התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

התקופה

החופש לא ללחוץ יד לביידן


(ולא להתחתן ולא להרות ולא לעשות שום דבר רק כי הוא "מקובל") חופש -  מצבו של מי שיכול לפעול כרצונו מבלי להיות מוגבל על-ידי אחרים; יכולתו של מישהו לקבוע לעצמו את פעולותיו. ייתכן כי הרגישות הגבוהה שלי לתחושת חופש, קיומה וטיפוחה, הייתי אומרת האדרתה עד כדי קידוש של ממש, נובעת מהיעדרותה המוחלטת במשך שנים לא מעטות, כמעט חצי משנות חיי ואני כבר לא פרגית צעירה, מה שנקרא. בעל כורחי נולדתי, כמו כולם, ובעל כורחי נקלעתי לחיים חרדים-מוכתבים-נטולי חופש מעצם טבעם והגדרתם. בעיניי, היום, הפילוסופיה שעליה גדלתי היא עיוות מוסרי והיפוך היוצרות, חופש הוא כבלים והכבלים הם חופש. בעומקם של דברים, יש בזה משהו, יש תחושת חופש מסוימת בגבולות אבל רק בתנאי שהם מיוזמתך, בהסכמתך ומבחירה. גבולות ללא בחירה אינם חופש. הם הרבה דברים אחרים, חופש הם לא. היו תקופות שבהן ניסיתי לשכנע את עצמי שאי-החופש הוא החירות האמיתית ושעבד ה' לעולם חופשי וכולי וכולי, זה לא באמת עבד. הייתי מתבוננת באנשים שמדברים בהתלהבות על החופש האמיתי הזה, המזוכך, הטהור, ותהיתי אם הם עובדים עליי, על עצמם, על העולם. לא באמת משנה, למעשה, יש להם את עצמם ואת ההתמודדויות שלהם וייתכן שהוגיעו והגיעו למסקנות משלהם. אצלי זה לא עבד. הניצוץ הראשוני לתחושת חופש לא הוצת לאש אהבת ה' וקבלת עול מוחלטת, לפחות לא אחרי גיל 22. התשוקה העזה לתחושת חופש ­– דווקא משום היעדרה המוחלט כבת למשפחה עם מיליון ילדים, כנערת פנימייה וכמי שהתחנכה היטב-היטב על ברכי הערך החשוב מכול "מה יגידו" ­­– הצטוותה למידת הספקנות שאף היא החלה לנבוט, ושתיהן יחד: משאת הנפש לחופש וערעור על המובן מאליו פירקו והפריכו אצלי כמעט כל פעולה וצורת חשיבה. שוב ושוב בדקתי האם אני פועלת כי כך נראה לי או שזהו כלל חברתי מקובל. התהליך הזה, שהיה ארוך ביותר, התנהל לו באיטיות השמורה לתהליכים מצמיחים לכל אורך שנות העשרים שלי וחדר גם לעשור הרביעי. זו נקודת מבט מעט מתבדלת, נכון, לבחון ולהתבונן כל הזמן, לוודא שיש בי יכולת לפעול כרצוני ולא להיות מוגבלת על ידי אחרים או לתת להם לקבוע את פעולותיי. מדי פעם חוברים אליי, מפה ומשם, אנשים שתוהים מדוע, אנשים שמבקשים לבחון התנהגויות חברתיות מקובלות ולברר כמה חופש יש בהן. זה מתחיל מהחופש לבחור מה ללבוש, באילו מקומות להסתובב, איפה לגור, איזה סוג של חיים לחיות, וזה מגיע – תאמינו או לא, לחופש להחליט אם מתאים ללחוץ יד או לא. אני, אגב, לא לוחצת יד לזרים, לי מתאים לשגר חיוך ותנודת ראש סימפטית. גם חיבוקים שמורים אצלי לאנשים מסוימים, ובקיץ, באופן כללי, אני מעדיפה להימנע ממגע. לא נוח לי. מוזר לי שיש אנשים שזה מאיים עליהם, שהם מרגישים שעולמם היציב (והמלא מגבלות שלא בטוח שהם השיתו על עצמם) מתערער מכך שמישהי החליטה לממש את הזכות הטבעית שלה, הזכות לחופש ולבחירה. הבחירות שלי והרצון שלי בחופש לא נועדו לעשות דווקא לאף אחד, בטח שלא להשפיל או לצער או לאיים. מצער מאוד לראות שיש כאלה שעדיין תופסים את זה כך.

במותם ציוו את האחריות


בדקות הראשונות התמונה לא הייתה ברורה: המוזיקה המשיכה להתנגן, עשרות האלפים עוד קיפצו ורקדו, ורק כעבור זמן יקר, יקר מדי, המציאות המזעזעת נחשפה; המספרים טיפסו וטיפסו עד למספר הנורא 45. ההלם שאחז את המשתתפים בהילולת הרשב"י התשפ"א הפך להלם כלל חרדי וכלל ארצי. "האסון האזרחי הגדול ביותר בתולדות המדינה". בשעות הבוקר המספרים הפכו לשמות; אלמנות, יתומים, הורים שכולים. כל הרוג וסיפורו, סיפור שנקטע בטרם עת. צעירים בראשית דרכם בעולם, שבאו לשמוח ולרקוד, סיימו את חייהם על כבש המעבר. יום חג ושמחה הפך ליום אבל והספדים.
אסון מירון תפס את החברה החרדית, באחד מרגעי השפל שלה. אחרי שנה וחצי של קורונה, שבה הפכה החברה הזו, באחריותה או שלא באחריותה, לשעיר לעזאזל. שנה וחצי שבה מבוגרים חרדים רבים שילמו בחייהם, והיה נדמה שסוף סוף מגיע אירוע שבו החרדים יכולים לחגוג בלי הגבלות, שהשגרה שבה אל עולמם. ואז התרחש האסון. בניגוד לקורונה, את המחיר הפעם שילמו צעירי המגזר. הדיו שעל ניירות ההספדים לא יבש, ושוב פקד את החרדים אסון נוסף, קריסת הטריבונות בחסידות קרלין.
באותם ימים התחושה ברחוב החרדי הייתה שהאסון הבא אורב מעבר לפינה. באופן טבעי, היו ששיגרו חיצי אשמה לעסקני המגזר ולקהל הרחב, שבהתנהלותם חסרת האחריות הביאו על עצמם את הטרגדיה. האמת חייבת להיאמר: "תרבות הסמוך" לא פוסחת על אף מגזר בחברה הישראלית. הלוא רק לפני כמה ימים התפרסמו מסקנות הביניים של הוועדה שחוקרת את אסון נחל צפית, עוד אסון מיותר שנולד בחטא היוהרה של "תרבות הסמוך". מה שמייחד את אסון מירון, הוא לא מספרם הגדול של ההרוגים בלבד, אלא העובדה שהכתובת הייתה רשומה על ההר כולו. כל מי שדרך במירון, לא רק בל"ג בעומר, אלא אפילו בסתם יום של חול, לא הצליח להבין איך האתר השני בחשיבותו מבחינת מספר המבקרים, אחרי הכותל המערבי, נראה כמו סג'עייה אחרי הפצצה של צה"ל. את ההפקרות ניתן היה לראות מתחתית ההר ועד פסגתו: מבנים לא חוקיים, דרכים לא סלולות, כאוס של ממש. איש הישר בעיניו, או נכון יותר, העקום בעיניו יעשה. המדינה הסירה את ידיה מההר וכל הרוצה בא ונטל. אחד בנה קראון, השני בנה גשר, השלישי בנה מדרגות. אין דין אין דיין. המחוקק נעלם והותיר אחריו אדמה חרוכה. שנה אחרי: חלל נפער בהנהגה החרדית עם פטירתו של הרב קנייבסקי. החרדים נותרו מחוץ לקואליציה ורמת האמון שלהם בממשלה הנוכחית שואפת לאפס. כל הכוכבים הסתדרו לקראת משבר. עם זאת, חברי הכנסת החרדים, המבקרים החריפים ביותר של הממשלה, בחרו לשתף פעולה. הרבנים החרדים, שהממשלה בעיניהם היא ממשלת שמד, התעלו מעל השיקולים הפוליטיים ובחרו בחיים. למעט שוליים קיצוניים, רוב החרדים בחרו בשיח של אחריות. וניכר ברחוב שהרוב המוחלט מיישר קו עם החלטות הממשלה ומתפלל שהפעם זה יסתיים אחרת.
בעוד ההנהגה החרדית ברובה הגדול עושה את המוטל עליה, דווקא המדינה היא זו שגוררת רגליים. נכון, נהרסו כמה מבנים, הוקמו גשרים, נערכו תוכניות, אבל עדיין – אין משילות בהר. שלא לדבר על כך שחלק מבעלי התפקידים שאחראים למחדל – עודם מכהנים בתפקידיהם! על המדינה היה להפקיע את השטח מידי בעלי ההקדש, להפוך את האתר לאתר ממלכתי, לכבד את העולים והמתפללים שם, לבנות מחדש את הציון, לסלול דרכים ולהכשיר מקומות לאירועים והדלקות.
כולנו תקווה שהשנה יעברו חגיגות ל"ג בעומר בשלום: שכל החוגגים והשמחים ישובו לביתם בשלום, ושהאסון האזרחי הנורא הזה יתועל ללקח עבור כולנו. בכל הנוגע לחיי אדם אין מקום ל"סמוך". לא במכינה שיוצאת לטיול על אף אזהרת שיטפונות, לא באירוע גדול שבו מוצבות טורבינות רעועות. ניהול נכון ואחראי של אירועים גדולים אינו מותרות – הוא מציל חיים! במותם ציוו לנו את האחריות.  

סדנא דארעא חד הוא


אנשים הם מורכבים. אני יודע, זו לא התובנה הכי מקורית ששמעתם לאחרונה, אבל לפעמים אנחנו מקבלים תזכורת למידת המורכבות וחשוב מכך – לגורמים שלה. העונה השניה של התוכנית "עוד ניפגש" היא אחת מהתזכורות הללו. החרדים והחילונים, הילדים וההורים, מי שעברו את המסע ומי שליוו אותו, כולם סיפקו לנו הצצה לאישיות שלהם, והזכירו לנו שוב, אנשים הם מורכבים. אחת המחלוקות הסוערות בקרב החוקרים והפרשנים של החברה החרדית, עוסקת בשאלה האם נכון לנתח אותה בראש ובראשונה כקבוצה אידיאולוגית, או בכלים סוציולוגיים. אלו ואלו מבהירים שלדעתם יש פרשנות אחת שהיא המרכזית, אבל בוודאי שכל החלקים משחקים תפקיד, כי החברה החרדית מורכבת מאנשים, ואנשים – כאמור – הם מורכבים.   האתגר בפניו ניצבה הפקת התוכנית היה כמעט בלתי אפשרי למעבר. בניגוד לעונה הראשונה, בה בני המשפחה החילונים נחשפו במסעם לחידוש הקשר עם החוזר בתשובה שניתק את הקשר מהם, במקרה של היוצאים כמעט בלתי אפשרי למצוא מקרה בו מי שעזב את החברה החרדית יזם את הנתק. אלא שהצד השני של המטבע – ליווי החרדים שיזמו את הנתק כמעט בלתי אפשרי ליישום. מה יגרום להורה חרדי שהיה קיצוני מספיק בשביל לנתק את הקשר עם הילד שלו, להסכים לשתף פעולה עם התקשורת החילונית ולחשוף את עצמו קבל עם ועולם? שלא במפתיע, הפקת התוכנית הצליחה לעמוד במשימה באופן חלקי מאד. במשך שנתיים של ליהוקים וחיזורים אינסופיים ("פנו אלי מעוד ניפגש" הפכה לבדיחה קבועה בקבוצות הפייסבוק של היוצאים), נמצאו רק שלש משתתפות מהחברה החרדית, כולן נשים. גם מטרת המסע הייתה שונה בעונה הזו. בנקודה מסויימת, דסי שואלת את רותי – האמא אותה היא מלווה, אז למה את כאן? שאלה מעין זו חצתה את מוחם של כל הצופים בנקודה זו או אחרת במהלך התוכנית. הרי הן אלו שניתקו את הקשר עם הילד שלהן, אם כך מדוע הן זקוקות לליווי, תיווך ושליחת שגרירים, במקום פשוט להרים את הטלפון ולבקש מהילד שלהם להיפגש? במובנים מסויימים, זו השאלה החשובה ביותר המרחפת מעל לכל הסדרה. התשובה נתונה במחלוקת ואינה חד משמעית, אבל הגרסה הקצרה שלה היא – כי אנשים הם מורכבים.   מרגע שצוללים מעבר לכותרת מתגלה התמונה המורכבת. אין פה שלשה מקרים דומים של אמהות שנטשו את פרי רחמן בגלל ציווי האל. בכל המקרים, הנתק נגרם בשל מגוון סיבות אישיות. בת שבע חמומת המוח המתקשה לכבד את הגבולות של הילד שלה, מוריה שמתה מבפנים לפני שנים רבות ואיבדה את היכולת לחוות אהבה גם כלפי ילדיה, ורותי שההתפתחות הרגשית שלה נתקעה בגיל העשרה ואינה מצליחה לקבל אחריות על מעשיה.
עם זאת, יטעה הצופה אם יפרש את הסדרה כווריאציה נוספת על תוכניות הטיפול המשפחתי. בשלשת המקרים, החברה החרדית משחקת תפקיד דרמטי בעלילה. גם אם שורש ההתנהלות של האמהות נטוע באישיותן, סביר שהתוצאה הייתה שונה מאד, לו היו גדלות לתוך חברה שונה.
אילו היה סולם הערכים של החברה בה חיה בת שבע מעלה על נס את הקשר המשפחתי מעל תפיסת העולם של בני המשפחה, לא היו הנטיות השתלטניות שלה מביאות אותה להתנות את קבלת הילד בשינוי אורח חייו. אילולא הייתה מוריה גדלה בחברה סגפנית, המתייחס למגע בין אישי ככלי פונקציונלי ולאוכל כמקור תזונה בלבד, כבר מזמן הייתה מחבקת את בנה ויוצאת לאכול איתו סושי. גם בלי לשנות את האופי הפסיבי שלה, די בכך שרותי הייתה גדלה בחברה שפויה, בה דמויות המופת אינן מצוות להפקיר את ילדתך לחסדי הרחוב ולהחרים את החתונה שלה, בכדי לשנות את ההתנהלות שלה מקצה לקצה. באופן הולם, גם מסע ההתבגרות של שלשת האמהות נסב סביב האתגר האישי שלהן, אך נדרש לתמיכה הדתית כדי לעמוד במשימה. הסיבה האמיתית בגללה הצליחה מוריה לאהוב את אבי שלה בלי תנאים היא כי ג'ודי גרמה לה לאהוב את עצמה, האסימון של בת שבע נפל כשראתה את הכאב של מירב על העוול שגרמה לאמהות אחרות בתפקידה החינוכי בשם הדת, ובכדי להצליח (חלקית – למרבה הצער) לגרום לרותי לשנות גישה נדרשה דסי לגרום לה להיכנס לנעליה של ביתה חני. עם זאת, בכל המקרים נדרשו המלוות לדמות התורנית שתספק לאותן האמהות את "חותמת הכשרות", תסביר להן שהעולם הבא של הילד שלהם הוא לא עניין שלהן, ותרמוז להן בקריצה שגם אם הציות לרב הוא הכרח המציאות, ההחלטה אם ומה לשאול את הרב נתונה בידיהן.   אבחנה זו מתחדדת בבואנו להתבונן בשני המשתתפים הנוספים בסדרה, היוצאים המבקשים לחדש את הקשר עם בני משפחתם החרדים. הפער בין הדמויות שעזבו את החברה החרדית ואלה שנותרו בתוכה לא יכול להיות בוטה יותר. כדי לשמר את הפורמט, גם גל ויהודה  מצטרפים אל מלווה חרדי לשבוע, אבל כפי שהם עצמם מעירים בפרקים הראשונים, מדובר במסע מיותר לחלוטין. הפער בינם לבין המלווים שלהם ניכר מן הרגע הראשון. יותר מפעם אחת נראה שגל היא זו שנשלחה להעביר את הודיה ה-"שליחה" שלה תהליך התבגרות, וגם אני חלקתי עם יהודה את תחושת הרחמים כלפי נחום החביב, שניסה נואשות "לקרב" אותו בלי שיהיה מסוגל להודות בכך אפילו כלפי עצמו. הפער אינו בהכרח תוצאה של איכות החומר האנושי. מרבית המשתתפים החרדים בתוכנית נראים כמו אנשים טובים בשורשם, אלא שמרחב התמרון שלהם היה מוגבל מן הרגע הראשון, ואשליית הבחירה שלהם נפגעה שוב ושוב משהתקרבו לגבולות השקופים שלהם. כפי שהסביר לי אחד הדודים שלי בשיחה לפני שנים ארוכות, בוודאי שהדבר הכי חשוב הוא שתחקור ותגיע בעצמך אל האמת, כל עוד האמת אליה תגיע בסוף התהליך היא זו המסורה לנו מאבותינו.
לא זו בלבד שהיוצאים אינם כלואים כיום בתוך אותן מגבלות, הם דווקא מנוסים בניפוץ המגבלות לתוכן נולדו, זכות שמעטים האנשים שחוו אותה. רמת האמפתיה שהם מביעים כלפי הצד החרדי ראויה להערכה באופן כללי, במיוחד במקרה של צעירים שחלק מבני המשפחה שלהם נטש אותם, והותיר אותם להתמודד עם הקושי הרגשי לבדם.
  לפני מספר שנים עלתה בתיאטרון הבימה ההצגה "עושה כרצונו", לפי הספר שהותירה אחריה אסתי ויינשטיין, יוצאת חסידות גור שנטלה את נפשה בכפה, אחרי שנים ארוכות של נתק ממרבית בנותיה. אחד האספקטים המוערכים ביותר בעיני בהצגה, הייתה הבחירה שלא להציג את בן הזוג החרדי של אסתי כאיש הרע בסיפור, אלא כקורבן נוסף של אותה המערכת לתוכה נולדו שניהם. בעיני, זוהי אבחנה חשובה מאד. כמאמר ברוריה – אשת רבי מאיר, עלינו לשאוף למיגור החטאים מן הארץ, לא החוטאים. אין כמו הסדרה עוד ניפגש כדי להזכיר לנו, שעם כל הכעס שניתן לחוש לעיתים כלפי הפרטים בחברה החרדית, ברוב המקרים הם גם הקורבנות. מהפגיעות המיניות ועד ההרוגים במירון, מהיעדר לימודי הליבה ועד העוני הכפוי שהוא גורר, מהמחסור באינטימיות ועד דיכוי האהבה הבסיסית בין הורה לילדו. לא רק מי שגדלו בחברה החרדית ועזבו אותה נפגעו מהמערכת, גם מי שנותרו בתוכה משלמים את המחיר. אל לנו לכעוס על החרדים. עלינו לחמול עליהם, להושיט להם יד, לסייע להם למצוא את הקול הפנימי, ולתמוך בניסיון שלהם להקשיב לו. אני יודע, רבים מאיתנו שילמו מחירים קשים מנשוא בתהליך העזיבה, והבקשה להיות המבוגר האחראי בסיפור נראית כמעט לא הגונה. אולם דווקא אותו המסע הוא שהופך אותנו למועמדים המושלמים להיות הגורם התומך והמכיל, כי ככה זה, אנשים – כאמור - הם מורכבים.

המנהיג האחרון


האם הרב קנייבסקי היה המנהיג החרדי האחרון? מה הפך את האיש שהתגורר בבית פשוט בבני ברק לגדול הדור עם מעמד-על כמעט חסר תקדים? ומדוע פטירתו היא משבר חריף כל כך עבור החברה החרדית בימים שבהם היא מאותגרת מבית ומחוץ?

ב-13 באוקטובר 1959 התקיימה בירושלים לוויה רבת משתתפים. המונים באו לחלוק כבוד אחרון לאחד ממנהיגיה הבולטים של היהדות החרדית: הרב יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק, שנודע גם בכינוי "הרב מבריסק". במסע הלוויה ספד לו תלמידו, לימים המנהיג הליטאי הבולט, הרב שך. "תמה שלשלת בית בריסק", פסק הרב שך. השלשלת בת שלושה דורות של מנהיגים חרדים בולטים, סב-אב-נכד, באה לסיומה. הפסקנות שבה נאמרו הדברים לא מנעה מהרב שך לחזור על אותה אמירה בלוויה שהתקיימה ב-6 בפברואר 1981, שבה הובא למנוחות הבן, הרב יוסף דוב. "תמה שלשלת בית בריסק", אמר שוב. האנקדוטה המשעשעת ממחישה שאפילו מנהיגים חרדים לא פעם חוטאים בחטא ההגזמה בזמן שהם מספידים את קודמיהם בתפקיד. עלינו לקחת עם קורטוב של חשדנות את הקביעות הפסקניות על סיומה של תקופה, לפקפק במילים כמו "הגדול האחרון", "הפוסק האחרון", "המנהיג האחרון". לרוב, מסתבר שיש אחרון אחרי האחרון. בלי לקבוע מסמרות בשאלה האם הרב קנייבסקי הוא גדול הדור האחרון, עדיין אפשר לומר כי פטירתו במרץ 2022, הייתה רגע של מפנה בתולדות ההנהגה החרדית מאז הקמת המדינה ועד היום. בתורת המספרים אפשר לקבוע בוודאות כי בשנים הקרובות לא נחזה בלוויה חרדית בסדר גודל שישראל ראתה בלווייתו של הרב קנייבסקי. כדי להבין את השפעתו של האיש בן ה-94, שחי כל ימיו בדירה פשוטה בבני ברק, נבקש להציג שורה של אירועים פוליטיים שבהם נטל הרב קנייבסקי חלק. בניגוד לרושם שנוצר, לפיו עד לערוב ימיו התנזר הרב מעיסוק בפוליטיקה, העובדות מספרות סיפור אחר לגמרי. ברוב הצמתים המרכזיים של המגזר הליטאי בישראל, הרב קנייבסקי נכח. לעיתים כשחקן משנה, לעיתים כממליך המלכים, ובערוב ימיו, לאחר שהגיע למסקנה כי שדרת ההנהגה ריקה, קיבל על עצמו את תפקיד השחקן הראשי.   1988 – הפילוג האשכנזי ההופעה הציבורית הראשונה שלו הייתה במערכת הבחירות הסוערת ביותר שחוותה החברה החרדית, בחירות 1988. מערכת בחירות שבה בפעם הראשונה המפלגה האשכנזית "אגודת ישראל" התפצלה לשתי מפלגות: "אגודת ישראל" החסידית ו"דגל התורה" הליטאית. הרב שך יצא להרפתקה פוליטית, שסיכון רב בצידה, ומצא את עצמו מתמודד בשתי זירות במקביל. באגודת ישראל האשימו אותו בחידוש השנאה הישנה בין ליטאים לחסידים, ובתוך העולם הליטאי פנימה הוא הואשם, בעיקר על ידי תלמידיו של "החזון איש", בהכנסת פוליטיקה לתוך עולם התורה. אל תוך הקרב המכוער גויסו הכלים הכבדים: החסידים הביאו לעזרתם את הרבי מחב"ד ואת ברכות האדמו"רים. הרב שך היה זקוק לשחקן חיזוק במשקל כבד. מי שיועד לתפקיד הזה היה הרב קנייבסקי. הרב קנייבסקי, בניגוד לתלמידיו האחרים של "החזון איש", גדל בבית של הערצה וחיבור פוליטי לרב שך. אביו, הרב יעקב ישראל קנייבסקי, "הסטייפלר", הנהיג במשותף עם הרב שך את הציבור הליטאי עד לפטירתו של הראשון בשנת 1985. תמיכתו הפומבית של הרב קנייבסקי במהלך הפילוג של הרב שך, שסייע ל הרב שך סייעה לו נגד מתנגדיו בבית פנימה. אבל לא רק בבית. גם בחוץ הייתה לתמיכה של הרב קנייבסקי משמעות. כבר באותם ימים יצא שמו של הרב קנייבסקי כאדם שברכותיו מתגשמות. רבים היו משחרים לפתחו ומבקשים ברכה. ההילה המיסטית היוותה משקל נגד לכוחות המיסטיים שהפעילה אגודת ישראל. מערכת הבחירות הסתיימה בניצחון מבחינתו של הרב שך, מפלגתו עברה את אחוז החסימה והוא הצליח להכניס לכנסת שתי נציגים: אברהם רביץ ז"ל ומשה גפני. מניות ההצלחה הפוליטיות היו רשומות, בין היתר, על שמו של הרב קנייבסקי. 1991 – "בבני ברק זה לא ייפול" ינואר 1991, הקואליציה, בהובלת ארה"ב, פתחה במלחמה נגד עיראק. בתגובה, סדאם חוסיין החל לשגר טילים לעבר ערים במרכז הארץ. תושבי בני ברק, כמו שכניהם בתל אביב וברמת גן, חששו מפני ירי הטילים. הרב קנייבסקי הבטיח, "בבני ברק זה לא ייפול'. התגשמותה של הבטחה זו, לרבות העובדה שאחד הטילים נפל סמוך מאוד לעיר בני ברק, העצימו את דמותו של הרב קנייבסקי כמי שהבטחותיו מתקיימות. התדמית המיסטית של הרב המברך מבני ברק הלכה וגדלה. ההבטחה הזאת התרחבה לאורך השנים לתחום הפיגועים. הפיגוע שהתרחש בבני ברק, שבועיים לאחר פטירתו של הרב, הוא בעיני חרדים רבים הוכחה ברורה: האיש, בצדיקותו ובתורתו, הגן על העיר מפני אסונות. 1996 – "ביבי טוב ליהודים!" 1996, לראשונה בתולדות המדינה התקיימו בחירות ישירות לראשות הממשלה. המגזר החרדי נקלע לדילמה: הצבעה למפלגות חרדיות היא מצווה גדולה, אך מה בנוגע להצבעה ישירה לאדם לא חרדי? התחרות בין המועמדים המובילים, שמעון פרס ובנימין נתניהו, הייתה צמודה. לפרס היו קשרים טובים עם החרדים, והוא קיווה שבנושא ההצבעה לראשות הממשלה החרדים יימנעו. באותם ימים המנהיג החרדי דאז, הרב שך, הסתגר בביתו וסירב לקחת חלק פעיל בהנהגה. נתניהו הגיע לבני ברק והצליח להשיג פגישה עם הרב קנייבסקי. תמיכתו של הרב קנייבסקי בנתניהו, שגובתה גם במכתב בחתימת הרב שך ורבנים אחרים, הכריעה את הכף. מרבית החרדים תמכו במועמדותו של נתניהו, והוא ניצח את שמעון פרס על חודם של 30,000 קולות. 1999 – התחזית הפוליטית שהכזיבה-ברק לא יעלה 1999-התחזית הפוליטית שהכזיבה. בבחירות 99' אהוד ברק הוביל קמפיין אנטי-חרדי. סיסמת הבחירות שלו הייתה "כסף לבתי החולים במקום כסף לישיבות", הוא הבטיח לגייס את בחורי הישיבות ועוד. החרדים, שהלכו לאורך כל הדרך עם נתניהו, חששו מעלייתו של ברק. הסקרים הראו פער לטובתו של ברק. חרדים רבים ביקשו את ברכתו של הרב קנייבסקי, וקיבלו הבטחה: "ברק לא יעלה".ההבטחה אכזיבה; ברק ניצח את נתניהו בנוק-אאוט. למפרע, פורשה הברכה כמי שניבאה את ימיה הקצרים של ממשלת ברק. החל מראשית שנות ה-2000 ועד לשנת 2012, נמנע הרב קנייבסקי ממעורבות פעילה בנושאים פוליטיים, למעט חרם שהחיל על העיר אלעד, בשל התנגדותו לרב העיר והסכסוך שהתנהל בין אחיינו, הרב כהנמן, לרב מרקוביץ בישיבת פונביז'. יש התולים את חוסר המעורבות בנושאים פוליטיים באירוע מוחי שעבר באותן שנים, שבעקבותיו נחלש הרב מאוד ואחת מידיו הפסיקה לתפקד כמעט. 2012 – מכתיר את ממשיכו של הרב אלישיב בסוף מאי 2012 חלה המנהיג החרדי הרב אלישיב. את תקופת המחלה ניצלו אנשיו של הרב שטיינמן כדי להשתלט על העיתון החרדי בעל ההשפעה "יתד נאמן". ההשתלטות נועדה להכתיר את הרב שטיינמן ליורשו של הרב אלישיב, ולמנוע מאנשיו של הרב אוירבך להשתלט על מוקדי ההשפעה. הרב שטיינמן היה דמות שנויה במחלוקת בשל תמיכתו בגיוס חרדים לצבא. לצורך חיזוק התמיכה בהעברת השליטה לידיו של הרב שטיינמן ואנשיו והכתרתו כמנהיג הציבור החרדי, הוזעק הרב קנייבסקי, מחותנו של הרב שטיינמן. מכתב שפרסם הרב קנייבסקי ב"יתד נאמן", העניק את הכשרות להנהגתו של הרב שטיינמן. לאורך כל תקופת ההנהגה ניהל הרב קנייבסקי מאבק מר במתנגדיו של הרב שטיינמן וקרא להחרים אותם.
   
  2017 – הופך למנהיג  דצמבר 2017, הרב שטיינמן נפטר בגיל 100. מקורביו ביקשו להכתיר את הרב אדלשטיין ליורשו. לשם כך הם שבו וביקשו את תמיכתו של הרב קנייבסקי. למרבה ההפתעה, הרב קנייבסקי סירב לתמוך במועמדותו של הרב אדלשטיין לתפקיד המנהיג, ותחת זאת קיבל החלטה מפתיעה: לקחת את מושכות ההנהגה לידיו. לא מעט גבות הורמו בחברה החרדית על ההחלטה. כוחו הפוליטי של הרב קנייבסקי בא לידי ביטוי בהצלחה של תנועת "דגל התורה" להכניס שישה נציגים למועצת העיר ירושלים; בהצלחתו להביא לבחירתו של משה ליאון לראשות עיריית ירושלים, מהלך שבו נכשל קודמו, הרב שטיינמן. בזכות הכריזמה המיסטית שלו, הצליח הרב קנייבסקי לגרום לשוליים המתרחבים של החרדים לשוב ברגע האמת הביתה – ולהצביע ג'. התחזיות על התפרקותה של החברה החרדית התנפצו מול תוצאות הבחירות לכנסת. אלו הבהירו שכוחה של המפלגה עדיין במותניה. דמותו של הרב הצליחה לחפות על הסדקים והשברים שנוצרו מבפנים. 2022 – שאלת ההנהגה יורשו האפשרי של הרב קנייבסקי הוא הרב אדלשטיין, זה שלא זכה לקבל את תמיכת הרב המנוח לתפקיד המנהיג. גילו המתקדם ואישיותו האפורה הופכים את סיכויו לסכור את הפרצות בחומה לקלושים עד בלתי קיימים. בימים האחרונים, כאשר עלתה על הפרק שאלת הבחירות, מיהר יו"ר יהדות התורה, ח"כ גפני, להצהיר כי מפלגתו מעדיפה ממשלה חדשה על פני בחירות. מי כמוהו יודע שאין זו השעה להעמיד את כוחה של המפלגה לבחירות. החרדים החדשים פוזלים לעבר מפלגות כמו הליכוד, הצעירים רואים באיתמר בן גביר גיבורם; את כל אלו אין מי שישיב עכשיו הביתה. העתיד ביום שאחרי: החברה החרדית בעוד עשור בעשור הקרוב ספק אם יקום יורש הולם לרב קנייבסקי. בעוד עשור פניה של החברה החרדית לא ייראו כמו שהם היום. שיעורי החדירה ההולכים וגוברים של האינטרנט לחברה שסגרה את שעריה בחומות, סודקים את החברה מבפנים. האתגרים הניצבים בפני החברה החרדית מהווים אתגר משמעותי לכל מנהיג, על אחת וכמה במציאות שבה הנהגה הולכת לקראת פיצולים. האם פטירתו של הרב קנייבסקי תוביל לגלים של יציאה בשאלה מהחברה החרדית? או אולי פרנסי החברה החרדית יעשו חשבון נפש וינסו להכיל את הגוונים השונים של החברה החרדית? הרבה שאלות ומעט מאוד תשובות. מה שבטוח הוא שאם משבר הקורונה ואסון מירון יצרו סדקים בחברה החרדית, פטירתו של הרב קנייבסקי פערה חור של ממש בהנהגה, חור שקשה לראות כיצד החברה החרדית מצליחה למלא.  

אני מתנצלת


אֲנִי מִתְנַצֶּלֶת כֵּן מִתְנַצֶּלֶת מֵעֹמֶק לִבִּי שֶׁלֹּא מָצָאתִי זְמַן לְפַנּוֹת לִצְעָדַת הַנָּשִׁים. מִתְנַצֶּלֶת שֶׁסֵּדֶר הָעֲדִיפֻיּוֹת שֶׁלִּי הָיָה שׁוֹנֶה. מִתְנַצֶּלֶת עַל כָּךְ כְּשֶׁקָּמָה לָהּ הַמַּחְשָׁבָה לָלֶכֶת, הִיא בֻּטְּלָה בַּעֲיֵפוּת רִגְעִית. מִתְנַצֶּלֶת עַל כָּךְ שֶׁזָּנַחְתִּי אֶת אַחְיוֹתַי לִכְאֵב, בְּטַעֲנָה סְתָמִית - הֲרֵי כָּל כָּךְ הַרְבֵּה תֵּלַכְנָה לְשָׁם וּבָטוּחַ שֶׁהַזְעָקָה הַזֹּאת עוֹד תִּשְׁמַע. אֲנִי, שֶׁתָּמִיד יוֹדַעַת לַעֲנוֹת וּלְהִתְוַכֵּחַ עַל זְכֻיּוֹת הָאִשָּׁה לֹא נָכַחְתִּי בַּצְּעָדָה שֶׁהָיְתָה אֲמוּרָה לִהְיוֹת הַצְּעָקָה שֶׁל כֻּלָּנוּ. מִתְנַצֶּלֶת שֶׁהַנּוֹשֵׂא הֶחָשׁוּב הַזֶּה בְּקֹשִׁי נִמְצָא לִי בַּמַּחְשָׁבוֹת... גַּם אֲנִי רוֹצָה לִזְעֹק אַחֲרֵי כָּל סִפּוּר, אַחֲרֵי כָּל מִקְרֶה, אַחֲרֵי כָּל חֲדָשׁוֹת כּוֹאֲבוֹת שֶׁגּוֹרְמוֹת לְלִבִּי לְהִתְכַּוֵּץ מִכְּאֵב עָצוּב. שָׁמַעְתִּי כָּל פַּעַם, בָּכִיתִי מִכָּל בְּשׁוּרַת אִיּוֹב, קִוִּיתִי אַחֲרֵי כָּל סִפּוּר שֶׁהַדּוֹר שֶׁלָּנוּ יִשְׁתַּנֶּה. רָצִיתִי לְהַאֲמִין, אַךְ פַּעַם אַחֵר פַּעַם הִתְאַכְזַבְתִּי. הַלְוַאי שֶׁזּוֹ תִּהְיֶה הַצְּעָדָה הָאַחֲרוֹנָה, הַלְוַאי שֶׁרֶצַח אִשָּׁה לֹא יְפַתֵּחַ שׁוּם מַהֲדוּרָה, הַלְוַאי שֶׁלֹּא נִשְׁמַע עוֹד סִפּוּרִים כָּאֵלּוּ, הַלְוַאי, הַלְוַאי. וּבֵינְתַיִם אֲנִי שׁוּב רוֹצָה לְבַקֵּשׁ סְלִיחָה, סְלִיחָה שֶׁלֹּא זָעַקְתִּי אֶת שְׁמֵךְ, אֶת סִפּוּרְךָ, אֶת עָבָרֵךְ. סְלִיחָה.

חיים אחרים


פתאום שהחיים עצרו מלכת יש שניה של חשיבה, שאולי שווה לשנות את המסלול. אם פעם גינת השעשועים הייתה מקום הומה אדם שתמיד כשהגענו, חשבנו על מתי אנחנו רוצים ללכת משם. היום במציאות החדשה גן השעשועים נראה ריק ושומם, כזה שננטש בלי חשיבה. ורק סרט אדום של אין כניסה בולט בשטחה של הגינה. איפה אותם הימים שהיינו בגינה יחד עם עוד מאה ילדים. איפה הימים שלימדנו את ילדינו לחלוק את הזמן בנדנדה או לשתף ילדים אחרים בציור עם הגירים שלנו? פעם לימדנו את ילדינו לחבק, לבקר את סבא וסבתא. לעזור לזקנה בשביל הדרך, ולחייך לזקן בשדרה. והיום אנחנו רק מבקשים ממנו להתרחק, ואם אפשר כמה שיותר רחוק. כדי שסבא וסבתא ישארו קרוב. לפני שנה אם הייתי שומעת אמא אומרת לילדה תתרחק ואל תחלוק, הייתי בטוחה שהחינוך שלה קלוקל. אך היום את אותה אמא הייתי מציינת כדוגמא. תקופת הקורונה תסתיים (בטוח!) אבל אנחנו נשתנה יחד עם סיומה. אז נכון עוד שבוע (או יותר) גם הגנים יחזרו לשגרה אך בואו בבקשה ננסה לזכור שבינתיים הריחוק הוא האהבה. צילום: דבורה עמית

יוצאים להצביע: ספיישל 'ראש בראש'


רגע לפני הבחירות, תפסנו יוצאים בשאלה משתי קצות המפה הפוליטית לשיחה קצרה על 'עסק הביש' הפוליטי אליו נקלענו. 3 שאלות, 2 יוצאים- ובחירות כבר מי סופר...

  דוד קוזלובסקי (27), סטודנט למשפטים מירושלים שיצא בשאלה מחסידות גור מאמין שרק הליכוד יוכל להצעיד את מדינת ישראל קדימה. מנגד, לדניאל פקטורוביץ' (29), דור שני לבעלי תשובה שיצא מחסידות נדבורנה- יש טענות רציניות כלפי המדיניות הממשלתית המונהגת בישראל בשנים האחרונות. על מה הבחירות האלה לדעתך? דניאל: "הבחירות הן על האם להיתקע בעבר או לצעוד אל עבר העתיד. הן בין מדיניות אטומה, מסיתה ודורסנית שמפחדת מכל שינוי ומכל דבר חדש. שמפרידה בין מגזרים למען אינטרסים צרים. מדיניות שזונחת את החלשים, את הקשישים, את החולים, את היוצאים ואת כל מי שנסיבות החיים שלו לא הקלו עליו. מדיניות שמקדמת טובתם של מעטים על פני הרבים - לבין מדיניות של אכפתיות, של סולידריות חברתית. הגדלת שכר המינימום שלא מספיק לצרכים הבסיסיים ביותר. פתרון לבעיית הדיור שמשעבדת את כולנו. הגדלת קצבת הזקנה שעומדת על כ1500₪ לחודש (אמרו לי אתם, אפשר לחיות מסכום כזה)? מדיניות שלא תפקיר איש לגורלו. הבחירה היא בין ראש ממשלה מנותק שמסית ומפלג, לבין עתיד חדש של סולידריות ואחווה. אז על מה הבחירות? יש יאמרו על רק ביבי או רק ביבי. אבל ביבי לא העניין - המדיניות שלו כן.  יש רק מפלגה אחת שבאמת תדאג לך - האזרח הקטן אך הגדול." [caption id="attachment_5721" align="aligncenter" width="300"]דניאל פקטורוביץ במטה העבודה דניאל פקטורוביץ, פעיל מטה מפלגת העבודה.[/caption] דוד: "הבחירות האלה הן בין ממשלה חזקה, בראשות הליכוד, שתמשיך לפעול למען עם ישראל בתחום הכלכלי- תמשיך ליישם מדיניות של שוק חופשי ומשגשג, תחיל את החוק הישראלי על יישובים יהודים ביהודה ושומרון ועל בקעת הירדן, ותבצע רפורמות חשובות במערכת המשפט שיחזירו את האיזונים והבלמים שאבדו למערכת הזאת בעקבות המהפכה המשפטית. לבין הממשלה חלשה בראשות אדם שלא יחיל את החוק הישראלי ביו"ש ויישמו מדיניות כלכלית פרוטקציוניסטית-הסתדרותית ולא רק שלא יישמו רפורמות חשובות למערכת המשפט אלא שעלולים להביא למצב גרוע יותר כמו שראינו שגנץ אמר לפני כמה ימים שהמערכת המשפטית היא עליונה על הפוליטית, דבר שלא נתפס במדינה דמוקרטית ולא קיים בשום מקום." האם לדעתך יהיה סבב בחירות רביעי? דניאל: "לדעתי הסיכוי לסיבוב רביעי הוא גדול. לא נראה שמשהו השתנה מהותית, הצדדים פחות או יותר נעולים על עצמם ואני לא רואה זליגת מנדטים גדולה מצד לצד. כמו כן לא התקדמו הרבה ביצירת קואליציה ונראה שמה שהיה הוא שיהיה." דוד: לפי הסקרים אנחנו עלולים להסיע לסבב רביעי ואולי לא רק, אבל זה תלוי במצביעי הימין. אם הם יצאו להצביע אז כן אנחנו יכולים להגיע ל61+ מנדטים שיאפשרו לנו להקים ממשלה שתיישם את הרפורמות החשובות שאנחנו רוצים לעשות. גם אם חלילה גנץ יצליח להקים ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת- אז הממשלה הזו ככל הנראה לא תאריך ימים. נזקה יהיה רב אבל זה לא ימנע מאתנו את הסבב הרביעי, אולי רק יידחה אותו מעט. [caption id="attachment_5723" align="aligncenter" width="300"]דוד קוזלובסקי דוד קוזלובסקי. "בעד רפורמות חשובות במערכת המשפט"[/caption] איך היציאה בשאלה השפיעה על הדעות הפוליטיות שלך? דניאל: "למעשה זה תהליך מקביל ואולי קצת הפוך - הדעות הפוליטיות שלי הובילו אותי במידת מה ליציאה בשאלה. ככל שהזדהיתי יותר עם הערכים ההומניסטים, חופש בחירה, שוויון, אהבת אדם באשר הוא אדם וכבוד הדדי וההבנה שהעתיד בידיים שלנו לבנות או להחריב הובילו בין שאר התהליכים ליציאה בשאלה. באופן טבעי אני תומך במפלגת העבודה שהיא פלורליסטית, שוויונית שלא מפלה בין מגזרים ועדות ומאמינה בתפיסת עולם של חמלה, צדק חברתי ושלום." דוד: "הדעות המדיניות- ביטחוניות שלי לא השתנו. תמיד הייתי ימין לאומי ותמכתי במדיניות תקיפה נגד ארגוני הטרור ובטח שלא להתרפס בפניהם. מבחינה כלכלית אז כן בעבר תמכתי יותר בסובסידיות ובקצבאות מסוימות, אבל היום שהידע הכלכלי שלי גדל אני מבין שאותה מדיניות שנועדה ומטרתה לצמצם את העוני, למעשה הרבה מאוד פעמים עשויה להעמיק ולהגדיל את העוני. ולכן הדעות שלי בנושאים אלו השתנו אולי כחלק מהתהליך." צוות המגזין מזכיר שממשלות ישראל לאורך השנים קיבלו החלטות משמעותיות רבות שמשפיעות עד היום עלינו ועל הדורות הבאים- שחיים יותר זמן מאשר הממשלות עצמן. לוקחים אחריות. יוצאים להצביע!

מה שחשוב לזכור בבחירות


מחר כולנו נצא לבחור.

כל מפלגה מנסה לסמן את עצמה בצורה מאד מיוחדת. מפלגה אחת תוקפת שנייה, והשלישית יורדת על שתיהן.

בתיה דורון מזכירה לנו כמה עקרונות יסוד שכדאי לזכור דווקא בימים אלה.

  לאדם הראשון לא היו פיאות. לאברהם אבינו לא היה מושג מי זו מירי רגב. רחל אימנו לא הלכה עם בובו, משה רבינו לא הכיר את הכשר הבד״צ, או בית יוסף, ודוד המלך לא התחתן כדת משה וישראל עם כל אישה שהוא פגש.   הבעל שם טוב המציא את החסידות כי נמאסו עליו הדינים והתגברו עליו הרחמים. סטיב ג׳ובס המציא לאימהות דרך לתקשר עם הבנים שלהן שנמצאים רחוק בצבא (עיינו ערך אייפון). רבי נחמן מברסלב אמר שימשוך אותנו בפיאות, גם אם אין לנו כאלה. הדלאי למה לימד אותנו ללמוד מכל כישלון ושהדאגה היא מיותרת אם הדברים כבר קרו. רבי שלמה קרליבך ידע והבין, שחיבוק זה פיקוח נפש לפעמים, וסכנת חיים דוחה שמירת נגיעה.   ועכשיו, שמאלנים רוקחים תרופות שמצילות אלפי ימנים ימנים ממציאים פתרונות לאלפי שמאלנים חרדים מתגייסים חילונים משתמטים ילדים קטנים מכל הארץ שותים שוקו בבית מול התנור כשקר, בלי קשר לאיזו חסידות/מגזר/עדה/דת הם משתייכים כשמישהו חולה הוא ישמח שיכינו לו תה כשהוא יהיה עצוב הוא יצטרך חיבוק, לא משנה מהן דיעותיו הפוליטיות..   ואנשים מתאהבים ונשברים כל יום, כל היום.   העולם הזה אבוד כמעט כמו האנשים בתוכו, ועדיין, כמו אז כן עכשיו כך יהיה תמיד - מה שמשנה זה הלב.   וכשמישהו מעם ישראל צריך משהו - כולם יתגייסו עבורו.   גם ״הפרזיט״ עם הגארטל גם זאתי עם הג׳ינס גם הבחור עם השטריימל או החבוב עם הסירטוק זאת עם העגילים באוזניים ההוא עם השורטים וכל המעצבנים או הבדחנים אלו המחמירים במטבח אלו שמקלים בפסח אלו שאוהבים שניים סוכר אלו שלא בכלל כי דיאטה החבר׳ה שגרים בגבעה בשומרון או אלו שמשכשכים בבריכה בסביון   אם מישהו מעם ישראל יצטרך אותם - הם יהיו שם עבורו. ביחד.   הכל מתחיל מבפנים, ומה שטוב באדם מתגלה בכל מעטפה - בין אם מאחורי ג׳ינס וסניקרס, מעיל שחור עם חולצה לבנה וכובע קנייטש, או קעקוע ועגיל באף. מכולם יש מה ללמוד, מכל דבר יש לקחת מעט. כי העיקר זה הלב, והטוב, בעצם.   לשכן החילוני שלי אין כיפה, ועדיין הוא מדליק לי את האור כשאני עולה במדרגות לבד בלילה. לבחורה הדוסית שעובדת איתי יש יותר מושג בעולם החילוני ממני, למרות שאני זו עם הג׳ינס שמקשיבה לאליס קופר. לבעלת הבית שלי יש דיעות פוליטיות שונות ממני ועדיין אני היא שולחת לי אוכל כשהיא מנחשת שאני עייפה, לפי הצעדים בכניסה.   מה אני רוצה לומר, בעצם?   חיצוניות זה פאסה, ויש לשים לב אל הנשמה.   ל״בחירות״ יש נטייה להשכיח את כל זה מאיתנו לפעמים, אז הזכרתי.

דעתן עלך ודעתך עלן- זיכרונות מזמן אלול


זמן אלול שוב כאן, וכמו כל מי שחווה את האווירה המיוחדת של השיבה לבית המדרש, גם אצל חיים לביא הזיכרונות של התקופה המיוחדת הזו צפים ומעלים תחושות וניחוחות מבית אבא ואמא. בשורות הבאות, מספק לנו חיים הצצה ייחודית אל הלך הרוח בבית אבא מזווית אישית של בן תורה החוזר אל היכל הישיבה בימים של חשבון נפש.

  ערב ראש חודש אלול, מזוודה ירוקה ענקית ואני עומדים בפתח הבית. היא מלאה בכל טוב- בגדים שרבים מהם חדשים ואביזרי עזר לחודש הקרוב, הכול היה שם. ריח של עוגות נדף מהמזוודה, מאפה ידיהן של אחיותיי שכל כך רצו גם הם ליטול חלק בתורתו ובזכות לימודו של אחיהם. רגע לפני שאני יורד במדרגות, אמי מניחה את שתי כפות ידיה על ראשי, עיניה זלגו דמעות כשהיא מברכת אותי בברכת הבנים. כשהייתה מגיעה למשפט 'ויהי חשקך בתורה' הייתי מתייפח יחד אתה, רציתי בכל מאודי שכל חשקי ויהבי יהיה מופנה לתורה. אחר כך נשקה על לחיי, כצידה לדרך. איכשהו, המעמד הזה היה יותר מדי חשוף רגשות בשבילי. הייתי בורח מהשיחות ומהדמעות האלו. אבל גם רציתי אותם, מין פרדוקס כזה. היו אלו ימי האהבה, כמה חיכיתי לזמן הזה, זמן אלול! הרבה תקוות תליתי ביום הראשון של הזמן, הבטחות ויעדים שהצבתי לעצמי. #### זוכר את עצמי ברגעים כשיצאתי מהבית. תמיד קדימה, פניי למזרח. בידי האחת המזוודה על הגלגלים וביד השנייה, בשום אופן לא במזוודה, אחוזה תחת בית שחיי ולפותה בפרקי אצבעותיי הגמרא שנתחיל היום . זוכר את הזיעה שהייתה מגיעה בחיבור שבין האצבעות לגמרא, הייתי מידי פעם מזיז אותן אי אלו סנטימטרים או מילימטרים לכאן או לכאן, אבל בשום אופן לא ויתרתי כל החיבוק הזה חיבוק שכולו אהבה, היחידה שהכרתי באותם ימים. התמימות, הגעגוע. או שמא הגעגוע לתמימות.   https://www.flickr.com/photos/gringoil/669521582 התמונה באדיבות יואב (https://www.flickr.com/photos/gringoil/669521582)   מזוודה ירוקה ענקית ואני עומדים בתחנת האוטובוס בקרבת הישיבה. רעש הגלגלים מתמזג בריח הרחוב ההומה, ומסופקני אם אפשר לתאר במילים את ריחו של תחילת זמן אלול. במהירות שיא הייתי מסדר בארון את בגדיי וחפציי האישיים. כה התענגתי על פריסת את המצעים עם ריח הכביסה של אמא על המיטה. אם היו אתי חברי החדר באותן דקות, לבטח הייתי מציע להם מהעוגות והעוגיות ששלחו איתי אחיותיי. אבל למרות הסקרנות והגעגוע לחברים, תוך דקות ספורות בלבד הייתי שועט לבית המדרש כאשר בראשי רק דבר אחד: להיכנס כבר להיכל הישיבה ולהסתער על הגמרא בגעגוע מטורף משל הייתה זו אהבת נעוריך אותה לא ראית זה עידן ועידנים ושמרה לך אף היא חסד נעורים. דעתך עלן זמן אלול ודעתן עלך, גם היום.  

הכותבים שלנו

איזי פוליאס

כותב טורי דעה

רסל דיקשטיין

כותבת במגזין

שניאור שפרינצין

כותב אורח

אליאור מור יוסף

כותב אורח

שפרה יעקובוביץ

כותב אורח

אלישבע גרנות

כותב במגזין

מריה אסטריכר

כותב במגזין

ברוריה לבנון-אברהם

כותב אורח

שי פיאטיגורסקי

כותב אורח

הניוזלטר שלנו

קבלו את כל הכתבות הכי מענינות והכי חדשניות ישירות למייל

קצת על התקופה...

מגזין "התקופה" מביאה אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.

דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.

רוצה לכתוב למגזין התקופה?

דילוג לתוכן