התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

התקופה

יוצאי צבא


אבא של עטקא אמר לה "על גופתי את תתגייסי לצבא", וכעבור שנה הגיע אליה לבסיס, עם אחיה הצעיר וארגז סופגניות; שי נפרד מהצבא בהסכמה הדדית, כי באותן שנים שום דבר במערכת הצבאית לא היה ערוך ליוצאים חסרי עורף משפחתי; יואל טעה במבחנים בכוונה, כדי לקבל פטור, ולבסוף התגייס וטיפס בסולם הדרגות, תום החל לשרת כחרדי בעקבות שיחה קצרה ומשנת חיים עם חייל דתי, תוך כדי שירות הוריד את הכיפה ועבר להתגורר אצל משפחה מאמצת, ומוטי דסקל התגייס בהיותו נשוי ואב לפעוטות, והיום הוא רכז תוכנית "יוצאים לצבא".   ארבעת מסלולי יוצאים בצבא. אין דבר הממחיש יותר את הפערים בין הקהילה החרדית לאוכלוסייה הישראלית הכללית כמו השירות בצבא. בעוד שברוב הקהילות החרדיות שירות בצבא הוא מוקצה מחמת מיאוס, עניין לענות בו, לריב עליו, לשרוף/להפגין/להימנע ממנו בכל מחיר – בקרב האוכלוסייה הכללית מדובר בחובה אזרחית, זכות מהמעלה הראשונה, מקור לגאווה ולסיפורי גבורה. הישראלי הממוצע ראה בשירות בצבא חלק בלתי נפרד ממסלול ההתבגרות של צעירי ארצנו, והפטור המוענק לחרדים הוא סלע מחלוקת שמזין מערכות בחירות ועימותים חברתיים לא מעטים. יוצאים רבים בוחרים להתגייס לצבא כדי להיטמע במהירות בחברה הכללית, וכדי לקבל את הכלים הבסיסיים הדרושים לכניסה נעימה ומוצלחת לשוק העבודה וההשכלה הגבוהה. "קודם כול, תתגייס", זו עצה ששומעים חרדים רבים ששוקלים יציאה. שירות בצבא מעניק מסגרת, תנאים, שייכות, חברה וקהילה, וכמובן, פותח שערים לחיים שלאחר השחרור. עם זאת, הקשיים העומדים בפני היוצאים הבוחרים במסלול זה הם רבים. בלי הכנה מתאימה, בלי מענים מדויקים ובלי תמיכה במצבים המאפיינים את אוכלוסיית היוצאים, הקושי הטבעי בשירות הופך לעיתים לבלתי נסבל. מה היתרונות בהתמדה בשירות, על אף הקשיים? אילו חוויות ייחודיות ליוצאים? מה אפשר לעשות במקרה שרוצים לשפר את הציונים במבחנים לפני הגיוס ולהשפיע על השיבוץ? האם כדאי להתגייס גם בגיל מאוחר יחסית, ומה השיקולים שכדאי להביא בחשבון לפני שבוחרים "להילחם על ביטול הפטור"? עטקא דיקשטיין (29) לא חלמה להתגייס. היא גדלה בקהילת חב"ד, למדה במוסדות הקהילה, יצאה לשליחות באוקראינה, ושם החלו לפעפע בה ספקות על הדרך. כשחזרה ארצה לא מצאה את עצמה וכעבור כמה חודשים עזבה את הבית ועברה לגור בשכונת נחלאות בירושלים. הרצון להתגייס החל בעקבות היציאה לשוק העבודה. "בכל מקום שאליו הלכתי שאלו אותי מה עשיתי בצבא, ככה הבנתי ששירות צבאי לבנות הוא דבר מקובל והתחילו אצלי המחשבות שגם אני רוצה". העבודה הראשונה שלה הייתה בקפיטריה באוניברסיטה, ורוב חברותיה לעבודה היו לפני שירות או מייד אחרי שירות. השיחות, הסיפורים והאווירה הכללית בקפטריה חיזקו אצלה את ההחלטה להתגייס בשביל כניסה חלקה וטובה לעולם החדש. "רציתי לרכוש ידע, שייכות, ניסיון וחיבור חזק לחברה הישראלית, ואת כל זה אפשר להשיג רק בצבא", היא מסבירה את החלטתה להתחיל לפעול, בגיל 21, לביטול הפטור שהוענק לה כתלמידת סמינר. "לא גדלתי על שנאת חיילים או שנאת צה"ל", היא מדגישה. "בחב"ד אוהבים חיילים. הרבי קרא לפצועי צה"ל 'מצויני צה"ל', ובאופן כללי היחס כלפי הצבא הוא יחס טוב ומוקיר". אביה של עטקא ממשיך לשרת במילואים (הוא התגייס כחרדי לאחר שנישא והקים משפחה), ואחד מאחיה משרת בקבע בתפקיד בכיר. שאר אחיה בחרו שלא להתגייס. אף שלבישת מדי זית לא הייתה חריגה במשפחה, שירות לבנות היה בגדר גזרה שאין ההורים מוכנים לעמוד בה. "ידעתי שתהיה התנגדות", מספרת עטקא, "ולכן ביקשתי להעביר את התיק שלי מלשכת הגיוס בבאר שבע ללשכת הגיוס בירושלים". לדבריה, היא הבהירה לפקידות הצבאית שהנושא רגיש וצריך להיעשות בדיסקרטיות, ולכן אין להתקשר להוריה ולבשר להם על כוונתה. בקשתה זו לא נענתה ומלשכת הגיוס התקשרו להורים, לספר להם על בקשתה של עטקא לבטל את הפטור.
"הם עשו כל שביכולתם כדי לשכנע אותי לוותר על הרעיון", נזכרת עטקא, "סיפרו לי שאין תפקידים טובים לבנות בצבא, שאני אעשה קפה כל היום ואזיז ניירות מכאן לכאן. כשזה לא עזר, אבא שלי ניסה לטרפד את הגיוס בכך שטען בלשכת הגיוס שאני סובלת מבעיות נפשיות שיקשו עליי ועל המערכת. הייתי צריכה להיפגש עם הפסיכיאטר הראשי כדי להוכיח שאני פיקס". מהרגע שבו היא החלה בתהליך לביטול הפטור עד לביטולו בפועל עברה כשנה, וכעבור עוד כמה חודשים, סוף סוף, זכתה להיכנס בשערי הבקו"ם.
בזמן הזה קיבלה עצות מכאן ומכאן, היו שאמרו לה לוותר על הרעיון משום שהצבא הוא מסגרת לא מתאימה ליוצאים. אחד מהם הוא שי (39) מתל אביב. שי התגייס בגיל 19 מחוסר ברירה. "העיפו אותי מהישיבה, בבית לא הייתי יכול להיות, אז התגייסתי". שי שובץ לתפקיד קרבי בחטיבת גבעתי, ומהרגע הראשון הרגיש חוסר התאמה. בצבא לא ידעו להתמודד עם החייל הרגיש, שלא היה יכול לחזור לביתו בחופשות, שהיה זקוק לכסף כדי לשלם שכירות, שלא הצליח להתחבר לשאר החיילים בעלי הרקע השונה כל כך משלו. הוא הועבר מתפקיד לתפקיד, ניסה להסביר מה הם הצרכים המיוחדים שלו, ולא נענה. לבסוף, בהחלטה משותפת, הוא שוחרר מהצבא לפני תום תקופת השירות הסדיר. עטקא, לעומת זאת, התרגשה מניצחונה במאבק הפרטי שלה, וכשהיא מלאת מוטיבציה ורצון לשרת שירות משמעותי, שובצה לתפקיד סמב"צית, רכשה חברים וסיגלה לעצמה כלים והתנהגות שסייעו לה רבות גם בהמשך, בחיים האזרחיים. רוב המפקדים הזוטרים בבסיס היו צעירים ממנה, אך לדבריה הדבר לא הפריע לחוויית השירות הטובה. "זה תרם לי, להיות מעט מבוגרת יותר מכולם. הייתי האוזן הקשבת לחיילות ולמפקדים והרגשתי שהגיל שלי מפצה מעט על חוסר הפז"ם שלי בדברים אחרים". בחיוך היא נזכרת בכינוי שהוצמד לה "סבתא עטקא". כעבור זמן מה כחיילת גם הוריה השלימו את החלטתה, היא ביקרה בביתם בעודה במדים ובחנוכה הגיעו אביה ואחיה לשמח את ליבה ואת לב חבריה בסופגניות ובחנוכיות. עבורה – זו הייתה סגירת מעגל מרגשת. גורלו של תום (29) ממרכז הארץ לא שפר בעניין זה. במשך שנה שלמה אחיו לא ידעו שאחיהם הגדול, הנערץ, משרת בצבא. הוא היה מחליף בגדים לפני שנכנס לרחובות המובילים לביתו, ואימו נהגה להסתיר את המדים שכיבסה עבורו בין סדינים ארוכים שהתנופפו בחבלי הכביסה. אסור היה לאיש לדעת שהבן המוכשר, גאוות המשפחה, שנה ופירש. תום למד בישיבה ליטאית וסומן כעילוי. הוא הקפיד על קלה כבחמורה, ואף הקפיד להוסיף לעצמו חומרות מחומרות שונות. בגיל 17.5 התחילו תהיות וספקות בקשר למקומו בעולם החרדי. הוא הסיק שהוא לא מעוניין להמשיך בישיבה הנחשבת, ולחיות חיים מוכתבים מראש.
באחד הלילות טייל עם חבריו ליד מחסום צבאי, ושם פגש חייל דתי, חובש כיפה סרוגה. לדבריו, השיחה הקצרה עם אותו חייל הייתה נקודת המפנה בחייו, ובעקבותיה הוא החליט להתגייס. "החייל שאל אותנו למה אנחנו לא ישנים. הוא אמר שאם הייתה לו אפשרות לישון עכשיו, המפגש הזה קרה באחת וחצי בלילה, זה בדיוק מה שהוא היה עושה ולא משוטט ברחובות. השאלה הזאת העירה אותי, פתאום הבנתי שאני חי בבועה, שיש אנשים ששומרים עליי ומשוועים למיטה, בעוד אני מסתובב ללא מטרה. השאלה השנייה שהוא שאל הייתה, 'מה פרשת השבוע?' וזאת בכלל הייתה התקלה, כי לא ידענו. פתאום תפסתי שאני מבזבז את הזמן שלי, מדבר גבוהה-גבוהה אבל מה פרשת השבוע איני יודע".
את השנתיים הבאות העביר תום בניסיונות לשכנע את אימו לא להתנגד לגיוסו, והיא, מצידה, שיגרה אליו רבנים, אנשי ציבור – "מאורי זוהר ועד חיים ולדר" כדי להניע אותו מהרצון להתגייס. מסע השכנועים לא הועיל, ולאחר עיכובים מעיכובים שונים היום המיוחל הגיע ותום עבר שרשרת חיול. את השירות תום התחיל במסלול החרדי. "הייתי חרדי, שחור-לבן, הקפדתי על הכול, אבל בתוכי הרגשתי שהאמונה מתחילה להתערער, וזה היה קשה", אומר תום, כיום סטודנט לתואר במדעים מדויקים. "אני זוכר שהלכתי לכותל, החזקתי את האבנים ובכיתי להשם שיציל אותי מלאבד את האמונה. אני רגיל לדבר עם אלוהים 3 פעמים ביום, ופתאום אני מתחיל להרגיש שאין לי על מה לדבר איתו. זה היה מפחיד לחשוב שבמשך כל כך הרבה שנים התפללתי סתם, שאין שם כלום. לא הייתי יכול להכיל בכלל את המחשבה הזאת. תוך כדי תפילה הבנתי את הפרדוקס, אני מתפלל לאלוהים, שאני לא בטוח שהוא קיים, ומבקש ממנו שיעזור לי להאמין בו". במהלך השירות התחזקו הספקות והפקפוקים, עד שתום הרגיש שאמונתו אבדה לחלוטין. לאחר שסיים קורס קצינים הבין שגם הכיפה הסמלית שהשאיר לראשו חסרת משמעות עבורו, והחליט לוותר עליה. סיפורו המיוחד הגיע לאוזניה של אשת חינוך מהעיר מודיעין, ולאחר שתום סיפר לה שהוא מוכרח להתחפש לחרדי כדי לחזור הביתה, היא הציעה לו להגיע לביתה בחופשות, לבוש במדים ומעוטר בדרגות. משפחתו, עד היום, אינה יודעת על כך. גם המסלול שעשה יואל (35), כיום עובד הייטק בתחום רגיש, הוא דוגמה ומופת לאפשרויות הרבות הטמונות בשירות צבאי משמעותי. יואל נולד וגדל בקהילה חרדית-ספרדית בדרום הארץ. מהישיבה פרש בגיל צעיר, בגלל ספקות באמונה, והחל לעבוד. תחום המחשבים קרץ לו, ובהיותו אוטודידקט לימד את עצמו אנגלית, טכנאות מחשבים ורשתות תקשורת, ובעיקר – השלים השכלה שלא במסגרת קונבנציונלית. גם את ההחלטה להתגייס קיבל יואל, כדרכו, באופן מושכל. הוא התייעץ עם שני חברים שייצגו, לדבריו, שתי אסכולות בקרב היוצאים.
"לפי אסכולה אחת, הצבא יעזור, יתרום, יפתח דלתות, הזדמנויות וכן הלאה, והדעה האחרת היא, המדינה לא עזרה לך, לא תרמה לך, לא נלחמה עליך כאזרח שמגיעות לו זכויות בסיסיות כמו השכלה רלוונטית והכנה לחיים, ולכן אין שום סיבה לתת למדינה. בפרט שכאשר תגיע לצבא המעמד שלך שם יהיה נמוך מאוד, בגלל אותם חוסרים, שהם, כאמור, באשמת המדינה". יואל התבונן בחייהם של שני החברים, זה שצידד בשירות וזה שהתנגד לו, והחליט שהוא שואף לחיות כמו החבר שעשה צבא, עבד ולמד והתברג היטב בחברה נחשבת, ואינו מעוניין בחיים כדוגמת אלו של החבר שהתנגד לשירות, שגם דעותיו בנושאים אחרים אחרות משלו, ושהוא "עדיין מחפש את עצמו".
נקודת הפתיחה של יואל בצבא הייתה גרועה למדי. כיוון שהרצון להתגייס התעורר אצלו אחרי שעשה מבחנים שבהם טעה בכוונה מתוך מטרה להיפטר מהשירות הצבאי, וכיוון שנשר מהישיבה, נתוניו במערכת הצבאית היו נמוכים מאוד. הוא שובץ למסלול שלא הייתה בו כל אפשרות להתקבל לתפקידים משמעותיים. יואל יצא למאבק על זכותו לשרת שירות משמעותי. בעצמו רקם קשרים, כתב מכתבים, התראיין שוב ושוב, ובעיקר, הוכיח את עצמו כחייל מצטיין בכל מסגרת שבה שירת. המאמצים נשאו פרי, הוא שובץ לתפקיד משמעותי ביותר, יצא לקצונה ובסופו של דבר שירת בקבע כקצין באחד החילות הנחשבים. הכלים שקיבל בצבא, תפקידיו המגוונים, הקשרים שיצר סייעו לו רבות בחיים האזרחיים. למרות זאת, יואל אינו ממהר להמליץ לכל יוצא להתגייס, אלא רק לאלו הרואים בשירות בצבא הזדמנות טובה ותקופת חיים מכוננת, שבה הם מתכוונים להשקיע ולהיות נכונים לבקש ולקבל כל מה שהצבא יכול להציע למשרתים. אחרת, הוא מדגיש, "חבל על הזמן. לכו ללמוד". הדגשה נוספת שלו נוגעת למקרים שבהם היוצא מבקש להתגייס לאחר שטעה בכוונה במבחני הסיווג. "עדיף לפעול כדי לשפר את הציון לפני הגיוס בפועל. זה אפשרי, תתייעצו עם גורמים מקצועיים המבינים היטב את נבכי הבירוקרטיה הצבאית, תעשו שיעורי בית ותשפרו את הציון. יהיה קשה הרבה יותר להיבחן שוב לאחר שהתחלתם כבר את השירות. אם החלטתם לפעול כדי לשפר את הציונים, קחו את זה כפרויקט חייכם והשקיעו בהכנה בכל הרצינות. המבחנים האלה יקבעו גורלות עבורכם". מוטי דסקל, רכז תחום "יוצאים לצבא" התגייס בגיל 23, בהיותו נשוי ואב ל-2. גם הוא, בדומה לתום, התחיל את השירות בתוכנית ייעודית לחרדים והמשיך במסלול כללי. סיפורו האישי, המסלול שעבר בצבא והמסלול שלו ב"יוצאים לשינוי" הובילו אותו להיות אוזן קשבת ותומך פעיל למען מיצוי הזכויות של חיילים בוגרי החינוך החרדי, וזאת בלי קשר לרמת הדתיות שלהם כיום. המענים המרכזיים עבור אוכלוסייה ייחודית זו הם: הכרה כבוגרי החינוך החרדי, מיונים מותאמים לפני השירות, הכרה כחייל בודד, דבר המעניק שכר גבוה יותר, פתרונות מגורים ומלגות לאחר השחרור, וכן אפשרות לצאת ללימודים לקראת סוף השירות, הטבה שזכאים לה חיילים חרדיים. אומנם רשויות הצבא מכירות היום בצרכים המיוחדים של חיילים יוצאים, אך לדברי מוטי, המצב רחוק מלהיות משביע רצון והמאבקים להשוואת זכויות חיילים יוצאים לאלו של חיילים חרדים עדיין נמשכים, כמו גם ההכרח הבהול להכיר בצרכים המיוחדים של חיילות יוצאות, ולהשוות את התנאים שלהן לאלו של חיילים יוצאים. כל המרואיינים דיברו על הצורך בהכנה טובה לפני הגיוס, וזו אחת המטרות של תחום "יוצאים לצבא". "תקופת השירות אינה דומה לשום דבר אחר, שום דבר המוכר ליוצאים מחייהם הקודמים, והכנה טובה תסייע להם להיות חיילים טובים יותר ולהפיק מהשירות את המרב", מסביר מוטי, וממשיך לפרט את התוכניות לליווי, קידום ותמיכה במועמדים לגיוס (מלש"בים) ובחיילים המשרתים בפועל. "אני רוצה לתת להם כל מה שלא היה לי", הוא אומר, ושי מסכם, "בזמני לא הייתה שום תוכנית ושום מענה לנער חרדי שנזרק מהישיבה ומהבית. אם היה לי למי לפנות, אם מישהו היה מקשיב לי, הכול היה נראה אחרת".  

יוצא אל חיים חדשים


אני זוכר את הרגע שבו יצאתי מהבק"ום לבוש במדים. מיששתי את הבד הירקרק, ולא האמנתי שהצלחתי. זה קרה אחרי שנתיים של מאבק בכל גורם שהחרדים יכלו להביא מולי: מהרב אורי זוהר, חיים ולדר, ועד פסיכיאטר שנתן לי כדורים, כמו גם כאלו ששירתו בצבא וחזרו בתשובה. אני זוכר שאחד מהם אמר לי שהתפקיד שלי בצבא יהיה, בעיקר, ללכת בתוך סיר עצום, גדול הרבה יותר ממני, ולשפשף ולשטוף אותו מבפנים. ושזה בטח לא יהיה מה שאני חושב על תפקיד "לוחם".   חלמתי להיות טייס בחיל האוויר, לא היה לי מושג שכבר בתהליך המיון בצו הראשון סוננתי. נתוני הקב"א והדפ"ר שלי לא התאימו אפילו ליום סיירות, בטח שלא למיונים לקורס טיס. בשלב מסוים בשרשרת החיול הבנתי מהחבר'ה שהיו סביבי שאנחנו ביום גיוס לחיל הנדסה. ממש לא התחברתי לרעיון. ממה שקראתי באינטרנט, מי שנחשבים "לוחמים", כפי שאני רציתי להיות, הם חיילים בגולני או בצנחנים. בטח לא תומכי לחימה בהנדסה. כך עלה אצלי הרעיון להתגייס לגדוד "נצח יהודה", או כמו שאימא שלי העדיפה לקרוא לו, בשם הישן, "הנחל החרדי". חשבתי שאשיג שתי מטרות: אחת, לשרת כלוחם, שתיים, לעזור לאימא שלי להכיל את הרעיון שהתגייסתי. יהיה לה קל יותר אם אשרת בנצח יהודה מאשר בגדוד חילוני, שלא תרגיש שהיא איבדה אותי לגמרי.
ביום הראשון לקליטתנו בבסיס הטירונות של חטיבת כפיר, שאל אותי המש"ק ת"ש אם אני מעוניין להצהיר שאני "חייל בודד". תשובתי הייתה מהירה וברורה – אני? מה פתאום?! אני בקשר עם המשפחה, אני גר בבית, אני ממש לא חייל בודד. מובן שהוא לא התווכח איתי. זו הייתה טעות. שלוש שנים מאוחר יותר ניסיתי להחזיר את הגלגל לאחור ולהצהיר שאני חייל בודד, אבל זה היה מאוחר מדי. התחלתי לשרת בקבע וכבר לא יכולתי, לפי כללי הצבא, לקבל הכרה כזו.
לצבא הגעתי מוכן. במהלך השנתיים שבהן נאבקתי בגורמי החברה החרדית, התאמנתי הרבה מאוד כדי שאתגייס בכושר גבוה. הייתי משאיר שקית עם בגדים בשיח קטן ליד קניון איילון, רץ חמישה ק"מ עד לחוף הים, וחוזר. מתלבש ליד השיח ועולה הביתה ברגליים תפוסות. למי היה מושג שיש דבר כזה שנקרא "מתיחות". זה השתלם בבוחן הכניסה שעשו לנו בתחילת הטירונות, כי הגעתי למקום השני מתוך יותר ממאה חיילים. קטן עליי לרוץ שלושה ק"מ אחרי שרצתי עשרה ק"מ פעמיים בשבוע. את מה שחיפשתי לא מצאתי ב"נצח יהודה". רציתי שהצבא יקרע אותי, שארגיש חלק ממשהו גדול, מהחברה הישראלית. במקום זה הרגשתי שאני בקייטנה, אבל כזו שבה אתה מחויב להשתתף בתפילות, ללכת עם כיפה, גם אם אתה כבר לא דתי. את האזור שלנו, של "נצח" גידרו בגדר גבוהה, כאילו שאנחנו מצורעים. זה נעשה כדי שלא נראה בנות. הפתרון שלי היה להתקדם לעבר העולם הפיקודי, ושם לקבל סיפוק מהשירות הצבאי שלי. הייתי מצטיין טירונות, ומצטיין באימון המתקדם. את קורס מ"כים סיימתי במקום השני. ובנוגע למשפחה: האחים שלי ידעו שאני לומד בישיבת "נצח יהודה" בצפון. רציתי שהם יבינו איפה אני באמת, אבל פערי התרבות היו גדולים מדי ושירות בצבא בכלל לא עלה בדעתם. הם בהחלט חשבו שיש ישיבה כזו. בעיתונות החרדית הגדוד מוכר כ"נחל החרדי". בשנה הראשונה לשירות שלי אימא הייתה מכבסת את המדים בלילה, שהאחים לא יראו, ותולה אותם בין סדינים, שהשכנים לא יראו. בדרך מהבסיס הייתי עוצר בתחנת דלק, מכניס את המדים ואת הנשק לתיק ומגיע הביתה במדי בני ברק, שחור-לבן. שנת ההסתרה הסתיימה כשהמזכירה במרפאת השיניים שבה טופלנו כולנו שאלה את אחד האחים שלי, "מה שלום אחיך בצבא?" תשובה טובה לא הייתה לו, הוא פקח מולה עיני עגל גדולות. אחרי התקרית הזאת כבר לא היה אפשר להמשיך לשמור את הסוד בתוך הבית, וההסתרה התמקדה ב"שהשכנים לא ידעו". גם במישור הזה אימא לא נחלה הצלחה רבה, כי לאחר תקופה קצרה הדבר התגלה אט-אט, כמו ש"נייעס" מתגלגלים ומתגלים. אחרי ארבעה חודשים שבהם הייתי מ"כ טירונים בנצח יהודה, יצאתי לקורס קצינים, ובמהלכו השתתפתי במבצע "צוק איתן". במבצע איבדתי אנשים שהכרתי, מפקד הקורס נהרג מאש מחבלים שחדרו לקו שלנו ממנהרה, ועוד פרצופים מוכרים מהשק"ם, שפתאום תפסתי שחייהם נגדעו בגיל כל כך צעיר. הרגשתי שאני בצבא האמיתי, אני במלחמה, אני חלק, אני משרת עם מי שנמנים על מיטב החברה הישראלית, ומגלה שלא כפי שחונכתי, שהחילוני המצוי הוא ברברי וחסר ערכים, יש איתי חבר'ה איכותיים ביותר מכל היחידות וממגוון סוגי האוכלוסייה במדינה.  
אימא שלי הגיעה לכל טקס שלי בצבא. בשני טקסים היא בכתה: הראשון היה בטקס ההשבעה שלי, שם היא הרגישה שהיא "מאבדת" אותי. והפעם השנייה הייתה בסיום קורס קצינים, שם היא התרגשה מאוד כשהבינה את גודל המעמד, וראתה שאני מצליח ורחוק מאוד מהסטיגמה של החברה החרדית על ה"חרד"קים" (חרדים קלי דעת), שמתגייסים לצבא.
עם חזרתי לבסיס ההכשרות לתפקיד ראשון בתור מ"מ טירונים, יצאתי בשאלה. הבנתי שהכיפה הסרוגה שהשארתי על הראש נמצאת שם מסיבות חברתיות, ולא כי אני מאמין. בדרך לא דרך עברתי לגור אצל משפחה מאמצת במודיעין. המשפחה שלי לא ידעה על כך. יום שישי אחד נפצעתי בפה ובלסת, היו הפרות סדר והשליכו עלינו אבנים. פוניתי לבית החולים אחרי כניסת השבת. חיכיתי למוצ"ש כדי לעדכן את אימא שלי, ואז התברר שגם היא המתינה לצאת השבת כדי לעדכן אותי שאבי קיבל התקף לב בשבת בבוקר, ופונה לטיפול נמרץ. כמה מוזר הטיימינג הזה, חשבתי לעצמי... תפקיד מ"מ בגדוד מילא אותי, סיפק אותי, יכולתי לעזור במצבים שהיו מוכרים לי, מי שחשבתי שצריך להיות חייל בודד ולקבל את ההטבות המגיעות לו, דאגתי ככל שיכולתי שיקבל, ושיקבל גם אוזן קשבת. ארבעה חודשים לפני תאריך השחרור הצפוי, המחלקה שלי השתחררה. החלטתי שבמקום לקבל תפקיד מטה כלשהו בגדוד, דבר שלא יקדם אותי, אאריך את שהותי בצבא בתפקיד "יומיות", כך שאוכל ללמוד תוך כדי השירות ולהשלים את תעודת הבגרות שלי, יותר נכון – להתחיל אותה מאפס. רציתי שתהיה לי בגרות לפני שאני משתחרר. במשך שנה למדתי והשלמתי תעודת בגרות מלאה: אנגלית ומתמטיקה במועד קיץ, ובשאר המקצועות נבחנתי במועד חורף. למדתי בין דיון לדיון, בסופי שבוע, ובכל רגע פנוי שהצלחתי למצוא תוך כדי תפקיד רמ"ד אופרטיבי של אוגדת מילואים. בתום חמש וחצי שנות שירות בצה"ל גזרתי את תעודת החוגר בתחושת סיפוק אדירה! יצאתי לאזרחות בידיעה שאני חלק מהחברה הישראלית, ובידיעה שהצבא פתח לי צוהר לחיים האמיתיים שמחכים לי בחוץ.  

יאללה, איזו יציאה


אשר לא הרגיש טוב וסירב לפגוש חופ"ל, כי חשב שמדובר בקצין בדרגה גבוהה שינזוף בו; אימא של דוד הזהירה את קצינת הת"ש שלא תפתה אותו; בני קרא בתורה בהגייה חסידית, מתוך הרגל; ומוטי רק רצה להיות קצין.   תהליך היציאה מהחברה החרדית אינו דבר של מה בכך, והוא מלווה באתגרים רבים הכוללים, בין השאר, השלמת פערים בסיסיים ולימוד "שפה" חדשה ומושגים חדשים שמקובלים בציבור הכללי. כשמדובר בצעירים שעזבו את הישיבה והתגייסו לצבא, הדבר נכון פי כמה וכמה. הצורך להסתגל במהירות לעולם חדש גורר לעיתים סיטואציות משעשעות, מפדחות ומצחיקות. הנה כמה סיפורים כאלה מארבעה יוצאי החברה החרדית ששירתו בצבא. אשר (25) מספר על חוויה מצחיקה שהתרחשה בימים הראשונים לאחר שרשרת החיול בבקו"ם. "בלילה הראשון של הטירונות, איך שירדתי מהאוטובוס התחילו הצעקות. בחיים שלי לא צעקו עליי ככה, אפילו לא המשגיח בישיבה. נכנסתי לחרדה. הרגשתי צורך עז להקיא בדיוק כשצעקו עלינו ללכת לחדרים ולישון. לא ידעתי אם מותר לצאת מהחדר או לא, החלטתי להסתכן ורצתי לשירותים והקאתי את נשמתי. המפקד בא ושאל אותי, 'מה אתה עושה כאן?', אמרתי לו, 'סליחה, אני חוזר מהר לחדר'.
הוא שאל אותי אם אני רוצה שהוא יקרא לחופ"ל. חשבתי שזה מפקד בדרגה גבוהה יותר ופחדתי ממש. אמרתי, 'לא, לא, מה פתאום, אני מבטיח שאני חוזר לישון ולא יוצא מהחדר שוב'. חזרתי למיטה ובכיתי את חיי. במסדר בוקר שאלו אותנו אם ישנו שבע שעות, וצעקתי עם כולם 'כן', כי חששתי שידעו שלא ישנתי באותו לילה.
אחר כך שאלו אותי למה לא אמרתי שלא הרגשתי טוב ולמה לא רציתי שיגיע חופ"ל, ואמרתי שפחדתי. שאלו, 'ממה פחדת?'. וכך, תוך כדי השיחה, הבנתי שחופ"ל הוא חובש שיכול לעזור לי, ושלא מדובר במפקד בדרגה גבוהה יותר". דוד, כיום בן 30, היה עדיין חרדי כשהתגייס בגיל 22 ל"נצח יהודה". גם לו, כמו לרבים, יש סיפורים על סיטואציות מביכות בגלל הרקע החרדי שלו. "קצינת ת"ש של פיקוד מרכז התקשרה לאימא שלי, לנסות לפייס בינינו", הוא מספר, "אימא שלי חשבה שאהיה חילוני וכופר בעקבות השירות, והקצינה שאלה אותה אם היא חושבת שדוד יכול לחזור הביתה אם יגיע ללא המדים. אימא שלי אמרה שלא, ואז שאלה את הקצינה מה היא בשבילי. הקצינה לא רצתה לחשוף את עצמה, והיא אמרה שהיא סתם חברה שמכירה אותי. בתגובה אימא שלי הזהירה אותה, בעצבים, שלא תנסה לפתות אותי. המשפט הזה אפילו נרשם בפרוטוקול".   בני בלושטיין (29) גדל במשפחה שמשתייכת לחסידי גור. הוא עזב את החברה החרדית והתגייס. "זה היה בצוק איתן", הוא משחזר, "הייתי חייל בתותחנים, הוצבנו בגבול עזה וירינו הרבה פגזים. יום שישי אחד הגיעו חב"דניקים לעשות איתנו שבת. בבוקר הם ערכו תפילת שחרית, כולל ספר תורה וכל הטקס.
הם רצו שאחד מאיתנו יקרא בתורה, וחבר שלי חמד לצון ודחף אותי קדימה, שאעלה. סירבתי, אבל לבסוף זרמתי עם הרעיון. החב"דניקים הגישו לי דף מודפס עם הברכה, התחלתי לברך בהגייה רגילה, ומהר מאוד, אחרי שתיים-שלוש שניות, המוח שלי עבר לאוטומט והפה המשיך בהגייה אשכנזית חסידית, כאילו אני עכשיו בשטיבל בגור. זה היה משעשע וגם מפדח".
ומה קורה במפגש עם חרדים, כאשר מתברר להם שהחייל העומד מולם השתייך בעבר לקהילה? "באחד הימים היינו בחצור, יש שם קהילה גדולה של גור", מספר בלושטיין. "רצינו להגיע למרכז והחלטנו לנסוע באוטובוס שיוצא מהקריה החסידית ומגיע לבני ברק. חיכינו בתחנה ובינתיים שיחקתי בסמארטפון. פתאום ניגש אליי חסיד גור, התחיל להסביר לי על הקריה החסידית וביקש שלא אשתמש בטלפון כשאני בתחומה. אמרתי לו, 'כן, בטח, אני מבין. אני בעצמי הייתי בישיבת אמרי אמת'. החסיד היה המום, הוא לא הבין מאיפה נפלתי עליו. הייתי בלי כיפה, לבוש במדים ומחזיק נשק. בתגובה, הוא פשוט הלך. אחרי חמש דקות הוא חזר ושאל מה שם המשפחה שלי. אמרתי לו שאני לא מעוניין להגיד. זה היה מאוד משעשע לראות את הפרצוף שלו כשהוא הבין שאני חסיד גור לשעבר".   מוטי (32) מעיד שלא ידע כמעט כלום על הצבא בתחילת השירות.
"הגיוס שלי היה מהיר ולא היה ברור לאן לשבץ אותי. המ"פ קרא לי לשיחה ושאל אותי, "איפה תרצה לשרת?" בלי היסוס אמרתי, 'קצין'. 'כן, אבל איפה?' שאל המ"פ. לקח לי זמן להבין מה הבעיה בתשובה שלי..."
״בבוקר הראשון לטירונות, בגלל שהייתי עם זקן עבות ופאות ארוכות, נשלחתי לעמוד לפני התיבה כשליח ציבור", ממשיך מוטי לספר. "אני, כ׳חסידישער יונגערמאן׳ (אברך חסידי), התפללתי כמו שאני מכיר מהשטיבל, לאחר רבע שעה כבר הייתי בשמונה עשרה. אחד המתפללים ניגש אליי ואמר לי, 'אנחנו נמשיך מכאן'. זו הייתה הפעם האחרונה שביקשו ממני לגשת לעמוד".  

למה (לא!) התגייסתי


בשנות הבראשית ליציאה, עת התוודעתי לעולם העבודה והחברה החילוני, בין השאלות הראשונות שנשאלתי על ידי האנשים שפגשתי לראשונה הייתה השאלה ה-כה ישראלית "איפה היית בצבא?" וכך, במחי שאלה אחת, נמחו כל ניסיונותיי להצניע את עברי השחור והצנוע, לטשטש אותו, להיות אזרחית העולם, אחת מבין כולם. מהתשובה לשאלה הזאת "קיבלתי פטור, הייתי דתייה", החל שצף-קצף בלתי מסתיים של שאלות ותהיות בסדרה סדורה וחרושה להחריד. איך ההורים הגיבו, את בקשר עם המשפחה? יש לך עוד אחים שיצאו בשאלה? כמה ילדים אתם? את כבר לא שומרת כלום? ממש ממש כלום? וכולי וכולי. באותן שנים הראיונות החוזרים והמתישים הללו היו לי לזרא, עד כדי כך שחשבתי שהייתי צריכה להתגייס רק כדי לא לחטוף את כל זה פעם אחר פעם. שירות צבאי הוא עדיין כרטיס כניסה לעולם החילוני. מעין חותמת שכזו, שורה בקורות החיים שמספרת עלייך, מי את, מה עשית, לאן תלכי, מה הכישורים שלך, הניסיון ועוד.
בן גוריון דיבר על "כור ההיתוך" הצה"לי, ואני חושבת שאין הגדרה מדויקת מזו, לפחות לי, כצופה מהצד, שהרי כאמור מעולם לא עטיתי מדי זית, אפילו לא כתחפושת, לא הצדעתי (חוץ מלתמונה של הרבי, אבל זה כבר נושא לטור אחר, לסוג ביקורת אחרת), לא "עליתי למשפט" ולא נמתחתי לדום. את כל הדברים האלה, החשובים, המגבשים, שאומנם סוגרים לתקופה מסוימת אבל פותחים דלת טובה ורחבה לעולם – לא חוויתי. ובהיעדרם, נאלצתי לעבור דרך משלי לכניסה לחיים החופשיים.
אז למה לא התגייסתי. שאלה שלא פעם הרהרתי בה. קודם כול – פרקטית, לא ממש יכולתי. בגיל 16 קיבלתי פטור. כל שהייתי צריכה לעשות הוא לבוא לאדם מזוקן וחייכן מדי ולקבל את התעודה. אחר כך, כשהועזבתי מהבית, האופציה להתגייס עלתה, לא ממני, ממתנדב בה.ל.ל שדיברתי איתו בסודי-סודות. הייתי אז ברחוב, זרוקה, עייפה, רעבה וחסרת כיוון. הוא הציע לי שאתגייס, ואני לא יכולתי בכלל להכיל את הרעיון הזה. איך אפשר? אם נשלחתי מחוץ לבית רק על פשע אי-רצוני להמשיך בסמינר להוראה והוצפתי שיט-סטרום של "זיידע יחטוף התקף לב, מי ירצה להשתדך עם האחים שלך, יהודים מסרו את נפשם בשביל חינוך חרדי" – מה יהיה אם איכשהו ייוודע להם שהתגייסתי. ולא שלא ביררתי. ביררתי אם אני יכולה להתגייס ללא ידיעת המשפחה, ונאמר לי שלא. אי אפשר. גם בשביל להיות חיילת בודדת יצטרכו לבקר בבית הוריי, כדי לוודא שהם לא מקבלים אותי. הבנתי שאיני יכולה לרבע את המעגל הזה, וויתרתי. הוויתור הזה עלה לי ביוקר, מקומות עבודה רבים, בעיקר ציבוריים, היו סגורים בפניי, כמו גם אינספור מלגות לימודים ותוכניות התנדבות. שירות צבאי היה דרישת בסיס לכל אלו.
החיים ניתבו אותי לכיוון אחר, עליתי על המסלול הייחודי שלי בלי שהקדשתי כמה שנות חיים למדינה, ואני מפצה אותה היטב בכל חודש בתשלומי מיסים. ומה הרווחתי – המון! הרווחתי את החופש לעצב את עצמי כרצוני ולפסוע בדרכי שלי, בקצב שלי, ולהיות האחראית הבלעדית על הטראומות שלי ועל אופן ההתמודדות עימן.
נכון, הצבא הוא הכרח באזור הזה, בג'ונגל המזרח-תיכוני, ונכון, יש יתרון עצום לעבור בנתיב שבו ילדים נעשים גברים (ועוד ועוד שירי הלל לחובת השירות), אבל בואו – אנשים יוצאים מהצבא לא רק מחוזקים, מחושלים, עם חוויות שהם ישבו וייזכרו בהן בכל מפגש עם החברים ובכל פעם, בתוספת מוגזמת, כשירצו להרשים תיירת: הם מצולקים, ולא רק הקרביים. עליהם אני בכלל לא מדברת, מה שהם עוברים והיחס אליהם לאחר השירות זו טרגדיה בקנה מידה שערורייתי. והכרתי לא מעט כאלה, הלומי קרב ומחוסרי כול. מפאת כובד ועומק הנושא לא אכנס אליו, אני מדברת על ההתנהלות היומיומית של מי שעברו במכבש הצה"לי, הארגון הגדול במדינה, והשונה כל כך מכל ארגון נורמטיבי אחר. המשוחררים צונחים לחיים האזרחיים בלי כלים של ממש, ובניגוד אליי – הם מלאי ביטחון עצמי בדבר יכולתם להסתדר, כי – ובכן, הלוא הם היו בצבא! הם יוצאים לעולם, לטיולים, כפראי אדם ממש. לא כולם. ברור שלא. אבל פגשתי יותר מדי מהם, טיפוסים יפי-בלורית ואלופי הכנת קפה שחור בשטח, שהיו בטוחים שהם הכי חכמים, הכי מפולפלים, הכי מבינים בכול, הכי סקסיים, הכי-הכי-אחי. מלאוּת עצמית שניזונה וטופחה מאוד בעולם המקביל, הצבאי, שבו הם חיו בשנים המעצבות של בין 18 ל-21. לקח לי זמן להשתחרר מהבוז שרחשתי להם לטובת הבנה ואמפתיה. הם לא אשמים. המערכת הצבאית מאפסת, מאלפת ומשחררת חיילים. לא אנשים. עם השנים הם יהפכו להיות אנשים. עם כל זאת, עריכה של ספרי צבא היא מהמלאכות האהובות עליי. הצבא, כארגון, כמארג חברתי מקיף ומשתכלל, כמקום של בניית אישיות, ומנגד, מצע לבעיות לא פשוטות בחברה הישראלית –מרתק אותי. אני אוהבת לשמוע סיפורי צבא ולבחון אילו רגשות הם מעוררים אצלי. בקשרים זוגיים אני שמה לב שיש אצלי בור מסוים, חוסר של חוויה ישראלית מקובלת. כמהגרת מחברה אחת לחברה אחרת, כנראה לעולם אמשיך להיות צופה מהצד.  

כאן נולדתי


מצחיק אותי לדבר פטריוטיזם. מה לי ולזה? מעולם לא נפגשתי עם זה. אף פעם לא עלו בי שאלות כאלה, לא הצטרכתי לבדוק עם עצמי מה אני חושבת על גבולות שונים ומה אני מרגישה בנוגע לשירות צבאי. חונכתי להעריך את שירותם המסור של חיילינו, אבל לעולם לא לקחת חלק. הצער על החללים היה שם תמיד באוויר, אבל הוא לא היה שלי. השכול הקולקטיבי של ארצנו הקטנטונת תמיד נגע בי, אבל אף פעם לא באמת נכח. לקח לי זמן עד שהיה לי אומץ להסתכל לעצמי בעיניים ולומר שאני לא באמת מרגישה ישראלית.
אבל כאן נולדתי. ולא, לא בניתי כאן את ביתי. מצב גדול  שגם לא אבנה. אולי אתקרב לזה, בכך שאמשיך לשלם עוד ועוד ממון לבעל דירה זה או אחר על כמה מטרים ספורים שאני זוכה לישון עליהם במרכז הארץ הזו, שבה אני מנגנת את שיריי.
כאן שיחקתי. לא בשפלה ולא על גב ההר, אבל בחצר ביתי היו סדקים אפורים בין מרצפות המדרכה, סדקים  שהספיקו בהחלט לציורים שציירתי עליהם  בגיר לבן, ציור של ילדה עם קוקיות. על חלקת האלוהים שלי לא הגנתי. בחשבון פשוט, אם לא יקרה פה משהו דרסטי בשנים הקרובות, ככל הנראה גם לא תהיה לי אחת כזו. את הדלת לשכנים הייתי פותחת בכיף. כל הזמן, לכל אחד. העניין הוא שנהיה כאן קצת מפחיד לאחרונה. ולהשאיר אותה פתוחה נשמע כמו רעיון לא ממש חכם. אבל איך יש לי זכות בכלל להתלונן כשבקצה עולם אחר נודדות מבתיהן, ממש עכשיו, נשים אמיצות עם תינוקות על הידיים. האם מותר לי בכלל לשאוף ללכת ברחוב אחרי עשר בלילה בלי לפחד? זה קצת מוגזם, לא?
ביקום מקביל אני גרה באיזו עיר בינלאומית, שבמרכזה כיכר גדולה ואף פעם אין בה הפגנות מחאה. אנשים מכל הצבעים והסוגים הולכים בה ורק מחייכים זה לזה. על הפיד הדמיוני שלי אין פוסטים אלימים, ובריוני מקלדת שייכים לפנטזיות אימה שהמציא מוח חולני כלשהו. איכשהו, הארץ המובטחת שלי הופכת לי מול העיניים לקצת שחוקה, קצת עייפה וקצת לא שלי.
האמת היא שאני עובדת על זה, וככל שעובר הזמן, נוצר עוד קשר שקושר אותי לכאן. או יותר נכון – שמונע ממני לעזוב. האמת העוד יותר פשוטה היא שכאן נולדתי. כאן נמצאים אלף ויותר ידידיי. כאן, ככל הנראה, אוליד את ילדיי (רוצה ארבעה פלוס). וכן, אין לי שום מקום אחר בעולם. לא בקטע הטוב. ככה, פשוט – אין לי שום מקום אחר בעולם. בסופו של דבר, יש חן מסוים ברב גוניות המזעזעת של הגוש הלח והמזיע שלנו כאן. יש הרבה נשמות טובות ולבבות פועמים, יש אחווה איפשהו בין גילויי השנאה. אני בטוחה. או לפחות משכנעת את עצמי להאמין. יש עדיין כאלה שרוצים שיהיה כאן טוב. טוב כזה שלא רק נכתב בשירים ישנים מאותגרי חזון. טוב אמיתי. בין אייטם בידורי לדיווח על רצח אני מנסה לגלות אותם, את גילויי האהבה האלו, שעוד מהלכים פה בין כוסות הבירה והפרסומות לבשר. ואולי יום אחד, כשיהיה לי זמן והחיים לא ינשפו לי בעורף אלא ממש ינוחו לרגליי, אוכל להוסיף לרשימת "הספרים שעלי לכתוב" את השורה: "מדינת ישראל ואני – הקונפליקט, המבוכה והפתרון". עד אז, בשעות הפנאי, אני משתדלת להתעסק בשיברונות לב קטנים, תוכניות ראליטי מבישות וטעם הגלידה המועדף עליי.  

להתפלל עם העבריינים


  היום שבו הורדתי את הכיפה היה גם היום שבו דפקתי על דלתות החדרים של החיילים שלי ופיקדתי עליהם להשלים מניין ולשבת בשיעורי תורה. הייתי אז ילד בן 19, מתוסכל מהחינוך החרדי. לפני כן ניסיתי להשתלב בחברה החרדית בדרכים יצירתיות: חלוקת לחמניות בבוקר, בילוי בישיבה בצוהריים, ובערב, שיטוט בקניונים וחיפוש בגדים שעל התפר; לא של חרדים ולא של חילונים. היה לי משעמם, העסק קרטע, אז החלטתי להתגייס דרך "שילוב חרדים", ובהמלצת מרנן ורבנן, רבני גדוד "נצח יהודה", שובצתי למסלול לחימה בחיל האוויר. לבשתי אז מכנסיים שחורים, חולצת פולו לבנה, כיפה שחורה, בלי סרט, והרכבתי משקפיים מדגם ישיבתי. ממש דוגמן לשילוב חרדים. באחד הסרטונים שצולמו ביחידה רואים אותי מצהיר בגאווה גדולה: "אם חייל חרדי רוצה להתגייס ולהמשיך לקיים תורה ומצוות, הוא בהחלט יכול לעשות את זה". חצי שנה לאחר מכן הורדתי את הכיפה, עברתי לגור בתל אביב, ותוך כמה ימים עברתי מסטטוס חרדי לסטטוס חילוני. שנאתי כל דבר שהזכיר דת, המילה "כשר" בשלטי המסעדות שברחוב אלנבי הוציאה ממני גיחוך לא רצוני, אצתי רצתי לאכול גדי בחלב אימו. סיימתי את ההכשרה, יצאתי לקורס מ"כים ונשלחתי לפקד על מחזור טירונים חדש, הצוות הצעיר של הפלוגה. כל החיילים היו מבתים חרדים ושירתו במסלול חרדי, אבל בפועל רק חלקם באמת התעניינו בשמירת תורה ומצוות. השאר הסתובבו בלי כיפות, ואני משער שגם הם לא ממש נבהלו מחלב אימו של הגדי.
באותו זמן הדרך הייתה ברורה לכל היוצאים: מתגייסים למסלול חרדי, מתחפשים שנתיים, נותנים לרבנים את מה שהם רוצים ובתמורה מקבלים השלמת השכלה במסגרת השירות הצבאי ועוד כל מיני זכויות שאי אפשר לקבל במסלולים הכלליים. זאת במקום לשרת 3 שנים ולצאת לעולם נטולי כל נקודת פתיחה.
עבור רבני "נצח יהודה" הנורא מכול הוא שיספרו בתקשורת שהחיילים במסלולים החרדיים מסתובבים בלי כיפה או שנתפסו מחללים שבת. המפקדים נדרשו לפקח על החיילים ולהעניש אותם במקרה של אי שמירת תורה ומצוות: "איפה הכיפה שלך? יש לך שעתיים ביציאה!" עבורנו, החיילים, העונש של שעות ביציאה לא היה כה נוראי, נורא יותר היה שאחד הרבנים יתפוס אותך בלי כיפה. חששנו להסתכן בעזיבה של היחידה ובשלילת הזכויות שלנו. תמיד הסתובב איזה סיפור באוויר על זה שהתנגד, שלא היה מוכן יותר להתחפש, ונאלץ ללבוש מדים למשך שנה נוספת. וכך מצאתי את עצמי גם חייל שחושש לאבד את זכויותיו, וגם מפקד שצריך לוודא שהחיילים שלו חובשים כיפות, שומרים מצוות ומרביצים תורה. אני התחפשתי ודרשתי גם מהם להתחפש. "כשהתגייסתם למסלול החרדי ידעתם שכדי שתקבלו זכויות תצטרכו לשמור תורה ומצוות. חוזה זה חוזה, פקודה זו פקודה! עכשיו, כנסו לבית הכנסת, הרבנים בדרך". כך הייתי צועק ונכנס לחדר המפקדים. נהגתי לנצל את שעת התפילה למנוחה קצרה, כמו יתר החיילים שנכנסו לבית הכנסת והשעינו את ראשיהם על הקיר עד תום זמן התפילה. כששאלו אותי למה אני לא מתפלל איתם, אמרתי להם שמישהו צריך לארגן את המטווח לירי. לפעמים זה היה נכון... מפעם לפעם הייתי קופץ לבית הכנסת ומניח תפילין, רק כדי להראות מעין דוגמה אישית לחיילים שלי. זה אחד הערכים של צה"ל, ובאותו זמן הייתי נאמן מאוד למערכת. נאמן כל כך עד שכמעט לא חשתי בדיסוננס שבדבר. לא יצאתי מהחברה החרדית כי חיפשתי את המוסר ואת הנכון, יצאתי משם כי החיים בחברה הזאת היו בלתי נסבלים עבורי חברתית, תרבותית וסוציולוגית. בלי לשים לב הגעתי לחברה שגם בה הכללים ברורים מאוד, המערכת הצבאית הייתה לי טבעית: פקודות, נהלים ויעדים. צריך להכניס אנשים לבית הכנסת? עליי. צריך לפקח על חבישת כיפות? עליי. לאחר השחרור המשכתי בגישה הזאת ועשיתי כמצוות המערכת. זה היה כשעבדתי במסעדת שף מכובדת שגם בה הכללים היו מאוד ברורים: מספרים למסורתיים שהבשר כשר, הטבעוניים אוכלים מנות עם חמאה ופירות ים, והתיירים התמימים משלמים כפול. מי שלא יכול לחיות עם השקרים מוזמן להתפטר. לא עניין אותי אז מהו טוב ומהו רע, מה מוסרי ומה לא. עניין אותי להשתלב בחברה, והייתי מוכן לעשות כל מה שנדרש כדי שזה יקרה. לעיתים, כשהמצפון הכה בי, גיבשתי במהירות תיאוריה שסייעה לי להשתיק אותו. זה עבד לי מדהים.
רק אחרי שנים הבנתי שבעצם התגלגלתי ממערכת למערכת, ושבכולן היו חוקים, נורמות קבועות וכללים מוסכמים. לא קל לצאת ממערכת מסודרת ומתוקתקת, כמו זו שמאפיינת את הקהילה החרדית, אל עולם עצום כל כך, עם כל כך הרבה דעות, גישות ואפשרויות בלתי נגמרות. ולכן, כך הבנתי בדיעבד, בכל תקופה מצאתי לי מערכת אחרת בעלת כללים ברורים שישמרו עליי. הייתי עסוק בלהיות שייך, בלהיות חלק ממשהו, גם אם זה על חשבון הזולת.
היום, אחרי תשע שנים מחוץ לחברה החרדית, אני עדיין מנסה להבין מהו טוב ומהו רע, מה מוסרי ומה לא, אני מטיל ספק בכל מערכת שאני נמצא בה, משתדל למרוד בנורמות ולשכוח את החוקים, ומנסה לזנוח את התיאוריות שמשתיקות לי את המצפון ולחיות בהלימה עם העמדות שלי ועם ההתנהגות שלי.  

לתפארת מדינת ישראל


מ-400 ל-40,000 כך הפך נושא גיוס בחורי ישיבה לפצע הפוליטי המדמם של החברה הישראלית עוד טרם באה המדינה לעולם, כבר נולד הפטור מגיוס לבחורי ישיבה, ואיתו שרשרת של ויכוחים חברתיים ופוליטיים אין-סופיים; ויכוחים שנמשכים ומשפיעים על יציבותה של המערכת הפוליטית עד ימינו. המשבר הפוליטי הארוך, שעדיין איתנו, החל בפרישתו של אביגדור ליברמן מתפקיד שר הביטחון בשנת 2018. הפרישה הוסברה, באופן חלקי, בהתנגדותו לתיקון החוק לפטור חרדים מגיוס לצה"ל. לפרישתו של ליברמן מגוש הימין-חרדים תרומה לא מבוטלת לחוסר היציבות הפוליטי שישראל חווה כבר כמעט ארבע שנים.   הוויכוח על הפטור במדינה שבדרך כדי להבין איך הגענו עד הלום, עלינו להפליג כאמור לימים שלפני הקמת המדינה, לפברואר 1948. מלחמת העצמאות עוד לא קיבלה את שמה, ומדינת ישראל עדיין לא הוכרזה. היישוב היהודי בארץ סבל ממתקפות חוזרות ונשנות של התושבים הערבים, וכשפרצה המלחמה התעורר צורך דחוף בצבא מאורגן. האחריות על מלאכת גיוס הצעירים לצבא הוטלה על מפקדת העם, שהייתה כפופה למוסדות היישוב. במכתב ששיגרה המפקדה ב-12 בפברואר 1948 לרבנות הראשית ולוועד הישיבות, נכתב כי המפקדה מסכימה לדחיית שירותם של תלמידי הישיבות, בתנאי של "תורתם אומנתם" וכי דחיית שירותם היא לתקופה מוגבלת של שלושה חודשים.   אולם הפטור לא עבר בשקט. מחילופי מכתבים שנמצאו בארכיון המדינה עולה כי ראשי מפקדת העם ביקשו לחזור בהם מהסכמתם למתן דחייה לבחורי הישיבות משירות צבאי. במכתב ששיגר הרב הראשי לישראל, הרב יצחק הרצוג, שבוע לפני הכרזת העצמאות, הוא התריע בפני מפקדת העם שביקשה להגדיר את בחורי הישיבות כמשתמטים ולשלול מהם את ההקצבה: "אם תדונו את הקובעים באוהלה של תורה... משתמטים סתם ותכריתו אוכל מפיהם... אני אצא נגדכם במחאה גלויה".   בא' באייר, יומיים לאחר שליחת המכתב, הושג הסכם בין מפקדת "שירות העם" ל"ועד הישיבות", לפיו בחורי ישיבה פטורים בצורה גורפת מגיוס, באופן עקרוני. במכתב הוסכם שבחורי הישיבה יעברו אימון מרוכז שאורכו כמה ימים, כדי שידעו להחזיק בנשק בשעת הצורך. במקביל להסדרים, יצאה קריאה מטעם "מרכז אגודת ישראל" לכל הגברים החרדים בגיל גיוס להתגייס לצבא. במכתבים הודגש שהפנייה היא לגברים בלבד, וכי לנשים אין מה לחפש בצבא.     המספר 400 מופיע לראשונה באוקטובר 1948 בן גוריון הופיע בפני ועדת הביטחון של מועצת המדינה ובפעם הראשונה הוצג מספר. "יש 400 בחורי ישיבה, שהם כולם בגיל צעיר ושאם הם יתחייבו בגיוס יהיה צריך לסגור את בתי הישיבות, ושהם גם בארצות אחרות שוחררו מגיוס ושהיה הסכם שהם ישוחררו". רק שלוש שנים מאוחר יותר האישורים הבלתי פורמליים יהפכו למכתב רשמי. ב-2.1.1951 ראש הממשלה דוד בן גוריון אישר את דחיית שירות לתלמידי ישיבה, מכוח סעיף 12 לחוק שירות הביטחון. שלוש שנים מאוחר יותר: פנחס לבון, שכיהן כשר ביטחון לעומתי לבן גוריון, החליט על דעת עצמו לגייס בחורי ישיבה שהשלימו 4 שנות לימוד. ראשי הישיבות עלו לרגל לראש הממשלה דאז משה שרת, והזהירו מפני גיוס בחורי הישיבה. שרת הורה ללבון להפסיק את גיוסם של בני הישיבות.   בן גוריון מתחרט 1958. בן גוריון הציע לצמצם את הפטור של בחורי הישיבות. במכתב ששיגר לרב הראשי לישראל, הרב הרצוג, הסביר שהחלטתו להעניק דחיית שירות לחרדים בראשית ימי המדינה הייתה קשורה למספרם המועט של בחורי הישיבה, אולם עתה, משמספרם גדל, יש צורך לשנות את ההסדר. בן גוריון הציע שהצעירים יעברו אימון של שלושה חודשים, ולאחריו ישובו לישיבה. הרב הרצוג התנגד נחרצות לכל שינוי במעמדם של בני הישיבות. כמו בסיבוב הקודם, עשור קודם לכן, גם הפעם ידו של הרב הרצוג הייתה על העליונה. לתמונה נכנס המנכ"ל הבלתי נלאה של משרד הביטחון באותם ימים, שמעון פרס. פרס גיבש נוהל להסדרת דחיית השירות לבחורי ישיבה. כמו כן, הוסדר גיוסם של בחורים שסיימו את תקופת הלימודים במסגרת מקוצרת של שלב ב' עשור של שקט עבר על תלמידי הישיבות. ההסדר של דחיית שירותם מהצבא התנהל על מי מנוחות: רבים מהם התגייסו לצבא לאחר נישואיהם ולאחר תקופת לימודים בכולל, למסגרת של "שלב ב'". ההסדר נשמר ואיש לא ניסה לערער עליו.   מכפילים את המספר ל-800 ואז הגיעה מלחמת ששת הימים. לצד הניצחון הכביר שנחלה ישראל מול צבאות ערב, הלך והתחדד הצורך בצבא איכותי וגדול שיכול להתמודד עם האיומים שנשקפים ממדינות האזור. הרמטכ"ל דאז, חיים בר לב, אביו של השר לביטחון הפנים עומר בר לב, זיהה את הירידה במספר המתגייסים ופנה לשר הביטחון דיין, בדרישה לצמצם את מספר דחיות השירות שקיבלו תלמידי הישיבות. במפא"י כמו במפא"י, כשיש בעיה – מקימים ועדה. כך באה לעולם הוועדה הראשונה בשרשרת ארוכה של וועדות שינסו, ללא הצלחה, למצוא פתרון לבעיה חסרת הפתרון של גיוס בחורי ישיבה לצה"ל. הפעם היה מדובר בוועדת שרים שהחליטה לתחום את מספר הזכאים לדחיית שירות. "אם בן גוריון הסכים על 400, אנחנו יכולים להסכים על 800", אמרו לעצמם השרים וסימנו V על דרישתו של הרמטכ"ל להגדיל את מצבת כוח האדם בצה"ל. רק שבן גוריון דיבר על 400 זכאים בסך הכול, ואילו השרים החליטו על 800 זכאים חדשים מדי שנה. סעיף נוסף שאושר על ידי השרים: "לא יוכרו ישיבות חדשות כמוסדות שעבור הלימודים בהם תהיה דחיית שירות". הסעיף הזה החזיק מעמד עד שנת 1975. עם הזמן הפך שמעון פרס ממנכ"ל משרד הביטחון לשר הביטחון, והוא ניאות לבקשת החרדים להסיר את הסעיף של הגבלת מספר הישיבות. הגבלת מספרם של התלמידים נותרה על כנה. הסיוע שהעניק פרס לחרדים לא עזר לו פוליטית, והמפלגות החרדיות שוב ושוב נטשו אותו: בתחילת שנות ה-90, ב"תרגיל המסריח", וב-1996, בהתמודדות מול נתניהו.   בגין זה טוב לחרדים ואז הגיע בגין, "מלך החרדים". 1977 – המהפך. לצורך הקמת הקואליציה נזקק מנחם בגין לקולותיהם של אנשי אגודת ישראל. בגין הסכים להעניק להם את כל המלכות, והם לקחו. ההגבלה על מספרם של תלמידי הישיבות הוסרה, התקציבים לישיבות גדלו. בבחירות 1981 ניצחונו של בגין היה דחוק ביותר, יכולת התמרון של אגודת ישראל גדלה, והיא הצליחה להרחיב את דחיית השירות גם למורים בחינוך העצמאי ועוד. חמש שנים לאחר מכן מספרם של בחורי הישיבות עלה באופן דרסטי. אחוז מקבלי דחיית השירות מקרב שנתון הגיוס הכפיל את עצמו ויותר. מ-2.4% מקרב שנתון הגיוס בשנת 1974 ל-5.2% בשנת 1986. ועדת החוץ והביטחון של הכנסת החליטה שהגיעה השעה לעשות סדר. הוקמה ועדת משנה, בראשות הרב מנחם הכהן ממפלגת העבודה. אחד החברים בוועדה הוא מי שכיום מכונה "זקן רבני הציונות הדתית" הרב חיים דרוקמן, חבר נוסף בוועדה היה יוסי שריד ז"ל. הוועדה גיבשה המלצות שתכליתן לצמצם את מספרם של דחויי השירות. אולם כמו ועדות נוספות שיבואו אחריה, רוב המסקנות לא יושמו.   שנות ה-90 הכדור עובר למגרש המשפטי: השופט ברק: הבטלה היא אם כל חטאת המהפכה השיפוטית שהוביל אהרון ברק שינתה את פניה של ישראל במובנים רבים. יש שיאמרו לטוב ויש שיאמרו למוטב. שאלת גיוס החרדים התגלגלה פעם אחר פעם לפתחו של בית המשפט העליון, ופעם אחר פעם הושבו ריקם פניהם של העותרים נגד ההסדר. העתירה הראשונה הוגשה על ידי עו"ד יהודה רסלר, בשנת 1981, תביעתו הראשונה נדחתה על הסף, מה שלא מנע ממנו לשוב ולערער פעם אחר פעם. עד שבבג"ץ חשו שכלו כל הקיצין, או שבשלה השעה למעורבות משפטית אקטיבית. לרסלר הצטרפו עותרים נוספים, ובדצמבר 1998, קבע נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרון ברק, שדן בעניין בהרכב מורחב של תשעה שופטים, כי הכמות הפכה לאיכות וכי על הכנסת להסדיר את דחיית השירות באמצעות חקיקה. "שאלת גיוסם של תלמידי הישיבה ש'תורתם אומנותם' אינה אך בעיה אידיאולוגית שזכויות האדם מתנגשות בה. זו הפכה להיות בישראל לבעיה חברתית ממדרגה ראשונה", כתב השופט ברק בפסק הדין שביטל את ההסדר. "תלמידי הישיבה ש"תורתם אומנותם", המקבלים דחייה של שירותם הצבאי, אינם רשאים לעבוד. האמצעים העומדים לרשותם – ולרשות משפחותיהם – הם דלים. העוני הוא נחלתם. אין הם משתלבים במעגל העבודה. גם אלה שנושרים מההסדר אינם נקלטים בשוק העבודה, שכן חוששים הם מגיוסם לצבא והבטלה היא אם כל חטאת. נוצרת אוכלוסייה שלמה שאינה משתלבת בשוק העבודה ומגבירה את העוני ואת התלות בהקצבות הבאות מהמדינה ומגורמים פרטיים. נוצרת, אפוא, בעיה חברתית ממדרגה ראשונה". ברק הציג את מלוא המורכבות שמכילה בתוכה שאלת גיוס הצעירים החרדים לצה"ל, ואמר כי בשל מורכבותה ראוי שהכנסת היא שתקבל הכרעה ברורה בשאלה: "הפתרון לבעיות אינו פשוט כלל ועיקר. הוא מעורר שאלות עקרוניות, חברתיות וצבאיות סבוכות. גישתנו היא כי ההכרעה בשאלות אלה צריכה להיעשות על ידי הרשות המחוקקת. בשאלה לאומית נוקבת זו צריכה להכריע הכנסת. רק כך ניתן יהיה לבטא את הקונצנזוס האופטימלי שיאפשר חיים בצוותא".   חוק טל: הניצנים שהולידו את הפלג הירושלמי הימים ימי מערכת הבחירות לכנסת ולראשות הממשלה. פסיקת בג"ץ הייתה מתנה מושלמת בשביל מועמד השמאל-מרכז, אהוד ברק. בקמפיין הבחירות שילב ברק את ההבטחה לגייס בחורי ישיבה ולהעביר את הכספים לסטודנטים, במקום לישיבות. הבחירות, שהיו בחירות אישיות בין ברק לנתניהו, הסתיימו בניצחון גורף של הראשון. בכנסת, לעומת זאת, לא היה לאגף השמאל-מרכז דרך להקים קואליציה בלי המפלגות החרדיות. הח"כים החרדים הציבו תנאי לכניסה לקואליציה: הסדרת מעמדם של תלמידי הישיבות בחוק. לאחר משא ומתן ארוך נמצא הפתרון: כן, מה שאתם חושבים – הקמת ועדה. בראשות הוועדה הוצב השופט בדימוס צבי טל. הוועדה, שכללה חברים חרדים בעלי שם כמו עו"ד וינרוט ומרדכי קרליץ, ראש עיריית בני ברק לשעבר, גיבשה את מסקנותיה כבר בשנת 2000, אולם המסקנות הובאו לאישור הכנסת רק בשנת 2002, לאחר חילופי השלטון. באותו זמן ראש הממשלה היה אריאל שרון. חשוב לציין כי מסקנות הוועדה לא שינו כמעט דבר: הוועדה המליצה לעגן בחוק ראשי את מה שעד אז היה סעיף בתוך חוק שירות ביטחון. אולם סעיף אחד שהופיע במסקנות הוועדה חולל סערה רבתי ברחוב החרדי, סערה שבישרה את הופעתו של הפלג הירושלמי. הסעיף המדובר קבע שמשרד הביטחון וצה"ל יפעלו להקמת מסלולים לגיוס צעירים חרדים שיחפצו בכך. למסקנות הוועדה קדמה הקמתו של הנח"ל החרדי, גדוד חרדי ראשון בצה"ל. הקמתו לוותה במחלוקת פנים-חרדית. בין התומכים בהקמת הנח"ל החרדי היה הרב אהרון לייב שטיינמן. מי שהוביל את ההתנגדות לנח"ל החרדי ולסעיף המדובר בחוק טל היה הרב שמואל אוירבך, לימים מנהיג הפלג הירושלמי. הפלג הירושלמי חרט על דגלו את המאבק נגד כל שינוי במעמדם של בחורי הישיבה. 2002 – אישור חוק טל בכנסת. נקבע כי אישור החוק מוגבל לתקופה של חמש שנים, ולאחר תקופה זו יש להאריך את החוק. בשנת 2006 הודתה המדינה, בתשובה לעתירה לבג"ץ, כי החוק לא השיג את תכליתו: להגדיל את מספרם של בני הישיבות שמשתלבים בשוק התעסוקה. באותה שנה בג"ץ, בראשות השופט אהרון ברק, דחה את העתירות נגד אי חוקיותו של חוק טל. בשנת 2007 שבה הכנסת ואישרה את חוק טל לתקופה של חמש שנים נוספות.     השוויון בנטל: 19 מנדטים עם הבטחה לגיוס חרדים ותשקוט הארץ עד שנת 2012. בשנת 2012 התכנס הרכב מורחב של שופטי בג"ץ, בראשות הנשיאה דורית בינייש, וקבע כי חוק טל לא השיג את תכליתו כפי שהגדיר אותה המחוקק: הגדלת מספר החרדים המתגייסים לצה"ל. פסק הדין, שנכתב זמן קצר לפני פרישתה של הנשיאה, קבע ברוב דעות כי היות ותוקפו של החוק אמור לפוג באותה שנה, הכנסת לא תוכל לשוב ולהאריך אותו, וכי עליה לעגן את ההסדר בחוק חדש. ראש הממשלה נתניהו החליט להקים וועדה. בראשות הוועדה עמד יוחנן פלסנר. לח"כים החרדים הייתה תחושה שמסקנות הוועדה לא יהיו לרוחם, והם פעלו לפיזורה. הכנסת הצביעה בעד הקדמת הבחירות וכך ישראל הלכה למערכת בחירות, כשסוגיית גיוס החרדים עומדת שוב בראש סדר היום הפוליטי. במערכת בחירות זו השיק יאיר לפיד, פוליטיקאי טרי, את מפלגת "יש עתיד". סיסמת הבחירות שלו הייתה "שוויון בנטל'. הבחירות הסתיימו והתוצאות הדהימו את המערכת הפוליטית. המפלגה החדשה גרפה 19 מנדטים. ברית פוליטית שכרתו ביניהם לפיד ופוליטיקאי חדש נוסף שהפציע בשמי המערכת הפוליטית, נפתלי בנט, אילצה את נתניהו להותיר את החרדים מחוץ לקואליציה ולהקים ממשלה עם "יש עתיד". לפיד, באמצעות נציגו עופר שלח, קיבל את הכוח לקבוע את ניסוחו מחדש של חוק הגיוס. החוק אושר בקריאה ראשונה, לקול מחאותיהם של החרדים. לאחר הקריאה הראשונה הוא הועבר לטיפולה של ועדה בראשותה של איילת שקד. חומר הנפץ של החוק היה יעדי הגיוס. החוק הציב יעדי גיוס שיעלו בכל שנה. הח"כים החרדים, שחלקם החרימו את הוועדה, ניהלו קרב איתנים על שאלת הסנקציות. כלומר, מה יקרה אם לא יעמדו ביעדי הגיוס. לפיד ושותפיו דרשו שבמקרה כזה תוטל חובת גיוס על כל בני הישיבות, למעט 4,500 עילויים. מבחינת החרדים מדובר היה בסנקציות פליליות. הם העריכו שהיעדים אינם בני השגה, והמשמעות היא שתוך זמן קצר מרבית הצעירים החרדים שלומדים בישיבות יוגדרו כ"עריקים". הח"כים החרדים ביקשו להמתיק את רוע הגזירה, ולהטיל סנקציות כלכליות שיקטינו את תקציב הישיבות במקרה של אי-עמידה ביעדים, מתוך מחשבה שעם שובם לקואליציה הם יוכלו לפעול למסמוס הסנקציות הכלכליות, אם בכלל הדבר יגיע לכדי מימוש. לפיד איים לפרק את הממשלה אם לא תענה דרישתו לסנקציות פליליות. האיום עשה את שלו: נתניהו התקפל והחוק, לרבות הסעיף הקריטי מבחינת החרדים, התקדם לעבר השלמתו. החרדים ערכו עצרת מחאה ענקית בכניסה לירושלים, אולם החוק אושר בקריאה שנייה ושלישית ונכנס לספר החוקים. רוב החרדים הורידו את הראש והחליטו להמתין לשעת הכושר המתאימה לשינוי החוק, אולם אנשי הפלג הירושלמי החליטו לאמץ תפיסה לוחמנית: הם הורו לתלמידי הישיבות שלהם להפסיק כל שיתוף פעולה עם הצבא. הבחורים הפכו לעריקים, ואחדים מהם נעצרו. בעקבות המעצרים קיימו אנשי הפלג הירושלמי הפגנות סוערות, שכללו חסימת כבישים, בדרישה לשחרר את חבריהם מהכלא הצבאי.   מיהו חרדי והאם היוצאים בשאלה עוזרים למלא את היעדים סעיף אחד בהצעת החוק סומן על ידי החרדים בוועדה כפתח מילוט ממה שהם תפסו כ"רוע הגזירה" – הסעיף: מיהו חרדי. הצעת החוק קבעה יעדי גיוס שמתחילים מ-3,000 מתגייסים חרדים בשנה, אולם – מיהו חרדי? החרדים בוועדה הצליחו לשכנע את יו"ר הוועדה שקד, שבחוק ייכתב שחרדי הוא מי שלמד במוסד חרדי במשך שנתיים לפחות בין הגילים 14 ל-18. בתדריך לתקשורת החרדית רמז חבר הוועדה אריאל אטיאס, כי חרף ההתנגדות החרדית לחוק הוא הצליח לשתול בו סעיפים שיקלו את הדרך לעמידה ביעדי הגיוס. בין השורות היה ברור, הסעיף המדובר הוא שאלת "מיהו חרדי". היוצאים בשאלה, לדידם של אטיאס וחבריו, הם-הם אלו שימלאו את יעדי הגיוס, ובא לעולם הישיבות גואל. בשנת 2018 הזמינו חבר הכנסת דאז עופר שלח ועמותת "יוצאים לשינוי" דוח ממכון המחקר והמידע של הכנסת, שבדק את שאלת גיוס החרדים לצה"ל ואת מספרם של היוצאים הנספרים כחרדים. במערכת הביטחון הודו בפני מחברי הדוח כי אין בידיהם מידע על משרתים המוגדרים כ"חרדים" אולם בפועל הם אינם מקיימים אורח חיים חרדי, כלומר – יצאו בשאלה. "צה"ל לא הגדיר מהו שירות כלל צה"לי בהתייחס לחיילים חרדים, ובהינתן שלרוב חרדים מעוניינים בסביבת שירות המותאמת לאורח חייהם, מועלית השאלה: האם החרדים המשרתים במסגרת כלל צה"לית הם חרדים לשעבר?" כתבו מחברי הדוח. במילים אחרות: מערכת הביטחון הודתה כי לפחות חלק מהיוצאים בשאלה נספרו כחרדים בדוח השנתי על גיוס חרדים שפרסמה מערכת הביטחון. עוד העלה הדוח כי לצורך עמידה ביעדי החוק היוצאים היו מספיק "חרדים", אך לא כך בכל הנוגע לתקציב וסיוע. יוצאים לא הוכרו כחיילים בודדים ונתקלו בקשיים משמעותיים בקבלת סיוע. במערכת הביטחון הבטיחו לטפל בכשלים שהתגלו בנוגע לסיוע לחיילים יוצאים בשאלה. יש לקוות שמאז נעשו מאמצים לפתור את הבעיה ולהקל על היוצאים שבחרו להתגייס לצה"ל ותורמים רבות לחברה הישראלית.   החרדים חוזרים – היעדים נעלמים תקופת החיים של המפלגות החרדיות באופוזיציה לא הייתה ארוכה מדי. שנתיים לאחר הקמת הממשלה הכנסת פוזרה. לאחר הבחירות הותיר נתניהו את לפיד באופוזיציה וחידש את הברית עם החרדים. בשנת 2015 אישרה הכנסת את השינויים בחוק הגיוס: סעיף הסנקציות הפליליות הוסר, יעדי הגיוס הועברו להחלטת ממשלה. החוק רוקן מתוכנו והפך לאות מתה. בשנת 2017 בג"ץ, בראשות השופטת מרים נאור, קבע שההסדר החדש אינו חוקתי ואינו עולה בקנה אחד עם חוק יסוד כבוד האדם. למרות הקביעה העניק בג"ץ אורכה למדינה לשנות את הסעיף בחוק בטרם ייקבע כי פג תוקפו. בשנת 2018 הקים שר הביטחון ליברמן ועדה נוספת, הפעם של אנשי מקצוע ממשרד הביטחון. הוועדה ניסחה הצעת חוק שקבעה יעדים לגיוס בחוק עצמו וסנקציות כלכליות שיוטלו על הישיבות במקרה של אי-עמידה ביעדים. החוק אושר בקריאה ראשונה, אך חקיקתו הסופית לא הושלמה. בג"ץ כבר הספיק לקבוע שתוקפו של החוק פג, חרף זאת העניק למדינה אורכות נוספות כדי לשוב ולתקן את החוק באופן שיהלום את התפיסה המשפטית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפסיקות בג"ץ.   לאן הולכים מכאן? לאחרונה, לאחר שורה ארוכה של דחיות, הכנסת אישרה מחדש את הצעת החוק שעברה בקריאה ראשונה בשנת 2018, עם תיקון נוסף של הורדת גיל הפטור, והפעם ל-21. בתקופה הקרובה כנראה תשלים הכנסת את אישור חוק הגיוס החדש. חרף המשבר הפוליטי החריף, גם לחרדים וגם לממשלה יש אינטרס משותף באישור החוק. סביר להניח כי החוק יאותגר בעתירות לבג"ץ. השאלה, האם בג"ץ יפסול שוב את החוק, נותרה פתוחה. אם הכנסת לא תצליח לאשר את החוק, אז ישובו העותרים ויעתרו לבג"ץ בדרישה להורות לשר הביטחון לגייס לאלתר את כל בני הישיבות. ספק גדול אם עתירה כזאת תתקבל. מאידך, אם יבקשו העותרים להפסיק את תקציב הישיבות לנוכח חוסר הסדרת מעמדם של תלמידי הישיבות בחוק, כאן הסיכוי לקבלת העתירה גבוה יותר.   האם החרדים ינצחו את חוקי הכלכלה? בשורה התחתונה, אחרי אין-ספור ועדות ועתירות, אפשר לסכם: החרדים ניצחו את המדינה. בלי חוק, עם חוק, החרדים לא מתגייסים לצה"ל, והם עושים זאת במספרים הולכים וגדלים. מ-400 בני ישיבות ב-1948, ל-40,000 דחויי שירות בשנת 2022. הפצע המדמם של גיוס חרדים לצה"ל, שליווה את החברה הישראלית מימיה הראשונים, הגליד מעט. את השאלה: "למה אתם לא מתגייסים?", החליפה השאלה: "למה אתם לא הולכים לעבוד?" בעידן שבו מדברים על צבא קטן וחכם, שמעמדו של צה"ל כצבא העם הולך ונשחק, השאלה הכלכלית-חברתית של נשיאה בנטל הכלכלה, הופכת למשמעותית יותר עבור ישראלים רבים. לפיד, שרץ ב-2013 עם סיסמאות של גיוס חרדים, מתהדר היום במתן פטור לאלפי צעירים חרדים, ובניתוק הקשר בין שירות צבאי להשתלבות בשוק התעסוקה. גם בצד החרדי של המשוואה חל מפנה: אם בראשית הדרך הרבנים נזעקו כדי להבטיח את יכולתם של הצעירים החרדים ללמוד בישיבה עד חתונתם, כיום החברה החרדית יצרה נורמה לפיה מחצית מהגברים ממשיכים בלימוד התורה כל חייהם. המספרים הגדולים הללו יצרו אבן ריחיים על צווארו של המעמד הבינוני בישראל, והשאלה העולה היא: האם תוכל ישראל להמשיך בצמיחה כלכלית לאורך זמן, בהינתן קצב הגידול של החברה החרדית שהוא מהגבוהים בעולם? האיום הכלכלי שמשתקף מחברת הלומדים עלול להביא לגלי שנאה כלפי המגזר החרדי ולאיים על המשך האוטונומיה היחסית שממנה הוא נהנה בעשורים האחרונים. בשאלת הגיוס לצה"ל הייתה ידם של החרדים על העליונה, אולם בשאלה הכלכלית-חברתית החוקים עלולים להשתנות. כמו בשאלות רבות בסדר היום של החברה הישראלית, כך בשאלת גיוס חרדים, לא הכנסת ולא בית המשפט הצליחו למצוא פתרון שמקובל על כולם. ואולי-אולי אין באמת פתרון לסוגיה הנפיצה והכואבת של חלוקת הנטל הביטחוני והכלכלי בישראל?  

הכותבים שלנו

איזי פוליאס

כותב טורי דעה

רסל דיקשטיין

כותבת במגזין

שניאור שפרינצין

כותב אורח

אליאור מור יוסף

כותב אורח

שפרה יעקובוביץ

כותב אורח

אלישבע גרנות

כותב במגזין

מריה אסטריכר

כותב במגזין

ברוריה לבנון-אברהם

כותב אורח

שי פיאטיגורסקי

כותב אורח

הניוזלטר שלנו

קבלו את כל הכתבות הכי מענינות והכי חדשניות ישירות למייל

קצת על התקופה...

מגזין "התקופה" מביאה אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.

דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.

רוצה לכתוב למגזין התקופה?

דילוג לתוכן