אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה פגשתי יוצאת!
אם להיצמד להגדרה הוויקיפדית, פגשתי ודאי אין-ספור לפניה ורבים כדוגמתה סבבוני, שמא הייתי אחת כזאת בעצמי. לא שמרתי שבת אז, וחזותי הייתה חילונית למדי. עד היום תמהה אני למה דווקא אל מול זאת נפעמתי ואמרתי לעצמי בקול: "וואיי, הנה דתל"שית!"
הייתה זו תקופה של לפני יותר מעשור, הלכתי לי בעולם בתחושה מסוימת של בת חורין, למעט אחזקות שוטפות של תשלומי דירה, מיסים, עבודה וחברה. לא בגבהים ולא בקרקעית, שורדת פלוס.
גם מבחינה רוחנית לא היו תנודות קיצוניות, התהליך שלי התפרש על פני שנים, אם לא עשורים. הקונפליקטים הנושנים כבר דהו מפאת חוסר תרגום למציאות יום-יומית, חיה בחוויה, בהוויה, משתדלת להישמר מהדיוטות התחתונות, כי רק שם מתחוורת לי מציאות היותי האחראית הבלעדית על עצמי. כך שאם כבר ביצעתי את הנטישה, שלא יהיו פדיחות! אני חושבת שהדבר העיקרי ששמר עליי מפני נפילות הייתה הבושה שמא לא אשרוד את העצמאות הזאת.
מה גם שהרגשתי שהתחושה ההישרדותית היום-יומית מזוהה בצורה שווה עם המציאות של כל אדם באשר הוא, ללא היבדלות מטעמים אלו או אחרים. אני אדם אמיתי, תפקידי הוא לשרוד, וכל השאר – בונוס.
באותה התקופה היינו חבורה של ארבע בנות, החברות הכי טובות. כולנו היינו פליטות הקהילה והמוסדות החרדיים, לא הזדהינו כיוצאות. אני חושבת שבגלל העובדה הפשוטה שזה פשוט לא העסיק אותנו יותר מדי, לא הגדיר ולא הוביל ולא תרם. מבחינתנו, היינו סקרניות מדי לחיות את החיים עצמם. למעט אנקדוטות הומוריסטיות פה ושם, אפילו לא העלינו את הנושא בפוגשנו אנשים מרקע חילוני, בייחוד בהתחשב בכך ששתיים מאיתנו עוד בכלל שמרו שבת.
אז בשבת ההיא, לפני 12 שנה, פגשנו את הדתל"שית ההיא, וכנראה זו הפעם הראשונה שהכרנו מישהי שכנראה עונה להגדרה הזאת. לכן נפעמנו.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
התקופה
אילו הוציאנו - והלוא הוציאנו!
נהורא שגב
אותיות פורחות
י. צרויהזון
עכשיו זה מדעי! הסרת הכיפה היא הגורם היחיד והוודאי לתופעה הרווחת של בריחת אותיות מהמוח.
ההוכחה החד-משמעית
מי מאיתנו לא נתקל בתופעת האותיות הפורחות באוויר? מי לא ניסה להסתתר מאימתה של האות אל"ף (א') שהתעופפה במרחק לא גדול מהקרקע, גדולה ומאיימת, מחוללת הרס כמו אשמדאי בזמניו היפים ביותר, או מיהר להימלט כאשר האות בי"ת (ב') חגה לה באוויר וביאשה אותו בזוהמה.
צוות מדענים מאוניברסיטת המקובלים בצפת הקדישו את מיטב שנותיהם לחקר התופעה המדאיגה, ואף זכו למימון מוגבר בשנים האחרונות, בשל התפשטותה. שיטות המחקר כללו ניסויי מעבדה, שאלונים פתוחים וסגורים, קבוצות מחקר מובחנות ומדויקות, תצפיות, קריאה בכוכבים וירידה לפשר חלומות. כל אלו הובילו למסקנה חד-משמעית, שהובהרה פעם אחר פעם בכל אחד מהמבדקים: ברגע שהכיפה מוסרת מהקרקפת מייד מתחיל תהליך בריחת האותיות, ואילו השבתה לראש עוצרת את הבריחה.
קשה לומר שהממצא התקבל בהפתעה. הלוא בריחת האותיות לאחר הסרת הכיפה היא סיכון ידוע משכבר הימים. עם זאת, מעניין להבין מה ההסבר המדעי מאחורי התופעה: "בין עצמות הגולגולת מצוי המוח", מסביר ח.כמולוג, המדען שהוביל את המחקר רב-השנים, "במוח מצויים תאי זיכרון שבהם מאוחסנות אותיות הא"ב. אולם שאיפתן הבסיסית והטבעית של האותיות היא לצאת מהמוח ולהסתובב בעולם. במצב תקין מה שעוצר מבעדן לעשות זאת זו הכיפה. הכיפה המהודקת לראשו של האדם סוגרת למעשה את פתח המילוט של האותיות, ובכך מותירה אותן בתוך הראש". ח.כמולוג מציין שלדעת חוקרים מסוימים בצוותו כיפה עם סרט היא המחסום האפקטיבי ביותר, אך לדבריו עוד לא נאספו מספיק ראיות לאישוש תיאוריה זו.
"בהיעדר מחסום הכיפה", ממשיך ח.כמולוג ומנופף בשלל מסמכים תומכים, "האותיות פשוט משתחלות החוצה ומשתוללות, ואת האסון כולנו רואים". הסבריו של המדען מבהירים מדוע באזורים מסוימים בארץ, למשל מעל העיר תל אביב, נמצאו כמויות חריגות מאוד של נשורת אותיות ומדוע פרסמה אוניברסיטת המקובלים אזהרת מסע למקומות מסוכנים כמו אלו, וציינה כי קרינת האותיות עלולה להביא למצב של עודף מידע מסוכן.
סיפורי מקרה
בחרנו להביא שני סיפורים, מתוך עשרות אלפי המקרים שנבדקו במהלך המחקר, הממחישים את היקף התופעה ומעוררים תקווה באשר למניעתה.
דבורה (שם בדוי, כמובן) מבני ברק מספרת: זה קרה בשבת אחר הצוהריים. יצאתי עם ילדיי הקטנים לגן השעשועים, כמו בכל שבת. ילדות התנדנדו בנדנדה, ילדים התגלשו במגלשה, וליד הקרוסלה התנהל תור לא מסודר. הכול כרגיל. שום דבר לא הכין אותנו למה שעומד לקרות. פתאום אני רואה ילד כבן 4, שובב קצת, שמסתובב ומפזז בצעדים רחבים מדי, ומניע את הידיים לכל הכיוונים. וככה, פתאום, הוא העיף לבן שלי את הכיפה מהראש. אני דוגלת באחריות אישית, אז חיכיתי שהבן שלי ישים לב שהכיפה כבר לא על ראשו, אבל הוא לא שם לב. פתאום הבחנתי באות אל"ף גדולה שמשתחלת לו מאמצע הראש. כבר לא יכולתי לעמוד מנגד, צרחתי בכל הכוח: "תחזיר את הכיפה, תחזיר אותה תכף ומייד! האל"ף-בייע"ס בורחים לך מהראש!"
הילד שלי כל כך נבהל, הוא רץ אליי בדמעות ואמר, "...ני ל... יודע מה ...ת רוצה, ...מ..., למה ...ת צועקת?"
הייתי המומה. הבנתי שזה מאוחר מדי, שהא' ברחה לו לבלי שוב. למרבה המזל, התאוששתי מהר ורצתי להביא לו כיפה אחרת מהבית, לפני שגם האות ב' תברח לו מהזיכרון.
בעקבות המקרה המצער דבורה החליטה לפעול בכול כוחה ומאודה למען העלאת המודעות הציבורית לנושא, ולהתריע מפני הסכנה החמורה הטמונה בהסרת הכיפה ולו לרגע אחד.
סיפורו של מנחם, תושב אחת הערים הדרומיות, מבהיר מהו מסלול החתחתים שעובר מי שתלמודו נשכח ממנו. כיפתו של מנחם נפלה מראשו באחד הלילות, וכשהוא קם גילה כי כל האותיות ברחו מראשו. מנחם נאלץ לשוב לכיתה הראשונה בחיידר, להתיישב על כיסא קטן בהרבה ממידות ישבנו, ולהתחיל לשנן את האותיות יחד עם בני השלוש. קשה לתאר את עוצמת הסבל, עוגמת הנפש והמחיר הכלכלי והרגשי שנגבה ממנו בשל. גם מנחם נרתם למיגור התופעה, והוא כיום מרצה בגני ילדים, מדבר איתם בשפתם ומסביר להם מדוע עליהם להקפיד שהכיפה לא תרד מראשם אף לא לרגע. את קירות משרדו של מנחם מעטרים מכתבי תודה של ילדים מכל רחבי הארץ.
חרף מאמציהם של דבורה, מנחם ואנשים ונשים רבים אחרים, לא נרשמה בלימה משמעותית בהיקף התופעה, אלא להפך. המחקר נמשך.
הפיתוחים העדכניים ביותר:
במהלך עשרות שנות המחקר נערכו גם כמה ניסיונות להתמודד עם התופעה בדרכים אלה ואחרות. איגדנו עבורכם את היעילות שבהן:
שיר מנע
במצבים שבהם הכיפה הוסרה מהראש ויש חשש ודאי לדליפת אותיות, על הנוכחים בחדר לשיר את הפזמון הבא:
גוֹי, גוֹי, גוֹי,
מַשִי גוֹי,
האָסט אַן עַבֵירֶה,
גֵייט אַרוֹיס דִי תֹּורֶה
(בעברית: גוי, גוי, גוי, משי גוי [אין תרגום הולם למילה "משי" בהקשר זה] יש לך עבירה, התורה יוצאת).
ב-145% מהמקרים שבהם הפזמון הושר לא חלה דליפת אותיות. יותר מכך, הכיפה הושבה לראש תוך שניות אחדות ולא הוסרה ממנו עוד למשך יממה שלמה לפחות.
את ההסבר לפתרון המועיל הזה מספק חבר צוות בכיר בחטיבת המחקר של האוניברסיטה הקבלית, פרופ' ח.רטוטים. "מדובר למעשה במשוואה בעלת איברים מעוררי הרתעה, שילוב של המילה הקשה 'גוי' עם המילה מעוררת הצמרמורת 'עבירה' מייצר תדר שמשנה את האווירה באחת, קושר בין האדם לכיפתו ובכך נמנעת זליגת האותיות".
עמיתו של פרופ' ח.רטוטים, פרופ' ארימטוס ג.וזמאות, מבקש להדגיש כי מסתובבים בשוק נוסחאות בלתי מאומתות המתיימרות לחקות את השפעתו של השיר, אך בשום ניסוי לא שוחזרה רמת ההצלחה שהושגה בשירת הנוסח המקורי.
הפתרון האורגני
פתרון זה נמצא בהישג ידו של כל אחד. ממש בהישג ידו. בשעת הצורך יש להניח את היד על הראש המגולה, בדיוק באזור התושבת של הכיפה, ובכך לעצור את דליפת האותיות עד להשגת כיפה תקינה.
עצת גדולים
כנהוג וכידוע, אין לסמוך על חידושים ופיתוחים בכל נושא שהוא. ועל כן, בשעת הצורך ובמקרה חירום, יש לפנות לדוד היודע כול, או לאח הגדול.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
קריאה משפחתית
יעקב גולדברג
המלצות הקריאה של יענקי גולדברג
לפני כ-150 שנה הוכרז בפתיחה האייקונית של "אנה קארנינה" שכל משפחה אומללה בדרכה שלה, ומאז המציאות – או לפחות זו המשתקפת בעלילות הספרים – אכן ממחישה שהאומללות המשפחתית פנים רבות לה. אל מול גלגוליו והתפתחויותיו של מוסד המשפחה, שמקבל פנים חדשות מדור לדור, נדמה ששלל המורכבויות והאתגרים יכולים להיחשב כעוגן היציב והמחויב בכל משפחה ומשפחה כמעט, מורכבות שמכילה כמובן לא מעט אושר, כוח ומשמעות.
הנה 5 ספרים נבחרים מהשנים האחרונות, שמתעסקים ובוחשים במשפחתיות, בהשפעות שלה על חייו ועל בחירותיו של היחיד, ובכוחה הקיומי וההרסני כאחד על מי שאנחנו.
לחסל / מישל וולבק / 2022
פול, גיבור הרומן, הוא יועצו ואיש אמונו של שר האוצר הצרפתי ובנו של עובד בכיר לשעבר בשירות הביטחון. החיים שלו לא הולכים לשום מקום, הוא חי עם בת זוגו פרודנס בבית משותף אך בחדרים נפרדים, וכבר שנים שאין ביניהם שום קשר רגשי או גופני. התפרקות משפחתו היא הציר שמניע את העלילה, והיא כוללת את אביו החולה והמשותק, את ססיל, אחותו הדתייה, ואת אחיו אורוויל, שנשוי לעיתונאית בינונית שלא סובלת את פול.
על רקע מזימת טרור עולמית ובחירות לנשיאות צרפת, ולקראת יום הולדתו ה-50, פול עובר מסע חניכה וחיבור מחודש עם משפחתו המורחבת בכלל, ועם בת זוגו בפרט. פול, שמעיד על עצמו שהוא: "חש צורך שאינו יודע שובעה באהבה", משתדל להישאר אדיש לכול: "הוא עצמו תמיד הרגיש פחות או יותר פטור מן התשוקות השונות שמנה זה עתה, ושהפילוסופים מן העבר גינו כמעט פה אחד. תמיד תפס את העולם כמקום שהוא לא אמור להיות בו, אבל גם לא היה להוט לעוזבו, פשוט משום שלא הכיר מקום אחר" (עמ' 260). דווקא אותה אדישות מאפשרת לו להשביע, ולו במעט, את הצורך באהבה, ולשוב בפשטות לעצמו, לבת זוגו ולמשפחתו.
לקריאת פרק ראשון
זיכרונותיה של נערה מחונכת / סימון דה בבואר / 2011
הספר הראשון, מבין ארבעה כרכי אוטוביוגרפיה, שכתבה אחת ההוגות הפמיניסטיות הבולטות במאה הקודמת ובכלל, עוקב אחר זיכרונותיה החל מילדותה המוקדמת ועד תחילת שנות ה-20 לחייה, אז פגשה את ז'אן פול סארטר. הספר – שיכול לשמש מעין ספויילר לזוגיות המרדנית של שני אלו, שדחו את רעיון מוסד הנישואין לטובת מערכת יחסים פתוחה שהתבססה בעיקר על שותפות אינטלקטואלית ועל חברות עמוקה – מתאר את ראשית חייה של דה בבואר, שגדלה במשפחה בורגנית וקתולית, וכיצד הפכה לנערה סקרנית ומרדנית שהגיעה ללמוד פילוסופיה בסורבון.
התמסרותה לדת ניכרה כבר בגיל צעיר: "נמלאתי צדיקות; הקץ להתקפי הזעם ולקפריזות". וגם: "יראת השמיים המשותפת לנו קירבה אותי ואת אמא זו לזו... הפיכתי לילדה טובה הושלמה". וגם כעבור כמה שנים, כשזנחה את האמונה הדתית, היא עדיין טעונה ברגש דתי חזק: "אני רוצה לגעת באלוהים או להיהפך לאלוהים, הכרזתי". כילדה שגדלה לאם שסברה כי ייעודה של האישה הוא להתחתן בשידוך ראוי, ללדת ילדים רבים ולבקר באופן סדיר בכנסייה, היא מתענגת על ההתבגרות המרדנית שלה: "הברים ומועדוני הריקודים משכו אותי במידה רבה בזכות אופיים האסור. אמי לא הייתה מוכנה לדרוך בהם בעד שום הון שבעולם, אבי היה מזדעזע לראות אותי שם. מצאתי סיפוק גדול בידיעה שאני נמצאת לגמרי מחוץ לחוק". ותוהה, תהייה שתלווה אותה לאורך כל חייה: "איפה ניתן מקום, בחייהם הממושטרים של המבוגרים, לחייתיות הטבעית של החושים, של העונג?"
לקריאת פרק ראשון
אין מקום כזה / שפרה קורנפלד / 2022
ספרה השני של שפרה קורנפלד עוקב אחר עלילותיה של משפחת הרמן, ופורש, ללא רחמים, את התוצאה האומללה האפשרית של מעשים חסרי אחריות, במיוחד כאלו שאין מהם דרך חזרה, כמו הבאת ילדים לעולם. אידי ויהושע, הורים חרדים לשישה, מתגרשים ומחלקים ביניהם את הילדים. האב לוקח את הבנים, האם את הבנות. בשלב מסוים האם מחליטה להימלט עם שתי בנותיה הקטנות לאחותה בקנדה, והמרחק הגיאוגרפי משתלב עם הפערים האחרים שמתרחבים ומצטמצמים בין כל חלקי המשפחה.
קורנפלד, שגדלה בבית חרדי והעידה כי חלקים מהספר מבוססים על חייה האישיים, מתארת טרגדיה משפחתית מודרנית, שמסופרת מכמה זוויות ומערערת את ההיררכיה הברורה של יחסי הורים–ילדים. יש את יונה, האחות הבכורה שצריכה לדאוג לאחיותיה הקטנות ובין לבין מפתחת הפרעת אכילה ובורחת לניו יורק; פרי, התאום של יונה שמתגייס לצבא, ובראש כולם אידי, האם שמסחררת את כולם סביבה ונותרת חסרת יכולת לטפל בעצמה ובטח שלא בילדיה: "אחת-עשרה שנים צללתי בלי לעלות לאוויר. אחת-עשרה שנים של הריונות, הנקה, חיתולים ופליטות, ואפילו לא מחזור אחד שסיים את המסע מחוץ לגוף".
לקריאת פרק ראשון
הארגונאוטים / מגי נלסון / 2022
"איך להסביר, בתרבות שמקדשת הכרעה, שלפעמים הסיפור נשאר מבולגן?" (עמ' 66), כך תוהה הארי דודג', בן זוגה של המשוררת והסופרת מגי נלסון, שלא מזדהה לא כגבר ולא כאישה, בציטוט (אחד מיני רבים) בספרה של נלסון, הארגונאוטים. הספר, שיצא לאור לראשונה (2015), זכה למעמד של ספר מכונן בתרבות הקווירית של המאה ה-21, ומשלב תיאוריה ואוטוביוגרפיה, פרוזה ועיון ביצירה מתגלגלת, אבל ממש לא מבולגנת, כולל התנגדות והתנכרות לאידיאולוגיות היסודיות ביותר של החברה הסטרייטית. בין היתר, מוסכמת הבאת ילדים.
החלק האוטוביוגרפי של הספר מתמקד בעיקר במערכת היחסים המתפתחת בין נלסון להארי, תוך התייחסות מפורטת לחוויות הפיזיות של השניים, לרבות השינויים ההורמונליים שעובר הארי וההיריון של נלסון. הסיפור האישי נכנס ויוצא בינות לפסיפס פסקאות, ציטוטים ותיאוריות המשולבים בהרהורים חופשיים של נלסון על תשוקה וזהות, מיניות ומגדר ועוד ועוד. כן משפחה, לא משפחה – אליבא דנלסון, ה"אויב" הוא קיבעון יתר שעלול להוביל למצב הגנתי של קיפאון ולהתכחשות לכוחה של אמונה ולהשפעתה על היכולת להתמסר ולא להתחמק מהרצונות האותנטיים שלנו, שאומנם אינם חקוקים בסלע אך אל לנו להתעלם מהם ולהיוותר בשדה הפנטזיה, אל לנו לברוח ממה שטומן בחובו סיכוי לחיים ממשיים וממומשים.
קלרה והשמש / קאזואו אישיגורו / 2022
קלרה והשמש, הרומן השמיני של הסופר הבריטי זוכה פרס נובל קאזואו אישיגורו, מתרחש בארה"ב בעתיד לא מוגדר. המספרת, בגוף ראשון, היא קלרה, אישה מלאכותית שניזונה מהשמש וייעודה הוא לספק שירותי חברות מלאים למי שרוכש אותה. היא אומנם לא הגרסה המתקדמת ביותר בשוק, אבל ניחנה בכושר התבוננות מיוחד שמשתלב עם יכולות רגשיות מפותחות: "ככל שאני מתבוננת ורואה יותר, רגשות רבים יותר נעשים זמינים לי" (עמוד 97), היא מעידה על עצמה, וממשיכה למלא את תפקידה בחריצות.
דרך חלון החנות שבה מוצעת קלרה למכירה, היא לומדת על העולם שבחוץ, עד אשר רוכשת אותה ג'וסי בת ה-14, נערה חולנית שמזהה בקלרה משהו מיוחד. קלרה היא דמות "אנושית" באופן אפילו מעט משעמם. היא מתבוננת, סקרנית מאוד, מעט מוזרה וכמובן חברה מסורה. הבנאליות של דמותה מחדדת את השאלה העולה בהמשך העלילה – שעדיף שלא נפרטה כדי לא להרוס את חוויית הקריאה – הנוגעת בפחדים הגדולים ביותר וביחס שלנו לאהבות שמלוות את חיינו, על עוצמתן ושבריריותן. "אין שום דבר מיוחד כל כך בבת שלי", מצהיר אביה של ג'וסי, ועדיין, אפילו קלרה הרובוטית יודעת לומר שלא משנה כמה ננסה להתחכם, יש דברים שאין להם תחליף.
לקריאת פרק ראשון
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
שרה שנירר | מייסדת בית יעקב וממחוללות הפמיניזם האורתודוקסי
עקיבא גריןהמיתוס והפער
השעה שעת לילה מאוחרת. השקט הקסום ביער ירושלים מופר באחת. קבוצת בנות עשרה, מהטובות בסמינר, עליזות ושובבות, נכנסת אל היער. אחת הבנות מצוידת בגיטרה, חברתה בחליל צד. וכך, הרחק מעין כול, מתחילה המסיבה. הבנות לא מסתפקות בשירה ובזמרה, אלא יוצאות במחול. הריקודים הסוערים, מלאי שמחת הנעורים, נמשכים עד קרוב לעלות השחר. קיומו של האירוע הובא לידיעת ההנהלה הרוחנית של הסמינר, ואחת המורות הכבודות פנתה אל החוגגות ברוב כעס וחמה: “מה שרה שנירר הייתה אומרת על החרפה שאירעה? בשביל זה היא הקימה את בית יעקב? בשביל ריקודים והוללות? לאן עוד נגיע?" הממולחת שבחבורת התלמידות לחשה בקול: "אם שרה שנירר הייתה כאן, היא הייתה מצטרפת אלינו”. הארכיון מגלה שהתלמידה צדקה. על פי עדותה של נערה מהראשונות שהתחנכו ב"בית יעקב", חגיגות ט”ו באב – חג ריקודי העם המעורבים מימי המשנה – נערכו יחד עם שרה שנירר ביערות ליד סקאווה, הסמוכה לקראקוב. המסיבה כללה הליכה ביער לאור ירח ונאום של שרה שנירר ושל אחת התלמידות־מדריכות. הנואמת טענה בפאתוס ש”חג ט”ו באב שייך לנו, הנשים”. לאחר מכן פצחו הבנות בשירה ובריקודים. עוד על אירוע יוצא דופן זה ראו ברשומתה של נעמי זיידמן, "התחייה הפמיניסטית של ט"ו באב", באתר "הספרנים" – בלוג הספרייה הלאומית.מי את, שרה שנירר?
הקאנון החרדי צנזר חלקים מהותיים ורבים מחייה ומפועלה של שרה שנירר, יומניה המפורסמים נערכו באופן מגמתי. מהיומנים המקוריים עולה דמות שונה מזו שמנסים להציג בבתי הספר החרדיים. את מה שלא מספר היומן השלימה לי תלמידה אחת אדיבה, בריאיון שערכתי עימה לפני שנים מספר. פניה הטובות ואדיבותה של אותה תלמידה חביבה ונעימת סבר לא ימושו מזיכרוני. מלבד הריאיון איתה וכתבתה של סוכצ'בסקי־בקון במקור ראשון, שנעזרתי בה רבות בכתיבת מאמר זה, הסתמכתי גם על ספרה המיוחד של פרופסור נעמי זיידמן, שהיא בוגרת "בית יעקב" בעצמה: שרה שנירר ותנועת בית יעקב, מהפכה בשם המסורת. צירוף הדברים מעלה את התמונה הבאה: שרה נולדה בקראקוב למשפחה חסידית ענייה, אשר מנתה עשרה ילדים. בשל העוני העצום נאלצה שרה לעזוב את בית הספר ולעזור בכלכלת הבית, אך התחננה להוריה שייתנו לה להשלים את בית הספר היסודי. הוריה הסכימו. את השכלתה הגבוהה נאלצה שרה לרכוש באופן אוטודידקטי. שלטונות פולין הרשו לבני המעמד הנמוך להשתתף בהרצאות בתור שומעים חופשיים, והנערה הסקרנית ניצלה את זה היטב. היא הקפידה להשתתף במסלולי ההרצאות האלו על תרבות גרמנית, על שירה ומחזות. רעיונות על מעמד האישה החלו לעלות בפולין הנחשלת, ושרה ינקה רעיונות אלו מפי מוריה הנוכריים. כבר באותם הימים התבשלו בה דעותיה הפמיניסטיות. בהיותה בת 20 כתבה ביומנה: “האידיאל שלי, אי־שם במעמקי נשמתי, הוא רק לעבוד למען אחיותיי! […] לו הייתי יכולה לשכנע אותן יום אחד מה המשמעות של להיות אישה יהודייה אמיתית, לא רק למען האימהות שלהן או מפחד מאבותיהן, אלא רק מתוך אהבה גדולה לבורא עצמו […] לו הייתי יכולה לחיות עד שאיהנה לראות את תורתי נכנסת לבתים של אותן נערות יהודיות […] האם אני יוצאת מדעתי? […] איך אנשים היו צוחקים עלי, איך הם ידברו עלי!? איזו ילדה חסידית מטופשת!" בהיותה נערה רווקה, חופשייה מעול בית ונישואין, השקיעה שרה זמן רב בלמידה ובביקורים בתיאטרון הפולני. התרבות הפולנית הייתה ספוגה בעורקיה. שיריו של אדם מיצקביץ’ ויוליוס סלובצקי היו שגורים על לשונה. הוריה של שרה התקשו למצוא לה שידוך, בשל מראהּ הלא-חינני. היא נולדה עם שפה שסועה והרופא תפר את שולי השפה בגסות, דבר שכיער את פניה. בהתקרבה לגיל 30 (!) השיאו אותה הוריה לבחור חסידי בינוני בשכלו. הנישואין לא עלו יפה, שרה לא הייתה מוכנה להסכים עם תפיסת הנישואין הפטריארכלית שעל פיה מקומה של האישה – ולא משנה כמה היא חכמה ומוכשרת – הוא בין התנור לכיריים, כולל כיבוס בגדי הבעל וטיפול בעדת ילדים. היא דרשה וקיבלה גט מבעלה. חזון מאוד לא נפוץ באותה תקופה ובאותה קהילה. מאז דבק בשרה כינוי הגנאי המשפיל “די גיגעטע” – הגרושה. בימים ההם היה כינוי זה אות קין נצחי על מצח האישה.מצב החינוך וההתייחסות הרבנית לכך
בתקופת עלומיה של שרה מצב היהדות היה בכי רע. פריקת העול ההמונית לא פסחה גם על בתיהם של הרבנים הגדולים ביותר. די אם נציין את ילדיו של רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב – ה”שם משמואל" שהפנו עורף ליהדות בבוז,[1] או שנקרא את זיכרונותיה של איטה קאליש־קמינר, בתו של האדמו”ר מוורקא־אוטבוצק, שכתבה על חבריה הרבים וחוג ידידיה שכלל בתוכו את מיטב בניה של היהדות הנאמנה.[2] הרבנים אומנם היו עסוקים בסכסוכי חצרות, במריבות שוחטים ובמאבקי שליטה, אך היו גם ניסיונות להציל את בני הנוער, בין השאר באמצעות הקמת ישיבות בליטא, בפולין ובהונגריה. שונה היה המצב בקרב הנערות; התפיסה המסורתית גרסה ש"מוטב יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים". תוצאות התפיסה הזו היו אסון קולוסאלי. שיעור המרות הדת והחילון נסק באופן תלול. כשהייתה שנירר בווינה, היא נחשפה לרעיונותיו המהפכנים של הרב שמשון הירש, מרבני הנאו־אורתודוקסיה המפורסמים. הרב הירש העביר את נקודת הכובד מעיסוק מופרז בתלמוד ופלפוליו לעיסוק בעקרונות היהדות, לימוד תנ"ך ומדעים ומתן שוויון לנשים. בבית הכנסת שייסד בפרנקפורט היו 550 מקומות לגברים, ו־350 מקומות לנשים. רעיונותיו של הירש וחדשנותם מצאו חן בעיני האישה המשכילה והמהפכנית. בפיקחותה הבינה היטב כי שיטת החינוך הישנה לא תחזיק מעמד מול גלי החילון, אך ידעה שבלי הסכמה רבנית לא תוכל לפעול כלל. לשם כך השתמשה שנירר בברכה שנאמרה לה על ידי רבי יששכר דוב מבעלז, כהסכמה לפעילותה. היא קיבלה גם הסכמה שבשתיקה מהאדמו"ר מגור, ועידוד גלוי מהחפץ חיים. חשוב לציין שחסידי בעלז השמרניים לא הסכימו עם רעיונותיה, וגם אחר כך, כשנפתחה בבעלז רשת בתי חינוך לבנות, שמה היה "בית מלכה", ולא "בית יעקב". מלבד רבנים אלו, רוב רבני הונגריה לחמו ביוזמה בכל הכוח. ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש כינה את הרשת "בית עשו" – בהיפוך מכוון לשמה של הרשת, "בית יעקב". במקומות רבים ספגה שרה זריקות אבנים. אבנים אלו לא נזרקו על ידי הבונדיסטים, אלא על ידי יהודים קנאים וחמי מזג. באחת מעיירות הונגריה לחם רב העיר נגד הכנסת רשת "בית יעקב" לקהילתו. לאחר שנתיים הוא נכנע, אלא שמחיר התנגדותו הראשונית היה כבד. כ־70 נערות מבנות העיירה פרקו עול. הצלחתה של שרה בהקמת מוסד הלימודים לבנות עוררה את מפלגת "אגודת ישראל". עד אותה תקופה לא הייתה במפלגה כל מודעות לצורכי הנשים. לצורך המחשה, אציין דוגמה מובהקת לכך. באמצע שנות ה־30 קיבלה מפלגת אגודת ישראל כרטיסי עלייה לארץ (סרטיפיקטים) מאת הסוכנות היהודית. על פי הנחיותיו של האדמו"ר מגור, הסרטיפיקטים ניתנו לגברים בלבד. בנות "בית יעקב", שכבר הפכו לקבוצת בנות פעילה, לא הסכימו לגזרה זו. הן השוו את מאבקן למאבק ההרואי של בנות צלפחד, שרצו נחלה בארץ ישראל ולא חששו להתעמת עם משה רבינו. כך אף הן, נחושות בדעתן ולא מוכנות להיות כנועות לתכתיבי הממסד הרבני המפלה ביודעין בין גברים לנשים. כדי שלא ייוותר רושם שתנועה מבורכת זו מנוהלת על ידי אישה בלבד, פעלו עסקני אגודת ישראל וחיתנו את שרה בשנית, עם יצחק לנדא. נישואין אלו התקיימו על הנייר בלבד. בפועל, הפעילות התנהלה מביתה של שרה כמו לפני נישואיה. בנות היו ישנות עימה בחדרה. אחותה הייתה דואגת לארוחותיה. גם במודעות הפטירה שיצאו אחר מותה הטראגי בקיצור ימים, נכתב רק שם המשפחה "שענירער" ולא הוזכר השם "לנדא" אף לא ברמז. אחרי מלחמת העולם השנייה, שמחקה כמעט את כל יהדות אירופה, פעלו בוגרות "בית יעקב" להקים בתי ספר לבנות. אולם כחלק מכתיבת ההיסטוריה ושכתובה על ידי הממסד החרדי, גם דמותה של שרה שנירר הפכה לאייקון המסמל חינוך לצניעות, לשמרנות ולהסתגרות מפני העולם החיצון, על אף שכאמור אין כל קשר בין דמות אייקונית זו למציאות.[1] להרחבה על כך ראו: י"י טרונק, פוילן: זכרונות און בילדער, חלק ז, ניו יורק: אונזער צייט, 1953, עמ' 201–217. להרחבה על דמויות של יוצאים ויוצאות נוספים ממשפחות מיוחסות בתקופה ההיא, ראו: דוד אסף, נאחז בסבך, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו, עמ' 331, הערה 54. [2] איטה סיפרה את סיפור חייה בספרה אתמולי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
הקפוסטה | מתכון מסע
מריה אסטריכר
(מאכל יהודי הונגרי מסורתי שנוהגים לאכול בפורים והוא מורכב מעלי כרוב ממולאים באורז ובשר ברוטב עגבניות)
או: אגדה משפחתית אורבנית
פורים 2005, אני נאבקת שלא להיחנק מצחוק. לופתת את הבטן מתחת לשולחן ומוחה דמעות של צחוק חנוק בלתי נשלט.
אני מביטה סביבי ורואה שכולם באותה הפוזיציה. עיניים מבריקות מדמעות של צחוק וחרחורים קלים עד כבדים.
אומנם הסיבה שלשמה התכנסנו כאן היא ארוחת פורים, שהיא אירוע בהחלט מצחיק, חגיגי ומוצלח למדי, אבל הצחוק ההיסטרי מגיע מסצנה ספציפית מאוד שבה שולמית האחות הקטנה נוגסת לתומה בקפוסטה שמנמנה מעשה ידי אימא, ומגלה לחרדתה את הסוד האפל מכול, שכולנו כבר גילינו בשלבים שונים בחיינו – שהקפוסטה האגדית של אימא, התבשיל הכי מושקע שלה שכל כך אהבנו לטרוף כילדים, עשוי, ובכן, משאריות של אורז מהשנה האחרונה שאימא פשוט זרקה למקפיא בתוך שקיות סנדוויץ' שמנוניות. הכרוב גם הוא נאגר שם במקפיא הענק, שאריות של כרוב מהמרק, כרובים שלמים במצב ביניים שנקנו במבצע באוגוסט והוקפאו למען סעודת הפורים וכמובן סופים של רסק עגבניות בקופסאות שימורים שנשלחו למקפיא כמות שהן, פתוחות ומטונפות.
שולמית מביטה בזעזוע בקפוסטה, משתעלת קלות, מקללת אותנו נמרצות תוך כדי צחוק מתגלגל וחסר שליטה – הדרך האסטרייכרית הנכונה להתמודד עם המציאות – ובאלגנטיות מקצועית מזיזה את הצלחת מעט הצידה ומכסה אותה במפית פרחונית כדי שאימא לא תיעלב.
אנחנו, הגדולים, עלינו על הסוד האפל כשראינו את אימא בסוף כל ארוחה שכללה אורז, אוספת את השאריות מהצלחות בתנועה מכנית לתוך שקית סנדוויץ' וזורקת למקפיא. וכל אחד מאיתנו בתורו עבר את השלב שבו הוא גדול מספיק כדי להבין מאיפה הגיעו המצרכים לקפוסטה החגיגית. כל אחד מאיתנו ביצע פתיחה מזועזעת של המקפיא במחסן ונשא הספד קטן למאכל שלא נהיה מסוגלים יותר לאכול בחיים.
שולמית הקטנה, לעומת זאת, שמעולם לא פתחה את המקפיא, כי היא הקטנה של אימא ומוז'ינקלה אמיתית שלא הכינה לעצמה מעולם סנדוויץ' או ארוחת צוהריים, קיבלה את המידע המפורט לתוך האוזן ממנחם ושמיל בשעה שנגסה בתאווה מהמאכל האהוב עליה.
אימא, כמו אימא, לא הבחינה בכל הדרמה הזאת ורק חייכה חיוך מלא נחת יהודית למראה יוצאי חלציה יושבים לסעודת הפורים ופיהם מלא צחוק.
השנים עברו, ואימא שמה לב מתישהו שאף אחד לא אוכל מהקפוסטה המפורסמת והפסיקה להכין אותה.
כולנו נשמנו לרווחה, ואימא המתוקה רק נאנחת בהקלה בכל סעודת פורים ומפטירה מתחת לאף שאיזה כיף שהיא כבר לא צריכה להכין את הקפוסטה הזאת, שגם ככה דרשה ממנה מאמץ קולינרי עילאי, ושהיא מבחינתה לאכול חלה עם טחינה בפורים, רק שאנחנו היינו כל כך להוטים לקפוסטה אז היא עשתה את המאמץ. אבל ברוך השם איבדנו עניין ועול אחד ירד לה מהגב.
חסדי ה' כי לא תמו. כי לא כלו רחמיו.
וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.
***
אין מתכון לקפוסטה, כי אין מצב שאני נוגעת בקודש הקודשים הזה.
אבל קבלו מתכון חגיגי ומשמח לבורקס בשר:
מצרכים:
חבילה של בצק עלים מופשר
למילוי:
חצי קילו בשר טחון
בצל אחד גדול קצוץ
2 שיני שום כתושות
כ-6 משמשים מיובשים קצוצים
חופן צנוברים קלויים
3 כפות שמן זית
כף סילאן
מלח ופלפל
פטרוזיליה קצוצה
והסוד שלי לטעם מיוחד: חופן של עלי זעתר טריים קצוצים.
אופן ההכנה:
מחממים את התנור ל-180 מעלות.
במחבת בינונית מחממים את שמן הזית ומטגנים את הבצל והשום עד להזהבה.
מוסיפים את הבשר לטיגון קצרצר וחלקי, כדי שהעסיסיות שלו תישמר במהלך האפייה.
מכבים את האש ומעבירים את תערובת הבשר לקערה. מוסיפים את שאר הרכיבים ומתקנים תיבול.
פותחים את בצק העלים למלבן בגודל הרצוי ומניחים לאורכו בשליש התחתון תלולית יפה של המילוי. מגלגלים בזהירות עד לקבלת נחש בצק ממולא, ומגלגלים אותו לשבלול.
מעבירים בזהירות לתבנית מרופדת בנייר אפייה, מושחים בחלמון ביצה ומפזרים שומשום לרוב.
שולחים לתנור לחצי שעה בערך, או עד שהשבלול זהוב, פריך ומגרה, ומתקשרים לאימא להגיד אה פרעיילכן פורים 3>
בתיאבון!
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
אותנטיות – זה כל הסיפור
רייצ'ל שץ
הסרט אושפיזין, או כמו שבאמת צריך להגות את שמו "האושפיזין", הפך להיות סרט שהבורגנות החילונית מוציאה פעם בשנה מהמדף מעל הטלוויזיה, מנערת את הקופסה מהאבק וחוגגת את חג הסוכות. מעין ברכת כוהנים שנתית.
בלי שום קשר לאלוהים, כמובן.
יש מעט סרטים ישראליים שהצליחו להתרומם ולהיכנס לקאנון התרבותי המקומי והפכו לקלאסיקות. כאלה שנדמה שיש להם משבצת שידור קבועה בגלגל השנה והחיים שלנו כחברה. כמו אבי נשר עם "הלהקה", שמי זרחין עם "הכוכבים של שלומי", אורי סיוון וארי פולמן עם "קלרה הקדושה", ניר ברגמן עם "כנפיים שבורות", הגשש החיוור עם "גבעת חלפון אינה עונה" ועוד.
הקולנוע בארץ עדיין צעיר, בכל ביס תרבות נדחפות קצת שאריות חול וגמלים, ואומנות צריכה זמן כדי להתהוות. אולי, כמו במקרים רבים, זה עניין של כסף. בכל שנה קרן הקולנוע הישראלית (שעל התקציב שלה בעיקר מתבססת התעשייה) מתקצבת שישה- שבעה יוצרים בלבד ב-כשלושה מיליון שקל לסרט באורך מלא. זה נשמע הרבה, אבל קולנוע הוא תחום יקר מאוד. לשם השוואה, האוונג'רס האחרון תוקצב בכ-220 מיליון דולר.
אז אנחנו לא הוליווד, זה ברור, לא בשנים, לא בתקציב וגם לא בקצב. אבל התעשייה בארץ הולכת ומתפתחת, ויצירות ישראליות מגיעות לענקית הסטרימינג "נטפליקס". בסדרה "שטיסל", לדוגמה, ניתן לצפות כעת במאה תשעים מדינות מסביב לעולם. גם בתחום הקולנוע סרטים ישראליים מתחילים לתפוס מקום ונוכחות. לא מזמן במאי ישראלי זכה בפרס "דוב הזהב" בברלין, ולאחר מכן בפרס "חבר השופטים" בפסטיבל קאן בצרפת.
אז איך בכל זאת קולנוע צעיר ולא מתוקצב מצליח?
ובכן, קולנוע הוא מדיום נרטיבי שאוהב נקודות מבט, והוא תמיד ינסה לחדש את עצמו ולמצוא נקודות מבט ספציפיות שלא ראינו. זו הדרך שלו להתפתח, למצוא עוד סיפורים ועוד גוונים אנושיים שיצטרפו לסיפור הגדול של האנושות.
אם אבקש מעשרה אנשים לספר לי על השפן הקטן ששכח לסגור את הדלת, כל אחד יספר סיפור אחר. אחד יתמקד בסבל של השפן, השני ינסה ללמד את הקורא מוסר השכל, והשלישי יחליט שהסיפור בכלל צריך להיות מסופר דרך עיניו של החיידק.
אחד השינויים הכי גדולים שעברתי בתהליך היציאה, ושלאט לאט קרה גם ליוצאים נוספים סביבי, הוא התפתחות של נקודת מבט ספציפית ואישית על החיים. ההבנה שהקונפליקטים שלי שונים, שהדרך שבה אני חווה אהבה, שמחה וכעס היא שלי, שלכל אחד גבולות מוסריים שונים (מה שבעיניי ראוי, ייתפס בעיני האחר כבעייתי), שנקודת המבט שלי על החיים היא אינדיבידואלית ולא שייכת לחברה, וככל שהיא אינדיבידואלית יותר, היא שייכת לי יותר.
יש שיאמרו שזה בעצם כל הסיפור של יציאה מהחברה החרדית. הייתה לנו נקודת מבט פנימית אחרת מהחברה שבתוכה גדלנו. וההתנגשות הזו דחפה אותנו החוצה, לעולם שבו יש יותר מרחב לבחור את הנרטיב ולספר אותו כמו שאנחנו רוצים.
מה מיוחד בסרט "האושפיזין" שהצליח להעלות אותו מעל השאר?
כששולי רנד כתב את הסרט "האושפיזין" ואז שיחק בו (וגם זכה עליו בפרס אופיר) השנה הייתה 2004. ז'אנר "סרטי הדוסים" כמעט שלא היה קיים (הסדרה "החצר" שודרה ב-2003, ודוד וולך יצא עם הסרט "חופשת קיץ" רק ב-2007). העולם החרדי היה עדיין גטו ואף אחד לא הציץ מעל החומות, לא באמת. היו במאים חילוניים שניסו להציג את החברה החרדית על המסך, אבל נקודת המבט שלהם הייתה חיצונית והדמויות יצאו שטוחות, הן היו פלקט של אנשים דתיים שנראים ומתנהגים בצורה מסוימת, אבל לא אנשים חיים. לעומתם, נקודת המבט של שולי רנד הסעירה את הקהל הישראלי והפכה את הכול לחי ואמיתי. הסרט גם מביא איתו תמות דתיות שלא נראו קודם על המסך הישראלי.
גם בשוק השחור הדוסי, "האושפיזין" היה בין הדיסקים הנצרבים ביותר בהיסטוריה, כולנו רצינו לראות מי האיש שהעז לעשות עלינו סרט והאם הצליח להציג את העולם החרדי כפי שהוא, לפחות כפי שאנחנו רואים אותו.
אבל הסרט "האושפיזין" לא הצליח להביא רק נקודת מבט חדשה לזמנו בקולנוע הישראלי, הוא הביא גם נקודת מבט שעד היום נשקפת מעיניים ספציפיות מאוד, עיניים של חוזר בתשובה.
חוזרים בתשובה ייחשבו לנצח "האחר", "השונה", בתוך הקהילה החרדית. הם אף פעם לא יהיו באמת חרדים, גם אם הם מאוד מנסים להיות כאלה. החברה מסרבת לראות בהם חלק, והיא כנראה צודקת, הם עדיין נושאים בתוכם חלקים מהחילוניות ולא מוכנים לוותר עליה. כמו, למשל, על הצורך שלהם ליצור, או על נקודת המבט האינדיבידואלית שמסכנת את החברה החרדית כפי שהיא בנויה היום. שולי רנד ערני מאוד בתוך הסרט כלפי המקום שהחברה החרדית מקצה לו והוא מתבונן בו בכאב אבל גם בהבנה.
ניתן לראות זאת בסצנה שבה שולי קונה את האתרוג הכי מהודר, הכי יפה, כדי להרגיש שייך, כדי להיות משהו שהחברה החרדית אף פעם לא תיתן לו להיות.
המציאות מייד מנכיחה לו עד כמה הוא לא חלק, כאשר שני חברים מהעבר באים לבקר אותו ומזכירים לו שהוא אחר, שהעבר תמיד יהיה חלק ממנו גם אם אלו חלקים בעצמו שקשה לו להתמודד איתם.
בסצנת הסיום של הסרט הגיבור עומד באמצע בית הכנסת, הוא הרגע מל את הבן הראשון שלו וכולם רוקדים סביבו. הוא מוקף בקהילה החרדית, ואז מצטרף אליו גם העבר שכה פחד להתמודד איתו. העבר מיוצג על ידי החברים מפעם שחובשים כיפות ומצטרפים למעגל הרוקדים. הגיבור, שעד כה ניסה להסתיר את חבריו, מצליח לקבל אותם ואת עברו.
או כמו שכתבה המשוררת זלדה:
"הֶעָבָר אֵינֶנּוּ תַּכְשִׁיט
חָתוּם בְּתוֹךְ קֻפְסָה שֶׁל בְּדֹלַח
גַּם אֵינֶנּוּ
נָחָשׁ בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת שֶׁל כֹּהַל –
הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ
בְּתוֹךְ הַהֹוֶה
וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר
נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר –
כַּאֲשֶׁר הֶעָבָר מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה
זוֹ הֲרָמַת הַחַיִּים כֻּלָּם..."
זהו סוף שמח, של תקווה, של קבלה, והוא סוגר את התמה של זרות בנימה אופטימית.
אבל אולי דווקא בגלל נקודת המבט המיוחדת של היוצר הייתי מצפה לסוף פתוח יותר, כזה שבו הוא עדיין האחר, ולא האתרוג ולא ההתמודדות עם העבר יהפכו אותו באמת לחלק, כי יש משהו יפה בלהיות "השונה" ו"האחר" בתוך חברה, להיות בעל התשובה, לחיות בתוך חברה מסוימת, להבין אותה אבל בו-זמנית גם לא להיות שייך עד הסוף. יש משהו יפה בלשמור על היכולת שלך להיות אינדיבידואל, על הדרך שבה אתה רואה את המציאות, ועל הדרך שבה אתה מספר סיפור.
אולי ההשלמה הזו עם הזרות יכלה להיות סוף ריאליסטי ושמח יותר.
כשנציגי נטפליקס הגיעו לאחרונה לארץ לפתוח חממה לתסריטאים מקומיים, ישבתי בקהל בסשן של Q&A, המיקרופון עבר מאחד לאחד וכולם שאלו שאלות, כולם רצו להבין, מה נטפליקס מחפשת, כל אחד רצה להבין איך לכתוב את הסדרה שנטפליקס תקנה. לאחר מספר שאלות דומות מהקהל, קמה אחת הבכירות ואמרה: "אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, אתם תאמרו לנו. כל מה שאנחנו מחפשים הוא אותנטיות, אותנטיות של נקודת מבט. ספרו לנו את הסיפור שלכם".
ולמי שהדיסק הצרוב של אושפיזין עוד לא הגיע אליו, הנה קישור לטריילר: https://www.youtube.com/watch?v=zVfXipr3WuE
לוביסט וטוב לו
אוריאל אופיר
רפאל ג'רמון, בן 27, מתגורר כיום בתל אביב. גדל במשפחה חרדית בביתר עילית, אבל בגיל 17 החליט ללכת עם האמת שלו ולהשתלב בחברה הישראלית. אחרי שירות בסיירת צנחנים הוא כעת לומד תואר במשפטים ובממשל במרכז הבינתחומי. במקביל ללימודיו עובד במשרד לובינג 'הקבינט' אשר מייצג הן חברות מסחריות והן עמותות במטרה לקדם את ענייניהן במסדרונות הכנסת והממשלה בישראל.
איך הגעת אל עולם הלובינג? ללובינג נחשפתי כאשר ראיתי את הסדרה 'בית הקלפים' ושאלתי את עצמי ״מה תפקידו של רמי דנטון?״. זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את המונח ״לוביסט״. התחלתי להתעניין וחשבתי לעצמי כמה זה יכול להיות מעניין להתעסק בתחום. מפה לשם, באותה תקופה ניהלתי פרויקט מגורים לחיילים בודדים ישראלים בהרצליה (רובם יוצאי החברה החרדית) ושיתפתי את אחת המתנדבות בהתעניינות שלי בתחום. למזלי היא הכירה את צח בורוביץ, שהיום הוא הבוס שלי, וחיברה בנינו. בתקשורת בדרך כלל מציגים את הלוביסטים כמייצגי הטייקונים על חשבון האזרח הקטן. מה דעתך על הביקורת הזו? נתחיל עם מה שאני מכיר מהעבודה השוטפת אצלנו במשרד. הלקוחות שלנו הם גם חברות מסחריות וגם עמותות אשר מקדמות אוכלוסיות חלשות. בניגוד למוצג בתקשורת שיטת העבודה אצלנו אינה דרך הפעלת קשרים. יכול להיות שמשתמשים בקשרים לפעמים, אבל זה לא משהו שיכול לעבוד לאורך זמן. התפקיד שלנו הוא לנהל תהליכים ארוכי טווח מול הכנסת והממשלה. זה דורש ידע ובקיאות כדי לדעת איך להתנהל נכון ולגרום לכך שדברים באמת יזוזו. זה נכון שנבחרי הציבור צריכים להיות קשובים ולקדם ענייניו של האזרח הקטן, רק צריך לזכור שנבחרי הציבור עמוסים (מילה שלא מצליחה להתחיל לתאר את המציאות הקיימת). הם נדרשים לטפל במגוון נושאים רחב, באופן מעמיק, ואין אפשרות לייצר תהליכים משמעותיים בלי אנשי מקצוע שילוו אותם. כמובן שצריך גם ראיה רוחבית כדי לשמור על האינטרס הציבורי. עבודת לוביזם נדרשת בעיקר כדי שתהליכים בכלל יתקדמו. הקושי לקדם תהליכים בממשל בישראל מתחיל הרבה לפני שנוצרת איזשהי התנגשות עם אינטרס ציבורי אחר. מכאן אני עובר לנקודת מבט נוספת. יבוא השואל וישאל - הרי לא לכל אזרח יש את ההון לשלם ללוביסטים על מנת לקדם את ענייניו מול נבחרי הציבור? והתשובה היא שאמנם דרוש הון שאין לכל אחד, אבל אנחנו מכירים מקצועות נוספים שהם כאלה, וזה חלק מהחיים. לדוגמה עורכי הדין. בעל הון ישכור את טובי עורכי הדין במיטב כספו על מנת להבטיח שיזכה בבית המשפט. מי שאין באפשרותו, יקח עורך דין פחות מקצועי או ישתמש בשירות הסנגוריה הציבורית על מנת להבטיח את גורלו. כמו שבבית משפט אנחנו מבינים שדרוש ידע מקצועי כדי לטפל בעניינים משפטיים. ואנחנו לא מצפים שכל אזרח יוכל לטפל באופן עצמאי בנושאים כאלה. כך גם בקידום חקיקה ושינוי מדיניות צריך אנשי מקצוע שידעו לקדם את העניינים ביעילות. בשונה מבית משפט במקרה של הכנסת יש אפשרות לכל אזרח לפנות ולנסות להשפיע. אלא שברור שעל ידי עבודה עם גורם מקצועי - הפעילות מול גורמי הממשל תהיה הרבה יותר אפקטיבית. מהי הפעילות בכנסת שהיית מעורב בה והכי ריגשה אותך? בימים אלו אנו עובדים על פרויקט פתיחת שמיים שאותו מובילה חברת 'פספורטכארד', אשר גיבשה מתווה שלם לפתיחת גבולות המדינה תוך ״פטור״ מחובת הבידוד, על ידי בדיקות קורונה שיתבצעו בשדה התעופה וקבלת תוצאות בדיקה תוך מספר שעות. זו פעילות שמרגשת אותי כי היא בעלת השפעות רוחב ומקדמת בסופו של דבר אינטרס הלאומי. האם הרקע החרדי שלך משפיע על העבודה שלך? הרקע החרדי לא משפיע על העבודה שלי. למשרד יש לקוחות ובשבילם אני פועל. הייתי שמח להשתמש במשאבים של המשרד לקידום זכויות של יוצאי החברה החרדית, אבל את זה אני עושה בגזרות אחרות, כמו לדוגמה עם עמותת יוצאים לשינוי בקידום זכויות בשירות הצבאי והקמת פרויקטים לטובת יוצאי ויוצאות החברה החרדית.
בעקבות הדוד האבוד
אוריאל אופיר
אהרל'ה טרייטל נולד בבני ברק, בן הזקונים למשפחה בת 13 ילדים. ההורים הגיעו ממאה שערים ומחסידות סאטמר ובהמשך התקרבו לחסידות נדבורנה. כשהגיע הגיל ללכת לישיבה העניינים התחילו להסתבך. אחרי שעבר בין שש ישיבות תוך כשנתיים החליט להוריד את הכיפה ולצאת לדרך חדשה.
כיום אהר'לה עוסק בתחום הקולנוע. בימים הקרובים (עד ה-11/7) הסרט 'אותו האיש' שהפיק זמין לצפייה בחינם במסגרת ספריית קולנוע מירושלים- https://bit.ly/3e9ZRnF. לאחר מכן הסרט ימשיך להיות זמין בתשלום.
הסרט עוסק באליעזר, הדוד של אהר'לה, שעל פי טענת המשפחה נחטף כתינוק בשנות החמשים. אהר'לה יוצא להתחקות אחר עקבותיו ומגיע עד לקנדה. בדרך נפתחות שאלות רבות במערכת היחסים בתוך המשפחה.
[caption id="attachment_6366" align="alignnone" width="1024"]
מתוך הסרט[/caption]
הנושא של חטיפות ילדים בשנות החמשים מעורר עניין עד היום בציבור הישראלי, תוכל לשתף בדעתך על הנושא הזה באופן כללי?
במסגרת העשייה של הסרט עשיתי תחקיר ארוך מאד. קראתי את הדו"חות המלאים של ועדות החקירה, כ-1,400 עמודים עמוסים במידע. הגעתי להבנה שאני בעצמי לא אוכל לפענח את זה. המסקנה האישית שלי היתה שכמו ברוב המקרים האמת נמצאת באמצע. זאת אומרת כנראה שהיו מקרים של חטיפות, אבל הדמויות שפעלו בזה לא היו מאד מאד מגמתיות ומתוכננות. לא היתה פעילות מסיבית של חטיפות כמו שהרבה אנשים רוצים לטעון. מצד שני גם הטענות על קונספירציה ושקר מוחלט זה גם לא יתכן. אני מאמין שהיו אנשים שפעלו על מנת לקחת ילדים מההורים שלהם, חלקם עשו את זה בשביל בצע כסף. צריך להבין שהיה כאוס מאוד גדול בתקופה הזאת. מדינת ישראל בתוך שלוש שנים מכפילה את כמות האזרחים שלה, מ-600 אלף למיליון מאתיים. במצב כזה מבחינה לוגיסטית מאוד קשה להתארגן. בבתי חולים במחלקת יולדות אין צמידים לתינוקות. כלומר נולדים 20 ילדים ביום, מכניסים את כולם חדר, לאף אחד אין צמיד על היד עם השם שלו. ואז קשה מאוד לדעת מי הילד של מי. זה נתן פתח לטעויות שמישהו בא ולוקח תינוק של מישהו אחר. גם במשרדים הרשמיים של של הרשויות יש דברים מאוד תמוהים, כמו למשל תעודות פטירה עם חתימה של רופא וסיבת מוות אבל אין שם של ילד. בעצם יש פה צ'ק פתוח בתעודת פטירה כזו. אי אפשר לדעת מה עומד מאחוריה. יש סיפורים רבים של אנשים שראו חטיפות או שאמרו להם שהילד מת והם עשו בלאגן והחזירו להם את הילד. מבחינתי סביר להניח שיש אמת בטענות של כל הצדדים.
איך הגעת לתחום הקולונוע? האם היה רגע בו אמרת לעצמך 'אני רוצה לעסוק בקולונוע'?
הסיפור קצת מביך. בגיל 16 הכרתי איזה בחור שיצא בשאלה, סטודנט לקולנוע. היתה לו חברה מאד יפה, וחשבתי שאם אני אלך ללמוד קולנוע אולי גם לי תהיה חברה יפה. זה לא הסתיים שם. באיזה יום הוא הזמין אותי אליו הביתה. ישנתי אצלו בסלון והיתה לו טלוויזיה גדולה שם. הוא אמר לי 'אם אתה רוצה אתה יכול לראות איזה סרט מהאוסף שלי'. בחרתי את הסרט 'זה ייגמר בדם' של פול תומאס אנדרסון. רבע שעה ראשונה פשוט רואים בן אדם חופר. בלי דיאלוגים, בלי סאונד, בלי שום דבר יוצא דופן. זה תפס אותי בצורה יוצאת דופן. לא האמנתי שהסרט יכול לתפוס בנאדם בצורה כה עמוקה. שמה הבנתי שאני באמת רוצה לעסוק בתחום הזה. מאוחר יותר הייתי חבר בפורום יוצאים בשאלה בתפוז. פרסמו הודעה שמחפשים שחקן לסרט. קיבלתי את התפקיד הראשי בסרט 'תיקון' של אבישי סיון. משם הדברים התגלגלו.
איך הרקע החרדי השפיע על העשייה הקולנועית שלך?סרט הדוקו 'אותו האיש' מספר בין היתר על הלבטים בתהליך של היציאה בשאלה. אני חושב שבכל מה שקשור לקולנוע אז בגלל שיש לי איזה שהוא חסך תרבותי, בגלל שגדלתי בבית חרדי, למרות שאני מתעסק בזה כבר יותר מחמש שנים עדיין יש לי סקרנות. אני חושב שזה מאד משרת אותי, וזה לא מובן מאליו שהסקרנות ממשיכה לאורך זמן. אנקדוטה קטנה בעניין הזה. בשנה א' של לימודי קולנוע המרצה אמר "כמו באי.טי.", הוא התכוון לסרט המפורסם של שפילברג. ואני הרמתי את היד ושאלתי מה זה אי.טי.? כל הכיתה צחקה מזה. מצד שני אני חושב שהחינוך החרדי בא בי את היכולת להתמיד, לעבוד וללמוד שעות ארוכות. התחושה שלי היא שהצלחתי לפצות על החסרונות בסופו של דבר.
מחסידות גור אל בימת התיאטרון
אביגדור כהן גדל והתחנך בחסידות גור. היום, הוא מציג על בימת התיאטרון את המסע המשותף לו ולאברכים צעירים שמחפשים את דרכם בעולם. בין קודש לחול, בין סעודת שבת בבני ברק להחלפת בגדים ויציאה לתל אביב. כמה ימים לפני ההצגה הראשונה בקאמרי, תפסנו אותו לשיחה אינטימית על יציאה ויצירה
[caption id="attachment_5624" align="alignleft" width="300"]
אביגדור בצעירותו[/caption]
ספר לנו על תחילת הדרך שלך?
גדלתי בחסידות גור. שם למדתי במסגרת הישיבתית עד גיל 20. אבל אז בחרתי לעזוב את החסידות כי הבנתי שהדרך הזאת לא מתאימה לחיים שלי. ראיתי את העתיד לבוא למי שממשיך בדרך הזו והבנתי שזה לא אני, זו לא המשפחה שאני רוצה להקים. אמנם לקח זמן אך היום אני לגמרי מחוץ לחסידות.
מה כן לקחת מהעבר שלך כאחד שגדל בחסידות גור?
יש הרבה ערכים יפים וחשובים שהם חלק מהחינוך החרדי ואני שמח שהם חלק ממני- כיבוד אב ואם, עזרה לזולת. ערכים שעד היום אני רואה אותם באור חיובי.
גם היום אני מגדיר את עצמי כבן אדם דתי ולכן עדיין מרגיש מחובר ליסודות עליהם גדלתי, אלא שכל אחד צריך לדעת את המקום שלו. לכל אחד יש את הדרך האישית שלו ולא ייתכן שאנשים מסוימים יכתיבו לאנשים אחרים איך הם צריכים בדיוק לחיות.
איך נוצר החיבור למשחק ותיאטרון?
בגיל 21 עשיתי מכינת בבית צבי, בית הספר לאומנויות הבמה, במשך חודשיים.
מאוד התחברתי למשחק ותיאטרון, בעיקר כדרך נוספת לביטוי רגשי- כשאני מביא את הנפש שלי לידי ביטוי על הבמה זה תהליך מעצים ומיוחד שאני עובר עם עצמי שגורם לי להוציא עומק רגשי שטמון בי. יש בזה משהו אמיתי ונכון. אחרי המכינה החלטתי שאני הולך הולך על זה עד הסוף. המשכתי ללימודי משחק של כשלוש שנים בבית הספר אימפרו.
[caption id="attachment_5618" align="alignleft" width="200"]
בהצגה 'כל נדרי'[/caption]
איך אתה חווה את המשחק ב'כל נדרי'?
ההצגה היא הצגת הגמר שלי במסגרת הלימודים.
ההצגה ממש מבטאת את העולם האישי שלי ולכן הרגשתי כיף לשחק בה. אני יודע מה זה להיות בחברה החרדית ולהסתכל החוצה ולרצות את מה שיש בחוץ. אלו דברים שאני חווה על עצמי ועם חברים שלי, אנוסים ויוצאים. אני מכיר את התחושה של הקרע הפנימי בין שני עולמות.
לשחק בהצגה שהיא בשר מבשרך זאת חוויה מדהימה. אני חש חיבור עמוק לתכנים שאנחנו נוגעים בהם.
בנוסף, בגלל ההיכרות המעמיקה שלי עם הנושא הפכתי להיות מעין מורה לשאר השחקנים, סוג של עוזר במאי. היה צריך להסביר את כל הרבדים הקטנים ואת כל הניואנסים שיש בחברה החרדית. שאר אנשי הצוות החילונים לא מכירים מה זה מוקצה בשבת ואיך ניגשים בחברה החרדית לנושא של יחסי אישות ועוד דברים רבים שאצל חרדים הם מובנים מאליהם.
מה הטיפ שהיית נותן ליוצא בשאלה טרי?
שישחרר את העבר שלו ויחפש להכיר דברים חדשים. לא לפחד לנסות.
אני בכלל לא ידעתי מה זה תיאטרון. קולנוע יצא לי לראות פה ושם, אבל תיאטרון?! אפילו לא ידעתי על קיומו. הייתי צריך לקפוץ למים ולהיכנס לעולם הזה של המשחק. כל אחד שמגיע מהעולם החרדי יכול לנסות וגם להצליח. כישרון ורצון יש בכל אחד, צריך לקחת את זה למקום הנכון להאמין בעצמך ולהצליח.
דברים חדשים זה הדברים הכי מעניינים שיש. באופן אישי עשיתי דרך מדהימה ומנקודת התחלה שבכלל לא ידעתי מה זה תיאטרון למדתי להבין את השפה ולהיות 'חלק מהמשחק'. זו חוויה מעצימה שתלווה אותי כל החיים. כל פעם שאני עומד על הבמה ומשחק אני מתרגש מחדש.
אני פשוט גאה בעצמי. ממש ככה.
לדף הפייסבוק של ההצגה >>>
לדף ההצגה בתיאטרון הקמארי >>>
ביצת שלמה / 'יוצאים יוצרים קולנוע'
מערכת המגזין
ישראל דקל (27), עובד בעיריית תל אביב ולומד צילום. גדל במגדל העמק וביצירתו ניתן לראות את ההשפעה והביטוי של הפריפריה החברתית. לאחרונה השתתף בפרויקט 'יוצרים יוצאים קולנוע', במסגרתו יצר את הסרט התיעודי הקצר 'ביצת שלמה'. שהוקרן בסינמטק תל אביב
https://youtu.be/_kEsntGULKA מה המסר שרצית להעביר לצופים בסרט הקצר? המסר הוא חברתי. סיפור חיים על תקופה של אנשים וסוחרים כמו שלמה, שכבר כמעט ולא רואים. המגע הישיר בסחורה, הלבביות והחיוך שמטפחים סביב עבודה וחיים בתחומים שעברו שינוי ונעלמים מן העולם. זה סיפור של מהגר ושל מקומי, משהו שכמעט עבר מן העולם והוא אחד מאלה שעדיין נשארו, עם האנושיות שהוא מקרין לכולם; על חלקיה השמחים וגם העצובים. אני גר ביפו ומחובר מאוד למצב כאן, ולקשיים שבאו עם עבודות הרכבת הקלה. בפרט, הקשיים עבור העסקים המקומיים. זו הסיבה שבחרתי ליצור את הסרט הזה. ניסיתי לספר ולהראות את המצב במקום המורכב הזה באמצעות דמות מעניינת. למה קראת לסרט 'ביצת שלמה'? ראשית, הוא מתעסק עם ביצים והן מה שהוא רואה כמעט כל הזמן. מעבר לכך, ביצה היא מאוד רגישה ומספיקה דריכה קלה כדי לשבור אותה. הנמשל הוא סיפור שבירתו של מעמד הסוחרים, והמציאות האישית של שלמה שהוא שורד אותה למרות כל הקשיים. כל שלב שמחולק לפי מידות הביצים ששלמה מציג בסרט בעצם מספר חלק אחר בחייו- וסיפור חייו של שלמה נשמע לי מאוד מעניין. כמו כן, כבר מתחילת הדרך הוא הביע נכונות לשתף איתי פעולה ולתעד אותו גם בחלקים הפחות נוצצים ונוצר בינינו קשר אישי. כאשר הסרט היה מוכן, הוא צפה בו והתרגש מאוד לראות את התוצר המוגמר. [caption id="attachment_5422" align="aligncenter" width="300"]
ישראל ושלמה אחרי צפייה משותפת בסרט[/caption]
האם אתה חושב שעובדת היותך יוצא בשאלה איכשהו קשורה ל'פילטר' החברתי על העדשה שלך?
בהחלט. אני בא מהפריפריה החברתית והגיאוגרפית אז מאוד מזדהה עם המקומות ה"נמוכים" בחברה מבחינה סוציו-אקונומית. גדלתי במגדל העמק שהיא הפריפריה הגיאוגרפית, והחרדים- כחברה, מצויים בפריפריה החברתית אז הנושאים האלה קרובים. גם כיוצא בשאלה, המעמד הזה לא משתנה בגלל התהליך שנקרא יציאה בשאלה ואולי אפילו נהיה יותר חמור כאשר קיימות זכויות שמיועדות כיום רק למי שעדיין שומרים על אורח החיים שלהם כחרדים. היום זה משתנה בעיקר בגלל פעילות שעושים יוצאות ויוצאים בשאלה בתחומים שונים כדי לקדם מדיניות שווה לחרדים וחרדים לשעבר.
>>> לראיון עם שי זילברמן יוצר הסרט 'שלם' במגסגרת פרוייקט יוצאים יוצאים קולנוע
>>> לראיון עם דוד לבינסון יוצר הסרט 'שקט' במסגרת פרוייקט יוצאים יוצרים קולנוע
המדיטציה הראשונה שלי / 'יוצאים יוצרים קולנוע'
דוד, נשוי ואב לשתי ילדות מתוקות, עבר תהליך יציאה בשאלה יחד עם אשתו ובנותיו. לאחרונה השתתף בפרויקט 'יוצאים יוצרים קולנוע' שם הפיק את הסרט הקצר 'שקט' שעלה על המסך בסינמטק תל אביב
https://youtu.be/Q2i5Lu2eKzI "מה שהכי השפיע עליי בתהליך האמוני שעברתי זה לימודי תואר ראשון בביוטכנולוגיה בקמפוס החרדי של מכללת הדסה." נזכר דוד. "בבת אחת נחשפתי לעולם המדע ברמה מאד גבוהה. זה הפגיש אותי עם תפיסת עולם מאד רחבה לגבי המציאות, מי אני, מה אני מה אני עושה פה, מה הסיפור של העולם? האם אלוהים ברא את העולם או סיפור שיש אחר לגמרי? נפתחו לי הרבה שאלות." "בשלב הראשון לא רציתי לאבד את האמונה בדת. ניסיתי ליישב לעצמי את הסתירות בין מה שאני לומד במכללה לבין מה שגדלתי עליו. רציתי להישאר במקום המוגן והמוכר לי. אך בסופו של דבר הבנתי שזה מיותר ושאני כבר לא לא צריך אלוהים בשביל להסביר את קיומי. מצאתי את עצמי פונה לדרך חדשה." מה הוביל אותך ליצור את הסרט 'שקט'? יש לסרט כמה רבדים. הסרט מדבר על אדם שרוצה לעשות מדיטציה כדי למצוא את השקט הפנימי שלו. אלא שהוא לא מקבל את מה שהוא רוצה. פתאום הוא שומע רעש מטריד וסוריאליסטי. הוא מחפש שקט אבל לא ממש מוצא. ברמה העמוקה יותר הסרט מדבר על החוויה שלי. בתחילת היציאה אותו ממש הייתי באופוריה כמו יציאה מעבדות לחירות. רק שאחריה באה השאלה- מה אני עושה עם החופש שיצרתי לעצמי? השאלה הזו עוררה תחושה חזקה מאד של רעש הפנימי. כל מיני חוויות מהעולם החרדי, כל מיני תמונות והרגלים מהעולם הישן נשארו איתי גם בעולם החדש שלי. [caption id="attachment_5416" align="aligncenter" width="300"]
הקרנת הסרט 'שקט' באירוע סיום חגיגי לפרויקט בסינמטק ת"א. צילום- אדם קבסה, דוברות יוצאים לשינוי[/caption]
האם חשבת בעבר שתפיק סרט?
כחרדי לא היה אפשרי לדמיין את זה. להתעסק בקולנוע זה משהו שאסור לעשות.
ועדיין היו רמזים. דוד שלי, מיכה לבינסון ז"ל, היה מנהל בית הספר לאומניות בית צבי. עקב הפערים התרבותיים הקשר בינינו לא היה הדוק. ובכל זאת, החיבוקים שלו, הרגש שהוא נתן לי כדוד, זה היה משהו שהראה לי שחילונים הם לאו דוקא אנשים רשעים כמו שלימדו אותי במערכת החינוך בא גדלתי. ראיתי שדווקא יש חילונים רגישים שאפשר להתחבר אליהם.
לפעמים יצא לי לראות סרטים כחרדי וכבר אז נקודת המבט שלי הייתה כמו של במאי- למה מצלמים דווקא בזווית זו? למה בסצנה הזו רואים בקבוק? למה דווקא הצבע הזה מלווה את הסרט?
והיה ברור שעתיד בתחום הקולנוע זה לא שייך. אסור.
איך הייתה החוויה להפיק את הסרט?
חוויה מאד מעניינת ומאד קשוחה. היה שלב שכמעט נשברתי ולא הצלחתי להתקדם. ואז רותם מלנקי, שאיתו עבדנו, ידע לזהות את נקודת השבר הזו, ועודד אותי כדי להמשיך קדימה. הבנתי שאני רוצה להפיק את הסרט וחשוב לי לבטא את האותנטיות שלי, בלי להיות מוטרד יותר מדי 'מה יגידו'.
כך נכנסתי לתהליך העבודה והיה כיף גדול. כשהקרינו את הסרט בסינמטק התפלאתי בעצמי על העוצמה. זו היתה ממש חוויה של אושר, כי יש משהו מאוד עמוק שאתה שומר הרבה זמן בתוך עצמך. ופתאום הוא יוצא החוצה.
בסופו של דבר התהליך הזה לימד אותי לא רק על קולנוע, אלא גם לגבי עצמי.
>>> לראיון עם שי זילברמן יוצר הסרט 'שלם' במגסגרת פרוייקט יוצאים יוצאים קולנוע
>>> לראיון עם ישראל דקל יוצר הסרט 'ביצת שלמה' במסגרת פרוייקט יוצאים יוצרים קולנוע
מתמודדת בגבורה
איך החיים ממשיכים גם כשכואב? איך ממשיכים ללכת קדימה אפילו כשרגל אחת חסרה?
אסתי סגל, בת למשפחה חסידית בשיכון ויז'ניץ בבני ברק, לקתה בסרטן ובעקבות סיבוכים נאלצו רופאים לקטוע את רגלה השמאלית. סדרת הרשת "התמודדות" ליוותה אותה בתקופה זו של קטיעת הרגל.
את דבריה, פותחת אסתי בהבהרה חשובה: "לא היה קשר בין המחלה לבין היציאה שלי בשאלה. עוד לפני הסרטן ידעתי שאני רוצה להיפתח יותר. הסרטן פשוט נתן לי אומץ לעשות כל מיני שינויים לא קלים, ולאט לאט, לקח לי שנים עד שעברתי להיות מי שאני היום." משתפת אותנו אסתי בתהליך שעברה. איך נשמר הקשר שלך עם המשפחה? היו כמה מריבות וויכוחים שהובילו לכך שברחתי מהבית. מצאתי דירה בירושלים ושם גרתי במשך כמה שנים. מיד אחרי שברחתי מהבית ניתקתי את הקשר מהמשפחה. אבל תוך איזה חודש חודשיים חזרנו לדבר. התחלתי להשקיע בקשר שלנו. אחרי שלוש שנים בירושלים חזרתי לבני ברק בגלל בעיות בריאותיות. אז כבר הקשר שלי עם המשפחה היה ממש ממש טוב. הייתי חוזרת הביתה לשבתות בשמחה. כמובן שהם לא מקבלים את הדרך שלי. אבל הם כן מקבלים אותי, את מי שאני. והם ממש תומכים בי. הם פחות תומכים בכל מיני החלטות שיש לי, אבל הם מבינים שאני גדלתי, וכבר לא אהיה כמו שהם ציפו ממני. מה תרצי לעשות כשתהיי גדולה? אני רוצה להשפיע על אנשים לטובה. אני רוצה לכתוב ספר על החיים שלי, כי עד כה היו לי חיים נורא מעניינים. אני רוצה לטייל בעולם ואני רוצה לעבוד בעבודה שתעשה לי כיף. ולגדל כמה בעלי חיים. כרגע אני לא בשלב של ילדים, אבל נראה מה יהיה בעתיד. חולמת לחיות חיים מאושרים עם בית קטן וחם ונעים. אף פעם לא לגדול באמת. צפו בפרק הראשון של סדרת הרשת 'התמודדות' >>> https://youtu.be/uF3-kjFaMsI
שר את דרכו החוצה
מערכת המגזין
יצחק הוא משורר. את דרכו ותחושותיו הוא מבטא דרך שירים. דווקא מתוך נקודת המשבר והשינוי שעשה מבחינה דתית השירה שלו החלה לפרוח. לאחרונה פרוייקט הדסאטראט בדרך להוצאת הספר 'כִּמְעַט טוֹב מְאֹד'.
יצחק נולד בבאר שבע ובהמשך דרכו הגיע אל ישיבת מצפה יריחו וכולל מרצ במבשרת. בשנים האחרונות הוא יצא בשאלה והיום הוא גר במושב שובה שבעוטף עזה. את הזמן הפנוי שלו הוא מחלק בין היצירה למשפחה (נשוי + 3).
לעולם השירה הגיע יצחק כהן דרך רחל, "זהו ספר השירה הראשון שקניתי" מספר יצחק, והצוהר שפתחה המשוררת הפך מאוד לגן פורה לרגשותיו של יצחק. "היכולת להביע רגשות בצורה שנותנת להם משמעות תפסה אותי חזק. כלומר, זה לא שאתה סתם מטולטל רגשית, אתה מצליח לתת לזה שמות. יש דרך יפה ועמוקה להביע את זה. הרגשות שלך פתאום הופכים מחולשה ליתרון, ליכולת. הגילוי הזה היה לי משמעותי מאד. בתור אדם שחווה רגשות בצורה חזקה, האפיק הזה קרא לי. לצד רחל, היה אלתרמן. שהיה קוסם של מילים. בתכל'ס התחלתי לכתוב בכיתה יב. ומשם זה נמשך והתפתח. הפריצה הגדולה של הכתיבה שלי קרתה לפני בערך ארבע וחצי שנים. סביב משבר שחוויתי במישור הזוגי והדתי. משהו בכתיבה שלי השתחרר וקיבל תנופה, מבחינת הנושאים שהתחלתי לכתוב עליהם, מבחינת צורת ההבעה שלי. קרה שם משהו טוב" למה חשוב לך לפרסם את השירים שאתה כותב? האמת היא שלפני החשיבות יש צורך. פעם שמעתי ממיכאל וייגל (שחקן תיאטרון וקולנוע) שאמנים הם אנשים עם בור שחור בנפש, ושאת הבור הזה הם ממלאים בעזרת האמנות. אני חושב לפעמים שאנשים נורמטיביים לא מבינים מה המניע של החשיפה הזאת. יש משהו מאד מוזר בלהציג לראווה את האיברים הפנימיים שלך, מוזר ומפחיד. אבל כמו שמדען נדחף להבין תופעה, או שאדם שהוא יזם בנפשו נדחף להרים פרויקטים, נדמה לי שאמן נדחף בכוח להביע את עצמו. ברמה נוספת, יש כאן גם מימד של שליחות. ספר טוב, מוסיקה משמעותית, נותנים לאדם הזדמנות להעמיק את ההיכרות שלו עם עצמו ועם העולם. מפגישים אותו עם נושאים שגורמים לו שמחה, או קוראים לו לצאת לדרך של בירור. מאפשרים לו להזדהות עם רגשות, לנסח מחשבות שמעסיקות אותו. אם אני ככותב מצליח לייצר דבר כזה אצל בנאדם אחר, הרי שזו המתנה הגדולה ביותר שאני יכול לקבל. מה העצה שלך לכותב המתחיל? העצה הראשונה שלי לכותב המתחיל היא פשוט לכתוב. הרבה פעמים לוקח זמן להבין מה מעניין אותך, להגיע לניסוחים הנכונים. צריך לעבור שם דרך. כמו בכל דבר אחר שעושים. עצה נוספת היא לחבור לחבורת כותבים. יש ערך עצום לשהייה במרחב של אנשים שמקדישים זמן לכתיבה. להיות חלק מחבורת כותבים זה בעצם להגיד- כתיבה זה דבר משמעותי בחיים שלי. והאמירה הזאת כבר נותנת ערך אחר למה שאתה עושה. כמובן שהמרחב הזה מעניק גם את ההפריה ההדדית ואת היכולת לקבל ולתת פידבק על הכתיבה שלך ושל אחרים במקום שהוא בטוח. וגם- לפרסם. בכתבי עת לשירה, ברשתות החברתיות. תמצאו לכם את המקום שבו אתם נותנים במה לכתיבה שלכם. יש הרבה דיבור על ההשפעות השליליות שיכולות להיות לפרסום הטקסטים שלכם על פעולת הכתיבה, אבל יש גם צד נוסף וחשוב לא פחות של יציאה לאור שמשדרג את הכתיבה עצמה. ולבסוף, אל תזלזלו בשום דבר. עלתה לכם מילה לראש, צירוף של שתי מילים, התחלה של משפט? תכתבו אותם. בפנקס, באפליקציית keep, כתיבה (כן, גם כתיבת שירה!) היא בכלל לא תמיד ענין של השראה ותנופה אחת מהתחלה לסוף. לפעמים דברים נבנים כמו בנין, או כמו פאזל. אתם תחזרו אחר כך לגולם הזה שהשארתם על הדף, ופתאום הוא יתחיל לזוז ולקרוא למילים נוספות שייצרו שיר חדש. וגם אם לא, פשוט תכתבו. האזינו ליצחק מבצע את את שירו 'גדול בתורה' בסגנון פואטרי סלאם>>> [embed]https://www.youtube.com/watch?v=_gxbg00XuRM[/embed]הכותבים שלנו
הניוזלטר שלנו
קבלו את כל הכתבות הכי מענינות והכי חדשניות ישירות למייל
קצת על התקופה...
מגזין "התקופה" מביאה אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
