התקופה
אילו הוציאנו - והלוא הוציאנו!
נהורא שגברוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק

אותיות פורחות
י. צרויהזוןרוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק

קריאה משפחתית
יעקב גולדברגרוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק

שרה שנירר | מייסדת בית יעקב וממחוללות הפמיניזם האורתודוקסי
עקיבא גריןהמיתוס והפער
השעה שעת לילה מאוחרת. השקט הקסום ביער ירושלים מופר באחת. קבוצת בנות עשרה, מהטובות בסמינר, עליזות ושובבות, נכנסת אל היער. אחת הבנות מצוידת בגיטרה, חברתה בחליל צד. וכך, הרחק מעין כול, מתחילה המסיבה. הבנות לא מסתפקות בשירה ובזמרה, אלא יוצאות במחול. הריקודים הסוערים, מלאי שמחת הנעורים, נמשכים עד קרוב לעלות השחר. קיומו של האירוע הובא לידיעת ההנהלה הרוחנית של הסמינר, ואחת המורות הכבודות פנתה אל החוגגות ברוב כעס וחמה: “מה שרה שנירר הייתה אומרת על החרפה שאירעה? בשביל זה היא הקימה את בית יעקב? בשביל ריקודים והוללות? לאן עוד נגיע?" הממולחת שבחבורת התלמידות לחשה בקול: "אם שרה שנירר הייתה כאן, היא הייתה מצטרפת אלינו”. הארכיון מגלה שהתלמידה צדקה. על פי עדותה של נערה מהראשונות שהתחנכו ב"בית יעקב", חגיגות ט”ו באב – חג ריקודי העם המעורבים מימי המשנה – נערכו יחד עם שרה שנירר ביערות ליד סקאווה, הסמוכה לקראקוב. המסיבה כללה הליכה ביער לאור ירח ונאום של שרה שנירר ושל אחת התלמידות־מדריכות. הנואמת טענה בפאתוס ש”חג ט”ו באב שייך לנו, הנשים”. לאחר מכן פצחו הבנות בשירה ובריקודים. עוד על אירוע יוצא דופן זה ראו ברשומתה של נעמי זיידמן, "התחייה הפמיניסטית של ט"ו באב", באתר "הספרנים" – בלוג הספרייה הלאומית.מי את, שרה שנירר?
הקאנון החרדי צנזר חלקים מהותיים ורבים מחייה ומפועלה של שרה שנירר, יומניה המפורסמים נערכו באופן מגמתי. מהיומנים המקוריים עולה דמות שונה מזו שמנסים להציג בבתי הספר החרדיים. את מה שלא מספר היומן השלימה לי תלמידה אחת אדיבה, בריאיון שערכתי עימה לפני שנים מספר. פניה הטובות ואדיבותה של אותה תלמידה חביבה ונעימת סבר לא ימושו מזיכרוני. מלבד הריאיון איתה וכתבתה של סוכצ'בסקי־בקון במקור ראשון, שנעזרתי בה רבות בכתיבת מאמר זה, הסתמכתי גם על ספרה המיוחד של פרופסור נעמי זיידמן, שהיא בוגרת "בית יעקב" בעצמה: שרה שנירר ותנועת בית יעקב, מהפכה בשם המסורת. צירוף הדברים מעלה את התמונה הבאה: שרה נולדה בקראקוב למשפחה חסידית ענייה, אשר מנתה עשרה ילדים. בשל העוני העצום נאלצה שרה לעזוב את בית הספר ולעזור בכלכלת הבית, אך התחננה להוריה שייתנו לה להשלים את בית הספר היסודי. הוריה הסכימו. את השכלתה הגבוהה נאלצה שרה לרכוש באופן אוטודידקטי. שלטונות פולין הרשו לבני המעמד הנמוך להשתתף בהרצאות בתור שומעים חופשיים, והנערה הסקרנית ניצלה את זה היטב. היא הקפידה להשתתף במסלולי ההרצאות האלו על תרבות גרמנית, על שירה ומחזות. רעיונות על מעמד האישה החלו לעלות בפולין הנחשלת, ושרה ינקה רעיונות אלו מפי מוריה הנוכריים. כבר באותם הימים התבשלו בה דעותיה הפמיניסטיות. בהיותה בת 20 כתבה ביומנה: “האידיאל שלי, אי־שם במעמקי נשמתי, הוא רק לעבוד למען אחיותיי! […] לו הייתי יכולה לשכנע אותן יום אחד מה המשמעות של להיות אישה יהודייה אמיתית, לא רק למען האימהות שלהן או מפחד מאבותיהן, אלא רק מתוך אהבה גדולה לבורא עצמו […] לו הייתי יכולה לחיות עד שאיהנה לראות את תורתי נכנסת לבתים של אותן נערות יהודיות […] האם אני יוצאת מדעתי? […] איך אנשים היו צוחקים עלי, איך הם ידברו עלי!? איזו ילדה חסידית מטופשת!" בהיותה נערה רווקה, חופשייה מעול בית ונישואין, השקיעה שרה זמן רב בלמידה ובביקורים בתיאטרון הפולני. התרבות הפולנית הייתה ספוגה בעורקיה. שיריו של אדם מיצקביץ’ ויוליוס סלובצקי היו שגורים על לשונה. הוריה של שרה התקשו למצוא לה שידוך, בשל מראהּ הלא-חינני. היא נולדה עם שפה שסועה והרופא תפר את שולי השפה בגסות, דבר שכיער את פניה. בהתקרבה לגיל 30 (!) השיאו אותה הוריה לבחור חסידי בינוני בשכלו. הנישואין לא עלו יפה, שרה לא הייתה מוכנה להסכים עם תפיסת הנישואין הפטריארכלית שעל פיה מקומה של האישה – ולא משנה כמה היא חכמה ומוכשרת – הוא בין התנור לכיריים, כולל כיבוס בגדי הבעל וטיפול בעדת ילדים. היא דרשה וקיבלה גט מבעלה. חזון מאוד לא נפוץ באותה תקופה ובאותה קהילה. מאז דבק בשרה כינוי הגנאי המשפיל “די גיגעטע” – הגרושה. בימים ההם היה כינוי זה אות קין נצחי על מצח האישה.מצב החינוך וההתייחסות הרבנית לכך
בתקופת עלומיה של שרה מצב היהדות היה בכי רע. פריקת העול ההמונית לא פסחה גם על בתיהם של הרבנים הגדולים ביותר. די אם נציין את ילדיו של רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב – ה”שם משמואל" שהפנו עורף ליהדות בבוז,[1] או שנקרא את זיכרונותיה של איטה קאליש־קמינר, בתו של האדמו”ר מוורקא־אוטבוצק, שכתבה על חבריה הרבים וחוג ידידיה שכלל בתוכו את מיטב בניה של היהדות הנאמנה.[2] הרבנים אומנם היו עסוקים בסכסוכי חצרות, במריבות שוחטים ובמאבקי שליטה, אך היו גם ניסיונות להציל את בני הנוער, בין השאר באמצעות הקמת ישיבות בליטא, בפולין ובהונגריה. שונה היה המצב בקרב הנערות; התפיסה המסורתית גרסה ש"מוטב יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים". תוצאות התפיסה הזו היו אסון קולוסאלי. שיעור המרות הדת והחילון נסק באופן תלול. כשהייתה שנירר בווינה, היא נחשפה לרעיונותיו המהפכנים של הרב שמשון הירש, מרבני הנאו־אורתודוקסיה המפורסמים. הרב הירש העביר את נקודת הכובד מעיסוק מופרז בתלמוד ופלפוליו לעיסוק בעקרונות היהדות, לימוד תנ"ך ומדעים ומתן שוויון לנשים. בבית הכנסת שייסד בפרנקפורט היו 550 מקומות לגברים, ו־350 מקומות לנשים. רעיונותיו של הירש וחדשנותם מצאו חן בעיני האישה המשכילה והמהפכנית. בפיקחותה הבינה היטב כי שיטת החינוך הישנה לא תחזיק מעמד מול גלי החילון, אך ידעה שבלי הסכמה רבנית לא תוכל לפעול כלל. לשם כך השתמשה שנירר בברכה שנאמרה לה על ידי רבי יששכר דוב מבעלז, כהסכמה לפעילותה. היא קיבלה גם הסכמה שבשתיקה מהאדמו"ר מגור, ועידוד גלוי מהחפץ חיים. חשוב לציין שחסידי בעלז השמרניים לא הסכימו עם רעיונותיה, וגם אחר כך, כשנפתחה בבעלז רשת בתי חינוך לבנות, שמה היה "בית מלכה", ולא "בית יעקב". מלבד רבנים אלו, רוב רבני הונגריה לחמו ביוזמה בכל הכוח. ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש כינה את הרשת "בית עשו" – בהיפוך מכוון לשמה של הרשת, "בית יעקב". במקומות רבים ספגה שרה זריקות אבנים. אבנים אלו לא נזרקו על ידי הבונדיסטים, אלא על ידי יהודים קנאים וחמי מזג. באחת מעיירות הונגריה לחם רב העיר נגד הכנסת רשת "בית יעקב" לקהילתו. לאחר שנתיים הוא נכנע, אלא שמחיר התנגדותו הראשונית היה כבד. כ־70 נערות מבנות העיירה פרקו עול. הצלחתה של שרה בהקמת מוסד הלימודים לבנות עוררה את מפלגת "אגודת ישראל". עד אותה תקופה לא הייתה במפלגה כל מודעות לצורכי הנשים. לצורך המחשה, אציין דוגמה מובהקת לכך. באמצע שנות ה־30 קיבלה מפלגת אגודת ישראל כרטיסי עלייה לארץ (סרטיפיקטים) מאת הסוכנות היהודית. על פי הנחיותיו של האדמו"ר מגור, הסרטיפיקטים ניתנו לגברים בלבד. בנות "בית יעקב", שכבר הפכו לקבוצת בנות פעילה, לא הסכימו לגזרה זו. הן השוו את מאבקן למאבק ההרואי של בנות צלפחד, שרצו נחלה בארץ ישראל ולא חששו להתעמת עם משה רבינו. כך אף הן, נחושות בדעתן ולא מוכנות להיות כנועות לתכתיבי הממסד הרבני המפלה ביודעין בין גברים לנשים. כדי שלא ייוותר רושם שתנועה מבורכת זו מנוהלת על ידי אישה בלבד, פעלו עסקני אגודת ישראל וחיתנו את שרה בשנית, עם יצחק לנדא. נישואין אלו התקיימו על הנייר בלבד. בפועל, הפעילות התנהלה מביתה של שרה כמו לפני נישואיה. בנות היו ישנות עימה בחדרה. אחותה הייתה דואגת לארוחותיה. גם במודעות הפטירה שיצאו אחר מותה הטראגי בקיצור ימים, נכתב רק שם המשפחה "שענירער" ולא הוזכר השם "לנדא" אף לא ברמז. אחרי מלחמת העולם השנייה, שמחקה כמעט את כל יהדות אירופה, פעלו בוגרות "בית יעקב" להקים בתי ספר לבנות. אולם כחלק מכתיבת ההיסטוריה ושכתובה על ידי הממסד החרדי, גם דמותה של שרה שנירר הפכה לאייקון המסמל חינוך לצניעות, לשמרנות ולהסתגרות מפני העולם החיצון, על אף שכאמור אין כל קשר בין דמות אייקונית זו למציאות.[1] להרחבה על כך ראו: י"י טרונק, פוילן: זכרונות און בילדער, חלק ז, ניו יורק: אונזער צייט, 1953, עמ' 201–217. להרחבה על דמויות של יוצאים ויוצאות נוספים ממשפחות מיוחסות בתקופה ההיא, ראו: דוד אסף, נאחז בסבך, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו, עמ' 331, הערה 54. [2] איטה סיפרה את סיפור חייה בספרה אתמולי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק

הקפוסטה | מתכון מסע
מריה אסטריכררוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק

אותנטיות – זה כל הסיפור
רייצ'ל שץ

לוביסט וטוב לו
רפאל ג'רמון, בן 27, מתגורר כיום בתל אביב. גדל במשפחה חרדית בביתר עילית, אבל בגיל 17 החליט ללכת עם האמת שלו ולהשתלב בחברה הישראלית. אחרי שירות בסיירת צנחנים הוא כעת לומד תואר במשפטים ובממשל במרכז הבינתחומי. במקביל ללימודיו עובד במשרד לובינג 'הקבינט' אשר מייצג הן חברות מסחריות והן עמותות במטרה לקדם את ענייניהן במסדרונות הכנסת והממשלה בישראל.
איך הגעת אל עולם הלובינג? ללובינג נחשפתי כאשר ראיתי את הסדרה 'בית הקלפים' ושאלתי את עצמי ״מה תפקידו של רמי דנטון?״. זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את המונח ״לוביסט״. התחלתי להתעניין וחשבתי לעצמי כמה זה יכול להיות מעניין להתעסק בתחום. מפה לשם, באותה תקופה ניהלתי פרויקט מגורים לחיילים בודדים ישראלים בהרצליה (רובם יוצאי החברה החרדית) ושיתפתי את אחת המתנדבות בהתעניינות שלי בתחום. למזלי היא הכירה את צח בורוביץ, שהיום הוא הבוס שלי, וחיברה בנינו. בתקשורת בדרך כלל מציגים את הלוביסטים כמייצגי הטייקונים על חשבון האזרח הקטן. מה דעתך על הביקורת הזו? נתחיל עם מה שאני מכיר מהעבודה השוטפת אצלנו במשרד. הלקוחות שלנו הם גם חברות מסחריות וגם עמותות אשר מקדמות אוכלוסיות חלשות. בניגוד למוצג בתקשורת שיטת העבודה אצלנו אינה דרך הפעלת קשרים. יכול להיות שמשתמשים בקשרים לפעמים, אבל זה לא משהו שיכול לעבוד לאורך זמן. התפקיד שלנו הוא לנהל תהליכים ארוכי טווח מול הכנסת והממשלה. זה דורש ידע ובקיאות כדי לדעת איך להתנהל נכון ולגרום לכך שדברים באמת יזוזו. זה נכון שנבחרי הציבור צריכים להיות קשובים ולקדם ענייניו של האזרח הקטן, רק צריך לזכור שנבחרי הציבור עמוסים (מילה שלא מצליחה להתחיל לתאר את המציאות הקיימת). הם נדרשים לטפל במגוון נושאים רחב, באופן מעמיק, ואין אפשרות לייצר תהליכים משמעותיים בלי אנשי מקצוע שילוו אותם. כמובן שצריך גם ראיה רוחבית כדי לשמור על האינטרס הציבורי. עבודת לוביזם נדרשת בעיקר כדי שתהליכים בכלל יתקדמו. הקושי לקדם תהליכים בממשל בישראל מתחיל הרבה לפני שנוצרת איזשהי התנגשות עם אינטרס ציבורי אחר. מכאן אני עובר לנקודת מבט נוספת. יבוא השואל וישאל - הרי לא לכל אזרח יש את ההון לשלם ללוביסטים על מנת לקדם את ענייניו מול נבחרי הציבור? והתשובה היא שאמנם דרוש הון שאין לכל אחד, אבל אנחנו מכירים מקצועות נוספים שהם כאלה, וזה חלק מהחיים. לדוגמה עורכי הדין. בעל הון ישכור את טובי עורכי הדין במיטב כספו על מנת להבטיח שיזכה בבית המשפט. מי שאין באפשרותו, יקח עורך דין פחות מקצועי או ישתמש בשירות הסנגוריה הציבורית על מנת להבטיח את גורלו. כמו שבבית משפט אנחנו מבינים שדרוש ידע מקצועי כדי לטפל בעניינים משפטיים. ואנחנו לא מצפים שכל אזרח יוכל לטפל באופן עצמאי בנושאים כאלה. כך גם בקידום חקיקה ושינוי מדיניות צריך אנשי מקצוע שידעו לקדם את העניינים ביעילות. בשונה מבית משפט במקרה של הכנסת יש אפשרות לכל אזרח לפנות ולנסות להשפיע. אלא שברור שעל ידי עבודה עם גורם מקצועי - הפעילות מול גורמי הממשל תהיה הרבה יותר אפקטיבית. מהי הפעילות בכנסת שהיית מעורב בה והכי ריגשה אותך? בימים אלו אנו עובדים על פרויקט פתיחת שמיים שאותו מובילה חברת 'פספורטכארד', אשר גיבשה מתווה שלם לפתיחת גבולות המדינה תוך ״פטור״ מחובת הבידוד, על ידי בדיקות קורונה שיתבצעו בשדה התעופה וקבלת תוצאות בדיקה תוך מספר שעות. זו פעילות שמרגשת אותי כי היא בעלת השפעות רוחב ומקדמת בסופו של דבר אינטרס הלאומי. האם הרקע החרדי שלך משפיע על העבודה שלך? הרקע החרדי לא משפיע על העבודה שלי. למשרד יש לקוחות ובשבילם אני פועל. הייתי שמח להשתמש במשאבים של המשרד לקידום זכויות של יוצאי החברה החרדית, אבל את זה אני עושה בגזרות אחרות, כמו לדוגמה עם עמותת יוצאים לשינוי בקידום זכויות בשירות הצבאי והקמת פרויקטים לטובת יוצאי ויוצאות החברה החרדית.
בעקבות הדוד האבוד
אהרל'ה טרייטל נולד בבני ברק, בן הזקונים למשפחה בת 13 ילדים. ההורים הגיעו ממאה שערים ומחסידות סאטמר ובהמשך התקרבו לחסידות נדבורנה. כשהגיע הגיל ללכת לישיבה העניינים התחילו להסתבך. אחרי שעבר בין שש ישיבות תוך כשנתיים החליט להוריד את הכיפה ולצאת לדרך חדשה.
כיום אהר'לה עוסק בתחום הקולנוע. בימים הקרובים (עד ה-11/7) הסרט 'אותו האיש' שהפיק זמין לצפייה בחינם במסגרת ספריית קולנוע מירושלים- https://bit.ly/3e9ZRnF. לאחר מכן הסרט ימשיך להיות זמין בתשלום.
הסרט עוסק באליעזר, הדוד של אהר'לה, שעל פי טענת המשפחה נחטף כתינוק בשנות החמשים. אהר'לה יוצא להתחקות אחר עקבותיו ומגיע עד לקנדה. בדרך נפתחות שאלות רבות במערכת היחסים בתוך המשפחה.
[caption id="attachment_6366" align="alignnone" width="1024"]
הנושא של חטיפות ילדים בשנות החמשים מעורר עניין עד היום בציבור הישראלי, תוכל לשתף בדעתך על הנושא הזה באופן כללי?
במסגרת העשייה של הסרט עשיתי תחקיר ארוך מאד. קראתי את הדו"חות המלאים של ועדות החקירה, כ-1,400 עמודים עמוסים במידע. הגעתי להבנה שאני בעצמי לא אוכל לפענח את זה. המסקנה האישית שלי היתה שכמו ברוב המקרים האמת נמצאת באמצע. זאת אומרת כנראה שהיו מקרים של חטיפות, אבל הדמויות שפעלו בזה לא היו מאד מאד מגמתיות ומתוכננות. לא היתה פעילות מסיבית של חטיפות כמו שהרבה אנשים רוצים לטעון. מצד שני גם הטענות על קונספירציה ושקר מוחלט זה גם לא יתכן. אני מאמין שהיו אנשים שפעלו על מנת לקחת ילדים מההורים שלהם, חלקם עשו את זה בשביל בצע כסף. צריך להבין שהיה כאוס מאוד גדול בתקופה הזאת. מדינת ישראל בתוך שלוש שנים מכפילה את כמות האזרחים שלה, מ-600 אלף למיליון מאתיים. במצב כזה מבחינה לוגיסטית מאוד קשה להתארגן. בבתי חולים במחלקת יולדות אין צמידים לתינוקות. כלומר נולדים 20 ילדים ביום, מכניסים את כולם חדר, לאף אחד אין צמיד על היד עם השם שלו. ואז קשה מאוד לדעת מי הילד של מי. זה נתן פתח לטעויות שמישהו בא ולוקח תינוק של מישהו אחר. גם במשרדים הרשמיים של של הרשויות יש דברים מאוד תמוהים, כמו למשל תעודות פטירה עם חתימה של רופא וסיבת מוות אבל אין שם של ילד. בעצם יש פה צ'ק פתוח בתעודת פטירה כזו. אי אפשר לדעת מה עומד מאחוריה. יש סיפורים רבים של אנשים שראו חטיפות או שאמרו להם שהילד מת והם עשו בלאגן והחזירו להם את הילד. מבחינתי סביר להניח שיש אמת בטענות של כל הצדדים.

איך הגעת לתחום הקולונוע? האם היה רגע בו אמרת לעצמך 'אני רוצה לעסוק בקולונוע'?
הסיפור קצת מביך. בגיל 16 הכרתי איזה בחור שיצא בשאלה, סטודנט לקולנוע. היתה לו חברה מאד יפה, וחשבתי שאם אני אלך ללמוד קולנוע אולי גם לי תהיה חברה יפה. זה לא הסתיים שם. באיזה יום הוא הזמין אותי אליו הביתה. ישנתי אצלו בסלון והיתה לו טלוויזיה גדולה שם. הוא אמר לי 'אם אתה רוצה אתה יכול לראות איזה סרט מהאוסף שלי'. בחרתי את הסרט 'זה ייגמר בדם' של פול תומאס אנדרסון. רבע שעה ראשונה פשוט רואים בן אדם חופר. בלי דיאלוגים, בלי סאונד, בלי שום דבר יוצא דופן. זה תפס אותי בצורה יוצאת דופן. לא האמנתי שהסרט יכול לתפוס בנאדם בצורה כה עמוקה. שמה הבנתי שאני באמת רוצה לעסוק בתחום הזה. מאוחר יותר הייתי חבר בפורום יוצאים בשאלה בתפוז. פרסמו הודעה שמחפשים שחקן לסרט. קיבלתי את התפקיד הראשי בסרט 'תיקון' של אבישי סיון. משם הדברים התגלגלו.
איך הרקע החרדי השפיע על העשייה הקולנועית שלך?סרט הדוקו 'אותו האיש' מספר בין היתר על הלבטים בתהליך של היציאה בשאלה. אני חושב שבכל מה שקשור לקולנוע אז בגלל שיש לי איזה שהוא חסך תרבותי, בגלל שגדלתי בבית חרדי, למרות שאני מתעסק בזה כבר יותר מחמש שנים עדיין יש לי סקרנות. אני חושב שזה מאד משרת אותי, וזה לא מובן מאליו שהסקרנות ממשיכה לאורך זמן. אנקדוטה קטנה בעניין הזה. בשנה א' של לימודי קולנוע המרצה אמר "כמו באי.טי.", הוא התכוון לסרט המפורסם של שפילברג. ואני הרמתי את היד ושאלתי מה זה אי.טי.? כל הכיתה צחקה מזה. מצד שני אני חושב שהחינוך החרדי בא בי את היכולת להתמיד, לעבוד וללמוד שעות ארוכות. התחושה שלי היא שהצלחתי לפצות על החסרונות בסופו של דבר.

מחסידות גור אל בימת התיאטרון
אביגדור כהן גדל והתחנך בחסידות גור. היום, הוא מציג על בימת התיאטרון את המסע המשותף לו ולאברכים צעירים שמחפשים את דרכם בעולם. בין קודש לחול, בין סעודת שבת בבני ברק להחלפת בגדים ויציאה לתל אביב. כמה ימים לפני ההצגה הראשונה בקאמרי, תפסנו אותו לשיחה אינטימית על יציאה ויצירה
[caption id="attachment_5624" align="alignleft" width="300"]


ביצת שלמה / 'יוצאים יוצרים קולנוע'
ישראל דקל (27), עובד בעיריית תל אביב ולומד צילום. גדל במגדל העמק וביצירתו ניתן לראות את ההשפעה והביטוי של הפריפריה החברתית. לאחרונה השתתף בפרויקט 'יוצרים יוצאים קולנוע', במסגרתו יצר את הסרט התיעודי הקצר 'ביצת שלמה'. שהוקרן בסינמטק תל אביב
https://youtu.be/_kEsntGULKA מה המסר שרצית להעביר לצופים בסרט הקצר? המסר הוא חברתי. סיפור חיים על תקופה של אנשים וסוחרים כמו שלמה, שכבר כמעט ולא רואים. המגע הישיר בסחורה, הלבביות והחיוך שמטפחים סביב עבודה וחיים בתחומים שעברו שינוי ונעלמים מן העולם. זה סיפור של מהגר ושל מקומי, משהו שכמעט עבר מן העולם והוא אחד מאלה שעדיין נשארו, עם האנושיות שהוא מקרין לכולם; על חלקיה השמחים וגם העצובים. אני גר ביפו ומחובר מאוד למצב כאן, ולקשיים שבאו עם עבודות הרכבת הקלה. בפרט, הקשיים עבור העסקים המקומיים. זו הסיבה שבחרתי ליצור את הסרט הזה. ניסיתי לספר ולהראות את המצב במקום המורכב הזה באמצעות דמות מעניינת. למה קראת לסרט 'ביצת שלמה'? ראשית, הוא מתעסק עם ביצים והן מה שהוא רואה כמעט כל הזמן. מעבר לכך, ביצה היא מאוד רגישה ומספיקה דריכה קלה כדי לשבור אותה. הנמשל הוא סיפור שבירתו של מעמד הסוחרים, והמציאות האישית של שלמה שהוא שורד אותה למרות כל הקשיים. כל שלב שמחולק לפי מידות הביצים ששלמה מציג בסרט בעצם מספר חלק אחר בחייו- וסיפור חייו של שלמה נשמע לי מאוד מעניין. כמו כן, כבר מתחילת הדרך הוא הביע נכונות לשתף איתי פעולה ולתעד אותו גם בחלקים הפחות נוצצים ונוצר בינינו קשר אישי. כאשר הסרט היה מוכן, הוא צפה בו והתרגש מאוד לראות את התוצר המוגמר. [caption id="attachment_5422" align="aligncenter" width="300"]

המדיטציה הראשונה שלי / 'יוצאים יוצרים קולנוע'
דוד, נשוי ואב לשתי ילדות מתוקות, עבר תהליך יציאה בשאלה יחד עם אשתו ובנותיו. לאחרונה השתתף בפרויקט 'יוצאים יוצרים קולנוע' שם הפיק את הסרט הקצר 'שקט' שעלה על המסך בסינמטק תל אביב
https://youtu.be/Q2i5Lu2eKzI "מה שהכי השפיע עליי בתהליך האמוני שעברתי זה לימודי תואר ראשון בביוטכנולוגיה בקמפוס החרדי של מכללת הדסה." נזכר דוד. "בבת אחת נחשפתי לעולם המדע ברמה מאד גבוהה. זה הפגיש אותי עם תפיסת עולם מאד רחבה לגבי המציאות, מי אני, מה אני מה אני עושה פה, מה הסיפור של העולם? האם אלוהים ברא את העולם או סיפור שיש אחר לגמרי? נפתחו לי הרבה שאלות." "בשלב הראשון לא רציתי לאבד את האמונה בדת. ניסיתי ליישב לעצמי את הסתירות בין מה שאני לומד במכללה לבין מה שגדלתי עליו. רציתי להישאר במקום המוגן והמוכר לי. אך בסופו של דבר הבנתי שזה מיותר ושאני כבר לא לא צריך אלוהים בשביל להסביר את קיומי. מצאתי את עצמי פונה לדרך חדשה." מה הוביל אותך ליצור את הסרט 'שקט'? יש לסרט כמה רבדים. הסרט מדבר על אדם שרוצה לעשות מדיטציה כדי למצוא את השקט הפנימי שלו. אלא שהוא לא מקבל את מה שהוא רוצה. פתאום הוא שומע רעש מטריד וסוריאליסטי. הוא מחפש שקט אבל לא ממש מוצא. ברמה העמוקה יותר הסרט מדבר על החוויה שלי. בתחילת היציאה אותו ממש הייתי באופוריה כמו יציאה מעבדות לחירות. רק שאחריה באה השאלה- מה אני עושה עם החופש שיצרתי לעצמי? השאלה הזו עוררה תחושה חזקה מאד של רעש הפנימי. כל מיני חוויות מהעולם החרדי, כל מיני תמונות והרגלים מהעולם הישן נשארו איתי גם בעולם החדש שלי. [caption id="attachment_5416" align="aligncenter" width="300"]

מתמודדת בגבורה
איך החיים ממשיכים גם כשכואב? איך ממשיכים ללכת קדימה אפילו כשרגל אחת חסרה?
אסתי סגל, בת למשפחה חסידית בשיכון ויז'ניץ בבני ברק, לקתה בסרטן ובעקבות סיבוכים נאלצו רופאים לקטוע את רגלה השמאלית. סדרת הרשת "התמודדות" ליוותה אותה בתקופה זו של קטיעת הרגל.
את דבריה, פותחת אסתי בהבהרה חשובה: "לא היה קשר בין המחלה לבין היציאה שלי בשאלה. עוד לפני הסרטן ידעתי שאני רוצה להיפתח יותר. הסרטן פשוט נתן לי אומץ לעשות כל מיני שינויים לא קלים, ולאט לאט, לקח לי שנים עד שעברתי להיות מי שאני היום." משתפת אותנו אסתי בתהליך שעברה. איך נשמר הקשר שלך עם המשפחה? היו כמה מריבות וויכוחים שהובילו לכך שברחתי מהבית. מצאתי דירה בירושלים ושם גרתי במשך כמה שנים. מיד אחרי שברחתי מהבית ניתקתי את הקשר מהמשפחה. אבל תוך איזה חודש חודשיים חזרנו לדבר. התחלתי להשקיע בקשר שלנו. אחרי שלוש שנים בירושלים חזרתי לבני ברק בגלל בעיות בריאותיות. אז כבר הקשר שלי עם המשפחה היה ממש ממש טוב. הייתי חוזרת הביתה לשבתות בשמחה. כמובן שהם לא מקבלים את הדרך שלי. אבל הם כן מקבלים אותי, את מי שאני. והם ממש תומכים בי. הם פחות תומכים בכל מיני החלטות שיש לי, אבל הם מבינים שאני גדלתי, וכבר לא אהיה כמו שהם ציפו ממני. מה תרצי לעשות כשתהיי גדולה? אני רוצה להשפיע על אנשים לטובה. אני רוצה לכתוב ספר על החיים שלי, כי עד כה היו לי חיים נורא מעניינים. אני רוצה לטייל בעולם ואני רוצה לעבוד בעבודה שתעשה לי כיף. ולגדל כמה בעלי חיים. כרגע אני לא בשלב של ילדים, אבל נראה מה יהיה בעתיד. חולמת לחיות חיים מאושרים עם בית קטן וחם ונעים. אף פעם לא לגדול באמת. צפו בפרק הראשון של סדרת הרשת 'התמודדות' >>> https://youtu.be/uF3-kjFaMsI
שר את דרכו החוצה
יצחק הוא משורר. את דרכו ותחושותיו הוא מבטא דרך שירים. דווקא מתוך נקודת המשבר והשינוי שעשה מבחינה דתית השירה שלו החלה לפרוח. לאחרונה פרוייקט הדסאטראט בדרך להוצאת הספר 'כִּמְעַט טוֹב מְאֹד'.
יצחק נולד בבאר שבע ובהמשך דרכו הגיע אל ישיבת מצפה יריחו וכולל מרצ במבשרת. בשנים האחרונות הוא יצא בשאלה והיום הוא גר במושב שובה שבעוטף עזה. את הזמן הפנוי שלו הוא מחלק בין היצירה למשפחה (נשוי + 3).
לעולם השירה הגיע יצחק כהן דרך רחל, "זהו ספר השירה הראשון שקניתי" מספר יצחק, והצוהר שפתחה המשוררת הפך מאוד לגן פורה לרגשותיו של יצחק. "היכולת להביע רגשות בצורה שנותנת להם משמעות תפסה אותי חזק. כלומר, זה לא שאתה סתם מטולטל רגשית, אתה מצליח לתת לזה שמות. יש דרך יפה ועמוקה להביע את זה. הרגשות שלך פתאום הופכים מחולשה ליתרון, ליכולת. הגילוי הזה היה לי משמעותי מאד. בתור אדם שחווה רגשות בצורה חזקה, האפיק הזה קרא לי. לצד רחל, היה אלתרמן. שהיה קוסם של מילים. בתכל'ס התחלתי לכתוב בכיתה יב. ומשם זה נמשך והתפתח. הפריצה הגדולה של הכתיבה שלי קרתה לפני בערך ארבע וחצי שנים. סביב משבר שחוויתי במישור הזוגי והדתי. משהו בכתיבה שלי השתחרר וקיבל תנופה, מבחינת הנושאים שהתחלתי לכתוב עליהם, מבחינת צורת ההבעה שלי. קרה שם משהו טוב" למה חשוב לך לפרסם את השירים שאתה כותב? האמת היא שלפני החשיבות יש צורך. פעם שמעתי ממיכאל וייגל (שחקן תיאטרון וקולנוע) שאמנים הם אנשים עם בור שחור בנפש, ושאת הבור הזה הם ממלאים בעזרת האמנות. אני חושב לפעמים שאנשים נורמטיביים לא מבינים מה המניע של החשיפה הזאת. יש משהו מאד מוזר בלהציג לראווה את האיברים הפנימיים שלך, מוזר ומפחיד. אבל כמו שמדען נדחף להבין תופעה, או שאדם שהוא יזם בנפשו נדחף להרים פרויקטים, נדמה לי שאמן נדחף בכוח להביע את עצמו. ברמה נוספת, יש כאן גם מימד של שליחות. ספר טוב, מוסיקה משמעותית, נותנים לאדם הזדמנות להעמיק את ההיכרות שלו עם עצמו ועם העולם. מפגישים אותו עם נושאים שגורמים לו שמחה, או קוראים לו לצאת לדרך של בירור. מאפשרים לו להזדהות עם רגשות, לנסח מחשבות שמעסיקות אותו. אם אני ככותב מצליח לייצר דבר כזה אצל בנאדם אחר, הרי שזו המתנה הגדולה ביותר שאני יכול לקבל. מה העצה שלך לכותב המתחיל? העצה הראשונה שלי לכותב המתחיל היא פשוט לכתוב. הרבה פעמים לוקח זמן להבין מה מעניין אותך, להגיע לניסוחים הנכונים. צריך לעבור שם דרך. כמו בכל דבר אחר שעושים. עצה נוספת היא לחבור לחבורת כותבים. יש ערך עצום לשהייה במרחב של אנשים שמקדישים זמן לכתיבה. להיות חלק מחבורת כותבים זה בעצם להגיד- כתיבה זה דבר משמעותי בחיים שלי. והאמירה הזאת כבר נותנת ערך אחר למה שאתה עושה. כמובן שהמרחב הזה מעניק גם את ההפריה ההדדית ואת היכולת לקבל ולתת פידבק על הכתיבה שלך ושל אחרים במקום שהוא בטוח. וגם- לפרסם. בכתבי עת לשירה, ברשתות החברתיות. תמצאו לכם את המקום שבו אתם נותנים במה לכתיבה שלכם. יש הרבה דיבור על ההשפעות השליליות שיכולות להיות לפרסום הטקסטים שלכם על פעולת הכתיבה, אבל יש גם צד נוסף וחשוב לא פחות של יציאה לאור שמשדרג את הכתיבה עצמה. ולבסוף, אל תזלזלו בשום דבר. עלתה לכם מילה לראש, צירוף של שתי מילים, התחלה של משפט? תכתבו אותם. בפנקס, באפליקציית keep, כתיבה (כן, גם כתיבת שירה!) היא בכלל לא תמיד ענין של השראה ותנופה אחת מהתחלה לסוף. לפעמים דברים נבנים כמו בנין, או כמו פאזל. אתם תחזרו אחר כך לגולם הזה שהשארתם על הדף, ופתאום הוא יתחיל לזוז ולקרוא למילים נוספות שייצרו שיר חדש. וגם אם לא, פשוט תכתבו. האזינו ליצחק מבצע את את שירו 'גדול בתורה' בסגנון פואטרי סלאם>>> [embed]https://www.youtube.com/watch?v=_gxbg00XuRM[/embed]הכותבים שלנו

































































הניוזלטר שלנו

קצת על התקופה...
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
