התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

התקופה

יוצאים בפרדס


"לספר על המשפחה שממנה אנחנו באים, לספר את המשפחה שאותה היינו רוצים ליצור ואת זאת שבסופו של דבר יצרנו, זה בעצם לדבר על הסינתזה המהותית ביותר של החיים" (דומניקו סטרנונה). זהו סיפורה של משפחת "יוצאים בפרדס" – קבוצה של יוצאות ויוצאים באזור פרדס חנה־כרכור שיצרו לעצמם קהילה עוטפת ותומכת, ויחד הם פועלים למען התפתחות אישית והשתלבות בחברה הישראלית. הקהילה מונה עשרות יוצאות ויוצאים, בשנות העשרים והשלושים, חלקם עם ילדים שאף הם יצאו מהחברה החרדית וגדלים בתוך המשפחה המורחבת. ארוחות שישי גדולות, ערבות הדדית ומסעות משותפים של התפתחות אישית והשתלבות חברתית – אלו מאפייניה של המשפחה הזאת.   יוצאים למען יוצאים מי שהרים את הכפפה וזרע את ניצני המשפחה הוא נחי מל (32) אב לשלושה, שיצא מהחברה החרדית כשהיה בן 26. נחי כיהן בשלל תפקידי מפתח בקהילה החרדית, בין היתר הספיק להיות חבר מועצה ביישוב יבנאל, חרף גילו הצעיר. למרות קורות החיים המרשימים, נחי חווה על בשרו כמה רב הקושי להשתלב בחברה הכללית. "בתהליך היציאה הקרקע נשמטה לי מתחת הרגליים, נחַתִּי בחברה הישראלית בלי שאף אחד עשה לי סיור היכרות ובלי כלים להשתלבות. יצאתי חופשי לעולם גדול, אבל התקשיתי למצוא משמעות. זה טלטל אותי נפשית ולא היה לי את מי לשתף. רציתי שמישהו יגיד לי: 'איזה אלוף אתה שיצאת לדרך עצמאית, אתה טוב כמו שאתה, אתה מדהים ותצליח בחיים'. רציתי לשמוע שמישהו מכיר בקושי המטורף שעברתי ובאומץ שנדרש לי כדי להיות איפה שאני. לא שמעתי מהמשפחה שלי את המילים האלה, ויש יוצאים רבים שלא שומעים את זה מהמשפחות שלהם, בטח לא בשנים הראשונות של היציאה". בתחילת דרכו נעזר נחי בעמותת "הלל יוצאים בשאלה", שם סופקו לו מעטפת חברתית וטיפול רגשי. "ממש הרגשתי את ההבדלים בין הזמנים שבהם היו שם בשבילי לזמנים שבהם הייתי שם לבד, ואמרתי לעצמי שביום מן הימים אני רוצה להיות שם עבור אנשים כמוני". נחי ומשפחתו עברו להתגורר בפרדס חנה. עם המעבר החל נחי לחפש ברשת ומפה לאוזן יוצאים שגרים באזור. "התחלנו עם שבעה אנשים, פתחתי קבוצת וואטסאפ, השם 'יוצאים בפרדס' קיבל את המשמעות הראשונה שלו, ומאז המשפחה גדלה וצומחת".   שרי טייכהולץ (31) אם לארבעה שיצאה אף היא מהחברה החרדית רואה שליחות גדולה והזדמנות פז בהתפתחותה של הקהילה. "יצאתי מהחברה החרדית תוך מסע עמוק של ריפוי ואהבה, אחרי שנים שהחזקתי את הכעס בגוף. כשהגעתי למפגש הראשון של הקהילה, פגשתי קסם. היה נראה שאנשים באו לגדול ביחד ולא להיות תקועים עם העבר, ואמרתי לעצמי: 'אני רוצה להיות חלק מהדבר הגדול הזה'".   כיום, נחי ושרי מנהלים את הקהילה במשותף ומתוך תחושה חזקה של שליחות. את התמיכה הכלכלית ואת הליווי בשטח הם מקבלים מארגון "יוצאים לשינוי" – ששואף לסייע לכל יוצא ויוצאת מהחברה החרדית להשתלב בחברה הכללית בדרך הטובה ביותר עבורו. באיזה אופן הקהילה פועלת? כדי לשמש עורף משפחתי מצמיח, הקהילה פועלת על פי שלושה יסודות: שייכות, השתלבות ופיתוח אישי.   להשתייך "יש DNA שמחבר בינינו ומייחד אותנו", אומר נחי בהתלהבות. "יש לנו שפה משותפת, זיכרונות משותפים ומסע יציאה שונה אבל דומה. אנחנו מארגנים מפגשים קהילתיים, ארוחות שישי וחג, ערבי שירה שבהם אנחנו שרים שירים חסידיים, שירים ישראליים וגם שירה מקודשת". שרי מספרת על קבוצת הוואטסאפ הפעילה והמגוונת שבה הכול קורה. "קבוצת הוואטסאפ נועדה לתת מענה לכל צורך שעולה בשטח. יש שם בקשות והצעות לאירוח בשבתות וחגים, שיתופים של תחושות וחוויות מיוחדות, לינקים לתכנים מעוררי השראה, דיונים אינטלקטואלים, הצעות ובקשות לטרמפים, סיוע במעברי דירה, ייעוץ הדדי, התארגנות משותפת לביקורים בבתי חולים ועוד. הקבוצה משמשת כמובן גם להזמנות להשתתף באירועים קהילתיים ומשפחתיים שאנחנו מארגנים". האירועים בקהילה מאורגנים בשיתופיות, כל אחד ואחת מהמשתתפים מקבל על עצמו לארגן משהו; זה מבשל וזו מסדרת, זה אחראי על הלוגיסטיקה וזו על האווירה. לכל אחד ואחת ניתנת הזדמנות להביא את עצמו לטובת שאר חברי הקהילה, וכך הם מקיימים (למהדרין, אם תרצו) את רעיון "יוצאים למען יוצאים". [caption id="attachment_16816" align="alignnone" width="225"] שעת יצירה לכל המשפחה[/caption]   את המשפט הבא לא הייתי בטוח אם אני שומע בטלפון ממנהלת קהילה או ממנהיגת שבט בעלת משפחה מפוארת: "אין אצלנו דבר כזה שאין מקום לכולם. אם אנחנו מארגנים ארוחת שישי, אנחנו דואגים שיהיה מקום לכולם ולא רק לנרשמים הזריזים. אם אימא מכינה ארוחה, היא מכינה ארוחה לכולם, וככה זה גם אצלנו".   להשתלב נחי ושרי מדגישים כי לצד תחושת השייכות הקהילתית, תשומת לב רבה מוקדשת להשתלבות בחברה הכללית ובתרבות הישראלית. פעילויות שמתמקדות בתוך הקהילה בלבד עלולות להגדיל את הפערים בין היוצאים לחברה הכללית ולעכב את תהליך ההשתלבות. כדי להימנע מכך פועלת הקהילה ליצור חיבורים בין היוצאים לפעילויות בקהילה הכללית והגדולה באזור פרדס חנה. "יש לנו שיתופי פעולה עם מנחות ומנחים של סדנאות, מפיקי מסיבות ופסטיבלים", אומרת שרי. "אנחנו משיגים חללים לקיום פעילויות חברתיות, הפעלות למסיבות ימי הולדת. באירועים רבים שמתקיימים באזור אנחנו זוכים להנחות גדלות שמאפשרות לנו לקדם את החזון – חשיפה לתרבות ושילוב בחברה הישראלית. אנחנו מסבירים להם על הקהילה שלנו ועל המאמצים שאנחנו עושים כדי להשתלב. טוּב הלב של האנשים פשוט מרגש אותנו ונותן לנו תוספת כוח אדירה להמשיך הלאה. לא מעט אנשים אומרים לנו, 'אף פעם לא פגשתי יוצא החברה החרדית אחד על אחד עד שהכרתי אתכם'. יש כאן בשורה ענקית לתנועת היציאה כולה".   להתפתח ולצמוח נוסף על הפעילויות החברתיות בתוך הקהילה ומחוצה לה, מתמקדים אנשיה גם בפיתוח מקצועי ואישי. יוצאי החברה החרדית מתמודדים עם פערי ידע גדולים הנובעים מהיעדר השכלה רלוונטית, דבר המקשה עליהם להשתלב באקדמיה ובשוק התעסוקה. "יוצאים בפרדס" מייעצת לחברות וחברי הקהילה בנושא ומעודדת אותם ליהנות משלל השירותים שמספקים ארגונים המסייעים ליוצאים וארגונים חברתיים אחרים. בתוך כך, ב"יוצאים בפרדס" ערים לצורך בליווי רגשי ופועלים להקמת מערך מקצועי. "יש הרבה דברים שדורשים עיבוד", אומרת שרי, העוסקת בעצמה בליווי בתהליכי התפתחות וצמיחה. "אני מאמינה שליווי רגשי יכול לחסוך שנים של סבל". [caption id="attachment_16818" align="alignnone" width="300"] מפגש "חיבור אל הלב" בהנחיית שרי טייכהולץ[/caption]   "ברגע שאנחנו מקשרים ביניהם והם יוצאים לדרך, מסתיימת המעורבות שלנו. מדי פעם אני מוודאה עם המטופלים שהם מרגישים שהתהליך נכון עבורם. אני קצת כמו אימא שחשוב לה לוודא עם הילדה שהטיפול הפסיכולוגי מתאים לה, אבל לא מתערבת בטיפול עצמו".   בנינו ערבים בעדנו לא מעט מחברי קהילת "יוצאים בפרדס" הם הורים לילדים במגוון גילים. הצאצאים, בדומה להוריהם, נאלצים להתמודד עם שלל אתגרים שהם אינהרנטיים לתהליך היציאה, אך גם עם אתגרים ייחודים להם. למשל, הילדים נאלצים להשלים פערי לימוד שההורים לא תמיד יכולים לעזור להם לצמצם, מאחר שהם מעולם לא חילצו נעלמים ממשוואות ולא זכו לפגוש משולש שווה שוקיים. האתגרים הרגשיים הנובעים מהמעבר בין העולמות ומהמורכבות בין המשפחות, גם הם אינם פוסחים על הדור הצעיר. לא פעם מדובר בילדים שאחד מההורים נשאר חרדי. וכך, בגיל צעיר למדי, הם מתוודעים לזכותם לבחור ושואלים את עצמם: "מי אני בעולם ולאן אני שייך?" במשפחה כמו במשפחה, תומכים, מכילים ועוזרים במה שאפשר. גם כאן מתנדבות ומתנדבים באזור נרתמים ומסייעים לדור הצעיר עם המשולשים, המספרים ומילות הקישור בשפה האנגלית, וכן האתגרים הרגשיים מדוברים ומטופלים. [caption id="attachment_16820" align="alignnone" width="300"] שיעור פרטי, תה, פירות וקסם אחד גדול. מתנדבת בשיעור עם ילדה מקהילת "יוצאים בפרדס"[/caption]   משפחה כן בוחרים עברה שנה מאז נשתלו ראשוני הזרעים בערוגת המשפחה. בינתיים, "יוצאים בפרדס" הפכה לבשורה מרגשת ומיוחדת עבור היוצאים באזור. "יוצאים בפרדס זו קהילה עם אחוות אמיצים", מתאר זאת נעם לנצר, חבר בקהילה. דוד ארנפלד, חבר קהילה אחר, קורא למשפחה הזאת "בית שני אחרי הגלות", ומנחם רוזנברג מתאר בדמעות של התרגשות את המשפחה הזאת כ"קרש הצלה בים סוער". עם ציטוטים כאלה, שעוברים מפה לאוזן, אין להתפלא כי לאחרונה מצטרפות לקהילה עוד ועוד משפחות של יוצאים, הבוחרות להעתיק את מקום מגוריהן לחריש – העיר הסמוכה לפרדס חנה. מאיה אורה־עבאדי מנהלת תחום קהילה ב"יוצאים לשינוי" עד לפני כחודש, רואה בליווי קהילת "יוצאים בפרדס" התגשמות של חזון הארגון. "מבחינתי, זה חלק בלתי נפרד מהמטרות שלנו. אנחנו שואפים להיות בית שנותן מקום ליוזמות של יוצאים, לאפשר להם לחקור את הדרך שלהם, לסייע במה שצריך וללוות אותם, הן בהיבט הארגוני והן בהיבט הכלכלי. אנחנו מאמינים מאוד בעשייה של 'יוצאים בפרדס'. מפעים אותנו לראות את הקהילה שהתגבשה שם, ואנחנו שמחים להיות חלק מהתנופה הזאת. אנחנו בארגון דוגלים במחקר ובהתאמת מענים על בסיס נתונים, והקהילה הזו שקמה מהשטח היא ההוכחה הכי גדולה שצריך את הדבר הזה. קהילות כאלה הן בשורה גדולה לתנועת היציאה כולה".   יוצאות ויוצאים, מתנדבות ומתנדבים המעוניינים לחבור לקהילת "יוצאים בפרדס", צרו קשר עם נחי ושרי כאן לקהילה.   "לספר על המשפחה שממנה הם באו, לספר את המשפחה שאותה היו רוצים ליצור ואת זאת שבסופו של דבר הם יצרו, זה בעצם לדבר על הסינתזה המהותית ביותר של תנועת היציאה מהחברה החרדית" (איזי פוליאס).

הפך בה והפך בה דכולה בה?


נדמה כי בכל יום נקבע שיא חדש במתח בין הקבוצות בחברה הישראלית. בזמן כתיבת שורות אלו עשרות אלפים עושים דרכם ברגל לירושלים, בתקווה להשפיע על המחוקקים ולהניאם מהמשך הנעת ההפיכה המשטרית. האירוע הסוער הקודם הוא הצהרה כתובה, שעליה חתמו מאות טייסים ואנשי צוות אוויר במילואים, ובה הבהירו כי הם מפסיקים להתייצב לשירות התנדבותי בצה"ל. עוד מאירועי השבוע, ההסתדרות הרפואית שבתה; והארץ – תוהו ובוהו. רצף האירועים והמצב המורכב והרגיש עורר אצל כמה אנשים מהקצוות הימניים חלומות מעניינים, על גבול הפנטזיה המתוקה. קחו לדוגמה את איילת לאש, אשת ימין דעתנית וקולנית, לפחות בטוויטר, שכתבה כך: "אחיי החרדים, זה הזמן שלכם. להפשיל שרוולים, לשנס מותניים, לתת לציבור הימני והאמוני יד, ולהכנס בכל הכח לכל מקום בו השמאל עושה שרירים ומציב תנאים ועושה ברוגזים. מי שנלחם למען ארץ ישראל הקדושה שלנו על תנאי, לא צריך אותו. בואו אתם, אתם תהיו הטייסים הבאים והקצינים הבאים. מלאו את שורות הצבא ביחידות נפרדות עם כל ההקפדה על ההלכה, 'והיה מחניך קדוש', ועל הדרך נקיא סוףסוף החוצה את כל הפרוגרס והטימטום והמוסר הנוצרי שפשה בצהל". (הציוץ הובא כפי שהוא, ללא הגהה). פתרון מושלם ואלגנטי. אלא שהגולשים לא סברו כך והתקילו את לאש בעובדות מיותרות כמו: "בשביל להיות טייסים צריך בגרויות, וגם, ההכשרה לטיס היא מינימום ארבע שנים, איך החרדים יעשו את זה עכשיו?" לאש הגיבה: "אתם יכולים לזלזל עד מחר, חרדים מוציאים תעודת בגרות מלאה בשנה, גם קורס טיס הם יוכלו לעשות בשנה". בעודנו מגלגלים עיניים וטופחים על מצחנו בחוסר אמון, נתקלנו בתגובתו של העיתונאי החרדי אריה ארליך, לידיעה על שביתת ההסתדרות הרפואית. הוא כתב כך: "עם או בלי קשר לחרפה בהתנהלות קומץ הרופאים השובתים, הגיע הזמן שהמוני צעירים וצעירות חרדים ילמדו רפואה. הדמוגרפיה המבורכת מחייבת מבט צופה פני עתיד שיבטיח עתודה חרדית רצינית ומכובדת בעולם הרפואה. רופאים ורופאות חרדים שיעבדו במקצוע החשוב עלי אדמות – מקצוע הצלת חיים לכל האוכלוסיות". איך ההצעה החשובה כשלעצמה מתיישבת עם היעדר לימודי ליבה? לארליך הפתרונים. שמא נזמין את שני הצייצנים המכובדים לסלונים של "יוצאים לשינוי", לראות במו עיניהם את יוצאות ויוצאי החברה החרדית עמלים יומם ולילה כדי להשלים ולו במעט את פערי ההשכלה העמוקים ולהתקבל למכינה שתכשיר אותם ללימודים באקדמיה? האגדה על חרדים שמשלימים בגרות מלאה בתוך שנה רחוקה שנות אור מהמציאות. למרבה הצער, גם יוצאים נחושים, מוכשרים ומחויבים לעצמם ולמטרה נושרים מהלימודים ולא מצליחים לסיים תואר ראשון. בוגרי החינוך החרדי, כך הוכח במחקרים, נושרים מהאקדמיה באחוזים גבוהים לעומת הציבור הכללי. מהיכן נובעת זחיחותם של לאש וארליך? את התשובה אנחנו מכירים היטב, המגזר החרדי (שעד לא מזמן גם אנחנו נמנינו עליו) שבוי בקונספציה כאילו לימודי הגמרא משייפים את המוח באופן יוצא דופן וכי הם עוסקים בכל הנושאים שבעולם. אשר על כן, מי שמצליח להתמצא בסוגיית "תוקפו כהן", יוכל בקלות ללמוד את "מקצועות הבלי העולם" של החילונים. אולם כל בר דעת שיקדיש לדבר מעט מחשבה, יבין כי סברה זו מופרכת מכל וכול. הדרך להיכנס לשורות תפקידים בתחומים מובילים עוברת בהשלמת השכלה – את זה מוכיחים היוצאות והיוצאים, אלו שמצליחים בגבורה רבה לעבור את המשוכות הרבות, לומדים ומתברגים. צאו ולמדו מאיתנו, היוצאים. רוצים להשתלב ולהשפיע? זו הדרך. ובנימה זו, של התעוררות חרדית לצורך להטות שכם ולהצטרף לחברה היצרנית, צייץ השבוע בטוויטר משה שנפלד, מיוצאי החברה החרדית: "הטייסים מאיימים לסרב לשירות מילואים, איילת לאש מציעה לחרדים להתגייס. הרופאים שובתים, אריה ארליך מציע לבחורי הישיבה ללמוד רפואה. נראה לי עלינו על השיטה. רק נשאר להכריז על מרד מיסים וסרבנות לימודי מתמטיקה, הם כבר יראו לנו מה זה". להשפיע מבפנים הלימוד של החרדים מהיוצאים חייב להיות הדדי. כן, גם לנו יש הרבה מה ללמוד מהם. הדבר המרכזי שעלינו לסגל הוא – כניסה למוקדי השפעה, ובאופן ספציפי, לכנסת. בתחילת השבוע שחלף פרסמה העיתונאית ליאל קייזר, ראש הדסק הכלכלי ב"כאן", את הידיעה הבאה: חברי "עוצמה יהודית", השר בן גביר והח"כ וסרלאוף, דורשים לקצץ כמאה מיליון שקלים מתקציבים המיועדים לחברה הערבית, לטובת תוספת תקציב לאברכים. הידיעה התגלגלה במהירות; פוליטיקאים, מובילי דעת קהל ואנשים מהשורה זעמו. העיתונאי שאול אמסטרדמסקי היטיב לזקק את תחושות הזעם וצייץ בטוויטר: "הפרסומים של ליאל קייזר ב-48 השעות האחרונות על הממשלה מרתיחים את הדם: קודם תגדילו תקציב לאברכים מעבר למה שנקבע. אה אין כסף? אז קחו מהתקציב של הערבים. בעצם יודעים מה? קבלו את כל התקציבים של הערבים". ביום חמישי, ביומן הבוקר בגלי צה"ל, סיפר העיתונאי יואלי ברים על החלטה תמוהה של השר מלכיאלי: למנות מאות רבני שכונות. עלות הגחמה התורנית – כמאה מיליון שקלים. בעיתון החרדי "יתד נאמן" פורסם בסוף השבוע מאמר מערכת המסמן את הקו החדש של ההנהגה החרדית. לפי המאמר, לאחר העברת הסעיף הנוגע ל"עילת הסבירות" יש לעצור את המשך ההפיכה המשטרית ולהתמקד בהעברת חוקי הגיוס ושורת חוקים נוספים שיועילו לאברכים ולמגזר החרדי. מהיכן נובעת תעוזתם של רבני בני ברק, המייצגים קבוצה קטנה מאוד באוכלוסייה, לקבוע את סדר היום הציבורי? מדוע שרים וח"כים יכולים להעביר תקציבי ענק לטובת החברה החרדית ולבזבז כספי מדינה? התשובה אחת – בזכות ייצוג בכנסת. כאשר לקבוצה מסוימת יש קול בפרלמנט, יש לכך משמעות גדולה וכוח רב. אין בושה, יש חיזורים. חברי הכנסת החרדים מרגישים בטוחים כי הם מחוזרים על ידי הקואליציה ועל ידי האופוזיציה. ומבחינתם, מחובתם לפעול ככל האפשר למען הקהל שלהם. יותר נכון, למען נשיאת החן בעיני הרבנים, שהם אלו שיקבעו את המשך הקריירה הפוליטית שלהם. עכשיו, דמיינו מה יקרה כשיהיו ח"כיות וח"כים יוצאות ויוצאי החברה החרדית; נבחרי ציבור שיהיו אמונים על טיפול בנושאים החשובים ליוצאים, יפעלו למען העברת תקציבים לתוכניות שילוב יעיל ואיכותי של יוצאות ויוצאים באקדמיה ובשוק התעסוקה; יטפלו בהתעמרות של בתי הדין בהורים שבחרו לעזוב את החברה החרדית; ידאגו לתקצב מערך של השלמת לימודי ליבה ולימודי בסיס עבור יוצאות ויוצאים בתחילת דרכם, ועוד. אומנם אין ברצוננו להיות אוכלוסיית מיעוט הזקוקה לנציגים שיפעלו למענה, אלא לקבל את המגיע לנו בזכות, לא בחסד. אולם התבוננות מפוכחת על המצב הפוליטי בישראל מלמדת שאין זו העת לצפות למינהל תקין. עלינו לפעול למען נציגות ראויה בכנסת, שתדאג לטפח את ההבטחה הגדולה לעתידה של מדינת ישראל – יוצאות ויוצאי החברה החרדית. אם כן, מי יהיו הראשונה או הראשון להרים את הכפפה? לרוץ לכנסת, להשפיע ולהילחם את מלחמתה של תנועת היציאה, שהיא מלחמתה של מדינת ישראל כולה.

היינו כחולמים - עשור למהפכת "יוצאים לשינוי"


השינוי של יוצאים לשינוי מתבטא, בין השאר, בקבלת אחריות של היוצאות והיוצאים על חייהם, בתביעה לקבל את הזכויות המגיעות להם, לא כטובה, בדין, ובידיעה העמוקה והמכוננת – ליוצאים יש הרבה מה לתרום לחברה הישראלית. עזיבת העולם החרדי ופריצת הגבולות האישיים והקהילתיים לא מרוקנות את הזהות, להפך, הן מעשירות אותה.   דמיינו לכם תסריט: חבורת צעירים חדורת מוטיבציה אך נטולת ניסיון והכשרה, עוול זועק לשמיים, כוחות גדולים שמתנגדים לתיקונו, מאבק עיקש ורצוף דרמות שמתנהל במסדרונות בית המשפט, בתקשורת, באקדמיה, בצבא ובברים ברחבי העיר, גיוס דמויות מפתח מפה ומשם, ישיבות מחתרתיות, מהלכים מתוכננים, מהלכים בהחלט לא מתוכננים, והנה, תנועה מתעוררת וגדלה ומתרחבת, קוצרת הצלחות, הישגים ותעודות הוקרה, נעשית שם דבר בהוויה הישראלית וצומחת כל העת, מתמודדת עם ביקורת פנימית וחיצונית, מהלכת בין הטיפות בנושאים הרגישים ביותר, זהות ושייכות, מטביעה חותם ומשנה סדרי בראשית. ובכל זאת, ועל אף כל זאת, בשורה התחתונה, משאלתם הגדולה של המקימים ושל העומדים בראש העמותה כיום היא: להביא לסגירתה. בטח הייתם רוצים לצפות בסרט הזה. ברכות! אתם חלק ממנו.   נופלים בין הכיסאות קצת קשה להיזכר במציאות שבה נולדה יוצאים לשינוי, שהרי כל כך הרבה השתנה מאז, אבל ננסה. לצורך כך, אשתמש בסיפורי האישי: נערה חרדית מתבגרת מתחילה לעמוד על דעתה ולתהות על אמיתות, להרהר אחר מוסכמות ולבחון גבולות. אין באמת את מי לשאול ועם מי להתייעץ, אין שום הדהוד בסביבה לאפשרות ששאלות כאלה הן לגיטימיות, וכמובן – שום סימן להימצאותן של דמויות ששנו ופרשו. בעצם, היו כמה סיפורים, על אחת שעזבה והתאבדה, על אחד שיצא וחזר ונעשה חוזר בתשובה מוביל, ועל זו שיצאה ואיבדה את דעתה. אלו היו הסיפורים המוכרים. במחתרת סופר על יוצאים (למעשה, קראו להם "מקולקלים, אבל ממש") שהפכו לחסרי בית, למסוממים, לעובדים בעבודות כפיים קשות ולא מתגמלות, זרוקים אי-שם וסובלים, אוהו – כמה הם סובלים. היוצא המפורסם – כי הוא היה מפורסם – ישראל סגל ז"ל נחשב ליוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל, והנה, אפילו הוא, תראו כמה הוא מתייסר. בעולם החרדי לא מכירים במושג "מורכבות", ובטח שלא ב"זהות מורכבת ואינדיבידואלית". על הרקע הזה, מה הפלא שלקח לי המון-המון זמן להגדיר, לעצמי קודם כול, שאני, כן גם אני, יוצאת? להכיר בכך ולמצוא לעצמי מעגלי תמיכה. אבל אלו היו מותרות, הקשיים היו בסיסיים הרבה יותר. בסמינר לא מכינים אותך לחיים שמחוץ למסגרת העוטפת של הקהילה, והיציאה אז הייתה מאופיינת בקשיי הגירה בלי שום פתרון שיכולתי לחשוב עליו. מאחר שלא תפסתי את עצמי כיוצאת והייתי עסוקה בענייני הישרדות, לא נעזרתי בעמותות שהצהירו שהן מסייעות ליוצאים שההחלטה לעזוב את הקהילה בשלה בקרבם. לצה"ל לא יכולתי להתגייס. הצבא לא ידע אז איך להתמודד עם צעירות וצעירים במצב רגיש כשלי. ביררתי על האפשרות להיחשב "חיילת בודדה", ולפי המידע שקיבלתי הדבר כרוך בפרוצדורה לא פשוטה. נודע לי שאין אפשרות להסתיר מההורים את דבר גיוסי ושאין שום מערך מתאים ומקדם לחיילות עם בגרות במקצועות קודש, ושתהליך ביטול הפטור ייקח זמן וכלל אינו מובטח, ובקיצור – רדי מזה. אחר כך, כשהתחלתי ללמוד, לא יכולתי לקבל מלגות שנועדו לבוגרי החינוך החרדי, כי כבר לא הייתי חרדית, ולא יכולתי לקבל מלגות שבין התנאים לקבלתן היה שירות צבאי. וכך, על אף המוטיבציה העצומה ותאוות הידע והחלום להתברג בעולם האקדמיה, החובות העצומים ופערי ההשכלה והתרבות ניצחו. נשרתי מהלימודים. במוסד אקדמי אחר, שנים ספורות לאחר שנאלצתי להשתעבד כל-כולי לסתימת הבור הכלכלי שנקלעתי אליו בשל היעדר תמיכה, הקושי של סטודנטים יוצאי הקהילה החרדית צד את עינו של ליאור קול, סטודנט ירושלמי לכלכלה וחשבונאות באוניברסיטה העברית, שהיה אז בן 24, נטול כל קשר לעולם החרדי וחסר כל היכרות עם קשיי היציאה. "עבדתי אז באיזו עבודה סטודנטיאלית, והכרתי שם סטודנט נוסף, יוצא החברה החרדית. מובן שהסתקרנתי לשמוע את סיפורו, ותוך כדי השיחה הוא אמר לי שהוא עובד בשלוש עבודות כדי לממן לעצמו את הלימודים. שאלתי אותו אם זה בנוסף על התמיכה שהוא מקבל מהמדינה, והוא שאל אותי, 'איזו תמיכה? על מה אתה מדבר?' בתמימותי חשבתי שכבוגר החינוך החרדי מגיעה לו תמיכה מהמדינה, והוא הסביר לי שמרגע שהוא הוריד את הכיפה הוא כבר לא זכאי לשום תמיכה. נחרדתי מזה". אני מקשיבה לליאור ומחייכת, כי כשהדברים נשמעים מפי אדם שאינו חרדי ושמעולם לא היה חרדי, האבסורד אכן זועק לשמיים והאפליה מומחשת במלואה. אבל אז, בזמנו, כאשר אני הייתי סטודנטית, המציאות המפלה נראתה לי ברורה מאליה, וההתנערות ממני, היוצאת, התקבלה על דעתי בהשלמה עצובה; הבחירה שלי הייתה לצאת, ובין הזכויות שנשללו ממני נמנית גם הזכות להשלמת השכלה ומיגור הפערים שנוצרו מכיוון שנולדתי למשפחה חרדית. סה לה וי. מחיר הבחירה. למרבה המזל, העין החיצונית של ליאור לא ראתה את הדברים באופן הזה. "הבחור שפגשתי אמר חצי בצחוק שהוא והחברים היוצאים שלו משתעשעים במחשבה לתבוע את המדינה, כגורם שהוביל למצבם. 'אז למה אתם לא עושים את זה?' שאלתי, והוא חייך ואמר שזה חסר סיכוי. כאן נדלקתי. 'אתה יודע מה', אמרתי לו, 'תן לי לבדוק כמה דברים. אתה יכול לארגן לי כמה יוצאים לתביעה?' הבחור, עדיין סקפטי, אמר שאין בעיה. הוא יארגן כמה מחבריו". זרע ראשון נזרע בערוגה ראשונה.   נפגשים אצל בוז'י במרחק כמה מסדרונות משם, באותה אוניברסיטה, רעיון דומה הדהד במוחו של משה שנפלד, יוצא שהתגייס לצבא, השלים בגרויות והתקבל למכינה קדם-אקדמית. "קיבלתי מלגות בגלל השירות בצבא. לא הופליתי במלגות אחרות, בגלל שפשוט לא הגשתי בקשה. ראיתי מלגות שמיועדות לחרדים ובכלל לא העליתי על דעתי להגיש בקשה. בשנה הרביעית ללימודים פגשתי בחור שלמד איתי בישיבה. בזמן שאני עשיתי צבא הוא התחתן ולמד תואר בפיזיקה באוניברסיטה הפתוחה, קיבל מלגה מקרן ידידות טורונטו ומלגה מהכולל – במקביל, כמובן. וזהו. הוא הסתדר. רק כשהוא סיפר לי על כך התחלתי להבין שמשהו לא תקין בכל הסיפור הזה". במבט לאחור, אפשר להניח שליאור ומשה, וצעירים נוספים שנפגוש בהמשך, היו האנשים הנכונים במקומות הנכונים ובזמנים הנכונים. התקופה הייתה פוסט מחאת 2011, אקטיביזם חברתי היה הדבר החם ביותר, ובזכות פורום היוצאים בפורטל תפוז (ז"ל) יותר ויותר בוגרי החינוך החרדי הכירו זה את זה, יצרו מעגלי תמיכה, שותפות ושיח, דיברו על האתגרים, הכאבים, הניצחונות הגדולים והקטנים, ההתמודדויות בצבא, באקדמיה ובתעסוקה. ההסתרה של היציאה הלכה והתפוגגה. אם בעבר מפגשי הפורום נערכו תחת מעטה חשאיות וכל המשתתפים נשבעו לשמור על סודיות גמורה, באותן שנים האווירה השתנתה והיוצאים הפסיקו להתחבא. גולת הכותרת הייתה מפגש שנערך בבית הספר לאומנויות "מנשר". אז, לראשונה, התקיים אירוע פומבי של יוצאים. בלי הסתרות, בלי כתובת עלומה שנמסרת רגע לפני תחילת האירוע, בלי חשש מחרדים שיבואו לפוצץ את המפגש ובלי לאסור על צילומים באירוע עצמו. השטח בעבע. המהפכה החלה. ובחזרה למסדרונות האוניברסיטה העברית. שנפלד, שהיה מעורב עמוקות בהווי היוצאים והכיר רבים מהם, מסביר שהרעיון להתאגד לעמותה עלה באמצע שנת 2012, והתנהל למעשה בכמה צירים. "בציר אחד שלמה פשקוס, אז כלכלן במשרד האוצר, מחליט לפעול למען היוצאים. כששלמה היה סטודנט הוא היה פעיל בתא אופק, והעיסוק בעניינים חברתיים כבר היה טבוע בו. בעקבות פקיחת העיניים הקולקטיבית גם הוא הסיק שזה לא בסדר שמפלים אותנו. הרעיון של שלמה היה לפקוד יוצאים למפלגות, וכך, כשיהיה לנו כוח פוליטי, נוכל להגיע לח"כים ולהתחיל לפעול. הוא פנה אליי מכיוון שאז ניהלתי את הפורום בתפוז והכרתי לא מעט יוצאים. ואכן, יצאנו למבצע התפקדות מהיר. מהיר כי תוך זמן קצר השגנו פגישה עם בוז'י הרצוג, אז חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה". לפשקוס ושנפלד, מארגני הפגישה, היה חשוב שיגיעו אליה כמה שיותר יוצאים. הם הפיצו את דבר הפגישה ברחבי האוניברסיטה והדהדו אותה ברשתות החברתיות. וכך ליאור, שכאמור באותה עת פעל כדי לגייס יוצאים ותורמים לטובת תביעה ייצוגית נגד המדינה בגין הזנחת חינוך, חבר ליוזמה המתגבשת, וב-27 ביוני 2012 כולם הגיעו, חדורי מוטיבציה ורצון לשנות, לפגישה ההיסטורית עם הח"כ. בין 50 היוצאים שהגיעו למפגש היה יוצא צעיר ולבוש מדים, יוסי קלאר. קלאר שירת אז ביחידה לגיוס חרדים. "הייתי במדור שאחראי על כתיבת המדיניות לשילוב חרדים", הוא משחזר, "משמע, הייתי במדור שאחראי למעשה על אפליית היוצאים בצה"ל. הייתי חתום על המדיניות שקבעה מתי חייל מודח משח"ר (מסלול שילוב חרדים. ר"ד), ואפילו בסוף השירות שלי אני זה שחתם על הדחות כאלה". קלאר, לדבריו, לא חש דיסוננס. "הבנתי מה דרישות המערכת והנחתי את האנשים לפעול בהתאם. לחבר יוצא שרצה להגיע למודיעין יעצתי לחבוש כיפה, ועדכנתי אותו שבעוד כמה חודשים אדיח אותו ממסלול שח"ר, והוא ימשיך במסלול רגיל. ליוצאים אז לא הייתה אפשרות להתגייס למודיעין, האופציה הזאת הייתה שמורה לחרדים בלבד. כשהתחילה ההתארגנות נגד אפליית יוצאים, היה לי ברור שאני רוצה להשתלב בזה. התחלתי להציק למפקדים שלי, הסברתי להם שזה לא הגיוני מה שקורה, למה חייל שמוריד את הכיפה מאבד אוטומטית את כל הזכויות שלו. מה הקשר?"   יוצאים עם נתונים המפגש עם חבר הכנסת הרצוג היה מוצלח. בסיומו ביקש הח"כ מהמארגנים להגיע אליו לפגישה מעשית יותר. "הגענו והוא התחיל לשאול שאלות ענייניות. כמה יוצאים יש? אילו תוכניות יש לחרדים שיוצאים לא נהנים מהן? במה בדיוק מתבטאת האפליה בצבא ובאקדמיה? אילו פערי השכלה ספציפיים יש ליוצאים? שאלות כאלה, בסיסיות למדי. ואז הבנו שלמעשה אין חומר. אין לנו נתונים מדויקים", נזכר שנפלד. "וכך, במקום להתכונן למבחנים של סוף התואר, ישבתי והכנתי נייר עמדה. קראתי, חקרתי, מצאתי מקורות, חפרתי בנתונים, בדקתי בנתוני הלמ"ס ובאתרים של קרנות ומכללות ואוניברסיטאות. לבסוף הגעתי לנייר עמדה מסודר וממצה שאנשים קראו, הזדהו והבינו את הצורך בשינוי". בדיעבד, שאלותיו של הח"כ הקשוב, שלימים מונה לנשיא המדינה, הניחו את אחד היסודות המרכזיים של עמותת "יוצאים לשינוי" – התבססות על נתונים.   יוצאים לשינוי משקיעה רבות במחקר על תופעת היציאה מהמגזר החרדי והבנתה וכן בהנגשתה לתקשורת בישראל ובעולם, מתוך ההבנה כי כדי ליצור מענים הולמים, חשוב להבין לעומק את הצרכים, ולאחר מכן להנגישם לכלל האוכלוסייה. (מתוך אתר "יוצאים לשינוי", אזור "מחקר ותקשורת")   מאחדים כוחות "במקביל להתארגנות לקראת הפגישה ההיסטורית עם בוז'י, ישבה באבולעפיה ביפו קבוצת אנוסים (אנשים החיים בחברה החרדית ושומרים בפומבי על אורח חיים חרדי, אך אינם מאמינים בדרך חיים זו. ר"ד), וחגגה על ערמת פיתות ודברים לא כשרים נוספים", ממשיך משה לתאר. "זה היה בפסח. בשולחן ליד ישבה העיתונאית והבימאית ענת גורן, ואחרי לבטים רבים היא ניגשה אליהם וביקשה להבין את פשר העניין, איך ייתכן שיושבים פה חרדים ואוכלים חמץ. הם הסבירו לה על מציאות חייהם ועל תופעת האניסות, והיא – התפוצץ לה המוח. בו ברגע החליטה לצלם על כך סרט דוקומנטרי וביקשה לשמור עימם על קשר. היא חיברה אותם לאנשים שלה, וככה גם הם התחילו לפעול למען היוצאים. בציר הנוסף – ליאור קול מנסה לקדם את עניין התביעה ההמונית. בוז'י קישר אותנו לקרן החדשה לישראל, ושם פגשנו את החבר'ה האנוסים מהמסעדה ביפו, והתחברנו כולנו למיזם משותף. הדברים התגלגלו לאיטם, היינו סטודנטים, והחבר'ה האנוסים בעלי משפחות. אבל התקדמנו. בסופו של דבר קיבלנו מהקרן סכום ראשוני, ובמרץ 2013 הוקמה העמותה". אחת היושבות בשולחן הפיתות המפורסם הייתה בת אדלר, שבאותה תקופה נאלצה לשמור על חזות חרדית בשל מאבק גירושין ארוך וחששהּ לאבד את בנה. בת מספרת על ילדות חרדית רגילה וחסרת תהיות אמוניות. "מבחינתי, היה ברור שיש מסלול חד-סטרי, לא היו שאלות. בגיל 19, אחרי כמה פגישות קצרות, התחתנתי ודי מהר הגיע ילד ראשון. אף פעם לא האמנתי באלוהים", היא אומרת ועיניי שלי מעט נפערות. "זאת אומרת, אמונה לא הייתה חלק מהחיים שלי", היא ממהרת להסביר, "אלא יותר המשימות שצריך לבצע, הדברים שצריך לעשות כחלק מהמרקם החברתי. לא חשבתי הגות". נקודת המפנה של בת התחוללה בעקבות משבר חריף בזוגיות. "בדיעבד, הגילויים הקשים שגיליתי והגירושין המאוד לא פשוטים שעברתי היו הדבר הכי טוב שקרה לי. חטפתי את הבעיטה שהייתי צריכה לחטוף כדי להעיף את החיים שלי קדימה". בת התמודדה עם לחצים אדירים מבית ומחוץ עד שהצליחה להיחלץ מהקשר המזיק. תוך כדי תהליך היא עברה מסע פנימי לגילוי מחדש. "רק אחרי שהוא עזב את הבית באופן סופי התחלתי לשאול את עצמי שאלות. למשל, למה אני בעצם לא מדליקה אור בשבת, הרי אני לא חושבת שיש אלוהים ואין עכשיו אף אחד בבית שיראה שאני מדליקה אור, אז למה לא להדליק? השאלות האלה מעולם לא צפו, כי התנהגתי כמו שהחברה סביבי דרשה ממני, וזה היה בסדר מבחינתי. הפעם הראשונה שבה התאפשר לי באמת לחשוב על הדברים התרחשה כשהייתי, לראשונה בחיי, אני מול עצמי בלי הורים, בלי אחים, בלי בעל".   מה יוצאים צריכים? בתקופה שבת טורטרה בדיונים ארוכים ומתישים בעניין הגט, תוך שהיא מגבשת לעצמה את זהותה החדשה ורוקמת תוכניות לחיים שלאחר הגירושין, היא ניהלה את פורום "חרדים בעל כורחם" בפורטל תפוז, ויזמה מפגשים של נשים וגברים כמוה, חרדים בתחפושת. מה היה החיבור הרעיוני שלך עם יוזמת "יוצאים לשינוי", שאז עוד הייתה רק רעיון במוחם של כמה אנשים? "החבר'ה שהתחברתי אליהם ואני הרגשנו שיש משהו לא תקין בתהליך היציאה כפי שהיה באותה תקופה. הרבה יוצאים התנהלו ממקום מתמסכן, וכזה שלא לוקח אחריות על הבחירות שלו. ולנו, כמי שמתמודדים עם הבחירה ומשלמים עליה מחיר גבוה מאוד, זה הפריע. דבר נוסף, הייתה לנו בעיה עם הסיוע שהיה מוצע אז, שהוא כלל בעיקר מעין קהילה חליפית לקהילה שהיוצאים עזבו, ולא היה שם דגש על מתן כלים לחיים עצמאיים. ולתפיסתי – זה מה שחשוב, וזה מה שקסם לי ביוזמה של יוצאים לשינוי. הרעיון הוא לתת חכה, לא להאכיל בדגים". בת רואה קשר ישיר בין התנהלות חרדית טיפוסית ובין הסרת אחריות. "יש משהו בחינוך החרדי ובהתנהלות החרדית שמוריד מאנשים את הדאגה האישית לגורלם, ולרבים זה מאוד נוח. אלוהים דואג לנו, הקהילה דואגת לנו, הרב דואג – חיים קלים ומתגלגלים. אנחנו רצינו לייצר מצב שלאנשים יש כלים להטיס את החיים שלהם קדימה. לדוגמה, אני רציתי ללמוד לתואר ולא יכולתי כי לא הייתה לי תעודת בגרות. האפשרויות שלי היו לעבור מסלול ארוך של השלמת בגרויות, או לחכות לגיל 30 וללמוד במכינה. רצינו שיכירו במצב של בוגרי החינוך החרדי ויקימו מכינות ייעודיות שאפשר להתקבל אליהן לפני גיל 30. רצינו שתהיה הכרה בצרכים הספציפיים של יוצאים, ושהסיוע יהיה יעיל באמת. ואז, כשפגשנו את פשקוס ואת ליאור ואת שאר החברים – זה היה בינגו. כולנו דיברנו באותה שפה, כולנו חלקנו אותן תובנות". החבורה התאחדה במטרה לפעול לקידום מה שנקרא לימים "תביעת הליבה", וכן כדי להניע תהליכי שינוי בתוך המערכות השונות: הצבא, האקדמיה ושוק התעסוקה. לראשונה בתולדות המדינה, יוצאי החברה החרדית התאגדו, הרימו ראש ותבעו זכויות בריש גלי, תוך הדגשת היתרונות שלהם כיוצאים והתועלת שהם מביאים לחברה הישראלית הכללית. "בגין התרשלות המדינה סיימו התובעים את לימודיהם כשברשותם ידע בסיסי בלבד במקצועות חיוניים, אולם לאחר שבגרו התברר כי חסרים להם הכלים הנדרשים לרכישת השכלה ומיומנויות אשר יאפשרו להם לעמוד על רגליהם ולהשתלב בהצלחה בחברה הישראלית" (מתוך "תביעת הליבה" שהוגשה לבית המשפט המחוזי בשנת 2015).   "יוצאים לשינוי הוקמה במטרה לשנות מדיניות, ולא כמקום שמעניק מענים מסוג רווחה", מחזק שנפלד. "יותר מכך, המשפט הקבוע שלנו היה 'המטרה העיקרית של יוצאים לשינוי היא שהעמותה תיסגר'. שנצליח לשנות את המציאות עד כדי כך שכבר לא יהיה צורך בעמותה. ככה פעלנו לאורך כל הדרך, עד שנדב (רוזנבלט, מנכ"ל העמותה כיום. ר"ד) ואיציק פשקוס, אח של שלמה, הגיעו עם הרעיון לפתח את תחום הסיוע הפרטני ולספק מענים קהילתיים. היו דיונים ארוכים מאוד, ויכוחים של ממש, בנושא. יוצאים לשינוי, ביסודה, לא חשבה לגעת בתחומי פרט וקהילה, אלא לפעול לשינוי מדיניות. ואכן, כמה חברי ועד פרשו בעקבות ההחלטה להרחיב את תחומי יוצל"ש מעבר לפעילות המאקרו".   תובעים ליבה הסיקור התקשורתי העצום והעיסוק הציבורי בתביעה של העמותה הצעירה אינם ברורים מאליהם. המייסדים בחרו, במודע וגם בהמשך הדרך, שלא לשים בחזית המאבק סיפורים אנושיים קורעי לב על התמודדות עם ניתוק מהמשפחה וקשיי התאקלמות גרפיים מדי, אלא לדבר על מהות, על אפליה ועל צורך בשינוי מדיניות. מדובר בריקוד עדין במיוחד שכולל ניסיונות ליישוב בין אינטרסים מנוגדים. בסופו של דבר, היוזמה המקורית והבועטת משכה תשומת לב רבה וסוקרה בהרחבה בכלי התקשורת הכלליים וגם באתרים חרדיים.   חרף הפערים – אחים אנחנו! השינוי שחוללה העמותה מתפרש למישורים רבים, לא רק פעילות לשינוי מדיניות, לא רק תחום פרט וקהילה הולך ומתפתח, לא רק העלאה למודעות הציבורית אספקטים נוספים של יציאה, אלא גם דחיפה לשינוי מנטלי שנוגע למרקם היחסים העדין בין יוצאים לחרדים. "אחד הדברים החשובים שיוצאים לשינוי עשתה בעשור החולף הוא לגרום לעולם להבין שיוצאים הם לא אנטי חרדים", אומר יוסי קלאר. "היציאה היא דבר שעשינו למען עצמנו, ולא נגד אף אחד. אנחנו בקשר עם האחים והאחיות שלנו, אנחנו אוהבים את המשפחות שלנו, ואנחנו לא נגדם. התנערנו מהתפיסה הרווחת שיציאה היא אקט פוליטי ומתריס. מבחינתי, יוצאים לשינוי היא ארגון חרדי. פילוסופית אפשר להתווכח על הקביעה הזאת, אבל עובדתית היא נכונה. חרדים הקימו את יוצל"ש, חרדים עובדים ביוצל"ש והלקוחות שלנו הם חרדים. אין לנו לקוחות חילונים. אז מה אם אנחנו לא נראים כמו חרדים? מלבד זאת, הרי ברור שגם המשפחות שלנו נהנות מפעילות העמותה, שבזכותה הילד שיצא יכול למצות את הפוטנציאל שלו ופחות סובל בתהליך היציאה. יוצאים וחרדים הם לא אויבים – הם אחים. והשינוי הספציפי הזה, שיוצל"ש היא חלק אינהרנטי בו, מורגש בשטח; אם במפגשים של הורים חרדים וילדים יוצאים, אם במעגלי שיח ואם בפעילויות נוספות שמתרחשות באופן מוצנע יותר".   רוקמים נרטיב חדש הקו הפייסני שמובילה העמותה, לצד הדגשת היציאה כסיפור הצלחה מעוררים תרעומת בקרב חלק מהיוצאים. האבות המייסדים של "יוצאים לשינוי" מודעים לכך ומסרבים להתנצל או לסגת מעמדותיהם. "יש מצב שהעמותה לא מתאימה לכל היוצאים, וזה בסדר גמור. 'ברוך השם', יש היצע של עמותות וארגונים, ויוצאים שלא מזדהים עם הקו של יוצל"ש יכולים למצוא לעצמם בית חם במקום אחר", אומרת בת, ומציינת שלדעתה העמותה התרחקה מעט מהכוונות המקוריות שהיו בעת ההקמה, וכבר אינה מתמקדת רק במתן כלים שיאפשרו ליוצאים סלילת דרך עצמאית. "הפוקוס שלנו מההתחלה היה להדגיש את הכוחות האדירים של היוצאים, להוכיח שאפשר להצליח למרות תנאי פתיחה קשים", מסביר ליאור קול, שמשמש כיום חבר בוועד המנהל ומייעץ לעובדי העמותה במגוון תחומים. "מן הסתם, ככל שגדלנו כעמותה התחלנו להכניס עוד ועוד פעילויות, דברים שקשורים יותר לענייני רווחה והיו רחוקים מאיתנו בעבר. אבל הקו הראשי בשום אופן לא השתנה. אנחנו רוצים להעצים את היוצאים, והדגש ימשיך להיות על סיפורי הצלחה והתמודדות מוצלחת, ופחות על הקשיים והכישלונות". לפי משה שנפלד, שאף הוא מעורב עמוקות בפעילות העמותה גם היום, הטענות נכונות בחלקן, אבל ביוצאים לשינוי יש מקום לכולם. "יש פה מתח מובנה. שהרי מעצם הגדרתם, מובילי תנועה חברתית הם אליטה, וככאלה – ייטו להדגיש את הדומה להם. עם זאת, יוצל"ש תמיד ראתה בעצמה נציגה של כלל היוצאים והתאמצה לייצגם נאמנה. זו שאלה קשה, איך מעבירים מסר שמעודד כל אדם למצות את יכולותיו, בלי ליצור רושם שמצופה ממנו להגיע לסטטוס חברתי זה או אחר. אני יודע שעוד לא מצאנו את הנוסחה, אבל אנחנו בוודאות מנסים". "גם אני ער לביקורת", מציין יוסי קלאר, ששימש במשך שנים בתפקידי מפתח בעמותה וגם היום הוא פעיל ומעורב בה. "ומבין שיש יוצאים שתופסים את יוצל"ש כמי שמנסה להכתיב מיהו היוצא הנכון ומיהו היוצא המוצלח, בזמן שיש כל מיני סוגים של יציאה. זה נכון. אנחנו מאדירים יוצאים שהגיעו רחוק באקדמיה, שקוצרים הישגים בצבא ובתעסוקה, ופחות מפנים זרקור לעבר אנשים שהקשיים שלהם הישרדותיים יותר. אנשים אומרים שאנחנו מתעסקים בעוגות בזמן שיש יוצאים שזקוקים ללחם. במובן מסוים אני מסכים עם הביקורת הזאת, אך חושב שלא הייתה לנו ברירה, ועדיין אין לנו ברירה. חשוב להזכיר באיזה אקלים צמחה יוצל"ש. התחלנו לפעול בזמנים שהייתה תדמית אחת של יוצאים, והיא של נחשלות, של כישלון, של מסכנות, של אובדנות ותלישות. יוצאים התביישו להודות שהם יוצאים, כדי לא להיות מזוהים עם התדמית הזאת. כדי לתקן את המצב המאוד לא אידיאלי הזה היינו צריכים למשוך את החבל לצד השני, ואפילו באגרסיביות. להראות שיש צד אחר, מואר יותר, של היציאה".   יוצאים לשינוי - מילים אישיות

המודל האגוצנטרי


אחד האירועים שמסמלים את תחילתו של עידן הקדמה במערב הוא הולדת המודל ההליוצנטרי של ניקולאוס קופרניקוס (1534-1473). קופרניקוס הגה את התאוריה האסטרונומית, שעל פיה כדור הארץ אינו מרכז היקום, אלא השמש. אנחנו, בכדור הארץ, נעים סביב השמש, ולא להפך. וכדור הארץ עצמו אינו מרכז היקום. תאוריה מהפכנית זו עוררה מתח רב בין תפיסות המדע לאמונה הנוצרית, דבר מפתיע למדי בהתחשב בכך שרוב המדענים באותה תקופה, כולל קופרניקוס עצמו, היו אנשי דת. המתח הלך והתעצם. גלילאו גליליי, מדען שחי בין השנים 1642-1564 וכונה לימים "אבי המדע המודרני", זומן לשימוע בכנסייה ונענש על תמיכתו הרעיונית במודל ההליוצנטרי. גליליי אולץ לחזור בו בפומבי מעמדתו, תחת איומי הכנסייה, אבל טבע את המונח "ואף על פי כן נוע תנוע"; כלומר כדור הארץ סובב סביב השמש, לא משנה מה הכנסייה רוצה שאגיד, אלו הן העובדות. תאוריות על איך העולם בנוי, ככל הנראה, השפיעו רבות על הפסיכולוגיה האנושית. למשל, בימי הביניים האמינו במודל האריסטוטלי, שעל פיו העולם בנוי מגלגלים היררכיים שנמשכים אחר אלוהים. בעולם כזה, הגיוני שתפיסות היררכיות היו נפוצות. כמו שבעולם יש חלקים נעלים יותר (שקרובים יותר אל האל), ככה גם בחברה האנושית – יש בני אדם נעלים יותר. קשה לי לחשוב על מציאות שבה אנשים מאמינים כי הכדור שהם חיים עליו הוא מרכז היקום, בלי שיניחו מכך שגם הם מרכז היקום. תפיסות כאלו אפשר למצוא, והרבה, בהגות העולם הישן, בין השאר גם בהגות היהודית: "לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר, בשבילי נברא העולם", כתוב במשנה ורש"י מפרש – בשבילי, כלומר חשוב אני כעולם מלא. עם ניפוץ המודל הגאוצנטרי, שעל פיו כדור הארץ הוא מרכז העולם, החלו להופיע תאוריות על תקפות השוויון בין בני אדם. לא אפרט פה על ההיסטוריה של התאוריות הפילוסופיות הללו, אבל המשפיעה ביותר, לדעתי, היא תפיסתו של ג'ון לוק, פילוסוף בן המאה ה-17. לוק דיבר על "זכויות טבעיות" שיש לבני אדם, שאף גוף או גורם לא אמור לפגוע בהן. בין הזכויות האלו אפשר למנות את הזכות לחיים ולשלמות הגוף, הזכות לחירות וזכות הקניין. מהתפיסה הזו נובעות התפיסות הבסיסיות שמאפשרות חיים בדמוקרטיה ליברלית: חופש הביטוי, חופש הדת, חופש העיסוק וכו'. ככל שידיעותינו בנוגע ליקום התרחבו, הבנו כמה אנחנו קטנים, למדנו ענווה והתחלנו לכבד את האנשים שסביבנו. כמובן, אין מדובר בתהליך לינארי, אבל מהמאה ה-17 עד המאה ה-21 אפשר לראות מגמת שיפור בסובלנות, בחופש הדת וכדומה. אבל מה קורה כשקבוצת אנשים מתכנסת לתוך עצמה ומסרבת ללמוד על העולם ולהכיר אותו? מה קורה כשהקבוצה המסתגרת מסרבת להכיר בהתרחבות היקום ושעבורה אין אלא דל"ת אמות של אנ"ש? בכל העולם אפשר למצוא קבוצות שמתכנסות בתוך עצמן, בעיקר סביב משברים. אבל איני מכיר הרבה קבוצות כמו החברה החרדית, שמשמרות בקנאות מצב סטטי בכל תחום כמעט. לדוגמה: המודל האריסטוטלי, שנחשב פסגת המדע בימי הביניים, עדיין מככב בחברה החרדית. לא רק שמתנהל שיח על הגלגלים (האריסטוטליים) שמניעים את העולם, גם החלוקה לקטגוריות לפי אריסטו עדיין חיה ובועטת. בכיתות שבהן למדתי, בדרך כלל, היה תלוי על הקיר פוסטר של פירמידה שהכילה את הקטגוריות הבאות: דומם, צומח, חי, מדבר ויהודי. אין בכוונתי כרגע להתייחס לגזענות שפירמידה כזו מבטאת, אלא לכך שמדובר בחלוקה קטגורית-מדעית מהעת העתיקה, שעדיין מככבת על קירות בתי הספר ובחומרי הלימוד. מזעזע בעיניי. והכי גרוע, רוב האנשים בחברה החרדית מקבלים זאת משל היו הדברים תורה מסיני, אין להם מושג שאלו קטגוריות אריסטוטליות (שהגה אריסטו, פילוסוף יווני בן המאה הרביעית לפנה"ס). השימור האובססיבי של הישן נתמך בפרשנות הפסוק "חדש אסור מן התורה". וכך, כל רעיון מודרני נתפס כרשעות, סטייה ואפילו סכנה, והתוצאה היא: חברה שלא יודעת להתמודד עם העולם שבחוץ, חברה שקיימת כשלוחה ימי-ביניימית טרום הנאורות, ומתנהלת כאי בלב ליבה של החברה המודרנית. הדבר יוצר פארודיות של ממש. יצא לי לדבר עם חברה מהמגזר החרדי על המצב הפוליטי העכשווי. תוך כדי שיחה היא ציינה, בנימת קביעה, שליברמן שמאלני. אמרתי לה שליברמן נחשב לאיש ימין קיצוני, גם בעמדותיו המדיניות וגם בעמדותיו הכלכליות. החברה החרדית אמרה שמעולם לא חשבה כך על עמדות פוליטיות. מבחינתה, כל מי שמתנגד לחרדים הוא שמאל, וכל מי שבעדם הוא ימין. שאלתי אותה האם מישהי כמו חברת הכנסת נעמה לזימי, שנלחמת למען בנות חרדיות ממוצא מזרחי שנשארו בלי סמינר ללמוד בו, גם היא נגד חרדים? כי בפועל נעמה לזימי, מספר 2 במפלגת העבודה, היא שמאל מובהק. לא היה לה מענה. תופעה נוספת שמתרחשת כשמסתגרים פנימה במקום להתעדכן במציאות, היא תסביך הרדיפה של החברה החרדית. החרדים תופסים את עצמם כקורבנות נצחיים של השלטון. למשל, אם הכנסת מחוקקת חוק נגד שימוש בכלים חד-פעמיים, לא עולה בדעתם שמדובר בחוק למען איכות הסביבה. מבחינתם, החוק נועד לפגוע בחרדים. נקודה! אני עצמי משתייך לקבוצה שנפגעה מאוד מחוק החד-פעמי, קהילת הנכים, אך כמובן לא אניח שהחוק הזה כוון נגדי כנכה. ברור לי שהמחוקקים, במקרה הזה, הם אנשים פריווילגיים שפשוט לא מבינים את ההשפעה של החוק על אנשים מסוגים שונים, אך לא צריך להניח רוע כשאפשר להניח בורות (התער של הנלון). ושימו לב, למרות שכאדם נכה חוק החד-פעמי פגע בי, לא אעז לרגע לטעון שהכוונה של החוק אינה איכות הסביבה. ברור שזוהי כוונתו של החוק. החברה החרדית עדיין חיה מנטלית בסביבה אנטישמית, שבה אין לחרדים מקום. זה לא משנה שאנחנו חיים בישראל של 2023, וזה לא המצב. זה לא משנה שיש תא חרדים במפלגת "יש עתיד", מפלגה שהקים ומוביל בנו של טומי לפיד – הארכי אויב של הציבור הנ"ל. זה לא משנה שהמפלגות החרדיות הן במספר שיא של מנדטים. כשאני משוחח על פוליטיקה עם חברותיי החרדיות, תחושתי בסוף השיחה קשה. קשה לדבר עם אנשים שתפיסת המציאות שלהם כל כך מנותקת ממה שקורה בפועל. לפעמים אני רוצה לספר לחברותיי החרדיות שבעולם ללא תחבורה ציבורית בשבת, שבתות וחגים הם הזמן שיש בו הכי הרבה פגיעות עצמיות של מתמודדי נפש. בכל שבת ובכל חג בתי החולים הפסיכיאטריים מוצפים באנשים בודדים שבדידותם הוחמרה. אני רוצה לספר להן שיש אנשים עיוורים שאין להם רישיון נהיגה, ובלי תחבורה ציבורית הם בעוצר בבית בסוף השבוע. ולפעמים אני מספר, ואז קשה לי עם התגובות. קשה לי עם סיסמאות על מדינה יהודית, מפי אלו שמשתייכים לקבוצה שפעם לא האמינה שהמדינה הזו יהודית. קשה לי עם התפיסות האייבליסטיות – שמהותן אימוץ דעות קדומות נגד אנשים עם צרכים מיוחדים והתנהגות מפלה – על נכויות. קשה לי עם עולם שבו מאמינים כי אנשים עם מוגבלויות לא יכולים לייצג את הציבור, ושמחלה נפשית היא עילה לגירושין. החילוניות אינה הנאורות המוחלטת, איני חושב שבחברה החילונית אין אגואיזם, אייבליזם וכדומה. אבל בחברה החילונית תפיסות כאלו אינן אידיאל. קשה לי להאמין שאדם חילוני יפלה אדם נכה, ויגיד שכך צריך לנהוג. מהניסיון שלי, כשחילונים פועלים באייבליזם, הם מתביישים כשמעמתים אותם עם התנהגותם המפלה. יוצא לי לקרוא וידויים של בני ובנות זוג של מתמודדי נפש, והם תמיד מתנצלים אם המחלה הובילה אותם להעדיף גירושין על פני הכלה והתמודדות. לעומת זאת, כשרב של בית כנסת מודיע להורים של ילד עם צרכים מיוחדים שהילד לא יכול לקרוא בתורה בבר המצווה שלו, הוא לא מתבייש. מבחינתו, הוא מקיים את ההלכה, הלכה שתופסת אדם נכה כפחוּת על בסיס המודל של נפש, רוח ונשמה – שוב, מדע של ימי הביניים. כשאם חרדית מעודדת את הבת להתגרש כי התגלה שבן זוגה נוטל תרופות פסיכיאטריות, היא לא מרגישה רע עם עצמה. ברור למשפחה החרדית שאדם עם התמודדות נפשית הוא פגום, וברור שאין לו ערך לתת לבת המושלמת שלהם. אני קורא לזווית ההסתכלות הזו על העולם "המודל האגוצנטרי". זו דרך הסתכלות שבה תפיסת העצמי היא במרכז, וחוויית העולם היא תמיד דרך "איך הדבר משפיע עליי באופן מיידי". אני והתפיסות שלי הם הדבר החשוב ביותר, וכל מה שמתנגש בזה – הוא נגדי. מוצרים חד-פעמיים מזהמים את הים ופוגעים בדגה, ובאופן טבעי גם בגפילטע פיש או בחריימה של משפחות חרדיות, זה לא שזיהום הסביבה פוגע רק בחילונים. אבל למה ללמוד על תהליכים שמתחוללים מחוץ לדל"ת אמותיי? למה להניח שיש סיבה קונקרטית למס על החד-פעמי, כשאפשר להניח רוע של החילונים? אני יודע שאנשים שיקראו את המאמר הזה מתוך התפיסה הזו, יסתכלו עליי כעל שונא חרדים, שונא יהדות, אוטו-אנטישמי ושאר כינויים. אבל האמת הפשוטה היא שאם הציבור החרדי לא היה יקר לליבי, לא היה לי אכפת. אומרים שבשנת 2065 הציבור החרדי יהיה רוב במדינת ישראל, ואני אומר – לא יקרה. ואני אומר זאת בלב כבד. הציבור החרדי הוא הבית שבו צמחתי. משם באתי, ובלעדיו לא הייתי אני. לצערי, הציבור הזה לא ישרוד אם הוא נכשל בלתת מענים מודרניים לבעיות עכשוויות, נכשל בלהנביע מעיין רעיוני-אידאולוגי. ככל שהוואקום הזה גדל מתפתחים שני תרחישים: הקצנה ימינה והגברת תנועת היציאה. *** בילדותי קראתי את ספרות המוסר, בניסיון ליצור לעצמי חיים יהודיים רבי-תוכן. התאמצתי להבין את "מכתב מאליהו" ולרדת לסוף דעתו של המחבר, קראתי בשקיקה את אגרות החזון איש. אבל כבר לפני 15 שנה לא היו מענים, מלבד מעני עבר. כמה זמן הצעירים והצעירות יוכלו לחיות על המענים הלא-מספקים הללו? כשהפער ילך ויתעצם אנשים יחפשו עגלות מלאות יותר. כולי תקווה שנצליח לקדם את פניהם של השואלים והמחפשים בעגלה גדושת הומניזם, עידוד סקרנות, סובלנות, שוויון, זכויות אזרחיות ליברליות – והרבה הרבה תקווה לעתיד.

המסע משכונת הבוכרים לדוקטורט אצל קרל פוֹפּר


ביום ראשון, 22 בינואר 2023, בשעת בוקר, שירת חייו של הפילוסוף ואיש הרוח יוסף אגסי הגיעה לסיומה, בגיל 95. במודעת האבל שפרסמה המשפחה נכתב: "לבקשתו לא תיערך לו הלוויה". אגסי היה תלמידו של קרל פוֹפּר, גדול הפילוסופים של המאה ה-20, ובהנחייתו כתב את הדוקטורט שלו. הדרך מירושלים ללונדון, שם לימד פופר, לא הייתה קלה לאגסי, שנולד בשם יוסף בירנבוים בשנת 1927. הוא נולד למשפחה חרדית בשכונת הבוכרים בירושלים, אביו עלה מהונגריה לישראל, ואימו הייתה בת לאחת המשפחות החשובות ביישוב הישן – משפחת רייכמן. אביו הועיד אותו ללימוד התורה ושלח אותו ללמוד בתלמוד תורה. לאחר מכן עבר אגסי ללמוד בבית ספר, ובהמשך עבר לישיבת מרכז הרב. בישיבה הוא היה מבחירי התלמידים ולמד בחברותא עם ראשי הישיבה. אגסי סיפר כי את אמונתו באלוהים איבד בגיל 16 כאשר החל לפקפק ברעיון שאלוהים מבקש שמאמיניו יתפללו אליו. בסיומו של התהליך הסיר אגסי את הכיפה ועזב את הישיבה לטובת ספסל הלימודים באוניברסיטה העברית בירושלים. באוניברסיטה למד פיזיקה, פילוסופיה ומתמטיקה, ובגיל 25 כבר השלים תואר שני בפיזיקה. הדרך למשרה באוניברסיטה הייתה נראית כמעט בטוחה אבל האיש שכפר בתורתם של רבותיו בישיבה לא היסס להטיל ספק גם בדבריהם של מוריו באקדמיה. משפטים חריפים שאמר בכינוס באוניברסיטה הביאו את פרופסור גרשום שלום, מבכירי האוניברסיטה, להחליט למנוע מאגסי לקבל משרה באוניברסיטה. אגסי לא אמר נואש ויצא ללונדון, הפעם לעשות דוקטורט אצל הפילוסוף הגדול ביותר של המאה ה-20, קרל פופר, הפילוסוף של המדע. אגסי סיים בהצלחה את לימודיו אצל פופר ואף היה שותף בעריכת ספרו המפורסם של פופר, "החברה הפתוחה ואויביה", ובתרגומו. ההצלחה האקדמית של אגסי לא הצליחה לנחם את אביו המאוכזב, שקיווה שבנו יהיה רב או מורה. כעסו של האב על בנו הביא אותו לעשות צעד קיצוני ולפגוע בקריירה האקדמית שלו. כשנודע לאב כי בנו קיבל הצעה לשמש כפרופסור באוניברסיטת שיקגו, הוא שיגר מכתב לשגרירות האמריקנית ובה כתב שבנו קומוניסט. באותם ימים די היה במכתב אחד כזה כדי שאוניברסיטה אמריקנית תסגור את דלתה בפניו. לכל אורך חייו המשיך אגסי לאתגר את החשיבה הבנאלית, ובכך נשא את נס המרד והמרדנות עד מותו ועד להוראתו האחרונה שלא לערוך לו הלוויה. סיפור חייו של אדם שחי שנים ארוכות לא יכול להיות מסופר רק דרך הפריזמה של יציאתו בשאלה, אך אגסי עצמו ראה ביציאה בשאלה אירוע מכונן ביותר בחייו. בריאיון שפורסם חודש לפני מותו, כמעט 80 שנה לאחר שיצא בשאלה, ציין אגסי את המרד באלוהים כנקודת הציון המשמעותית ביותר בחייו, שממנה יצא אל מסעו בעולמות המדע, הפילוסופיה וההיסטוריה. חוויית הלימוד בבית המדרש ליוותה את אגסי כל חייו. כך, למשל, הוא ראה בצורת הוויכוח של התלמוד מודל שיש להעתיקו לעולם החינוך המודרני. הלימוד בישיבה, שנעשה בחברותא, היה בעיניו עדיף על ההרצאה. בהרצאותיו ובהופעותיו בפורומים השונים, ניכרה בו חדוות הוויכוח, מורשת שנותרה בו עוד מימיו בישיבה. אך כמובן, כל הדברים הטובים שייחס לישיבה לא מנעו ממנו מלבקר בצורה חריפה את העולם הדתי והחרדי שממנו בא. בריאיון ברדיו בשנת 2010 התעמת אגסי עם הרב אבינר בעקבות פרסום פסק העוסק בהשכרת דירות לערבים. אגסי הטיח ברב אבינר: "מספיק שאתה בור מדאורייתא ועם הארץ מדרבנן, אתה גם מבלבל את המוח בפוליטיקה". הביקורת של אגסי הביאה את חבר הכנסת דאז, אורי אורבך ז"ל, לקבוע כי אגסי מתחזה לפילוסוף.   מההיסטוריה אל ההווה של ימינו אלו הצלחתו של אגסי ותרומתו לחברה הישראלית ולעולם המדע צריכות לשמש את החברה הישראלית בתור דוגמה לתרומה הכבירה שתנועת היציאה בשאלה יכולה לתרום לחברה.על פי נתוני המחקר של "יוצאים לשינוי", מספרם של היוצאים מהחברה החרדית עמד בשנת 2022 על 3,500 בשנה, ובתוך עשור הוא עתיד להגיע ל-5,000 יוצאים בשנה.יותר ויותר צעירים וצעירות מהמגזר החרדי בוחרים לעזוב את החברה שבה נולדו וגדלו, לטובת חברה אחרת. החברה הישראלית מוטרדת משאלת הגידול של החברה החרדית. המדינה אף משקיעה משאבים בשילוב חרדים בשוק התעסוקה. בשנת 2020 הגישה "ועדת 2030 לקידום תחום התעסוקה בישראל" את מסקנותיה, וכללה פרק נרחב על ההשקעה שעל המדינה להשקיע צעירים וצעירות בוגרי החינוך החרדי חסרים לא פעם את הכלים הבסיסים להשתלבות בשוק התעסוקה והאקדמיה בישראל. ישנם כאלו, כמו אגסי, שמצליחים לעשות את הדרך בכוחות עצמם חרף כל הקשיים, וישנם כאלו שנעצרים בדרך. אם המדינה תשכיל להשקיע את המשאבים הדרושים, תזכה החברה הישראלית לקבל לשורותיה צעירים וצעירות חדורי מטרה, ספקנים וביקורתיים. זהו המתכון המושלם להצלחה במחקר, בתעשייה, באקדמיה ובאומנות.

למה ממש כדאי להתחיל לדבר עם זרים


בהתחלה, כולנו זרים. אנחנו נולדים לעולם זר, בלי להכיר איש, אבל עם הזמן מוצאים בו משפחה, חברים, קרובים, אהובים, קולגות, שכנים ועוד ועוד אנשים שמרכיבים את הסביבה המוכרת שלנו. כהורים אנחנו מחנכים את הילדים שלנו ״לא לדבר עם זרים״, ומן הסתם גם אותנו גידלו ככה. האזהרה הזאת מבוססת על ניסיון ויש בה הרבה חוכמה, אבל גם סכנה. איך נתפתח, איך נצמח, איך נחבור לאנשים חדשים, אם לא נדבר איתם? מובן שאדם מבוגר ואולי קצת מוזר בגן השעשועים לא דומה לסיטואציות אחרות בחיים, אבל חשוב שנשמור על הערוץ הזה פתוח, כי השריר של שיחה אקראית עם זרים הוא שריר שהולך ונחלש עם השנים. לא סתם הורים מזהירים כך את ילדיהם, הרי ילדים מתחברים זה לזה בשניות. אבל עם הגיל, האזהרות, המגננות וניסיון החיים - כולנו בונים סביבנו חומות בגבהים שונים. אבל האמת היא שממש ממש כדאי לדבר עם זרים. בכל זר יש פוטנציאל. וזו הדרך היחידה לאפשר למקריות המבורכת להיכנס לחיים שלנו. בזכות קסם הסרנדיפיטי ניתן לגלות את האוצרות הטמונים בכל אדם במאמץ קל - במקום להימנע מכך, צריך פשוט לעשות את זה נכון. ראשית, כדאי להבחין בין סוגי הזרים שמקיפים אותנו. יש זרים שקופים, אנשים שעוברים מולנו ברחוב, חולפים על פנינו כהרף עין. איתם קשה ליצור קשר או לפתוח בשיחה. אבל לצדם יש זרים קבועים, השכנים שעולים איתנו במעלית, העובדים במשרד שלידנו או הורים מהגן או מבית הספר. בהם אנחנו נתקלים בקביעות, וכאן כבר טמון פוטנציאל היכרות מעניין. להם אפשר להוסיף את הזרים המשמעותיים, כמו המלצר במסעדה או המוכרת במכולת, שממלאים תפקיד כלשהו בחיינו, אך לזמן קצר. הזרים המעניינים ביותר הם הזרים הזמניים. אלה שהרגע הכרנו, החיבור והקשר כבר נוצרו, הדלת נפתחה - ועוד רגע הם כבר לא זרים. עוד נדבר עליהם בטורים הבאים. אבל הפעם אני רוצה להתחיל דווקא מתחתית סולם הסרנדיפיטי, מהזרים השקופים. נסו פעם לשאול אדם שקורא עיתון ברכבת אם יש חדשות טובות, ולעתים תזכו בשיחה טובה. שאלו את האדם שמנקה את הרחוב בבוקר מה שמו ומהיכן הוא, ותראו שכעבור כמה ימים הוא יהיה הראשון לברך אתכם בבוקר טוב בצאתכם לעבודה. והנה טכניקה פשוטה ומגבירת סרנדיפיטי: קודם כל מבט, יצירת קשר עין וחיוך - זה הבסיס ליצירת קשר עם זרים. איתות ראשוני ודי פסיבי שפירושו ״אני רואה אותך״, וגורם לצד השני להרגיש טוב. ברור שזו התנהגות שלא מקובלת בכל תרבות, אבל אם אפשר - למה לא? לסיום, סיפור על קרובת משפחתי שלפני כמה שנים פגישה מקרית עם זר שקוף שינתה את נתיב חייה. היה זה ערב יום שישי והיא יצאה עם בנותיה לארוחה במסעדה בתל אביב. לידן ישב אדם מבוגר, לבוש חליפה, שסעד בגפו. הן הציעו לו להצטרף אליהן לקינוח, והוא נעתר בשמחה. בין הסועדים התגלגלה שיחה נעימה שהובילה לחברות עמוקה, עד שבנותיה אימצו אותו כסב והוא אימץ אותן כנכדות. אותו זר שהפך מוכר היה רופא בגמלאות, ובזכות השפעתו הרבה החליטה בתה הצעירה לפנות השנה ללימודי רפואה. זהו קסם הסרנדיפיטי. כל זר הוא פוטנציאל לגילוי מקרי של משהו טוב. שיחות קלילות ויומיומיות, שברי מידע ופיסות חיים עשויים להתגלגל אל תוך חיינו בדרכים שאין לנו כל דרך לדמיין או לתכנן. כל מה שצריך כדי להכניס את האפשרות הזאת לחיים הם חיוך ומבט. נסו ותיווכחו. דברו עם זרים.   סרנדיפיטי: אקראיות מבורכת, הכוח המניע של גילויים לא מתוכננים שמשפרים את חיינו. בטור זה ננסה לתת כלים מעשיים ליצירת תנאים לאקראיות טובה, ולמינוף הזדמנויות מקריות בחיים האישיים והמקצועיים עצת השבוע: לפתוח בשיחה עם זר אקראי איך עושים את זה: יוצרים קשר עין ומחייכים. זהו איתות פשוט שמשמעו ״אני רואה אותך״ למה לעשות את זה: כי כל זר הוא פוטנציאל לגילוי מקרי של משהו טוב.   אסנת מירון היא מנהלת חדשנות ארגונית במעוז. בעברה מפיקת טלוויזיה. חוקרת סרנדיפיטי ומרצה בתחום ביום ראשון הקרוב (25.12) אסנת תנחה את הסדנה שלה - באירוע סיום תחרות סיפור קצר של המגזין. בואו בהמוניכם: http://bit.ly/3UzNC9h תוכן זה פורסם לראשונה בעיתון ובאתר גלובס  

במה אתם יהודים?


מדינה יהודית או מדינה דמוקרטית הבחירות הסתיימו. תמונת הגושים נראית ברורה. שישים וארבעה מנדטים של גוש הימין מחזירים את מושכות ההנהגה לידיהם. מצד אחד נשמעים קולות נהי ובכי, ומן הצד השני נשמעות אמירות מפורשות על תוכניות ארוכות טווח. מבלי להיכנס לכל האמירות ועד כמה הן יבואו לידי ביטוי ויישום בפועל, אפשר לנסח את נקודת הליבה המבדילה בין הגושים במילים אלו: המאבק המרכזי בין הגושים הוא על התוכן המרכזי של מדינתנו הקטנה – מדינה יהודית או שמא מדינה דמוקרטית? מדינת הלכה או מדינה מערבית? בשורות אלו ברצוני לטעון שאופן הצגת הוויכוח אינו מדויק. הנחות היסוד של שני הצדדים הן שמדינה יהודית משמעה מדינה הכפופה לקיום המצוות, באופן מלא או חלקי; ואילו מדינה מערבית-דמוקרטית פירושה מדינה החַפָּה מסממני דת. להלן נבחן את התפיסה הזאת על פי היהדות עצמה. במילים אחרות, אפשר לשאול אם לאומיות קשורה לדת או למרכיב אתני-טריטוריאלי,[1] ומהי הגדרתה של מדינת ישראל; אולם אני רוצה לדון בדברים מנקודת מבט הלכתית, ולטעון שאף מזווית ראייתה אין כל קשר בין שני הנושאים.   במה אתם יהודים? בשנת 1990 מסר הרב שך את נאומו המפורסם "נאום השפנים והחזירים". הנאום זכה לתהודה רבה בשל הקשרו הפוליטי. באותם הימים יצחק שמיר כיהן כראש ממשלת אחדות, ושמעון פרס ניסה לרקוח ממשלת שמאל צרה בשיתוף המפלגות החרדיות. על כן התעניינו הכול בדעתו של הרב שך, שהנהיג אז את היהדות החרדית. הנאום כלל התרפקות על דמותו של היהודי מהעיירה היהודית הקסומה – שטעטל. הסנדלר היהודי עובד הכפיים שחי חיי עוני ודלות אך לקראת השבת לובש הוא שטריימל וקפוטה ונראה כמלך עלי אדמות. ביתו הדל הופך לארמון מלוכה. ממש אידיליה מושלמת. אין אזכור כמובן לעוני ולניוון, לקשיים ולרעב ששררו באותן עיירות שנכחדו בימי השואה. לעומת זאת, כנגד אותה תמונת מצב קסומה, באו הקיבוצים והשמאל והרסו כל חלקה טובה. הרב שך הוסיף וטען: "אם יש קיבוצים שלא יודעים מה זה יום כיפור, לא יודעים מה זה שבת ולא יודעים מה זה מקווה, מגדלים שפנים וחזירים, יש להם קשר עם האבא שלהם? ]...] הם ניתקו את עצמם מכל העבר שלנו ומבקשים תורה חדשה. אם אין שבת ואין יום כיפור, אז במה הוא יהודי?" הנאום של הרב שך עורר זעם רב.[2] בני הקיבוצים התרעמו מאוד על תוכן הדברים. "בזמן שאנחנו נהרגים לנו בקיבוצים, הוא אומר שאיננו יהודים". בשיחה שמסר הרב שך כמה חודשים לאחר מכן, הסביר הרב את כוונתו והדגיש שהוא לא שונא את בני הקיבוצים. "אתם מביטים עליי כעל 'שונא ישראל', כאילו אני שונא שלכם. אך דעו לכם כי אני הוא הידיד הטוב ביותר שלכם, ואילו אתם הם אלו ששונאים יהודים, ומדוע? כי בדרך שלכם בעוד עשרים שנה לא יהיו כאן יהודים, רק הילדים והנכדים שלנו, אם תישארו עדיין בארץ ישראל [...] היכן יחיו הילדים שלכם? וכי מה הם רואים ברחובות תל אביב בשבת? מה הם רואים על שפת הים? אני חוזר ואומר, אינני מרחיק את הקיבוצים, אדרבה, אני קורא להם לבוא אלינו. אני לא אומר שהם לא יהודים, נהפוך הוא, אני אומר שהם יהודים, אולי יהודים טובים ממני, אבל שיבואו אליי, ואתן להם אוכל כשר כמוני, אבל אי אפשר שירצו לאכול חזיר ויצעקו שהם יהודים. הנה אחד מהם אמר שגם הוא הניח פעם תפילין, האם יש דבר מגוחך מזה? כל מה ששאלתי הוא – במה ההתנהגות שלהם מביעה שהם יהודים? כיצד יש להם את העוז לצאת כנגד דרך הוריהם ולעשות כל מה שהם רוצים כנגד מה שעשו אבותיהם?" גם בנאום מפויס זה חזר הרב שך והדגיש שאי אפשר לרצות לאכול חזיר ולהישאר יהודים. יש מקום לדון ולהרהר בקביעה זו ולבחון אותה מחדש. האם יש קשר בין שני המושגים הללו? במאמר מוסגר נציין שאכן הרבי מחב"ד הביע את מורת רוחו מתוכן הנאום של הרב שך. על פי דבריו, ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא, ואין רשות לדבר על יהודים.[3] יהודי ושמירת מצוות מעיון בספרות חז"ל ניווכח לראות שהקשר בין יהדות לשמירת מצוות הטריד את מנוחתם של חכמינו. על דברי הפסוק  "בנים אתם לה' אלהיכם" (דברים יד, א) נחלקו חכמים: "רבי יהודה אומר אם נוהגים אתם כבנים הרי אתם בנים ואם לאו אין אתם בנים. רבי מאיר אומר בין כך ובין כך בנים אתם לה' אלהיכם וכן הוא אומר (הושע ב, א) והיה מספר בני ישראל כחול הים".[4] כלומר רבי יהודה תולה את זיקת העם לשמירת המצוות, ואילו רבי מאיר טוען שאין קשר בין השניים – עם ישראל ממשיך להיקרא עם גם אם אינו מקיים מצוות כלל.[5] הבה ונסקור אירוע מפורסם נוסף. כידוע בני משפחת חשמונאי ייסדו שושלת מלוכה בארץ ישראל, לזכר אותו ניצחון היהודים חוגגים אלפי שנים את חג החנוכה. הרמב"ם מתאר את נס חנוכה ומסיים: "עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים עד החורבן השני".[6] הרמב"ם מחשיב את חזרת המלכות לישראל לנס גדול שגם עבורו נחגג חג החנוכה,[7] אם כי כיום יודעים אנו בבירור שמלכות חשמונאי לא הייתה שומרת מצוות כלל. אף אם המאבק בתחילתו נשא אופי דתי, המשך שושלת המלוכה לא הקפיד על שמירת מצוות, ותושבי הארץ התערו בקרב אוכלוסיית הנוכרים. לפי דברי הרב שך ניתן לתמוה מה ראו חכמים לקבוע שמחה לדורות על ניצחון החשמונאים, הלוא מדובר היה במלכות של תרבות הלניסטית-נכרית, במה ניתן לקרוא להם יהודים? התפיסה הכורכת את מושג יהודי עם שמירת מצוות מיוחסת לרבי סעדיה גאון, שכתב בספרו: "לפי שאומתנו בני ישראל אינה אומה אלא בתורותיה".[8] יש לציין שרבי סעדיה גאון לא הביא שום אסמכתה לקביעה הנחרצת הזאת. ספרי הנביאים מספרים רבות על אי-קיום המצוות בקרב העם, ובאף אחד מהספרים הללו לא עלתה טענה כנגד בחירת ישראל או כנגד ייחודיות עם ישראל. משכך, כדאי לזכור ולהפנים: יהדות אינה קשורה בשום צורה לשמירת מצוות. שמירת המצוות הייתה אחת מן הצורות שאפיינה בעבר את היהודים, אולי בשל הגלות מתוך רצון לשמור על זהות ייחודית;[9] אבל במאות השנים האחרונות נטשו מרבית בניה ובוניה של היהדות את התורה, וחדלו לראות בשמירת המצוות מאפיין מרכזי באישיותם, ועל כן שוב לא ניתן לטעון ולומר "במה אתם יהודים?"  

יצאנו ישראלים?


אדם מחפש שייכות אחד הדברים הזכורים לי במיוחד מהתקופה הראשונה של היציאה מהחברה החרדית הוא מסע החיפוש אחר שייכות, אחר קהילה שאיתה אוכל להזדהות. אחרי הכול, ביום בהיר אחד היגרתי למקום חדש, עם תרבות חדשה, שפה חדשה ונורמות שלא הכרתי, וביקשתי את שכולנו מבקשים: להיות מוקפים באנשים שמבינים אותנו, שנוכל לנהל איתם שיחות עמוקות ופשוטות, שיבינו את הבדיחות שלנו ושיחשבו שהבגדים שלבשנו תואמים או מיוחדים. בקיצור, רציתי להרגיש כמו כולם. ישראלי מן המניין. לאורך השנים מצאתי לי קהילות קטנות, שבאמצעותן ניסיתי לספק לעצמי את הצורך הזה, והן השתנו בהתאם לשינויים שחלו בחיי. בתקופת הצבא התגוררתי בבית החייל והתחברתי לשאר החיילים הבודדים; צחקנו על גורלנו המשותף, חלקנו תחושות דומות והסתכלנו מבעד למשקפיים ענקיים אל עתיד שנראה קרוב ורחוק בו-זמנית. זו הייתה הקהילה שלי. לאחר הצבא הקהילה התחלפה; חבריי המלצרים היוו עבורי מעגל קרוב. חלקנו טיפים, עצבים על לקוחות ועוד כל מיני חוויות של מלצרים, שברור להם שהעבודה הזאת נכונה ביותר עבורם. בתקופת הלימודים הייתה זו הפקולטה לפסיכולוגיה; 140 גברים ונשים חוקרי נפשות שנהנים לחשוב, לנתח ולדבר. זרענו יחד בדמעה וקצרנו יחד בשמחה. בכל הקהילות הקטנות האלה הרגשתי יחסית שייך; חלקנו תחומי עניין וכולנו היינו, פחות או יותר, באותה שכבת גיל. אבל השפה שבה דיברנו לא ממש הייתה זהה. אומנם דיברנו עברית, אך היו ניואנסים שלא כל כך הבנתי, למרות שכבר הייתי די עמוק בתהליך היציאה. בפקולטה, לדוגמה, היו לא מעט סיטואציות של חוסר שייכות; כולם יושבים על הדשא מלוכדים באווירת ישראליות, שאני לא ממש מצליח לשאוף. אנשים דיברו שם על חוויות מתנועת הנוער, זרקו בדיחות מסדרות טלוויזיה מוכרות כמו "הפיג'מות" ו"השמיניה", ושרו בהתלהבות ילדית שירי ילדים שלא הכרתי. שאר הסטודנטים, ככל הנראה, לא חוו את הרגעים האלה כישראליים במיוחד, אך אני הרגשתי צביטה קטנה בלב, תזכורת לכך שאני עדיין סוג של מהגר. מחוץ לשערי האוניברסיטה היו סיטואציות הפוכות ששימרו את תחושת ההגירה. אחת מהן, שעדיין חוזרת על עצמה שוב ושוב, מתרחשת בימי שישי, כשאני מאזין לשירי שבת בהברה חסידית. מקובל לומר שהנשמה היהודית נשארת לנצח, ושגם בן סורר ומורה מתרפק על הגירסא דינוקתא שלו. אני די מסכים עם אמרה זו. כשאנשים חולפים על פניי ושומעים אותי שר שירי שבת אני חש חוסר נוחות. כשהאנשים שסביבי רואים פתאום את החרדי שבי יוצא החוצה, אני מתקשה לצלול למקומות העמוקים, וחיש מהר משתיק את המוזיקה החסידית ומפעיל אלבום קלאסי בעברית או באנגלית. אני עושה זאת בתחושת געגוע למוזיקה ביידיש, ומחכה להזדמנות הבאה שאוכל לצלול לתוכה. לרוב, אני נוהג לשתף את אותם מבקרים בתחושות שלי, ומספר להם כמה המוזיקה הזאת משמעותית עבורי. הם, כמובן, מעודדים אותי להמשיך להאזין ולצלול כרצוני, אך אני מסרב בנימוס. אחר כך השיח מתגלגל לשאלות נוספות וסיפורים מרתקים על תהליך היציאה. על פי רוב, התגובות מחמיאות על הבחירה האמיצה שלי, ואני מרגיש מוערך מאוד. אולם בה בעת, אני גם מרגיש קצת לא שייך, שוב קיבלתי תזכורת לכך שאני מהגר בעל סיפורים מעניינים. אני מורגל בתחושות האלה, הן נוכחות בחיי גם בימים אלו, אך הזמן עושה את שלו. למידה טבעית מתרחשת ככל שמספר האינטראקציות עם אנשים מהחברה הכללית הולך ועולה. בשבועות האחרונים ניסיתי לנתח את תחושת השייכות הישראלית שלי ושל אחיי ואחיותיי מתנועת היציאה, במטרה לשפוך אור על מרכיבי תחושת השייכות ואף למצוא דרכים להעצימה.   יוצאים לתרבות חדשה מקובל לתאר את היציאה מהחברה החרדית כהגירה פנימית, זאת מאחר שעל היוצאים להתאקלם בעולם שבו אורח החיים שונה מאוד ממה שהכירו עד היציאה.[1] לכן, סביר להניח שהחוויות הפסיכולוגיות של היוצאים יהיו דומות לחוויות של אנשים שהיגרו למדינה אחרת. מובן שחוויית ההגירה ממדינה למדינה שונה מחוויית היציאה מהחברה החרדית, אך במובנים מסוימים המהגר והיוצא יוכלו למצוא מכנה משותף במגוון נושאים. למשל, הצורך בתחושת שייכות. מחקרים מצאו כי מהגרים מזדהים פחות עם הרגש הלאומי למדינה שאליה היגרו, ועל כן תחושת השייכות שלהם לאותה מדינה פחותה. אם כי, נמצאו הבדלים בתחושת השייכות בין קבוצות שונות של מהגרים, לפי מידת ההתאקלמות במדינה החדשה.[2] לדוגמה, במחקר שבחן את תחושת השייכות הלאומית של ילידי טורקיה ומרוקו שהיגרו להולנד, נמצא כי בהשוואה לילידי הולנד המהגרים הזדהו פחות עם הרגש הלאומי, וכי מידת ההזדהות שלהם עם תחושת הלאומיות קשורה לפרמטרים שונים כמו מידת השתלבותם בשוק התעסוקה וטיב הקשרים החברתיים שלהם עם המקומיים.[3] על בסיס ממצאי מחקר זה, ננסה להתבונן במרכיבי ההתאקלמות בחברה הישראלית: השתלבות בשוק התעסוקה, שירות בצה"ל ורכישת חברים חדשים, ונבחן את השפעתם לתחושת השייכות והזהות.   כיצד מגבירים את תחושת השייכות? 1. השתלבות באקדמיה ובשוק התעסוקה ממצאי המחקר מראים כי מהגרים שהשתלבו בשוק התעסוקה חווים תחושת שייכות לאומית חזקה יותר בהשוואה למהגרים מובטלים. יתרה מזו, תחושת השייכות מתגברת ככל שהמהגר מטפס בסולם התפקידים. הממצאים הללו מובנים למדי: ברור לכול שהשתלבות בשוק התעסוקה מספקת תחושת שייכות, מאחר שהיא מובילה למעורבות גבוהה באוכלוסייה שאליה המהגר מעוניין להשתייך. אם כך, ניתן לשער כי גם בקרב יוצאי החברה החרדית נקבל ממצאים דומים. כלומר, יוצאים שהשתלבו בשוק התעסוקה יחוו תחושת זהות חזקה יותר, ותחושת זו תגבר ככל שיתקדמו בסולם התפקידים. לפי אותו היגיון, ניתן לשער כי ההשתלבות באקדמיה תגביר את תחושת השייכות משני טעמים: הרחבת המעגל החברתי ויצירת קשרים עם סטודנטים ומרצים, וכן שיפור התנאים לקידום ולהשגת משרה טובה. שני אלו, כמובן, משפיעים לטובה על תחושת השייכות.   2. שירות צבאי בהתבסס על ממצאי המחקר, סביר להניח שיוצאים ששירתו בצבא חווים תחושת שייכות חזקה יותר ל"ישראליות" בהשוואה לאלו שלא שירתו. השירות הצבאי הוא מרכיב מרכזי בהוויה הישראלית וטומן בחובו חוויות ייחודיות ושפה ייחודית שמשתמרות גם שנים לאחר השחרור מהצבא. יוצאים שלא שירתו בצה"ל עלולים לחוש זרות בסיטואציות חברתיות מסוימות, בעיקר באלו שבהן שאר הנוכחים מעלים זיכרונות מתקופת השירות, זאת לעומת יוצאים ששירתו בצבא ויכולים לתרום לשיח ולהרגיש חלק מהקבוצה. ההבדל הוא הדדי, גם הקבוצה תחוש קרבה רבה יותר כלפי יוצאים ששירתו בצבא ותעריך את הרצון להשתלב בחברה לפי המסלול הרווח בחייו הבוגרים של הישראלי המצוי.   3. הרחבת המעגלים החברתיים (ושמירה על קשר עם חברים מקהילת המוצא) בדומה למהגרים, גם אצל היוצאים אפשר להבחין בשלוש קבוצות: יוצאים שמבלים בעיקר עם יוצאים, יוצאים שמדירים רגליהם מקהילת היוצאים ומעדיפים להקיף עצמם באנשים מהחברה הכללית, ויוצאים המשלבים בין שתי הקהילות הללו. ניתן לשער כי תחושת השייכות לחברה הישראלית הכללית בקרב הקבוצה הראשונה, יוצאים שמבלים בעיקר עם יוצאים, תהיה פחותה בהשוואה ליוצאים הנמנים עם שתי הקבוצות האחרות. הסיבה לכך ברורה: ככל שנבלה זמן רב יותר עם חברים מהאוכלוסייה שאליה אנו רוצים להשתייך, כך תגבר תחושת השייכות. השערה זו מבוססת על ממצאי המחקר. על פיהם, תחושת השייכות בקרב המהגרים עולה בהתאמה למספר הקשרים החברתיים שנוצרו עם התושבים המקומיים.[4] יתרה מזו, הממצאים מראים כי בהקשר לתחושת השייכות, כמות האזרחים ההולנדים שהמהגרים הכירו היא פקטור משמעותי יותר מעומק הקשר שנוצר. ובהשלכה אלינו, יוצאים המעוניינים להשתלב בחברה הישראלית הכללית אינם צריכים להיות מודאגים מטיב הקשרים שלהם, אלא לפעול להגדלת מספר ההיכרויות והרחבת המעגלים החברתיים, גם אם באופן שטחי. עומק היחסים יגיע. בחלק הבא נדון בהצעות פרקטיות ליוצאים ולמנהלי קהילות היוצאים, בנוגע לאיזון בין המעגל החברתי הכללי והמעגל החברתי של קהילת היוצאים.   4. הזמן עושה את שלו... הממצאים מראים כי תחושת השייכות מתגברת עם הזמן. מהגרים ותיקים דיווחו על תחושת שייכות חזקה יותר בהשוואה למהגרים חדשים. היכרות עם האוכלוסייה המקומית, למידת אורחותיה, אינטראקציות אלו ואחרות ומעורבות בחיי האוכלוסייה מגבירות את תחושת השייכות ונרכשות עם הזמן. [5] אפקט הזמן משמעותי גם בתחושת השייכות בקרב היוצאים. בדרך כלל, ככל שעוברות השנים מתחילת מסע היציאה מהחברה החרדית כך מתעמעמת תחושת הזרות ומתחזקת תחושת השייכות. תוך פרק זמן כזה או אחר רוב היוצאים מתערים בחברה – אם באמצעות שירות בצבא, השתלבות בשוק התעסוקה, רכישת השכלה גבוהה – ויוצרים קשרים מסוגים שונים. כל אלו, כאמור, משפיעים לטובה על תחושת השייכות.   5. קשר אל הדת מבלי להתבסס על נתונים אלא רק על חוויה אישית, ניתן לומר כי תחושת השייכות לישראליות הקונבנציונלית בקרב יוצאים שנשארו דתיים חזקה יותר בהשוואה ליוצאים שהטילו ספק באמיתות התורה. אמירה זו מסתמכת על הכרה בזיקה בין הזהות הישראלית למסורת היהודית, ועל מקומם של חגי ישראל בתרבות בארץ. רוב היהודים בארץ אינם חרדים אלא נעים על הרצף שבין חילוני למסורתי-דתי, החגים הם חלק מהפולקלור הישראלי ונחגגים כאירועים משפחתיים/קהילתיים ולא דווקא דתיים. יוצאים שמצליחים להתחבר לתרבות הזו נהנים מתחושת שייכות גבוהה יותר. להמחשת הטיעון, ניקח כדוגמה שני יוצאים ותיקים באופן יחסי. אחד מגדיר עצמו "חילוני" והאחר "מסורתי-דתי". שני היוצאים בוחרים לציין את החגים. אצל היוצא "החילוני" ציון החג, ככל הנראה, יהיה ספוג בגעגוע ובנוסטלגיה לחיים הקודמים. כיוון שהוא כבר לא מאמין באמיתות התורה, הוא יתקשה להתחבר לציון החג באופן הרווח בציבור הכללי, ואף יחוש רתיעה מכך. לעומתו, יוצא שנותר מאמין ייהנה מחוויית חגים עדכנית ומלאת משמעות. החגים, עבורו, הם מרכיב חשוב בשייכות בשני האספקטים, הדתי-אמוני והישראלי. נוסף על כך, יוצאים דתיים נוהגים, בדרך כלל, להתאגד בקהילות או להצטרף לקהילות דתיות, דבר שמגביר את תחושת השייכות ומעמיק את הגדרת הזהות החדשה-ישנה. מדובר, כמובן, בהערכה כללית ולא בטיעון עובדתי. לגופו של פרט, ודאי שנוכל למצוא יוצאים חילוניים שתחושת השייכות שלהם להוויה הישראלית חזקה מאוד, ומאידך – נוכל לראות יוצאים דתיים שלא מצליחים להתחבר לחוויה הישראלית הכללית ולא נהנים מתחושת שייכות מעובדת ועדכנית. לעיתים אפילו להפך, דווקא המעבר מחרדיות לאורח חיים דתי מבלבל ולא תורם לחיזוק תחושת הזהות והשייכות. עם זאת, באופן כללי אפשר להניח שציון החגים וחגיגתם בחיק המשפחה/קהילה – דבר שכאמור הוא חלק אינטגרלי מהתרבות הישראלית – תורם לתחושת השייכות לחברה הישראלית הכללית.   6. המרחק מקרב גם סעיף זה מסתמך על תחושתי האישית, ולא על ממצאים מחקריים. כפי שאני רואה וחווה, יוצאים השוהים בחו"ל חשים תחושות זהות ושייכות חזקות יותר לחברה הישראלית הכללית. באופן טבעי, אנו נוטים לשייך את עצמנו למדינת המוצא. בין השאלות הראשונות שכמעט כל תייר נתקל בהן היא: “Where are you from?”, וכשאנו משיבים: "Israel", אנו מפנימים את הזהות הישראלית כמעט ללא כוונה. בנוסף, בחו"ל, השפה והניואנסים הישראליים מחברים בין מטיילים ישראליים מכל קצות הקשת הדתית/פוליטית/גאוגרפית, וההבדלים שבארץ נתפסים כמשמעותיים, מיטשטשים. בחו"ל מתחברים להם מצביעי ימין ושמאל, תושבי מרכז ואנשי הפריפריה. המכנה המשותף מאחד את הישראלים השוהים בחו"ל – כולנו מתגעגעים לעברית, חולקים תשוקה לחלה בשישי ולסביח של עובד (עם הרבה טחינה!). מכאן, אפשר להניח שיוצאים השוהים בחו"ל חווים תחושת שייכות לישראל ולזהות הישראלית באופן מודגש יותר מהחוויה שלהם בארץ.   סיכום: יציאה מהחברה החרדית דומה להגירה, ולכן ניתן להסיק ממחקרים העוסקים בחוויית ההגירה ותחושת השייכות הלאומית על חווייתם של היוצאים ותחושת השייכות שלהם לחברה הישראלית הכללית. ניתן לשער כי יוצאים המשרתים בצה"ל / סטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה / עובדים עם אנשים מהחברה הכללית נהנים מתחושת שייכות חזקה יותר. יצירת קשרים עם אנשים מהחברה הכללית תורמת לתחושת השייכות, בדגש על כמות הקשרים ולא על איכות מערכות היחסים. ככל שעובר הזמן מתקופת היציאה, כך מתחזקת תחושת השייכות. יוצאים שבחרו להישאר דתיים נהנים מתחושת שייכות חזקה ועמוקה יותר. תחושת השייכות לישראל מתגברת דווקא בזמן השהייה בחו"ל.   הצעות ליישום: הצעת מחקר תיאוריה זו והשערותיה מבוססות על מחקרי מהגרים שהובאו לעיל ועל החוויות שלי ושל חבריי לתנועת היציאה. כדי לבחון את נכונותן יש לערוך מחקר עומק ולבדוק אם תחושת השייכות בקרב היוצאים אכן שונה מתחושת השייכות של ישראלים שאינם יוצאים. בנוסף, יש לבחון מה השלכות תחושת השייכות – או היעדרה – על תהליך ההשתלבות בחברה הכללית, והאם הן משפיעות על תחושת הרווחה (well-being) ובאיזו מידה. ממצאי מחקר כזה יכולים לסייע רבות ליוצאים עצמם ולמנהלי הקהילות ארגוני היוצאים. הקריאה למחקר אינה מפחיתה מהמסקנות שעלו כאן, אלא נועדה לחזק אותן. כלים שלובים נוסף על שלל יתרונותיה, השתלבות במערכות השונות של החברה הישראלית – צבא, אקדמיה ושוק התעסוקה – מחזקת את תחושת השייכות. על כן יש להגביר את המאמצים ואת הקצאת המשאבים בנושא זה, הן מצידם של היוצאים והן מצידם של ארגוני היוצאים. מסקנה נוספת נוגעת בתכנון רוחבי: כיום, ארגוני היוצאים עורכים אירועים חברתיים רבים ומציעים ליוצאים שלל קורסים וסדנאות במגוון תחומים, החל מהשלמת השכלה בסיסית ולימודי מקצוע ועד לסיורים מודרכים במוזיאונים ומעגלי שיח בנושאי מיניות, זהות ועוד. המטרה היא לסייע ליוצאים לגשר על הפערים ולהשתלב באופן מיטיבי בחברה הישראלית, אך כיום הקורסים והסדנאות מטעם ארגוני היוצאים מיועדים ליוצאים בלבד. הממצאים והמסקנות שהובאו כאן מעודדים כיוון חדש: לאפשר ליוצאים ללמוד חלק מהקורסים הללו בסביבה מעורבת. לדוגמה, אם הארגון בוחר לספק ליוצאים אפשרות כניסה לעולם הדיגיטל באמצעות השתתפות בקורס בניית אתרים, ייתכן שבמקום שהקורס יהיה מיועד ליוצאים בלבד (כפי שקורה כיום), עדיף להציע מלגות לקורס כזה בבית ספר ייעודי. כך היוצאים יוכלו ליהנות מכל העולמות: גם ירכשו מקצוע, גם יקיפו עצמם באנשים מהחברה הכללית וגם יצברו חוויות לימודיות וחברתיות שישפיעו על שילובם בחברה. את תחושת הקהילה והחיבור ליוצאים אחרים אפשר לספק באירועים חברתיים, כדוגמת ארוחות שישי. כמובן, לא כל סדנה ולא כל פעילות מתאימות ל"מיקור חוץ" שכזה. בנושאים מסוימים יש ערך גבוה למוצאם המשותף של הלומדים. סדנת "מיניות בריאה לגברים", לדוגמה, העוסקת בנושא כה מורכב ורגיש, ראוי שתהיה ליוצאים בלבד, שכן המשתתפים חולקים רקע וחוויות פסיכולוגיות, שאנשים שאינם יוצאים יתקשו להבין אותם ולהתחבר אליהם. אך גם בנושא זה אפשר לשלב. למשל, יוצאים שחשים יציבות במסע המיניות שלהם דווקא יעדיפו להשתתף בסדנת מיניות שאינה מיועדת ליוצאים בלבד אלא פתוחה לכולם. במקרה כזה, במקום לארגן סדנה מתקדמת עבור יוצאים, הארגון יכול לשקול מענק מלגה להשתתפות בסדנה חיצונית.   טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח את ידך נחתום את הדיון בפנייה ליוצאים עצמם, המתלבטים בין מגוון אפשרויות של אירועי חברה וקהילה. ההמלצה היא למצוא את השילוב המתאים בין השתתפות באירועים המיועדים ליוצאים להשתתפות באירועים שאינם ייעודים ליוצאים. אומנם, השהות בסביבת יוצאים בלבד עשויה להקל על תחושת הבדידות, אך הדבר עלול לבוא על חשבון הגברת תחושת השייכות לחברה הכללית ועל השתלבות מיטבית בעולם החדש. התמהיל המדויק שונה מאדם לאדם, ועשוי להתעדכן עם הזמן. הבחירה לא קלה ופעמים רבות נעדיף את המוכר והידוע. עם זאת, לאור הממצאים ממחקרי מהגרים וההשערות הכתובות לעיל, ולאור ניסיוני האישי וניסיון חבריי – המאמץ בהחלט עשוי להשתלם!     [1] הורוביץ, 2018, "יציאה בשאלה: סיכון, סיכוי, ומדיניות חברתית". [2] Elkins, Z., & Sides, J. (2007). Can institutions build unity in multiethnic states?. American Political Science Review, 101(4), 693-708.   [3] De Vroome, T., Verkuyten, M., & Martinovic, B. (2014). Host national identification of immigrants in the Netherlands. International Migration Review, 48(1), 1-27.   [4] De Vroome, T., Verkuyten, M., & Martinovic, B. (2014). Host national identification of immigrants in the Netherlands. International Migration Review, 48(1), 1-27.   [5] Nesdale, D. (2002). Acculturation attitudes and the ethnic and host‐country identification of immigrants. Journal of Applied Social Psychology, 32(7), 1488-1507.

איך מכמתים בחירה?


עד לפני כמה שנים תנועת היציאה הוחבאה מתחת לרדאר. בציבור החרדי ודאי שלא דיברו על כך באופן פומבי, וגם בחדרי חדרים השיח לא היה מהותי אלא כלל בעיקר רכילות, "סיפורים עסיסיים" מתובלים בהרבה מאוד דמיון. בציבור הכללי היציאה נתפסה כתופעה אזוטרית וסקירתה, בדרך כלל, נטתה לעסוק בחלקים הצהובים יותר. נו, בני אדם הם בני אדם, גם חילונים וגם חרדים אוהבים בעיקר לרכל. אבל הסיפור שלנו הוא הרבה יותר מזה. האתגרים שלנו אמיתיים, ההתמודדויות – בכל תחום שאפשר לעלות על הדעת – דורשות מאיתנו כוחות נפש ומשאבים רבים. מאז חדירת האינטרנט לחיינו, בערך לפני שני עשורים, גלי היציאה הפכו לצונאמי. וכך, באופן המופלא שבו דברים עובדים, התרחבות תנועת היציאה הולידה יוזמות שהגיעו מהיוצאות והיוצאים עצמם, מתוך דחף פנימי עמוק לחולל שינוי ומתוך סולידריות עם הדורות החדשים של היציאה. כדי לפעול לשינוי, כדי לשנות מדיניות, כדי להניע מהלכים, חשוב להכיר את כל הפרטים שמרכיבים את התמונה הגדולה, תמונת תנועת היציאה. כך נולדה מחלקת המחקר של "יוצאים לשינוי" – מחלקה מקצועית שעוסקת בליקוט נתונים, עיבודם וניתוחם, וכן יוזמת מחקרים משלה, במטרה לאפיין, ככל האפשר, את אוכלוסיית היוצאים – נשות ואנשי הבחירה. במקרים רבים התגלו נתונים מעניינים, שמציעים לאמץ נקודת מבט רעננה על תנועת היציאה, ומנוגדים למה שרבים חושבים – גם בקרב היוצאים וגם בשני הציבורים, החרדי והחילוני. עובדות ודיוק הם בסיס לא רע לשיח, ומצע מצוין לטוויית מהלכים לשינוי ולשיפור. נתחיל בשאלה הגדולה:   כמה עוזבים את החברה החרדית? בשנת 2022 (שטרם הסתיימה) עזבו את החברה החרדית כ-3,500 איש ואישה. לפי החוקרים רגב וגורדון, שיעור העוזבים בכל שנתון עומד על 14%. זאת אומרת, אם בשכבה שלך בסמינר למדו 100 בנות, הסטטיסטיקה מספרת ש-14 מהן לא ימשיכו במסלול החרדי. אם על ספסלי שיעור א' שלך בישיבה ישבו 200 בחורים, 28 מהם צפויים לבחור לצאת. החוקרים מעריכים שבישראל חיים כיום כ-69 אלף יוצאים, 16.3 אלף מהם יצאו בחמש השנים האחרונות. עד שנת 2067, כך לפי התחזיות, יעזבו את החברה החרדית כ-400 אלף אישה ואישה נוספים.   קבוצות הגיל במחקר שנעשה בקרב בני 20 עד 54 התגלה, כצפוי, שאוכלוסיית היוצאים מורכבת מרוב צעיר. 27% מהיוצאים הם בני 24-20, 19% בני 29-25, 16% בני 34-30. הנתונים הללו מציעים כמה נקודות למחשבה: ראשית, תנועת היציאה אכן הולכת וגדלה. שנית, לאנשים מבוגרים, באופן טבעי, קשה יותר לצאת. שלישית, ייתכן שהנתונים מוטים מעט. יוצאים מבוגרים לא ממהרים להגדיר עצמם כיוצאים, משום שהם סבורים – בגלל הפרספקטיבה של הזמן – שהבית שבו גדלו הוא לא בדיוק חרדי, לפחות לא לפי "תקני" החרדיות העכשוויים.   נפרדים מהחרדיות, לא מהאמונה זוכרים את היוצא הראשון והמפורסם, אלישע בן אבויה? ייתכן שהוא וכמה שבאו אחריו קיבעו נרטיב שעל פיו כל מי שיוצא הוא, בהכרח, אפיקורס להכעיס. המציאות – רחוקה מכך שנות אור. רק 21% מהיוצאים מגדירים עצמם חילונים. 45% מהם אומנם עזבו את הקהילה החרדית, אך מנהלים אורח חיים דתי. השאר נעים על הרצף בין מסורתיות ודתיות מתונה. הנתון הזה משקף היטב את נושא הבחירה, כיוון שרוב היוצאים לא יצאו בגלל אובדן האמונה, אלא כיוון שרצו לסלול לעצמם דרך חיים משלהם, מבלי לוותר על זהותם הדתית-אמונית.   ופרצת ימה וקדמה, צפונה ונגבה מקובל לחשוב שהיוצאים מעדיפים להתגורר בתל-אביב ובערים הסמוכות לה, ובירושלים. ובכן, לא. פיזור המגורים של אוכלוסיית היוצאים לא שונה באופן מהותי מהפיזור של כלל האוכלוסייה. 34% מהם מתגוררים באזור המרכז, 22% בירושלים וסביבתה, 18% מעדיפים את חיפה ואזור הצפון, 14% חיים בדרום הארץ, וגם ביהודה ובשומרון יש לנו נציגות בשיעור של 12%. תנועת היציאה קיימת ומורגשת, אם כן, בכל רחבי הארץ. ובנימה אישית, התרגשתי מאוד לגלות באירוע "יום הבחירה" בעיר הולדתי, באר שבע, כמה יוצאים חיים בבירת הנגב והסביבה. לפי התמונות והעדכונים, גם אירועי "יוצאים על הבר" האחרים, בפריפריה ובערים המרכזיות, היו מקום מפגש של יוצאים מכל רחבי הארץ.   רוצים ללמוד! תחום ההשכלה הוא נושא כאוב בכל הקשור לתהליך היציאה ולחיים שאחר כך. היוצאים (הגברים) הם על פי רוב נטולי השכלה בסיסית – יש מהם שאינם יודעים לזהות אותיות באנגלית וידיעותיהם במתמטיקה מסתכמות בפעולות חשבוניות פשוטות. אצל הנשים היוצאות המצב מעט יותר טוב. עם זאת, בפלגים מסוימים גם בנות לא לומדות אנגלית ומתמטיקה. האם הפערים עומדים בדרכם של היוצאים לרכוש השכלה – התשובה היא, למרבה הצער, כנראה שכן. רק 15% מקרב היוצאים הגברים הם בעלי תואר אקדמי, ורק 12% מהם סיימו לימודים מקצועיים. ובקרב הנשים? 22% מהן אוחזות בתואר אקדמי ו-24% בתעודה המעידה על לימודי מקצוע. האחוזים הללו נמוכים בהשוואה לאוכלוסייה הכללית, ודומים לנתוני החברה החרדית. ולא בכדי. החסמים העומדים בפני בוגרי החינוך החרדי לא ממש מבדילים בין יוצאים לחרדים. אלו רק חלק מהחסמים המשותפים לשתי האוכלוסיות: חסכים לימודיים וכישורי למידה ברמה נמוכה, קשיים כלכליים, פערי תרבות, היעדר מידע לא פורמלי על הלימודים ועל הדרישות האקדמיות. על אלו נוספים חסמים ייחודים ליוצאים: צורך להפנות משאבים רגשיים וזמן להתאקלמות בחברה הכללית, היעדר עורף משפחתי תומך, קשיים חברתיים. החסמים אינם רק בכניסה ללימודים, אלא נמשכים גם במהלך הלימודים עצמם. הדבר בא לידי ביטוי באחוזי נשירה גבוהים בקרב בוגרי החינוך החרדי, יוצאים וחרדים כאחד. אם כך, הרצון ללמוד קיים, הצורך בלימודים ובהשלמת השכלה ברור – אך המענים שמציעה המערכת לגישור על הפערים ולטיפול בחסמים, רחוקים מלהיות משביעי רצון. (ספויילר: עובדים על זה!)   יוצאים לצבא שירות צבאי הוא עניין מורכב. מצד אחד, מדובר ב"כור ההיתוך" הישראלי, מסלול שרוב הצעירות והצעירים החילוניים בארץ מכירים מקרוב, ואף אפשר להגיד, בזהירות ובלי להכליל, ששירות צבאי או אזרחי הוא שער הכניסה לחברה הישראלית. עם זאת, עבור יוצאים רבים שירות צבאי אינו רלוונטי. אם מפאת גילם בזמן היציאה, אם מפאת החשש להתגברות המתח מול המשפחה, אם מפאת חסמים אחרים וקשיים רגשיים. ומה אומרים המספרים? 61% מהיוצאים ו-26% מהיוצאות שירתו בצה"ל או בשירות האזרחי. ראוי לציין כי המספרים הללו גבוהים מהערכות קודמות. ב-2018 פורסם כי רק 40% מקרב היוצאים הגברים בחרו להתגייס. בהקשר זה ראוי לציין כי בשנים האחרונות אוזנה אפליית היוצאים, והנהלים הצבאיים מורים על שוויון זכויות והזדמנויות לכל בוגרי החינוך החרדי.   מקימים משפחה קבלו את הנתון הבא: שיעור היוצאים הנשואים דומה לשיעור הנשואים בחברה הכללית. גם באחוזי הגירושין אין הבדל מובהק בין שתי האוכלוסיות. כשני שליש – נשואים, כרבע – רווקים, והשאר פרודים, גרושים או לא עלינו, אלמנים. אומנם לא בחרנו את המשפחה שאליה נולדנו, אך בכל הקשור להקמת משפחה – אוכלוסיית היוצאים בהחלט לא מוותרת על זכות הבחירה.   שמחים בחלקם אך רוצים יותר! החוקרים בדקו את רמת שביעות הרצון בשני פרמטרים: שביעות רצון כללית מהחיים ושביעות רצון מהמצב הכלכלי. במדד שביעות הרצון הכללי – היוצאים מבסוטים למדי, 89% מהם דיווחו שהם מרוצים או מרוצים מאוד ממצבם הכללי. בשאלת שביעות הרצון מהמצב הכלכלי, הנתון נחתך בחצי, רק 46% מהיוצאים דיווחו שהם מרוצים ממצבם הכלכלי. עם זאת – מדד האופטימית בנושא זה לא רע כלל, 76% מהבלתי מרוצים עדכנו שהם חושבים שמצבם הכלכלי ישתפר בעתיד.   לא חרדים ולא חרדים חוויתם לאחרונה תחושת דיכאון, לחץ או בדידות? כנראה שכן. כמו כולם. בניגוד לדעה הרווחת, נמצא ששיעור המדווחים על תחושות שכאלה בקרב היוצאים דומה לשיעורם בקרב החברה הכללית. היוצאים לא חרדים יותר, לא מדוכאים יותר ולא לחוצים יותר. אומנם בשנים הראשונות ליציאה הדיווח על תחושות אלו גבוה באופן יחסי, אך חוקרי המחלקה גילו כי ככל שעוברות השנים מאז היציאה, התחושות הללו הולכות ומתמתנות. במילים אחרות: הזמן נוסע – כי זה מה שזמן אמור לעשות – והוא, כמסתבר, מקהה תחושות קשות.   עובדים במה שאפשר ברוב כמעט מוחלט של המקרים, יציאה מהחברה החרדית פירושה – לצאת באופן מיידי לשוק העבודה. תעסוקת היוצאים היא עניין מורכב. מצד אחד, חייבים לעבוד כדי להתקיים, כדי לשלם חשבונות, כדי ללמוד, כדי לחיות. מצד שני, בשל פערי ההשכלה, התרבות והידע, רוב היוצאים מועסקים בעבודות לא מתגמלות, לא מבחינת השכר ולא מבחינת האפשרות למיצוי של הכישרונות והיכולות. ההתמודדות בנושא זה מאתגרת במיוחד, בשביל להתקבל למשרה טובה – הן מבחינת שכר והן מבחינת עניין ומשמעות – על פי רוב, נדרש לרכוש השכלה גבוהה או השכלה מקצועית. לשם כך נדרשת פניות נפשית, רגשית ופרקטית – לימודים דורשים זמן. לימודים גבוהים הם עסק יקר ויוצאים רבים מתקשים בכלל לחשוב על אפשרות של שילוב לימודים ועבודה. בנושא זה כדאי מאוד לקבוע פגישה עם יועצות ההכוון של יוצאים לשינוי, ולקבל את כל המידע על מלגות, מסלולי לימוד מותאמים ליוצאים, הקלות והטבות. עבודה בשכר מינימום אינה גזירת גורל.   הנתונים בכתבה מבוססים על השנתון "יוצאים עם נתונים 2022" שפרסמה מחלקת המחקר של "יוצאים לשינוי".

לצאת בשאלה ולהישאר עם שאלות


על פי נתוני המחקר של "הסקר החברתי", 45 אחוזים מיוצאות ויוצאי החברה החרדית מגדירים את עצמם בנקודות שונות על הרצף הדתי, בין דתיים לדתיים מאד (מנתוני ”הסקר החברתי“ של הלמ“ס לשנים 2017-2020). ישנם מחקרים אחרים שאף מדברים על למעלה מחצי מכמות היוצאים. בכתבה זו נביא את הדילמות ואת התובנות של חמישה גברים ונשים שיצאו מהעולם החרדי ובחרו להישאר על הרצף הדתי. נחשוף את הקולות החיים מאחורי הסטטיסטיקה היבשה. מה גורם לאותם אנשים להמשיך לדבוק בשמירת תורה ומצוות למרות שעזבו את החברה החרדית, ועד כמה משפיע הרצון למשמעות או לשייכות על המשך דרכם? איך זה מרגיש מבעד לעיניהם של אלו שיצאו אך עיצבו ומעצבים לעצמם דרך מורכבת שמשלבת בו זמנית הכל מהכל?   הבחירה היא רב גונית ופנים רבות לו למסע בנפתולי הדת: "אני לא רוצה אלוהים שכועס כמו בן אדם. אני רוצה אלוהים גדול יותר מזה" אדווה היא בת 32 מירושלים, נשואה ואמא לשלוש בנות. היא יצאה מהחברה החרדית בשל פוסט טראומה מאירוע תקיפה מינית בתוך המשפחה, שהתפרץ לאחר שהפכה לאמא. אדווה מתארת בגילוי לב את השבר שחשה מול העולם החרדי שבחר להתעלם ממצוקתה ולהצדיק את הפוגעים: "עברתי פגיעה במשפחה וכל ההשתקה סביב זה היא זו שגרמה לי להישבר. זה שרב שהוא כאילו צדיק, פוגע בילדים, גרם לי להבין שזו תחפושת יפה אבל מאחוריה מתחבאים אנשים פוגעים, ואם החברה לא מוקיעה אותם, זה קו אדום עבורי. הורדתי את הפאה ועברתי למכנסיים כדי שיהיה ברור מאוד שאני לא חרדית". למרות המשבר שחוותה, ולמרות שבן זוגה יצא בשאלה, אדווה מצאה את עצמה ממשיכה לקיים אורח חיים דתי. האמונה מהווה עבור עבורה מקור למשמעות ולשייכות: "אמנם האלוהים שלי הוא לא האלוהים של החרדים אבל כן קיימת בתוכי אמונה במישהו שמנהל את העולם. רציתי להמשיך להיות שייכת, לעשות לעצמי מסגרת. בתור פוסט טראומטית, הקטע של מסגרת חשוב מאוד. שמתי לעצמי גבולות משלי, וזה נובע מהרצון להיות שייכת למשהו טוב שאני מאמינה בו". כשאני שואלת אותה "מי האלוהים שאת מאמינה בו?", היא מספרת על אלוהים אחר, לא משהו שאנחנו מכירים מהחברה החרדית: "ההתגלות האלוהית שלי היא כשאני שותה קפה ויש לי הרגשה חמימה בלב. מי אמר שלא זה האלוהים?" אדווה כועסת על הקולות השיפוטיים שלא מקבלים את אורח החיים שבחרה לה וטוענת בתוקף: "הוא נמצא גם בחדרי חדרים עם הפושעים הכי גדולים ונותן להם לחיות, אז מי אלו שיטיפו לי וחושבים שהם יודעים יותר טוב מאלוהים מה הוא רוצה? אני לא רוצה אלוהים שכועס כמו בן אדם. אני רוצה אלוהים יותר גדול מזה". אדווה בחרה לחיות את הדרך הייחודית שלה בלי קהילה לצידה: "חשוב לי לא להשתייך כי אני רוצה שאף אחד לא יכתיב לי. אני לא רוצה להיות חלק מהקהילה, גם לא חלק מקהילת היוצאים. יש לי חברים מכל צבעי הקשת, חילונים ודתיים, גם יהודים וגם כאלה שלא". נראה שהדת נתפסת אצל אדווה כסוג של מסגרת שטובה לגידול ילדים, תמימה ומוגנת. מה גם, שלא פשוט לילדים לחוות מהפך שכזה. אני שואלת אותה אם זה גם היה חלק מהשיקול בבחירת אורח חיים דתי, והיא משיבה בחיוב: "אני כן רוצה שהם יאמינו במשהו שאני מאמינה בו, ובנוסף גם לא רציתי שתהיה להן את החוויה של 'דור ראשון ליוצאים בשאלה', אז להישאר במגזר הדתי זה כן משהו שקל לי להתאים את עצמי אליו. הילדות הולכות לבית ספר דתי". היא משתפת על הקשיים שהבנות חוו עם השינוי: "היו אמירות של "מה אנחנו אשמות?" אבל דאגנו להסביר להן את המורכבות, ובסוף זה בעיקר להיות שם בשבילן ושתדענה שהן יכולות לבוא אלינו ולדבר על הכל". לסיום, אדווה משתפת במחשבותיה על העתיד ועל הדרך שבחרה: "אני לא יודעת אם יום אחד אהיה חילונית או שאחזור בתשובה. אני בתהליך ועושה דרך. לפני 12 שנים לא הייתי מאמינה שאיראה כמו שאני נראית היום, אבל אני מחפשת ובודקת ולא עומדת במקום רק כי זה נוח. יש לי תחנות בדרך ואני לא מחויבת לאף אחד, רק לעצמי ולאלוהים שבתוכי שהוא איתי והוא שלי, הוא עובר שינויים - הוא לא בנה את העולם שחור או לבן אלא צבעוני".   ***** גם אלישבע שלא ממש הסתדרה עם הלכות הצניעות מדברת על הקשר המיוחד שלה עם אלוהים ועל הצורך הבסיסי שהוא מספק לה: "יש לי צורך שכרגע רק אמונה באלוהים יכולה למלא גם אם זו לא האמת האבסולוטית" נושא הצניעות, והמדידה דרך המראה החיצוני הם חלקים משמעותיים בחברה החרדית. דבר ידוע הוא שלחוזרים בתשובה יש קושי ממשי בקבלת הקודים של הלבוש בחברה החרדית. אלישבע מספרת לי איך תמיד מצאה את עצמה נאבקת מול נוקשות התקנות ואיך זה מה שגרם לה בסופו של דבר לצאת מהחברה החרדית. אלישבע היא אם חד הורית טרייה, בת 31 מירושלים, ובת למשפחת עולים מצרפת. "הדבר הראשון והעיקרי שהכי הפריע לי בעולם החרדי היה נושא הצניעות, זה הפריע לי מאז שהייתי ילדה קטנה. תמיד חלמתי לרכוב על אופנוע, ולא יכולתי, כי אני בת. גם אהבתי לעשות דברים שקשורים ללבישת מכנסיים, כמו סקייטבורד, כדורסל ואומנויות לחימה. מצאנו פתרונות לכל דבר, למשל חוג קראטה וחוג כדורסל ייעודי לבנות. אבל עדיין אם מסתכלים על ציורים שלי מהגיל הזה, אם יש דמות שמאפיינת אותי בציור, היא לבושה במכנס. וזה הדבר הראשון שעשיתי, להתחיל ללבוש מכנסיים." אלישבע משתפת גם בשוני המחשבתי שלדבריה היה קיים בה מאז ומעולם ונבע מהזלזול שהרגישה כלפי ההתנהלות בחברה החרדית: "אף פעם לא הרגשתי חלק, ההשקפות שלי היו שונות מאז שאני קטנה. אם היו שואלים אותי, לי תמיד היה קצת זלזול לעולם הזה כי הרגשתי שהם חיים בעולם מזויף שמתעסק בטפל ולא בעיקר, ובעולם שהוא לא מכיל, וזה תמיד הפריע לי". אלישבע מספרת על תהליך ארוך שבו הפסיקה לשמור הלכות מסוימות שלא מצאה בהן עניין עד שגיבשה לעצמה דרך שאיתה היא שלמה. למשל, אלישבע שומרת שבת אבל מתלבשת כרצונה: "יש גבולות שנובעים מתוך תחושה, אם אני מרגישה שיש בגד שהוא חשוף מדי לא אלבש אותו כי זה לא מכבד בעיניי". היא נאמנה לתחושות שלה בנושא הצניעות ולא בהכרח להלכות. אלישבע משתפת בגילוי לב על הסיבות שגרמו לה להישאר דתייה, למרות הסלידה מהחברה החרדית. גם עבורה, התקווה שיש משמעות לחיים והצורך הבסיסי בשייכות למשהו גדול יותר משחקות תפקיד מרכזי: "עברתי תקופה קשה של היריון יחידני, בלי תמיכה, ויש את הצד השכלתני שאומר שאת חייבת להאמין במשהו כדי להצליח לשרוד את הכול. אני בוחרת להאמין מתוך הרצון שלי לשרוד כי אחרת המורכבות של המציאות והמשמעות של החיים פשוט לא מספיקה כדי לתת לי מוטיבציה לחיות, ולהיות מאושרת ומסופקת. יש לי צורך שכרגע רק אמונה באלוהים יכולה למלא, גם אם זו לא האמת האבסולוטית. זה כמו שאיזה פילוסוף יווני אמר: "אם אלוהים לא היה קיים הייתי ממציא אותו". אני מאמצת את האמרה הזאת". "ומה לגבי העתיד?", אני שואלת. "האם יבואו שינויים נוספים?" "הכול מאד מעורבל ומורכב אצלי. אין לי תשובה חותכת וברורה. יש חלקים שאני אוהבת במסורת גם בלי קשר לדת כי זה חלק מלהיות שייכת לעם היהודי אבל זה לא שחור או לבן אצלי".   ***** ומה קורה כשהנטיות המיניות שלך לא תואמות את המקובל לפי הקהילה שלך? אבי משתף באומץ בתהליך שעבר: "אם היה לי בן זוג חרדי והייתה לנו אפשרות לחיות בקהילה חרדית, הייתי נשאר שם. זה לא היה מזיז לי" לא תמיד השינוי נובע מתוך בחירה רעיונית או מחאה על התנהלות מסוימת של החברה החרדית. לפעמים פשוט אין ברירה. אבי הוא בן 24, גדל ברכסים, כיום סטודנט למשחק וריקוד ומורה ליוגה. הוא מגדיר את עצמו כגיי וכדתי, שנמצא במסע של מציאת הדרך הנכונה בדת ובחיים: "התהליך עדיין לא הסתיים, אני מגדיר את עצמי דתי ללא השתייכות. לקח לי זמן גם לקבל את זה שאני גיי. אני חושב שזה תמיד היה שם ובערך בגיל 18 ידעתי לומר את זה לעצמי ללא היסוס. בזמנו, הייתי במקום חרדי, לא דיברו על הנושא ולא הכרתי יותר מדי אבל ידעתי שיש דבר כזה וידעתי להגדיר את עצמי אבל זה היה מאד מודחק. יש משקל לעזיבה של המסגרות החרדיות מבחינת ההגעה שלי לשלמות הפנימית." אבי משתף בגילוי לב שעזב את החברה החרדית כי הרגיש שאין לו מקום בתוכו: "אין כל כך מקום להומואים בעולם החרדי. אם היה לי בן זוג חרדי והייתה לנו אפשרות לחיות בקהילה חרדית, הייתי נשאר שם, זה לא היה מזיז לי. אני מחפש פתיחות וקבלה ולכן אני לא יכול להשתייך כיום לחברה החרדית." אבי מצליח להתמודד גם עם הדיסוננס שבלהיות גיי דתי, ומתאר את השקפתו בנושא בהיגיון משכנע למדי: "אני חושב שאיסור תורה הוא על פעולה ספציפית וכל השאר לא אסור. אין איסור לחיות עם גבר, לאהוב גבר. יש כמובן את המצוות של להתחתן עם אישה, ובהקשר הזה אני חושב שיש הרבה מצוות ולא את כולן אנחנו עושים. מי שלא יכול לא יכול. יש דברים שהייתי רוצה להשתפר בהם דתית אבל זה שיש דברים שאני פחות טוב בהם, לא אומר שאני לא דתי." אבי עזב את החברה החרדית לא מזמן ועדיין מחפש את הדרך, הוא בוחר לשמור על אורח חיים דתי מאחר שהוא רואה את החיוביות ואת הערך שבה: "אני אדם מאמין. אני חושב שביהדות יש הרבה דברים יפים, ערכים וחוכמה. זה נותן כיוון ודרך לחיים. הייתי רוצה שהילדים שלי יהיו דתיים."   ***** למוטי בר לב לקח 10 שנים להכיר בצורך הבסיסי באמונה: "חווייתית אני אדם דתי כי אני זקוק לתפיסה שיש משהו מעבר לעולם הקטן שאנחנו חיים בו" מוטי בר לב הוא בן 40 מירושלים, מרצה ומדריך טיולים, נשוי בשנית ואב לשלושה. מוטי גדל להורים חוזרים בתשובה ויצא מהחברה החרדית לפני יותר מעשרים שנה, כשתופעת היציאה לא הייתה נפוצה כמו היום. מוטי מתאר קושי אמוני וערכי שהביא אותו לפריקת עול מוחלטת, לפחות בהתחלה: "יצאתי בשאלה לפני 20 שנה, כשהייתי בן 21 ונשוי עם שני ילדים, אבל התהליך התחיל כבר בגיל 16. חוויתי אז אובדן אמוני, במסגרת התבודדות שקיימתי בשל השתייכותי לחסידות ברסלב. מבחינתי, ההבנה שאין משמעות אמיתית לכלום הייתה אירוע טראומטי. היציאה בשאלה הייתה מוחלטת. הייתי חילוני לגמרי, לא שמרתי לא שבת ולא כיפור. נסעתי לתל אביב, עסקתי באומנות והייתה לי גם סוג של התפרקות מוסרית ונפשית. חייתי ככה כעשר שנים ואז בגיל 30 בערך חוויתי קריסה נפשית גדולה שהובילה אותי למצוא גישה חדשה אל הדת." האתגר האמיתי הוא מספר, הוא על חזרה לאמונה כשחווים משבר כל כך רציני עם הדת: "חווייתית אני אדם דתי כי אני זקוק לתפיסה שיש משהו מעבר לעולם הקטן שאנחנו חיים בו. אני לא יכול להגיד שחזרתי להאמין לגמרי, יש רגעים שאני גם אומר לעצמי שאני מרמה את עצמי, שאני מאמין רק כי אין לי כוח להיות אתאיסט, אבל אני מקבל את זה, אני לא נאבק עם זה. יש לי צורך רגשי ואני מכבד אותו". מוטי בחר דווקא להתחבר לפן החסידי שעליו גדל. כמו יוצאים רבים, ההתרפקות על המסורת הרגשית היא עזה. "אימצתי את הפרקטיקה של ברסלב, אני מתפלל לאלוהים בשפה שלי מדי יום. אני חי שבתות חרדיות כמעט לגמרי, עם השירים והניגונים". גם מוטי פחות מוצא את עצמו בקהילה דתית, ומודע לכך שהבחירה שלו להישאר דתי היא מעין פשרה אישית עם עצמו: "אני סוג של דתי, אבל לא שייך לקהילה. אני לא מוצא את עצמי, אני דתי פרילאנס. אני יכול גם לחלל שבת אם זה מתאים לי. אני לא מגדיר את עצמי. דתיים יגידו שאני לא רציני. אני זוכר שכשלפני שנים היינו יוצאים ביום כיפור כמה חבר'ה דתל"שים לקרוע את תל אביב, המחיר הנפשי עבורי היה כבד מאד. אמרתי לעצמי אז שאם אני מאמין או לא, זה לא משנה. נפשית אין לי יכולת לשלם את המחיר".   ***** אצל חיים, המרואיין האחרון שלנו, האמונה היא עניין הרבה יותר פרקטי: "אמרתי לילד שלי ששבת בשבילנו זה יום משפחתי אבל כשיגדל זה כבר החלטה שלו" גם חיים הוא יוצא ותיק מאד, מעל עשרים שנה. הוא בן 40, נשוי ואב לשניים, כיום גר בברצלונה אבל במקור הוא לא פחות מאשר מבני ברק. "החלטתי לצאת מהחברה החרדית בגיל 19. לא התאמתי למגזר, ורציתי להתגייס לצבא. זה היה הרבה פחות נפוץ אז מאשר עכשיו. כשהתגייסתי לצבא הכרתי פחות או יותר את כל החרדים שנמצאים בצבא". חיים מספר על חוויה אישית של ילד שלא מצא את עצמו בשום מסגרת: "אף פעם לא הייתה לי בעיה עם הדת, אלא עם החברה, לא התאמתי לה באמת. הייתי ילד עם הפרעות קשב וריכוז ואף פעם לא הצלחתי להיות חלק מההווי החברתי. הייתי מוכשר מספיק בשביל להיות זה שלומד טוב אבל לא הצלחתי להשתלב. לא עניין אותי ההווי החרדי כמו להסתובב בהקפות שניות או להיות ישיבישער אמיתי". כמו רבים אחרים, חיים מצא את עצמו מפסיק להקפיד על הלכות כשהיה בצבא, ומשם השינוי התרחש במהירות: "בהתחלה שמרתי שבת והתפללתי. בטירונות, התפילה בבוקר היא זמן של שקט, אז המשכתי עם זה. לאט לאט זה התחיל לרדת. בצבא, קל יחסית לאבד את המעשים הדתיים, אבל לא בהכרח את האמונה עצמה. עם זאת, קל יותר להיות דתי בצבא מאשר בישיבה, כי אתה מייצג משהו, אז לא תעשה דברים שלא מתאימים כי מסתכלים עליך כדתי. לא עשיתי מעבר חד מהמגזר החרדי לדתי, עשיתי מה שנכון לי וטוב לי. רוב הזמן הייתי עם כיפה אבל לא הגדרתי את עצמי". גם חיים עבר דרך החילוניות עד שמצא את המקום שלו: "פריקת העול האמיתית הגיעה אחרי הצבא, אז הורדתי את הכיפה ורשמית הגדרתי את עצמי כלא דתי, נסעתי בשבת והכול. בתחילת לימודי התואר חזרתי להיות דתי. היה לי חשוב בשלב מסוים למצוא את הדרך שלי אחרי שהתנסיתי בהרבה דברים שרציתי. המטרה שלי הייתה לזרוק את כל מה שהחרדים נתנו לי כדת ולמצוא את הדת שלי. תמיד הייתי מאמין גדול בעובדה שיש מישהו למעלה ולכן תמיד ידעתי שאחזור להיות דתי. כשחזרתי מדרום אמריקה אחרי הצבא, החזרתי את הכיפה, ידעתי שהיא תחייב אותי ללכת בקו מסוים. הפסקתי לעבוד בשבת, וחזרתי להניח תפילין בבקרים. כשרות כבר גם שמרתי". חיים שלא כמו מוטי ואבי, דווקא ניסה בתחילה להשתלב בחברה הדתית, אבל הפער היה גדול מדי: "חיפשתי בחורה דתיה להתחתן איתה. זאת שהתחתנתי איתה היא דתייה לאומית לייט. ניסיתי להתחבר לתפיסה הדתית לאומית, אבל לא הרגשתי שאני שם באמת. לדעתי אפשר להתקרב מאד אבל לא באמת להתמזג כי זה דבר שמושרש מגיל אפס. זה בדברים הקטנים, לא הבנתי את הדקויות". כשאני שואלת אם האמונה מעניקה לו כוח ומשמעות, חיים מתוודה שלא, אבל ההשתייכות למסגרת דתית עושה בשבילו שכל: "אני מאמין ריאלי, מאמין שהעולם מורכב ויש הרבה דברים שאי אפשר להסביר בלי נוכחות של מישהו מלמעלה. זה נותן לי להיות חלק ממסגרת כלשהי, חוק, דת, זה מסגרת מסוימת. בסוף, בשורה התחתונה גם אם אלוהים לא נתן את הדת כמו שהיא היום, אני כן חושב שאלוהים התווה דרך". לסיום, חיים מספר לי על שאיפתו לגבי הילדים שלו, ועל הבחירות שלהם אם להיות דתיים או לא: "אני מנסה להנחיל להם את הדרך אבל חשוב לי שהם יעשו מה שטוב ובריא להם. הילד שלי בן ה-8 למשל מתלונן על השבת, הוא רוצה טלוויזיה וכבר הכריז שכשהוא יהיה גדול הוא לא ישמור שבת. אמרתי לו ששבת בשבילנו היא יום משפחתי אבל כשיגדל זאת כבר החלטה שלו". ***** מהשיתופים האלו אפשר להתרשם שהמניע העיקרי להישאר בדת נובע מהרצון למשמעות, לשייכות ולמשהו גדול מאיתנו, לצד השאיפה לגדל ילדים לעולם טהור יותר, פחות חומרי ופחות מבלבל. ישנם גם רבים כמו אדווה שלא בחרו אקטיבית להתרחק מהחרדיות, אלא הפגיעות המיניות שחוו, וההשתקה וחוסר התמיכה שמסביב כפו עליהם למצוא לעצמם מקום מכיל ובריא יותר. אין ספק שמשמעות הבחירה טמונה לא רק ביכולת לעזוב ולהתרחק, אלא גם בבחירת הדרך האישית והמתאימה באופן אינדיבידואלי. יש אומץ רב לאנשים שמסוגלים להתרחק מחשיבת "השחור או הלבן", ולהבין שבאופן אירוני אכן קיימים שבעים פנים לתורה, ואפשר ורצוי למצוא את המקום שהכי נוח לנו בו ומרגיש לנו נכון ומדויק. כמה מדהים להבין שהחברה החרדית והדת לא אחד הם. נראה שהמסע של יוצאי החברה החרדית לחקר האמת לא נעצר לעולם.    

הכותבים שלנו

איזי פוליאס

כותב טורי דעה

רסל דיקשטיין

כותבת במגזין

שניאור שפרינצין

כותב אורח

אליאור מור יוסף

כותב אורח

שפרה יעקובוביץ

כותב אורח

אלישבע גרנות

כותב במגזין

מריה אסטריכר

כותב במגזין

ברוריה לבנון-אברהם

כותב אורח

שי פיאטיגורסקי

כותב אורח

קצת על התקופה...

מגזין "התקופה" מביא אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.

דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
דילוג לתוכן