אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה פגשתי יוצאת!
אם להיצמד להגדרה הוויקיפדית, פגשתי ודאי אין-ספור לפניה ורבים כדוגמתה סבבוני, שמא הייתי אחת כזאת בעצמי. לא שמרתי שבת אז, וחזותי הייתה חילונית למדי. עד היום תמהה אני למה דווקא אל מול זאת נפעמתי ואמרתי לעצמי בקול: "וואיי, הנה דתל"שית!"
הייתה זו תקופה של לפני יותר מעשור, הלכתי לי בעולם בתחושה מסוימת של בת חורין, למעט אחזקות שוטפות של תשלומי דירה, מיסים, עבודה וחברה. לא בגבהים ולא בקרקעית, שורדת פלוס.
גם מבחינה רוחנית לא היו תנודות קיצוניות, התהליך שלי התפרש על פני שנים, אם לא עשורים. הקונפליקטים הנושנים כבר דהו מפאת חוסר תרגום למציאות יום-יומית, חיה בחוויה, בהוויה, משתדלת להישמר מהדיוטות התחתונות, כי רק שם מתחוורת לי מציאות היותי האחראית הבלעדית על עצמי. כך שאם כבר ביצעתי את הנטישה, שלא יהיו פדיחות! אני חושבת שהדבר העיקרי ששמר עליי מפני נפילות הייתה הבושה שמא לא אשרוד את העצמאות הזאת.
מה גם שהרגשתי שהתחושה ההישרדותית היום-יומית מזוהה בצורה שווה עם המציאות של כל אדם באשר הוא, ללא היבדלות מטעמים אלו או אחרים. אני אדם אמיתי, תפקידי הוא לשרוד, וכל השאר – בונוס.
באותה התקופה היינו חבורה של ארבע בנות, החברות הכי טובות. כולנו היינו פליטות הקהילה והמוסדות החרדיים, לא הזדהינו כיוצאות. אני חושבת שבגלל העובדה הפשוטה שזה פשוט לא העסיק אותנו יותר מדי, לא הגדיר ולא הוביל ולא תרם. מבחינתנו, היינו סקרניות מדי לחיות את החיים עצמם. למעט אנקדוטות הומוריסטיות פה ושם, אפילו לא העלינו את הנושא בפוגשנו אנשים מרקע חילוני, בייחוד בהתחשב בכך ששתיים מאיתנו עוד בכלל שמרו שבת.
אז בשבת ההיא, לפני 12 שנה, פגשנו את הדתל"שית ההיא, וכנראה זו הפעם הראשונה שהכרנו מישהי שכנראה עונה להגדרה הזאת. לכן נפעמנו.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
התקופה
אילו הוציאנו - והלוא הוציאנו!
נהורא שגב
אותיות פורחות
י. צרויהזון
עכשיו זה מדעי! הסרת הכיפה היא הגורם היחיד והוודאי לתופעה הרווחת של בריחת אותיות מהמוח.
ההוכחה החד-משמעית
מי מאיתנו לא נתקל בתופעת האותיות הפורחות באוויר? מי לא ניסה להסתתר מאימתה של האות אל"ף (א') שהתעופפה במרחק לא גדול מהקרקע, גדולה ומאיימת, מחוללת הרס כמו אשמדאי בזמניו היפים ביותר, או מיהר להימלט כאשר האות בי"ת (ב') חגה לה באוויר וביאשה אותו בזוהמה.
צוות מדענים מאוניברסיטת המקובלים בצפת הקדישו את מיטב שנותיהם לחקר התופעה המדאיגה, ואף זכו למימון מוגבר בשנים האחרונות, בשל התפשטותה. שיטות המחקר כללו ניסויי מעבדה, שאלונים פתוחים וסגורים, קבוצות מחקר מובחנות ומדויקות, תצפיות, קריאה בכוכבים וירידה לפשר חלומות. כל אלו הובילו למסקנה חד-משמעית, שהובהרה פעם אחר פעם בכל אחד מהמבדקים: ברגע שהכיפה מוסרת מהקרקפת מייד מתחיל תהליך בריחת האותיות, ואילו השבתה לראש עוצרת את הבריחה.
קשה לומר שהממצא התקבל בהפתעה. הלוא בריחת האותיות לאחר הסרת הכיפה היא סיכון ידוע משכבר הימים. עם זאת, מעניין להבין מה ההסבר המדעי מאחורי התופעה: "בין עצמות הגולגולת מצוי המוח", מסביר ח.כמולוג, המדען שהוביל את המחקר רב-השנים, "במוח מצויים תאי זיכרון שבהם מאוחסנות אותיות הא"ב. אולם שאיפתן הבסיסית והטבעית של האותיות היא לצאת מהמוח ולהסתובב בעולם. במצב תקין מה שעוצר מבעדן לעשות זאת זו הכיפה. הכיפה המהודקת לראשו של האדם סוגרת למעשה את פתח המילוט של האותיות, ובכך מותירה אותן בתוך הראש". ח.כמולוג מציין שלדעת חוקרים מסוימים בצוותו כיפה עם סרט היא המחסום האפקטיבי ביותר, אך לדבריו עוד לא נאספו מספיק ראיות לאישוש תיאוריה זו.
"בהיעדר מחסום הכיפה", ממשיך ח.כמולוג ומנופף בשלל מסמכים תומכים, "האותיות פשוט משתחלות החוצה ומשתוללות, ואת האסון כולנו רואים". הסבריו של המדען מבהירים מדוע באזורים מסוימים בארץ, למשל מעל העיר תל אביב, נמצאו כמויות חריגות מאוד של נשורת אותיות ומדוע פרסמה אוניברסיטת המקובלים אזהרת מסע למקומות מסוכנים כמו אלו, וציינה כי קרינת האותיות עלולה להביא למצב של עודף מידע מסוכן.
סיפורי מקרה
בחרנו להביא שני סיפורים, מתוך עשרות אלפי המקרים שנבדקו במהלך המחקר, הממחישים את היקף התופעה ומעוררים תקווה באשר למניעתה.
דבורה (שם בדוי, כמובן) מבני ברק מספרת: זה קרה בשבת אחר הצוהריים. יצאתי עם ילדיי הקטנים לגן השעשועים, כמו בכל שבת. ילדות התנדנדו בנדנדה, ילדים התגלשו במגלשה, וליד הקרוסלה התנהל תור לא מסודר. הכול כרגיל. שום דבר לא הכין אותנו למה שעומד לקרות. פתאום אני רואה ילד כבן 4, שובב קצת, שמסתובב ומפזז בצעדים רחבים מדי, ומניע את הידיים לכל הכיוונים. וככה, פתאום, הוא העיף לבן שלי את הכיפה מהראש. אני דוגלת באחריות אישית, אז חיכיתי שהבן שלי ישים לב שהכיפה כבר לא על ראשו, אבל הוא לא שם לב. פתאום הבחנתי באות אל"ף גדולה שמשתחלת לו מאמצע הראש. כבר לא יכולתי לעמוד מנגד, צרחתי בכל הכוח: "תחזיר את הכיפה, תחזיר אותה תכף ומייד! האל"ף-בייע"ס בורחים לך מהראש!"
הילד שלי כל כך נבהל, הוא רץ אליי בדמעות ואמר, "...ני ל... יודע מה ...ת רוצה, ...מ..., למה ...ת צועקת?"
הייתי המומה. הבנתי שזה מאוחר מדי, שהא' ברחה לו לבלי שוב. למרבה המזל, התאוששתי מהר ורצתי להביא לו כיפה אחרת מהבית, לפני שגם האות ב' תברח לו מהזיכרון.
בעקבות המקרה המצער דבורה החליטה לפעול בכול כוחה ומאודה למען העלאת המודעות הציבורית לנושא, ולהתריע מפני הסכנה החמורה הטמונה בהסרת הכיפה ולו לרגע אחד.
סיפורו של מנחם, תושב אחת הערים הדרומיות, מבהיר מהו מסלול החתחתים שעובר מי שתלמודו נשכח ממנו. כיפתו של מנחם נפלה מראשו באחד הלילות, וכשהוא קם גילה כי כל האותיות ברחו מראשו. מנחם נאלץ לשוב לכיתה הראשונה בחיידר, להתיישב על כיסא קטן בהרבה ממידות ישבנו, ולהתחיל לשנן את האותיות יחד עם בני השלוש. קשה לתאר את עוצמת הסבל, עוגמת הנפש והמחיר הכלכלי והרגשי שנגבה ממנו בשל. גם מנחם נרתם למיגור התופעה, והוא כיום מרצה בגני ילדים, מדבר איתם בשפתם ומסביר להם מדוע עליהם להקפיד שהכיפה לא תרד מראשם אף לא לרגע. את קירות משרדו של מנחם מעטרים מכתבי תודה של ילדים מכל רחבי הארץ.
חרף מאמציהם של דבורה, מנחם ואנשים ונשים רבים אחרים, לא נרשמה בלימה משמעותית בהיקף התופעה, אלא להפך. המחקר נמשך.
הפיתוחים העדכניים ביותר:
במהלך עשרות שנות המחקר נערכו גם כמה ניסיונות להתמודד עם התופעה בדרכים אלה ואחרות. איגדנו עבורכם את היעילות שבהן:
שיר מנע
במצבים שבהם הכיפה הוסרה מהראש ויש חשש ודאי לדליפת אותיות, על הנוכחים בחדר לשיר את הפזמון הבא:
גוֹי, גוֹי, גוֹי,
מַשִי גוֹי,
האָסט אַן עַבֵירֶה,
גֵייט אַרוֹיס דִי תֹּורֶה
(בעברית: גוי, גוי, גוי, משי גוי [אין תרגום הולם למילה "משי" בהקשר זה] יש לך עבירה, התורה יוצאת).
ב-145% מהמקרים שבהם הפזמון הושר לא חלה דליפת אותיות. יותר מכך, הכיפה הושבה לראש תוך שניות אחדות ולא הוסרה ממנו עוד למשך יממה שלמה לפחות.
את ההסבר לפתרון המועיל הזה מספק חבר צוות בכיר בחטיבת המחקר של האוניברסיטה הקבלית, פרופ' ח.רטוטים. "מדובר למעשה במשוואה בעלת איברים מעוררי הרתעה, שילוב של המילה הקשה 'גוי' עם המילה מעוררת הצמרמורת 'עבירה' מייצר תדר שמשנה את האווירה באחת, קושר בין האדם לכיפתו ובכך נמנעת זליגת האותיות".
עמיתו של פרופ' ח.רטוטים, פרופ' ארימטוס ג.וזמאות, מבקש להדגיש כי מסתובבים בשוק נוסחאות בלתי מאומתות המתיימרות לחקות את השפעתו של השיר, אך בשום ניסוי לא שוחזרה רמת ההצלחה שהושגה בשירת הנוסח המקורי.
הפתרון האורגני
פתרון זה נמצא בהישג ידו של כל אחד. ממש בהישג ידו. בשעת הצורך יש להניח את היד על הראש המגולה, בדיוק באזור התושבת של הכיפה, ובכך לעצור את דליפת האותיות עד להשגת כיפה תקינה.
עצת גדולים
כנהוג וכידוע, אין לסמוך על חידושים ופיתוחים בכל נושא שהוא. ועל כן, בשעת הצורך ובמקרה חירום, יש לפנות לדוד היודע כול, או לאח הגדול.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
קריאה משפחתית
יעקב גולדברג
המלצות הקריאה של יענקי גולדברג
לפני כ-150 שנה הוכרז בפתיחה האייקונית של "אנה קארנינה" שכל משפחה אומללה בדרכה שלה, ומאז המציאות – או לפחות זו המשתקפת בעלילות הספרים – אכן ממחישה שהאומללות המשפחתית פנים רבות לה. אל מול גלגוליו והתפתחויותיו של מוסד המשפחה, שמקבל פנים חדשות מדור לדור, נדמה ששלל המורכבויות והאתגרים יכולים להיחשב כעוגן היציב והמחויב בכל משפחה ומשפחה כמעט, מורכבות שמכילה כמובן לא מעט אושר, כוח ומשמעות.
הנה 5 ספרים נבחרים מהשנים האחרונות, שמתעסקים ובוחשים במשפחתיות, בהשפעות שלה על חייו ועל בחירותיו של היחיד, ובכוחה הקיומי וההרסני כאחד על מי שאנחנו.
לחסל / מישל וולבק / 2022
פול, גיבור הרומן, הוא יועצו ואיש אמונו של שר האוצר הצרפתי ובנו של עובד בכיר לשעבר בשירות הביטחון. החיים שלו לא הולכים לשום מקום, הוא חי עם בת זוגו פרודנס בבית משותף אך בחדרים נפרדים, וכבר שנים שאין ביניהם שום קשר רגשי או גופני. התפרקות משפחתו היא הציר שמניע את העלילה, והיא כוללת את אביו החולה והמשותק, את ססיל, אחותו הדתייה, ואת אחיו אורוויל, שנשוי לעיתונאית בינונית שלא סובלת את פול.
על רקע מזימת טרור עולמית ובחירות לנשיאות צרפת, ולקראת יום הולדתו ה-50, פול עובר מסע חניכה וחיבור מחודש עם משפחתו המורחבת בכלל, ועם בת זוגו בפרט. פול, שמעיד על עצמו שהוא: "חש צורך שאינו יודע שובעה באהבה", משתדל להישאר אדיש לכול: "הוא עצמו תמיד הרגיש פחות או יותר פטור מן התשוקות השונות שמנה זה עתה, ושהפילוסופים מן העבר גינו כמעט פה אחד. תמיד תפס את העולם כמקום שהוא לא אמור להיות בו, אבל גם לא היה להוט לעוזבו, פשוט משום שלא הכיר מקום אחר" (עמ' 260). דווקא אותה אדישות מאפשרת לו להשביע, ולו במעט, את הצורך באהבה, ולשוב בפשטות לעצמו, לבת זוגו ולמשפחתו.
לקריאת פרק ראשון
זיכרונותיה של נערה מחונכת / סימון דה בבואר / 2011
הספר הראשון, מבין ארבעה כרכי אוטוביוגרפיה, שכתבה אחת ההוגות הפמיניסטיות הבולטות במאה הקודמת ובכלל, עוקב אחר זיכרונותיה החל מילדותה המוקדמת ועד תחילת שנות ה-20 לחייה, אז פגשה את ז'אן פול סארטר. הספר – שיכול לשמש מעין ספויילר לזוגיות המרדנית של שני אלו, שדחו את רעיון מוסד הנישואין לטובת מערכת יחסים פתוחה שהתבססה בעיקר על שותפות אינטלקטואלית ועל חברות עמוקה – מתאר את ראשית חייה של דה בבואר, שגדלה במשפחה בורגנית וקתולית, וכיצד הפכה לנערה סקרנית ומרדנית שהגיעה ללמוד פילוסופיה בסורבון.
התמסרותה לדת ניכרה כבר בגיל צעיר: "נמלאתי צדיקות; הקץ להתקפי הזעם ולקפריזות". וגם: "יראת השמיים המשותפת לנו קירבה אותי ואת אמא זו לזו... הפיכתי לילדה טובה הושלמה". וגם כעבור כמה שנים, כשזנחה את האמונה הדתית, היא עדיין טעונה ברגש דתי חזק: "אני רוצה לגעת באלוהים או להיהפך לאלוהים, הכרזתי". כילדה שגדלה לאם שסברה כי ייעודה של האישה הוא להתחתן בשידוך ראוי, ללדת ילדים רבים ולבקר באופן סדיר בכנסייה, היא מתענגת על ההתבגרות המרדנית שלה: "הברים ומועדוני הריקודים משכו אותי במידה רבה בזכות אופיים האסור. אמי לא הייתה מוכנה לדרוך בהם בעד שום הון שבעולם, אבי היה מזדעזע לראות אותי שם. מצאתי סיפוק גדול בידיעה שאני נמצאת לגמרי מחוץ לחוק". ותוהה, תהייה שתלווה אותה לאורך כל חייה: "איפה ניתן מקום, בחייהם הממושטרים של המבוגרים, לחייתיות הטבעית של החושים, של העונג?"
לקריאת פרק ראשון
אין מקום כזה / שפרה קורנפלד / 2022
ספרה השני של שפרה קורנפלד עוקב אחר עלילותיה של משפחת הרמן, ופורש, ללא רחמים, את התוצאה האומללה האפשרית של מעשים חסרי אחריות, במיוחד כאלו שאין מהם דרך חזרה, כמו הבאת ילדים לעולם. אידי ויהושע, הורים חרדים לשישה, מתגרשים ומחלקים ביניהם את הילדים. האב לוקח את הבנים, האם את הבנות. בשלב מסוים האם מחליטה להימלט עם שתי בנותיה הקטנות לאחותה בקנדה, והמרחק הגיאוגרפי משתלב עם הפערים האחרים שמתרחבים ומצטמצמים בין כל חלקי המשפחה.
קורנפלד, שגדלה בבית חרדי והעידה כי חלקים מהספר מבוססים על חייה האישיים, מתארת טרגדיה משפחתית מודרנית, שמסופרת מכמה זוויות ומערערת את ההיררכיה הברורה של יחסי הורים–ילדים. יש את יונה, האחות הבכורה שצריכה לדאוג לאחיותיה הקטנות ובין לבין מפתחת הפרעת אכילה ובורחת לניו יורק; פרי, התאום של יונה שמתגייס לצבא, ובראש כולם אידי, האם שמסחררת את כולם סביבה ונותרת חסרת יכולת לטפל בעצמה ובטח שלא בילדיה: "אחת-עשרה שנים צללתי בלי לעלות לאוויר. אחת-עשרה שנים של הריונות, הנקה, חיתולים ופליטות, ואפילו לא מחזור אחד שסיים את המסע מחוץ לגוף".
לקריאת פרק ראשון
הארגונאוטים / מגי נלסון / 2022
"איך להסביר, בתרבות שמקדשת הכרעה, שלפעמים הסיפור נשאר מבולגן?" (עמ' 66), כך תוהה הארי דודג', בן זוגה של המשוררת והסופרת מגי נלסון, שלא מזדהה לא כגבר ולא כאישה, בציטוט (אחד מיני רבים) בספרה של נלסון, הארגונאוטים. הספר, שיצא לאור לראשונה (2015), זכה למעמד של ספר מכונן בתרבות הקווירית של המאה ה-21, ומשלב תיאוריה ואוטוביוגרפיה, פרוזה ועיון ביצירה מתגלגלת, אבל ממש לא מבולגנת, כולל התנגדות והתנכרות לאידיאולוגיות היסודיות ביותר של החברה הסטרייטית. בין היתר, מוסכמת הבאת ילדים.
החלק האוטוביוגרפי של הספר מתמקד בעיקר במערכת היחסים המתפתחת בין נלסון להארי, תוך התייחסות מפורטת לחוויות הפיזיות של השניים, לרבות השינויים ההורמונליים שעובר הארי וההיריון של נלסון. הסיפור האישי נכנס ויוצא בינות לפסיפס פסקאות, ציטוטים ותיאוריות המשולבים בהרהורים חופשיים של נלסון על תשוקה וזהות, מיניות ומגדר ועוד ועוד. כן משפחה, לא משפחה – אליבא דנלסון, ה"אויב" הוא קיבעון יתר שעלול להוביל למצב הגנתי של קיפאון ולהתכחשות לכוחה של אמונה ולהשפעתה על היכולת להתמסר ולא להתחמק מהרצונות האותנטיים שלנו, שאומנם אינם חקוקים בסלע אך אל לנו להתעלם מהם ולהיוותר בשדה הפנטזיה, אל לנו לברוח ממה שטומן בחובו סיכוי לחיים ממשיים וממומשים.
קלרה והשמש / קאזואו אישיגורו / 2022
קלרה והשמש, הרומן השמיני של הסופר הבריטי זוכה פרס נובל קאזואו אישיגורו, מתרחש בארה"ב בעתיד לא מוגדר. המספרת, בגוף ראשון, היא קלרה, אישה מלאכותית שניזונה מהשמש וייעודה הוא לספק שירותי חברות מלאים למי שרוכש אותה. היא אומנם לא הגרסה המתקדמת ביותר בשוק, אבל ניחנה בכושר התבוננות מיוחד שמשתלב עם יכולות רגשיות מפותחות: "ככל שאני מתבוננת ורואה יותר, רגשות רבים יותר נעשים זמינים לי" (עמוד 97), היא מעידה על עצמה, וממשיכה למלא את תפקידה בחריצות.
דרך חלון החנות שבה מוצעת קלרה למכירה, היא לומדת על העולם שבחוץ, עד אשר רוכשת אותה ג'וסי בת ה-14, נערה חולנית שמזהה בקלרה משהו מיוחד. קלרה היא דמות "אנושית" באופן אפילו מעט משעמם. היא מתבוננת, סקרנית מאוד, מעט מוזרה וכמובן חברה מסורה. הבנאליות של דמותה מחדדת את השאלה העולה בהמשך העלילה – שעדיף שלא נפרטה כדי לא להרוס את חוויית הקריאה – הנוגעת בפחדים הגדולים ביותר וביחס שלנו לאהבות שמלוות את חיינו, על עוצמתן ושבריריותן. "אין שום דבר מיוחד כל כך בבת שלי", מצהיר אביה של ג'וסי, ועדיין, אפילו קלרה הרובוטית יודעת לומר שלא משנה כמה ננסה להתחכם, יש דברים שאין להם תחליף.
לקריאת פרק ראשון
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
שרה שנירר | מייסדת בית יעקב וממחוללות הפמיניזם האורתודוקסי
עקיבא גריןהמיתוס והפער
השעה שעת לילה מאוחרת. השקט הקסום ביער ירושלים מופר באחת. קבוצת בנות עשרה, מהטובות בסמינר, עליזות ושובבות, נכנסת אל היער. אחת הבנות מצוידת בגיטרה, חברתה בחליל צד. וכך, הרחק מעין כול, מתחילה המסיבה. הבנות לא מסתפקות בשירה ובזמרה, אלא יוצאות במחול. הריקודים הסוערים, מלאי שמחת הנעורים, נמשכים עד קרוב לעלות השחר. קיומו של האירוע הובא לידיעת ההנהלה הרוחנית של הסמינר, ואחת המורות הכבודות פנתה אל החוגגות ברוב כעס וחמה: “מה שרה שנירר הייתה אומרת על החרפה שאירעה? בשביל זה היא הקימה את בית יעקב? בשביל ריקודים והוללות? לאן עוד נגיע?" הממולחת שבחבורת התלמידות לחשה בקול: "אם שרה שנירר הייתה כאן, היא הייתה מצטרפת אלינו”. הארכיון מגלה שהתלמידה צדקה. על פי עדותה של נערה מהראשונות שהתחנכו ב"בית יעקב", חגיגות ט”ו באב – חג ריקודי העם המעורבים מימי המשנה – נערכו יחד עם שרה שנירר ביערות ליד סקאווה, הסמוכה לקראקוב. המסיבה כללה הליכה ביער לאור ירח ונאום של שרה שנירר ושל אחת התלמידות־מדריכות. הנואמת טענה בפאתוס ש”חג ט”ו באב שייך לנו, הנשים”. לאחר מכן פצחו הבנות בשירה ובריקודים. עוד על אירוע יוצא דופן זה ראו ברשומתה של נעמי זיידמן, "התחייה הפמיניסטית של ט"ו באב", באתר "הספרנים" – בלוג הספרייה הלאומית.מי את, שרה שנירר?
הקאנון החרדי צנזר חלקים מהותיים ורבים מחייה ומפועלה של שרה שנירר, יומניה המפורסמים נערכו באופן מגמתי. מהיומנים המקוריים עולה דמות שונה מזו שמנסים להציג בבתי הספר החרדיים. את מה שלא מספר היומן השלימה לי תלמידה אחת אדיבה, בריאיון שערכתי עימה לפני שנים מספר. פניה הטובות ואדיבותה של אותה תלמידה חביבה ונעימת סבר לא ימושו מזיכרוני. מלבד הריאיון איתה וכתבתה של סוכצ'בסקי־בקון במקור ראשון, שנעזרתי בה רבות בכתיבת מאמר זה, הסתמכתי גם על ספרה המיוחד של פרופסור נעמי זיידמן, שהיא בוגרת "בית יעקב" בעצמה: שרה שנירר ותנועת בית יעקב, מהפכה בשם המסורת. צירוף הדברים מעלה את התמונה הבאה: שרה נולדה בקראקוב למשפחה חסידית ענייה, אשר מנתה עשרה ילדים. בשל העוני העצום נאלצה שרה לעזוב את בית הספר ולעזור בכלכלת הבית, אך התחננה להוריה שייתנו לה להשלים את בית הספר היסודי. הוריה הסכימו. את השכלתה הגבוהה נאלצה שרה לרכוש באופן אוטודידקטי. שלטונות פולין הרשו לבני המעמד הנמוך להשתתף בהרצאות בתור שומעים חופשיים, והנערה הסקרנית ניצלה את זה היטב. היא הקפידה להשתתף במסלולי ההרצאות האלו על תרבות גרמנית, על שירה ומחזות. רעיונות על מעמד האישה החלו לעלות בפולין הנחשלת, ושרה ינקה רעיונות אלו מפי מוריה הנוכריים. כבר באותם הימים התבשלו בה דעותיה הפמיניסטיות. בהיותה בת 20 כתבה ביומנה: “האידיאל שלי, אי־שם במעמקי נשמתי, הוא רק לעבוד למען אחיותיי! […] לו הייתי יכולה לשכנע אותן יום אחד מה המשמעות של להיות אישה יהודייה אמיתית, לא רק למען האימהות שלהן או מפחד מאבותיהן, אלא רק מתוך אהבה גדולה לבורא עצמו […] לו הייתי יכולה לחיות עד שאיהנה לראות את תורתי נכנסת לבתים של אותן נערות יהודיות […] האם אני יוצאת מדעתי? […] איך אנשים היו צוחקים עלי, איך הם ידברו עלי!? איזו ילדה חסידית מטופשת!" בהיותה נערה רווקה, חופשייה מעול בית ונישואין, השקיעה שרה זמן רב בלמידה ובביקורים בתיאטרון הפולני. התרבות הפולנית הייתה ספוגה בעורקיה. שיריו של אדם מיצקביץ’ ויוליוס סלובצקי היו שגורים על לשונה. הוריה של שרה התקשו למצוא לה שידוך, בשל מראהּ הלא-חינני. היא נולדה עם שפה שסועה והרופא תפר את שולי השפה בגסות, דבר שכיער את פניה. בהתקרבה לגיל 30 (!) השיאו אותה הוריה לבחור חסידי בינוני בשכלו. הנישואין לא עלו יפה, שרה לא הייתה מוכנה להסכים עם תפיסת הנישואין הפטריארכלית שעל פיה מקומה של האישה – ולא משנה כמה היא חכמה ומוכשרת – הוא בין התנור לכיריים, כולל כיבוס בגדי הבעל וטיפול בעדת ילדים. היא דרשה וקיבלה גט מבעלה. חזון מאוד לא נפוץ באותה תקופה ובאותה קהילה. מאז דבק בשרה כינוי הגנאי המשפיל “די גיגעטע” – הגרושה. בימים ההם היה כינוי זה אות קין נצחי על מצח האישה.מצב החינוך וההתייחסות הרבנית לכך
בתקופת עלומיה של שרה מצב היהדות היה בכי רע. פריקת העול ההמונית לא פסחה גם על בתיהם של הרבנים הגדולים ביותר. די אם נציין את ילדיו של רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב – ה”שם משמואל" שהפנו עורף ליהדות בבוז,[1] או שנקרא את זיכרונותיה של איטה קאליש־קמינר, בתו של האדמו”ר מוורקא־אוטבוצק, שכתבה על חבריה הרבים וחוג ידידיה שכלל בתוכו את מיטב בניה של היהדות הנאמנה.[2] הרבנים אומנם היו עסוקים בסכסוכי חצרות, במריבות שוחטים ובמאבקי שליטה, אך היו גם ניסיונות להציל את בני הנוער, בין השאר באמצעות הקמת ישיבות בליטא, בפולין ובהונגריה. שונה היה המצב בקרב הנערות; התפיסה המסורתית גרסה ש"מוטב יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים". תוצאות התפיסה הזו היו אסון קולוסאלי. שיעור המרות הדת והחילון נסק באופן תלול. כשהייתה שנירר בווינה, היא נחשפה לרעיונותיו המהפכנים של הרב שמשון הירש, מרבני הנאו־אורתודוקסיה המפורסמים. הרב הירש העביר את נקודת הכובד מעיסוק מופרז בתלמוד ופלפוליו לעיסוק בעקרונות היהדות, לימוד תנ"ך ומדעים ומתן שוויון לנשים. בבית הכנסת שייסד בפרנקפורט היו 550 מקומות לגברים, ו־350 מקומות לנשים. רעיונותיו של הירש וחדשנותם מצאו חן בעיני האישה המשכילה והמהפכנית. בפיקחותה הבינה היטב כי שיטת החינוך הישנה לא תחזיק מעמד מול גלי החילון, אך ידעה שבלי הסכמה רבנית לא תוכל לפעול כלל. לשם כך השתמשה שנירר בברכה שנאמרה לה על ידי רבי יששכר דוב מבעלז, כהסכמה לפעילותה. היא קיבלה גם הסכמה שבשתיקה מהאדמו"ר מגור, ועידוד גלוי מהחפץ חיים. חשוב לציין שחסידי בעלז השמרניים לא הסכימו עם רעיונותיה, וגם אחר כך, כשנפתחה בבעלז רשת בתי חינוך לבנות, שמה היה "בית מלכה", ולא "בית יעקב". מלבד רבנים אלו, רוב רבני הונגריה לחמו ביוזמה בכל הכוח. ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש כינה את הרשת "בית עשו" – בהיפוך מכוון לשמה של הרשת, "בית יעקב". במקומות רבים ספגה שרה זריקות אבנים. אבנים אלו לא נזרקו על ידי הבונדיסטים, אלא על ידי יהודים קנאים וחמי מזג. באחת מעיירות הונגריה לחם רב העיר נגד הכנסת רשת "בית יעקב" לקהילתו. לאחר שנתיים הוא נכנע, אלא שמחיר התנגדותו הראשונית היה כבד. כ־70 נערות מבנות העיירה פרקו עול. הצלחתה של שרה בהקמת מוסד הלימודים לבנות עוררה את מפלגת "אגודת ישראל". עד אותה תקופה לא הייתה במפלגה כל מודעות לצורכי הנשים. לצורך המחשה, אציין דוגמה מובהקת לכך. באמצע שנות ה־30 קיבלה מפלגת אגודת ישראל כרטיסי עלייה לארץ (סרטיפיקטים) מאת הסוכנות היהודית. על פי הנחיותיו של האדמו"ר מגור, הסרטיפיקטים ניתנו לגברים בלבד. בנות "בית יעקב", שכבר הפכו לקבוצת בנות פעילה, לא הסכימו לגזרה זו. הן השוו את מאבקן למאבק ההרואי של בנות צלפחד, שרצו נחלה בארץ ישראל ולא חששו להתעמת עם משה רבינו. כך אף הן, נחושות בדעתן ולא מוכנות להיות כנועות לתכתיבי הממסד הרבני המפלה ביודעין בין גברים לנשים. כדי שלא ייוותר רושם שתנועה מבורכת זו מנוהלת על ידי אישה בלבד, פעלו עסקני אגודת ישראל וחיתנו את שרה בשנית, עם יצחק לנדא. נישואין אלו התקיימו על הנייר בלבד. בפועל, הפעילות התנהלה מביתה של שרה כמו לפני נישואיה. בנות היו ישנות עימה בחדרה. אחותה הייתה דואגת לארוחותיה. גם במודעות הפטירה שיצאו אחר מותה הטראגי בקיצור ימים, נכתב רק שם המשפחה "שענירער" ולא הוזכר השם "לנדא" אף לא ברמז. אחרי מלחמת העולם השנייה, שמחקה כמעט את כל יהדות אירופה, פעלו בוגרות "בית יעקב" להקים בתי ספר לבנות. אולם כחלק מכתיבת ההיסטוריה ושכתובה על ידי הממסד החרדי, גם דמותה של שרה שנירר הפכה לאייקון המסמל חינוך לצניעות, לשמרנות ולהסתגרות מפני העולם החיצון, על אף שכאמור אין כל קשר בין דמות אייקונית זו למציאות.[1] להרחבה על כך ראו: י"י טרונק, פוילן: זכרונות און בילדער, חלק ז, ניו יורק: אונזער צייט, 1953, עמ' 201–217. להרחבה על דמויות של יוצאים ויוצאות נוספים ממשפחות מיוחסות בתקופה ההיא, ראו: דוד אסף, נאחז בסבך, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו, עמ' 331, הערה 54. [2] איטה סיפרה את סיפור חייה בספרה אתמולי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
הקפוסטה | מתכון מסע
מריה אסטריכר
(מאכל יהודי הונגרי מסורתי שנוהגים לאכול בפורים והוא מורכב מעלי כרוב ממולאים באורז ובשר ברוטב עגבניות)
או: אגדה משפחתית אורבנית
פורים 2005, אני נאבקת שלא להיחנק מצחוק. לופתת את הבטן מתחת לשולחן ומוחה דמעות של צחוק חנוק בלתי נשלט.
אני מביטה סביבי ורואה שכולם באותה הפוזיציה. עיניים מבריקות מדמעות של צחוק וחרחורים קלים עד כבדים.
אומנם הסיבה שלשמה התכנסנו כאן היא ארוחת פורים, שהיא אירוע בהחלט מצחיק, חגיגי ומוצלח למדי, אבל הצחוק ההיסטרי מגיע מסצנה ספציפית מאוד שבה שולמית האחות הקטנה נוגסת לתומה בקפוסטה שמנמנה מעשה ידי אימא, ומגלה לחרדתה את הסוד האפל מכול, שכולנו כבר גילינו בשלבים שונים בחיינו – שהקפוסטה האגדית של אימא, התבשיל הכי מושקע שלה שכל כך אהבנו לטרוף כילדים, עשוי, ובכן, משאריות של אורז מהשנה האחרונה שאימא פשוט זרקה למקפיא בתוך שקיות סנדוויץ' שמנוניות. הכרוב גם הוא נאגר שם במקפיא הענק, שאריות של כרוב מהמרק, כרובים שלמים במצב ביניים שנקנו במבצע באוגוסט והוקפאו למען סעודת הפורים וכמובן סופים של רסק עגבניות בקופסאות שימורים שנשלחו למקפיא כמות שהן, פתוחות ומטונפות.
שולמית מביטה בזעזוע בקפוסטה, משתעלת קלות, מקללת אותנו נמרצות תוך כדי צחוק מתגלגל וחסר שליטה – הדרך האסטרייכרית הנכונה להתמודד עם המציאות – ובאלגנטיות מקצועית מזיזה את הצלחת מעט הצידה ומכסה אותה במפית פרחונית כדי שאימא לא תיעלב.
אנחנו, הגדולים, עלינו על הסוד האפל כשראינו את אימא בסוף כל ארוחה שכללה אורז, אוספת את השאריות מהצלחות בתנועה מכנית לתוך שקית סנדוויץ' וזורקת למקפיא. וכל אחד מאיתנו בתורו עבר את השלב שבו הוא גדול מספיק כדי להבין מאיפה הגיעו המצרכים לקפוסטה החגיגית. כל אחד מאיתנו ביצע פתיחה מזועזעת של המקפיא במחסן ונשא הספד קטן למאכל שלא נהיה מסוגלים יותר לאכול בחיים.
שולמית הקטנה, לעומת זאת, שמעולם לא פתחה את המקפיא, כי היא הקטנה של אימא ומוז'ינקלה אמיתית שלא הכינה לעצמה מעולם סנדוויץ' או ארוחת צוהריים, קיבלה את המידע המפורט לתוך האוזן ממנחם ושמיל בשעה שנגסה בתאווה מהמאכל האהוב עליה.
אימא, כמו אימא, לא הבחינה בכל הדרמה הזאת ורק חייכה חיוך מלא נחת יהודית למראה יוצאי חלציה יושבים לסעודת הפורים ופיהם מלא צחוק.
השנים עברו, ואימא שמה לב מתישהו שאף אחד לא אוכל מהקפוסטה המפורסמת והפסיקה להכין אותה.
כולנו נשמנו לרווחה, ואימא המתוקה רק נאנחת בהקלה בכל סעודת פורים ומפטירה מתחת לאף שאיזה כיף שהיא כבר לא צריכה להכין את הקפוסטה הזאת, שגם ככה דרשה ממנה מאמץ קולינרי עילאי, ושהיא מבחינתה לאכול חלה עם טחינה בפורים, רק שאנחנו היינו כל כך להוטים לקפוסטה אז היא עשתה את המאמץ. אבל ברוך השם איבדנו עניין ועול אחד ירד לה מהגב.
חסדי ה' כי לא תמו. כי לא כלו רחמיו.
וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.
***
אין מתכון לקפוסטה, כי אין מצב שאני נוגעת בקודש הקודשים הזה.
אבל קבלו מתכון חגיגי ומשמח לבורקס בשר:
מצרכים:
חבילה של בצק עלים מופשר
למילוי:
חצי קילו בשר טחון
בצל אחד גדול קצוץ
2 שיני שום כתושות
כ-6 משמשים מיובשים קצוצים
חופן צנוברים קלויים
3 כפות שמן זית
כף סילאן
מלח ופלפל
פטרוזיליה קצוצה
והסוד שלי לטעם מיוחד: חופן של עלי זעתר טריים קצוצים.
אופן ההכנה:
מחממים את התנור ל-180 מעלות.
במחבת בינונית מחממים את שמן הזית ומטגנים את הבצל והשום עד להזהבה.
מוסיפים את הבשר לטיגון קצרצר וחלקי, כדי שהעסיסיות שלו תישמר במהלך האפייה.
מכבים את האש ומעבירים את תערובת הבשר לקערה. מוסיפים את שאר הרכיבים ומתקנים תיבול.
פותחים את בצק העלים למלבן בגודל הרצוי ומניחים לאורכו בשליש התחתון תלולית יפה של המילוי. מגלגלים בזהירות עד לקבלת נחש בצק ממולא, ומגלגלים אותו לשבלול.
מעבירים בזהירות לתבנית מרופדת בנייר אפייה, מושחים בחלמון ביצה ומפזרים שומשום לרוב.
שולחים לתנור לחצי שעה בערך, או עד שהשבלול זהוב, פריך ומגרה, ומתקשרים לאימא להגיד אה פרעיילכן פורים 3>
בתיאבון!
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
אותנטיות – זה כל הסיפור
רייצ'ל שץ
הסרט אושפיזין, או כמו שבאמת צריך להגות את שמו "האושפיזין", הפך להיות סרט שהבורגנות החילונית מוציאה פעם בשנה מהמדף מעל הטלוויזיה, מנערת את הקופסה מהאבק וחוגגת את חג הסוכות. מעין ברכת כוהנים שנתית.
בלי שום קשר לאלוהים, כמובן.
יש מעט סרטים ישראליים שהצליחו להתרומם ולהיכנס לקאנון התרבותי המקומי והפכו לקלאסיקות. כאלה שנדמה שיש להם משבצת שידור קבועה בגלגל השנה והחיים שלנו כחברה. כמו אבי נשר עם "הלהקה", שמי זרחין עם "הכוכבים של שלומי", אורי סיוון וארי פולמן עם "קלרה הקדושה", ניר ברגמן עם "כנפיים שבורות", הגשש החיוור עם "גבעת חלפון אינה עונה" ועוד.
הקולנוע בארץ עדיין צעיר, בכל ביס תרבות נדחפות קצת שאריות חול וגמלים, ואומנות צריכה זמן כדי להתהוות. אולי, כמו במקרים רבים, זה עניין של כסף. בכל שנה קרן הקולנוע הישראלית (שעל התקציב שלה בעיקר מתבססת התעשייה) מתקצבת שישה- שבעה יוצרים בלבד ב-כשלושה מיליון שקל לסרט באורך מלא. זה נשמע הרבה, אבל קולנוע הוא תחום יקר מאוד. לשם השוואה, האוונג'רס האחרון תוקצב בכ-220 מיליון דולר.
אז אנחנו לא הוליווד, זה ברור, לא בשנים, לא בתקציב וגם לא בקצב. אבל התעשייה בארץ הולכת ומתפתחת, ויצירות ישראליות מגיעות לענקית הסטרימינג "נטפליקס". בסדרה "שטיסל", לדוגמה, ניתן לצפות כעת במאה תשעים מדינות מסביב לעולם. גם בתחום הקולנוע סרטים ישראליים מתחילים לתפוס מקום ונוכחות. לא מזמן במאי ישראלי זכה בפרס "דוב הזהב" בברלין, ולאחר מכן בפרס "חבר השופטים" בפסטיבל קאן בצרפת.
אז איך בכל זאת קולנוע צעיר ולא מתוקצב מצליח?
ובכן, קולנוע הוא מדיום נרטיבי שאוהב נקודות מבט, והוא תמיד ינסה לחדש את עצמו ולמצוא נקודות מבט ספציפיות שלא ראינו. זו הדרך שלו להתפתח, למצוא עוד סיפורים ועוד גוונים אנושיים שיצטרפו לסיפור הגדול של האנושות.
אם אבקש מעשרה אנשים לספר לי על השפן הקטן ששכח לסגור את הדלת, כל אחד יספר סיפור אחר. אחד יתמקד בסבל של השפן, השני ינסה ללמד את הקורא מוסר השכל, והשלישי יחליט שהסיפור בכלל צריך להיות מסופר דרך עיניו של החיידק.
אחד השינויים הכי גדולים שעברתי בתהליך היציאה, ושלאט לאט קרה גם ליוצאים נוספים סביבי, הוא התפתחות של נקודת מבט ספציפית ואישית על החיים. ההבנה שהקונפליקטים שלי שונים, שהדרך שבה אני חווה אהבה, שמחה וכעס היא שלי, שלכל אחד גבולות מוסריים שונים (מה שבעיניי ראוי, ייתפס בעיני האחר כבעייתי), שנקודת המבט שלי על החיים היא אינדיבידואלית ולא שייכת לחברה, וככל שהיא אינדיבידואלית יותר, היא שייכת לי יותר.
יש שיאמרו שזה בעצם כל הסיפור של יציאה מהחברה החרדית. הייתה לנו נקודת מבט פנימית אחרת מהחברה שבתוכה גדלנו. וההתנגשות הזו דחפה אותנו החוצה, לעולם שבו יש יותר מרחב לבחור את הנרטיב ולספר אותו כמו שאנחנו רוצים.
מה מיוחד בסרט "האושפיזין" שהצליח להעלות אותו מעל השאר?
כששולי רנד כתב את הסרט "האושפיזין" ואז שיחק בו (וגם זכה עליו בפרס אופיר) השנה הייתה 2004. ז'אנר "סרטי הדוסים" כמעט שלא היה קיים (הסדרה "החצר" שודרה ב-2003, ודוד וולך יצא עם הסרט "חופשת קיץ" רק ב-2007). העולם החרדי היה עדיין גטו ואף אחד לא הציץ מעל החומות, לא באמת. היו במאים חילוניים שניסו להציג את החברה החרדית על המסך, אבל נקודת המבט שלהם הייתה חיצונית והדמויות יצאו שטוחות, הן היו פלקט של אנשים דתיים שנראים ומתנהגים בצורה מסוימת, אבל לא אנשים חיים. לעומתם, נקודת המבט של שולי רנד הסעירה את הקהל הישראלי והפכה את הכול לחי ואמיתי. הסרט גם מביא איתו תמות דתיות שלא נראו קודם על המסך הישראלי.
גם בשוק השחור הדוסי, "האושפיזין" היה בין הדיסקים הנצרבים ביותר בהיסטוריה, כולנו רצינו לראות מי האיש שהעז לעשות עלינו סרט והאם הצליח להציג את העולם החרדי כפי שהוא, לפחות כפי שאנחנו רואים אותו.
אבל הסרט "האושפיזין" לא הצליח להביא רק נקודת מבט חדשה לזמנו בקולנוע הישראלי, הוא הביא גם נקודת מבט שעד היום נשקפת מעיניים ספציפיות מאוד, עיניים של חוזר בתשובה.
חוזרים בתשובה ייחשבו לנצח "האחר", "השונה", בתוך הקהילה החרדית. הם אף פעם לא יהיו באמת חרדים, גם אם הם מאוד מנסים להיות כאלה. החברה מסרבת לראות בהם חלק, והיא כנראה צודקת, הם עדיין נושאים בתוכם חלקים מהחילוניות ולא מוכנים לוותר עליה. כמו, למשל, על הצורך שלהם ליצור, או על נקודת המבט האינדיבידואלית שמסכנת את החברה החרדית כפי שהיא בנויה היום. שולי רנד ערני מאוד בתוך הסרט כלפי המקום שהחברה החרדית מקצה לו והוא מתבונן בו בכאב אבל גם בהבנה.
ניתן לראות זאת בסצנה שבה שולי קונה את האתרוג הכי מהודר, הכי יפה, כדי להרגיש שייך, כדי להיות משהו שהחברה החרדית אף פעם לא תיתן לו להיות.
המציאות מייד מנכיחה לו עד כמה הוא לא חלק, כאשר שני חברים מהעבר באים לבקר אותו ומזכירים לו שהוא אחר, שהעבר תמיד יהיה חלק ממנו גם אם אלו חלקים בעצמו שקשה לו להתמודד איתם.
בסצנת הסיום של הסרט הגיבור עומד באמצע בית הכנסת, הוא הרגע מל את הבן הראשון שלו וכולם רוקדים סביבו. הוא מוקף בקהילה החרדית, ואז מצטרף אליו גם העבר שכה פחד להתמודד איתו. העבר מיוצג על ידי החברים מפעם שחובשים כיפות ומצטרפים למעגל הרוקדים. הגיבור, שעד כה ניסה להסתיר את חבריו, מצליח לקבל אותם ואת עברו.
או כמו שכתבה המשוררת זלדה:
"הֶעָבָר אֵינֶנּוּ תַּכְשִׁיט
חָתוּם בְּתוֹךְ קֻפְסָה שֶׁל בְּדֹלַח
גַּם אֵינֶנּוּ
נָחָשׁ בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת שֶׁל כֹּהַל –
הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ
בְּתוֹךְ הַהֹוֶה
וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר
נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר –
כַּאֲשֶׁר הֶעָבָר מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה
זוֹ הֲרָמַת הַחַיִּים כֻּלָּם..."
זהו סוף שמח, של תקווה, של קבלה, והוא סוגר את התמה של זרות בנימה אופטימית.
אבל אולי דווקא בגלל נקודת המבט המיוחדת של היוצר הייתי מצפה לסוף פתוח יותר, כזה שבו הוא עדיין האחר, ולא האתרוג ולא ההתמודדות עם העבר יהפכו אותו באמת לחלק, כי יש משהו יפה בלהיות "השונה" ו"האחר" בתוך חברה, להיות בעל התשובה, לחיות בתוך חברה מסוימת, להבין אותה אבל בו-זמנית גם לא להיות שייך עד הסוף. יש משהו יפה בלשמור על היכולת שלך להיות אינדיבידואל, על הדרך שבה אתה רואה את המציאות, ועל הדרך שבה אתה מספר סיפור.
אולי ההשלמה הזו עם הזרות יכלה להיות סוף ריאליסטי ושמח יותר.
כשנציגי נטפליקס הגיעו לאחרונה לארץ לפתוח חממה לתסריטאים מקומיים, ישבתי בקהל בסשן של Q&A, המיקרופון עבר מאחד לאחד וכולם שאלו שאלות, כולם רצו להבין, מה נטפליקס מחפשת, כל אחד רצה להבין איך לכתוב את הסדרה שנטפליקס תקנה. לאחר מספר שאלות דומות מהקהל, קמה אחת הבכירות ואמרה: "אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, אתם תאמרו לנו. כל מה שאנחנו מחפשים הוא אותנטיות, אותנטיות של נקודת מבט. ספרו לנו את הסיפור שלכם".
ולמי שהדיסק הצרוב של אושפיזין עוד לא הגיע אליו, הנה קישור לטריילר: https://www.youtube.com/watch?v=zVfXipr3WuE
נוטינג היל
אלקי הרשברג
לפני הרבה שנים למדתי בסמינר להוראה בכפר חב״ד, במסלול משולב עם לימודי תקשורת. זו הייתה תקופה מוזרה בחיים שלי, מצד אחד הייתי אישה בוגרת שרוכשת מקצוע, ומצד שני, בכל בוקר מדדו לי את אורך החצאית ובדקו אם מרחתי לק על הציפורניים. מבלבל.
בסמוך לסמינר, מרחק נסיעה קצרה ברכבת, נמצא קניון עזריאלי. מרוב ששרצנו שם, המקום זכה לכינוי ״כפר חב״ד גימל״. היינו נוסעות לקניון להתאוורר, לאכול ולקנות בגדים. בקניון היו אולמות קולנוע, אבל אף אחד מאיתנו לא חלמה להיכנס. אני העזתי. היו לי סיבות מקילות.
השנה הייתה 1999, אימת באג אלפיים שרתה על הכול. האינטרנט חדר יותר ויותר, וגם אנחנו נחשפנו. השיטוט ברשת כלל התכתבויות חפוזות עם בחורים חילוניים בצ'אטים של תפוז ובאי.סי.קיו. כמה מאיתנו הרחיקו לכת ונפגשו עם אותם בחורים. כולנו רצינו מאוד להתאהב, אבל ידענו שזה אומר לצאת לפגישות ולהתחתן, ולא הרגשנו לגמרי מוכנות.
ב-1999 יצא לאקרנים הסרט "נוטינג היל"; קומדיה רומנטית עם היפה בנשים (דאז) ג’וליה רוברטס. ליבי הרך, מאז ומעולם, נטה לכיוון הקיטש וקראתי את הטיזר לסרט בעיניים שוקקות.
ההתגנבות לקולנוע, אם אני זוכרת נכון, הייתה אחרי אכזבה מבחור שעבורו הייתי עוד מישהי עלומה בצ'אט, ועבורי הוא היה פוטנציאל לסיפור אהבה מדהים. עוד לא הייתי מיומנת ב"מערכות יחסים" והיחס המזלזל שלו שבר את ליבי. קבעתי עם חברה, קנינו כרטיסים ל״נוטינג היל״, והתמסרנו ליו גרנט ולמבטים הכחולים והמיוסרים ששלח אלינו דרך המסך. למשך שעה וחצי שהינו בסימולטור רגשי, צחקנו ובכינו. שכחנו שמחר שוב יבדקו אם אנחנו צנועות. בסרט ג’וליה רוברטס מגלמת את אנה סקוט, שחקנית מפורסמת שנכנסת במקרה לחנות הספרים של יו, חנות קטנה וכושלת שמוכרת בעיקר ספרי מסע וטיולים. כך מתחיל הרומן ביניהם, נגד כל הסיכויים. עלילת הסרט הקסימה וניחמה אותי. רוב הסרט מתרחש בשכונת נוטינג היל בלונדון, שכונה ציורית שבליבה שוק איכרים הומה אדם, וברחובותיה בתים קטנים צבעוניים.
אני עוזבת לרגע את אלקי של אז, שיושבת בקולנוע בעזריאלי, אוכלת פופקורן לא מהדרין, כדי לספר על המשפחה הקטנה והמורכבת שלי. אני בת יחידה. אימא שלי גרושה, חוזרת בתשובה. אבא שלי לא יהודי, ובמשך שנים לא היה לי שום קשר איתו. אימא שלי הקפידה למסמס את נוכחותו, או כך לפחות קיוותה, ולבסוף חרצה את גורלו וסיפרה לי שהוא מת. ממש כמו בסיפורי חסידים, היהודי חוזר בתשובה ואשתו הגויה עולה באש עם הסוס והעגלה. לא ממש האמנתי לה, אבל הסיפור שסיפרה היה נוח עבורי, ילדה חב"דניקית שגדלה בתוך הקהילה. את הסוד על קיומו הסתרתי. כששאלו אותי עליו התחמקתי. אבא גוי הוא גיבנת רצינית לילדה שרק רוצה להיות כמו כולם ולהשתלב. הסרט הסתיים. יצאנו מהאולם בראש מורכן ומיהרנו להתערבב בהמון. אילו היינו נתפסות – התוצאה הייתה מרה. אבל אני לא יכולתי לשכוח את הסרט. שוב ושוב חמקתי לאולם הקולנוע כדי לצפות בו. לא הצלחתי להסביר לעצמי למה, הרי הוקרנו עוד סרטים.
[caption id="attachment_10666" align="alignnone" width="669"]
נוטינג היל היום[/caption]
שנים לאחר מכן, כשכבר הייתי נשואה ואם לילדים, מצאתי את אבא שלי. הייתי בהלם כשגיליתי שבמשך כל הזמן הזה הוא התגורר בנוטינג היל. בבניין שצמוד לדירתו של תסריטאי הסרט, ריצ’רד קרטיס. נוטינג היל. 1999. בריטניה. קומדיה רומנטית. 124 דק'. במאי: רוג׳ר מיצ׳ל.
ההתגנבות לקולנוע, אם אני זוכרת נכון, הייתה אחרי אכזבה מבחור שעבורו הייתי עוד מישהי עלומה בצ'אט, ועבורי הוא היה פוטנציאל לסיפור אהבה מדהים. עוד לא הייתי מיומנת ב"מערכות יחסים" והיחס המזלזל שלו שבר את ליבי. קבעתי עם חברה, קנינו כרטיסים ל״נוטינג היל״, והתמסרנו ליו גרנט ולמבטים הכחולים והמיוסרים ששלח אלינו דרך המסך. למשך שעה וחצי שהינו בסימולטור רגשי, צחקנו ובכינו. שכחנו שמחר שוב יבדקו אם אנחנו צנועות. בסרט ג’וליה רוברטס מגלמת את אנה סקוט, שחקנית מפורסמת שנכנסת במקרה לחנות הספרים של יו, חנות קטנה וכושלת שמוכרת בעיקר ספרי מסע וטיולים. כך מתחיל הרומן ביניהם, נגד כל הסיכויים. עלילת הסרט הקסימה וניחמה אותי. רוב הסרט מתרחש בשכונת נוטינג היל בלונדון, שכונה ציורית שבליבה שוק איכרים הומה אדם, וברחובותיה בתים קטנים צבעוניים.
אני עוזבת לרגע את אלקי של אז, שיושבת בקולנוע בעזריאלי, אוכלת פופקורן לא מהדרין, כדי לספר על המשפחה הקטנה והמורכבת שלי. אני בת יחידה. אימא שלי גרושה, חוזרת בתשובה. אבא שלי לא יהודי, ובמשך שנים לא היה לי שום קשר איתו. אימא שלי הקפידה למסמס את נוכחותו, או כך לפחות קיוותה, ולבסוף חרצה את גורלו וסיפרה לי שהוא מת. ממש כמו בסיפורי חסידים, היהודי חוזר בתשובה ואשתו הגויה עולה באש עם הסוס והעגלה. לא ממש האמנתי לה, אבל הסיפור שסיפרה היה נוח עבורי, ילדה חב"דניקית שגדלה בתוך הקהילה. את הסוד על קיומו הסתרתי. כששאלו אותי עליו התחמקתי. אבא גוי הוא גיבנת רצינית לילדה שרק רוצה להיות כמו כולם ולהשתלב. הסרט הסתיים. יצאנו מהאולם בראש מורכן ומיהרנו להתערבב בהמון. אילו היינו נתפסות – התוצאה הייתה מרה. אבל אני לא יכולתי לשכוח את הסרט. שוב ושוב חמקתי לאולם הקולנוע כדי לצפות בו. לא הצלחתי להסביר לעצמי למה, הרי הוקרנו עוד סרטים.
[caption id="attachment_10666" align="alignnone" width="669"]
נוטינג היל היום[/caption]
שנים לאחר מכן, כשכבר הייתי נשואה ואם לילדים, מצאתי את אבא שלי. הייתי בהלם כשגיליתי שבמשך כל הזמן הזה הוא התגורר בנוטינג היל. בבניין שצמוד לדירתו של תסריטאי הסרט, ריצ’רד קרטיס. נוטינג היל. 1999. בריטניה. קומדיה רומנטית. 124 דק'. במאי: רוג׳ר מיצ׳ל.
הילדה שלא היה לה מספיק זמן ומפלצת השעון המתקתקת
מריה אסטריכר
או: סיפור ישן-חדש, זיכרונות, מסעות ומה שביניהם
מריה 2015
הלילה חלמה על השעונים הנמסים של סלבדור דאלי. היא נאנחה, התהפכה ובעטה במיטה עד שגופה רעד, אבל זה לא עזר לה. היא התעוררה, שוב, באנקת בהלה ולחששה לעצמה: זמן... אני חייבת לקנות זמן.
בשפתיים חרבות ולב דופק גיששה דרכה אל הכיור הקטן, צחצחה שיניים עד זוב דם, ובמוחה הקודח השעון מתקתק.
יש ללכת לבנק ולסדר את המינוס שרק העמיק ושאב אליו את כל הסובב אותה; יש ללכת לפסיכולוג שיתקן ויאבחן וינחם ויאמר שיש, יש עוד תקווה; יש ללכת לעבוד כדי שכל המערכת תוכל להתקיים; יש לאכול משהו, וכמובן לא לשכוח לשתות הרבה מים; יש להתקלח ולסדר מעט את החדר העמוס; יש לקום ולעשות. "לקום ולעשות," חזרה ושיננה לעצמה.
ואל יהא הדבר פשוט בעיניכם, כי בכל פעולה, ותהא זו הפשוטה והיומיומית ביותר, המפלצת מתעוררת לתחייה, נוטלת שתי משקולות אימתניות וכורכת אותן סביב המשימות הפשוטות לכאורה. ושוב ושוב הופכות הפעולות הבנאליות והיומיומיות למשימות קשות עד בלתי נסבלות.
כל ארוחה וכל טבילה באמבט כרוכות במלחמה, כל עניין בירוקרטי מתיש אותה. חשבון הטלפון, הוצאה חריגה שהגיחה לה פתאום – כל אלו פערו תהום מתחתיה. ובעיקר, מה שאכל אותה מבפנים, היה הזמן שהתפתל לו בלחישה חרישית מרגע שפקחה עיניים עד פקיחת העיניים למחרת.
הכול בער בה.
היא רצתה כוחות על, או אפילו סתם כוחות פשוטים כמו של כולם. היא רצתה לטוס, לטייל, ללמוד, לשיר, לרקוד. בעיקר רצתה להשאיר חותם פה, בכדור.
היא לא רצתה להתמוסס ככה, כמו הזמן, להיעלם בלי שמישהו ידע בכלל שפעם הייתה פה מישהי עם עיניים גדולות ולב קרוע ורצון גדול פשוט להיות.
הימים רדפו אותה כרדוף חתול אחר זנבו, במעגלים גדולים שהלכו וקטנו סביבה עד מחנק.
הכול עורר בה קנאה והתפעלות, ואז תחושת החמצה. כל שיר ששמעה בעיניים מצועפות עורר בה רצון עז ליצור ולעשות, אבל אז הגיעה מפלצת המשקולות ולפתה אותה במבט קפוא, מצקצקת בלשונה ומורה באצבע תקיפה על שעון ענק שמרחף לו מעל כאומר: הרפי מחזיונות השווא שלך, ילדה טיפשה, אין לך זמן לזה.
יש לשרוד. לשרוד!
כל פנס רחוב היה בעיניה תעלומה: מי היוצר המוכשר שהרכיב והנדס ותרם את תרומתו לכדור?
היא שוטפת כלים ונאנחת אל הסקוצ' והסבון. היא אף פעם לא תצליח לעשות משהו יעיל כמו שני אלה.
ובכלל, מה היא חולמת בהקיץ? יש ללכת ללמוד, ויש ללכת לרופא, והכביסה לא תתלה את עצמה. ויש, כמובן, לפחד מההתקף הגדול שקרב ובא, החור השחור שמתקרב אליה בצעדי ענק.
וככה התהלכה לה סהרורית בעולם, טרוטת עיניים וקצרת נשימה, ורק הלילות היו מספקים לה נחמה, כי מדי פעם, כשהכול בה בער וגעש ורתח, היא הייתה מקבלת מתנה בדמות חלום אמיתי עד כאב. בחלום היא טסה למקומות מופלאים, בחלום לא הייתה שום תחושת זמן. כאילו הזמן שכב שם בערמות ענק, וכל מי שרצה נטל לעצמו חופן גדוש ממנו. זמן לחיות וזמן לנשום, ולעשות וליצור. אפילו סתם זמן כדי להיות האדם עם עצמו, בלי התקתוק המקפיא של אל השעון הגדול, ומפלצת המשקולות שם למעלה.
והודו ופריז ויוון, כמו שכבו שם נינוחות בשבילה, רק שתתהלך בהן. תטייל, תחקור ותנשום... הן היו כבדות וחמימות כמו שדיים ענקיים, אבל אפילו שם, בין חמדות הערים וקסמי הזמן, צל התקרב ושיחר לפתחי נשמתה הקרועה. ושוב הייתה קמה בשפתיים חרבות, ומילה אחת עמדה שם, צחיחה ומצחינה כהבל בוקר: זמן. זמן
---
הזמן שלי נוזל לאט.
הוא זולג לו בטיפות מגושמות ועכורות.
אל האין.
הזמן שלי נוזל לאט ומכתים בדרכו דפים לבנים שהולכים ומצהיבים.
הזמן שלי משטה בי כמו מאהב עם לשון חלקלקה, והוא ממשיך ומהתל בי משל הייתי השטן בכבודו ובעצמו.
וכשאינו ניגר לו בעצלתיים, הזמן שלי מתכנס בתוך עצמו ונאסף לשלולית מרקיבה של חלומות, תוכניות, ופיסות נשכחות של חיי.
והנה עכשיו, בעיצומו של מסע בין פריז יוון והמון זמן לחשוב ולנשום, אני שולחת חיבוק עז למריה של 2015.
ושולחת לכם מתכון קיצי ומרענן לסביצ'ה דג לבן, שאפשר להכין מהר או לאט, ואז לזלול ולהרגיש לשנייה שהזמן נעצר ואפשר פשוט להיות.
מצרכים:
1 רצועת פילה שמנמנה של דג לבן, טרי ככל האפשר (דניס, מוסר ים, לוקוס, וכל דג טרי)
1 נקטרינה קצוצה לקוביות קטנות
1 בצל סגול קטן קצוץ דק
1 זוקיני (קישוא ירוק וצעיר)
1 גביע יוגורט בעל אחוז שומן גבוה
1/2 עגבנייה בשלה
חופן קטן של צנוברים
שמן זית, לימון, מלח ופלפל לפי הטעם
מעט עלי זעתר טריים, אם יש בנמצא. אם לא – כוסברה קצוצה לגמרי תעשה את העבודה.
הוראות הכנה:
- קוצצים את את פילה הדג לקוביות קטנטנות.
- מקלפים את הזוקיני ומסירים את הקליפה, ואז ממשיכים לקלוף בקולפן ליצירת רצועות זוקיני דקיקות.
- מניחים בקערה את כל הרכיבים, חוץ מהיוגורט והעגבנייה.
- מערבבים, טועמים את הסביצ'ה ומתקנים תיבול.
- יוצקים את היוגורט לצלחת נאה ויוצרים שלולית סקסית.
- עורמים את הסביצ'ה על שלולית היוגורט, ומעל סוחטים את העגבנייה בתנועה מיומנת, כאילו אתם מינימום אייל שני.
- נגיעה קלה של שמן זית, ויאללה.
למי זה לא קרה? הפערים הקטנים של תחילת הדרך
פניני פישר
פערי השפה, התרבות והמנטליות בין הציבור החרדי לחילוני מייצרים בשלבים הראשונים של היציאה מגוון רגעים מביכים ומוזרים, ולעיתים גם קומיים – הזוג שהתגנדר לכבוד יציאה לקולנוע, יעל שפחדה לחלות במחלת הציפורניים, ודודי, שלא ידע מתי אפשר להתחיל לאכול כשאין קידוש
את המעבר מהעולם החרדי לחילוני אפשר להמשיל להגירה למדינה זרה שבה השפה, התרבות, הסלנג, המנטליות והחוקים שונים מאלו שהיו מוכרים עד כה והמהגרים נאלצים ללמוד הכול ולהתרגל לניואנסים שמאפיינים את המקום החדש.
אולם בשונה מהגירה, ששם לרוב יש הבנה לקשיי ההסתגלות וההתאקלמות, לרבים לא מובן איך יכול להיות שהיוצאים גדלו כאן, בארץ, ובכל זאת הם אינם דוברים את השפה הישראלית הרווחת, לא מכירים כמעט את התרבות החילונית שלא לדבר על חוסר הבנה של הסלנג ושל המנטליות.
ואיך הדברים באים לידי ביטוי?
ברגעים קטנים של מבוכה, בהתנהלות שיכולה להתפרש כמוזרה, ובעיקר – בסיטואציות שבמבט לאחור הן פשוט מצחיקות!
איך מתלבשים לקולנוע בשבת?
מלכי הייתה מלאת התלהבות. לראשונה בחייה היא תלך לקולנוע ביום שישי בערב! ״בפעם הראשונה שהלכנו אני ובעלי לקולנוע בשישי בערב, חשבנו שגם חילונים מתלבשים חגיגי לכבוד שבת״, היא נזכרת. ״באנו מתוקתקים, מכף רגל ועד ראש, עקבים ובגדי שבת, ואז אנחנו רואים שכולם שם, בקולנוע, זרוקים בכיסאות, לובשים ג'ינס ונועלים כפכפים. הייתי בהלם. התפדחתי ממש. רק אחר כך הבנתי שבעולם החילוני לא מתלבשים חגיגי בשבתות ושזה מנהג של חרדים ודתיים בלבד״.
משינה – מי?
יהודית הוזמנה להופעה של אחד ההרכבים מפורסמים בארץ: משינה. אבל לא היה לה מושג על מי ועל מה מדובר. ״עבדתי אז בחברת תקשורת, ובמסגרת אירוע חברה הייתה הופעה של משינה", היא מספרת. ״לא הבנתי בכלל מה זה משינה, ואני רואה שכולם סביבי מתלהבים ומתרגשים. בהופעה עצמה הקהל היה בטירוף, ואני לא הבנתי למה. כולם שרו את כל השירים, בעוד אני מתבוננת המומה בקבוצה המוזרה הזאת שעל הבמה. הייתי שוקיסטית לאורך כל ההופעה".
ענייני שפה
נחמי לא הכירה את ההבדל בין המילים "מגניב" ל-"גנוב". "עבדתי באיזושהי חנות, וכשמנהל קלט שאישרתי ללקוחה קשת יום לחלק את סכום הקנייה ל-36 תשלומים, הוא אמר לי, 'תגידי, את גנובה או מה?' נהניתי מהמחמאה, אבל לא ממש הבנתי למה נאמרה בטון הזה..."
גם ישראל גילה את פערי השפה בדרך לא שגרתית. "בצבא אמרתי שצריך להביא 'מסרטה' כדי לצלם את הטקס, ואף אחד לא הבין על מה אני מדבר. לקח לי כמה רגעים להבין שחילונים אומרים 'מצלמת וידיאו'".
הפערים מתבטאים לא רק בשפה העברית אלא גם, אולי בעיקר, באי-ידיעת השפה האנגלית. שפרה הייתה חייבת כסף ונסעה לעבוד בעגלות בארצות הברית. "נסעתי בלי לדעת אנגלית בכלל. באחד הימים הראשונים שלי בדוכן הגיע אחד הלקוחות הוותיקים. הוא ראה שאני חדשה ושאל לשמי. אמרתי לו ומייד שאלתי לשמו. הוא אמר, Take a guess (תנחשי), ואני לחצתי את ידו ואמרתי לו, 'נייס טו מיט יו גס'. הוא נקרע מצחוק וסיפר את זה לשאר העובדים. הם לא הפסיקו לצחוק ועד היום מזכירים לי את זה".
במקרה אחר, שקרה בארץ, שפרה נוכחה לדעת שפערי התרבות מונעים ממנה להבין רפרנסים בשיחת עבודה פשוטה. "הייתה לי פגישת עבודה עם לקוח והוא אמר לי בטלפון שיפגוש אותי ברחוב היקינטון", היא נזכרת. "אבל הקליטה בטלפון לא הייתה טובה ולא הצלחתי לקלוט את שם הרחוב. שאלתי שוב ושוב, ואז הלקוח אמר, 'יקינטון, כמו בשיר פזמון ליקינטון'. אמרתי מייד, 'אה, כן-כן', למרות שלא היה לי מושג. לבסוף נאלצתי לבקש ממנו לכתוב לי בווצאפ את הכתובת. אחר כך בדקתי בגוגל וגיליתי שזה שיר ישראלי מאוד מוכר".
המחלה ה"קשה" של הציפורנים היפות
יעל חשבה שלק על הציפורניים זה סימן למחלה קשה. "באחד החופשים הלכנו לפארק, כל המשפחה, וראיתי אישה עם ציפורניים ארוכות ואדומות. שאלתי את אימא שלי מה יש לה על הציפורניים, והיא אמרה לי שהאישה הזו חולה במחלה מאוד קשה, שהציפורניים הופכות לצבעוניות. פחדתי שאני גם אחלה במחלה הזו. ברבות השנים, כשהייתי בין שני העולמות, למדתי במכללה והייתה שם מישהי מבית דתי-לאומי והיה לה לק על הציפורניים. כשהבעתי את השתתפותי בצערה על מחלתה הקשה, מחלת הציפורניים, היא לא הבינה מה אני רוצה ממנה. אפילו נפגעה קצת. אחרי בירור קצר הבנתי שהציפורניים הצבעוניות האלה הן תוצאה של מריחת לק, ליופי. כל כך כעסתי על אימא שלי, שבמקום להגיד את האמת היא שיקרה והנפיצה סיפור משוגע וגרמה לי למבוכה גדולה".
סכינים בבית הספר?
ריקי הייתה בטוחה שילדים חילונים יוצאים לבית הספר חמושים היטב. "עבדתי במחסן ציוד והגיעה עובדת חדשה. קיבלתי אותה ואמרתי לה: 'אני חייבת לשאול אותך משהו, כשהיית ילדה והלכת לבית הספר, היית יוצאת מהבית עם סכין?' כי סיפרו לנו שילדים חילונים הולכים עם סכינים לבית הספר ורוצחים אחד את השני. העובדת החדשה התפוצצה מצחוק, ואני התביישתי מאוד. פתאום הבנתי כמה מגוחך לשאול שאלה כזאת וכמה שזה שטויות".
מתי אוכלים?
יוסי התארח אצל משפחה חילונית לארוחת שישי וחיכה לסימן להתחיל לאכול. "ידעתי שהם לא נוטלים ידיים, אבל ציפיתי שתהיה איזושהי פתיחה לארוחה. שאלו אותי למה אני לא אוכל, ועניתי שאם אין קידוש איך אדע מתי אפשר להתחיל לאכול?"
הלכות קעקוע
ליבי חלמה לעשות קעקוע. "נכנסתי למקעקע ואמרתי לו שאני רוצה לעשות קעקוע. הוא שאל אותי, ׳קעקוע של מה?׳ אמרתי לו, ׳לא יודעת, מה אתה שואל אותי כאלה שאלות? אתה תחליט, אתה המקעקע'. הוא הוציא אלבומים עם תמונות ושרטוטים של קעקועים וביקש שאבחר. לא ידעתי מה לבחור, איך לבחור. פתאום ראיתי ציור של פרחים ואמרתי, 'זה מה שאני רוצה'. הוא הסביר שזה קעקוע ארוך שייקח ארבע-חמש שעות. לא היה אכפת לי, וכך נוצר הקעקוע הראשון שלי, בלי צורה בלי כיוון".
אילת | חלק שני
מריה אסטריכר
חלק שני
אני מגיעה לחדר, מניחה את המצרכים שקניתי ומתחילה להסתובב בחדר במעגלים.
קשה לי. אני יוצאת לרחוב, סהרורית, רגליי מוליכות אותי בתוך ענן של מחשבות.
ואז אני רואה אותו.
בית כנסת קטן, חבוי בין שני בניינים אפורים וגינה אחת שכוחת אל.
הלב שלי דופק, צעדיי מואצים.
רגע.
מבט חטוף על עצמי, אני עדיין לבושה בבגד הים. רצה חזרה לחדר ומתחילה לחפש בקדחתנות משהו ראוי ללבוש.
זה נשמע קצת לא אמין, אבל זו האמת – לא היו לי בגדים. ירדתי לאילת עם שני זוגות מכנסיים וגופייה אחת, זוג מכנסיים אחד נעלם בחוף, ואת השני גזרתי למכנסונים שלא ממש כיסו את התחת...
חושבת רגע, קושרת את פיסת הבד על המותניים, מוצאת איזה ווסט זרוק בפינת החדר, מזכרת מדייר קודם, לוקחת נשימה, עולה במדרגות והולכת לכיוון בית הכנסת.
לא הייתי צריכה שום תירוץ לבכות, אבל ה"לכה דודי" שהדהד מהחלונות גרם לי לאבד איזה חצי ליטר נוזלי גוף בצורת דמעות...
צעדתי פנימה ברגליים כושלות, מסך של דמעות בעיניים, התיישבתי על הרצפה בפינה, תפסתי סידור ונכנסתי לטראנס עוצמתי של תפילה.
קראתי שוב ושוב את כל הטקסטים של קבלת שבת, ופתאום הבנתי שכל החיים קראתי את התפילות בלי להתייחס לתוכנן. הפעם התעמקתי במילות התפילה, והטקסט הרגיש לי פתאום כל כך אמיתי.
לא הצלחתי להבין איך ולמה עזבתי הכול.
התפילה נגמרה. יצאתי לרחוב מבולבלת ובוכייה, מקווה שהיקום יזמן לי ארוחת שבת משפחתית או חברותא כלשהי.
שום נס לא התרחש, ואני עשיתי את דרכי חזרה, מעורפלת ומרוקנת, ממלמלת זמירות שבת בטראנס מרגיע. הגעתי לחדרון שלי והעברתי את הזמן בתחושות מבלבלות: רגע אחד רציתי לשוב בתשובה שלמה באמת, ורגע אחרי עישנתי סיגריה בעצבים. לא ידעתי אם שרפתי את כל הגשרים ואין שום דרך חזרה, אבל דבר אחד היה לי ברור: את אילת אני צריכה לעזוב בהקדם האפשרי.
שבת אחר הצוהריים: אני אורזת את הקיטבג שהולך איתי לכל מקום ויוצאת לתחנה המרכזית. לא נפרדתי מאף אחד, אפילו לא מאיגור - אילתי מקסים שיצאתי איתו בתקופה האחרונה. נשענתי על הקיטבג ומתחתי רגליים.
עוד שעתיים יוצאת שבת. הייתי מבולבלת. מאוד.
הדקות עברו בעצלתיים, כססתי ציפורניים ולא ידעתי את נפשי. בחוץ התחיל להחשיך, כוכב ראשון הגיע, ובעקבותיו השני והשלישי.
שבת יצאה.
סלע אדיר נגול מעל ליבי. הדלקתי את הטלפון והתקשרתי לאימא.
לא ממש ידעתי מה להגיד לה כשענתה, אבל רק לשמוע את הקול שלה אחרי כל כך הרבה זמן עשה לי דופק מהיר ודמעות בעיניים. שיתפתי אותה בכל מה שעבר עליי, ואיכשהו נפלט לי שאני שוקלת לחזור בתשובה ושאני עוזבת את אילת.
אמא התייפחה בהתרגשות יחד איתי, והפצירה בי לחזור הביתה ולהתחיל הכול מחדש... "שמעתי שפתחו סמינר חדש, יתאים לך בול," היא אמרה.
כמה נאיבי מצידה. הרגשתי שאני נמסה.
נפלטתי מהבית בגיל 15, ומאז לא קיבלתי הזמנה כל כך חגיגית לשוב.
עליתי על האוטובוס ברגשות מעורבים, לא הייתי סגורה עדיין על מה יהיה, אבל החלטתי לתת צ'אנס.
אחרי שבוע ומספר שיעורים במדרשיה לבנות בתל אביב, הבנתי שוב שזה לא בשבילי. שוב הדת הייתה רק תירוץ לברוח מכל המצב הזה שלי, ולא הסכמתי שזה יקרה; אם יש בעיות אפתור אותן. הדת לא תפתור לי שום אישיוז עם עצמי.
עזבתי את הבית, הפעם מיוזמתי. התנצלתי בפני אימא הדומעת והמאוכזבת וחזרתי לירושלים. הבנתי, הבנתי סוף סוף את המהות של כל מה שעבר עליי ואת האופן שבו ניקזתי את הקשיים והבדידות שלי, והשלכתי אותם על הדת. והבנתי גם למה עשיתי את זה, זה היה ממקום ילדותי ושיטתי שהורגלתי אליו.
קשה לך? תתחזקי באמונה. יש לך שאלות? תקבלי על עצמך משהו ותרגישי טוב יותר.
אבל בלי לטפל בבעיות עצמן שום דבר לא נפתר, והדת נשארת רק מקום לברוח אליו מבעיות לא פתורות עם עצמי.
חזרתי לירושלים, הפעם חזקה.
ידעתי את כל התשובות. הן היו בתוכי.
מתכון לעוף חגיגי עם סוף טוב (שיהיה עם מה לנגב את החלות):
מצרכים לארבעה סועדים מאושרים:
- 4 כרעי עוף או שוקיים ואפילו כנפיים ישמחו להצטרף לחגיגה
- כוס וחצי יין אדום
- 3 כפות שמן זית
- 1 שקית ערמונים בוואקום
- חופן פירות יבשים לבחירה (חמוציות, צימוקים, משמשים, תאנים וכל מה שיש)
- חופן שקדים\אגוזי מלך\צנוברים
- 1 בצל אדום גדול פרוס דק
- 5 שיני שום פרוסות גס
- ענף נדיב של רוזמרין\טימין
- 3 כפות סילאן
- מלח פלפל לפי הטעם
- אופציה: 4 גזרים צבעוניים שלמים וקלופים
הוראות הכנה:
מניחים את העופות בתבנית גדולה, מעסים היטב בשמן זית וסילאן. יוצקים מעל יין ומוסיפים את שאר המצרכים. לא להתבייש לערבב הכול עם הידיים.
מחממים תנור ל-180 מעלות, מכניסים לתנור למינימום שעה וחצי. כל 20 דקות מרטיבים את העופות ברוטב שניגר. טיפ: הכי נוח להשתמש במברשת של החלות או בכף עמוקה.
מוציאים מהתנור כשהכול שחום ומבעבע, העוף רך ועסיסי והאוויר מריח כמו חג.
בתאבון 😊
אילת | חלק ראשון
מריה אסטריכר
חלק ראשון
אני בת 19. גרושה. חיה על החוף כבר כמה חודשים. ולבד.
מאוד מאוד לבד.
שניים-שלושה אנשים שהכרתי הם סוג של משפחה עבורי כרגע, אבל מדובר בתחליף די עלוב.
אז אני לבד.
רוב היום אני יושבת על החוף וכותבת לעצמי יומנים, פוגשת תיירים מכל העולם, ובעיקר מנסה לעכל מה שעבר עליי עד הלום.
וזה די הרבה, בטח יחסית לבחורה בגילי.
הלבד היה הרבה וכבד, וכל הזמן חשבתי שברגע שיהיה לי כסף אלך לטפל בעצמי.
זה לא קרה. מצאתי את עצמי צורכת לא מעט משני תודעה וממלצרת על החוף. זו למעשה הייתה העבודה הראשונה שלי במקום שאין לו שום קשר לדת. הצגתי את עצמי בשם החדש שבחרתי לי, מריה, וכן, לא הייתה לי שום בעיה למלצר בחוף בבגד ים בלבד, לפי דרישת המקום. להפך, זה מרגש ומסקרן אותי. אף פעם לא הייתה לי בעיה עם הגוף שלי.
את החודשיים האחרונים שלי באילת ביליתי בבגד-ים בלבד.
ואז זה הגיע. יום שישי, קיצי ועמוס בחוף. אני מתזזת לי בין השולחנות, הלקוחות, החול והבירות – וכבד לי. כבד לי ביד ובלב, ואני מתגעגעת למשהו לא ברור. הראייה נעשית מטושטשת, הרגליים כבדות ומנהל המשמרת נושף לי בעורף שאני חולמת. וזהו.
פיצוץ.
אני מטיחה את ערמת הצלחות שבידי על הרצפה ומתחילה לבכות. לבכות ולצעוק על כולם. על הבוס החרא, על העבודה הקשה ובעיקר על עצמי. איך יכולתי לא להאמין כל הזמן הזה? איך יכולתי לחשוב שיש לי עתיד בתור חילונית?
"אתם לא יותר טובים מבהמות!" צעקתי על הלקוחות. "אוכלים, שותים ומזדיינים. מה אתם, קופים?"
הלקוחות הביטו בי, המומים. מנהל המשמרת ניסה לברר אם אכלתי איזה "טריפ מקולקל", ואני הייתי עמוק בהתקף. כל הלבד, אי-הוודאות והריקנות עשו את שלהם.
אני חוזרת הביתה, אני חוזרת בתשובה. העולם הזה ריק לי מדי.
אני בוכה, צועקת ומאשימה.
ואז הולכת משם לכיוון הבית שלי. בחודש האחרון היה לי מספיק כסף כדי לשכור חדר קטן במרתף של משפחה אילתית. מבט בשעון, עוד חצי שעה שקיעה. אני משנה כיוון ורצה לקיוסק, להספיק לקנות כמה דברים לשבת. את השבת הזאת אני מתכוונת לשמור. אין מצב שלא...
לקריאת חלק שני הקליקו כאן
אבל אל נא תמהרו, קבלו מתכון לחלות של בית, שבתיות ומנחמות.
מצרכים:
1 קילו קמח
2.5 כפות שמרים יבשים
4 כפות סוכר
1 שקית משפר אפייה
470 מ"ל מים
כחצי כוס שמן (מעט יותר מחצי)
1 כף מלח
הוראות הכנה:
מערבבים בקערה את השמרים, הסוכר, ומשפר האפייה. מוסיפים מים ומתסיסים כ-10 דקות.
מוסיפים קמח, יוצקים מעל שמן, ומתבלים במלח.
לשים את הבצק כעשר דקות.
מניחים לבצק לתפוח כשעה וחצי.
קולעים חלות ומניחים בתבנית כחצי שעה, עד להכפלת הנפח.
מרססים מעל מים ומפזרים שומשום, או כל תוספת אחרת שאוהבים, ומכניסים לתנור שחומם ל-160-150 מעלות.
אופים כחצי שעה, או עד שהחלות נראות מוכנות וטובות.
טיפ של שרי אחותי: אם אתם אוהבים חלות במראה של חלות ויז'ניץ, חום-כהה ומבריק, לפני ההכנסה לתנור למרוח מעל בלילת ביצה רכה מעורבבת בכף סוכר חום וכף מים 😊
גיט שאבעס 3>
לקריאת חלק שני הקליקו כאן
מתכון מסע
מריה אסטריכר
"הגרוש" או "מתכון לדגים מרוקאים חריפים ממש טעימים, שהומצא על ידי אימא שלי שלא אכלה מימיה דגים מרוקאים אמיתיים – אבל טוענת בתוקף שהיא יכולה ושהונגרים הם המרוקאים של האשכנזים"
ארוחות שבת תמיד היו עניין אצלנו: אבא, שרוב הזמן לא היה בארץ, הותיר חלל לא ברור ליד שולחן השבת, והיה חייב לאכלס אותו באי-אילו אורחים; כי אין מצב שאימא תשב ליד השולחן בחברת ילדיה בלבד. זה מדכא, ואנחנו אף פעם לא שרים מספיק זמירות, ולא עוזרים לה עם הפינויים כמו שהייתה רוצה, ולא מעריכים מספיק את האוכל – שתמיד היה או תפל מדי או חריף, שזו האפשרות הגרועה יותר בעיניי.
אימא חזרה ואמרה ש"הונגרים הם המרוקאים של האשכנזים" והקפידה לפתוח את היום בכרסום פלפל ירוק חריף להנאתה, ולהכין אוכל חריף בצורה לא הגיונית. בשבתות תמיד העדיפה אורחים ממוצא מזרחי, כדי שתוכל לראות אותם נאנחים, משתנקים ומעלים עשן מהחריף-חריף שלה, תוך שהיא נוגסת בניצחון בפלפל החריף החי שנמצא תדיר בצלחתה, מנגבת אגל זיעה באנחת ניצחון ואומרת בקול מסופק ומתחנחן: אמרתי לך/לכם/לכן, הונגרים הם המרוקאים של האשכנזים!
ולאימא, כמו לאימא, היה מאגר בלתי נדלה של אורחים שונים ומשונים: אלמנות, יתומים, גרושים וחוזרים בתשובה. הם גרמו לה להרגיש טיפה יותר טוב עם עצמה ועם המשפחה שלה, והיא אהבה אותם אהבת נפש, ובו-זמנית לא הפסיקה לרדת עליהם, לעקוץ ולשנמך בחיוך ממזרי אך מתנצל.
עם השנים הלך והדלדל מלאי האורחים, הילדים התחתנו או עזבו את הבית והשאירו את אימא להתמודד עם אבא ועם השדים בבקבוק, או, לחילופין, לבד, כשאבא לא היה בארץ ואחיה ואשתו העקרה מירושלים לא יכלו לארח אותה.
ואז היא מצאה אותו, את הגרוש. שהיה כל מה שהיא צריכה מאורח, ויותר.
מאז ועד היום יש איזו הילה מסתורית סביב "הגרוש", או שזו רק אני והדמיונות שלי שוב מחוזקים בשמועות ובסיפורים שנאמרים בטון משתנה בהתאם לדמות המספר: אימא מספרת עליו בעיניים נוצצות ובנימה שמנסה לשדר התלהבות וסיפוק, בזמן שאני מנתחת לעומק את ההתלהבות המתנצלת מעט, מנסה לדלות פירורים של אמת מהעיניים הירוקות-מימיות.
- תאמיני לי, אני כבר מעדיפה אותו על האחים שלך. - אה כן? וזה למה? - הוא טיפוס מדהים (הנה, הקול המתאמץ-קצת הזה). - מה כל כך מדהים בו? - תשמעי, הוא מענטש. הוא מדבר איתי כל הסעודה, יש לנו שיחות מעניינות (במקום השקט הרועם של אבא). - הממ... - תראי, הוא פרענק, גרוש, מסכן, לא עלינו, גרושתו עושה לו את המוות. נו, לאן עוד יש לו ללכת? הוא עושה לנו את כל האווירה: הוא שר, הוא מדבר דברי תורה ועוזר לפנות הכול מהשולחן. ביננו, האחים, זה כבר ביטוי קבוע. - אז מי היה אצל ההורים שבת? - הגרוש. - שוב? - כן, למה? מה הבעיה? אימא אוהבת אותו. כשנוקף מצפוני על עוד שישי דל באורחים אצל אימא, אני מתקשרת כדי שהיא תנחם אותי ותספר בהתלהבות שהגרוש מגיע לארוחה, ושהיא הכינה לו את הדגים חריפים שהוא כל כך אוהב. אף פעם לא יצא לי להיתקל בו, בגרוש. אני אוהבת לדמיין איך הוא יושב שם לשולחן השבת: גבר שחום, שפוף מעט ומעוטר בזקן עבות, מנגב את רוטב הדגים מהשפם ובעיניים נוצצות אומר לאימא: "יצאו לך ממש מרוקאים, הדגים!" מתכון שמתאים לאירוח 4 גרושים או א.נשים מכל סוג שאוהבים דג חריף: 4 פילה של דג ים לבן. עדיף טרי, לא חייב 4 עגבניות פרוסות 1 ראש שום מקולף 4 פלפלים חריפים חתוכים לחצי 2 פלפלים ירוקים לא חריפים חתוכים לחצי זר כוסברה ענק שמן קנולה / שמן זית תבלינים: פפריקה מתוקה וחריפה, פלפל שחור, מלח, אבקת שום, כורכום וכמון. הוראות הכנה:
מאז ועד היום יש איזו הילה מסתורית סביב "הגרוש", או שזו רק אני והדמיונות שלי שוב מחוזקים בשמועות ובסיפורים שנאמרים בטון משתנה בהתאם לדמות המספר: אימא מספרת עליו בעיניים נוצצות ובנימה שמנסה לשדר התלהבות וסיפוק, בזמן שאני מנתחת לעומק את ההתלהבות המתנצלת מעט, מנסה לדלות פירורים של אמת מהעיניים הירוקות-מימיות.
- תאמיני לי, אני כבר מעדיפה אותו על האחים שלך. - אה כן? וזה למה? - הוא טיפוס מדהים (הנה, הקול המתאמץ-קצת הזה). - מה כל כך מדהים בו? - תשמעי, הוא מענטש. הוא מדבר איתי כל הסעודה, יש לנו שיחות מעניינות (במקום השקט הרועם של אבא). - הממ... - תראי, הוא פרענק, גרוש, מסכן, לא עלינו, גרושתו עושה לו את המוות. נו, לאן עוד יש לו ללכת? הוא עושה לנו את כל האווירה: הוא שר, הוא מדבר דברי תורה ועוזר לפנות הכול מהשולחן. ביננו, האחים, זה כבר ביטוי קבוע. - אז מי היה אצל ההורים שבת? - הגרוש. - שוב? - כן, למה? מה הבעיה? אימא אוהבת אותו. כשנוקף מצפוני על עוד שישי דל באורחים אצל אימא, אני מתקשרת כדי שהיא תנחם אותי ותספר בהתלהבות שהגרוש מגיע לארוחה, ושהיא הכינה לו את הדגים חריפים שהוא כל כך אוהב. אף פעם לא יצא לי להיתקל בו, בגרוש. אני אוהבת לדמיין איך הוא יושב שם לשולחן השבת: גבר שחום, שפוף מעט ומעוטר בזקן עבות, מנגב את רוטב הדגים מהשפם ובעיניים נוצצות אומר לאימא: "יצאו לך ממש מרוקאים, הדגים!" מתכון שמתאים לאירוח 4 גרושים או א.נשים מכל סוג שאוהבים דג חריף: 4 פילה של דג ים לבן. עדיף טרי, לא חייב 4 עגבניות פרוסות 1 ראש שום מקולף 4 פלפלים חריפים חתוכים לחצי 2 פלפלים ירוקים לא חריפים חתוכים לחצי זר כוסברה ענק שמן קנולה / שמן זית תבלינים: פפריקה מתוקה וחריפה, פלפל שחור, מלח, אבקת שום, כורכום וכמון. הוראות הכנה:
- מניחים בתבנית חצי מכמות פרוסות העגבנייה וחצי משיני השום הקלופות.
- מניחים את הדגים מעל, הצד של העור פונה כלפי מטה.
- מפזרים מעל את שארית העגבניות והשום, וביניהם את חצאי הפלפל החריף.
- יוצקים מעל שמן בנדיבות, ומתבלים בתועפות של פפריקה מתוקה וחריפה, פלפל שחור, מלח, אבקת שום ומעט כורכום וכמון.
- מניחים מעל זר כוסברה ענק ואת כל טוב הזה מכסים בחצאי פלפל ירוק (כן, כן, זו לא טעות. הפלפלים שומרים על העסיסיות של המנה ונותנים טעם מעט מריר-מעושן וממכר לכל הסיפור)
הכל טוסט
מריה אסטריכר
שלום וכמה כיף להיפגש.
אני מריה אסטריכר, בת 31 מתל אביב
טבחית, שחקנית ובעיקר – יוצרת יש מאין. יוצאת בשאלה מהמגזר הליטאי, אחת מ-12 ילדים, וכבשה שחורה לנצח...
במדור כאן אחלוק הגיגים, סיפורים ומתכונים ששזורים במסע האישי שלי.
נתחיל?
הימים ימי חמסין וצנע בפנימית "קוממיות", לשם התגלגלתי אחרי תחינות והפצרות מצד אימא ושתיקה רועמת מצד אבא. אני כבת 15 וכבר יודעת משהו על העולם הזה.
אחרי כמה סיבובים לא מוצלחים במיוחד בסמינרים קונבנציונליים ודירות אומנה, נפל הפור על הפנימייה הנידחת הזאת, בדרום הצחיח.
הגעתי מזיעה וחוששת, חמושה במשקפיים חמורי סבר ובסנדלי כסף שזיכו אותי בצחקוקים ובכמה כפכופים מצד הבנות שהיו, איך לומר... מעט יותר גבריות. מובן שמהר מאוד זנחתי את המשקפיים, הספרים והסטייל לטובת "אבו עגילה" ("קוקס" גבוה ומתוח, כצו האופנה), חצאית פליסה כעורה בגובה הברך, ומתחת ירכונים מרובי דנייר. וגולת הכותרת: גרבי ספורט לבנים וקצרים, שנתנו תחושה מדומה כאילו ח"ו אני גרובה גרביים קצרים בלבד. את ההופעה סגרו נעלי פומה מחרידות בצבעים שחור ואדום.
כל זה לא עזר, עדיין הייתי חריגה עד מאוד בנוף.
הייתי חייבת משהו להתבלט בו. לטובה.
לא הייתי מגניבה מספיק, לא יפה מספיק ולא נועזת מספיק.
אבל מהר מאוד נמצאה החוזקה שלי: אוכל!
ובכן, קשה מאוד לקרוא לדברים הדלוחים והתפלים שהוגשו במשורה בחדר האוכל "אוכל", אך אני למדתי חיש קל איך לשדרג ארוחות בוקר חיוורות מראה, איך לגנוב מעט חמאה מהמקרר המוסדי ולזרות תועפות מלח ופלפל על כל דבר.
מסתבר שהמומחיות שפיתחתי כבר מגיל צעיר, לשדרג את האוכל התפל של אימא, השתלמה ובגדול. כיום אני יודעת להכין ארוחה נהדרת ממינימום מצרכים ותבלינים, ואחת האהבות שלי היא ליצור ארוחות מופת ממקררים עצובים בדירות רווקים של חברים, אבל זה כבר לסיפור אחר... בכל אופן, באחד הביקורים בבית לקחתי לי טוסטר משולשים קטן, ובפנימייה התחלתי בניסיונות שכללו את הפרודוקטים הבסיסים ביותר: פרוסות לחם אחיד, עגבנייה, בצל, וכמובן – חמאה גנובה. אני יודעת שזה לא נשמע מדהים, אבל נשבעת שהטוסטים שיצאו היו הכי טעימים ומוצלחים שאכלתי. בחיי! השמועה שאסטריכר (במלרע מודגש כמובן, כפי שנהגו לקרוא לי בפנימייה) יודעת להפוך את האוכל הבלתי נסבל למשהו שעומדים בתורות בשבילו, רצה במהירות במסדרונות. אפילו הבנות הסקפטיות ביותר, אלו שלא האמינו שאפשר להוציא טוסט מדהים בלי גבנ"צ – מרכיב שעליו יכולנו רק לחלום – היו משכימות קום ונעמדות בתור בכניסה לחדרי, כדי לאכול את אותם טוסטים מופלאים.
פרק הפנימייה בחיי הסתיים תוך זמן קצר, אבל אספתי לי כמה חברות נפש שעד היום מתענגות על זכר הטוסטים של אסטריכר, ובימים שהכבשה השחורה שבי מרימה את ראשה, אני נעמדת ומכינה לי ערמת טוסטים אסטרייכרים, שחומים ומנחמים, ונזכרת שהכול מתהפך לטובה.
ואחרי כל הלרלרת, הנה המתכון: (נשמע פשוט נורא, מבטיחה שזה טעים למות) מצרכים: 2 פרוסות לחם לבן אחיד (לי היה פטיש לקצוות השמנמנים, אבל לא חייב) עגבנייה קטנה בצל חמאה שעמדה בחוץ והתרככה מלח פלפל שחור. הוראות הכנה: מורחים בנדיבות את פרוסות הלחם בחמאה, מבפנים ומבחוץ. פורסים את העגבנייה ואת הבצל דק-דק ומסדרים על אחת הפרוסות. זורים מלח ופלפל בנדיבות. מניחים את הפרוסות זו על זו ומעבירים לטוסטר לחיץ. לוחצים על הטוסט בלי רחמים, נותנים כמה דקות יפות של השחמה, עד שמתקבל טוסט זהוב ופריך מבחוץ ורך ומענג בפנים, והאוויר מתמלא ניחוחות עזים של עגבנייה, חמאה ובצל. אם בא לכם ממש שחיתות, אפשר לטגן ביצת עין, להניח מעל ולהגיש. בתאבון!
ובכן, קשה מאוד לקרוא לדברים הדלוחים והתפלים שהוגשו במשורה בחדר האוכל "אוכל", אך אני למדתי חיש קל איך לשדרג ארוחות בוקר חיוורות מראה, איך לגנוב מעט חמאה מהמקרר המוסדי ולזרות תועפות מלח ופלפל על כל דבר.
מסתבר שהמומחיות שפיתחתי כבר מגיל צעיר, לשדרג את האוכל התפל של אימא, השתלמה ובגדול. כיום אני יודעת להכין ארוחה נהדרת ממינימום מצרכים ותבלינים, ואחת האהבות שלי היא ליצור ארוחות מופת ממקררים עצובים בדירות רווקים של חברים, אבל זה כבר לסיפור אחר... בכל אופן, באחד הביקורים בבית לקחתי לי טוסטר משולשים קטן, ובפנימייה התחלתי בניסיונות שכללו את הפרודוקטים הבסיסים ביותר: פרוסות לחם אחיד, עגבנייה, בצל, וכמובן – חמאה גנובה. אני יודעת שזה לא נשמע מדהים, אבל נשבעת שהטוסטים שיצאו היו הכי טעימים ומוצלחים שאכלתי. בחיי! השמועה שאסטריכר (במלרע מודגש כמובן, כפי שנהגו לקרוא לי בפנימייה) יודעת להפוך את האוכל הבלתי נסבל למשהו שעומדים בתורות בשבילו, רצה במהירות במסדרונות. אפילו הבנות הסקפטיות ביותר, אלו שלא האמינו שאפשר להוציא טוסט מדהים בלי גבנ"צ – מרכיב שעליו יכולנו רק לחלום – היו משכימות קום ונעמדות בתור בכניסה לחדרי, כדי לאכול את אותם טוסטים מופלאים.
פרק הפנימייה בחיי הסתיים תוך זמן קצר, אבל אספתי לי כמה חברות נפש שעד היום מתענגות על זכר הטוסטים של אסטריכר, ובימים שהכבשה השחורה שבי מרימה את ראשה, אני נעמדת ומכינה לי ערמת טוסטים אסטרייכרים, שחומים ומנחמים, ונזכרת שהכול מתהפך לטובה.
ואחרי כל הלרלרת, הנה המתכון: (נשמע פשוט נורא, מבטיחה שזה טעים למות) מצרכים: 2 פרוסות לחם לבן אחיד (לי היה פטיש לקצוות השמנמנים, אבל לא חייב) עגבנייה קטנה בצל חמאה שעמדה בחוץ והתרככה מלח פלפל שחור. הוראות הכנה: מורחים בנדיבות את פרוסות הלחם בחמאה, מבפנים ומבחוץ. פורסים את העגבנייה ואת הבצל דק-דק ומסדרים על אחת הפרוסות. זורים מלח ופלפל בנדיבות. מניחים את הפרוסות זו על זו ומעבירים לטוסטר לחיץ. לוחצים על הטוסט בלי רחמים, נותנים כמה דקות יפות של השחמה, עד שמתקבל טוסט זהוב ופריך מבחוץ ורך ומענג בפנים, והאוויר מתמלא ניחוחות עזים של עגבנייה, חמאה ובצל. אם בא לכם ממש שחיתות, אפשר לטגן ביצת עין, להניח מעל ולהגיש. בתאבון!
למות זכאי
חני כהן
לפעמים יש אנשים שאלוהים ממש ממש אוהב אותם. ומרוב שהוא אוהב אותם הוא עוזר להם למות זכאים.
כמו הבן ההוא מהתורה, הסורר והמורה. שסופו היה שילסטם את הבריות, ולכן רגמו אותו ביום הבר מצווה. כי מוטב שימות זכאי ולא ימות חייב.
אני מתארת לעצמי שהוא לא ממש תכנן ללסטם בריות. תמיד צריך להקצין כדי ליצור ענין. הוא בטח היה ילד חמוד כזה מחוספס, שתכנן ללמוד להיות מהנדס, וחלם על תאיילנד ולא הבין מה הקטע בלהניח תפילין ולמה צריך לשלח ציפורים ולקחת להם את הגוזלים החדשים הקטנים האלה.
אבל הוא היה רק בן שלוש עשרה. ולא היה לו כסף. ולא היה לו אומץ. ולא היה לו לב להרוס את האידיליה.
אז הוא אמר, פסדר, כשאני אגדל ויהיה לי כח. אני לא אכנע למציאות שלי, אני אבנה לי אחת יפה כזאת, ברגע שאגמור את התואר ותהיה לי עבודה, אני אצא לשדות הענקיים מחוץ למחנה, שם אפשר לראות זריחות יפות בלי שהדגלים יסתירו. יום אחד כולם יראו מה זה.
אבל מישהו שם ממש אהב אותו והוא מת זכאי. איזה באסה זה למות זכאי.
בחייאת, אלוהים, אם אתה שומע אותי, בבקשה בבקשה אל תיתן לי למות זכאית. יש לי מליון חלומות שמחכים לי מלא זמן, יש לי כמה נקמות שמתקררות כרגע, יש לי מלא דברים להוכיח למלא אנשים, נכון. זה קצת תקוע ומתעכב, אבל תן לי התראה של כמה חודשים אם מתחיל להגמר לי הזמן. זה חרא של דבר למות זכאית.
חג העצמאות הראשון שלי
אלי ריינר
שנה שעברה אפילו לא ראיתי את הזיקוקים - נזהרתי שלא ללכת בחוקות הגויים.
השנה לבי עולה על גדותיו בגאווה לאומית ואושר אמיתי.
אני מתרגש מאד.
התרגשתי אתמול בטקסים למרות שהבנתי שזה במתכונת מצומצמת (אין לי מושג איך זה אמור להיות).
ירדו לי דמעות כשראיתי את האנשים הגדולים האלו מציגים את עצמם ואת פועלם האדיר.
והצטמררתי כשהם סיימו "לתפארת מדינת ישראל" והדליקו את האש.
(שאגב אני אשמח אם תסבירו לי מה הרעיון של להדליק משואות).
התרגשתי הבוקר במטס הפייפרים למרות שידעתי שזה אפילו לא דומה למה שקורה כל שנה.
שנה שעברה המטס הגדול היה שלהם.
השנה מטס הפייפרים הוא שלי, של המדינה שלי, של העם שלי.
שנה שעברה הייתי נזר הבריאה בן לעם הנבחר.
השנה אני אזרח ישראלי ויהודי גאה גם בלי להיות נבחר.
אני גאה בלאום שלי ובעם העתיק והמיוחד שלי - אני שמח בשמחתו ואבל באבלו.
אני גאה בעם המוצלח שלי וגאה עד דמעות -
מְאֻושר נורא להיות חלק ממנו סוף סוף.
שנה שעברה הייתי הבן שהוציא את עצמו מן הכלל ושאלתי מה העבודה הזאת לכם.
השנה אני שואל בצימאון מה העדות והחוקים ורוצה לדעת גם למה אין מפטירין.
אחרי שנים רבות שלא בכיתי, פלגי מים ירדו עיני בימים האחרונים, בכיתי בעצב על הצעירים שנפלו כדי שאוכל להתפלפל לי במזגן הישיבתי.
ובכיתי באושר כשהרהרתי בלב פועם על כמה נפלא העם שלנו ועל תקומת ישראל.
שנה שעברה הייתי לחוץ מאד לקראת מתן תורה.
השנה אני שמח מאד בשבעים ושתיים שנה.
שנה שעברה שימחתי אלוהים ואדם.
השנה אני שמח בשמחת העם.
מה אומר לכם-
רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של אלוהיו וחברו.
לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים, וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ--כִּי-קָדוֹשׁ הַיּוֹם לעמנו וְאַל-תֵּעָצֵבוּ, כִּי-חֶדְוַת עצמאותנו הִיא מָעֻזנו
חג עצמאות שמח לעם ישראל וחג עצמאות פרטי שמח לבוחרים מחדש.
אני כולי צמרמורת.
האפל והיפה של הנפש
שי פיאטיגורסקי
קטע מספרו של שי פיאטגורסקי- האפל והיפה של הנפש. קריאה מהנה.
לקריאת הספר המלא לאחרונה הוסיפו לי בארנונה סעיף על חיבוקים. בהתחלה לא שמתי לזה לב מרוב ההיטלים השונים שגדשו את החשבון החודשי. אבל אחרי זה במקומות בעלי ריכוז אוכלוסייה גבוה פוזרו עמדות קטנות, וגברים ונשים במדים נעימי סבר עמדו מאחורי הדלפקים, וכתובת מאירת עיניים קראה לכל בודד ואבוד בנשמתו לעצור לרגע ולקבל חיבוק על חשבון הרשויות. בדרך כלל הנשים היו בוחרות בנשים, והגברים גם להם הייתה נטייה מולדת לבחור בנשים, ככל הנראה עקב דחפים אבולוציוניים שונים. אבל זכות הבחירה ניתנה לנותני השירות, שהיו רשאים להחליט בהתאם למי שעומד מולם מהמין הנגדי האם לחבק אותו והאם לא. אבל אם היה ניגש אליו בן מינו החיבוק היה חייב לבוא לידי מימוש. לראשונה נתקלתי במיזם הזה באחד הקניונים, והמחזה היה נראה לי קסום במידה רבה, אישה מבוגרת שהשתרכה עם מטלטליה לכיוון העמדה וכמעט קרסה באפיסת כוחות על סף הדלפק. נותנת השירות בחורה צעירה וחייכנית - ניגשה אליה ותמכה בה בחיבוק שאינו משתמע רגע לפני שהמבוגרת - התעלפה. כך הן התחבקו ממושכות, כאשר המבוגרת יונקת מהצעירה חיות. בשלב מתקדם יותר של החיבוק, המבוגרת לא יכלה לשאת את עול החיים והניחה את ראשה בחיקה המכיל של הצעירה ונתנה דרור לכל הדמעות שמי יודע כמה זמן היו כלואות בתוכה. כך התוודיתי לזה לראשונה וניגשתי לדרוש גם אני את המגיע לי בהתאם לסעיף התשלום בארנונה. ניסיתי להתחבק גם עם נותן שירות, וניגשתי לעמדת החיבוקים המוצלת ליד צומת כבישים סואן. היה שם בחור רחב, אולי בן 55 וקצת שכל צעירותו מחכה להתפרץ החוצה לאור יום במידה והדבר יתאפשר, וטבעתי בתוך החיבוק שלו לעייפה, אבל לא הייתה שם תשוקה או נחמה, רק הרגשתי שגוף זר לופת אותי בדבקות למשך כמה שניות בלתי מספקות ואחרי זה הלכתי. והחלטתי שיותר לא לחבק נותני שירות גברים. על פי ההנחיות, אסור לחיבוק להימשך למעלה מ-20 שניות, כי לפי מחקרים עדכניים, במצב כזה המוח מפריש הורמון בשם אוקסיטוצין, הגורם לנו להיקשר אחד לשני ולחוש באמפתיה, ובעיקר ההורמון רווח בקרב נשים לאחר לידה, ונועד לדרבן את האורגניזם שלה לטיפול בצאצאים. אבל גם גברים מפרישים את ההורמון כמו מתוך רמאות של הטבע, ואחרי חיבוק ממושך גם אנחנו מאוהבים מבפנים עקב שטף ההורמון. אז ברגע שהחיבוק החל היה שעון עצר בעל ספרות דיגיטליות פועם מהסוף להתחלה, וכשהיה מגיע לשנייה ה-0 היה נשמע צפצוף חד וצורם והצדדים המחובקים היו מתנתקים זה מזה. היו כאלה שהתמכרו לשירות החדש, והיו עוברים מעמדה לעמדה ומחבקים מכל הבא ליד, עד שהדוכנים ברדיוס זה של העיר היו נגמרים והיה עליהם להמשיך ולשוטט במחוזות מרוחקים יותר של העיר ולחפש נחמה בקרב נותני שירות שטרם התוודעו אליהם. כי נותני השירות מטעם העירייה לא ששו לחבק את אותו אדם שוב ושוב, ומהר מאוד חינו היה סר בעיניהם. במיוחד נלוזים היו בעיני נותני השירות אלה שמנסים לגנוב מהחיבוק עוד כמה שניות מענגות גם אחרי שהספרות אזלו משעון העצר. אבל הרשויות התעשתו מהר מאוד, ומצלמה קטנה שהייתה קבועה מעל העמדה צילמה את קלסתרונו של הנדרש לחיבוק, ושומרת במאגר כלשהו. ואם הלה היה מגזים בהתמכרותו זו, המחשבים היו מתריעים עליו בפני נותני השירות, והמשווע לחיבוק היה מורחק לזמן מה מהשירות. ואם היה חוזר שוב לסורו, אזי היה מורחק לצמיתות, וסעיף החיבוקים בחשבון הארנונה היה נמחק לו מהחשבון החודשי. הנשים נותנות השירות היו נחמדות ונעימות מאוד ונבחרו לתפקיד בקפידה יתירה. וכמה שחיבקתי אותן, אף פעם לא הייתי מותח את שעון העצר עד הסוף, אלא מתנתק מהן 5 או 10 שניות לפני תום הזמן האדיב. מה שגרם להן להערכה מסוימת כלפיי, ואפילו הרגשתי פה ושם בשמץ של מתח מיני. ונפוצו שמועות שרבים מבני ובנות העיר היו מוצאים כך אהבה למשך כמה ימים או לכל החיים, כי כשאתה כבר מחובק עם אישה חיננית שמבינה דבר או שניים בחיבוק אמיתי ואמיץ, ולמרות שזו עבודתה, אם אתה נראה סביר ובגיל המתאים ומשדר יציבות וכריזמה מסויימת, הרי שהדבר לטובתך, והמחבקת עלולה להתאהב בך בטעות. או שאתה עלול להתאהב בה, אבל זה לא יעזור אם תזמין אותה להיפגש אחרי זה, משום שזה היה בניגוד להנחיות. כולנו ידענו שהצעד הראשון אמור לבוא מנותן השירות ולא מהמחובק שבא מיוזע באמצע היום ותובע את האינטימיות שלו. באותה תקופה מרטין שיבר חיפש עבודה, או הכנסה, כפי שהוא קרא לזה. כי לעבוד הוא לא אהב. משהו לא הסתדר לו עם מסגרות העבודה הרגילות של השכירים הפשוטים. היו זמנים בהם היה מנסה לעבוד כמאבטח, וזו עבודה שהוא קבוע היה מתקבל אליה למורת רוחו. אולי מפאת מראהו המגודל שהוליך שולל בעלי עסקים שהיו בטוחים שהוא האיש המתאים ביותר לשמור על רכושם מפני הגנבים, אבל מבפנים הוא היה רך כמו חמאה ולא היה שורד יותר מכמה ימים. גם אני הייתי מובטל באותה תקופה, אבל בינתיים ניזונתי איכשהו מכספי הפיצויים מעבודתי האחרונה ולא חיפשתי שום הכנסה. מרטין שיבר היה על סף ייאוש והציע את עצמו למשרת המחבק שנחשבה באותם ימים לנחשקת. והלך לראיון קצר בבניין העירייה, אבל התברר לו שלמרות עברו המפואר כמחבק מקצועי של שחקניות פורנו מבוהלות לאחר האקט הראשון, אין להם בו שום דרישה. הם אפילו לא הציעו לו להדגים בפניהם את כישורי המחבק שהיו טבועים בו מגיל צעיר. ברוב ייאושו הוא הציע לחבק את המראיין, שסירב להצעה המפתה בטענה שכל מי שלא מתקבל לעבודה מציע את שירותיו בו במקום כדי להרשים את המראיין, ושהוא לא יכול להרשות לעצמו לעבור את הגבול הרשמי. מרטין שיבר דרש לראות את המנהלת… המשך הסיפור בספר המלא ׁׁ(עמוד 105)הכותבים שלנו
הניוזלטר שלנו
קבלו את כל הכתבות הכי מענינות והכי חדשניות ישירות למייל
קצת על התקופה...
מגזין "התקופה" מביאה אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
