אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה פגשתי יוצאת!
אם להיצמד להגדרה הוויקיפדית, פגשתי ודאי אין-ספור לפניה ורבים כדוגמתה סבבוני, שמא הייתי אחת כזאת בעצמי. לא שמרתי שבת אז, וחזותי הייתה חילונית למדי. עד היום תמהה אני למה דווקא אל מול זאת נפעמתי ואמרתי לעצמי בקול: "וואיי, הנה דתל"שית!"
הייתה זו תקופה של לפני יותר מעשור, הלכתי לי בעולם בתחושה מסוימת של בת חורין, למעט אחזקות שוטפות של תשלומי דירה, מיסים, עבודה וחברה. לא בגבהים ולא בקרקעית, שורדת פלוס.
גם מבחינה רוחנית לא היו תנודות קיצוניות, התהליך שלי התפרש על פני שנים, אם לא עשורים. הקונפליקטים הנושנים כבר דהו מפאת חוסר תרגום למציאות יום-יומית, חיה בחוויה, בהוויה, משתדלת להישמר מהדיוטות התחתונות, כי רק שם מתחוורת לי מציאות היותי האחראית הבלעדית על עצמי. כך שאם כבר ביצעתי את הנטישה, שלא יהיו פדיחות! אני חושבת שהדבר העיקרי ששמר עליי מפני נפילות הייתה הבושה שמא לא אשרוד את העצמאות הזאת.
מה גם שהרגשתי שהתחושה ההישרדותית היום-יומית מזוהה בצורה שווה עם המציאות של כל אדם באשר הוא, ללא היבדלות מטעמים אלו או אחרים. אני אדם אמיתי, תפקידי הוא לשרוד, וכל השאר – בונוס.
באותה התקופה היינו חבורה של ארבע בנות, החברות הכי טובות. כולנו היינו פליטות הקהילה והמוסדות החרדיים, לא הזדהינו כיוצאות. אני חושבת שבגלל העובדה הפשוטה שזה פשוט לא העסיק אותנו יותר מדי, לא הגדיר ולא הוביל ולא תרם. מבחינתנו, היינו סקרניות מדי לחיות את החיים עצמם. למעט אנקדוטות הומוריסטיות פה ושם, אפילו לא העלינו את הנושא בפוגשנו אנשים מרקע חילוני, בייחוד בהתחשב בכך ששתיים מאיתנו עוד בכלל שמרו שבת.
אז בשבת ההיא, לפני 12 שנה, פגשנו את הדתל"שית ההיא, וכנראה זו הפעם הראשונה שהכרנו מישהי שכנראה עונה להגדרה הזאת. לכן נפעמנו.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
התקופה
אילו הוציאנו - והלוא הוציאנו!
נהורא שגב
אותיות פורחות
י. צרויהזון
עכשיו זה מדעי! הסרת הכיפה היא הגורם היחיד והוודאי לתופעה הרווחת של בריחת אותיות מהמוח.
ההוכחה החד-משמעית
מי מאיתנו לא נתקל בתופעת האותיות הפורחות באוויר? מי לא ניסה להסתתר מאימתה של האות אל"ף (א') שהתעופפה במרחק לא גדול מהקרקע, גדולה ומאיימת, מחוללת הרס כמו אשמדאי בזמניו היפים ביותר, או מיהר להימלט כאשר האות בי"ת (ב') חגה לה באוויר וביאשה אותו בזוהמה.
צוות מדענים מאוניברסיטת המקובלים בצפת הקדישו את מיטב שנותיהם לחקר התופעה המדאיגה, ואף זכו למימון מוגבר בשנים האחרונות, בשל התפשטותה. שיטות המחקר כללו ניסויי מעבדה, שאלונים פתוחים וסגורים, קבוצות מחקר מובחנות ומדויקות, תצפיות, קריאה בכוכבים וירידה לפשר חלומות. כל אלו הובילו למסקנה חד-משמעית, שהובהרה פעם אחר פעם בכל אחד מהמבדקים: ברגע שהכיפה מוסרת מהקרקפת מייד מתחיל תהליך בריחת האותיות, ואילו השבתה לראש עוצרת את הבריחה.
קשה לומר שהממצא התקבל בהפתעה. הלוא בריחת האותיות לאחר הסרת הכיפה היא סיכון ידוע משכבר הימים. עם זאת, מעניין להבין מה ההסבר המדעי מאחורי התופעה: "בין עצמות הגולגולת מצוי המוח", מסביר ח.כמולוג, המדען שהוביל את המחקר רב-השנים, "במוח מצויים תאי זיכרון שבהם מאוחסנות אותיות הא"ב. אולם שאיפתן הבסיסית והטבעית של האותיות היא לצאת מהמוח ולהסתובב בעולם. במצב תקין מה שעוצר מבעדן לעשות זאת זו הכיפה. הכיפה המהודקת לראשו של האדם סוגרת למעשה את פתח המילוט של האותיות, ובכך מותירה אותן בתוך הראש". ח.כמולוג מציין שלדעת חוקרים מסוימים בצוותו כיפה עם סרט היא המחסום האפקטיבי ביותר, אך לדבריו עוד לא נאספו מספיק ראיות לאישוש תיאוריה זו.
"בהיעדר מחסום הכיפה", ממשיך ח.כמולוג ומנופף בשלל מסמכים תומכים, "האותיות פשוט משתחלות החוצה ומשתוללות, ואת האסון כולנו רואים". הסבריו של המדען מבהירים מדוע באזורים מסוימים בארץ, למשל מעל העיר תל אביב, נמצאו כמויות חריגות מאוד של נשורת אותיות ומדוע פרסמה אוניברסיטת המקובלים אזהרת מסע למקומות מסוכנים כמו אלו, וציינה כי קרינת האותיות עלולה להביא למצב של עודף מידע מסוכן.
סיפורי מקרה
בחרנו להביא שני סיפורים, מתוך עשרות אלפי המקרים שנבדקו במהלך המחקר, הממחישים את היקף התופעה ומעוררים תקווה באשר למניעתה.
דבורה (שם בדוי, כמובן) מבני ברק מספרת: זה קרה בשבת אחר הצוהריים. יצאתי עם ילדיי הקטנים לגן השעשועים, כמו בכל שבת. ילדות התנדנדו בנדנדה, ילדים התגלשו במגלשה, וליד הקרוסלה התנהל תור לא מסודר. הכול כרגיל. שום דבר לא הכין אותנו למה שעומד לקרות. פתאום אני רואה ילד כבן 4, שובב קצת, שמסתובב ומפזז בצעדים רחבים מדי, ומניע את הידיים לכל הכיוונים. וככה, פתאום, הוא העיף לבן שלי את הכיפה מהראש. אני דוגלת באחריות אישית, אז חיכיתי שהבן שלי ישים לב שהכיפה כבר לא על ראשו, אבל הוא לא שם לב. פתאום הבחנתי באות אל"ף גדולה שמשתחלת לו מאמצע הראש. כבר לא יכולתי לעמוד מנגד, צרחתי בכל הכוח: "תחזיר את הכיפה, תחזיר אותה תכף ומייד! האל"ף-בייע"ס בורחים לך מהראש!"
הילד שלי כל כך נבהל, הוא רץ אליי בדמעות ואמר, "...ני ל... יודע מה ...ת רוצה, ...מ..., למה ...ת צועקת?"
הייתי המומה. הבנתי שזה מאוחר מדי, שהא' ברחה לו לבלי שוב. למרבה המזל, התאוששתי מהר ורצתי להביא לו כיפה אחרת מהבית, לפני שגם האות ב' תברח לו מהזיכרון.
בעקבות המקרה המצער דבורה החליטה לפעול בכול כוחה ומאודה למען העלאת המודעות הציבורית לנושא, ולהתריע מפני הסכנה החמורה הטמונה בהסרת הכיפה ולו לרגע אחד.
סיפורו של מנחם, תושב אחת הערים הדרומיות, מבהיר מהו מסלול החתחתים שעובר מי שתלמודו נשכח ממנו. כיפתו של מנחם נפלה מראשו באחד הלילות, וכשהוא קם גילה כי כל האותיות ברחו מראשו. מנחם נאלץ לשוב לכיתה הראשונה בחיידר, להתיישב על כיסא קטן בהרבה ממידות ישבנו, ולהתחיל לשנן את האותיות יחד עם בני השלוש. קשה לתאר את עוצמת הסבל, עוגמת הנפש והמחיר הכלכלי והרגשי שנגבה ממנו בשל. גם מנחם נרתם למיגור התופעה, והוא כיום מרצה בגני ילדים, מדבר איתם בשפתם ומסביר להם מדוע עליהם להקפיד שהכיפה לא תרד מראשם אף לא לרגע. את קירות משרדו של מנחם מעטרים מכתבי תודה של ילדים מכל רחבי הארץ.
חרף מאמציהם של דבורה, מנחם ואנשים ונשים רבים אחרים, לא נרשמה בלימה משמעותית בהיקף התופעה, אלא להפך. המחקר נמשך.
הפיתוחים העדכניים ביותר:
במהלך עשרות שנות המחקר נערכו גם כמה ניסיונות להתמודד עם התופעה בדרכים אלה ואחרות. איגדנו עבורכם את היעילות שבהן:
שיר מנע
במצבים שבהם הכיפה הוסרה מהראש ויש חשש ודאי לדליפת אותיות, על הנוכחים בחדר לשיר את הפזמון הבא:
גוֹי, גוֹי, גוֹי,
מַשִי גוֹי,
האָסט אַן עַבֵירֶה,
גֵייט אַרוֹיס דִי תֹּורֶה
(בעברית: גוי, גוי, גוי, משי גוי [אין תרגום הולם למילה "משי" בהקשר זה] יש לך עבירה, התורה יוצאת).
ב-145% מהמקרים שבהם הפזמון הושר לא חלה דליפת אותיות. יותר מכך, הכיפה הושבה לראש תוך שניות אחדות ולא הוסרה ממנו עוד למשך יממה שלמה לפחות.
את ההסבר לפתרון המועיל הזה מספק חבר צוות בכיר בחטיבת המחקר של האוניברסיטה הקבלית, פרופ' ח.רטוטים. "מדובר למעשה במשוואה בעלת איברים מעוררי הרתעה, שילוב של המילה הקשה 'גוי' עם המילה מעוררת הצמרמורת 'עבירה' מייצר תדר שמשנה את האווירה באחת, קושר בין האדם לכיפתו ובכך נמנעת זליגת האותיות".
עמיתו של פרופ' ח.רטוטים, פרופ' ארימטוס ג.וזמאות, מבקש להדגיש כי מסתובבים בשוק נוסחאות בלתי מאומתות המתיימרות לחקות את השפעתו של השיר, אך בשום ניסוי לא שוחזרה רמת ההצלחה שהושגה בשירת הנוסח המקורי.
הפתרון האורגני
פתרון זה נמצא בהישג ידו של כל אחד. ממש בהישג ידו. בשעת הצורך יש להניח את היד על הראש המגולה, בדיוק באזור התושבת של הכיפה, ובכך לעצור את דליפת האותיות עד להשגת כיפה תקינה.
עצת גדולים
כנהוג וכידוע, אין לסמוך על חידושים ופיתוחים בכל נושא שהוא. ועל כן, בשעת הצורך ובמקרה חירום, יש לפנות לדוד היודע כול, או לאח הגדול.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק

קריאה משפחתית
יעקב גולדברג
המלצות הקריאה של יענקי גולדברג
לפני כ-150 שנה הוכרז בפתיחה האייקונית של "אנה קארנינה" שכל משפחה אומללה בדרכה שלה, ומאז המציאות – או לפחות זו המשתקפת בעלילות הספרים – אכן ממחישה שהאומללות המשפחתית פנים רבות לה. אל מול גלגוליו והתפתחויותיו של מוסד המשפחה, שמקבל פנים חדשות מדור לדור, נדמה ששלל המורכבויות והאתגרים יכולים להיחשב כעוגן היציב והמחויב בכל משפחה ומשפחה כמעט, מורכבות שמכילה כמובן לא מעט אושר, כוח ומשמעות.
הנה 5 ספרים נבחרים מהשנים האחרונות, שמתעסקים ובוחשים במשפחתיות, בהשפעות שלה על חייו ועל בחירותיו של היחיד, ובכוחה הקיומי וההרסני כאחד על מי שאנחנו.
לחסל / מישל וולבק / 2022
פול, גיבור הרומן, הוא יועצו ואיש אמונו של שר האוצר הצרפתי ובנו של עובד בכיר לשעבר בשירות הביטחון. החיים שלו לא הולכים לשום מקום, הוא חי עם בת זוגו פרודנס בבית משותף אך בחדרים נפרדים, וכבר שנים שאין ביניהם שום קשר רגשי או גופני. התפרקות משפחתו היא הציר שמניע את העלילה, והיא כוללת את אביו החולה והמשותק, את ססיל, אחותו הדתייה, ואת אחיו אורוויל, שנשוי לעיתונאית בינונית שלא סובלת את פול.
על רקע מזימת טרור עולמית ובחירות לנשיאות צרפת, ולקראת יום הולדתו ה-50, פול עובר מסע חניכה וחיבור מחודש עם משפחתו המורחבת בכלל, ועם בת זוגו בפרט. פול, שמעיד על עצמו שהוא: "חש צורך שאינו יודע שובעה באהבה", משתדל להישאר אדיש לכול: "הוא עצמו תמיד הרגיש פחות או יותר פטור מן התשוקות השונות שמנה זה עתה, ושהפילוסופים מן העבר גינו כמעט פה אחד. תמיד תפס את העולם כמקום שהוא לא אמור להיות בו, אבל גם לא היה להוט לעוזבו, פשוט משום שלא הכיר מקום אחר" (עמ' 260). דווקא אותה אדישות מאפשרת לו להשביע, ולו במעט, את הצורך באהבה, ולשוב בפשטות לעצמו, לבת זוגו ולמשפחתו.
לקריאת פרק ראשון
זיכרונותיה של נערה מחונכת / סימון דה בבואר / 2011
הספר הראשון, מבין ארבעה כרכי אוטוביוגרפיה, שכתבה אחת ההוגות הפמיניסטיות הבולטות במאה הקודמת ובכלל, עוקב אחר זיכרונותיה החל מילדותה המוקדמת ועד תחילת שנות ה-20 לחייה, אז פגשה את ז'אן פול סארטר. הספר – שיכול לשמש מעין ספויילר לזוגיות המרדנית של שני אלו, שדחו את רעיון מוסד הנישואין לטובת מערכת יחסים פתוחה שהתבססה בעיקר על שותפות אינטלקטואלית ועל חברות עמוקה – מתאר את ראשית חייה של דה בבואר, שגדלה במשפחה בורגנית וקתולית, וכיצד הפכה לנערה סקרנית ומרדנית שהגיעה ללמוד פילוסופיה בסורבון.
התמסרותה לדת ניכרה כבר בגיל צעיר: "נמלאתי צדיקות; הקץ להתקפי הזעם ולקפריזות". וגם: "יראת השמיים המשותפת לנו קירבה אותי ואת אמא זו לזו... הפיכתי לילדה טובה הושלמה". וגם כעבור כמה שנים, כשזנחה את האמונה הדתית, היא עדיין טעונה ברגש דתי חזק: "אני רוצה לגעת באלוהים או להיהפך לאלוהים, הכרזתי". כילדה שגדלה לאם שסברה כי ייעודה של האישה הוא להתחתן בשידוך ראוי, ללדת ילדים רבים ולבקר באופן סדיר בכנסייה, היא מתענגת על ההתבגרות המרדנית שלה: "הברים ומועדוני הריקודים משכו אותי במידה רבה בזכות אופיים האסור. אמי לא הייתה מוכנה לדרוך בהם בעד שום הון שבעולם, אבי היה מזדעזע לראות אותי שם. מצאתי סיפוק גדול בידיעה שאני נמצאת לגמרי מחוץ לחוק". ותוהה, תהייה שתלווה אותה לאורך כל חייה: "איפה ניתן מקום, בחייהם הממושטרים של המבוגרים, לחייתיות הטבעית של החושים, של העונג?"
לקריאת פרק ראשון
אין מקום כזה / שפרה קורנפלד / 2022
ספרה השני של שפרה קורנפלד עוקב אחר עלילותיה של משפחת הרמן, ופורש, ללא רחמים, את התוצאה האומללה האפשרית של מעשים חסרי אחריות, במיוחד כאלו שאין מהם דרך חזרה, כמו הבאת ילדים לעולם. אידי ויהושע, הורים חרדים לשישה, מתגרשים ומחלקים ביניהם את הילדים. האב לוקח את הבנים, האם את הבנות. בשלב מסוים האם מחליטה להימלט עם שתי בנותיה הקטנות לאחותה בקנדה, והמרחק הגיאוגרפי משתלב עם הפערים האחרים שמתרחבים ומצטמצמים בין כל חלקי המשפחה.
קורנפלד, שגדלה בבית חרדי והעידה כי חלקים מהספר מבוססים על חייה האישיים, מתארת טרגדיה משפחתית מודרנית, שמסופרת מכמה זוויות ומערערת את ההיררכיה הברורה של יחסי הורים–ילדים. יש את יונה, האחות הבכורה שצריכה לדאוג לאחיותיה הקטנות ובין לבין מפתחת הפרעת אכילה ובורחת לניו יורק; פרי, התאום של יונה שמתגייס לצבא, ובראש כולם אידי, האם שמסחררת את כולם סביבה ונותרת חסרת יכולת לטפל בעצמה ובטח שלא בילדיה: "אחת-עשרה שנים צללתי בלי לעלות לאוויר. אחת-עשרה שנים של הריונות, הנקה, חיתולים ופליטות, ואפילו לא מחזור אחד שסיים את המסע מחוץ לגוף".
לקריאת פרק ראשון
הארגונאוטים / מגי נלסון / 2022
"איך להסביר, בתרבות שמקדשת הכרעה, שלפעמים הסיפור נשאר מבולגן?" (עמ' 66), כך תוהה הארי דודג', בן זוגה של המשוררת והסופרת מגי נלסון, שלא מזדהה לא כגבר ולא כאישה, בציטוט (אחד מיני רבים) בספרה של נלסון, הארגונאוטים. הספר, שיצא לאור לראשונה (2015), זכה למעמד של ספר מכונן בתרבות הקווירית של המאה ה-21, ומשלב תיאוריה ואוטוביוגרפיה, פרוזה ועיון ביצירה מתגלגלת, אבל ממש לא מבולגנת, כולל התנגדות והתנכרות לאידיאולוגיות היסודיות ביותר של החברה הסטרייטית. בין היתר, מוסכמת הבאת ילדים.
החלק האוטוביוגרפי של הספר מתמקד בעיקר במערכת היחסים המתפתחת בין נלסון להארי, תוך התייחסות מפורטת לחוויות הפיזיות של השניים, לרבות השינויים ההורמונליים שעובר הארי וההיריון של נלסון. הסיפור האישי נכנס ויוצא בינות לפסיפס פסקאות, ציטוטים ותיאוריות המשולבים בהרהורים חופשיים של נלסון על תשוקה וזהות, מיניות ומגדר ועוד ועוד. כן משפחה, לא משפחה – אליבא דנלסון, ה"אויב" הוא קיבעון יתר שעלול להוביל למצב הגנתי של קיפאון ולהתכחשות לכוחה של אמונה ולהשפעתה על היכולת להתמסר ולא להתחמק מהרצונות האותנטיים שלנו, שאומנם אינם חקוקים בסלע אך אל לנו להתעלם מהם ולהיוותר בשדה הפנטזיה, אל לנו לברוח ממה שטומן בחובו סיכוי לחיים ממשיים וממומשים.
קלרה והשמש / קאזואו אישיגורו / 2022
קלרה והשמש, הרומן השמיני של הסופר הבריטי זוכה פרס נובל קאזואו אישיגורו, מתרחש בארה"ב בעתיד לא מוגדר. המספרת, בגוף ראשון, היא קלרה, אישה מלאכותית שניזונה מהשמש וייעודה הוא לספק שירותי חברות מלאים למי שרוכש אותה. היא אומנם לא הגרסה המתקדמת ביותר בשוק, אבל ניחנה בכושר התבוננות מיוחד שמשתלב עם יכולות רגשיות מפותחות: "ככל שאני מתבוננת ורואה יותר, רגשות רבים יותר נעשים זמינים לי" (עמוד 97), היא מעידה על עצמה, וממשיכה למלא את תפקידה בחריצות.
דרך חלון החנות שבה מוצעת קלרה למכירה, היא לומדת על העולם שבחוץ, עד אשר רוכשת אותה ג'וסי בת ה-14, נערה חולנית שמזהה בקלרה משהו מיוחד. קלרה היא דמות "אנושית" באופן אפילו מעט משעמם. היא מתבוננת, סקרנית מאוד, מעט מוזרה וכמובן חברה מסורה. הבנאליות של דמותה מחדדת את השאלה העולה בהמשך העלילה – שעדיף שלא נפרטה כדי לא להרוס את חוויית הקריאה – הנוגעת בפחדים הגדולים ביותר וביחס שלנו לאהבות שמלוות את חיינו, על עוצמתן ושבריריותן. "אין שום דבר מיוחד כל כך בבת שלי", מצהיר אביה של ג'וסי, ועדיין, אפילו קלרה הרובוטית יודעת לומר שלא משנה כמה ננסה להתחכם, יש דברים שאין להם תחליף.
לקריאת פרק ראשון
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק

שרה שנירר | מייסדת בית יעקב וממחוללות הפמיניזם האורתודוקסי
עקיבא גריןהמיתוס והפער
השעה שעת לילה מאוחרת. השקט הקסום ביער ירושלים מופר באחת. קבוצת בנות עשרה, מהטובות בסמינר, עליזות ושובבות, נכנסת אל היער. אחת הבנות מצוידת בגיטרה, חברתה בחליל צד. וכך, הרחק מעין כול, מתחילה המסיבה. הבנות לא מסתפקות בשירה ובזמרה, אלא יוצאות במחול. הריקודים הסוערים, מלאי שמחת הנעורים, נמשכים עד קרוב לעלות השחר. קיומו של האירוע הובא לידיעת ההנהלה הרוחנית של הסמינר, ואחת המורות הכבודות פנתה אל החוגגות ברוב כעס וחמה: “מה שרה שנירר הייתה אומרת על החרפה שאירעה? בשביל זה היא הקימה את בית יעקב? בשביל ריקודים והוללות? לאן עוד נגיע?" הממולחת שבחבורת התלמידות לחשה בקול: "אם שרה שנירר הייתה כאן, היא הייתה מצטרפת אלינו”. הארכיון מגלה שהתלמידה צדקה. על פי עדותה של נערה מהראשונות שהתחנכו ב"בית יעקב", חגיגות ט”ו באב – חג ריקודי העם המעורבים מימי המשנה – נערכו יחד עם שרה שנירר ביערות ליד סקאווה, הסמוכה לקראקוב. המסיבה כללה הליכה ביער לאור ירח ונאום של שרה שנירר ושל אחת התלמידות־מדריכות. הנואמת טענה בפאתוס ש”חג ט”ו באב שייך לנו, הנשים”. לאחר מכן פצחו הבנות בשירה ובריקודים. עוד על אירוע יוצא דופן זה ראו ברשומתה של נעמי זיידמן, "התחייה הפמיניסטית של ט"ו באב", באתר "הספרנים" – בלוג הספרייה הלאומית.מי את, שרה שנירר?
הקאנון החרדי צנזר חלקים מהותיים ורבים מחייה ומפועלה של שרה שנירר, יומניה המפורסמים נערכו באופן מגמתי. מהיומנים המקוריים עולה דמות שונה מזו שמנסים להציג בבתי הספר החרדיים. את מה שלא מספר היומן השלימה לי תלמידה אחת אדיבה, בריאיון שערכתי עימה לפני שנים מספר. פניה הטובות ואדיבותה של אותה תלמידה חביבה ונעימת סבר לא ימושו מזיכרוני. מלבד הריאיון איתה וכתבתה של סוכצ'בסקי־בקון במקור ראשון, שנעזרתי בה רבות בכתיבת מאמר זה, הסתמכתי גם על ספרה המיוחד של פרופסור נעמי זיידמן, שהיא בוגרת "בית יעקב" בעצמה: שרה שנירר ותנועת בית יעקב, מהפכה בשם המסורת. צירוף הדברים מעלה את התמונה הבאה: שרה נולדה בקראקוב למשפחה חסידית ענייה, אשר מנתה עשרה ילדים. בשל העוני העצום נאלצה שרה לעזוב את בית הספר ולעזור בכלכלת הבית, אך התחננה להוריה שייתנו לה להשלים את בית הספר היסודי. הוריה הסכימו. את השכלתה הגבוהה נאלצה שרה לרכוש באופן אוטודידקטי. שלטונות פולין הרשו לבני המעמד הנמוך להשתתף בהרצאות בתור שומעים חופשיים, והנערה הסקרנית ניצלה את זה היטב. היא הקפידה להשתתף במסלולי ההרצאות האלו על תרבות גרמנית, על שירה ומחזות. רעיונות על מעמד האישה החלו לעלות בפולין הנחשלת, ושרה ינקה רעיונות אלו מפי מוריה הנוכריים. כבר באותם הימים התבשלו בה דעותיה הפמיניסטיות. בהיותה בת 20 כתבה ביומנה: “האידיאל שלי, אי־שם במעמקי נשמתי, הוא רק לעבוד למען אחיותיי! […] לו הייתי יכולה לשכנע אותן יום אחד מה המשמעות של להיות אישה יהודייה אמיתית, לא רק למען האימהות שלהן או מפחד מאבותיהן, אלא רק מתוך אהבה גדולה לבורא עצמו […] לו הייתי יכולה לחיות עד שאיהנה לראות את תורתי נכנסת לבתים של אותן נערות יהודיות […] האם אני יוצאת מדעתי? […] איך אנשים היו צוחקים עלי, איך הם ידברו עלי!? איזו ילדה חסידית מטופשת!" בהיותה נערה רווקה, חופשייה מעול בית ונישואין, השקיעה שרה זמן רב בלמידה ובביקורים בתיאטרון הפולני. התרבות הפולנית הייתה ספוגה בעורקיה. שיריו של אדם מיצקביץ’ ויוליוס סלובצקי היו שגורים על לשונה. הוריה של שרה התקשו למצוא לה שידוך, בשל מראהּ הלא-חינני. היא נולדה עם שפה שסועה והרופא תפר את שולי השפה בגסות, דבר שכיער את פניה. בהתקרבה לגיל 30 (!) השיאו אותה הוריה לבחור חסידי בינוני בשכלו. הנישואין לא עלו יפה, שרה לא הייתה מוכנה להסכים עם תפיסת הנישואין הפטריארכלית שעל פיה מקומה של האישה – ולא משנה כמה היא חכמה ומוכשרת – הוא בין התנור לכיריים, כולל כיבוס בגדי הבעל וטיפול בעדת ילדים. היא דרשה וקיבלה גט מבעלה. חזון מאוד לא נפוץ באותה תקופה ובאותה קהילה. מאז דבק בשרה כינוי הגנאי המשפיל “די גיגעטע” – הגרושה. בימים ההם היה כינוי זה אות קין נצחי על מצח האישה.מצב החינוך וההתייחסות הרבנית לכך
בתקופת עלומיה של שרה מצב היהדות היה בכי רע. פריקת העול ההמונית לא פסחה גם על בתיהם של הרבנים הגדולים ביותר. די אם נציין את ילדיו של רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב – ה”שם משמואל" שהפנו עורף ליהדות בבוז,[1] או שנקרא את זיכרונותיה של איטה קאליש־קמינר, בתו של האדמו”ר מוורקא־אוטבוצק, שכתבה על חבריה הרבים וחוג ידידיה שכלל בתוכו את מיטב בניה של היהדות הנאמנה.[2] הרבנים אומנם היו עסוקים בסכסוכי חצרות, במריבות שוחטים ובמאבקי שליטה, אך היו גם ניסיונות להציל את בני הנוער, בין השאר באמצעות הקמת ישיבות בליטא, בפולין ובהונגריה. שונה היה המצב בקרב הנערות; התפיסה המסורתית גרסה ש"מוטב יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים". תוצאות התפיסה הזו היו אסון קולוסאלי. שיעור המרות הדת והחילון נסק באופן תלול. כשהייתה שנירר בווינה, היא נחשפה לרעיונותיו המהפכנים של הרב שמשון הירש, מרבני הנאו־אורתודוקסיה המפורסמים. הרב הירש העביר את נקודת הכובד מעיסוק מופרז בתלמוד ופלפוליו לעיסוק בעקרונות היהדות, לימוד תנ"ך ומדעים ומתן שוויון לנשים. בבית הכנסת שייסד בפרנקפורט היו 550 מקומות לגברים, ו־350 מקומות לנשים. רעיונותיו של הירש וחדשנותם מצאו חן בעיני האישה המשכילה והמהפכנית. בפיקחותה הבינה היטב כי שיטת החינוך הישנה לא תחזיק מעמד מול גלי החילון, אך ידעה שבלי הסכמה רבנית לא תוכל לפעול כלל. לשם כך השתמשה שנירר בברכה שנאמרה לה על ידי רבי יששכר דוב מבעלז, כהסכמה לפעילותה. היא קיבלה גם הסכמה שבשתיקה מהאדמו"ר מגור, ועידוד גלוי מהחפץ חיים. חשוב לציין שחסידי בעלז השמרניים לא הסכימו עם רעיונותיה, וגם אחר כך, כשנפתחה בבעלז רשת בתי חינוך לבנות, שמה היה "בית מלכה", ולא "בית יעקב". מלבד רבנים אלו, רוב רבני הונגריה לחמו ביוזמה בכל הכוח. ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש כינה את הרשת "בית עשו" – בהיפוך מכוון לשמה של הרשת, "בית יעקב". במקומות רבים ספגה שרה זריקות אבנים. אבנים אלו לא נזרקו על ידי הבונדיסטים, אלא על ידי יהודים קנאים וחמי מזג. באחת מעיירות הונגריה לחם רב העיר נגד הכנסת רשת "בית יעקב" לקהילתו. לאחר שנתיים הוא נכנע, אלא שמחיר התנגדותו הראשונית היה כבד. כ־70 נערות מבנות העיירה פרקו עול. הצלחתה של שרה בהקמת מוסד הלימודים לבנות עוררה את מפלגת "אגודת ישראל". עד אותה תקופה לא הייתה במפלגה כל מודעות לצורכי הנשים. לצורך המחשה, אציין דוגמה מובהקת לכך. באמצע שנות ה־30 קיבלה מפלגת אגודת ישראל כרטיסי עלייה לארץ (סרטיפיקטים) מאת הסוכנות היהודית. על פי הנחיותיו של האדמו"ר מגור, הסרטיפיקטים ניתנו לגברים בלבד. בנות "בית יעקב", שכבר הפכו לקבוצת בנות פעילה, לא הסכימו לגזרה זו. הן השוו את מאבקן למאבק ההרואי של בנות צלפחד, שרצו נחלה בארץ ישראל ולא חששו להתעמת עם משה רבינו. כך אף הן, נחושות בדעתן ולא מוכנות להיות כנועות לתכתיבי הממסד הרבני המפלה ביודעין בין גברים לנשים. כדי שלא ייוותר רושם שתנועה מבורכת זו מנוהלת על ידי אישה בלבד, פעלו עסקני אגודת ישראל וחיתנו את שרה בשנית, עם יצחק לנדא. נישואין אלו התקיימו על הנייר בלבד. בפועל, הפעילות התנהלה מביתה של שרה כמו לפני נישואיה. בנות היו ישנות עימה בחדרה. אחותה הייתה דואגת לארוחותיה. גם במודעות הפטירה שיצאו אחר מותה הטראגי בקיצור ימים, נכתב רק שם המשפחה "שענירער" ולא הוזכר השם "לנדא" אף לא ברמז. אחרי מלחמת העולם השנייה, שמחקה כמעט את כל יהדות אירופה, פעלו בוגרות "בית יעקב" להקים בתי ספר לבנות. אולם כחלק מכתיבת ההיסטוריה ושכתובה על ידי הממסד החרדי, גם דמותה של שרה שנירר הפכה לאייקון המסמל חינוך לצניעות, לשמרנות ולהסתגרות מפני העולם החיצון, על אף שכאמור אין כל קשר בין דמות אייקונית זו למציאות.[1] להרחבה על כך ראו: י"י טרונק, פוילן: זכרונות און בילדער, חלק ז, ניו יורק: אונזער צייט, 1953, עמ' 201–217. להרחבה על דמויות של יוצאים ויוצאות נוספים ממשפחות מיוחסות בתקופה ההיא, ראו: דוד אסף, נאחז בסבך, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו, עמ' 331, הערה 54. [2] איטה סיפרה את סיפור חייה בספרה אתמולי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק

הקפוסטה | מתכון מסע
מריה אסטריכר
(מאכל יהודי הונגרי מסורתי שנוהגים לאכול בפורים והוא מורכב מעלי כרוב ממולאים באורז ובשר ברוטב עגבניות)
או: אגדה משפחתית אורבנית
פורים 2005, אני נאבקת שלא להיחנק מצחוק. לופתת את הבטן מתחת לשולחן ומוחה דמעות של צחוק חנוק בלתי נשלט.
אני מביטה סביבי ורואה שכולם באותה הפוזיציה. עיניים מבריקות מדמעות של צחוק וחרחורים קלים עד כבדים.
אומנם הסיבה שלשמה התכנסנו כאן היא ארוחת פורים, שהיא אירוע בהחלט מצחיק, חגיגי ומוצלח למדי, אבל הצחוק ההיסטרי מגיע מסצנה ספציפית מאוד שבה שולמית האחות הקטנה נוגסת לתומה בקפוסטה שמנמנה מעשה ידי אימא, ומגלה לחרדתה את הסוד האפל מכול, שכולנו כבר גילינו בשלבים שונים בחיינו – שהקפוסטה האגדית של אימא, התבשיל הכי מושקע שלה שכל כך אהבנו לטרוף כילדים, עשוי, ובכן, משאריות של אורז מהשנה האחרונה שאימא פשוט זרקה למקפיא בתוך שקיות סנדוויץ' שמנוניות. הכרוב גם הוא נאגר שם במקפיא הענק, שאריות של כרוב מהמרק, כרובים שלמים במצב ביניים שנקנו במבצע באוגוסט והוקפאו למען סעודת הפורים וכמובן סופים של רסק עגבניות בקופסאות שימורים שנשלחו למקפיא כמות שהן, פתוחות ומטונפות.
שולמית מביטה בזעזוע בקפוסטה, משתעלת קלות, מקללת אותנו נמרצות תוך כדי צחוק מתגלגל וחסר שליטה – הדרך האסטרייכרית הנכונה להתמודד עם המציאות – ובאלגנטיות מקצועית מזיזה את הצלחת מעט הצידה ומכסה אותה במפית פרחונית כדי שאימא לא תיעלב.
אנחנו, הגדולים, עלינו על הסוד האפל כשראינו את אימא בסוף כל ארוחה שכללה אורז, אוספת את השאריות מהצלחות בתנועה מכנית לתוך שקית סנדוויץ' וזורקת למקפיא. וכל אחד מאיתנו בתורו עבר את השלב שבו הוא גדול מספיק כדי להבין מאיפה הגיעו המצרכים לקפוסטה החגיגית. כל אחד מאיתנו ביצע פתיחה מזועזעת של המקפיא במחסן ונשא הספד קטן למאכל שלא נהיה מסוגלים יותר לאכול בחיים.
שולמית הקטנה, לעומת זאת, שמעולם לא פתחה את המקפיא, כי היא הקטנה של אימא ומוז'ינקלה אמיתית שלא הכינה לעצמה מעולם סנדוויץ' או ארוחת צוהריים, קיבלה את המידע המפורט לתוך האוזן ממנחם ושמיל בשעה שנגסה בתאווה מהמאכל האהוב עליה.
אימא, כמו אימא, לא הבחינה בכל הדרמה הזאת ורק חייכה חיוך מלא נחת יהודית למראה יוצאי חלציה יושבים לסעודת הפורים ופיהם מלא צחוק.
השנים עברו, ואימא שמה לב מתישהו שאף אחד לא אוכל מהקפוסטה המפורסמת והפסיקה להכין אותה.
כולנו נשמנו לרווחה, ואימא המתוקה רק נאנחת בהקלה בכל סעודת פורים ומפטירה מתחת לאף שאיזה כיף שהיא כבר לא צריכה להכין את הקפוסטה הזאת, שגם ככה דרשה ממנה מאמץ קולינרי עילאי, ושהיא מבחינתה לאכול חלה עם טחינה בפורים, רק שאנחנו היינו כל כך להוטים לקפוסטה אז היא עשתה את המאמץ. אבל ברוך השם איבדנו עניין ועול אחד ירד לה מהגב.
חסדי ה' כי לא תמו. כי לא כלו רחמיו.
וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.
***
אין מתכון לקפוסטה, כי אין מצב שאני נוגעת בקודש הקודשים הזה.
אבל קבלו מתכון חגיגי ומשמח לבורקס בשר:
מצרכים:
חבילה של בצק עלים מופשר
למילוי:
חצי קילו בשר טחון
בצל אחד גדול קצוץ
2 שיני שום כתושות
כ-6 משמשים מיובשים קצוצים
חופן צנוברים קלויים
3 כפות שמן זית
כף סילאן
מלח ופלפל
פטרוזיליה קצוצה
והסוד שלי לטעם מיוחד: חופן של עלי זעתר טריים קצוצים.
אופן ההכנה:
מחממים את התנור ל-180 מעלות.
במחבת בינונית מחממים את שמן הזית ומטגנים את הבצל והשום עד להזהבה.
מוסיפים את הבשר לטיגון קצרצר וחלקי, כדי שהעסיסיות שלו תישמר במהלך האפייה.
מכבים את האש ומעבירים את תערובת הבשר לקערה. מוסיפים את שאר הרכיבים ומתקנים תיבול.
פותחים את בצק העלים למלבן בגודל הרצוי ומניחים לאורכו בשליש התחתון תלולית יפה של המילוי. מגלגלים בזהירות עד לקבלת נחש בצק ממולא, ומגלגלים אותו לשבלול.
מעבירים בזהירות לתבנית מרופדת בנייר אפייה, מושחים בחלמון ביצה ומפזרים שומשום לרוב.
שולחים לתנור לחצי שעה בערך, או עד שהשבלול זהוב, פריך ומגרה, ומתקשרים לאימא להגיד אה פרעיילכן פורים 3>
בתיאבון!
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק

אותנטיות – זה כל הסיפור
רייצ'ל שץ
הסרט אושפיזין, או כמו שבאמת צריך להגות את שמו "האושפיזין", הפך להיות סרט שהבורגנות החילונית מוציאה פעם בשנה מהמדף מעל הטלוויזיה, מנערת את הקופסה מהאבק וחוגגת את חג הסוכות. מעין ברכת כוהנים שנתית.
בלי שום קשר לאלוהים, כמובן.
יש מעט סרטים ישראליים שהצליחו להתרומם ולהיכנס לקאנון התרבותי המקומי והפכו לקלאסיקות. כאלה שנדמה שיש להם משבצת שידור קבועה בגלגל השנה והחיים שלנו כחברה. כמו אבי נשר עם "הלהקה", שמי זרחין עם "הכוכבים של שלומי", אורי סיוון וארי פולמן עם "קלרה הקדושה", ניר ברגמן עם "כנפיים שבורות", הגשש החיוור עם "גבעת חלפון אינה עונה" ועוד.
הקולנוע בארץ עדיין צעיר, בכל ביס תרבות נדחפות קצת שאריות חול וגמלים, ואומנות צריכה זמן כדי להתהוות. אולי, כמו במקרים רבים, זה עניין של כסף. בכל שנה קרן הקולנוע הישראלית (שעל התקציב שלה בעיקר מתבססת התעשייה) מתקצבת שישה- שבעה יוצרים בלבד ב-כשלושה מיליון שקל לסרט באורך מלא. זה נשמע הרבה, אבל קולנוע הוא תחום יקר מאוד. לשם השוואה, האוונג'רס האחרון תוקצב בכ-220 מיליון דולר.
אז אנחנו לא הוליווד, זה ברור, לא בשנים, לא בתקציב וגם לא בקצב. אבל התעשייה בארץ הולכת ומתפתחת, ויצירות ישראליות מגיעות לענקית הסטרימינג "נטפליקס". בסדרה "שטיסל", לדוגמה, ניתן לצפות כעת במאה תשעים מדינות מסביב לעולם. גם בתחום הקולנוע סרטים ישראליים מתחילים לתפוס מקום ונוכחות. לא מזמן במאי ישראלי זכה בפרס "דוב הזהב" בברלין, ולאחר מכן בפרס "חבר השופטים" בפסטיבל קאן בצרפת.
אז איך בכל זאת קולנוע צעיר ולא מתוקצב מצליח?
ובכן, קולנוע הוא מדיום נרטיבי שאוהב נקודות מבט, והוא תמיד ינסה לחדש את עצמו ולמצוא נקודות מבט ספציפיות שלא ראינו. זו הדרך שלו להתפתח, למצוא עוד סיפורים ועוד גוונים אנושיים שיצטרפו לסיפור הגדול של האנושות.
אם אבקש מעשרה אנשים לספר לי על השפן הקטן ששכח לסגור את הדלת, כל אחד יספר סיפור אחר. אחד יתמקד בסבל של השפן, השני ינסה ללמד את הקורא מוסר השכל, והשלישי יחליט שהסיפור בכלל צריך להיות מסופר דרך עיניו של החיידק.
אחד השינויים הכי גדולים שעברתי בתהליך היציאה, ושלאט לאט קרה גם ליוצאים נוספים סביבי, הוא התפתחות של נקודת מבט ספציפית ואישית על החיים. ההבנה שהקונפליקטים שלי שונים, שהדרך שבה אני חווה אהבה, שמחה וכעס היא שלי, שלכל אחד גבולות מוסריים שונים (מה שבעיניי ראוי, ייתפס בעיני האחר כבעייתי), שנקודת המבט שלי על החיים היא אינדיבידואלית ולא שייכת לחברה, וככל שהיא אינדיבידואלית יותר, היא שייכת לי יותר.
יש שיאמרו שזה בעצם כל הסיפור של יציאה מהחברה החרדית. הייתה לנו נקודת מבט פנימית אחרת מהחברה שבתוכה גדלנו. וההתנגשות הזו דחפה אותנו החוצה, לעולם שבו יש יותר מרחב לבחור את הנרטיב ולספר אותו כמו שאנחנו רוצים.
מה מיוחד בסרט "האושפיזין" שהצליח להעלות אותו מעל השאר?
כששולי רנד כתב את הסרט "האושפיזין" ואז שיחק בו (וגם זכה עליו בפרס אופיר) השנה הייתה 2004. ז'אנר "סרטי הדוסים" כמעט שלא היה קיים (הסדרה "החצר" שודרה ב-2003, ודוד וולך יצא עם הסרט "חופשת קיץ" רק ב-2007). העולם החרדי היה עדיין גטו ואף אחד לא הציץ מעל החומות, לא באמת. היו במאים חילוניים שניסו להציג את החברה החרדית על המסך, אבל נקודת המבט שלהם הייתה חיצונית והדמויות יצאו שטוחות, הן היו פלקט של אנשים דתיים שנראים ומתנהגים בצורה מסוימת, אבל לא אנשים חיים. לעומתם, נקודת המבט של שולי רנד הסעירה את הקהל הישראלי והפכה את הכול לחי ואמיתי. הסרט גם מביא איתו תמות דתיות שלא נראו קודם על המסך הישראלי.
גם בשוק השחור הדוסי, "האושפיזין" היה בין הדיסקים הנצרבים ביותר בהיסטוריה, כולנו רצינו לראות מי האיש שהעז לעשות עלינו סרט והאם הצליח להציג את העולם החרדי כפי שהוא, לפחות כפי שאנחנו רואים אותו.
אבל הסרט "האושפיזין" לא הצליח להביא רק נקודת מבט חדשה לזמנו בקולנוע הישראלי, הוא הביא גם נקודת מבט שעד היום נשקפת מעיניים ספציפיות מאוד, עיניים של חוזר בתשובה.
חוזרים בתשובה ייחשבו לנצח "האחר", "השונה", בתוך הקהילה החרדית. הם אף פעם לא יהיו באמת חרדים, גם אם הם מאוד מנסים להיות כאלה. החברה מסרבת לראות בהם חלק, והיא כנראה צודקת, הם עדיין נושאים בתוכם חלקים מהחילוניות ולא מוכנים לוותר עליה. כמו, למשל, על הצורך שלהם ליצור, או על נקודת המבט האינדיבידואלית שמסכנת את החברה החרדית כפי שהיא בנויה היום. שולי רנד ערני מאוד בתוך הסרט כלפי המקום שהחברה החרדית מקצה לו והוא מתבונן בו בכאב אבל גם בהבנה.
ניתן לראות זאת בסצנה שבה שולי קונה את האתרוג הכי מהודר, הכי יפה, כדי להרגיש שייך, כדי להיות משהו שהחברה החרדית אף פעם לא תיתן לו להיות.
המציאות מייד מנכיחה לו עד כמה הוא לא חלק, כאשר שני חברים מהעבר באים לבקר אותו ומזכירים לו שהוא אחר, שהעבר תמיד יהיה חלק ממנו גם אם אלו חלקים בעצמו שקשה לו להתמודד איתם.
בסצנת הסיום של הסרט הגיבור עומד באמצע בית הכנסת, הוא הרגע מל את הבן הראשון שלו וכולם רוקדים סביבו. הוא מוקף בקהילה החרדית, ואז מצטרף אליו גם העבר שכה פחד להתמודד איתו. העבר מיוצג על ידי החברים מפעם שחובשים כיפות ומצטרפים למעגל הרוקדים. הגיבור, שעד כה ניסה להסתיר את חבריו, מצליח לקבל אותם ואת עברו.
או כמו שכתבה המשוררת זלדה:
"הֶעָבָר אֵינֶנּוּ תַּכְשִׁיט
חָתוּם בְּתוֹךְ קֻפְסָה שֶׁל בְּדֹלַח
גַּם אֵינֶנּוּ
נָחָשׁ בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת שֶׁל כֹּהַל –
הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ
בְּתוֹךְ הַהֹוֶה
וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר
נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר –
כַּאֲשֶׁר הֶעָבָר מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה
זוֹ הֲרָמַת הַחַיִּים כֻּלָּם..."
זהו סוף שמח, של תקווה, של קבלה, והוא סוגר את התמה של זרות בנימה אופטימית.
אבל אולי דווקא בגלל נקודת המבט המיוחדת של היוצר הייתי מצפה לסוף פתוח יותר, כזה שבו הוא עדיין האחר, ולא האתרוג ולא ההתמודדות עם העבר יהפכו אותו באמת לחלק, כי יש משהו יפה בלהיות "השונה" ו"האחר" בתוך חברה, להיות בעל התשובה, לחיות בתוך חברה מסוימת, להבין אותה אבל בו-זמנית גם לא להיות שייך עד הסוף. יש משהו יפה בלשמור על היכולת שלך להיות אינדיבידואל, על הדרך שבה אתה רואה את המציאות, ועל הדרך שבה אתה מספר סיפור.
אולי ההשלמה הזו עם הזרות יכלה להיות סוף ריאליסטי ושמח יותר.
כשנציגי נטפליקס הגיעו לאחרונה לארץ לפתוח חממה לתסריטאים מקומיים, ישבתי בקהל בסשן של Q&A, המיקרופון עבר מאחד לאחד וכולם שאלו שאלות, כולם רצו להבין, מה נטפליקס מחפשת, כל אחד רצה להבין איך לכתוב את הסדרה שנטפליקס תקנה. לאחר מספר שאלות דומות מהקהל, קמה אחת הבכירות ואמרה: "אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, אתם תאמרו לנו. כל מה שאנחנו מחפשים הוא אותנטיות, אותנטיות של נקודת מבט. ספרו לנו את הסיפור שלכם".
ולמי שהדיסק הצרוב של אושפיזין עוד לא הגיע אליו, הנה קישור לטריילר: https://www.youtube.com/watch?v=zVfXipr3WuE


חרדים כחול לבן
מני פלד
החרדיות במתכונת המוכרת לנו עוצבה על ידי מנהיגיה. גדולי ישראל של העת החדשה. המודל החרדי שהתהווה בארץ ישראל, ולאחר מכן במדינת ישראל, פרץ את גבולותיה ויובא לחו"ל; אך עבור קהילות רבות הלב נותר כאן, בארץ הקודש. בסדרת המאמרים "חרדים כחול-לבן" יוביל אותנו מני פלד במסע מרתק ומרחיב לב בעקבות המנהיגים הגדולים של היהדות החרדית המקומית. יחד נגלה איך הללו תרמו לעיצוב דמותה והאם – ועד כמה – הרחיקה השפעתם מעבר לזמן ולמקום שבו חיו | פרק ראשון: חזון נולד.
1933–1953 תן לי את בני ברק וחכמיה
ב־10 ביולי 1933, ארבעה חודשים לאחר שהמפלגה הנאצית עלתה לשלטון בגרמניה, ירד מהספינה בנמל יפו איש צנום, נמוך קומה ממושקף, מגבעת שחורה לראשו וחליפה ישנה ודהויה לגופו. גיבור חייו של האיש היה הגאון מווילנה; דמות של תלמיד חכם סגפן, שכל ימיו שהה בין כותלי חדרו והקדיש את חייו לתורה, ולתורה בלבד. לצידו של האיש צעדה רעייתו המבוגרת ממנו בכמה שנים. לבני הזוג לא היו ילדים והם נזקקו למספר מועט של מזוודות שהכילו בעיקר ספרים. מעט שבועות חלפו מאז חיסלו בני הזוג את עסקיהם בווילנה והחליטו לעלות לארץ ישראל.
בעתיד, כותבי קורותיו של האיש ינסו לענות על השאלה, מה גרם לו להחליט לעלות לארץ ישראל; האם תחושת משימה שהוטלה על כתפיו, או שמא נימוקים דתיים אחרים הם אלו שסובבו את גלגל ההיסטוריה כפי שהסתובב? לעולם לא נדע.
על הרציף המתינו לבני הזוג נציגים של הסניף הארץ־ישראלי של תנועת "אגודת ישראל". קבוצה שהתיימרה לייצג את העולם היהודי האולטרה־אורתודוקסי. כמה ימים קודם לכן קיבלו ראשיה מברק מווילנה, ובו התבשרו להם על בואם של העולים החדשים. לאיש שאת פניו באו לקבל קראו הרב אברהם ישעיהו קרליץ. שמו ושם משפחתו ייעלמו בעתיד מהזיכרון ושמו ייזכר על שם סדרת ספריו: "החזון איש".
תחילה התארחו בני הזוג אצל מכרים בתל אביב, משם עברו לקבוע את ביתם במושבה החדשה שהוקמה בין תל אביב לפתח תקווה – בני ברק. החלטתו של החזון איש לא להתגורר בעיר הקודש מעידה על חזונו: "ירושלים מלאה צדיקים וגדולי תורה, אולם ביישוב החדש מצאתי מדבר, רציתי לשתול בו נטיעות של תורה, לפיכך באתי לבני ברק. אם לא אצליח לשתול? אזי אלך לגיהינום עם יושביה כאחד".
ירושלים של אותם הימים הייתה רוויית מאבקים בין קבוצות וזרמים שונים ביהדות האורתודוקסית. העדה החרדית בראשות הרב זוננפלד נגד הרב קוק. העדה החרדית עצמה התפצלה על רקע שאלת ההכרה בגופים הציוניים, ומתוכה הוקמה אגודת ישראל. כל אלו, מן הסתם, תרמו להחלטתו של החזון איש לקשור את גורלו עם אנשי בני ברק.
בשנותיו הראשונות בישראל, בין השנים 1933–1945 החזון איש לא התבלט כמנהיג. רוב זמנו הוקדש לכתיבת ספרים. הוא פרסם כמה פסקי הלכה וסייע בהקמת ישיבה בראשות גיסו, הרב יעקב ישראל קניבסקי, המכונה הסטייפלער.
כשהעשן החל להתפזר מעל שמי אירופה, ממדי האסון והמשבר החלו להתבהר. העולם שהחזון איש הותיר מאחור נעלם כלא היה. הקהילות, הישיבות, הרבנים, גדולי התורה, נרצחו בידי הנאצים. אל הוואקום המנהיגותי שנוצר נכנס החזון איש, ואט־אט החל למלא תפקיד מרכזי בהובלת היהדות החרדית.
תקופת הנהגתו של החזון איש, בשנים שלאחר השואה והקמת של מדינת ישראל, היו שנים קשות ביותר. באותם ימים רבים העריכו כי החרדיות הגיעה לקץ דרכה. רוב הקהילות והישיבות, המסגרות המוכרות, עלו בלהבות. השרידים שנותרו התמודדו עם משבר אמוני כפול. שאלות קשות על אלוהים ועל האמונה ריחפו באוויר, ונדמה שהיריבות בין הציונות להנהגה הרבנית שהתנגדה לה הסתיימה בכישלון צורב של הרבנים ואף בעננת אשמה כבדה בגין האיסורים שהטילו על הצטרפות לעלייה הציונית ארצה, פעולה שהייתה יכולה להציל יהודים רבים.
בעקבות כך, רוח הציונות חדרה לתוככי הישיבות החרדיות בארץ ישראל. וכך, עד היום, מונף דגל ישראל מעל ישיבת פוניבז' ביום העצמאות.
החזון איש לא היה שותף להיסחפות ולא התפעל מנס הקמת המדינה. הוא סבר שמדובר באירוע אזוטרי ולא חשוב במיוחד, וכי המדינה לא תחזיק מעמד. "ארבעים שנה אקוט בדור", אמר, וקצב את זמנה של המדינה לארבעים שנה.
האמונה כי מדובר במדינה זמנית לא מנעה מהחזון איש ליצור תוכנית עבודה מסודרת לשיתוף פעולה (מוגבל!) עם שלטון מפא"י. החזון איש דחה על הסף את הקנאות הבדלנית מבית מדרשם של קנאי ירושלים. את קריאתם להתנתקות מהמדינה הוא כינה "מלחמת האתמול". לדידו, על החרדים להיות שותפים בשלטון החדש. הוא הבין כי לולא חבירה לציונים ולשלטון מפא"י חברת הלומדים והקהילות החרדיות יישארו מיעוט קטן שעתיד להיטמע ברוב החילוני.
איש החזון פגש את איש המעשה
הבה נתעכב מעט על "חברת הלומדים". הדרך לבנותה עברה בהקמה מחודשת של ישיבות ליטא. לצורך כך חבר החזון איש אל הרב יוסף שלמה כהנמן. הרב כהנמן, עסקן ורב קהילת פוניבז' בליטא, איבד את כל משפחתו, קהילתו וישיבתו בשואה. הוא הגיע ארצה בגפו, נחוש להקים מחדש את העולם שחרב. בעידודו של החזון איש ובסיוע של איש עסקים נרכש עבור הישיבה מגרש בגבעה במרכז בני ברק.
הישיבה נועדה לשמש אבן זיכרון לניצולי השואה וחממת גידול הדור הבא של החרדיות. במרכז הישיבה הוצבה אבן גדולה ועליה נחקק הפסוק: "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש".
בגולה, החזיק הרב כהנמן בעמדות אנטי־ציוניות. השואה והקמת המדינה שינו מעט את יחסו לציונות. לראיה, אורח הכבוד בטקס חנוכת הבית של הישיבה החדשה היה לא אחר מנשיא המדינה, יצחק בן צבי. הגעתו של בן צבי לאירוע עוררה את חמתם של הקנאים, והם הפגינו מחוץ למבנה. גם החזון איש הסתייג מהזמנתו של בן צבי, ונעדר מהאירוע.
מעורבותו של החזון איש בהקמת ישיבות בארץ נבעה מקריאה בהירה של המציאות, והבנתו שיש צורך דחוף לייצר אליטה חרדית תוצרת הארץ, שתהווה משקל נגד לאליטה של מפא"י והקיבוצים. החינוך בישיבות החדשות עוצב ברוח מורשתו של הגאון מווילנה, הדגשת חשיבות ומרכזיות לימוד התורה.
הישיבה עצמה לא הייתה חידוש שנולד בישראל. ערש לידתה של הישיבה המודרנית הוא בעיירה וולוז'ין שבפלך מינסק (כיום בבלרוס). הישיבה הוקמה בתחילת המאה ה-19, מקימה היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ישיבת וולוז'ין, וישיבות שקמו כדמותה, נועדו להחליף את הישיבות הקהילתיות שמעמדן החל להתערער בעקבות התעוררות תנועות אחרות ביהדות, החסידות מצד אחד וההשכלה מן הצד השני. הישיבה נועדה לעילויים שיגיעו אליה ממקומות קרובים ורחוקים, הלימוד התבסס על שיטה אוטודידקטית ופחות על שיעורים שמוסרים רבנים.
ראשי הישיבה שבאו אחרי הרב חיים האמינו כי הישיבה תשמש מגן מפני רוחות הזמן. תקוותם התבדתה. כפי שסיפרנו בגיליון זה, המשורר חיים נחמן ביאליק תיאר בפואמה "המתמיד" כיצד חדרה ספרות ההשכלה לכותלי ישיבת וולוז'ין, שזכתה לכינוי "אם הישיבות". למרות הרוחות הזרות שעשו שמות בחלק מהתלמידים, הישיבה נותרה סמל למצוינות וצעירים יהודים רבים השתוקקו להימנות על בוגריה.
המשכילים היהודים, שלא ראו בעין יפה את פריחת הישיבה, הפעילו לחץ על השלטונות, ואלו הוציאו צו המחייב את הישיבה ללמד לימודי חול. תחילה ניאותה ההנהלה לדרישה ושכרה את שירותיו של מורה לשפה הרוסית, אולם בשלב מאוחר יותר חזרה בה מהסכמתה. לפי הנרטיב החרדי, הסיבה לסגירת הישיבה הייתה החלטתם של ראשיה שלא לציית לדרישת השלטונות – וכך נצרב בתודעה החרדית, מוטב לסגור את הישיבה הטובה בעולם ובלבד שלא נוכרח לערב קודש בחול. לפי דעות אחרות, העילה לסגירת הישיבה קשורה למריבות פנימיות.
ובחזרה לאמצע שנות ה-20, ישראל. מחדשי הישיבות ראו עצמם, בראש ובראשונה, ממשיכה של "אם הישיבות". הלקחים שהופקו, מבחינתם, היו: איסור גורף על לימודי חול, צמצום עצמאותם של הבחורים והענקת סמכות רבה יותר לרבנים, ושינוי הייעוד, במקום ישיבה לעילויים בלבד – שערי הישיבות בארץ פתוחים לכול. בליטא הישיבות היו בית גידול לרבנים, ובישראל הישיבות נועדו להיות תיבת נוח שמגינה על כל הצעירים מפני רוחות החילון והקידמה.
להחלטה על שינוי ייעוד הישיבות היה מחיר. את המחיר שילמו העילויים, שהצטופפו בחברת בחורים מוכשרים פחות מהם בהרבה.
החזון איש אומנם תמך בשינוי וקידם את הקמת הישיבות במודל החדש, אך הוא היה מודע לחסרון זה. כדי להבטיח שעתידם של העילויים לא ייפגע, יצר החזון איש קשר אישי עם בחורים שהוא זיהה אצלם כישרונות יוצאי דופן. עבור חלקם היה החזון איש מעין מנטור. חרף היותו חסכן במילים, בכל הקשור להרעפת שבחים על אותם צעירים הוא התגלה כפזרן. את האחד כינה "מלאך", השני היה "גאון" וחברו "עילוי". השבחים נשאו פרי. הזרעים הפכו לאילנות גדולים. הצעירים שזכו ליחס הקרוב של החזון איש הפכו לימים לראשי ישיבות ולמנהיגים חשובים בציבור החרדי. הם העבירו לדור הבא את משנתו של החזון איש, ברוח מורשתו של הגאון מווילנה, הרואה בתורה חזות הכול.
(המשך הכתבה יעלה ב-18.09.23)







בחרתי לא להביא ילדים
רסל דיקשטיין
הנחרצות של הכותרת הולכת ונעשית ממשית ומציאותית בכל נובמבר, בכל פעם שאני מטפסת שלב נוסף בסולם הגיל ורחמי נותר ריק. בעוד כמה שנים, לא הרבה, יופסק גם האורַח וחוסר השארת צאצא בעולם יהפוך לעובדה קיימת ובלתי ניתנת לשינוי. האם אני שלמה עם זה? יצאתי לבדוק, מסע פנימי עם שאלות לאחרים.
גילוי נאות ומהותי, אני לא מאלו שידעו מגיל צעיר שילדים זה לא בשבילם (פגשתי כמה כאלה בקבוצות פייסבוק ובראיונות לכתבה הזאת) להפך. כשהייתי ילדה דמיינתי אותי כאם מסורה למספר לא גדול (אבל גם לא קטן) של ילדים, בוחרת בחינוך ביתי, מתווכת להם את העולם, מלאת אהבה וחיבוקים ורצון טוב ואוהב ומארגנת להם ילדות חלומית והתבגרות קלה וחיים טובים ונהדרים ועננים ורודים ודובוני אכפת לי. זה השתלב נהדר עם התוכניות שלי להיות שליחת חב"ד באיזה טיזנבי. שהרי חינוך ביתי הוא צורך נפוץ ולא יגונה בקרב משפחות של שלוחים. כך היה פעם, לפני שהמציאו בית ספר מקוון ובינלאומי לילדי השלוחים. יש כזה. בכל מקרה, ראיתי את עצמי שליחה מסורה ואם מסורה עוד יותר.
הסימנים הראשונים לחוסר הרצון שלי להביא ילדים הגיעו שנים אחרי היציאה. בתקופה הראשונה הדבר בכלל לא עלה במחשבתי, היא הייתה תפוסה בדברים דחופים ובוערים יותר: מי אני, במה אני מאמינה ובמה לא, איפה לישון, כמה זמן אפשר להחזיק על חצי מנת פלאפל. גרתי אז בכל מיני חורים מסריחים שלא היה מצב להביא לשם שום נפש חיה שלא חטאה, בטח שלא ילד. ובכלל, ההיזרקות לעולם גילתה לי את פניו הכעורות, יחד עם שאלות קיומיות, תחושת תלישות וסוגיות זהות מהותיות – כל אלו ערערו אצלי את מה שנחשב לאקסיומה ותאווה אבולוציונית, השארת צאצאים. האינטרנט היה אז בחיתוליו ולא היה לי מושג שיש מגמה עולמית כזו, של מחשבה שנייה ושלישית בקשר להבאת ילדים לעולם, ושהטריוויאלי בעולם שממנו הגעתי הוא בהחלט לא מובן מאליו בעולם שמחוץ לחומות הקודש. הייתי לבד עם המחשבות שלי. מפעם לפעם יצרו עימי קשר אחיי, לבקש שאאשר להם להתחתן לפניי, כדי שלא תהיה קפידה ובעיות בשלום בית ובזרעא חיה וקימא שלהם. אישרתי להם ברצון. פרו ורבו ומלאו את הארץ, אם בא לכם. אני מחוץ למשחק הזה. לי זה לא מתאים. נצנוצי המחשבה האלה, קצת מכאן וקצת מכאן, הובערו לבסוף למדורה שורפת במיוחד כאשר התעברתי בטעות. אוקי, זו הפעם הראשונה שאני חושפת ככה את הטראומה המצלקת של ההיריון הלא-רצוי שלי. אז עדינות, בבקשה. כקלולסית גמורה לא הקפדתי על אמצעי מניעה. מטורף לחשוב על זה עכשיו, על חוסר ההקשר שהמטתי עליי בין יחסי מין להיריון. היריון זה דבר של מבוגרים, שעושים אחרי החתונה, של נשים שיודעות מה הן רוצות ומעוניינות במשפחה. מה לי ולכובד הזה. אני רציתי לפרוע הכול, לפרוץ הכול, תנו לי לחיות, תנו לי סקס ושטויות. כאמור, לא היה מספיק אינטרנט ולא היה לי שום חונך בתחילת הדרך, והטבע עשה את שלו ונקלטתי. קצת לפני גיל 24, גיל מבוגר מדי כדי לא לדעת איך הדברים עובדים ושאין דבר כזה באמת "משגל נסוג". אחרי כמה שבועות שהרגשתי מאוד מאוד רע, הלכתי להיבדק. הרופא שאל אם אני בהיריון. אמרתי שלא. ברור שלא. מה הקשר. היריון זה של נשים שקולות ובטוחות ויודעות. לא שלי. ואז התברר שאני דווקא כן בהיריון, ושאני חייבת להחליט מה לעשות כי בעוד שבוע כבר לא אוכל לעשות דבר. זאת הייתה כאפה מהדהדת, בעיטה מטלטלת וחד-משמעית שהכריחה אותי לעוף מהעולם חסר האחריות שבו חייתי ולהתאפס על עצמי תכף ומייד. בדמעות ובגרון חנוק ביקשתי מהרופא לקבוע לי תור להפלה. השלב שבו הייתי חִייב הרדמה מלאה. וכך היה, נסעתי לבית חולים, עברתי ועדה משפילה, נכנסתי לחדר מלא מיטות ונשים ששיקרו כדי שיאשרו להן להפיל, המרדים הזריק משהו, העיניים שלי נעצמו, והתעוררתי עם תחבושת מדממת ובלי הבוטן שצמח לי בבטן.
מאז התינוק מופיע לי בסיוטים והחלל שהותיר בקרבי הוביל אותי למחשבות שאולי בעצם אני כן רוצה להביא ילדים, אולי זה משהו שאני הרבה יותר צריכה, פיזית, מכפי שחשבתי. בסדר, אבל בשביל להביא ילדים צריך כסף, נכון? אז אני צריכה מקצוע מכניס. ובשביל ילד צריך הורים, אז אני צריכה פרטנר. וילד צריך אימא שפויה, אז אני צריכה לטפל בעצמי. פתאום עניין השארת הצאצא הפך להיות משהו שהוא בין תרגיל מחשבתי לכוח מניע. לא הצלחתי להגיע לדעה נחרצת בנושא. בזוגיות הארוכה האחרונה שהייתה לי העניין עלה לא פעם, ולא הצלחנו להגיע לעמק השווה בנושאים רבים שקשורים לחינוך. נפרדנו. מייד אחרי הפרידה התחלתי בתהליכים של הקפאת ביציות ולהתעניין ברצינות בנושא תרומת זרע. הרגשתי שאני כבר מוכנה ורוצה, יותר ממה שאהיה כל חיי. ואז התחלתי לקבל מושג מה זה אומר כלכלית (המון כסף) ומה זה אומר מבחינת הגוף (לשגע אותו עם הורמונים, וזה עוד לפני ההיריון עצמו) והחלטתי לדחות את זה עד שארגיש שלמה עם הרצון להביא ילדים. תחושה שעדיין לא הגיעה. ספק אם תגיע. ואז היה איזה דיבור על הבאת ילד לזוג גייז וגידול משותף. שקלתי ברצינות, והחלטתי לוותר. זה מחייב מדי ואני מתקשה בעניין זה. גם כך ילד זה דבר מחייב באופן אבסולוטי, אז גם להתחייב לחיים בשלישייה. פחות.
העובדה שאין לי ילדים מנסה להתביית אצלי בראש כבחירה. זה מורכב יותר, כפי שוודאי הובן עד כה, והביולוגיה כבר די הכריעה. ואז אני מוצאת צידוקים באמצעות התבוננות בחיי אנשים שיש להם ילדים. תשמעו, בפרמטרים שלי, חיי טובים בהרבה. אני נהנית מחופש מוחלט, הכישלונות, האכזבות, הדאגות, החרדות – כל אלו קשורים אליי וממוקדים בי. מטריף אותי רק לחשוב שיצורים חיים נוספים היו שותפים בזה. בעברית קוראים לאנשים כמוני, שבחרו לא להביא ילדים "אל-הוריים". אני לא מתה על הכינוי הזה, מעדיפה את התרגום החופשי מאנגלית "חופשייה מילדים". זו התחושה בדרך כלל, אבל לא אכחיש שאני לא מרגישה צביטות פנימיות כאלו ואחרות, שאריות מאותו היריון עקור, ולפעמים בא לי, ממש בא לי, להיות המבוגר המשמעותי והאחראי בחיי ילד, ואני גם טובה עם תינוקות. מאוד מאוד טובה.
אחותי עטקא, לעומת זאת, נחרצת הרבה יותר ממני. היא מעולה עם ילדים, ממש ממש מעולה, לא רק עם האחיינים (אני, לדוגמה, נוטה להתחבר לילדים בעלי קרבת דם אליי או לתינוקות של חברות, כשהם כבר גדלים תניחו לי בבקשה ותתמודדו בעצמכם עם המפלצות שיצרתם) ובטוחה לחלוטין שלא תביא ילדים.
בעוד אני מפחדת, ממש מפחדת, מהשמות שההיריון מחולל בגוף, המכאובים, הבחילות והדברים שצומחים והדברים שנושרים, היא לא מעוניינת לגדל משהו בגוף שלה. היא אוהבת אותו ככה ולא רוצה שישתנה. היא חושבת שהעולם מלא בילדים עוזבים ונטושים "כמו שאין סיבה להרביע כלבים ולהביא גורים, אלא חשוב לאמץ, ככה בדיוק עם ילדים". כחרדית היא לא חשבה על זה בכלל, אבל ככל שיצאה לעולם וגילתה את זוועותיו, היא החליטה לוותר על ילד משלה, וכאשר תימצא את הפרטנר המתאים – היא תאמץ. אין לה ספק.
התפיסה הזאת, שלא להביא ילדים, קנתה לה שביתה בקהילת היוצאים. כך התגלה לי כשכתבתי פוסט בעניין באחת הקבוצות. יש לא מעט כאלה, נחושים בדעתם ונחרצים בנושא. מינה סיפרה לי שתמיד ידעה שאין מצב שתביא ילדים. היא, כמוני, זוכרת מילדותה הרבה חיתולים, מוצצים והררי כביסות. "היה לי ברור שזה לא מה שאני מאחלת לעצמי, והודעתי על זה כבר מגיל צעיר. כולם אמרו לי שאשנה את דעתי כשאגדל. גדלתי ודעתי לא השתנתה." מינה, כיום בת 29, בזוגיות עם גבר גרוש ואב לשניים. "לא פגשתי עוד את הילדים שלו, וזה לא בוער לי לפגוש אותם. אני שמחה שעניין הילדים הוא לא אישיו ביני ובין בן הזוג, כי ברור לשנינו שזה לא יקרה. הוא מבחינתו לא מעוניין בילדים נוספים." ולא מפריע לו שאת לא פוגשת את הילדים שלו? הקשיתי. "ממש לא. להפך. יש גבולות ברורים. הילדים שלו לא צריכים אותי, יש להם אימא. עדיף כך עבור כולם. שלא יהיו בלבולים."
ריתק אותי להבין שיש כאלה שפשוט נולדו בלי רצון להביא ילדים. שזו לא סוגייה עבורם, לא שאלה שהם התחבטו בה, אלא פשוט ידיעה ברורה, גמורה ומושלמת. האם זהו מאפיין של יציאה? כמה חרדים חיים כך, אל-הוריים במהותם, אבל נאלצו לכוף את הראש וליישר קו עם המוסכמות החברתיות ולהביא ילדים רק כי – כי מה? כי צריך? כי ככה זה. כי מי שואל אותנו בכלל.
דיברתי על ההתפכחות הזאת, מעניין המובן מאליו לבחירה אישית, עם גאיה. את גאיה הכרתי כשהייתה צחי, יוצא טרי שיצא עם בת הזוג שלו, והם היו מגיעים למפגשים המחתרתיים של היוצאים, הרבה לפני שלהיות יוצא היה דבר להתגאות בו. אז היינו נפגשים במקומות סודיים ומתגאים בכך שלא רואים עלינו שהיינו חרדים. צחי ואשתו היו זוג חרדי, מודרני אומנם אבל חרדי. זמן קצר לאחר הנישואים התחילו הלחצים מהמשפחה והמבטים על בטנה השטוחה של האישה. הזוג החל בסדרת טיפולים, שלא צלחו, אבל התקופה הותירה בהם טראומה קשה. "בגלל התקופה הזאת לא היינו מסוגלים לחשוב על ילדים אחרי שיצאנו," מסבירה גאיה את התהליך שעברה. הטיפולים והלחץ מהסביבה השפיעו קשות על אשתו של צחי, ואחרי כמה שנים הם נפרדו. כאמור, צחי הפך לגיא, בחור חילוני סקרן וחובב בעלי חיים ואנשים מעניינים. הסקרנות של גיא והמחקרים שאהב לעשות לגבי סגנונות חיים שונים הובילו אותו לסצנת הפסטיבלים ולהיכרות עם אישה אחרת, מבית דתי. כנראה שקשה לנו להתנתק לגמרי מהמקורות. סוגיית הילדים עלתה כבר בתחילת הקשר, וגיא הסביר שהוא לא מעוניין בילדים. עדיין התקשה להתגבר על המרורים שהואכל כחרדי נשוי ללא ילדים. עם התקדמות הקשר, ולאחר שהשנים נישאו, העניין צף שוב ושוב, וגיא נדרש להתבוננות פנימית ולחקר עצמי כן ועמוק – ילדים כן או לא, ואם לא – למה לא?
"כך גיליתי שאני בעצם לא מעוניינת בילדים. לא קשור לטיפולים כאלה ואחרים, לא קשור לדת, לא קשור לאישה שאני נמצאת איתה, אני פשוט לא מעוניינת בילדים," מסבירה גאיה. אז עוד הייתה גיא, ושיתפה את האישה במסקנות שלה, ובני הזוג נפרדו. גיא המשיך לחקור את עצמו, את הרצונות הפנימיים האמיתיים שלו, את המהות שלו, את הזהות שלו, והמחשבות האלה הובילו אותו להבנה של הזהות הטרנסג'נדרית. גיא הפך לגאיה, אישה מקסימה שחיוכה זהב, רעמת שערה השופע בגון הכסף, שהואילה ברוב נדיבות וכנות לשתף בתהליך שלה.
הבחירה לעסוק בכלל בשאלה אם להביא ילדים או לא, רק היא יכולה להוביל למקומות מהותיים מאוד, להיכרות עמוקה ויסודית עם מי שאנחנו, לניסוח מחודש של עקרונות, של רצונות, של התבוננות על העולם ועל הדברים שהופכים אותנו למי שאנחנו. אני הבנתי שעקרון החופש חשוב לי יותר מכול, ושאני מוכנה לשלם את מחיר הכאב והוויתור על הבאת ילדים, מאשר לעשות צעד שהוא בלתי הפיך. וחוצמזה, הייתי מספיק אימא במשך כל שנות ילדותי. עכשיו אני אימא של עצמי.

חורבן? תקומה!
בת שבע רקלר
לפי התפיסה הרווחת, שיעור היוצאים מההחברה החרדית המתמודדים עם תחושות של דיכאון, לחץ ובדידות גבוה יותר משיעור המתמודדים עם תחושות כאלו בחברה הכללית. אולם ממצאי מחלקת המחקר של "יוצאים לשינוי" מלמדים כי שיעור המדווחים על תחושות כאלו בקרב יוצאות ויוצאי החברה החרדית דומה לשיעורם בקרב יהודים שאינם חרדים. נוסף על כך, לפי הנתונים, אוכלוסיית היוצאים בולטת באופטימיות שלה באשר ליכולת לשיפור המצב הכלכלי בעתיד.[1]
עם כל זאת, אין חולק כי השנים הראשונות ליציאה מאופיינות בקשיים ייחודיים סביב קשרים חברתיים וחיי פנאי, מציאת אפיק ומקום בעולם האקדמיה והתעסוקה, צמצום פערים, בדידות ועוד.[2]יש אשר יקראו לשנים הראשונות של היציאה "חורבן של ממש", אך כפי שהנתונים מראים, היוצאים מצליחים להפוך את החורבן לתקומה, לנצל את המשבר לטובת צמיחה. הפעם נצטרף לסקירת מסעותיהם של אליאור מור יוסף, טס מאיר ונפתלי יעב"ץ, שיצאו מהחברה החרדית, עברו דרך החורבן והביאו את עצמם לתקומה גדולה.
אליאור מור יוסף (29) גדל ברחובות להורים חוזרים בתשובה ממוצא מזרחי. כחרדי, למד במוסדות חינוך בבני ברק. לימים, יצא באומץ משני ארונות: ארון החברה החרדית וארון הזהות המינית. חרף כל הקשיים התגייס אליאור לצה"ל, וביום העצמאות קיבל אות "חייל מצטיין". אליאור סיים בהצטיינות לימודים לתואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית, וכיום הוא פעיל חברתי בקהילה הגאה, עובד סוציאלי המתמחה בטיפול בילדים ובני נוער, מטפל רגשי בעזרת בעלי חיים, מטפל CBT ומדריך הורים בקליניקה ברחובות. לשרוד לבד אליאור מספר על הקושי באיבוד הקהילה: "היציאה מהחברה החרדית היא לא משהו שקורה ביום בהיר אחד, אלא תהליך שלוקח זמן, ואתה תמיד נמצא על איזשהו רצף. כששיניתי את הלבוש, התגובות מהסביבה שבה חייתי לא היו פשוטות. הן גרמו לי להרגיש שאני עושה משהו שהוא לא בסדר. החברים מהישיבה וגם ראש הישיבה נרתעו. כולם ניסו להפחיד אותי – וצדקו. הם אמרו לי: 'אתה תצא ותהיה לבד', וזה באמת מה שקרה. אני אדם שמחובר לקהילה ומאוד חברותי, ופתאום, כשיצאתי והתגייסתי, הרגשתי בודד. אתה מוותר על משהו שהיה כל כך חשוב לך, תמורת חופש ובחירה, וזה לא קל. כשאתה יוצא אף אחד לא מסתכל עליך. אני זוכר שאמרתי לעצמי, 'וואו, זה בדיוק כמו שאמרו לי'. הפחד היה מזה שלא אצליח להסתדר לבד, שלא יהיה לי כסף או שאהיה חולה. החשש הטבעי לשרוד בעולם מתגבר מאוד כשאין תמיכה. התחושה הייתה של חוסר אונים ושל חרדה קיומית. כשהייתי חרדי הייתי רגוע, וחשבתי שגם כשאצא הכול יהיה בסדר. אבל המציאות באמת כאבה".
אליאור בגיל 13
אין ברירה, צריך עזרה! אליאור מתאר רגעים של התמודדות נפשית לא פשוטה, ומשתף בדרך שעשה בניסיון לשחזר את המקום הקהילתי החם שאותו נאלץ לעזוב: "הייתי צעד מלהישבר, הבנתי שלבד אני לא יכול. מצאתי את עצמי עובד בשלוש עבודות ולומד תוך כדי. הבנתי שאין לי ברירה אלא לקבל עזרה. התחלתי לכתוב על עצמי בפייסבוק וזכיתי לתמיכה ואהדה. לא תמיד קל להיחשף, אבל מרגע שהעזתי להיעזר באחרים, הצלחתי להתקדם. בצבא הוכרתי כחייל בודד וקיבלתי סיוע, ובלימודים חברות עזרו לי עם שיעורי הבית. בהמשך, הלכתי לטיפול פסיכולוגי שכמובן עזר לי מאוד. זה היה ממש לא פשוט ברמה הנפשית, להגיד 'אני רוצה חבר, אני צריך מישהו כדי לדבר ולהתייעץ איתו', אבל ככה הכרתי חברים. הם גם עזרו לי להתגבר על הבושה שהרגשתי בגלל שהיו לי חורים בהשכלה, ופשוט לימדו אותי. לשמחתי, יש היום הרבה מנגנוני תמיכה שעוזרים ליוצאים ויוצאות להשתלב בחברה, אבל בתקופתי לא הייתה מעטפת טובה מספיק. האתגר הגדול הוא חוסר הוודאות. אתה שואל את עצמך, 'מתי הקושי ייגמר ויהיה אפשר לנשום אוויר ולהתרווח?' בגלל הבעיטה במוסכמות של החברה החרדית, אתה לא שייך לשום חברה ומרגיש תלוי באוויר במשך תקופה ארוכה, חודשים או שנים. אנחנו, היוצאים, צריכים לבנות לעצמנו רשת תמיכה. למזלי, היה לי מספיק אומץ לבקש עזרה. אני זוכר שהלכתי לקחת תנור יד שנייה שמישהו תרם. הבנתי שמותר לי להגיד שאני צריך לדאוג לעצמי. בזכות העזרה שקיבלתי אני יכול היום לעזור לאחרים. אני מבין שאני לא יכול לבטל את הכאב. האקטיביזם החברתי והעזרה שלי לאחרים עוזרים לי לצמוח". לקריאה על הפעילות של אליאור בתחום בריאות הנפש לחצו כאן. להרגיש שלם ומסופק "היו מצבים שהרגשתי חרטה על היציאה מהדת. אמרתי לעצמי: 'למה בכלל הייתי צריך את זה?'. עד היום, כשאני כבר בן 29, אני עדיין אומר לעצמי לפעמים: 'אולי היה עדיף להישאר בחברה החרדית...' ומנהל עם עצמי דיאלוג בקשר לחיבור ולשייכות. אבל באופן כללי, אני שלם ומרוצה. כמו יוצאים רבים, הדרך שעברתי לא הייתה קלה, לא הבנתי בהתחלה כמה קשה ומורכב יהיה המסע, אבל למרות הכול אני לא מתחרט. אני חושב שיוצאים ויוצאות הם גיבורים. רבים מהם מבינים שהם חייבים לוותר על המשפחה, זה משהו כמעט מובנה בסיפור שלנו. המסר שאני רוצה להעביר להם הוא: אין במה להתבייש, כדאי לבקש עזרה ולחתור להיות שלמים עם עצמנו. ברור שבתחילת הדרך נתהה לא מעט אם הצעד שעשינו היה נכון, אבל אי אפשר להתחרט ולאכול את עצמנו כל הזמן. צריך להשלים עם מי שאנחנו ועם ההחלטות שלנו".
טס מאיר (29), מחזאית ושחקנית, גדלה בשכונת רמות בירושלים. היא אחת מעשר אחים ואחיות, וכיום מתגוררת בתל אביב. ככה יצאתי "תמיד ידעתי שהעולם החרדי הוא לא המקום שלי ושלא אשאר שם. היה לי רע בבית, לא היו גילויי חיבה. חוויתי אלימות ויחס קשה מבחינה רגשית, והיו לי המון ויכוחים וריבים עם ההורים. בגיל 18 כמעט התארסתי דרך שידוך, אבל אז גיליתי שאני והחתן המיועד בעלי רצונות שונים בתכלית: הוא רצה ילדים מייד אחרי החתונה, ואני לא רציתי להיות כמו ההורים שלי ולגדל ילדים מתוך חובה. באותו רגע הבנתי שתפיסת העולם שלי היא לא חרדית, ושאני חייבת לצאת ולהבין אם יש מקום אחר שאוכל להשתלב בו. ארזתי את החפצים שלי ומצאתי דירה. הודעתי להורים שאני עוזבת. אימא שלי ניבאה לי שחורות, כאילו אין סיכוי שאמצא לי מקום אחר טוב. אבל בתוכי הרגשתי שאני חזקה. התחלתי ללמוד לבגרויות ולפסיכומטרי. הייתי מסתכלת על ההורים שלי ברחמים, מבינה שהם תקועים ולא מסוגלים להכיל שינוי, אבל לי יש הזדמנות ואני חדורת מטרה. התחלתי להגשים את החלום להיות שחקנית ונרשמתי ללימודים בבית ספר למשחק בירושלים".
בית ספר למשחק – חורבן ראשון המציאות הקשה של פערי תרבות רבים והמצוקה הכלכלית נחתה על טס במלוא עוצמתה, ולרגעים היה נראה שנקלעה לדרך ללא מוצא: "לא הצלחתי להסתדר כלכלית ולא הייתה לי שום תמיכה. לא קיבלו אותי בחברה, כי השפה וההתנהגות שלי היו שונות. לא הצלחתי להבין על מה מדברים. בבית הספר למשחק חוויתי תחושת זרות תמידית. כל השאר, מגיל צעיר מאוד, נחשפו לתרבות של תיאטרון, משחק ויצירה, ואני לא הכרתי שום דבר מכל אלו. הייתי חייבת להדביק את הקצב. הרגשתי זרה, בודדה ומנותקת, לא קשורה, ובאופן תמידי חוויתי חוסר ותחושת פספוס. כעסתי על העולם שממנו באתי ועל מערכת החינוך שלא לימדה אותי את הדברים האלה. נוסף לכול, היו לי קשיים כלכליים. לא הבנתי איך להסתדר בחוץ, איך משלמים שכירות, איך אפשר לעבוד וללמוד במקביל. נקלעתי לחובות מעיקים. ואם כל זה לא מספיק, ההוויה שלי הייתה מודחקת. העניין המרכזי בלימודי משחק הוא להתחבר לילדה שהיית, אבל לי זה לא עבד, לא הייתה שם ילדה שיכולתי להתחבר אליה. היו שנים שבהן לא זכרתי בכלל את הילדות שלי, ממש מסך שחור, נתק מוחלט במחשבות וברגשות. בשלב מסוים אמרתי לעצמי, אני בתחתית. ולזה כנראה אימא שלי התכוונה כשאמרה, 'או שתחזרי או שתתאבדי'. היא תמיד אמרה שאנשים שיוצאים מהדת לא מסתדרים בחוץ, ואז או שהם חוזרים או שהם מתאבדים. היא הייתה אומרת את זה כדי שלא נצא, העדיפה שנישאר בחברה החרדית, גם אם זה נובע מפחד וגם אם ממש רע לנו בפנים. היו לי חברות שיצאו, והייתי שומעת עליהן שהן התאבדו. עוד אחת ועוד אחת, וזה לא ממש עזר לי... באותו זמן הייתי רגע לפני למאוס בחיים. הרגשתי שאין לי כוחות, ראיתי שחור והייתי מדוכאת. כמעט שלא אכלתי, עישנתי המון, בכיתי בהיסטריה, בלי סוף, וסבלתי מהתקפי חרדה. היו ימים שלא הצלחתי לקום מהמיטה, לא ללימודים ולא לעבודה. לא יכולתי להזיז את הגוף שלי. קיוויתי שאמות בשנתי. לא רציתי להמשיך להילחם, כי זה היה קשה מדי. ואז פתאום אמרתי לעצמי שיותר נמוך מזה לא אוכל לרדת. הבנתי שאין מישהו אחר שייקח אחריות על החיים שלי, ורק אני זו שיוצרת ובוחרת. היה לי ברור שהבחירה בידיי, שאני יכולה לסיים את החיים אבל אני יכולה גם להתאמץ, לעבוד קשה כמו שלא עבדתי מעולם, ולבנות את החיים שלי מחדש. הבנייה הזאת תדרוש ממני עבודה מטורפת, לקום מהמיטה ולעשות דברים, להיכנס בהם בכל הכוח, אבל יכול להיות שאצליח. ואם לא אצליח, האופציה השנייה, לעזוב באמת, תמיד קיימת."
טס מאיר בנערותה
בית ספר למשחק – חורבן שני "החלטתי לקחת את לימודי המשחק צעד אחד קדימה, וללמוד בבית ספר מהשורה הראשונה. הבנתי מה אני צריכה לעשות בשביל זה, ועשיתי את זה. עברתי לגור בתל אביב והתקבלתי למכינה של בית הספר למשחק 'ניסן נתיב' – שם חלמתי ללמוד. הייתי צריכה לעבוד קשה כדי לכסות את החובות וכדי לממן את הלימודים, ומצאתי עבודה כמלצרית בחוף. העבודה הייתה קשה אבל השכר הטוב השתלם, והמשמרות הסתדרו לי מצוין עם הלימודים. בשנה השלישית ללימודיי המסעדה נסגרה, ושוב נקלעתי לקשיים. היו לי חובות, הייתי בדיכאון ולא הצלחתי לתפקד. ושוב הגעתי למחשבות ויתור על החיים. למזלי, הייתי במקום אחר, כבר הייתה לי תעודת שחקנית, היו כמה הצגות ששיחקתי בהן, ואיכשהו שרדתי את השנה השלישית. אבל החלום הזה, שיבוא איזה במאי תיאטרון ויקטוף אותי, היה לי בראש כל הזמן. האמנתי שזה יקרה, שאעבוד במשחק ולא אצטרך לקרוע את עצמי כל כך. אבל זה לא קרה. הייתי במצב קשה, כי לימודי משחק דורשים המון מאמץ פנימי וכוחות נפש, ועדיין לא זכרתי את הילדות שלי בגלל הטראומות. ופיזית – היה לי קשה לשחק. כל העומס הזה שבר אותי. לא הייתה לי תמיכה בשום צורה, לא משפחתית ולא חברית. עבדתי קשה כדי להסתיר מהחברים שלי לכיתת המשחק שאני יוצאת החברה החרדית. לא ממש הצלחתי, והשוני שלי הרחיק אותי מהם". מחורבן כפול לשחקנית יוצרת מצטיינת טס עברה כברת דרך עד שהפנימה שצברה כלים לחיים כיוצאת החברה החרדית, ובעקבות התובנות שהגיעה אליהן היא הצטרפה לצוות היצירה של ההצגה "ככה יצאתי", ואף משחקת בה בתפקיד הראשי. "לקח זמן עד שהבנתי שאין בושה ביציאה. להפך, זו גאווה, ואני יכולה להשתמש במסע החיים שלי לטובת היצירה. יש לי תוכן שאין לאף אחד אחר בסביבה שלי. אין הרבה שחקנים-יוצרים שכותבים על היציאה מתוך חוויה אישית. ואז הגיעה ההצעה להיות שותפה ליצירת 'ככה יצאתי' יחד עם עדי גורל – במאית ההצגה, ואבי אופיר, הפרטנר שלי לבמה. כמובן שלקחתי את ההצעה בשתי ידיים. שנתיים לפני כן הייתי מסרבת להשתתף ביצירות כאלו, כי ממש לא רציתי להתעסק ביציאה. לא ראיתי את התהליך שעברתי כיתרון אלא כחיסרון, וכשהמחשבה הזאת השתנתה, הגיעה ההצעה. משם הכול כבר התנהל ממקום בריא. התרגשתי לחזור לשחק אחרי שבתקופת הקורונה בקושי שיחקתי. משם רק נפתח לי עוד: הלכתי ללמוד מחזאות, כתבתי מחזה קצר בשם 'נעולים בלילה' יחד עם בן דוד שלי, וזכינו במקום הראשון בתחרות באוניברסיטת תל אביב. בנוסף. המחזה תורגם לשפות נוספות. מאז התחילו לזרום עוד תפקידים קטנים, בכל מיני יצירות, ואני מרגישה שהחיים שלי עלו על המסלול. אני עדיין יוצאת לפעמים לעבוד בשליחות, במלצרות, ובכל מיני חלטורות במשחק כדי לסגור את החודש, אבל אני כבר במקום טוב ובתהליך של צמיחה". את ההצגה תוכלו לראות כמעט בכל מקום בארץ, ואפילו בסלון ביתכם. לפרטים נוספים שלחו הודעה בדף הפייסבוק של ההצגה.
לכתוב את שיקום הקשר עם המשפחה "כשסיימתי ללמוד החלטתי להתעמת עם ההורים שלי לגבי העבר וטראומות הילדות. אבל כשהבנתי שהם לא יודו במה שעשו, החלטתי לנתק איתם קשר, ולהאמין לעצמי בלי לקבל את ההסכמה החיצונית שלהם. מאז אני לא בקשר איתם, ויותר שלמה עם עצמי. כשהתחלתי לכתוב, מצאתי שדרך הכתיבה אני גם משחקת, אני ממציאה דמויות ומרגישה את החיות של המשחק. כתבתי מחזה על היציאה שלי, התעסקתי בטראומות שלי דרכו, והכתיבה עזרה לי להתמודד איתן ולא להיות מולן בחוסר אונים. תוך כדי הכתיבה, כדי לבנות דמויות עגולות, נתתי להורים שלי רגשות אמיתיים וסיבות להתנהגות שלהם. כך הבנתי שהם לא רעים, אלא מוגבלים. הם בחרו ללכת עם הראש בקיר, וזה מה שיצר את מי שהם, אבל אני בוחרת להתמודד עם הכאבים, לפתור את האתגרים, וליצור לעצמי מציאות חדשה!
יגעת ומצאת תאמין "העבודה הראשונה שלי כעו"ס הייתה ברשות לשיקום האסיר. אחרי פחות משנה התקבלתי למכרז של צוערים לשירות המדינה, והייתי בתוכנית שנה וחצי. לאחר מכן ביקשתי להשתבץ במינהל תקון – המינהל שאחראי על אוכלוסיות קצה במשרד הרווחה. היה לי ברור שאני רוצה להיות במקום שבו הייתי כנער שקיבל שירות, ולהפוך לקובע מדיניות. עד לפני כמה חודשים הייתי שם בתפקיד ראש מטה ומנהל פרויקטים. זה היה סיפוק גדול, להגיע לעמדה משפיעה ולקדם נושאים שבוערים בי. נוסף על כך, ניהלתי את תחום הטיפול ביוצאים בשאלה והגדלתי את התקציב בתחום מ-3 מיליון ל-8 מיליון בשנה, בעבודה משותפת מול הארגונים שמסייעים ליוצאים״. להתעטף במשפחה נפתלי, כמו האחרים, מדגיש את חשיבות התמיכה, ומציע לשלב יוצאים במשפחות מאמצות, כדי שיקבלו את המעטפת החמה: "בהרבה מאוד מקרים מה שהכי חסר הוא מעגל תמיכה משפחתי. אימא לדבר איתה כשעובר עלינו יום קשה וצריך לפרוק, אבא, אחים, מסגרת משפחתית עוטפת. כל זה מתנתק לגמרי אצל רוב היוצאים, והם מוצאים את עצמם מנותקים ובודדים. אם היו שואלים אותי, הדבר האופטימלי הוא להקים מערך של משפחות מאמצות עבור היוצאים. לאו דווקא להתגורר אצל אותן משפחות, אבל כן להתארח אצלן בסופי שבוע, מעין שילוב של תוכנית מנטורינג, אבל עם ליווי יותר עוטף. הקשר הבינאישי הוא הדבר הגדול שיכול לצאת מזה. אם תהיה עמותה שתרים את הכפפה ותלווה את המשפחות בתהליך, זה ייתן מענה טוב מאוד להרבה יוצאים". חיבור מחדש למשפחה "למרות כל הכאב והכעס מול המשפחה, למרות שעשו דברים שאין עליהם מחילה, כמו זריקה של ילד לרחוב, בחרתי לאורך השנים לחזק איתם את הקשר. אני מתקשר אליהם בכל יום שישי, גם אם זה רק לשתי דקות. זה חשוב לי, אני רוצה שלילדים שלי יהיו סבא וסבתא. כשאני ואשתי רצינו להתחתן, היה לי חשוב שהמשפחה שלי תגיע לחתונה, אבל הם לא הסכימו להגיע לאירוע שאינו מופרד. החלטנו להתחתן פעמיים. עשינו חתונה אחת מופרדת באולם 'זופניק', בשכונה החרדית 'בית ישראל', ולאחר 50 ימים עשינו חתונה שנייה בגן אירועים. שם כבר ערכנו טקס אישי עם נדרים ועוד דברים מרגשים. לקח עשר שנים מהיום שעזבתי לרחוב עד שהתחיל האיחוי בקרע עם המשפחה. בסופו של דבר הבנתי שאני לא יכול לשנות אותם. אימא שלי, מבחינתה, השקיעה את כולה ועשתה את המיטב עבור המשפחה. צריך לזכור שגם לה היו לחצים קהילתיים שניהלו אותה".
אמונה עצמית ועבודה קשה "מה שעזר לי לצלוח את התהליך זה הרבה כוח רצון. אני מאמין באמונה שלמה שאין דבר שעומד בפניו. לאורך כל הדרך אמרתי לעצמי 'אתה תהיה במטה הארצי של משרד הרווחה'. חזרתי על המנטרה הזאת שוב ושוב, ועשיתי צעדים ממשיים כדי להגיע לשם. האמנתי שבעבודה קשה אני יכול להשיג כל מה שארצה. לאורך השנים גם הצלחתי להוכיח זאת: אם זו חנינה מהנשיא, ואם זה להגיע לעמדת כוח זו או אחרת. מה שדחף אותי, למרות הקושי, הם גם האופי שלי וגם הניסיון האישי. אחרי שישנתי ברחוב, מה זה כבר בשבילי לשנן חומר למבחן? בקטנה. יחסית למה שעברתי הכול מתגמד. וכמובן, הצלחתי לצמוח גם בזכות אנשים טובים שפגשתי באמצע הדרך, כמו אותו אדם מהטרמפ. הוא ליווה אותי לאורך השנים, והוא והמשפחה שלו נתנו לי הרבה יותר ממה שכל עמותה יכולה לעשות". יוצאים לטיפול כמי שחווה מצוקה וכאב בנעוריו, נפתלי ממליץ ליוצאות וליוצאים ללכת לטיפול, כדי ללמוד לתת מקום לכאב ולרגשות הקשים – דבר שגברים בחברה שלנו, במיוחד יוצאים מחברה שלא נותנת מספיק ביטוי לרגשות, אינם מורגלים בו: "הליכה לטיפול היא קריטית בעיניי. אבל לא בטוח שזה הדבר שצריך לעשות בשלב הראשון של היציאה. כדאי למצוא קודם מסגרת יציבה, עבודה, חברים וקהילה, ואז להתחיל לגעת במקומות הכואבים. אני, למשל, התחלתי ללכת לטיפול רק בשנות העשרים שלי, במקביל ללימודים. בסוף האדם צריך להיות מודע לעצמו ולתת לעצמו להרגיש. כשאנחנו חווים כעס, בדידות, דיכאון, עצב וחוסר אונים, אפשר לשים את כל התחושות האלה תחת כותרת של 'היה לי יום רע', אבל אפשר לבחור להיות מודעים, להכיר ברגשות, לבחון אותם ולהבין איך להתמודד איתם. היום אני יכול לומר ליוצאים בפה מלא: אם אתה יוצא ומתנתק, יש סיכוי גדול שבשנה הראשונה תחוש בדידות ותלישות, גם אם יש חברים פה ושם. לא צריך להיות בשוק מזה, אלה תחושות טבעיות ונורמטיביות לגמרי ביחס למצב. זה בסדר שכל הרגשות קיימים, זה חלק מהתהליך, אבל זה לא יישאר ככה". יוצאים לשינוי יחד ארגון "יוצאים לשינוי" מפעיל מרכזים קהילתיים ותוכניות פרטניות מגוונות בירושלים ובתל אביב, ובימים אלו הפעילות הגיעה גם לצפון הארץ ולדרומה. ברוריה אברהם-לבנון, סמנכ"לית פרט וקהילה בארגון ויוצאת בעצמה, מדגישה: "אחד הדברים המשמעותיים שאנו פועלים למענם הוא ליצור תחושת שייכות, הן ברמה האישית, הן ברמה החברתית והן ברמה של התנועה כולה, תחושה של היותנו חלק מתנועה חברתית הולכת וגדלה, מלאה בכוחות ומעוררת השראה. אנו עושים זאת באמצעות הפעלת תוכניות פרטניות, שמסייעות לכל אחד להתמודד עם הקשיים הרבים בדרכו, ולממש את הפוטנציאל במלואו. וכן באמצעות מתן במה ליוצאות ויוצאים שעשו דרך ויכולים לספק ליוצאים חדשים מודל של תקווה ושאיפות גבוהות. מענה נוסף הוא מערך של קורסים, סדנאות ופעילויות חברתיות שונות ומגוונות, המסייע לצור רשת חברתית טובה וחזקה. דבר משמעותי מבחינתנו הוא לקבל כל יוצאת ויוצא בתחילת דרכם באיחול: 'ברוך בואך לתנועת היציאה, תנועת הבחירה'". ברוריה מוסיפה: "הדרך ארוכה, יש בה שמחה, סיפוק, כנות ומימוש, והיא גם רצופה באתגרים, כאב וקושי. אל תהססו להיעזר בחבר, שכן, בוס או ארגון, אך שימו לב שהעזרה תהיה כזו שמספקת לכם 'חכה' ולא 'דגים'. שאפו לעזרה שמטרתה לתת לכם כלים ודחיפה להמשך הדרך, ולא עזרה המשמרת אתכם נזקקים".
[1] שנתון "יוצאים עם נתונים 2022". [2] הורוביץ, 2018, "יציאה בשאלה: סיכון, סיכוי, ומדיניות חברתית".
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
סיפור התקומה של אליאור

צילום: סיון שחור
אליאור מור יוסף (29) גדל ברחובות להורים חוזרים בתשובה ממוצא מזרחי. כחרדי, למד במוסדות חינוך בבני ברק. לימים, יצא באומץ משני ארונות: ארון החברה החרדית וארון הזהות המינית. חרף כל הקשיים התגייס אליאור לצה"ל, וביום העצמאות קיבל אות "חייל מצטיין". אליאור סיים בהצטיינות לימודים לתואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית, וכיום הוא פעיל חברתי בקהילה הגאה, עובד סוציאלי המתמחה בטיפול בילדים ובני נוער, מטפל רגשי בעזרת בעלי חיים, מטפל CBT ומדריך הורים בקליניקה ברחובות. לשרוד לבד אליאור מספר על הקושי באיבוד הקהילה: "היציאה מהחברה החרדית היא לא משהו שקורה ביום בהיר אחד, אלא תהליך שלוקח זמן, ואתה תמיד נמצא על איזשהו רצף. כששיניתי את הלבוש, התגובות מהסביבה שבה חייתי לא היו פשוטות. הן גרמו לי להרגיש שאני עושה משהו שהוא לא בסדר. החברים מהישיבה וגם ראש הישיבה נרתעו. כולם ניסו להפחיד אותי – וצדקו. הם אמרו לי: 'אתה תצא ותהיה לבד', וזה באמת מה שקרה. אני אדם שמחובר לקהילה ומאוד חברותי, ופתאום, כשיצאתי והתגייסתי, הרגשתי בודד. אתה מוותר על משהו שהיה כל כך חשוב לך, תמורת חופש ובחירה, וזה לא קל. כשאתה יוצא אף אחד לא מסתכל עליך. אני זוכר שאמרתי לעצמי, 'וואו, זה בדיוק כמו שאמרו לי'. הפחד היה מזה שלא אצליח להסתדר לבד, שלא יהיה לי כסף או שאהיה חולה. החשש הטבעי לשרוד בעולם מתגבר מאוד כשאין תמיכה. התחושה הייתה של חוסר אונים ושל חרדה קיומית. כשהייתי חרדי הייתי רגוע, וחשבתי שגם כשאצא הכול יהיה בסדר. אבל המציאות באמת כאבה".

אין ברירה, צריך עזרה! אליאור מתאר רגעים של התמודדות נפשית לא פשוטה, ומשתף בדרך שעשה בניסיון לשחזר את המקום הקהילתי החם שאותו נאלץ לעזוב: "הייתי צעד מלהישבר, הבנתי שלבד אני לא יכול. מצאתי את עצמי עובד בשלוש עבודות ולומד תוך כדי. הבנתי שאין לי ברירה אלא לקבל עזרה. התחלתי לכתוב על עצמי בפייסבוק וזכיתי לתמיכה ואהדה. לא תמיד קל להיחשף, אבל מרגע שהעזתי להיעזר באחרים, הצלחתי להתקדם. בצבא הוכרתי כחייל בודד וקיבלתי סיוע, ובלימודים חברות עזרו לי עם שיעורי הבית. בהמשך, הלכתי לטיפול פסיכולוגי שכמובן עזר לי מאוד. זה היה ממש לא פשוט ברמה הנפשית, להגיד 'אני רוצה חבר, אני צריך מישהו כדי לדבר ולהתייעץ איתו', אבל ככה הכרתי חברים. הם גם עזרו לי להתגבר על הבושה שהרגשתי בגלל שהיו לי חורים בהשכלה, ופשוט לימדו אותי. לשמחתי, יש היום הרבה מנגנוני תמיכה שעוזרים ליוצאים ויוצאות להשתלב בחברה, אבל בתקופתי לא הייתה מעטפת טובה מספיק. האתגר הגדול הוא חוסר הוודאות. אתה שואל את עצמך, 'מתי הקושי ייגמר ויהיה אפשר לנשום אוויר ולהתרווח?' בגלל הבעיטה במוסכמות של החברה החרדית, אתה לא שייך לשום חברה ומרגיש תלוי באוויר במשך תקופה ארוכה, חודשים או שנים. אנחנו, היוצאים, צריכים לבנות לעצמנו רשת תמיכה. למזלי, היה לי מספיק אומץ לבקש עזרה. אני זוכר שהלכתי לקחת תנור יד שנייה שמישהו תרם. הבנתי שמותר לי להגיד שאני צריך לדאוג לעצמי. בזכות העזרה שקיבלתי אני יכול היום לעזור לאחרים. אני מבין שאני לא יכול לבטל את הכאב. האקטיביזם החברתי והעזרה שלי לאחרים עוזרים לי לצמוח". לקריאה על הפעילות של אליאור בתחום בריאות הנפש לחצו כאן. להרגיש שלם ומסופק "היו מצבים שהרגשתי חרטה על היציאה מהדת. אמרתי לעצמי: 'למה בכלל הייתי צריך את זה?'. עד היום, כשאני כבר בן 29, אני עדיין אומר לעצמי לפעמים: 'אולי היה עדיף להישאר בחברה החרדית...' ומנהל עם עצמי דיאלוג בקשר לחיבור ולשייכות. אבל באופן כללי, אני שלם ומרוצה. כמו יוצאים רבים, הדרך שעברתי לא הייתה קלה, לא הבנתי בהתחלה כמה קשה ומורכב יהיה המסע, אבל למרות הכול אני לא מתחרט. אני חושב שיוצאים ויוצאות הם גיבורים. רבים מהם מבינים שהם חייבים לוותר על המשפחה, זה משהו כמעט מובנה בסיפור שלנו. המסר שאני רוצה להעביר להם הוא: אין במה להתבייש, כדאי לבקש עזרה ולחתור להיות שלמים עם עצמנו. ברור שבתחילת הדרך נתהה לא מעט אם הצעד שעשינו היה נכון, אבל אי אפשר להתחרט ולאכול את עצמנו כל הזמן. צריך להשלים עם מי שאנחנו ועם ההחלטות שלנו".
סיפור התקומה של טס

צילום: לאור דנון
טס מאיר (29), מחזאית ושחקנית, גדלה בשכונת רמות בירושלים. היא אחת מעשר אחים ואחיות, וכיום מתגוררת בתל אביב. ככה יצאתי "תמיד ידעתי שהעולם החרדי הוא לא המקום שלי ושלא אשאר שם. היה לי רע בבית, לא היו גילויי חיבה. חוויתי אלימות ויחס קשה מבחינה רגשית, והיו לי המון ויכוחים וריבים עם ההורים. בגיל 18 כמעט התארסתי דרך שידוך, אבל אז גיליתי שאני והחתן המיועד בעלי רצונות שונים בתכלית: הוא רצה ילדים מייד אחרי החתונה, ואני לא רציתי להיות כמו ההורים שלי ולגדל ילדים מתוך חובה. באותו רגע הבנתי שתפיסת העולם שלי היא לא חרדית, ושאני חייבת לצאת ולהבין אם יש מקום אחר שאוכל להשתלב בו. ארזתי את החפצים שלי ומצאתי דירה. הודעתי להורים שאני עוזבת. אימא שלי ניבאה לי שחורות, כאילו אין סיכוי שאמצא לי מקום אחר טוב. אבל בתוכי הרגשתי שאני חזקה. התחלתי ללמוד לבגרויות ולפסיכומטרי. הייתי מסתכלת על ההורים שלי ברחמים, מבינה שהם תקועים ולא מסוגלים להכיל שינוי, אבל לי יש הזדמנות ואני חדורת מטרה. התחלתי להגשים את החלום להיות שחקנית ונרשמתי ללימודים בבית ספר למשחק בירושלים".

טס מאיר בילדותה
בית ספר למשחק – חורבן ראשון המציאות הקשה של פערי תרבות רבים והמצוקה הכלכלית נחתה על טס במלוא עוצמתה, ולרגעים היה נראה שנקלעה לדרך ללא מוצא: "לא הצלחתי להסתדר כלכלית ולא הייתה לי שום תמיכה. לא קיבלו אותי בחברה, כי השפה וההתנהגות שלי היו שונות. לא הצלחתי להבין על מה מדברים. בבית הספר למשחק חוויתי תחושת זרות תמידית. כל השאר, מגיל צעיר מאוד, נחשפו לתרבות של תיאטרון, משחק ויצירה, ואני לא הכרתי שום דבר מכל אלו. הייתי חייבת להדביק את הקצב. הרגשתי זרה, בודדה ומנותקת, לא קשורה, ובאופן תמידי חוויתי חוסר ותחושת פספוס. כעסתי על העולם שממנו באתי ועל מערכת החינוך שלא לימדה אותי את הדברים האלה. נוסף לכול, היו לי קשיים כלכליים. לא הבנתי איך להסתדר בחוץ, איך משלמים שכירות, איך אפשר לעבוד וללמוד במקביל. נקלעתי לחובות מעיקים. ואם כל זה לא מספיק, ההוויה שלי הייתה מודחקת. העניין המרכזי בלימודי משחק הוא להתחבר לילדה שהיית, אבל לי זה לא עבד, לא הייתה שם ילדה שיכולתי להתחבר אליה. היו שנים שבהן לא זכרתי בכלל את הילדות שלי, ממש מסך שחור, נתק מוחלט במחשבות וברגשות. בשלב מסוים אמרתי לעצמי, אני בתחתית. ולזה כנראה אימא שלי התכוונה כשאמרה, 'או שתחזרי או שתתאבדי'. היא תמיד אמרה שאנשים שיוצאים מהדת לא מסתדרים בחוץ, ואז או שהם חוזרים או שהם מתאבדים. היא הייתה אומרת את זה כדי שלא נצא, העדיפה שנישאר בחברה החרדית, גם אם זה נובע מפחד וגם אם ממש רע לנו בפנים. היו לי חברות שיצאו, והייתי שומעת עליהן שהן התאבדו. עוד אחת ועוד אחת, וזה לא ממש עזר לי... באותו זמן הייתי רגע לפני למאוס בחיים. הרגשתי שאין לי כוחות, ראיתי שחור והייתי מדוכאת. כמעט שלא אכלתי, עישנתי המון, בכיתי בהיסטריה, בלי סוף, וסבלתי מהתקפי חרדה. היו ימים שלא הצלחתי לקום מהמיטה, לא ללימודים ולא לעבודה. לא יכולתי להזיז את הגוף שלי. קיוויתי שאמות בשנתי. לא רציתי להמשיך להילחם, כי זה היה קשה מדי. ואז פתאום אמרתי לעצמי שיותר נמוך מזה לא אוכל לרדת. הבנתי שאין מישהו אחר שייקח אחריות על החיים שלי, ורק אני זו שיוצרת ובוחרת. היה לי ברור שהבחירה בידיי, שאני יכולה לסיים את החיים אבל אני יכולה גם להתאמץ, לעבוד קשה כמו שלא עבדתי מעולם, ולבנות את החיים שלי מחדש. הבנייה הזאת תדרוש ממני עבודה מטורפת, לקום מהמיטה ולעשות דברים, להיכנס בהם בכל הכוח, אבל יכול להיות שאצליח. ואם לא אצליח, האופציה השנייה, לעזוב באמת, תמיד קיימת."

בית ספר למשחק – חורבן שני "החלטתי לקחת את לימודי המשחק צעד אחד קדימה, וללמוד בבית ספר מהשורה הראשונה. הבנתי מה אני צריכה לעשות בשביל זה, ועשיתי את זה. עברתי לגור בתל אביב והתקבלתי למכינה של בית הספר למשחק 'ניסן נתיב' – שם חלמתי ללמוד. הייתי צריכה לעבוד קשה כדי לכסות את החובות וכדי לממן את הלימודים, ומצאתי עבודה כמלצרית בחוף. העבודה הייתה קשה אבל השכר הטוב השתלם, והמשמרות הסתדרו לי מצוין עם הלימודים. בשנה השלישית ללימודיי המסעדה נסגרה, ושוב נקלעתי לקשיים. היו לי חובות, הייתי בדיכאון ולא הצלחתי לתפקד. ושוב הגעתי למחשבות ויתור על החיים. למזלי, הייתי במקום אחר, כבר הייתה לי תעודת שחקנית, היו כמה הצגות ששיחקתי בהן, ואיכשהו שרדתי את השנה השלישית. אבל החלום הזה, שיבוא איזה במאי תיאטרון ויקטוף אותי, היה לי בראש כל הזמן. האמנתי שזה יקרה, שאעבוד במשחק ולא אצטרך לקרוע את עצמי כל כך. אבל זה לא קרה. הייתי במצב קשה, כי לימודי משחק דורשים המון מאמץ פנימי וכוחות נפש, ועדיין לא זכרתי את הילדות שלי בגלל הטראומות. ופיזית – היה לי קשה לשחק. כל העומס הזה שבר אותי. לא הייתה לי תמיכה בשום צורה, לא משפחתית ולא חברית. עבדתי קשה כדי להסתיר מהחברים שלי לכיתת המשחק שאני יוצאת החברה החרדית. לא ממש הצלחתי, והשוני שלי הרחיק אותי מהם". מחורבן כפול לשחקנית יוצרת מצטיינת טס עברה כברת דרך עד שהפנימה שצברה כלים לחיים כיוצאת החברה החרדית, ובעקבות התובנות שהגיעה אליהן היא הצטרפה לצוות היצירה של ההצגה "ככה יצאתי", ואף משחקת בה בתפקיד הראשי. "לקח זמן עד שהבנתי שאין בושה ביציאה. להפך, זו גאווה, ואני יכולה להשתמש במסע החיים שלי לטובת היצירה. יש לי תוכן שאין לאף אחד אחר בסביבה שלי. אין הרבה שחקנים-יוצרים שכותבים על היציאה מתוך חוויה אישית. ואז הגיעה ההצעה להיות שותפה ליצירת 'ככה יצאתי' יחד עם עדי גורל – במאית ההצגה, ואבי אופיר, הפרטנר שלי לבמה. כמובן שלקחתי את ההצעה בשתי ידיים. שנתיים לפני כן הייתי מסרבת להשתתף ביצירות כאלו, כי ממש לא רציתי להתעסק ביציאה. לא ראיתי את התהליך שעברתי כיתרון אלא כחיסרון, וכשהמחשבה הזאת השתנתה, הגיעה ההצעה. משם הכול כבר התנהל ממקום בריא. התרגשתי לחזור לשחק אחרי שבתקופת הקורונה בקושי שיחקתי. משם רק נפתח לי עוד: הלכתי ללמוד מחזאות, כתבתי מחזה קצר בשם 'נעולים בלילה' יחד עם בן דוד שלי, וזכינו במקום הראשון בתחרות באוניברסיטת תל אביב. בנוסף. המחזה תורגם לשפות נוספות. מאז התחילו לזרום עוד תפקידים קטנים, בכל מיני יצירות, ואני מרגישה שהחיים שלי עלו על המסלול. אני עדיין יוצאת לפעמים לעבוד בשליחות, במלצרות, ובכל מיני חלטורות במשחק כדי לסגור את החודש, אבל אני כבר במקום טוב ובתהליך של צמיחה". את ההצגה תוכלו לראות כמעט בכל מקום בארץ, ואפילו בסלון ביתכם. לפרטים נוספים שלחו הודעה בדף הפייסבוק של ההצגה.

מתוך ההצגה "ככה יצאתי"
לכתוב את שיקום הקשר עם המשפחה "כשסיימתי ללמוד החלטתי להתעמת עם ההורים שלי לגבי העבר וטראומות הילדות. אבל כשהבנתי שהם לא יודו במה שעשו, החלטתי לנתק איתם קשר, ולהאמין לעצמי בלי לקבל את ההסכמה החיצונית שלהם. מאז אני לא בקשר איתם, ויותר שלמה עם עצמי. כשהתחלתי לכתוב, מצאתי שדרך הכתיבה אני גם משחקת, אני ממציאה דמויות ומרגישה את החיות של המשחק. כתבתי מחזה על היציאה שלי, התעסקתי בטראומות שלי דרכו, והכתיבה עזרה לי להתמודד איתן ולא להיות מולן בחוסר אונים. תוך כדי הכתיבה, כדי לבנות דמויות עגולות, נתתי להורים שלי רגשות אמיתיים וסיבות להתנהגות שלהם. כך הבנתי שהם לא רעים, אלא מוגבלים. הם בחרו ללכת עם הראש בקיר, וזה מה שיצר את מי שהם, אבל אני בוחרת להתמודד עם הכאבים, לפתור את האתגרים, וליצור לעצמי מציאות חדשה!
סיפור התקומה של נפתלי
נפתלי יעב"ץ (35), גדל בירושלים. בגיל צעיר מאוד הבין שמקומו לא בחברה החרדית, והחל את מסע היציאה שלו ממנה. בגיל 14 נזרק מהבית והתגורר בסטודיו של מי שלבסוף פגע בו מינית. הוא עבר בין מסגרות, השתמש וסחר בסמים, וכן היה מעורב בקטטות רחוב. למרות כל זאת, הוא נאבק למען בני נוער חסרי מסגרת, ארגן מחאת ענק שבה ריכז סביבו מאות נערות ונערים שנפלטו לרחוב ודרשו למצוא עבורם מענה הולם. בשלב מסוים נפתלי נתפס על עבירות סמים, שהה במעצר, לאחר מכן עבר לחלופת מעצר ולמוסד גמילה. בגיל 18 וחצי השתחרר לחופשי. סיפורו של נפתלי תועד בסרט "נאף ילד רחוב". כיום נפתלי נשוי ועובד סוציאלי במקצועו. עד סוף שנת 2022 שימש כראש מטה מינהל סיוע לבתי משפט ותקון במשרד הרווחה והביטחון החברתי, וניהל את תחום הטיפול ביוצאות ויוצאי החברה החרדית במשרד הרווחה. סיפור התקומה של נפתלי נפתלי יעב"ץ (35), גדל בירושלים. בגיל צעיר מאוד הבין שמקומו לא בחברה החרדית, והחל את מסע היציאה שלו ממנה. בגיל 14 נזרק מהבית והתגורר בסטודיו של מי שלבסוף פגע בו מינית. הוא עבר בין מסגרות, השתמש וסחר בסמים, וכן היה מעורב בקטטות רחוב. למרות כל זאת, הוא נאבק למען בני נוער חסרי מסגרת, ארגן מחאת ענק שבה ריכז סביבו מאות נערות ונערים שנפלטו לרחוב ודרשו למצוא עבורם מענה הולם. בשלב מסוים נפתלי נתפס על עבירות סמים, שהה במעצר, לאחר מכן עבר לחלופת מעצר ולמוסד גמילה. בגיל 18 וחצי השתחרר לחופשי. סיפורו של נפתלי תועד בסרט "נאף ילד רחוב". כיום נפתלי נשוי ועובד סוציאלי במקצועו. הוא משמש כממונה על פניות הציבור של משרד הרווחה, ועד סוף שנת 2022 שימש כראש מטה מינהל סיוע לבתי משפט ותקון במשרד הרווחה וניהל את תחום הטיפול ביוצאות ויוצאי החברה החרדית במשרד. אם אין אני לי, מי לי? "הרצון שלי תמיד היה לפעול למען הסביבה והחברה, כמו שניסיתי לעשות עם מחאת ילדי הרחוב. באותה תקופה לא הייתי בקשר עם המשפחה, בעיקר בגלל הפער הדתי-אמוני. כשהשתחררתי מהכלא, מצאתי את עצמי שוב בודד ודי מהר חזרתי לכיכר ציון בירושלים, לחברים, לסמים ולבלגן. ואז הבנתי שאם אני רוצה לבנות את עצמי, אני חייב להתרחק מירושלים. נעמדתי בטרמפיאדה לכיוון תל אביב וניסיתי לתפוס טרמפ. אסף אותי מי שהיה אז סמנכ"ל בחברת אוסם. סיפרתי לו קצת על עצמי, והוא אמר שיעזור לי. במרבית מקומות העבודה לא רצו לקבל אותי, בגלל הרישום הפלילי. והוא, מהעמדה הבכירה שלו, עזר לי להתקבל למקום עבודה – אנשים טובים באמצע הדרך". מהר מאוד נפתלי הבין שהשינוי שלו ושל נערים כמוהו יגיע דרך כניסה למערכת פנימה. אז התחיל לגבש את החלום, להיות עובד סוציאלי ולעבוד במשרד הרווחה: "הייתי מדוכא. ניתקתי קשר מהחברים שהכרתי ברחוב, כדי לאפשר לעצמי להתחיל חיים חדשים – אבל נותרתי לבד. לא היה מבוגר אחראי בסיפור, שום איש טיפול. הפסקתי לעשות סמים, קיבלתי פטור מהצבא בגלל הרקע הפלילי, והתחלתי את דרכי אל עבר משרד הרווחה. בגיל 21 עברתי לגור בשדרות. למדתי שנה במכינה של מכללת ספיר, ואחרי זה התקבלתי ללימודים. תוך כדי הלימודים אמרו לי שגם אם אסיים את הלימודים ותהיה לי זכאות לתואר, לא אוכל לקבל רישיון של עו"ס כי משרד הרווחה לא מאפשר זאת לאלו שיש להם רישום פלילי. הבנתי שיש לי מאבק נוסף. אספתי מכתבי המלצה וביקשתי חנינה מהנשיא. פיצלתי את הלימודים לארבע שנים, והמתנתי לתשובה". נפתלי קיבל חנינה מלאה מהנשיא וזכה בהזדמנות שנייה.
נפתלי יעב"ץ כיום
יגעת ומצאת תאמין "העבודה הראשונה שלי כעו"ס הייתה ברשות לשיקום האסיר. אחרי פחות משנה התקבלתי למכרז של צוערים לשירות המדינה, והייתי בתוכנית שנה וחצי. לאחר מכן ביקשתי להשתבץ במינהל תקון – המינהל שאחראי על אוכלוסיות קצה במשרד הרווחה. היה לי ברור שאני רוצה להיות במקום שבו הייתי כנער שקיבל שירות, ולהפוך לקובע מדיניות. עד לפני כמה חודשים הייתי שם בתפקיד ראש מטה ומנהל פרויקטים. זה היה סיפוק גדול, להגיע לעמדה משפיעה ולקדם נושאים שבוערים בי. נוסף על כך, ניהלתי את תחום הטיפול ביוצאים בשאלה והגדלתי את התקציב בתחום מ-3 מיליון ל-8 מיליון בשנה, בעבודה משותפת מול הארגונים שמסייעים ליוצאים״. להתעטף במשפחה נפתלי, כמו האחרים, מדגיש את חשיבות התמיכה, ומציע לשלב יוצאים במשפחות מאמצות, כדי שיקבלו את המעטפת החמה: "בהרבה מאוד מקרים מה שהכי חסר הוא מעגל תמיכה משפחתי. אימא לדבר איתה כשעובר עלינו יום קשה וצריך לפרוק, אבא, אחים, מסגרת משפחתית עוטפת. כל זה מתנתק לגמרי אצל רוב היוצאים, והם מוצאים את עצמם מנותקים ובודדים. אם היו שואלים אותי, הדבר האופטימלי הוא להקים מערך של משפחות מאמצות עבור היוצאים. לאו דווקא להתגורר אצל אותן משפחות, אבל כן להתארח אצלן בסופי שבוע, מעין שילוב של תוכנית מנטורינג, אבל עם ליווי יותר עוטף. הקשר הבינאישי הוא הדבר הגדול שיכול לצאת מזה. אם תהיה עמותה שתרים את הכפפה ותלווה את המשפחות בתהליך, זה ייתן מענה טוב מאוד להרבה יוצאים". חיבור מחדש למשפחה "למרות כל הכאב והכעס מול המשפחה, למרות שעשו דברים שאין עליהם מחילה, כמו זריקה של ילד לרחוב, בחרתי לאורך השנים לחזק איתם את הקשר. אני מתקשר אליהם בכל יום שישי, גם אם זה רק לשתי דקות. זה חשוב לי, אני רוצה שלילדים שלי יהיו סבא וסבתא. כשאני ואשתי רצינו להתחתן, היה לי חשוב שהמשפחה שלי תגיע לחתונה, אבל הם לא הסכימו להגיע לאירוע שאינו מופרד. החלטנו להתחתן פעמיים. עשינו חתונה אחת מופרדת באולם 'זופניק', בשכונה החרדית 'בית ישראל', ולאחר 50 ימים עשינו חתונה שנייה בגן אירועים. שם כבר ערכנו טקס אישי עם נדרים ועוד דברים מרגשים. לקח עשר שנים מהיום שעזבתי לרחוב עד שהתחיל האיחוי בקרע עם המשפחה. בסופו של דבר הבנתי שאני לא יכול לשנות אותם. אימא שלי, מבחינתה, השקיעה את כולה ועשתה את המיטב עבור המשפחה. צריך לזכור שגם לה היו לחצים קהילתיים שניהלו אותה".

חתונה מספר 1 – בעלת אופי חרדי

חתונה מספר 2 – בעלת אופי חופשי
אמונה עצמית ועבודה קשה "מה שעזר לי לצלוח את התהליך זה הרבה כוח רצון. אני מאמין באמונה שלמה שאין דבר שעומד בפניו. לאורך כל הדרך אמרתי לעצמי 'אתה תהיה במטה הארצי של משרד הרווחה'. חזרתי על המנטרה הזאת שוב ושוב, ועשיתי צעדים ממשיים כדי להגיע לשם. האמנתי שבעבודה קשה אני יכול להשיג כל מה שארצה. לאורך השנים גם הצלחתי להוכיח זאת: אם זו חנינה מהנשיא, ואם זה להגיע לעמדת כוח זו או אחרת. מה שדחף אותי, למרות הקושי, הם גם האופי שלי וגם הניסיון האישי. אחרי שישנתי ברחוב, מה זה כבר בשבילי לשנן חומר למבחן? בקטנה. יחסית למה שעברתי הכול מתגמד. וכמובן, הצלחתי לצמוח גם בזכות אנשים טובים שפגשתי באמצע הדרך, כמו אותו אדם מהטרמפ. הוא ליווה אותי לאורך השנים, והוא והמשפחה שלו נתנו לי הרבה יותר ממה שכל עמותה יכולה לעשות". יוצאים לטיפול כמי שחווה מצוקה וכאב בנעוריו, נפתלי ממליץ ליוצאות וליוצאים ללכת לטיפול, כדי ללמוד לתת מקום לכאב ולרגשות הקשים – דבר שגברים בחברה שלנו, במיוחד יוצאים מחברה שלא נותנת מספיק ביטוי לרגשות, אינם מורגלים בו: "הליכה לטיפול היא קריטית בעיניי. אבל לא בטוח שזה הדבר שצריך לעשות בשלב הראשון של היציאה. כדאי למצוא קודם מסגרת יציבה, עבודה, חברים וקהילה, ואז להתחיל לגעת במקומות הכואבים. אני, למשל, התחלתי ללכת לטיפול רק בשנות העשרים שלי, במקביל ללימודים. בסוף האדם צריך להיות מודע לעצמו ולתת לעצמו להרגיש. כשאנחנו חווים כעס, בדידות, דיכאון, עצב וחוסר אונים, אפשר לשים את כל התחושות האלה תחת כותרת של 'היה לי יום רע', אבל אפשר לבחור להיות מודעים, להכיר ברגשות, לבחון אותם ולהבין איך להתמודד איתם. היום אני יכול לומר ליוצאים בפה מלא: אם אתה יוצא ומתנתק, יש סיכוי גדול שבשנה הראשונה תחוש בדידות ותלישות, גם אם יש חברים פה ושם. לא צריך להיות בשוק מזה, אלה תחושות טבעיות ונורמטיביות לגמרי ביחס למצב. זה בסדר שכל הרגשות קיימים, זה חלק מהתהליך, אבל זה לא יישאר ככה". יוצאים לשינוי יחד ארגון "יוצאים לשינוי" מפעיל מרכזים קהילתיים ותוכניות פרטניות מגוונות בירושלים ובתל אביב, ובימים אלו הפעילות הגיעה גם לצפון הארץ ולדרומה. ברוריה אברהם-לבנון, סמנכ"לית פרט וקהילה בארגון ויוצאת בעצמה, מדגישה: "אחד הדברים המשמעותיים שאנו פועלים למענם הוא ליצור תחושת שייכות, הן ברמה האישית, הן ברמה החברתית והן ברמה של התנועה כולה, תחושה של היותנו חלק מתנועה חברתית הולכת וגדלה, מלאה בכוחות ומעוררת השראה. אנו עושים זאת באמצעות הפעלת תוכניות פרטניות, שמסייעות לכל אחד להתמודד עם הקשיים הרבים בדרכו, ולממש את הפוטנציאל במלואו. וכן באמצעות מתן במה ליוצאות ויוצאים שעשו דרך ויכולים לספק ליוצאים חדשים מודל של תקווה ושאיפות גבוהות. מענה נוסף הוא מערך של קורסים, סדנאות ופעילויות חברתיות שונות ומגוונות, המסייע לצור רשת חברתית טובה וחזקה. דבר משמעותי מבחינתנו הוא לקבל כל יוצאת ויוצא בתחילת דרכם באיחול: 'ברוך בואך לתנועת היציאה, תנועת הבחירה'". ברוריה מוסיפה: "הדרך ארוכה, יש בה שמחה, סיפוק, כנות ומימוש, והיא גם רצופה באתגרים, כאב וקושי. אל תהססו להיעזר בחבר, שכן, בוס או ארגון, אך שימו לב שהעזרה תהיה כזו שמספקת לכם 'חכה' ולא 'דגים'. שאפו לעזרה שמטרתה לתת לכם כלים ודחיפה להמשך הדרך, ולא עזרה המשמרת אתכם נזקקים".
[1] שנתון "יוצאים עם נתונים 2022". [2] הורוביץ, 2018, "יציאה בשאלה: סיכון, סיכוי, ומדיניות חברתית".
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק

מאויב לאוהב - איך מתגברים על הפחד מכלבים?
חני ליפש
כלב הוא חברו הטוב של האדם? תלוי את מי שואלים. בחברה החרדית לא חושבים כך ואף נרתעים מרעיון גידול חיית המחמד האהובה. רוב הילדים החרדים מחונכים לפחד מכלבים, והיוצאים, שמעוניינים להשתלב בחברה הכללית, נאלצים להתמודד עם החשש שהוטמע בהם ולהתרגל לחיות בתרבות שמחשיבה כלבים כבני משפחה.
"העדפתי שיעמוד מולי מחבל עם קלצ'ניקוב ולא כלב"
ריקי (30) נגמלה מהפחד מכלבים לפני כ-4 שנים. "בילדותי גרנו בבני ברק, ולעיתים קרובות ביקרנו בפארקים ברמת גן. בכל פעם שכלב התקרב לאימא שלי היא צרחה. זו כנראה הסיבה לפחד העמוק שלי מכלבים. מפגש עם כלב היה הסיוט הגדול ביותר שלי". לימים עברה ריקי לפנימייה בעיר חילונית. באותו זמן לא הייתה מסוגלת להסתובב ברחוב ללא ליווי, שמא יקרה כלב בדרכה. "כלב, מבחינתי, היה דבר כל כך מפחיד ומסוכן. אני זוכרת את עצמי אומרת שאני מעדיפה שיעמוד מולי מחבל עם קלצ'ניקוב, ולא כלב. כי עם מחבל אפשר לדבר והוא אולי יבין אותי וירחם עליי, אבל מול כלב – מה אני יכולה לעשות? כשהכרתי את בן הזוג הראשון שלי הוא סיפר לי בהתלהבות על הכלב שלו. מצידי, זו הייתה עילה לפרידה. לבסוף סיכמנו שבזמן שאני אצלו הכלב יהיה קשור. הסידור הזה נמשך שלוש שנים. לא הצלחתי להפסיק לפחד". ריקי התקשתה להסביר לחבריה שאינם יוצאים מה פשר הרתיעה המופגנת שלה מכלבים. "ביקרתי אצל חברה, והיה שם כלב קטן-קטן, מעט יותר גדול מאפרוח. ברגע שראיתי אותו קפצתי מהספה והתחלתי לברוח. הכלב חשב שאני משחקת איתו, והתחיל לרוץ אחריי ולנבוח בהתלהבות. זה היה נורא, אני צורחת, והוא רץ ומשתובב, וכולם מסתכלים וצוחקים מהסיטואציה, כלב ננסי שמצליח להפחיד אישה בוגרת. זה היה משפיל. הרגשתי שאף אחד לא מבין את הפחד שלי". עם זאת, החשיפה לכלבים היא שסייעה לריקי, בסופו של דבר, להפסיק לפחד. "להורים של בן הזוג הנוכחי שלי יש שני כלבים ענקיים. בפעם הראשונה שהגעתי אליהם וראיתי את הכלבים קפאתי במקום. אחר כך ניסיתי להסתתר מאחורי בן הזוג שלי. התביישתי להגיד מפחדת. לאט לאט הצלחתי להתקרב אליהם, בליטוף, נגיעה ושהות משותפת, עד שנהיינו חברים ממש טובים. היום אני מאוהבת בהם. בזמן שההורים של בן הזוג נסעו לחו"ל לעשרה ימים, שמרתי על החברים החדשים שלי". ריקי היא דוגמה מייצגת לקושי של אלפי יוצאות ויוצאים, שלא הורגלו לחיות בסביבת בעלי חיים. "בדרך כלל אנחנו מפחדים מהבלתי מוכר", מסבירה הילה אליאב, מטפלת בחרדות ומתמחה בטיפול בפחד מכלבים. "החרדים לא מגדלים כלבים מטעמי תרבות, דת, כלכלה ועוד, ולכן, חשיפה לכלבים היא אתגר למוח. נוסף על כך, פחד מכלבים יכול לנבוע מטראומה של מפגש לא מוצלח עם כלב, וכן בשל העברה בינ-דורית, ילד שראה שאימו נבהלת מכלב מסיק שכלב הוא דבר מסוכן"."אף אחד לא הבין אותי, זלזלו בפחד שלי"
לאה ליכטנשטיין, מאפרת מקצועית, נאלצה לוותר על עבודות בגלל הפחד מכלבים. "כשהייתי מגיעה לבתים ומגלה שיש שם כלב, הייתי חייבת לבקש מהלקוחות לסגור את הכלב בחדר אחר, משום שלא הייתי מסוגלת לעבוד – רק מהפחד. כשהייתי ילדה ראיתי כמה אימא שלי נבהלת מכלבים, וזה חלחל אליי. אני לא זוכרת את עצמי לא מפחדת מכלבים. זו פוביה אמיתית, לא משהו שאפשר להסביר. פחדתי ממגע של כלב, חששתי שינבח או ינשך. המגבלה האמיתית הייתה בעבודה, הפסקתי ללכת לבתים שיש שם כלבים בגלל שאף אחד לא הבין אותי. זלזלו בפחד שלי. שמעתי משפטים כמו 'מה את מפחדת? זה כולה כלב קטן', 'תירגעי, הוא לא יעשה לך כלום'. פעם הגעתי לחברה שלי, והיה לה דובי ענק על המיטה. חשבתי שזה כלב ומייד ברחתי מהחדר. החברה לא הבינה מה קרה. אמרתי לה שאני מפחדת מכלבים, והיא אמרה שאין לה כלב, אלא רק דובי מפרווה סינטטית. זה היה מצחיק, אבל גם מביך מאוד. הבנתי שאני צריכה לטפל בחרדה העצומה הזאת". לאה התמודדה עם הפחד באמצעות חשיפה, והחרדה כמעט נעלמה. "לא האמנתי שאוכל לשבת בחברת כלבים, אבל אחרי טיפול שארך כארבעה חודשים כבר אין לי בעיה אפילו להיות איתם לבד. אני עדיין מרגישה חסומה פה ושם, אולם את הפחד העיקרי שלי מכלבים ניצחתי. הניצחון הזה מאפשר לי להיות בן אדם חופשי ופחות מוגבל וכבול, ואני מאוד שמחה על כך". גם הילה אליאב נתקלה בסיפורים על פגיעה בפרנסה ובאיכות החיים בשל הפחד מכלבים. "הגיעה אליי מטופלת מבני ברק שעובדת בכפר סבא, היא פחדה לרדת מהאוטובוס, שמא תפגוש כלב. מטופלת אחרת חששה ללכת לים בגלל החרדה ממפגש עם כלב. טיפלתי באישה שפחדה להגיע לקוסמטיקאית שלה, אחרי שזו אימצה כלב. יש גם גברים ונשים ששוללים על הסף קשרים רומנטיים, בגלל כלבים.""איך אפשר לפחד מבן משפחה?"
חוסר הקבלה וההכלה לפחד מכלבים בולט בסיפוריהן של ריקי ולאה. לדברי הילה, הדבר נובע מהתפיסה המקובלת שכלבים הם בני משפחה. "לאנשים קל יותר להתחבר לפחד מנחש, לא מכלב. כלבים נתפסים כחלק מהחברה ומהמשפחה. הקרבה הזאת יוצרת אנטגוניזם לפחד מכלבים, כי אנשים לא מבינים איך אפשר לפחד מבן משפחה שלהם".אז מה עושים?
במענה לשאלה, כיצד בפועל מטפלים בחרדה מכלבים, הילה מפרטת: "הטיפול נעשה באמצעות שילוב של כלים קוגניטיביים ועבודה התנהגותית. לומדים מהי חרדה ומה המשמעות שלה מבחינה הישרדותית. לומדים מה זה כלב, איך הוא חושב ומתנהג, וגם מה לעשות כשפוגשים כלב. כך מאפשרים יצירה של חוויה חדשה במפגש הפיזי עם כלבים ויוצרים מעין חיווט עדכני במוח. החשיפה עצמה נעשית בהדרגה. התוצאות של הטיפול – מדהימות. החרדה פשוט עוברת. כמי שהתגברה על החרדה מכלבים, אני שמחה שיש לי יכולת לעזור לאחרים להתגבר ולהשתחרר מהמצוקה הזאת".הכותבים שלנו

































































הניוזלטר שלנו
קבלו את כל הכתבות הכי מענינות והכי חדשניות ישירות למייל

קצת על התקופה...
מגזין "התקופה" מביאה אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
