אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה פגשתי יוצאת!
אם להיצמד להגדרה הוויקיפדית, פגשתי ודאי אין-ספור לפניה ורבים כדוגמתה סבבוני, שמא הייתי אחת כזאת בעצמי. לא שמרתי שבת אז, וחזותי הייתה חילונית למדי. עד היום תמהה אני למה דווקא אל מול זאת נפעמתי ואמרתי לעצמי בקול: "וואיי, הנה דתל"שית!"
הייתה זו תקופה של לפני יותר מעשור, הלכתי לי בעולם בתחושה מסוימת של בת חורין, למעט אחזקות שוטפות של תשלומי דירה, מיסים, עבודה וחברה. לא בגבהים ולא בקרקעית, שורדת פלוס.
גם מבחינה רוחנית לא היו תנודות קיצוניות, התהליך שלי התפרש על פני שנים, אם לא עשורים. הקונפליקטים הנושנים כבר דהו מפאת חוסר תרגום למציאות יום-יומית, חיה בחוויה, בהוויה, משתדלת להישמר מהדיוטות התחתונות, כי רק שם מתחוורת לי מציאות היותי האחראית הבלעדית על עצמי. כך שאם כבר ביצעתי את הנטישה, שלא יהיו פדיחות! אני חושבת שהדבר העיקרי ששמר עליי מפני נפילות הייתה הבושה שמא לא אשרוד את העצמאות הזאת.
מה גם שהרגשתי שהתחושה ההישרדותית היום-יומית מזוהה בצורה שווה עם המציאות של כל אדם באשר הוא, ללא היבדלות מטעמים אלו או אחרים. אני אדם אמיתי, תפקידי הוא לשרוד, וכל השאר – בונוס.
באותה התקופה היינו חבורה של ארבע בנות, החברות הכי טובות. כולנו היינו פליטות הקהילה והמוסדות החרדיים, לא הזדהינו כיוצאות. אני חושבת שבגלל העובדה הפשוטה שזה פשוט לא העסיק אותנו יותר מדי, לא הגדיר ולא הוביל ולא תרם. מבחינתנו, היינו סקרניות מדי לחיות את החיים עצמם. למעט אנקדוטות הומוריסטיות פה ושם, אפילו לא העלינו את הנושא בפוגשנו אנשים מרקע חילוני, בייחוד בהתחשב בכך ששתיים מאיתנו עוד בכלל שמרו שבת.
אז בשבת ההיא, לפני 12 שנה, פגשנו את הדתל"שית ההיא, וכנראה זו הפעם הראשונה שהכרנו מישהי שכנראה עונה להגדרה הזאת. לכן נפעמנו.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
התקופה
אילו הוציאנו - והלוא הוציאנו!
נהורא שגב
אותיות פורחות
י. צרויהזון
עכשיו זה מדעי! הסרת הכיפה היא הגורם היחיד והוודאי לתופעה הרווחת של בריחת אותיות מהמוח.
ההוכחה החד-משמעית
מי מאיתנו לא נתקל בתופעת האותיות הפורחות באוויר? מי לא ניסה להסתתר מאימתה של האות אל"ף (א') שהתעופפה במרחק לא גדול מהקרקע, גדולה ומאיימת, מחוללת הרס כמו אשמדאי בזמניו היפים ביותר, או מיהר להימלט כאשר האות בי"ת (ב') חגה לה באוויר וביאשה אותו בזוהמה.
צוות מדענים מאוניברסיטת המקובלים בצפת הקדישו את מיטב שנותיהם לחקר התופעה המדאיגה, ואף זכו למימון מוגבר בשנים האחרונות, בשל התפשטותה. שיטות המחקר כללו ניסויי מעבדה, שאלונים פתוחים וסגורים, קבוצות מחקר מובחנות ומדויקות, תצפיות, קריאה בכוכבים וירידה לפשר חלומות. כל אלו הובילו למסקנה חד-משמעית, שהובהרה פעם אחר פעם בכל אחד מהמבדקים: ברגע שהכיפה מוסרת מהקרקפת מייד מתחיל תהליך בריחת האותיות, ואילו השבתה לראש עוצרת את הבריחה.
קשה לומר שהממצא התקבל בהפתעה. הלוא בריחת האותיות לאחר הסרת הכיפה היא סיכון ידוע משכבר הימים. עם זאת, מעניין להבין מה ההסבר המדעי מאחורי התופעה: "בין עצמות הגולגולת מצוי המוח", מסביר ח.כמולוג, המדען שהוביל את המחקר רב-השנים, "במוח מצויים תאי זיכרון שבהם מאוחסנות אותיות הא"ב. אולם שאיפתן הבסיסית והטבעית של האותיות היא לצאת מהמוח ולהסתובב בעולם. במצב תקין מה שעוצר מבעדן לעשות זאת זו הכיפה. הכיפה המהודקת לראשו של האדם סוגרת למעשה את פתח המילוט של האותיות, ובכך מותירה אותן בתוך הראש". ח.כמולוג מציין שלדעת חוקרים מסוימים בצוותו כיפה עם סרט היא המחסום האפקטיבי ביותר, אך לדבריו עוד לא נאספו מספיק ראיות לאישוש תיאוריה זו.
"בהיעדר מחסום הכיפה", ממשיך ח.כמולוג ומנופף בשלל מסמכים תומכים, "האותיות פשוט משתחלות החוצה ומשתוללות, ואת האסון כולנו רואים". הסבריו של המדען מבהירים מדוע באזורים מסוימים בארץ, למשל מעל העיר תל אביב, נמצאו כמויות חריגות מאוד של נשורת אותיות ומדוע פרסמה אוניברסיטת המקובלים אזהרת מסע למקומות מסוכנים כמו אלו, וציינה כי קרינת האותיות עלולה להביא למצב של עודף מידע מסוכן.
סיפורי מקרה
בחרנו להביא שני סיפורים, מתוך עשרות אלפי המקרים שנבדקו במהלך המחקר, הממחישים את היקף התופעה ומעוררים תקווה באשר למניעתה.
דבורה (שם בדוי, כמובן) מבני ברק מספרת: זה קרה בשבת אחר הצוהריים. יצאתי עם ילדיי הקטנים לגן השעשועים, כמו בכל שבת. ילדות התנדנדו בנדנדה, ילדים התגלשו במגלשה, וליד הקרוסלה התנהל תור לא מסודר. הכול כרגיל. שום דבר לא הכין אותנו למה שעומד לקרות. פתאום אני רואה ילד כבן 4, שובב קצת, שמסתובב ומפזז בצעדים רחבים מדי, ומניע את הידיים לכל הכיוונים. וככה, פתאום, הוא העיף לבן שלי את הכיפה מהראש. אני דוגלת באחריות אישית, אז חיכיתי שהבן שלי ישים לב שהכיפה כבר לא על ראשו, אבל הוא לא שם לב. פתאום הבחנתי באות אל"ף גדולה שמשתחלת לו מאמצע הראש. כבר לא יכולתי לעמוד מנגד, צרחתי בכל הכוח: "תחזיר את הכיפה, תחזיר אותה תכף ומייד! האל"ף-בייע"ס בורחים לך מהראש!"
הילד שלי כל כך נבהל, הוא רץ אליי בדמעות ואמר, "...ני ל... יודע מה ...ת רוצה, ...מ..., למה ...ת צועקת?"
הייתי המומה. הבנתי שזה מאוחר מדי, שהא' ברחה לו לבלי שוב. למרבה המזל, התאוששתי מהר ורצתי להביא לו כיפה אחרת מהבית, לפני שגם האות ב' תברח לו מהזיכרון.
בעקבות המקרה המצער דבורה החליטה לפעול בכול כוחה ומאודה למען העלאת המודעות הציבורית לנושא, ולהתריע מפני הסכנה החמורה הטמונה בהסרת הכיפה ולו לרגע אחד.
סיפורו של מנחם, תושב אחת הערים הדרומיות, מבהיר מהו מסלול החתחתים שעובר מי שתלמודו נשכח ממנו. כיפתו של מנחם נפלה מראשו באחד הלילות, וכשהוא קם גילה כי כל האותיות ברחו מראשו. מנחם נאלץ לשוב לכיתה הראשונה בחיידר, להתיישב על כיסא קטן בהרבה ממידות ישבנו, ולהתחיל לשנן את האותיות יחד עם בני השלוש. קשה לתאר את עוצמת הסבל, עוגמת הנפש והמחיר הכלכלי והרגשי שנגבה ממנו בשל. גם מנחם נרתם למיגור התופעה, והוא כיום מרצה בגני ילדים, מדבר איתם בשפתם ומסביר להם מדוע עליהם להקפיד שהכיפה לא תרד מראשם אף לא לרגע. את קירות משרדו של מנחם מעטרים מכתבי תודה של ילדים מכל רחבי הארץ.
חרף מאמציהם של דבורה, מנחם ואנשים ונשים רבים אחרים, לא נרשמה בלימה משמעותית בהיקף התופעה, אלא להפך. המחקר נמשך.
הפיתוחים העדכניים ביותר:
במהלך עשרות שנות המחקר נערכו גם כמה ניסיונות להתמודד עם התופעה בדרכים אלה ואחרות. איגדנו עבורכם את היעילות שבהן:
שיר מנע
במצבים שבהם הכיפה הוסרה מהראש ויש חשש ודאי לדליפת אותיות, על הנוכחים בחדר לשיר את הפזמון הבא:
גוֹי, גוֹי, גוֹי,
מַשִי גוֹי,
האָסט אַן עַבֵירֶה,
גֵייט אַרוֹיס דִי תֹּורֶה
(בעברית: גוי, גוי, גוי, משי גוי [אין תרגום הולם למילה "משי" בהקשר זה] יש לך עבירה, התורה יוצאת).
ב-145% מהמקרים שבהם הפזמון הושר לא חלה דליפת אותיות. יותר מכך, הכיפה הושבה לראש תוך שניות אחדות ולא הוסרה ממנו עוד למשך יממה שלמה לפחות.
את ההסבר לפתרון המועיל הזה מספק חבר צוות בכיר בחטיבת המחקר של האוניברסיטה הקבלית, פרופ' ח.רטוטים. "מדובר למעשה במשוואה בעלת איברים מעוררי הרתעה, שילוב של המילה הקשה 'גוי' עם המילה מעוררת הצמרמורת 'עבירה' מייצר תדר שמשנה את האווירה באחת, קושר בין האדם לכיפתו ובכך נמנעת זליגת האותיות".
עמיתו של פרופ' ח.רטוטים, פרופ' ארימטוס ג.וזמאות, מבקש להדגיש כי מסתובבים בשוק נוסחאות בלתי מאומתות המתיימרות לחקות את השפעתו של השיר, אך בשום ניסוי לא שוחזרה רמת ההצלחה שהושגה בשירת הנוסח המקורי.
הפתרון האורגני
פתרון זה נמצא בהישג ידו של כל אחד. ממש בהישג ידו. בשעת הצורך יש להניח את היד על הראש המגולה, בדיוק באזור התושבת של הכיפה, ובכך לעצור את דליפת האותיות עד להשגת כיפה תקינה.
עצת גדולים
כנהוג וכידוע, אין לסמוך על חידושים ופיתוחים בכל נושא שהוא. ועל כן, בשעת הצורך ובמקרה חירום, יש לפנות לדוד היודע כול, או לאח הגדול.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק

קריאה משפחתית
יעקב גולדברג
המלצות הקריאה של יענקי גולדברג
לפני כ-150 שנה הוכרז בפתיחה האייקונית של "אנה קארנינה" שכל משפחה אומללה בדרכה שלה, ומאז המציאות – או לפחות זו המשתקפת בעלילות הספרים – אכן ממחישה שהאומללות המשפחתית פנים רבות לה. אל מול גלגוליו והתפתחויותיו של מוסד המשפחה, שמקבל פנים חדשות מדור לדור, נדמה ששלל המורכבויות והאתגרים יכולים להיחשב כעוגן היציב והמחויב בכל משפחה ומשפחה כמעט, מורכבות שמכילה כמובן לא מעט אושר, כוח ומשמעות.
הנה 5 ספרים נבחרים מהשנים האחרונות, שמתעסקים ובוחשים במשפחתיות, בהשפעות שלה על חייו ועל בחירותיו של היחיד, ובכוחה הקיומי וההרסני כאחד על מי שאנחנו.
לחסל / מישל וולבק / 2022
פול, גיבור הרומן, הוא יועצו ואיש אמונו של שר האוצר הצרפתי ובנו של עובד בכיר לשעבר בשירות הביטחון. החיים שלו לא הולכים לשום מקום, הוא חי עם בת זוגו פרודנס בבית משותף אך בחדרים נפרדים, וכבר שנים שאין ביניהם שום קשר רגשי או גופני. התפרקות משפחתו היא הציר שמניע את העלילה, והיא כוללת את אביו החולה והמשותק, את ססיל, אחותו הדתייה, ואת אחיו אורוויל, שנשוי לעיתונאית בינונית שלא סובלת את פול.
על רקע מזימת טרור עולמית ובחירות לנשיאות צרפת, ולקראת יום הולדתו ה-50, פול עובר מסע חניכה וחיבור מחודש עם משפחתו המורחבת בכלל, ועם בת זוגו בפרט. פול, שמעיד על עצמו שהוא: "חש צורך שאינו יודע שובעה באהבה", משתדל להישאר אדיש לכול: "הוא עצמו תמיד הרגיש פחות או יותר פטור מן התשוקות השונות שמנה זה עתה, ושהפילוסופים מן העבר גינו כמעט פה אחד. תמיד תפס את העולם כמקום שהוא לא אמור להיות בו, אבל גם לא היה להוט לעוזבו, פשוט משום שלא הכיר מקום אחר" (עמ' 260). דווקא אותה אדישות מאפשרת לו להשביע, ולו במעט, את הצורך באהבה, ולשוב בפשטות לעצמו, לבת זוגו ולמשפחתו.
לקריאת פרק ראשון
זיכרונותיה של נערה מחונכת / סימון דה בבואר / 2011
הספר הראשון, מבין ארבעה כרכי אוטוביוגרפיה, שכתבה אחת ההוגות הפמיניסטיות הבולטות במאה הקודמת ובכלל, עוקב אחר זיכרונותיה החל מילדותה המוקדמת ועד תחילת שנות ה-20 לחייה, אז פגשה את ז'אן פול סארטר. הספר – שיכול לשמש מעין ספויילר לזוגיות המרדנית של שני אלו, שדחו את רעיון מוסד הנישואין לטובת מערכת יחסים פתוחה שהתבססה בעיקר על שותפות אינטלקטואלית ועל חברות עמוקה – מתאר את ראשית חייה של דה בבואר, שגדלה במשפחה בורגנית וקתולית, וכיצד הפכה לנערה סקרנית ומרדנית שהגיעה ללמוד פילוסופיה בסורבון.
התמסרותה לדת ניכרה כבר בגיל צעיר: "נמלאתי צדיקות; הקץ להתקפי הזעם ולקפריזות". וגם: "יראת השמיים המשותפת לנו קירבה אותי ואת אמא זו לזו... הפיכתי לילדה טובה הושלמה". וגם כעבור כמה שנים, כשזנחה את האמונה הדתית, היא עדיין טעונה ברגש דתי חזק: "אני רוצה לגעת באלוהים או להיהפך לאלוהים, הכרזתי". כילדה שגדלה לאם שסברה כי ייעודה של האישה הוא להתחתן בשידוך ראוי, ללדת ילדים רבים ולבקר באופן סדיר בכנסייה, היא מתענגת על ההתבגרות המרדנית שלה: "הברים ומועדוני הריקודים משכו אותי במידה רבה בזכות אופיים האסור. אמי לא הייתה מוכנה לדרוך בהם בעד שום הון שבעולם, אבי היה מזדעזע לראות אותי שם. מצאתי סיפוק גדול בידיעה שאני נמצאת לגמרי מחוץ לחוק". ותוהה, תהייה שתלווה אותה לאורך כל חייה: "איפה ניתן מקום, בחייהם הממושטרים של המבוגרים, לחייתיות הטבעית של החושים, של העונג?"
לקריאת פרק ראשון
אין מקום כזה / שפרה קורנפלד / 2022
ספרה השני של שפרה קורנפלד עוקב אחר עלילותיה של משפחת הרמן, ופורש, ללא רחמים, את התוצאה האומללה האפשרית של מעשים חסרי אחריות, במיוחד כאלו שאין מהם דרך חזרה, כמו הבאת ילדים לעולם. אידי ויהושע, הורים חרדים לשישה, מתגרשים ומחלקים ביניהם את הילדים. האב לוקח את הבנים, האם את הבנות. בשלב מסוים האם מחליטה להימלט עם שתי בנותיה הקטנות לאחותה בקנדה, והמרחק הגיאוגרפי משתלב עם הפערים האחרים שמתרחבים ומצטמצמים בין כל חלקי המשפחה.
קורנפלד, שגדלה בבית חרדי והעידה כי חלקים מהספר מבוססים על חייה האישיים, מתארת טרגדיה משפחתית מודרנית, שמסופרת מכמה זוויות ומערערת את ההיררכיה הברורה של יחסי הורים–ילדים. יש את יונה, האחות הבכורה שצריכה לדאוג לאחיותיה הקטנות ובין לבין מפתחת הפרעת אכילה ובורחת לניו יורק; פרי, התאום של יונה שמתגייס לצבא, ובראש כולם אידי, האם שמסחררת את כולם סביבה ונותרת חסרת יכולת לטפל בעצמה ובטח שלא בילדיה: "אחת-עשרה שנים צללתי בלי לעלות לאוויר. אחת-עשרה שנים של הריונות, הנקה, חיתולים ופליטות, ואפילו לא מחזור אחד שסיים את המסע מחוץ לגוף".
לקריאת פרק ראשון
הארגונאוטים / מגי נלסון / 2022
"איך להסביר, בתרבות שמקדשת הכרעה, שלפעמים הסיפור נשאר מבולגן?" (עמ' 66), כך תוהה הארי דודג', בן זוגה של המשוררת והסופרת מגי נלסון, שלא מזדהה לא כגבר ולא כאישה, בציטוט (אחד מיני רבים) בספרה של נלסון, הארגונאוטים. הספר, שיצא לאור לראשונה (2015), זכה למעמד של ספר מכונן בתרבות הקווירית של המאה ה-21, ומשלב תיאוריה ואוטוביוגרפיה, פרוזה ועיון ביצירה מתגלגלת, אבל ממש לא מבולגנת, כולל התנגדות והתנכרות לאידיאולוגיות היסודיות ביותר של החברה הסטרייטית. בין היתר, מוסכמת הבאת ילדים.
החלק האוטוביוגרפי של הספר מתמקד בעיקר במערכת היחסים המתפתחת בין נלסון להארי, תוך התייחסות מפורטת לחוויות הפיזיות של השניים, לרבות השינויים ההורמונליים שעובר הארי וההיריון של נלסון. הסיפור האישי נכנס ויוצא בינות לפסיפס פסקאות, ציטוטים ותיאוריות המשולבים בהרהורים חופשיים של נלסון על תשוקה וזהות, מיניות ומגדר ועוד ועוד. כן משפחה, לא משפחה – אליבא דנלסון, ה"אויב" הוא קיבעון יתר שעלול להוביל למצב הגנתי של קיפאון ולהתכחשות לכוחה של אמונה ולהשפעתה על היכולת להתמסר ולא להתחמק מהרצונות האותנטיים שלנו, שאומנם אינם חקוקים בסלע אך אל לנו להתעלם מהם ולהיוותר בשדה הפנטזיה, אל לנו לברוח ממה שטומן בחובו סיכוי לחיים ממשיים וממומשים.
קלרה והשמש / קאזואו אישיגורו / 2022
קלרה והשמש, הרומן השמיני של הסופר הבריטי זוכה פרס נובל קאזואו אישיגורו, מתרחש בארה"ב בעתיד לא מוגדר. המספרת, בגוף ראשון, היא קלרה, אישה מלאכותית שניזונה מהשמש וייעודה הוא לספק שירותי חברות מלאים למי שרוכש אותה. היא אומנם לא הגרסה המתקדמת ביותר בשוק, אבל ניחנה בכושר התבוננות מיוחד שמשתלב עם יכולות רגשיות מפותחות: "ככל שאני מתבוננת ורואה יותר, רגשות רבים יותר נעשים זמינים לי" (עמוד 97), היא מעידה על עצמה, וממשיכה למלא את תפקידה בחריצות.
דרך חלון החנות שבה מוצעת קלרה למכירה, היא לומדת על העולם שבחוץ, עד אשר רוכשת אותה ג'וסי בת ה-14, נערה חולנית שמזהה בקלרה משהו מיוחד. קלרה היא דמות "אנושית" באופן אפילו מעט משעמם. היא מתבוננת, סקרנית מאוד, מעט מוזרה וכמובן חברה מסורה. הבנאליות של דמותה מחדדת את השאלה העולה בהמשך העלילה – שעדיף שלא נפרטה כדי לא להרוס את חוויית הקריאה – הנוגעת בפחדים הגדולים ביותר וביחס שלנו לאהבות שמלוות את חיינו, על עוצמתן ושבריריותן. "אין שום דבר מיוחד כל כך בבת שלי", מצהיר אביה של ג'וסי, ועדיין, אפילו קלרה הרובוטית יודעת לומר שלא משנה כמה ננסה להתחכם, יש דברים שאין להם תחליף.
לקריאת פרק ראשון
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק

שרה שנירר | מייסדת בית יעקב וממחוללות הפמיניזם האורתודוקסי
עקיבא גריןהמיתוס והפער
השעה שעת לילה מאוחרת. השקט הקסום ביער ירושלים מופר באחת. קבוצת בנות עשרה, מהטובות בסמינר, עליזות ושובבות, נכנסת אל היער. אחת הבנות מצוידת בגיטרה, חברתה בחליל צד. וכך, הרחק מעין כול, מתחילה המסיבה. הבנות לא מסתפקות בשירה ובזמרה, אלא יוצאות במחול. הריקודים הסוערים, מלאי שמחת הנעורים, נמשכים עד קרוב לעלות השחר. קיומו של האירוע הובא לידיעת ההנהלה הרוחנית של הסמינר, ואחת המורות הכבודות פנתה אל החוגגות ברוב כעס וחמה: “מה שרה שנירר הייתה אומרת על החרפה שאירעה? בשביל זה היא הקימה את בית יעקב? בשביל ריקודים והוללות? לאן עוד נגיע?" הממולחת שבחבורת התלמידות לחשה בקול: "אם שרה שנירר הייתה כאן, היא הייתה מצטרפת אלינו”. הארכיון מגלה שהתלמידה צדקה. על פי עדותה של נערה מהראשונות שהתחנכו ב"בית יעקב", חגיגות ט”ו באב – חג ריקודי העם המעורבים מימי המשנה – נערכו יחד עם שרה שנירר ביערות ליד סקאווה, הסמוכה לקראקוב. המסיבה כללה הליכה ביער לאור ירח ונאום של שרה שנירר ושל אחת התלמידות־מדריכות. הנואמת טענה בפאתוס ש”חג ט”ו באב שייך לנו, הנשים”. לאחר מכן פצחו הבנות בשירה ובריקודים. עוד על אירוע יוצא דופן זה ראו ברשומתה של נעמי זיידמן, "התחייה הפמיניסטית של ט"ו באב", באתר "הספרנים" – בלוג הספרייה הלאומית.מי את, שרה שנירר?
הקאנון החרדי צנזר חלקים מהותיים ורבים מחייה ומפועלה של שרה שנירר, יומניה המפורסמים נערכו באופן מגמתי. מהיומנים המקוריים עולה דמות שונה מזו שמנסים להציג בבתי הספר החרדיים. את מה שלא מספר היומן השלימה לי תלמידה אחת אדיבה, בריאיון שערכתי עימה לפני שנים מספר. פניה הטובות ואדיבותה של אותה תלמידה חביבה ונעימת סבר לא ימושו מזיכרוני. מלבד הריאיון איתה וכתבתה של סוכצ'בסקי־בקון במקור ראשון, שנעזרתי בה רבות בכתיבת מאמר זה, הסתמכתי גם על ספרה המיוחד של פרופסור נעמי זיידמן, שהיא בוגרת "בית יעקב" בעצמה: שרה שנירר ותנועת בית יעקב, מהפכה בשם המסורת. צירוף הדברים מעלה את התמונה הבאה: שרה נולדה בקראקוב למשפחה חסידית ענייה, אשר מנתה עשרה ילדים. בשל העוני העצום נאלצה שרה לעזוב את בית הספר ולעזור בכלכלת הבית, אך התחננה להוריה שייתנו לה להשלים את בית הספר היסודי. הוריה הסכימו. את השכלתה הגבוהה נאלצה שרה לרכוש באופן אוטודידקטי. שלטונות פולין הרשו לבני המעמד הנמוך להשתתף בהרצאות בתור שומעים חופשיים, והנערה הסקרנית ניצלה את זה היטב. היא הקפידה להשתתף במסלולי ההרצאות האלו על תרבות גרמנית, על שירה ומחזות. רעיונות על מעמד האישה החלו לעלות בפולין הנחשלת, ושרה ינקה רעיונות אלו מפי מוריה הנוכריים. כבר באותם הימים התבשלו בה דעותיה הפמיניסטיות. בהיותה בת 20 כתבה ביומנה: “האידיאל שלי, אי־שם במעמקי נשמתי, הוא רק לעבוד למען אחיותיי! […] לו הייתי יכולה לשכנע אותן יום אחד מה המשמעות של להיות אישה יהודייה אמיתית, לא רק למען האימהות שלהן או מפחד מאבותיהן, אלא רק מתוך אהבה גדולה לבורא עצמו […] לו הייתי יכולה לחיות עד שאיהנה לראות את תורתי נכנסת לבתים של אותן נערות יהודיות […] האם אני יוצאת מדעתי? […] איך אנשים היו צוחקים עלי, איך הם ידברו עלי!? איזו ילדה חסידית מטופשת!" בהיותה נערה רווקה, חופשייה מעול בית ונישואין, השקיעה שרה זמן רב בלמידה ובביקורים בתיאטרון הפולני. התרבות הפולנית הייתה ספוגה בעורקיה. שיריו של אדם מיצקביץ’ ויוליוס סלובצקי היו שגורים על לשונה. הוריה של שרה התקשו למצוא לה שידוך, בשל מראהּ הלא-חינני. היא נולדה עם שפה שסועה והרופא תפר את שולי השפה בגסות, דבר שכיער את פניה. בהתקרבה לגיל 30 (!) השיאו אותה הוריה לבחור חסידי בינוני בשכלו. הנישואין לא עלו יפה, שרה לא הייתה מוכנה להסכים עם תפיסת הנישואין הפטריארכלית שעל פיה מקומה של האישה – ולא משנה כמה היא חכמה ומוכשרת – הוא בין התנור לכיריים, כולל כיבוס בגדי הבעל וטיפול בעדת ילדים. היא דרשה וקיבלה גט מבעלה. חזון מאוד לא נפוץ באותה תקופה ובאותה קהילה. מאז דבק בשרה כינוי הגנאי המשפיל “די גיגעטע” – הגרושה. בימים ההם היה כינוי זה אות קין נצחי על מצח האישה.מצב החינוך וההתייחסות הרבנית לכך
בתקופת עלומיה של שרה מצב היהדות היה בכי רע. פריקת העול ההמונית לא פסחה גם על בתיהם של הרבנים הגדולים ביותר. די אם נציין את ילדיו של רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב – ה”שם משמואל" שהפנו עורף ליהדות בבוז,[1] או שנקרא את זיכרונותיה של איטה קאליש־קמינר, בתו של האדמו”ר מוורקא־אוטבוצק, שכתבה על חבריה הרבים וחוג ידידיה שכלל בתוכו את מיטב בניה של היהדות הנאמנה.[2] הרבנים אומנם היו עסוקים בסכסוכי חצרות, במריבות שוחטים ובמאבקי שליטה, אך היו גם ניסיונות להציל את בני הנוער, בין השאר באמצעות הקמת ישיבות בליטא, בפולין ובהונגריה. שונה היה המצב בקרב הנערות; התפיסה המסורתית גרסה ש"מוטב יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים". תוצאות התפיסה הזו היו אסון קולוסאלי. שיעור המרות הדת והחילון נסק באופן תלול. כשהייתה שנירר בווינה, היא נחשפה לרעיונותיו המהפכנים של הרב שמשון הירש, מרבני הנאו־אורתודוקסיה המפורסמים. הרב הירש העביר את נקודת הכובד מעיסוק מופרז בתלמוד ופלפוליו לעיסוק בעקרונות היהדות, לימוד תנ"ך ומדעים ומתן שוויון לנשים. בבית הכנסת שייסד בפרנקפורט היו 550 מקומות לגברים, ו־350 מקומות לנשים. רעיונותיו של הירש וחדשנותם מצאו חן בעיני האישה המשכילה והמהפכנית. בפיקחותה הבינה היטב כי שיטת החינוך הישנה לא תחזיק מעמד מול גלי החילון, אך ידעה שבלי הסכמה רבנית לא תוכל לפעול כלל. לשם כך השתמשה שנירר בברכה שנאמרה לה על ידי רבי יששכר דוב מבעלז, כהסכמה לפעילותה. היא קיבלה גם הסכמה שבשתיקה מהאדמו"ר מגור, ועידוד גלוי מהחפץ חיים. חשוב לציין שחסידי בעלז השמרניים לא הסכימו עם רעיונותיה, וגם אחר כך, כשנפתחה בבעלז רשת בתי חינוך לבנות, שמה היה "בית מלכה", ולא "בית יעקב". מלבד רבנים אלו, רוב רבני הונגריה לחמו ביוזמה בכל הכוח. ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש כינה את הרשת "בית עשו" – בהיפוך מכוון לשמה של הרשת, "בית יעקב". במקומות רבים ספגה שרה זריקות אבנים. אבנים אלו לא נזרקו על ידי הבונדיסטים, אלא על ידי יהודים קנאים וחמי מזג. באחת מעיירות הונגריה לחם רב העיר נגד הכנסת רשת "בית יעקב" לקהילתו. לאחר שנתיים הוא נכנע, אלא שמחיר התנגדותו הראשונית היה כבד. כ־70 נערות מבנות העיירה פרקו עול. הצלחתה של שרה בהקמת מוסד הלימודים לבנות עוררה את מפלגת "אגודת ישראל". עד אותה תקופה לא הייתה במפלגה כל מודעות לצורכי הנשים. לצורך המחשה, אציין דוגמה מובהקת לכך. באמצע שנות ה־30 קיבלה מפלגת אגודת ישראל כרטיסי עלייה לארץ (סרטיפיקטים) מאת הסוכנות היהודית. על פי הנחיותיו של האדמו"ר מגור, הסרטיפיקטים ניתנו לגברים בלבד. בנות "בית יעקב", שכבר הפכו לקבוצת בנות פעילה, לא הסכימו לגזרה זו. הן השוו את מאבקן למאבק ההרואי של בנות צלפחד, שרצו נחלה בארץ ישראל ולא חששו להתעמת עם משה רבינו. כך אף הן, נחושות בדעתן ולא מוכנות להיות כנועות לתכתיבי הממסד הרבני המפלה ביודעין בין גברים לנשים. כדי שלא ייוותר רושם שתנועה מבורכת זו מנוהלת על ידי אישה בלבד, פעלו עסקני אגודת ישראל וחיתנו את שרה בשנית, עם יצחק לנדא. נישואין אלו התקיימו על הנייר בלבד. בפועל, הפעילות התנהלה מביתה של שרה כמו לפני נישואיה. בנות היו ישנות עימה בחדרה. אחותה הייתה דואגת לארוחותיה. גם במודעות הפטירה שיצאו אחר מותה הטראגי בקיצור ימים, נכתב רק שם המשפחה "שענירער" ולא הוזכר השם "לנדא" אף לא ברמז. אחרי מלחמת העולם השנייה, שמחקה כמעט את כל יהדות אירופה, פעלו בוגרות "בית יעקב" להקים בתי ספר לבנות. אולם כחלק מכתיבת ההיסטוריה ושכתובה על ידי הממסד החרדי, גם דמותה של שרה שנירר הפכה לאייקון המסמל חינוך לצניעות, לשמרנות ולהסתגרות מפני העולם החיצון, על אף שכאמור אין כל קשר בין דמות אייקונית זו למציאות.[1] להרחבה על כך ראו: י"י טרונק, פוילן: זכרונות און בילדער, חלק ז, ניו יורק: אונזער צייט, 1953, עמ' 201–217. להרחבה על דמויות של יוצאים ויוצאות נוספים ממשפחות מיוחסות בתקופה ההיא, ראו: דוד אסף, נאחז בסבך, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו, עמ' 331, הערה 54. [2] איטה סיפרה את סיפור חייה בספרה אתמולי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק

הקפוסטה | מתכון מסע
מריה אסטריכר
(מאכל יהודי הונגרי מסורתי שנוהגים לאכול בפורים והוא מורכב מעלי כרוב ממולאים באורז ובשר ברוטב עגבניות)
או: אגדה משפחתית אורבנית
פורים 2005, אני נאבקת שלא להיחנק מצחוק. לופתת את הבטן מתחת לשולחן ומוחה דמעות של צחוק חנוק בלתי נשלט.
אני מביטה סביבי ורואה שכולם באותה הפוזיציה. עיניים מבריקות מדמעות של צחוק וחרחורים קלים עד כבדים.
אומנם הסיבה שלשמה התכנסנו כאן היא ארוחת פורים, שהיא אירוע בהחלט מצחיק, חגיגי ומוצלח למדי, אבל הצחוק ההיסטרי מגיע מסצנה ספציפית מאוד שבה שולמית האחות הקטנה נוגסת לתומה בקפוסטה שמנמנה מעשה ידי אימא, ומגלה לחרדתה את הסוד האפל מכול, שכולנו כבר גילינו בשלבים שונים בחיינו – שהקפוסטה האגדית של אימא, התבשיל הכי מושקע שלה שכל כך אהבנו לטרוף כילדים, עשוי, ובכן, משאריות של אורז מהשנה האחרונה שאימא פשוט זרקה למקפיא בתוך שקיות סנדוויץ' שמנוניות. הכרוב גם הוא נאגר שם במקפיא הענק, שאריות של כרוב מהמרק, כרובים שלמים במצב ביניים שנקנו במבצע באוגוסט והוקפאו למען סעודת הפורים וכמובן סופים של רסק עגבניות בקופסאות שימורים שנשלחו למקפיא כמות שהן, פתוחות ומטונפות.
שולמית מביטה בזעזוע בקפוסטה, משתעלת קלות, מקללת אותנו נמרצות תוך כדי צחוק מתגלגל וחסר שליטה – הדרך האסטרייכרית הנכונה להתמודד עם המציאות – ובאלגנטיות מקצועית מזיזה את הצלחת מעט הצידה ומכסה אותה במפית פרחונית כדי שאימא לא תיעלב.
אנחנו, הגדולים, עלינו על הסוד האפל כשראינו את אימא בסוף כל ארוחה שכללה אורז, אוספת את השאריות מהצלחות בתנועה מכנית לתוך שקית סנדוויץ' וזורקת למקפיא. וכל אחד מאיתנו בתורו עבר את השלב שבו הוא גדול מספיק כדי להבין מאיפה הגיעו המצרכים לקפוסטה החגיגית. כל אחד מאיתנו ביצע פתיחה מזועזעת של המקפיא במחסן ונשא הספד קטן למאכל שלא נהיה מסוגלים יותר לאכול בחיים.
שולמית הקטנה, לעומת זאת, שמעולם לא פתחה את המקפיא, כי היא הקטנה של אימא ומוז'ינקלה אמיתית שלא הכינה לעצמה מעולם סנדוויץ' או ארוחת צוהריים, קיבלה את המידע המפורט לתוך האוזן ממנחם ושמיל בשעה שנגסה בתאווה מהמאכל האהוב עליה.
אימא, כמו אימא, לא הבחינה בכל הדרמה הזאת ורק חייכה חיוך מלא נחת יהודית למראה יוצאי חלציה יושבים לסעודת הפורים ופיהם מלא צחוק.
השנים עברו, ואימא שמה לב מתישהו שאף אחד לא אוכל מהקפוסטה המפורסמת והפסיקה להכין אותה.
כולנו נשמנו לרווחה, ואימא המתוקה רק נאנחת בהקלה בכל סעודת פורים ומפטירה מתחת לאף שאיזה כיף שהיא כבר לא צריכה להכין את הקפוסטה הזאת, שגם ככה דרשה ממנה מאמץ קולינרי עילאי, ושהיא מבחינתה לאכול חלה עם טחינה בפורים, רק שאנחנו היינו כל כך להוטים לקפוסטה אז היא עשתה את המאמץ. אבל ברוך השם איבדנו עניין ועול אחד ירד לה מהגב.
חסדי ה' כי לא תמו. כי לא כלו רחמיו.
וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.
***
אין מתכון לקפוסטה, כי אין מצב שאני נוגעת בקודש הקודשים הזה.
אבל קבלו מתכון חגיגי ומשמח לבורקס בשר:
מצרכים:
חבילה של בצק עלים מופשר
למילוי:
חצי קילו בשר טחון
בצל אחד גדול קצוץ
2 שיני שום כתושות
כ-6 משמשים מיובשים קצוצים
חופן צנוברים קלויים
3 כפות שמן זית
כף סילאן
מלח ופלפל
פטרוזיליה קצוצה
והסוד שלי לטעם מיוחד: חופן של עלי זעתר טריים קצוצים.
אופן ההכנה:
מחממים את התנור ל-180 מעלות.
במחבת בינונית מחממים את שמן הזית ומטגנים את הבצל והשום עד להזהבה.
מוסיפים את הבשר לטיגון קצרצר וחלקי, כדי שהעסיסיות שלו תישמר במהלך האפייה.
מכבים את האש ומעבירים את תערובת הבשר לקערה. מוסיפים את שאר הרכיבים ומתקנים תיבול.
פותחים את בצק העלים למלבן בגודל הרצוי ומניחים לאורכו בשליש התחתון תלולית יפה של המילוי. מגלגלים בזהירות עד לקבלת נחש בצק ממולא, ומגלגלים אותו לשבלול.
מעבירים בזהירות לתבנית מרופדת בנייר אפייה, מושחים בחלמון ביצה ומפזרים שומשום לרוב.
שולחים לתנור לחצי שעה בערך, או עד שהשבלול זהוב, פריך ומגרה, ומתקשרים לאימא להגיד אה פרעיילכן פורים 3>
בתיאבון!
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק

אותנטיות – זה כל הסיפור
רייצ'ל שץ
הסרט אושפיזין, או כמו שבאמת צריך להגות את שמו "האושפיזין", הפך להיות סרט שהבורגנות החילונית מוציאה פעם בשנה מהמדף מעל הטלוויזיה, מנערת את הקופסה מהאבק וחוגגת את חג הסוכות. מעין ברכת כוהנים שנתית.
בלי שום קשר לאלוהים, כמובן.
יש מעט סרטים ישראליים שהצליחו להתרומם ולהיכנס לקאנון התרבותי המקומי והפכו לקלאסיקות. כאלה שנדמה שיש להם משבצת שידור קבועה בגלגל השנה והחיים שלנו כחברה. כמו אבי נשר עם "הלהקה", שמי זרחין עם "הכוכבים של שלומי", אורי סיוון וארי פולמן עם "קלרה הקדושה", ניר ברגמן עם "כנפיים שבורות", הגשש החיוור עם "גבעת חלפון אינה עונה" ועוד.
הקולנוע בארץ עדיין צעיר, בכל ביס תרבות נדחפות קצת שאריות חול וגמלים, ואומנות צריכה זמן כדי להתהוות. אולי, כמו במקרים רבים, זה עניין של כסף. בכל שנה קרן הקולנוע הישראלית (שעל התקציב שלה בעיקר מתבססת התעשייה) מתקצבת שישה- שבעה יוצרים בלבד ב-כשלושה מיליון שקל לסרט באורך מלא. זה נשמע הרבה, אבל קולנוע הוא תחום יקר מאוד. לשם השוואה, האוונג'רס האחרון תוקצב בכ-220 מיליון דולר.
אז אנחנו לא הוליווד, זה ברור, לא בשנים, לא בתקציב וגם לא בקצב. אבל התעשייה בארץ הולכת ומתפתחת, ויצירות ישראליות מגיעות לענקית הסטרימינג "נטפליקס". בסדרה "שטיסל", לדוגמה, ניתן לצפות כעת במאה תשעים מדינות מסביב לעולם. גם בתחום הקולנוע סרטים ישראליים מתחילים לתפוס מקום ונוכחות. לא מזמן במאי ישראלי זכה בפרס "דוב הזהב" בברלין, ולאחר מכן בפרס "חבר השופטים" בפסטיבל קאן בצרפת.
אז איך בכל זאת קולנוע צעיר ולא מתוקצב מצליח?
ובכן, קולנוע הוא מדיום נרטיבי שאוהב נקודות מבט, והוא תמיד ינסה לחדש את עצמו ולמצוא נקודות מבט ספציפיות שלא ראינו. זו הדרך שלו להתפתח, למצוא עוד סיפורים ועוד גוונים אנושיים שיצטרפו לסיפור הגדול של האנושות.
אם אבקש מעשרה אנשים לספר לי על השפן הקטן ששכח לסגור את הדלת, כל אחד יספר סיפור אחר. אחד יתמקד בסבל של השפן, השני ינסה ללמד את הקורא מוסר השכל, והשלישי יחליט שהסיפור בכלל צריך להיות מסופר דרך עיניו של החיידק.
אחד השינויים הכי גדולים שעברתי בתהליך היציאה, ושלאט לאט קרה גם ליוצאים נוספים סביבי, הוא התפתחות של נקודת מבט ספציפית ואישית על החיים. ההבנה שהקונפליקטים שלי שונים, שהדרך שבה אני חווה אהבה, שמחה וכעס היא שלי, שלכל אחד גבולות מוסריים שונים (מה שבעיניי ראוי, ייתפס בעיני האחר כבעייתי), שנקודת המבט שלי על החיים היא אינדיבידואלית ולא שייכת לחברה, וככל שהיא אינדיבידואלית יותר, היא שייכת לי יותר.
יש שיאמרו שזה בעצם כל הסיפור של יציאה מהחברה החרדית. הייתה לנו נקודת מבט פנימית אחרת מהחברה שבתוכה גדלנו. וההתנגשות הזו דחפה אותנו החוצה, לעולם שבו יש יותר מרחב לבחור את הנרטיב ולספר אותו כמו שאנחנו רוצים.
מה מיוחד בסרט "האושפיזין" שהצליח להעלות אותו מעל השאר?
כששולי רנד כתב את הסרט "האושפיזין" ואז שיחק בו (וגם זכה עליו בפרס אופיר) השנה הייתה 2004. ז'אנר "סרטי הדוסים" כמעט שלא היה קיים (הסדרה "החצר" שודרה ב-2003, ודוד וולך יצא עם הסרט "חופשת קיץ" רק ב-2007). העולם החרדי היה עדיין גטו ואף אחד לא הציץ מעל החומות, לא באמת. היו במאים חילוניים שניסו להציג את החברה החרדית על המסך, אבל נקודת המבט שלהם הייתה חיצונית והדמויות יצאו שטוחות, הן היו פלקט של אנשים דתיים שנראים ומתנהגים בצורה מסוימת, אבל לא אנשים חיים. לעומתם, נקודת המבט של שולי רנד הסעירה את הקהל הישראלי והפכה את הכול לחי ואמיתי. הסרט גם מביא איתו תמות דתיות שלא נראו קודם על המסך הישראלי.
גם בשוק השחור הדוסי, "האושפיזין" היה בין הדיסקים הנצרבים ביותר בהיסטוריה, כולנו רצינו לראות מי האיש שהעז לעשות עלינו סרט והאם הצליח להציג את העולם החרדי כפי שהוא, לפחות כפי שאנחנו רואים אותו.
אבל הסרט "האושפיזין" לא הצליח להביא רק נקודת מבט חדשה לזמנו בקולנוע הישראלי, הוא הביא גם נקודת מבט שעד היום נשקפת מעיניים ספציפיות מאוד, עיניים של חוזר בתשובה.
חוזרים בתשובה ייחשבו לנצח "האחר", "השונה", בתוך הקהילה החרדית. הם אף פעם לא יהיו באמת חרדים, גם אם הם מאוד מנסים להיות כאלה. החברה מסרבת לראות בהם חלק, והיא כנראה צודקת, הם עדיין נושאים בתוכם חלקים מהחילוניות ולא מוכנים לוותר עליה. כמו, למשל, על הצורך שלהם ליצור, או על נקודת המבט האינדיבידואלית שמסכנת את החברה החרדית כפי שהיא בנויה היום. שולי רנד ערני מאוד בתוך הסרט כלפי המקום שהחברה החרדית מקצה לו והוא מתבונן בו בכאב אבל גם בהבנה.
ניתן לראות זאת בסצנה שבה שולי קונה את האתרוג הכי מהודר, הכי יפה, כדי להרגיש שייך, כדי להיות משהו שהחברה החרדית אף פעם לא תיתן לו להיות.
המציאות מייד מנכיחה לו עד כמה הוא לא חלק, כאשר שני חברים מהעבר באים לבקר אותו ומזכירים לו שהוא אחר, שהעבר תמיד יהיה חלק ממנו גם אם אלו חלקים בעצמו שקשה לו להתמודד איתם.
בסצנת הסיום של הסרט הגיבור עומד באמצע בית הכנסת, הוא הרגע מל את הבן הראשון שלו וכולם רוקדים סביבו. הוא מוקף בקהילה החרדית, ואז מצטרף אליו גם העבר שכה פחד להתמודד איתו. העבר מיוצג על ידי החברים מפעם שחובשים כיפות ומצטרפים למעגל הרוקדים. הגיבור, שעד כה ניסה להסתיר את חבריו, מצליח לקבל אותם ואת עברו.
או כמו שכתבה המשוררת זלדה:
"הֶעָבָר אֵינֶנּוּ תַּכְשִׁיט
חָתוּם בְּתוֹךְ קֻפְסָה שֶׁל בְּדֹלַח
גַּם אֵינֶנּוּ
נָחָשׁ בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת שֶׁל כֹּהַל –
הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ
בְּתוֹךְ הַהֹוֶה
וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר
נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר –
כַּאֲשֶׁר הֶעָבָר מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה
זוֹ הֲרָמַת הַחַיִּים כֻּלָּם..."
זהו סוף שמח, של תקווה, של קבלה, והוא סוגר את התמה של זרות בנימה אופטימית.
אבל אולי דווקא בגלל נקודת המבט המיוחדת של היוצר הייתי מצפה לסוף פתוח יותר, כזה שבו הוא עדיין האחר, ולא האתרוג ולא ההתמודדות עם העבר יהפכו אותו באמת לחלק, כי יש משהו יפה בלהיות "השונה" ו"האחר" בתוך חברה, להיות בעל התשובה, לחיות בתוך חברה מסוימת, להבין אותה אבל בו-זמנית גם לא להיות שייך עד הסוף. יש משהו יפה בלשמור על היכולת שלך להיות אינדיבידואל, על הדרך שבה אתה רואה את המציאות, ועל הדרך שבה אתה מספר סיפור.
אולי ההשלמה הזו עם הזרות יכלה להיות סוף ריאליסטי ושמח יותר.
כשנציגי נטפליקס הגיעו לאחרונה לארץ לפתוח חממה לתסריטאים מקומיים, ישבתי בקהל בסשן של Q&A, המיקרופון עבר מאחד לאחד וכולם שאלו שאלות, כולם רצו להבין, מה נטפליקס מחפשת, כל אחד רצה להבין איך לכתוב את הסדרה שנטפליקס תקנה. לאחר מספר שאלות דומות מהקהל, קמה אחת הבכירות ואמרה: "אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, אתם תאמרו לנו. כל מה שאנחנו מחפשים הוא אותנטיות, אותנטיות של נקודת מבט. ספרו לנו את הסיפור שלכם".
ולמי שהדיסק הצרוב של אושפיזין עוד לא הגיע אליו, הנה קישור לטריילר: https://www.youtube.com/watch?v=zVfXipr3WuE


הרהורים לתשעה באב
מני פלד
המצב הביטחוני בשירות תחושת האבל
בכל שנה בתשעה באב היינו צועדים אל הכותל המערבי; ספר הקינות בכריכה רכה ביד אחת, כיסא נמוך או כרית ביד השנייה. נוהרים עם קהל רב מתחנת האוטובוס אל הכותל המערבי, מחפשים אחר נקודה מוצלת ברחבת הכותל שטופת השמש ופותחים את ספר הקינות. המטרה: להגיע אל השיר השמח ביותר של הליטאים, "אלי ציון ועריה כמו אישה בצירה וכבתולה חגורת שק על בעל נעוריה". שיר זה מסמל שעברנו את רוב הצום ופנינו אל תפילת המנחה. בתפילת מנחה, עטורים בתפילין והנשואים שבינינו עטופים גם בטלית, אמרנו את הפסוקים הייעודים למנחה בתשעה באב: "נחם ד' אלוקינו את אבלי ציון וירושלים ואת העיר האבלה והשוממה מאין יושב וכו'".
כלל לא שמנו לב לסתירה שבין המילים לבין המציאות סביבנו. העיר לא עזובה ולא שוממה, אלא פורחת ועולה. עשרות אלפי יהודים עושים את דרכם ברובע היהודי המיושב והתוסס אל הכותל המערבי, שנמצא בריבונות ישראל. ירושלים במלוא תפארתה, בירת המדינה העצמאית. שוממה מאין יושב? ארץ ריקה מאדם? שערי הסברים לא ננעלו. "שוממה ברוחניות" – רוב עם ישראל לא שומר תורה ומצוות על פי ההלכה האורתודוקסית. במקום המקדש ניצב מסגד. הערבים רוצים להשמיד ולהרוג את כל היהודים ולהשליך אותם לים.
הסברים מפותלים שמנסחי התפילה לא חשבו עליהם: התפילה נכתבה בימים שבהם ירושלים הייתה ריקה מיהודים, ארץ ישראל הייתה שוממה מיישובים יהודיים ובכלל. אם היו מספרים למנסחי התפילה שתפילתם תינשא מבתי כנסת מפוארים ברובע היהודי, תחת ריבונות יהודית, הם לא היו מאמינים. בימים כתיקונם, זקוקים גם המאמינים לחיזוק לתחושת החורבן. המאמינים הגדולים ביותר לא יכולים להתעלם ממציאות שבה האוטובוס המוביל אל הכותל הוא בבעלות חברה ישראלית, שוטרים וחיילים במדי שירותי הביטחון הישראליים שומרים ברחבה, מסתירים בדמותם את החורבן הרוחני שישנו לדעת המאמינים. קשה לבכות על החורבן במדינה שבה המחאות הן על יוקר המחייה. אמונה גדולה וחזקה לא יכולה להאפיל על עוצמתה של מדינת ישראל. השלטון היהודי לפני אלפיים שנה – שעל חורבנו אנו מקוננים מדי תשעה באב – היה חלש בהרבה מעצמאותה של מדינת ישראל. החשמונאים שלטו כאן זמן קצר בלבד. רוב שנות עצמאות מלכות יהודה/ישראל לא היו עצמאות של ממש.
באופן אירוני, המתיחות הביטחונית היום מחזקת בקרב המאמינים את תחושת החורבן. כך הם יכולים לומר לעצמם: הגאולה עדיין לא באה, מדינת ישראל אינה ראויה להיקרא "ראשית צמיחת גאולתנו". אף שבסתר ליבם הם יודעים כי תושבי ירושלים שהיו נתונים תחת שלטון רומאי במשך שנים ארוכות היו מוכנים להתחלף עם תושבי ניר עוז וכיסופים. חיים תחת איום הרקטות עדיפים על חיים תחת שלטונו של הורדוס. תושבי ירושלים, בעשרות השנים שלפני החורבן, היו בטוחים פחות מנערי גבעות בפחון על גבעה מבודדת ביו"ש.
ומה בנוגע לחזון הגאולה ותפילת "השיבה ימינו כקדם"? האם בית המקדש, במתכונת של בית מטבחיים להקרבת קורבנות, הוא חלומו של כל יהודי? ספק גדול. האם מצב שבו הכהונה הגדולה נקנית בכספי שוחד הוא תשוקתו של העם היהודי? ברור שלא.
אם כן, המתאבלים, כך נדמה, חפצים למעשה בגאולה שלמה: גאולה של חיי נצח. גאולה של חיים ללא דאגות. במילים אחרות: להוריד את גן העדן מהשמיים אל הארץ. קשה לא להתחבר לשאיפה לעולם ללא כאב. ניתן היה להרגיש את צער תשעה באב, אם הוא היה מוקדש למחיר ששילם עם ישראל באלפיים שנה של היעדר ריבונות. למרבה הצער, תשעה באב התמקד רק בחורבן בית המקדש וחורבנה של ירושלים. אירועים כמו השואה לא מצאו את מקומם בנוסח הרשמי של הקינות. כאדם שלא מתחבר לרעיון של בית מקדש ושל הבאת קורבנות, אני מתקשה למצוא את מקומי במועד הזה. אולי יבוא יום ותשעה באב יקבל את המקום הראוי לו, יום שבו מתנהל דיון נוקב על מחיר הגלות, מחיר הפלגנות, העלות הכבדה של חוסר היכולת להתכנס להסכמות בינינו לבין עצמנו.
ירושלים או גבעת הקפיטול
נקודה קטנה שהצליחה לחבר אותי השנה אל תשעה באב, היה מרד בר כוכבא שעל פי התלמוד, הסתיים אף הוא בנהרות של דם בתשעה באב. שאלת התוחלת שבמרד נתונה בידיהם של ההיסטוריונים. חלקם חשבו שבר כוכבא היה מנהיג פזיז שהוביל את עמו לשואה, אחרים רואים את התמונה באופן מורכב יותר. חכמי התלמוד העדיפו להמעיט את העיסוק באיש ובדמותו, בכל זאת, גדול התנאים, רבי עקיבא, תמך במרד וכנראה איבד את רוב תלמידיו במלחמה הכושלת ברומאים.
ההיסטוריה מלמדת שבכל פעם שהיהודים ניסו להישען על הכוח בלבד, בלי הבנה גאו-אסטרטגית, הם נכשלו. בתחבולות תעשה מלחמה.
לדוגמה: המכבים ידעו לנצל את הפיצול ביוון כדי לנצח בקרב בית סלוקי, לעומת זאת במרד הגדול ובמרד בר כוכבא התבססו על הכוח הפיזי בלבד. אולם הכוח היהודי לא היה חזק מספיק כדי להתמודד עם אימפריה בסדר גודל של רומא.
אלפיים שנה מאוחר יותר בן גוריון השכיל לכרות בריתות עם מדינות העולם, והביא לכך שהכוח היהודי ניצח את מדינות ערב.
אנקדוטה מעניינת שתפסה אותי בסיפור ההיסטורי על מרד בר כוכבא: אחת הגזירות שהיוו את העילה לפרוץ המרד הייתה החלטתו של אדריאנוס לחרוש את ירושלים ולהפוך אותו לעיר רומאית בשם איליה קפיטולינה. קפיטולינה הוא שם כולל לשלושת אלי רומא: יופיטר, יונו ומינרווה. מבחינה היסטורית, אדריאנוס נכשל במשימתו להעניק את השם לירושלים. לפחות בארה"ב הוא כן הצליח, והגבעה שבה שוכן בית המחוקקים של ארה"ב נקראת "גבעת הקפיטול". בפעם הבאה שאתם נתקלים בשם גבעת הקפיטול, תזכרו שירושלים הייתה אמורה להיקרא כך.
שבירת צום נעימה לצמים ויום טוב לכולם.

במותם ציוו את האחריות
מני פלד
בדקות הראשונות התמונה לא הייתה ברורה: המוזיקה המשיכה להתנגן, עשרות האלפים עוד קיפצו ורקדו, ורק כעבור זמן יקר, יקר מדי, המציאות המזעזעת נחשפה; המספרים טיפסו וטיפסו עד למספר הנורא 45. ההלם שאחז את המשתתפים בהילולת הרשב"י התשפ"א הפך להלם כלל חרדי וכלל ארצי. "האסון האזרחי הגדול ביותר בתולדות המדינה". בשעות הבוקר המספרים הפכו לשמות; אלמנות, יתומים, הורים שכולים. כל הרוג וסיפורו, סיפור שנקטע בטרם עת. צעירים בראשית דרכם בעולם, שבאו לשמוח ולרקוד, סיימו את חייהם על כבש המעבר. יום חג ושמחה הפך ליום אבל והספדים.
אסון מירון תפס את החברה החרדית, באחד מרגעי השפל שלה. אחרי שנה וחצי של קורונה, שבה הפכה החברה הזו, באחריותה או שלא באחריותה, לשעיר לעזאזל. שנה וחצי שבה מבוגרים חרדים רבים שילמו בחייהם, והיה נדמה שסוף סוף מגיע אירוע שבו החרדים יכולים לחגוג בלי הגבלות, שהשגרה שבה אל עולמם. ואז התרחש האסון. בניגוד לקורונה, את המחיר הפעם שילמו צעירי המגזר. הדיו שעל ניירות ההספדים לא יבש, ושוב פקד את החרדים אסון נוסף, קריסת הטריבונות בחסידות קרלין.
באותם ימים התחושה ברחוב החרדי הייתה שהאסון הבא אורב מעבר לפינה. באופן טבעי, היו ששיגרו חיצי אשמה לעסקני המגזר ולקהל הרחב, שבהתנהלותם חסרת האחריות הביאו על עצמם את הטרגדיה. האמת חייבת להיאמר: "תרבות הסמוך" לא פוסחת על אף מגזר בחברה הישראלית. הלוא רק לפני כמה ימים התפרסמו מסקנות הביניים של הוועדה שחוקרת את אסון נחל צפית, עוד אסון מיותר שנולד בחטא היוהרה של "תרבות הסמוך". מה שמייחד את אסון מירון, הוא לא מספרם הגדול של ההרוגים בלבד, אלא העובדה שהכתובת הייתה רשומה על ההר כולו. כל מי שדרך במירון, לא רק בל"ג בעומר, אלא אפילו בסתם יום של חול, לא הצליח להבין איך האתר השני בחשיבותו מבחינת מספר המבקרים, אחרי הכותל המערבי, נראה כמו סג'עייה אחרי הפצצה של צה"ל. את ההפקרות ניתן היה לראות מתחתית ההר ועד פסגתו: מבנים לא חוקיים, דרכים לא סלולות, כאוס של ממש. איש הישר בעיניו, או נכון יותר, העקום בעיניו יעשה. המדינה הסירה את ידיה מההר וכל הרוצה בא ונטל. אחד בנה קראון, השני בנה גשר, השלישי בנה מדרגות. אין דין אין דיין. המחוקק נעלם והותיר אחריו אדמה חרוכה. שנה אחרי: חלל נפער בהנהגה החרדית עם פטירתו של הרב קנייבסקי. החרדים נותרו מחוץ לקואליציה ורמת האמון שלהם בממשלה הנוכחית שואפת לאפס. כל הכוכבים הסתדרו לקראת משבר. עם זאת, חברי הכנסת החרדים, המבקרים החריפים ביותר של הממשלה, בחרו לשתף פעולה. הרבנים החרדים, שהממשלה בעיניהם היא ממשלת שמד, התעלו מעל השיקולים הפוליטיים ובחרו בחיים. למעט שוליים קיצוניים, רוב החרדים בחרו בשיח של אחריות. וניכר ברחוב שהרוב המוחלט מיישר קו עם החלטות הממשלה ומתפלל שהפעם זה יסתיים אחרת.
בעוד ההנהגה החרדית ברובה הגדול עושה את המוטל עליה, דווקא המדינה היא זו שגוררת רגליים. נכון, נהרסו כמה מבנים, הוקמו גשרים, נערכו תוכניות, אבל עדיין – אין משילות בהר. שלא לדבר על כך שחלק מבעלי התפקידים שאחראים למחדל – עודם מכהנים בתפקידיהם! על המדינה היה להפקיע את השטח מידי בעלי ההקדש, להפוך את האתר לאתר ממלכתי, לכבד את העולים והמתפללים שם, לבנות מחדש את הציון, לסלול דרכים ולהכשיר מקומות לאירועים והדלקות.
כולנו תקווה שהשנה יעברו חגיגות ל"ג בעומר בשלום: שכל החוגגים והשמחים ישובו לביתם בשלום, ושהאסון האזרחי הנורא הזה יתועל ללקח עבור כולנו. בכל הנוגע לחיי אדם אין מקום ל"סמוך". לא במכינה שיוצאת לטיול על אף אזהרת שיטפונות, לא באירוע גדול שבו מוצבות טורבינות רעועות. ניהול נכון ואחראי של אירועים גדולים אינו מותרות – הוא מציל חיים! במותם ציוו לנו את האחריות.
אסון מירון תפס את החברה החרדית, באחד מרגעי השפל שלה. אחרי שנה וחצי של קורונה, שבה הפכה החברה הזו, באחריותה או שלא באחריותה, לשעיר לעזאזל. שנה וחצי שבה מבוגרים חרדים רבים שילמו בחייהם, והיה נדמה שסוף סוף מגיע אירוע שבו החרדים יכולים לחגוג בלי הגבלות, שהשגרה שבה אל עולמם. ואז התרחש האסון. בניגוד לקורונה, את המחיר הפעם שילמו צעירי המגזר. הדיו שעל ניירות ההספדים לא יבש, ושוב פקד את החרדים אסון נוסף, קריסת הטריבונות בחסידות קרלין.
באותם ימים התחושה ברחוב החרדי הייתה שהאסון הבא אורב מעבר לפינה. באופן טבעי, היו ששיגרו חיצי אשמה לעסקני המגזר ולקהל הרחב, שבהתנהלותם חסרת האחריות הביאו על עצמם את הטרגדיה. האמת חייבת להיאמר: "תרבות הסמוך" לא פוסחת על אף מגזר בחברה הישראלית. הלוא רק לפני כמה ימים התפרסמו מסקנות הביניים של הוועדה שחוקרת את אסון נחל צפית, עוד אסון מיותר שנולד בחטא היוהרה של "תרבות הסמוך". מה שמייחד את אסון מירון, הוא לא מספרם הגדול של ההרוגים בלבד, אלא העובדה שהכתובת הייתה רשומה על ההר כולו. כל מי שדרך במירון, לא רק בל"ג בעומר, אלא אפילו בסתם יום של חול, לא הצליח להבין איך האתר השני בחשיבותו מבחינת מספר המבקרים, אחרי הכותל המערבי, נראה כמו סג'עייה אחרי הפצצה של צה"ל. את ההפקרות ניתן היה לראות מתחתית ההר ועד פסגתו: מבנים לא חוקיים, דרכים לא סלולות, כאוס של ממש. איש הישר בעיניו, או נכון יותר, העקום בעיניו יעשה. המדינה הסירה את ידיה מההר וכל הרוצה בא ונטל. אחד בנה קראון, השני בנה גשר, השלישי בנה מדרגות. אין דין אין דיין. המחוקק נעלם והותיר אחריו אדמה חרוכה. שנה אחרי: חלל נפער בהנהגה החרדית עם פטירתו של הרב קנייבסקי. החרדים נותרו מחוץ לקואליציה ורמת האמון שלהם בממשלה הנוכחית שואפת לאפס. כל הכוכבים הסתדרו לקראת משבר. עם זאת, חברי הכנסת החרדים, המבקרים החריפים ביותר של הממשלה, בחרו לשתף פעולה. הרבנים החרדים, שהממשלה בעיניהם היא ממשלת שמד, התעלו מעל השיקולים הפוליטיים ובחרו בחיים. למעט שוליים קיצוניים, רוב החרדים בחרו בשיח של אחריות. וניכר ברחוב שהרוב המוחלט מיישר קו עם החלטות הממשלה ומתפלל שהפעם זה יסתיים אחרת.
בעוד ההנהגה החרדית ברובה הגדול עושה את המוטל עליה, דווקא המדינה היא זו שגוררת רגליים. נכון, נהרסו כמה מבנים, הוקמו גשרים, נערכו תוכניות, אבל עדיין – אין משילות בהר. שלא לדבר על כך שחלק מבעלי התפקידים שאחראים למחדל – עודם מכהנים בתפקידיהם! על המדינה היה להפקיע את השטח מידי בעלי ההקדש, להפוך את האתר לאתר ממלכתי, לכבד את העולים והמתפללים שם, לבנות מחדש את הציון, לסלול דרכים ולהכשיר מקומות לאירועים והדלקות.
כולנו תקווה שהשנה יעברו חגיגות ל"ג בעומר בשלום: שכל החוגגים והשמחים ישובו לביתם בשלום, ושהאסון האזרחי הנורא הזה יתועל ללקח עבור כולנו. בכל הנוגע לחיי אדם אין מקום ל"סמוך". לא במכינה שיוצאת לטיול על אף אזהרת שיטפונות, לא באירוע גדול שבו מוצבות טורבינות רעועות. ניהול נכון ואחראי של אירועים גדולים אינו מותרות – הוא מציל חיים! במותם ציוו לנו את האחריות.

על כורחך אתה זוכר
משה שלום
במקום שממנו באתי אין ציונות. בסמטאות שכונת גאולה הירושלמית שבה גדלתי, המילה "ציונים" הייתה קללה. אבל את יום העצמאות היה קשה לפספס. חווינו אותו בין קירות שזעקו "אסור להשתתף בבחירות הטמאות"; בלילה, מהמרפסת, ראינו זיקוקים; למחרת התגנבנו בין הסורגים בהפסקה לראות את המטס, וכשיצאנו מהחיידר ראינו את ''משה הירש'נס חבר'ה" עטופים בשקים ומקוננים על גודל החורבן שבהקמת המדינה.
אבל יום השואה ויום והזיכרון פשוט לא היו קיימים, איש לא טרח אפילו לדבר נגדם. מחנך אכפתי במיוחד היה נכנס לכיתות בתחילת השיעור השני ומודיע שבעשר תהיה אזעקה, אבל אין מה להיבהל – זו לא מלחמה. בכך תם הטקס. לא עמדנו על ההבדל בין יום השואה ליום הזיכרון, לא ידענו מי קבע אותם ומהי המשמעות. רק ידענו שאיפשהו בין סוף "בין הזמנים" לתחילת "זמן קיץ" יהיו צפירות המבשרות את הגעתו הקרובה של יום העצמאות.
אפילו הדיון הנדוש והנפוץ, "האם לעמוד בצפירה זה קידוש השם או חילול השם?" חמק לחלוטין מהרדאר. צילומיהם של העיתונאים החרוצים, שתיעדו חרדים צועדים בכיכר השבת בשעת הצפירה, אולי עוררו דיון או סערה בעיתונים "שלהם". אצלנו – זה לא עניין איש. בגרתי קצת. עליתי לישיבה גדולה, ליטאית בבית וגן. יום העצמאות הפך למשהו קרוב ומוחשי הרבה יותר. קולות האימונים לטקס בהר הרצל חדרו מבעד לחלונות הישיבה ועוררו דיון, ספק רציני ספק משועשע, האם הגדר של "אין איסור חל על איסור" תקף על שירת נשים בימי ספירת העומר... עם ההתקרבות הגיאוגרפית של חגיגות יום העצמאות, חוויתי גם התקרבות רעיונית ומנטלית ליום הזה ולימים שקדמו לו. הדבר נעשה פתאום נושא לשיחה עם אנשי החינוך בישיבה. חלק דיברו לעניין, חלק פחות. היו שסיפרו לנו אנקדוטות על החרדי שישב בצפירה ואמר תהילים לעילוי נשמות הנספים, היו שגייסו את הרבי מקאליב כדוגמה לצורת זיכרון חרדית, והיו מחנכים שבלא משים דקלמו את מסריו של הרב נויגרשל, דברים ששמענו בנגני ה-3mp הכשרים כמה ימים קודם לכן. תלמידים פרובוקטיביים השיגו סיפור על הפוסק החרדי, הרב שלמה זלמן אויערבך, שהתייחס להר הרצל כאל מקום קדוש עקב קבורת חללי צה"ל במקום. הנושא היה קיים, רציני ומעסיק: התכתבנו "איתם" וחידדנו מה "אנחנו" עושים שונה, והרבה יותר טוב ונכון. מי קבע שצריך לזכור דווקא בתאריך הזה ובצורה הזו? אנחנו מקימים ישיבות, הם צופרים. אנחנו ממשיכים את מורשתם, הם מתכחשים. אנחנו פועלים לעילוי נשמתם, לומדים את תורתם, הם סתם עומדים. הם עומדים דקה בשנה, אנחנו חיים אותם 365 ימים בשנה.
בגרתי עוד קצת. כיום אינני מתגנב להר הרצל בשעות של בין הסדרים, אלא מופיע שם כמנחה קבוצות נוער. אני מוצא את עצמי מספר את מחיר החלום, האומץ והצער לצעירים שבאו לחגוג את קבלת תעודת הזהות הישראלית שלהם. גם אם ארצה, אין לי סיכוי לשכוח את יום השואה או את יום הזיכרון. שבועיים לפני ימים אלו אני כבר נדרש לספר, להגיב, להתייחס – לגעת בקשת החברה הישראלית על גווניה היפים וקצותיה הדוקרים.
הרשת מוצפת סרטונים, סיפורים ופוסטים. יש שנזכרים לשאול בפעם המיליון: איפה האל היה בשואה, ויש שמזכירים באובססיה היכן היו אדמו''רים מסוימים בשואה, אבל הרוב המוחלט פשוט מזכיר ונזכר – בסבא מתוק שהסתיר את הקעקוע, בסבתא שהתגברה, בדוד ששתק ובאימא שזעקה. געגועים עזים מתעוררים לאח, חבר, קרוב שנפל במערכה זו או אחרת, והלבבות נשפכים, בוכים, מתחזקים, מנגבים דמעה ומתבוננים. בימים של זיכרון אין כל אפשרות לחמוק מהעובדה כי החיים והמוות חזקים מכול, המוות הוא נחלת כולנו וחיינו יחד, בארץ הזאת, מתערבבים, מלמדים ומזכירים כי עם אחד אנו.
אבל יום השואה ויום והזיכרון פשוט לא היו קיימים, איש לא טרח אפילו לדבר נגדם. מחנך אכפתי במיוחד היה נכנס לכיתות בתחילת השיעור השני ומודיע שבעשר תהיה אזעקה, אבל אין מה להיבהל – זו לא מלחמה. בכך תם הטקס. לא עמדנו על ההבדל בין יום השואה ליום הזיכרון, לא ידענו מי קבע אותם ומהי המשמעות. רק ידענו שאיפשהו בין סוף "בין הזמנים" לתחילת "זמן קיץ" יהיו צפירות המבשרות את הגעתו הקרובה של יום העצמאות.
אפילו הדיון הנדוש והנפוץ, "האם לעמוד בצפירה זה קידוש השם או חילול השם?" חמק לחלוטין מהרדאר. צילומיהם של העיתונאים החרוצים, שתיעדו חרדים צועדים בכיכר השבת בשעת הצפירה, אולי עוררו דיון או סערה בעיתונים "שלהם". אצלנו – זה לא עניין איש. בגרתי קצת. עליתי לישיבה גדולה, ליטאית בבית וגן. יום העצמאות הפך למשהו קרוב ומוחשי הרבה יותר. קולות האימונים לטקס בהר הרצל חדרו מבעד לחלונות הישיבה ועוררו דיון, ספק רציני ספק משועשע, האם הגדר של "אין איסור חל על איסור" תקף על שירת נשים בימי ספירת העומר... עם ההתקרבות הגיאוגרפית של חגיגות יום העצמאות, חוויתי גם התקרבות רעיונית ומנטלית ליום הזה ולימים שקדמו לו. הדבר נעשה פתאום נושא לשיחה עם אנשי החינוך בישיבה. חלק דיברו לעניין, חלק פחות. היו שסיפרו לנו אנקדוטות על החרדי שישב בצפירה ואמר תהילים לעילוי נשמות הנספים, היו שגייסו את הרבי מקאליב כדוגמה לצורת זיכרון חרדית, והיו מחנכים שבלא משים דקלמו את מסריו של הרב נויגרשל, דברים ששמענו בנגני ה-3mp הכשרים כמה ימים קודם לכן. תלמידים פרובוקטיביים השיגו סיפור על הפוסק החרדי, הרב שלמה זלמן אויערבך, שהתייחס להר הרצל כאל מקום קדוש עקב קבורת חללי צה"ל במקום. הנושא היה קיים, רציני ומעסיק: התכתבנו "איתם" וחידדנו מה "אנחנו" עושים שונה, והרבה יותר טוב ונכון. מי קבע שצריך לזכור דווקא בתאריך הזה ובצורה הזו? אנחנו מקימים ישיבות, הם צופרים. אנחנו ממשיכים את מורשתם, הם מתכחשים. אנחנו פועלים לעילוי נשמתם, לומדים את תורתם, הם סתם עומדים. הם עומדים דקה בשנה, אנחנו חיים אותם 365 ימים בשנה.
בגרתי עוד קצת. כיום אינני מתגנב להר הרצל בשעות של בין הסדרים, אלא מופיע שם כמנחה קבוצות נוער. אני מוצא את עצמי מספר את מחיר החלום, האומץ והצער לצעירים שבאו לחגוג את קבלת תעודת הזהות הישראלית שלהם. גם אם ארצה, אין לי סיכוי לשכוח את יום השואה או את יום הזיכרון. שבועיים לפני ימים אלו אני כבר נדרש לספר, להגיב, להתייחס – לגעת בקשת החברה הישראלית על גווניה היפים וקצותיה הדוקרים.
הרשת מוצפת סרטונים, סיפורים ופוסטים. יש שנזכרים לשאול בפעם המיליון: איפה האל היה בשואה, ויש שמזכירים באובססיה היכן היו אדמו''רים מסוימים בשואה, אבל הרוב המוחלט פשוט מזכיר ונזכר – בסבא מתוק שהסתיר את הקעקוע, בסבתא שהתגברה, בדוד ששתק ובאימא שזעקה. געגועים עזים מתעוררים לאח, חבר, קרוב שנפל במערכה זו או אחרת, והלבבות נשפכים, בוכים, מתחזקים, מנגבים דמעה ומתבוננים. בימים של זיכרון אין כל אפשרות לחמוק מהעובדה כי החיים והמוות חזקים מכול, המוות הוא נחלת כולנו וחיינו יחד, בארץ הזאת, מתערבבים, מלמדים ומזכירים כי עם אחד אנו.

יזכור
ג'ו ניסילביץ'
"יהוה הושיעה, המלך יעננו ביום קראנו", במילים אלה, מתוך פרק בתהילים שמלמלתי יחד עם חבריי לכיתה בבית ספר חב"ד, הסתכם היחס המועט שלי כלפי יום הזיכרון. יום שמוקדש לזכרם של חללי מערכות ישראל שנפלו תוך שהם מגינים על הארץ הקטנה שלנו.
שמי ג'ו (יוסף יצחק), בן בכור למשפחת ניסילביץ' בקהילת חב"ד בצפת. בבית הוריי היחס ליום הזכרון היה אמביוולנטי. לא היה מקובל לעמד בצפירה, גם לא דיברו על כך בבית, אבל לא מתוך תחושת זלזול, זה פשוט היה מעין טאבו. אני זוכר את עצמי סוגר את החלונות בזמן הצפירה – לבקשת אימי, ואת כל בני המשפחה מתיישבים על הספה, וקוראים יחד מספר פרקי תהלים, עד לסיום הצפירה.
חיי היו במתכונת של דת-אלוהים-שאלות, עד שעזבתי הכול ויצאתי בשאלה. התגייסתי לצבא, ושם עברתי שינוי משמעותי ומרחיק לכת בחיי: שירתי ביחידה חילונית מעורבת. ביום הזיכרון, כמובן, כבר עמדתי עם כולם בצפירה, שרתי "התקווה" בעמידת דום עם המקהלה הצהלי"ת, משפחות שכולות, קצינים, בכירים ומפקד הבסיס שבאו להשתתף בטקס לכבוד היום המכונן. במקביל, למדתי על בשרי שהמציאות בעולם מורכבת מכפי שחשבתי עד אז מנקודת מבטי, כילד/נער מתבגר במשפחה דתית. גיליתי שיש משמעות גדולה לצפירה הזו עבור אנשים שחיים עם אובדן גדול, עם חור ענק שנפער בליבם ביום בהיר אחד.
בחנוכה שלאחר אותו יום זיכרון ראשון בצה"ל, הרגשתי דחף פנימי לעשות משהו מיוחד לכבוד החג, משהו ששייך למסורת שעליה גדלתי. התקשרתי לידידה טובה והצעתי לה שנלך להדליק נרות חנוכה אצל משפחה שכולה. באתי לעשות שמח, אך מה ששמעתי שם שבר את ליבי לרסיסים.
האובדן שהכרתי עד אז היה פטירתו סבא שלי, שכל כך אהבתי, ובהמשך, גם פטירה של ילד צעיר שהיה חניך שלי במסגרת ישיבתית, אבל רק במפגש עם המשפחה השכולה הבנתי עד כמה קשיים חיי המשפחות האלה, זה עולם אחר.
מנקודה זו ואילך החיים שלי השתנו. הבנתי שאם משפחה יכולה לספוג אובדן גדול כל כך, ולבחור להמשיך הלאה, כנראה שלבחירה בחיים ולמשמעות יש קשר ישיר, ללא צורך לחפש חיבור מיוחד לאלוהים. עם זאת, יש משפחות שכולות שחייהן נעצרו שם, באובדן ובאבל. ההבנה הקשה הזאת הוציאה מתוכי חמלה ואנושיות מהנקודה הכי עמוקה בנפש, והתובנות הולכות איתי גם כיום, 4 חודשים אחרי השחרור מצה"ל.
לסיום, אשתף אתכם באמרה שצוטטה בשם יוסף טרומפלדור: "יש שעה ואדם נמשך לרעהו, ורוצה לגלות לו את כל נשמתו, ולשפוך לפניו את כל יגונו, ולהשיח את שמחתו וחלומותיו ותקוותיו. אבל הן, יש שעה ואדם רוצה להתבודד ולהצטנף דום יחד עם יגונו הגדול."
יהי זכר הנופלים ברוך.
שלכם, ג'ו.
שמי ג'ו (יוסף יצחק), בן בכור למשפחת ניסילביץ' בקהילת חב"ד בצפת. בבית הוריי היחס ליום הזכרון היה אמביוולנטי. לא היה מקובל לעמד בצפירה, גם לא דיברו על כך בבית, אבל לא מתוך תחושת זלזול, זה פשוט היה מעין טאבו. אני זוכר את עצמי סוגר את החלונות בזמן הצפירה – לבקשת אימי, ואת כל בני המשפחה מתיישבים על הספה, וקוראים יחד מספר פרקי תהלים, עד לסיום הצפירה.

האובדן שהכרתי עד אז היה פטירתו סבא שלי, שכל כך אהבתי, ובהמשך, גם פטירה של ילד צעיר שהיה חניך שלי במסגרת ישיבתית, אבל רק במפגש עם המשפחה השכולה הבנתי עד כמה קשיים חיי המשפחות האלה, זה עולם אחר.
מנקודה זו ואילך החיים שלי השתנו. הבנתי שאם משפחה יכולה לספוג אובדן גדול כל כך, ולבחור להמשיך הלאה, כנראה שלבחירה בחיים ולמשמעות יש קשר ישיר, ללא צורך לחפש חיבור מיוחד לאלוהים. עם זאת, יש משפחות שכולות שחייהן נעצרו שם, באובדן ובאבל. ההבנה הקשה הזאת הוציאה מתוכי חמלה ואנושיות מהנקודה הכי עמוקה בנפש, והתובנות הולכות איתי גם כיום, 4 חודשים אחרי השחרור מצה"ל.


וחי בהם
רסל דיקשטיין
השואה הייתה הצל הנוכח ביותר בחיים שלי כילדה, אולי אפילו גם היום. באופן מאוד לא מותאם, ידעתי הרבה כבר מגיל צעיר מאוד. בספרים שהיו על המדפים בחדרי הילדים בבית הוריי נטוו עלילותיהם המצמררות של גיבורי הרוח, אלו שהקריבו את חייהם – במקרה הטוב, ואת איבריהם או ילדיהם – במקרה הנורא יותר, כדי לקיים מצווה זו או אחרת. אלו שרעבו עד מוות כי לא היה אוכל כשר, הסתכנו בשביל להדליק חנוכייה, פצעו את עצמם כדי לא לעבוד בשבת ועוד ועוד סיפורי מסירות נפש.
זה היה האידיאל, הגביע הקדוש יותר מכול – למסור את הנפש על קידוש השם. התאווה לסיפורי ההקרבה האלה התארגה באידאולוגיה הכללית בכזו טבעיות ונורמליות, שכלל לא תהיתי מדוע הגיוני לתעדף אכילת מצה על פני החיים, ממתי התקדש המוות על פני החיים.
על סוגי גבורות אחרות לא שמענו, לא הייתה הערכה גדולה למורדים, למתקוממים, רק לצדיקים, הקדושים והטהורים. לפני כמה שנים הסיפור של סבא שלי קיבל חיים. סבא שלי, סבא שלמה, היה במחנות העבודה, ברח וחי ביערות, נתפס והובל למחנה השמדה, וניצל. ההתפעמות של האנשים היא מדבקותו של סבא בהלכה וחוסר הנכונות שלו להתפשר בענייני שחיטה כשרה, גם בתנאי תופת, מחסור והישרדות. לפי הסיפור, החבורה שהתקבצה ביער הייתה מורכבת משכנים שהצליחו להימלט ומקרובי משפחה רחוקים שניצלו מהשריפה בדרך לא דרך. הללו התחבאו בשלל מקומות מסתור, ובכל יום נשלח אחד מהם לצוד לכולם מזון. באחד הימים חזר השליח התורן עם תרנגול, שלל נאה ונדיר ביותר, והתכוון לשוחטו תכף ומייד. סבא ביקש ממנו את הסכין המאולתרת, שבר אותה, והחל לעבוד על התקנת סכין שחיטה כשרה למהדרין.
הסכין הכשרה שהוא הכין בתנאים בלתי אפשריים הפכה לחזית הגבורה שלו. ולי, קשה עם זה. מובן שנדרשים כוחות נפש שאין לי אפילו קמצוץ מהם, נפש מפלדה, יכולת איפוק ושלל תכונות נאצלות כדי לעשות מעשה כזה, אבל לתחושתי ההיתלות בסיפור הסכין הכשרה מחמיצה אספקטים אחרים, מטורפים בעיניי, באישיותו של סבא שלי.
אז גם השנה רוצה להזכיר ולהנציח גבורה אחרת שלו, גבורה של אדם שמשפחתו נשרפה בבית הכנסת, בראש השנה, והוא עלה לארץ והקים משפחה משלו; גבורה של אדם שחי כחיה נרדפת, ביערות המושלגים של פולין, וידע להיות סבא חייכני ואוהב; גבורה של מי שחזר לעירו לאחר המלחמה וכמעט נהרג כי השכנים פחדו שהוא בא לתבוע את הרכוש הגנוב, והוא עלה לארץ ועבד שנים במפעל; גבורה של אדם נעים הליכות ומסביר פנים, שצעק רק בלילות, בחלומות הקשים. גבורה של אדם שקידש את החיים.
זה היה האידיאל, הגביע הקדוש יותר מכול – למסור את הנפש על קידוש השם. התאווה לסיפורי ההקרבה האלה התארגה באידאולוגיה הכללית בכזו טבעיות ונורמליות, שכלל לא תהיתי מדוע הגיוני לתעדף אכילת מצה על פני החיים, ממתי התקדש המוות על פני החיים.
על סוגי גבורות אחרות לא שמענו, לא הייתה הערכה גדולה למורדים, למתקוממים, רק לצדיקים, הקדושים והטהורים. לפני כמה שנים הסיפור של סבא שלי קיבל חיים. סבא שלי, סבא שלמה, היה במחנות העבודה, ברח וחי ביערות, נתפס והובל למחנה השמדה, וניצל. ההתפעמות של האנשים היא מדבקותו של סבא בהלכה וחוסר הנכונות שלו להתפשר בענייני שחיטה כשרה, גם בתנאי תופת, מחסור והישרדות. לפי הסיפור, החבורה שהתקבצה ביער הייתה מורכבת משכנים שהצליחו להימלט ומקרובי משפחה רחוקים שניצלו מהשריפה בדרך לא דרך. הללו התחבאו בשלל מקומות מסתור, ובכל יום נשלח אחד מהם לצוד לכולם מזון. באחד הימים חזר השליח התורן עם תרנגול, שלל נאה ונדיר ביותר, והתכוון לשוחטו תכף ומייד. סבא ביקש ממנו את הסכין המאולתרת, שבר אותה, והחל לעבוד על התקנת סכין שחיטה כשרה למהדרין.
הסכין הכשרה שהוא הכין בתנאים בלתי אפשריים הפכה לחזית הגבורה שלו. ולי, קשה עם זה. מובן שנדרשים כוחות נפש שאין לי אפילו קמצוץ מהם, נפש מפלדה, יכולת איפוק ושלל תכונות נאצלות כדי לעשות מעשה כזה, אבל לתחושתי ההיתלות בסיפור הסכין הכשרה מחמיצה אספקטים אחרים, מטורפים בעיניי, באישיותו של סבא שלי.
אז גם השנה רוצה להזכיר ולהנציח גבורה אחרת שלו, גבורה של אדם שמשפחתו נשרפה בבית הכנסת, בראש השנה, והוא עלה לארץ והקים משפחה משלו; גבורה של אדם שחי כחיה נרדפת, ביערות המושלגים של פולין, וידע להיות סבא חייכני ואוהב; גבורה של מי שחזר לעירו לאחר המלחמה וכמעט נהרג כי השכנים פחדו שהוא בא לתבוע את הרכוש הגנוב, והוא עלה לארץ ועבד שנים במפעל; גבורה של אדם נעים הליכות ומסביר פנים, שצעק רק בלילות, בחלומות הקשים. גבורה של אדם שקידש את החיים.
הכותבים שלנו

































































הניוזלטר שלנו
קבלו את כל הכתבות הכי מענינות והכי חדשניות ישירות למייל

קצת על התקופה...
מגזין "התקופה" מביאה אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
