אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה פגשתי יוצאת!
אם להיצמד להגדרה הוויקיפדית, פגשתי ודאי אין-ספור לפניה ורבים כדוגמתה סבבוני, שמא הייתי אחת כזאת בעצמי. לא שמרתי שבת אז, וחזותי הייתה חילונית למדי. עד היום תמהה אני למה דווקא אל מול זאת נפעמתי ואמרתי לעצמי בקול: "וואיי, הנה דתל"שית!"
הייתה זו תקופה של לפני יותר מעשור, הלכתי לי בעולם בתחושה מסוימת של בת חורין, למעט אחזקות שוטפות של תשלומי דירה, מיסים, עבודה וחברה. לא בגבהים ולא בקרקעית, שורדת פלוס.
גם מבחינה רוחנית לא היו תנודות קיצוניות, התהליך שלי התפרש על פני שנים, אם לא עשורים. הקונפליקטים הנושנים כבר דהו מפאת חוסר תרגום למציאות יום-יומית, חיה בחוויה, בהוויה, משתדלת להישמר מהדיוטות התחתונות, כי רק שם מתחוורת לי מציאות היותי האחראית הבלעדית על עצמי. כך שאם כבר ביצעתי את הנטישה, שלא יהיו פדיחות! אני חושבת שהדבר העיקרי ששמר עליי מפני נפילות הייתה הבושה שמא לא אשרוד את העצמאות הזאת.
מה גם שהרגשתי שהתחושה ההישרדותית היום-יומית מזוהה בצורה שווה עם המציאות של כל אדם באשר הוא, ללא היבדלות מטעמים אלו או אחרים. אני אדם אמיתי, תפקידי הוא לשרוד, וכל השאר – בונוס.
באותה התקופה היינו חבורה של ארבע בנות, החברות הכי טובות. כולנו היינו פליטות הקהילה והמוסדות החרדיים, לא הזדהינו כיוצאות. אני חושבת שבגלל העובדה הפשוטה שזה פשוט לא העסיק אותנו יותר מדי, לא הגדיר ולא הוביל ולא תרם. מבחינתנו, היינו סקרניות מדי לחיות את החיים עצמם. למעט אנקדוטות הומוריסטיות פה ושם, אפילו לא העלינו את הנושא בפוגשנו אנשים מרקע חילוני, בייחוד בהתחשב בכך ששתיים מאיתנו עוד בכלל שמרו שבת.
אז בשבת ההיא, לפני 12 שנה, פגשנו את הדתל"שית ההיא, וכנראה זו הפעם הראשונה שהכרנו מישהי שכנראה עונה להגדרה הזאת. לכן נפעמנו.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
התקופה
אילו הוציאנו - והלוא הוציאנו!
נהורא שגב
אותיות פורחות
י. צרויהזון
עכשיו זה מדעי! הסרת הכיפה היא הגורם היחיד והוודאי לתופעה הרווחת של בריחת אותיות מהמוח.
ההוכחה החד-משמעית
מי מאיתנו לא נתקל בתופעת האותיות הפורחות באוויר? מי לא ניסה להסתתר מאימתה של האות אל"ף (א') שהתעופפה במרחק לא גדול מהקרקע, גדולה ומאיימת, מחוללת הרס כמו אשמדאי בזמניו היפים ביותר, או מיהר להימלט כאשר האות בי"ת (ב') חגה לה באוויר וביאשה אותו בזוהמה.
צוות מדענים מאוניברסיטת המקובלים בצפת הקדישו את מיטב שנותיהם לחקר התופעה המדאיגה, ואף זכו למימון מוגבר בשנים האחרונות, בשל התפשטותה. שיטות המחקר כללו ניסויי מעבדה, שאלונים פתוחים וסגורים, קבוצות מחקר מובחנות ומדויקות, תצפיות, קריאה בכוכבים וירידה לפשר חלומות. כל אלו הובילו למסקנה חד-משמעית, שהובהרה פעם אחר פעם בכל אחד מהמבדקים: ברגע שהכיפה מוסרת מהקרקפת מייד מתחיל תהליך בריחת האותיות, ואילו השבתה לראש עוצרת את הבריחה.
קשה לומר שהממצא התקבל בהפתעה. הלוא בריחת האותיות לאחר הסרת הכיפה היא סיכון ידוע משכבר הימים. עם זאת, מעניין להבין מה ההסבר המדעי מאחורי התופעה: "בין עצמות הגולגולת מצוי המוח", מסביר ח.כמולוג, המדען שהוביל את המחקר רב-השנים, "במוח מצויים תאי זיכרון שבהם מאוחסנות אותיות הא"ב. אולם שאיפתן הבסיסית והטבעית של האותיות היא לצאת מהמוח ולהסתובב בעולם. במצב תקין מה שעוצר מבעדן לעשות זאת זו הכיפה. הכיפה המהודקת לראשו של האדם סוגרת למעשה את פתח המילוט של האותיות, ובכך מותירה אותן בתוך הראש". ח.כמולוג מציין שלדעת חוקרים מסוימים בצוותו כיפה עם סרט היא המחסום האפקטיבי ביותר, אך לדבריו עוד לא נאספו מספיק ראיות לאישוש תיאוריה זו.
"בהיעדר מחסום הכיפה", ממשיך ח.כמולוג ומנופף בשלל מסמכים תומכים, "האותיות פשוט משתחלות החוצה ומשתוללות, ואת האסון כולנו רואים". הסבריו של המדען מבהירים מדוע באזורים מסוימים בארץ, למשל מעל העיר תל אביב, נמצאו כמויות חריגות מאוד של נשורת אותיות ומדוע פרסמה אוניברסיטת המקובלים אזהרת מסע למקומות מסוכנים כמו אלו, וציינה כי קרינת האותיות עלולה להביא למצב של עודף מידע מסוכן.
סיפורי מקרה
בחרנו להביא שני סיפורים, מתוך עשרות אלפי המקרים שנבדקו במהלך המחקר, הממחישים את היקף התופעה ומעוררים תקווה באשר למניעתה.
דבורה (שם בדוי, כמובן) מבני ברק מספרת: זה קרה בשבת אחר הצוהריים. יצאתי עם ילדיי הקטנים לגן השעשועים, כמו בכל שבת. ילדות התנדנדו בנדנדה, ילדים התגלשו במגלשה, וליד הקרוסלה התנהל תור לא מסודר. הכול כרגיל. שום דבר לא הכין אותנו למה שעומד לקרות. פתאום אני רואה ילד כבן 4, שובב קצת, שמסתובב ומפזז בצעדים רחבים מדי, ומניע את הידיים לכל הכיוונים. וככה, פתאום, הוא העיף לבן שלי את הכיפה מהראש. אני דוגלת באחריות אישית, אז חיכיתי שהבן שלי ישים לב שהכיפה כבר לא על ראשו, אבל הוא לא שם לב. פתאום הבחנתי באות אל"ף גדולה שמשתחלת לו מאמצע הראש. כבר לא יכולתי לעמוד מנגד, צרחתי בכל הכוח: "תחזיר את הכיפה, תחזיר אותה תכף ומייד! האל"ף-בייע"ס בורחים לך מהראש!"
הילד שלי כל כך נבהל, הוא רץ אליי בדמעות ואמר, "...ני ל... יודע מה ...ת רוצה, ...מ..., למה ...ת צועקת?"
הייתי המומה. הבנתי שזה מאוחר מדי, שהא' ברחה לו לבלי שוב. למרבה המזל, התאוששתי מהר ורצתי להביא לו כיפה אחרת מהבית, לפני שגם האות ב' תברח לו מהזיכרון.
בעקבות המקרה המצער דבורה החליטה לפעול בכול כוחה ומאודה למען העלאת המודעות הציבורית לנושא, ולהתריע מפני הסכנה החמורה הטמונה בהסרת הכיפה ולו לרגע אחד.
סיפורו של מנחם, תושב אחת הערים הדרומיות, מבהיר מהו מסלול החתחתים שעובר מי שתלמודו נשכח ממנו. כיפתו של מנחם נפלה מראשו באחד הלילות, וכשהוא קם גילה כי כל האותיות ברחו מראשו. מנחם נאלץ לשוב לכיתה הראשונה בחיידר, להתיישב על כיסא קטן בהרבה ממידות ישבנו, ולהתחיל לשנן את האותיות יחד עם בני השלוש. קשה לתאר את עוצמת הסבל, עוגמת הנפש והמחיר הכלכלי והרגשי שנגבה ממנו בשל. גם מנחם נרתם למיגור התופעה, והוא כיום מרצה בגני ילדים, מדבר איתם בשפתם ומסביר להם מדוע עליהם להקפיד שהכיפה לא תרד מראשם אף לא לרגע. את קירות משרדו של מנחם מעטרים מכתבי תודה של ילדים מכל רחבי הארץ.
חרף מאמציהם של דבורה, מנחם ואנשים ונשים רבים אחרים, לא נרשמה בלימה משמעותית בהיקף התופעה, אלא להפך. המחקר נמשך.
הפיתוחים העדכניים ביותר:
במהלך עשרות שנות המחקר נערכו גם כמה ניסיונות להתמודד עם התופעה בדרכים אלה ואחרות. איגדנו עבורכם את היעילות שבהן:
שיר מנע
במצבים שבהם הכיפה הוסרה מהראש ויש חשש ודאי לדליפת אותיות, על הנוכחים בחדר לשיר את הפזמון הבא:
גוֹי, גוֹי, גוֹי,
מַשִי גוֹי,
האָסט אַן עַבֵירֶה,
גֵייט אַרוֹיס דִי תֹּורֶה
(בעברית: גוי, גוי, גוי, משי גוי [אין תרגום הולם למילה "משי" בהקשר זה] יש לך עבירה, התורה יוצאת).
ב-145% מהמקרים שבהם הפזמון הושר לא חלה דליפת אותיות. יותר מכך, הכיפה הושבה לראש תוך שניות אחדות ולא הוסרה ממנו עוד למשך יממה שלמה לפחות.
את ההסבר לפתרון המועיל הזה מספק חבר צוות בכיר בחטיבת המחקר של האוניברסיטה הקבלית, פרופ' ח.רטוטים. "מדובר למעשה במשוואה בעלת איברים מעוררי הרתעה, שילוב של המילה הקשה 'גוי' עם המילה מעוררת הצמרמורת 'עבירה' מייצר תדר שמשנה את האווירה באחת, קושר בין האדם לכיפתו ובכך נמנעת זליגת האותיות".
עמיתו של פרופ' ח.רטוטים, פרופ' ארימטוס ג.וזמאות, מבקש להדגיש כי מסתובבים בשוק נוסחאות בלתי מאומתות המתיימרות לחקות את השפעתו של השיר, אך בשום ניסוי לא שוחזרה רמת ההצלחה שהושגה בשירת הנוסח המקורי.
הפתרון האורגני
פתרון זה נמצא בהישג ידו של כל אחד. ממש בהישג ידו. בשעת הצורך יש להניח את היד על הראש המגולה, בדיוק באזור התושבת של הכיפה, ובכך לעצור את דליפת האותיות עד להשגת כיפה תקינה.
עצת גדולים
כנהוג וכידוע, אין לסמוך על חידושים ופיתוחים בכל נושא שהוא. ועל כן, בשעת הצורך ובמקרה חירום, יש לפנות לדוד היודע כול, או לאח הגדול.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
קריאה משפחתית
יעקב גולדברג
המלצות הקריאה של יענקי גולדברג
לפני כ-150 שנה הוכרז בפתיחה האייקונית של "אנה קארנינה" שכל משפחה אומללה בדרכה שלה, ומאז המציאות – או לפחות זו המשתקפת בעלילות הספרים – אכן ממחישה שהאומללות המשפחתית פנים רבות לה. אל מול גלגוליו והתפתחויותיו של מוסד המשפחה, שמקבל פנים חדשות מדור לדור, נדמה ששלל המורכבויות והאתגרים יכולים להיחשב כעוגן היציב והמחויב בכל משפחה ומשפחה כמעט, מורכבות שמכילה כמובן לא מעט אושר, כוח ומשמעות.
הנה 5 ספרים נבחרים מהשנים האחרונות, שמתעסקים ובוחשים במשפחתיות, בהשפעות שלה על חייו ועל בחירותיו של היחיד, ובכוחה הקיומי וההרסני כאחד על מי שאנחנו.
לחסל / מישל וולבק / 2022
פול, גיבור הרומן, הוא יועצו ואיש אמונו של שר האוצר הצרפתי ובנו של עובד בכיר לשעבר בשירות הביטחון. החיים שלו לא הולכים לשום מקום, הוא חי עם בת זוגו פרודנס בבית משותף אך בחדרים נפרדים, וכבר שנים שאין ביניהם שום קשר רגשי או גופני. התפרקות משפחתו היא הציר שמניע את העלילה, והיא כוללת את אביו החולה והמשותק, את ססיל, אחותו הדתייה, ואת אחיו אורוויל, שנשוי לעיתונאית בינונית שלא סובלת את פול.
על רקע מזימת טרור עולמית ובחירות לנשיאות צרפת, ולקראת יום הולדתו ה-50, פול עובר מסע חניכה וחיבור מחודש עם משפחתו המורחבת בכלל, ועם בת זוגו בפרט. פול, שמעיד על עצמו שהוא: "חש צורך שאינו יודע שובעה באהבה", משתדל להישאר אדיש לכול: "הוא עצמו תמיד הרגיש פחות או יותר פטור מן התשוקות השונות שמנה זה עתה, ושהפילוסופים מן העבר גינו כמעט פה אחד. תמיד תפס את העולם כמקום שהוא לא אמור להיות בו, אבל גם לא היה להוט לעוזבו, פשוט משום שלא הכיר מקום אחר" (עמ' 260). דווקא אותה אדישות מאפשרת לו להשביע, ולו במעט, את הצורך באהבה, ולשוב בפשטות לעצמו, לבת זוגו ולמשפחתו.
לקריאת פרק ראשון
זיכרונותיה של נערה מחונכת / סימון דה בבואר / 2011
הספר הראשון, מבין ארבעה כרכי אוטוביוגרפיה, שכתבה אחת ההוגות הפמיניסטיות הבולטות במאה הקודמת ובכלל, עוקב אחר זיכרונותיה החל מילדותה המוקדמת ועד תחילת שנות ה-20 לחייה, אז פגשה את ז'אן פול סארטר. הספר – שיכול לשמש מעין ספויילר לזוגיות המרדנית של שני אלו, שדחו את רעיון מוסד הנישואין לטובת מערכת יחסים פתוחה שהתבססה בעיקר על שותפות אינטלקטואלית ועל חברות עמוקה – מתאר את ראשית חייה של דה בבואר, שגדלה במשפחה בורגנית וקתולית, וכיצד הפכה לנערה סקרנית ומרדנית שהגיעה ללמוד פילוסופיה בסורבון.
התמסרותה לדת ניכרה כבר בגיל צעיר: "נמלאתי צדיקות; הקץ להתקפי הזעם ולקפריזות". וגם: "יראת השמיים המשותפת לנו קירבה אותי ואת אמא זו לזו... הפיכתי לילדה טובה הושלמה". וגם כעבור כמה שנים, כשזנחה את האמונה הדתית, היא עדיין טעונה ברגש דתי חזק: "אני רוצה לגעת באלוהים או להיהפך לאלוהים, הכרזתי". כילדה שגדלה לאם שסברה כי ייעודה של האישה הוא להתחתן בשידוך ראוי, ללדת ילדים רבים ולבקר באופן סדיר בכנסייה, היא מתענגת על ההתבגרות המרדנית שלה: "הברים ומועדוני הריקודים משכו אותי במידה רבה בזכות אופיים האסור. אמי לא הייתה מוכנה לדרוך בהם בעד שום הון שבעולם, אבי היה מזדעזע לראות אותי שם. מצאתי סיפוק גדול בידיעה שאני נמצאת לגמרי מחוץ לחוק". ותוהה, תהייה שתלווה אותה לאורך כל חייה: "איפה ניתן מקום, בחייהם הממושטרים של המבוגרים, לחייתיות הטבעית של החושים, של העונג?"
לקריאת פרק ראשון
אין מקום כזה / שפרה קורנפלד / 2022
ספרה השני של שפרה קורנפלד עוקב אחר עלילותיה של משפחת הרמן, ופורש, ללא רחמים, את התוצאה האומללה האפשרית של מעשים חסרי אחריות, במיוחד כאלו שאין מהם דרך חזרה, כמו הבאת ילדים לעולם. אידי ויהושע, הורים חרדים לשישה, מתגרשים ומחלקים ביניהם את הילדים. האב לוקח את הבנים, האם את הבנות. בשלב מסוים האם מחליטה להימלט עם שתי בנותיה הקטנות לאחותה בקנדה, והמרחק הגיאוגרפי משתלב עם הפערים האחרים שמתרחבים ומצטמצמים בין כל חלקי המשפחה.
קורנפלד, שגדלה בבית חרדי והעידה כי חלקים מהספר מבוססים על חייה האישיים, מתארת טרגדיה משפחתית מודרנית, שמסופרת מכמה זוויות ומערערת את ההיררכיה הברורה של יחסי הורים–ילדים. יש את יונה, האחות הבכורה שצריכה לדאוג לאחיותיה הקטנות ובין לבין מפתחת הפרעת אכילה ובורחת לניו יורק; פרי, התאום של יונה שמתגייס לצבא, ובראש כולם אידי, האם שמסחררת את כולם סביבה ונותרת חסרת יכולת לטפל בעצמה ובטח שלא בילדיה: "אחת-עשרה שנים צללתי בלי לעלות לאוויר. אחת-עשרה שנים של הריונות, הנקה, חיתולים ופליטות, ואפילו לא מחזור אחד שסיים את המסע מחוץ לגוף".
לקריאת פרק ראשון
הארגונאוטים / מגי נלסון / 2022
"איך להסביר, בתרבות שמקדשת הכרעה, שלפעמים הסיפור נשאר מבולגן?" (עמ' 66), כך תוהה הארי דודג', בן זוגה של המשוררת והסופרת מגי נלסון, שלא מזדהה לא כגבר ולא כאישה, בציטוט (אחד מיני רבים) בספרה של נלסון, הארגונאוטים. הספר, שיצא לאור לראשונה (2015), זכה למעמד של ספר מכונן בתרבות הקווירית של המאה ה-21, ומשלב תיאוריה ואוטוביוגרפיה, פרוזה ועיון ביצירה מתגלגלת, אבל ממש לא מבולגנת, כולל התנגדות והתנכרות לאידיאולוגיות היסודיות ביותר של החברה הסטרייטית. בין היתר, מוסכמת הבאת ילדים.
החלק האוטוביוגרפי של הספר מתמקד בעיקר במערכת היחסים המתפתחת בין נלסון להארי, תוך התייחסות מפורטת לחוויות הפיזיות של השניים, לרבות השינויים ההורמונליים שעובר הארי וההיריון של נלסון. הסיפור האישי נכנס ויוצא בינות לפסיפס פסקאות, ציטוטים ותיאוריות המשולבים בהרהורים חופשיים של נלסון על תשוקה וזהות, מיניות ומגדר ועוד ועוד. כן משפחה, לא משפחה – אליבא דנלסון, ה"אויב" הוא קיבעון יתר שעלול להוביל למצב הגנתי של קיפאון ולהתכחשות לכוחה של אמונה ולהשפעתה על היכולת להתמסר ולא להתחמק מהרצונות האותנטיים שלנו, שאומנם אינם חקוקים בסלע אך אל לנו להתעלם מהם ולהיוותר בשדה הפנטזיה, אל לנו לברוח ממה שטומן בחובו סיכוי לחיים ממשיים וממומשים.
קלרה והשמש / קאזואו אישיגורו / 2022
קלרה והשמש, הרומן השמיני של הסופר הבריטי זוכה פרס נובל קאזואו אישיגורו, מתרחש בארה"ב בעתיד לא מוגדר. המספרת, בגוף ראשון, היא קלרה, אישה מלאכותית שניזונה מהשמש וייעודה הוא לספק שירותי חברות מלאים למי שרוכש אותה. היא אומנם לא הגרסה המתקדמת ביותר בשוק, אבל ניחנה בכושר התבוננות מיוחד שמשתלב עם יכולות רגשיות מפותחות: "ככל שאני מתבוננת ורואה יותר, רגשות רבים יותר נעשים זמינים לי" (עמוד 97), היא מעידה על עצמה, וממשיכה למלא את תפקידה בחריצות.
דרך חלון החנות שבה מוצעת קלרה למכירה, היא לומדת על העולם שבחוץ, עד אשר רוכשת אותה ג'וסי בת ה-14, נערה חולנית שמזהה בקלרה משהו מיוחד. קלרה היא דמות "אנושית" באופן אפילו מעט משעמם. היא מתבוננת, סקרנית מאוד, מעט מוזרה וכמובן חברה מסורה. הבנאליות של דמותה מחדדת את השאלה העולה בהמשך העלילה – שעדיף שלא נפרטה כדי לא להרוס את חוויית הקריאה – הנוגעת בפחדים הגדולים ביותר וביחס שלנו לאהבות שמלוות את חיינו, על עוצמתן ושבריריותן. "אין שום דבר מיוחד כל כך בבת שלי", מצהיר אביה של ג'וסי, ועדיין, אפילו קלרה הרובוטית יודעת לומר שלא משנה כמה ננסה להתחכם, יש דברים שאין להם תחליף.
לקריאת פרק ראשון
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
שרה שנירר | מייסדת בית יעקב וממחוללות הפמיניזם האורתודוקסי
עקיבא גריןהמיתוס והפער
השעה שעת לילה מאוחרת. השקט הקסום ביער ירושלים מופר באחת. קבוצת בנות עשרה, מהטובות בסמינר, עליזות ושובבות, נכנסת אל היער. אחת הבנות מצוידת בגיטרה, חברתה בחליל צד. וכך, הרחק מעין כול, מתחילה המסיבה. הבנות לא מסתפקות בשירה ובזמרה, אלא יוצאות במחול. הריקודים הסוערים, מלאי שמחת הנעורים, נמשכים עד קרוב לעלות השחר. קיומו של האירוע הובא לידיעת ההנהלה הרוחנית של הסמינר, ואחת המורות הכבודות פנתה אל החוגגות ברוב כעס וחמה: “מה שרה שנירר הייתה אומרת על החרפה שאירעה? בשביל זה היא הקימה את בית יעקב? בשביל ריקודים והוללות? לאן עוד נגיע?" הממולחת שבחבורת התלמידות לחשה בקול: "אם שרה שנירר הייתה כאן, היא הייתה מצטרפת אלינו”. הארכיון מגלה שהתלמידה צדקה. על פי עדותה של נערה מהראשונות שהתחנכו ב"בית יעקב", חגיגות ט”ו באב – חג ריקודי העם המעורבים מימי המשנה – נערכו יחד עם שרה שנירר ביערות ליד סקאווה, הסמוכה לקראקוב. המסיבה כללה הליכה ביער לאור ירח ונאום של שרה שנירר ושל אחת התלמידות־מדריכות. הנואמת טענה בפאתוס ש”חג ט”ו באב שייך לנו, הנשים”. לאחר מכן פצחו הבנות בשירה ובריקודים. עוד על אירוע יוצא דופן זה ראו ברשומתה של נעמי זיידמן, "התחייה הפמיניסטית של ט"ו באב", באתר "הספרנים" – בלוג הספרייה הלאומית.מי את, שרה שנירר?
הקאנון החרדי צנזר חלקים מהותיים ורבים מחייה ומפועלה של שרה שנירר, יומניה המפורסמים נערכו באופן מגמתי. מהיומנים המקוריים עולה דמות שונה מזו שמנסים להציג בבתי הספר החרדיים. את מה שלא מספר היומן השלימה לי תלמידה אחת אדיבה, בריאיון שערכתי עימה לפני שנים מספר. פניה הטובות ואדיבותה של אותה תלמידה חביבה ונעימת סבר לא ימושו מזיכרוני. מלבד הריאיון איתה וכתבתה של סוכצ'בסקי־בקון במקור ראשון, שנעזרתי בה רבות בכתיבת מאמר זה, הסתמכתי גם על ספרה המיוחד של פרופסור נעמי זיידמן, שהיא בוגרת "בית יעקב" בעצמה: שרה שנירר ותנועת בית יעקב, מהפכה בשם המסורת. צירוף הדברים מעלה את התמונה הבאה: שרה נולדה בקראקוב למשפחה חסידית ענייה, אשר מנתה עשרה ילדים. בשל העוני העצום נאלצה שרה לעזוב את בית הספר ולעזור בכלכלת הבית, אך התחננה להוריה שייתנו לה להשלים את בית הספר היסודי. הוריה הסכימו. את השכלתה הגבוהה נאלצה שרה לרכוש באופן אוטודידקטי. שלטונות פולין הרשו לבני המעמד הנמוך להשתתף בהרצאות בתור שומעים חופשיים, והנערה הסקרנית ניצלה את זה היטב. היא הקפידה להשתתף במסלולי ההרצאות האלו על תרבות גרמנית, על שירה ומחזות. רעיונות על מעמד האישה החלו לעלות בפולין הנחשלת, ושרה ינקה רעיונות אלו מפי מוריה הנוכריים. כבר באותם הימים התבשלו בה דעותיה הפמיניסטיות. בהיותה בת 20 כתבה ביומנה: “האידיאל שלי, אי־שם במעמקי נשמתי, הוא רק לעבוד למען אחיותיי! […] לו הייתי יכולה לשכנע אותן יום אחד מה המשמעות של להיות אישה יהודייה אמיתית, לא רק למען האימהות שלהן או מפחד מאבותיהן, אלא רק מתוך אהבה גדולה לבורא עצמו […] לו הייתי יכולה לחיות עד שאיהנה לראות את תורתי נכנסת לבתים של אותן נערות יהודיות […] האם אני יוצאת מדעתי? […] איך אנשים היו צוחקים עלי, איך הם ידברו עלי!? איזו ילדה חסידית מטופשת!" בהיותה נערה רווקה, חופשייה מעול בית ונישואין, השקיעה שרה זמן רב בלמידה ובביקורים בתיאטרון הפולני. התרבות הפולנית הייתה ספוגה בעורקיה. שיריו של אדם מיצקביץ’ ויוליוס סלובצקי היו שגורים על לשונה. הוריה של שרה התקשו למצוא לה שידוך, בשל מראהּ הלא-חינני. היא נולדה עם שפה שסועה והרופא תפר את שולי השפה בגסות, דבר שכיער את פניה. בהתקרבה לגיל 30 (!) השיאו אותה הוריה לבחור חסידי בינוני בשכלו. הנישואין לא עלו יפה, שרה לא הייתה מוכנה להסכים עם תפיסת הנישואין הפטריארכלית שעל פיה מקומה של האישה – ולא משנה כמה היא חכמה ומוכשרת – הוא בין התנור לכיריים, כולל כיבוס בגדי הבעל וטיפול בעדת ילדים. היא דרשה וקיבלה גט מבעלה. חזון מאוד לא נפוץ באותה תקופה ובאותה קהילה. מאז דבק בשרה כינוי הגנאי המשפיל “די גיגעטע” – הגרושה. בימים ההם היה כינוי זה אות קין נצחי על מצח האישה.מצב החינוך וההתייחסות הרבנית לכך
בתקופת עלומיה של שרה מצב היהדות היה בכי רע. פריקת העול ההמונית לא פסחה גם על בתיהם של הרבנים הגדולים ביותר. די אם נציין את ילדיו של רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב – ה”שם משמואל" שהפנו עורף ליהדות בבוז,[1] או שנקרא את זיכרונותיה של איטה קאליש־קמינר, בתו של האדמו”ר מוורקא־אוטבוצק, שכתבה על חבריה הרבים וחוג ידידיה שכלל בתוכו את מיטב בניה של היהדות הנאמנה.[2] הרבנים אומנם היו עסוקים בסכסוכי חצרות, במריבות שוחטים ובמאבקי שליטה, אך היו גם ניסיונות להציל את בני הנוער, בין השאר באמצעות הקמת ישיבות בליטא, בפולין ובהונגריה. שונה היה המצב בקרב הנערות; התפיסה המסורתית גרסה ש"מוטב יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים". תוצאות התפיסה הזו היו אסון קולוסאלי. שיעור המרות הדת והחילון נסק באופן תלול. כשהייתה שנירר בווינה, היא נחשפה לרעיונותיו המהפכנים של הרב שמשון הירש, מרבני הנאו־אורתודוקסיה המפורסמים. הרב הירש העביר את נקודת הכובד מעיסוק מופרז בתלמוד ופלפוליו לעיסוק בעקרונות היהדות, לימוד תנ"ך ומדעים ומתן שוויון לנשים. בבית הכנסת שייסד בפרנקפורט היו 550 מקומות לגברים, ו־350 מקומות לנשים. רעיונותיו של הירש וחדשנותם מצאו חן בעיני האישה המשכילה והמהפכנית. בפיקחותה הבינה היטב כי שיטת החינוך הישנה לא תחזיק מעמד מול גלי החילון, אך ידעה שבלי הסכמה רבנית לא תוכל לפעול כלל. לשם כך השתמשה שנירר בברכה שנאמרה לה על ידי רבי יששכר דוב מבעלז, כהסכמה לפעילותה. היא קיבלה גם הסכמה שבשתיקה מהאדמו"ר מגור, ועידוד גלוי מהחפץ חיים. חשוב לציין שחסידי בעלז השמרניים לא הסכימו עם רעיונותיה, וגם אחר כך, כשנפתחה בבעלז רשת בתי חינוך לבנות, שמה היה "בית מלכה", ולא "בית יעקב". מלבד רבנים אלו, רוב רבני הונגריה לחמו ביוזמה בכל הכוח. ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש כינה את הרשת "בית עשו" – בהיפוך מכוון לשמה של הרשת, "בית יעקב". במקומות רבים ספגה שרה זריקות אבנים. אבנים אלו לא נזרקו על ידי הבונדיסטים, אלא על ידי יהודים קנאים וחמי מזג. באחת מעיירות הונגריה לחם רב העיר נגד הכנסת רשת "בית יעקב" לקהילתו. לאחר שנתיים הוא נכנע, אלא שמחיר התנגדותו הראשונית היה כבד. כ־70 נערות מבנות העיירה פרקו עול. הצלחתה של שרה בהקמת מוסד הלימודים לבנות עוררה את מפלגת "אגודת ישראל". עד אותה תקופה לא הייתה במפלגה כל מודעות לצורכי הנשים. לצורך המחשה, אציין דוגמה מובהקת לכך. באמצע שנות ה־30 קיבלה מפלגת אגודת ישראל כרטיסי עלייה לארץ (סרטיפיקטים) מאת הסוכנות היהודית. על פי הנחיותיו של האדמו"ר מגור, הסרטיפיקטים ניתנו לגברים בלבד. בנות "בית יעקב", שכבר הפכו לקבוצת בנות פעילה, לא הסכימו לגזרה זו. הן השוו את מאבקן למאבק ההרואי של בנות צלפחד, שרצו נחלה בארץ ישראל ולא חששו להתעמת עם משה רבינו. כך אף הן, נחושות בדעתן ולא מוכנות להיות כנועות לתכתיבי הממסד הרבני המפלה ביודעין בין גברים לנשים. כדי שלא ייוותר רושם שתנועה מבורכת זו מנוהלת על ידי אישה בלבד, פעלו עסקני אגודת ישראל וחיתנו את שרה בשנית, עם יצחק לנדא. נישואין אלו התקיימו על הנייר בלבד. בפועל, הפעילות התנהלה מביתה של שרה כמו לפני נישואיה. בנות היו ישנות עימה בחדרה. אחותה הייתה דואגת לארוחותיה. גם במודעות הפטירה שיצאו אחר מותה הטראגי בקיצור ימים, נכתב רק שם המשפחה "שענירער" ולא הוזכר השם "לנדא" אף לא ברמז. אחרי מלחמת העולם השנייה, שמחקה כמעט את כל יהדות אירופה, פעלו בוגרות "בית יעקב" להקים בתי ספר לבנות. אולם כחלק מכתיבת ההיסטוריה ושכתובה על ידי הממסד החרדי, גם דמותה של שרה שנירר הפכה לאייקון המסמל חינוך לצניעות, לשמרנות ולהסתגרות מפני העולם החיצון, על אף שכאמור אין כל קשר בין דמות אייקונית זו למציאות.[1] להרחבה על כך ראו: י"י טרונק, פוילן: זכרונות און בילדער, חלק ז, ניו יורק: אונזער צייט, 1953, עמ' 201–217. להרחבה על דמויות של יוצאים ויוצאות נוספים ממשפחות מיוחסות בתקופה ההיא, ראו: דוד אסף, נאחז בסבך, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו, עמ' 331, הערה 54. [2] איטה סיפרה את סיפור חייה בספרה אתמולי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
הקפוסטה | מתכון מסע
מריה אסטריכר
(מאכל יהודי הונגרי מסורתי שנוהגים לאכול בפורים והוא מורכב מעלי כרוב ממולאים באורז ובשר ברוטב עגבניות)
או: אגדה משפחתית אורבנית
פורים 2005, אני נאבקת שלא להיחנק מצחוק. לופתת את הבטן מתחת לשולחן ומוחה דמעות של צחוק חנוק בלתי נשלט.
אני מביטה סביבי ורואה שכולם באותה הפוזיציה. עיניים מבריקות מדמעות של צחוק וחרחורים קלים עד כבדים.
אומנם הסיבה שלשמה התכנסנו כאן היא ארוחת פורים, שהיא אירוע בהחלט מצחיק, חגיגי ומוצלח למדי, אבל הצחוק ההיסטרי מגיע מסצנה ספציפית מאוד שבה שולמית האחות הקטנה נוגסת לתומה בקפוסטה שמנמנה מעשה ידי אימא, ומגלה לחרדתה את הסוד האפל מכול, שכולנו כבר גילינו בשלבים שונים בחיינו – שהקפוסטה האגדית של אימא, התבשיל הכי מושקע שלה שכל כך אהבנו לטרוף כילדים, עשוי, ובכן, משאריות של אורז מהשנה האחרונה שאימא פשוט זרקה למקפיא בתוך שקיות סנדוויץ' שמנוניות. הכרוב גם הוא נאגר שם במקפיא הענק, שאריות של כרוב מהמרק, כרובים שלמים במצב ביניים שנקנו במבצע באוגוסט והוקפאו למען סעודת הפורים וכמובן סופים של רסק עגבניות בקופסאות שימורים שנשלחו למקפיא כמות שהן, פתוחות ומטונפות.
שולמית מביטה בזעזוע בקפוסטה, משתעלת קלות, מקללת אותנו נמרצות תוך כדי צחוק מתגלגל וחסר שליטה – הדרך האסטרייכרית הנכונה להתמודד עם המציאות – ובאלגנטיות מקצועית מזיזה את הצלחת מעט הצידה ומכסה אותה במפית פרחונית כדי שאימא לא תיעלב.
אנחנו, הגדולים, עלינו על הסוד האפל כשראינו את אימא בסוף כל ארוחה שכללה אורז, אוספת את השאריות מהצלחות בתנועה מכנית לתוך שקית סנדוויץ' וזורקת למקפיא. וכל אחד מאיתנו בתורו עבר את השלב שבו הוא גדול מספיק כדי להבין מאיפה הגיעו המצרכים לקפוסטה החגיגית. כל אחד מאיתנו ביצע פתיחה מזועזעת של המקפיא במחסן ונשא הספד קטן למאכל שלא נהיה מסוגלים יותר לאכול בחיים.
שולמית הקטנה, לעומת זאת, שמעולם לא פתחה את המקפיא, כי היא הקטנה של אימא ומוז'ינקלה אמיתית שלא הכינה לעצמה מעולם סנדוויץ' או ארוחת צוהריים, קיבלה את המידע המפורט לתוך האוזן ממנחם ושמיל בשעה שנגסה בתאווה מהמאכל האהוב עליה.
אימא, כמו אימא, לא הבחינה בכל הדרמה הזאת ורק חייכה חיוך מלא נחת יהודית למראה יוצאי חלציה יושבים לסעודת הפורים ופיהם מלא צחוק.
השנים עברו, ואימא שמה לב מתישהו שאף אחד לא אוכל מהקפוסטה המפורסמת והפסיקה להכין אותה.
כולנו נשמנו לרווחה, ואימא המתוקה רק נאנחת בהקלה בכל סעודת פורים ומפטירה מתחת לאף שאיזה כיף שהיא כבר לא צריכה להכין את הקפוסטה הזאת, שגם ככה דרשה ממנה מאמץ קולינרי עילאי, ושהיא מבחינתה לאכול חלה עם טחינה בפורים, רק שאנחנו היינו כל כך להוטים לקפוסטה אז היא עשתה את המאמץ. אבל ברוך השם איבדנו עניין ועול אחד ירד לה מהגב.
חסדי ה' כי לא תמו. כי לא כלו רחמיו.
וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.
***
אין מתכון לקפוסטה, כי אין מצב שאני נוגעת בקודש הקודשים הזה.
אבל קבלו מתכון חגיגי ומשמח לבורקס בשר:
מצרכים:
חבילה של בצק עלים מופשר
למילוי:
חצי קילו בשר טחון
בצל אחד גדול קצוץ
2 שיני שום כתושות
כ-6 משמשים מיובשים קצוצים
חופן צנוברים קלויים
3 כפות שמן זית
כף סילאן
מלח ופלפל
פטרוזיליה קצוצה
והסוד שלי לטעם מיוחד: חופן של עלי זעתר טריים קצוצים.
אופן ההכנה:
מחממים את התנור ל-180 מעלות.
במחבת בינונית מחממים את שמן הזית ומטגנים את הבצל והשום עד להזהבה.
מוסיפים את הבשר לטיגון קצרצר וחלקי, כדי שהעסיסיות שלו תישמר במהלך האפייה.
מכבים את האש ומעבירים את תערובת הבשר לקערה. מוסיפים את שאר הרכיבים ומתקנים תיבול.
פותחים את בצק העלים למלבן בגודל הרצוי ומניחים לאורכו בשליש התחתון תלולית יפה של המילוי. מגלגלים בזהירות עד לקבלת נחש בצק ממולא, ומגלגלים אותו לשבלול.
מעבירים בזהירות לתבנית מרופדת בנייר אפייה, מושחים בחלמון ביצה ומפזרים שומשום לרוב.
שולחים לתנור לחצי שעה בערך, או עד שהשבלול זהוב, פריך ומגרה, ומתקשרים לאימא להגיד אה פרעיילכן פורים 3>
בתיאבון!
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
אותנטיות – זה כל הסיפור
רייצ'ל שץ
הסרט אושפיזין, או כמו שבאמת צריך להגות את שמו "האושפיזין", הפך להיות סרט שהבורגנות החילונית מוציאה פעם בשנה מהמדף מעל הטלוויזיה, מנערת את הקופסה מהאבק וחוגגת את חג הסוכות. מעין ברכת כוהנים שנתית.
בלי שום קשר לאלוהים, כמובן.
יש מעט סרטים ישראליים שהצליחו להתרומם ולהיכנס לקאנון התרבותי המקומי והפכו לקלאסיקות. כאלה שנדמה שיש להם משבצת שידור קבועה בגלגל השנה והחיים שלנו כחברה. כמו אבי נשר עם "הלהקה", שמי זרחין עם "הכוכבים של שלומי", אורי סיוון וארי פולמן עם "קלרה הקדושה", ניר ברגמן עם "כנפיים שבורות", הגשש החיוור עם "גבעת חלפון אינה עונה" ועוד.
הקולנוע בארץ עדיין צעיר, בכל ביס תרבות נדחפות קצת שאריות חול וגמלים, ואומנות צריכה זמן כדי להתהוות. אולי, כמו במקרים רבים, זה עניין של כסף. בכל שנה קרן הקולנוע הישראלית (שעל התקציב שלה בעיקר מתבססת התעשייה) מתקצבת שישה- שבעה יוצרים בלבד ב-כשלושה מיליון שקל לסרט באורך מלא. זה נשמע הרבה, אבל קולנוע הוא תחום יקר מאוד. לשם השוואה, האוונג'רס האחרון תוקצב בכ-220 מיליון דולר.
אז אנחנו לא הוליווד, זה ברור, לא בשנים, לא בתקציב וגם לא בקצב. אבל התעשייה בארץ הולכת ומתפתחת, ויצירות ישראליות מגיעות לענקית הסטרימינג "נטפליקס". בסדרה "שטיסל", לדוגמה, ניתן לצפות כעת במאה תשעים מדינות מסביב לעולם. גם בתחום הקולנוע סרטים ישראליים מתחילים לתפוס מקום ונוכחות. לא מזמן במאי ישראלי זכה בפרס "דוב הזהב" בברלין, ולאחר מכן בפרס "חבר השופטים" בפסטיבל קאן בצרפת.
אז איך בכל זאת קולנוע צעיר ולא מתוקצב מצליח?
ובכן, קולנוע הוא מדיום נרטיבי שאוהב נקודות מבט, והוא תמיד ינסה לחדש את עצמו ולמצוא נקודות מבט ספציפיות שלא ראינו. זו הדרך שלו להתפתח, למצוא עוד סיפורים ועוד גוונים אנושיים שיצטרפו לסיפור הגדול של האנושות.
אם אבקש מעשרה אנשים לספר לי על השפן הקטן ששכח לסגור את הדלת, כל אחד יספר סיפור אחר. אחד יתמקד בסבל של השפן, השני ינסה ללמד את הקורא מוסר השכל, והשלישי יחליט שהסיפור בכלל צריך להיות מסופר דרך עיניו של החיידק.
אחד השינויים הכי גדולים שעברתי בתהליך היציאה, ושלאט לאט קרה גם ליוצאים נוספים סביבי, הוא התפתחות של נקודת מבט ספציפית ואישית על החיים. ההבנה שהקונפליקטים שלי שונים, שהדרך שבה אני חווה אהבה, שמחה וכעס היא שלי, שלכל אחד גבולות מוסריים שונים (מה שבעיניי ראוי, ייתפס בעיני האחר כבעייתי), שנקודת המבט שלי על החיים היא אינדיבידואלית ולא שייכת לחברה, וככל שהיא אינדיבידואלית יותר, היא שייכת לי יותר.
יש שיאמרו שזה בעצם כל הסיפור של יציאה מהחברה החרדית. הייתה לנו נקודת מבט פנימית אחרת מהחברה שבתוכה גדלנו. וההתנגשות הזו דחפה אותנו החוצה, לעולם שבו יש יותר מרחב לבחור את הנרטיב ולספר אותו כמו שאנחנו רוצים.
מה מיוחד בסרט "האושפיזין" שהצליח להעלות אותו מעל השאר?
כששולי רנד כתב את הסרט "האושפיזין" ואז שיחק בו (וגם זכה עליו בפרס אופיר) השנה הייתה 2004. ז'אנר "סרטי הדוסים" כמעט שלא היה קיים (הסדרה "החצר" שודרה ב-2003, ודוד וולך יצא עם הסרט "חופשת קיץ" רק ב-2007). העולם החרדי היה עדיין גטו ואף אחד לא הציץ מעל החומות, לא באמת. היו במאים חילוניים שניסו להציג את החברה החרדית על המסך, אבל נקודת המבט שלהם הייתה חיצונית והדמויות יצאו שטוחות, הן היו פלקט של אנשים דתיים שנראים ומתנהגים בצורה מסוימת, אבל לא אנשים חיים. לעומתם, נקודת המבט של שולי רנד הסעירה את הקהל הישראלי והפכה את הכול לחי ואמיתי. הסרט גם מביא איתו תמות דתיות שלא נראו קודם על המסך הישראלי.
גם בשוק השחור הדוסי, "האושפיזין" היה בין הדיסקים הנצרבים ביותר בהיסטוריה, כולנו רצינו לראות מי האיש שהעז לעשות עלינו סרט והאם הצליח להציג את העולם החרדי כפי שהוא, לפחות כפי שאנחנו רואים אותו.
אבל הסרט "האושפיזין" לא הצליח להביא רק נקודת מבט חדשה לזמנו בקולנוע הישראלי, הוא הביא גם נקודת מבט שעד היום נשקפת מעיניים ספציפיות מאוד, עיניים של חוזר בתשובה.
חוזרים בתשובה ייחשבו לנצח "האחר", "השונה", בתוך הקהילה החרדית. הם אף פעם לא יהיו באמת חרדים, גם אם הם מאוד מנסים להיות כאלה. החברה מסרבת לראות בהם חלק, והיא כנראה צודקת, הם עדיין נושאים בתוכם חלקים מהחילוניות ולא מוכנים לוותר עליה. כמו, למשל, על הצורך שלהם ליצור, או על נקודת המבט האינדיבידואלית שמסכנת את החברה החרדית כפי שהיא בנויה היום. שולי רנד ערני מאוד בתוך הסרט כלפי המקום שהחברה החרדית מקצה לו והוא מתבונן בו בכאב אבל גם בהבנה.
ניתן לראות זאת בסצנה שבה שולי קונה את האתרוג הכי מהודר, הכי יפה, כדי להרגיש שייך, כדי להיות משהו שהחברה החרדית אף פעם לא תיתן לו להיות.
המציאות מייד מנכיחה לו עד כמה הוא לא חלק, כאשר שני חברים מהעבר באים לבקר אותו ומזכירים לו שהוא אחר, שהעבר תמיד יהיה חלק ממנו גם אם אלו חלקים בעצמו שקשה לו להתמודד איתם.
בסצנת הסיום של הסרט הגיבור עומד באמצע בית הכנסת, הוא הרגע מל את הבן הראשון שלו וכולם רוקדים סביבו. הוא מוקף בקהילה החרדית, ואז מצטרף אליו גם העבר שכה פחד להתמודד איתו. העבר מיוצג על ידי החברים מפעם שחובשים כיפות ומצטרפים למעגל הרוקדים. הגיבור, שעד כה ניסה להסתיר את חבריו, מצליח לקבל אותם ואת עברו.
או כמו שכתבה המשוררת זלדה:
"הֶעָבָר אֵינֶנּוּ תַּכְשִׁיט
חָתוּם בְּתוֹךְ קֻפְסָה שֶׁל בְּדֹלַח
גַּם אֵינֶנּוּ
נָחָשׁ בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת שֶׁל כֹּהַל –
הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ
בְּתוֹךְ הַהֹוֶה
וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר
נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר –
כַּאֲשֶׁר הֶעָבָר מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה
זוֹ הֲרָמַת הַחַיִּים כֻּלָּם..."
זהו סוף שמח, של תקווה, של קבלה, והוא סוגר את התמה של זרות בנימה אופטימית.
אבל אולי דווקא בגלל נקודת המבט המיוחדת של היוצר הייתי מצפה לסוף פתוח יותר, כזה שבו הוא עדיין האחר, ולא האתרוג ולא ההתמודדות עם העבר יהפכו אותו באמת לחלק, כי יש משהו יפה בלהיות "השונה" ו"האחר" בתוך חברה, להיות בעל התשובה, לחיות בתוך חברה מסוימת, להבין אותה אבל בו-זמנית גם לא להיות שייך עד הסוף. יש משהו יפה בלשמור על היכולת שלך להיות אינדיבידואל, על הדרך שבה אתה רואה את המציאות, ועל הדרך שבה אתה מספר סיפור.
אולי ההשלמה הזו עם הזרות יכלה להיות סוף ריאליסטי ושמח יותר.
כשנציגי נטפליקס הגיעו לאחרונה לארץ לפתוח חממה לתסריטאים מקומיים, ישבתי בקהל בסשן של Q&A, המיקרופון עבר מאחד לאחד וכולם שאלו שאלות, כולם רצו להבין, מה נטפליקס מחפשת, כל אחד רצה להבין איך לכתוב את הסדרה שנטפליקס תקנה. לאחר מספר שאלות דומות מהקהל, קמה אחת הבכירות ואמרה: "אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, אתם תאמרו לנו. כל מה שאנחנו מחפשים הוא אותנטיות, אותנטיות של נקודת מבט. ספרו לנו את הסיפור שלכם".
ולמי שהדיסק הצרוב של אושפיזין עוד לא הגיע אליו, הנה קישור לטריילר: https://www.youtube.com/watch?v=zVfXipr3WuE
החופש לא ללחוץ יד לביידן
רסל דיקשטיין
(ולא להתחתן ולא להרות ולא לעשות שום דבר רק כי הוא "מקובל")
חופש - מצבו של מי שיכול לפעול כרצונו מבלי להיות מוגבל על-ידי אחרים; יכולתו של מישהו לקבוע לעצמו את פעולותיו.
ייתכן כי הרגישות הגבוהה שלי לתחושת חופש, קיומה וטיפוחה, הייתי אומרת האדרתה עד כדי קידוש של ממש, נובעת מהיעדרותה המוחלטת במשך שנים לא מעטות, כמעט חצי משנות חיי ואני כבר לא פרגית צעירה, מה שנקרא. בעל כורחי נולדתי, כמו כולם, ובעל כורחי נקלעתי לחיים חרדים-מוכתבים-נטולי חופש מעצם טבעם והגדרתם. בעיניי, היום, הפילוסופיה שעליה גדלתי היא עיוות מוסרי והיפוך היוצרות, חופש הוא כבלים והכבלים הם חופש. בעומקם של דברים, יש בזה משהו, יש תחושת חופש מסוימת בגבולות אבל רק בתנאי שהם מיוזמתך, בהסכמתך ומבחירה. גבולות ללא בחירה אינם חופש. הם הרבה דברים אחרים, חופש הם לא.
היו תקופות שבהן ניסיתי לשכנע את עצמי שאי-החופש הוא החירות האמיתית ושעבד ה' לעולם חופשי וכולי וכולי, זה לא באמת עבד. הייתי מתבוננת באנשים שמדברים בהתלהבות על החופש האמיתי הזה, המזוכך, הטהור, ותהיתי אם הם עובדים עליי, על עצמם, על העולם. לא באמת משנה, למעשה, יש להם את עצמם ואת ההתמודדויות שלהם וייתכן שהוגיעו והגיעו למסקנות משלהם. אצלי זה לא עבד. הניצוץ הראשוני לתחושת חופש לא הוצת לאש אהבת ה' וקבלת עול מוחלטת, לפחות לא אחרי גיל 22. התשוקה העזה לתחושת חופש – דווקא משום היעדרה המוחלט כבת למשפחה עם מיליון ילדים, כנערת פנימייה וכמי שהתחנכה היטב-היטב על ברכי הערך החשוב מכול "מה יגידו" – הצטוותה למידת הספקנות שאף היא החלה לנבוט, ושתיהן יחד: משאת הנפש לחופש וערעור על המובן מאליו פירקו והפריכו אצלי כמעט כל פעולה וצורת חשיבה. שוב ושוב בדקתי האם אני פועלת כי כך נראה לי או שזהו כלל חברתי מקובל. התהליך הזה, שהיה ארוך ביותר, התנהל לו באיטיות השמורה לתהליכים מצמיחים לכל אורך שנות העשרים שלי וחדר גם לעשור הרביעי. זו נקודת מבט מעט מתבדלת, נכון, לבחון ולהתבונן כל הזמן, לוודא שיש בי יכולת לפעול כרצוני ולא להיות מוגבלת על ידי אחרים או לתת להם לקבוע את פעולותיי. מדי פעם חוברים אליי, מפה ומשם, אנשים שתוהים מדוע, אנשים שמבקשים לבחון התנהגויות חברתיות מקובלות ולברר כמה חופש יש בהן. זה מתחיל מהחופש לבחור מה ללבוש, באילו מקומות להסתובב, איפה לגור, איזה סוג של חיים לחיות, וזה מגיע – תאמינו או לא, לחופש להחליט אם מתאים ללחוץ יד או לא.
אני, אגב, לא לוחצת יד לזרים, לי מתאים לשגר חיוך ותנודת ראש סימפטית. גם חיבוקים שמורים אצלי לאנשים מסוימים, ובקיץ, באופן כללי, אני מעדיפה להימנע ממגע. לא נוח לי. מוזר לי שיש אנשים שזה מאיים עליהם, שהם מרגישים שעולמם היציב (והמלא מגבלות שלא בטוח שהם השיתו על עצמם) מתערער מכך שמישהי החליטה לממש את הזכות הטבעית שלה, הזכות לחופש ולבחירה.
הבחירות שלי והרצון שלי בחופש לא נועדו לעשות דווקא לאף אחד, בטח שלא להשפיל או לצער או לאיים. מצער מאוד לראות שיש כאלה שעדיין תופסים את זה כך.
במותם ציוו את האחריות
מני פלד
בדקות הראשונות התמונה לא הייתה ברורה: המוזיקה המשיכה להתנגן, עשרות האלפים עוד קיפצו ורקדו, ורק כעבור זמן יקר, יקר מדי, המציאות המזעזעת נחשפה; המספרים טיפסו וטיפסו עד למספר הנורא 45. ההלם שאחז את המשתתפים בהילולת הרשב"י התשפ"א הפך להלם כלל חרדי וכלל ארצי. "האסון האזרחי הגדול ביותר בתולדות המדינה". בשעות הבוקר המספרים הפכו לשמות; אלמנות, יתומים, הורים שכולים. כל הרוג וסיפורו, סיפור שנקטע בטרם עת. צעירים בראשית דרכם בעולם, שבאו לשמוח ולרקוד, סיימו את חייהם על כבש המעבר. יום חג ושמחה הפך ליום אבל והספדים.
אסון מירון תפס את החברה החרדית, באחד מרגעי השפל שלה. אחרי שנה וחצי של קורונה, שבה הפכה החברה הזו, באחריותה או שלא באחריותה, לשעיר לעזאזל. שנה וחצי שבה מבוגרים חרדים רבים שילמו בחייהם, והיה נדמה שסוף סוף מגיע אירוע שבו החרדים יכולים לחגוג בלי הגבלות, שהשגרה שבה אל עולמם. ואז התרחש האסון. בניגוד לקורונה, את המחיר הפעם שילמו צעירי המגזר. הדיו שעל ניירות ההספדים לא יבש, ושוב פקד את החרדים אסון נוסף, קריסת הטריבונות בחסידות קרלין.
באותם ימים התחושה ברחוב החרדי הייתה שהאסון הבא אורב מעבר לפינה. באופן טבעי, היו ששיגרו חיצי אשמה לעסקני המגזר ולקהל הרחב, שבהתנהלותם חסרת האחריות הביאו על עצמם את הטרגדיה. האמת חייבת להיאמר: "תרבות הסמוך" לא פוסחת על אף מגזר בחברה הישראלית. הלוא רק לפני כמה ימים התפרסמו מסקנות הביניים של הוועדה שחוקרת את אסון נחל צפית, עוד אסון מיותר שנולד בחטא היוהרה של "תרבות הסמוך". מה שמייחד את אסון מירון, הוא לא מספרם הגדול של ההרוגים בלבד, אלא העובדה שהכתובת הייתה רשומה על ההר כולו. כל מי שדרך במירון, לא רק בל"ג בעומר, אלא אפילו בסתם יום של חול, לא הצליח להבין איך האתר השני בחשיבותו מבחינת מספר המבקרים, אחרי הכותל המערבי, נראה כמו סג'עייה אחרי הפצצה של צה"ל. את ההפקרות ניתן היה לראות מתחתית ההר ועד פסגתו: מבנים לא חוקיים, דרכים לא סלולות, כאוס של ממש. איש הישר בעיניו, או נכון יותר, העקום בעיניו יעשה. המדינה הסירה את ידיה מההר וכל הרוצה בא ונטל. אחד בנה קראון, השני בנה גשר, השלישי בנה מדרגות. אין דין אין דיין. המחוקק נעלם והותיר אחריו אדמה חרוכה. שנה אחרי: חלל נפער בהנהגה החרדית עם פטירתו של הרב קנייבסקי. החרדים נותרו מחוץ לקואליציה ורמת האמון שלהם בממשלה הנוכחית שואפת לאפס. כל הכוכבים הסתדרו לקראת משבר. עם זאת, חברי הכנסת החרדים, המבקרים החריפים ביותר של הממשלה, בחרו לשתף פעולה. הרבנים החרדים, שהממשלה בעיניהם היא ממשלת שמד, התעלו מעל השיקולים הפוליטיים ובחרו בחיים. למעט שוליים קיצוניים, רוב החרדים בחרו בשיח של אחריות. וניכר ברחוב שהרוב המוחלט מיישר קו עם החלטות הממשלה ומתפלל שהפעם זה יסתיים אחרת.
בעוד ההנהגה החרדית ברובה הגדול עושה את המוטל עליה, דווקא המדינה היא זו שגוררת רגליים. נכון, נהרסו כמה מבנים, הוקמו גשרים, נערכו תוכניות, אבל עדיין – אין משילות בהר. שלא לדבר על כך שחלק מבעלי התפקידים שאחראים למחדל – עודם מכהנים בתפקידיהם! על המדינה היה להפקיע את השטח מידי בעלי ההקדש, להפוך את האתר לאתר ממלכתי, לכבד את העולים והמתפללים שם, לבנות מחדש את הציון, לסלול דרכים ולהכשיר מקומות לאירועים והדלקות.
כולנו תקווה שהשנה יעברו חגיגות ל"ג בעומר בשלום: שכל החוגגים והשמחים ישובו לביתם בשלום, ושהאסון האזרחי הנורא הזה יתועל ללקח עבור כולנו. בכל הנוגע לחיי אדם אין מקום ל"סמוך". לא במכינה שיוצאת לטיול על אף אזהרת שיטפונות, לא באירוע גדול שבו מוצבות טורבינות רעועות. ניהול נכון ואחראי של אירועים גדולים אינו מותרות – הוא מציל חיים! במותם ציוו לנו את האחריות.
אסון מירון תפס את החברה החרדית, באחד מרגעי השפל שלה. אחרי שנה וחצי של קורונה, שבה הפכה החברה הזו, באחריותה או שלא באחריותה, לשעיר לעזאזל. שנה וחצי שבה מבוגרים חרדים רבים שילמו בחייהם, והיה נדמה שסוף סוף מגיע אירוע שבו החרדים יכולים לחגוג בלי הגבלות, שהשגרה שבה אל עולמם. ואז התרחש האסון. בניגוד לקורונה, את המחיר הפעם שילמו צעירי המגזר. הדיו שעל ניירות ההספדים לא יבש, ושוב פקד את החרדים אסון נוסף, קריסת הטריבונות בחסידות קרלין.
באותם ימים התחושה ברחוב החרדי הייתה שהאסון הבא אורב מעבר לפינה. באופן טבעי, היו ששיגרו חיצי אשמה לעסקני המגזר ולקהל הרחב, שבהתנהלותם חסרת האחריות הביאו על עצמם את הטרגדיה. האמת חייבת להיאמר: "תרבות הסמוך" לא פוסחת על אף מגזר בחברה הישראלית. הלוא רק לפני כמה ימים התפרסמו מסקנות הביניים של הוועדה שחוקרת את אסון נחל צפית, עוד אסון מיותר שנולד בחטא היוהרה של "תרבות הסמוך". מה שמייחד את אסון מירון, הוא לא מספרם הגדול של ההרוגים בלבד, אלא העובדה שהכתובת הייתה רשומה על ההר כולו. כל מי שדרך במירון, לא רק בל"ג בעומר, אלא אפילו בסתם יום של חול, לא הצליח להבין איך האתר השני בחשיבותו מבחינת מספר המבקרים, אחרי הכותל המערבי, נראה כמו סג'עייה אחרי הפצצה של צה"ל. את ההפקרות ניתן היה לראות מתחתית ההר ועד פסגתו: מבנים לא חוקיים, דרכים לא סלולות, כאוס של ממש. איש הישר בעיניו, או נכון יותר, העקום בעיניו יעשה. המדינה הסירה את ידיה מההר וכל הרוצה בא ונטל. אחד בנה קראון, השני בנה גשר, השלישי בנה מדרגות. אין דין אין דיין. המחוקק נעלם והותיר אחריו אדמה חרוכה. שנה אחרי: חלל נפער בהנהגה החרדית עם פטירתו של הרב קנייבסקי. החרדים נותרו מחוץ לקואליציה ורמת האמון שלהם בממשלה הנוכחית שואפת לאפס. כל הכוכבים הסתדרו לקראת משבר. עם זאת, חברי הכנסת החרדים, המבקרים החריפים ביותר של הממשלה, בחרו לשתף פעולה. הרבנים החרדים, שהממשלה בעיניהם היא ממשלת שמד, התעלו מעל השיקולים הפוליטיים ובחרו בחיים. למעט שוליים קיצוניים, רוב החרדים בחרו בשיח של אחריות. וניכר ברחוב שהרוב המוחלט מיישר קו עם החלטות הממשלה ומתפלל שהפעם זה יסתיים אחרת.
בעוד ההנהגה החרדית ברובה הגדול עושה את המוטל עליה, דווקא המדינה היא זו שגוררת רגליים. נכון, נהרסו כמה מבנים, הוקמו גשרים, נערכו תוכניות, אבל עדיין – אין משילות בהר. שלא לדבר על כך שחלק מבעלי התפקידים שאחראים למחדל – עודם מכהנים בתפקידיהם! על המדינה היה להפקיע את השטח מידי בעלי ההקדש, להפוך את האתר לאתר ממלכתי, לכבד את העולים והמתפללים שם, לבנות מחדש את הציון, לסלול דרכים ולהכשיר מקומות לאירועים והדלקות.
כולנו תקווה שהשנה יעברו חגיגות ל"ג בעומר בשלום: שכל החוגגים והשמחים ישובו לביתם בשלום, ושהאסון האזרחי הנורא הזה יתועל ללקח עבור כולנו. בכל הנוגע לחיי אדם אין מקום ל"סמוך". לא במכינה שיוצאת לטיול על אף אזהרת שיטפונות, לא באירוע גדול שבו מוצבות טורבינות רעועות. ניהול נכון ואחראי של אירועים גדולים אינו מותרות – הוא מציל חיים! במותם ציוו לנו את האחריות.
סדנא דארעא חד הוא
משה שנפלד
אנשים הם מורכבים. אני יודע, זו לא התובנה הכי מקורית ששמעתם לאחרונה, אבל לפעמים אנחנו מקבלים תזכורת למידת המורכבות וחשוב מכך – לגורמים שלה. העונה השניה של התוכנית "עוד ניפגש" היא אחת מהתזכורות הללו. החרדים והחילונים, הילדים וההורים, מי שעברו את המסע ומי שליוו אותו, כולם סיפקו לנו הצצה לאישיות שלהם, והזכירו לנו שוב, אנשים הם מורכבים.
אחת המחלוקות הסוערות בקרב החוקרים והפרשנים של החברה החרדית, עוסקת בשאלה האם נכון לנתח אותה בראש ובראשונה כקבוצה אידיאולוגית, או בכלים סוציולוגיים. אלו ואלו מבהירים שלדעתם יש פרשנות אחת שהיא המרכזית, אבל בוודאי שכל החלקים משחקים תפקיד, כי החברה החרדית מורכבת מאנשים, ואנשים – כאמור – הם מורכבים.
האתגר בפניו ניצבה הפקת התוכנית היה כמעט בלתי אפשרי למעבר. בניגוד לעונה הראשונה, בה בני המשפחה החילונים נחשפו במסעם לחידוש הקשר עם החוזר בתשובה שניתק את הקשר מהם, במקרה של היוצאים כמעט בלתי אפשרי למצוא מקרה בו מי שעזב את החברה החרדית יזם את הנתק. אלא שהצד השני של המטבע – ליווי החרדים שיזמו את הנתק כמעט בלתי אפשרי ליישום. מה יגרום להורה חרדי שהיה קיצוני מספיק בשביל לנתק את הקשר עם הילד שלו, להסכים לשתף פעולה עם התקשורת החילונית ולחשוף את עצמו קבל עם ועולם?
שלא במפתיע, הפקת התוכנית הצליחה לעמוד במשימה באופן חלקי מאד. במשך שנתיים של ליהוקים וחיזורים אינסופיים ("פנו אלי מעוד ניפגש" הפכה לבדיחה קבועה בקבוצות הפייסבוק של היוצאים), נמצאו רק שלש משתתפות מהחברה החרדית, כולן נשים. גם מטרת המסע הייתה שונה בעונה הזו. בנקודה מסויימת, דסי שואלת את רותי – האמא אותה היא מלווה, אז למה את כאן? שאלה מעין זו חצתה את מוחם של כל הצופים בנקודה זו או אחרת במהלך התוכנית. הרי הן אלו שניתקו את הקשר עם הילד שלהן, אם כך מדוע הן זקוקות לליווי, תיווך ושליחת שגרירים, במקום פשוט להרים את הטלפון ולבקש מהילד שלהם להיפגש? במובנים מסויימים, זו השאלה החשובה ביותר המרחפת מעל לכל הסדרה. התשובה נתונה במחלוקת ואינה חד משמעית, אבל הגרסה הקצרה שלה היא – כי אנשים הם מורכבים.
מרגע שצוללים מעבר לכותרת מתגלה התמונה המורכבת. אין פה שלשה מקרים דומים של אמהות שנטשו את פרי רחמן בגלל ציווי האל. בכל המקרים, הנתק נגרם בשל מגוון סיבות אישיות. בת שבע חמומת המוח המתקשה לכבד את הגבולות של הילד שלה, מוריה שמתה מבפנים לפני שנים רבות ואיבדה את היכולת לחוות אהבה גם כלפי ילדיה, ורותי שההתפתחות הרגשית שלה נתקעה בגיל העשרה ואינה מצליחה לקבל אחריות על מעשיה.
עם זאת, יטעה הצופה אם יפרש את הסדרה כווריאציה נוספת על תוכניות הטיפול המשפחתי. בשלשת המקרים, החברה החרדית משחקת תפקיד דרמטי בעלילה. גם אם שורש ההתנהלות של האמהות נטוע באישיותן, סביר שהתוצאה הייתה שונה מאד, לו היו גדלות לתוך חברה שונה.
אילו היה סולם הערכים של החברה בה חיה בת שבע מעלה על נס את הקשר המשפחתי מעל תפיסת העולם של בני המשפחה, לא היו הנטיות השתלטניות שלה מביאות אותה להתנות את קבלת הילד בשינוי אורח חייו. אילולא הייתה מוריה גדלה בחברה סגפנית, המתייחס למגע בין אישי ככלי פונקציונלי ולאוכל כמקור תזונה בלבד, כבר מזמן הייתה מחבקת את בנה ויוצאת לאכול איתו סושי. גם בלי לשנות את האופי הפסיבי שלה, די בכך שרותי הייתה גדלה בחברה שפויה, בה דמויות המופת אינן מצוות להפקיר את ילדתך לחסדי הרחוב ולהחרים את החתונה שלה, בכדי לשנות את ההתנהלות שלה מקצה לקצה. באופן הולם, גם מסע ההתבגרות של שלשת האמהות נסב סביב האתגר האישי שלהן, אך נדרש לתמיכה הדתית כדי לעמוד במשימה. הסיבה האמיתית בגללה הצליחה מוריה לאהוב את אבי שלה בלי תנאים היא כי ג'ודי גרמה לה לאהוב את עצמה, האסימון של בת שבע נפל כשראתה את הכאב של מירב על העוול שגרמה לאמהות אחרות בתפקידה החינוכי בשם הדת, ובכדי להצליח (חלקית – למרבה הצער) לגרום לרותי לשנות גישה נדרשה דסי לגרום לה להיכנס לנעליה של ביתה חני. עם זאת, בכל המקרים נדרשו המלוות לדמות התורנית שתספק לאותן האמהות את "חותמת הכשרות", תסביר להן שהעולם הבא של הילד שלהם הוא לא עניין שלהן, ותרמוז להן בקריצה שגם אם הציות לרב הוא הכרח המציאות, ההחלטה אם ומה לשאול את הרב נתונה בידיהן. אבחנה זו מתחדדת בבואנו להתבונן בשני המשתתפים הנוספים בסדרה, היוצאים המבקשים לחדש את הקשר עם בני משפחתם החרדים. הפער בין הדמויות שעזבו את החברה החרדית ואלה שנותרו בתוכה לא יכול להיות בוטה יותר. כדי לשמר את הפורמט, גם גל ויהודה מצטרפים אל מלווה חרדי לשבוע, אבל כפי שהם עצמם מעירים בפרקים הראשונים, מדובר במסע מיותר לחלוטין. הפער בינם לבין המלווים שלהם ניכר מן הרגע הראשון. יותר מפעם אחת נראה שגל היא זו שנשלחה להעביר את הודיה ה-"שליחה" שלה תהליך התבגרות, וגם אני חלקתי עם יהודה את תחושת הרחמים כלפי נחום החביב, שניסה נואשות "לקרב" אותו בלי שיהיה מסוגל להודות בכך אפילו כלפי עצמו. הפער אינו בהכרח תוצאה של איכות החומר האנושי. מרבית המשתתפים החרדים בתוכנית נראים כמו אנשים טובים בשורשם, אלא שמרחב התמרון שלהם היה מוגבל מן הרגע הראשון, ואשליית הבחירה שלהם נפגעה שוב ושוב משהתקרבו לגבולות השקופים שלהם. כפי שהסביר לי אחד הדודים שלי בשיחה לפני שנים ארוכות, בוודאי שהדבר הכי חשוב הוא שתחקור ותגיע בעצמך אל האמת, כל עוד האמת אליה תגיע בסוף התהליך היא זו המסורה לנו מאבותינו.
לא זו בלבד שהיוצאים אינם כלואים כיום בתוך אותן מגבלות, הם דווקא מנוסים בניפוץ המגבלות לתוכן נולדו, זכות שמעטים האנשים שחוו אותה. רמת האמפתיה שהם מביעים כלפי הצד החרדי ראויה להערכה באופן כללי, במיוחד במקרה של צעירים שחלק מבני המשפחה שלהם נטש אותם, והותיר אותם להתמודד עם הקושי הרגשי לבדם.
לפני מספר שנים עלתה בתיאטרון הבימה ההצגה "עושה כרצונו", לפי הספר שהותירה אחריה אסתי ויינשטיין, יוצאת חסידות גור שנטלה את נפשה בכפה, אחרי שנים ארוכות של נתק ממרבית בנותיה. אחד האספקטים המוערכים ביותר בעיני בהצגה, הייתה הבחירה שלא להציג את בן הזוג החרדי של אסתי כאיש הרע בסיפור, אלא כקורבן נוסף של אותה המערכת לתוכה נולדו שניהם. בעיני, זוהי אבחנה חשובה מאד. כמאמר ברוריה – אשת רבי מאיר, עלינו לשאוף למיגור החטאים מן הארץ, לא החוטאים. אין כמו הסדרה עוד ניפגש כדי להזכיר לנו, שעם כל הכעס שניתן לחוש לעיתים כלפי הפרטים בחברה החרדית, ברוב המקרים הם גם הקורבנות. מהפגיעות המיניות ועד ההרוגים במירון, מהיעדר לימודי הליבה ועד העוני הכפוי שהוא גורר, מהמחסור באינטימיות ועד דיכוי האהבה הבסיסית בין הורה לילדו. לא רק מי שגדלו בחברה החרדית ועזבו אותה נפגעו מהמערכת, גם מי שנותרו בתוכה משלמים את המחיר. אל לנו לכעוס על החרדים. עלינו לחמול עליהם, להושיט להם יד, לסייע להם למצוא את הקול הפנימי, ולתמוך בניסיון שלהם להקשיב לו. אני יודע, רבים מאיתנו שילמו מחירים קשים מנשוא בתהליך העזיבה, והבקשה להיות המבוגר האחראי בסיפור נראית כמעט לא הגונה. אולם דווקא אותו המסע הוא שהופך אותנו למועמדים המושלמים להיות הגורם התומך והמכיל, כי ככה זה, אנשים – כאמור - הם מורכבים.
עם זאת, יטעה הצופה אם יפרש את הסדרה כווריאציה נוספת על תוכניות הטיפול המשפחתי. בשלשת המקרים, החברה החרדית משחקת תפקיד דרמטי בעלילה. גם אם שורש ההתנהלות של האמהות נטוע באישיותן, סביר שהתוצאה הייתה שונה מאד, לו היו גדלות לתוך חברה שונה.
אילו היה סולם הערכים של החברה בה חיה בת שבע מעלה על נס את הקשר המשפחתי מעל תפיסת העולם של בני המשפחה, לא היו הנטיות השתלטניות שלה מביאות אותה להתנות את קבלת הילד בשינוי אורח חייו. אילולא הייתה מוריה גדלה בחברה סגפנית, המתייחס למגע בין אישי ככלי פונקציונלי ולאוכל כמקור תזונה בלבד, כבר מזמן הייתה מחבקת את בנה ויוצאת לאכול איתו סושי. גם בלי לשנות את האופי הפסיבי שלה, די בכך שרותי הייתה גדלה בחברה שפויה, בה דמויות המופת אינן מצוות להפקיר את ילדתך לחסדי הרחוב ולהחרים את החתונה שלה, בכדי לשנות את ההתנהלות שלה מקצה לקצה. באופן הולם, גם מסע ההתבגרות של שלשת האמהות נסב סביב האתגר האישי שלהן, אך נדרש לתמיכה הדתית כדי לעמוד במשימה. הסיבה האמיתית בגללה הצליחה מוריה לאהוב את אבי שלה בלי תנאים היא כי ג'ודי גרמה לה לאהוב את עצמה, האסימון של בת שבע נפל כשראתה את הכאב של מירב על העוול שגרמה לאמהות אחרות בתפקידה החינוכי בשם הדת, ובכדי להצליח (חלקית – למרבה הצער) לגרום לרותי לשנות גישה נדרשה דסי לגרום לה להיכנס לנעליה של ביתה חני. עם זאת, בכל המקרים נדרשו המלוות לדמות התורנית שתספק לאותן האמהות את "חותמת הכשרות", תסביר להן שהעולם הבא של הילד שלהם הוא לא עניין שלהן, ותרמוז להן בקריצה שגם אם הציות לרב הוא הכרח המציאות, ההחלטה אם ומה לשאול את הרב נתונה בידיהן. אבחנה זו מתחדדת בבואנו להתבונן בשני המשתתפים הנוספים בסדרה, היוצאים המבקשים לחדש את הקשר עם בני משפחתם החרדים. הפער בין הדמויות שעזבו את החברה החרדית ואלה שנותרו בתוכה לא יכול להיות בוטה יותר. כדי לשמר את הפורמט, גם גל ויהודה מצטרפים אל מלווה חרדי לשבוע, אבל כפי שהם עצמם מעירים בפרקים הראשונים, מדובר במסע מיותר לחלוטין. הפער בינם לבין המלווים שלהם ניכר מן הרגע הראשון. יותר מפעם אחת נראה שגל היא זו שנשלחה להעביר את הודיה ה-"שליחה" שלה תהליך התבגרות, וגם אני חלקתי עם יהודה את תחושת הרחמים כלפי נחום החביב, שניסה נואשות "לקרב" אותו בלי שיהיה מסוגל להודות בכך אפילו כלפי עצמו. הפער אינו בהכרח תוצאה של איכות החומר האנושי. מרבית המשתתפים החרדים בתוכנית נראים כמו אנשים טובים בשורשם, אלא שמרחב התמרון שלהם היה מוגבל מן הרגע הראשון, ואשליית הבחירה שלהם נפגעה שוב ושוב משהתקרבו לגבולות השקופים שלהם. כפי שהסביר לי אחד הדודים שלי בשיחה לפני שנים ארוכות, בוודאי שהדבר הכי חשוב הוא שתחקור ותגיע בעצמך אל האמת, כל עוד האמת אליה תגיע בסוף התהליך היא זו המסורה לנו מאבותינו.
לא זו בלבד שהיוצאים אינם כלואים כיום בתוך אותן מגבלות, הם דווקא מנוסים בניפוץ המגבלות לתוכן נולדו, זכות שמעטים האנשים שחוו אותה. רמת האמפתיה שהם מביעים כלפי הצד החרדי ראויה להערכה באופן כללי, במיוחד במקרה של צעירים שחלק מבני המשפחה שלהם נטש אותם, והותיר אותם להתמודד עם הקושי הרגשי לבדם.
לפני מספר שנים עלתה בתיאטרון הבימה ההצגה "עושה כרצונו", לפי הספר שהותירה אחריה אסתי ויינשטיין, יוצאת חסידות גור שנטלה את נפשה בכפה, אחרי שנים ארוכות של נתק ממרבית בנותיה. אחד האספקטים המוערכים ביותר בעיני בהצגה, הייתה הבחירה שלא להציג את בן הזוג החרדי של אסתי כאיש הרע בסיפור, אלא כקורבן נוסף של אותה המערכת לתוכה נולדו שניהם. בעיני, זוהי אבחנה חשובה מאד. כמאמר ברוריה – אשת רבי מאיר, עלינו לשאוף למיגור החטאים מן הארץ, לא החוטאים. אין כמו הסדרה עוד ניפגש כדי להזכיר לנו, שעם כל הכעס שניתן לחוש לעיתים כלפי הפרטים בחברה החרדית, ברוב המקרים הם גם הקורבנות. מהפגיעות המיניות ועד ההרוגים במירון, מהיעדר לימודי הליבה ועד העוני הכפוי שהוא גורר, מהמחסור באינטימיות ועד דיכוי האהבה הבסיסית בין הורה לילדו. לא רק מי שגדלו בחברה החרדית ועזבו אותה נפגעו מהמערכת, גם מי שנותרו בתוכה משלמים את המחיר. אל לנו לכעוס על החרדים. עלינו לחמול עליהם, להושיט להם יד, לסייע להם למצוא את הקול הפנימי, ולתמוך בניסיון שלהם להקשיב לו. אני יודע, רבים מאיתנו שילמו מחירים קשים מנשוא בתהליך העזיבה, והבקשה להיות המבוגר האחראי בסיפור נראית כמעט לא הגונה. אולם דווקא אותו המסע הוא שהופך אותנו למועמדים המושלמים להיות הגורם התומך והמכיל, כי ככה זה, אנשים – כאמור - הם מורכבים.
המנהיג האחרון
מני פלד
האם הרב קנייבסקי היה המנהיג החרדי האחרון? מה הפך את האיש שהתגורר בבית פשוט בבני ברק לגדול הדור עם מעמד-על כמעט חסר תקדים? ומדוע פטירתו היא משבר חריף כל כך עבור החברה החרדית בימים שבהם היא מאותגרת מבית ומחוץ?
ב-13 באוקטובר 1959 התקיימה בירושלים לוויה רבת משתתפים. המונים באו לחלוק כבוד אחרון לאחד ממנהיגיה הבולטים של היהדות החרדית: הרב יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק, שנודע גם בכינוי "הרב מבריסק". במסע הלוויה ספד לו תלמידו, לימים המנהיג הליטאי הבולט, הרב שך. "תמה שלשלת בית בריסק", פסק הרב שך. השלשלת בת שלושה דורות של מנהיגים חרדים בולטים, סב-אב-נכד, באה לסיומה. הפסקנות שבה נאמרו הדברים לא מנעה מהרב שך לחזור על אותה אמירה בלוויה שהתקיימה ב-6 בפברואר 1981, שבה הובא למנוחות הבן, הרב יוסף דוב. "תמה שלשלת בית בריסק", אמר שוב. האנקדוטה המשעשעת ממחישה שאפילו מנהיגים חרדים לא פעם חוטאים בחטא ההגזמה בזמן שהם מספידים את קודמיהם בתפקיד. עלינו לקחת עם קורטוב של חשדנות את הקביעות הפסקניות על סיומה של תקופה, לפקפק במילים כמו "הגדול האחרון", "הפוסק האחרון", "המנהיג האחרון". לרוב, מסתבר שיש אחרון אחרי האחרון. בלי לקבוע מסמרות בשאלה האם הרב קנייבסקי הוא גדול הדור האחרון, עדיין אפשר לומר כי פטירתו במרץ 2022, הייתה רגע של מפנה בתולדות ההנהגה החרדית מאז הקמת המדינה ועד היום. בתורת המספרים אפשר לקבוע בוודאות כי בשנים הקרובות לא נחזה בלוויה חרדית בסדר גודל שישראל ראתה בלווייתו של הרב קנייבסקי. כדי להבין את השפעתו של האיש בן ה-94, שחי כל ימיו בדירה פשוטה בבני ברק, נבקש להציג שורה של אירועים פוליטיים שבהם נטל הרב קנייבסקי חלק. בניגוד לרושם שנוצר, לפיו עד לערוב ימיו התנזר הרב מעיסוק בפוליטיקה, העובדות מספרות סיפור אחר לגמרי. ברוב הצמתים המרכזיים של המגזר הליטאי בישראל, הרב קנייבסקי נכח. לעיתים כשחקן משנה, לעיתים כממליך המלכים, ובערוב ימיו, לאחר שהגיע למסקנה כי שדרת ההנהגה ריקה, קיבל על עצמו את תפקיד השחקן הראשי. 1988 – הפילוג האשכנזי ההופעה הציבורית הראשונה שלו הייתה במערכת הבחירות הסוערת ביותר שחוותה החברה החרדית, בחירות 1988. מערכת בחירות שבה בפעם הראשונה המפלגה האשכנזית "אגודת ישראל" התפצלה לשתי מפלגות: "אגודת ישראל" החסידית ו"דגל התורה" הליטאית. הרב שך יצא להרפתקה פוליטית, שסיכון רב בצידה, ומצא את עצמו מתמודד בשתי זירות במקביל. באגודת ישראל האשימו אותו בחידוש השנאה הישנה בין ליטאים לחסידים, ובתוך העולם הליטאי פנימה הוא הואשם, בעיקר על ידי תלמידיו של "החזון איש", בהכנסת פוליטיקה לתוך עולם התורה. אל תוך הקרב המכוער גויסו הכלים הכבדים: החסידים הביאו לעזרתם את הרבי מחב"ד ואת ברכות האדמו"רים. הרב שך היה זקוק לשחקן חיזוק במשקל כבד. מי שיועד לתפקיד הזה היה הרב קנייבסקי. הרב קנייבסקי, בניגוד לתלמידיו האחרים של "החזון איש", גדל בבית של הערצה וחיבור פוליטי לרב שך. אביו, הרב יעקב ישראל קנייבסקי, "הסטייפלר", הנהיג במשותף עם הרב שך את הציבור הליטאי עד לפטירתו של הראשון בשנת 1985. תמיכתו הפומבית של הרב קנייבסקי במהלך הפילוג של הרב שך, שסייע ל הרב שך סייעה לו נגד מתנגדיו בבית פנימה. אבל לא רק בבית. גם בחוץ הייתה לתמיכה של הרב קנייבסקי משמעות. כבר באותם ימים יצא שמו של הרב קנייבסקי כאדם שברכותיו מתגשמות. רבים היו משחרים לפתחו ומבקשים ברכה. ההילה המיסטית היוותה משקל נגד לכוחות המיסטיים שהפעילה אגודת ישראל. מערכת הבחירות הסתיימה בניצחון מבחינתו של הרב שך, מפלגתו עברה את אחוז החסימה והוא הצליח להכניס לכנסת שתי נציגים: אברהם רביץ ז"ל ומשה גפני. מניות ההצלחה הפוליטיות היו רשומות, בין היתר, על שמו של הרב קנייבסקי. 1991 – "בבני ברק זה לא ייפול" ינואר 1991, הקואליציה, בהובלת ארה"ב, פתחה במלחמה נגד עיראק. בתגובה, סדאם חוסיין החל לשגר טילים לעבר ערים במרכז הארץ. תושבי בני ברק, כמו שכניהם בתל אביב וברמת גן, חששו מפני ירי הטילים. הרב קנייבסקי הבטיח, "בבני ברק זה לא ייפול'. התגשמותה של הבטחה זו, לרבות העובדה שאחד הטילים נפל סמוך מאוד לעיר בני ברק, העצימו את דמותו של הרב קנייבסקי כמי שהבטחותיו מתקיימות. התדמית המיסטית של הרב המברך מבני ברק הלכה וגדלה. ההבטחה הזאת התרחבה לאורך השנים לתחום הפיגועים. הפיגוע שהתרחש בבני ברק, שבועיים לאחר פטירתו של הרב, הוא בעיני חרדים רבים הוכחה ברורה: האיש, בצדיקותו ובתורתו, הגן על העיר מפני אסונות. 1996 – "ביבי טוב ליהודים!" 1996, לראשונה בתולדות המדינה התקיימו בחירות ישירות לראשות הממשלה. המגזר החרדי נקלע לדילמה: הצבעה למפלגות חרדיות היא מצווה גדולה, אך מה בנוגע להצבעה ישירה לאדם לא חרדי? התחרות בין המועמדים המובילים, שמעון פרס ובנימין נתניהו, הייתה צמודה. לפרס היו קשרים טובים עם החרדים, והוא קיווה שבנושא ההצבעה לראשות הממשלה החרדים יימנעו. באותם ימים המנהיג החרדי דאז, הרב שך, הסתגר בביתו וסירב לקחת חלק פעיל בהנהגה. נתניהו הגיע לבני ברק והצליח להשיג פגישה עם הרב קנייבסקי. תמיכתו של הרב קנייבסקי בנתניהו, שגובתה גם במכתב בחתימת הרב שך ורבנים אחרים, הכריעה את הכף. מרבית החרדים תמכו במועמדותו של נתניהו, והוא ניצח את שמעון פרס על חודם של 30,000 קולות. 1999 – התחזית הפוליטית שהכזיבה-ברק לא יעלה 1999-התחזית הפוליטית שהכזיבה. בבחירות 99' אהוד ברק הוביל קמפיין אנטי-חרדי. סיסמת הבחירות שלו הייתה "כסף לבתי החולים במקום כסף לישיבות", הוא הבטיח לגייס את בחורי הישיבות ועוד. החרדים, שהלכו לאורך כל הדרך עם נתניהו, חששו מעלייתו של ברק. הסקרים הראו פער לטובתו של ברק. חרדים רבים ביקשו את ברכתו של הרב קנייבסקי, וקיבלו הבטחה: "ברק לא יעלה".ההבטחה אכזיבה; ברק ניצח את נתניהו בנוק-אאוט. למפרע, פורשה הברכה כמי שניבאה את ימיה הקצרים של ממשלת ברק. החל מראשית שנות ה-2000 ועד לשנת 2012, נמנע הרב קנייבסקי ממעורבות פעילה בנושאים פוליטיים, למעט חרם שהחיל על העיר אלעד, בשל התנגדותו לרב העיר והסכסוך שהתנהל בין אחיינו, הרב כהנמן, לרב מרקוביץ בישיבת פונביז'. יש התולים את חוסר המעורבות בנושאים פוליטיים באירוע מוחי שעבר באותן שנים, שבעקבותיו נחלש הרב מאוד ואחת מידיו הפסיקה לתפקד כמעט. 2012 – מכתיר את ממשיכו של הרב אלישיב בסוף מאי 2012 חלה המנהיג החרדי הרב אלישיב. את תקופת המחלה ניצלו אנשיו של הרב שטיינמן כדי להשתלט על העיתון החרדי בעל ההשפעה "יתד נאמן". ההשתלטות נועדה להכתיר את הרב שטיינמן ליורשו של הרב אלישיב, ולמנוע מאנשיו של הרב אוירבך להשתלט על מוקדי ההשפעה. הרב שטיינמן היה דמות שנויה במחלוקת בשל תמיכתו בגיוס חרדים לצבא. לצורך חיזוק התמיכה בהעברת השליטה לידיו של הרב שטיינמן ואנשיו והכתרתו כמנהיג הציבור החרדי, הוזעק הרב קנייבסקי, מחותנו של הרב שטיינמן. מכתב שפרסם הרב קנייבסקי ב"יתד נאמן", העניק את הכשרות להנהגתו של הרב שטיינמן. לאורך כל תקופת ההנהגה ניהל הרב קנייבסקי מאבק מר במתנגדיו של הרב שטיינמן וקרא להחרים אותם.
2017 – הופך למנהיג דצמבר 2017, הרב שטיינמן נפטר בגיל 100. מקורביו ביקשו להכתיר את הרב אדלשטיין ליורשו. לשם כך הם שבו וביקשו את תמיכתו של הרב קנייבסקי. למרבה ההפתעה, הרב קנייבסקי סירב לתמוך במועמדותו של הרב אדלשטיין לתפקיד המנהיג, ותחת זאת קיבל החלטה מפתיעה: לקחת את מושכות ההנהגה לידיו. לא מעט גבות הורמו בחברה החרדית על ההחלטה. כוחו הפוליטי של הרב קנייבסקי בא לידי ביטוי בהצלחה של תנועת "דגל התורה" להכניס שישה נציגים למועצת העיר ירושלים; בהצלחתו להביא לבחירתו של משה ליאון לראשות עיריית ירושלים, מהלך שבו נכשל קודמו, הרב שטיינמן. בזכות הכריזמה המיסטית שלו, הצליח הרב קנייבסקי לגרום לשוליים המתרחבים של החרדים לשוב ברגע האמת הביתה – ולהצביע ג'. התחזיות על התפרקותה של החברה החרדית התנפצו מול תוצאות הבחירות לכנסת. אלו הבהירו שכוחה של המפלגה עדיין במותניה. דמותו של הרב הצליחה לחפות על הסדקים והשברים שנוצרו מבפנים. 2022 – שאלת ההנהגה יורשו האפשרי של הרב קנייבסקי הוא הרב אדלשטיין, זה שלא זכה לקבל את תמיכת הרב המנוח לתפקיד המנהיג. גילו המתקדם ואישיותו האפורה הופכים את סיכויו לסכור את הפרצות בחומה לקלושים עד בלתי קיימים. בימים האחרונים, כאשר עלתה על הפרק שאלת הבחירות, מיהר יו"ר יהדות התורה, ח"כ גפני, להצהיר כי מפלגתו מעדיפה ממשלה חדשה על פני בחירות. מי כמוהו יודע שאין זו השעה להעמיד את כוחה של המפלגה לבחירות. החרדים החדשים פוזלים לעבר מפלגות כמו הליכוד, הצעירים רואים באיתמר בן גביר גיבורם; את כל אלו אין מי שישיב עכשיו הביתה. העתיד ביום שאחרי: החברה החרדית בעוד עשור בעשור הקרוב ספק אם יקום יורש הולם לרב קנייבסקי. בעוד עשור פניה של החברה החרדית לא ייראו כמו שהם היום. שיעורי החדירה ההולכים וגוברים של האינטרנט לחברה שסגרה את שעריה בחומות, סודקים את החברה מבפנים. האתגרים הניצבים בפני החברה החרדית מהווים אתגר משמעותי לכל מנהיג, על אחת וכמה במציאות שבה הנהגה הולכת לקראת פיצולים. האם פטירתו של הרב קנייבסקי תוביל לגלים של יציאה בשאלה מהחברה החרדית? או אולי פרנסי החברה החרדית יעשו חשבון נפש וינסו להכיל את הגוונים השונים של החברה החרדית? הרבה שאלות ומעט מאוד תשובות. מה שבטוח הוא שאם משבר הקורונה ואסון מירון יצרו סדקים בחברה החרדית, פטירתו של הרב קנייבסקי פערה חור של ממש בהנהגה, חור שקשה לראות כיצד החברה החרדית מצליחה למלא.
אני מתנצלת
אֲנִי מִתְנַצֶּלֶת
כֵּן מִתְנַצֶּלֶת מֵעֹמֶק לִבִּי שֶׁלֹּא מָצָאתִי זְמַן לְפַנּוֹת לִצְעָדַת הַנָּשִׁים.
מִתְנַצֶּלֶת שֶׁסֵּדֶר הָעֲדִיפֻיּוֹת שֶׁלִּי הָיָה שׁוֹנֶה.
מִתְנַצֶּלֶת עַל כָּךְ כְּשֶׁקָּמָה לָהּ הַמַּחְשָׁבָה לָלֶכֶת, הִיא בֻּטְּלָה בַּעֲיֵפוּת רִגְעִית.
מִתְנַצֶּלֶת עַל כָּךְ שֶׁזָּנַחְתִּי אֶת אַחְיוֹתַי לִכְאֵב, בְּטַעֲנָה סְתָמִית - הֲרֵי כָּל כָּךְ הַרְבֵּה תֵּלַכְנָה לְשָׁם וּבָטוּחַ שֶׁהַזְעָקָה הַזֹּאת עוֹד תִּשְׁמַע.
אֲנִי, שֶׁתָּמִיד יוֹדַעַת לַעֲנוֹת וּלְהִתְוַכֵּחַ עַל זְכֻיּוֹת הָאִשָּׁה לֹא נָכַחְתִּי בַּצְּעָדָה שֶׁהָיְתָה אֲמוּרָה לִהְיוֹת הַצְּעָקָה שֶׁל כֻּלָּנוּ.
מִתְנַצֶּלֶת שֶׁהַנּוֹשֵׂא הֶחָשׁוּב הַזֶּה בְּקֹשִׁי נִמְצָא לִי בַּמַּחְשָׁבוֹת...
גַּם אֲנִי רוֹצָה לִזְעֹק
אַחֲרֵי כָּל סִפּוּר,
אַחֲרֵי כָּל מִקְרֶה,
אַחֲרֵי כָּל חֲדָשׁוֹת כּוֹאֲבוֹת שֶׁגּוֹרְמוֹת לְלִבִּי לְהִתְכַּוֵּץ מִכְּאֵב עָצוּב.
שָׁמַעְתִּי כָּל פַּעַם, בָּכִיתִי מִכָּל בְּשׁוּרַת אִיּוֹב,
קִוִּיתִי אַחֲרֵי כָּל סִפּוּר שֶׁהַדּוֹר שֶׁלָּנוּ יִשְׁתַּנֶּה.
רָצִיתִי לְהַאֲמִין, אַךְ פַּעַם אַחֵר פַּעַם הִתְאַכְזַבְתִּי.
הַלְוַאי שֶׁזּוֹ תִּהְיֶה הַצְּעָדָה הָאַחֲרוֹנָה,
הַלְוַאי שֶׁרֶצַח אִשָּׁה לֹא יְפַתֵּחַ שׁוּם מַהֲדוּרָה,
הַלְוַאי שֶׁלֹּא נִשְׁמַע עוֹד סִפּוּרִים כָּאֵלּוּ,
הַלְוַאי, הַלְוַאי.
וּבֵינְתַיִם אֲנִי שׁוּב רוֹצָה לְבַקֵּשׁ סְלִיחָה,
סְלִיחָה שֶׁלֹּא זָעַקְתִּי אֶת שְׁמֵךְ, אֶת סִפּוּרְךָ, אֶת עָבָרֵךְ.
סְלִיחָה.
חיים אחרים
פתאום שהחיים עצרו מלכת יש שניה של חשיבה, שאולי שווה לשנות את המסלול.
אם פעם גינת השעשועים הייתה מקום הומה אדם שתמיד כשהגענו, חשבנו על מתי אנחנו רוצים ללכת משם.
היום במציאות החדשה גן השעשועים נראה ריק ושומם, כזה שננטש בלי חשיבה.
ורק סרט אדום של אין כניסה בולט בשטחה של הגינה.
איפה אותם הימים שהיינו בגינה יחד עם עוד מאה ילדים.
איפה הימים שלימדנו את ילדינו לחלוק את הזמן בנדנדה או לשתף ילדים אחרים בציור עם הגירים שלנו?
פעם לימדנו את ילדינו לחבק, לבקר את סבא וסבתא. לעזור לזקנה בשביל הדרך, ולחייך לזקן בשדרה. והיום אנחנו רק מבקשים ממנו להתרחק, ואם אפשר כמה שיותר רחוק. כדי שסבא וסבתא ישארו קרוב.
לפני שנה אם הייתי שומעת אמא אומרת לילדה תתרחק ואל תחלוק, הייתי בטוחה שהחינוך שלה קלוקל. אך היום את אותה אמא הייתי מציינת כדוגמא.
תקופת הקורונה תסתיים (בטוח!) אבל אנחנו נשתנה יחד עם סיומה.
אז נכון עוד שבוע (או יותר) גם הגנים יחזרו לשגרה אך בואו בבקשה ננסה לזכור שבינתיים הריחוק הוא האהבה.
צילום: דבורה עמית
יוצאים להצביע: ספיישל 'ראש בראש'
רגע לפני הבחירות, תפסנו יוצאים בשאלה משתי קצות המפה הפוליטית לשיחה קצרה על 'עסק הביש' הפוליטי אליו נקלענו. 3 שאלות, 2 יוצאים- ובחירות כבר מי סופר...
דוד קוזלובסקי (27), סטודנט למשפטים מירושלים שיצא בשאלה מחסידות גור מאמין שרק הליכוד יוכל להצעיד את מדינת ישראל קדימה. מנגד, לדניאל פקטורוביץ' (29), דור שני לבעלי תשובה שיצא מחסידות נדבורנה- יש טענות רציניות כלפי המדיניות הממשלתית המונהגת בישראל בשנים האחרונות. על מה הבחירות האלה לדעתך? דניאל: "הבחירות הן על האם להיתקע בעבר או לצעוד אל עבר העתיד. הן בין מדיניות אטומה, מסיתה ודורסנית שמפחדת מכל שינוי ומכל דבר חדש. שמפרידה בין מגזרים למען אינטרסים צרים. מדיניות שזונחת את החלשים, את הקשישים, את החולים, את היוצאים ואת כל מי שנסיבות החיים שלו לא הקלו עליו. מדיניות שמקדמת טובתם של מעטים על פני הרבים - לבין מדיניות של אכפתיות, של סולידריות חברתית. הגדלת שכר המינימום שלא מספיק לצרכים הבסיסיים ביותר. פתרון לבעיית הדיור שמשעבדת את כולנו. הגדלת קצבת הזקנה שעומדת על כ1500₪ לחודש (אמרו לי אתם, אפשר לחיות מסכום כזה)? מדיניות שלא תפקיר איש לגורלו. הבחירה היא בין ראש ממשלה מנותק שמסית ומפלג, לבין עתיד חדש של סולידריות ואחווה. אז על מה הבחירות? יש יאמרו על רק ביבי או רק ביבי. אבל ביבי לא העניין - המדיניות שלו כן. יש רק מפלגה אחת שבאמת תדאג לך - האזרח הקטן אך הגדול." [caption id="attachment_5721" align="aligncenter" width="300"]
דניאל פקטורוביץ, פעיל מטה מפלגת העבודה.[/caption]
דוד: "הבחירות האלה הן בין ממשלה חזקה, בראשות הליכוד, שתמשיך לפעול למען עם ישראל בתחום הכלכלי- תמשיך ליישם מדיניות של שוק חופשי ומשגשג, תחיל את החוק הישראלי על יישובים יהודים ביהודה ושומרון ועל בקעת הירדן, ותבצע רפורמות חשובות במערכת המשפט שיחזירו את האיזונים והבלמים שאבדו למערכת הזאת בעקבות המהפכה המשפטית. לבין הממשלה חלשה בראשות אדם שלא יחיל את החוק הישראלי ביו"ש ויישמו מדיניות כלכלית פרוטקציוניסטית-הסתדרותית ולא רק שלא יישמו רפורמות חשובות למערכת המשפט אלא שעלולים להביא למצב גרוע יותר כמו שראינו שגנץ אמר לפני כמה ימים שהמערכת המשפטית היא עליונה על הפוליטית, דבר שלא נתפס במדינה דמוקרטית ולא קיים בשום מקום."
האם לדעתך יהיה סבב בחירות רביעי?
דניאל: "לדעתי הסיכוי לסיבוב רביעי הוא גדול. לא נראה שמשהו השתנה מהותית, הצדדים פחות או יותר נעולים על עצמם ואני לא רואה זליגת מנדטים גדולה מצד לצד. כמו כן לא התקדמו הרבה ביצירת קואליציה ונראה שמה שהיה הוא שיהיה."
דוד: לפי הסקרים אנחנו עלולים להסיע לסבב רביעי ואולי לא רק, אבל זה תלוי במצביעי הימין. אם הם יצאו להצביע אז כן אנחנו יכולים להגיע ל61+ מנדטים שיאפשרו לנו להקים ממשלה שתיישם את הרפורמות החשובות שאנחנו רוצים לעשות. גם אם חלילה גנץ יצליח להקים ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת- אז הממשלה הזו ככל הנראה לא תאריך ימים. נזקה יהיה רב אבל זה לא ימנע מאתנו את הסבב הרביעי, אולי רק יידחה אותו מעט.
[caption id="attachment_5723" align="aligncenter" width="300"]
דוד קוזלובסקי. "בעד רפורמות חשובות במערכת המשפט"[/caption]
איך היציאה בשאלה השפיעה על הדעות הפוליטיות שלך?
דניאל: "למעשה זה תהליך מקביל ואולי קצת הפוך - הדעות הפוליטיות שלי הובילו אותי במידת מה ליציאה בשאלה. ככל שהזדהיתי יותר עם הערכים ההומניסטים, חופש בחירה, שוויון, אהבת אדם באשר הוא אדם וכבוד הדדי וההבנה שהעתיד בידיים שלנו לבנות או להחריב הובילו בין שאר התהליכים ליציאה בשאלה. באופן טבעי אני תומך במפלגת העבודה שהיא פלורליסטית, שוויונית שלא מפלה בין מגזרים ועדות ומאמינה בתפיסת עולם של חמלה, צדק חברתי ושלום."
דוד: "הדעות המדיניות- ביטחוניות שלי לא השתנו. תמיד הייתי ימין לאומי ותמכתי במדיניות תקיפה נגד ארגוני הטרור ובטח שלא להתרפס בפניהם. מבחינה כלכלית אז כן בעבר תמכתי יותר בסובסידיות ובקצבאות מסוימות, אבל היום שהידע הכלכלי שלי גדל אני מבין שאותה מדיניות שנועדה ומטרתה לצמצם את העוני, למעשה הרבה מאוד פעמים עשויה להעמיק ולהגדיל את העוני. ולכן הדעות שלי בנושאים אלו השתנו אולי כחלק מהתהליך."
צוות המגזין מזכיר שממשלות ישראל לאורך השנים קיבלו החלטות משמעותיות רבות שמשפיעות עד היום עלינו ועל הדורות הבאים- שחיים יותר זמן מאשר הממשלות עצמן.
לוקחים אחריות. יוצאים להצביע!
מה שחשוב לזכור בבחירות
מחר כולנו נצא לבחור.
כל מפלגה מנסה לסמן את עצמה בצורה מאד מיוחדת. מפלגה אחת תוקפת שנייה, והשלישית יורדת על שתיהן.
בתיה דורון מזכירה לנו כמה עקרונות יסוד שכדאי לזכור דווקא בימים אלה.
לאדם הראשון לא היו פיאות. לאברהם אבינו לא היה מושג מי זו מירי רגב. רחל אימנו לא הלכה עם בובו, משה רבינו לא הכיר את הכשר הבד״צ, או בית יוסף, ודוד המלך לא התחתן כדת משה וישראל עם כל אישה שהוא פגש. הבעל שם טוב המציא את החסידות כי נמאסו עליו הדינים והתגברו עליו הרחמים. סטיב ג׳ובס המציא לאימהות דרך לתקשר עם הבנים שלהן שנמצאים רחוק בצבא (עיינו ערך אייפון). רבי נחמן מברסלב אמר שימשוך אותנו בפיאות, גם אם אין לנו כאלה. הדלאי למה לימד אותנו ללמוד מכל כישלון ושהדאגה היא מיותרת אם הדברים כבר קרו. רבי שלמה קרליבך ידע והבין, שחיבוק זה פיקוח נפש לפעמים, וסכנת חיים דוחה שמירת נגיעה. ועכשיו, שמאלנים רוקחים תרופות שמצילות אלפי ימנים ימנים ממציאים פתרונות לאלפי שמאלנים חרדים מתגייסים חילונים משתמטים ילדים קטנים מכל הארץ שותים שוקו בבית מול התנור כשקר, בלי קשר לאיזו חסידות/מגזר/עדה/דת הם משתייכים כשמישהו חולה הוא ישמח שיכינו לו תה כשהוא יהיה עצוב הוא יצטרך חיבוק, לא משנה מהן דיעותיו הפוליטיות.. ואנשים מתאהבים ונשברים כל יום, כל היום. העולם הזה אבוד כמעט כמו האנשים בתוכו, ועדיין, כמו אז כן עכשיו כך יהיה תמיד - מה שמשנה זה הלב. וכשמישהו מעם ישראל צריך משהו - כולם יתגייסו עבורו. גם ״הפרזיט״ עם הגארטל גם זאתי עם הג׳ינס גם הבחור עם השטריימל או החבוב עם הסירטוק זאת עם העגילים באוזניים ההוא עם השורטים וכל המעצבנים או הבדחנים אלו המחמירים במטבח אלו שמקלים בפסח אלו שאוהבים שניים סוכר אלו שלא בכלל כי דיאטה החבר׳ה שגרים בגבעה בשומרון או אלו שמשכשכים בבריכה בסביון אם מישהו מעם ישראל יצטרך אותם - הם יהיו שם עבורו. ביחד. הכל מתחיל מבפנים, ומה שטוב באדם מתגלה בכל מעטפה - בין אם מאחורי ג׳ינס וסניקרס, מעיל שחור עם חולצה לבנה וכובע קנייטש, או קעקוע ועגיל באף. מכולם יש מה ללמוד, מכל דבר יש לקחת מעט. כי העיקר זה הלב, והטוב, בעצם. לשכן החילוני שלי אין כיפה, ועדיין הוא מדליק לי את האור כשאני עולה במדרגות לבד בלילה. לבחורה הדוסית שעובדת איתי יש יותר מושג בעולם החילוני ממני, למרות שאני זו עם הג׳ינס שמקשיבה לאליס קופר. לבעלת הבית שלי יש דיעות פוליטיות שונות ממני ועדיין אני היא שולחת לי אוכל כשהיא מנחשת שאני עייפה, לפי הצעדים בכניסה. מה אני רוצה לומר, בעצם? חיצוניות זה פאסה, ויש לשים לב אל הנשמה. ל״בחירות״ יש נטייה להשכיח את כל זה מאיתנו לפעמים, אז הזכרתי.
דעתן עלך ודעתך עלן- זיכרונות מזמן אלול
מערכת המגזין
זמן אלול שוב כאן, וכמו כל מי שחווה את האווירה המיוחדת של השיבה לבית המדרש, גם אצל חיים לביא הזיכרונות של התקופה המיוחדת הזו צפים ומעלים תחושות וניחוחות מבית אבא ואמא. בשורות הבאות, מספק לנו חיים הצצה ייחודית אל הלך הרוח בבית אבא מזווית אישית של בן תורה החוזר אל היכל הישיבה בימים של חשבון נפש.
ערב ראש חודש אלול, מזוודה ירוקה ענקית ואני עומדים בפתח הבית. היא מלאה בכל טוב- בגדים שרבים מהם חדשים ואביזרי עזר לחודש הקרוב, הכול היה שם. ריח של עוגות נדף מהמזוודה, מאפה ידיהן של אחיותיי שכל כך רצו גם הם ליטול חלק בתורתו ובזכות לימודו של אחיהם. רגע לפני שאני יורד במדרגות, אמי מניחה את שתי כפות ידיה על ראשי, עיניה זלגו דמעות כשהיא מברכת אותי בברכת הבנים. כשהייתה מגיעה למשפט 'ויהי חשקך בתורה' הייתי מתייפח יחד אתה, רציתי בכל מאודי שכל חשקי ויהבי יהיה מופנה לתורה. אחר כך נשקה על לחיי, כצידה לדרך. איכשהו, המעמד הזה היה יותר מדי חשוף רגשות בשבילי. הייתי בורח מהשיחות ומהדמעות האלו. אבל גם רציתי אותם, מין פרדוקס כזה. היו אלו ימי האהבה, כמה חיכיתי לזמן הזה, זמן אלול! הרבה תקוות תליתי ביום הראשון של הזמן, הבטחות ויעדים שהצבתי לעצמי. #### זוכר את עצמי ברגעים כשיצאתי מהבית. תמיד קדימה, פניי למזרח. בידי האחת המזוודה על הגלגלים וביד השנייה, בשום אופן לא במזוודה, אחוזה תחת בית שחיי ולפותה בפרקי אצבעותיי הגמרא שנתחיל היום . זוכר את הזיעה שהייתה מגיעה בחיבור שבין האצבעות לגמרא, הייתי מידי פעם מזיז אותן אי אלו סנטימטרים או מילימטרים לכאן או לכאן, אבל בשום אופן לא ויתרתי כל החיבוק הזה חיבוק שכולו אהבה, היחידה שהכרתי באותם ימים. התמימות, הגעגוע. או שמא הגעגוע לתמימות. https://www.flickr.com/photos/gringoil/669521582 התמונה באדיבות יואב (https://www.flickr.com/photos/gringoil/669521582) מזוודה ירוקה ענקית ואני עומדים בתחנת האוטובוס בקרבת הישיבה. רעש הגלגלים מתמזג בריח הרחוב ההומה, ומסופקני אם אפשר לתאר במילים את ריחו של תחילת זמן אלול. במהירות שיא הייתי מסדר בארון את בגדיי וחפציי האישיים. כה התענגתי על פריסת את המצעים עם ריח הכביסה של אמא על המיטה. אם היו אתי חברי החדר באותן דקות, לבטח הייתי מציע להם מהעוגות והעוגיות ששלחו איתי אחיותיי. אבל למרות הסקרנות והגעגוע לחברים, תוך דקות ספורות בלבד הייתי שועט לבית המדרש כאשר בראשי רק דבר אחד: להיכנס כבר להיכל הישיבה ולהסתער על הגמרא בגעגוע מטורף משל הייתה זו אהבת נעוריך אותה לא ראית זה עידן ועידנים ושמרה לך אף היא חסד נעורים. דעתך עלן זמן אלול ודעתן עלך, גם היום.הכותבים שלנו
הניוזלטר שלנו
קבלו את כל הכתבות הכי מענינות והכי חדשניות ישירות למייל
קצת על התקופה...
מגזין "התקופה" מביאה אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
