התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

התקופה

הרהורים לתשעה באב


המצב הביטחוני בשירות תחושת האבל בכל שנה בתשעה באב היינו צועדים אל הכותל המערבי; ספר הקינות בכריכה רכה ביד אחת, כיסא נמוך או כרית ביד השנייה. נוהרים עם קהל רב מתחנת האוטובוס אל הכותל המערבי, מחפשים אחר נקודה מוצלת ברחבת הכותל שטופת השמש ופותחים את ספר הקינות. המטרה: להגיע אל השיר השמח ביותר של הליטאים, "אלי ציון ועריה כמו אישה בצירה וכבתולה חגורת שק על בעל נעוריה". שיר זה מסמל שעברנו את רוב הצום ופנינו אל תפילת המנחה. בתפילת מנחה, עטורים בתפילין והנשואים שבינינו עטופים גם בטלית, אמרנו את הפסוקים הייעודים למנחה בתשעה באב: "נחם ד' אלוקינו את אבלי ציון וירושלים ואת העיר האבלה והשוממה מאין יושב וכו'". כלל לא שמנו לב לסתירה שבין המילים לבין המציאות סביבנו. העיר לא עזובה ולא שוממה, אלא פורחת ועולה. עשרות אלפי יהודים עושים את דרכם ברובע היהודי המיושב והתוסס אל הכותל המערבי,  שנמצא בריבונות ישראל. ירושלים במלוא תפארתה, בירת המדינה העצמאית. שוממה מאין יושב? ארץ ריקה מאדם? שערי הסברים לא ננעלו. "שוממה ברוחניות" – רוב עם ישראל לא שומר תורה ומצוות על פי ההלכה האורתודוקסית. במקום המקדש ניצב מסגד. הערבים רוצים להשמיד ולהרוג את כל היהודים ולהשליך אותם לים. הסברים מפותלים שמנסחי התפילה לא חשבו עליהם: התפילה נכתבה בימים שבהם ירושלים הייתה ריקה מיהודים, ארץ ישראל הייתה שוממה מיישובים יהודיים ובכלל. אם היו מספרים למנסחי התפילה שתפילתם תינשא מבתי כנסת מפוארים ברובע היהודי, תחת ריבונות יהודית, הם לא היו מאמינים. בימים כתיקונם, זקוקים גם המאמינים לחיזוק לתחושת החורבן. המאמינים הגדולים ביותר לא יכולים להתעלם ממציאות שבה האוטובוס המוביל אל הכותל הוא בבעלות חברה ישראלית, שוטרים וחיילים במדי שירותי הביטחון הישראליים שומרים ברחבה, מסתירים בדמותם את החורבן הרוחני שישנו לדעת המאמינים. קשה לבכות על החורבן במדינה שבה המחאות הן על יוקר המחייה. אמונה גדולה וחזקה לא יכולה להאפיל על עוצמתה של מדינת ישראל. השלטון היהודי לפני אלפיים שנה – שעל חורבנו אנו מקוננים מדי תשעה באב – היה חלש בהרבה מעצמאותה של מדינת ישראל. החשמונאים שלטו כאן זמן קצר בלבד. רוב שנות עצמאות מלכות יהודה/ישראל לא היו עצמאות של ממש. באופן אירוני, המתיחות הביטחונית היום מחזקת בקרב המאמינים את תחושת החורבן. כך הם יכולים לומר לעצמם: הגאולה עדיין לא באה, מדינת ישראל אינה ראויה להיקרא "ראשית צמיחת גאולתנו". אף שבסתר ליבם הם יודעים כי תושבי ירושלים שהיו נתונים תחת שלטון רומאי במשך שנים ארוכות היו מוכנים להתחלף עם תושבי ניר עוז וכיסופים. חיים תחת איום הרקטות עדיפים על חיים תחת שלטונו של הורדוס. תושבי ירושלים, בעשרות השנים שלפני החורבן, היו בטוחים פחות מנערי גבעות בפחון על גבעה מבודדת ביו"ש. ומה בנוגע לחזון הגאולה ותפילת "השיבה ימינו כקדם"? האם בית המקדש, במתכונת של בית מטבחיים להקרבת קורבנות, הוא חלומו של כל יהודי? ספק גדול. האם מצב שבו הכהונה הגדולה נקנית בכספי שוחד הוא תשוקתו של העם היהודי? ברור שלא. אם כן, המתאבלים, כך נדמה, חפצים למעשה בגאולה שלמה: גאולה של חיי נצח. גאולה של חיים ללא דאגות. במילים אחרות: להוריד את גן העדן מהשמיים אל הארץ. קשה לא להתחבר לשאיפה לעולם ללא כאב. ניתן היה להרגיש את צער תשעה באב, אם הוא היה מוקדש למחיר ששילם עם ישראל באלפיים שנה של היעדר ריבונות. למרבה הצער, תשעה באב התמקד רק בחורבן בית המקדש וחורבנה של ירושלים. אירועים כמו השואה לא מצאו את מקומם בנוסח הרשמי של הקינות. כאדם שלא מתחבר לרעיון של בית מקדש ושל הבאת קורבנות, אני מתקשה למצוא את מקומי במועד הזה. אולי יבוא יום ותשעה באב יקבל את המקום הראוי לו, יום שבו מתנהל דיון נוקב על מחיר הגלות, מחיר הפלגנות, העלות הכבדה של חוסר היכולת להתכנס להסכמות בינינו לבין עצמנו.   ירושלים או גבעת הקפיטול נקודה קטנה שהצליחה לחבר אותי השנה אל תשעה באב, היה מרד בר כוכבא שעל פי התלמוד, הסתיים אף הוא בנהרות של דם בתשעה באב. שאלת התוחלת שבמרד נתונה בידיהם של ההיסטוריונים. חלקם חשבו שבר כוכבא היה מנהיג פזיז שהוביל את עמו לשואה, אחרים רואים את התמונה באופן מורכב יותר. חכמי התלמוד העדיפו להמעיט את העיסוק באיש ובדמותו, בכל זאת, גדול התנאים, רבי עקיבא, תמך במרד וכנראה איבד את רוב תלמידיו במלחמה הכושלת ברומאים. ההיסטוריה מלמדת שבכל פעם שהיהודים ניסו להישען על הכוח בלבד, בלי הבנה גאו-אסטרטגית, הם נכשלו. בתחבולות תעשה מלחמה. לדוגמה: המכבים ידעו לנצל את הפיצול ביוון כדי לנצח בקרב בית סלוקי, לעומת זאת במרד הגדול ובמרד בר כוכבא התבססו על הכוח הפיזי בלבד. אולם הכוח היהודי לא היה חזק מספיק כדי להתמודד עם אימפריה בסדר גודל של רומא. אלפיים שנה מאוחר יותר בן גוריון השכיל לכרות בריתות עם מדינות העולם, והביא לכך שהכוח היהודי ניצח את מדינות ערב. אנקדוטה מעניינת שתפסה אותי בסיפור ההיסטורי על מרד בר כוכבא: אחת הגזירות שהיוו את העילה לפרוץ המרד הייתה החלטתו של אדריאנוס לחרוש את ירושלים ולהפוך אותו לעיר רומאית בשם איליה קפיטולינה. קפיטולינה הוא שם כולל לשלושת אלי רומא: יופיטר, יונו ומינרווה. מבחינה היסטורית, אדריאנוס נכשל במשימתו להעניק את השם לירושלים. לפחות בארה"ב הוא כן הצליח, והגבעה שבה שוכן בית המחוקקים של ארה"ב נקראת "גבעת הקפיטול". בפעם הבאה שאתם נתקלים בשם גבעת הקפיטול, תזכרו שירושלים הייתה אמורה להיקרא כך. שבירת צום נעימה לצמים ויום טוב לכולם.  

במותם ציוו את האחריות


בדקות הראשונות התמונה לא הייתה ברורה: המוזיקה המשיכה להתנגן, עשרות האלפים עוד קיפצו ורקדו, ורק כעבור זמן יקר, יקר מדי, המציאות המזעזעת נחשפה; המספרים טיפסו וטיפסו עד למספר הנורא 45. ההלם שאחז את המשתתפים בהילולת הרשב"י התשפ"א הפך להלם כלל חרדי וכלל ארצי. "האסון האזרחי הגדול ביותר בתולדות המדינה". בשעות הבוקר המספרים הפכו לשמות; אלמנות, יתומים, הורים שכולים. כל הרוג וסיפורו, סיפור שנקטע בטרם עת. צעירים בראשית דרכם בעולם, שבאו לשמוח ולרקוד, סיימו את חייהם על כבש המעבר. יום חג ושמחה הפך ליום אבל והספדים.
אסון מירון תפס את החברה החרדית, באחד מרגעי השפל שלה. אחרי שנה וחצי של קורונה, שבה הפכה החברה הזו, באחריותה או שלא באחריותה, לשעיר לעזאזל. שנה וחצי שבה מבוגרים חרדים רבים שילמו בחייהם, והיה נדמה שסוף סוף מגיע אירוע שבו החרדים יכולים לחגוג בלי הגבלות, שהשגרה שבה אל עולמם. ואז התרחש האסון. בניגוד לקורונה, את המחיר הפעם שילמו צעירי המגזר. הדיו שעל ניירות ההספדים לא יבש, ושוב פקד את החרדים אסון נוסף, קריסת הטריבונות בחסידות קרלין.
באותם ימים התחושה ברחוב החרדי הייתה שהאסון הבא אורב מעבר לפינה. באופן טבעי, היו ששיגרו חיצי אשמה לעסקני המגזר ולקהל הרחב, שבהתנהלותם חסרת האחריות הביאו על עצמם את הטרגדיה. האמת חייבת להיאמר: "תרבות הסמוך" לא פוסחת על אף מגזר בחברה הישראלית. הלוא רק לפני כמה ימים התפרסמו מסקנות הביניים של הוועדה שחוקרת את אסון נחל צפית, עוד אסון מיותר שנולד בחטא היוהרה של "תרבות הסמוך". מה שמייחד את אסון מירון, הוא לא מספרם הגדול של ההרוגים בלבד, אלא העובדה שהכתובת הייתה רשומה על ההר כולו. כל מי שדרך במירון, לא רק בל"ג בעומר, אלא אפילו בסתם יום של חול, לא הצליח להבין איך האתר השני בחשיבותו מבחינת מספר המבקרים, אחרי הכותל המערבי, נראה כמו סג'עייה אחרי הפצצה של צה"ל. את ההפקרות ניתן היה לראות מתחתית ההר ועד פסגתו: מבנים לא חוקיים, דרכים לא סלולות, כאוס של ממש. איש הישר בעיניו, או נכון יותר, העקום בעיניו יעשה. המדינה הסירה את ידיה מההר וכל הרוצה בא ונטל. אחד בנה קראון, השני בנה גשר, השלישי בנה מדרגות. אין דין אין דיין. המחוקק נעלם והותיר אחריו אדמה חרוכה. שנה אחרי: חלל נפער בהנהגה החרדית עם פטירתו של הרב קנייבסקי. החרדים נותרו מחוץ לקואליציה ורמת האמון שלהם בממשלה הנוכחית שואפת לאפס. כל הכוכבים הסתדרו לקראת משבר. עם זאת, חברי הכנסת החרדים, המבקרים החריפים ביותר של הממשלה, בחרו לשתף פעולה. הרבנים החרדים, שהממשלה בעיניהם היא ממשלת שמד, התעלו מעל השיקולים הפוליטיים ובחרו בחיים. למעט שוליים קיצוניים, רוב החרדים בחרו בשיח של אחריות. וניכר ברחוב שהרוב המוחלט מיישר קו עם החלטות הממשלה ומתפלל שהפעם זה יסתיים אחרת.
בעוד ההנהגה החרדית ברובה הגדול עושה את המוטל עליה, דווקא המדינה היא זו שגוררת רגליים. נכון, נהרסו כמה מבנים, הוקמו גשרים, נערכו תוכניות, אבל עדיין – אין משילות בהר. שלא לדבר על כך שחלק מבעלי התפקידים שאחראים למחדל – עודם מכהנים בתפקידיהם! על המדינה היה להפקיע את השטח מידי בעלי ההקדש, להפוך את האתר לאתר ממלכתי, לכבד את העולים והמתפללים שם, לבנות מחדש את הציון, לסלול דרכים ולהכשיר מקומות לאירועים והדלקות.
כולנו תקווה שהשנה יעברו חגיגות ל"ג בעומר בשלום: שכל החוגגים והשמחים ישובו לביתם בשלום, ושהאסון האזרחי הנורא הזה יתועל ללקח עבור כולנו. בכל הנוגע לחיי אדם אין מקום ל"סמוך". לא במכינה שיוצאת לטיול על אף אזהרת שיטפונות, לא באירוע גדול שבו מוצבות טורבינות רעועות. ניהול נכון ואחראי של אירועים גדולים אינו מותרות – הוא מציל חיים! במותם ציוו לנו את האחריות.  

על כורחך אתה זוכר


במקום שממנו באתי אין ציונות. בסמטאות שכונת גאולה הירושלמית שבה גדלתי, המילה "ציונים" הייתה קללה. אבל את יום העצמאות היה קשה לפספס. חווינו אותו בין קירות שזעקו "אסור להשתתף בבחירות הטמאות"; בלילה, מהמרפסת, ראינו זיקוקים; למחרת התגנבנו בין הסורגים בהפסקה לראות את המטס, וכשיצאנו מהחיידר ראינו את ''משה הירש'נס חבר'ה" עטופים בשקים ומקוננים על גודל החורבן שבהקמת המדינה.
אבל יום השואה ויום והזיכרון פשוט לא היו קיימים, איש לא טרח אפילו לדבר נגדם. מחנך אכפתי במיוחד היה נכנס לכיתות בתחילת השיעור השני ומודיע שבעשר תהיה אזעקה, אבל אין מה להיבהל – זו לא מלחמה. בכך תם הטקס. לא עמדנו על ההבדל בין יום השואה ליום הזיכרון, לא ידענו מי קבע אותם ומהי המשמעות. רק ידענו שאיפשהו בין סוף "בין הזמנים" לתחילת "זמן קיץ" יהיו צפירות המבשרות את הגעתו הקרובה של יום העצמאות.
אפילו הדיון הנדוש והנפוץ, "האם לעמוד בצפירה זה קידוש השם או חילול השם?" חמק לחלוטין מהרדאר. צילומיהם של העיתונאים החרוצים, שתיעדו חרדים צועדים בכיכר השבת בשעת הצפירה, אולי עוררו דיון או סערה בעיתונים "שלהם". אצלנו – זה לא עניין איש. בגרתי קצת. עליתי לישיבה גדולה, ליטאית בבית וגן. יום העצמאות הפך למשהו קרוב ומוחשי הרבה יותר. קולות האימונים לטקס בהר הרצל חדרו מבעד לחלונות הישיבה ועוררו דיון, ספק רציני ספק משועשע, האם הגדר של "אין איסור חל על איסור" תקף על שירת נשים בימי ספירת העומר... עם ההתקרבות הגיאוגרפית של חגיגות יום העצמאות, חוויתי גם התקרבות רעיונית ומנטלית ליום הזה ולימים שקדמו לו. הדבר נעשה פתאום נושא לשיחה עם אנשי החינוך בישיבה. חלק דיברו לעניין, חלק פחות. היו שסיפרו לנו אנקדוטות על החרדי שישב בצפירה ואמר תהילים לעילוי נשמות הנספים, היו שגייסו את הרבי מקאליב כדוגמה לצורת זיכרון חרדית, והיו מחנכים שבלא משים דקלמו את מסריו של הרב נויגרשל, דברים ששמענו בנגני ה-3mp הכשרים כמה ימים קודם לכן. תלמידים פרובוקטיביים השיגו סיפור על הפוסק החרדי, הרב שלמה זלמן אויערבך, שהתייחס להר הרצל כאל מקום קדוש עקב קבורת חללי צה"ל במקום. הנושא היה קיים, רציני ומעסיק: התכתבנו "איתם" וחידדנו מה "אנחנו" עושים שונה, והרבה יותר טוב ונכון. מי קבע שצריך לזכור דווקא בתאריך הזה ובצורה הזו? אנחנו מקימים ישיבות, הם צופרים. אנחנו ממשיכים את מורשתם, הם מתכחשים. אנחנו פועלים לעילוי נשמתם, לומדים את תורתם, הם סתם עומדים. הם עומדים דקה בשנה, אנחנו חיים אותם 365 ימים בשנה.
בגרתי עוד קצת. כיום אינני מתגנב להר הרצל בשעות של בין הסדרים, אלא מופיע שם כמנחה קבוצות נוער. אני מוצא את עצמי מספר את מחיר החלום, האומץ והצער לצעירים שבאו לחגוג את קבלת תעודת הזהות הישראלית שלהם. גם אם ארצה, אין לי סיכוי לשכוח את יום השואה או את יום הזיכרון. שבועיים לפני ימים אלו אני כבר נדרש לספר, להגיב, להתייחס – לגעת בקשת החברה הישראלית על גווניה היפים וקצותיה הדוקרים.
הרשת מוצפת סרטונים, סיפורים ופוסטים. יש שנזכרים לשאול בפעם המיליון: איפה האל היה בשואה, ויש שמזכירים באובססיה היכן היו אדמו''רים מסוימים בשואה, אבל הרוב המוחלט פשוט מזכיר ונזכר – בסבא מתוק שהסתיר את הקעקוע, בסבתא שהתגברה, בדוד ששתק ובאימא שזעקה. געגועים עזים מתעוררים לאח, חבר, קרוב שנפל במערכה זו או אחרת, והלבבות נשפכים, בוכים, מתחזקים, מנגבים דמעה ומתבוננים. בימים של זיכרון אין כל אפשרות לחמוק מהעובדה כי החיים והמוות חזקים מכול, המוות הוא נחלת כולנו וחיינו יחד, בארץ הזאת, מתערבבים, מלמדים ומזכירים כי עם אחד אנו.  

יזכור


"יהוה הושיעה, המלך יעננו ביום קראנו", במילים אלה, מתוך פרק בתהילים שמלמלתי יחד עם חבריי לכיתה בבית ספר חב"ד, הסתכם היחס המועט שלי כלפי יום הזיכרון. יום שמוקדש לזכרם של חללי מערכות ישראל שנפלו תוך שהם מגינים על הארץ הקטנה שלנו.
שמי ג'ו (יוסף יצחק), בן בכור למשפחת ניסילביץ' בקהילת חב"ד בצפת. בבית הוריי היחס ליום הזכרון היה אמביוולנטי. לא היה מקובל לעמד בצפירה, גם לא דיברו על כך בבית, אבל לא מתוך תחושת זלזול, זה פשוט היה מעין טאבו. אני זוכר את עצמי סוגר את החלונות בזמן הצפירה – לבקשת אימי, ואת כל בני המשפחה מתיישבים על הספה, וקוראים יחד מספר פרקי תהלים, עד לסיום הצפירה.
  חיי היו במתכונת של דת-אלוהים-שאלות, עד שעזבתי הכול ויצאתי בשאלה. התגייסתי לצבא, ושם עברתי שינוי משמעותי ומרחיק לכת בחיי: שירתי ביחידה חילונית מעורבת. ביום הזיכרון, כמובן, כבר עמדתי עם כולם בצפירה, שרתי "התקווה" בעמידת דום עם המקהלה הצהלי"ת, משפחות שכולות, קצינים, בכירים ומפקד הבסיס שבאו להשתתף בטקס לכבוד היום המכונן. במקביל, למדתי על בשרי שהמציאות בעולם מורכבת מכפי שחשבתי עד אז מנקודת מבטי, כילד/נער מתבגר במשפחה דתית. גיליתי שיש משמעות גדולה לצפירה הזו עבור אנשים שחיים עם אובדן גדול, עם חור ענק שנפער בליבם ביום בהיר אחד. בחנוכה שלאחר אותו יום זיכרון ראשון בצה"ל, הרגשתי דחף פנימי לעשות משהו מיוחד לכבוד החג, משהו ששייך למסורת שעליה גדלתי. התקשרתי לידידה טובה והצעתי לה שנלך להדליק נרות חנוכה אצל משפחה שכולה. באתי לעשות שמח, אך מה ששמעתי שם שבר את ליבי לרסיסים.
האובדן שהכרתי עד אז היה פטירתו סבא שלי, שכל כך אהבתי, ובהמשך, גם פטירה של ילד צעיר שהיה חניך שלי במסגרת ישיבתית, אבל רק במפגש עם המשפחה השכולה הבנתי עד כמה קשיים חיי המשפחות האלה, זה עולם אחר.
מנקודה זו ואילך החיים שלי השתנו. הבנתי שאם משפחה יכולה לספוג אובדן גדול כל כך, ולבחור להמשיך הלאה, כנראה שלבחירה בחיים ולמשמעות יש קשר ישיר, ללא צורך לחפש חיבור מיוחד לאלוהים. עם זאת, יש משפחות שכולות שחייהן נעצרו שם, באובדן ובאבל. ההבנה הקשה הזאת הוציאה מתוכי חמלה ואנושיות מהנקודה הכי עמוקה בנפש, והתובנות הולכות איתי גם כיום, 4 חודשים אחרי השחרור מצה"ל. לסיום, אשתף אתכם באמרה שצוטטה בשם יוסף טרומפלדור: "יש שעה ואדם נמשך לרעהו, ורוצה לגלות לו את כל נשמתו, ולשפוך לפניו את כל יגונו, ולהשיח את שמחתו וחלומותיו ותקוותיו. אבל הן, יש שעה ואדם רוצה להתבודד ולהצטנף דום יחד עם יגונו הגדול."   יהי זכר הנופלים ברוך. שלכם, ג'ו.  

וחי בהם


השואה הייתה הצל הנוכח ביותר בחיים שלי כילדה, אולי אפילו גם היום. באופן מאוד לא מותאם, ידעתי הרבה כבר מגיל צעיר מאוד. בספרים שהיו על המדפים בחדרי הילדים בבית הוריי נטוו עלילותיהם המצמררות של גיבורי הרוח, אלו שהקריבו את חייהם – במקרה הטוב, ואת איבריהם או ילדיהם – במקרה הנורא יותר, כדי לקיים מצווה זו או אחרת. אלו שרעבו עד מוות כי לא היה אוכל כשר, הסתכנו בשביל להדליק חנוכייה, פצעו את עצמם כדי לא לעבוד בשבת ועוד ועוד סיפורי מסירות נפש.
זה היה האידיאל, הגביע הקדוש יותר מכול – למסור את הנפש על קידוש השם. התאווה לסיפורי ההקרבה האלה התארגה באידאולוגיה הכללית בכזו טבעיות ונורמליות, שכלל לא תהיתי מדוע הגיוני לתעדף אכילת מצה על פני החיים, ממתי התקדש המוות על פני החיים.
על סוגי גבורות אחרות לא שמענו, לא הייתה הערכה גדולה למורדים, למתקוממים, רק לצדיקים, הקדושים והטהורים. לפני כמה שנים הסיפור של סבא שלי קיבל חיים. סבא שלי, סבא שלמה, היה במחנות העבודה, ברח וחי ביערות, נתפס והובל למחנה השמדה, וניצל. ההתפעמות של האנשים היא מדבקותו של סבא בהלכה וחוסר הנכונות שלו להתפשר בענייני שחיטה כשרה, גם בתנאי תופת, מחסור והישרדות. לפי הסיפור, החבורה שהתקבצה ביער הייתה מורכבת משכנים שהצליחו להימלט ומקרובי משפחה רחוקים שניצלו מהשריפה בדרך לא דרך. הללו התחבאו בשלל מקומות מסתור, ובכל יום נשלח אחד מהם לצוד לכולם מזון. באחד הימים חזר השליח התורן עם תרנגול, שלל נאה ונדיר ביותר, והתכוון לשוחטו תכף ומייד. סבא ביקש ממנו את הסכין המאולתרת, שבר אותה, והחל לעבוד על התקנת סכין שחיטה כשרה למהדרין.
הסכין הכשרה שהוא הכין בתנאים בלתי אפשריים הפכה לחזית הגבורה שלו. ולי, קשה עם זה. מובן שנדרשים כוחות נפש שאין לי אפילו קמצוץ מהם, נפש מפלדה, יכולת איפוק ושלל תכונות נאצלות כדי לעשות מעשה כזה, אבל לתחושתי ההיתלות בסיפור הסכין הכשרה מחמיצה אספקטים אחרים, מטורפים בעיניי, באישיותו של סבא שלי.
אז גם השנה רוצה להזכיר ולהנציח גבורה אחרת שלו, גבורה של אדם שמשפחתו נשרפה בבית הכנסת, בראש השנה, והוא עלה לארץ והקים משפחה משלו; גבורה של אדם שחי כחיה נרדפת, ביערות המושלגים של פולין, וידע להיות סבא חייכני ואוהב; גבורה של מי שחזר לעירו לאחר המלחמה וכמעט נהרג כי השכנים פחדו שהוא בא לתבוע את הרכוש הגנוב, והוא עלה לארץ ועבד שנים במפעל; גבורה של אדם נעים הליכות ומסביר פנים, שצעק רק בלילות, בחלומות הקשים. גבורה של אדם שקידש את החיים.

הכותבים שלנו

איזי פוליאס

כותב טורי דעה

רסל דיקשטיין

כותבת במגזין

שניאור שפרינצין

כותב אורח

אליאור מור יוסף

כותב אורח

שפרה יעקובוביץ

כותב אורח

אלישבע גרנות

כותב במגזין

מריה אסטריכר

כותב במגזין

ברוריה לבנון-אברהם

כותב אורח

שי פיאטיגורסקי

כותב אורח

הניוזלטר שלנו

קבלו את כל הכתבות הכי מענינות והכי חדשניות ישירות למייל

קצת על התקופה...

מגזין "התקופה" מביאה אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.

דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.

רוצה לכתוב למגזין התקופה?

דילוג לתוכן