אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה פגשתי יוצאת!
אם להיצמד להגדרה הוויקיפדית, פגשתי ודאי אין-ספור לפניה ורבים כדוגמתה סבבוני, שמא הייתי אחת כזאת בעצמי. לא שמרתי שבת אז, וחזותי הייתה חילונית למדי. עד היום תמהה אני למה דווקא אל מול זאת נפעמתי ואמרתי לעצמי בקול: "וואיי, הנה דתל"שית!"
הייתה זו תקופה של לפני יותר מעשור, הלכתי לי בעולם בתחושה מסוימת של בת חורין, למעט אחזקות שוטפות של תשלומי דירה, מיסים, עבודה וחברה. לא בגבהים ולא בקרקעית, שורדת פלוס.
גם מבחינה רוחנית לא היו תנודות קיצוניות, התהליך שלי התפרש על פני שנים, אם לא עשורים. הקונפליקטים הנושנים כבר דהו מפאת חוסר תרגום למציאות יום-יומית, חיה בחוויה, בהוויה, משתדלת להישמר מהדיוטות התחתונות, כי רק שם מתחוורת לי מציאות היותי האחראית הבלעדית על עצמי. כך שאם כבר ביצעתי את הנטישה, שלא יהיו פדיחות! אני חושבת שהדבר העיקרי ששמר עליי מפני נפילות הייתה הבושה שמא לא אשרוד את העצמאות הזאת.
מה גם שהרגשתי שהתחושה ההישרדותית היום-יומית מזוהה בצורה שווה עם המציאות של כל אדם באשר הוא, ללא היבדלות מטעמים אלו או אחרים. אני אדם אמיתי, תפקידי הוא לשרוד, וכל השאר – בונוס.
באותה התקופה היינו חבורה של ארבע בנות, החברות הכי טובות. כולנו היינו פליטות הקהילה והמוסדות החרדיים, לא הזדהינו כיוצאות. אני חושבת שבגלל העובדה הפשוטה שזה פשוט לא העסיק אותנו יותר מדי, לא הגדיר ולא הוביל ולא תרם. מבחינתנו, היינו סקרניות מדי לחיות את החיים עצמם. למעט אנקדוטות הומוריסטיות פה ושם, אפילו לא העלינו את הנושא בפוגשנו אנשים מרקע חילוני, בייחוד בהתחשב בכך ששתיים מאיתנו עוד בכלל שמרו שבת.
אז בשבת ההיא, לפני 12 שנה, פגשנו את הדתל"שית ההיא, וכנראה זו הפעם הראשונה שהכרנו מישהי שכנראה עונה להגדרה הזאת. לכן נפעמנו.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
התקופה
אילו הוציאנו - והלוא הוציאנו!
נהורא שגב
אותיות פורחות
י. צרויהזון
עכשיו זה מדעי! הסרת הכיפה היא הגורם היחיד והוודאי לתופעה הרווחת של בריחת אותיות מהמוח.
ההוכחה החד-משמעית
מי מאיתנו לא נתקל בתופעת האותיות הפורחות באוויר? מי לא ניסה להסתתר מאימתה של האות אל"ף (א') שהתעופפה במרחק לא גדול מהקרקע, גדולה ומאיימת, מחוללת הרס כמו אשמדאי בזמניו היפים ביותר, או מיהר להימלט כאשר האות בי"ת (ב') חגה לה באוויר וביאשה אותו בזוהמה.
צוות מדענים מאוניברסיטת המקובלים בצפת הקדישו את מיטב שנותיהם לחקר התופעה המדאיגה, ואף זכו למימון מוגבר בשנים האחרונות, בשל התפשטותה. שיטות המחקר כללו ניסויי מעבדה, שאלונים פתוחים וסגורים, קבוצות מחקר מובחנות ומדויקות, תצפיות, קריאה בכוכבים וירידה לפשר חלומות. כל אלו הובילו למסקנה חד-משמעית, שהובהרה פעם אחר פעם בכל אחד מהמבדקים: ברגע שהכיפה מוסרת מהקרקפת מייד מתחיל תהליך בריחת האותיות, ואילו השבתה לראש עוצרת את הבריחה.
קשה לומר שהממצא התקבל בהפתעה. הלוא בריחת האותיות לאחר הסרת הכיפה היא סיכון ידוע משכבר הימים. עם זאת, מעניין להבין מה ההסבר המדעי מאחורי התופעה: "בין עצמות הגולגולת מצוי המוח", מסביר ח.כמולוג, המדען שהוביל את המחקר רב-השנים, "במוח מצויים תאי זיכרון שבהם מאוחסנות אותיות הא"ב. אולם שאיפתן הבסיסית והטבעית של האותיות היא לצאת מהמוח ולהסתובב בעולם. במצב תקין מה שעוצר מבעדן לעשות זאת זו הכיפה. הכיפה המהודקת לראשו של האדם סוגרת למעשה את פתח המילוט של האותיות, ובכך מותירה אותן בתוך הראש". ח.כמולוג מציין שלדעת חוקרים מסוימים בצוותו כיפה עם סרט היא המחסום האפקטיבי ביותר, אך לדבריו עוד לא נאספו מספיק ראיות לאישוש תיאוריה זו.
"בהיעדר מחסום הכיפה", ממשיך ח.כמולוג ומנופף בשלל מסמכים תומכים, "האותיות פשוט משתחלות החוצה ומשתוללות, ואת האסון כולנו רואים". הסבריו של המדען מבהירים מדוע באזורים מסוימים בארץ, למשל מעל העיר תל אביב, נמצאו כמויות חריגות מאוד של נשורת אותיות ומדוע פרסמה אוניברסיטת המקובלים אזהרת מסע למקומות מסוכנים כמו אלו, וציינה כי קרינת האותיות עלולה להביא למצב של עודף מידע מסוכן.
סיפורי מקרה
בחרנו להביא שני סיפורים, מתוך עשרות אלפי המקרים שנבדקו במהלך המחקר, הממחישים את היקף התופעה ומעוררים תקווה באשר למניעתה.
דבורה (שם בדוי, כמובן) מבני ברק מספרת: זה קרה בשבת אחר הצוהריים. יצאתי עם ילדיי הקטנים לגן השעשועים, כמו בכל שבת. ילדות התנדנדו בנדנדה, ילדים התגלשו במגלשה, וליד הקרוסלה התנהל תור לא מסודר. הכול כרגיל. שום דבר לא הכין אותנו למה שעומד לקרות. פתאום אני רואה ילד כבן 4, שובב קצת, שמסתובב ומפזז בצעדים רחבים מדי, ומניע את הידיים לכל הכיוונים. וככה, פתאום, הוא העיף לבן שלי את הכיפה מהראש. אני דוגלת באחריות אישית, אז חיכיתי שהבן שלי ישים לב שהכיפה כבר לא על ראשו, אבל הוא לא שם לב. פתאום הבחנתי באות אל"ף גדולה שמשתחלת לו מאמצע הראש. כבר לא יכולתי לעמוד מנגד, צרחתי בכל הכוח: "תחזיר את הכיפה, תחזיר אותה תכף ומייד! האל"ף-בייע"ס בורחים לך מהראש!"
הילד שלי כל כך נבהל, הוא רץ אליי בדמעות ואמר, "...ני ל... יודע מה ...ת רוצה, ...מ..., למה ...ת צועקת?"
הייתי המומה. הבנתי שזה מאוחר מדי, שהא' ברחה לו לבלי שוב. למרבה המזל, התאוששתי מהר ורצתי להביא לו כיפה אחרת מהבית, לפני שגם האות ב' תברח לו מהזיכרון.
בעקבות המקרה המצער דבורה החליטה לפעול בכול כוחה ומאודה למען העלאת המודעות הציבורית לנושא, ולהתריע מפני הסכנה החמורה הטמונה בהסרת הכיפה ולו לרגע אחד.
סיפורו של מנחם, תושב אחת הערים הדרומיות, מבהיר מהו מסלול החתחתים שעובר מי שתלמודו נשכח ממנו. כיפתו של מנחם נפלה מראשו באחד הלילות, וכשהוא קם גילה כי כל האותיות ברחו מראשו. מנחם נאלץ לשוב לכיתה הראשונה בחיידר, להתיישב על כיסא קטן בהרבה ממידות ישבנו, ולהתחיל לשנן את האותיות יחד עם בני השלוש. קשה לתאר את עוצמת הסבל, עוגמת הנפש והמחיר הכלכלי והרגשי שנגבה ממנו בשל. גם מנחם נרתם למיגור התופעה, והוא כיום מרצה בגני ילדים, מדבר איתם בשפתם ומסביר להם מדוע עליהם להקפיד שהכיפה לא תרד מראשם אף לא לרגע. את קירות משרדו של מנחם מעטרים מכתבי תודה של ילדים מכל רחבי הארץ.
חרף מאמציהם של דבורה, מנחם ואנשים ונשים רבים אחרים, לא נרשמה בלימה משמעותית בהיקף התופעה, אלא להפך. המחקר נמשך.
הפיתוחים העדכניים ביותר:
במהלך עשרות שנות המחקר נערכו גם כמה ניסיונות להתמודד עם התופעה בדרכים אלה ואחרות. איגדנו עבורכם את היעילות שבהן:
שיר מנע
במצבים שבהם הכיפה הוסרה מהראש ויש חשש ודאי לדליפת אותיות, על הנוכחים בחדר לשיר את הפזמון הבא:
גוֹי, גוֹי, גוֹי,
מַשִי גוֹי,
האָסט אַן עַבֵירֶה,
גֵייט אַרוֹיס דִי תֹּורֶה
(בעברית: גוי, גוי, גוי, משי גוי [אין תרגום הולם למילה "משי" בהקשר זה] יש לך עבירה, התורה יוצאת).
ב-145% מהמקרים שבהם הפזמון הושר לא חלה דליפת אותיות. יותר מכך, הכיפה הושבה לראש תוך שניות אחדות ולא הוסרה ממנו עוד למשך יממה שלמה לפחות.
את ההסבר לפתרון המועיל הזה מספק חבר צוות בכיר בחטיבת המחקר של האוניברסיטה הקבלית, פרופ' ח.רטוטים. "מדובר למעשה במשוואה בעלת איברים מעוררי הרתעה, שילוב של המילה הקשה 'גוי' עם המילה מעוררת הצמרמורת 'עבירה' מייצר תדר שמשנה את האווירה באחת, קושר בין האדם לכיפתו ובכך נמנעת זליגת האותיות".
עמיתו של פרופ' ח.רטוטים, פרופ' ארימטוס ג.וזמאות, מבקש להדגיש כי מסתובבים בשוק נוסחאות בלתי מאומתות המתיימרות לחקות את השפעתו של השיר, אך בשום ניסוי לא שוחזרה רמת ההצלחה שהושגה בשירת הנוסח המקורי.
הפתרון האורגני
פתרון זה נמצא בהישג ידו של כל אחד. ממש בהישג ידו. בשעת הצורך יש להניח את היד על הראש המגולה, בדיוק באזור התושבת של הכיפה, ובכך לעצור את דליפת האותיות עד להשגת כיפה תקינה.
עצת גדולים
כנהוג וכידוע, אין לסמוך על חידושים ופיתוחים בכל נושא שהוא. ועל כן, בשעת הצורך ובמקרה חירום, יש לפנות לדוד היודע כול, או לאח הגדול.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
קריאה משפחתית
יעקב גולדברג
המלצות הקריאה של יענקי גולדברג
לפני כ-150 שנה הוכרז בפתיחה האייקונית של "אנה קארנינה" שכל משפחה אומללה בדרכה שלה, ומאז המציאות – או לפחות זו המשתקפת בעלילות הספרים – אכן ממחישה שהאומללות המשפחתית פנים רבות לה. אל מול גלגוליו והתפתחויותיו של מוסד המשפחה, שמקבל פנים חדשות מדור לדור, נדמה ששלל המורכבויות והאתגרים יכולים להיחשב כעוגן היציב והמחויב בכל משפחה ומשפחה כמעט, מורכבות שמכילה כמובן לא מעט אושר, כוח ומשמעות.
הנה 5 ספרים נבחרים מהשנים האחרונות, שמתעסקים ובוחשים במשפחתיות, בהשפעות שלה על חייו ועל בחירותיו של היחיד, ובכוחה הקיומי וההרסני כאחד על מי שאנחנו.
לחסל / מישל וולבק / 2022
פול, גיבור הרומן, הוא יועצו ואיש אמונו של שר האוצר הצרפתי ובנו של עובד בכיר לשעבר בשירות הביטחון. החיים שלו לא הולכים לשום מקום, הוא חי עם בת זוגו פרודנס בבית משותף אך בחדרים נפרדים, וכבר שנים שאין ביניהם שום קשר רגשי או גופני. התפרקות משפחתו היא הציר שמניע את העלילה, והיא כוללת את אביו החולה והמשותק, את ססיל, אחותו הדתייה, ואת אחיו אורוויל, שנשוי לעיתונאית בינונית שלא סובלת את פול.
על רקע מזימת טרור עולמית ובחירות לנשיאות צרפת, ולקראת יום הולדתו ה-50, פול עובר מסע חניכה וחיבור מחודש עם משפחתו המורחבת בכלל, ועם בת זוגו בפרט. פול, שמעיד על עצמו שהוא: "חש צורך שאינו יודע שובעה באהבה", משתדל להישאר אדיש לכול: "הוא עצמו תמיד הרגיש פחות או יותר פטור מן התשוקות השונות שמנה זה עתה, ושהפילוסופים מן העבר גינו כמעט פה אחד. תמיד תפס את העולם כמקום שהוא לא אמור להיות בו, אבל גם לא היה להוט לעוזבו, פשוט משום שלא הכיר מקום אחר" (עמ' 260). דווקא אותה אדישות מאפשרת לו להשביע, ולו במעט, את הצורך באהבה, ולשוב בפשטות לעצמו, לבת זוגו ולמשפחתו.
לקריאת פרק ראשון
זיכרונותיה של נערה מחונכת / סימון דה בבואר / 2011
הספר הראשון, מבין ארבעה כרכי אוטוביוגרפיה, שכתבה אחת ההוגות הפמיניסטיות הבולטות במאה הקודמת ובכלל, עוקב אחר זיכרונותיה החל מילדותה המוקדמת ועד תחילת שנות ה-20 לחייה, אז פגשה את ז'אן פול סארטר. הספר – שיכול לשמש מעין ספויילר לזוגיות המרדנית של שני אלו, שדחו את רעיון מוסד הנישואין לטובת מערכת יחסים פתוחה שהתבססה בעיקר על שותפות אינטלקטואלית ועל חברות עמוקה – מתאר את ראשית חייה של דה בבואר, שגדלה במשפחה בורגנית וקתולית, וכיצד הפכה לנערה סקרנית ומרדנית שהגיעה ללמוד פילוסופיה בסורבון.
התמסרותה לדת ניכרה כבר בגיל צעיר: "נמלאתי צדיקות; הקץ להתקפי הזעם ולקפריזות". וגם: "יראת השמיים המשותפת לנו קירבה אותי ואת אמא זו לזו... הפיכתי לילדה טובה הושלמה". וגם כעבור כמה שנים, כשזנחה את האמונה הדתית, היא עדיין טעונה ברגש דתי חזק: "אני רוצה לגעת באלוהים או להיהפך לאלוהים, הכרזתי". כילדה שגדלה לאם שסברה כי ייעודה של האישה הוא להתחתן בשידוך ראוי, ללדת ילדים רבים ולבקר באופן סדיר בכנסייה, היא מתענגת על ההתבגרות המרדנית שלה: "הברים ומועדוני הריקודים משכו אותי במידה רבה בזכות אופיים האסור. אמי לא הייתה מוכנה לדרוך בהם בעד שום הון שבעולם, אבי היה מזדעזע לראות אותי שם. מצאתי סיפוק גדול בידיעה שאני נמצאת לגמרי מחוץ לחוק". ותוהה, תהייה שתלווה אותה לאורך כל חייה: "איפה ניתן מקום, בחייהם הממושטרים של המבוגרים, לחייתיות הטבעית של החושים, של העונג?"
לקריאת פרק ראשון
אין מקום כזה / שפרה קורנפלד / 2022
ספרה השני של שפרה קורנפלד עוקב אחר עלילותיה של משפחת הרמן, ופורש, ללא רחמים, את התוצאה האומללה האפשרית של מעשים חסרי אחריות, במיוחד כאלו שאין מהם דרך חזרה, כמו הבאת ילדים לעולם. אידי ויהושע, הורים חרדים לשישה, מתגרשים ומחלקים ביניהם את הילדים. האב לוקח את הבנים, האם את הבנות. בשלב מסוים האם מחליטה להימלט עם שתי בנותיה הקטנות לאחותה בקנדה, והמרחק הגיאוגרפי משתלב עם הפערים האחרים שמתרחבים ומצטמצמים בין כל חלקי המשפחה.
קורנפלד, שגדלה בבית חרדי והעידה כי חלקים מהספר מבוססים על חייה האישיים, מתארת טרגדיה משפחתית מודרנית, שמסופרת מכמה זוויות ומערערת את ההיררכיה הברורה של יחסי הורים–ילדים. יש את יונה, האחות הבכורה שצריכה לדאוג לאחיותיה הקטנות ובין לבין מפתחת הפרעת אכילה ובורחת לניו יורק; פרי, התאום של יונה שמתגייס לצבא, ובראש כולם אידי, האם שמסחררת את כולם סביבה ונותרת חסרת יכולת לטפל בעצמה ובטח שלא בילדיה: "אחת-עשרה שנים צללתי בלי לעלות לאוויר. אחת-עשרה שנים של הריונות, הנקה, חיתולים ופליטות, ואפילו לא מחזור אחד שסיים את המסע מחוץ לגוף".
לקריאת פרק ראשון
הארגונאוטים / מגי נלסון / 2022
"איך להסביר, בתרבות שמקדשת הכרעה, שלפעמים הסיפור נשאר מבולגן?" (עמ' 66), כך תוהה הארי דודג', בן זוגה של המשוררת והסופרת מגי נלסון, שלא מזדהה לא כגבר ולא כאישה, בציטוט (אחד מיני רבים) בספרה של נלסון, הארגונאוטים. הספר, שיצא לאור לראשונה (2015), זכה למעמד של ספר מכונן בתרבות הקווירית של המאה ה-21, ומשלב תיאוריה ואוטוביוגרפיה, פרוזה ועיון ביצירה מתגלגלת, אבל ממש לא מבולגנת, כולל התנגדות והתנכרות לאידיאולוגיות היסודיות ביותר של החברה הסטרייטית. בין היתר, מוסכמת הבאת ילדים.
החלק האוטוביוגרפי של הספר מתמקד בעיקר במערכת היחסים המתפתחת בין נלסון להארי, תוך התייחסות מפורטת לחוויות הפיזיות של השניים, לרבות השינויים ההורמונליים שעובר הארי וההיריון של נלסון. הסיפור האישי נכנס ויוצא בינות לפסיפס פסקאות, ציטוטים ותיאוריות המשולבים בהרהורים חופשיים של נלסון על תשוקה וזהות, מיניות ומגדר ועוד ועוד. כן משפחה, לא משפחה – אליבא דנלסון, ה"אויב" הוא קיבעון יתר שעלול להוביל למצב הגנתי של קיפאון ולהתכחשות לכוחה של אמונה ולהשפעתה על היכולת להתמסר ולא להתחמק מהרצונות האותנטיים שלנו, שאומנם אינם חקוקים בסלע אך אל לנו להתעלם מהם ולהיוותר בשדה הפנטזיה, אל לנו לברוח ממה שטומן בחובו סיכוי לחיים ממשיים וממומשים.
קלרה והשמש / קאזואו אישיגורו / 2022
קלרה והשמש, הרומן השמיני של הסופר הבריטי זוכה פרס נובל קאזואו אישיגורו, מתרחש בארה"ב בעתיד לא מוגדר. המספרת, בגוף ראשון, היא קלרה, אישה מלאכותית שניזונה מהשמש וייעודה הוא לספק שירותי חברות מלאים למי שרוכש אותה. היא אומנם לא הגרסה המתקדמת ביותר בשוק, אבל ניחנה בכושר התבוננות מיוחד שמשתלב עם יכולות רגשיות מפותחות: "ככל שאני מתבוננת ורואה יותר, רגשות רבים יותר נעשים זמינים לי" (עמוד 97), היא מעידה על עצמה, וממשיכה למלא את תפקידה בחריצות.
דרך חלון החנות שבה מוצעת קלרה למכירה, היא לומדת על העולם שבחוץ, עד אשר רוכשת אותה ג'וסי בת ה-14, נערה חולנית שמזהה בקלרה משהו מיוחד. קלרה היא דמות "אנושית" באופן אפילו מעט משעמם. היא מתבוננת, סקרנית מאוד, מעט מוזרה וכמובן חברה מסורה. הבנאליות של דמותה מחדדת את השאלה העולה בהמשך העלילה – שעדיף שלא נפרטה כדי לא להרוס את חוויית הקריאה – הנוגעת בפחדים הגדולים ביותר וביחס שלנו לאהבות שמלוות את חיינו, על עוצמתן ושבריריותן. "אין שום דבר מיוחד כל כך בבת שלי", מצהיר אביה של ג'וסי, ועדיין, אפילו קלרה הרובוטית יודעת לומר שלא משנה כמה ננסה להתחכם, יש דברים שאין להם תחליף.
לקריאת פרק ראשון
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
שרה שנירר | מייסדת בית יעקב וממחוללות הפמיניזם האורתודוקסי
עקיבא גריןהמיתוס והפער
השעה שעת לילה מאוחרת. השקט הקסום ביער ירושלים מופר באחת. קבוצת בנות עשרה, מהטובות בסמינר, עליזות ושובבות, נכנסת אל היער. אחת הבנות מצוידת בגיטרה, חברתה בחליל צד. וכך, הרחק מעין כול, מתחילה המסיבה. הבנות לא מסתפקות בשירה ובזמרה, אלא יוצאות במחול. הריקודים הסוערים, מלאי שמחת הנעורים, נמשכים עד קרוב לעלות השחר. קיומו של האירוע הובא לידיעת ההנהלה הרוחנית של הסמינר, ואחת המורות הכבודות פנתה אל החוגגות ברוב כעס וחמה: “מה שרה שנירר הייתה אומרת על החרפה שאירעה? בשביל זה היא הקימה את בית יעקב? בשביל ריקודים והוללות? לאן עוד נגיע?" הממולחת שבחבורת התלמידות לחשה בקול: "אם שרה שנירר הייתה כאן, היא הייתה מצטרפת אלינו”. הארכיון מגלה שהתלמידה צדקה. על פי עדותה של נערה מהראשונות שהתחנכו ב"בית יעקב", חגיגות ט”ו באב – חג ריקודי העם המעורבים מימי המשנה – נערכו יחד עם שרה שנירר ביערות ליד סקאווה, הסמוכה לקראקוב. המסיבה כללה הליכה ביער לאור ירח ונאום של שרה שנירר ושל אחת התלמידות־מדריכות. הנואמת טענה בפאתוס ש”חג ט”ו באב שייך לנו, הנשים”. לאחר מכן פצחו הבנות בשירה ובריקודים. עוד על אירוע יוצא דופן זה ראו ברשומתה של נעמי זיידמן, "התחייה הפמיניסטית של ט"ו באב", באתר "הספרנים" – בלוג הספרייה הלאומית.מי את, שרה שנירר?
הקאנון החרדי צנזר חלקים מהותיים ורבים מחייה ומפועלה של שרה שנירר, יומניה המפורסמים נערכו באופן מגמתי. מהיומנים המקוריים עולה דמות שונה מזו שמנסים להציג בבתי הספר החרדיים. את מה שלא מספר היומן השלימה לי תלמידה אחת אדיבה, בריאיון שערכתי עימה לפני שנים מספר. פניה הטובות ואדיבותה של אותה תלמידה חביבה ונעימת סבר לא ימושו מזיכרוני. מלבד הריאיון איתה וכתבתה של סוכצ'בסקי־בקון במקור ראשון, שנעזרתי בה רבות בכתיבת מאמר זה, הסתמכתי גם על ספרה המיוחד של פרופסור נעמי זיידמן, שהיא בוגרת "בית יעקב" בעצמה: שרה שנירר ותנועת בית יעקב, מהפכה בשם המסורת. צירוף הדברים מעלה את התמונה הבאה: שרה נולדה בקראקוב למשפחה חסידית ענייה, אשר מנתה עשרה ילדים. בשל העוני העצום נאלצה שרה לעזוב את בית הספר ולעזור בכלכלת הבית, אך התחננה להוריה שייתנו לה להשלים את בית הספר היסודי. הוריה הסכימו. את השכלתה הגבוהה נאלצה שרה לרכוש באופן אוטודידקטי. שלטונות פולין הרשו לבני המעמד הנמוך להשתתף בהרצאות בתור שומעים חופשיים, והנערה הסקרנית ניצלה את זה היטב. היא הקפידה להשתתף במסלולי ההרצאות האלו על תרבות גרמנית, על שירה ומחזות. רעיונות על מעמד האישה החלו לעלות בפולין הנחשלת, ושרה ינקה רעיונות אלו מפי מוריה הנוכריים. כבר באותם הימים התבשלו בה דעותיה הפמיניסטיות. בהיותה בת 20 כתבה ביומנה: “האידיאל שלי, אי־שם במעמקי נשמתי, הוא רק לעבוד למען אחיותיי! […] לו הייתי יכולה לשכנע אותן יום אחד מה המשמעות של להיות אישה יהודייה אמיתית, לא רק למען האימהות שלהן או מפחד מאבותיהן, אלא רק מתוך אהבה גדולה לבורא עצמו […] לו הייתי יכולה לחיות עד שאיהנה לראות את תורתי נכנסת לבתים של אותן נערות יהודיות […] האם אני יוצאת מדעתי? […] איך אנשים היו צוחקים עלי, איך הם ידברו עלי!? איזו ילדה חסידית מטופשת!" בהיותה נערה רווקה, חופשייה מעול בית ונישואין, השקיעה שרה זמן רב בלמידה ובביקורים בתיאטרון הפולני. התרבות הפולנית הייתה ספוגה בעורקיה. שיריו של אדם מיצקביץ’ ויוליוס סלובצקי היו שגורים על לשונה. הוריה של שרה התקשו למצוא לה שידוך, בשל מראהּ הלא-חינני. היא נולדה עם שפה שסועה והרופא תפר את שולי השפה בגסות, דבר שכיער את פניה. בהתקרבה לגיל 30 (!) השיאו אותה הוריה לבחור חסידי בינוני בשכלו. הנישואין לא עלו יפה, שרה לא הייתה מוכנה להסכים עם תפיסת הנישואין הפטריארכלית שעל פיה מקומה של האישה – ולא משנה כמה היא חכמה ומוכשרת – הוא בין התנור לכיריים, כולל כיבוס בגדי הבעל וטיפול בעדת ילדים. היא דרשה וקיבלה גט מבעלה. חזון מאוד לא נפוץ באותה תקופה ובאותה קהילה. מאז דבק בשרה כינוי הגנאי המשפיל “די גיגעטע” – הגרושה. בימים ההם היה כינוי זה אות קין נצחי על מצח האישה.מצב החינוך וההתייחסות הרבנית לכך
בתקופת עלומיה של שרה מצב היהדות היה בכי רע. פריקת העול ההמונית לא פסחה גם על בתיהם של הרבנים הגדולים ביותר. די אם נציין את ילדיו של רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב – ה”שם משמואל" שהפנו עורף ליהדות בבוז,[1] או שנקרא את זיכרונותיה של איטה קאליש־קמינר, בתו של האדמו”ר מוורקא־אוטבוצק, שכתבה על חבריה הרבים וחוג ידידיה שכלל בתוכו את מיטב בניה של היהדות הנאמנה.[2] הרבנים אומנם היו עסוקים בסכסוכי חצרות, במריבות שוחטים ובמאבקי שליטה, אך היו גם ניסיונות להציל את בני הנוער, בין השאר באמצעות הקמת ישיבות בליטא, בפולין ובהונגריה. שונה היה המצב בקרב הנערות; התפיסה המסורתית גרסה ש"מוטב יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים". תוצאות התפיסה הזו היו אסון קולוסאלי. שיעור המרות הדת והחילון נסק באופן תלול. כשהייתה שנירר בווינה, היא נחשפה לרעיונותיו המהפכנים של הרב שמשון הירש, מרבני הנאו־אורתודוקסיה המפורסמים. הרב הירש העביר את נקודת הכובד מעיסוק מופרז בתלמוד ופלפוליו לעיסוק בעקרונות היהדות, לימוד תנ"ך ומדעים ומתן שוויון לנשים. בבית הכנסת שייסד בפרנקפורט היו 550 מקומות לגברים, ו־350 מקומות לנשים. רעיונותיו של הירש וחדשנותם מצאו חן בעיני האישה המשכילה והמהפכנית. בפיקחותה הבינה היטב כי שיטת החינוך הישנה לא תחזיק מעמד מול גלי החילון, אך ידעה שבלי הסכמה רבנית לא תוכל לפעול כלל. לשם כך השתמשה שנירר בברכה שנאמרה לה על ידי רבי יששכר דוב מבעלז, כהסכמה לפעילותה. היא קיבלה גם הסכמה שבשתיקה מהאדמו"ר מגור, ועידוד גלוי מהחפץ חיים. חשוב לציין שחסידי בעלז השמרניים לא הסכימו עם רעיונותיה, וגם אחר כך, כשנפתחה בבעלז רשת בתי חינוך לבנות, שמה היה "בית מלכה", ולא "בית יעקב". מלבד רבנים אלו, רוב רבני הונגריה לחמו ביוזמה בכל הכוח. ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש כינה את הרשת "בית עשו" – בהיפוך מכוון לשמה של הרשת, "בית יעקב". במקומות רבים ספגה שרה זריקות אבנים. אבנים אלו לא נזרקו על ידי הבונדיסטים, אלא על ידי יהודים קנאים וחמי מזג. באחת מעיירות הונגריה לחם רב העיר נגד הכנסת רשת "בית יעקב" לקהילתו. לאחר שנתיים הוא נכנע, אלא שמחיר התנגדותו הראשונית היה כבד. כ־70 נערות מבנות העיירה פרקו עול. הצלחתה של שרה בהקמת מוסד הלימודים לבנות עוררה את מפלגת "אגודת ישראל". עד אותה תקופה לא הייתה במפלגה כל מודעות לצורכי הנשים. לצורך המחשה, אציין דוגמה מובהקת לכך. באמצע שנות ה־30 קיבלה מפלגת אגודת ישראל כרטיסי עלייה לארץ (סרטיפיקטים) מאת הסוכנות היהודית. על פי הנחיותיו של האדמו"ר מגור, הסרטיפיקטים ניתנו לגברים בלבד. בנות "בית יעקב", שכבר הפכו לקבוצת בנות פעילה, לא הסכימו לגזרה זו. הן השוו את מאבקן למאבק ההרואי של בנות צלפחד, שרצו נחלה בארץ ישראל ולא חששו להתעמת עם משה רבינו. כך אף הן, נחושות בדעתן ולא מוכנות להיות כנועות לתכתיבי הממסד הרבני המפלה ביודעין בין גברים לנשים. כדי שלא ייוותר רושם שתנועה מבורכת זו מנוהלת על ידי אישה בלבד, פעלו עסקני אגודת ישראל וחיתנו את שרה בשנית, עם יצחק לנדא. נישואין אלו התקיימו על הנייר בלבד. בפועל, הפעילות התנהלה מביתה של שרה כמו לפני נישואיה. בנות היו ישנות עימה בחדרה. אחותה הייתה דואגת לארוחותיה. גם במודעות הפטירה שיצאו אחר מותה הטראגי בקיצור ימים, נכתב רק שם המשפחה "שענירער" ולא הוזכר השם "לנדא" אף לא ברמז. אחרי מלחמת העולם השנייה, שמחקה כמעט את כל יהדות אירופה, פעלו בוגרות "בית יעקב" להקים בתי ספר לבנות. אולם כחלק מכתיבת ההיסטוריה ושכתובה על ידי הממסד החרדי, גם דמותה של שרה שנירר הפכה לאייקון המסמל חינוך לצניעות, לשמרנות ולהסתגרות מפני העולם החיצון, על אף שכאמור אין כל קשר בין דמות אייקונית זו למציאות.[1] להרחבה על כך ראו: י"י טרונק, פוילן: זכרונות און בילדער, חלק ז, ניו יורק: אונזער צייט, 1953, עמ' 201–217. להרחבה על דמויות של יוצאים ויוצאות נוספים ממשפחות מיוחסות בתקופה ההיא, ראו: דוד אסף, נאחז בסבך, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו, עמ' 331, הערה 54. [2] איטה סיפרה את סיפור חייה בספרה אתמולי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
הקפוסטה | מתכון מסע
מריה אסטריכר
(מאכל יהודי הונגרי מסורתי שנוהגים לאכול בפורים והוא מורכב מעלי כרוב ממולאים באורז ובשר ברוטב עגבניות)
או: אגדה משפחתית אורבנית
פורים 2005, אני נאבקת שלא להיחנק מצחוק. לופתת את הבטן מתחת לשולחן ומוחה דמעות של צחוק חנוק בלתי נשלט.
אני מביטה סביבי ורואה שכולם באותה הפוזיציה. עיניים מבריקות מדמעות של צחוק וחרחורים קלים עד כבדים.
אומנם הסיבה שלשמה התכנסנו כאן היא ארוחת פורים, שהיא אירוע בהחלט מצחיק, חגיגי ומוצלח למדי, אבל הצחוק ההיסטרי מגיע מסצנה ספציפית מאוד שבה שולמית האחות הקטנה נוגסת לתומה בקפוסטה שמנמנה מעשה ידי אימא, ומגלה לחרדתה את הסוד האפל מכול, שכולנו כבר גילינו בשלבים שונים בחיינו – שהקפוסטה האגדית של אימא, התבשיל הכי מושקע שלה שכל כך אהבנו לטרוף כילדים, עשוי, ובכן, משאריות של אורז מהשנה האחרונה שאימא פשוט זרקה למקפיא בתוך שקיות סנדוויץ' שמנוניות. הכרוב גם הוא נאגר שם במקפיא הענק, שאריות של כרוב מהמרק, כרובים שלמים במצב ביניים שנקנו במבצע באוגוסט והוקפאו למען סעודת הפורים וכמובן סופים של רסק עגבניות בקופסאות שימורים שנשלחו למקפיא כמות שהן, פתוחות ומטונפות.
שולמית מביטה בזעזוע בקפוסטה, משתעלת קלות, מקללת אותנו נמרצות תוך כדי צחוק מתגלגל וחסר שליטה – הדרך האסטרייכרית הנכונה להתמודד עם המציאות – ובאלגנטיות מקצועית מזיזה את הצלחת מעט הצידה ומכסה אותה במפית פרחונית כדי שאימא לא תיעלב.
אנחנו, הגדולים, עלינו על הסוד האפל כשראינו את אימא בסוף כל ארוחה שכללה אורז, אוספת את השאריות מהצלחות בתנועה מכנית לתוך שקית סנדוויץ' וזורקת למקפיא. וכל אחד מאיתנו בתורו עבר את השלב שבו הוא גדול מספיק כדי להבין מאיפה הגיעו המצרכים לקפוסטה החגיגית. כל אחד מאיתנו ביצע פתיחה מזועזעת של המקפיא במחסן ונשא הספד קטן למאכל שלא נהיה מסוגלים יותר לאכול בחיים.
שולמית הקטנה, לעומת זאת, שמעולם לא פתחה את המקפיא, כי היא הקטנה של אימא ומוז'ינקלה אמיתית שלא הכינה לעצמה מעולם סנדוויץ' או ארוחת צוהריים, קיבלה את המידע המפורט לתוך האוזן ממנחם ושמיל בשעה שנגסה בתאווה מהמאכל האהוב עליה.
אימא, כמו אימא, לא הבחינה בכל הדרמה הזאת ורק חייכה חיוך מלא נחת יהודית למראה יוצאי חלציה יושבים לסעודת הפורים ופיהם מלא צחוק.
השנים עברו, ואימא שמה לב מתישהו שאף אחד לא אוכל מהקפוסטה המפורסמת והפסיקה להכין אותה.
כולנו נשמנו לרווחה, ואימא המתוקה רק נאנחת בהקלה בכל סעודת פורים ומפטירה מתחת לאף שאיזה כיף שהיא כבר לא צריכה להכין את הקפוסטה הזאת, שגם ככה דרשה ממנה מאמץ קולינרי עילאי, ושהיא מבחינתה לאכול חלה עם טחינה בפורים, רק שאנחנו היינו כל כך להוטים לקפוסטה אז היא עשתה את המאמץ. אבל ברוך השם איבדנו עניין ועול אחד ירד לה מהגב.
חסדי ה' כי לא תמו. כי לא כלו רחמיו.
וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.
***
אין מתכון לקפוסטה, כי אין מצב שאני נוגעת בקודש הקודשים הזה.
אבל קבלו מתכון חגיגי ומשמח לבורקס בשר:
מצרכים:
חבילה של בצק עלים מופשר
למילוי:
חצי קילו בשר טחון
בצל אחד גדול קצוץ
2 שיני שום כתושות
כ-6 משמשים מיובשים קצוצים
חופן צנוברים קלויים
3 כפות שמן זית
כף סילאן
מלח ופלפל
פטרוזיליה קצוצה
והסוד שלי לטעם מיוחד: חופן של עלי זעתר טריים קצוצים.
אופן ההכנה:
מחממים את התנור ל-180 מעלות.
במחבת בינונית מחממים את שמן הזית ומטגנים את הבצל והשום עד להזהבה.
מוסיפים את הבשר לטיגון קצרצר וחלקי, כדי שהעסיסיות שלו תישמר במהלך האפייה.
מכבים את האש ומעבירים את תערובת הבשר לקערה. מוסיפים את שאר הרכיבים ומתקנים תיבול.
פותחים את בצק העלים למלבן בגודל הרצוי ומניחים לאורכו בשליש התחתון תלולית יפה של המילוי. מגלגלים בזהירות עד לקבלת נחש בצק ממולא, ומגלגלים אותו לשבלול.
מעבירים בזהירות לתבנית מרופדת בנייר אפייה, מושחים בחלמון ביצה ומפזרים שומשום לרוב.
שולחים לתנור לחצי שעה בערך, או עד שהשבלול זהוב, פריך ומגרה, ומתקשרים לאימא להגיד אה פרעיילכן פורים 3>
בתיאבון!
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
אותנטיות – זה כל הסיפור
רייצ'ל שץ
הסרט אושפיזין, או כמו שבאמת צריך להגות את שמו "האושפיזין", הפך להיות סרט שהבורגנות החילונית מוציאה פעם בשנה מהמדף מעל הטלוויזיה, מנערת את הקופסה מהאבק וחוגגת את חג הסוכות. מעין ברכת כוהנים שנתית.
בלי שום קשר לאלוהים, כמובן.
יש מעט סרטים ישראליים שהצליחו להתרומם ולהיכנס לקאנון התרבותי המקומי והפכו לקלאסיקות. כאלה שנדמה שיש להם משבצת שידור קבועה בגלגל השנה והחיים שלנו כחברה. כמו אבי נשר עם "הלהקה", שמי זרחין עם "הכוכבים של שלומי", אורי סיוון וארי פולמן עם "קלרה הקדושה", ניר ברגמן עם "כנפיים שבורות", הגשש החיוור עם "גבעת חלפון אינה עונה" ועוד.
הקולנוע בארץ עדיין צעיר, בכל ביס תרבות נדחפות קצת שאריות חול וגמלים, ואומנות צריכה זמן כדי להתהוות. אולי, כמו במקרים רבים, זה עניין של כסף. בכל שנה קרן הקולנוע הישראלית (שעל התקציב שלה בעיקר מתבססת התעשייה) מתקצבת שישה- שבעה יוצרים בלבד ב-כשלושה מיליון שקל לסרט באורך מלא. זה נשמע הרבה, אבל קולנוע הוא תחום יקר מאוד. לשם השוואה, האוונג'רס האחרון תוקצב בכ-220 מיליון דולר.
אז אנחנו לא הוליווד, זה ברור, לא בשנים, לא בתקציב וגם לא בקצב. אבל התעשייה בארץ הולכת ומתפתחת, ויצירות ישראליות מגיעות לענקית הסטרימינג "נטפליקס". בסדרה "שטיסל", לדוגמה, ניתן לצפות כעת במאה תשעים מדינות מסביב לעולם. גם בתחום הקולנוע סרטים ישראליים מתחילים לתפוס מקום ונוכחות. לא מזמן במאי ישראלי זכה בפרס "דוב הזהב" בברלין, ולאחר מכן בפרס "חבר השופטים" בפסטיבל קאן בצרפת.
אז איך בכל זאת קולנוע צעיר ולא מתוקצב מצליח?
ובכן, קולנוע הוא מדיום נרטיבי שאוהב נקודות מבט, והוא תמיד ינסה לחדש את עצמו ולמצוא נקודות מבט ספציפיות שלא ראינו. זו הדרך שלו להתפתח, למצוא עוד סיפורים ועוד גוונים אנושיים שיצטרפו לסיפור הגדול של האנושות.
אם אבקש מעשרה אנשים לספר לי על השפן הקטן ששכח לסגור את הדלת, כל אחד יספר סיפור אחר. אחד יתמקד בסבל של השפן, השני ינסה ללמד את הקורא מוסר השכל, והשלישי יחליט שהסיפור בכלל צריך להיות מסופר דרך עיניו של החיידק.
אחד השינויים הכי גדולים שעברתי בתהליך היציאה, ושלאט לאט קרה גם ליוצאים נוספים סביבי, הוא התפתחות של נקודת מבט ספציפית ואישית על החיים. ההבנה שהקונפליקטים שלי שונים, שהדרך שבה אני חווה אהבה, שמחה וכעס היא שלי, שלכל אחד גבולות מוסריים שונים (מה שבעיניי ראוי, ייתפס בעיני האחר כבעייתי), שנקודת המבט שלי על החיים היא אינדיבידואלית ולא שייכת לחברה, וככל שהיא אינדיבידואלית יותר, היא שייכת לי יותר.
יש שיאמרו שזה בעצם כל הסיפור של יציאה מהחברה החרדית. הייתה לנו נקודת מבט פנימית אחרת מהחברה שבתוכה גדלנו. וההתנגשות הזו דחפה אותנו החוצה, לעולם שבו יש יותר מרחב לבחור את הנרטיב ולספר אותו כמו שאנחנו רוצים.
מה מיוחד בסרט "האושפיזין" שהצליח להעלות אותו מעל השאר?
כששולי רנד כתב את הסרט "האושפיזין" ואז שיחק בו (וגם זכה עליו בפרס אופיר) השנה הייתה 2004. ז'אנר "סרטי הדוסים" כמעט שלא היה קיים (הסדרה "החצר" שודרה ב-2003, ודוד וולך יצא עם הסרט "חופשת קיץ" רק ב-2007). העולם החרדי היה עדיין גטו ואף אחד לא הציץ מעל החומות, לא באמת. היו במאים חילוניים שניסו להציג את החברה החרדית על המסך, אבל נקודת המבט שלהם הייתה חיצונית והדמויות יצאו שטוחות, הן היו פלקט של אנשים דתיים שנראים ומתנהגים בצורה מסוימת, אבל לא אנשים חיים. לעומתם, נקודת המבט של שולי רנד הסעירה את הקהל הישראלי והפכה את הכול לחי ואמיתי. הסרט גם מביא איתו תמות דתיות שלא נראו קודם על המסך הישראלי.
גם בשוק השחור הדוסי, "האושפיזין" היה בין הדיסקים הנצרבים ביותר בהיסטוריה, כולנו רצינו לראות מי האיש שהעז לעשות עלינו סרט והאם הצליח להציג את העולם החרדי כפי שהוא, לפחות כפי שאנחנו רואים אותו.
אבל הסרט "האושפיזין" לא הצליח להביא רק נקודת מבט חדשה לזמנו בקולנוע הישראלי, הוא הביא גם נקודת מבט שעד היום נשקפת מעיניים ספציפיות מאוד, עיניים של חוזר בתשובה.
חוזרים בתשובה ייחשבו לנצח "האחר", "השונה", בתוך הקהילה החרדית. הם אף פעם לא יהיו באמת חרדים, גם אם הם מאוד מנסים להיות כאלה. החברה מסרבת לראות בהם חלק, והיא כנראה צודקת, הם עדיין נושאים בתוכם חלקים מהחילוניות ולא מוכנים לוותר עליה. כמו, למשל, על הצורך שלהם ליצור, או על נקודת המבט האינדיבידואלית שמסכנת את החברה החרדית כפי שהיא בנויה היום. שולי רנד ערני מאוד בתוך הסרט כלפי המקום שהחברה החרדית מקצה לו והוא מתבונן בו בכאב אבל גם בהבנה.
ניתן לראות זאת בסצנה שבה שולי קונה את האתרוג הכי מהודר, הכי יפה, כדי להרגיש שייך, כדי להיות משהו שהחברה החרדית אף פעם לא תיתן לו להיות.
המציאות מייד מנכיחה לו עד כמה הוא לא חלק, כאשר שני חברים מהעבר באים לבקר אותו ומזכירים לו שהוא אחר, שהעבר תמיד יהיה חלק ממנו גם אם אלו חלקים בעצמו שקשה לו להתמודד איתם.
בסצנת הסיום של הסרט הגיבור עומד באמצע בית הכנסת, הוא הרגע מל את הבן הראשון שלו וכולם רוקדים סביבו. הוא מוקף בקהילה החרדית, ואז מצטרף אליו גם העבר שכה פחד להתמודד איתו. העבר מיוצג על ידי החברים מפעם שחובשים כיפות ומצטרפים למעגל הרוקדים. הגיבור, שעד כה ניסה להסתיר את חבריו, מצליח לקבל אותם ואת עברו.
או כמו שכתבה המשוררת זלדה:
"הֶעָבָר אֵינֶנּוּ תַּכְשִׁיט
חָתוּם בְּתוֹךְ קֻפְסָה שֶׁל בְּדֹלַח
גַּם אֵינֶנּוּ
נָחָשׁ בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת שֶׁל כֹּהַל –
הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ
בְּתוֹךְ הַהֹוֶה
וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר
נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר –
כַּאֲשֶׁר הֶעָבָר מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה
זוֹ הֲרָמַת הַחַיִּים כֻּלָּם..."
זהו סוף שמח, של תקווה, של קבלה, והוא סוגר את התמה של זרות בנימה אופטימית.
אבל אולי דווקא בגלל נקודת המבט המיוחדת של היוצר הייתי מצפה לסוף פתוח יותר, כזה שבו הוא עדיין האחר, ולא האתרוג ולא ההתמודדות עם העבר יהפכו אותו באמת לחלק, כי יש משהו יפה בלהיות "השונה" ו"האחר" בתוך חברה, להיות בעל התשובה, לחיות בתוך חברה מסוימת, להבין אותה אבל בו-זמנית גם לא להיות שייך עד הסוף. יש משהו יפה בלשמור על היכולת שלך להיות אינדיבידואל, על הדרך שבה אתה רואה את המציאות, ועל הדרך שבה אתה מספר סיפור.
אולי ההשלמה הזו עם הזרות יכלה להיות סוף ריאליסטי ושמח יותר.
כשנציגי נטפליקס הגיעו לאחרונה לארץ לפתוח חממה לתסריטאים מקומיים, ישבתי בקהל בסשן של Q&A, המיקרופון עבר מאחד לאחד וכולם שאלו שאלות, כולם רצו להבין, מה נטפליקס מחפשת, כל אחד רצה להבין איך לכתוב את הסדרה שנטפליקס תקנה. לאחר מספר שאלות דומות מהקהל, קמה אחת הבכירות ואמרה: "אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, אתם תאמרו לנו. כל מה שאנחנו מחפשים הוא אותנטיות, אותנטיות של נקודת מבט. ספרו לנו את הסיפור שלכם".
ולמי שהדיסק הצרוב של אושפיזין עוד לא הגיע אליו, הנה קישור לטריילר: https://www.youtube.com/watch?v=zVfXipr3WuE
להתיידד מחדש עם המציאות
כמות הרגשות שהצטברו אצלי מאז אותו בוקר שבת נורא (7.10.2023), הגוונים שלהם וכובד משקלם, הפכו למשא כמעט בלתי נסבל עבורי. אמנם איני האדם היחיד שמתמודד עם הקושי בלחיות על פני קשת רחבה כל כך של רגשות קיצוניים, תחושות של פחד, אכזבה, יחד עם ציפייה ותקווה, אבל העובדה שזו הפכה לצרת רבים אין בה נחמה עבורי.
מצד אחד, איש אינו רוצה לצלול כל היום לתוך תהום האבל והייאוש, וגם לאף אחד אין מספיק חוסן נפשי כדי להזדהות עם שלל הרגשות שכמעט כל אדם בישראל מרגיש. למרבה הצער, העובדה שאיננו רוצים לחיות בצל התחושות האלו לא עוזר לנו להיפטר מהן. רגשות החרדה והחמלה מציקים לנו. הם הציקו לי. בלילות, במחשבות, בכל רגע ביום שאני פנוי.
נדמה כי הדחף לחוש את התחושות הללו נעוץ בתפיסה קודמת, שעל פיה התעלמות ממה שעובר על אנשים במעגלים הקרובים יותר או פחות כמוה כהתעלמות מהמציאות. כך למשל, לפי אותה תפיסה שככל הנראה מושרשת, אם לא ארגיש תחושת פחד וייאוש למראה ולשמע ילד בן 9 שאיבד את הוריו בנסיבות קשות, אני למעשה מקשיח את ליבי.
וכך אני, וכנראה גם אתם, נתונים בין הפטיש לסדן; נקרעים בין הרצון לשמור על שפיות ולהקל את כובד התקופה לבין גילוי אמפתיה.
המציאות שבגדה בנו
סבורני כי התחבטות קשה זו היא מנת חלקם של אנשים כמוני, אלו שיצאו מתוך סביבה חברתית הומוגנית, אנשים שעזבו מקום בטוח באופן יחסי לטובת הרפתקה מסוג אחר. לדעתי, דווקא אנו, שכאשר דברים שלאחרים היו ברורים אצלנו הוטל בהם ספק והעדפנו לא להעלים עין אלא להישיר מבט למציאות ולנסות להיות נאמנים לה, דווקא אנו חווים את האתגר הזה בעוצמה חזקה יותר.
כי סיפרנו לעצמנו, ובמידה לא מבוטלת של צדק, כי נשלם כל מחיר כדי להתבונן במציאות נכוחה, במציאות העולם או במציאות שלנו, ולפעול על פיה ללא כחל ושרק. הבנו שכדי שנוכל לתפוס פיקוד על חיינו, כדי שתהיה לנו שליטה על מה שקורה סביבנו ועל מה שאנו עושים, אנו צריכים להיות קשובים למציאות כפי שהיא. אך תקופות כמו זו חושפות בפנינו את ערוות המציאות על כל רבדיה המחרידים, כך שאנו נאלצים להסב ממנה את פנינו. התוצאה: תחושת חוסר נאמנות כלפי עצמנו וחוסר אונים.
האם זה חייב להיות כך או שיש דרך אחרת?
המציאות האלטרנטיבית
נכון, יש אנשים שלא רק בתקופות כאלו אלא גם בזמנים רגועים יותר אינם מרגישים חובה להתבונן במציאות ללא משוא פנים. יעידו קירות הרחובות בשכונה החרדית, העטופים בימים אלו במודעות הקוראות לציבור להתפלל בכל הכוח. "קראו אל השם!" זועקות אבני הקיר ומציעות לאנשים, ליהודים, לכל מוכי התדהמה והאבל בישראל להתעשת ולמצוא מנוח באמצעות "אמונה" ומעשים טובים.
והקריאה הזאת אכן נענית. היא נענית לא רק בגבולות הציבור הדתי, אלא אף אנשים רבים שבימים כתיקונם אינם עוסקים בפעילות דתית כלשהי מוצאים עצמם שואבים כוח ושלווה מ"אמונה" ומ"התחזקות". הם בוחרים לעצמם מציאות – אולי – אלטרנטיבית.
אין מה לבוא בטענות, כמובן. בייחוד בזמנים כאלה הפיתוי לחיות בתוך מציאות אלטרנטיבית, שבה אין כאוס ויש אב רחום וסיבה לכל דבר, גדול מאוד.
אם אכנס לראשו של אדם המוצא בכך נחמה, אני מבין את הלך המחשבה: המציאות שהייתי נאמן לה בגדה בי, יצאה מתחומי השליטה שלי, ועל כן אני נוטה לתלות את יהבי בישויות שגם אם אינן קיימות, לפחות מפיחות בי רוח של תקווה.
לא צריך לשחרר את כל השליטה
ההתמודדות המוזכרת לעיל לא מתאימה לכל אחד. היא לא מתאימה לי. אני לא רוצה לוותר על התפיסה הריאלית, על האפשרות לבחור את יחסי לפי נתונים שמגיעים אליי, אני לא רוצה לשחרר שליטה על החיים שלי. אני לא רוצה, ואני גם לא צריך.
אני זוכר כיצד הגבתי באותו בוקר של שמחת תורה, כאשר באמצע תפילת שחרית ניגש אליי אחד מבאי בית הכנסת שבו שהיתי וסיפר לי על המלחמה שפרצה בדרום הארץ. התגובה שלי הייתה: "איך, איך זה קרה?"
כמו רבים, עוד לפני שפונו אצלי משאבים רגשיים לעסוק באבל ובכאב שאירועים כאלו מביאים, הייתי מוכרח להבין מה היה רצף הפעולות שבעטיו אירוע כזה התרחש, כאילו אני ישוב באוניברסיטה בהרצאת-מחקר בקורס להיסטוריה של המזרח התיכון.
מאוחר יותר, כשהבנתי שהשאלה הזאת לא הייתה רק שאלה לוגית אלא גם שאלה רגשית שביטאה את חוסר האונים שלי אל מול מציאות קשה, הבנתי גם שאני יכול להרשות לעצמי לא לקבל תשובה לשאלה זו. גם אם לא אנסה להבין בדיוק מה קרה, גם אם אפספס כמה כתבות חדשות ואדלג על פוסטים אקטואליים בפייסבוק, אני לא חייב לוותר על השליטה.
הבנתי שיש מספיק דברים שבהם אוכל לשלוט – במידת מה – מבלי שאזדקק לשאת עליי את מעמסת הרגשות. כל שנותר לי הוא להבין אילו דברים הם בשליטתי, וכך, חרף המציאות המורכבת, אוכל לתמרן ולהישיר מבט. ואולי אוכל להתמיר את האנרגיה שהושקעה במשא של חמלה וכאבים של אחרים, בצורה שאינה מסייעת לא להם ולא לי, לטובת הדברים שכן יסייעו להם או לי.
אולם הבנתי שגבולות השליטה שלי אינם ברורים לי דיים, ועל כן, כדי שאוכל לשרטט את הגבולות בין הדברים שהם בתחום השליטה שלי (ואשר על כן גם בגדר האחריות שלי) לבין הדברים שאינם בשליטתי היה עליי לחבק שוב את ידידתי-אויבתי, "המציאות".
ללמוד מהמציאות
כבר משחר הציוויליזציה שאלת התפקיד שלנו בעולם הזה העסיקה רבים וטובים. שאלה זו נשאלה בעיקר כדי להגיע למסקנה מעשית, מסקנה שנוכל לגזור ממנה כיצד עלינו לנהוג בעת מפגש עם אתגרי החיים ואיך לממש את הפוטנציאל הטמון בשנות קיומנו על פני האדמה.
כשאנשי הדת הראשונים התחילו לאמץ את הגישה הרואה בחוקי היקום תוצאה של כוח נשגב או של יריבות בין כוחות נשגבים, הם לא הגיעו לזה רק מתוך מחקר אמפירי שהתבסס על "תוצאות בשטח", הם הגיעו לזה בגלל שהם הבינו כי אם נרצה לשרוד או לצמצם את הסבל אנו צריכים להבין תחילה את פשרו של הסבל והגורמים לו.
הרצון בהבנה הזאת היווה גורם לפריחת האסכולות הפילוסופיות, שהחלו לצוץ בעת העתיקה מאות שנים לפנה"ס. החלוקה בין אנשי דת לבין אנשי הפילוסופיה לא הייתה דיכוטומית וברורה כל כך. לפעמים כלל לא היה אפשר להבדיל בין פילוסופיה לבין דת. שכן שתיהן נתנו מענה לאותה בעיה. את שתי התנועות העסיק רק דבר אחד, והוא – "הדרך אל האושר", שאפשר גם לקרוא לו בשם פחות מגושם "שאלת הקיום".
האסכולה הסטואית וה"אבן עזרא"
אחת האסכולות הפילוסופיות שהשפיעה רבות על עולם המחקר של הנפש והפסיכותרפיה התחילה בשיחות של המורה היווני זנון מכתיון, בן המאה ה-4 לפני הספירה. השיחות של זנון עם תלמידיו נוהלו במסדרון פתוח שנקרא "סטואה". מאוחר יותר נקראה הגישה שפיתח "האסכולה הסטואית".
אסכולה זו חידדה את ההבחנה בין הדברים שהם בשליטתנו לדברים שאינם בשליטתנו, וביקשה להמעיט את האנרגיה שאנשים משקיעים בדברים שאינם בשליטתם.
אחד הממשיכים של זנון היה אפיקטטוס. פילוסוף סטואי שהתחיל את מסכת חייו כעבד שעבר בין ידיהם של כמה אדונים ברומא. אחד מהם התעלל בו עד כדי כך שהוא נותר בעל מום עד שארית חייו. חרף כל זאת, ואולי בגלל כל אלה, השפעתו של אפיקטטוס על הפילוסופיה המעשית שרירה וקיימת עד עצם היום הזה.
"ביכולתך להיות בלתי מנוצח אם לעולם לא תיטול חלק בתחרות אשר אין באפשרותך לנצח בה", אמר אפיקטטוס, ובכך זיקק את משנתו הפילוסופית. אתה יכול להיות המאושר עלי אדמות, אם לעולם לא תצפה לדברים שאין באפשרותך להשיג, אם לא תשקיע בדברים שלא יניבו לך מאומה. האתגר הוא להימנע מלהתחרות בתחרויות שאין אנו יכולים לנצח בהן. הימנעות כזו תסייע לנו להפנות משאבים ולהתמקד בדברים שביכולתנו להשיג.
המלצה דומה אפשר למצוא גם בדברי ה"אבן עזרא", מגדולי פרשני המקרא בתקופת הראשונים. האבן עזרא התקשה להבין את הצו "לא תחמוד" שבעשרת הדברות. איך מצופה מאנשים לשלוט ברגשותיהם כשהם רואים שלחברם יש דבר מה שהם חפצים בו ואין להם? תשובתו הייתה כי אדם משכיל חייב להבין את גבולות ההשפעה שלו, ושההבנה כי "בנים חיים ומזונות, במזל תלוי" אמורה לעזור לו להיפטר מתחושת החמדנות. תפיסה זו תואמת מאוד את השיטה הסטואית.
הפער בין ההשפעה להשקעה
ישנם מודלים מאוחרים יותר – המבוססים על התובנות של האסכולה הסטואית – שמחדדים את הפער בין כמות ההשפעה שיש לנו על חלקים במציאות לבין כמות הדאגה שלנו בגינם. כתרגיל קצר, נסו לחשוב על החזרת חטופים, הכרעת החמאס וסוגיית הביטחון לאומי; מה מידת ההשפעה שלכם על כל אלו ביחס לכמות הדאגה שלכם? ומה המחיר שאתם משלמים מבחינת בזבוז אנרגיה ובריאות נפשית? לעומת זאת, כמה משאבים אתם מפנים לדברים שנמצאים יותר בתחום השליטה שלכם כמו בריאותכם, ביטחון משפחתכם הגרעינית ואגירת אמצעי תשלום לימים קודרים?
כשהבנתי את הפער הזה, באמצעות התבוננות קלה במציאות, החלטתי במודע ובעיניים פקוחות להתנזר עד כמה שאפשר מצריכת מידע שאינו מועיל לי.
זה קשה, לא אכחיש. פעמים רבות "נפלתי", גללתי בטוויטר, צפיתי בסרטונים, והדמעות נסחטו מאליהן. בהתחלה הרגשתי שאני חוטא, כי אני מתרחק מההמלצה הסטואית, אבל איני מתכוון להאשים את עצמי על כך, כי אז עלול לקרות הדבר שאני מנסה להימנע ממנו: להשקיע אנרגיות בדבר שאינו מועיל לי, והרי את הנעשה אין להשיב. מה שכן, אני יכול לבקש מעצמי לעשות שוב את החשבון של מה מועיל לי ומה לא, ולפי התוצאה שתתקבל להסיק כיצד מעתה אוכל לנצל את זמני טוב יותר.
הרב אלישיב שלי
מעת לעת, בשבת אחר הצוהריים, היינו הולכים ל"קראוון" של הרב אלישיב במאה שערים, ליד בית המדרש של חסידות סלונים. הייתי מתיישב ליד אבא בשורה האחרונה ומקשיב לרב עם העיניים הנוקבות, המוסתרות מאחורי עדשות עבות במיוחד. דיבורי הרב אלישיב היו פשוטים וברורים, וגם כילד פחות מגיל בר מצווה הבנתי אותם ללא שום קושי. בשקט, בקול מונוטוני ובנונשלנטיות היה מוסר את דבריו; דן בהלכות ומצטט את גדולי הדורות בעל פה. מדי פעם היה שולח עקיצות מבודחות לקהל שומעיו. משתתפי השיעור הקבועים הרגישו בבית; שאלו שאלות והתערבו, והרב, מצידו, ענה להם בסבלנות בלתי נגמרת.
כשהייתי צעיר עוד יותר היינו אף עולים לבית הקטן ברחוב חנן 10, מייד אחרי "מעריב" של מוצאי שבת. הצטופפנו בחירוף נפש לשמוע את הרב אלישיב מבדיל בין קודש לחול, ולראותו מקפל את הטלית ומכניס את השטריימל לקופסה. מי שהספיק לשאול אותו שאלות תוך כדי, זכה. מי שלא, נאלץ לחכות להזדמנות הבאה, שכן הרב כבר היה רכון חזרה על הגמרא שלו, מנותק מהעולם.
לקח לי זמן והתבגרות לקלוט את הפער בין הרב אלישיב שלי, לבין גדול הדור שהוצג בעיתונים החרדיים. בעיניי, הרב אלישיב היה מושג קרוב ונגיש, כזה שאני שומע אצלו שיעורים, רוקד סביבו בשמחת תורה בהקפות, ומצטט בשמו בדיחות רבניות. אהבתי להתבונן באיש השקט והעוצמתי, ששידר ריכוז ודריכות אינסופיים סביב הגמרא שלו. ידעתי איזה לחן הוא אוהב לשיר ב"אמר השם ליעקב", ומה הניגון שהוא שר בהדלקת נרות חנוכה.
בה בשעה, הלכה דמותו הציבורית ותפחה לממדי ענק. הכותרות ב"יתד נאמן" הכתירו אותו בתואר "מרן ריש"א דגלותא" (רישא דגלותא - ראש הגולה. ריש"א אלו גם ראשי התיבות של שמו, ר' יוסף שלום אלישיב), והעסקנים נהגו להשתמש בדבריו למטרות בחירות, התרמות וגינויים מבהילים נגד "פורצי גדר".
לפעמים היה הרעש הציבורי חודר את קירותיו הדקים של הקראוון ומפר את השקט. ב"בין הזמנים" היו מגיעים בני ישיבות רבים לשמוע את שיעורו של גדול הדור המפורסם. הדריכות שבה הם עקבו אחרי כל תנועה והגיג יצרה דרמה מיוחדת. ומנגד, אדישותו של הרב לא נפגמה ולו לרגע. לפעמים היו מגיעים לשיעור בקראוון אנשי ציבור מפורסמים, והכול ידעו שלא התוכן ההלכתי מביא אותם הנה.
פעמים רבות, כשאבא דחף אותי לכיוונו כדי שאבקש ברכה, קיבלתי מפיו את הדקלום הרגיל: ברכה והצלחה בכל העניינים. פעם אחת הכנתי שאלה הלכתית קטנה ושאלתי אותו באמצע ההקפות, כשישב עם ספר תורה קטן ליד ארון הקודש. הוא ענה לי ב ח י ו ך ולא היה קץ להתרגשותי. אך לא תמיד היו חיוכים. בהזדמנות אחרת ראיתי בחור צעיר ששערו הלבין טרם עת נדחק בהתרגשות ובחשש ליד הרב. "אני בגיל שידוכים," לחש, "הראש ישיבה שלי, ר' נתן צבי פינקל, שלח אותי לשאול אם מותר לי לצבוע את השיער לשחור, או שזה 'לא ילבש'" (איסור הלכתי לגבר לאמץ גינוני נשים ולבושן). הבחור טרם סיים את שאלתו, והרב כבר ענה בנחרצות, תוך כדי הליכה, "א וודאי טאר מען נישט" - ודאי שאסור, והמשיך בדרכו. הצעיר נשאר מאחור, מבולבל, תקוותו מנופצת. דמיינתי איך הוא מתבייש בשערו הלבן מול המועמדות שאיתן נפגש ורצתי החוצה. התקשיתי לשאת את הסצנה הגורלית עבורו, שלא הוקדשו לה יותר מכמה שניות.
אי שם, בתחילת שנות האלפיים, געש ורעש הקראוון. זה קרה כשהמגזר החרדי גילה יום אחד שהשערות של פאות הקאסטם שנשות האברכים מתכסות בהן באדיקות – מקורן מהודו, והשיער עצמו הוא של אנשים שמגלחים את ראשם כחלק מטקס פולחני. הסיפור הובא לשולחנו של רישא דגלותא, והוא פסק שאסור ליהנות מ"תקרובת עבודה זרה". פסק ההלכה תפס את כל הכותרות ואת תשומת הלב המגזרית. מדורות של שריפת פאות הובערו בריכוזים החרדיים, ומורות כבודות באו ללמד בסמינרים כשלראשן בנדנות מוזנחות. באותה שבת הקראוון היה כמרקחה. אנשים באו משכונות מרוחקות, הצטופפו, סערו והתווכחו, וסיפרו בלהט על "המתחם", המנזר שבו נעשות התספורות האסורות, ומה בדיוק קורה שם. הרב הקדיש את הדקות האחרונות של השיעור לסוגיה. כאילו אינו מודע לסערה הציבורית ולאלפי הדולרים שהושלכו באש השבוע – אמר בקולו השקט, המדוד והרגוע, בניסוח שנראה לקוח מתוך ספר הלכתי ישן: "מה שמתוך המתחם חייבים לבער, מחוץ למתחם ראוי לבער". כשסיים קם ממקומו והחל בתפילת מנחה של שבת באותו יישוב דעת, כרגיל, כשהוא משאיר מאחוריו קהל שלם שמתלחשש באקסטזה. התרגשתי. הרגשתי שאני עומד קרוב לעין הסערה שמחולל את ההוריקן הציבורי. אך עין הסערה עצמו אינו ממצמץ, באדישות מופגנת.
גדלתי ונכנסתי לישיבה גדולה. אני ומאות בחורים, למדנים, צעירים, נחושים בדעתם וליטאיים. בחדר האוכל ובפנימיות עלה שמו של הרב אלישיב, והפער בין הדמות שהכרתי לפרסונה הציבורית הלך וגדל. התברר לי שהוא "לקח צד" במחלוקת בפונוביז', שהוא יודע לארגן מחאות, להורות ל"יתד נאמן" לפרסם או לא לפרסם מכתב, לכעוס על חברי כנסת, להקים ועדות וללחום מלחמות. קצת הופתעתי, דמותו של הרב האצילי, השלו והקשוח, הוכתמה מעט בכתמי הפוליטיקה. התקשיתי להאמין, לא יכולתי בשום אופן לדמיין את הרב אלישיב שלי – שלא הרים עיניים מהגמרא גם כשתלמידי חכמים שאלו אותו שאלות וגם כשילדי חלאקה בני שלוש פרצו בבכיות בחדרו עקב צעקות הנכד המנהל את ביתו – מתעסק בשאלות של קואליציה, אופוזיציה ועיתון.
ב-2010 התייצבו בירושלים מאות אלפי חרדים ללוות בשירה ובכבוד את "אסירי עמנואל". הפרשה שהסעירה מאוד את הציבור הישראלי פרצה בעקבות פסיקת בג"ץ, שהנחתה הורים בעיר החרדית עמנואל לבצע פעולות שנועדו למנוע אפליה עדתית בבית הספר המקומי. ההורים סירבו והוכנסו למאסר. כאמור, ההמון החרדי בא ללוותם במפגן מחאתי. "הרב אלישיב הורה להשתתף" – עברה השמועה בישיבה, והכול נהרו לאוטובוסים בדרכם לקדש שם שמיים.
עמדתי צפוף ומזיע ברחוב דוד פינת בר אילן, והאזנתי לנאומים נוטפי פאתוס על עצמאות החינוך החרדי הטהור מול מבקשי הרשע הבג"ציים. לפתע החל רחוב דוד השחור לזוע בחרדה. הרב אלישיב מגיע! תוך שנייה וחצי צבאו על הרכב של הרב עשרות צעירים משולהבים, שכמעט וריסקו את הרכב על יושביו. צעקות הסדרנים לא עזרו. הנכד עלה על גג הרכב, לא פחות, הסיר את חליפתו וצרח בייאוש לקהל הנע כגוש חסר שליטה: "אתם הורגים את הרב! אתם הורגים את הרב!". אחוז אימה מהמראה המביך והמפחיד הזה נמלטתי לבניין קרוב. שם, מחלון חדר המדרגות, המשכתי לצפות במתרחש. לרגע אחד הצליחו הדוחפים והסדרנים לפנות מעט את הקהל, ואני ראיתי את הרב אלישיב שלי יושב כשמצחו שעון בנחת על ידו, ובעיניו אותו מבט אדיש שהכרתי מהקראוון.
יותר לא ראיתי אותו. כשנה לאחר מכן ישבתי עם שלמה, חבר החדר שלי בפנימייה ואכלנו ארוחת ערב. שלמה, שהתנדב במד"א מבלי שהצוות ידע על כך, קיבל לפתע קריאה. "ישיש עם מצוקה נשימתית ברחוב חנן 10". החלפנו מבטים וידענו, עידן הרב אלישיב מתקרב לסיומו. כעבור כמה חודשים נפטר האיש שלא היה לו כוח וסבלנות לאנשים, ומאות אלפים מהם ליוו את מיטתו.
מעבדות לחירות
עקיבא גרין
רעיון "חירות היחיד" הוא תפיסה שאומנם הושאלה מהוגים שאינם בני ברית, אך מובן שנוכל לסמוך על ענקי רוח מהזרם הרבני שיעמיקו ברעיון, יבססו אותו, יעשירו ויעניקו לנו ירושה נאה. עקיבא גרין על חופש וחירות בראי ההגות של היהדות האורתודוקסית.
חירות מהי?
חג הפסח, שבו על פי המסורת היהודית יצאו בני ישראל ממצרים ביד רמה, נצרב בתודעה הכללית של האנושות כ"חג החירות". חג המסמל את הרגע שבו עם שלם של עבדים, שהיה חסר תקווה ואפוף ייאוש, פרק מעליו את כבלי העבדות ויצא לחיי חופש ועצמאות. חג זה הצליח לאגד סביבו התייחסויות רבות למושג החירות. תרמה לכך העובדה שהמושג חירות מכיל בתוכו משמעויות רבות, מחירות מדינית, כלכלית ואישית ועד חופש הביטוי, חופש העיסוק וחופש ההתאגדות. הגדרת החירות וגבולותיו אינם דברים של מה בכך. כל בר דעת מבין שלא ניתן להתיר בשם החירות לרצוח ולגנוב באופן חופשי. עם זאת, הגבלת יתר של החירות מרוקנת אותה מתוכן. דילמה זו העסיקה את הפילוסוף האנגלי המפורסם ג'ון סטיוארט מיל (John Stuart Mill) שחי בין השנים 1806–1873. במסתו המפורסמת "על החירות" דן מִיל באריכות במתח המובנה בין סמכויות השלטון לחירותו של היחיד, שרטט את גבולות שלטון הרבים על היחיד, והגדיר את היחסים ביניהם. על פי שיטתו, היחיד זכאי לחירות כמעט מוחלטת, כל עוד חירות זו אינה גוררת עימה נזק. למשל, כדי למנוע מגנבים ליטול רכוש מהאחר, חובתה של המדינה לאכוף את זכויות הקניין. על אף שאכיפה זו מצמצמת את זכויותיו של הפרט, תרומתה גוברת על חסרונותיה.
כמו בהרבה נושאים, רעיונות רבים מהוגי דעות נוכריים נכנסו לארון הספרים היהודי, לאחר שהחליפו שפה וביטויים. מכאן, הם הפכו לחלק מהגות פרשנית של תורת ישראל. מושג החירות האישית, למשל, שעד לימי מיל לא הוזכר בקרב הוגי דעות יהודים, נטמע בתוך ספרי הפרשנות וההגות היהודית והפך לחלק אינטגרלי ממנה.
בסקירה זו נתבונן בכמה היגדים חשובים על מושג החירות שנכתבו על ידי פרשנים והוגי דעות בני עמנו.
חירות פיזית
תחילה נסקור את משמעות החירות כפי שהיא מופיעה בכתביו של רבי שמשון הירש (1808– 1888), רבהּ המפורסם של קהילת החרדים בפרנקפורט, מאבות הניאו-אורתודוקסיה במאה ה-19, ומראשי הלוחמים בתנועת הרפורמה הדתית. הרב הירש עסק בנושא החירות במקומות רבים בכתביו, ונקודת המוצא שלו היא, כמובן, יציאת מצרים, שבה ראה הרב הירש אב-טיפוס של חירות מושלמת. הדברים שאביא מסתמכים על הכתוב בפירושו לפסוק: וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה, וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת, אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה (שמות יב, ד).
לשם התבוננות על משמעות החירות, סוקר הרב הירש את המצווה הראשונה שהצטוו ישראל לפני יציאתם ממצרים והיא לקיחת קורבן פסח, שחיטתו ומריחת דמו על המשקוף ומזוזות הדלת, ואכילת בשרו. לדבריו, מצווה זו נועדה להטמיע בעם ישראל שעד עתה היה עם עבדים, את עובדת יציאתם לחירות והפיכתם לבני חורין.
לפי דבריו, אם נתבונן במצווה זו נמצא שלושה מיני חירויות הכלולות בה.
חירות הקניין
זוהי החירות הראשונה שאנו לומדים ממצוות לקיחת השה לקורבן פסח. על פי ההלכה היהודית, אין לעבד רכוש עצמי – "מה שקנה עבד קנה רבו". לעומת זאת, אחד הדברים המאפיינים את האדם החופשי הוא שיש לו יכולת לעשות ברכושו ובממונו ככל שירצה. ממילא, דרישת התורה היא שכל יהודי יקנה לעצמו שה, או שעליו להיות שותף עם אחר ברכישת השה, מטמיעה בתודעת העם שמעתה ואילך יש להם רכוש ויכולת קניין עצמית, דבר שנשלל מהם לפני כן בשל היותם עבדים.
חופש הפרט
החירות השנייה היא חירות האישיות, או במילים אחרות – חופש הפרט. בפסוק הקודם, פסוק ג', נכתב כך: "וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת". חז"ל, במסכת קידושין, דייקו את לשון הכתוב, שפתח בלשון רבים וסיים ביחיד, ולמדו מכך שאדם יכול לקנות שה עבור חברו. כלומר, אדם יכול להיות שליח בשביל חברו. מתן אפשרות זו מגלה לעם העבדים כי מעתה יכול אחד לפעול עבור אחר, דבר שנשלל מהם בהיותם עבדים צמיתים העובדים רק למען האדון.
חירות המשפחה
זוהי החירות השלישית שניתנה להם. על פי ההלכה היהודית, אין לעבד כל ייחוס, ולמושג משפחה אין שום משמעות. גם מבחינה מעשית, לא קיימת אצל עבדים היררכיה משפחתית. אין לאב ולאם שום מעלה או עדיפות על פני ילדיהם, כולם עובדים אצל האדון ונמדדים על פי הישגיהם בלבד. חירות המשפחה ניתנה לראשונה במצוות קורבן הפסח, שהרי הכתוב מצווה: "וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת; וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ..." – ציווי זה נועד להדגיש לעם העבדים שמעתה ואילך יש להם משפחה. לא זו בלבד, אלא מותר להם ואף רצוי שייטוו קשרי אחווה ורעות ביניהם.
מילותיו המסכמות של הרב הירש הן: "זכות האדם לעצמאות, שוויון, חירות ורכוש פרטי, וקשרים מצד קרבת הדם והבחירה החופשית, המכנסים אנשים יחד ומפרידים אותם לבתים נבדלים, הם יסודה של המדינה הבנויה על ידי ה'".
חירות נפשית
בעוד הרב הירש התבונן יותר בחלקי החירות הפיזיים שנכללו ביציאת מצרים, המנהיג החסידי המפורסם, רבי יהודה לייב אלתר (1847–1905) שכונה על שם ספרו "שפת אמת" מתעכב יותר על משמעותה העמוקה של החירות – חירות הרעיון והרוח.
בשעה שמשה רבנו נשלח להוציא את בני ישראל ממצרים מבטיח לו הבורא: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים; וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם..." בספרו מנסה ה"שפת אמת" לטעון שהפסוק מתייחס לכמה סוגי שעבוד שהיו כלולים בעבדות מצרים. השעבוד הראשון הוא השעבוד הפיזי – העיסוק במלאכות קשות המפרכות את הגוף. אולם זהו השעבוד הקל יותר, וניתן להשתחרר ממנו בקלות. החלק השני של העבדות הוא החלק הנפשי, החלק שבו התודעה האנושית נכלאת בתוך סד עבדות, ואין היא יכולה להיות חופשייה לעצמה. חלק זה של שעבוד הוא פנימי ועמוק יותר, וקשה מאוד להשתחרר ממנו. כנגד חלק זה הייתה צריכה לבוא הבטחה מפורשת מהבורא שהוא יוציא את ישראל וישחרר אותם גם מהחלק הזה.
חירות בזמן הזה
יציאת מצרים המקראית כללה בתוכה חלקים רבים של חירות. חירות פיזית, כמו שמציג הרב הירש, וחירות עמוקה יותר, כמו חירות הרעיון והרוח שהציג ה'שפת אמת'.
כיום, העולם המערבי מאמין ותומך בחירות. אולם עיקר הדגש מתייחס לרוב לחירות הפיזית, כמו חופש העיסוק, חופש הביטוי, חופש הפרט וחופש ההתאגדות. החירות הנפשית והתפיסה שבה צריך לכבד כל דעה, נשכחת לעיתים. חג החירות הוא הזמן להתעכב גם על מרכיב זה של החירות ולהתייחס אליו בכל הכבוד הראוי.
הטור פורסם לראשונה בגיליון המודפס של "התקופה".
חולת אהבה
איזי פוליאס
יום האהבה בפתח, ואת הרשת פוקדות אינספור הצעות למחוות רומנטיות, לגברים ולנשים בכל טווחי המחירים.
אבל האמת היא שכל מה שצריך הוא להדליק נר, לחלוץ את בקבוק היין, ולקרוא זה לזו פסוקים ממגילת שיר השירים.
לאחר הלגימה הראשונה אפשר לקרוא את הפסוק: "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, כִּי-טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן".
בעוד הזוג מחליף מבטים, פסוק זה ייאמר: "הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים".
ובין לגימה ללגימה, בין נשיקה לנשיקה, פסוקים נוספים, שנכתבו מבעוד מועד בכתב יד על גבי כרטיסיות, יעברו מפה אל פה:
"שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים, שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד"
"לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם, מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים; שִׂפְתוֹתָיו, שׁוֹשַׁנִּים, נֹטְפוֹת, מוֹר עֹבֵר"
"קוֹלֵךְ עָרֵב, וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה"
"שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ, מְיֻסָּדִים עַל-אַדְנֵי-פָז; מַרְאֵהוּ, כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר, כָּאֲרָזִים"
"שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים, תְּאוֹמֵי צְבִיָּה"
"פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה"
בעלי העסקים אולי לא יאהבו את המחווה הרומנטית הזו. למעשה, בעלי עניין קדומים יותר כבר היו קנאים לשימוש במגילה באופן הזה, ונראה שגם הם היו מצדדים במחוות רומנטיות אחרות. על פי התלמוד, שיר השירים נכתב כמשל לאהבה שבין עם ישראל לאלוהים, ולכן אסור לזמר בו סתם כך: "רבי עקיבא אומר: המנענע קולו בשיר השירים בבית המשתאות ועושה אותו כמין זמר אין לו חלק לעולם הבא".[1] ובתלמוד נאמר: "הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר מביא רעה לעולם, מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקב"ה ואומרת לפניו: ריבונו של עולם, עשאוני בניך ככינור שמנגנין בו לצים".[2]
מה כל כך הפחיד את חז"ל?
מעניין שלחז"ל לא הפריע שהאהבה בין האל לעם ישראל תתואר כמערכת יחסים אינטימית. אדרבא, הם העדיפו להוציא את המקרא מידי פשוטו ולפרש את הטקסט כביטוי אהבה בין עם ישראל לאל, ולא כביטוי אהבה בין איש לאשתו. מה שעוד הפריע להם הוא שיש אשר משתמשים בשפת האהבה בין ישראל לאל באותה שפה שבין איש לאשתו. הם כל כך לא רצו שהשפה תהיה דומה, עד כדי כך שכתבו שמי שמזמר בשיר השירים לא לכבוד האל - אין לו חלק לעולם הבא.
אינספור מאמרים ורעיונות נכתבו על מהותה של מגילת שיר השירים, אז הרשו גם לי לחלוק על חז"ל ולומר שזה דווקא מקסים לבטא אהבה רומנטית באותו האופן שאנו מבטאים אהבה אלוהית. זה מקסים ששפת האהבה שבה אנו משתמשים כדי לתאר את הרומנטיקה שבין איש לאשתו היא אותה השפה שבה אנו משתמשים מול האל, כי תשוקה זו תשוקה ואהבה היא אהבה.
הרי אם שלמה המלך בחר להשתמש בביטויים ארוטיים כדי להעביר את המסר כהלכה, הרי שהוא סבור שהאהבה לאל עזה כמו אהבה רומנטית, ואם אהבה רומנטית כרוכה במחוות ארוטיות, מדוע לא נוכל להשתמש בהן ולבטא כך את האהבה בחיינו? עצם השימוש בארוטיקה שבין איש ואישה כמשל, מעיד על האישור להשתמש בו.
יתירה מכך, הרי התנ"ך מלא בביטויי האנשה לאל, הוא שמח וכועס, מיטיב ומעניש. תיאור הקשר האל רצוף בטווח רחב של שיום רגשות שאנו, בני האדם, משתמשים בהם יום-יום, ואף אחד לא מבקש מאיתנו לא להשתמש בהם. אם כך, מדוע כשזה מגיע לתשוקה מינית ולארוטיקה, חז"ל נבהלים כל כך, וחיש מהר שוללים מהרומנטיקנים שבבתי המשתאות את חלקם בעולם הבא?
וכי אנו לא חלק אלוה ממעל? הרי האדם נברא בצלם אלוהים.
ארוטיקה בכשרות מהודרת
אולי העונג המוגזם שלי בקריאת המגילה הזו טמון בדיסוננס, או שמא יש לומר בפרדוקס, שבין קודש לחול, בין טמא וטהור. בצד הקדוש והטהור ישנו האלוהים, ובצד הטמא והמחולל ישנם איברי האישה. מצד אחד, מדובר במגילה שכתוב עליה שהיא קודש קודשים,[3] ומצד שני התיאורים עוסקים בדבר הטמא ביותר עלי אדמות: איברי נשים.
כנער היושב בבית הכנסת בשישי בערב, מבושם ומדושן, לבוש בגדים מגוהצים וכפות רגליו מהודקות בנעלי שפיץ מצוחצחות לחומרא, קריאת שיר השירים הייתה הפינה החמה והמנחמת שלי. לא הבנתי איך יכול להיות שמגילה זו לא נגנזה. איך נותנים לבחורים, שהמערכת ההורמונלית שלהם בשיא התפתחותה, לקרוא טקסטים ארוטיים שכאלה?
אבל לא שאלתי שאלות, איזה כיף שיש לפחות מקום אחד שבו נמצא ביטוי לאהבת נשים.
זה היה הזמן היחיד שבו יכולתי לחבר את הקודש והחול. הזמן היחיד שבו יכולתי לחשוב ללא מצפון על שיער גולש, תוך שאני מזמר את הפסוק "שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים, שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד" בניגון המיוחד של טעמי התנ"ך והייחודיים למגילה.
"רֹאשׁוֹ, כֶּתֶם פָּז, קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים, שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב".
"זאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר, וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת".
בזמנו, כשנאמר לי ששיר השירים אינו עוסק באהבה שבין איש לאשתו אלא בין אלוהים לכנסת ישראל, משהו בפנטזיה נהרס לי. הרי לא ייתכן שאלוהים הוא גבר בעל תלתלים כהים שנמשך לשדיים תאומי צביה, וגם לא ההפך. וברגע שהפסוקים יצאו מידי פשוטם – כל הכיף נעלם.
אבל היום אני מרוצה מאוד מהפרשנות הזאת. נעים לי לדמיין את האל המפחיד כמי שיש לו משיכה מינית. זה מחזק אצלי את התפיסה האלוהית החדשה: אלוהים של תשוקה, אלוהים של אהבה ואלוהים של עונג. לא ממש ברור מהפסוקים אם אלוהים הוא בעל התלתלים או בעלת השדיים, אבל מה שברור הוא שמערכת היחסים מבוססת על ארוטיקה שבין איש לאשתו, ואם נרצה אז גם בינינו לבין האל, כמו שפירשו חז"ל.
שיר השירים קודש קודשים – וגם המיניות
התפיסה כי אהבה אלוהית היא אהבה ארוטית תואמת את תפיסת המיניות המקודשת שאימצתי בשנה האחרונה. לפי תפיסה זו, המיניות היא קודש קודשים. איבר המין של האישה היא בית מקדש, ואיברו של הגבר הוא כלי הנתינה העוצמתי ביותר שקיים בעולם הזה. הוא מעניק חיים. בעת קיום היחסים הוא מתארח בבית מקדשה של האישה, ומביא לה את המִנחה שלו, והאישה נמצאת שם ומסכימה לקבל את המנחה.[4]
אם אנו מתייחסים אל הארוטיקה ואל והמיניות כדבר שבקדושה, אזי הדיסוננס מתפרק לחלוטין. אהבה אלוהית ואהבה רומנטית חד הן, כי תשוקה זו תשוקה ואהבה היא אהבה.
כדי לקיים מערכת יחסים מיטיבה עם האל צריך לבוא מוכנים לאהוב ומוכנים להיות נאהבים, ממש כמו מערכת יחסים מיטיבה שבין איש לאשתו, וכמו שאמר הכתוב "ואהבת... בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאודך".
***
אז אם אתם מעדיפים לקרוא את פסוקי המגילה כפשוטם, הרי לכם מחווה רומנטית ונוחה לכל כיס שמותר לכם להשתמש בה ביום האהבה וגם בשאר ימות השנה. מחווה שיש בה סגולה להגביר את להבות האהבה הרומנטית ואת לפידי האהבה האלוהית.
לפני שנרדמים מצווה להתחבק ולומר: "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ".
***
את תרצו להתעמק יותר במורכבות סביב שיר השירים, מוריה שחם עושה את זה מעולה.
[1] תוספתא, סנהדרין יב, י.
[2] תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין דף קא ע"א.
[3] משנה, ידיים פרק ג משנה ה.
[4] אין מקור. אהבה שמרגישה מקודשת אינה צריכה אישור.
מה באמת מפריע לכם בחב"ד?
רסל דיקשטיין
תגידו, חשתם את החגיגיות המרחפת באוויר? התרגשות, שמחה, התחדשות – כל התחושות הנלוות לימי ראשית השנה? לא? יכול להיות שפספסתם שהיום הוא היום השני של ראש השנה?
אל נא תקלו ראש. הרבי הרש"ב, האדמו"ר החמישי בשושלת אדמו"רי חב"ד, שקבע כי י"ט-כ בכסלו הם למעשה ראש השנה, ביאר את מעלת החג במילים אלו: "כשם שבראש השנה ניתנת החיות לכל השנה, כך בי"ט בכסלו נפתחים במרום אוצרות השפע והברכה של פנימיות התורה, וכל אחד ואחד מישראל יכול לשאוב כוחות חדשים ללימוד החסידות ולהליכה בדרכיה".
שמעתם? כל אחד ואחד!
היומרה החביבה הזאת התבטאה גם בדבריו של בעל הנס עצמו, האדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד. לאחר שחרורו של הרבי מהכלא ביקשו החסידים להעלות על הכתב את סיפור המעשה ולהתקין את "מגילת י"ט כסלו". הרבי אסר עליהם לעשות זאת ואמר, "זה היום יוקבע למועד תמידי בישראל, אשר בו יתגדל ויתקדש שמי רבה ויתעוררו אלפי לבבות בישראל בתשובה ועבודה שבלב, כי סיפור המעשה חקוק בלב ישראל דלעילא וכתובה בלב ישראל דלתתא". את הסיבה האמיתית לסירובו של הרבי לכתיבת קורותיו לעולם לא אדע, אני מניחה שהיא נעוצה במזגו החרדתי משהו, ונבעה מחשש התגרות במלכות.
אינכם סגורים על "סיפור המעשה"? הצטבר מעט אבק על האותיות החקוקות בליבכם? בסדר גמור – הבה ניישר קו.
עלילת המאסר והשחרור – סליחה, הגאולה – בדומה לסיפור מגילת אסתר, מרתקת ורוויה בניסים נפלאות, הלשנות ונוכרי בעמדת מפתח, כאידיוט שימושי.
גילוי נאות הכרחי: נקודת המבט שלי מוטה, מן הסתם. נולדתי למשפחה חב"דית – אבא שגילה את האור בגיל צעיר והפך חסיד שרוף ומקורב, ואימא בת למשפחה חב"דית שורשית. אהבתי להיות חב"דניקית, ולגמרי ראיתי עצמי חיילת בצבא השלוחים – עד הנגיסה בפרי עץ הדעת (הכינוי שהדביק אחי לתהליך היציאה שלי. אהבתי) וההתפכחות.
ובכן, תנועת החסידות הוקמה באמצע המאה ה-17 והתפשטה בעיקר במזרח אירופה. בשלהי המאה ה-18 התעוררה תגובת נגד לחסידות – התנועה הליטאית, בראשות הגאון מווילנה. עם הזמן התפצלה החסידות ל"חצרות", כל חצר העמידה בראשה אדמו"ר והושתתה על תורה רוחנית משלה – וזאת על רקע ההתנגדות ההולכת וגוברת מצד החבר'ה מליטא. באופן מפתיע, ההתנגדות הליטאית העזה ביותר הופנתה אל חסידות חב"ד, חסידות שצמחה בליטא עצמה. כינויו של מייסד החסידות היה "הליטווקאס".
המתח הגיע לשיא ביום שבו נעצר מנהיג החסידות, ר' שניאור זלמן, באשמת ריגול לטובת טורקיה. לריענון, בתקופה זו האימפריה העות'מנית נלחמה בשלטון הצארי, וריגול לטובתה נחשב מרידה במלכות ופשע שעונשו מוות. הרב נלקח אחר כבוד ב"מרכבה שחורה" – אמצעי הובלה מובחן למורדים, היישר לחדר החקירות. שם התברר כי נשמות טובות מקרב עמנו דיווחו שהרב מטיף נגד שלטון הצאר ואוסף כסף למען ביסוס שלטון הטורקים. האמת היא שהכסף שנאסף ונשלח נועד למשפחות החב"דיות שהתגוררו בארץ ישראל, שהייתה אז תחת שלטון הטורקים, וסבלו מעוני מחפיר. מבחינת השלטון, ההוכחות שסופקו היו חד-משמעיות: החסידות, שבאותה תקופה פרחה והתפשטה ברחבי מזרח אירופה, היא למעשה ארגון מרי שיש להכריתו ויפה שעה אחת קודם.
אין מדובר במיתולוגיה חסידית, מכתבי ההלשנה המקוריים נמצאו בארכיון השלטון הצארי. אחד החתומים עליהם הוא רבה של העיר פינסק, הרב אביגדור בן-חיים.
לגבי אמיתות המשך הסיפור – שפטו נא בעצמכם. בחול המועד סוכות הגיעו חיילי הצאר לחצרו של הרבי ודרשו ממנו להתלוות אליהם. הרבי ביקש להמתין עד צאת החג, ונענה. את הזמן ניצל הרב להתייעצות עם החסיד השנון, ר' שמואל מונקעס. החסיד אמר, "אם אתם 'רבי', הרי שלא יאונה לכם דבר. אם אינכם 'רבי' ראוי שתיאסרו ותיענשו בגין התחזות."
מעודד מהדברים, יצא הרבי למסע. מפאת חומרת האישום, מלווה הרב למעצר היה דמות בכירה, השר האחראי בכבודו ובעצמו. העגלה השחורה היטלטלה בדרכים, הזמן חלף ויום שישי הגיע. הרב ביקש לעצור את השיירה ולשבות. הבקשה סורבה. כעבור זמן לא רב – נשבר אופן העגלה. התקלה תוקנה, אך כעבור רגע אחד הסוסים קרס תחתיו – מת. השר התמלא יראת כבוד וציווה לעשות כרצונו של הרב. הניסים המשיכו גם בתקופת המאסר עצמה, במבצר פטרופבלובסקיה שבפטרבורג, עד לנס הגדול – השחרור. הרבי וחסידיו הצליחו להוכיח שהכספים שנשלחו ייועדו למשפחות עניות וכי אין כל שחר באשמה שהטילו הליטאים, לפיה רעיונות חסידות חב"ד חותרים תחת השלטון הצארי וממרידים נגדו.
לאחר 53 ימים – בדיוק כמספר הפרקים בספר "התניא", ספר היסוד של חסידות חב"ד (אנחנו משוגעים על סימבוליקה) האישום בוטל והרב שוחרר. יד החסידים על העליונה! אממה, במקום להישלח לביתו של חסיד חב"ד שהתגורר בפטרבורג, הובל הרבי בטעות לביתו של "מתנגד" חריף במיוחד, שכנו של אותו חסיד. לימים אמר הרב כי השעות שבילה בביתו של אותו מתנגד היו קשות יותר מכל תקופת המאסר.
לפי המסורת החסידית, בזמן שבעולם הגשמי התמסרו הרבי וחסידיו לביטול ההאשמות הקשות, התחולל בשמיים מאבק איתנים. את הצד הליטאי יצגו מלאכים קפוצי תחת, שטענו שעל הרב להיענש בגין חשיפת סודות פנימיות התורה והפיכתם לזמינים לכול, בעוד הצד החסידי טען שהעת בשלה לכך, וכי על התורה להתגלות לבני האדם בשלל גווניה ויפעתה. חב"ד, במהותה, היא גישה רעיונית שמתכתבת עם תורת הקבלה. ראשי התיבות של החסידות, חכמה בינה ודעת, מדגימים את התבססותה על הבנה פנימית ועמוקה של הדת וקיום המצוות באופן שכלתני, ולא כמצוות אנשים מלומדה או מתוך רגשנות נטו. נוסף על כך, בחסידות מושם דגש רב על "עבודה שבלב", על היכרות עם כוחות הנפש ורתימתם לביסוס האמונה המושכלת. המטרה העליונה היא לכונן שליטה מלאה של השכל על הפעולות, הדיבורים והרהורים. המתנגדים למעלה טענו שמדובר בהיפוך היוצרות, שינוי מעשה בראשית. הפצת תורת החסידות תוביל את המאמינים להיות אנשי-על, יהודים שלמים וטובים ללא רבב. ואז – מה יהא על עולם המעשה הקטן והקטנוני, שכר ועונש וכל הג'אז הזה?
סוגיה סבוכה. דיני נפשות של ממש.
בסופו של דבר, הקדוש ברוך הוא, הפוסק העליון, הכריע לטובת המשך קיומה של החסידות, הפך את ליבו של השר וכתב האישום המוצק נגנז. רק שאת לבב הליטאים הוא לא טרח להפוך והיריבות בין המחנות נמשכה, במידה מסוימת, עד ימינו.
מה באמת עומד מאחורי המתח הזה?
האם מדובר בחילוקי דעות על רקע אידיאולוגי, או משהו עמוק יותר? פחד קמאי, או אולי – קנאה?
תנועת המוסר, שקמה באמצע המאה ה-19, יכולה להיתפס כביטוי לצורך הליטאי ליצור תורת חב"ד משלו. עניינה של תנועת המוסר הוא עבודת המידות, בדיוק מה שמטיף לו ספר התניא.
כאמור, אני לא באמת יודעת מה הליטאים חושבים על חב"ד, וכיצד הם מסבירים את רגשות התיעוב שלהם כלפי התנועה. התגובות החרדיות המפוחדות לכל מה שמדיף ריח של חדשנות וחשיבה רעננה יכולות להסביר, ממרחק הזמן והפרספקטיבה, מדוע חששו ראשי הקהילות היהודיות מהתנועה החדשה והסוחפת, אך במקרה של חב"ד שהגבול נחצה ועוד איך. ראבאק, כמעט רצחתם לנו מנהיג.
אז תגידו לי, ליטאים יקרים, מה באמת מפריע לכם בחב"ד?
חבריי היוצאים לא סיפקו לי הסבר מתקבל על הדעת – לפחות עד כה. כולם יודעים לספר על היחס השלילי המובע לחב"ד – החל מזלזול מופגן ועד חרמות. אחד היוצאים סיפר על שיחת ה"יציאה מארון הקודש" שהייתה לו עם אביו. כשהוא סיים להתוודות שכבר אינו מנהל אורח חיים דתי ואף אינו מאמין, אמר האב, "לפחות לא נעשית חב"דניק."
וואלה – עד כדי כך?
חופש בחירה – יש דבר כזה בכלל?
עקיבא גרין
האם בני האדם מיומנים בבחירה חופשית? על פניו, התשובה החיובית מובנת מאליה. נדמה לנו שרוב הבחירות שלנו נעשות מתוך רצון חופשי: בכל יום אנחנו בוחרים מה לאכול, מתי לאכול, מה ללבוש וכן הלאה. התחושה הפנימית היא שאנחנו בוחרים בין אפשרויות שונות ומתוך חופש מוחלט.
אולם התחושה הזאת לא עומדת במבחן עובדות בסיסי. לפי חוק הסיבתיות, כל פעולה או שינוי הם, בהכרח, תוצאה של סיבה כלשהי.[1] יתירה מזו, אילו היו עומדות בפנינו שתי אפשרויות שוות, בלי שיופעל עלינו שום כוח, לא היינו יכולים לממש אף אחת מהאפשרויות. להמחשה, נביא את המשל המפורסם: "חמורו של בורידן" – חמור העומד בין שתי ערמות מספוא, המרחק בינו ובין כל ערמה שווה, שתי הערמות זהות בגובהן ובמראן. כיוון שלחמור אין שום סיבה לפנות לערמה זו או לאחרת, הוא אינו מסוגל לבחור ביניהן. במקרה כזה הוא יישאר לעמוד במקומו וימות ברעב.[2]
בדיוק כפי שאם נפעיל על גוף כוחות משיכה שווים בכיוונים מנוגדים, הגוף יישאר במקומו ולא ייטה לשום צד.
מכאן, שהבחירה חייבת להיות מונעת מחוק הסיבתיות.
אם כן, אילו נדע מראש מה הסיבות שיכולות להוביל להחלטה סופית, נוכל בעצם לנבא לפני המעשה מה תהיה הבחירה.
במקרה "החמור של בורידן", למשל, אילו היינו יודעים שאותו חמור אוהב יותר לאכול מערמת מספוא שנמצאת בצד ימין, נוכל לדעת שהבחירה שלו תמיד תהיה לצעוד לערמה הימנית. מכאן שלחמור אין שום בחירה חופשית ופעולתו ידועה מראש. למתבונן מהצד, נטול הידיעה על נטייתו של החמור, ייראה שהחמור התלבט בין שתי הערמות ובחר לבסוף באחת, אך למעשה הפעולה לא נבעה מבחירה חופשית.
דוגמה נוספת, לפני שנעבור לדון בבחירות שלנו, בני האדם. גם תוצאה של הטלת קובייה, דבר שאנו נוטים לחשוב שהוא אקראי, יכולה להיות ידועה מראש. אם נצליח לחשב את זווית הנפילה ואת מכלול הכוחות המופעלים על הקובייה, נוכל לדעת בוודאות על איזה צד היא תנחת. אילו נביא בחשבון את כל הנתונים – אין שום אפשרות לתוצאה אחרת.
אצל בני אדם הדברים מורכבים יותר. גם את הפעולות שלהם אפשר לנבא מראש, אולם עלינו לכלול בחישוב משתנים רבים המשפיעים על הבחירה הסופית. אולם לו יצויר שהיינו משקללים את כל נתוני הבחירה והכוחות המנוגדים והשונים ומחשבים את התוצאה, היינו מגיעים למסקנה סופית ויחידה. מכאן – אין באמת אפשרויות בחירה.
המסקנה הזאת אינה חדשה. התהייה על קיומו של חופש הבחירה העסיקה הוגי דעות ופילוסופיים מקדמת דנא. ההיבט הדתי-אמוני התמקד בתהייה הבאה: אם הובן שהאדם פועל כפי שהוא פועל מכורח הכוחות המופעלים עליו ולא מתוך בחירה, כיצד אפשר לבוא אליו בטענות על אי-קיום מצוות, מה עניין שכר ועונש בקיום שאין בו בחירה אמיתית?[3]
הרמב"ם התייחס לנקודה זו בשלושה מקומות בחיבוריו, וטען בלהט רב שבחירת האדם היא חופשית לחלוטין. "רשות לכל אדם נתונה, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו; ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו(...) אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טיפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל, שהקב"ה גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע, אין הדבר כן, אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבנו או רשע כירבעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כילי או שוע, וכן שאר כל הדעות, ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה, וכו'. ודבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצווה וכו', אילו האל היה גוזר על האדם להיות צדיק או רשע, או אילו היה שם דבר שמושך את האדם בעיקר תולדתו לדרך מן הדרכים וכו', או למעשה מן המעשים, כמו שבודים מלבם הטיפשים הוברי שמיים [אסטרולוגים] היאך היה מצווה לנו על ידי הנביאים עשה כך ואל תעשה כך. הטיבו דרכיכם ואל תלכו אחרי רשעכם, והוא מתחילת ברייתו כבר נגזר עליו או תולדתו תמשוך אותו לדבר שאי אפשר לזוז ממנו, ומה מקום היה לכל התורה כולה ובאי זה דין, ואיזה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק, השופט כל הארץ לא יעשה משפט."[4]
דברי הרמב"ם קשים לעיכול ומנוגדים לשכל הישר, האם באמת טווח הבחירה החופשית רחב עד כדי כך, האם באמת כל אדם יכול להיות כמשה רבנו?[5]
תפיסה מנוגדת לדברים אלו מובעת בדברי הרמב"ן בביאורו על התורה: "שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו, עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים. אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצוות – יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם - יכריתנו ענשו. הכול בגזרת עליון[!]"[6]
לשיטת הרמב"ן, טווח הבחירה האנושית מצטמצם עוד, שהרי אפילו לחוקי הטבע אין משמעות מוחלטת. זאת ועוד, אין כל תוחלת בציוויים ובאזהרות, שהרי כל מעשי הבריאה הם רצונו המוחלט של האל.[7]
הנחות פילוסופיות אלו גרמו לרבי חסדאי קרשקש, בן המאה הארבע עשרה, להסיק שאכן מעשי האדם הכרחיים מצד הסיבות ואין הוא חופשי לבחור כרצונו. אך כיוון שהוא האמין בנחיצות קיום המצוות, נאלץ רבי חסדאי לדחוק את עצמו בשרשרת פלפולים דחוקה, בניסיון ליישב את סוגיית "שכר ועונש בקיום נטול בחירה". לגישתו, ציווי הבורא יכול לשמש כמין כוח המאלץ את הרצון, ואם האדם לא פעל כמצווה ממנו או שהוא לא הפנים כמה הציווי חזק או שהדחפים הגופניים היו חזקים יותר.[8] עוד הוא טוען כי אין הבדל בין מעשה באונס למעשה ברצון, כיוון שגם תחושת הרצון היא אשליה, ובעצם עיקר ההחלטה מגיעה מצירופי סיבות קודמות.
לסיכום: עקרון הסיבתיות לא עולה בקנה אחד עם תפיסת "חופש הבחירה", משכך נצטרך לומר שהבחירה החופשית היא מעין אשליה המתקיימת במוחו של האדם. יש הטוענים שאין סתירה בין חופש הבחירה לעקרון הסיבתיות, אך גם תאוריה זו לוקה בכשלים.[9]
מבחינה מעשית, ניתן להסביר שמטרת החוקים והמוסר היא לייצר כוחות-נגד שמטרתם לאזן את דחפיו של האדם. כלומר, במקרה של אדם שלפי נטיית ליבו הוא נמשך לפעול בצורה מסוימת, בכוחם של החוק והמוסר לאזן את הרצון ולסייע לאדם לפעול באופן פחות קיצוני.
בהיבט הדתי-אמוני: אם האדם מוכרח לפעול על פי חוק הסיבתיות, נמצא שהרשע והצדיק נבראו ככאלה. אם כן, איזו תועלת טמונה בציווי על מצוות עשה ואל תעשה? הרי הצדיק לא זקוק לנקודת איזון, ועל הרשע הציווי לא ישפיע מאומה.
כפי שראינו, הוגי דעות מסוימים צמצמו את מעגל ההשפעה של הסיבתיות, ואחרים צמצמו את טווח הבחירה.
לאחר מסע קצר זה בין הדעות השונות – מעניין לבדוק כיצד אפשר להגדיר את בחירתם של יוצאי החברה החרדית.
נדמה שעצם מעשה היציאה נובע משני מניעים מרכזיים: אצל חלק מהיוצאים היה טריגר שהסיט אותם ממסלולם הקבוע, וגרם להם לשנות את נקודת מבטם ולפעול. אחרים רצו לבחון כוחות השפעה אחרים ולא להישאר תקועים במקומם, כמו אותו כדור שעומד ללא תנועה.
המסקנה המתבקשת היא שרק יוצאים, או אנשים שסטו ממסלול חייהם, יכולים להחשיב עצמם כבוחרים, משום שהם – ורק הם, הפעילו כוח מנוגד לכוח ההתמדה.
ונענע בראשו – הזמנה לדרשת פיוט
משה שנפלד
תניא: בשעה שיצאה הגזירה מלפני הקיסר, באו חכמי ישראל אצל רבי ישמעאל כהן גדול, והיו מפצירים בו להיכנס לפני ולפנים להקטיר קטורת, ולשאול אם מאתו יצא הדבר. אמר להם רבי ישמעאל, "כלום לא אמרה תורה, 'ואל יבוא בכל עת אל הקודש?' והיאך אכנס אל הקודש מבלי שעירים וגורלות'" והיו עונים, "מה לך שעירים ומה לך גורלות? והלוא נפל הפור ואנחנו השעירים!" נענה רבי ישמעאל ואמר, "צדקתם ממני," והחל מטהר עצמו, ומניח קטורת במחתה ומהלך אל בית קודשי הקודשים.
ביקשו הלוויים שומרי משמרת הקודש למנוע בעדו. אמרו לו, "כלום לא לימדתנו שאין לבוא אל מאחורי הכפורת אלא פעם אחת בשנה?" והיה רבי ישמעאל מפגיע בהם להניחו ולא שמעו בקולו עד אשר יצאה בת קול ואמרה להם, "הניחו לו לרבי ישמעאל ששליח ציבור הוא."
הדליק רבי ישמעאל את הקטורת ויכנס מבעד לפרוכת. ובהזכירו את השם בסילודין עלה למרום, והנה אכתריאל יה ה' צבאות יושב על כיסא רם ונישא.
ויקרא רבי ישמעאל לאיש לבוש הבדים, "כלום נגזרה כבר הגזרה?" והאיש שותק ומחריש. ציווה עליו רבי ישמעאל, "אמור לי מה שמעת מאחורי הפרגוד." וינאם לו האיש, "קבלו עליכם צדיקים וידידים, כי בזאת אתם נלכדים." באותה שעה החלו מלאכי מרום זועקים, והיו מרהיבים מלפניו, "זו תורה וזו שכרה?" גער בהם הקדוש ברוך הוא ואמר, "גזרה היא מלפני, קבלוה משעשעי דת יומיים."
נשא רבי ישמעאל עיניו אל קונו ולא דיבר. וישמע קול עולה מן הכיסא, "ישמעאל, ברכני." והיו עיניו של רבי ישמעאל דומעות, ולא יכול להשיב מפני הצער. והייתה השכינה מבכה כנגדו ומבקשתו, "ישמעאל, בני, ברכני." עמד רבי ישמעאל על רגליו ואמר, "יהי רצון מלפניך, שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מידותיך, ותתנהג עם בניך במידת הרחמים ותיכנס להם לפנים משורת הדין."
ירד רבי ישמעאל, ונקבצו עליו חבריו לשמוע אם עלתה בידו. סיפר להם רבי ישמעאל את כל הדברים. אמר להם, "כה וכה בירכתי לו ולא ענה לי." שמעו חבריו של רבי ישמעאל שנגזרה הגזירה, והתקינו עצמם לקבל עליהם עול מלכות שמיים. ובשעה ששמעה בתו של קיסר את רבי ישמעאל מבכה את רבי שמעון, ביקשה מאת אביה לשמר את פניו למענה. שלח קיסר את קלגסיו והיו מפשיטים את עור פניו של רבי ישמעאל מעליו.
ובשעה שהגיעו למקום תפילין צרח רבי ישמעאל בקול מר כשופר.
בקהילות אשכנז, בתום תפילת המוסף של יום הכיפורים, נוהגים לשורר את הפיוט "אלה אזכרה". פיוט זה מגולל את סופם העצוב של עשרת הרוגי מלכות:
חָלוּ וְזָעוּ וְנָעוּ כֻּלָּמו
עַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל כּהֵן גָּדול נָתְנוּ עֵינֵימו
לְהַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם לַעֲלות לַאֲדונֵימו
לָדַעַת אִם יָצְאָה הַגְּזֵרָה מֵאֵת אֱלהֵימו
טִהֵר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל עַצְמו וְהִזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם בְּסִלּוּדִים
וְעָלָה לַמָּרום וְשָׁאַל מֵאֵת הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים
וְנָם לו קַבְּלוּ עֲלֵיכֶם צַדִּיקִים וִידִידִים
כִּי שָׁמַעְתִּי מֵאֲחורֵי הַפַּרְגּוד כִּי בְזאת אַתֶּם נִלְכָּדִים
יָרַד וְהִגִּיד לַחֲבֵרָיו מַאֲמַר אֵל
וְצִוָּה הַבְּלִיַּעַל לְהָרְגָם בְּכחַ וְלָאֵל
וּשְׁנַיִם מֵהֶם הוצִיאוּ תְּחִלָּה שֶׁהֵם גְּדולֵי יִשְׂרָאֵל
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל כּהֵן גָּדול וְרַבָּן שִׁמְעון בֶּן גַּמְלִיאֵל נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל
כְּרת ראשׁו תְּחִלָּה הִרְבָּה מֶנּוּ לִבְען
וְנָם לו הָרְגֵנִי תְחִלָּה וְאַל אֶרְאֶה בְּמִיתַת מְשָׁרֵת לְדָר בְּמָעון
לְהַפִּיל גּורָלות צִוָּה צִפְעון
וְנָפַל הַגּורָל עַל רַבָּן שִׁמְעון
לִשְׁפּךְ דָּמו מִהֵר כְּשׁור פָּר
וּכְשֶׁנֶּחְתַּךְ ראשׁו נְטָלו רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְצָרַח עָלָיו בְּקול מַר כַּשּׁופָר
אִי הַלָּשׁון הַמְּמַהֶרֶת לְהורות בְּאִמְרֵי שְׁפָר
בַּעֲונות אֵיךְ עַתָּה לוחֶכֶת אֶת הֶעָפָר
מַה מְּאד בָּכָה עָלָיו בַּחֲרָדָה
בַּת בְּלִיַּעַל לְקול בְּכִיָּתו שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל עָמְדָה
תּאַר יָפְיו בְּלִבָּהּ חָמְדָה
וְשָׁאֲלָה מֵאֵת אָבִיהָ חַיָּתו לְהַעֲמִידָה
נִאֵץ בְּלִיַּעַל דָּבָר זֶה לַעֲשותו
לְהַפְשִׁיט עורו מֵעַל פָּנָיו שָׁאֲלָה מֵאִתּו
וְלא עִכֵּב דָּבָר זֶה לַעֲשותו
וּכְשֶׁהִגִּיעַ לִמְקום תְּפִלִּין צָרַח בְּקול מַר לְיוצֵר נִשְׁמָתו
שַׂרְפֵי מַעְלָה צָעֲקוּ בְמָרָה
זוּ תורָה וְזוּ שְׂכָרָהּ
עוטֶה כַּשַּׂלְמָה אורָה
אויֵב מְנָאֵץ שִׁמְךָ הַגָּדול וְהַנּורָא
וּמְחָרֵף וּמְגַדֵּף עַל דִּבְרֵי תורָה
עָנְתָה בַּת קול מִשָּׁמַיִם
אִם אֶשְׁמַע קול אַחֵר אֶהֱפךְ אֶת הָעולָם לְמַיִם
לְתהוּ וָבהוּ אָשִׁית הֲדומַיִם
גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי קַבְּלוּהָ מְשַׁעְשְׁעֵי דַת יומָיִם
פיוט זה, המוכר גם בשם "טיהר רבי ישמעאל עצמו", העלה אצלי אסוציאציה למדרש (ברייתא) המובא ברכות דף ז' עמוד א':
תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע. פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונישא, ואמר לי ישמעאל בני ברכני. אמרתי לו, יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מידותיך, ותתנהג עם בניך במידת הרחמים, ותכנס להם לפנים משורת הדין. ונענע לי בראשו.
לא ידוע לי על מקור המקשר בין שני הסיפורים, אך זהותה של הדמות הראשית בשני הטקסטים הללו (רבי ישמעאל, הכהן הגדול) והדמיון בין הסיטואציות המתוארות בהם (דין ודברים לא שגרתי עם אלוהים או נציגו), מזמינים, לטעמי, יצירת קישור שכזה.
הפיוט "אלה אזכרה" נחשב בקרב קהילות רבות ליצירה בעלת עומק רגשי ולנקודת שיא בתפילת יום הכיפורים – בייחוד בביצועו של החזן זבולון קוורטין. בפיוט, הכתוב בשפה מליצית ושופעת אמצעים פיגורטיביים, מתוארים רגעיו האחרונים – הקשים מנשוא – של רבי ישמעאל, היודע בוודאות שסופו קרב, ונורא מזאת, סופם של חבריו. המשך הפיוט מתאר כיצד ר' ישמעאל החזיק מעמד בגבורה עד אשר תלייניו פשטו את העור של מקום התפילין. הדגשה זו ממחישה כי מבחינת ר' ישמעאל לא הכאב הפיזי היה מושא סבלו אלא יחסו של אלוהים למקרה.
ואילו במדרש הקצר שהובא לעיל, מתואר רבי ישמעאל ברגע שיא חיובי שלו, כשהוא נכנס למקום שאליו מותר רק לאדם אחד להיכנס ורק פעם בשנה. וכך, בעומדו במקום הקדוש מכול, מול אלוהים, הוא מתבקש לברך את אלוהים! והוא אכן עושה זאת. מדרש זה נחשב תמוה וחריג בנוף התלמודי. הארציות המבוטאת בפועל "ראיתי", וכן הכינוי "אכתריאל" – בין שזהו שמו של מלאך ובין שזהו אחד משמותיו של אלוהים – אינו מקובל, ומעל לכול – מערכת היחסים בין האדם לאלוהים אינה כוללת, על פי רוב, בקשת ברכה הפוכה, של האל מהאדם.
נקודות מעניינות נוספות: אופי הברכה שבירך ר' ישמעאל – ברכה שממוקדת בבקשת הכברת רחמיו של האל, הסבטקסט זועק, טמון פה מסר שר' ישמעאל לא מעז לומר באופן מפורש, וגם תגובתו של האל – נענוע הראש – עמומה למדי. האם נענוע הראש הוא ביטוי להסכמה או למעשה מביע דבר מה אחר?
הטקסט המדרשי שהוצג כאן ממזג את שני הקטעים ומאיר אותם באור חדש. לפי חיבור זה, הנענוע בראש אינו הסכמה, אלא איתות להקשבה וקבלת הדברים, ולא בהכרח אישור שלהם. במקרה של עשרת הרוגי מלכות, אפשר להניח שנענוע הראש, כפי שהצעתי, כמותו כאמירת "קיבלתי, ועם זאת איני יכול לשנות את החלטתי." פרשנות כזו מדגישה את האמור במקורותינו במקום אחר, ובהקשר לשליט אחר: "את אשר נכתב ביד המלך אין להשיב."
המלך בשדה – על אלוהותו של האל
אמיר שטיין
אנו בסופו של חודש אלול, חודש שבו "המלך בשדה" – המלך יוצא אל העם, לשמוע אותם ואת טענותיהם, וגם לקבל את תחנוני התשובה שלהם. ואילו בראש השנה נחגוג, בין היתר, את המלכתו של אותו מלך.
האם לא מגיע לנו לדעת מיהו האל-מלך שאנו ממליכים על עצמו, את זהותו, מניעיו ולאיזה עם השתייך?
תארו לכם שהיה מתגלה כי המלך צ'ארלס השלישי, שהוכתר לפני כמה ימים למלכהּ של ממלכת בריטניה, הוא ממוצא שוודי-גרמני ואין ממש קשר בינו ובין אנגליה... אה, רגע, לא משנה.[2]
ובעניין האל היהודי, ודאי תתהו על מה אני שח, הרי זהותו של האל היהודי מעולם לא נשמרה בסוד: האל היהודי הוא האל המונותאיסטי הראשון; הוא ראשון והוא אחרון; הוא תמיד היה קיים ותמיד יהיה קיים; הוא אל חסר גוף וחסר מוחשיות, שגומל טוב לשומרי מצוותיו, ולמעשה ברא אותם כדי שיוכלו לצבור זכויות בעולם הזה וליהנות מאושר נצחי, הסתופפות בצל שכינתו בעולם הבא.
צר לי לאכזב, מורותיי ורבותיי. כמו ששושלות מלוכה בשר ודם יכולות להיות זרות לנתיניהן, כך גם אלים זרים יכולים להשתלט על אמונה של עם שלם. הסיפור המקסים שגדלנו עליו, סיפור על אלוהים מונותאיסטי, גברי, ללא צלם ודמות, נצחי – הוא יצירה אקלקטית של אלפי רעיונות על אלים, שהתמזגו להם יחדיו לכדי דמות אחידה. היצירה הזאת המשיכה להיטוות בידי הפילוסופים בימי הביניים. כל קשר בין האל שנוצר לבסוף ובין היהודאים, הכוהניים והחזליים – הוא מקרי בהחלט. וכן, חובת ההוכחה על אמיתות הצהרה זו מוטלת עליי. התכבדנה והתכבדו נא, חגרו את חגורות הסקפטיות, והצטרפו אליי למסע בעקבות דמותו של האל היהודי.
נעים להכיר, אל
היהודים קוראים לאל "אלוהים", ברבים. בהנחה שהמנהג לדבר בלשון רבים כאות כבוד לבין השיח נוצר ככל הנראה בארצות אשכנז, ואילו אלוהים הוא ביטוי מוקדם הרבה יותר – הכינוי הזה תמיד התמיה אותי מאוד. יש עוד פרטים על אלוהים שהתמיהו אותי לאורך השנים. למשל, העובדה שבסיפור המבול לאל יש ילדים: "ויראו בני האלוהים את בנות האדם כי טובות הנה וייקחו להם נשים מכל אשר בחרו".[3] (בני האלוהים הפכו עם השנים למלאכים נופלים, הילדים שנולדו מהזיווג עם בנות האדם הם הנפילים.[4] סיפור זה הופיע גם בספרים החיצוניים לתנ"ך, וגם בתלמודים.) הביטוי "בני האלוהים" אינו יחידני, הוא מופיע במקומות נוספים במקרא. לדוגמה, בתהילים: "מִזְמוֹר לְדָוִד הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ לַה' כָּבוֹד וָעֹז".[5]
התוודעתי לאל, גרסתו המוקדמת של אלוהים, כששאלתי מהספרייה ספר ארכיאולוגיה. בספר אוזכר הפסוק על מלכיצדק מלך שלם: וּמַלְכִּי-צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן. וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל.[6] איני זוכר את שם הספר, אבל לא אשכח את תדהמתי כשקראתי ש"אל עליון" הוא ראש הפנתאון הכנעני, שמלך לצד אשתו אשרה. מובן שסגרתי את הספר בשאט נפש, והדחקתי את המידע לירכתי התודעה. אך עם הזמן למדתי עוד על הפנתאון הכנעני, שאת הפרטים עליו למדו החוקרים מארכיון מקיף שהתגלה בעיר אוגרית. אל עליון הוא כינוי לאל כנעני – זו עובדה, אפילו לדעתם של חוקרי מקרא אורתודוקסיים (למשל, ישראל קנוהל).
לאורך השנים גיליתי כי כינויים נוספים של האל "שלנו" מקורם בכינויי אלים כנעניים: "רוכב ערבות" הוא כינוי לאל בעל, אל הגשם; "שדי" הוא כינוי של האלה אשרה, אלת הפוריות שדמותה מיוצגת בצלמית עם שדיים גדולים. "בני אלים" הוא כינוי לילדיהם של אל ואשרה, אלי הפנתאון הכנעני. ביטויי מלחמה שבדרך כלל נקשרים לאל היהודי, הם ביטויים שקושרו לאלה ענת – אלת המלחמה הקנאית.
גם בתלמוד אפשר למצוא ביטויים שקושרו במקור לאלים אחרים. לדוגמה הביטוי "שר של ים". "[...] אמר רב בשעה שביקש הקב"ה לבראות את העולם אמר לו לשר של ים פתח פיך ובלע כל מימות שבעולם. אמר לפניו, רבש"ע די שאעמוד בשלי. מיד בעט בו והרגו, שנאמר (איוב כו, יב) 'בכחו רגע הים ובתבונתו מחץ רהב'".[7] סיפור דומה הוא חלק מהמיתולוגיה הבבלית וגם מהמיתולוגיה הכנענית. במיתולוגיות אלו הופיעה גם האלה תיאמת. חז"ל, באלגנטיות, הורידו את אזכור האלה ואת "אל הים" שנמכו לביטוי "שר של ים". באותו מקור תלמודי מופיעים סיפורים רבים המתארים מאבק בין האל לים; סיפורים על מלחים שמכים את הים באַלה שעליה כתוב השם המפורש; גלי ים שסיפרו שהם רועדים מפחד מפני האל. כל הסיפורים הללו הובאו, ככל הנראה, כתגובה לרעיונות שרווחו באמונה העממית, על פיה הים הוא בשליטת אל אחר, שאינו האל היהודי. גם מנהג התשליך, לדעתי, הוא שריד של תפיסות אלו.[8]
אישוש נוסף לאימוץ אלים זרים אפשר להסיק מהעובדה הבאה: האלה אשרה הייתה אהובה מאוד בקרב אלו שחיו באזורנו, צלמיות רבות שלה נמצאו באתרים ארכיאולוגיים רבים בארץ. ובתואם, דמותו הנשית של האל המשיכה להתקיים במגוון צורות, כולל הצורה "שכינה", ובתיאור מאוחר יותר של חלקיו הנקביים של האל, בספירות הקבלה.
אם נתחקה אחר המסע ההיסטורי של האל היהודי נגלה כי בשלב הראשון נדחסו לדמותו שמות, כינויים ותכונות אופי שיוחסו לאלים שכיכבו לצידו ומתחתיו (אלוהים). מאוחר יותר, האלים המשניים זכו להיקרא "מלאכים", צורות משנה של ההתגשמות של האל, או מונו לשרים בממלכתו.
בשלב זה יוחסו לאל תכונות פיזיות; באגדות חז"ל האל נושא צורה ודמות, רגשות ואופי. כיום האל המקובל הוא חסר גוף וצורה, סטטי ולא מתפתח. איך קרה המהפך? קשה לתמצת אלפי שנות היסטוריה יהודית במאמר אחד, ובכל זאת אנסה, ואעשה זאת במילה אחת: התייוונות. זה מה שקרה.
[caption id="attachment_16401" align="alignnone" width="1800"] צלמיות עמוד מיהודה, המאות השמינית עד השישית לפנה"ס, מוצגות במוזיאון ישראל | מתוך ויקיפדיה[/caption]
הרמב"ם היה בעוכרינו
בספרד המוסלמית של ימי הביניים מצב היהודים יכול להזכיר את מצבם של האזרחים היהודים בארה"ב כיום: אזרחות שווה, השתתפות פעילה בשלטון, בתרבות ובחברה, ומילוי תפקידים בעמדות מפתח. בחצרות מלכים היו יהודים משוררים, מצביאים, רופאים ועוד. היהודים המשכילים בני אותה תקופה, שהכירו את המדע והפילוסופיה בני זמנם, התעקשו לאחד בין הדת למדע, ועוררו התנגדות עזה. למיטב זיכרוני, שלמה אִבּן גבירול, המשורר והפילוסוף שהרבה להתקוטט עם פטרוניו ולשורר על כך, גורש סופית מאחת החצרות שאירחו אותו בגלל התעקשותו להאמין באל נאו-פלטוני, אל נצחי, בלתי משתנה, שלא נברא, חסר דמות או צורה. תפיסת האל החדשה של אבן גבירול מתבטאת שתי יצירות מופת שלו: מקור חיים – ספר פילוסופיה ששרד בזכות תרגומו ללטינית, הודות לנוצרים; והשיר "כתר מלכות".[9]
בימי הביניים התפיסות הנאו-פלטוניות נחשבו מדע מתקדם. הרמב"ם יצק תפיסות אלו לאמונה היהודית, וחקק אותן בספריו שמהם שואבים יהודים מאמינים את אמונתם עד ימינו אנו. אולם לא כל הרבנים סברו כמותו.
כמה דורות אחריו כך כתב שמואל דוד לוצאטו, מקרובי משפחתו של הרמח"ל: "...והנה הרמב"ם עם כל התפלספותו היה בעוכרינו [...] כי הנה הוא כתב הלכות פסוקות, ובקש להסיר כל הספקות ולהשכיח כל המחלוקות ולהביא את כל ישראל ואת כל חכמיהם שבכל דור ודור תחת עול המסקנה אשר ישרה בעיני חכמי התלמוד או בעיניו [...] ואלמלא הראב"ד שעמד נגד הרמב"ם וגזר בפרץ, אולי כבר נשכחו ונאבדו המשנה והתלמוד, והרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לרמב"ם ולאריסטו בלי שנוכל לחקור אחר מקור הדברים ולדעת העניינים על אמיתתם. ואמרתי 'ולאריסטו' כי כמה עניינים יש במשנה תורה שאינם לקוחים מדברים רז"ל, אלא מדברי אריסטו ומפרשיו הערביים, כגון בהלכות יסודי התורה והלכות דעות."[10]
למה חשוב להכיר את גלגוליו השונים של האל?
כמו רבים מבוגרי החינוך חרדי, גם אני גדלתי על התפיסה שהדת היהודית לא עברה שום שינוי, ונשארה סטטית לאורך כל השנים. התפיסה הזו מעודדת הסתגרות, בידוד וקיבוע – ואין בה שום אמת. אפילו הדבר הבסיסי ביותר באמונה, האל, עבר שינויים. היהדות, כמו האנשים שמהם היא מורכבת, מגוונת, עשירה ומרתקת. פירוק הדוגמות והאקסיומות יאפשר לנו לחוות עושר תרבותי שאין שני לו. ובראש השנה, בבואנו לחגוג ולהמליך את האל היהודי, חשוב שנכיר אותו כפי שהוא, ונקבל אותו על כל ריבוייו, שינוייו וההיסטוריה המרתקת שלו.
להרחבה, חקירה ודרישה
לסיום, ברצוני להמליץ על כמה ספרים שעזרו לי להבין את אלוהים:
כשאלוהים היה צעיר, יוכי ברנדס
איך נולד התנ"ך, ישראל קנוהל
המיתולוגיה הכנענית, נגה וגיא דרשן
המיתולוגיה הבבלית, אורי גבאי ותמר ווייס
לא ככה כתוב בתנ"ך, יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן
האל החושני, אביעד קליינברג
קיצור תולדות האלוהים היהודי
מני פלד
ההיסטוריה של אלוהים, בדיוק כמו ההיסטוריה של האנושות, מציגה לנו דמות מגוונת, מורכבת ומסתורית שחורגת הרבה מעבר לפשטנות היחסית בה ניסו להציג לנו אותה ילדים. מסיפורי המקרא, תקופת התלמוד ועד תנועות המוסר והחסידות – מיהו אלוהים, עד כמה הוא 'אנושי' ובמי אנחנו בוחרים להאמין או לא להאמין?
אלוהי ישראל מופיע בפעם הראשונה על במת ההיסטוריה, במילה השלישית בספר בראשית. אלוהים הבורא. אלוהים של כאוס וסדר, כאוס וסדר. בורא עולם של תוהו ובוהו ומסדר אותו. אחרי הכאוס בא הסדר.
המבנה חוזר על עצמו גם בבריאת האדם. אלוהים בורא את האדם, לפחות לפי גרסה מקראית אחת, לבדו. אחרי הבריאה מתברר שאולי 'לבד זה לגמרי חופשי', אבל בן אדם לא יכול להסתדר בלי בת אדם. הבדידות של מספר שעות, גרמה לאלוהים להבין שצריך לדאוג לאדם לפרטנר. אלוהים שם אותם בגן עדן. מסתבר שהכאוס של גן עדן, קצת גדול עליהם והם לא מתאימים לשם. אלוהים נאלץ לגרש אותם משם וליתר ביטחון הציב חרב בכניסה. אלוהי הבריאה הוא אלוהים שמגלה את גבולותיו שלו. אלוהים שמגבלות הכוח מתגלות לו, דווקא דרך מעשיו שלו. באופן מוזר משהו, אלוהים של תחילת ספר בראשית, הוא אלוהים של כישלון. אך לפחות בתחילת הדרך, נראה שאלוהים מפיק לקחים מהכישלונות. בהמשך הדרך, דמות האלוהים משתנה ונראה כי הוא נופל במה שאיינשטיין אמר על מי שמנסה את אותו הדבר כמה פעמים ומצפה לתוצאה שונה.
בראשית ברא אלוהים (בראשית פרק א' פסוק א') / בראשית ברא האדם את אלוהים (איאן אנדרסון)
המפגש הדתי והחרדי עם אלוהים בפעם הראשונה הוא דרך המילה 'אסור'!. "אסור, כי הקב"ה לא מרשה", אומרת אמא או אבא. מהר מאוד הילדים הקטנים מפנימים את המסר: המילה האהובה על אלוהים היא - אסור.
המפגש הבא עם דמותו של אלוהים, בצורה ציורית יותר ופחות צמודה למילה אסור, מתקיים דרך קליטת הדמות של אלוהים כפי שהיא משתקפת בסיפורי המקרא, או יותר נכון לומר, כפי שהיא מתווכת על ידי הגננת או המלמד בתלמוד תורה, המספרים את פרשת השבוע לילדי הגן.
זה הזיכרון הראשון שלי מאלוהים - מלמד בתלמוד תורה מצביע לעבר תמונה של צדיק שהייתה תלויה בכיתה ואומר: "זה לא הקב"ה, הקב"ה הוא למעלה בשמים", ומצביע לעבר החלון. הניסיון להסביר את אלוהים בדרך השלילה, לא בהכרח עבדה על כל התלמידים בכיתה.
האכזבות הראשונות של אלוהים
אלוהי סיפורי המקרא של ספר בראשית, הוא אלוהים מאוד אנושי. הוא מדבר עם בני האדם בשפתם, או לפחות מנסה. האנושיות באה לידי ביטוי באכזבות שלו. רצף של אכזבות כמעט לאורך כל התנ"ך. תחילה מבני האדם ולאחר מכן מבני ישראל. מבראית ועד לחורבן הבית הראשון. אחרי החורבן אלוהים שותק ולכן כבר אי אפשר לדעת אם הוא מרוצה או לא.
אלוהים מדבר עם אדם וחווה ומסכם איתם על גבולות ברורים של אסור ומותר באכילת פירות עצי הגן. לא חולפות כמה שעות, אכזבה ראשונה. מסתבר שהנחש הצליח להערים על אלוהים ולהשפיע על חווה לאכול מעץ הדעת. מאמצי השכנוע שמשקיע אלוהים במניעת הרצח הראשון בהיסטוריה, מסתיימים בכישלון מהדהד.
היוזמה הלא ברורה לחיבור בין בני האלוהים לבנות האדם, מסתיים בטרגדיה - המבול. אלוהים מתחיל את האנושות מהתחלה, רק כדי לשוב ולהתאכזב מול דור הפלגה. בני אדם שחולמים להקים מגדל גבוה עד השמים ולמרוד באלוהים. אלוהים מכנס את קבינט המלאכים. אלו משיאים לו את העצה האהובה על פוליטיקאים ורודנים: הפרד ומשול. אם אתה רוצה לשלוט בבני האדם, למנוע את המרד הבא - תרד למטה, תחולל מלחמת אחים והם כבר לא יוכלו לעולם להתאחד נגדך.
לא רק אכזבות, יש גם עונשים
ספר העונשים לא גלוי וידוע בשלב הזה של הסיפור המקראי. אנחנו מגלים אותו רק באמצעות הביצוע. המחירון של העבירות מעורר תהיות. התגובה של אלוהים על אכילת תפוח. חיים של סבל, היריון לידה, ובסוף המוות. לעומת זאת, על רצח של אח, אלוהים מתגלה כסלחן. הוא משית על קין עונש קל יחסית של גלות.
המשפט העמום: "כי מלאה הארץ חמס", גורר אחריו ענישה חמורה של מחיקת הבריאה כולה למעט קומץ ששורד עם נוח בתיבה. בוני המגדל שביקשו להגיע לשמים ולהדיח את אלוהים, קיבלו עונש קל יחסית של בלבול השפה האחידה שדיברו. בתור ילד, הסיפור על אנשים שחשבו שהשמים הם דבר מה הקיים למעלה, עבר אצלי חלק. היום שהשמים הם לא יותר מצבע כחול, אני תוהה מה עורר חרדה גדולה כל כך אצל אלוהים. אולי חטא הטיפשות.
אלוהים עם יחס אישי
אלוהים של תחילת ספר בראשית, הוא האלוהים של כולם. של כל בני האדם. מהרגע שבו הוא מתגלה לאברהם, הגבולות של אלוהים הופכים להיות צרים יותר. הוא מתכנס אט-אט לדמות של 'אלוהי אברהם' ואחר כך 'אלוהי ישראל'. בראש השנה בבית הכנסת, קוראים בתורה את הפרשה שבה אלוהים מצווה את אברהם לאמץ את עמדתה של שרה ולגרש מביתו את הילד שלו ואת שפחתו, בלי מים ובלי לחם. אפשר לקרוא את הטקסט הזה בלי להתרגש, רק אם אלוהים הוא אלוהים שלנו. אלוהים שלנו דואג רק לנו. אם נשאר לו זמן הוא דואג לכל השאר.
סגנון הדיבור המאפיין את השיח בין אלוהים לאברהם, שיח אישי ואינטימי. אינטימי עד לרמה שאלוהים מתערב ביחסים בין אברהם לשרה ומתלונן על תחושת הגיחוך שחשה שרה לנוכח ההבטחה שתלד בן. הסגנון הזה של השיח, הולך ומתערפל אצל יצחק ואצל יעקב. המסר האלוהי עובר אל החלום. באופן כללי ניכרת ירידה במעורבות של אלוהים החל מעקדת יצחק ועד לרגע שבו בני ישראל צועקים אליו מתוך שיעבוד מצרים. מנקודה זו ואילך, אלוהים שב לתפקד באופן מלא. הוא מנהל שיח אישי על מלא עם משה.
החזרה של אלוהים לזירה אחרי תקופה של היעדרות חלקית, מגלה לנו שאין וואקום. המונופול של אלוהים נגמר. למצרים יש אלילים משלהם: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹולוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְהוָה וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ", אומר פרעה למשה שדורש את שחרור העברים ממצרים. נוכחותם של אלוהים אחרים במרחב, מחייבת את אלוהים לחסל אותם. כך אלוהים אומר למשה, כי בכוונתו לעשות שפטים באלוהי מצרים. בניגוד למסר החינוכי הדתי, ש'אלוהים אחרים' אינם בעלי השפעה כלל - הטקסט המקראי יותר מפעם אחת מרמז, כי בידיהם של האלים דווקא היו כוחות, רק שאלוהים יכול גם להם.
אלוהים של יציאת מצרים הוא אלוהים בגרסה האהובה עלינו. כמו אבא טוב בימים אחרים, שמגיע לגן המשחקים ושואל "מי הרביץ לבן שלי"?. עוד לפני שהוא מקבל את התשובה הוא מחטיף כמה כאפות לילד הראשון שנקרא בדרכו. מחר אף אחד כבר לא ירביץ לילד שלו. אף אחד גם לא יהיה חבר שלו, אבל זה כבר לא מעניין את האבא.
בתור ילד, מצאתי את עצמי זועם על בני ישראל, שלא סומכים על אבא-אלוהים שיעשה להם נס. בגיל מבוגר יותר שאלתי את עצמי, האם המציאות שבתוכה חיו, לא גרמה להם להאמין שכוחו של אלוהים הוא מוגבל, חרף המכות האדירות שהנחית על המצרים. למרות העובדה שהוא שחרר אותם מעול השעבוד הכבד. את ההוכחה לכך שבני ישראל האמינו בכוחות נוספים, אנו מוצאים בדיבר השני בעשרת הדיברות. אלוהים מבקש להחזיר לעצמו את המונופול, או לפחות ביחס לבני ישראל: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני"!. כמה זמן זה החזיק מעמד? פחות מארבעים יום. על פי הסיפור המקראי, בני ישראל יצרו לעצמם אל חדש, עגל. אל שפועל בנוסף לאלוהים שהתגלה אליהם בהר סיני.
אלוהים חמור סבר
דמותו של אלוהים משלב יציאת מצרים ואילך, הוא של אל קנא ונוקם. אלוהים שמחסל את הרעים. הוא מתחיל עם הרעים בחוץ, המצרים, עמלק ואחרים. אחרי שהוא מסיים איתם, הוא עובר לטפל ברעים מבית. קורח, קברות התאווה ועוד. אלוהי המדבר דומה לדמות האלוהים מספר בראשית, בכל מה שקשור לאכזבה. פעם אחר פעם הוא מביע את אכזבתו מבני ישראל, הוא מתאכזב מהעם שהעלה ממצרים. אלוהים רוצה להשמיד את בני ישראל ומשה משכנע אותו לתת להם צ'אנס.
מרגע מתן תורה, אלוהים מתקדם במעלה הדרישות שלו מבני האדם בדגש על בני ישראל. כל השאר כאילו לא קיימים ואם הם קיימים זה רק כדי לשרת את עם ישראל. רשימת הדרישות מתארכת החל מבניית משכן ועד לאיסור לבשל גדי בחלב אמו. בניגוד לספר בראשית, הענישה נהירה יותר. אלוהים מסיר מעליו את רוב האחריות על מעשי בני האדם ומעביר אותם למערכת המשפט. הוא מודיע כי יתערב רק במקרים שבהם העם כולו יחטא או בחטאים שאין בידי מערכת המשפט את הכלים להעניש בגינם. מערכת הענישה האלוהית לא מתרחקת אל מעבר למציאות, אל הגיהנום או כף הקלע או העולם הבא. היא עוסקת בהבטחות לשכר ועונש בעולם הזה. "ראה אנוכי נותן לפניכם היום את הברכה והקללה את החיים ואת המוות", אומר אלוהי המקרא. תקשיבו לי - יהיה לכם אוכל ליד האוהל, לא תקשיבו לי - האדמה תפתח את פיה ותבלע אתכם.
הדמות חמורת הסבר של אלוהים, ממשיכה ללוות אותנו גם בספרות הנביאים. צליל תמידי של אכזבה נסוך על ספרות הנביאים, מרגע הכניסה לארץ ועד לחורבן והגירוש. דרך נביאיו מעביר אלוהים לעמו את אכזבתו מהם. הוא נוזף בהם שוב ושוב, מבקש מהם לתקן את הליקויים החברתיים ובעיקר מתרעם על הפגיעה במונופול, באמצעות עבודה לאלים אחרים-מתחרים. העונשים לא מאחרים לבוא. כל פעם עם אחר מעמי האזור או מרחוק, נקרא אל הדגל לשמש כשוט המכה של אלוהים בבני ישראל. אלוהים מכה וסולח, מכה וסולח. אחרי כמה מאות שנים, נמאס לו והוא מגרש את בני ישראל מארצו. אחרי שבעים שנה הוא מתחרט ומחזיר אותם לכאן ומאז ועד היום הוא שותק.
בתמצית: אלוהי המקרא הוא לא אלוהי הסליחה. הוא אלוהי הדרישה. אלוהים קפדן שדורש ודורש ועל ברואיו למלא את דרישותיו. "אל קנא ונוקם אשר לא יישא פנים ולא ייקח שוחד", מעיד עליו הסופר המקראי. מעורבותו בבריאה הופכת לפחות ופחות מורגשת, התערבותו היא בעיקר לצורכי תוכחה וענישה. כל היתר נראה שעובד בלעדיו.
האלוהים הפעיל של חז"ל
כאשר מתקדמים בגיל במערכת החינוך הדתית והחרדית, נחשפים לדמותו של אלוהי חז"ל והתלמוד. כאן אנחנו פוגשים דמות של אלוהים מעורבת על מלא. מגלים מערכות ענישה חדשות, כמו הגיהנום, כף הקלע, עולם הבא ועוד. יש מהחוקרים שזיהו בתכנים הללו השפעות נוצריות. כך או כך, אלוהים הוא גם מעורב, גם מעניש והיכולות שלו הרבה יותר גדלות ולכן האדם אמור לחוש אימה ופחד מולו.
"חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה", קבעו חכמי המשנה. בניגוד לדברי הנביא שקבע כי: "מפי עליון לא תצא הרעות והטובות". אלוהים, אמרו חז"ל, עושה לך גם את הרעה וגם את הטובה. גם את המחלה וגם את התרופה. הוא גם שולח את הרכב לפגוע וגם מזמין את כוחות ההצלה. אצל חז"ל אלוהים הוא סלחן יותר. יום הכיפורים הפך מיום שבו הכהן היה אמור לקדש את המקדש, ליום של סליחה וכפרה. יום שעל פי חלק מהחכמים, עצם הנוכחות שלו מכפרת על חטאי האדם. הגרסה הקלה ביותר של הווידוי המכפר בנצרות.
ראש השנה שסימל את חגיגות השנה החדשה, נולד מחדש. מיום של שמחה ליום של דין. יום שבו אלוהים יושב חמור סבר על כס המשפט, סוקר ובוחן כליות ולב ופוסק את דינו של האדם לשבט או לחסד. במורד הדורות, החלו ההכנות ליום הדין לעמידה מול אלוהים, לתקופה המשמעותית ביותר בחייו של האדם המאמין. בימים אלו, אלוהים הוא אקטיבי יותר בחייו של המאמין. הוא עדיין לא התיישב על הכיסא המפחיד והוא נכון לקבל עסקאות והבטחות להשתנות. בראש השנה הוא מקבל את ההחלטה, וביום כיפור הוא חותם עליה. בתווך ניצבים כמה ימי פחד שבהם עוד ניתן להשפיע על ההחלטה שלו.
חז"ל המשיכו את מסורת המקרא, בהאנשה של אלוהים. בציור דמות אנושית, לעיתים אנושית מידי. אלוהים הוא רחום וחנון, קנאי וכועס. אלוהים של חז"ל הוא חלק בלתי נפרד מהמציאות של בני האדם, הגם שהוא נמצא בספרה גבוהה יותר.
עד כמה הוא מעורב?
לצד הספרות הקלאסית של התלמוד והמדרשים, פעלה בתקופת בית שני, ספרות אזוטרית של תורת הסוד. ספרים כמו ספר ההיכלות וספרים אחרים. בתורת הסוד דמותו של אלוהים וכל המערכת האלוהית מקבלים צורה וצבע. מעין יקום מקביל של ספרות הפנטזיה, עם תיאורים מלאים של כל המתרחש בעולם שמעבר לעולם שלנו. כבר בניצנים הראשונים של ספרות הסוד, ניתן להבחין במקום שהולכים ותופסים גורמי התיווך בין האדם לאלוהים. המלאכים לסוגיהם השונים אשר רק איתם יכול האדם לנהל סוג של שיח, בעוד אלוהים ניצב ספון בהיכלו. תיאורים של היכלי שיש, מילות קסם ועוד כהנה וכהנה תכנים שצברו פופולריות בעשורים האחרונים.
ספרות הסוד פשטה צורה ולבשה צורה. תורת הקבלה שירשה את ספרות הסוד, הרחיקה את אלוהים מהבריאה באמצעות עשר הספירות הקושרות את בני האדם רק לחלקים הנמוכים באלוהות. באופן מפתיע להרחקת דמותו של האל מהממד האנושי, היו שותפים גם הפילוסופים היהודים כמו הרמב"ם והאחרים, שהדגישו חזור והדגש שאסור לייחס כל אלמנט אנושי לאלוהים. "אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ אֵינוֹ גוּף. וְלֹא יַשִּׂיגוּהוּ מַשִּׂיגֵי הַגּוּף. וְאֵין לוֹ שׁוּם דִּמְיוֹן כְּלָל", קבע הרמב"ם בעיקר השלישי מי"ג עיקרי האמונה שניסח.
חרף הדומיננטיות של הרמב"ם ושל תורת הסוד ובפרט של תורת הסוד, התפיסה המרחיקה את אלוהים אל מחוזות הלא נודע, כשלה. נוסח התפילה שקבעו חז"ל, השוזר לכל אורכו משפטים ומילים המאנישים את האלוהים. הוא שבסופו של דבר קיבע בתודעה את תמונת האלוהים האנושי. אלוהים המתעניין במעשי בני האדם, כועס עליהם, חומל עליהם. מעורב בנעשה בעולם שברא, עד לרמת השאלה האם המפלגות החרדיות ירוצו יחד או האם בנפרד בבחירות הקרובות.
תנועת החסידות מול תנועת המוסר
דמות האלוהים המשתקפת בחז"ל, עברה שינויים לאורך הדורות. השינוי המרכזי בדמותו של האל, קשורה בהופעתם במאה ה-18 וה-19 של תנועת החסידות ותנועת המוסר. תנועת החסידות הוסיפה קצת 'סמיילי' לאלוהים הקפדן. עכשיו הוא לא במצב של רטינה תמידית ושל אכזבה מתמשכת, לפעמים הוא מרשה לעצמו קצת לצחוק. לעגל פינות. או כמו שאומרים החבר'ה, לזרום.
חשוב להדגיש, לא כולם בתנועת החסידות אהבו את דמות האבא הטוב. בחסידות קוצק למשל, אלוהים הפך להיות הסבא עם הפנים הכעוסות, שהנכדים שלו ביצעו שינויים במפעל חייו והוא מרגיש שהם מחריבים אותו.
באופן מכליל, ניתן לומר שהחסידות, בפרט אם מדברים על הגרסה הברסלבית, הצליחה להכניס קצת שמחה לדמותו של האל. אפילו את אימת חודש אלול, הצליחה החסידות לרכך עם משל המלך בשדה של בעל התניא, שהסביר שבסך הכול מדובר בתקופה שבה אלוהים רוצה להתחבר יותר לעם שלו.
החסידות החזירה את אלוהים האנושי בגרסה ה"אברהמית" שלו: כבר אצל ראשוני החסידות כמו רבי לוי יצחק מברדיטשוב ורבי אלימלך ואחיו רבי זושא, ישנם סיפורים על דין ודברים שהם מנהלים בשיח עם אלוהים. בחסידות ברסלב, הסגנון הפך לנחלת הכלל. לחלק בלתי נפרד מצורת השיחה של החסיד המתבודד. שיחה שמתנהלת כמו על ספת הפסיכולוג, רק במעמד צד אחד ובלי צורך להיפרד מכמה מאות שקלים.
לעומת החסידות שהחדירה אלמנטים של שמחה ויחס אישי אל אלוהים, תנועת המוסר לא רק שלא הסכימה להכניס אלמנטים משמחים לדמות האל, וניתן לומר שדי התנגדה לאלמנטים אישים ביחס אלוהים. היא שאפה להקצין את דמותו הקפדנית והזועמת משהו של אלוהים. רף הדרישות שהציבו חכמי המוסר הלך וגבה. הלב ומחשבותיו נדרשו להיות נקיים מכל מחשבה פסולה. דמותו של אלוהי תנועת המוסר הוא הלחמה של ראש אגף החקירות במשטרה, פרקליט המדינה ושופט עליון מצויד בקורא מחשבות.
בעוד תנועת החסידות הקטינה את הדרישות, תנועת המוסר הגדילה אותם. החסידות שיבחה את הנער הבור הנוער כתרנגול בפני האל. תנועת המוסר דרשה מהאדם לשנות את אופיו, לשלוט במחשבותיו, להיות דרוך כל העת מחשש שמא לא יעמוד ברף המינימום של אלוהים. והרף הזה הוא גבוה. כמה גבוה. אחד מראשי הישיבות ניסח זאת במשפט: "המקסימום האפשרי, הוא המינימום הנדרש".
הגרסה המפחידה של אלוהים
חודש אלול, הוא החודש של תנועת המוסר. החודש שבו המשגיחים מתעטפים בפנים זועפות, ודורשים כמו הנביאים הקדמונים מצאן מרעיתם לשוב אל האלוהים, אולי יחוס, אולי ירחם. מונים את אסונות השנה שחלפה כמונה מעות, מעוררים את קהל שומעיהם לבדוק את נפשם ולחפש דרך לתקן את דרכיהם. אחרת גורלם יהיה להיות נרשמים בראש השנה, בספר האסונות של השנה הבאה.
"הפחד ואימת הדין של חודש אלול", אמר מייסד תנועת המוסר, רבי ישראל סלנטר, "הוא לא רק נחלתם של בני האדם, אפילו דגים שבים רועדים מפחדו של אלול, חוששים מזעמו של אלוהים שיתפרץ עליהם ביום הדין". כמו התיאור של המלאכים בתפילת 'ונתנה תוקף' שאינם יודעים אם ייצאו זכאים או חייבים מלפניו יתברך.: "מִלְּפָנִים כַּאֲשֶׁר יָדַעְתִּי — כָּל אִישׁ אֲחָזוֹ פַּלָּצוּת, מִקּוֹל הַקּוֹרֵא קָדוֹשׁ אֱלוּל", הוא ספד לעבר שאיננו עוד. מינון החרדה הולך וגובר ככל שחולפים הימים לקראת יום הדין - ראש השנה. באותו היום אלוהים לובש את הגרסה המפחידה ביותר שלו. עד לנקודת השיא בתפילת נעילה. רק ששם ממתינה בקצה, כוס הקפה.
לפרק ולהרכיב מחדש
אמיר שטיין
בט' באב האחרון הלכתי לעבודה עם בטן מקרקרת, כפכפים, ושיער שלא סיפרתי 3 שבועות. הרגשתי מין חרדה כזו: האם אני חוזר בתשובה בלי לשים לב? מה זה אומר עליי, שהדברים האלו חזרו להיות משמעותיים בחיי? כבר שנים שלא צמתי אף צום, כבר שנים שאני מגדיר את עצמי כחילוני, ואפילו אתאיסט-אגנוסטי. אז מה עובר עליי?
בעניין אחר, לפני כמה ימים נתקלתי בפוסט מעניין של פעילה פמיניסטית חרדית, על סוגיית היעדר נשים חרדיות בפוליטיקה, ועל המקום של הפטריארכיה בתוך כל זה. בתגובות חיכו לה האנשים עם הקלשונים – לא חרדים, אלא חילונים – שהאשימו אותה בצביעות. אחד הגולשים נזף בה וטען שכל עוד היא חלק במערכת החרדית, אין לה זכות להתלונן.
מה הקשר בין השניים? ביני לבין עצמי אני יודע מה המוטיבציות שלי לנהוג מנהגי אבלות בימי בין המצרים: בשנים האחרונות אני מרגיש שהשיח במדינתנו הקטנה הוא בלתי נסבל. אני חש פילוג והקצנה, שאיני יודע אם אי פעם יהיה להם ריפוי. אני חש חורבן חברתי, חורבן שט' באב נותן לי מקום להביע את האבל והצער שלי עליו. האבל גם נותן לי אפשרות להיות חלק ממשהו גדול יותר, להתחבר לקולקטיב יהודי, גם אם זה רק בדמיון שלי. תחושת השייכות משרתת חלקים בנפשי לא פחות מהסקפטיות הבריאה שלי. אני יודע שלא חזרתי להאמין באורח פלא בקיומו של האל, או יותר נכון – של אלים (כי אם אחד קיים, למה לא כולם?) ושאני רק מפלס לי דרך ססגונית משל עצמי. אז למה עברה מחשבה מגוחכת כזו בראשי?
בארצות הברית, אחת המדינות הדתיות ביותר בעולם (אני תמיד שמח להפתיע) יש תופעה נרחבת של "יציאה בשאלה" מהנצרות. ארצות הברית היא אומנם מקום שבו מתקיימת לכאורה הפרדה של דת מהמדינה, אבל כ-75% מאוכלוסייתה הם נוצרים, דבר שמשפיע פעמים רבות על החוקים וגם על מערכת החינוך, כמו שראינו בסוגיית ההפלות. אנשים שאינם משויכים לשום דת או אמונה הם אחוז מאוד קטן מאוכלוסיית ארה"ב, רק כ10%, והם נתפסים כקיצוניים ואף סופגים יחס עוין ממשפחותיהם. נשמע מוכר, נכון? לאורך השנים זכיתי לפתח חברויות קרובות ומשמעותיות עם נוצרים לשעבר מארה"ב, ללמוד מהחוויות שלהם, לראות את כל האלמנטים הדומים והשונים בין הקהילות שלנו – וזכיתי, בפשטות, בעוד אחים ואחיות לצרה וגם לשמחה.
בארה"ב השיח עבר בשנים האחרונות מנרטיב שעוסק באמונה או חוסר אמונה לנרטיב שמהותו "לפרק ולהרכיב מחדש". המונח "לפרק" מגיע מהאסכולה הפילוסופית של ז'אק דרידה. דקונסטרוקציה, לפרק בלעז, פירושה פירוק הטקסט והבנייתו מחדש במסגרת קריאה ביקורתית. זו בעצם גישה ביקורתית, מורכבת למדי, שמנסה להבין טקסטים ורעיונות מתוך התבוננות קרובה ואינטימית. הפילוסוף דיוויד ב. אליסון הסביר את המונח דקונסטרוקציה כ: "...פרויקט של מחשבה ביקורתית, שמטרתה היא לאתר ולפרק מושגים שפועלים כאקסיומות או חוקים..." האסכולה הפילוסופית הזו מוחלת בעצם על הדת, והמאמין מפרק לגורמים את אמונותיו ובוחר מה מהן להרכיב מחדש, אם בכלל. זו התבוננות בכל מה שנראה לנו טריוויאלי ומובן מאליו.
במסגרת התנועה של דקונסטרוקציה דתית, יש אנשים שממשיכים להיות דתיים, אבל דתיים בצורה שנכונה להם. יש גם אנשים שמאבדים לחלוטין את אמונתם בעקבות התהליך, שאצל כל אחד מהם נראה אחרת. המיוחד בתהליך כזה מתגלה באפשרות לשמור על חלקים מענייני הדת בצורה עדכנית. כשמפרקים ומרכיבים מחדש אפשר ליצור דבר אחר על בסיס החומר הישן. דקונסטרוקציה מאפשרת מציאות מורכבת ונכונה יותר עבור האינדבידואל – במקום חיים של או או, חיים של גם וגם.
כשעשיתי את דרכי מחוץ לבני ברק, המודל היחיד שהכרתי היה יציאה מוחלטת מהדת. לבד מהסופרת יוכי ברנדס, לא ממש נתקלתי באדם שחי בחברה החרדית, עזב אותה, ומצא את מקומו בסוג אחר של חיים יהודיים. אבל עבורי המודל של חיים חופשיים נטולי יהדות אף פעם לא היה אופציה. תמיד הייתי 100% אני כשציטטתי פסוקים, גמרות, הלכות ואמרות מוסר. לא משנה כמה רחוק אהיה מבית המדרש, מוחי ישלוף תמיד דברי תורה אלו ואחרים. ניסיתי למצוא את הדרך שלי בתוך העולם הזה, החופשי, נטול הסממנים היהודיים. והצלחתי, סוג של. היום, כשאנשים פוגשים אותי, הם מניחים שגדלתי בקיבוץ של "השומר הצעיר" ושאני חילוני בין חילונים. אבל בתוך הלב שלי תמיד מונחים סטנדר ודף גמרא פתוח, ואני יכול בשנייה לעבור מלדבר קווירית שוטפת לשיחה בבית מדרש'ית מצויה. ובתוך הגם וגם, הצבעוני והיפה והפוסט סטרוקטורליסטי שלי, למדתי לאט לאט להרכיב אותי מחדש.
בכל הקשור לאיכות חיים נפשית, הזמן, הפסיכולוגיה והפילוסופיה לימדו אותי שהשאלה "אילו חיים אני רוצה לנהל?" היא לא שאלה של מה צריך או מה מותר, אלא: "מה עושה לי טוב"? (ולא פוגע באחריםות). וזה גם מה שמניסיוני מאפשר לנו, כיוצאים, להצליח לבנות חזרה את הזהות שלנו. כשהייתי חרדי תמיד הדהדו השאלות: מה צריך לעשות? מה חייבים לעשות? מה נדרש ממני? אני עדיין שואל את עצמי שאלות כאלו, אבל רק אחרי שדאגתי לשאול את עצמי: מה אני צריך? מה יעשה לי טוב? מה יעזור לי?
בשנים האחרונות אני בונה לאט לאט "אני חדש", אבל האני הזה לא מורכב מחומר חדש שאספתי יש מאין. האני שלי מורכב מהחומר המקורי, מאבני הבנייה שיצרו את האני הקודם. הצורה נראית אחרת ומתנהגת אחרת, ויש בה שילוב של חדש-ישן, היא אותו דבר, אבל נוחה יותר ועוטפת יותר. הבנייה מחדש מאפשרת לשמר את מה שנעים וטוב, ולהיפטר ממה שפחות מתאים. הבנייה מחדש מאפשרת חיים של בחירה אמיתית, של חופש, של חירות ושל שייכות. אני חושב שאם יותר אנשים היו משתתפים במלאכת הפרוק והבנייה מחדש, הם היו מבינים יותר את האנשים שמתקיימים ב"גם וגם", האנשים שממשיכים להיות חלק, אבל גם מציבים גבול ברור לְמה שאינם שותפים בו.
אבל מה הטעם בכל זה? זו השאלה שאנשים בדרך כלל שואלים בשלב הזה. אם אין דרך אבסולוטית לחיות את החיים, מין פורמולת שחור-לבן מדויקת לחיות על פיה, מה הטעם בכל זה? יש לי חלום, שהבן אדם הבא שינוע מחרדיות אל העולם שבחוץ לא ישאל את עצמו שאלות קיומיות כמו "האם יש או אין אלוהים"? ולפי זה יבחר לצאת או לא. זאת שאלה עצומה שלא בהכרח מוצאים לה תשובה חד משמעית, ושיש לה השפעה רגשית מטלטלת וקיומית על השואל. השאלה הנכונה, מבחינתי, היא: "איך אני רוצה שחיי ייראו?" לא האם אני רוצה להיות חילוני או חרדי, יהודי או לא יהודי, אלא – ממה אני רוצה שהסלט, שהוא החיים שלי, יהיה מורכב? לא ששאלת קיום האל לא חשובה, אבל היא לא מה שאמור להכריע את איכות חיינו. כשאנחנו מתמודדים עם שאלת הקיום שלנו, האינסטינקט האנושי הוא להתמכר לרעיונות גדולים, לחפש תשובות גדולות, מופשטות.
כבני אדם אנו רוצים תשובה קוסמית שתבוא מבחוץ ותגדיר את הטעם והמשמעות של חיינו, זה טבעי ולגיטימי. אבל התשובה הזו לא קיימת מחוץ אלינו, מחוץ לרצון שלנו במשמעות ומחוץ למוח שלנו. אם יום אחד נפסיק להתקיים, גם הצורך במשמעות ובטעם יפסיק להתקיים יחד איתנו. במקום זאת, אני מציע לעצמי ולעולם את המרשם של הפילוסוף אלבר קאמי לחיים של משמעות: "מרד, חירות ותאווה".[1]
מרד הוא הכוח של בני האדם להגדיר את עצמם. נכון, אולי נולדתי להיות עקרת בית בני ברקית וללדת שבעה ילדים, אבל הנה אני פה, כותב הגיגים פילוסופיים למחייתי. זהו כוחה של הגדרה עצמית.
חירות משמעה, הכוח שלי כבן אדם להיות אותנטי, לחיות כפי שנכון לי, ולא על פי תכתיבי החברה.
ותאווה? תאווה היא הדבר האסור ביותר, נכון? אסור להקשיב לגוף וצריך לנתק בין המוח ללב, לא? אבל אם נקשיב טוב-טוב לגוף שלנו, נגלה שהתאווה הכי בסיסית שלנו היא לחיות, לשמור על עצמנו. האם זה כל כך גרוע?
הגמרא במסכת קידושין ל, ב' אומרת כי: "...יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, שנאמר (תהלים לז, לב) צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו". אני שמח לפרק את האקסיומה של חז"ל ולבשר לכם, שאחרי כמה שנים בממלכת היצר, למדתי שמה שמנסה להרוג אותי הוא הדחף לדחוק את עצמי בכוח למיטת-סדום של החברה, שדורשת מכולנו להתיישר לגודל וצורה כבקשתה. מה שלא הורג אותי זה לעצום עיניים, לנשום עמוק, ולהקשיב לאני החדש-ישן שאומר לי פשוט לחיות.
הכותבים שלנו
קצת על התקופה...
מגזין "התקופה" מביא אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
