו ואף אחד לא הציץ מעל החומות, לא באמת. היו במאים חילוניים שניסו להציג את החברה החרדית על המסך, אבל נקודת המבט שלהם הייתה חיצונית והדמויות יצאו שטוחות, הן היו פלקט של אנשים דתיים שנראים ומתנהגים בצורה מסוימת, אבל לא אנשים חיים. לעומתם, נקודת המבט של שולי רנד הסעירה את הקהל הישראלי והפכה את הכול לחי ואמיתי. הסרט גם מביא איתו תמות דתיות שלא נראו קודם על המסך הישראלי.
גם בשוק השחור הדוסי, "האושפיזין" היה בין הדיסקים הנצרבים ביותר בהיסטוריה, כולנו רצינו לראות מי האיש שהעז לעשות עלינו סרט והאם הצליח להציג את העולם החרדי כפי שהוא, לפחות כפי שאנחנו רואים אותו.
אבל הסרט "האושפיזין" לא הצליח להביא רק נקודת מבט חדשה לזמנו בקולנוע הישראלי, הוא הביא גם נקודת מבט שעד היום נשקפת מעיניים ספציפיות מאוד, עיניים של חוזר בתשובה.
חוזרים בתשובה ייחשבו לנצח "האחר", "השונה", בתוך הקהילה החרדית. הם אף פעם לא יהיו באמת חרדים, גם אם הם מאוד מנסים להיות כאלה. החברה מסרבת לראות בהם חלק, והיא כנראה צודקת, הם עדיין נושאים בתוכם חלקים מהחילוניות ולא מוכנים לוותר עליה. כמו, למשל, על הצורך שלהם ליצור, או על נקודת המבט האינדיבידואלית שמסכנת את החברה החרדית כפי שהיא בנויה היום. שולי רנד ערני מאוד בתוך הסרט כלפי המקום שהחברה החרדית מקצה לו והוא מתבונן בו בכאב אבל גם בהבנה.
ניתן לראות זאת בסצנה שבה שולי קונה את האתרוג הכי מהודר, הכי יפה, כדי להרגיש שייך, כדי להיות משהו שהחברה החרדית אף פעם לא תיתן לו להיות.
המציאות מייד מנכיחה לו עד כמה הוא לא חלק, כאשר שני חברים מהעבר באים לבקר אותו ומזכירים לו שהוא אחר, שהעבר תמיד יהיה חלק ממנו גם אם אלו חלקים בעצמו שקשה לו להתמודד איתם.
בסצנת הסיום של הסרט הגיבור עומד באמצע בית הכנסת, הוא הרגע מל את הבן הראשון שלו וכולם רוקדים סביבו. הוא מוקף בקהילה החרדית, ואז מצטרף אליו גם העבר שכה פחד להתמודד איתו. העבר מיוצג על ידי החברים מפעם שחובשים כיפות ומצטרפים למעגל הרוקדים. הגיבור, שעד כה ניסה להסתיר את חבריו, מצליח לקבל אותם ואת עברו.
או כמו שכתבה המשוררת זלדה:
"הֶעָבָר אֵינֶנּוּ תַּכְשִׁיט
חָתוּם בְּתוֹךְ קֻפְסָה שֶׁל בְּדֹלַח
גַּם אֵינֶנּוּ
נָחָשׁ בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת שֶׁל כֹּהַל –
הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ
בְּתוֹךְ הַהֹוֶה
וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר
נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר –
כַּאֲשֶׁר הֶעָבָר מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה
זוֹ הֲרָמַת הַחַיִּים כֻּלָּם..."
זהו סוף שמח, של תקווה, של קבלה, והוא סוגר את התמה של זרות בנימה אופטימית.
אבל אולי דווקא בגלל נקודת המבט המיוחדת של היוצר הייתי מצפה לסוף פתוח יותר, כזה שבו הוא עדיין האחר, ולא האתרוג ולא ההתמודדות עם העבר יהפכו אותו באמת לחלק, כי יש משהו יפה בלהיות "השונה" ו"האחר" בתוך חברה, להיות בעל התשובה, לחיות בתוך חברה מסוימת, להבין אותה אבל בו-זמנית גם לא להיות שייך עד הסוף. יש משהו יפה בלשמור על היכולת שלך להיות אינדיבידואל, על הדרך שבה אתה רואה את המציאות, ועל הדרך שבה אתה מספר סיפור.
אולי ההשלמה הזו עם הזרות יכלה להיות סוף ריאליסטי ושמח יותר.
כשנציגי נטפליקס הגיעו לאחרונה לארץ לפתוח חממה לתסריטאים מקומיים, ישבתי בקהל בסשן של Q&A, המיקרופון עבר מאחד לאחד וכולם שאלו שאלות, כולם רצו להבין, מה נטפליקס מחפשת, כל אחד רצה להבין איך לכתוב את הסדרה שנטפליקס תקנה. לאחר מספר שאלות דומות מהקהל, קמה אחת הבכירות ואמרה: "אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, אתם תאמרו לנו. כל מה שאנחנו מחפשים הוא אותנטיות, אותנטיות של נקודת מבט. ספרו לנו את הסיפור שלכם".
ולמי שהדיסק הצרוב של אושפיזין עוד לא הגיע אליו, הנה קישור לטריילר: https://www.youtube.com/watch?v=zVfXipr3WuE
חזית, עורף, חזית
המלחמה שבה אנו מצויים נכון לכתיבת שורות אלו מתרחשת בעידן הטכנולוגי, עידן שבו הכול מתועד, מופץ ומוחצן. המאפיין הזה הופך את כולנו לשבריריים יותר אך גם לחזקים ובעלי השפעה.
כמעט חודשיים עברו מאז התהפך עלינו עולמנו באסון הנורא של 7 באוקטובר. מה עוד לא נכתב ולא נאמר על המלחמה, חלליה וחטופיה...
אומה שלמה מתעטפת באבל, נאזרת בגבורה ומגלה אחווה מפתיעה ומרגשת.
זו הפעם הראשונה שמלחמה בסדר גודל כזה פורצת באזורנו בעידן הרשתות החברתיות. אם במלחמות עבר היו הורינו צמודים לכותרות העיתון, שידורי הרדיו והטלוויזיה בשחור לבן, הרי שכיום, כשדובר צה"ל מסכם בשידור בטלוויזיה את הישגי הלחימה היומיים, הוא לא מחדש דבר. כבר שמענו הכול באמצעי תקשורת שונים, חדשים, וכבר הגבנו עליהם בהתרגשות או בצער, בוויכוח או בסתם לייק. הדבר משאיר לנו פנאי לשאלה החשובה באמת: מי חתיך יותר, הדובר או דני קושמרו.
לראות ולבכות
מלחמה בעידן הדיגיטלי היא מלחמה מתועדת. יש לזה מחירים כבדים. אנשים מן השורה נחשפו למראות זוועה שלא היו נחשפים אליהם לולי ההפצה הקלה להחריד של מידע ותיעודים. בכך ממדי הטראומה קיבלו צבע ונפח רחבים יותר והכו במעגלים נוספים ורחוקים ממקום האסון. גם אלו שלא נכנסו לערוצי הטלגרם של העזתיים קראו לפחות תיאורים של אנשים שקראו בערוצים אלו. קשה עד בלתי אפשרי לא לדעת מה בדיוק קרה באותה שבת נוראית ביישובי העוטף.
דומה שיוצאי החברה החרדית, שמשפחותיהם הגרעיניות מתנזרות מאינטרנט, יכולים לשים לב להבדל הגדול בין אלו שנחשפו לאלו שלא. אין ספק שהאחרונים מצליחים לשמור על שלווה יחסית. בנוסף, הרשתות החברתיות מגדילות לאין שיעור את מעגל ההיכרות שלנו, וכך אני יכול לחוות מקרוב אבל של אלמנה שמעולם לא ראיתיה ולבכות מכל פוסט שהיא מעלה.
אפשרויות בלתי מוגבלות משני צידי המתרס
המדיה הפכה לזירת מלחמה נוספת, שנעדרת גבולות גיאוגרפיים. כך נאלצה פייסבוק להגביל יכולות תגובה על פוסטים, כי תומכי טרור הטרילו בתגובות של שמחה לאיד בטקסטים כואבים של אובדן וזעזוע. חמאס שחרר סרטונים מהחטופים שהגיעו לידי אזרחים ללא צנזורה כלשהי, וכמובן נוצר קושי בעצירת שמועות לא מבוססות.
עם זאת, מלחמה בעידן הדיגיטלי מביאה איתה גם יכולות אינסופיות. אינני מדבר על היכולות הצבאיות והמודיעיניות שנעזרות בפיתוחי הטכנולוגיה החדישים ביותר, אלא עלינו, על האזרחים הפשוטים. מתברר שכל אדם מרכז תחת ידיו והקשותיו כוח השפעה רב. מדהים כמה קל לקדם יוזמות חברתיות, להניע התארגנויות ולהוציא לפועל שיתופי פעולה רבים. לא ייפלא אפוא שבימיה הראשונים של המלחמה היה נדמה שהחברה האזרחית יעילה ומהירה יותר מהמערכות הממשלתיות המסודרות. צעירים בני עשרים חברו לאנשי עסקים מבוגרים, אנשים פרטיים הפעילו ארגונים ועמותות, ותוך יממה אחת בלבד הארץ רושתה בנקודות רבות של פעילות והתנדבות. מאוכל וציוד לחיילים, בגדים וחבילות סיוע למפונים, ועד למפגשי תמיכה חבריים שצצו כפטריות אחרי הגשם בקבוצות הווטסאפ השונות. גם בהסברה נוטלים אזרחים מן השורה חלק פעיל, שכן בידי כל אחד נתון כוח להציג סרטונים, עדויות וטענות. העובדה שסטודנט היושב בתל אביב יכול להפריך טענה שקרית שארגון עוין פרסם משחקת לטובתנו. במלחמה הזו, יותר מבעבר, בולט כוחו של האזרח הפשוט.
צו השעה - פגיעוּת וחמלה
ולצד גילויי הכוח, גם גילויי החולשה הפכו פומביים ולגיטימיים. אישה עם פאסון בזמני שגרה מפרסמת "אני מפחדת וצריכה חיבוק", והתגובות המכילות והאמפתיות מגיעות בהמוניהן. "אני לא מתפקד בתקופה הזו" הפך להסבר מתקבל על הדעת גם אצל הקשוחים שבין חברינו. כל שיחת חולין נפתחת בבירור דואג על מצב הרוח והנפש. אנשים לא מהססים לכתוב על כאבם, געגועיהם והתלות שלהם בחברה. והפידבק שהם מקבלים הוא חם ואוהב. דומה שאדרבא, אנשים שלא מרגישים עצב או חולשה מתביישים להציג זאת בימים אלה.
נפילת מחסומי המבוכה מביאה גם צדדים משעשעים יותר. אנשים מרבים להתבדח, להפגין הומור שחור ולייצר סרטוני רילס מחוייכים. לא צריך לחכות לארץ נהדרת כדי לחקות את מגישת החדשות המצרית אומרת "לא רונים אותונו". ובמקביל כל שפם של חייל מתועד, והסטורי'ס מלאים בפלירטוטי בנות ישראל ששולחות גסויות חינניות לצעירים במדים ונשק. מותר להרגיש, מותר לרצות, מותר לבכות ומותר לצחוק.
המלחמה הזו חשפה, בין השאר, כמה כל אחד מאיתנו חזק ובעל השפעה מחד גיסא, וכמה כולנו חלשים ואנושיים מאידך גיסא. יהיה יפה להמשיך עם הקו החברתי הזה גם בזמני שגרה ברוכים.
החתול שהציל
שלושה ימים לפני שנפתחו שערי הגיהינום – אימצנו חתול.
מערכת חלוקת החתולים הקוסמית (Cat Distribution System) היא תיאוריה חמודה מאוד,
הגורסת כי ישנה מחלקה שמימית האחראית על חלוקת החתולים בעולם. היא עושה זאת בזמן שלה, כך נטען, ומכאן שהחתול הוא שבוחר את בעליו ולא להפך.
"אם כן", הצהרתי בסיום ההסבר מלא הפאתוס שנשאתי מול הזוגי שלי בגינת הכניסה לבניין -
"אני צריכה שזה יקרה כבר, חיכיתי מספיק".
שתי דקות אחר כך, כשכבר היינו ממש בכניסה לבניין, שמענו אותו.
"מיאו" כזה קטנטן.
הזוגי אומר שהחיוך שנפרס מייד על פניי הוא משהו ששווה לזכור.
את התחושה הזו בלב שלי, תחושת משאלה נענית, אני בטוח אזכור.
הלכתי שלושה צעדים אחורה ומולי טופף גוש זעיר וכהה, שהתיישב בדיוק מתחת לרגליים שלי והסתכל עליי בעין אחת עצומה.
אספתי אותו. רטוב ובוצי, והוא התכרבל לי בתוך היד.
"טוב, יש לנו חתול!" הכריז זוגי בעליזות ופתח את דלת הבניין. "אוי ויי איז מיר".
אז עשינו לו מקלחת. הכנו לו מיטה מאולתרת מקופסת נצרים ופיג'מה חורפית ישנה. התרגשנו בשיחת וידאו עם אחותי ובת זוגה, שיש להן שני חתולים ושחמידותם הקיצונית הייתה ההשראה לרצון ההולך וגובר שלי בחתול בשנים האחרונות. נתנו לו קצת טונה והשתאינו מקלות ההירדמות שלו עלינו, מגרגר ורגוע.
בבוקר קמתי מוקדם כדי להזמין משלוח גדול מחנות החיות ולקבוע תור לווטרינר.
בשלושת הימים הבאים מרחנו משחה אנטיביוטית על העין המודלקת, קנינו בית חתולי עם מתקן גירוד משוכלל והצפנו את הבית בחטיפים, שימורים ועכברי צמר צבעוניים. עיסינו את הבטן הקטנה שלוש פעמים ביום כדי להקל עליו בעשיית הצרכים, קראנו לו בשם ורווינו רוב נחת מהזנב המתנוסס אל על, סימן בדוק לכך שהקטקט מרוצה מחייו החדשים.
בשבת בבוקר, 7.10.2023, עוד הייתי בטוחה שיש טעות.
חטפנו את הקטקט המנומנם שהיה מכורבל בתוך הפיג'מה שלי וטסנו לחדר המדרגות, מטושטשים משינה.
הצופר ודאי תקול, שכנעתי את עצמי. ממתי יש אזעקות בירושלים?
אחר כך באו עוד אזעקות.
גרוע מזה, אחר כך באו החדשות.
וככל שהגיעו עוד מאלו הרגשנו שהעולם קורס.
בשבת בצהריים כבר ארזתי –
מזוודה קטנה עם כמה בגדים נוחים, נעליים סגורות וערכת עזרה ראשונה. עדשות, משקפיים ספייר, תיק מקלחת מצומצם. גם תיק גב עם דרכונים, מסמכים חשובים, סכין חדה ליתר ביטחון, אוכל יבש של בני אדם ושימורים של אוכל לחתול.
לא ידעתי למה להתכונן.
לא ידעתי איך, אז ניסיתי לכסות את כל האפשרויות.
הימים שאחרי היו סחרחורת איומה של זעזוע וחרדה, יחד עם תחושה קשה של חוסר ביטחון.
אין לנו ממ"ד, אז ניסיתי למגן את הבית.
נעלתי את כל הדלתות, הורדתי את כל התריסים.
העברתי מהמרפסת פנימה ארון כתר גדול והצמדתי אותו לאחת הדלתות שלה, שלא ננעלת. מאחורי הארון שמתי גם שולחן כבד, כיסאות ומדפים שמצאתי.
העברתי את המזרן הזוגי הגדול מחדר האורחים אל המרפסת הסגורה בסלון, שיגן עלינו מרסיסים, אם יהיו. הזזתי את הספה, שיהיה קל להתחבא מאחוריה.
הבית האהוב שלנו, מלא כיווני האוויר והחלונות הענקיים, הפך להיות מקור לבהלה.
לא ידענו אם נגמרו ההפתעות או שיש עוד,
הכול הרגיש חשוף ופגיע וזכוכית… זכוכית זה לא טוב,
הרי רואים דרכה הכול והיא נשברת.
גם אני נשברתי.
מחזות הזוועה עברו ישר פנימה, ללב.
תמונות, סרטונים, דיווחים, אימה גדולה.
ואח שלי, שהיה סגור בממ״ד במשך יומיים עם אישה וילדה בת כמה חודשים, וחברה טובה שלי, שהחזיקה לבד את הדלת של הממ״ד במשך שעות עד שיבואו לחלץ אותה ואת ילדיה, וידיד שלי, שהיה נעדר ואז התגלה כמת.
מאות עדויות ותיעודים שלקחו לי כמעט את כל האוויר.
והחרדה שלי, שפעילה גם בימים רגילים, הרקיעה שחקים.
לא הצלחתי לאכול, לא הצלחתי לעבוד גם במעט העבודה שלא בוטלה או הושהתה, לא הצלחתי לישון, בקושי הצלחתי לדבר. המתוק שהתחתנתי איתו תפס פיקוד בזמן שאני קפאתי לתוך החרדה, וניסה להקל עליי ככל יכולתו, משתף פעולה עם ״מיגון״ הבית, אם כי שנינו ידענו שאם חלילה יקרה דבר מה, לא זה יהיה מה שיעזור.
ובאמצע כל זה היה הקטקט.
שובב ושלֵו כמו שרק גור בן חודש וקצת יכול להיות, לחלוטין לא מודע לעולם הגועש שבחוץ.
והוא תינוק.
תינוק שביקש לשחק איתנו, שהיה צריך שנשים לו אוכל, שננקה לו את ארגז החול, שנעסה לו את הבטן, שנלטף, נכרבל, נוריד אותו ממקומות גבוהים שעלה אליהם ולא ידע כיצד לרדת, ונצוד יחד איתו עכברי פרווה, חבקי ווילונות וחרקים מזדמנים.
בתוך כל כך הרבה מוות,
הדבר הקטן היה מלא חיים.
***
בעודי מקלידה שורות אלו,
הקטקט ניסה ללעוס את מסך המחשב (פעמיים), טיפס מעלה אל ראש הכורסה, השחיז ציפורניים על מנורת הצד והתעקש להקליד גם הוא כמה מילים. במקביל קמתי שבע פעמים כדי למנוע ממנו להתנקש ברהיטי הבית או בזוגי הישן.
לא קל לגדל גור חתולים,
אבל בימים האלו הוא מציל אותי -
לא פחות ממה שאני הצלתי אותו.
שמירת העיניים
לפני כמה ימים התפרסמה אזהרה מצפייה ב"סרט הזוועות", סרט שהוקרן לעיתונאים, פוליטיקאים ומשפיענים. הסרט, שנערך על ידי דובר צה"ל ומכיל חומרים גרפיים קשים, מתאר את אירועי 7 באוקטובר לפי תיעוד של המחבלים עצמם. הסצנות המחרידות בסרט מתרחשות ברגעים שגרתיים ובסביבה שנראית פסטורלית, ובכך מדגימות כמה החיים שבריריים ומתהפכים בן-רגע.
אלו שצפו בסרט מדווחים על קושי נפשי ניכר בעקבות הצפייה, לילות נטולי שינה, חרדות ואפקטים פוסט טראומתיים מובהקים.
בפן כזה או אחר כולנו נלחמים במלחמה הזאת. מראות החזית מגיעים אלינו בשידור חי, לא מסוננים בעליל. יורים עלינו מכל כיוון דרך המסך, גופות נערמות סביבנו, דם לא מפסיק לבעבע מן האדמה אשר אנו עומדים עליה. כולנו גויסנו בעל כורחנו לחזית של מלחמת קיום על הנפש שלנו, נאלצים להילחם 24/7 בתמונות המלחמה הלא מפולטרות שמחכות לנו בהינף יד, בחסות כל אדם בכל צד של המפה, אשר יכול לשדר לנו לייב משטח האש בסמארטפון שלו, בלי סינון, בלי צנזורה, להפיץ ברשתות, להשפיע ולשנות תודעה לבלי הכר.
קיצור תולדות התיעוד משדה הקרב
"זמנים משתנים", משפט קלישאתי ידוע ושחוק, מקבל בעת הזאת משמעות אחרת כשחושבים על אופן תיעוד ושיתוף זוועות מלחמה הנוכחית. במבט לתוככי עדשת המצלמה של העבר, סרטי דוקו מלחמתיים שיחקו תפקיד מכריע במערכה. סרטי התיעוד המלחמתיים שימשו מספרי סיפורים שתפקידם לקדם נראטיב ונקודת מבט ספציפית על המציאות המדממת. מצלמות קולנוע היו דבר יקר, צלמים מקצועיים היו מועטים, ובעיקר בתי קולנוע ששידרו את הסרטים האלו היו גופים כלכליים עם אג'נדות ידועות.
כשג'פרי מלינס, צלם מלחמה בריטי, שב עם מצלמת ה-35 מ"מ שלו מ"הקרב על הסום" בזמן מלחמת העולם הראשונה, הוא ידע שסרטי הצילומים שלו מכילים היסטוריה מתועדת. מלינס נשלח לקו האש בחזית המערבית על ידי משרד המלחמה הבריטי כדי לצלם קטעים קצרים, שיוקרנו ביומני חדשות שבאותם ימים שודרו בבתי הקולנוע. אף אחד, כולל מלינס עצמו, לא חשב שהוא יחזור מהקרב כשבידו סרט מלחמה דוקומנטרי שמכיל תמונות שכמותן לא נראו עדיין על המסך.
ב-1916, כשהסרט יצא לאקרנים, עשרים מיליון צופים נהרו לאולמות הקולנוע, ונותרו המומים אל מול תמונות המלחמה. אזרחים שמעולם לא היו בקו האש ישבו בכיסאות באולם המוחשך והרגישו שהם עצמם בקו החזית, מצוידים ברובים ובפצצות ונלחמים בברוטליות בגרמנים. לראשונה, לנגד עיניהם, הובהרה משמעותו של קרב מול אויב אכזרי, מהם מעשי גבורה הרואיים של חיילים, ואיך חיים אובדים בקלות.
מלינס הצליח לתעד רגעים מדהימים בקרב, אך חסרה לו סצנה חיונית לשיא הדרמטי של הסרט – תיעוד חיילים חוצים שוחות וגדר תיל. את הסצנה הספציפית הזאת לא היה אפשר לצלם בשל כלי הצילום המסורבלים של אותם ימים. משום כך העמיד מלינס סצנה מבוימת של חיילים קופצים לתוך השוחות ונעלמים בתוך מסך העשן. כן, כבר אז, בשנת 1915, סצנות מבוימות הושחלו בתוך סרט דוקומנטרי. מלינס, שהיה בשדה הקרב, ככל הנראה לא עיוות את המציאות, אך בהחלט היה בריטי שנשלח לתעד את המלחמה בגרמנים מנקודת מבט בריטית, והדבר השפיע על היצירה.
(רק לי זה נשמע מוכר? זוכרים את הבלוגר העזתי שגילם פצוע, וגם רופא, וגם אזרח פלסטיני שחי תחת הכיבוש הישראלי?)
פרופגנדה של תמונות ורצון להשפיע על ההכרה התודעתית לא הומצאו אתמול. בגרמניה של שנות ה-30 מנגנוני התעמולה הנאצית היו באחריותו של ד"ר יוזף גבלס, שהיה בעל תואר דוקטור בספרות וחובב קולנוע מושבע. גבלס היה אינטליגנטי מאוד, הוא הבין היטב את האפקט של רדיו וקולנוע כמדיה שפועלת על רגש ולא על היגיון, וכיצד כלי תקשורת אלו יכולים להיות כלים משני תודעה. גבלס השתלט על אולפני הקולנוע החשובים בגרמניה ויצר סרטי תעמולה מובהקים שמטרתם להמחיש את "ערכי הנאציזם".
אחד מסרטיו המפורסמים, "היהודי הנצחי" שיצא ב-1940, מציג עבודה תעמולתית פסאודו-דוקומנטרית; קטעים של יהודים שצולמו בגטאות והשוואה בין יהודים לאובייקטים מעולם החי (למשל, חולדות). המטרה הייתה ליצור דימוי של מפלצתיות, מנוולות וחוסר אנושיות של היהודים באשר הם.
[caption id="attachment_16468" align="alignnone" width="341"] פריים הפתיחה של הסרט: במרכז מופיע הכיתוב "Der ewige Jude" ("היהודי הנצחי"), ברקע מגן דוד. ניתן לראות שחלק מהאותיות מעוצבות כאותיות עבריות.(מתוך ויקיפדיה)[/caption]
חיים בסרט
עצוב להגיד אבל אז, כמו היום, התמונות נחרטות בתודעה, משפיעות עליה ומשנות אותנו. לא סתם מתנהלת מערכה נוספת של המלחמה בעולם הרשתות החברתיות ואולפני הטלוויזיה, קרבות של הסברה שמנסים להכריע את תודעת העולם עלינו – היהודים. אנחנו, למודי היסטוריה יודעים שההבדל בין יהודי חי ליהודי מת יכול להיות, בין השאר, סרטון תעמולה אנטישמי אחד פחות.
עובדת זמינותו של הצילום הדוקומנטרי בטלפון הפרטי של כל אחד ואחת מאיתנו, הפכה את כולנו למספרי הסיפור של המלחמה הזאת. כולנו יכולים לצלם, לערוך ואף לשדר בזמן אמת היישר מהחזית ולחדור ללב ההמון. נגמר עידן הציפייה לקולנוען שיבוא ויספר את סיפור המלחמה דרך העיניים שלו. ההתרחשויות כבר לא עוברות דרך גופים עם אג'נדות, שמצנזרים לקהל הרחב את מה שקורה בחזית.
המחיר הנפשי
אבל יש לכך מחיר. היעדר הצנזורה משפיע על אופי התוכן הגרפי שמגיע אלינו. אנו צופים בסרטונים של אנושיות ותת-אנושיות, סרטונים מחרידים וכמובן גם סרטונים מבוימים. הטכנולוגיה הושיבה אותנו על המדוכה: מצד אחד ביכולתנו לספר את הסיפור בעצמנו, מצד שני, עלינו להדוף את כל הסיפורים של כל המלעיגים עלינו, מעין משחק דיגיטלי של "טלפון שבור".
נוסף על כך, הפורנוגרפיה המלחמתית הזאת גורמת לנו לדה-סנסיטיזציה (קהות חושים), העוצמות של התכנים הגרפיים שאנו נחשפים אליהם יכולות לגרום לשיתוק של התודעה הקולקטיבית שלנו. מצב כזה גורר תגובה מנוגדת, מצד אחד אנו נעשים פחות אמפתיים וקצת אדישים אל מול הזוועות שאנחנו עדים להן, ומצד שני, נפשנו עוברת טלטלה וזעזוע בלתי הפיכים.
הימנעות לטובת הרווחה האישית
אני, מבלי לצפות בסרט הזוועות, קיבלתי על עצמי "שמירת עיניים"; אני שומרת עליהן מפני הפורנוגרפיה המלחמתית הזאת. תחילה, כמו כולם, גם אני התפתיתי לצפות בכל סרטון שרץ בטלגרם, זה טבעי – ה-FOMO הידוע, חשש שקורים דברים ואני לא אדע על כך. הצפייה בתוכן הגרפי הקשה הובילה ללילות נטולי שינה, סיוטים, וחרדות על בסיס יום-יומי. כל רעש קטן גרם לי לחשוב שהנה, מחבלים פורצים לביתנו ביפו; כל הליכה ברחוב הפכה לחזיון תעתועים שבו רוכב האופנוע שדוהר בשדרה שולף לפתע נשק חם ומתחיל לירות עליי. כל התמונות שראיתי הפכו לתלת-ממד של מציאות מסויטת, ומצבי המנטלי והפיזי הושפע מכך מאוד.
נראה לי שבימים כמו אלו אנו נקראים להיות מספרי הסיפורים האמיתיים של המלחמה הזאת, אך גם להיות בתפקיד שומרי הסף של העיניים שלנו, אף אם הלב שותת הדם תר ומחפש אחר תמונות שיראו לנו ולו פעם אחת נוספת את מאות הפנים היפים האלו, כשהם עדיין בחיים.
קוגל, הערינג ודלי ספונג'ה
מינואר שוכבות אצלי בבגאז' נעלי חי"ר, שחורות ומאובקות. בתחילת השנה עברתי דירה, העמסתי את האוטו, וכל מה שהייתי צריכה כבר מזמן עבר לארונות בדירה החדשה. נעלי חי"ר? ובכן, לקח לי שנה שלמה בשירות להשיג אותן – ולכן אשמור אותן – אבל למה שאצטרך אותן בשוטף? מפה לשם, חצי שנה בבגאז' (יחד עם מארז צלחות שקיבלתי במתנה ושקית בגדים לתרומה שאני מתעצלת לעשות משהו לגביהם).
צה"ל הייתה התקופה הכי מצחיקה, מפתיעה ומבגרת שעברתי בחיים שלי, וככל שעובר הזמן התקופה הזאת נראית יותר ויותר מנותקת ולא רלוונטית בשום צורה לחיים שלי.
אני? אני עושה מסדר ניקיון עם חברות לפלוגה, עם מים וסבון כלים ששפכנו לדלי? יש לי דייסון בבית!
אני? אני מסתובבת עם מדים בתחנה המרכזית ומקבלת פלאפל בחינם ומתרגשת? יש לי כרטיס תןביס מהעבודה!
אני? אני מציגה בתחב"צ כרטיס חוגר וחוסכת בכל פעם 5.90 ונושמת לרווחה? לא'דעת, יש לי רכב!
אין סיכוי שהדברים האלו יכולים לקרות לי שוב, אני אדם מבוגר ורציני שלעולם לא יתלהב שוב מאוכל בחינם ומשינה במקומות מפוקפקים (כואב לי הגב, אומרים לכם!).
ואז פרצה מלחמה, וחייגן צה"לי התקשר אליי, לבשר לי שיש לי צו 8 – ועליתי על מדים, והוצאתי מהבגאז' את נעלי החי"ר המאובקות.
מה אגיד לכם, 80 שניות מרגע העלייה על מדים – והבתאדם המבוגרת והרצינית שאני מתיימרת להיות כבר לגמרי מסוגלת לדפוק שווארמה מפוקפקת בצומת גולני ב-9 בבוקר בדרך לאוגדה.
ואז הבנתי שהכול בסדר, המעבר למוד חיילת שבּורה בת 19 עבר בהצלחה. או שהוא מעולם לא חלף. גם אופציה.
ואת פוגשת מלא אנשים שהכרת פעם, רק שעכשיו הם עם פירסינג ושיער פזור.
את חותמת על נשק ומבקשת דברים מהאפסנאות, רק כדי לשמוע "תבואי מחר".
הכול חוזר 5 שנים אחורה, ואת מרגישה שחזרת הביתה – גם אם הבית מאופיין בתנאים סניטריים מפוקפקים ומזון קצת מחשיד.
ואת רואה אנשים תורמים אוכל ודברים, כי חיילים במלחמה או משהו, ואת מתרגשת נורא כי את חלק מדבר גדול שיש כלפיו קונצנזוס, ובתוך כל הדבר הזה את אפילו מצליחה להדחיק את המועקה, הייאוש, הכאב והכעס וכל מנעד הרגשות מאותה שבת ארורה.
אני עדיין לא מעכלת שאני שוב על מדים, שוב עם נשק, שוב קורות לי אנקדוטות, כמו הרב של האוגדה במילואים שמתברר שהוא תלמיד של אבא שלך מהישיבה בצפת, אז הוא דואג לך לקוגל והערינג וויסקי בשבת בבוקר, ושתדליקי נרות בערב שבת – וזה קצת מרגיש כמו מחולל קלישאות שעובד על סטרואידים, ואת צורכת בורקסים ממארז שפתוח כבר שלושה ימים, אבל למי אכפת, ומוקפת בכל כך הרבה אנשים שבזמן רגיל אין סיכוי שהיית פוגשת, וגם אם היית לא היה שום סיכוי שהייתם מחליפים מילה.
ובסוף החוויה היא שאת מבינה שקצת שכחת מה זה להיות חלק ממארג אנושי ומקצועי כללי וענק, ובשונה ממסגרות אחרות, שהן כלליות וענקיות, את חלק במערכת שפועלת למען מטרה חשובה. מהמערכת הענקית הקודמת בחרת להתנתק ואת כבר לא חלק, וכאן בהחלט בחרת להיות חלק.
ואם כבר זיכרונות מהמערכת הענקית הקודמת, אולי ה"ביטול" שלמדת עליו בשיעורי תניא יכול להיות דבר מרענן ומשחרר שפוטר אותך מלנהל הכול לבד בתקופה שגם ככה אי אפשר לעשות בה כלום. אז זה כיף להיזכר.
שאלת המחיר
מני פלד
מפדיון שבויים ועד לעסקאות חטופים | מני פלד סוקר את ההיסטוריה הכואבת של בני הערובה, השבויים והנעדרים בישראל | האינטרסים, הביקורות, האווירה הציבורית ושאלת סיכון חיים ודאי ומיידי לעומת סיכון חיים עתידי.
מבצע צבאי או עסקה עם אויבים?
ב-10 באוקטובר 1994 הוכתה ישראל בתדהמה. בהקלטה ששודרה בטלוויזיה נראה חייל צה"ל יושב, מאחוריו עומד רעול פנים מחזיק באקדח. "קוראים לי נחשון וקסמן, החבר'ה של החמאס חטפו אותי. הם מבקשים לשחרר את האסירים שלהם. אם לא הם יהרגו אותי".
וקסמן נחטף בידי חולייה שבראשה עמד מוחמד דף (אותו מוחמד דף, על פי הפרסומים, תכנן, יזם והוציא לפועל את טבח שמחת תורה 2023). המחבלים דרשו תמורת שחררו של וקסמן 200 מחבלים וגם לשחרר את מנהיגם, השייח' אחמד יאסין. אם לא תיענה בקשתם עד יום שישי בערב בשעה 22:00 – הם יוציאו את החייל להורג.
באותו זמן ראש ממשלת ישראל היה יצחק רבין. רבין כבר התמודד פעמיים בסיטואציה של משא ומתן לשחרור חטופים. הפעם הראשונה הייתה ב-1976, כאשר מטוס עם נוסעים ישראלים נחטף לאנטבה (נדון בהמשך במקרה זה מהזווית ההלכתית). רבין הורה לסיירת מטכ"ל לרקום תוכנית לשחרור בני הערובה במבצע צבאי. הפעם השנייה הייתה ב-1985, בעסקת ג'יבריל השנייה. רבין, בתפקיד שר הביטחון בממשלת האחדות, היה מאדריכלי העסקה שכללה שחרור 1,151 מחבלים, תמורת שלושה חיילים שנפלו בשבי במלחמת לבנון הראשונה.
העסקה זכתה לביקורת ציבורית נוקבת, בעיקר מהצד הימני של המפה הפוליטית. עם השנים נטען שהעסקה הייתה זרז לפרוץ האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987.
בין הטוענים לקשר בין שחרור המחבלים בעסקה לפרוץ האינתיפאדה היה בנימין נתניהו, שב-1995 כתב בספרו "מקום תחת השמש": "היום כבר ברור ששחרור אלף המחבלים היה אחד מן הגורמים שסיפקו מאגר של מתסיסים ומנהיגים שהציתו את אש האינתיפאדה".
אל המשפטים שכתב נתניהו בספרו עוד נחזור בהמשך.
רבין, שכאמור נכווה ברותחין בעסקת ג'יבריל, החליט לשוב למודל של אנטבה ולקוות שההצלחה תשוחזר. הוא הנחה את הגורמים הרלוונטיים להיערך לשחרור וקסמן בפעולה צבאית. כוחות הביטחון הצליחו לאתר את הבית שבו הוחזק החייל השבוי, וכוח של סיירת מטכ"ל נערך לפרוץ למבנה. במהלך הפעולה אירעה תקלה בהפעלת חומר הנפץ, מה שעיכב את הפעולה. המחבלים הוציאו את וקסמן להורג. בחילופי האש נהרג גם מפקד הכוח, ניר פורז.
העיסוק בחטופים ובמחיר שחרורם מעסיק את מדינת ישראל מתחילת ימיה. בעשורים הראשונים היו אלו עסקאות חילופי שבויים עם צבאות ערב, מצרים וסוריה. רק בתחילת שנות ה-80 החלה ישראל לנהל משא ומתן עם ארגוני טרור. אלו הציבו רף גבוה מאוד עבור שחרור החטופים הישראלים. בעסקת ג'יבריל הראשונה, בשנת 1982, שחררה ישראל יותר מ-4,000 מחבלים תמורת השבתם של שישה חיילי חטיבת הנח"ל. המחיר הגבוה עורר דיון ציבורי, האם מדינת ישראל אכן חייבת לעשות הכול כדי להחזיר את בניה מהשבי?
מעל שאלה זו מרחפת דמותו של רון ארד, נווט ישראלי שמטוסו הופל בשמי לבנון באוקטובר 1986. ארד נחטף בידי ארגון "אמל", והמשא ומתן להחזרתו התנהל בעצלתיים, בין היתר בשל הטראומה שיצרה עסקת ג'יבריל השנייה, שנעשתה רק שנה קודם לכן. למרות מאמצים גדולים שנעשו להשבתו, כולל החזקת קלפי מיקוח שנחטפו מלבנון, גורלו של רון ארד נותר לוט בערפל. עד היום איש אינו יודע מה עלה בגורלו.
פדיון שבויים במקורות היהודים
הדיון בסוגיה זו הוא גם מוסרי ומעוגן במקורות היהודיים, שעסקו רבות בשאלה – עד כמה רחוק צריך ללכת כדי לשחרר שבויים.
לפי המקרא, אבי האומה, אברהם, יצא למלחמה כיוון ששמע על נפילת אחיינו לוט בשבי. הסיפור מתאר סיפור גבורה הרואי, של מעטים מול רבים, עם סוף טוב; אברהם ניצח את המלכים ושחרר את אחיינו מהשבי.
בתקופת חורבן הבית השני (ואילך) עניין השבי הפך כה נפוץ שחכמים ראו צורך לתקן ברכה מיוחדת בברכות השחר: "ברוך אתה... מתיר אסורים". בנוסף, השכיחות הרבה של התופעה הצריכה קביעה: "אֵין פּוֹדִין אֶת הַשְּׁבוּיִין יוֹתֵר עַל כְּדֵי דְמֵיהֶן, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם" (משנה, גיטין, ד' ו').
התלמוד דן בשאלה, מה באו חכמי המשנה לתקן? האם לדאוג לקהילה שלא תשלם מחיר כבד מדי עבור השבוי, או שביקשו להנמיך את המוטיבציה לשבות יהודים? להלכה נפסק על פי הפירוש השני של התלמוד: "אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים רודפים אחריהם לשבותם" (רמב"ם הלכות מתנות עניים ח, יב).
על פי המסופר, המהר"ם מרוטנברג (1293-1220) שהתגורר בגרמניה, נכלא בערוב ימיו על ידי הקיסר הגרמני, לאחר שהתגלה שהוא מתעתד לעלות לארץ ישראל. הקיסר דרש מהקהילה היהודית כופר עצום תמורת השחרור. המהר"ם התנגד לעסקה בטענה שהדבר עומד בניגוד לעקרון שנקבע במשנה. בני הקהילה נענו לבקשתו של המהר"ם והוא נפטר בעודו בכלא.
יש לציין כי להלכה הקובעת כי אין פודים את השבויים יותר מכדי דמיהם, יש סייג; לגבר נשוי מותר לפדות את אשתו במחיר גבוה. הנימוק: הואיל ופדיון שבויים נכלל בחובת הבעל לאשתו בכתובה, לפי הרמ"א, אין הגבלה על הסכום שאדם רשאי לשלם כדי למלא את חובתו. היו שרצו להסיק מכך שבמקרה של חטיפת חיילים, רשאית או שמא אפילו חייבת המדינה לשחררם בכל מחיר, שכן ישנה התחייבות בלתי כתובה בין החייל למדינה – שהיא תדאג לשלומו ותפעל בכל כוחה כדי להשיבו שלם ובריא.
עם זאת, הפסיקה ההלכתית שאסרה לשלם עבור השבויים מחיר גבוה, מתוך חשש שהדבר יביא לחטיפות נוספות, משליכה באופן ישיר על המקרים של שחרור מחבלים בתמורה לחטופים ישראלים. אם המחיר הנדרש הוא גבוה, יש חשש שהדבר יעודד את המחבלים לבצע חטיפות נוספות.
מבצע אנטבה
הדיון ההלכתי לא נותר רק בין כותלי בית המדרש, בשנת 1976 הוא נעשה רלוונטי. נחזור למבצע אנטבה. ב-27 ביוני נחטף לאנטבה מטוס נוסעים שטס מישראל לצרפת. על המטוס היו 105 יהודים וישראלים. החוטפים דרשו מממשלת ישראל לשחרר 50 מחבלים תמורת בני הערובה. במקביל להכנות למבצע הצבאי, התכנסה הממשלה לדון בדרישת החוטפים. לפי גרסה אחת, נציגי משפחות החטופים פנו לרב הראשי לישראל דאז, הרב עובדיה יוסף, כדי לשמוע את עמדתו. לפי גרסה אחרת, הפונה היה ראש הממשלה רבין.
הרב עובדיה כינס קבוצת רבנים, בהם הרבנים אלישיב, שלמה זלמן אוירבך ואחרים, במטרה לגבש עמדה הלכתית ברורה בשאלה: האם נכון למדינת ישראל להיכנע לדרישות או שמא אסור לה להיכנע. לכל היה ברור כי תוצאת אי היענות לדרישת החוטפים תהיה הוצאה להורג של בני הערובה.
הדיון הראשון לא נסוב סביב שאלת מחיר השחרור אלא בסכנה הצפויה: היענות לדרישה עלול לגרות את תאבונם של אויבי ישראל והם יכולים לפגוע ביהודים נוספים ברחבי העולם. האם סיכון זה גובר על הצלתם המיידית של בני הערובה.
הנקודה הראשונה בדיון לא הייתה שאלת המחיר, אלא שאלת הסכנה. שחרור המחבלים היווה סכנה עתידית ליהודים שעלולים להיפגע מפעולות החבלה שלהם, לעומת הצלה כאן ועכשיו של בני הערובה.
המקור ההלכתי לדיון בשאלה זו נמצא בדברי התוספתא, העוסקים במקרה שבו גויים מבקשים מישראל לתת להם יהודי אחד ואותו הם יהרגו, ואם לא יהרגו את כולם.
"סיעה של בני אדם שאמרו להם גויים: תנו לנו אחד מכם (כלומר, שהרגיז אותנו, והם אינם יודעים מי הוא) ונהרגנו, ואם לא הרי אנו הורגין את כולכם – ייהרגו כולן, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל" (תוספתא תרומות ז' כ"ג).
במסגרת הדיון עלתה גם השאלה של הצלתו של אדם, המביאה לידי ספק סכנה של האחר. בסיכום הפרק הזה בדיון ההלכתי כתב הרב עובדיה: "נראה שבאמת עלינו לחוש יותר ויותר לסכנה המיידית של מאות היהודים החטופים, כשלהט החרב מתנופפת על ראשם על ידי המחבלים האכזריים חוטפי המטוס המאיימים להוציאם להורג עד יום ה‘ ג‘ תמוז בשעה 2 אחה“צ, והני רשיעי גזמי ועבדי, ואילו הסכנה העתידה והעלולה להתרחש בשחרור ארבעים המחבלים הכלואים אינה עומדת כיום על הפרק באופן מיידי, אלא לטווח רחוק ולאחר זמן".
במילים אחרות: מותר לאשר את העסקה, אם ספק הסכנה הוא דבר עתידי, ומולנו עומדת סכנת חיים ודאית וממשית של בני הערובה.
אחרי שהסירו מהשולחן את שאלת הצלת חיים של אחד וסיכון חיים של אחר, התפנו הרבנים לדון בשאלה, האם העסקה עומדת בניגוד לעיקרון שקבעה המשנה: "אין פודים את השבויים יותר מכדי דמיהם"?
הרב עובדיה יוסף טען שזהו "מנהג העולם", ומדינות רבות משחררות אסירים בתמורה לבני ערובה, ועל כן אין מניעה שגם מדינת ישראל תעשה כמותן. בתשובה שכתב שנים אחר כך טען כי היות שהמנהג השתנה ומדינות כבר לא נעתרות לדרישות החוטפים, הרי יש לכך השלכה גם על האופן שבו ישראל צריכה לנהוג.
הרב אלישיב הצטרף לעמדתו של הרב יוסף, והוסיף נימוק משלו: המחבלים ימשיכו לנסות לחטוף ולרצוח יהודים, עסקה זו או אחרת לא תשפיע על המוטיבציה שלהם.
בסופו של דבר פסיקת הרבנים לא הייתה רלוונטית, משום שהממשלה אישרה את המבצע הצבאי לשחרור חטופי אנטבה.
מאז ועד היום ממשלות ישראל אישרו עסקאות לשחרור מחבלים מבלי להיוועץ ברבנים, ואלו המשיכו להביע את דעתם רק במסגרת של הרצאה או מאמרי דעה בעיתונות החרדית/דתית.
מג'יבריל ועד שליט המחיר רק מאמיר
עסקת שחרור המחבלים הראשונה הייתה ב-1982, עסקת ג'יבריל הראשונה. אז חטפו אנשי ארגון "הפת"ח" שמונה חיילים מפלוגת הנח"ל, ושחררו אותם תמורת 4,765 מחבלים.
עסקת ג'יבריל השנייה הייתה, כאמור, בשנת 1985. אז שוחררו 1,150 מחבלים תמורת 3 חיילים. כפי שהוזכר, עסקה זו גררה ביקורת ציבורית, בעיקר בדיעבד. משה ארנס, שהיה שר בלי תיק בממשלה שאישרה את העסקה, צוטט לימים: "ברגע שהתברר לי שחלק מהמשוחררים בעסקה חוזרים לבצע פיגועים, היה לי ברור שהעסקה הייתה שגויה" (מעריב, מרץ 2009).
כאמור, בנימין נתניהו כתב בספרו בשנת 1995 כי עסקת ג'יבריל הייתה כניעה לטרור והביאה להצתת אש האינתיפאדה. לעמדתו של נתניהו שותפים גם יובל דיסקין, לימים ראש השב"כ, ופרשנים כמו אהוד יערי וזאב שיף.
כל אלו הביעו דעתם בדיעבד. בזמן אמת רוב מוחלט של שרי ממשלת האחדות הצביע בעד העסקה. היחיד שהתנגד לה היה השר יצחק נבון. הוא אמר שעל הממשלה לומר למשפחות שיש מחיר שמדינה לא מסוגלת לשלם.
כפי שתיארנו, הביקורת הציבורית על עסקת ג'יבריל השפיעה על שני אירועים: חטיפת החייל נחשון וקסמן וההחלטה שלא להיענות לדרישת החוטפים אלא לשחררו במבצע צבאי, וחטיפתו של רון ארד והתנגדות ישראל לדרישת החוטפים.
המבצע לשחרור וקסמן נכשל, גורלו של ארד לא ידוע – וכך המטוטלת נעה לכיוון השני. הדרג המדיני שב להסכים לעסקאות לשחרור שבויים. העסקה השנויה במחלוקת הבאה הייתה שחרור 3 גופות חיילים תמורת 450 מחבלים חיים. במסגרת העסקה שוחרר גם סוחר סמים ישראלי. בין המחבלים המשוחררים היו דמויות מפתח בארגוני טרור בלבנון, שהוחזקו כקלפי מיקוח בתמורה למידע על רון ארד.
עסקה נוספת הייתה בתום מלחמת לבנון השנייה, אז שוחררו 5 לוחמי חיזבאללה, הרוצח סמיר קונטאר ו-200 גופות של מחבלים – וזאת בתמורה להשבת גופותיהם של שלושת החיילים שנחטפו על ידי חיזבאללה, דבר שהוביל לפתיחת המלחמה.
עסקאות אלו היו רק אירועים קטנים בהשוואה לעסקת שליט. ב-25 ביוני 2006 נחטף גלעד שליט מהטנק בזמן שהיה באזור כרם שלום. שליט הוחזק בידי חמאס. הארגון דרש לשחרר 1,000 אסירים תמורת השבתו של שליט. ראש הממשלה דאז אולמרט סירב לקבל את דרישות החוטפים ולנהל משא ומתן. בתחילת הדרך משפחת שליט הובילה קו מתון יחסית בקריאה לשחרור בנם. ב-2008, שנתיים לאחר החטיפה, הם החלו לנהל קמפיין ציבורי נרחב, בסיוע משרדי פרסום ויח"צ מישראל ומהעולם, בדרישה לשחרור בנם. בשולי כהונת אולמרט העביר מתווך גרמני הצעה לשחרור מסיבי של אסירים תמורת שליט. הממשלה התנגדה להצעה והיא נפלה.
בשיא המחאה, בשנת 2011, התפרצו בני משפחת שליט לאירועי יום העצמאות וקראו לשחרר את גלעד. מאבקה של משפחת שליט זכה לגיבוי תקשורתי כמעט מקיר אל קיר. רק בשוליים היו עיתונאים שהעלו תהיות על הקריאה לשחרורו בכל מחיר.
באוקטובר 2011 אישר ראש הממשלה בנימין נתניהו לשחרר 1027 מחבלים תמורת השבתו של שליט. אותו נתניהו שכתב ב"מקום תחת השמש" את המשפט הבא: "הייתי משוכנע ששחרור כאלף מחבלים שייכנסו לשטחי יש"ע יביא בהכרח להסלמה איומה של אלימות, שכן טרוריסטים אלה יתקבלו כגיבורים, כדוגמה של חיקוי לנוער הפלסטיני".
בין המחבלים ששוחררו במסגרת עסקת שליט היו רבי-מרצחים כגון יחיא סינואר ותאפיק אבו נעים, ראש מנגנוני הביטחון של חמאס ברצועת עזה.
לימים נטען כי בין הסיבות להסכמה לעסקה היה רצונו של נתניהו להדוף את גלי המחאה החברתית שפרצה בקיץ 2011: "מבין אלה שתמכו בעסקה – לא כולם אבל חלקם – גם ראו בעסקה כסוג מענה לשאלות שצצו במחאה החברתית וסוג של דלי מים קרים שנשפך על הבערה או, אם נאמר, בעידן שבו יש חוויה של חוסר אמון מוחלט במערכות הפוליטיות אין לי ספק שפעולה כמו שחרור גלעד שליט יש בה סוג של אפקט של בניית אמון מחדש" (צבי האוזר, מזכיר הממשלה בזמן אישור עסקת שליט).
חלק לא מבוטל מתומכי העסקה מכה היום על חטא, בעיקר נוכח המחיר האיום ששילמה ישראל בגין שחרורו של יחיא סינואר, רב מרצחים שהשתלט על חמאס ברצועה והוביל את הארגון לטבח הנורא בשמחת תורה.
מבצע אנטבה הקטן
ב-30 באוקטובר, לראשונה מאז מתקפת הפתע על יישובי העוטף, שררה אווירת שמחה באולפני הטלוויזיה וברחובות ישראל. אורי מגידיש, תצפיתנית בת 20 שנחטפה מבסיס נחל, הוחזרה לישראל במבצע צבאי חשאי שפרטיו עד היום לוטים בערפל. המילה שחזרה על עצמה הייתה "אנטבה". הנה, שוב ישראל מצליחה במבצע צבאי להחזיר הביתה חטופה. האופטימיות הרקיעה שחקים. הכול קיוו כי שחרור זה הוא סימן למבצעים נוספים שישיבו עוד ילדים לחיק הוריהם, משפחות לחיק אהוביהם.
לא היה זה השחרור הראשון משבי חמאס. קדמו לו שחרורן של יהודית רענן ובתה נטלי, אזרחיות ארה"ב ששהו בישראל. נטלי ואימה שוחררו בעקבות לחץ אמריקאי כבד שהופעל על קטאר. בשונה מחטופים אחרים שהחזיקו באזרחות כפולה, יהודית ונטלי היו אזרחיות ארה"ב שחיו בארה"ב. סביב שחרורן נפוצו שמועות משמועות שונות. אולם ההערכה הסבירה היא שהשחרור אינו אלא חלק מהמשחק שמשחקת קטאר, השומרת על קשרים הן עם האמריקאים והן עם חמאס ואיראן.
שחרור נוסף היה של שתי נשים מבוגרות, יוכבד ליפשיץ ונורית קופר. השתיים שוחררו במפתיע. ההסבר לשחרורן היה שכבר הושגה הסכמה לשחרור נרחב יותר של חטופים, ושחרור השתיים היה אמור להיות פיילוט ראשון. הכישלון בקידום עסקה רחבה יותר לא ברור. בישראל טענו שרצון החמאס הוא רק לעכב את הכניסה הקרקעית באמצעות משא ומתן על החטופים. מנגד, בחמאס, האשימו את ישראל שחזרה בה מהסכמות קודמות.
שחרורן של נטלי ויהודית, יוכבד ונורית היה פרי רצונו של חמאס, השחרור של אורי היה מבצע ישראלי מוצלח, דבר שהשיב לרבים את האמון שאבד בצה"ל ובכוחות הביטחון.
לאן הולכים מכאן?
הדילמה האכזרית: חיסול החמאס או השבת החטופים?
בשעה ששורות אלו נכתבות מתרבים הדיווחים על עסקה קרובה לשחרור חלק מהחטופים בתמורה להפסקת אש זמנית, שחרור מחבלים קטינים ונשים ותמורות נוספות. בני הערובה שישוחררו יהיו, ככל הנראה, אימהות וילדים.
כבר בימים הראשונים של המלחמה היה ברור כי בפני הדרג המדיני עומדת סוגיה מהקשות ביותר בתולדות המדינה. מחד גיסא, יש צורך מובן ומיידי בחיסול החמאס ברצועת עזה. מאידך גיסא, החובה של ישראל להשיב את החטופים, בהם קשישים, אימהות, ילדים ואפילו תינוקות. המשימה הראשונה עלולה לסכן את המשימה השנייה, כי הפצצות ישראליות מסיביות ותמרון קרקעי ברצועה עלולים לפגוע בחטופים. לטענת חמאס בסרטון שפרסם, נועה מרציאנו ז"ל נהרגה כתוצאה מתקיפה ישראלית. חשוב לציין כי לפי ממצאים מובהקים אחרים מרציאנו נרצחה בשבי, ולא נהרגה בהפצצה.
האם למקבלי ההחלטות יש מנדט לדון עם חמאס, ארגון שהם עצמם הכריזו שאחת ממטרות המבצע היא להשמידו?
הדילמות קשות. כמובן, לא ניתן להתעלם מכאבן של המשפחות, אך גם לא מסוגיית חוסנה הביטחוני של ישראל. כישלון או הצלחה חלקית בלבד של המבצע הצבאי ברצועת עזה עלולים להשפיע על ביטחונם של כלל אזרחי ישראל בעתיד.
אם לשפוט על פי הכרעתם של הרבנים ערב מבצע אנטבה, לפיה סיכון חייהם של החטופים גובר על החשש לשלומם העתידי של אחרים, סביר להניח שלו נשאלו כיום על ידי הממשלה מה דעתם, היו תומכים בעסקה גם אם יהיו לה השלכות על המבצע הצבאי.
ונסיים במילותיו של אבי קורן בשיר המפורסם בביצועו של שלמה ארצי:
וְתֵן שֶׁיַּחֲזֹר שׁוּב לְבֵיתוֹ יוֹתֵר מִזֶּה אֲנַחְנוּ לֹא צְרִיכִים.
מילואים - מבט מבפנים
אז איך נראים מילואים של יוצא בשאלה?
כנראה שבדיוק כמו של כל אחד אחר במילואים, לפחות כלפי חוץ.
עברו יותר מ-20 שנה מאז עזבתי את הישיבה, ביטלתי את דחיית השירות שלי, התגייסתי, יצאתי לקצונה, התקדמתי, וכיום אני רס"ן (רב סרן) במילואים, עם המבט קדימה לסא"ל (סגן אלוף).
בשבת השחורה הארורה – שמחת תורה, שמיני עצרת, או איך שלא נקרא לה – כשעתיים-שלוש אחרי האזעקה הראשונה, כבר הייתי על מדים ברכב, אחרי השיחה הצפויה מהמפקד שלי, ואחרי שעצרתי בצומת נידח לאסוף שני טרמפיסטים על מדים, עם תיקים ענקיים, כלי נשק ענקיים, פאות ענקיות וכיפות ענקיות.
זה לא נראה מוזר אפילו לא לרגע, גם לא איך הם הגיעו בשבת בבוקר לחור שממנו אספתי אותם. הם מאמינים שאלוהים ינצח עבורנו את המלחמה, אני מאמין שכוחי ועוצם ידי וגו'.
אבל זה לא משנה, כי שלושתנו מעוניינים באותו סוף למצב הזה, ונעשה הכול לשם כך.
בחמ"ל שלי – מילואימניקיות ומילואימניקים שאני מכיר בטווחי זמן ובגילים משתנים, יש כאלו שזו הפעם הראשונה שהם פה איתנו, ויש כאלו שאני מכיר כבר יותר מעשור; יש כאלו שזו הקריאה הראשונה שלהם למילואים, שהשתחררו לפני פחות משנה, ויש כאלו שחתמו התנדבות והשאירו בבית נכדים. ויש אפילו חבר ילדות שלי, מהקהילה ומבית הכנסת, הבן של הרב של ההורים שלי... כן, הוא חרדי על מלא ואח על מלא. אבל הוא חריג (לטובה, לדעתי) ולא משקף.
היחידה שלנו מלאה בכל טוב, כיפות מכל הסוגים, הגדלים והצבעים, סמולנים יפי נפש כמוני, ביביסטים, רק לא ביבי, דרוזים. גברים ונשים שעד לפני רגע היו בהפגנות, במדרכות מנוגדות, אבל עם אותו הדגל.
בצבא אסור לדבר פוליטיקה. נו, באמת. גם אסור להכניס פיצוחים לחמ"ל. אז אסור... מדברים בקטנה, ובשונה מכל סיטואציה אחרת, מכבדים, מקשיבים – גם אם ממש לא מסכימים.
מדי פעם אני מזכיר שאסור, או מבקש שלא, כשאני מרגיש שזה מתקרב לגבול של ויכוח אמוציונלי מדי, או כשזה עלול לפגוע בלכידות שלנו. לא כולם חייבים להיות חברים, אבל כן חייבת להיות מכונה שעובדת ומורכבת מסך כולנו.
ולפעמים (די הרבה בימים האחרונים), בטלוויזיה בפינה – היא פועלת ללא קול – עולות ההודעות הכתומות על אזעקות בערים וביישובים בארץ, וכולם משתתקים, חושבים על אלו שהותרנו בבית, ביקום המקביל שקוראים לו אזרחות; אהוב, אהובה, הורים, ילדים, נכדים ואחים. מי שהאזעקות באזור שלו מתקשר בדאגה ליקיריו.
מדי פעם אני שומע על נס שנעשה לזה שניצל מפה, ולמשפחה פה, ולחייל ההוא, והקרביים שלי מתהפכים. באמת? זה האלוהים שלכם? ששמר על ההוא שעשה ככה, אבל הרג באכזריות בלתי נתפסת 1,400 אחרים? בואו לא ניכנס לזה בכלל... אני משתדל לשמור את המחשבות האלו לעצמי, הדברים שאגיד הרי לא יועילו ולא ישנו את דעתו של אף אחד.
אחד פה מתעקש בתחילת כל משמרת לקרוא פרק תהילים ואיזו תפילה ו"מישביירך" קטן. זה ממש לא מפריע לחילונים בקבוצה, אבל מביך חלק מהדתיים שחשים שאולי הם כופים עלינו (כן, היה יותר נעים לו שאלתם מראש, בוודאות היינו מסכימים – אבל היה יותר נעים). מצד שני, החילונים מזמינים אוכל בכל שעה, ובכל יום, ענייני הכשרות לא בהכרח רלוונטיים לכולם, אבל זה ממש לא מפריע לדתיים (כמובן, לא בכלים של הצבא). עם זאת, חלק מהחילונים מרגישים איזו אי-נוחות, אפילו שלדתיים זה ממש לא מפריע.
פעם ב– יוצאים הביתה, ואז הכול מוזר... כמו נחיתה לכוכב אחר. חנויות פתוחות? האנשים האלו בכלל לא לבושים בירוק? מסתבר שיש מלא ערים ויישובים שכלל לא פונו, הרבה זמן לא ראינו כאלו... גם כשנמצאים במרכז ה"בטוח" הראש כל הזמן במשימות הצבאיות.
ויש גם את השבתות. בימי שישי אפשר למצוא בכל פינה את הדף עם דברי רב הפיקוד לאותה שבת. איזה אזכור של פרשת השבוע, וקישור למלחמה ולמצב הנוכחי (כמו בכל דבר תוירה מה שלא מתחבר ישר, מתחבר עם קצת יכולת אלתור אקרובטית), ואז פסק הלכה שמנסה להבהיר מה אסור ומה מותר בשבת בשעת חירום (רמז: מה שחירום מותר, על האש אסור).
בשבתות – כולם באים לקראת כולם.
בהתחלה כולם ניסו לבוא לקראת חובשי הכיפות ולהתחשב בהם, כי הרי אם יש להם משמרת בשבת, זה לא שהם באמת יכולים לקפוץ לאנשהו בין לבין. ואחרי חודש, כשתופסים שהסיפור הזה כנראה ייקח זמן ונעביר לא מעט שבתות, החבר'ה הדתיים מבינים שהחילונים ביננו פחות בעניין של בתי כנסת ושלשידעס, אבל עדיין ישמחו לראות את המשפחות ביום שהוא לא יום עבודה או לימודים.
"יחד ננצח" הופך ל"יחד נסתדר" וחוזר ל"יחד ננצח".
שלומי כשלום עמי
מאיפה בכלל להתחיל לכתוב את הטור הזה?
מרגיש שכל המילים שבעולם נאמרו על ידי רבים וטובים, ועם זאת מרגיש שעוד לא נאמר אחוז אחד מכל מה שיש להגיד. הרשת עמוסה לעייפה בסרטוני הסברה, פוסטים על אסקפיזם, ממים מותאמים למצב ווידויי כאב ואובדן.
לא הפסקתי לשאול את עצמי כל הזמן הזה: איפה אני נכנסת כאן? רינת, שלא שירתה בצבא, שמשפחתה מוגנת אי שם באחת מערי השרון, שאין מי שמכירה שנמצא בחזית או שקרה לו משהו. רינת, שמרגישה שהעולם התהפך רק לידה, אבל גם חשה בכל מאודה את התגברות ההתמודדויות האישיות שלה בעקבות כך.
רק לפני כמה חודשים נפרדתי מאהבה גדולה; נטרתי לעוברים והשבים ברחובות שהמשיכו את חייהם כרגיל, כאילו הכול בסדר ולא קרה שום דבר משמעותי. איך העולם לא עוצר מלכת כשאהבה נגמרת...?
אחד המשפטים המנחמים שאמרו לי ושממנו שאבתי כוח היה: "הייתי שם, זה יכאב תקופה, יכאב מאוד, ואת תבכי ותתאבלי. אבל עם הזמן, תצאי מהצד השני מחוזקת יותר. וכשהרגע המתאים יגיע, גם תגיע אהבה חדשה!"
הידיעה שאיני היחידה שעברה מסע כזה הייתה בה כדי לנסוך בי תקווה. ולפתע בני האדם שהמשיכו בחייהם כרגיל לא עוררו בי כעס, אפילו קצת שמחתי בהם וסמכתי עליהם שיעבירו עבורי את הזמן מהר יותר, ובעצם נוכחותם הפשוטה ידגימו לי שהכול יהיה בסדר מתישהו. החיים ממשיכים.
במצב הנוכחי, נראה שאין במי להתנחם. אין מי שיגיד, מתוך ניסיון, שיהיה בסדר. כולם שפופי גו, לכולם עיניים מפוחדות ואוזניים רגישות לכל צליל רם, ולו במקצת. מרגיש כאילו כולנו, כמדינה, נוטרים לכל העולם שממשיך בשלו, ואין אחד שיעצור ויגיד לנו, "עברנו את זה, יהיה בסדר". וההבנה הנוחתת שזה כך – כי אף מקום לא עבר את זה! באף מקום לא אבדו ביום אחד, בבת אחת, מאות גברים, נשים וטף. אף מדינה לא נאלצה לכסוס ציפורניים לשלומם של מאות מאנשיה, חטופים ולוחמים. אז אין מילים מנחמות, ואין תקווה. והכול סוגר.
ואני שואלת את עצמי, ברצינות תהומית של אשמת ניצולים, למה לעזאזל את כה דרמטית? תשמחי שאת בחיים, שקרובייך מוגנים, שעבודתך נצרכת. מה לך להתחפר בפוך ולחכות שיעבור?
אבל חרדות לא עובדות ככה, לפחות לא אצלי.
אצלי כל הטריגרים האפשריים נדלקו, הרגשת הנטישה, הפחד מהלבד, הפחד מלאבד. לאבד אנשים קרובים, לאבד אמון, לאבד צלם אנושי, לאבד את עצמי. תחושת האבל האופפת מחזירה אותי, ולא בכדי, לשבעה על אבא שלי. תאריך היארצייט שלו הגיע בעיצומה של המלחמה, ולצד התהיות שהן מנת חלקם של יתומים – מה אבא היה אומר על המצב? – מגיעים זיכרונות, פלאשבקים שמהם מוזנת הטראומה שלי, ואני מתמלאת בכאב בלתי נסבל של כיסופים חסרי אונים למי שלא יחזור.
באבחת רגע אני מסיטה את הכאב הפרטי שלי לצד, ומכה על חטא: את לא מרכז העולם, משפחות שלמות כואבות כעת על שאבד ללא שוב, אך גם על זה שלא יודעים אם ישוב.
ואני הולכת למפגש השבועי אצל הפסיכולוגית ולא יודעת את נפשי, כי הרגש ממני והלאה, ובד בבד הוא ממלא את כל ישותי.
אני מביטה בה ומביעה את חששותיי מניתוק, מהתעמקות בכאב שלי – ואוח, כמה שזה אגואיסטי כשנהרות של דם ודמעות נשפכים ברחובות.
אחרי דין ודברים אין לי מנוס מלהבין שהמצב ישפיע עליי, ברצוני ושלא ברצוני. כי לסביבה חלק משמעותי במהלכי חיינו, כשסיר גולש ועולה על גדותיו מושפעים לא רק הסיר או התבשיל אלא גם הלהבה, הכירה וכמובן מצב הרוח של המבשל. טוב, אולי לא המטאפורה החזקה ביותר, אבל החלק שבראש שלי שלא מלא בהלם ובכאב – אפוף בריחות של תבשילים שהייתי רוצה להכין אך לא יכולה כי אין לי תיאבון מאז שבעה באוקטובר.
הדברים הקבועים בחיי ימשיכו להגיע, כמו היארצייט של אבא והרגשות שמתלווים אליו. ואני צריכה ללמוד לתת להם מקום בכל הקטסטרופה הזו. הדחקה היא אומנם כלי חזק בעת משבר, אך לאחר מעשה היא לא בהכרח משתלמת. אז שוב שאלתי את עצמי, איפה אני נכנסת כאן, במלחמה הקשה הזו?
אני לא חושבת שאני חייבת להיכנס כאן. אני יודעת כאב ואבדן מהם, וליבי עם המשפחות השכולות, החטופים וכוחות הצבא. אני לא חייבת שיקרה לי משהו נורא כדי שארגיש חלק מכל מה שקורה מסביב, כי מה שמתרחש יקרה לי, בין אם אהיה קשורה ובין אם לא; זו הסביבה שלי וככזו היא משפיעה עליי. זה האנשים שלי, זו השפה שלי, זהו דם מדמי, וזה מספיק כדי שאחוש ראויה להתאבל יחד איתם על כל מה שקורה.
תפנית
חני כהן
7.10.2023 – באותו בוקר ארור הייתי במשמרת "שבת בוקר" בבית החולים. אני זוכרת את זה כמו שזוכרים סיוט. אני זוכרת שהכנתי תרופות למטופל, ואז שמענו אזעקה. אני זוכרת אותי אחראית על כמה אנשים ומובילה את כולם בריצה למרחב המוגן הכי מהר שאפשר. אני זוכרת איך רצנו שוב באזעקה השנייה והשלישית, ואותי מנסה להסביר באנגלית שלי, שנהיית רצוצה יותר בזמני מצוקה, לתיירת אחת שמצאה את עצמה בבית החולים, ושהביקור שלה בישראל קיבל עכשיו עוד תפנית קטנה. אני זוכרת את עצמי נאנחת באזעקה החמישית, וממשיכה לעבוד כי כמה יכול אדם לרוץ למרחבים מוגנים – כמה. ואני בעיקר זוכרת את הרעש הלבן שהתעורר לי במוח בווליום הולך וגובר, כמו שופרו של משיח. הרעש ההוא, שהגוף מפעיל כדי להרוויח זמן כשאין מספיק ידע או יכולת או כוחות למציאות.
גם אני, כמו כולנו, לא הבנתי מה קורה. גם אני נשברתי בפעם הראשונה כששמעתי שיש פצועים, ובפעם השנייה כששמעתי שיש הרוגים, ובפעם השלישית כשתמונות התחילו להגיע למסכים בכל חדרי האשפוז במחלקה – ואז עוד אינסוף פעמים. כשהמציאות הנוראה טפטפה אלינו לראש, מחנות-מחנות, חודרת את ההגנות שלנו כמו עינוי סיני, וכשמספר ההרוגים הפך לדו-ספרתי ואז תלת-ספרתי ואז – "זוהי הערכה ראשונית בלבד".
אחר כך חזרתי הביתה. אני זוכרת שירדתי מההסעה באוסישקין והראש שלי צרח. וחשבתי, אמאל'ה באמת אולי הכול נגמר? לא כמו הפחד הרגיל שלי. הפעם באמת. ההבדל בין לפחד תאורטי מאסון לבין לדעת שהוא קורה עכשיו ממש, והכאוס שמתפשט במרכז הבטן. לא יכול להיות. לא יכול להיות שככה קרה באמת. לא יכול להיות שאף אחד לא מפסיק את זה הרגע. איפה אלוהים בשואה?
אתה יכול להתחבא מתחת לשמיכה ולצרוח כמה שעות. ימים. אבל במלחמת ההתשה הזו המציאות תמיד תנצח.
עברו ימים ושבועות, והמצב נשאר נורא. עד כדי כך נורא שיש בני אדם מתוקים ויפים וטובים בשבי כרגע. עד כדי כך איום ובלתי נתפס שאנשים שאנחנו אוהבים נמצאים בשטח אויב ומנסים למגר רוע שגדל כל כך הרבה שנים. ועדיין, באופן משונה והזוי האפטר מהמציאות שאנחנו מקבלים בימים הראשונים שאחרי המבול נגמר, ופתאום צריך ללכת לעבוד ולהכין אוכל.
עברו שישה שבועות; שום דבר לא נגמר עדיין. העסקה שאני ניסיתי לנסח לעצמי, שקודם כולם יחזרו וההרס יפסיק, ואז נתחיל לחשוב איך מתקנים אותו, וכמה כמה הוא עמוק ומדמם ונורא, לא התבצעה. ההרס לא הפסיק. הוא ממשיך בזמן שאני כותבת. הם עוד שם. כל מה שקרה כבר קרה, ועדיין אני צריכה להתקיים ועדיין אין לנו ברירה אלא להתחיל לתקן מהצד השני. כמו ערי המסכנות במצרים. מתקנים משהו בזמן שהוא עדיין באמצע להישבר. אמא'לה, כמה זה מייאש. כמה זה מוזר. ומביך.
והזמן חולף, ופתאום מתחיל חורף והעולם מתקיים כאילו כלום ופתאום אני מוצאת את עצמי חושבת על דברים אחרים. הרצונות הקטנים שלי והדברים הרגילים שהשתתקו בבעתה לפני כמה שבועות חוזרים להפריע לי ולעניין אותי, ואני מסתכלת לכל הכיוונים, לראות שאף אחד לא שם לב לעליבות האנושית הזאת. אבל ככה זה. אי אפשר באמת לעצור את האנושיות שלנו למשך כל כך הרבה זמן. וההבדל בין המציאות האובייקטיבית לבין הצורך שלי פתאום לצחוק ולשתות שוקו חם ולחשוב על דברים רגילים גורם לי לתחושת זרות משונה.
ותוך כדי שדברים מתנהלים כאילו כרגיל אני נזרקת מדי כמה שעות בחזרה למציאות המקבילה. הלאומית והקיומית שלנו. המעגלים הקרובים שלי כוללים אנשים שחלקם נמצא כרגע בקרבות בעזה. אני שומעת על אנשים שהיו בבארי וכפר עזה ונובה. כל אחד מבני האדם האלה הוא אדם שלם, כמוני, שאין לדעת כמה כאב והרס יש בו וכמה שנים של התמודדות. ואני הייתי בירושלים, ואפילו הייתה לי הפריווילגיה להיכנס לדיסוציאציה עמוקה למשך כמה ימים ולא להבין מה קורה. והנה חודש אחרי אני מדלגת לי בין חיים כמעט רגילים להתקפי חרדה למגישי חדשות חמורי סבר. אני לא מבינה איך אנשים מחזיקים מעמד עם להיות חלק מזה כשאני לא מחזיקה מעמד עם לדעת שזה קרה וקורה בארץ שלי, לאנשים היפים שעל עמודי הרחובות.
***
לפני כמה שנים, אחרי שיצאתי ממערכת האמונות שגדלתי אליה אל מדבר מוסרי וערכי, ואחרי שבניתי לי מאפס את כל מה שאני מאמינה בו היום וחושבת שנכון, ואחרי שהתחלתי להבין מה חשוב לי ואיפה אני ממוקמת פוליטית או ערכית, ביחד עם הזעזוע הראשוני גם מערכת האמונות שלי פתאום מזדעזעת. ההיא שצמחה לי אחרי שנשרו שיני החלב.
בשבועות האחרונים אני מרגישה שאני שוב מאבדת הכול. אני מרגישה שאני יוצאת בשאלה עוד פעם, ואין לי כוחות לזה. פתאום דברים שבקושי התחלתי להאמין בהם מתפוררים לי.
האם אני באמת מאמינה שיום אחד הארץ הזאת תהיה מפויסת?
האם עדיין מותר לי לכאוב על ילדים גם אם הם מעבר לגבול?
למה כל כך הרבה אנשים בעולם רואים את המציאות פה באופן הפוך לגמרי משלי?
מה אני חושבת בעצם?
נראה שלכולם סביבי יש דעה כל כך מוצקה עד שהיא מחזיקה אותם בזמנים האלה והם מנופפים בה כשריון. ולי יש רק בלגן בראש. איזה מקום הזוי להתקיים בו. יכול להיות ככה זה להיות ישראלית? להיות יהודייה?
כבר הרבה זמן ויתרתי על להגדיר מה אומר החלק הזה בזהות שלי. הנחתי אותו בקירור, עד שאפצח מה זה אומר לחיות ולמה עושים את זה. עכשיו נבעטתי חזרה לשם ואני בוהה בחלק המודחק המוזנח הזה. הוא מסתכל עליי בחזרה ואנחנו שותקים.
למה אני תקועה בתוך הקונפליקט הרע הזה? מה אתה רוצה ממני? למה באלימות?
אני לא יודעת. ואני עייפה. ואני מוצאת את עצמי מציבה למוח שלי יום יום מחסומים, כמו אלה בבתים דו-קומתיים שיש בהם ילדים. האלה שחוסמים גישה למדרגות. אסור לי לחשוב על כל מה שמאוחסן לי ברוב המוח. לא לבדוק עכשיו במה אני מאמינה. זה טרי וכואב מדי ויכול להזדהם. לא לדבר עם אף אחד על דעות. על אשמים. אני עלולה לאבד את שפיות דעתי כשאשמע אנשים מדברים כמצוות אנשים מלומדה על כל מה שכואב לי עד העצמות.
כמי שלא צריכה להחליט שום החלטה מדינית ביטחונית, אני חוזרת להדחקה הזו שניסיתי שנים לגדול ממנה, והיא עוטפת אותי שוב כמו פעם. לא עכשיו.
אביתר בנאי שר על זה – השיר נקרא "עד מחר". אחד השירים הלא-חסידיים הראשונים ששמעתי. הוא צודק. באמת לא כדאי לחשוב כשאת כל כך עייפה רחוקה מהבית. כשהולכים על חבל דק בורחים – ויש רודף. ואם הוא צודק בתחילת הנבואה הזו שלו, אולי מותר לי לרגע לצחק כמו רבי עקיבא ולדמיין את סוף הנבואה:
עד מחר, עוד מעט,
ילד רץ אלייך מחבק אותך.
אלוהים בבקשה.
שלוש מלחמות. שלושה מקומות. שלושה עולמות
עטקא דיקשטיין
שבת, ראש חודש כסלו תשס"ט, 770, בית רבנו שבבבל
זו הפעם הראשונה שלי אצל הרעבע. תפילת שחרית של שבת וראש חודש התארכה לה, לקראת סוף "מוסף" ניסיתי לאתר את אביגדור, שהיה בשנת "הקבוצה" שלו, דרך חריץ המחיצה בעזרת הנשים. כמה שניות אחרי אמירת "יחי אדוננו" בפעם האחרונה הודיע השליח ציבור כי הקהל הקדוש מתבקש להישאר עוד שעה למען אמירת תהילים עבור יהודי ארץ הקודש והחיילים הנלחמים בשעות אלה בדרום הארץ.
כך נודע לי על מבצע "עופרת יצוקה".
יום חמישי בערב, 12/06/2014
אני בתחילת השירות הסדיר. אחרי טירונות וקורס, שובצתי לתפקיד סמב"צית בבסיס תחמושת אי שם בדרום הארץ.
אני מתכוננת לעלות למשמרת לילה, ולפתע קול אזעקה נשמע ברחבי הבסיס, ומייד לאחר מכן קריאות "הקפצה!" ככתוב בנוהל וכיאה לבת של מלך של צה"ל, רצתי לחמ"ל, ושם בישר לנו שגיא המ"פ שיש דיווחים על פיגוע חטיפה, ושאנחנו נכנסים למצב כוננות בבסיס. משמע, נהלי הבטיחות והשמירה מוכפלים ומתהדקים יותר. מאותה השבת ועד לסוף מבצע "צוק איתן" הבסיס שבו שירתי הפך להיות מוקד מרכזי של קבלה והוצאת תחמושת לשטחי הכינוס בעזה.
מאחר שעברו מעל שבועיים מחטיפת שלושת הנערים ועד לגיוס והגעת כוחות המילואים, התייצבנו – פלוגת ההגנה והשמירה על הבסיס לצד בוחני התחמושת ופלוגת התובלה. בנות החמ"ל לקחו פיקוד על ליווי המשאיות נושאות התחמושת (על פי פקודות, אסור לנהג להוביל לבדו תחמושת ממשקל מסוים, והוא חייב מלווה לנסיעה).
כך הכרתי את שטחי הכינוס של עזה.
יום שישי אחר הצהריים, ערב שמחת תורה 06/10/2023
התעוררתי משינה הנחשדת כחוסר הכרה מפני ריבוי השעות והמחסור בתזוזה, חרף העולמות הנבנים והנחרבים והנבנים שוב ושוב סביבי. לזכותי אספר שהייתי אחרי שלושה ימי קמפינג של חול המועד שבהם שימשתי יד ימינה של מנהלת צוות המטבח. במשך שעות רבות עבדתי מתוך שמחה וריקוד במתחם המטבח וזנחתי כמעט לחלוטין את תחום השינה, כך שהגעתי למעמד הנכבד של קימה בשעה שש אחה"צ של יום שישי בהשתאות וגאווה על יכולת השינה שלי. תוך דקות ספורות חישבתי מסלול שבת-חג מחדש.
התגעגעתי בליבי, נשמתי ועוד כמה איברים בגופי למשפחתי מבחירה מלאה, והחלטתי לשים בצד את תוכניות הפסטיבל בדרום לטובת שהייה ביתית כולל ארוחת חג בחסות הנשמות הטהורות שלא פגשתי זמן מה.
אזכיר, התקופה הייתה עידן הדילמות הפוליטיות של כן-לא-רפורמה-הפגנה-דיקטטורה-דגלים-ביבי-אנרכיסטים. מפני ריבוי הדעות בעם ורפיון העצבים הוחלט שאין פוליטיקה על שולחן שבת ולא פותחים טלוויזיה ולא בודקים חדשות בטלפון. מכאן ואילך היה לנו נחמד ונעים מדי, ניקינו, שרנו, רקדנו, שיחקנו, בישלנו, אירחנו, אכלנו, חפרנו, טיילנו, נפגשנו, נסענו, נישקנו, חיבקנו, עישנו, חזרנו והתפצלנו במסדרון הבית. הזוג המלכותי המארח הלך לחדרו, ואני הלכתי לחיים טובים ארוכים ולשלום במקלחת.
היה נדמה לי ששמעתי אזעקה. נתפסתי בשביב התקווה הזעיר של "זה בטח רעש של אופנוע חולף" והגברתיו באמצעות סיבוב מלא של הברז והצנחת אשד מים אדירים על ראשי. לקחתי את הזמן באמבטיה בהגזמה של ממש, דחיתי את הקץ של הצצה בטלפון עד האזעקה החדה והברורה, ובעיקר המקפיאה, מעל שמי פתח תקווה. בדרכי למרחב המוגן הדירתי שאלתי את ראש המשפחה על-אודות רצינותה של האזעקה. הוא מצידו הרים מבט קפוא מהנייד שהחזיק ואמר בקול חלוש, "נכנסנו למלחמה. יש חדירה של מאות מחבלים בדרום הארץ. טוב עשית שוויתרת על המסיבה."
מאז עולמי שהכרתי, על שלל דעותיי, תמימותי, רצונותיי, משבריי, חרדותיי, אהוביי, משפחתי, חבריי, שכניי ועמי נחרב, נהרג, נסקל, נשרף ונחנק.
***
השעות האלה, של שבת בבוקר, היו השעות המסויטות שלי בכל שנות בגרותי. הידיעות על המתרחש בפסטיבל נובה וביישובי הדרום; אין לי את המילים המדויקות לתאר את תחושת האימה והחרדה מהמחשבה שהייתי צריכה להיות שם, ברחבה, ליד הבוקסה השמאלית, תוך כדי עלייתן של הפטריות הקסומות שנשמרו מבעוד מועד לרגע הזריחה – לולא ישנתי עד כלות ביום שישי בצהרים.
חברותיי וחבריי המתוקים אכן היו שם, ליד הבוקסה השמאלית תוך כדי עליתן של הפטריות שנשמרו מבעוד מועד למעמד הזריחה, ומצאו עצמם נמלטים על נפשם תחת גשם של טילים משמיים ושריקות כדורים רצחניים מהאוויר ושדה זרוע באנשי חופש צעירים ויפים כמותם, נטולי רוח חיים.
אני לא מצליחה לאסוף אותיות שיתארו את הפחד שחשתי כאשר חשבתי על אביגדור, האיש שלנו באוגדת עזה. אחי הגדול, האיש שחיפשתי בעזרת הגברים ב-770 לפני 14 שנים. ידעתי שהוא קצין תורן בחג שמחת תורה בבסיס רעים. ידעתי שהבסיס תחת מתקפה של מאות מחבלים. ידעתי שאין ביכולתי לעשות דבר או מחציתו למען שלום אהוביי. כל הידע הזה תקף אותי מכל פינה בנפשי וגופי ונותרתי חסרת אונים, חרדה. בעיקר חשתי עצבות עצומה שהתבססה לי עמוק בעצמות.
כן, מאז אותה שבת איומה העצבות פרושה לה בכל נימי נפשי, וקבעה לה שם משכן קבע.
אין לי על מי לכאוב
יש לי זיכרון ילדות: בבית של סבא רבא, שישי בלילה – או בחרדית ליל שבת – המבוגרים יושבים סביב השולחן ואני משחק בחדר פנימי עם הילדים האחרים. אחד מבני הדודים מספר לנו בהתרגשות שהוא ראה שלזיידי (סבא) יש מספר על היד, ושאבא שלו אמר שזה בגלל השואה.
זה נשמע לי מוזר ולא אמין. למה שיהיה לו מספר על היד, ולמה הוא לא שוטף אותו? "אתה יכול לשאול את אבא שלך", אומר לי בן הדוד, "הוא יגיד לך שזה נכון".
כן, אפשר לשאול את אבא, אבל למה לשאול אותו כשאפשר לשאול את סבא בעצמו? וכך, מול כל קהל המבוגרים, אני ניגש לסבא ומבקש שיראה לי אם יש לו מספר על היד. את המתח שנוצר אפשר היה לחתוך בסכין. השקט, המבטים המזועזעים והבעת ההלם על פני הנוכחים זכורים לי היטב. אבל זיידי, כמו זיידי, מפשיל את שרוולו ומראה לי, "כן. יש לי מספר על היד".
נזכרתי בסיפור הזה לפני כשנתיים, כאשר ביקרתי לראשונה ב"יד ושם". כילד או כנער-בחור לא הזדמן לי להגיע לשם, אבא שלי לא הרשה. הלכנו ל"גנזך קידוש השם" בבני ברק. "יד ושם" זה מקום חילוני, יש שם פריצות ותמונות לא מצונזרות, לא מקום מתאים לילד חרדי.
התכוננתי לקראת הביקור ב"יד ושם", הכנתי את עצמי לסערת רגשות עזה, והקציתי שלוש שעות כדי לעבור באיטיות בכל המתחם.
כבר בתחילת הסיור הרגשתי שמשהו פה לא עובד; הזעזוע והכאב פשוט לא הופיעו. הסתכלתי על התמונות והמוצגים במין אדישות כזאת, יודע להרחיב ולספר על כל מוצג מההיכרות שלי עם ספרות השואה, אבל הכול במין טכניות כזאת. הריחוק הזה לא נתן לי מנוחה.
חשבתי שבהמשך אקבל סוף סוף את ההלם הנדרש, אבל ככל שהמשכתי בסיור הריחוק רק התעצם, ואפילו הרגשות של שעמום וחוסר עניין התגנבו אל תוך ליבי.
ואז נזכרתי בי עומד מול סבא עם השרוול המופשל, קעקוע המספר על ידו, ובחדר עננה של כאב ומתח, ואני, הילד הקטן שלא באמת מסוגל להבין מה הוא רואה, מצחקק וחוזר למשחקיו.
***
שמונה באוקטובר. אני צופה במסך מולי; בכל שעה המספרים מתעדכנים, סיפורי הזוועות נשמעים, וגוש ענק עומד בגרון.
בקבוצות הוואצאפ עובר סרטון עם כותרת 18+, אני יודע שהסרטון הזה מכיל זוועה נוראית, אבל זה מה שאני צריך עכשיו, כי בדיוק עדכנו את מספר ההרוגים, אבל תחושה של כאב חדש לא באה.
נשכב במיטה, מתכסה בשמיכה, שם פלייליסט שירי יום הזיכרון על הווליום הכי גבוה, ורק רוצה לבכות, רק רוצה להרגיש את הכאב בצורה מוחשית.
אני חושב על מי שעומד עכשיו על יד קבר טרי, על מי שמסתובב וכוסס ציפורניים בניסיון לדלות מידע חדש על יקיריו – ורוצה שגם לי יהיה מישהו לכאוב עליו, מישהו לדאוג לו, משהו לנקז אליו את הכאב.
מרגיש את הכאב בחולייה העליונה בגב שהחליט עכשיו לחזור, את רגשות חוסר המשמעות שבים, הכאב מתפרץ בדרכו, אין משהו גדול יותר להרגיש דרכו את הכאב. אז אני מוצא את עצמי כואב ועצוב בגלל דברים אישיים, בזמן שאסון כזה נורא קרה פה.
חסר לי כאב, חסר לי זעזוע, חסר לי שאין לי על מי לכאוב.
***
קהות החושים הזאת מול מה שהראש והלב לא מסוגלים להכיל, המועקה שיושבת בחזה ולא מסוגלת לכאוב, הרצון להתכנס לתנוחה עוברית ולהוריד את הראש עד שהכול יסתיים.
התמימות של הילד הקטן, שרוצה להאמין שהעולם לא יכול להיות כה אכזרי, שמערכות ההגנה, או אולי כיפת הברזל של הלב, מיירטת כל ניסיון של הכאב האדיר לחלחל, כי מי יודע אם הלב הקטן יעמוד במעמסה.
אי אפשר באמת להגיב באדישות, למנוע מהלב להרגיש את גודל הזוועה, אולי ההגנות לא נותנות באמת לכאוב, אבל זה עומד לנו כמו עצם בגרון, ומתפרץ בדרכים כאלו ואחרות.
***
בשעה ששורות אלו נכתבות עבר כבר יותר מחודש מאז אותו יום קשה. מכורח החיים, רובנו חזרנו לשגרה זו או אחרת, או ליתר דיוק – כולנו מנסים לחזור לשגרה שהייתה לפני, אבל זה לעולם לא יהיה אותו הדבר.
במיטה, בעקבות שיר מרגש שמושמע ברדיו או סתם כך באמצע היום עולה דמעה, רגע של התייחדות עם האובדן, על מי שנפלו, נרצחו, נחטפו ונפצעו, ועל המקום התמים הזה בלב, שנפגע.
כשהמתח, החרדה, חוסר האונים והזעזוע קצת נחלשים, כשהמסלול היומיומי מתחיל לנוע מחדש, או אז נוצר מקום לכאוב.
***
לפעמים אנחנו כה עסוקים בניסיון להפסיק את הכאב או להביא אותו, שאנו שוכחים שמותר לנו לשחרר לרגע, מותר לתת ללב להרגיש בדרכו, לכאוב כשהוא יהיה מוכן, ולהפסיק את הכאב כשזה מה שנכון לו.
כשכואב אפשר להניח לעצמנו לכאוב, בדיוק במידה שבה הלב צריך – במידה שהכאב הזה מרגיש, לא נדרש מאיתנו לכאוב יותר גם אם הסיטואציה נורא קשה, ולמול זה גם אין צורך להילחם בכאב, אפשר לתת לו להיות.
במחזוריות של כל דבר בחיינו גם הרגשות באים והולכים, אפשר לשמוח וברגע להתעצב נורא, גם ניתן לכאוב וברגע שאחרי להרגיש טוב, גם אם סוף סוף הצלחנו לעלות על התדר שעוקף את המגננות ומאפשר לכאוב, לא חייבים להכריח את עצמנו להישאר שם, פשוט לשחרר.
מותר לבכות גם אם כבר עבר הרבה זמן, מותר ליהנות גם אם יש כאלו שכבר לא יכולים ליהנות יותר, מותר להתפרק, מותר להתחזק, ומותר לתת אמון בלב שלנו ולאפשר לו לעשות את התהליך בדרך הנכונה ביותר.
***
הלוויה של סבא זכורה לי היטב, הייתי כבר נער מתבגר, לא הרגשתי כלום באותו יום, לא כלום של חלל ריק אלא כלום של אדישות. הייתי יחסית קרוב לזיידי, לקחתי אותו בכיסא הגלגלים ממקום למקום ועזרתי לו בהרבה דברים, אבל הוא היה שקט ומופנם, אף פעם לא יצא לנו לדבר ומותו לא נגע בי כל כך.
מאז עברו כמה שנים ויצא לי לכאוב – עליו, על לכתו ועל הזוועות שעבר כנער צעיר – ברגעים שנפער בלב שלי צוהר אליו, בזמן הנכון ובמקום הנכון שהלב הצליח להרגיש, להזדהות ולמצוא דרך שבה הוא נוכח בכאב שלי.
במוקדם או במאוחר, בלי שנרגיש, משהו בלב יפתח להרגיש, לכאוב ולהתגעגע אל אלה שמסלול חייהם נעצר בשבעה באוקטובר בעוד הרכבת שלנו ממשיכה במסעה.
זה יבוא, נמתין בסבלנות וזה יבוא.
הכותבים שלנו
הניוזלטר שלנו
קבלו את כל הכתבות הכי מענינות והכי חדשניות ישירות למייל
קצת על התקופה...
מגזין "התקופה" מביא אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
