אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה פגשתי יוצאת!
אם להיצמד להגדרה הוויקיפדית, פגשתי ודאי אין-ספור לפניה ורבים כדוגמתה סבבוני, שמא הייתי אחת כזאת בעצמי. לא שמרתי שבת אז, וחזותי הייתה חילונית למדי. עד היום תמהה אני למה דווקא אל מול זאת נפעמתי ואמרתי לעצמי בקול: "וואיי, הנה דתל"שית!"
הייתה זו תקופה של לפני יותר מעשור, הלכתי לי בעולם בתחושה מסוימת של בת חורין, למעט אחזקות שוטפות של תשלומי דירה, מיסים, עבודה וחברה. לא בגבהים ולא בקרקעית, שורדת פלוס.
גם מבחינה רוחנית לא היו תנודות קיצוניות, התהליך שלי התפרש על פני שנים, אם לא עשורים. הקונפליקטים הנושנים כבר דהו מפאת חוסר תרגום למציאות יום-יומית, חיה בחוויה, בהוויה, משתדלת להישמר מהדיוטות התחתונות, כי רק שם מתחוורת לי מציאות היותי האחראית הבלעדית על עצמי. כך שאם כבר ביצעתי את הנטישה, שלא יהיו פדיחות! אני חושבת שהדבר העיקרי ששמר עליי מפני נפילות הייתה הבושה שמא לא אשרוד את העצמאות הזאת.
מה גם שהרגשתי שהתחושה ההישרדותית היום-יומית מזוהה בצורה שווה עם המציאות של כל אדם באשר הוא, ללא היבדלות מטעמים אלו או אחרים. אני אדם אמיתי, תפקידי הוא לשרוד, וכל השאר – בונוס.
באותה התקופה היינו חבורה של ארבע בנות, החברות הכי טובות. כולנו היינו פליטות הקהילה והמוסדות החרדיים, לא הזדהינו כיוצאות. אני חושבת שבגלל העובדה הפשוטה שזה פשוט לא העסיק אותנו יותר מדי, לא הגדיר ולא הוביל ולא תרם. מבחינתנו, היינו סקרניות מדי לחיות את החיים עצמם. למעט אנקדוטות הומוריסטיות פה ושם, אפילו לא העלינו את הנושא בפוגשנו אנשים מרקע חילוני, בייחוד בהתחשב בכך ששתיים מאיתנו עוד בכלל שמרו שבת.
אז בשבת ההיא, לפני 12 שנה, פגשנו את הדתל"שית ההיא, וכנראה זו הפעם הראשונה שהכרנו מישהי שכנראה עונה להגדרה הזאת. לכן נפעמנו.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
התקופה
אילו הוציאנו - והלוא הוציאנו!
נהורא שגב
אותיות פורחות
י. צרויהזון
עכשיו זה מדעי! הסרת הכיפה היא הגורם היחיד והוודאי לתופעה הרווחת של בריחת אותיות מהמוח.
ההוכחה החד-משמעית
מי מאיתנו לא נתקל בתופעת האותיות הפורחות באוויר? מי לא ניסה להסתתר מאימתה של האות אל"ף (א') שהתעופפה במרחק לא גדול מהקרקע, גדולה ומאיימת, מחוללת הרס כמו אשמדאי בזמניו היפים ביותר, או מיהר להימלט כאשר האות בי"ת (ב') חגה לה באוויר וביאשה אותו בזוהמה.
צוות מדענים מאוניברסיטת המקובלים בצפת הקדישו את מיטב שנותיהם לחקר התופעה המדאיגה, ואף זכו למימון מוגבר בשנים האחרונות, בשל התפשטותה. שיטות המחקר כללו ניסויי מעבדה, שאלונים פתוחים וסגורים, קבוצות מחקר מובחנות ומדויקות, תצפיות, קריאה בכוכבים וירידה לפשר חלומות. כל אלו הובילו למסקנה חד-משמעית, שהובהרה פעם אחר פעם בכל אחד מהמבדקים: ברגע שהכיפה מוסרת מהקרקפת מייד מתחיל תהליך בריחת האותיות, ואילו השבתה לראש עוצרת את הבריחה.
קשה לומר שהממצא התקבל בהפתעה. הלוא בריחת האותיות לאחר הסרת הכיפה היא סיכון ידוע משכבר הימים. עם זאת, מעניין להבין מה ההסבר המדעי מאחורי התופעה: "בין עצמות הגולגולת מצוי המוח", מסביר ח.כמולוג, המדען שהוביל את המחקר רב-השנים, "במוח מצויים תאי זיכרון שבהם מאוחסנות אותיות הא"ב. אולם שאיפתן הבסיסית והטבעית של האותיות היא לצאת מהמוח ולהסתובב בעולם. במצב תקין מה שעוצר מבעדן לעשות זאת זו הכיפה. הכיפה המהודקת לראשו של האדם סוגרת למעשה את פתח המילוט של האותיות, ובכך מותירה אותן בתוך הראש". ח.כמולוג מציין שלדעת חוקרים מסוימים בצוותו כיפה עם סרט היא המחסום האפקטיבי ביותר, אך לדבריו עוד לא נאספו מספיק ראיות לאישוש תיאוריה זו.
"בהיעדר מחסום הכיפה", ממשיך ח.כמולוג ומנופף בשלל מסמכים תומכים, "האותיות פשוט משתחלות החוצה ומשתוללות, ואת האסון כולנו רואים". הסבריו של המדען מבהירים מדוע באזורים מסוימים בארץ, למשל מעל העיר תל אביב, נמצאו כמויות חריגות מאוד של נשורת אותיות ומדוע פרסמה אוניברסיטת המקובלים אזהרת מסע למקומות מסוכנים כמו אלו, וציינה כי קרינת האותיות עלולה להביא למצב של עודף מידע מסוכן.
סיפורי מקרה
בחרנו להביא שני סיפורים, מתוך עשרות אלפי המקרים שנבדקו במהלך המחקר, הממחישים את היקף התופעה ומעוררים תקווה באשר למניעתה.
דבורה (שם בדוי, כמובן) מבני ברק מספרת: זה קרה בשבת אחר הצוהריים. יצאתי עם ילדיי הקטנים לגן השעשועים, כמו בכל שבת. ילדות התנדנדו בנדנדה, ילדים התגלשו במגלשה, וליד הקרוסלה התנהל תור לא מסודר. הכול כרגיל. שום דבר לא הכין אותנו למה שעומד לקרות. פתאום אני רואה ילד כבן 4, שובב קצת, שמסתובב ומפזז בצעדים רחבים מדי, ומניע את הידיים לכל הכיוונים. וככה, פתאום, הוא העיף לבן שלי את הכיפה מהראש. אני דוגלת באחריות אישית, אז חיכיתי שהבן שלי ישים לב שהכיפה כבר לא על ראשו, אבל הוא לא שם לב. פתאום הבחנתי באות אל"ף גדולה שמשתחלת לו מאמצע הראש. כבר לא יכולתי לעמוד מנגד, צרחתי בכל הכוח: "תחזיר את הכיפה, תחזיר אותה תכף ומייד! האל"ף-בייע"ס בורחים לך מהראש!"
הילד שלי כל כך נבהל, הוא רץ אליי בדמעות ואמר, "...ני ל... יודע מה ...ת רוצה, ...מ..., למה ...ת צועקת?"
הייתי המומה. הבנתי שזה מאוחר מדי, שהא' ברחה לו לבלי שוב. למרבה המזל, התאוששתי מהר ורצתי להביא לו כיפה אחרת מהבית, לפני שגם האות ב' תברח לו מהזיכרון.
בעקבות המקרה המצער דבורה החליטה לפעול בכול כוחה ומאודה למען העלאת המודעות הציבורית לנושא, ולהתריע מפני הסכנה החמורה הטמונה בהסרת הכיפה ולו לרגע אחד.
סיפורו של מנחם, תושב אחת הערים הדרומיות, מבהיר מהו מסלול החתחתים שעובר מי שתלמודו נשכח ממנו. כיפתו של מנחם נפלה מראשו באחד הלילות, וכשהוא קם גילה כי כל האותיות ברחו מראשו. מנחם נאלץ לשוב לכיתה הראשונה בחיידר, להתיישב על כיסא קטן בהרבה ממידות ישבנו, ולהתחיל לשנן את האותיות יחד עם בני השלוש. קשה לתאר את עוצמת הסבל, עוגמת הנפש והמחיר הכלכלי והרגשי שנגבה ממנו בשל. גם מנחם נרתם למיגור התופעה, והוא כיום מרצה בגני ילדים, מדבר איתם בשפתם ומסביר להם מדוע עליהם להקפיד שהכיפה לא תרד מראשם אף לא לרגע. את קירות משרדו של מנחם מעטרים מכתבי תודה של ילדים מכל רחבי הארץ.
חרף מאמציהם של דבורה, מנחם ואנשים ונשים רבים אחרים, לא נרשמה בלימה משמעותית בהיקף התופעה, אלא להפך. המחקר נמשך.
הפיתוחים העדכניים ביותר:
במהלך עשרות שנות המחקר נערכו גם כמה ניסיונות להתמודד עם התופעה בדרכים אלה ואחרות. איגדנו עבורכם את היעילות שבהן:
שיר מנע
במצבים שבהם הכיפה הוסרה מהראש ויש חשש ודאי לדליפת אותיות, על הנוכחים בחדר לשיר את הפזמון הבא:
גוֹי, גוֹי, גוֹי,
מַשִי גוֹי,
האָסט אַן עַבֵירֶה,
גֵייט אַרוֹיס דִי תֹּורֶה
(בעברית: גוי, גוי, גוי, משי גוי [אין תרגום הולם למילה "משי" בהקשר זה] יש לך עבירה, התורה יוצאת).
ב-145% מהמקרים שבהם הפזמון הושר לא חלה דליפת אותיות. יותר מכך, הכיפה הושבה לראש תוך שניות אחדות ולא הוסרה ממנו עוד למשך יממה שלמה לפחות.
את ההסבר לפתרון המועיל הזה מספק חבר צוות בכיר בחטיבת המחקר של האוניברסיטה הקבלית, פרופ' ח.רטוטים. "מדובר למעשה במשוואה בעלת איברים מעוררי הרתעה, שילוב של המילה הקשה 'גוי' עם המילה מעוררת הצמרמורת 'עבירה' מייצר תדר שמשנה את האווירה באחת, קושר בין האדם לכיפתו ובכך נמנעת זליגת האותיות".
עמיתו של פרופ' ח.רטוטים, פרופ' ארימטוס ג.וזמאות, מבקש להדגיש כי מסתובבים בשוק נוסחאות בלתי מאומתות המתיימרות לחקות את השפעתו של השיר, אך בשום ניסוי לא שוחזרה רמת ההצלחה שהושגה בשירת הנוסח המקורי.
הפתרון האורגני
פתרון זה נמצא בהישג ידו של כל אחד. ממש בהישג ידו. בשעת הצורך יש להניח את היד על הראש המגולה, בדיוק באזור התושבת של הכיפה, ובכך לעצור את דליפת האותיות עד להשגת כיפה תקינה.
עצת גדולים
כנהוג וכידוע, אין לסמוך על חידושים ופיתוחים בכל נושא שהוא. ועל כן, בשעת הצורך ובמקרה חירום, יש לפנות לדוד היודע כול, או לאח הגדול.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
קריאה משפחתית
יעקב גולדברג
המלצות הקריאה של יענקי גולדברג
לפני כ-150 שנה הוכרז בפתיחה האייקונית של "אנה קארנינה" שכל משפחה אומללה בדרכה שלה, ומאז המציאות – או לפחות זו המשתקפת בעלילות הספרים – אכן ממחישה שהאומללות המשפחתית פנים רבות לה. אל מול גלגוליו והתפתחויותיו של מוסד המשפחה, שמקבל פנים חדשות מדור לדור, נדמה ששלל המורכבויות והאתגרים יכולים להיחשב כעוגן היציב והמחויב בכל משפחה ומשפחה כמעט, מורכבות שמכילה כמובן לא מעט אושר, כוח ומשמעות.
הנה 5 ספרים נבחרים מהשנים האחרונות, שמתעסקים ובוחשים במשפחתיות, בהשפעות שלה על חייו ועל בחירותיו של היחיד, ובכוחה הקיומי וההרסני כאחד על מי שאנחנו.
לחסל / מישל וולבק / 2022
פול, גיבור הרומן, הוא יועצו ואיש אמונו של שר האוצר הצרפתי ובנו של עובד בכיר לשעבר בשירות הביטחון. החיים שלו לא הולכים לשום מקום, הוא חי עם בת זוגו פרודנס בבית משותף אך בחדרים נפרדים, וכבר שנים שאין ביניהם שום קשר רגשי או גופני. התפרקות משפחתו היא הציר שמניע את העלילה, והיא כוללת את אביו החולה והמשותק, את ססיל, אחותו הדתייה, ואת אחיו אורוויל, שנשוי לעיתונאית בינונית שלא סובלת את פול.
על רקע מזימת טרור עולמית ובחירות לנשיאות צרפת, ולקראת יום הולדתו ה-50, פול עובר מסע חניכה וחיבור מחודש עם משפחתו המורחבת בכלל, ועם בת זוגו בפרט. פול, שמעיד על עצמו שהוא: "חש צורך שאינו יודע שובעה באהבה", משתדל להישאר אדיש לכול: "הוא עצמו תמיד הרגיש פחות או יותר פטור מן התשוקות השונות שמנה זה עתה, ושהפילוסופים מן העבר גינו כמעט פה אחד. תמיד תפס את העולם כמקום שהוא לא אמור להיות בו, אבל גם לא היה להוט לעוזבו, פשוט משום שלא הכיר מקום אחר" (עמ' 260). דווקא אותה אדישות מאפשרת לו להשביע, ולו במעט, את הצורך באהבה, ולשוב בפשטות לעצמו, לבת זוגו ולמשפחתו.
לקריאת פרק ראשון
זיכרונותיה של נערה מחונכת / סימון דה בבואר / 2011
הספר הראשון, מבין ארבעה כרכי אוטוביוגרפיה, שכתבה אחת ההוגות הפמיניסטיות הבולטות במאה הקודמת ובכלל, עוקב אחר זיכרונותיה החל מילדותה המוקדמת ועד תחילת שנות ה-20 לחייה, אז פגשה את ז'אן פול סארטר. הספר – שיכול לשמש מעין ספויילר לזוגיות המרדנית של שני אלו, שדחו את רעיון מוסד הנישואין לטובת מערכת יחסים פתוחה שהתבססה בעיקר על שותפות אינטלקטואלית ועל חברות עמוקה – מתאר את ראשית חייה של דה בבואר, שגדלה במשפחה בורגנית וקתולית, וכיצד הפכה לנערה סקרנית ומרדנית שהגיעה ללמוד פילוסופיה בסורבון.
התמסרותה לדת ניכרה כבר בגיל צעיר: "נמלאתי צדיקות; הקץ להתקפי הזעם ולקפריזות". וגם: "יראת השמיים המשותפת לנו קירבה אותי ואת אמא זו לזו... הפיכתי לילדה טובה הושלמה". וגם כעבור כמה שנים, כשזנחה את האמונה הדתית, היא עדיין טעונה ברגש דתי חזק: "אני רוצה לגעת באלוהים או להיהפך לאלוהים, הכרזתי". כילדה שגדלה לאם שסברה כי ייעודה של האישה הוא להתחתן בשידוך ראוי, ללדת ילדים רבים ולבקר באופן סדיר בכנסייה, היא מתענגת על ההתבגרות המרדנית שלה: "הברים ומועדוני הריקודים משכו אותי במידה רבה בזכות אופיים האסור. אמי לא הייתה מוכנה לדרוך בהם בעד שום הון שבעולם, אבי היה מזדעזע לראות אותי שם. מצאתי סיפוק גדול בידיעה שאני נמצאת לגמרי מחוץ לחוק". ותוהה, תהייה שתלווה אותה לאורך כל חייה: "איפה ניתן מקום, בחייהם הממושטרים של המבוגרים, לחייתיות הטבעית של החושים, של העונג?"
לקריאת פרק ראשון
אין מקום כזה / שפרה קורנפלד / 2022
ספרה השני של שפרה קורנפלד עוקב אחר עלילותיה של משפחת הרמן, ופורש, ללא רחמים, את התוצאה האומללה האפשרית של מעשים חסרי אחריות, במיוחד כאלו שאין מהם דרך חזרה, כמו הבאת ילדים לעולם. אידי ויהושע, הורים חרדים לשישה, מתגרשים ומחלקים ביניהם את הילדים. האב לוקח את הבנים, האם את הבנות. בשלב מסוים האם מחליטה להימלט עם שתי בנותיה הקטנות לאחותה בקנדה, והמרחק הגיאוגרפי משתלב עם הפערים האחרים שמתרחבים ומצטמצמים בין כל חלקי המשפחה.
קורנפלד, שגדלה בבית חרדי והעידה כי חלקים מהספר מבוססים על חייה האישיים, מתארת טרגדיה משפחתית מודרנית, שמסופרת מכמה זוויות ומערערת את ההיררכיה הברורה של יחסי הורים–ילדים. יש את יונה, האחות הבכורה שצריכה לדאוג לאחיותיה הקטנות ובין לבין מפתחת הפרעת אכילה ובורחת לניו יורק; פרי, התאום של יונה שמתגייס לצבא, ובראש כולם אידי, האם שמסחררת את כולם סביבה ונותרת חסרת יכולת לטפל בעצמה ובטח שלא בילדיה: "אחת-עשרה שנים צללתי בלי לעלות לאוויר. אחת-עשרה שנים של הריונות, הנקה, חיתולים ופליטות, ואפילו לא מחזור אחד שסיים את המסע מחוץ לגוף".
לקריאת פרק ראשון
הארגונאוטים / מגי נלסון / 2022
"איך להסביר, בתרבות שמקדשת הכרעה, שלפעמים הסיפור נשאר מבולגן?" (עמ' 66), כך תוהה הארי דודג', בן זוגה של המשוררת והסופרת מגי נלסון, שלא מזדהה לא כגבר ולא כאישה, בציטוט (אחד מיני רבים) בספרה של נלסון, הארגונאוטים. הספר, שיצא לאור לראשונה (2015), זכה למעמד של ספר מכונן בתרבות הקווירית של המאה ה-21, ומשלב תיאוריה ואוטוביוגרפיה, פרוזה ועיון ביצירה מתגלגלת, אבל ממש לא מבולגנת, כולל התנגדות והתנכרות לאידיאולוגיות היסודיות ביותר של החברה הסטרייטית. בין היתר, מוסכמת הבאת ילדים.
החלק האוטוביוגרפי של הספר מתמקד בעיקר במערכת היחסים המתפתחת בין נלסון להארי, תוך התייחסות מפורטת לחוויות הפיזיות של השניים, לרבות השינויים ההורמונליים שעובר הארי וההיריון של נלסון. הסיפור האישי נכנס ויוצא בינות לפסיפס פסקאות, ציטוטים ותיאוריות המשולבים בהרהורים חופשיים של נלסון על תשוקה וזהות, מיניות ומגדר ועוד ועוד. כן משפחה, לא משפחה – אליבא דנלסון, ה"אויב" הוא קיבעון יתר שעלול להוביל למצב הגנתי של קיפאון ולהתכחשות לכוחה של אמונה ולהשפעתה על היכולת להתמסר ולא להתחמק מהרצונות האותנטיים שלנו, שאומנם אינם חקוקים בסלע אך אל לנו להתעלם מהם ולהיוותר בשדה הפנטזיה, אל לנו לברוח ממה שטומן בחובו סיכוי לחיים ממשיים וממומשים.
קלרה והשמש / קאזואו אישיגורו / 2022
קלרה והשמש, הרומן השמיני של הסופר הבריטי זוכה פרס נובל קאזואו אישיגורו, מתרחש בארה"ב בעתיד לא מוגדר. המספרת, בגוף ראשון, היא קלרה, אישה מלאכותית שניזונה מהשמש וייעודה הוא לספק שירותי חברות מלאים למי שרוכש אותה. היא אומנם לא הגרסה המתקדמת ביותר בשוק, אבל ניחנה בכושר התבוננות מיוחד שמשתלב עם יכולות רגשיות מפותחות: "ככל שאני מתבוננת ורואה יותר, רגשות רבים יותר נעשים זמינים לי" (עמוד 97), היא מעידה על עצמה, וממשיכה למלא את תפקידה בחריצות.
דרך חלון החנות שבה מוצעת קלרה למכירה, היא לומדת על העולם שבחוץ, עד אשר רוכשת אותה ג'וסי בת ה-14, נערה חולנית שמזהה בקלרה משהו מיוחד. קלרה היא דמות "אנושית" באופן אפילו מעט משעמם. היא מתבוננת, סקרנית מאוד, מעט מוזרה וכמובן חברה מסורה. הבנאליות של דמותה מחדדת את השאלה העולה בהמשך העלילה – שעדיף שלא נפרטה כדי לא להרוס את חוויית הקריאה – הנוגעת בפחדים הגדולים ביותר וביחס שלנו לאהבות שמלוות את חיינו, על עוצמתן ושבריריותן. "אין שום דבר מיוחד כל כך בבת שלי", מצהיר אביה של ג'וסי, ועדיין, אפילו קלרה הרובוטית יודעת לומר שלא משנה כמה ננסה להתחכם, יש דברים שאין להם תחליף.
לקריאת פרק ראשון
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
שרה שנירר | מייסדת בית יעקב וממחוללות הפמיניזם האורתודוקסי
עקיבא גריןהמיתוס והפער
השעה שעת לילה מאוחרת. השקט הקסום ביער ירושלים מופר באחת. קבוצת בנות עשרה, מהטובות בסמינר, עליזות ושובבות, נכנסת אל היער. אחת הבנות מצוידת בגיטרה, חברתה בחליל צד. וכך, הרחק מעין כול, מתחילה המסיבה. הבנות לא מסתפקות בשירה ובזמרה, אלא יוצאות במחול. הריקודים הסוערים, מלאי שמחת הנעורים, נמשכים עד קרוב לעלות השחר. קיומו של האירוע הובא לידיעת ההנהלה הרוחנית של הסמינר, ואחת המורות הכבודות פנתה אל החוגגות ברוב כעס וחמה: “מה שרה שנירר הייתה אומרת על החרפה שאירעה? בשביל זה היא הקימה את בית יעקב? בשביל ריקודים והוללות? לאן עוד נגיע?" הממולחת שבחבורת התלמידות לחשה בקול: "אם שרה שנירר הייתה כאן, היא הייתה מצטרפת אלינו”. הארכיון מגלה שהתלמידה צדקה. על פי עדותה של נערה מהראשונות שהתחנכו ב"בית יעקב", חגיגות ט”ו באב – חג ריקודי העם המעורבים מימי המשנה – נערכו יחד עם שרה שנירר ביערות ליד סקאווה, הסמוכה לקראקוב. המסיבה כללה הליכה ביער לאור ירח ונאום של שרה שנירר ושל אחת התלמידות־מדריכות. הנואמת טענה בפאתוס ש”חג ט”ו באב שייך לנו, הנשים”. לאחר מכן פצחו הבנות בשירה ובריקודים. עוד על אירוע יוצא דופן זה ראו ברשומתה של נעמי זיידמן, "התחייה הפמיניסטית של ט"ו באב", באתר "הספרנים" – בלוג הספרייה הלאומית.מי את, שרה שנירר?
הקאנון החרדי צנזר חלקים מהותיים ורבים מחייה ומפועלה של שרה שנירר, יומניה המפורסמים נערכו באופן מגמתי. מהיומנים המקוריים עולה דמות שונה מזו שמנסים להציג בבתי הספר החרדיים. את מה שלא מספר היומן השלימה לי תלמידה אחת אדיבה, בריאיון שערכתי עימה לפני שנים מספר. פניה הטובות ואדיבותה של אותה תלמידה חביבה ונעימת סבר לא ימושו מזיכרוני. מלבד הריאיון איתה וכתבתה של סוכצ'בסקי־בקון במקור ראשון, שנעזרתי בה רבות בכתיבת מאמר זה, הסתמכתי גם על ספרה המיוחד של פרופסור נעמי זיידמן, שהיא בוגרת "בית יעקב" בעצמה: שרה שנירר ותנועת בית יעקב, מהפכה בשם המסורת. צירוף הדברים מעלה את התמונה הבאה: שרה נולדה בקראקוב למשפחה חסידית ענייה, אשר מנתה עשרה ילדים. בשל העוני העצום נאלצה שרה לעזוב את בית הספר ולעזור בכלכלת הבית, אך התחננה להוריה שייתנו לה להשלים את בית הספר היסודי. הוריה הסכימו. את השכלתה הגבוהה נאלצה שרה לרכוש באופן אוטודידקטי. שלטונות פולין הרשו לבני המעמד הנמוך להשתתף בהרצאות בתור שומעים חופשיים, והנערה הסקרנית ניצלה את זה היטב. היא הקפידה להשתתף במסלולי ההרצאות האלו על תרבות גרמנית, על שירה ומחזות. רעיונות על מעמד האישה החלו לעלות בפולין הנחשלת, ושרה ינקה רעיונות אלו מפי מוריה הנוכריים. כבר באותם הימים התבשלו בה דעותיה הפמיניסטיות. בהיותה בת 20 כתבה ביומנה: “האידיאל שלי, אי־שם במעמקי נשמתי, הוא רק לעבוד למען אחיותיי! […] לו הייתי יכולה לשכנע אותן יום אחד מה המשמעות של להיות אישה יהודייה אמיתית, לא רק למען האימהות שלהן או מפחד מאבותיהן, אלא רק מתוך אהבה גדולה לבורא עצמו […] לו הייתי יכולה לחיות עד שאיהנה לראות את תורתי נכנסת לבתים של אותן נערות יהודיות […] האם אני יוצאת מדעתי? […] איך אנשים היו צוחקים עלי, איך הם ידברו עלי!? איזו ילדה חסידית מטופשת!" בהיותה נערה רווקה, חופשייה מעול בית ונישואין, השקיעה שרה זמן רב בלמידה ובביקורים בתיאטרון הפולני. התרבות הפולנית הייתה ספוגה בעורקיה. שיריו של אדם מיצקביץ’ ויוליוס סלובצקי היו שגורים על לשונה. הוריה של שרה התקשו למצוא לה שידוך, בשל מראהּ הלא-חינני. היא נולדה עם שפה שסועה והרופא תפר את שולי השפה בגסות, דבר שכיער את פניה. בהתקרבה לגיל 30 (!) השיאו אותה הוריה לבחור חסידי בינוני בשכלו. הנישואין לא עלו יפה, שרה לא הייתה מוכנה להסכים עם תפיסת הנישואין הפטריארכלית שעל פיה מקומה של האישה – ולא משנה כמה היא חכמה ומוכשרת – הוא בין התנור לכיריים, כולל כיבוס בגדי הבעל וטיפול בעדת ילדים. היא דרשה וקיבלה גט מבעלה. חזון מאוד לא נפוץ באותה תקופה ובאותה קהילה. מאז דבק בשרה כינוי הגנאי המשפיל “די גיגעטע” – הגרושה. בימים ההם היה כינוי זה אות קין נצחי על מצח האישה.מצב החינוך וההתייחסות הרבנית לכך
בתקופת עלומיה של שרה מצב היהדות היה בכי רע. פריקת העול ההמונית לא פסחה גם על בתיהם של הרבנים הגדולים ביותר. די אם נציין את ילדיו של רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב – ה”שם משמואל" שהפנו עורף ליהדות בבוז,[1] או שנקרא את זיכרונותיה של איטה קאליש־קמינר, בתו של האדמו”ר מוורקא־אוטבוצק, שכתבה על חבריה הרבים וחוג ידידיה שכלל בתוכו את מיטב בניה של היהדות הנאמנה.[2] הרבנים אומנם היו עסוקים בסכסוכי חצרות, במריבות שוחטים ובמאבקי שליטה, אך היו גם ניסיונות להציל את בני הנוער, בין השאר באמצעות הקמת ישיבות בליטא, בפולין ובהונגריה. שונה היה המצב בקרב הנערות; התפיסה המסורתית גרסה ש"מוטב יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים". תוצאות התפיסה הזו היו אסון קולוסאלי. שיעור המרות הדת והחילון נסק באופן תלול. כשהייתה שנירר בווינה, היא נחשפה לרעיונותיו המהפכנים של הרב שמשון הירש, מרבני הנאו־אורתודוקסיה המפורסמים. הרב הירש העביר את נקודת הכובד מעיסוק מופרז בתלמוד ופלפוליו לעיסוק בעקרונות היהדות, לימוד תנ"ך ומדעים ומתן שוויון לנשים. בבית הכנסת שייסד בפרנקפורט היו 550 מקומות לגברים, ו־350 מקומות לנשים. רעיונותיו של הירש וחדשנותם מצאו חן בעיני האישה המשכילה והמהפכנית. בפיקחותה הבינה היטב כי שיטת החינוך הישנה לא תחזיק מעמד מול גלי החילון, אך ידעה שבלי הסכמה רבנית לא תוכל לפעול כלל. לשם כך השתמשה שנירר בברכה שנאמרה לה על ידי רבי יששכר דוב מבעלז, כהסכמה לפעילותה. היא קיבלה גם הסכמה שבשתיקה מהאדמו"ר מגור, ועידוד גלוי מהחפץ חיים. חשוב לציין שחסידי בעלז השמרניים לא הסכימו עם רעיונותיה, וגם אחר כך, כשנפתחה בבעלז רשת בתי חינוך לבנות, שמה היה "בית מלכה", ולא "בית יעקב". מלבד רבנים אלו, רוב רבני הונגריה לחמו ביוזמה בכל הכוח. ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש כינה את הרשת "בית עשו" – בהיפוך מכוון לשמה של הרשת, "בית יעקב". במקומות רבים ספגה שרה זריקות אבנים. אבנים אלו לא נזרקו על ידי הבונדיסטים, אלא על ידי יהודים קנאים וחמי מזג. באחת מעיירות הונגריה לחם רב העיר נגד הכנסת רשת "בית יעקב" לקהילתו. לאחר שנתיים הוא נכנע, אלא שמחיר התנגדותו הראשונית היה כבד. כ־70 נערות מבנות העיירה פרקו עול. הצלחתה של שרה בהקמת מוסד הלימודים לבנות עוררה את מפלגת "אגודת ישראל". עד אותה תקופה לא הייתה במפלגה כל מודעות לצורכי הנשים. לצורך המחשה, אציין דוגמה מובהקת לכך. באמצע שנות ה־30 קיבלה מפלגת אגודת ישראל כרטיסי עלייה לארץ (סרטיפיקטים) מאת הסוכנות היהודית. על פי הנחיותיו של האדמו"ר מגור, הסרטיפיקטים ניתנו לגברים בלבד. בנות "בית יעקב", שכבר הפכו לקבוצת בנות פעילה, לא הסכימו לגזרה זו. הן השוו את מאבקן למאבק ההרואי של בנות צלפחד, שרצו נחלה בארץ ישראל ולא חששו להתעמת עם משה רבינו. כך אף הן, נחושות בדעתן ולא מוכנות להיות כנועות לתכתיבי הממסד הרבני המפלה ביודעין בין גברים לנשים. כדי שלא ייוותר רושם שתנועה מבורכת זו מנוהלת על ידי אישה בלבד, פעלו עסקני אגודת ישראל וחיתנו את שרה בשנית, עם יצחק לנדא. נישואין אלו התקיימו על הנייר בלבד. בפועל, הפעילות התנהלה מביתה של שרה כמו לפני נישואיה. בנות היו ישנות עימה בחדרה. אחותה הייתה דואגת לארוחותיה. גם במודעות הפטירה שיצאו אחר מותה הטראגי בקיצור ימים, נכתב רק שם המשפחה "שענירער" ולא הוזכר השם "לנדא" אף לא ברמז. אחרי מלחמת העולם השנייה, שמחקה כמעט את כל יהדות אירופה, פעלו בוגרות "בית יעקב" להקים בתי ספר לבנות. אולם כחלק מכתיבת ההיסטוריה ושכתובה על ידי הממסד החרדי, גם דמותה של שרה שנירר הפכה לאייקון המסמל חינוך לצניעות, לשמרנות ולהסתגרות מפני העולם החיצון, על אף שכאמור אין כל קשר בין דמות אייקונית זו למציאות.[1] להרחבה על כך ראו: י"י טרונק, פוילן: זכרונות און בילדער, חלק ז, ניו יורק: אונזער צייט, 1953, עמ' 201–217. להרחבה על דמויות של יוצאים ויוצאות נוספים ממשפחות מיוחסות בתקופה ההיא, ראו: דוד אסף, נאחז בסבך, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו, עמ' 331, הערה 54. [2] איטה סיפרה את סיפור חייה בספרה אתמולי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
הקפוסטה | מתכון מסע
מריה אסטריכר
(מאכל יהודי הונגרי מסורתי שנוהגים לאכול בפורים והוא מורכב מעלי כרוב ממולאים באורז ובשר ברוטב עגבניות)
או: אגדה משפחתית אורבנית
פורים 2005, אני נאבקת שלא להיחנק מצחוק. לופתת את הבטן מתחת לשולחן ומוחה דמעות של צחוק חנוק בלתי נשלט.
אני מביטה סביבי ורואה שכולם באותה הפוזיציה. עיניים מבריקות מדמעות של צחוק וחרחורים קלים עד כבדים.
אומנם הסיבה שלשמה התכנסנו כאן היא ארוחת פורים, שהיא אירוע בהחלט מצחיק, חגיגי ומוצלח למדי, אבל הצחוק ההיסטרי מגיע מסצנה ספציפית מאוד שבה שולמית האחות הקטנה נוגסת לתומה בקפוסטה שמנמנה מעשה ידי אימא, ומגלה לחרדתה את הסוד האפל מכול, שכולנו כבר גילינו בשלבים שונים בחיינו – שהקפוסטה האגדית של אימא, התבשיל הכי מושקע שלה שכל כך אהבנו לטרוף כילדים, עשוי, ובכן, משאריות של אורז מהשנה האחרונה שאימא פשוט זרקה למקפיא בתוך שקיות סנדוויץ' שמנוניות. הכרוב גם הוא נאגר שם במקפיא הענק, שאריות של כרוב מהמרק, כרובים שלמים במצב ביניים שנקנו במבצע באוגוסט והוקפאו למען סעודת הפורים וכמובן סופים של רסק עגבניות בקופסאות שימורים שנשלחו למקפיא כמות שהן, פתוחות ומטונפות.
שולמית מביטה בזעזוע בקפוסטה, משתעלת קלות, מקללת אותנו נמרצות תוך כדי צחוק מתגלגל וחסר שליטה – הדרך האסטרייכרית הנכונה להתמודד עם המציאות – ובאלגנטיות מקצועית מזיזה את הצלחת מעט הצידה ומכסה אותה במפית פרחונית כדי שאימא לא תיעלב.
אנחנו, הגדולים, עלינו על הסוד האפל כשראינו את אימא בסוף כל ארוחה שכללה אורז, אוספת את השאריות מהצלחות בתנועה מכנית לתוך שקית סנדוויץ' וזורקת למקפיא. וכל אחד מאיתנו בתורו עבר את השלב שבו הוא גדול מספיק כדי להבין מאיפה הגיעו המצרכים לקפוסטה החגיגית. כל אחד מאיתנו ביצע פתיחה מזועזעת של המקפיא במחסן ונשא הספד קטן למאכל שלא נהיה מסוגלים יותר לאכול בחיים.
שולמית הקטנה, לעומת זאת, שמעולם לא פתחה את המקפיא, כי היא הקטנה של אימא ומוז'ינקלה אמיתית שלא הכינה לעצמה מעולם סנדוויץ' או ארוחת צוהריים, קיבלה את המידע המפורט לתוך האוזן ממנחם ושמיל בשעה שנגסה בתאווה מהמאכל האהוב עליה.
אימא, כמו אימא, לא הבחינה בכל הדרמה הזאת ורק חייכה חיוך מלא נחת יהודית למראה יוצאי חלציה יושבים לסעודת הפורים ופיהם מלא צחוק.
השנים עברו, ואימא שמה לב מתישהו שאף אחד לא אוכל מהקפוסטה המפורסמת והפסיקה להכין אותה.
כולנו נשמנו לרווחה, ואימא המתוקה רק נאנחת בהקלה בכל סעודת פורים ומפטירה מתחת לאף שאיזה כיף שהיא כבר לא צריכה להכין את הקפוסטה הזאת, שגם ככה דרשה ממנה מאמץ קולינרי עילאי, ושהיא מבחינתה לאכול חלה עם טחינה בפורים, רק שאנחנו היינו כל כך להוטים לקפוסטה אז היא עשתה את המאמץ. אבל ברוך השם איבדנו עניין ועול אחד ירד לה מהגב.
חסדי ה' כי לא תמו. כי לא כלו רחמיו.
וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.
***
אין מתכון לקפוסטה, כי אין מצב שאני נוגעת בקודש הקודשים הזה.
אבל קבלו מתכון חגיגי ומשמח לבורקס בשר:
מצרכים:
חבילה של בצק עלים מופשר
למילוי:
חצי קילו בשר טחון
בצל אחד גדול קצוץ
2 שיני שום כתושות
כ-6 משמשים מיובשים קצוצים
חופן צנוברים קלויים
3 כפות שמן זית
כף סילאן
מלח ופלפל
פטרוזיליה קצוצה
והסוד שלי לטעם מיוחד: חופן של עלי זעתר טריים קצוצים.
אופן ההכנה:
מחממים את התנור ל-180 מעלות.
במחבת בינונית מחממים את שמן הזית ומטגנים את הבצל והשום עד להזהבה.
מוסיפים את הבשר לטיגון קצרצר וחלקי, כדי שהעסיסיות שלו תישמר במהלך האפייה.
מכבים את האש ומעבירים את תערובת הבשר לקערה. מוסיפים את שאר הרכיבים ומתקנים תיבול.
פותחים את בצק העלים למלבן בגודל הרצוי ומניחים לאורכו בשליש התחתון תלולית יפה של המילוי. מגלגלים בזהירות עד לקבלת נחש בצק ממולא, ומגלגלים אותו לשבלול.
מעבירים בזהירות לתבנית מרופדת בנייר אפייה, מושחים בחלמון ביצה ומפזרים שומשום לרוב.
שולחים לתנור לחצי שעה בערך, או עד שהשבלול זהוב, פריך ומגרה, ומתקשרים לאימא להגיד אה פרעיילכן פורים 3>
בתיאבון!
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
אותנטיות – זה כל הסיפור
רייצ'ל שץ
הסרט אושפיזין, או כמו שבאמת צריך להגות את שמו "האושפיזין", הפך להיות סרט שהבורגנות החילונית מוציאה פעם בשנה מהמדף מעל הטלוויזיה, מנערת את הקופסה מהאבק וחוגגת את חג הסוכות. מעין ברכת כוהנים שנתית.
בלי שום קשר לאלוהים, כמובן.
יש מעט סרטים ישראליים שהצליחו להתרומם ולהיכנס לקאנון התרבותי המקומי והפכו לקלאסיקות. כאלה שנדמה שיש להם משבצת שידור קבועה בגלגל השנה והחיים שלנו כחברה. כמו אבי נשר עם "הלהקה", שמי זרחין עם "הכוכבים של שלומי", אורי סיוון וארי פולמן עם "קלרה הקדושה", ניר ברגמן עם "כנפיים שבורות", הגשש החיוור עם "גבעת חלפון אינה עונה" ועוד.
הקולנוע בארץ עדיין צעיר, בכל ביס תרבות נדחפות קצת שאריות חול וגמלים, ואומנות צריכה זמן כדי להתהוות. אולי, כמו במקרים רבים, זה עניין של כסף. בכל שנה קרן הקולנוע הישראלית (שעל התקציב שלה בעיקר מתבססת התעשייה) מתקצבת שישה- שבעה יוצרים בלבד ב-כשלושה מיליון שקל לסרט באורך מלא. זה נשמע הרבה, אבל קולנוע הוא תחום יקר מאוד. לשם השוואה, האוונג'רס האחרון תוקצב בכ-220 מיליון דולר.
אז אנחנו לא הוליווד, זה ברור, לא בשנים, לא בתקציב וגם לא בקצב. אבל התעשייה בארץ הולכת ומתפתחת, ויצירות ישראליות מגיעות לענקית הסטרימינג "נטפליקס". בסדרה "שטיסל", לדוגמה, ניתן לצפות כעת במאה תשעים מדינות מסביב לעולם. גם בתחום הקולנוע סרטים ישראליים מתחילים לתפוס מקום ונוכחות. לא מזמן במאי ישראלי זכה בפרס "דוב הזהב" בברלין, ולאחר מכן בפרס "חבר השופטים" בפסטיבל קאן בצרפת.
אז איך בכל זאת קולנוע צעיר ולא מתוקצב מצליח?
ובכן, קולנוע הוא מדיום נרטיבי שאוהב נקודות מבט, והוא תמיד ינסה לחדש את עצמו ולמצוא נקודות מבט ספציפיות שלא ראינו. זו הדרך שלו להתפתח, למצוא עוד סיפורים ועוד גוונים אנושיים שיצטרפו לסיפור הגדול של האנושות.
אם אבקש מעשרה אנשים לספר לי על השפן הקטן ששכח לסגור את הדלת, כל אחד יספר סיפור אחר. אחד יתמקד בסבל של השפן, השני ינסה ללמד את הקורא מוסר השכל, והשלישי יחליט שהסיפור בכלל צריך להיות מסופר דרך עיניו של החיידק.
אחד השינויים הכי גדולים שעברתי בתהליך היציאה, ושלאט לאט קרה גם ליוצאים נוספים סביבי, הוא התפתחות של נקודת מבט ספציפית ואישית על החיים. ההבנה שהקונפליקטים שלי שונים, שהדרך שבה אני חווה אהבה, שמחה וכעס היא שלי, שלכל אחד גבולות מוסריים שונים (מה שבעיניי ראוי, ייתפס בעיני האחר כבעייתי), שנקודת המבט שלי על החיים היא אינדיבידואלית ולא שייכת לחברה, וככל שהיא אינדיבידואלית יותר, היא שייכת לי יותר.
יש שיאמרו שזה בעצם כל הסיפור של יציאה מהחברה החרדית. הייתה לנו נקודת מבט פנימית אחרת מהחברה שבתוכה גדלנו. וההתנגשות הזו דחפה אותנו החוצה, לעולם שבו יש יותר מרחב לבחור את הנרטיב ולספר אותו כמו שאנחנו רוצים.
מה מיוחד בסרט "האושפיזין" שהצליח להעלות אותו מעל השאר?
כששולי רנד כתב את הסרט "האושפיזין" ואז שיחק בו (וגם זכה עליו בפרס אופיר) השנה הייתה 2004. ז'אנר "סרטי הדוסים" כמעט שלא היה קיים (הסדרה "החצר" שודרה ב-2003, ודוד וולך יצא עם הסרט "חופשת קיץ" רק ב-2007). העולם החרדי היה עדיין גטו ואף אחד לא הציץ מעל החומות, לא באמת. היו במאים חילוניים שניסו להציג את החברה החרדית על המסך, אבל נקודת המבט שלהם הייתה חיצונית והדמויות יצאו שטוחות, הן היו פלקט של אנשים דתיים שנראים ומתנהגים בצורה מסוימת, אבל לא אנשים חיים. לעומתם, נקודת המבט של שולי רנד הסעירה את הקהל הישראלי והפכה את הכול לחי ואמיתי. הסרט גם מביא איתו תמות דתיות שלא נראו קודם על המסך הישראלי.
גם בשוק השחור הדוסי, "האושפיזין" היה בין הדיסקים הנצרבים ביותר בהיסטוריה, כולנו רצינו לראות מי האיש שהעז לעשות עלינו סרט והאם הצליח להציג את העולם החרדי כפי שהוא, לפחות כפי שאנחנו רואים אותו.
אבל הסרט "האושפיזין" לא הצליח להביא רק נקודת מבט חדשה לזמנו בקולנוע הישראלי, הוא הביא גם נקודת מבט שעד היום נשקפת מעיניים ספציפיות מאוד, עיניים של חוזר בתשובה.
חוזרים בתשובה ייחשבו לנצח "האחר", "השונה", בתוך הקהילה החרדית. הם אף פעם לא יהיו באמת חרדים, גם אם הם מאוד מנסים להיות כאלה. החברה מסרבת לראות בהם חלק, והיא כנראה צודקת, הם עדיין נושאים בתוכם חלקים מהחילוניות ולא מוכנים לוותר עליה. כמו, למשל, על הצורך שלהם ליצור, או על נקודת המבט האינדיבידואלית שמסכנת את החברה החרדית כפי שהיא בנויה היום. שולי רנד ערני מאוד בתוך הסרט כלפי המקום שהחברה החרדית מקצה לו והוא מתבונן בו בכאב אבל גם בהבנה.
ניתן לראות זאת בסצנה שבה שולי קונה את האתרוג הכי מהודר, הכי יפה, כדי להרגיש שייך, כדי להיות משהו שהחברה החרדית אף פעם לא תיתן לו להיות.
המציאות מייד מנכיחה לו עד כמה הוא לא חלק, כאשר שני חברים מהעבר באים לבקר אותו ומזכירים לו שהוא אחר, שהעבר תמיד יהיה חלק ממנו גם אם אלו חלקים בעצמו שקשה לו להתמודד איתם.
בסצנת הסיום של הסרט הגיבור עומד באמצע בית הכנסת, הוא הרגע מל את הבן הראשון שלו וכולם רוקדים סביבו. הוא מוקף בקהילה החרדית, ואז מצטרף אליו גם העבר שכה פחד להתמודד איתו. העבר מיוצג על ידי החברים מפעם שחובשים כיפות ומצטרפים למעגל הרוקדים. הגיבור, שעד כה ניסה להסתיר את חבריו, מצליח לקבל אותם ואת עברו.
או כמו שכתבה המשוררת זלדה:
"הֶעָבָר אֵינֶנּוּ תַּכְשִׁיט
חָתוּם בְּתוֹךְ קֻפְסָה שֶׁל בְּדֹלַח
גַּם אֵינֶנּוּ
נָחָשׁ בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת שֶׁל כֹּהַל –
הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ
בְּתוֹךְ הַהֹוֶה
וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר
נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר –
כַּאֲשֶׁר הֶעָבָר מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה
זוֹ הֲרָמַת הַחַיִּים כֻּלָּם..."
זהו סוף שמח, של תקווה, של קבלה, והוא סוגר את התמה של זרות בנימה אופטימית.
אבל אולי דווקא בגלל נקודת המבט המיוחדת של היוצר הייתי מצפה לסוף פתוח יותר, כזה שבו הוא עדיין האחר, ולא האתרוג ולא ההתמודדות עם העבר יהפכו אותו באמת לחלק, כי יש משהו יפה בלהיות "השונה" ו"האחר" בתוך חברה, להיות בעל התשובה, לחיות בתוך חברה מסוימת, להבין אותה אבל בו-זמנית גם לא להיות שייך עד הסוף. יש משהו יפה בלשמור על היכולת שלך להיות אינדיבידואל, על הדרך שבה אתה רואה את המציאות, ועל הדרך שבה אתה מספר סיפור.
אולי ההשלמה הזו עם הזרות יכלה להיות סוף ריאליסטי ושמח יותר.
כשנציגי נטפליקס הגיעו לאחרונה לארץ לפתוח חממה לתסריטאים מקומיים, ישבתי בקהל בסשן של Q&A, המיקרופון עבר מאחד לאחד וכולם שאלו שאלות, כולם רצו להבין, מה נטפליקס מחפשת, כל אחד רצה להבין איך לכתוב את הסדרה שנטפליקס תקנה. לאחר מספר שאלות דומות מהקהל, קמה אחת הבכירות ואמרה: "אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, אתם תאמרו לנו. כל מה שאנחנו מחפשים הוא אותנטיות, אותנטיות של נקודת מבט. ספרו לנו את הסיפור שלכם".
ולמי שהדיסק הצרוב של אושפיזין עוד לא הגיע אליו, הנה קישור לטריילר: https://www.youtube.com/watch?v=zVfXipr3WuE
היינו כחולמים - עשור למהפכת "יוצאים לשינוי"
רסל דיקשטיין
השינוי של יוצאים לשינוי מתבטא, בין השאר, בקבלת אחריות של היוצאות והיוצאים על חייהם, בתביעה לקבל את הזכויות המגיעות להם, לא כטובה, בדין, ובידיעה העמוקה והמכוננת – ליוצאים יש הרבה מה לתרום לחברה הישראלית. עזיבת העולם החרדי ופריצת הגבולות האישיים והקהילתיים לא מרוקנות את הזהות, להפך, הן מעשירות אותה.
דמיינו לכם תסריט: חבורת צעירים חדורת מוטיבציה אך נטולת ניסיון והכשרה, עוול זועק לשמיים, כוחות גדולים שמתנגדים לתיקונו, מאבק עיקש ורצוף דרמות שמתנהל במסדרונות בית המשפט, בתקשורת, באקדמיה, בצבא ובברים ברחבי העיר, גיוס דמויות מפתח מפה ומשם, ישיבות מחתרתיות, מהלכים מתוכננים, מהלכים בהחלט לא מתוכננים, והנה, תנועה מתעוררת וגדלה ומתרחבת, קוצרת הצלחות, הישגים ותעודות הוקרה, נעשית שם דבר בהוויה הישראלית וצומחת כל העת, מתמודדת עם ביקורת פנימית וחיצונית, מהלכת בין הטיפות בנושאים הרגישים ביותר, זהות ושייכות, מטביעה חותם ומשנה סדרי בראשית. ובכל זאת, ועל אף כל זאת, בשורה התחתונה, משאלתם הגדולה של המקימים ושל העומדים בראש העמותה כיום היא: להביא לסגירתה.
בטח הייתם רוצים לצפות בסרט הזה.
ברכות! אתם חלק ממנו.
נופלים בין הכיסאות
קצת קשה להיזכר במציאות שבה נולדה יוצאים לשינוי, שהרי כל כך הרבה השתנה מאז, אבל ננסה. לצורך כך, אשתמש בסיפורי האישי: נערה חרדית מתבגרת מתחילה לעמוד על דעתה ולתהות על אמיתות, להרהר אחר מוסכמות ולבחון גבולות. אין באמת את מי לשאול ועם מי להתייעץ, אין שום הדהוד בסביבה לאפשרות ששאלות כאלה הן לגיטימיות, וכמובן – שום סימן להימצאותן של דמויות ששנו ופרשו. בעצם, היו כמה סיפורים, על אחת שעזבה והתאבדה, על אחד שיצא וחזר ונעשה חוזר בתשובה מוביל, ועל זו שיצאה ואיבדה את דעתה. אלו היו הסיפורים המוכרים. במחתרת סופר על יוצאים (למעשה, קראו להם "מקולקלים, אבל ממש") שהפכו לחסרי בית, למסוממים, לעובדים בעבודות כפיים קשות ולא מתגמלות, זרוקים אי-שם וסובלים, אוהו – כמה הם סובלים. היוצא המפורסם – כי הוא היה מפורסם – ישראל סגל ז"ל נחשב ליוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל, והנה, אפילו הוא, תראו כמה הוא מתייסר. בעולם החרדי לא מכירים במושג "מורכבות", ובטח שלא ב"זהות מורכבת ואינדיבידואלית". על הרקע הזה, מה הפלא שלקח לי המון-המון זמן להגדיר, לעצמי קודם כול, שאני, כן גם אני, יוצאת? להכיר בכך ולמצוא לעצמי מעגלי תמיכה. אבל אלו היו מותרות, הקשיים היו בסיסיים הרבה יותר. בסמינר לא מכינים אותך לחיים שמחוץ למסגרת העוטפת של הקהילה, והיציאה אז הייתה מאופיינת בקשיי הגירה בלי שום פתרון שיכולתי לחשוב עליו. מאחר שלא תפסתי את עצמי כיוצאת והייתי עסוקה בענייני הישרדות, לא נעזרתי בעמותות שהצהירו שהן מסייעות ליוצאים שההחלטה לעזוב את הקהילה בשלה בקרבם. לצה"ל לא יכולתי להתגייס. הצבא לא ידע אז איך להתמודד עם צעירות וצעירים במצב רגיש כשלי. ביררתי על האפשרות להיחשב "חיילת בודדה", ולפי המידע שקיבלתי הדבר כרוך בפרוצדורה לא פשוטה. נודע לי שאין אפשרות להסתיר מההורים את דבר גיוסי ושאין שום מערך מתאים ומקדם לחיילות עם בגרות במקצועות קודש, ושתהליך ביטול הפטור ייקח זמן וכלל אינו מובטח, ובקיצור – רדי מזה. אחר כך, כשהתחלתי ללמוד, לא יכולתי לקבל מלגות שנועדו לבוגרי החינוך החרדי, כי כבר לא הייתי חרדית, ולא יכולתי לקבל מלגות שבין התנאים לקבלתן היה שירות צבאי. וכך, על אף המוטיבציה העצומה ותאוות הידע והחלום להתברג בעולם האקדמיה, החובות העצומים ופערי ההשכלה והתרבות ניצחו. נשרתי מהלימודים. במוסד אקדמי אחר, שנים ספורות לאחר שנאלצתי להשתעבד כל-כולי לסתימת הבור הכלכלי שנקלעתי אליו בשל היעדר תמיכה, הקושי של סטודנטים יוצאי הקהילה החרדית צד את עינו של ליאור קול, סטודנט ירושלמי לכלכלה וחשבונאות באוניברסיטה העברית, שהיה אז בן 24, נטול כל קשר לעולם החרדי וחסר כל היכרות עם קשיי היציאה. "עבדתי אז באיזו עבודה סטודנטיאלית, והכרתי שם סטודנט נוסף, יוצא החברה החרדית. מובן שהסתקרנתי לשמוע את סיפורו, ותוך כדי השיחה הוא אמר לי שהוא עובד בשלוש עבודות כדי לממן לעצמו את הלימודים. שאלתי אותו אם זה בנוסף על התמיכה שהוא מקבל מהמדינה, והוא שאל אותי, 'איזו תמיכה? על מה אתה מדבר?' בתמימותי חשבתי שכבוגר החינוך החרדי מגיעה לו תמיכה מהמדינה, והוא הסביר לי שמרגע שהוא הוריד את הכיפה הוא כבר לא זכאי לשום תמיכה. נחרדתי מזה". אני מקשיבה לליאור ומחייכת, כי כשהדברים נשמעים מפי אדם שאינו חרדי ושמעולם לא היה חרדי, האבסורד אכן זועק לשמיים והאפליה מומחשת במלואה. אבל אז, בזמנו, כאשר אני הייתי סטודנטית, המציאות המפלה נראתה לי ברורה מאליה, וההתנערות ממני, היוצאת, התקבלה על דעתי בהשלמה עצובה; הבחירה שלי הייתה לצאת, ובין הזכויות שנשללו ממני נמנית גם הזכות להשלמת השכלה ומיגור הפערים שנוצרו מכיוון שנולדתי למשפחה חרדית. סה לה וי. מחיר הבחירה. למרבה המזל, העין החיצונית של ליאור לא ראתה את הדברים באופן הזה. "הבחור שפגשתי אמר חצי בצחוק שהוא והחברים היוצאים שלו משתעשעים במחשבה לתבוע את המדינה, כגורם שהוביל למצבם. 'אז למה אתם לא עושים את זה?' שאלתי, והוא חייך ואמר שזה חסר סיכוי. כאן נדלקתי. 'אתה יודע מה', אמרתי לו, 'תן לי לבדוק כמה דברים. אתה יכול לארגן לי כמה יוצאים לתביעה?' הבחור, עדיין סקפטי, אמר שאין בעיה. הוא יארגן כמה מחבריו". זרע ראשון נזרע בערוגה ראשונה.נפגשים אצל בוז'י
במרחק כמה מסדרונות משם, באותה אוניברסיטה, רעיון דומה הדהד במוחו של משה שנפלד, יוצא שהתגייס לצבא, השלים בגרויות והתקבל למכינה קדם-אקדמית. "קיבלתי מלגות בגלל השירות בצבא. לא הופליתי במלגות אחרות, בגלל שפשוט לא הגשתי בקשה. ראיתי מלגות שמיועדות לחרדים ובכלל לא העליתי על דעתי להגיש בקשה. בשנה הרביעית ללימודים פגשתי בחור שלמד איתי בישיבה. בזמן שאני עשיתי צבא הוא התחתן ולמד תואר בפיזיקה באוניברסיטה הפתוחה, קיבל מלגה מקרן ידידות טורונטו ומלגה מהכולל – במקביל, כמובן. וזהו. הוא הסתדר. רק כשהוא סיפר לי על כך התחלתי להבין שמשהו לא תקין בכל הסיפור הזה". במבט לאחור, אפשר להניח שליאור ומשה, וצעירים נוספים שנפגוש בהמשך, היו האנשים הנכונים במקומות הנכונים ובזמנים הנכונים. התקופה הייתה פוסט מחאת 2011, אקטיביזם חברתי היה הדבר החם ביותר, ובזכות פורום היוצאים בפורטל תפוז (ז"ל) יותר ויותר בוגרי החינוך החרדי הכירו זה את זה, יצרו מעגלי תמיכה, שותפות ושיח, דיברו על האתגרים, הכאבים, הניצחונות הגדולים והקטנים, ההתמודדויות בצבא, באקדמיה ובתעסוקה. ההסתרה של היציאה הלכה והתפוגגה. אם בעבר מפגשי הפורום נערכו תחת מעטה חשאיות וכל המשתתפים נשבעו לשמור על סודיות גמורה, באותן שנים האווירה השתנתה והיוצאים הפסיקו להתחבא. גולת הכותרת הייתה מפגש שנערך בבית הספר לאומנויות "מנשר". אז, לראשונה, התקיים אירוע פומבי של יוצאים. בלי הסתרות, בלי כתובת עלומה שנמסרת רגע לפני תחילת האירוע, בלי חשש מחרדים שיבואו לפוצץ את המפגש ובלי לאסור על צילומים באירוע עצמו. השטח בעבע. המהפכה החלה. ובחזרה למסדרונות האוניברסיטה העברית. שנפלד, שהיה מעורב עמוקות בהווי היוצאים והכיר רבים מהם, מסביר שהרעיון להתאגד לעמותה עלה באמצע שנת 2012, והתנהל למעשה בכמה צירים. "בציר אחד שלמה פשקוס, אז כלכלן במשרד האוצר, מחליט לפעול למען היוצאים. כששלמה היה סטודנט הוא היה פעיל בתא אופק, והעיסוק בעניינים חברתיים כבר היה טבוע בו. בעקבות פקיחת העיניים הקולקטיבית גם הוא הסיק שזה לא בסדר שמפלים אותנו. הרעיון של שלמה היה לפקוד יוצאים למפלגות, וכך, כשיהיה לנו כוח פוליטי, נוכל להגיע לח"כים ולהתחיל לפעול. הוא פנה אליי מכיוון שאז ניהלתי את הפורום בתפוז והכרתי לא מעט יוצאים. ואכן, יצאנו למבצע התפקדות מהיר. מהיר כי תוך זמן קצר השגנו פגישה עם בוז'י הרצוג, אז חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה". לפשקוס ושנפלד, מארגני הפגישה, היה חשוב שיגיעו אליה כמה שיותר יוצאים. הם הפיצו את דבר הפגישה ברחבי האוניברסיטה והדהדו אותה ברשתות החברתיות. וכך ליאור, שכאמור באותה עת פעל כדי לגייס יוצאים ותורמים לטובת תביעה ייצוגית נגד המדינה בגין הזנחת חינוך, חבר ליוזמה המתגבשת, וב-27 ביוני 2012 כולם הגיעו, חדורי מוטיבציה ורצון לשנות, לפגישה ההיסטורית עם הח"כ. בין 50 היוצאים שהגיעו למפגש היה יוצא צעיר ולבוש מדים, יוסי קלאר. קלאר שירת אז ביחידה לגיוס חרדים. "הייתי במדור שאחראי על כתיבת המדיניות לשילוב חרדים", הוא משחזר, "משמע, הייתי במדור שאחראי למעשה על אפליית היוצאים בצה"ל. הייתי חתום על המדיניות שקבעה מתי חייל מודח משח"ר (מסלול שילוב חרדים. ר"ד), ואפילו בסוף השירות שלי אני זה שחתם על הדחות כאלה". קלאר, לדבריו, לא חש דיסוננס. "הבנתי מה דרישות המערכת והנחתי את האנשים לפעול בהתאם. לחבר יוצא שרצה להגיע למודיעין יעצתי לחבוש כיפה, ועדכנתי אותו שבעוד כמה חודשים אדיח אותו ממסלול שח"ר, והוא ימשיך במסלול רגיל. ליוצאים אז לא הייתה אפשרות להתגייס למודיעין, האופציה הזאת הייתה שמורה לחרדים בלבד. כשהתחילה ההתארגנות נגד אפליית יוצאים, היה לי ברור שאני רוצה להשתלב בזה. התחלתי להציק למפקדים שלי, הסברתי להם שזה לא הגיוני מה שקורה, למה חייל שמוריד את הכיפה מאבד אוטומטית את כל הזכויות שלו. מה הקשר?"יוצאים עם נתונים
המפגש עם חבר הכנסת הרצוג היה מוצלח. בסיומו ביקש הח"כ מהמארגנים להגיע אליו לפגישה מעשית יותר. "הגענו והוא התחיל לשאול שאלות ענייניות. כמה יוצאים יש? אילו תוכניות יש לחרדים שיוצאים לא נהנים מהן? במה בדיוק מתבטאת האפליה בצבא ובאקדמיה? אילו פערי השכלה ספציפיים יש ליוצאים? שאלות כאלה, בסיסיות למדי. ואז הבנו שלמעשה אין חומר. אין לנו נתונים מדויקים", נזכר שנפלד. "וכך, במקום להתכונן למבחנים של סוף התואר, ישבתי והכנתי נייר עמדה. קראתי, חקרתי, מצאתי מקורות, חפרתי בנתונים, בדקתי בנתוני הלמ"ס ובאתרים של קרנות ומכללות ואוניברסיטאות. לבסוף הגעתי לנייר עמדה מסודר וממצה שאנשים קראו, הזדהו והבינו את הצורך בשינוי". בדיעבד, שאלותיו של הח"כ הקשוב, שלימים מונה לנשיא המדינה, הניחו את אחד היסודות המרכזיים של עמותת "יוצאים לשינוי" – התבססות על נתונים.יוצאים לשינוי משקיעה רבות במחקר על תופעת היציאה מהמגזר החרדי והבנתה וכן בהנגשתה לתקשורת בישראל ובעולם, מתוך ההבנה כי כדי ליצור מענים הולמים, חשוב להבין לעומק את הצרכים, ולאחר מכן להנגישם לכלל האוכלוסייה. (מתוך אתר "יוצאים לשינוי", אזור "מחקר ותקשורת")
מאחדים כוחות
"במקביל להתארגנות לקראת הפגישה ההיסטורית עם בוז'י, ישבה באבולעפיה ביפו קבוצת אנוסים (אנשים החיים בחברה החרדית ושומרים בפומבי על אורח חיים חרדי, אך אינם מאמינים בדרך חיים זו. ר"ד), וחגגה על ערמת פיתות ודברים לא כשרים נוספים", ממשיך משה לתאר. "זה היה בפסח. בשולחן ליד ישבה העיתונאית והבימאית ענת גורן, ואחרי לבטים רבים היא ניגשה אליהם וביקשה להבין את פשר העניין, איך ייתכן שיושבים פה חרדים ואוכלים חמץ. הם הסבירו לה על מציאות חייהם ועל תופעת האניסות, והיא – התפוצץ לה המוח. בו ברגע החליטה לצלם על כך סרט דוקומנטרי וביקשה לשמור עימם על קשר. היא חיברה אותם לאנשים שלה, וככה גם הם התחילו לפעול למען היוצאים. בציר הנוסף – ליאור קול מנסה לקדם את עניין התביעה ההמונית. בוז'י קישר אותנו לקרן החדשה לישראל, ושם פגשנו את החבר'ה האנוסים מהמסעדה ביפו, והתחברנו כולנו למיזם משותף. הדברים התגלגלו לאיטם, היינו סטודנטים, והחבר'ה האנוסים בעלי משפחות. אבל התקדמנו. בסופו של דבר קיבלנו מהקרן סכום ראשוני, ובמרץ 2013 הוקמה העמותה". אחת היושבות בשולחן הפיתות המפורסם הייתה בת אדלר, שבאותה תקופה נאלצה לשמור על חזות חרדית בשל מאבק גירושין ארוך וחששהּ לאבד את בנה. בת מספרת על ילדות חרדית רגילה וחסרת תהיות אמוניות. "מבחינתי, היה ברור שיש מסלול חד-סטרי, לא היו שאלות. בגיל 19, אחרי כמה פגישות קצרות, התחתנתי ודי מהר הגיע ילד ראשון. אף פעם לא האמנתי באלוהים", היא אומרת ועיניי שלי מעט נפערות. "זאת אומרת, אמונה לא הייתה חלק מהחיים שלי", היא ממהרת להסביר, "אלא יותר המשימות שצריך לבצע, הדברים שצריך לעשות כחלק מהמרקם החברתי. לא חשבתי הגות". נקודת המפנה של בת התחוללה בעקבות משבר חריף בזוגיות. "בדיעבד, הגילויים הקשים שגיליתי והגירושין המאוד לא פשוטים שעברתי היו הדבר הכי טוב שקרה לי. חטפתי את הבעיטה שהייתי צריכה לחטוף כדי להעיף את החיים שלי קדימה". בת התמודדה עם לחצים אדירים מבית ומחוץ עד שהצליחה להיחלץ מהקשר המזיק. תוך כדי תהליך היא עברה מסע פנימי לגילוי מחדש. "רק אחרי שהוא עזב את הבית באופן סופי התחלתי לשאול את עצמי שאלות. למשל, למה אני בעצם לא מדליקה אור בשבת, הרי אני לא חושבת שיש אלוהים ואין עכשיו אף אחד בבית שיראה שאני מדליקה אור, אז למה לא להדליק? השאלות האלה מעולם לא צפו, כי התנהגתי כמו שהחברה סביבי דרשה ממני, וזה היה בסדר מבחינתי. הפעם הראשונה שבה התאפשר לי באמת לחשוב על הדברים התרחשה כשהייתי, לראשונה בחיי, אני מול עצמי בלי הורים, בלי אחים, בלי בעל".מה יוצאים צריכים?
בתקופה שבת טורטרה בדיונים ארוכים ומתישים בעניין הגט, תוך שהיא מגבשת לעצמה את זהותה החדשה ורוקמת תוכניות לחיים שלאחר הגירושין, היא ניהלה את פורום "חרדים בעל כורחם" בפורטל תפוז, ויזמה מפגשים של נשים וגברים כמוה, חרדים בתחפושת. מה היה החיבור הרעיוני שלך עם יוזמת "יוצאים לשינוי", שאז עוד הייתה רק רעיון במוחם של כמה אנשים? "החבר'ה שהתחברתי אליהם ואני הרגשנו שיש משהו לא תקין בתהליך היציאה כפי שהיה באותה תקופה. הרבה יוצאים התנהלו ממקום מתמסכן, וכזה שלא לוקח אחריות על הבחירות שלו. ולנו, כמי שמתמודדים עם הבחירה ומשלמים עליה מחיר גבוה מאוד, זה הפריע. דבר נוסף, הייתה לנו בעיה עם הסיוע שהיה מוצע אז, שהוא כלל בעיקר מעין קהילה חליפית לקהילה שהיוצאים עזבו, ולא היה שם דגש על מתן כלים לחיים עצמאיים. ולתפיסתי – זה מה שחשוב, וזה מה שקסם לי ביוזמה של יוצאים לשינוי. הרעיון הוא לתת חכה, לא להאכיל בדגים". בת רואה קשר ישיר בין התנהלות חרדית טיפוסית ובין הסרת אחריות. "יש משהו בחינוך החרדי ובהתנהלות החרדית שמוריד מאנשים את הדאגה האישית לגורלם, ולרבים זה מאוד נוח. אלוהים דואג לנו, הקהילה דואגת לנו, הרב דואג – חיים קלים ומתגלגלים. אנחנו רצינו לייצר מצב שלאנשים יש כלים להטיס את החיים שלהם קדימה. לדוגמה, אני רציתי ללמוד לתואר ולא יכולתי כי לא הייתה לי תעודת בגרות. האפשרויות שלי היו לעבור מסלול ארוך של השלמת בגרויות, או לחכות לגיל 30 וללמוד במכינה. רצינו שיכירו במצב של בוגרי החינוך החרדי ויקימו מכינות ייעודיות שאפשר להתקבל אליהן לפני גיל 30. רצינו שתהיה הכרה בצרכים הספציפיים של יוצאים, ושהסיוע יהיה יעיל באמת. ואז, כשפגשנו את פשקוס ואת ליאור ואת שאר החברים – זה היה בינגו. כולנו דיברנו באותה שפה, כולנו חלקנו אותן תובנות". החבורה התאחדה במטרה לפעול לקידום מה שנקרא לימים "תביעת הליבה", וכן כדי להניע תהליכי שינוי בתוך המערכות השונות: הצבא, האקדמיה ושוק התעסוקה. לראשונה בתולדות המדינה, יוצאי החברה החרדית התאגדו, הרימו ראש ותבעו זכויות בריש גלי, תוך הדגשת היתרונות שלהם כיוצאים והתועלת שהם מביאים לחברה הישראלית הכללית. "בגין התרשלות המדינה סיימו התובעים את לימודיהם כשברשותם ידע בסיסי בלבד במקצועות חיוניים, אולם לאחר שבגרו התברר כי חסרים להם הכלים הנדרשים לרכישת השכלה ומיומנויות אשר יאפשרו להם לעמוד על רגליהם ולהשתלב בהצלחה בחברה הישראלית" (מתוך "תביעת הליבה" שהוגשה לבית המשפט המחוזי בשנת 2015). "יוצאים לשינוי הוקמה במטרה לשנות מדיניות, ולא כמקום שמעניק מענים מסוג רווחה", מחזק שנפלד. "יותר מכך, המשפט הקבוע שלנו היה 'המטרה העיקרית של יוצאים לשינוי היא שהעמותה תיסגר'. שנצליח לשנות את המציאות עד כדי כך שכבר לא יהיה צורך בעמותה. ככה פעלנו לאורך כל הדרך, עד שנדב (רוזנבלט, מנכ"ל העמותה כיום. ר"ד) ואיציק פשקוס, אח של שלמה, הגיעו עם הרעיון לפתח את תחום הסיוע הפרטני ולספק מענים קהילתיים. היו דיונים ארוכים מאוד, ויכוחים של ממש, בנושא. יוצאים לשינוי, ביסודה, לא חשבה לגעת בתחומי פרט וקהילה, אלא לפעול לשינוי מדיניות. ואכן, כמה חברי ועד פרשו בעקבות ההחלטה להרחיב את תחומי יוצל"ש מעבר לפעילות המאקרו". תובעים ליבה הסיקור התקשורתי העצום והעיסוק הציבורי בתביעה של העמותה הצעירה אינם ברורים מאליהם. המייסדים בחרו, במודע וגם בהמשך הדרך, שלא לשים בחזית המאבק סיפורים אנושיים קורעי לב על התמודדות עם ניתוק מהמשפחה וקשיי התאקלמות גרפיים מדי, אלא לדבר על מהות, על אפליה ועל צורך בשינוי מדיניות. מדובר בריקוד עדין במיוחד שכולל ניסיונות ליישוב בין אינטרסים מנוגדים. בסופו של דבר, היוזמה המקורית והבועטת משכה תשומת לב רבה וסוקרה בהרחבה בכלי התקשורת הכלליים וגם באתרים חרדיים.
חרף הפערים – אחים אנחנו!
השינוי שחוללה העמותה מתפרש למישורים רבים, לא רק פעילות לשינוי מדיניות, לא רק תחום פרט וקהילה הולך ומתפתח, לא רק העלאה למודעות הציבורית אספקטים נוספים של יציאה, אלא גם דחיפה לשינוי מנטלי שנוגע למרקם היחסים העדין בין יוצאים לחרדים. "אחד הדברים החשובים שיוצאים לשינוי עשתה בעשור החולף הוא לגרום לעולם להבין שיוצאים הם לא אנטי חרדים", אומר יוסי קלאר. "היציאה היא דבר שעשינו למען עצמנו, ולא נגד אף אחד. אנחנו בקשר עם האחים והאחיות שלנו, אנחנו אוהבים את המשפחות שלנו, ואנחנו לא נגדם. התנערנו מהתפיסה הרווחת שיציאה היא אקט פוליטי ומתריס. מבחינתי, יוצאים לשינוי היא ארגון חרדי. פילוסופית אפשר להתווכח על הקביעה הזאת, אבל עובדתית היא נכונה. חרדים הקימו את יוצל"ש, חרדים עובדים ביוצל"ש והלקוחות שלנו הם חרדים. אין לנו לקוחות חילונים. אז מה אם אנחנו לא נראים כמו חרדים? מלבד זאת, הרי ברור שגם המשפחות שלנו נהנות מפעילות העמותה, שבזכותה הילד שיצא יכול למצות את הפוטנציאל שלו ופחות סובל בתהליך היציאה. יוצאים וחרדים הם לא אויבים – הם אחים. והשינוי הספציפי הזה, שיוצל"ש היא חלק אינהרנטי בו, מורגש בשטח; אם במפגשים של הורים חרדים וילדים יוצאים, אם במעגלי שיח ואם בפעילויות נוספות שמתרחשות באופן מוצנע יותר".
רוקמים נרטיב חדש
הקו הפייסני שמובילה העמותה, לצד הדגשת היציאה כסיפור הצלחה מעוררים תרעומת בקרב חלק מהיוצאים. האבות המייסדים של "יוצאים לשינוי" מודעים לכך ומסרבים להתנצל או לסגת מעמדותיהם. "יש מצב שהעמותה לא מתאימה לכל היוצאים, וזה בסדר גמור. 'ברוך השם', יש היצע של עמותות וארגונים, ויוצאים שלא מזדהים עם הקו של יוצל"ש יכולים למצוא לעצמם בית חם במקום אחר", אומרת בת, ומציינת שלדעתה העמותה התרחקה מעט מהכוונות המקוריות שהיו בעת ההקמה, וכבר אינה מתמקדת רק במתן כלים שיאפשרו ליוצאים סלילת דרך עצמאית. "הפוקוס שלנו מההתחלה היה להדגיש את הכוחות האדירים של היוצאים, להוכיח שאפשר להצליח למרות תנאי פתיחה קשים", מסביר ליאור קול, שמשמש כיום חבר בוועד המנהל ומייעץ לעובדי העמותה במגוון תחומים. "מן הסתם, ככל שגדלנו כעמותה התחלנו להכניס עוד ועוד פעילויות, דברים שקשורים יותר לענייני רווחה והיו רחוקים מאיתנו בעבר. אבל הקו הראשי בשום אופן לא השתנה. אנחנו רוצים להעצים את היוצאים, והדגש ימשיך להיות על סיפורי הצלחה והתמודדות מוצלחת, ופחות על הקשיים והכישלונות". לפי משה שנפלד, שאף הוא מעורב עמוקות בפעילות העמותה גם היום, הטענות נכונות בחלקן, אבל ביוצאים לשינוי יש מקום לכולם. "יש פה מתח מובנה. שהרי מעצם הגדרתם, מובילי תנועה חברתית הם אליטה, וככאלה – ייטו להדגיש את הדומה להם. עם זאת, יוצל"ש תמיד ראתה בעצמה נציגה של כלל היוצאים והתאמצה לייצגם נאמנה. זו שאלה קשה, איך מעבירים מסר שמעודד כל אדם למצות את יכולותיו, בלי ליצור רושם שמצופה ממנו להגיע לסטטוס חברתי זה או אחר. אני יודע שעוד לא מצאנו את הנוסחה, אבל אנחנו בוודאות מנסים". "גם אני ער לביקורת", מציין יוסי קלאר, ששימש במשך שנים בתפקידי מפתח בעמותה וגם היום הוא פעיל ומעורב בה. "ומבין שיש יוצאים שתופסים את יוצל"ש כמי שמנסה להכתיב מיהו היוצא הנכון ומיהו היוצא המוצלח, בזמן שיש כל מיני סוגים של יציאה. זה נכון. אנחנו מאדירים יוצאים שהגיעו רחוק באקדמיה, שקוצרים הישגים בצבא ובתעסוקה, ופחות מפנים זרקור לעבר אנשים שהקשיים שלהם הישרדותיים יותר. אנשים אומרים שאנחנו מתעסקים בעוגות בזמן שיש יוצאים שזקוקים ללחם. במובן מסוים אני מסכים עם הביקורת הזאת, אך חושב שלא הייתה לנו ברירה, ועדיין אין לנו ברירה. חשוב להזכיר באיזה אקלים צמחה יוצל"ש. התחלנו לפעול בזמנים שהייתה תדמית אחת של יוצאים, והיא של נחשלות, של כישלון, של מסכנות, של אובדנות ותלישות. יוצאים התביישו להודות שהם יוצאים, כדי לא להיות מזוהים עם התדמית הזאת. כדי לתקן את המצב המאוד לא אידיאלי הזה היינו צריכים למשוך את החבל לצד השני, ואפילו באגרסיביות. להראות שיש צד אחר, מואר יותר, של היציאה".יוצאים לשינוי - מילים אישיות
המודל האגוצנטרי
אמיר שטיין
אחד האירועים שמסמלים את תחילתו של עידן הקדמה במערב הוא הולדת המודל ההליוצנטרי של ניקולאוס קופרניקוס (1534-1473). קופרניקוס הגה את התאוריה האסטרונומית, שעל פיה כדור הארץ אינו מרכז היקום, אלא השמש. אנחנו, בכדור הארץ, נעים סביב השמש, ולא להפך. וכדור הארץ עצמו אינו מרכז היקום. תאוריה מהפכנית זו עוררה מתח רב בין תפיסות המדע לאמונה הנוצרית, דבר מפתיע למדי בהתחשב בכך שרוב המדענים באותה תקופה, כולל קופרניקוס עצמו, היו אנשי דת. המתח הלך והתעצם. גלילאו גליליי, מדען שחי בין השנים 1642-1564 וכונה לימים "אבי המדע המודרני", זומן לשימוע בכנסייה ונענש על תמיכתו הרעיונית במודל ההליוצנטרי. גליליי אולץ לחזור בו בפומבי מעמדתו, תחת איומי הכנסייה, אבל טבע את המונח "ואף על פי כן נוע תנוע"; כלומר כדור הארץ סובב סביב השמש, לא משנה מה הכנסייה רוצה שאגיד, אלו הן העובדות.
תאוריות על איך העולם בנוי, ככל הנראה, השפיעו רבות על הפסיכולוגיה האנושית. למשל, בימי הביניים האמינו במודל האריסטוטלי, שעל פיו העולם בנוי מגלגלים היררכיים שנמשכים אחר אלוהים. בעולם כזה, הגיוני שתפיסות היררכיות היו נפוצות. כמו שבעולם יש חלקים נעלים יותר (שקרובים יותר אל האל), ככה גם בחברה האנושית – יש בני אדם נעלים יותר. קשה לי לחשוב על מציאות שבה אנשים מאמינים כי הכדור שהם חיים עליו הוא מרכז היקום, בלי שיניחו מכך שגם הם מרכז היקום. תפיסות כאלו אפשר למצוא, והרבה, בהגות העולם הישן, בין השאר גם בהגות היהודית: "לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר, בשבילי נברא העולם", כתוב במשנה ורש"י מפרש – בשבילי, כלומר חשוב אני כעולם מלא.
עם ניפוץ המודל הגאוצנטרי, שעל פיו כדור הארץ הוא מרכז העולם, החלו להופיע תאוריות על תקפות השוויון בין בני אדם. לא אפרט פה על ההיסטוריה של התאוריות הפילוסופיות הללו, אבל המשפיעה ביותר, לדעתי, היא תפיסתו של ג'ון לוק, פילוסוף בן המאה ה-17. לוק דיבר על "זכויות טבעיות" שיש לבני אדם, שאף גוף או גורם לא אמור לפגוע בהן. בין הזכויות האלו אפשר למנות את הזכות לחיים ולשלמות הגוף, הזכות לחירות וזכות הקניין. מהתפיסה הזו נובעות התפיסות הבסיסיות שמאפשרות חיים בדמוקרטיה ליברלית: חופש הביטוי, חופש הדת, חופש העיסוק וכו'.
ככל שידיעותינו בנוגע ליקום התרחבו, הבנו כמה אנחנו קטנים, למדנו ענווה והתחלנו לכבד את האנשים שסביבנו. כמובן, אין מדובר בתהליך לינארי, אבל מהמאה ה-17 עד המאה ה-21 אפשר לראות מגמת שיפור בסובלנות, בחופש הדת וכדומה. אבל מה קורה כשקבוצת אנשים מתכנסת לתוך עצמה ומסרבת ללמוד על העולם ולהכיר אותו? מה קורה כשהקבוצה המסתגרת מסרבת להכיר בהתרחבות היקום ושעבורה אין אלא דל"ת אמות של אנ"ש?
בכל העולם אפשר למצוא קבוצות שמתכנסות בתוך עצמן, בעיקר סביב משברים. אבל איני מכיר הרבה קבוצות כמו החברה החרדית, שמשמרות בקנאות מצב סטטי בכל תחום כמעט. לדוגמה: המודל האריסטוטלי, שנחשב פסגת המדע בימי הביניים, עדיין מככב בחברה החרדית. לא רק שמתנהל שיח על הגלגלים (האריסטוטליים) שמניעים את העולם, גם החלוקה לקטגוריות לפי אריסטו עדיין חיה ובועטת. בכיתות שבהן למדתי, בדרך כלל, היה תלוי על הקיר פוסטר של פירמידה שהכילה את הקטגוריות הבאות: דומם, צומח, חי, מדבר ויהודי. אין בכוונתי כרגע להתייחס לגזענות שפירמידה כזו מבטאת, אלא לכך שמדובר בחלוקה קטגורית-מדעית מהעת העתיקה, שעדיין מככבת על קירות בתי הספר ובחומרי הלימוד. מזעזע בעיניי. והכי גרוע, רוב האנשים בחברה החרדית מקבלים זאת משל היו הדברים תורה מסיני, אין להם מושג שאלו קטגוריות אריסטוטליות (שהגה אריסטו, פילוסוף יווני בן המאה הרביעית לפנה"ס).
השימור האובססיבי של הישן נתמך בפרשנות הפסוק "חדש אסור מן התורה". וכך, כל רעיון מודרני נתפס כרשעות, סטייה ואפילו סכנה, והתוצאה היא: חברה שלא יודעת להתמודד עם העולם שבחוץ, חברה שקיימת כשלוחה ימי-ביניימית טרום הנאורות, ומתנהלת כאי בלב ליבה של החברה המודרנית. הדבר יוצר פארודיות של ממש. יצא לי לדבר עם חברה מהמגזר החרדי על המצב הפוליטי העכשווי. תוך כדי שיחה היא ציינה, בנימת קביעה, שליברמן שמאלני. אמרתי לה שליברמן נחשב לאיש ימין קיצוני, גם בעמדותיו המדיניות וגם בעמדותיו הכלכליות. החברה החרדית אמרה שמעולם לא חשבה כך על עמדות פוליטיות. מבחינתה, כל מי שמתנגד לחרדים הוא שמאל, וכל מי שבעדם הוא ימין. שאלתי אותה האם מישהי כמו חברת הכנסת נעמה לזימי, שנלחמת למען בנות חרדיות ממוצא מזרחי שנשארו בלי סמינר ללמוד בו, גם היא נגד חרדים? כי בפועל נעמה לזימי, מספר 2 במפלגת העבודה, היא שמאל מובהק. לא היה לה מענה.
תופעה נוספת שמתרחשת כשמסתגרים פנימה במקום להתעדכן במציאות, היא תסביך הרדיפה של החברה החרדית. החרדים תופסים את עצמם כקורבנות נצחיים של השלטון. למשל, אם הכנסת מחוקקת חוק נגד שימוש בכלים חד-פעמיים, לא עולה בדעתם שמדובר בחוק למען איכות הסביבה. מבחינתם, החוק נועד לפגוע בחרדים. נקודה! אני עצמי משתייך לקבוצה שנפגעה מאוד מחוק החד-פעמי, קהילת הנכים, אך כמובן לא אניח שהחוק הזה כוון נגדי כנכה. ברור לי שהמחוקקים, במקרה הזה, הם אנשים פריווילגיים שפשוט לא מבינים את ההשפעה של החוק על אנשים מסוגים שונים, אך לא צריך להניח רוע כשאפשר להניח בורות (התער של הנלון). ושימו לב, למרות שכאדם נכה חוק החד-פעמי פגע בי, לא אעז לרגע לטעון שהכוונה של החוק אינה איכות הסביבה. ברור שזוהי כוונתו של החוק.
החברה החרדית עדיין חיה מנטלית בסביבה אנטישמית, שבה אין לחרדים מקום. זה לא משנה שאנחנו חיים בישראל של 2023, וזה לא המצב. זה לא משנה שיש תא חרדים במפלגת "יש עתיד", מפלגה שהקים ומוביל בנו של טומי לפיד – הארכי אויב של הציבור הנ"ל. זה לא משנה שהמפלגות החרדיות הן במספר שיא של מנדטים. כשאני משוחח על פוליטיקה עם חברותיי החרדיות, תחושתי בסוף השיחה קשה. קשה לדבר עם אנשים שתפיסת המציאות שלהם כל כך מנותקת ממה שקורה בפועל.
לפעמים אני רוצה לספר לחברותיי החרדיות שבעולם ללא תחבורה ציבורית בשבת, שבתות וחגים הם הזמן שיש בו הכי הרבה פגיעות עצמיות של מתמודדי נפש. בכל שבת ובכל חג בתי החולים הפסיכיאטריים מוצפים באנשים בודדים שבדידותם הוחמרה. אני רוצה לספר להן שיש אנשים עיוורים שאין להם רישיון נהיגה, ובלי תחבורה ציבורית הם בעוצר בבית בסוף השבוע. ולפעמים אני מספר, ואז קשה לי עם התגובות. קשה לי עם סיסמאות על מדינה יהודית, מפי אלו שמשתייכים לקבוצה שפעם לא האמינה שהמדינה הזו יהודית. קשה לי עם התפיסות האייבליסטיות – שמהותן אימוץ דעות קדומות נגד אנשים עם צרכים מיוחדים והתנהגות מפלה – על נכויות. קשה לי עם עולם שבו מאמינים כי אנשים עם מוגבלויות לא יכולים לייצג את הציבור, ושמחלה נפשית היא עילה לגירושין.
החילוניות אינה הנאורות המוחלטת, איני חושב שבחברה החילונית אין אגואיזם, אייבליזם וכדומה. אבל בחברה החילונית תפיסות כאלו אינן אידיאל. קשה לי להאמין שאדם חילוני יפלה אדם נכה, ויגיד שכך צריך לנהוג. מהניסיון שלי, כשחילונים פועלים באייבליזם, הם מתביישים כשמעמתים אותם עם התנהגותם המפלה. יוצא לי לקרוא וידויים של בני ובנות זוג של מתמודדי נפש, והם תמיד מתנצלים אם המחלה הובילה אותם להעדיף גירושין על פני הכלה והתמודדות. לעומת זאת, כשרב של בית כנסת מודיע להורים של ילד עם צרכים מיוחדים שהילד לא יכול לקרוא בתורה בבר המצווה שלו, הוא לא מתבייש. מבחינתו, הוא מקיים את ההלכה, הלכה שתופסת אדם נכה כפחוּת על בסיס המודל של נפש, רוח ונשמה – שוב, מדע של ימי הביניים. כשאם חרדית מעודדת את הבת להתגרש כי התגלה שבן זוגה נוטל תרופות פסיכיאטריות, היא לא מרגישה רע עם עצמה. ברור למשפחה החרדית שאדם עם התמודדות נפשית הוא פגום, וברור שאין לו ערך לתת לבת המושלמת שלהם.
אני קורא לזווית ההסתכלות הזו על העולם "המודל האגוצנטרי". זו דרך הסתכלות שבה תפיסת העצמי היא במרכז, וחוויית העולם היא תמיד דרך "איך הדבר משפיע עליי באופן מיידי". אני והתפיסות שלי הם הדבר החשוב ביותר, וכל מה שמתנגש בזה – הוא נגדי. מוצרים חד-פעמיים מזהמים את הים ופוגעים בדגה, ובאופן טבעי גם בגפילטע פיש או בחריימה של משפחות חרדיות, זה לא שזיהום הסביבה פוגע רק בחילונים. אבל למה ללמוד על תהליכים שמתחוללים מחוץ לדל"ת אמותיי? למה להניח שיש סיבה קונקרטית למס על החד-פעמי, כשאפשר להניח רוע של החילונים?
אני יודע שאנשים שיקראו את המאמר הזה מתוך התפיסה הזו, יסתכלו עליי כעל שונא חרדים, שונא יהדות, אוטו-אנטישמי ושאר כינויים. אבל האמת הפשוטה היא שאם הציבור החרדי לא היה יקר לליבי, לא היה לי אכפת. אומרים שבשנת 2065 הציבור החרדי יהיה רוב במדינת ישראל, ואני אומר – לא יקרה. ואני אומר זאת בלב כבד. הציבור החרדי הוא הבית שבו צמחתי. משם באתי, ובלעדיו לא הייתי אני. לצערי, הציבור הזה לא ישרוד אם הוא נכשל בלתת מענים מודרניים לבעיות עכשוויות, נכשל בלהנביע מעיין רעיוני-אידאולוגי. ככל שהוואקום הזה גדל מתפתחים שני תרחישים: הקצנה ימינה והגברת תנועת היציאה.
***
בילדותי קראתי את ספרות המוסר, בניסיון ליצור לעצמי חיים יהודיים רבי-תוכן. התאמצתי להבין את "מכתב מאליהו" ולרדת לסוף דעתו של המחבר, קראתי בשקיקה את אגרות החזון איש. אבל כבר לפני 15 שנה לא היו מענים, מלבד מעני עבר. כמה זמן הצעירים והצעירות יוכלו לחיות על המענים הלא-מספקים הללו? כשהפער ילך ויתעצם אנשים יחפשו עגלות מלאות יותר. כולי תקווה שנצליח לקדם את פניהם של השואלים והמחפשים בעגלה גדושת הומניזם, עידוד סקרנות, סובלנות, שוויון, זכויות אזרחיות ליברליות – והרבה הרבה תקווה לעתיד.
המסע משכונת הבוכרים לדוקטורט אצל קרל פוֹפּר
מני פלד
ביום ראשון, 22 בינואר 2023, בשעת בוקר, שירת חייו של הפילוסוף ואיש הרוח יוסף אגסי הגיעה לסיומה, בגיל 95. במודעת האבל שפרסמה המשפחה נכתב: "לבקשתו לא תיערך לו הלוויה".
אגסי היה תלמידו של קרל פוֹפּר, גדול הפילוסופים של המאה ה-20, ובהנחייתו כתב את הדוקטורט שלו. הדרך מירושלים ללונדון, שם לימד פופר, לא הייתה קלה לאגסי, שנולד בשם יוסף בירנבוים בשנת 1927. הוא נולד למשפחה חרדית בשכונת הבוכרים בירושלים, אביו עלה מהונגריה לישראל, ואימו הייתה בת לאחת המשפחות החשובות ביישוב הישן – משפחת רייכמן.
אביו הועיד אותו ללימוד התורה ושלח אותו ללמוד בתלמוד תורה. לאחר מכן עבר אגסי ללמוד בבית ספר, ובהמשך עבר לישיבת מרכז הרב. בישיבה הוא היה מבחירי התלמידים ולמד בחברותא עם ראשי הישיבה.
אגסי סיפר כי את אמונתו באלוהים איבד בגיל 16 כאשר החל לפקפק ברעיון שאלוהים מבקש שמאמיניו יתפללו אליו. בסיומו של התהליך הסיר אגסי את הכיפה ועזב את הישיבה לטובת ספסל הלימודים באוניברסיטה העברית בירושלים. באוניברסיטה למד פיזיקה, פילוסופיה ומתמטיקה, ובגיל 25 כבר השלים תואר שני בפיזיקה.
הדרך למשרה באוניברסיטה הייתה נראית כמעט בטוחה אבל האיש שכפר בתורתם של רבותיו בישיבה לא היסס להטיל ספק גם בדבריהם של מוריו באקדמיה. משפטים חריפים שאמר בכינוס באוניברסיטה הביאו את פרופסור גרשום שלום, מבכירי האוניברסיטה, להחליט למנוע מאגסי לקבל משרה באוניברסיטה. אגסי לא אמר נואש ויצא ללונדון, הפעם לעשות דוקטורט אצל הפילוסוף הגדול ביותר של המאה ה-20, קרל פופר, הפילוסוף של המדע. אגסי סיים בהצלחה את לימודיו אצל פופר ואף היה שותף בעריכת ספרו המפורסם של פופר, "החברה הפתוחה ואויביה", ובתרגומו.
ההצלחה האקדמית של אגסי לא הצליחה לנחם את אביו המאוכזב, שקיווה שבנו יהיה רב או מורה. כעסו של האב על בנו הביא אותו לעשות צעד קיצוני ולפגוע בקריירה האקדמית שלו. כשנודע לאב כי בנו קיבל הצעה לשמש כפרופסור באוניברסיטת שיקגו, הוא שיגר מכתב לשגרירות האמריקנית ובה כתב שבנו קומוניסט. באותם ימים די היה במכתב אחד כזה כדי שאוניברסיטה אמריקנית תסגור את דלתה בפניו.
לכל אורך חייו המשיך אגסי לאתגר את החשיבה הבנאלית, ובכך נשא את נס המרד והמרדנות עד מותו ועד להוראתו האחרונה שלא לערוך לו הלוויה.
סיפור חייו של אדם שחי שנים ארוכות לא יכול להיות מסופר רק דרך הפריזמה של יציאתו בשאלה, אך אגסי עצמו ראה ביציאה בשאלה אירוע מכונן ביותר בחייו. בריאיון שפורסם חודש לפני מותו, כמעט 80 שנה לאחר שיצא בשאלה, ציין אגסי את המרד באלוהים כנקודת הציון המשמעותית ביותר בחייו, שממנה יצא אל מסעו בעולמות המדע, הפילוסופיה וההיסטוריה.
חוויית הלימוד בבית המדרש ליוותה את אגסי כל חייו. כך, למשל, הוא ראה בצורת הוויכוח של התלמוד מודל שיש להעתיקו לעולם החינוך המודרני. הלימוד בישיבה, שנעשה בחברותא, היה בעיניו עדיף על ההרצאה. בהרצאותיו ובהופעותיו בפורומים השונים, ניכרה בו חדוות הוויכוח, מורשת שנותרה בו עוד מימיו בישיבה. אך כמובן, כל הדברים הטובים שייחס לישיבה לא מנעו ממנו מלבקר בצורה חריפה את העולם הדתי והחרדי שממנו בא. בריאיון ברדיו בשנת 2010 התעמת אגסי עם הרב אבינר בעקבות פרסום פסק העוסק בהשכרת דירות לערבים. אגסי הטיח ברב אבינר: "מספיק שאתה בור מדאורייתא ועם הארץ מדרבנן, אתה גם מבלבל את המוח בפוליטיקה". הביקורת של אגסי הביאה את חבר הכנסת דאז, אורי אורבך ז"ל, לקבוע כי אגסי מתחזה לפילוסוף.
מההיסטוריה אל ההווה של ימינו אלו
הצלחתו של אגסי ותרומתו לחברה הישראלית ולעולם המדע צריכות לשמש את החברה הישראלית בתור דוגמה לתרומה הכבירה שתנועת היציאה בשאלה יכולה לתרום לחברה.על פי נתוני המחקר של "יוצאים לשינוי", מספרם של היוצאים מהחברה החרדית עמד בשנת 2022 על 3,500 בשנה, ובתוך עשור הוא עתיד להגיע ל-5,000 יוצאים בשנה.יותר ויותר צעירים וצעירות מהמגזר החרדי בוחרים לעזוב את החברה שבה נולדו וגדלו, לטובת חברה אחרת.
החברה הישראלית מוטרדת משאלת הגידול של החברה החרדית. המדינה אף משקיעה משאבים בשילוב חרדים בשוק התעסוקה. בשנת 2020 הגישה "ועדת 2030 לקידום תחום התעסוקה בישראל" את מסקנותיה, וכללה פרק נרחב על ההשקעה שעל המדינה להשקיע
צעירים וצעירות בוגרי החינוך החרדי חסרים לא פעם את הכלים הבסיסים להשתלבות בשוק התעסוקה והאקדמיה בישראל. ישנם כאלו, כמו אגסי, שמצליחים לעשות את הדרך בכוחות עצמם חרף כל הקשיים, וישנם כאלו שנעצרים בדרך. אם המדינה תשכיל להשקיע את המשאבים הדרושים, תזכה החברה הישראלית לקבל לשורותיה צעירים וצעירות חדורי מטרה, ספקנים וביקורתיים. זהו המתכון המושלם להצלחה במחקר, בתעשייה, באקדמיה ובאומנות.
למה ממש כדאי להתחיל לדבר עם זרים
אסנת מירון
בהתחלה, כולנו זרים. אנחנו נולדים לעולם זר, בלי להכיר איש, אבל עם הזמן מוצאים בו משפחה, חברים, קרובים, אהובים, קולגות, שכנים ועוד ועוד אנשים שמרכיבים את הסביבה המוכרת שלנו.
כהורים אנחנו מחנכים את הילדים שלנו ״לא לדבר עם זרים״, ומן הסתם גם אותנו גידלו ככה. האזהרה הזאת מבוססת על ניסיון ויש בה הרבה חוכמה, אבל גם סכנה. איך נתפתח, איך נצמח, איך נחבור לאנשים חדשים, אם לא נדבר איתם?
מובן שאדם מבוגר ואולי קצת מוזר בגן השעשועים לא דומה לסיטואציות אחרות בחיים, אבל חשוב שנשמור על הערוץ הזה פתוח, כי השריר של שיחה אקראית עם זרים הוא שריר שהולך ונחלש עם השנים. לא סתם הורים מזהירים כך את ילדיהם, הרי ילדים מתחברים זה לזה בשניות. אבל עם הגיל, האזהרות, המגננות וניסיון החיים - כולנו בונים סביבנו חומות בגבהים שונים.
אבל האמת היא שממש ממש כדאי לדבר עם זרים. בכל זר יש פוטנציאל. וזו הדרך היחידה לאפשר למקריות המבורכת להיכנס לחיים שלנו. בזכות קסם הסרנדיפיטי ניתן לגלות את האוצרות הטמונים בכל אדם במאמץ קל - במקום להימנע מכך, צריך פשוט לעשות את זה נכון.
ראשית, כדאי להבחין בין סוגי הזרים שמקיפים אותנו. יש זרים שקופים, אנשים שעוברים מולנו ברחוב, חולפים על פנינו כהרף עין. איתם קשה ליצור קשר או לפתוח בשיחה. אבל לצדם יש זרים קבועים, השכנים שעולים איתנו במעלית, העובדים במשרד שלידנו או הורים מהגן או מבית הספר. בהם אנחנו נתקלים בקביעות, וכאן כבר טמון פוטנציאל היכרות מעניין. להם אפשר להוסיף את הזרים המשמעותיים, כמו המלצר במסעדה או המוכרת במכולת, שממלאים תפקיד כלשהו בחיינו, אך לזמן קצר.
הזרים המעניינים ביותר הם הזרים הזמניים. אלה שהרגע הכרנו, החיבור והקשר כבר נוצרו, הדלת נפתחה - ועוד רגע הם כבר לא זרים. עוד נדבר עליהם בטורים הבאים.
אבל הפעם אני רוצה להתחיל דווקא מתחתית סולם הסרנדיפיטי, מהזרים השקופים. נסו פעם לשאול אדם שקורא עיתון ברכבת אם יש חדשות טובות, ולעתים תזכו בשיחה טובה. שאלו את האדם שמנקה את הרחוב בבוקר מה שמו ומהיכן הוא, ותראו שכעבור כמה ימים הוא יהיה הראשון לברך אתכם בבוקר טוב בצאתכם לעבודה.
והנה טכניקה פשוטה ומגבירת סרנדיפיטי: קודם כל מבט, יצירת קשר עין וחיוך - זה הבסיס ליצירת קשר עם זרים. איתות ראשוני ודי פסיבי שפירושו ״אני רואה אותך״, וגורם לצד השני להרגיש טוב. ברור שזו התנהגות שלא מקובלת בכל תרבות, אבל אם אפשר - למה לא?
לסיום, סיפור על קרובת משפחתי שלפני כמה שנים פגישה מקרית עם זר שקוף שינתה את נתיב חייה. היה זה ערב יום שישי והיא יצאה עם בנותיה לארוחה במסעדה בתל אביב. לידן ישב אדם מבוגר, לבוש חליפה, שסעד בגפו. הן הציעו לו להצטרף אליהן לקינוח, והוא נעתר בשמחה.
בין הסועדים התגלגלה שיחה נעימה שהובילה לחברות עמוקה, עד שבנותיה אימצו אותו כסב והוא אימץ אותן כנכדות. אותו זר שהפך מוכר היה רופא בגמלאות, ובזכות השפעתו הרבה החליטה בתה הצעירה לפנות השנה ללימודי רפואה.
זהו קסם הסרנדיפיטי. כל זר הוא פוטנציאל לגילוי מקרי של משהו טוב. שיחות קלילות ויומיומיות, שברי מידע ופיסות חיים עשויים להתגלגל אל תוך חיינו בדרכים שאין לנו כל דרך לדמיין או לתכנן. כל מה שצריך כדי להכניס את האפשרות הזאת לחיים הם חיוך ומבט. נסו ותיווכחו. דברו עם זרים.
סרנדיפיטי:
אקראיות מבורכת, הכוח המניע של גילויים לא מתוכננים שמשפרים את חיינו. בטור זה ננסה לתת כלים מעשיים ליצירת תנאים לאקראיות טובה, ולמינוף הזדמנויות מקריות בחיים האישיים והמקצועיים
עצת השבוע: לפתוח בשיחה עם זר אקראי
איך עושים את זה: יוצרים קשר עין ומחייכים. זהו איתות פשוט שמשמעו ״אני רואה אותך״
למה לעשות את זה: כי כל זר הוא פוטנציאל לגילוי מקרי של משהו טוב.
אסנת מירון היא מנהלת חדשנות ארגונית במעוז. בעברה מפיקת טלוויזיה. חוקרת סרנדיפיטי ומרצה בתחום
ביום ראשון הקרוב (25.12) אסנת תנחה את הסדנה שלה - באירוע סיום תחרות סיפור קצר של המגזין. בואו בהמוניכם: http://bit.ly/3UzNC9h
תוכן זה פורסם לראשונה בעיתון ובאתר גלובס
תוכן זה פורסם לראשונה בעיתון ובאתר גלובס
במה אתם יהודים?
עקיבא גרין
מדינה יהודית או מדינה דמוקרטית
הבחירות הסתיימו. תמונת הגושים נראית ברורה. שישים וארבעה מנדטים של גוש הימין מחזירים את מושכות ההנהגה לידיהם. מצד אחד נשמעים קולות נהי ובכי, ומן הצד השני נשמעות אמירות מפורשות על תוכניות ארוכות טווח. מבלי להיכנס לכל האמירות ועד כמה הן יבואו לידי ביטוי ויישום בפועל, אפשר לנסח את נקודת הליבה המבדילה בין הגושים במילים אלו: המאבק המרכזי בין הגושים הוא על התוכן המרכזי של מדינתנו הקטנה – מדינה יהודית או שמא מדינה דמוקרטית? מדינת הלכה או מדינה מערבית? בשורות אלו ברצוני לטעון שאופן הצגת הוויכוח אינו מדויק. הנחות היסוד של שני הצדדים הן שמדינה יהודית משמעה מדינה הכפופה לקיום המצוות, באופן מלא או חלקי; ואילו מדינה מערבית-דמוקרטית פירושה מדינה החַפָּה מסממני דת. להלן נבחן את התפיסה הזאת על פי היהדות עצמה. במילים אחרות, אפשר לשאול אם לאומיות קשורה לדת או למרכיב אתני-טריטוריאלי,[1] ומהי הגדרתה של מדינת ישראל; אולם אני רוצה לדון בדברים מנקודת מבט הלכתית, ולטעון שאף מזווית ראייתה אין כל קשר בין שני הנושאים.במה אתם יהודים?
בשנת 1990 מסר הרב שך את נאומו המפורסם "נאום השפנים והחזירים". הנאום זכה לתהודה רבה בשל הקשרו הפוליטי. באותם הימים יצחק שמיר כיהן כראש ממשלת אחדות, ושמעון פרס ניסה לרקוח ממשלת שמאל צרה בשיתוף המפלגות החרדיות. על כן התעניינו הכול בדעתו של הרב שך, שהנהיג אז את היהדות החרדית. הנאום כלל התרפקות על דמותו של היהודי מהעיירה היהודית הקסומה – שטעטל. הסנדלר היהודי עובד הכפיים שחי חיי עוני ודלות אך לקראת השבת לובש הוא שטריימל וקפוטה ונראה כמלך עלי אדמות. ביתו הדל הופך לארמון מלוכה. ממש אידיליה מושלמת. אין אזכור כמובן לעוני ולניוון, לקשיים ולרעב ששררו באותן עיירות שנכחדו בימי השואה. לעומת זאת, כנגד אותה תמונת מצב קסומה, באו הקיבוצים והשמאל והרסו כל חלקה טובה. הרב שך הוסיף וטען: "אם יש קיבוצים שלא יודעים מה זה יום כיפור, לא יודעים מה זה שבת ולא יודעים מה זה מקווה, מגדלים שפנים וחזירים, יש להם קשר עם האבא שלהם? ]...] הם ניתקו את עצמם מכל העבר שלנו ומבקשים תורה חדשה. אם אין שבת ואין יום כיפור, אז במה הוא יהודי?" הנאום של הרב שך עורר זעם רב.[2] בני הקיבוצים התרעמו מאוד על תוכן הדברים. "בזמן שאנחנו נהרגים לנו בקיבוצים, הוא אומר שאיננו יהודים". בשיחה שמסר הרב שך כמה חודשים לאחר מכן, הסביר הרב את כוונתו והדגיש שהוא לא שונא את בני הקיבוצים. "אתם מביטים עליי כעל 'שונא ישראל', כאילו אני שונא שלכם. אך דעו לכם כי אני הוא הידיד הטוב ביותר שלכם, ואילו אתם הם אלו ששונאים יהודים, ומדוע? כי בדרך שלכם בעוד עשרים שנה לא יהיו כאן יהודים, רק הילדים והנכדים שלנו, אם תישארו עדיין בארץ ישראל [...] היכן יחיו הילדים שלכם? וכי מה הם רואים ברחובות תל אביב בשבת? מה הם רואים על שפת הים? אני חוזר ואומר, אינני מרחיק את הקיבוצים, אדרבה, אני קורא להם לבוא אלינו. אני לא אומר שהם לא יהודים, נהפוך הוא, אני אומר שהם יהודים, אולי יהודים טובים ממני, אבל שיבואו אליי, ואתן להם אוכל כשר כמוני, אבל אי אפשר שירצו לאכול חזיר ויצעקו שהם יהודים. הנה אחד מהם אמר שגם הוא הניח פעם תפילין, האם יש דבר מגוחך מזה? כל מה ששאלתי הוא – במה ההתנהגות שלהם מביעה שהם יהודים? כיצד יש להם את העוז לצאת כנגד דרך הוריהם ולעשות כל מה שהם רוצים כנגד מה שעשו אבותיהם?" גם בנאום מפויס זה חזר הרב שך והדגיש שאי אפשר לרצות לאכול חזיר ולהישאר יהודים. יש מקום לדון ולהרהר בקביעה זו ולבחון אותה מחדש. האם יש קשר בין שני המושגים הללו? במאמר מוסגר נציין שאכן הרבי מחב"ד הביע את מורת רוחו מתוכן הנאום של הרב שך. על פי דבריו, ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא, ואין רשות לדבר על יהודים.[3]יהודי ושמירת מצוות
מעיון בספרות חז"ל ניווכח לראות שהקשר בין יהדות לשמירת מצוות הטריד את מנוחתם של חכמינו. על דברי הפסוק "בנים אתם לה' אלהיכם" (דברים יד, א) נחלקו חכמים: "רבי יהודה אומר אם נוהגים אתם כבנים הרי אתם בנים ואם לאו אין אתם בנים. רבי מאיר אומר בין כך ובין כך בנים אתם לה' אלהיכם וכן הוא אומר (הושע ב, א) והיה מספר בני ישראל כחול הים".[4] כלומר רבי יהודה תולה את זיקת העם לשמירת המצוות, ואילו רבי מאיר טוען שאין קשר בין השניים – עם ישראל ממשיך להיקרא עם גם אם אינו מקיים מצוות כלל.[5] הבה ונסקור אירוע מפורסם נוסף. כידוע בני משפחת חשמונאי ייסדו שושלת מלוכה בארץ ישראל, לזכר אותו ניצחון היהודים חוגגים אלפי שנים את חג החנוכה. הרמב"ם מתאר את נס חנוכה ומסיים: "עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים עד החורבן השני".[6] הרמב"ם מחשיב את חזרת המלכות לישראל לנס גדול שגם עבורו נחגג חג החנוכה,[7] אם כי כיום יודעים אנו בבירור שמלכות חשמונאי לא הייתה שומרת מצוות כלל. אף אם המאבק בתחילתו נשא אופי דתי, המשך שושלת המלוכה לא הקפיד על שמירת מצוות, ותושבי הארץ התערו בקרב אוכלוסיית הנוכרים. לפי דברי הרב שך ניתן לתמוה מה ראו חכמים לקבוע שמחה לדורות על ניצחון החשמונאים, הלוא מדובר היה במלכות של תרבות הלניסטית-נכרית, במה ניתן לקרוא להם יהודים? התפיסה הכורכת את מושג יהודי עם שמירת מצוות מיוחסת לרבי סעדיה גאון, שכתב בספרו: "לפי שאומתנו בני ישראל אינה אומה אלא בתורותיה".[8] יש לציין שרבי סעדיה גאון לא הביא שום אסמכתה לקביעה הנחרצת הזאת. ספרי הנביאים מספרים רבות על אי-קיום המצוות בקרב העם, ובאף אחד מהספרים הללו לא עלתה טענה כנגד בחירת ישראל או כנגד ייחודיות עם ישראל. משכך, כדאי לזכור ולהפנים: יהדות אינה קשורה בשום צורה לשמירת מצוות. שמירת המצוות הייתה אחת מן הצורות שאפיינה בעבר את היהודים, אולי בשל הגלות מתוך רצון לשמור על זהות ייחודית;[9] אבל במאות השנים האחרונות נטשו מרבית בניה ובוניה של היהדות את התורה, וחדלו לראות בשמירת המצוות מאפיין מרכזי באישיותם, ועל כן שוב לא ניתן לטעון ולומר "במה אתם יהודים?"
יצאנו ישראלים?
איזי פוליאס
אדם מחפש שייכות
אחד הדברים הזכורים לי במיוחד מהתקופה הראשונה של היציאה מהחברה החרדית הוא מסע החיפוש אחר שייכות, אחר קהילה שאיתה אוכל להזדהות. אחרי הכול, ביום בהיר אחד היגרתי למקום חדש, עם תרבות חדשה, שפה חדשה ונורמות שלא הכרתי, וביקשתי את שכולנו מבקשים: להיות מוקפים באנשים שמבינים אותנו, שנוכל לנהל איתם שיחות עמוקות ופשוטות, שיבינו את הבדיחות שלנו ושיחשבו שהבגדים שלבשנו תואמים או מיוחדים. בקיצור, רציתי להרגיש כמו כולם. ישראלי מן המניין. לאורך השנים מצאתי לי קהילות קטנות, שבאמצעותן ניסיתי לספק לעצמי את הצורך הזה, והן השתנו בהתאם לשינויים שחלו בחיי. בתקופת הצבא התגוררתי בבית החייל והתחברתי לשאר החיילים הבודדים; צחקנו על גורלנו המשותף, חלקנו תחושות דומות והסתכלנו מבעד למשקפיים ענקיים אל עתיד שנראה קרוב ורחוק בו-זמנית. זו הייתה הקהילה שלי. לאחר הצבא הקהילה התחלפה; חבריי המלצרים היוו עבורי מעגל קרוב. חלקנו טיפים, עצבים על לקוחות ועוד כל מיני חוויות של מלצרים, שברור להם שהעבודה הזאת נכונה ביותר עבורם. בתקופת הלימודים הייתה זו הפקולטה לפסיכולוגיה; 140 גברים ונשים חוקרי נפשות שנהנים לחשוב, לנתח ולדבר. זרענו יחד בדמעה וקצרנו יחד בשמחה. בכל הקהילות הקטנות האלה הרגשתי יחסית שייך; חלקנו תחומי עניין וכולנו היינו, פחות או יותר, באותה שכבת גיל. אבל השפה שבה דיברנו לא ממש הייתה זהה. אומנם דיברנו עברית, אך היו ניואנסים שלא כל כך הבנתי, למרות שכבר הייתי די עמוק בתהליך היציאה. בפקולטה, לדוגמה, היו לא מעט סיטואציות של חוסר שייכות; כולם יושבים על הדשא מלוכדים באווירת ישראליות, שאני לא ממש מצליח לשאוף. אנשים דיברו שם על חוויות מתנועת הנוער, זרקו בדיחות מסדרות טלוויזיה מוכרות כמו "הפיג'מות" ו"השמיניה", ושרו בהתלהבות ילדית שירי ילדים שלא הכרתי. שאר הסטודנטים, ככל הנראה, לא חוו את הרגעים האלה כישראליים במיוחד, אך אני הרגשתי צביטה קטנה בלב, תזכורת לכך שאני עדיין סוג של מהגר. מחוץ לשערי האוניברסיטה היו סיטואציות הפוכות ששימרו את תחושת ההגירה. אחת מהן, שעדיין חוזרת על עצמה שוב ושוב, מתרחשת בימי שישי, כשאני מאזין לשירי שבת בהברה חסידית. מקובל לומר שהנשמה היהודית נשארת לנצח, ושגם בן סורר ומורה מתרפק על הגירסא דינוקתא שלו. אני די מסכים עם אמרה זו. כשאנשים חולפים על פניי ושומעים אותי שר שירי שבת אני חש חוסר נוחות. כשהאנשים שסביבי רואים פתאום את החרדי שבי יוצא החוצה, אני מתקשה לצלול למקומות העמוקים, וחיש מהר משתיק את המוזיקה החסידית ומפעיל אלבום קלאסי בעברית או באנגלית. אני עושה זאת בתחושת געגוע למוזיקה ביידיש, ומחכה להזדמנות הבאה שאוכל לצלול לתוכה. לרוב, אני נוהג לשתף את אותם מבקרים בתחושות שלי, ומספר להם כמה המוזיקה הזאת משמעותית עבורי. הם, כמובן, מעודדים אותי להמשיך להאזין ולצלול כרצוני, אך אני מסרב בנימוס. אחר כך השיח מתגלגל לשאלות נוספות וסיפורים מרתקים על תהליך היציאה. על פי רוב, התגובות מחמיאות על הבחירה האמיצה שלי, ואני מרגיש מוערך מאוד. אולם בה בעת, אני גם מרגיש קצת לא שייך, שוב קיבלתי תזכורת לכך שאני מהגר בעל סיפורים מעניינים. אני מורגל בתחושות האלה, הן נוכחות בחיי גם בימים אלו, אך הזמן עושה את שלו. למידה טבעית מתרחשת ככל שמספר האינטראקציות עם אנשים מהחברה הכללית הולך ועולה. בשבועות האחרונים ניסיתי לנתח את תחושת השייכות הישראלית שלי ושל אחיי ואחיותיי מתנועת היציאה, במטרה לשפוך אור על מרכיבי תחושת השייכות ואף למצוא דרכים להעצימה.יוצאים לתרבות חדשה
מקובל לתאר את היציאה מהחברה החרדית כהגירה פנימית, זאת מאחר שעל היוצאים להתאקלם בעולם שבו אורח החיים שונה מאוד ממה שהכירו עד היציאה.[1] לכן, סביר להניח שהחוויות הפסיכולוגיות של היוצאים יהיו דומות לחוויות של אנשים שהיגרו למדינה אחרת. מובן שחוויית ההגירה ממדינה למדינה שונה מחוויית היציאה מהחברה החרדית, אך במובנים מסוימים המהגר והיוצא יוכלו למצוא מכנה משותף במגוון נושאים. למשל, הצורך בתחושת שייכות. מחקרים מצאו כי מהגרים מזדהים פחות עם הרגש הלאומי למדינה שאליה היגרו, ועל כן תחושת השייכות שלהם לאותה מדינה פחותה. אם כי, נמצאו הבדלים בתחושת השייכות בין קבוצות שונות של מהגרים, לפי מידת ההתאקלמות במדינה החדשה.[2] לדוגמה, במחקר שבחן את תחושת השייכות הלאומית של ילידי טורקיה ומרוקו שהיגרו להולנד, נמצא כי בהשוואה לילידי הולנד המהגרים הזדהו פחות עם הרגש הלאומי, וכי מידת ההזדהות שלהם עם תחושת הלאומיות קשורה לפרמטרים שונים כמו מידת השתלבותם בשוק התעסוקה וטיב הקשרים החברתיים שלהם עם המקומיים.[3] על בסיס ממצאי מחקר זה, ננסה להתבונן במרכיבי ההתאקלמות בחברה הישראלית: השתלבות בשוק התעסוקה, שירות בצה"ל ורכישת חברים חדשים, ונבחן את השפעתם לתחושת השייכות והזהות.כיצד מגבירים את תחושת השייכות?
1. השתלבות באקדמיה ובשוק התעסוקה ממצאי המחקר מראים כי מהגרים שהשתלבו בשוק התעסוקה חווים תחושת שייכות לאומית חזקה יותר בהשוואה למהגרים מובטלים. יתרה מזו, תחושת השייכות מתגברת ככל שהמהגר מטפס בסולם התפקידים. הממצאים הללו מובנים למדי: ברור לכול שהשתלבות בשוק התעסוקה מספקת תחושת שייכות, מאחר שהיא מובילה למעורבות גבוהה באוכלוסייה שאליה המהגר מעוניין להשתייך. אם כך, ניתן לשער כי גם בקרב יוצאי החברה החרדית נקבל ממצאים דומים. כלומר, יוצאים שהשתלבו בשוק התעסוקה יחוו תחושת זהות חזקה יותר, ותחושת זו תגבר ככל שיתקדמו בסולם התפקידים. לפי אותו היגיון, ניתן לשער כי ההשתלבות באקדמיה תגביר את תחושת השייכות משני טעמים: הרחבת המעגל החברתי ויצירת קשרים עם סטודנטים ומרצים, וכן שיפור התנאים לקידום ולהשגת משרה טובה. שני אלו, כמובן, משפיעים לטובה על תחושת השייכות. 2. שירות צבאי בהתבסס על ממצאי המחקר, סביר להניח שיוצאים ששירתו בצבא חווים תחושת שייכות חזקה יותר ל"ישראליות" בהשוואה לאלו שלא שירתו. השירות הצבאי הוא מרכיב מרכזי בהוויה הישראלית וטומן בחובו חוויות ייחודיות ושפה ייחודית שמשתמרות גם שנים לאחר השחרור מהצבא. יוצאים שלא שירתו בצה"ל עלולים לחוש זרות בסיטואציות חברתיות מסוימות, בעיקר באלו שבהן שאר הנוכחים מעלים זיכרונות מתקופת השירות, זאת לעומת יוצאים ששירתו בצבא ויכולים לתרום לשיח ולהרגיש חלק מהקבוצה. ההבדל הוא הדדי, גם הקבוצה תחוש קרבה רבה יותר כלפי יוצאים ששירתו בצבא ותעריך את הרצון להשתלב בחברה לפי המסלול הרווח בחייו הבוגרים של הישראלי המצוי. 3. הרחבת המעגלים החברתיים (ושמירה על קשר עם חברים מקהילת המוצא) בדומה למהגרים, גם אצל היוצאים אפשר להבחין בשלוש קבוצות: יוצאים שמבלים בעיקר עם יוצאים, יוצאים שמדירים רגליהם מקהילת היוצאים ומעדיפים להקיף עצמם באנשים מהחברה הכללית, ויוצאים המשלבים בין שתי הקהילות הללו. ניתן לשער כי תחושת השייכות לחברה הישראלית הכללית בקרב הקבוצה הראשונה, יוצאים שמבלים בעיקר עם יוצאים, תהיה פחותה בהשוואה ליוצאים הנמנים עם שתי הקבוצות האחרות. הסיבה לכך ברורה: ככל שנבלה זמן רב יותר עם חברים מהאוכלוסייה שאליה אנו רוצים להשתייך, כך תגבר תחושת השייכות. השערה זו מבוססת על ממצאי המחקר. על פיהם, תחושת השייכות בקרב המהגרים עולה בהתאמה למספר הקשרים החברתיים שנוצרו עם התושבים המקומיים.[4] יתרה מזו, הממצאים מראים כי בהקשר לתחושת השייכות, כמות האזרחים ההולנדים שהמהגרים הכירו היא פקטור משמעותי יותר מעומק הקשר שנוצר. ובהשלכה אלינו, יוצאים המעוניינים להשתלב בחברה הישראלית הכללית אינם צריכים להיות מודאגים מטיב הקשרים שלהם, אלא לפעול להגדלת מספר ההיכרויות והרחבת המעגלים החברתיים, גם אם באופן שטחי. עומק היחסים יגיע. בחלק הבא נדון בהצעות פרקטיות ליוצאים ולמנהלי קהילות היוצאים, בנוגע לאיזון בין המעגל החברתי הכללי והמעגל החברתי של קהילת היוצאים. 4. הזמן עושה את שלו... הממצאים מראים כי תחושת השייכות מתגברת עם הזמן. מהגרים ותיקים דיווחו על תחושת שייכות חזקה יותר בהשוואה למהגרים חדשים. היכרות עם האוכלוסייה המקומית, למידת אורחותיה, אינטראקציות אלו ואחרות ומעורבות בחיי האוכלוסייה מגבירות את תחושת השייכות ונרכשות עם הזמן. [5] אפקט הזמן משמעותי גם בתחושת השייכות בקרב היוצאים. בדרך כלל, ככל שעוברות השנים מתחילת מסע היציאה מהחברה החרדית כך מתעמעמת תחושת הזרות ומתחזקת תחושת השייכות. תוך פרק זמן כזה או אחר רוב היוצאים מתערים בחברה – אם באמצעות שירות בצבא, השתלבות בשוק התעסוקה, רכישת השכלה גבוהה – ויוצרים קשרים מסוגים שונים. כל אלו, כאמור, משפיעים לטובה על תחושת השייכות. 5. קשר אל הדת מבלי להתבסס על נתונים אלא רק על חוויה אישית, ניתן לומר כי תחושת השייכות לישראליות הקונבנציונלית בקרב יוצאים שנשארו דתיים חזקה יותר בהשוואה ליוצאים שהטילו ספק באמיתות התורה. אמירה זו מסתמכת על הכרה בזיקה בין הזהות הישראלית למסורת היהודית, ועל מקומם של חגי ישראל בתרבות בארץ. רוב היהודים בארץ אינם חרדים אלא נעים על הרצף שבין חילוני למסורתי-דתי, החגים הם חלק מהפולקלור הישראלי ונחגגים כאירועים משפחתיים/קהילתיים ולא דווקא דתיים. יוצאים שמצליחים להתחבר לתרבות הזו נהנים מתחושת שייכות גבוהה יותר. להמחשת הטיעון, ניקח כדוגמה שני יוצאים ותיקים באופן יחסי. אחד מגדיר עצמו "חילוני" והאחר "מסורתי-דתי". שני היוצאים בוחרים לציין את החגים. אצל היוצא "החילוני" ציון החג, ככל הנראה, יהיה ספוג בגעגוע ובנוסטלגיה לחיים הקודמים. כיוון שהוא כבר לא מאמין באמיתות התורה, הוא יתקשה להתחבר לציון החג באופן הרווח בציבור הכללי, ואף יחוש רתיעה מכך. לעומתו, יוצא שנותר מאמין ייהנה מחוויית חגים עדכנית ומלאת משמעות. החגים, עבורו, הם מרכיב חשוב בשייכות בשני האספקטים, הדתי-אמוני והישראלי. נוסף על כך, יוצאים דתיים נוהגים, בדרך כלל, להתאגד בקהילות או להצטרף לקהילות דתיות, דבר שמגביר את תחושת השייכות ומעמיק את הגדרת הזהות החדשה-ישנה. מדובר, כמובן, בהערכה כללית ולא בטיעון עובדתי. לגופו של פרט, ודאי שנוכל למצוא יוצאים חילוניים שתחושת השייכות שלהם להוויה הישראלית חזקה מאוד, ומאידך – נוכל לראות יוצאים דתיים שלא מצליחים להתחבר לחוויה הישראלית הכללית ולא נהנים מתחושת שייכות מעובדת ועדכנית. לעיתים אפילו להפך, דווקא המעבר מחרדיות לאורח חיים דתי מבלבל ולא תורם לחיזוק תחושת הזהות והשייכות. עם זאת, באופן כללי אפשר להניח שציון החגים וחגיגתם בחיק המשפחה/קהילה – דבר שכאמור הוא חלק אינטגרלי מהתרבות הישראלית – תורם לתחושת השייכות לחברה הישראלית הכללית. 6. המרחק מקרב גם סעיף זה מסתמך על תחושתי האישית, ולא על ממצאים מחקריים. כפי שאני רואה וחווה, יוצאים השוהים בחו"ל חשים תחושות זהות ושייכות חזקות יותר לחברה הישראלית הכללית. באופן טבעי, אנו נוטים לשייך את עצמנו למדינת המוצא. בין השאלות הראשונות שכמעט כל תייר נתקל בהן היא: “Where are you from?”, וכשאנו משיבים: "Israel", אנו מפנימים את הזהות הישראלית כמעט ללא כוונה. בנוסף, בחו"ל, השפה והניואנסים הישראליים מחברים בין מטיילים ישראליים מכל קצות הקשת הדתית/פוליטית/גאוגרפית, וההבדלים שבארץ נתפסים כמשמעותיים, מיטשטשים. בחו"ל מתחברים להם מצביעי ימין ושמאל, תושבי מרכז ואנשי הפריפריה. המכנה המשותף מאחד את הישראלים השוהים בחו"ל – כולנו מתגעגעים לעברית, חולקים תשוקה לחלה בשישי ולסביח של עובד (עם הרבה טחינה!). מכאן, אפשר להניח שיוצאים השוהים בחו"ל חווים תחושת שייכות לישראל ולזהות הישראלית באופן מודגש יותר מהחוויה שלהם בארץ. סיכום:- יציאה מהחברה החרדית דומה להגירה, ולכן ניתן להסיק ממחקרים העוסקים בחוויית ההגירה ותחושת השייכות הלאומית על חווייתם של היוצאים ותחושת השייכות שלהם לחברה הישראלית הכללית.
- ניתן לשער כי יוצאים המשרתים בצה"ל / סטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה / עובדים עם אנשים מהחברה הכללית נהנים מתחושת שייכות חזקה יותר.
- יצירת קשרים עם אנשים מהחברה הכללית תורמת לתחושת השייכות, בדגש על כמות הקשרים ולא על איכות מערכות היחסים.
- ככל שעובר הזמן מתקופת היציאה, כך מתחזקת תחושת השייכות.
- יוצאים שבחרו להישאר דתיים נהנים מתחושת שייכות חזקה ועמוקה יותר.
- תחושת השייכות לישראל מתגברת דווקא בזמן השהייה בחו"ל.
הצעות ליישום:
הצעת מחקר תיאוריה זו והשערותיה מבוססות על מחקרי מהגרים שהובאו לעיל ועל החוויות שלי ושל חבריי לתנועת היציאה. כדי לבחון את נכונותן יש לערוך מחקר עומק ולבדוק אם תחושת השייכות בקרב היוצאים אכן שונה מתחושת השייכות של ישראלים שאינם יוצאים. בנוסף, יש לבחון מה השלכות תחושת השייכות – או היעדרה – על תהליך ההשתלבות בחברה הכללית, והאם הן משפיעות על תחושת הרווחה (well-being) ובאיזו מידה. ממצאי מחקר כזה יכולים לסייע רבות ליוצאים עצמם ולמנהלי הקהילות ארגוני היוצאים. הקריאה למחקר אינה מפחיתה מהמסקנות שעלו כאן, אלא נועדה לחזק אותן. כלים שלובים נוסף על שלל יתרונותיה, השתלבות במערכות השונות של החברה הישראלית – צבא, אקדמיה ושוק התעסוקה – מחזקת את תחושת השייכות. על כן יש להגביר את המאמצים ואת הקצאת המשאבים בנושא זה, הן מצידם של היוצאים והן מצידם של ארגוני היוצאים. מסקנה נוספת נוגעת בתכנון רוחבי: כיום, ארגוני היוצאים עורכים אירועים חברתיים רבים ומציעים ליוצאים שלל קורסים וסדנאות במגוון תחומים, החל מהשלמת השכלה בסיסית ולימודי מקצוע ועד לסיורים מודרכים במוזיאונים ומעגלי שיח בנושאי מיניות, זהות ועוד. המטרה היא לסייע ליוצאים לגשר על הפערים ולהשתלב באופן מיטיבי בחברה הישראלית, אך כיום הקורסים והסדנאות מטעם ארגוני היוצאים מיועדים ליוצאים בלבד. הממצאים והמסקנות שהובאו כאן מעודדים כיוון חדש: לאפשר ליוצאים ללמוד חלק מהקורסים הללו בסביבה מעורבת. לדוגמה, אם הארגון בוחר לספק ליוצאים אפשרות כניסה לעולם הדיגיטל באמצעות השתתפות בקורס בניית אתרים, ייתכן שבמקום שהקורס יהיה מיועד ליוצאים בלבד (כפי שקורה כיום), עדיף להציע מלגות לקורס כזה בבית ספר ייעודי. כך היוצאים יוכלו ליהנות מכל העולמות: גם ירכשו מקצוע, גם יקיפו עצמם באנשים מהחברה הכללית וגם יצברו חוויות לימודיות וחברתיות שישפיעו על שילובם בחברה. את תחושת הקהילה והחיבור ליוצאים אחרים אפשר לספק באירועים חברתיים, כדוגמת ארוחות שישי. כמובן, לא כל סדנה ולא כל פעילות מתאימות ל"מיקור חוץ" שכזה. בנושאים מסוימים יש ערך גבוה למוצאם המשותף של הלומדים. סדנת "מיניות בריאה לגברים", לדוגמה, העוסקת בנושא כה מורכב ורגיש, ראוי שתהיה ליוצאים בלבד, שכן המשתתפים חולקים רקע וחוויות פסיכולוגיות, שאנשים שאינם יוצאים יתקשו להבין אותם ולהתחבר אליהם. אך גם בנושא זה אפשר לשלב. למשל, יוצאים שחשים יציבות במסע המיניות שלהם דווקא יעדיפו להשתתף בסדנת מיניות שאינה מיועדת ליוצאים בלבד אלא פתוחה לכולם. במקרה כזה, במקום לארגן סדנה מתקדמת עבור יוצאים, הארגון יכול לשקול מענק מלגה להשתתפות בסדנה חיצונית. טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח את ידך נחתום את הדיון בפנייה ליוצאים עצמם, המתלבטים בין מגוון אפשרויות של אירועי חברה וקהילה. ההמלצה היא למצוא את השילוב המתאים בין השתתפות באירועים המיועדים ליוצאים להשתתפות באירועים שאינם ייעודים ליוצאים. אומנם, השהות בסביבת יוצאים בלבד עשויה להקל על תחושת הבדידות, אך הדבר עלול לבוא על חשבון הגברת תחושת השייכות לחברה הכללית ועל השתלבות מיטבית בעולם החדש. התמהיל המדויק שונה מאדם לאדם, ועשוי להתעדכן עם הזמן. הבחירה לא קלה ופעמים רבות נעדיף את המוכר והידוע. עם זאת, לאור הממצאים ממחקרי מהגרים וההשערות הכתובות לעיל, ולאור ניסיוני האישי וניסיון חבריי – המאמץ בהחלט עשוי להשתלם![1] הורוביץ, 2018, "יציאה בשאלה: סיכון, סיכוי, ומדיניות חברתית". [2] Elkins, Z., & Sides, J. (2007). Can institutions build unity in multiethnic states?. American Political Science Review, 101(4), 693-708. [3] De Vroome, T., Verkuyten, M., & Martinovic, B. (2014). Host national identification of immigrants in the Netherlands. International Migration Review, 48(1), 1-27. [4] De Vroome, T., Verkuyten, M., & Martinovic, B. (2014). Host national identification of immigrants in the Netherlands. International Migration Review, 48(1), 1-27. [5] Nesdale, D. (2002). Acculturation attitudes and the ethnic and host‐country identification of immigrants. Journal of Applied Social Psychology, 32(7), 1488-1507.
איך מכמתים בחירה?
רסל דיקשטיין
עד לפני כמה שנים תנועת היציאה הוחבאה מתחת לרדאר. בציבור החרדי ודאי שלא דיברו על כך באופן פומבי, וגם בחדרי חדרים השיח לא היה מהותי אלא כלל בעיקר רכילות, "סיפורים עסיסיים" מתובלים בהרבה מאוד דמיון. בציבור הכללי היציאה נתפסה כתופעה אזוטרית וסקירתה, בדרך כלל, נטתה לעסוק בחלקים הצהובים יותר. נו, בני אדם הם בני אדם, גם חילונים וגם חרדים אוהבים בעיקר לרכל. אבל הסיפור שלנו הוא הרבה יותר מזה. האתגרים שלנו אמיתיים, ההתמודדויות – בכל תחום שאפשר לעלות על הדעת – דורשות מאיתנו כוחות נפש ומשאבים רבים. מאז חדירת האינטרנט לחיינו, בערך לפני שני עשורים, גלי היציאה הפכו לצונאמי. וכך, באופן המופלא שבו דברים עובדים, התרחבות תנועת היציאה הולידה יוזמות שהגיעו מהיוצאות והיוצאים עצמם, מתוך דחף פנימי עמוק לחולל שינוי ומתוך סולידריות עם הדורות החדשים של היציאה. כדי לפעול לשינוי, כדי לשנות מדיניות, כדי להניע מהלכים, חשוב להכיר את כל הפרטים שמרכיבים את התמונה הגדולה, תמונת תנועת היציאה. כך נולדה מחלקת המחקר של "יוצאים לשינוי" – מחלקה מקצועית שעוסקת בליקוט נתונים, עיבודם וניתוחם, וכן יוזמת מחקרים משלה, במטרה לאפיין, ככל האפשר, את אוכלוסיית היוצאים – נשות ואנשי הבחירה. במקרים רבים התגלו נתונים מעניינים, שמציעים לאמץ נקודת מבט רעננה על תנועת היציאה, ומנוגדים למה שרבים חושבים – גם בקרב היוצאים וגם בשני הציבורים, החרדי והחילוני. עובדות ודיוק הם בסיס לא רע לשיח, ומצע מצוין לטוויית מהלכים לשינוי ולשיפור. נתחיל בשאלה הגדולה:
כמה עוזבים את החברה החרדית?
בשנת 2022 (שטרם הסתיימה) עזבו את החברה החרדית כ-3,500 איש ואישה. לפי החוקרים רגב וגורדון, שיעור העוזבים בכל שנתון עומד על 14%. זאת אומרת, אם בשכבה שלך בסמינר למדו 100 בנות, הסטטיסטיקה מספרת ש-14 מהן לא ימשיכו במסלול החרדי. אם על ספסלי שיעור א' שלך בישיבה ישבו 200 בחורים, 28 מהם צפויים לבחור לצאת. החוקרים מעריכים שבישראל חיים כיום כ-69 אלף יוצאים, 16.3 אלף מהם יצאו בחמש השנים האחרונות. עד שנת 2067, כך לפי התחזיות, יעזבו את החברה החרדית כ-400 אלף אישה ואישה נוספים.קבוצות הגיל
במחקר שנעשה בקרב בני 20 עד 54 התגלה, כצפוי, שאוכלוסיית היוצאים מורכבת מרוב צעיר. 27% מהיוצאים הם בני 24-20, 19% בני 29-25, 16% בני 34-30. הנתונים הללו מציעים כמה נקודות למחשבה: ראשית, תנועת היציאה אכן הולכת וגדלה. שנית, לאנשים מבוגרים, באופן טבעי, קשה יותר לצאת. שלישית, ייתכן שהנתונים מוטים מעט. יוצאים מבוגרים לא ממהרים להגדיר עצמם כיוצאים, משום שהם סבורים – בגלל הפרספקטיבה של הזמן – שהבית שבו גדלו הוא לא בדיוק חרדי, לפחות לא לפי "תקני" החרדיות העכשוויים.נפרדים מהחרדיות, לא מהאמונה
זוכרים את היוצא הראשון והמפורסם, אלישע בן אבויה? ייתכן שהוא וכמה שבאו אחריו קיבעו נרטיב שעל פיו כל מי שיוצא הוא, בהכרח, אפיקורס להכעיס. המציאות – רחוקה מכך שנות אור. רק 21% מהיוצאים מגדירים עצמם חילונים. 45% מהם אומנם עזבו את הקהילה החרדית, אך מנהלים אורח חיים דתי. השאר נעים על הרצף בין מסורתיות ודתיות מתונה. הנתון הזה משקף היטב את נושא הבחירה, כיוון שרוב היוצאים לא יצאו בגלל אובדן האמונה, אלא כיוון שרצו לסלול לעצמם דרך חיים משלהם, מבלי לוותר על זהותם הדתית-אמונית.ופרצת ימה וקדמה, צפונה ונגבה
מקובל לחשוב שהיוצאים מעדיפים להתגורר בתל-אביב ובערים הסמוכות לה, ובירושלים. ובכן, לא. פיזור המגורים של אוכלוסיית היוצאים לא שונה באופן מהותי מהפיזור של כלל האוכלוסייה. 34% מהם מתגוררים באזור המרכז, 22% בירושלים וסביבתה, 18% מעדיפים את חיפה ואזור הצפון, 14% חיים בדרום הארץ, וגם ביהודה ובשומרון יש לנו נציגות בשיעור של 12%. תנועת היציאה קיימת ומורגשת, אם כן, בכל רחבי הארץ. ובנימה אישית, התרגשתי מאוד לגלות באירוע "יום הבחירה" בעיר הולדתי, באר שבע, כמה יוצאים חיים בבירת הנגב והסביבה. לפי התמונות והעדכונים, גם אירועי "יוצאים על הבר" האחרים, בפריפריה ובערים המרכזיות, היו מקום מפגש של יוצאים מכל רחבי הארץ.רוצים ללמוד!
תחום ההשכלה הוא נושא כאוב בכל הקשור לתהליך היציאה ולחיים שאחר כך. היוצאים (הגברים) הם על פי רוב נטולי השכלה בסיסית – יש מהם שאינם יודעים לזהות אותיות באנגלית וידיעותיהם במתמטיקה מסתכמות בפעולות חשבוניות פשוטות. אצל הנשים היוצאות המצב מעט יותר טוב. עם זאת, בפלגים מסוימים גם בנות לא לומדות אנגלית ומתמטיקה. האם הפערים עומדים בדרכם של היוצאים לרכוש השכלה – התשובה היא, למרבה הצער, כנראה שכן. רק 15% מקרב היוצאים הגברים הם בעלי תואר אקדמי, ורק 12% מהם סיימו לימודים מקצועיים. ובקרב הנשים? 22% מהן אוחזות בתואר אקדמי ו-24% בתעודה המעידה על לימודי מקצוע. האחוזים הללו נמוכים בהשוואה לאוכלוסייה הכללית, ודומים לנתוני החברה החרדית. ולא בכדי. החסמים העומדים בפני בוגרי החינוך החרדי לא ממש מבדילים בין יוצאים לחרדים. אלו רק חלק מהחסמים המשותפים לשתי האוכלוסיות: חסכים לימודיים וכישורי למידה ברמה נמוכה, קשיים כלכליים, פערי תרבות, היעדר מידע לא פורמלי על הלימודים ועל הדרישות האקדמיות. על אלו נוספים חסמים ייחודים ליוצאים: צורך להפנות משאבים רגשיים וזמן להתאקלמות בחברה הכללית, היעדר עורף משפחתי תומך, קשיים חברתיים. החסמים אינם רק בכניסה ללימודים, אלא נמשכים גם במהלך הלימודים עצמם. הדבר בא לידי ביטוי באחוזי נשירה גבוהים בקרב בוגרי החינוך החרדי, יוצאים וחרדים כאחד. אם כך, הרצון ללמוד קיים, הצורך בלימודים ובהשלמת השכלה ברור – אך המענים שמציעה המערכת לגישור על הפערים ולטיפול בחסמים, רחוקים מלהיות משביעי רצון. (ספויילר: עובדים על זה!)יוצאים לצבא
שירות צבאי הוא עניין מורכב. מצד אחד, מדובר ב"כור ההיתוך" הישראלי, מסלול שרוב הצעירות והצעירים החילוניים בארץ מכירים מקרוב, ואף אפשר להגיד, בזהירות ובלי להכליל, ששירות צבאי או אזרחי הוא שער הכניסה לחברה הישראלית. עם זאת, עבור יוצאים רבים שירות צבאי אינו רלוונטי. אם מפאת גילם בזמן היציאה, אם מפאת החשש להתגברות המתח מול המשפחה, אם מפאת חסמים אחרים וקשיים רגשיים. ומה אומרים המספרים? 61% מהיוצאים ו-26% מהיוצאות שירתו בצה"ל או בשירות האזרחי. ראוי לציין כי המספרים הללו גבוהים מהערכות קודמות. ב-2018 פורסם כי רק 40% מקרב היוצאים הגברים בחרו להתגייס. בהקשר זה ראוי לציין כי בשנים האחרונות אוזנה אפליית היוצאים, והנהלים הצבאיים מורים על שוויון זכויות והזדמנויות לכל בוגרי החינוך החרדי.מקימים משפחה
קבלו את הנתון הבא: שיעור היוצאים הנשואים דומה לשיעור הנשואים בחברה הכללית. גם באחוזי הגירושין אין הבדל מובהק בין שתי האוכלוסיות. כשני שליש – נשואים, כרבע – רווקים, והשאר פרודים, גרושים או לא עלינו, אלמנים. אומנם לא בחרנו את המשפחה שאליה נולדנו, אך בכל הקשור להקמת משפחה – אוכלוסיית היוצאים בהחלט לא מוותרת על זכות הבחירה.שמחים בחלקם אך רוצים יותר!
החוקרים בדקו את רמת שביעות הרצון בשני פרמטרים: שביעות רצון כללית מהחיים ושביעות רצון מהמצב הכלכלי. במדד שביעות הרצון הכללי – היוצאים מבסוטים למדי, 89% מהם דיווחו שהם מרוצים או מרוצים מאוד ממצבם הכללי. בשאלת שביעות הרצון מהמצב הכלכלי, הנתון נחתך בחצי, רק 46% מהיוצאים דיווחו שהם מרוצים ממצבם הכלכלי. עם זאת – מדד האופטימית בנושא זה לא רע כלל, 76% מהבלתי מרוצים עדכנו שהם חושבים שמצבם הכלכלי ישתפר בעתיד.לא חרדים ולא חרדים
חוויתם לאחרונה תחושת דיכאון, לחץ או בדידות? כנראה שכן. כמו כולם. בניגוד לדעה הרווחת, נמצא ששיעור המדווחים על תחושות שכאלה בקרב היוצאים דומה לשיעורם בקרב החברה הכללית. היוצאים לא חרדים יותר, לא מדוכאים יותר ולא לחוצים יותר. אומנם בשנים הראשונות ליציאה הדיווח על תחושות אלו גבוה באופן יחסי, אך חוקרי המחלקה גילו כי ככל שעוברות השנים מאז היציאה, התחושות הללו הולכות ומתמתנות. במילים אחרות: הזמן נוסע – כי זה מה שזמן אמור לעשות – והוא, כמסתבר, מקהה תחושות קשות.עובדים במה שאפשר
ברוב כמעט מוחלט של המקרים, יציאה מהחברה החרדית פירושה – לצאת באופן מיידי לשוק העבודה. תעסוקת היוצאים היא עניין מורכב. מצד אחד, חייבים לעבוד כדי להתקיים, כדי לשלם חשבונות, כדי ללמוד, כדי לחיות. מצד שני, בשל פערי ההשכלה, התרבות והידע, רוב היוצאים מועסקים בעבודות לא מתגמלות, לא מבחינת השכר ולא מבחינת האפשרות למיצוי של הכישרונות והיכולות. ההתמודדות בנושא זה מאתגרת במיוחד, בשביל להתקבל למשרה טובה – הן מבחינת שכר והן מבחינת עניין ומשמעות – על פי רוב, נדרש לרכוש השכלה גבוהה או השכלה מקצועית. לשם כך נדרשת פניות נפשית, רגשית ופרקטית – לימודים דורשים זמן. לימודים גבוהים הם עסק יקר ויוצאים רבים מתקשים בכלל לחשוב על אפשרות של שילוב לימודים ועבודה. בנושא זה כדאי מאוד לקבוע פגישה עם יועצות ההכוון של יוצאים לשינוי, ולקבל את כל המידע על מלגות, מסלולי לימוד מותאמים ליוצאים, הקלות והטבות. עבודה בשכר מינימום אינה גזירת גורל. הנתונים בכתבה מבוססים על השנתון "יוצאים עם נתונים 2022" שפרסמה מחלקת המחקר של "יוצאים לשינוי".
לצאת בשאלה ולהישאר עם שאלות
בת שבע רקלר
על פי נתוני המחקר של "הסקר החברתי", 45 אחוזים מיוצאות ויוצאי החברה החרדית מגדירים את עצמם בנקודות שונות על הרצף הדתי, בין דתיים לדתיים מאד (מנתוני ”הסקר החברתי“ של הלמ“ס לשנים 2017-2020). ישנם מחקרים אחרים שאף מדברים על למעלה מחצי מכמות היוצאים.
בכתבה זו נביא את הדילמות ואת התובנות של חמישה גברים ונשים שיצאו מהעולם החרדי ובחרו להישאר על הרצף הדתי. נחשוף את הקולות החיים מאחורי הסטטיסטיקה היבשה.
מה גורם לאותם אנשים להמשיך לדבוק בשמירת תורה ומצוות למרות שעזבו את החברה החרדית, ועד כמה משפיע הרצון למשמעות או לשייכות על המשך דרכם? איך זה מרגיש מבעד לעיניהם של אלו שיצאו אך עיצבו ומעצבים לעצמם דרך מורכבת שמשלבת בו זמנית הכל מהכל?
הבחירה היא רב גונית ופנים רבות לו למסע בנפתולי הדת:
"אני לא רוצה אלוהים שכועס כמו בן אדם. אני רוצה אלוהים גדול יותר מזה"
אדווה היא בת 32 מירושלים, נשואה ואמא לשלוש בנות. היא יצאה מהחברה החרדית בשל פוסט טראומה מאירוע תקיפה מינית בתוך המשפחה, שהתפרץ לאחר שהפכה לאמא. אדווה מתארת בגילוי לב את השבר שחשה מול העולם החרדי שבחר להתעלם ממצוקתה ולהצדיק את הפוגעים: "עברתי פגיעה במשפחה וכל ההשתקה סביב זה היא זו שגרמה לי להישבר. זה שרב שהוא כאילו צדיק, פוגע בילדים, גרם לי להבין שזו תחפושת יפה אבל מאחוריה מתחבאים אנשים פוגעים, ואם החברה לא מוקיעה אותם, זה קו אדום עבורי. הורדתי את הפאה ועברתי למכנסיים כדי שיהיה ברור מאוד שאני לא חרדית".
למרות המשבר שחוותה, ולמרות שבן זוגה יצא בשאלה, אדווה מצאה את עצמה ממשיכה לקיים אורח חיים דתי. האמונה מהווה עבור עבורה מקור למשמעות ולשייכות: "אמנם האלוהים שלי הוא לא האלוהים של החרדים אבל כן קיימת בתוכי אמונה במישהו שמנהל את העולם. רציתי להמשיך להיות שייכת, לעשות לעצמי מסגרת. בתור פוסט טראומטית, הקטע של מסגרת חשוב מאוד. שמתי לעצמי גבולות משלי, וזה נובע מהרצון להיות שייכת למשהו טוב שאני מאמינה בו".
כשאני שואלת אותה "מי האלוהים שאת מאמינה בו?", היא מספרת על אלוהים אחר, לא משהו שאנחנו מכירים מהחברה החרדית: "ההתגלות האלוהית שלי היא כשאני שותה קפה ויש לי הרגשה חמימה בלב. מי אמר שלא זה האלוהים?"
אדווה כועסת על הקולות השיפוטיים שלא מקבלים את אורח החיים שבחרה לה וטוענת בתוקף: "הוא נמצא גם בחדרי חדרים עם הפושעים הכי גדולים ונותן להם לחיות, אז מי אלו שיטיפו לי וחושבים שהם יודעים יותר טוב מאלוהים מה הוא רוצה? אני לא רוצה אלוהים שכועס כמו בן אדם. אני רוצה אלוהים יותר גדול מזה".
אדווה בחרה לחיות את הדרך הייחודית שלה בלי קהילה לצידה: "חשוב לי לא להשתייך כי אני רוצה שאף אחד לא יכתיב לי. אני לא רוצה להיות חלק מהקהילה, גם לא חלק מקהילת היוצאים. יש לי חברים מכל צבעי הקשת, חילונים ודתיים, גם יהודים וגם כאלה שלא".
נראה שהדת נתפסת אצל אדווה כסוג של מסגרת שטובה לגידול ילדים, תמימה ומוגנת. מה גם, שלא פשוט לילדים לחוות מהפך שכזה. אני שואלת אותה אם זה גם היה חלק מהשיקול בבחירת אורח חיים דתי, והיא משיבה בחיוב: "אני כן רוצה שהם יאמינו במשהו שאני מאמינה בו, ובנוסף גם לא רציתי שתהיה להן את החוויה של 'דור ראשון ליוצאים בשאלה', אז להישאר במגזר הדתי זה כן משהו שקל לי להתאים את עצמי אליו. הילדות הולכות לבית ספר דתי". היא משתפת על הקשיים שהבנות חוו עם השינוי: "היו אמירות של "מה אנחנו אשמות?" אבל דאגנו להסביר להן את המורכבות, ובסוף זה בעיקר להיות שם בשבילן ושתדענה שהן יכולות לבוא אלינו ולדבר על הכל".
לסיום, אדווה משתפת במחשבותיה על העתיד ועל הדרך שבחרה: "אני לא יודעת אם יום אחד אהיה חילונית או שאחזור בתשובה. אני בתהליך ועושה דרך. לפני 12 שנים לא הייתי מאמינה שאיראה כמו שאני נראית היום, אבל אני מחפשת ובודקת ולא עומדת במקום רק כי זה נוח. יש לי תחנות בדרך ואני לא מחויבת לאף אחד, רק לעצמי ולאלוהים שבתוכי שהוא איתי והוא שלי, הוא עובר שינויים - הוא לא בנה את העולם שחור או לבן אלא צבעוני".
*****
גם אלישבע שלא ממש הסתדרה עם הלכות הצניעות מדברת על הקשר המיוחד שלה עם אלוהים ועל הצורך הבסיסי שהוא מספק לה:
"יש לי צורך שכרגע רק אמונה באלוהים יכולה למלא גם אם זו לא האמת האבסולוטית"
נושא הצניעות, והמדידה דרך המראה החיצוני הם חלקים משמעותיים בחברה החרדית. דבר ידוע הוא שלחוזרים בתשובה יש קושי ממשי בקבלת הקודים של הלבוש בחברה החרדית. אלישבע מספרת לי איך תמיד מצאה את עצמה נאבקת מול נוקשות התקנות ואיך זה מה שגרם לה בסופו של דבר לצאת מהחברה החרדית. אלישבע היא אם חד הורית טרייה, בת 31 מירושלים, ובת למשפחת עולים מצרפת.
"הדבר הראשון והעיקרי שהכי הפריע לי בעולם החרדי היה נושא הצניעות, זה הפריע לי מאז שהייתי ילדה קטנה. תמיד חלמתי לרכוב על אופנוע, ולא יכולתי, כי אני בת. גם אהבתי לעשות דברים שקשורים ללבישת מכנסיים, כמו סקייטבורד, כדורסל ואומנויות לחימה. מצאנו פתרונות לכל דבר, למשל חוג קראטה וחוג כדורסל ייעודי לבנות. אבל עדיין אם מסתכלים על ציורים שלי מהגיל הזה, אם יש דמות שמאפיינת אותי בציור, היא לבושה במכנס. וזה הדבר הראשון שעשיתי, להתחיל ללבוש מכנסיים."
אלישבע משתפת גם בשוני המחשבתי שלדבריה היה קיים בה מאז ומעולם ונבע מהזלזול שהרגישה כלפי ההתנהלות בחברה החרדית: "אף פעם לא הרגשתי חלק, ההשקפות שלי היו שונות מאז שאני קטנה. אם היו שואלים אותי, לי תמיד היה קצת זלזול לעולם הזה כי הרגשתי שהם חיים בעולם מזויף שמתעסק בטפל ולא בעיקר, ובעולם שהוא לא מכיל, וזה תמיד הפריע לי".
אלישבע מספרת על תהליך ארוך שבו הפסיקה לשמור הלכות מסוימות שלא מצאה בהן עניין עד שגיבשה לעצמה דרך שאיתה היא שלמה. למשל, אלישבע שומרת שבת אבל מתלבשת כרצונה: "יש גבולות שנובעים מתוך תחושה, אם אני מרגישה שיש בגד שהוא חשוף מדי לא אלבש אותו כי זה לא מכבד בעיניי". היא נאמנה לתחושות שלה בנושא הצניעות ולא בהכרח להלכות.
אלישבע משתפת בגילוי לב על הסיבות שגרמו לה להישאר דתייה, למרות הסלידה מהחברה החרדית. גם עבורה, התקווה שיש משמעות לחיים והצורך הבסיסי בשייכות למשהו גדול יותר משחקות תפקיד מרכזי: "עברתי תקופה קשה של היריון יחידני, בלי תמיכה, ויש את הצד השכלתני שאומר שאת חייבת להאמין במשהו כדי להצליח לשרוד את הכול. אני בוחרת להאמין מתוך הרצון שלי לשרוד כי אחרת המורכבות של המציאות והמשמעות של החיים פשוט לא מספיקה כדי לתת לי מוטיבציה לחיות, ולהיות מאושרת ומסופקת. יש לי צורך שכרגע רק אמונה באלוהים יכולה למלא, גם אם זו לא האמת האבסולוטית. זה כמו שאיזה פילוסוף יווני אמר: "אם אלוהים לא היה קיים הייתי ממציא אותו". אני מאמצת את האמרה הזאת".
"ומה לגבי העתיד?", אני שואלת. "האם יבואו שינויים נוספים?"
"הכול מאד מעורבל ומורכב אצלי. אין לי תשובה חותכת וברורה. יש חלקים שאני אוהבת במסורת גם בלי קשר לדת כי זה חלק מלהיות שייכת לעם היהודי אבל זה לא שחור או לבן אצלי".
*****
ומה קורה כשהנטיות המיניות שלך לא תואמות את המקובל לפי הקהילה שלך? אבי משתף באומץ בתהליך שעבר:
"אם היה לי בן זוג חרדי והייתה לנו אפשרות לחיות בקהילה חרדית, הייתי נשאר שם. זה לא היה מזיז לי"
לא תמיד השינוי נובע מתוך בחירה רעיונית או מחאה על התנהלות מסוימת של החברה החרדית. לפעמים פשוט אין ברירה. אבי הוא בן 24, גדל ברכסים, כיום סטודנט למשחק וריקוד ומורה ליוגה. הוא מגדיר את עצמו כגיי וכדתי, שנמצא במסע של מציאת הדרך הנכונה בדת ובחיים: "התהליך עדיין לא הסתיים, אני מגדיר את עצמי דתי ללא השתייכות. לקח לי זמן גם לקבל את זה שאני גיי. אני חושב שזה תמיד היה שם ובערך בגיל 18 ידעתי לומר את זה לעצמי ללא היסוס. בזמנו, הייתי במקום חרדי, לא דיברו על הנושא ולא הכרתי יותר מדי אבל ידעתי שיש דבר כזה וידעתי להגדיר את עצמי אבל זה היה מאד מודחק. יש משקל לעזיבה של המסגרות החרדיות מבחינת ההגעה שלי לשלמות הפנימית."
אבי משתף בגילוי לב שעזב את החברה החרדית כי הרגיש שאין לו מקום בתוכו: "אין כל כך מקום להומואים בעולם החרדי. אם היה לי בן זוג חרדי והייתה לנו אפשרות לחיות בקהילה חרדית, הייתי נשאר שם, זה לא היה מזיז לי. אני מחפש פתיחות וקבלה ולכן אני לא יכול להשתייך כיום לחברה החרדית." אבי מצליח להתמודד גם עם הדיסוננס שבלהיות גיי דתי, ומתאר את השקפתו בנושא בהיגיון משכנע למדי: "אני חושב שאיסור תורה הוא על פעולה ספציפית וכל השאר לא אסור. אין איסור לחיות עם גבר, לאהוב גבר. יש כמובן את המצוות של להתחתן עם אישה, ובהקשר הזה אני חושב שיש הרבה מצוות ולא את כולן אנחנו עושים. מי שלא יכול לא יכול. יש דברים שהייתי רוצה להשתפר בהם דתית אבל זה שיש דברים שאני פחות טוב בהם, לא אומר שאני לא דתי." אבי עזב את החברה החרדית לא מזמן ועדיין מחפש את הדרך, הוא בוחר לשמור על אורח חיים דתי מאחר שהוא רואה את החיוביות ואת הערך שבה: "אני אדם מאמין. אני חושב שביהדות יש הרבה דברים יפים, ערכים וחוכמה. זה נותן כיוון ודרך לחיים. הייתי רוצה שהילדים שלי יהיו דתיים." ***** למוטי בר לב לקח 10 שנים להכיר בצורך הבסיסי באמונה: "חווייתית אני אדם דתי כי אני זקוק לתפיסה שיש משהו מעבר לעולם הקטן שאנחנו חיים בו" מוטי בר לב הוא בן 40 מירושלים, מרצה ומדריך טיולים, נשוי בשנית ואב לשלושה. מוטי גדל להורים חוזרים בתשובה ויצא מהחברה החרדית לפני יותר מעשרים שנה, כשתופעת היציאה לא הייתה נפוצה כמו היום.
מוטי מתאר קושי אמוני וערכי שהביא אותו לפריקת עול מוחלטת, לפחות בהתחלה: "יצאתי בשאלה לפני 20 שנה, כשהייתי בן 21 ונשוי עם שני ילדים, אבל התהליך התחיל כבר בגיל 16. חוויתי אז אובדן אמוני, במסגרת התבודדות שקיימתי בשל השתייכותי לחסידות ברסלב. מבחינתי, ההבנה שאין משמעות אמיתית לכלום הייתה אירוע טראומטי. היציאה בשאלה הייתה מוחלטת. הייתי חילוני לגמרי, לא שמרתי לא שבת ולא כיפור. נסעתי לתל אביב, עסקתי באומנות והייתה לי גם סוג של התפרקות מוסרית ונפשית. חייתי ככה כעשר שנים ואז בגיל 30 בערך חוויתי קריסה נפשית גדולה שהובילה אותי למצוא גישה חדשה אל הדת." האתגר האמיתי הוא מספר, הוא על חזרה לאמונה כשחווים משבר כל כך רציני עם הדת: "חווייתית אני אדם דתי כי אני זקוק לתפיסה שיש משהו מעבר לעולם הקטן שאנחנו חיים בו. אני לא יכול להגיד שחזרתי להאמין לגמרי, יש רגעים שאני גם אומר לעצמי שאני מרמה את עצמי, שאני מאמין רק כי אין לי כוח להיות אתאיסט, אבל אני מקבל את זה, אני לא נאבק עם זה. יש לי צורך רגשי ואני מכבד אותו". מוטי בחר דווקא להתחבר לפן החסידי שעליו גדל. כמו יוצאים רבים, ההתרפקות על המסורת הרגשית היא עזה. "אימצתי את הפרקטיקה של ברסלב, אני מתפלל לאלוהים בשפה שלי מדי יום. אני חי שבתות חרדיות כמעט לגמרי, עם השירים והניגונים". גם מוטי פחות מוצא את עצמו בקהילה דתית, ומודע לכך שהבחירה שלו להישאר דתי היא מעין פשרה אישית עם עצמו: "אני סוג של דתי, אבל לא שייך לקהילה. אני לא מוצא את עצמי, אני דתי פרילאנס. אני יכול גם לחלל שבת אם זה מתאים לי. אני לא מגדיר את עצמי. דתיים יגידו שאני לא רציני. אני זוכר שכשלפני שנים היינו יוצאים ביום כיפור כמה חבר'ה דתל"שים לקרוע את תל אביב, המחיר הנפשי עבורי היה כבד מאד. אמרתי לעצמי אז שאם אני מאמין או לא, זה לא משנה. נפשית אין לי יכולת לשלם את המחיר". ***** אצל חיים, המרואיין האחרון שלנו, האמונה היא עניין הרבה יותר פרקטי: "אמרתי לילד שלי ששבת בשבילנו זה יום משפחתי אבל כשיגדל זה כבר החלטה שלו" גם חיים הוא יוצא ותיק מאד, מעל עשרים שנה. הוא בן 40, נשוי ואב לשניים, כיום גר בברצלונה אבל במקור הוא לא פחות מאשר מבני ברק. "החלטתי לצאת מהחברה החרדית בגיל 19. לא התאמתי למגזר, ורציתי להתגייס לצבא. זה היה הרבה פחות נפוץ אז מאשר עכשיו. כשהתגייסתי לצבא הכרתי פחות או יותר את כל החרדים שנמצאים בצבא".
חיים מספר על חוויה אישית של ילד שלא מצא את עצמו בשום מסגרת: "אף פעם לא הייתה לי בעיה עם הדת, אלא עם החברה, לא התאמתי לה באמת. הייתי ילד עם הפרעות קשב וריכוז ואף פעם לא הצלחתי להיות חלק מההווי החברתי. הייתי מוכשר מספיק בשביל להיות זה שלומד טוב אבל לא הצלחתי להשתלב. לא עניין אותי ההווי החרדי כמו להסתובב בהקפות שניות או להיות ישיבישער אמיתי". כמו רבים אחרים, חיים מצא את עצמו מפסיק להקפיד על הלכות כשהיה בצבא, ומשם השינוי התרחש במהירות: "בהתחלה שמרתי שבת והתפללתי. בטירונות, התפילה בבוקר היא זמן של שקט, אז המשכתי עם זה. לאט לאט זה התחיל לרדת. בצבא, קל יחסית לאבד את המעשים הדתיים, אבל לא בהכרח את האמונה עצמה. עם זאת, קל יותר להיות דתי בצבא מאשר בישיבה, כי אתה מייצג משהו, אז לא תעשה דברים שלא מתאימים כי מסתכלים עליך כדתי. לא עשיתי מעבר חד מהמגזר החרדי לדתי, עשיתי מה שנכון לי וטוב לי. רוב הזמן הייתי עם כיפה אבל לא הגדרתי את עצמי". גם חיים עבר דרך החילוניות עד שמצא את המקום שלו: "פריקת העול האמיתית הגיעה אחרי הצבא, אז הורדתי את הכיפה ורשמית הגדרתי את עצמי כלא דתי, נסעתי בשבת והכול. בתחילת לימודי התואר חזרתי להיות דתי. היה לי חשוב בשלב מסוים למצוא את הדרך שלי אחרי שהתנסיתי בהרבה דברים שרציתי. המטרה שלי הייתה לזרוק את כל מה שהחרדים נתנו לי כדת ולמצוא את הדת שלי. תמיד הייתי מאמין גדול בעובדה שיש מישהו למעלה ולכן תמיד ידעתי שאחזור להיות דתי. כשחזרתי מדרום אמריקה אחרי הצבא, החזרתי את הכיפה, ידעתי שהיא תחייב אותי ללכת בקו מסוים. הפסקתי לעבוד בשבת, וחזרתי להניח תפילין בבקרים. כשרות כבר גם שמרתי". חיים שלא כמו מוטי ואבי, דווקא ניסה בתחילה להשתלב בחברה הדתית, אבל הפער היה גדול מדי: "חיפשתי בחורה דתיה להתחתן איתה. זאת שהתחתנתי איתה היא דתייה לאומית לייט. ניסיתי להתחבר לתפיסה הדתית לאומית, אבל לא הרגשתי שאני שם באמת. לדעתי אפשר להתקרב מאד אבל לא באמת להתמזג כי זה דבר שמושרש מגיל אפס. זה בדברים הקטנים, לא הבנתי את הדקויות". כשאני שואלת אם האמונה מעניקה לו כוח ומשמעות, חיים מתוודה שלא, אבל ההשתייכות למסגרת דתית עושה בשבילו שכל: "אני מאמין ריאלי, מאמין שהעולם מורכב ויש הרבה דברים שאי אפשר להסביר בלי נוכחות של מישהו מלמעלה. זה נותן לי להיות חלק ממסגרת כלשהי, חוק, דת, זה מסגרת מסוימת. בסוף, בשורה התחתונה גם אם אלוהים לא נתן את הדת כמו שהיא היום, אני כן חושב שאלוהים התווה דרך". לסיום, חיים מספר לי על שאיפתו לגבי הילדים שלו, ועל הבחירות שלהם אם להיות דתיים או לא: "אני מנסה להנחיל להם את הדרך אבל חשוב לי שהם יעשו מה שטוב ובריא להם. הילד שלי בן ה-8 למשל מתלונן על השבת, הוא רוצה טלוויזיה וכבר הכריז שכשהוא יהיה גדול הוא לא ישמור שבת. אמרתי לו ששבת בשבילנו היא יום משפחתי אבל כשיגדל זאת כבר החלטה שלו". ***** מהשיתופים האלו אפשר להתרשם שהמניע העיקרי להישאר בדת נובע מהרצון למשמעות, לשייכות ולמשהו גדול מאיתנו, לצד השאיפה לגדל ילדים לעולם טהור יותר, פחות חומרי ופחות מבלבל. ישנם גם רבים כמו אדווה שלא בחרו אקטיבית להתרחק מהחרדיות, אלא הפגיעות המיניות שחוו, וההשתקה וחוסר התמיכה שמסביב כפו עליהם למצוא לעצמם מקום מכיל ובריא יותר. אין ספק שמשמעות הבחירה טמונה לא רק ביכולת לעזוב ולהתרחק, אלא גם בבחירת הדרך האישית והמתאימה באופן אינדיבידואלי. יש אומץ רב לאנשים שמסוגלים להתרחק מחשיבת "השחור או הלבן", ולהבין שבאופן אירוני אכן קיימים שבעים פנים לתורה, ואפשר ורצוי למצוא את המקום שהכי נוח לנו בו ומרגיש לנו נכון ומדויק. כמה מדהים להבין שהחברה החרדית והדת לא אחד הם. נראה שהמסע של יוצאי החברה החרדית לחקר האמת לא נעצר לעולם.
אבי משתף בגילוי לב שעזב את החברה החרדית כי הרגיש שאין לו מקום בתוכו: "אין כל כך מקום להומואים בעולם החרדי. אם היה לי בן זוג חרדי והייתה לנו אפשרות לחיות בקהילה חרדית, הייתי נשאר שם, זה לא היה מזיז לי. אני מחפש פתיחות וקבלה ולכן אני לא יכול להשתייך כיום לחברה החרדית." אבי מצליח להתמודד גם עם הדיסוננס שבלהיות גיי דתי, ומתאר את השקפתו בנושא בהיגיון משכנע למדי: "אני חושב שאיסור תורה הוא על פעולה ספציפית וכל השאר לא אסור. אין איסור לחיות עם גבר, לאהוב גבר. יש כמובן את המצוות של להתחתן עם אישה, ובהקשר הזה אני חושב שיש הרבה מצוות ולא את כולן אנחנו עושים. מי שלא יכול לא יכול. יש דברים שהייתי רוצה להשתפר בהם דתית אבל זה שיש דברים שאני פחות טוב בהם, לא אומר שאני לא דתי." אבי עזב את החברה החרדית לא מזמן ועדיין מחפש את הדרך, הוא בוחר לשמור על אורח חיים דתי מאחר שהוא רואה את החיוביות ואת הערך שבה: "אני אדם מאמין. אני חושב שביהדות יש הרבה דברים יפים, ערכים וחוכמה. זה נותן כיוון ודרך לחיים. הייתי רוצה שהילדים שלי יהיו דתיים." ***** למוטי בר לב לקח 10 שנים להכיר בצורך הבסיסי באמונה: "חווייתית אני אדם דתי כי אני זקוק לתפיסה שיש משהו מעבר לעולם הקטן שאנחנו חיים בו" מוטי בר לב הוא בן 40 מירושלים, מרצה ומדריך טיולים, נשוי בשנית ואב לשלושה. מוטי גדל להורים חוזרים בתשובה ויצא מהחברה החרדית לפני יותר מעשרים שנה, כשתופעת היציאה לא הייתה נפוצה כמו היום.
מוטי מתאר קושי אמוני וערכי שהביא אותו לפריקת עול מוחלטת, לפחות בהתחלה: "יצאתי בשאלה לפני 20 שנה, כשהייתי בן 21 ונשוי עם שני ילדים, אבל התהליך התחיל כבר בגיל 16. חוויתי אז אובדן אמוני, במסגרת התבודדות שקיימתי בשל השתייכותי לחסידות ברסלב. מבחינתי, ההבנה שאין משמעות אמיתית לכלום הייתה אירוע טראומטי. היציאה בשאלה הייתה מוחלטת. הייתי חילוני לגמרי, לא שמרתי לא שבת ולא כיפור. נסעתי לתל אביב, עסקתי באומנות והייתה לי גם סוג של התפרקות מוסרית ונפשית. חייתי ככה כעשר שנים ואז בגיל 30 בערך חוויתי קריסה נפשית גדולה שהובילה אותי למצוא גישה חדשה אל הדת." האתגר האמיתי הוא מספר, הוא על חזרה לאמונה כשחווים משבר כל כך רציני עם הדת: "חווייתית אני אדם דתי כי אני זקוק לתפיסה שיש משהו מעבר לעולם הקטן שאנחנו חיים בו. אני לא יכול להגיד שחזרתי להאמין לגמרי, יש רגעים שאני גם אומר לעצמי שאני מרמה את עצמי, שאני מאמין רק כי אין לי כוח להיות אתאיסט, אבל אני מקבל את זה, אני לא נאבק עם זה. יש לי צורך רגשי ואני מכבד אותו". מוטי בחר דווקא להתחבר לפן החסידי שעליו גדל. כמו יוצאים רבים, ההתרפקות על המסורת הרגשית היא עזה. "אימצתי את הפרקטיקה של ברסלב, אני מתפלל לאלוהים בשפה שלי מדי יום. אני חי שבתות חרדיות כמעט לגמרי, עם השירים והניגונים". גם מוטי פחות מוצא את עצמו בקהילה דתית, ומודע לכך שהבחירה שלו להישאר דתי היא מעין פשרה אישית עם עצמו: "אני סוג של דתי, אבל לא שייך לקהילה. אני לא מוצא את עצמי, אני דתי פרילאנס. אני יכול גם לחלל שבת אם זה מתאים לי. אני לא מגדיר את עצמי. דתיים יגידו שאני לא רציני. אני זוכר שכשלפני שנים היינו יוצאים ביום כיפור כמה חבר'ה דתל"שים לקרוע את תל אביב, המחיר הנפשי עבורי היה כבד מאד. אמרתי לעצמי אז שאם אני מאמין או לא, זה לא משנה. נפשית אין לי יכולת לשלם את המחיר". ***** אצל חיים, המרואיין האחרון שלנו, האמונה היא עניין הרבה יותר פרקטי: "אמרתי לילד שלי ששבת בשבילנו זה יום משפחתי אבל כשיגדל זה כבר החלטה שלו" גם חיים הוא יוצא ותיק מאד, מעל עשרים שנה. הוא בן 40, נשוי ואב לשניים, כיום גר בברצלונה אבל במקור הוא לא פחות מאשר מבני ברק. "החלטתי לצאת מהחברה החרדית בגיל 19. לא התאמתי למגזר, ורציתי להתגייס לצבא. זה היה הרבה פחות נפוץ אז מאשר עכשיו. כשהתגייסתי לצבא הכרתי פחות או יותר את כל החרדים שנמצאים בצבא".
חיים מספר על חוויה אישית של ילד שלא מצא את עצמו בשום מסגרת: "אף פעם לא הייתה לי בעיה עם הדת, אלא עם החברה, לא התאמתי לה באמת. הייתי ילד עם הפרעות קשב וריכוז ואף פעם לא הצלחתי להיות חלק מההווי החברתי. הייתי מוכשר מספיק בשביל להיות זה שלומד טוב אבל לא הצלחתי להשתלב. לא עניין אותי ההווי החרדי כמו להסתובב בהקפות שניות או להיות ישיבישער אמיתי". כמו רבים אחרים, חיים מצא את עצמו מפסיק להקפיד על הלכות כשהיה בצבא, ומשם השינוי התרחש במהירות: "בהתחלה שמרתי שבת והתפללתי. בטירונות, התפילה בבוקר היא זמן של שקט, אז המשכתי עם זה. לאט לאט זה התחיל לרדת. בצבא, קל יחסית לאבד את המעשים הדתיים, אבל לא בהכרח את האמונה עצמה. עם זאת, קל יותר להיות דתי בצבא מאשר בישיבה, כי אתה מייצג משהו, אז לא תעשה דברים שלא מתאימים כי מסתכלים עליך כדתי. לא עשיתי מעבר חד מהמגזר החרדי לדתי, עשיתי מה שנכון לי וטוב לי. רוב הזמן הייתי עם כיפה אבל לא הגדרתי את עצמי". גם חיים עבר דרך החילוניות עד שמצא את המקום שלו: "פריקת העול האמיתית הגיעה אחרי הצבא, אז הורדתי את הכיפה ורשמית הגדרתי את עצמי כלא דתי, נסעתי בשבת והכול. בתחילת לימודי התואר חזרתי להיות דתי. היה לי חשוב בשלב מסוים למצוא את הדרך שלי אחרי שהתנסיתי בהרבה דברים שרציתי. המטרה שלי הייתה לזרוק את כל מה שהחרדים נתנו לי כדת ולמצוא את הדת שלי. תמיד הייתי מאמין גדול בעובדה שיש מישהו למעלה ולכן תמיד ידעתי שאחזור להיות דתי. כשחזרתי מדרום אמריקה אחרי הצבא, החזרתי את הכיפה, ידעתי שהיא תחייב אותי ללכת בקו מסוים. הפסקתי לעבוד בשבת, וחזרתי להניח תפילין בבקרים. כשרות כבר גם שמרתי". חיים שלא כמו מוטי ואבי, דווקא ניסה בתחילה להשתלב בחברה הדתית, אבל הפער היה גדול מדי: "חיפשתי בחורה דתיה להתחתן איתה. זאת שהתחתנתי איתה היא דתייה לאומית לייט. ניסיתי להתחבר לתפיסה הדתית לאומית, אבל לא הרגשתי שאני שם באמת. לדעתי אפשר להתקרב מאד אבל לא באמת להתמזג כי זה דבר שמושרש מגיל אפס. זה בדברים הקטנים, לא הבנתי את הדקויות". כשאני שואלת אם האמונה מעניקה לו כוח ומשמעות, חיים מתוודה שלא, אבל ההשתייכות למסגרת דתית עושה בשבילו שכל: "אני מאמין ריאלי, מאמין שהעולם מורכב ויש הרבה דברים שאי אפשר להסביר בלי נוכחות של מישהו מלמעלה. זה נותן לי להיות חלק ממסגרת כלשהי, חוק, דת, זה מסגרת מסוימת. בסוף, בשורה התחתונה גם אם אלוהים לא נתן את הדת כמו שהיא היום, אני כן חושב שאלוהים התווה דרך". לסיום, חיים מספר לי על שאיפתו לגבי הילדים שלו, ועל הבחירות שלהם אם להיות דתיים או לא: "אני מנסה להנחיל להם את הדרך אבל חשוב לי שהם יעשו מה שטוב ובריא להם. הילד שלי בן ה-8 למשל מתלונן על השבת, הוא רוצה טלוויזיה וכבר הכריז שכשהוא יהיה גדול הוא לא ישמור שבת. אמרתי לו ששבת בשבילנו היא יום משפחתי אבל כשיגדל זאת כבר החלטה שלו". ***** מהשיתופים האלו אפשר להתרשם שהמניע העיקרי להישאר בדת נובע מהרצון למשמעות, לשייכות ולמשהו גדול מאיתנו, לצד השאיפה לגדל ילדים לעולם טהור יותר, פחות חומרי ופחות מבלבל. ישנם גם רבים כמו אדווה שלא בחרו אקטיבית להתרחק מהחרדיות, אלא הפגיעות המיניות שחוו, וההשתקה וחוסר התמיכה שמסביב כפו עליהם למצוא לעצמם מקום מכיל ובריא יותר. אין ספק שמשמעות הבחירה טמונה לא רק ביכולת לעזוב ולהתרחק, אלא גם בבחירת הדרך האישית והמתאימה באופן אינדיבידואלי. יש אומץ רב לאנשים שמסוגלים להתרחק מחשיבת "השחור או הלבן", ולהבין שבאופן אירוני אכן קיימים שבעים פנים לתורה, ואפשר ורצוי למצוא את המקום שהכי נוח לנו בו ומרגיש לנו נכון ומדויק. כמה מדהים להבין שהחברה החרדית והדת לא אחד הם. נראה שהמסע של יוצאי החברה החרדית לחקר האמת לא נעצר לעולם.
להציל את אורי זוהר
שניאור שפרינצין
"להיות יוצא בשאלה זה להשתייך בניגוד לרצונך לקהילה שלא בחרת, שבה אתה מוגדר כמי שאתה לא". התפיסה הזו היא תפיסה שהייתי חותם עליה בשתי ידיים בשנה הראשונה ליציאה.
המחשבה שאני מוגדר לפי מה שבחרתי לא להיות, כלומר, "לא-חרדי", עוד פחות הפריעה לי מהחשש שאהיה מזוהה עם יוצאים.
לפני שנכנסתי לאוניברסיטה החלטתי סופית לקצר את השם שלי, מ'שניאור' ל'אור'. לא התביישתי בזה שהייתי חרדי בעבר, זה תמיד היה עבורי מקור לגאווה, מאחר שאני רוצה להתקדם והם לא, אני רוצה להמשיך הלאה והם תקועים בעבר. אבל התביישתי להיות יוצא, רציתי למחוק כל חלק בזהות שלי שמסגיר את זה שאני שייך לקבוצה הזו. יוצאים הם מוזרים, ואני לא רוצה להיות מוזר.
היוצאים מוצגים במדיה פעם כטרגדיה ופעם כפארסה, ונדירים המקרים שבהם הם מוצגים כסיפור הצלחה. הכתבות על אובדנות, על גיוס לצה"ל ועל בדידות חושפות את המחסומים שמערימה הקהילה על היוצאים, הן מציגות את הניתוק מהמשפחה, ואת תופעת הניכור ההורי ומובן מאליו שהן בעלות חשיבות, אבל, היוצא הזה הוא כל מה שלא רציתי להיות. לא רציתי להיות זה שמתגייס בגלל אהבה לא מוסברת למדינה, מוצא את עצמו מתגעגע לקרליבך ול'י-ה אכסוף' ובסוף מוצא את מותו באופן טרגי.
אני לא בז להתרפקות על העבר, אני עצמי שוקע לפעמים בזיכרונות, חלקם חיוביים וחלקם שליליים, כולנו כאלה. למעשה, אני אפילו אוהב מאוד את 'יה אכסוף', אבל רק לפעמים, לעיתים רחוקות מאוד, אני מזמזם אותו לעצמי. רוב הזמן אני נמצא באוניברסיטה ורק בחלק קטן מאוד מהזמן אני חוזר לישיבה. רק בחלק קטן מהזמן אני חוזר לעבר, ברוב הזמן אני משקיע מאוד בעתיד שלי.
לקח לי לא מעט זמן להבין שהרוב המוחלט של החברים שלי הם יוצאים, והם לא מוזרים. הכרתי יוצאים מבריקים מאוד, מוכשרים מאוד, יוצאים שיש להם דחף עצום להצליח. גיליתי שהיוצאים הם פחות או יותר כמוני: בני נוער שבשלב מסוים היו צריכים לקבל החלטות גורליות על החיים שלהם, ועשו זאת בהצלחה.
היוצאים שהכרתי לא היו זקוקים למישהו שילמד אותם מהו בנק וכיצד עובדת דמוקרטיה, הם לא היו נשמות אבודות שמסתובבות בעולם בניסיון נואש לקבל מענה, הם לא אנשים שצריכים שמישהו יציל אותם מעצמם. אבל לא ידעתי את זה עד אז, מפני שההיכרות שלי עם יוצאים תווכה כמעט באופן בלעדי על ידי הייצוג התקשורתי, קצת על ידי העיתונות החרדית, אבל בעיקר זו החילונית. התמונה שהכרתי משם הייתה כל כך ברורה וחד צדדית, שהיה לי קשה מאוד להבין שזו לא המציאות שאני מכיר.
האלמנט המשמעותי ביותר שנעדר בייצוג של היוצאים בתקשורת הוא דווקא המאפיין הכי בולט: הבחירה. היוצאים מוצגים בדרך כלל כ"יוצאים בגלל" ולא כ"יוצאים למען". הקריקטורה של יוצא היא של זה שנפלט מהמערכת, לא של זה שבחר לעצמו עתיד טוב יותר. היא לא מציגה רק תמונה מעוותת של היוצאים, אלא גם תמונה מעוותת של הצרכים שלהם. כשיצאתי, לא ידעתי איך לרכוש השכלה ואיך להשלים בגרויות, איך למצוא מלגות ואיך להשיג עבודה, אבל במקום לקבל מענה בנושאים אלו, הוצעו לי סיורים בתיאטרון הקאמרי וקורס מיינדפולנס, מגורים בקיבוץ וקבוצת תמיכה. אני לא מזלזל כמובן בחשיבות של תרבות ישראלית וגם לא במיינדפולנס, אבל זה לא מה שהייתי צריך, לא עכשיו, והאמת, לא בעתיד הנראה לעין.
לקח לי זמן להבין שיש משהו שלא הבנתי, משהו שהתעלמתי ממנו בגלל אהדתי לתגובות שראו בי אדם "מעורר השראה" ו-"אמיץ". התעלמתי מכך שהרוב המוחלט של התגובות שקיבלתי מאז היציאה, היו ביטויים שונים של אותו הדבר. באופן לא מפתיע, רוב התגובות האוהדות הגיעו מהחברה החילונית, ורוב התגובות המסתייגות הגיעו מהחברה הדתית. התגובות, משני הצדדים, כולל התגובות שהיללו אותי על האומץ, הן לא יותר מביטוי להטיית אישור, הטיה שאני מעדיף לקרוא לה "תסמונת אורי זוהר".
אורי זוהר חזר בתשובה למרות הקריירה המפוארת שלו בקולנוע הישראלי, מסבירים החרדים, בגלל שהוא גילה את האמת, את אלוהים ואת האור. לעומתו, יובל דיין, מבכירי המחזירים בתשובה, חזר בשאלה כי הוא היה חלש אופי, לא באמת האמין, ורדף אחרי התאוות שלו.
החילונים, לעומתם, מציגים טיעון הפוך: יובל דיין גילה את האור, ואורי זוהר היה חלש אופי שחזר בתשובה כי הדת סיפקה לו נחמה אישית.
אלו ואלו קושרים כתרים לגיבורים שלהם. החרדים מוכנים בקלות לתת לאורי זוהר אוסקר על המשחק המדהים ויוצא הדופן שלו, פרס אמי ל"שחקן המאה" ופרס ישראל על מפעל חיים, והחילונים מוכנים לקרוא לרב יובל דיין "המחזיר בתשובה הגדול ביותר". אילו היו בקיאים בז'רגון החרדי, אין ספק שהיו מכתירים אותו כ"גדול הדור", רשכבה"ג ו"מרן ראש הישיבה".
מדוע זה ככה?
מפני שמעט מאוד אנשים בוחרים את גורלם. רוב האנשים גדלים לתוך גורל מוכוון מראש. באקלים החברתי שבו אנו חיים, המשפחה, השכונה ובית הספר קובעים באופן כמעט מוחלט את האמונות הבסיסיות שלנו ואת תפיסת העולם שבה אנו מחזיקים. אבל לפעמים מתגנבת תחושה של "רגע, ומה אם אני טועה? מה אם יש משהו בצד השני?" אנחנו יכולים לנסות לנסח לעצמנו מדוע אנחנו מאמינים במה שאנחנו מאמינים, אבל זה תהליך קשה שגובה מחיר שלא תמיד אנחנו יכולים לשלם. האלטרנטיבה היא למצוא "אורי זוהר", אדם שהיה שם וחזר כדי לספר, לספר שאנחנו צודקים כמובן. זו אלטרנטיבה זולה יותר, שפוטרת אותנו מהמאמץ לעשות את העבודה המלוכלכת בעצמנו.
הבעיה בלהיות "אורי זוהר" היא שאתה מפסיק להיות אורי זוהר. בניגוד לשולי רנד או יהודה ברקן, אורי זוהר התפרסם כל כך רק מפני שהוא הסכים להשיל מעצמו כל טיפת זהות אישית, יצירתיות ומחשבה עצמאית. הוא קיבל על עצמו את העקרונות של החברה החרדית במלואם. הוא לא ניסה לשלב, ליצור ולחדש ולהביא לידי ביטוי את הכישורים שלו כאומן, את היתרון היחסי שלו או את נקודת המבט הייחודית לו, והחברה החרדית אהבה את זה. אף אחד בחברה הזו לא מחפש את אורי זוהר האדם, את התהליך האמיתי שעבר עליו, את ההתלבטויות, את הכאב ואת היחס המורכב עם המשפחה. במקום זה, מחפשים את הקריקטורה שלו, אדם שכל מה שהוא, זה מה שהוא לא. אדם שכל מה שהוא יודע לעשות זה להסביר כמה רע בצד השני. אורי זוהר חייב להיות הכול, מלבד הוא עצמו.
גם החברה החילונית מבקשת את האורי זוהר שלה, וזו הסיבה שהיא כל כך אוהבת את היציאה בשאלה כביטוי לבריחה ולא כביטוי לבחירה. היוצאים מאשררים את תפיסת העולם הישראלית בכך שהם מסבירים כמה אין אלטרנטיבה בצד השני, כמה רע שם, אך בכך נגמר תפקידם. יוצא שבחר להתקדם הלאה, פשוט לא משחק את התפקיד המיועד לו ככזה ש"גילה את האור", כאדם שנמצא במאבק מתמיד מול הצד השני.
עבורי, היציאה לא הייתה רגע של התחדשות, או גלגול חדש באותו הגוף, אלא המשך של גיבוש התפיסות והערכים שלי. לא נולדתי מחדש, המשכתי הלאה. לא היה 'רגע' שבו החלטתי לצאת, היו חודשים ושנים שבהם עברתי תהליך של חשיבה מחדש על מי אני, מה אני בתוך החברה ומה אני כשאני לעצמי. היו חודשים ושנים שבהם התפיסה שלי עוצבה, שבהם חוויתי היבטים שונים של החברה והדת, עברתי תהליך שהיום משפיע במידה רבה על מי שאני.
למחוק את ההיסטוריה שלי, את השם שלי ואת הזיכרונות שלי, זה למחוק אותי. אני לא רוצה להיות מוגדר באופן הזה, להיות אורי זוהר שאיננו אורי זוהר, לא. אני בוגר החינוך החרדי, חוליה נוספת בשרשרת, בין הדור הקודם לדור הבא, בין מסורת לעתיד. אני נמצא בצומת, על פרשת דרכים, ואין לי במה להתבייש.
הביטוי "יוצא בשאלה" הוא שיבוש לשוני והבנה שגויה של הביטוי "לחזור בתשובה", אבל אם כבר שיבוש לשוני, אני מעדיף את "יוצאים לשאלה", יציאה למען, לא יציאה בגלל. נכון, יצאתי גם בגלל המגבלות שהציבה בפניי החברה החרדית, אבל זו לא הסיבה היחידה ולא הסיבה המרכזית. יצאתי בעיקר כדי לעצב לעצמי את העולם כפי שאני רוצה. אין לי כוונה להישמע נרקיסיסט, אבל רציתי לעצב את העולם שלי בצלמי, לפי הערכים שבהם אני מאמין, לפי הרצון שלי, ולפי הבחירה שלי. זה היה הדבר שהכי קסם לי ביציאה. נכון, הפסקתי להאמין, אבל לא היה די באובדן האמונה כדי לגרום לי לעזוב, יכולתי להישאר ולשחק את המשחק, אבל היו לי חיים להרוויח, חיים לבחור בהם.
מספרים שרגע לפני שאנשים מתים הם רואים את כל החיים שלהם עוברים להם מול העיניים. באותו אופן, ראיתי את החיים שלי מול העיניים, אבל לא את החיים שעברתי, לא את הזיכרונות, אלא את החיים שיכולים להיות לי. חלק מהרצונות שלי היו חומריים, אחרים היו ערכיים, דמיינתי את הבגדים שאלבש, עד לרמת הצבע, דמיינתי את האוניברסיטה שבה אלמד, חשבתי על המפלגה שאצביע לה ועל החינוך שאותו אתן לילדים שלי. בעיקר, רציתי להגשים את עצמי, רציתי ללכת עם המצפון שלי, עם האמונה שלי ועם האהבה שלי. לא יצאתי בשאלה, מאחר שלא היה די בשאלות כדי לגרום לי לעזוב, יצאתי לשאלה, לעולם שבו יש משמעות להטלת הספק, לבחירה ולזהות האישית.
ההדגשה של הסיבות השליליות, ה'עזיבה בגלל', מעניינת תקשורתית ואולי מספקת שלל סיפורים כואבים, אבל היא לא הסיפור שלי, ואני חושב שהיא לא הסיפור של רוב היוצאים. רובנו יצאנו למען מטרה מסוימת, עמדה לנו בראש איזו תפיסה או איזה חלום. החלום יכול להיות 'טיפשי', כמו המכנסיים בגוון אדום בהיר שעליהם חלמתי, ויכול להיות מטרה 'חשובה' כמו רכישת השכלה והקמת משפחה. אבל כך או כך, הייתה לנו תפיסה של המקום שבו אנחנו רוצים להיות, של מה שאנחנו רוצים לעשות.
לדעתי, הסיפור שלנו הוא הבחירה, לא השלילה. הלוואי שיכולתי לומר לאורי זוהר, שעשה את המסלול ההפוך, את הדברים האלו: "אורי, אתה עומד היום בפני בחירה, אחרי שעברת כל כך הרבה קשיים, אתה בוחר, בניגוד לרבים שפשוט חיים את המסלול שנקבע להם מראש. אבל אל תשאל את עצמך מה לא, אלא מה כן, אל תיתן להם את השלילה שהם מחפשים, תן לעצמך את מה שאתה מבקש. תבחר את ההגשמה העצמית שלך, את מה שאתה בוחר. כך, רק כך, תוכל להציל את אורי זוהר".
74 שנות בחירה
מני פלד
עזיבת עולם התורה – כפי שנהוג לכנות בשיבוש "יציאה בשאלה/חזרה בשאלה" – אינה תופעה חדשה. למעשה, ימיה כמעט כימי היהדות מאז מהדורתה הפרושית. יש הרואים באלישע בן אבויה ("אחר") מי שראוי לתואר "היוצא הראשון". אני ואחרים סבורים שברוך שפינוזה הוא האיש המתאים יותר לשאת בתואר הנכבד. שפינוזה היה רק בן 24 כשהעז לקרוא תיגר על אמונות היסוד של קהילתו; פעולה אמיצה ובודדה, שכן לא היו לו שותפים, לא מבית ולא מחוץ. האיש הוחרם בחרם עולם. תהילתו הגיעה רק כעבור שנים רבות, וכיום דמותו ומורשתו הן סמל ומופת לתעוזת הלב, וכתביו מעודדים אחרים ללכת אחר אמונתם בלי לפחד מהמחיר הכבד שדורשת הבחירה.
מאז שפינוזה (1677-1632) ועד לניצניה הראשונים של תקופת ההשכלה (בשנות ה-70 של המאה ה-18) בודדים בלבד העזו לצאת מן המחנה ומן הגטו. היהודים לא היו רצויים בעולם שבחוץ. אלו שיצאו נחשבו מומרים ועל פי רוב התקבלו בחשדנות בקהילתם החדשה. מאז החלו לנשוב רוחות ההשכלה התעוררו גלי יציאה מהחברה השמרנית והסגורה. הגלים הלכו והתחזקו עם השנים, וכיום החברה הדתית והחרדית היא המיעוט ביהדות העולם.
בשורות הבאות ננסה לסקור את תנועת היציאה מראשית ימיה של מדינת ישראל ועד לימינו. התנועה החלה בטפטופים שהפכו לנהר שוצף של יוצאים, גברים ונשים שעזבו את החברה הדתית והחרדית בשנות החמישים. בשלב מסוים הזרם הלך והצטמצם. בשנים הבאות החברה החרדית הלכה וגדלה, יותר אנשים עמדו בדלת הכניסה לעומת אלו שביקשו כרטיס יציאה, ואילו בעשורים האחרונים המגמה שוב התהפכה.
לכל תקופה מאפייני יציאה משלה, מאפיינים שנגזרו מאופייה של החברה הישראלית ושל החברה החרדית. היוצאים בשנות החמישים לא דומים ליוצאי שנות השמונים והתשעים – לא בכמות ולא באופי היציאה. על אחת כמה וכמה שאין יותר מדי נקודת השקה בין היוצאים בראשית ימי המדינה ליוצאים בעידן האינטרנט. אולם על אף השוני הרב, דומה כי יש מכנה משותף לכלל היוצאים: הם היגרו מחברת מיעוט אל חברת הרוב. במקום רבים ההגירה הייתה קשה, למי יותר ולמי פחות, חלק מהיוצאים נאלצו לסדוק חומות בצורות ושגשוגם לא היה מובן מאליו באף תקופה. סיפורה של תנועת היציאה הוא, למעשה, סיפורו של הריקוד המקביל של החברה החרדית והדתית מול החברה הישראלית.
קלף מנצח: היוצאים בשנות החמישים
התחרות בין אנשי היישוב הישן לראשי הציונות הסתיימה בנוק-אאוט. בשורת הקמת מדינת ישראל וניצחון צה"ל במלחמת העצמאות הדהדו גם בסמטאות העתיקות של שכונת מאה שערים בירושלים. נערים חרדים הביטו בעיניים בורקות בתמונות של חיילים ומפקדי צה"ל, שגבורתם הזכירה פרקים נפלאים בהיסטוריה של העם היהודי: בן גוריון בדמותו של יהושע כובש הארץ, או דוד המלך, מקים הממלכה המאוחדת. ראשי הצבא נדמו כיואב בן צרויה, שר הצבא של דוד. מולם ניצבו הרבנים נעדרי הגבורה והכריזמה, ראשי קהילה שהואשמו כי הוליכו את צאן מרעיתם אל הטבח בשואה, מנהיגים חסרי כוח ומעוף, מול התנועה הציוניות והחילוניות הארצ-ישראלית הקוסמת. המספרים הרשמיים של תנועת היציאה באותה תקופה אינם ידועים, אך מובן שמדובר היה בתופעה רחבה מאוד.
במאמר שפרסמה ד"ר שרית ברזילי[1] היא מכנה את היציאה של שנות החמישים: "החלפת אמונה באמונה". לדבריה, התקופה מתאפיינת במעבר בין עולם אמוני של דת לעולם אמוני של ישראליות מתהווה; אמונה באלוהים התחלפה באמונה בעבודה, בחלוציות ובהתיישבות בחבלי מולדת. בראיונות שערכה עם יוצאים בני התקופה, כמעט כולם מתארים תהליך דומה: שאיפה להשתייך לקולקטיב הציוני המתהווה. בשל האופן שבו התרחשה, היציאה של שנות החמישים לא נתפסה כ"שבירת כלים", אלא כמעבר טבעי כמעט בין עולם שהתיישן לעולם חדש ועדכני. להמחשה, ראו כיצד השיב אחד המרואיינים לשאלה, מתי הוריד את הכיפה: "זה היה במסגרת הצבא. היחידה הייתה כללית, לא כמו היום, שיש ישיבות הסדר. דתיים היו מעט מאוד, ובאופן טבעי התנהגת כמו כולם".
מרואיין אחר סיפר: "הגעתי לתיכון שרובו לא דתי. חבשתי כובע בצאתי מהבית, והייתי מוריד אותו באוטובוס. את התלמידים ראיתי כשייכים למשפחות במעמד היררכי גבוה יותר מזה של החברה החרדית שממנה באתי".
סדרת הראיונות של ד"ר ברזילי התקיימה חמישה או ארבעה עשורים לאחר היציאה, רוב המרואיינים השתלבו היטב בחברה הישראלית, הם הקימו משפחות ודיווחו על השלמה עם זהותם החדשה. תהליך היציאה שלהם לא נחווה, לא בשעת מעשה ולא במבט לאחור, כמעשה הרואי, אלא כהשתלבות במסגרת חדשה שנראתה מבטיחה יותר ונתפסה כטובה יותר.
ילדי הפרחים: היוצאים של שנות השישים והשבעים
המגמות שרווחו בעולם השפיעו על אופי היציאה של שנות השישים והשבעים. בישראל החילונית הייתה תנועה מנוגדת, מחד גיסא התעוררה שאיפה להתחבר לעולם הגדול ולתופעות חוצות מדינות כמו "ילדי הפרחים", צעירים שקראו לאחווה בין כל בני האדם והתחברות אל המאחד בין כולנו, והמהפכה הפמיניסטית. מאידך גיסא, אווירת הלאומית שהייתה אז בארץ בעקבות הניצחון הפנומנלי במלחמת ששת הימים, אווירה חגיגית, אופורית אפילו, שדעכה לחלוטין אחרי ההפסד הצורב במלחמת יום הכיפורים.
אחת ההשלכות החברתיות הבולטות בישראל למלחמת יום הכיפורים הייתה גל עצום של חזרה בתשובה. הקהילה החרדית התרחבה מאוד. בעקבות כך חלה הקצנה דתית והחומות המבדילות בין הציבור החרדי לציבור החילוני גבהו.
היוצאים בני אותה תקופה מתארים את תהליך היציאה כמעבר מעולם סגור ומצומצם לעולם פתוח וחופשי, בהשראת המגמות העולמיות. אצל היוצאות הטריגר ליציאה היה גם רצונן לשפר את מעמדן כנשים, והן התחברו אל ערכי המהפכה הפמיניסטית. באופן מעניין ומורכב, אפשר לזהות רוח חדשה בקרב היוצאות והיוצאים – רצון לשמר חיבור אל היהדות באופן מותאם לערכים החדשים שהם בחרו לאמץ.
בראיונות שערכה ד"ר ברזילי התגלה חלקו של הרב שלמה קרליבך, הרב המרקד, בתנועת היציאה של אותן שנים. קרליבך היה "חד-קרן", דמות שוליים, רגלה האחת נטועה בתרבות העולם ורגלה האחרת מקפצת בתוך המגזר החרדי. כך תיאר אותו יוצא בני ברקי משנות השבעים: "קרליבך היה פורץ דרך, שגרם לזעזוע תרבותי בחברה החרדית. פתאום בא רב, שמספרים עליו שהוא תלמיד חכם, והוא שר וקופץ, רוקד ומופיע באולמות מעורבים, לקהל דתי וחילוני. לבר מצווה שלי ביקשתי גיטרה, ואבא שלי צעק לי, 'קרליבך אתה רוצה? להיות אלביס אתה רוצה?'". בהמשך הריאיון תיאר היוצא איך הוא וחבריו מימשו את "החלום ההיפי" של שנות השבעים, בטיולים, שירה, סמים ואלכוהול. אורח החיים הזה לא נמשך זמן רב. היוצא נקלע למשבר, בעקבותיו החל תהליך של צמיחה מחדש, והוא הקים מוסד חינוכי שמהותו חיבור הציונות אל המקורות היהודיים. העיסוק המוגבר בתרבות היהודית הוליד אצלו תחושת זרות כלפי העולם החילוני, שאז החלו לחלחל בו תהליכי פוסט ציונות.
בקרב הנשים, כאמור, הדחף ליציאה התגבר בעקבות היחשפות לרעיונות הפמיניזם. אחת המרואיינות סיפרה לד"ר ברזילי: "בבני ברק ובירושלים רואים אצל הבנות את הניכור מהגוף, הגוף לא קיים. כמו שאינדיבידואליות לא הייתה קיימת, כך גם הגוף לא היה קיים".
מניע נוסף עבור יוצאות בנות התקופה היה צימאון אדיר לידע. באותם ימים התיכונים והסמינרים של "בית יעקב" סיפקו השכלה מצומצמת מאוד, ונשים שרצו להרחיב את אופקיהן פנו אל האוניברסיטה.
ענייני זהות ושייכות העסיקו מאוד את היוצאות והיוצאים של שנות השישים והשבעים. הנתונים מספרים שרבים מהם פנו לעיסוק בתחומי התרבות היהודית. אפשר לשער שעיסוק זה נועד למלא את החלל הרוחני שנוצר בקרבם בעקבות היציאה. בשונה מהיוצאים בעשורים הקודמים, הם לא פגשו חברה ישראלית אידיאולוגית, שאת ערכיה הם יכלו לאמץ במקום הערכים החרדיים, אלא עולם של אינדיבידואליים, שבו כל אחד חי את חייו. בעולם כזה הם התקשו למצוא את מקומם ובחרו לארוג לעצמם זהות חדשה, המורכבת מערכי היהדות, ערכי הציונות וערכי החופש.
סימן שאלה: היוצאים של שנות השמונים והתשעים
המונח "יציאה בשאלה" הוא למעשה ביטוי שנועד לתאר תנועה הפוכה מ"חזרה בתשובה". עמותת "הלל", שהוקמה ב-1991, בחרה לאמץ את המונח וקראה לעצמה: "האגודה ליציאה בשאלה". היוצאים בעשורים אלו מאופיינים ביציאה מעולם של תשובות חד-משמעיות, הקהילה החרדית ההולכת ומקצינה, לעולם אפוף בסימני שאלה. באותן שנים הפוסט-מודרניזם יצא ממחוזות האקדמיה אל המרחב הציבורי. הספקנות, התהיות הקיומית וחוסר הוודאות היו נחלת רבים והיוצאים הושפעו מכך. רבים מהם לא הצליחו למצוא את עצמם בחברה הכללית. יוצא בן התקופה הגדיר עצמו כמי שרוב עולמו נטוע עדיין בעולם החרדי ושהוא חש סלידה מהריק החילוני. תחושת חוסר הוודאות הקשתה על היוצאים לראות בחילוניות עתיד, וחלקם לא שלל חזרה אל הקהילה החרדית. אחד היוצאים גילה את אלוהים דווקא לאחר היציאה, וכך סיפר לד"ר ברזילי: "כשהתפללתי בישיבה הרגשתי שאני מדבר אל קיר. לאחר היציאה הגעתי לפגישה עם שמאן. חזרתי הביתה אחרי הפגישה ושכבתי לנוח בעיניים פקוחות. פתאום ראיתי גוויל ועליו אותיות של כתבי-יד עתיקים, ושם היה כתוב שיש אלוהים. המודעות הזו התעוררה בי רק אחרי שעזבתי את הישיבה".
יוצא אחר, שעוסק באומנות, סיפר שהוא חווה את עצמו כחריג בנוף החילוני, אך בתפיסתו מדובר ביתרון: "אני מאמין שהחריגות היא המוטו של האומנות בכלל. אם שני אנשים עושים את אותו הדבר, אין לאומנות על מה להתבסס. החריגות שלי נובעת ממשהו מאוד פנימי. להבדיל מאנשים אחרים, אני חושב שחריגות לא רק שאינה מילה גסה, אלא שהיא אפילו מילה טובה".
הפוסט-מודרניזם היה בעוכריהם של היוצאים בשנים אלו, אך היו לכך גם יתרונות; התפרקות החברה מערכיה הדוגמטיים אפשרה ליוצאים לשמר חלקים בזהותם הקודמת ולא נדרשה מהם התאמה מוחלטת לחברה החדשה. המגוון האנושי, ההולך וגדל, בחברה הישראלית העניק ליוצאים הזדמנות ליצור זהות חדשה משלהם, זהות שיש בה חיבור בין הזהות הקודמת לזהות החדשה.
בעניין הזהות הקודמת עלינו לציין את תוצאותיו העגומות של תהליך ההסתגרות על החברה החרדית. במשפחות חרדיות רבות "ישבו שבעה" על ילדים שבחרו לצאת וניתקו את הקשר עימם. עבור היוצאים מדובר היה במכה אנושה. הניכור מצד המשפחה והקהילה, בשילוב קשיי ההתאקלמות בחברה הכללית, גבו מחירים כבדים, גם בנפש.
האינטרנט והיציאה המאורגנת: היוצאים של המאה ה-21
כפי שראינו, היציאה, על פי רוב, הייתה מעשה של יחידים ולא תנועה מאורגנת. הקמת "הלל" בראשית שנות התשעים הייתה הסנונית שבישרה את בוא האביב היוצל"שי. מעניין להיזכר מה גרם לצעירים חרדים רבים להיחשף לארגון "הלל" ולמטרותיו. ובכן, מייסד הלל, שי הורביץ, חזר בתשובה והקים ארגון שמטרתו הייתה לפעול נגד תנועת היציאה. חזרתו של הורביץ לעולם החרדי התקבלה בתשואות. העיתון "משפחה" דיווח לקוראיו על האירוע המשמח, שסימל את הניצחון החרדי המושלם. וכך חלקים רבים בציבור החרדי, שלא ידעו על קיומו של הארגון, קיבלו את כל הפרטים על-אודותיו מיד ראשונה. בחברה החרדית סלדו בגלוי מהלל, וסיפורים ממוצאים על פעילות הארגון עברו מפה לאוזן. ומן העבר השני, אחד הפעילים בארגון בראשיתו, העיתונאי ישראל סגל, אחיו של המשגיח החרדי המפורסם הרב דן סגל, סייע ליוצאים להשתלב בחברה החדשה.
בראשית המילניום חלה עלייה במספר היוצאים, וזאת רק כקדימון לשטף היציאה של השנים האחרונות, בעקבות חדירת האינטרנט לתוך העולם החרדי. הפורומים בפורטלים השונים, ולאחר מכן הרשתות החברתיות, יצרו ליוצאים קהילות וירטואליות ואפשרו להם להתחבר ולהתעצם, מספרית ומנטלית.
נוסף על כך, האינטרנט היה שער כניסה לעולם של ידע, של גילויים ושל חשיפה לאמונות אחרות. אם נוסיף לכך את משברי ההנהגה בחברה החרדית וחוסר היכולת המעשית להתמודד עם חדירת האינטרנט לכל מי שבאמת מעוניין בכך, נבין כיצד תופעת היציאה הפכה לתנועה של ממש.
לפי נתוני מחקר שפורסם בשנת 2021,[2] כ-3,000 יוצאים עזבו את החברה החרדית בשנת 2020. ניתן רק לשער שבעקבות הקורונה המספרים האמירו עוד יותר. על פי המחקר, שיעור העזיבה עמד על 14%.[3] עוד עולה מהמחקר כי בשונה מהמגמות שהיו בעבר, שערי היציאה מהעולם החרדי נפתחים בתדירות גבוהה יותר מאשר שערי הכניסה אליו.
מאפייני היוצאים של תקופתנו מעניינים ומגוונים, טווח ההגדרה שלהם הולך ומתרחב, והמושג "יציאה מהחברה החרדית" התמלא במשמעות חדשה. המרחב שבין החרדים והחילונים משופע כיום בסוגים וגוונים שונים של זהויות, נמצאים שם יוצאות ויוצאים שבחרו להתחבר לעולם הערכים החילוני באופן מלא, אחרים שבחרו לאמץ זהות מסורתית כזו או אחרת ואחרים ליקטו לעצמם חלקיקי תרבות ויצרו זהות שאינה ניתנת להגדרה חד-משמעית.
[1] ברזילי, דרך החול, תופעת "היציאה לשאלה" מהחברה החרדית 1948-1998. [2] מחקרם של ד"ר איתן רגב וגבריאל גורדון מהמכון הישראלי לדמוקרטיה. המחקר בוצע בסיוע עמותת יוצאים לשינוי. [3] עוד פרטים, ניתוחים ומסקנות פורסמו בשנתון "יוצאים עם נתונים" של עמותת יוצאים לשינוי.
[1] ברזילי, דרך החול, תופעת "היציאה לשאלה" מהחברה החרדית 1948-1998. [2] מחקרם של ד"ר איתן רגב וגבריאל גורדון מהמכון הישראלי לדמוקרטיה. המחקר בוצע בסיוע עמותת יוצאים לשינוי. [3] עוד פרטים, ניתוחים ומסקנות פורסמו בשנתון "יוצאים עם נתונים" של עמותת יוצאים לשינוי.
הכותבים שלנו
הניוזלטר שלנו
קבלו את כל הכתבות הכי מענינות והכי חדשניות ישירות למייל
קצת על התקופה...
מגזין "התקופה" מביאה אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
