התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

התקופה

נוטינג היל


לפני הרבה שנים למדתי בסמינר להוראה בכפר חב״ד, במסלול משולב עם לימודי תקשורת. זו הייתה תקופה מוזרה בחיים שלי, מצד אחד הייתי אישה בוגרת שרוכשת מקצוע, ומצד שני, בכל בוקר מדדו לי את אורך החצאית ובדקו אם מרחתי לק על הציפורניים. מבלבל. בסמוך לסמינר, מרחק נסיעה קצרה ברכבת, נמצא קניון עזריאלי. מרוב ששרצנו שם, המקום זכה לכינוי ״כפר חב״ד גימל״. היינו נוסעות לקניון להתאוורר, לאכול ולקנות בגדים. בקניון היו אולמות קולנוע, אבל אף אחד מאיתנו לא חלמה להיכנס. אני העזתי. היו לי סיבות מקילות. השנה הייתה 1999, אימת באג אלפיים שרתה על הכול. האינטרנט חדר יותר ויותר, וגם אנחנו נחשפנו. השיטוט ברשת כלל התכתבויות חפוזות עם בחורים חילוניים בצ'אטים של תפוז ובאי.סי.קיו. כמה מאיתנו הרחיקו לכת ונפגשו עם אותם בחורים. כולנו רצינו מאוד להתאהב, אבל ידענו שזה אומר לצאת לפגישות ולהתחתן, ולא הרגשנו לגמרי מוכנות. ב-1999 יצא לאקרנים הסרט "נוטינג היל"; קומדיה רומנטית עם היפה בנשים (דאז) ג’וליה רוברטס. ליבי הרך, מאז ומעולם, נטה לכיוון הקיטש וקראתי את הטיזר לסרט בעיניים שוקקות.  

  ההתגנבות לקולנוע, אם אני זוכרת נכון, הייתה אחרי אכזבה מבחור שעבורו הייתי עוד מישהי עלומה בצ'אט, ועבורי הוא היה פוטנציאל לסיפור אהבה מדהים. עוד לא הייתי מיומנת ב"מערכות יחסים" והיחס המזלזל שלו שבר את ליבי. קבעתי עם חברה, קנינו כרטיסים ל״נוטינג היל״, והתמסרנו ליו גרנט ולמבטים הכחולים והמיוסרים ששלח אלינו דרך המסך. למשך שעה וחצי שהינו בסימולטור רגשי, צחקנו ובכינו. שכחנו שמחר שוב יבדקו אם אנחנו צנועות. בסרט ג’וליה רוברטס מגלמת את אנה סקוט, שחקנית מפורסמת שנכנסת במקרה לחנות הספרים של יו, חנות קטנה וכושלת שמוכרת בעיקר ספרי מסע וטיולים. כך מתחיל הרומן ביניהם, נגד כל הסיכויים. עלילת הסרט הקסימה וניחמה אותי. רוב הסרט מתרחש בשכונת נוטינג היל בלונדון, שכונה ציורית שבליבה שוק איכרים הומה אדם, וברחובותיה בתים קטנים צבעוניים.

    אני עוזבת לרגע את אלקי של אז, שיושבת בקולנוע בעזריאלי, אוכלת פופקורן לא מהדרין, כדי לספר על המשפחה הקטנה והמורכבת שלי. אני בת יחידה. אימא שלי גרושה, חוזרת בתשובה. אבא שלי לא יהודי, ובמשך שנים לא היה לי שום קשר איתו. אימא שלי הקפידה למסמס את נוכחותו, או כך לפחות קיוותה, ולבסוף חרצה את גורלו וסיפרה לי שהוא מת. ממש כמו בסיפורי חסידים, היהודי חוזר בתשובה ואשתו הגויה עולה באש עם הסוס והעגלה. לא ממש האמנתי לה, אבל הסיפור שסיפרה היה נוח עבורי, ילדה חב"דניקית שגדלה בתוך הקהילה. את הסוד על קיומו הסתרתי. כששאלו אותי עליו התחמקתי. אבא גוי הוא גיבנת רצינית לילדה שרק רוצה להיות כמו כולם ולהשתלב.   הסרט הסתיים. יצאנו מהאולם בראש מורכן ומיהרנו להתערבב בהמון. אילו היינו נתפסות – התוצאה הייתה מרה. אבל אני לא יכולתי לשכוח את הסרט. שוב ושוב חמקתי לאולם הקולנוע כדי לצפות בו. לא הצלחתי להסביר לעצמי למה, הרי הוקרנו עוד סרטים.
[caption id="attachment_10666" align="alignnone" width="669"] נוטינג היל היום[/caption]
  שנים לאחר מכן, כשכבר הייתי נשואה ואם לילדים, מצאתי את אבא שלי. הייתי בהלם כשגיליתי שבמשך כל הזמן הזה הוא התגורר בנוטינג היל. בבניין שצמוד לדירתו של תסריטאי הסרט, ריצ’רד קרטיס.   נוטינג היל. 1999. בריטניה. קומדיה רומנטית. 124 דק'. במאי: רוג׳ר מיצ׳ל.

הילדה שלא היה לה מספיק זמן ומפלצת השעון המתקתקת


או: סיפור ישן-חדש, זיכרונות, מסעות ומה שביניהם   מריה 2015 הלילה חלמה על השעונים הנמסים של סלבדור דאלי. היא נאנחה, התהפכה ובעטה במיטה עד שגופה רעד, אבל זה לא עזר לה. היא התעוררה, שוב, באנקת בהלה ולחששה לעצמה: זמן... אני חייבת לקנות זמן. בשפתיים חרבות ולב דופק גיששה דרכה אל הכיור הקטן, צחצחה שיניים עד זוב דם, ובמוחה הקודח השעון מתקתק. יש ללכת לבנק ולסדר את המינוס שרק העמיק ושאב אליו את כל הסובב אותה; יש ללכת לפסיכולוג שיתקן ויאבחן וינחם ויאמר שיש, יש עוד תקווה; יש ללכת לעבוד כדי שכל המערכת תוכל להתקיים; יש לאכול משהו, וכמובן לא לשכוח לשתות הרבה מים; יש להתקלח ולסדר מעט את החדר העמוס; יש לקום ולעשות. "לקום ולעשות," חזרה ושיננה לעצמה. ואל יהא הדבר פשוט בעיניכם, כי בכל פעולה, ותהא זו הפשוטה והיומיומית ביותר, המפלצת מתעוררת לתחייה, נוטלת שתי משקולות אימתניות וכורכת אותן סביב המשימות הפשוטות לכאורה. ושוב ושוב הופכות הפעולות הבנאליות והיומיומיות למשימות קשות עד בלתי נסבלות. כל ארוחה וכל טבילה באמבט כרוכות במלחמה, כל עניין בירוקרטי מתיש אותה. חשבון הטלפון, הוצאה חריגה שהגיחה לה פתאום – כל אלו פערו תהום מתחתיה. ובעיקר, מה שאכל אותה מבפנים, היה הזמן שהתפתל לו בלחישה חרישית מרגע שפקחה עיניים עד פקיחת העיניים למחרת. הכול בער בה. היא רצתה כוחות על, או אפילו סתם כוחות פשוטים כמו של כולם. היא רצתה לטוס, לטייל, ללמוד, לשיר, לרקוד. בעיקר רצתה להשאיר חותם פה, בכדור. היא לא רצתה להתמוסס ככה, כמו הזמן, להיעלם בלי שמישהו ידע בכלל שפעם הייתה פה מישהי עם עיניים גדולות ולב קרוע ורצון גדול פשוט להיות. הימים רדפו אותה כרדוף חתול אחר זנבו, במעגלים גדולים שהלכו וקטנו סביבה עד מחנק. הכול עורר בה קנאה והתפעלות, ואז תחושת החמצה. כל שיר ששמעה בעיניים מצועפות עורר בה רצון עז ליצור ולעשות, אבל אז הגיעה מפלצת המשקולות ולפתה אותה במבט קפוא, מצקצקת בלשונה ומורה באצבע תקיפה על שעון ענק שמרחף לו מעל כאומר: הרפי מחזיונות השווא שלך, ילדה טיפשה, אין לך זמן לזה. יש לשרוד. לשרוד! כל פנס רחוב היה בעיניה תעלומה: מי היוצר המוכשר שהרכיב והנדס ותרם את תרומתו לכדור? היא שוטפת כלים ונאנחת אל הסקוצ' והסבון. היא אף פעם לא תצליח לעשות משהו יעיל כמו שני אלה. ובכלל, מה היא חולמת בהקיץ? יש ללכת ללמוד, ויש ללכת לרופא, והכביסה לא תתלה את עצמה. ויש, כמובן, לפחד מההתקף הגדול שקרב ובא, החור השחור שמתקרב אליה בצעדי ענק. וככה התהלכה לה סהרורית בעולם, טרוטת עיניים וקצרת נשימה, ורק הלילות היו מספקים לה נחמה, כי מדי פעם, כשהכול בה בער וגעש ורתח, היא הייתה מקבלת מתנה בדמות חלום אמיתי עד כאב. בחלום היא טסה למקומות מופלאים, בחלום לא הייתה שום תחושת זמן. כאילו הזמן שכב שם בערמות ענק, וכל מי שרצה נטל לעצמו חופן גדוש ממנו. זמן לחיות וזמן לנשום, ולעשות וליצור. אפילו סתם זמן כדי להיות האדם עם עצמו, בלי התקתוק המקפיא של אל השעון הגדול, ומפלצת המשקולות שם למעלה. והודו ופריז ויוון, כמו שכבו שם נינוחות בשבילה, רק שתתהלך בהן. תטייל, תחקור ותנשום... הן היו כבדות וחמימות כמו שדיים ענקיים, אבל אפילו שם, בין חמדות הערים וקסמי הזמן, צל התקרב ושיחר לפתחי נשמתה הקרועה. ושוב הייתה קמה בשפתיים חרבות, ומילה אחת עמדה שם, צחיחה ומצחינה כהבל בוקר: זמן. זמן --- הזמן שלי נוזל לאט. הוא זולג לו בטיפות מגושמות ועכורות. אל האין. הזמן שלי נוזל לאט ומכתים בדרכו דפים לבנים שהולכים ומצהיבים. הזמן שלי משטה בי כמו מאהב עם לשון חלקלקה, והוא ממשיך ומהתל בי משל הייתי השטן בכבודו ובעצמו. וכשאינו ניגר לו בעצלתיים, הזמן שלי מתכנס בתוך עצמו ונאסף לשלולית מרקיבה של חלומות, תוכניות, ופיסות נשכחות של חיי. והנה עכשיו, בעיצומו של מסע בין פריז יוון והמון זמן לחשוב ולנשום, אני שולחת חיבוק עז למריה של 2015. ושולחת לכם מתכון קיצי ומרענן לסביצ'ה דג לבן, שאפשר להכין מהר או לאט, ואז לזלול ולהרגיש לשנייה שהזמן נעצר ואפשר פשוט להיות.   מצרכים: 1 רצועת פילה שמנמנה של דג לבן, טרי ככל האפשר (דניס, מוסר ים, לוקוס, וכל דג טרי) 1 נקטרינה קצוצה לקוביות קטנות 1 בצל סגול קטן קצוץ דק 1 זוקיני (קישוא ירוק וצעיר) 1 גביע יוגורט בעל אחוז שומן גבוה 1/2 עגבנייה בשלה חופן קטן של צנוברים שמן זית, לימון, מלח ופלפל לפי הטעם מעט עלי זעתר טריים, אם יש בנמצא. אם לא – כוסברה קצוצה לגמרי תעשה את העבודה.   הוראות הכנה:
  1. קוצצים את את פילה הדג לקוביות קטנטנות.
  2. מקלפים את הזוקיני ומסירים את הקליפה, ואז ממשיכים לקלוף בקולפן ליצירת רצועות זוקיני דקיקות.
  3. מניחים בקערה את כל הרכיבים, חוץ מהיוגורט והעגבנייה.
  4. מערבבים, טועמים את הסביצ'ה ומתקנים תיבול.
  5. יוצקים את היוגורט לצלחת נאה ויוצרים שלולית סקסית.
  6. עורמים את הסביצ'ה על שלולית היוגורט, ומעל סוחטים את העגבנייה בתנועה מיומנת, כאילו אתם מינימום אייל שני.
  7. נגיעה קלה של שמן זית, ויאללה.
מומלץ לטרוף בתוספת פרוסות לחם קלויות, קרקרים או כל פחמימה קראנצ'ית אחרת. בתיאבון!

למי זה לא קרה? הפערים הקטנים של תחילת הדרך


פערי השפה, התרבות והמנטליות בין הציבור החרדי לחילוני מייצרים בשלבים הראשונים של היציאה מגוון רגעים מביכים ומוזרים, ולעיתים גם קומיים – הזוג שהתגנדר לכבוד יציאה לקולנוע, יעל שפחדה לחלות במחלת הציפורניים, ודודי, שלא ידע מתי אפשר להתחיל לאכול כשאין קידוש   את המעבר מהעולם החרדי לחילוני אפשר להמשיל להגירה למדינה זרה שבה השפה, התרבות, הסלנג, המנטליות והחוקים שונים מאלו שהיו מוכרים עד כה והמהגרים נאלצים ללמוד הכול ולהתרגל לניואנסים שמאפיינים את המקום החדש. אולם בשונה מהגירה, ששם לרוב יש הבנה לקשיי ההסתגלות וההתאקלמות, לרבים לא מובן איך יכול להיות שהיוצאים גדלו כאן, בארץ, ובכל זאת הם אינם דוברים את השפה הישראלית הרווחת, לא מכירים כמעט את התרבות החילונית שלא לדבר על חוסר הבנה של הסלנג ושל המנטליות. ואיך הדברים באים לידי ביטוי? ברגעים קטנים של מבוכה, בהתנהלות שיכולה להתפרש כמוזרה, ובעיקר – בסיטואציות שבמבט לאחור הן פשוט מצחיקות!   איך מתלבשים לקולנוע בשבת?  מלכי הייתה מלאת התלהבות. לראשונה בחייה היא תלך לקולנוע ביום שישי בערב! ״בפעם הראשונה שהלכנו אני ובעלי לקולנוע בשישי בערב, חשבנו שגם חילונים מתלבשים חגיגי לכבוד שבת״, היא נזכרת. ״באנו מתוקתקים, מכף רגל ועד ראש, עקבים ובגדי שבת, ואז אנחנו רואים שכולם שם, בקולנוע, זרוקים בכיסאות, לובשים ג'ינס ונועלים כפכפים. הייתי בהלם. התפדחתי ממש. רק אחר כך הבנתי שבעולם החילוני לא מתלבשים חגיגי בשבתות ושזה מנהג של חרדים ודתיים בלבד״.   משינה – מי? יהודית הוזמנה להופעה של אחד ההרכבים מפורסמים בארץ: משינה. אבל לא היה לה מושג על מי ועל מה מדובר. ״עבדתי אז בחברת תקשורת, ובמסגרת אירוע חברה הייתה הופעה של משינה", היא מספרת. ״לא הבנתי בכלל מה זה משינה, ואני רואה שכולם סביבי מתלהבים ומתרגשים. בהופעה עצמה הקהל היה בטירוף, ואני לא הבנתי למה. כולם שרו את כל השירים, בעוד אני מתבוננת המומה בקבוצה המוזרה הזאת שעל הבמה. הייתי שוקיסטית לאורך כל ההופעה".   ענייני שפה נחמי לא הכירה את ההבדל בין המילים "מגניב" ל-"גנוב". "עבדתי באיזושהי חנות, וכשמנהל קלט שאישרתי ללקוחה קשת יום לחלק את סכום הקנייה ל-36 תשלומים, הוא אמר לי, 'תגידי, את גנובה או מה?' נהניתי מהמחמאה, אבל לא ממש הבנתי למה נאמרה בטון הזה..." גם ישראל גילה את פערי השפה בדרך לא שגרתית. "בצבא אמרתי שצריך להביא 'מסרטה' כדי לצלם את הטקס, ואף אחד לא הבין על מה אני מדבר. לקח לי כמה רגעים להבין שחילונים אומרים 'מצלמת וידיאו'". הפערים מתבטאים לא רק בשפה העברית אלא גם, אולי בעיקר, באי-ידיעת השפה האנגלית. שפרה הייתה חייבת כסף ונסעה לעבוד בעגלות בארצות הברית. "נסעתי בלי לדעת אנגלית בכלל. באחד הימים הראשונים שלי בדוכן הגיע אחד הלקוחות הוותיקים. הוא ראה שאני חדשה ושאל לשמי. אמרתי לו ומייד שאלתי לשמו. הוא אמר, Take a guess (תנחשי), ואני לחצתי את ידו ואמרתי לו, 'נייס טו מיט יו גס'. הוא נקרע מצחוק וסיפר את זה לשאר העובדים. הם לא הפסיקו לצחוק ועד היום מזכירים לי את זה". במקרה אחר, שקרה בארץ, שפרה נוכחה לדעת שפערי התרבות מונעים ממנה להבין רפרנסים בשיחת עבודה פשוטה. "הייתה לי פגישת עבודה עם לקוח והוא אמר לי בטלפון שיפגוש אותי ברחוב היקינטון", היא נזכרת. "אבל הקליטה בטלפון לא הייתה טובה ולא הצלחתי לקלוט את שם הרחוב. שאלתי שוב ושוב, ואז הלקוח אמר, 'יקינטון, כמו בשיר פזמון ליקינטון'. אמרתי מייד, 'אה, כן-כן', למרות שלא היה לי מושג. לבסוף נאלצתי לבקש ממנו לכתוב לי בווצאפ את הכתובת. אחר כך בדקתי בגוגל וגיליתי שזה שיר ישראלי מאוד מוכר".     המחלה ה"קשה" של הציפורנים היפות יעל חשבה שלק על הציפורניים זה סימן למחלה קשה. "באחד החופשים הלכנו לפארק, כל המשפחה, וראיתי אישה עם ציפורניים ארוכות ואדומות. שאלתי את אימא שלי מה יש לה על הציפורניים, והיא אמרה לי שהאישה הזו חולה במחלה מאוד קשה, שהציפורניים הופכות לצבעוניות. פחדתי שאני גם אחלה במחלה הזו. ברבות השנים, כשהייתי בין שני העולמות, למדתי במכללה והייתה שם מישהי מבית דתי-לאומי והיה לה לק על הציפורניים. כשהבעתי את השתתפותי בצערה על מחלתה הקשה, מחלת הציפורניים, היא לא הבינה מה אני רוצה ממנה. אפילו נפגעה קצת. אחרי בירור קצר הבנתי שהציפורניים הצבעוניות האלה הן תוצאה של מריחת לק, ליופי. כל כך כעסתי על אימא שלי, שבמקום להגיד את האמת היא שיקרה והנפיצה סיפור משוגע וגרמה לי למבוכה גדולה".   סכינים בבית הספר? ריקי הייתה בטוחה שילדים חילונים יוצאים לבית הספר חמושים היטב. "עבדתי במחסן ציוד והגיעה עובדת חדשה. קיבלתי אותה ואמרתי לה: 'אני חייבת לשאול אותך משהו, כשהיית ילדה והלכת לבית הספר, היית יוצאת מהבית עם סכין?' כי סיפרו לנו שילדים חילונים הולכים עם סכינים לבית הספר ורוצחים אחד את השני. העובדת החדשה התפוצצה מצחוק, ואני התביישתי מאוד. פתאום הבנתי כמה מגוחך לשאול שאלה כזאת וכמה שזה שטויות".   מתי אוכלים? יוסי התארח אצל משפחה חילונית לארוחת שישי וחיכה לסימן להתחיל לאכול. "ידעתי שהם לא נוטלים ידיים, אבל ציפיתי שתהיה איזושהי פתיחה לארוחה. שאלו אותי למה אני לא אוכל, ועניתי שאם אין קידוש איך אדע מתי אפשר להתחיל לאכול?"   הלכות קעקוע ליבי חלמה לעשות קעקוע. "נכנסתי למקעקע ואמרתי לו שאני רוצה לעשות קעקוע. הוא שאל אותי, ׳קעקוע של מה?׳ אמרתי לו, ׳לא יודעת, מה אתה שואל אותי כאלה שאלות? אתה תחליט, אתה המקעקע'. הוא הוציא אלבומים עם תמונות ושרטוטים של קעקועים וביקש שאבחר. לא ידעתי מה לבחור, איך לבחור. פתאום ראיתי ציור של פרחים ואמרתי, 'זה מה שאני רוצה'. הוא הסביר שזה קעקוע ארוך שייקח ארבע-חמש שעות. לא היה אכפת לי, וכך נוצר הקעקוע הראשון שלי, בלי צורה בלי כיוון".

אילת | חלק שני


חלק שני אני מגיעה לחדר, מניחה את המצרכים שקניתי ומתחילה להסתובב בחדר במעגלים. קשה לי. אני יוצאת לרחוב, סהרורית, רגליי מוליכות אותי בתוך ענן של מחשבות. ואז אני רואה אותו. בית כנסת קטן, חבוי בין שני בניינים אפורים וגינה אחת שכוחת אל. הלב שלי דופק, צעדיי מואצים.   רגע. מבט חטוף על עצמי, אני עדיין לבושה בבגד הים. רצה חזרה לחדר ומתחילה לחפש בקדחתנות משהו ראוי ללבוש. זה נשמע קצת לא אמין, אבל זו האמת – לא היו לי בגדים. ירדתי לאילת עם שני זוגות מכנסיים וגופייה אחת, זוג מכנסיים אחד נעלם בחוף, ואת השני גזרתי למכנסונים שלא ממש כיסו את התחת...   חושבת רגע, קושרת את פיסת הבד על המותניים, מוצאת איזה ווסט זרוק בפינת החדר, מזכרת מדייר קודם, לוקחת נשימה, עולה במדרגות והולכת לכיוון בית הכנסת. לא הייתי צריכה שום תירוץ לבכות, אבל ה"לכה דודי" שהדהד מהחלונות גרם לי לאבד איזה חצי ליטר נוזלי גוף בצורת דמעות... צעדתי פנימה ברגליים כושלות, מסך של דמעות בעיניים, התיישבתי על הרצפה בפינה, תפסתי סידור ונכנסתי לטראנס עוצמתי של תפילה. קראתי שוב ושוב את כל הטקסטים של קבלת שבת, ופתאום הבנתי שכל החיים קראתי את התפילות בלי להתייחס לתוכנן. הפעם התעמקתי במילות התפילה, והטקסט הרגיש לי פתאום כל כך אמיתי. לא הצלחתי להבין איך ולמה עזבתי הכול. התפילה נגמרה. יצאתי לרחוב מבולבלת ובוכייה, מקווה שהיקום יזמן לי ארוחת שבת משפחתית או חברותא כלשהי.   שום נס לא התרחש, ואני עשיתי את דרכי חזרה, מעורפלת ומרוקנת, ממלמלת זמירות שבת בטראנס מרגיע. הגעתי לחדרון שלי והעברתי את הזמן בתחושות מבלבלות: רגע אחד רציתי לשוב בתשובה שלמה באמת, ורגע אחרי עישנתי סיגריה בעצבים. לא ידעתי אם שרפתי את כל הגשרים ואין שום דרך חזרה, אבל דבר אחד היה לי ברור: את אילת אני צריכה לעזוב בהקדם האפשרי. שבת אחר הצוהריים: אני אורזת את הקיטבג שהולך איתי לכל מקום ויוצאת לתחנה המרכזית. לא נפרדתי מאף אחד, אפילו לא מאיגור - אילתי מקסים שיצאתי איתו בתקופה האחרונה. נשענתי על הקיטבג ומתחתי רגליים. עוד שעתיים יוצאת שבת. הייתי מבולבלת. מאוד. הדקות עברו בעצלתיים, כססתי ציפורניים ולא ידעתי את נפשי. בחוץ התחיל להחשיך, כוכב ראשון הגיע, ובעקבותיו השני והשלישי. שבת יצאה. סלע אדיר נגול מעל ליבי. הדלקתי את הטלפון והתקשרתי לאימא. לא ממש ידעתי מה להגיד לה כשענתה, אבל רק לשמוע את הקול שלה אחרי כל כך הרבה זמן עשה לי דופק מהיר ודמעות בעיניים. שיתפתי אותה בכל מה שעבר עליי, ואיכשהו נפלט לי שאני שוקלת לחזור בתשובה ושאני עוזבת את אילת. אמא התייפחה בהתרגשות יחד איתי, והפצירה בי לחזור הביתה ולהתחיל הכול מחדש... "שמעתי שפתחו סמינר חדש, יתאים לך בול," היא אמרה. כמה נאיבי מצידה. הרגשתי שאני נמסה.   נפלטתי מהבית בגיל 15, ומאז לא קיבלתי הזמנה כל כך חגיגית לשוב. עליתי על האוטובוס ברגשות מעורבים, לא הייתי סגורה עדיין על מה יהיה, אבל החלטתי לתת צ'אנס. אחרי שבוע ומספר שיעורים במדרשיה לבנות בתל אביב, הבנתי שוב שזה לא בשבילי. שוב הדת הייתה רק תירוץ לברוח מכל המצב הזה שלי, ולא הסכמתי שזה יקרה; אם יש בעיות אפתור אותן. הדת לא תפתור לי שום אישיוז עם עצמי.   עזבתי את הבית, הפעם מיוזמתי. התנצלתי בפני אימא הדומעת והמאוכזבת וחזרתי לירושלים. הבנתי, הבנתי סוף סוף את המהות של כל מה שעבר עליי ואת האופן שבו ניקזתי את הקשיים והבדידות שלי, והשלכתי אותם על הדת. והבנתי גם למה עשיתי את זה, זה היה ממקום ילדותי ושיטתי שהורגלתי אליו. קשה לך? תתחזקי באמונה. יש לך שאלות? תקבלי על עצמך משהו ותרגישי טוב יותר. אבל בלי לטפל בבעיות עצמן שום דבר לא נפתר, והדת נשארת רק מקום לברוח אליו מבעיות לא פתורות עם עצמי. חזרתי לירושלים, הפעם חזקה. ידעתי את כל התשובות. הן היו בתוכי.     מתכון לעוף חגיגי עם סוף טוב (שיהיה עם מה לנגב את החלות):   מצרכים לארבעה סועדים מאושרים: - 4 כרעי עוף או שוקיים ואפילו כנפיים ישמחו להצטרף לחגיגה - כוס וחצי יין אדום - 3 כפות שמן זית - 1 שקית ערמונים בוואקום - חופן פירות יבשים לבחירה (חמוציות, צימוקים, משמשים, תאנים וכל מה שיש) - חופן שקדים\אגוזי מלך\צנוברים - 1 בצל אדום גדול פרוס דק - 5 שיני שום פרוסות גס - ענף נדיב של רוזמרין\טימין - 3 כפות סילאן - מלח פלפל לפי הטעם - אופציה: 4 גזרים צבעוניים שלמים וקלופים   הוראות הכנה: מניחים את העופות בתבנית גדולה, מעסים היטב בשמן זית וסילאן. יוצקים מעל יין ומוסיפים את שאר המצרכים. לא להתבייש לערבב הכול עם הידיים. מחממים תנור ל-180 מעלות, מכניסים לתנור למינימום שעה וחצי. כל 20 דקות מרטיבים את העופות ברוטב שניגר. טיפ: הכי נוח להשתמש במברשת של החלות או בכף עמוקה. מוציאים מהתנור כשהכול שחום ומבעבע, העוף רך ועסיסי והאוויר מריח כמו חג. בתאבון 😊  

אילת | חלק ראשון


חלק ראשון אני בת 19. גרושה. חיה על החוף כבר כמה חודשים. ולבד. מאוד מאוד לבד. שניים-שלושה אנשים שהכרתי הם סוג של משפחה עבורי כרגע, אבל מדובר בתחליף די עלוב. אז אני לבד.   רוב היום אני יושבת על החוף וכותבת לעצמי יומנים, פוגשת תיירים מכל העולם, ובעיקר מנסה לעכל מה שעבר עליי עד הלום. וזה די הרבה, בטח יחסית לבחורה בגילי. הלבד היה הרבה וכבד, וכל הזמן חשבתי שברגע שיהיה לי כסף אלך לטפל בעצמי. זה לא קרה. מצאתי את עצמי צורכת לא מעט משני תודעה וממלצרת על החוף. זו למעשה הייתה העבודה הראשונה שלי במקום שאין לו שום קשר לדת. הצגתי את עצמי בשם החדש שבחרתי לי, מריה, וכן, לא הייתה לי שום בעיה למלצר בחוף בבגד ים בלבד, לפי דרישת המקום. להפך, זה מרגש ומסקרן אותי. אף פעם לא הייתה לי בעיה עם הגוף שלי. את החודשיים האחרונים שלי באילת ביליתי בבגד-ים בלבד. ואז זה הגיע. יום שישי, קיצי ועמוס בחוף. אני מתזזת לי בין השולחנות, הלקוחות, החול והבירות – וכבד לי. כבד לי ביד ובלב, ואני מתגעגעת למשהו לא ברור. הראייה נעשית מטושטשת, הרגליים כבדות ומנהל המשמרת נושף לי בעורף שאני חולמת. וזהו. פיצוץ. אני מטיחה את ערמת הצלחות שבידי על הרצפה ומתחילה לבכות. לבכות ולצעוק על כולם. על הבוס החרא, על העבודה הקשה ובעיקר על עצמי. איך יכולתי לא להאמין כל הזמן הזה? איך יכולתי לחשוב שיש לי עתיד בתור חילונית? "אתם לא יותר טובים מבהמות!" צעקתי על הלקוחות. "אוכלים, שותים ומזדיינים. מה אתם, קופים?" הלקוחות הביטו בי, המומים. מנהל המשמרת ניסה לברר אם אכלתי איזה "טריפ מקולקל", ואני הייתי עמוק בהתקף. כל הלבד, אי-הוודאות והריקנות עשו את שלהם. אני חוזרת הביתה, אני חוזרת בתשובה. העולם הזה ריק לי מדי. אני בוכה, צועקת ומאשימה. ואז הולכת משם לכיוון הבית שלי. בחודש האחרון היה לי מספיק כסף כדי לשכור חדר קטן במרתף של משפחה אילתית. מבט בשעון, עוד חצי שעה שקיעה. אני משנה כיוון ורצה לקיוסק, להספיק לקנות כמה דברים לשבת. את השבת הזאת אני מתכוונת לשמור. אין מצב שלא...   לקריאת חלק שני הקליקו כאן אבל אל נא תמהרו, קבלו מתכון לחלות של בית, שבתיות ומנחמות. מצרכים: 1 קילו קמח 2.5 כפות שמרים יבשים 4 כפות סוכר 1 שקית משפר אפייה 470 מ"ל מים כחצי כוס שמן (מעט יותר מחצי) 1 כף מלח   הוראות הכנה: מערבבים בקערה את השמרים, הסוכר, ומשפר האפייה. מוסיפים מים ומתסיסים כ-10 דקות. מוסיפים קמח, יוצקים מעל שמן, ומתבלים במלח. לשים את הבצק כעשר דקות. מניחים לבצק לתפוח כשעה וחצי. קולעים חלות ומניחים בתבנית כחצי שעה, עד להכפלת הנפח. מרססים מעל מים ומפזרים שומשום, או כל תוספת אחרת שאוהבים, ומכניסים לתנור שחומם ל-160-150 מעלות. אופים כחצי שעה, או עד שהחלות נראות מוכנות וטובות. טיפ של שרי אחותי: אם אתם אוהבים חלות במראה של חלות ויז'ניץ, חום-כהה ומבריק, לפני ההכנסה לתנור למרוח מעל בלילת ביצה רכה מעורבבת בכף סוכר חום וכף מים 😊   גיט שאבעס 3> לקריאת חלק שני הקליקו כאן  

מתכון מסע


"הגרוש" או "מתכון לדגים מרוקאים חריפים ממש טעימים, שהומצא על ידי אימא שלי שלא אכלה מימיה דגים מרוקאים אמיתיים – אבל טוענת בתוקף שהיא יכולה ושהונגרים הם המרוקאים של האשכנזים"   ארוחות שבת תמיד היו עניין אצלנו: אבא, שרוב הזמן לא היה בארץ, הותיר חלל לא ברור ליד שולחן השבת, והיה חייב לאכלס אותו באי-אילו אורחים; כי אין מצב שאימא תשב ליד השולחן בחברת ילדיה בלבד. זה מדכא, ואנחנו אף פעם לא שרים מספיק זמירות, ולא עוזרים לה עם הפינויים כמו שהייתה רוצה, ולא מעריכים מספיק את האוכל – שתמיד היה או תפל מדי או חריף, שזו האפשרות הגרועה יותר בעיניי. אימא חזרה ואמרה ש"הונגרים הם המרוקאים של האשכנזים" והקפידה לפתוח את היום בכרסום פלפל ירוק חריף להנאתה, ולהכין אוכל חריף בצורה לא הגיונית. בשבתות תמיד העדיפה אורחים ממוצא מזרחי, כדי שתוכל לראות אותם נאנחים, משתנקים ומעלים עשן מהחריף-חריף שלה, תוך שהיא נוגסת בניצחון בפלפל החריף החי שנמצא תדיר בצלחתה, מנגבת אגל זיעה באנחת ניצחון ואומרת בקול מסופק ומתחנחן: אמרתי לך/לכם/לכן, הונגרים הם המרוקאים של האשכנזים! ולאימא, כמו לאימא, היה מאגר בלתי נדלה של אורחים שונים ומשונים: אלמנות, יתומים, גרושים וחוזרים בתשובה. הם גרמו לה להרגיש טיפה יותר טוב עם עצמה ועם המשפחה שלה, והיא אהבה אותם אהבת נפש, ובו-זמנית לא הפסיקה לרדת עליהם, לעקוץ ולשנמך בחיוך ממזרי אך מתנצל. עם השנים הלך והדלדל מלאי האורחים, הילדים התחתנו או עזבו את הבית והשאירו את אימא להתמודד עם אבא ועם השדים בבקבוק, או, לחילופין, לבד, כשאבא לא היה בארץ ואחיה ואשתו העקרה מירושלים לא יכלו לארח אותה. ואז היא מצאה אותו, את הגרוש. שהיה כל מה שהיא צריכה מאורח, ויותר.
מאז ועד היום יש איזו הילה מסתורית סביב "הגרוש", או שזו רק אני והדמיונות שלי שוב מחוזקים בשמועות ובסיפורים שנאמרים בטון משתנה בהתאם לדמות המספר: אימא מספרת עליו בעיניים נוצצות ובנימה שמנסה לשדר התלהבות וסיפוק, בזמן שאני מנתחת לעומק את ההתלהבות המתנצלת מעט, מנסה לדלות פירורים של אמת מהעיניים הירוקות-מימיות.
- תאמיני לי, אני כבר מעדיפה אותו על האחים שלך. - אה כן? וזה למה? - הוא טיפוס מדהים (הנה, הקול המתאמץ-קצת הזה). - מה כל כך מדהים בו? - תשמעי, הוא מענטש. הוא מדבר איתי כל הסעודה, יש לנו שיחות מעניינות (במקום השקט הרועם של אבא). - הממ... - תראי, הוא פרענק, גרוש, מסכן, לא עלינו, גרושתו עושה לו את המוות. נו, לאן עוד יש לו ללכת? הוא עושה לנו את כל האווירה: הוא שר, הוא מדבר דברי תורה ועוזר לפנות הכול מהשולחן. ביננו, האחים, זה כבר ביטוי קבוע. - אז מי היה אצל ההורים שבת? - הגרוש. - שוב? - כן, למה? מה הבעיה? אימא אוהבת אותו. כשנוקף מצפוני על עוד שישי דל באורחים אצל אימא, אני מתקשרת כדי שהיא תנחם אותי ותספר בהתלהבות שהגרוש מגיע לארוחה, ושהיא הכינה לו את הדגים חריפים שהוא כל כך אוהב. אף פעם לא יצא לי להיתקל בו, בגרוש. אני אוהבת לדמיין איך הוא יושב שם לשולחן השבת: גבר שחום, שפוף מעט ומעוטר בזקן עבות, מנגב את רוטב הדגים מהשפם ובעיניים נוצצות אומר לאימא: "יצאו לך ממש מרוקאים, הדגים!"   מתכון שמתאים לאירוח 4 גרושים או א.נשים מכל סוג שאוהבים דג חריף: 4 פילה של דג ים לבן. עדיף טרי, לא חייב 4 עגבניות פרוסות 1 ראש שום מקולף 4 פלפלים חריפים חתוכים לחצי 2 פלפלים ירוקים לא חריפים חתוכים לחצי זר כוסברה ענק שמן קנולה / שמן זית תבלינים: פפריקה מתוקה וחריפה, פלפל שחור, מלח, אבקת שום, כורכום וכמון.   הוראות הכנה:
  1. מניחים בתבנית חצי מכמות פרוסות העגבנייה וחצי משיני השום הקלופות.
  2. מניחים את הדגים מעל, הצד של העור פונה כלפי מטה.
  3. מפזרים מעל את שארית העגבניות והשום, וביניהם את חצאי הפלפל החריף.
  4. יוצקים מעל שמן בנדיבות, ומתבלים בתועפות של פפריקה מתוקה וחריפה, פלפל שחור, מלח, אבקת שום ומעט כורכום וכמון.
  5. מניחים מעל זר כוסברה ענק ואת כל טוב הזה מכסים בחצאי פלפל ירוק (כן, כן, זו לא טעות. הפלפלים שומרים על העסיסיות של המנה ונותנים טעם מעט מריר-מעושן וממכר לכל הסיפור)
ועכשיו – לתנור: 180 מעלות לכ-40 דקות. בתאבון!  

הכל טוסט


שלום וכמה כיף להיפגש. אני מריה אסטריכר, בת 31 מתל אביב טבחית, שחקנית ובעיקר – יוצרת יש מאין. יוצאת בשאלה מהמגזר הליטאי, אחת מ-12 ילדים, וכבשה שחורה לנצח...   במדור כאן אחלוק הגיגים, סיפורים ומתכונים ששזורים במסע האישי שלי. נתחיל? הימים ימי חמסין וצנע בפנימית "קוממיות", לשם התגלגלתי אחרי תחינות והפצרות מצד אימא ושתיקה רועמת מצד אבא. אני כבת 15 וכבר יודעת משהו על העולם הזה. אחרי כמה סיבובים לא מוצלחים במיוחד בסמינרים קונבנציונליים ודירות אומנה, נפל הפור על הפנימייה הנידחת הזאת, בדרום הצחיח. הגעתי מזיעה וחוששת, חמושה במשקפיים חמורי סבר ובסנדלי כסף שזיכו אותי בצחקוקים ובכמה כפכופים מצד הבנות שהיו, איך לומר... מעט יותר גבריות. מובן שמהר מאוד זנחתי את המשקפיים, הספרים והסטייל לטובת "אבו עגילה" ("קוקס" גבוה ומתוח, כצו האופנה), חצאית פליסה כעורה בגובה הברך, ומתחת ירכונים מרובי דנייר. וגולת הכותרת: גרבי ספורט לבנים וקצרים, שנתנו תחושה מדומה כאילו ח"ו אני גרובה גרביים קצרים בלבד. את ההופעה סגרו נעלי פומה מחרידות בצבעים שחור ואדום. כל זה לא עזר, עדיין הייתי חריגה עד מאוד בנוף. הייתי חייבת משהו להתבלט בו. לטובה. לא הייתי מגניבה מספיק, לא יפה מספיק ולא נועזת מספיק. אבל מהר מאוד נמצאה החוזקה שלי: אוכל!
ובכן, קשה מאוד לקרוא לדברים הדלוחים והתפלים שהוגשו במשורה בחדר האוכל "אוכל", אך אני למדתי חיש קל איך לשדרג ארוחות בוקר חיוורות מראה, איך לגנוב מעט חמאה מהמקרר המוסדי ולזרות תועפות מלח ופלפל על כל דבר.
מסתבר שהמומחיות שפיתחתי כבר מגיל צעיר, לשדרג את האוכל התפל של אימא, השתלמה ובגדול. כיום אני יודעת להכין ארוחה נהדרת ממינימום מצרכים ותבלינים, ואחת האהבות שלי היא ליצור ארוחות מופת ממקררים עצובים בדירות רווקים של חברים, אבל זה כבר לסיפור אחר... בכל אופן, באחד הביקורים בבית לקחתי לי טוסטר משולשים קטן, ובפנימייה התחלתי בניסיונות שכללו את הפרודוקטים הבסיסים ביותר: פרוסות לחם אחיד, עגבנייה, בצל, וכמובן – חמאה גנובה. אני יודעת שזה לא נשמע מדהים, אבל נשבעת שהטוסטים שיצאו היו הכי טעימים ומוצלחים שאכלתי. בחיי! השמועה שאסטריכר (במלרע מודגש כמובן, כפי שנהגו לקרוא לי בפנימייה) יודעת להפוך את האוכל הבלתי נסבל למשהו שעומדים בתורות בשבילו, רצה במהירות במסדרונות. אפילו הבנות הסקפטיות ביותר, אלו שלא האמינו שאפשר להוציא טוסט מדהים בלי גבנ"צ – מרכיב שעליו יכולנו רק לחלום – היו משכימות קום ונעמדות בתור בכניסה לחדרי, כדי לאכול את אותם טוסטים מופלאים.
פרק הפנימייה בחיי הסתיים תוך זמן קצר, אבל אספתי לי כמה חברות נפש שעד היום מתענגות על זכר הטוסטים של אסטריכר, ובימים שהכבשה השחורה שבי מרימה את ראשה, אני נעמדת ומכינה לי ערמת טוסטים אסטרייכרים, שחומים ומנחמים, ונזכרת שהכול מתהפך לטובה.
  ואחרי כל הלרלרת, הנה המתכון: (נשמע פשוט נורא, מבטיחה שזה טעים למות) מצרכים: 2 פרוסות לחם לבן אחיד (לי היה פטיש לקצוות השמנמנים, אבל לא חייב) עגבנייה קטנה בצל חמאה שעמדה בחוץ והתרככה מלח פלפל שחור.   הוראות הכנה: מורחים בנדיבות את פרוסות הלחם בחמאה, מבפנים ומבחוץ. פורסים את העגבנייה ואת הבצל דק-דק ומסדרים על אחת הפרוסות. זורים מלח ופלפל בנדיבות. מניחים את הפרוסות זו על זו ומעבירים לטוסטר לחיץ. לוחצים על הטוסט בלי רחמים, נותנים כמה דקות יפות של השחמה, עד שמתקבל טוסט זהוב ופריך מבחוץ ורך ומענג בפנים, והאוויר מתמלא ניחוחות עזים של עגבנייה, חמאה ובצל. אם בא לכם ממש שחיתות, אפשר לטגן ביצת עין, להניח מעל ולהגיש.   בתאבון!  

למות זכאי


לפעמים יש אנשים שאלוהים ממש ממש אוהב אותם. ומרוב שהוא אוהב אותם הוא עוזר להם למות זכאים. כמו הבן ההוא מהתורה, הסורר והמורה. שסופו היה שילסטם את הבריות, ולכן רגמו אותו ביום הבר מצווה. כי מוטב שימות זכאי ולא ימות חייב. אני מתארת לעצמי שהוא לא ממש תכנן ללסטם בריות. תמיד צריך להקצין כדי ליצור ענין. הוא בטח היה ילד חמוד כזה מחוספס, שתכנן ללמוד להיות מהנדס, וחלם על תאיילנד ולא הבין מה הקטע בלהניח תפילין ולמה צריך לשלח ציפורים ולקחת להם את הגוזלים החדשים הקטנים האלה. אבל הוא היה רק בן שלוש עשרה. ולא היה לו כסף. ולא היה לו אומץ. ולא היה לו לב להרוס את האידיליה. אז הוא אמר, פסדר, כשאני אגדל ויהיה לי כח. אני לא אכנע למציאות שלי, אני אבנה לי אחת יפה כזאת, ברגע שאגמור את התואר ותהיה לי עבודה, אני אצא לשדות הענקיים מחוץ למחנה, שם אפשר לראות זריחות יפות בלי שהדגלים יסתירו. יום אחד כולם יראו מה זה. אבל מישהו שם ממש אהב אותו והוא מת זכאי. איזה באסה זה למות זכאי. בחייאת, אלוהים, אם אתה שומע אותי, בבקשה בבקשה אל תיתן לי למות זכאית. יש לי מליון חלומות שמחכים לי מלא זמן, יש לי כמה נקמות שמתקררות כרגע, יש לי מלא דברים להוכיח למלא אנשים, נכון. זה קצת תקוע ומתעכב, אבל תן לי התראה של כמה חודשים אם מתחיל להגמר לי הזמן. זה חרא של דבר למות זכאית.

חג העצמאות הראשון שלי


שנה שעברה אפילו לא ראיתי את הזיקוקים - נזהרתי שלא ללכת בחוקות הגויים. השנה לבי עולה על גדותיו בגאווה לאומית ואושר אמיתי. אני מתרגש מאד. התרגשתי אתמול בטקסים למרות שהבנתי שזה במתכונת מצומצמת (אין לי מושג איך זה אמור להיות). ירדו לי דמעות כשראיתי את האנשים הגדולים האלו מציגים את עצמם ואת פועלם האדיר. והצטמררתי כשהם סיימו "לתפארת מדינת ישראל" והדליקו את האש. (שאגב אני אשמח אם תסבירו לי מה הרעיון של להדליק משואות). התרגשתי הבוקר במטס הפייפרים למרות שידעתי שזה אפילו לא דומה למה שקורה כל שנה. שנה שעברה המטס הגדול היה שלהם. השנה מטס הפייפרים הוא שלי, של המדינה שלי, של העם שלי. שנה שעברה הייתי נזר הבריאה בן לעם הנבחר. השנה אני אזרח ישראלי ויהודי גאה גם בלי להיות נבחר. אני גאה בלאום שלי ובעם העתיק והמיוחד שלי - אני שמח בשמחתו ואבל באבלו. אני גאה בעם המוצלח שלי וגאה עד דמעות - מְאֻושר נורא להיות חלק ממנו סוף סוף. שנה שעברה הייתי הבן שהוציא את עצמו מן הכלל ושאלתי מה העבודה הזאת לכם. השנה אני שואל בצימאון מה העדות והחוקים ורוצה לדעת גם למה אין מפטירין. אחרי שנים רבות שלא בכיתי, פלגי מים ירדו עיני בימים האחרונים, בכיתי בעצב על הצעירים שנפלו כדי שאוכל להתפלפל לי במזגן הישיבתי. ובכיתי באושר כשהרהרתי בלב פועם על כמה נפלא העם שלנו ועל תקומת ישראל. שנה שעברה הייתי לחוץ מאד לקראת מתן תורה. השנה אני שמח מאד בשבעים ושתיים שנה. שנה שעברה שימחתי אלוהים ואדם. השנה אני שמח בשמחת העם. מה אומר לכם- רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של אלוהיו וחברו. לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים, וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ--כִּי-קָדוֹשׁ הַיּוֹם לעמנו וְאַל-תֵּעָצֵבוּ, כִּי-חֶדְוַת עצמאותנו הִיא מָעֻזנו חג עצמאות שמח לעם ישראל וחג עצמאות פרטי שמח לבוחרים מחדש. אני כולי צמרמורת.

האפל והיפה של הנפש


קטע מספרו של שי פיאטגורסקי- האפל והיפה של הנפש. קריאה מהנה.

לקריאת הספר המלא לאחרונה הוסיפו לי בארנונה סעיף על חיבוקים. בהתחלה לא שמתי לזה לב מרוב ההיטלים השונים שגדשו את החשבון החודשי. אבל אחרי זה במקומות בעלי ריכוז אוכלוסייה גבוה פוזרו עמדות קטנות, וגברים ונשים במדים נעימי סבר עמדו מאחורי הדלפקים, וכתובת מאירת עיניים קראה לכל בודד ואבוד בנשמתו לעצור לרגע ולקבל חיבוק על חשבון הרשויות. בדרך כלל הנשים היו בוחרות בנשים, והגברים גם להם הייתה נטייה מולדת לבחור בנשים, ככל הנראה עקב דחפים אבולוציוניים שונים. אבל זכות הבחירה ניתנה לנותני השירות, שהיו רשאים להחליט בהתאם למי שעומד מולם מהמין הנגדי האם לחבק אותו והאם לא. אבל אם היה ניגש אליו בן מינו החיבוק היה חייב לבוא לידי מימוש. לראשונה נתקלתי במיזם הזה באחד הקניונים, והמחזה היה נראה לי קסום במידה רבה, אישה מבוגרת שהשתרכה עם מטלטליה לכיוון העמדה וכמעט קרסה באפיסת כוחות על סף הדלפק. נותנת השירות בחורה צעירה וחייכנית - ניגשה אליה ותמכה בה בחיבוק שאינו משתמע רגע לפני שהמבוגרת - התעלפה. כך הן התחבקו ממושכות, כאשר המבוגרת יונקת מהצעירה חיות. בשלב מתקדם יותר של החיבוק, המבוגרת לא יכלה לשאת את עול החיים והניחה את ראשה בחיקה המכיל של הצעירה ונתנה דרור לכל הדמעות שמי יודע כמה זמן היו כלואות בתוכה. כך התוודיתי לזה לראשונה וניגשתי לדרוש גם אני את המגיע לי בהתאם לסעיף התשלום בארנונה. ניסיתי להתחבק גם עם נותן שירות, וניגשתי לעמדת החיבוקים המוצלת ליד צומת כבישים סואן. היה שם בחור רחב, אולי בן 55 וקצת שכל צעירותו מחכה להתפרץ החוצה לאור יום במידה והדבר יתאפשר, וטבעתי בתוך החיבוק שלו לעייפה, אבל לא הייתה שם תשוקה או נחמה, רק הרגשתי שגוף זר לופת אותי בדבקות למשך כמה שניות בלתי מספקות ואחרי זה הלכתי. והחלטתי שיותר לא לחבק נותני שירות גברים. על פי ההנחיות, אסור לחיבוק להימשך למעלה מ-20 שניות, כי לפי מחקרים עדכניים, במצב כזה המוח מפריש הורמון בשם אוקסיטוצין, הגורם לנו להיקשר אחד לשני ולחוש באמפתיה, ובעיקר ההורמון רווח בקרב נשים לאחר לידה, ונועד לדרבן את האורגניזם שלה לטיפול בצאצאים. אבל גם גברים מפרישים את ההורמון כמו מתוך רמאות של הטבע, ואחרי חיבוק ממושך גם אנחנו מאוהבים מבפנים עקב שטף ההורמון. אז ברגע שהחיבוק החל היה שעון עצר בעל ספרות דיגיטליות פועם מהסוף להתחלה, וכשהיה מגיע לשנייה ה-0 היה נשמע צפצוף חד וצורם והצדדים המחובקים היו מתנתקים זה מזה. היו כאלה שהתמכרו לשירות החדש, והיו עוברים מעמדה לעמדה ומחבקים מכל הבא ליד, עד שהדוכנים ברדיוס זה של העיר היו נגמרים והיה עליהם להמשיך ולשוטט במחוזות מרוחקים יותר של העיר ולחפש נחמה בקרב נותני שירות שטרם התוודעו אליהם. כי נותני השירות מטעם העירייה לא ששו לחבק את אותו אדם שוב ושוב, ומהר מאוד חינו היה סר בעיניהם. במיוחד נלוזים היו בעיני נותני השירות אלה שמנסים לגנוב מהחיבוק עוד כמה שניות מענגות גם אחרי שהספרות אזלו משעון העצר. אבל הרשויות התעשתו מהר מאוד, ומצלמה קטנה שהייתה קבועה מעל העמדה צילמה את קלסתרונו של הנדרש לחיבוק, ושומרת במאגר כלשהו. ואם הלה היה מגזים בהתמכרותו זו, המחשבים היו מתריעים עליו בפני נותני השירות, והמשווע לחיבוק היה מורחק לזמן מה מהשירות. ואם היה חוזר שוב לסורו, אזי היה מורחק לצמיתות, וסעיף החיבוקים בחשבון הארנונה היה נמחק לו מהחשבון החודשי. הנשים נותנות השירות היו נחמדות ונעימות מאוד ונבחרו לתפקיד בקפידה יתירה. וכמה שחיבקתי אותן, אף פעם לא הייתי מותח את שעון העצר עד הסוף, אלא מתנתק מהן 5 או 10 שניות לפני תום הזמן האדיב. מה שגרם להן להערכה מסוימת כלפיי, ואפילו הרגשתי פה ושם בשמץ של מתח מיני. ונפוצו שמועות שרבים מבני ובנות העיר היו מוצאים כך אהבה למשך כמה ימים או לכל החיים, כי כשאתה כבר מחובק עם אישה חיננית שמבינה דבר או שניים בחיבוק אמיתי ואמיץ, ולמרות שזו עבודתה, אם אתה נראה סביר ובגיל המתאים ומשדר יציבות וכריזמה מסויימת, הרי שהדבר לטובתך, והמחבקת עלולה להתאהב בך בטעות. או שאתה עלול להתאהב בה, אבל זה לא יעזור אם תזמין אותה להיפגש אחרי זה, משום שזה היה בניגוד להנחיות. כולנו ידענו שהצעד הראשון אמור לבוא מנותן השירות ולא מהמחובק שבא מיוזע באמצע היום ותובע את האינטימיות שלו. באותה תקופה מרטין שיבר חיפש עבודה, או הכנסה, כפי שהוא קרא לזה. כי לעבוד הוא לא אהב. משהו לא הסתדר לו עם מסגרות העבודה הרגילות של השכירים הפשוטים. היו זמנים בהם היה מנסה לעבוד כמאבטח, וזו עבודה שהוא קבוע היה מתקבל אליה למורת רוחו. אולי מפאת מראהו המגודל שהוליך שולל בעלי עסקים שהיו בטוחים שהוא האיש המתאים ביותר לשמור על רכושם מפני הגנבים, אבל מבפנים הוא היה רך כמו חמאה ולא היה שורד יותר מכמה ימים. גם אני הייתי מובטל באותה תקופה, אבל בינתיים ניזונתי איכשהו מכספי הפיצויים מעבודתי האחרונה ולא חיפשתי שום הכנסה. מרטין שיבר היה על סף ייאוש והציע את עצמו למשרת המחבק שנחשבה באותם ימים לנחשקת. והלך לראיון קצר בבניין העירייה, אבל התברר לו שלמרות עברו המפואר כמחבק מקצועי של שחקניות פורנו מבוהלות לאחר האקט הראשון, אין להם בו שום דרישה. הם אפילו לא הציעו לו להדגים בפניהם את כישורי המחבק שהיו טבועים בו מגיל צעיר. ברוב ייאושו הוא הציע לחבק את המראיין, שסירב להצעה המפתה בטענה שכל מי שלא מתקבל לעבודה מציע את שירותיו בו במקום כדי להרשים את המראיין, ושהוא לא יכול להרשות לעצמו לעבור את הגבול הרשמי. מרטין שיבר דרש לראות את המנהלת… המשך הסיפור בספר המלא ׁׁ(עמוד 105)

הכותבים שלנו

איזי פוליאס

כותב טורי דעה

רסל דיקשטיין

כותבת במגזין

שניאור שפרינצין

כותב אורח

אליאור מור יוסף

כותב אורח

שפרה יעקובוביץ

כותב אורח

אלישבע גרנות

כותב במגזין

מריה אסטריכר

כותב במגזין

ברוריה לבנון-אברהם

כותב אורח

שי פיאטיגורסקי

כותב אורח

הניוזלטר שלנו

קבלו את כל הכתבות הכי מענינות והכי חדשניות ישירות למייל

קצת על התקופה...

מגזין "התקופה" מביאה אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.

דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.

רוצה לכתוב למגזין התקופה?

דילוג לתוכן