אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה פגשתי יוצאת!
אם להיצמד להגדרה הוויקיפדית, פגשתי ודאי אין-ספור לפניה ורבים כדוגמתה סבבוני, שמא הייתי אחת כזאת בעצמי. לא שמרתי שבת אז, וחזותי הייתה חילונית למדי. עד היום תמהה אני למה דווקא אל מול זאת נפעמתי ואמרתי לעצמי בקול: "וואיי, הנה דתל"שית!"
הייתה זו תקופה של לפני יותר מעשור, הלכתי לי בעולם בתחושה מסוימת של בת חורין, למעט אחזקות שוטפות של תשלומי דירה, מיסים, עבודה וחברה. לא בגבהים ולא בקרקעית, שורדת פלוס.
גם מבחינה רוחנית לא היו תנודות קיצוניות, התהליך שלי התפרש על פני שנים, אם לא עשורים. הקונפליקטים הנושנים כבר דהו מפאת חוסר תרגום למציאות יום-יומית, חיה בחוויה, בהוויה, משתדלת להישמר מהדיוטות התחתונות, כי רק שם מתחוורת לי מציאות היותי האחראית הבלעדית על עצמי. כך שאם כבר ביצעתי את הנטישה, שלא יהיו פדיחות! אני חושבת שהדבר העיקרי ששמר עליי מפני נפילות הייתה הבושה שמא לא אשרוד את העצמאות הזאת.
מה גם שהרגשתי שהתחושה ההישרדותית היום-יומית מזוהה בצורה שווה עם המציאות של כל אדם באשר הוא, ללא היבדלות מטעמים אלו או אחרים. אני אדם אמיתי, תפקידי הוא לשרוד, וכל השאר – בונוס.
באותה התקופה היינו חבורה של ארבע בנות, החברות הכי טובות. כולנו היינו פליטות הקהילה והמוסדות החרדיים, לא הזדהינו כיוצאות. אני חושבת שבגלל העובדה הפשוטה שזה פשוט לא העסיק אותנו יותר מדי, לא הגדיר ולא הוביל ולא תרם. מבחינתנו, היינו סקרניות מדי לחיות את החיים עצמם. למעט אנקדוטות הומוריסטיות פה ושם, אפילו לא העלינו את הנושא בפוגשנו אנשים מרקע חילוני, בייחוד בהתחשב בכך ששתיים מאיתנו עוד בכלל שמרו שבת.
אז בשבת ההיא, לפני 12 שנה, פגשנו את הדתל"שית ההיא, וכנראה זו הפעם הראשונה שהכרנו מישהי שכנראה עונה להגדרה הזאת. לכן נפעמנו.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
התקופה
אילו הוציאנו - והלוא הוציאנו!
נהורא שגב
אותיות פורחות
י. צרויהזון
עכשיו זה מדעי! הסרת הכיפה היא הגורם היחיד והוודאי לתופעה הרווחת של בריחת אותיות מהמוח.
ההוכחה החד-משמעית
מי מאיתנו לא נתקל בתופעת האותיות הפורחות באוויר? מי לא ניסה להסתתר מאימתה של האות אל"ף (א') שהתעופפה במרחק לא גדול מהקרקע, גדולה ומאיימת, מחוללת הרס כמו אשמדאי בזמניו היפים ביותר, או מיהר להימלט כאשר האות בי"ת (ב') חגה לה באוויר וביאשה אותו בזוהמה.
צוות מדענים מאוניברסיטת המקובלים בצפת הקדישו את מיטב שנותיהם לחקר התופעה המדאיגה, ואף זכו למימון מוגבר בשנים האחרונות, בשל התפשטותה. שיטות המחקר כללו ניסויי מעבדה, שאלונים פתוחים וסגורים, קבוצות מחקר מובחנות ומדויקות, תצפיות, קריאה בכוכבים וירידה לפשר חלומות. כל אלו הובילו למסקנה חד-משמעית, שהובהרה פעם אחר פעם בכל אחד מהמבדקים: ברגע שהכיפה מוסרת מהקרקפת מייד מתחיל תהליך בריחת האותיות, ואילו השבתה לראש עוצרת את הבריחה.
קשה לומר שהממצא התקבל בהפתעה. הלוא בריחת האותיות לאחר הסרת הכיפה היא סיכון ידוע משכבר הימים. עם זאת, מעניין להבין מה ההסבר המדעי מאחורי התופעה: "בין עצמות הגולגולת מצוי המוח", מסביר ח.כמולוג, המדען שהוביל את המחקר רב-השנים, "במוח מצויים תאי זיכרון שבהם מאוחסנות אותיות הא"ב. אולם שאיפתן הבסיסית והטבעית של האותיות היא לצאת מהמוח ולהסתובב בעולם. במצב תקין מה שעוצר מבעדן לעשות זאת זו הכיפה. הכיפה המהודקת לראשו של האדם סוגרת למעשה את פתח המילוט של האותיות, ובכך מותירה אותן בתוך הראש". ח.כמולוג מציין שלדעת חוקרים מסוימים בצוותו כיפה עם סרט היא המחסום האפקטיבי ביותר, אך לדבריו עוד לא נאספו מספיק ראיות לאישוש תיאוריה זו.
"בהיעדר מחסום הכיפה", ממשיך ח.כמולוג ומנופף בשלל מסמכים תומכים, "האותיות פשוט משתחלות החוצה ומשתוללות, ואת האסון כולנו רואים". הסבריו של המדען מבהירים מדוע באזורים מסוימים בארץ, למשל מעל העיר תל אביב, נמצאו כמויות חריגות מאוד של נשורת אותיות ומדוע פרסמה אוניברסיטת המקובלים אזהרת מסע למקומות מסוכנים כמו אלו, וציינה כי קרינת האותיות עלולה להביא למצב של עודף מידע מסוכן.
סיפורי מקרה
בחרנו להביא שני סיפורים, מתוך עשרות אלפי המקרים שנבדקו במהלך המחקר, הממחישים את היקף התופעה ומעוררים תקווה באשר למניעתה.
דבורה (שם בדוי, כמובן) מבני ברק מספרת: זה קרה בשבת אחר הצוהריים. יצאתי עם ילדיי הקטנים לגן השעשועים, כמו בכל שבת. ילדות התנדנדו בנדנדה, ילדים התגלשו במגלשה, וליד הקרוסלה התנהל תור לא מסודר. הכול כרגיל. שום דבר לא הכין אותנו למה שעומד לקרות. פתאום אני רואה ילד כבן 4, שובב קצת, שמסתובב ומפזז בצעדים רחבים מדי, ומניע את הידיים לכל הכיוונים. וככה, פתאום, הוא העיף לבן שלי את הכיפה מהראש. אני דוגלת באחריות אישית, אז חיכיתי שהבן שלי ישים לב שהכיפה כבר לא על ראשו, אבל הוא לא שם לב. פתאום הבחנתי באות אל"ף גדולה שמשתחלת לו מאמצע הראש. כבר לא יכולתי לעמוד מנגד, צרחתי בכל הכוח: "תחזיר את הכיפה, תחזיר אותה תכף ומייד! האל"ף-בייע"ס בורחים לך מהראש!"
הילד שלי כל כך נבהל, הוא רץ אליי בדמעות ואמר, "...ני ל... יודע מה ...ת רוצה, ...מ..., למה ...ת צועקת?"
הייתי המומה. הבנתי שזה מאוחר מדי, שהא' ברחה לו לבלי שוב. למרבה המזל, התאוששתי מהר ורצתי להביא לו כיפה אחרת מהבית, לפני שגם האות ב' תברח לו מהזיכרון.
בעקבות המקרה המצער דבורה החליטה לפעול בכול כוחה ומאודה למען העלאת המודעות הציבורית לנושא, ולהתריע מפני הסכנה החמורה הטמונה בהסרת הכיפה ולו לרגע אחד.
סיפורו של מנחם, תושב אחת הערים הדרומיות, מבהיר מהו מסלול החתחתים שעובר מי שתלמודו נשכח ממנו. כיפתו של מנחם נפלה מראשו באחד הלילות, וכשהוא קם גילה כי כל האותיות ברחו מראשו. מנחם נאלץ לשוב לכיתה הראשונה בחיידר, להתיישב על כיסא קטן בהרבה ממידות ישבנו, ולהתחיל לשנן את האותיות יחד עם בני השלוש. קשה לתאר את עוצמת הסבל, עוגמת הנפש והמחיר הכלכלי והרגשי שנגבה ממנו בשל. גם מנחם נרתם למיגור התופעה, והוא כיום מרצה בגני ילדים, מדבר איתם בשפתם ומסביר להם מדוע עליהם להקפיד שהכיפה לא תרד מראשם אף לא לרגע. את קירות משרדו של מנחם מעטרים מכתבי תודה של ילדים מכל רחבי הארץ.
חרף מאמציהם של דבורה, מנחם ואנשים ונשים רבים אחרים, לא נרשמה בלימה משמעותית בהיקף התופעה, אלא להפך. המחקר נמשך.
הפיתוחים העדכניים ביותר:
במהלך עשרות שנות המחקר נערכו גם כמה ניסיונות להתמודד עם התופעה בדרכים אלה ואחרות. איגדנו עבורכם את היעילות שבהן:
שיר מנע
במצבים שבהם הכיפה הוסרה מהראש ויש חשש ודאי לדליפת אותיות, על הנוכחים בחדר לשיר את הפזמון הבא:
גוֹי, גוֹי, גוֹי,
מַשִי גוֹי,
האָסט אַן עַבֵירֶה,
גֵייט אַרוֹיס דִי תֹּורֶה
(בעברית: גוי, גוי, גוי, משי גוי [אין תרגום הולם למילה "משי" בהקשר זה] יש לך עבירה, התורה יוצאת).
ב-145% מהמקרים שבהם הפזמון הושר לא חלה דליפת אותיות. יותר מכך, הכיפה הושבה לראש תוך שניות אחדות ולא הוסרה ממנו עוד למשך יממה שלמה לפחות.
את ההסבר לפתרון המועיל הזה מספק חבר צוות בכיר בחטיבת המחקר של האוניברסיטה הקבלית, פרופ' ח.רטוטים. "מדובר למעשה במשוואה בעלת איברים מעוררי הרתעה, שילוב של המילה הקשה 'גוי' עם המילה מעוררת הצמרמורת 'עבירה' מייצר תדר שמשנה את האווירה באחת, קושר בין האדם לכיפתו ובכך נמנעת זליגת האותיות".
עמיתו של פרופ' ח.רטוטים, פרופ' ארימטוס ג.וזמאות, מבקש להדגיש כי מסתובבים בשוק נוסחאות בלתי מאומתות המתיימרות לחקות את השפעתו של השיר, אך בשום ניסוי לא שוחזרה רמת ההצלחה שהושגה בשירת הנוסח המקורי.
הפתרון האורגני
פתרון זה נמצא בהישג ידו של כל אחד. ממש בהישג ידו. בשעת הצורך יש להניח את היד על הראש המגולה, בדיוק באזור התושבת של הכיפה, ובכך לעצור את דליפת האותיות עד להשגת כיפה תקינה.
עצת גדולים
כנהוג וכידוע, אין לסמוך על חידושים ופיתוחים בכל נושא שהוא. ועל כן, בשעת הצורך ובמקרה חירום, יש לפנות לדוד היודע כול, או לאח הגדול.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
קריאה משפחתית
יעקב גולדברג
המלצות הקריאה של יענקי גולדברג
לפני כ-150 שנה הוכרז בפתיחה האייקונית של "אנה קארנינה" שכל משפחה אומללה בדרכה שלה, ומאז המציאות – או לפחות זו המשתקפת בעלילות הספרים – אכן ממחישה שהאומללות המשפחתית פנים רבות לה. אל מול גלגוליו והתפתחויותיו של מוסד המשפחה, שמקבל פנים חדשות מדור לדור, נדמה ששלל המורכבויות והאתגרים יכולים להיחשב כעוגן היציב והמחויב בכל משפחה ומשפחה כמעט, מורכבות שמכילה כמובן לא מעט אושר, כוח ומשמעות.
הנה 5 ספרים נבחרים מהשנים האחרונות, שמתעסקים ובוחשים במשפחתיות, בהשפעות שלה על חייו ועל בחירותיו של היחיד, ובכוחה הקיומי וההרסני כאחד על מי שאנחנו.
לחסל / מישל וולבק / 2022
פול, גיבור הרומן, הוא יועצו ואיש אמונו של שר האוצר הצרפתי ובנו של עובד בכיר לשעבר בשירות הביטחון. החיים שלו לא הולכים לשום מקום, הוא חי עם בת זוגו פרודנס בבית משותף אך בחדרים נפרדים, וכבר שנים שאין ביניהם שום קשר רגשי או גופני. התפרקות משפחתו היא הציר שמניע את העלילה, והיא כוללת את אביו החולה והמשותק, את ססיל, אחותו הדתייה, ואת אחיו אורוויל, שנשוי לעיתונאית בינונית שלא סובלת את פול.
על רקע מזימת טרור עולמית ובחירות לנשיאות צרפת, ולקראת יום הולדתו ה-50, פול עובר מסע חניכה וחיבור מחודש עם משפחתו המורחבת בכלל, ועם בת זוגו בפרט. פול, שמעיד על עצמו שהוא: "חש צורך שאינו יודע שובעה באהבה", משתדל להישאר אדיש לכול: "הוא עצמו תמיד הרגיש פחות או יותר פטור מן התשוקות השונות שמנה זה עתה, ושהפילוסופים מן העבר גינו כמעט פה אחד. תמיד תפס את העולם כמקום שהוא לא אמור להיות בו, אבל גם לא היה להוט לעוזבו, פשוט משום שלא הכיר מקום אחר" (עמ' 260). דווקא אותה אדישות מאפשרת לו להשביע, ולו במעט, את הצורך באהבה, ולשוב בפשטות לעצמו, לבת זוגו ולמשפחתו.
לקריאת פרק ראשון
זיכרונותיה של נערה מחונכת / סימון דה בבואר / 2011
הספר הראשון, מבין ארבעה כרכי אוטוביוגרפיה, שכתבה אחת ההוגות הפמיניסטיות הבולטות במאה הקודמת ובכלל, עוקב אחר זיכרונותיה החל מילדותה המוקדמת ועד תחילת שנות ה-20 לחייה, אז פגשה את ז'אן פול סארטר. הספר – שיכול לשמש מעין ספויילר לזוגיות המרדנית של שני אלו, שדחו את רעיון מוסד הנישואין לטובת מערכת יחסים פתוחה שהתבססה בעיקר על שותפות אינטלקטואלית ועל חברות עמוקה – מתאר את ראשית חייה של דה בבואר, שגדלה במשפחה בורגנית וקתולית, וכיצד הפכה לנערה סקרנית ומרדנית שהגיעה ללמוד פילוסופיה בסורבון.
התמסרותה לדת ניכרה כבר בגיל צעיר: "נמלאתי צדיקות; הקץ להתקפי הזעם ולקפריזות". וגם: "יראת השמיים המשותפת לנו קירבה אותי ואת אמא זו לזו... הפיכתי לילדה טובה הושלמה". וגם כעבור כמה שנים, כשזנחה את האמונה הדתית, היא עדיין טעונה ברגש דתי חזק: "אני רוצה לגעת באלוהים או להיהפך לאלוהים, הכרזתי". כילדה שגדלה לאם שסברה כי ייעודה של האישה הוא להתחתן בשידוך ראוי, ללדת ילדים רבים ולבקר באופן סדיר בכנסייה, היא מתענגת על ההתבגרות המרדנית שלה: "הברים ומועדוני הריקודים משכו אותי במידה רבה בזכות אופיים האסור. אמי לא הייתה מוכנה לדרוך בהם בעד שום הון שבעולם, אבי היה מזדעזע לראות אותי שם. מצאתי סיפוק גדול בידיעה שאני נמצאת לגמרי מחוץ לחוק". ותוהה, תהייה שתלווה אותה לאורך כל חייה: "איפה ניתן מקום, בחייהם הממושטרים של המבוגרים, לחייתיות הטבעית של החושים, של העונג?"
לקריאת פרק ראשון
אין מקום כזה / שפרה קורנפלד / 2022
ספרה השני של שפרה קורנפלד עוקב אחר עלילותיה של משפחת הרמן, ופורש, ללא רחמים, את התוצאה האומללה האפשרית של מעשים חסרי אחריות, במיוחד כאלו שאין מהם דרך חזרה, כמו הבאת ילדים לעולם. אידי ויהושע, הורים חרדים לשישה, מתגרשים ומחלקים ביניהם את הילדים. האב לוקח את הבנים, האם את הבנות. בשלב מסוים האם מחליטה להימלט עם שתי בנותיה הקטנות לאחותה בקנדה, והמרחק הגיאוגרפי משתלב עם הפערים האחרים שמתרחבים ומצטמצמים בין כל חלקי המשפחה.
קורנפלד, שגדלה בבית חרדי והעידה כי חלקים מהספר מבוססים על חייה האישיים, מתארת טרגדיה משפחתית מודרנית, שמסופרת מכמה זוויות ומערערת את ההיררכיה הברורה של יחסי הורים–ילדים. יש את יונה, האחות הבכורה שצריכה לדאוג לאחיותיה הקטנות ובין לבין מפתחת הפרעת אכילה ובורחת לניו יורק; פרי, התאום של יונה שמתגייס לצבא, ובראש כולם אידי, האם שמסחררת את כולם סביבה ונותרת חסרת יכולת לטפל בעצמה ובטח שלא בילדיה: "אחת-עשרה שנים צללתי בלי לעלות לאוויר. אחת-עשרה שנים של הריונות, הנקה, חיתולים ופליטות, ואפילו לא מחזור אחד שסיים את המסע מחוץ לגוף".
לקריאת פרק ראשון
הארגונאוטים / מגי נלסון / 2022
"איך להסביר, בתרבות שמקדשת הכרעה, שלפעמים הסיפור נשאר מבולגן?" (עמ' 66), כך תוהה הארי דודג', בן זוגה של המשוררת והסופרת מגי נלסון, שלא מזדהה לא כגבר ולא כאישה, בציטוט (אחד מיני רבים) בספרה של נלסון, הארגונאוטים. הספר, שיצא לאור לראשונה (2015), זכה למעמד של ספר מכונן בתרבות הקווירית של המאה ה-21, ומשלב תיאוריה ואוטוביוגרפיה, פרוזה ועיון ביצירה מתגלגלת, אבל ממש לא מבולגנת, כולל התנגדות והתנכרות לאידיאולוגיות היסודיות ביותר של החברה הסטרייטית. בין היתר, מוסכמת הבאת ילדים.
החלק האוטוביוגרפי של הספר מתמקד בעיקר במערכת היחסים המתפתחת בין נלסון להארי, תוך התייחסות מפורטת לחוויות הפיזיות של השניים, לרבות השינויים ההורמונליים שעובר הארי וההיריון של נלסון. הסיפור האישי נכנס ויוצא בינות לפסיפס פסקאות, ציטוטים ותיאוריות המשולבים בהרהורים חופשיים של נלסון על תשוקה וזהות, מיניות ומגדר ועוד ועוד. כן משפחה, לא משפחה – אליבא דנלסון, ה"אויב" הוא קיבעון יתר שעלול להוביל למצב הגנתי של קיפאון ולהתכחשות לכוחה של אמונה ולהשפעתה על היכולת להתמסר ולא להתחמק מהרצונות האותנטיים שלנו, שאומנם אינם חקוקים בסלע אך אל לנו להתעלם מהם ולהיוותר בשדה הפנטזיה, אל לנו לברוח ממה שטומן בחובו סיכוי לחיים ממשיים וממומשים.
קלרה והשמש / קאזואו אישיגורו / 2022
קלרה והשמש, הרומן השמיני של הסופר הבריטי זוכה פרס נובל קאזואו אישיגורו, מתרחש בארה"ב בעתיד לא מוגדר. המספרת, בגוף ראשון, היא קלרה, אישה מלאכותית שניזונה מהשמש וייעודה הוא לספק שירותי חברות מלאים למי שרוכש אותה. היא אומנם לא הגרסה המתקדמת ביותר בשוק, אבל ניחנה בכושר התבוננות מיוחד שמשתלב עם יכולות רגשיות מפותחות: "ככל שאני מתבוננת ורואה יותר, רגשות רבים יותר נעשים זמינים לי" (עמוד 97), היא מעידה על עצמה, וממשיכה למלא את תפקידה בחריצות.
דרך חלון החנות שבה מוצעת קלרה למכירה, היא לומדת על העולם שבחוץ, עד אשר רוכשת אותה ג'וסי בת ה-14, נערה חולנית שמזהה בקלרה משהו מיוחד. קלרה היא דמות "אנושית" באופן אפילו מעט משעמם. היא מתבוננת, סקרנית מאוד, מעט מוזרה וכמובן חברה מסורה. הבנאליות של דמותה מחדדת את השאלה העולה בהמשך העלילה – שעדיף שלא נפרטה כדי לא להרוס את חוויית הקריאה – הנוגעת בפחדים הגדולים ביותר וביחס שלנו לאהבות שמלוות את חיינו, על עוצמתן ושבריריותן. "אין שום דבר מיוחד כל כך בבת שלי", מצהיר אביה של ג'וסי, ועדיין, אפילו קלרה הרובוטית יודעת לומר שלא משנה כמה ננסה להתחכם, יש דברים שאין להם תחליף.
לקריאת פרק ראשון
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
שרה שנירר | מייסדת בית יעקב וממחוללות הפמיניזם האורתודוקסי
עקיבא גריןהמיתוס והפער
השעה שעת לילה מאוחרת. השקט הקסום ביער ירושלים מופר באחת. קבוצת בנות עשרה, מהטובות בסמינר, עליזות ושובבות, נכנסת אל היער. אחת הבנות מצוידת בגיטרה, חברתה בחליל צד. וכך, הרחק מעין כול, מתחילה המסיבה. הבנות לא מסתפקות בשירה ובזמרה, אלא יוצאות במחול. הריקודים הסוערים, מלאי שמחת הנעורים, נמשכים עד קרוב לעלות השחר. קיומו של האירוע הובא לידיעת ההנהלה הרוחנית של הסמינר, ואחת המורות הכבודות פנתה אל החוגגות ברוב כעס וחמה: “מה שרה שנירר הייתה אומרת על החרפה שאירעה? בשביל זה היא הקימה את בית יעקב? בשביל ריקודים והוללות? לאן עוד נגיע?" הממולחת שבחבורת התלמידות לחשה בקול: "אם שרה שנירר הייתה כאן, היא הייתה מצטרפת אלינו”. הארכיון מגלה שהתלמידה צדקה. על פי עדותה של נערה מהראשונות שהתחנכו ב"בית יעקב", חגיגות ט”ו באב – חג ריקודי העם המעורבים מימי המשנה – נערכו יחד עם שרה שנירר ביערות ליד סקאווה, הסמוכה לקראקוב. המסיבה כללה הליכה ביער לאור ירח ונאום של שרה שנירר ושל אחת התלמידות־מדריכות. הנואמת טענה בפאתוס ש”חג ט”ו באב שייך לנו, הנשים”. לאחר מכן פצחו הבנות בשירה ובריקודים. עוד על אירוע יוצא דופן זה ראו ברשומתה של נעמי זיידמן, "התחייה הפמיניסטית של ט"ו באב", באתר "הספרנים" – בלוג הספרייה הלאומית.מי את, שרה שנירר?
הקאנון החרדי צנזר חלקים מהותיים ורבים מחייה ומפועלה של שרה שנירר, יומניה המפורסמים נערכו באופן מגמתי. מהיומנים המקוריים עולה דמות שונה מזו שמנסים להציג בבתי הספר החרדיים. את מה שלא מספר היומן השלימה לי תלמידה אחת אדיבה, בריאיון שערכתי עימה לפני שנים מספר. פניה הטובות ואדיבותה של אותה תלמידה חביבה ונעימת סבר לא ימושו מזיכרוני. מלבד הריאיון איתה וכתבתה של סוכצ'בסקי־בקון במקור ראשון, שנעזרתי בה רבות בכתיבת מאמר זה, הסתמכתי גם על ספרה המיוחד של פרופסור נעמי זיידמן, שהיא בוגרת "בית יעקב" בעצמה: שרה שנירר ותנועת בית יעקב, מהפכה בשם המסורת. צירוף הדברים מעלה את התמונה הבאה: שרה נולדה בקראקוב למשפחה חסידית ענייה, אשר מנתה עשרה ילדים. בשל העוני העצום נאלצה שרה לעזוב את בית הספר ולעזור בכלכלת הבית, אך התחננה להוריה שייתנו לה להשלים את בית הספר היסודי. הוריה הסכימו. את השכלתה הגבוהה נאלצה שרה לרכוש באופן אוטודידקטי. שלטונות פולין הרשו לבני המעמד הנמוך להשתתף בהרצאות בתור שומעים חופשיים, והנערה הסקרנית ניצלה את זה היטב. היא הקפידה להשתתף במסלולי ההרצאות האלו על תרבות גרמנית, על שירה ומחזות. רעיונות על מעמד האישה החלו לעלות בפולין הנחשלת, ושרה ינקה רעיונות אלו מפי מוריה הנוכריים. כבר באותם הימים התבשלו בה דעותיה הפמיניסטיות. בהיותה בת 20 כתבה ביומנה: “האידיאל שלי, אי־שם במעמקי נשמתי, הוא רק לעבוד למען אחיותיי! […] לו הייתי יכולה לשכנע אותן יום אחד מה המשמעות של להיות אישה יהודייה אמיתית, לא רק למען האימהות שלהן או מפחד מאבותיהן, אלא רק מתוך אהבה גדולה לבורא עצמו […] לו הייתי יכולה לחיות עד שאיהנה לראות את תורתי נכנסת לבתים של אותן נערות יהודיות […] האם אני יוצאת מדעתי? […] איך אנשים היו צוחקים עלי, איך הם ידברו עלי!? איזו ילדה חסידית מטופשת!" בהיותה נערה רווקה, חופשייה מעול בית ונישואין, השקיעה שרה זמן רב בלמידה ובביקורים בתיאטרון הפולני. התרבות הפולנית הייתה ספוגה בעורקיה. שיריו של אדם מיצקביץ’ ויוליוס סלובצקי היו שגורים על לשונה. הוריה של שרה התקשו למצוא לה שידוך, בשל מראהּ הלא-חינני. היא נולדה עם שפה שסועה והרופא תפר את שולי השפה בגסות, דבר שכיער את פניה. בהתקרבה לגיל 30 (!) השיאו אותה הוריה לבחור חסידי בינוני בשכלו. הנישואין לא עלו יפה, שרה לא הייתה מוכנה להסכים עם תפיסת הנישואין הפטריארכלית שעל פיה מקומה של האישה – ולא משנה כמה היא חכמה ומוכשרת – הוא בין התנור לכיריים, כולל כיבוס בגדי הבעל וטיפול בעדת ילדים. היא דרשה וקיבלה גט מבעלה. חזון מאוד לא נפוץ באותה תקופה ובאותה קהילה. מאז דבק בשרה כינוי הגנאי המשפיל “די גיגעטע” – הגרושה. בימים ההם היה כינוי זה אות קין נצחי על מצח האישה.מצב החינוך וההתייחסות הרבנית לכך
בתקופת עלומיה של שרה מצב היהדות היה בכי רע. פריקת העול ההמונית לא פסחה גם על בתיהם של הרבנים הגדולים ביותר. די אם נציין את ילדיו של רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב – ה”שם משמואל" שהפנו עורף ליהדות בבוז,[1] או שנקרא את זיכרונותיה של איטה קאליש־קמינר, בתו של האדמו”ר מוורקא־אוטבוצק, שכתבה על חבריה הרבים וחוג ידידיה שכלל בתוכו את מיטב בניה של היהדות הנאמנה.[2] הרבנים אומנם היו עסוקים בסכסוכי חצרות, במריבות שוחטים ובמאבקי שליטה, אך היו גם ניסיונות להציל את בני הנוער, בין השאר באמצעות הקמת ישיבות בליטא, בפולין ובהונגריה. שונה היה המצב בקרב הנערות; התפיסה המסורתית גרסה ש"מוטב יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים". תוצאות התפיסה הזו היו אסון קולוסאלי. שיעור המרות הדת והחילון נסק באופן תלול. כשהייתה שנירר בווינה, היא נחשפה לרעיונותיו המהפכנים של הרב שמשון הירש, מרבני הנאו־אורתודוקסיה המפורסמים. הרב הירש העביר את נקודת הכובד מעיסוק מופרז בתלמוד ופלפוליו לעיסוק בעקרונות היהדות, לימוד תנ"ך ומדעים ומתן שוויון לנשים. בבית הכנסת שייסד בפרנקפורט היו 550 מקומות לגברים, ו־350 מקומות לנשים. רעיונותיו של הירש וחדשנותם מצאו חן בעיני האישה המשכילה והמהפכנית. בפיקחותה הבינה היטב כי שיטת החינוך הישנה לא תחזיק מעמד מול גלי החילון, אך ידעה שבלי הסכמה רבנית לא תוכל לפעול כלל. לשם כך השתמשה שנירר בברכה שנאמרה לה על ידי רבי יששכר דוב מבעלז, כהסכמה לפעילותה. היא קיבלה גם הסכמה שבשתיקה מהאדמו"ר מגור, ועידוד גלוי מהחפץ חיים. חשוב לציין שחסידי בעלז השמרניים לא הסכימו עם רעיונותיה, וגם אחר כך, כשנפתחה בבעלז רשת בתי חינוך לבנות, שמה היה "בית מלכה", ולא "בית יעקב". מלבד רבנים אלו, רוב רבני הונגריה לחמו ביוזמה בכל הכוח. ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש כינה את הרשת "בית עשו" – בהיפוך מכוון לשמה של הרשת, "בית יעקב". במקומות רבים ספגה שרה זריקות אבנים. אבנים אלו לא נזרקו על ידי הבונדיסטים, אלא על ידי יהודים קנאים וחמי מזג. באחת מעיירות הונגריה לחם רב העיר נגד הכנסת רשת "בית יעקב" לקהילתו. לאחר שנתיים הוא נכנע, אלא שמחיר התנגדותו הראשונית היה כבד. כ־70 נערות מבנות העיירה פרקו עול. הצלחתה של שרה בהקמת מוסד הלימודים לבנות עוררה את מפלגת "אגודת ישראל". עד אותה תקופה לא הייתה במפלגה כל מודעות לצורכי הנשים. לצורך המחשה, אציין דוגמה מובהקת לכך. באמצע שנות ה־30 קיבלה מפלגת אגודת ישראל כרטיסי עלייה לארץ (סרטיפיקטים) מאת הסוכנות היהודית. על פי הנחיותיו של האדמו"ר מגור, הסרטיפיקטים ניתנו לגברים בלבד. בנות "בית יעקב", שכבר הפכו לקבוצת בנות פעילה, לא הסכימו לגזרה זו. הן השוו את מאבקן למאבק ההרואי של בנות צלפחד, שרצו נחלה בארץ ישראל ולא חששו להתעמת עם משה רבינו. כך אף הן, נחושות בדעתן ולא מוכנות להיות כנועות לתכתיבי הממסד הרבני המפלה ביודעין בין גברים לנשים. כדי שלא ייוותר רושם שתנועה מבורכת זו מנוהלת על ידי אישה בלבד, פעלו עסקני אגודת ישראל וחיתנו את שרה בשנית, עם יצחק לנדא. נישואין אלו התקיימו על הנייר בלבד. בפועל, הפעילות התנהלה מביתה של שרה כמו לפני נישואיה. בנות היו ישנות עימה בחדרה. אחותה הייתה דואגת לארוחותיה. גם במודעות הפטירה שיצאו אחר מותה הטראגי בקיצור ימים, נכתב רק שם המשפחה "שענירער" ולא הוזכר השם "לנדא" אף לא ברמז. אחרי מלחמת העולם השנייה, שמחקה כמעט את כל יהדות אירופה, פעלו בוגרות "בית יעקב" להקים בתי ספר לבנות. אולם כחלק מכתיבת ההיסטוריה ושכתובה על ידי הממסד החרדי, גם דמותה של שרה שנירר הפכה לאייקון המסמל חינוך לצניעות, לשמרנות ולהסתגרות מפני העולם החיצון, על אף שכאמור אין כל קשר בין דמות אייקונית זו למציאות.[1] להרחבה על כך ראו: י"י טרונק, פוילן: זכרונות און בילדער, חלק ז, ניו יורק: אונזער צייט, 1953, עמ' 201–217. להרחבה על דמויות של יוצאים ויוצאות נוספים ממשפחות מיוחסות בתקופה ההיא, ראו: דוד אסף, נאחז בסבך, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו, עמ' 331, הערה 54. [2] איטה סיפרה את סיפור חייה בספרה אתמולי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
הקפוסטה | מתכון מסע
מריה אסטריכר
(מאכל יהודי הונגרי מסורתי שנוהגים לאכול בפורים והוא מורכב מעלי כרוב ממולאים באורז ובשר ברוטב עגבניות)
או: אגדה משפחתית אורבנית
פורים 2005, אני נאבקת שלא להיחנק מצחוק. לופתת את הבטן מתחת לשולחן ומוחה דמעות של צחוק חנוק בלתי נשלט.
אני מביטה סביבי ורואה שכולם באותה הפוזיציה. עיניים מבריקות מדמעות של צחוק וחרחורים קלים עד כבדים.
אומנם הסיבה שלשמה התכנסנו כאן היא ארוחת פורים, שהיא אירוע בהחלט מצחיק, חגיגי ומוצלח למדי, אבל הצחוק ההיסטרי מגיע מסצנה ספציפית מאוד שבה שולמית האחות הקטנה נוגסת לתומה בקפוסטה שמנמנה מעשה ידי אימא, ומגלה לחרדתה את הסוד האפל מכול, שכולנו כבר גילינו בשלבים שונים בחיינו – שהקפוסטה האגדית של אימא, התבשיל הכי מושקע שלה שכל כך אהבנו לטרוף כילדים, עשוי, ובכן, משאריות של אורז מהשנה האחרונה שאימא פשוט זרקה למקפיא בתוך שקיות סנדוויץ' שמנוניות. הכרוב גם הוא נאגר שם במקפיא הענק, שאריות של כרוב מהמרק, כרובים שלמים במצב ביניים שנקנו במבצע באוגוסט והוקפאו למען סעודת הפורים וכמובן סופים של רסק עגבניות בקופסאות שימורים שנשלחו למקפיא כמות שהן, פתוחות ומטונפות.
שולמית מביטה בזעזוע בקפוסטה, משתעלת קלות, מקללת אותנו נמרצות תוך כדי צחוק מתגלגל וחסר שליטה – הדרך האסטרייכרית הנכונה להתמודד עם המציאות – ובאלגנטיות מקצועית מזיזה את הצלחת מעט הצידה ומכסה אותה במפית פרחונית כדי שאימא לא תיעלב.
אנחנו, הגדולים, עלינו על הסוד האפל כשראינו את אימא בסוף כל ארוחה שכללה אורז, אוספת את השאריות מהצלחות בתנועה מכנית לתוך שקית סנדוויץ' וזורקת למקפיא. וכל אחד מאיתנו בתורו עבר את השלב שבו הוא גדול מספיק כדי להבין מאיפה הגיעו המצרכים לקפוסטה החגיגית. כל אחד מאיתנו ביצע פתיחה מזועזעת של המקפיא במחסן ונשא הספד קטן למאכל שלא נהיה מסוגלים יותר לאכול בחיים.
שולמית הקטנה, לעומת זאת, שמעולם לא פתחה את המקפיא, כי היא הקטנה של אימא ומוז'ינקלה אמיתית שלא הכינה לעצמה מעולם סנדוויץ' או ארוחת צוהריים, קיבלה את המידע המפורט לתוך האוזן ממנחם ושמיל בשעה שנגסה בתאווה מהמאכל האהוב עליה.
אימא, כמו אימא, לא הבחינה בכל הדרמה הזאת ורק חייכה חיוך מלא נחת יהודית למראה יוצאי חלציה יושבים לסעודת הפורים ופיהם מלא צחוק.
השנים עברו, ואימא שמה לב מתישהו שאף אחד לא אוכל מהקפוסטה המפורסמת והפסיקה להכין אותה.
כולנו נשמנו לרווחה, ואימא המתוקה רק נאנחת בהקלה בכל סעודת פורים ומפטירה מתחת לאף שאיזה כיף שהיא כבר לא צריכה להכין את הקפוסטה הזאת, שגם ככה דרשה ממנה מאמץ קולינרי עילאי, ושהיא מבחינתה לאכול חלה עם טחינה בפורים, רק שאנחנו היינו כל כך להוטים לקפוסטה אז היא עשתה את המאמץ. אבל ברוך השם איבדנו עניין ועול אחד ירד לה מהגב.
חסדי ה' כי לא תמו. כי לא כלו רחמיו.
וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.
***
אין מתכון לקפוסטה, כי אין מצב שאני נוגעת בקודש הקודשים הזה.
אבל קבלו מתכון חגיגי ומשמח לבורקס בשר:
מצרכים:
חבילה של בצק עלים מופשר
למילוי:
חצי קילו בשר טחון
בצל אחד גדול קצוץ
2 שיני שום כתושות
כ-6 משמשים מיובשים קצוצים
חופן צנוברים קלויים
3 כפות שמן זית
כף סילאן
מלח ופלפל
פטרוזיליה קצוצה
והסוד שלי לטעם מיוחד: חופן של עלי זעתר טריים קצוצים.
אופן ההכנה:
מחממים את התנור ל-180 מעלות.
במחבת בינונית מחממים את שמן הזית ומטגנים את הבצל והשום עד להזהבה.
מוסיפים את הבשר לטיגון קצרצר וחלקי, כדי שהעסיסיות שלו תישמר במהלך האפייה.
מכבים את האש ומעבירים את תערובת הבשר לקערה. מוסיפים את שאר הרכיבים ומתקנים תיבול.
פותחים את בצק העלים למלבן בגודל הרצוי ומניחים לאורכו בשליש התחתון תלולית יפה של המילוי. מגלגלים בזהירות עד לקבלת נחש בצק ממולא, ומגלגלים אותו לשבלול.
מעבירים בזהירות לתבנית מרופדת בנייר אפייה, מושחים בחלמון ביצה ומפזרים שומשום לרוב.
שולחים לתנור לחצי שעה בערך, או עד שהשבלול זהוב, פריך ומגרה, ומתקשרים לאימא להגיד אה פרעיילכן פורים 3>
בתיאבון!
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
אותנטיות – זה כל הסיפור
רייצ'ל שץ
הסרט אושפיזין, או כמו שבאמת צריך להגות את שמו "האושפיזין", הפך להיות סרט שהבורגנות החילונית מוציאה פעם בשנה מהמדף מעל הטלוויזיה, מנערת את הקופסה מהאבק וחוגגת את חג הסוכות. מעין ברכת כוהנים שנתית.
בלי שום קשר לאלוהים, כמובן.
יש מעט סרטים ישראליים שהצליחו להתרומם ולהיכנס לקאנון התרבותי המקומי והפכו לקלאסיקות. כאלה שנדמה שיש להם משבצת שידור קבועה בגלגל השנה והחיים שלנו כחברה. כמו אבי נשר עם "הלהקה", שמי זרחין עם "הכוכבים של שלומי", אורי סיוון וארי פולמן עם "קלרה הקדושה", ניר ברגמן עם "כנפיים שבורות", הגשש החיוור עם "גבעת חלפון אינה עונה" ועוד.
הקולנוע בארץ עדיין צעיר, בכל ביס תרבות נדחפות קצת שאריות חול וגמלים, ואומנות צריכה זמן כדי להתהוות. אולי, כמו במקרים רבים, זה עניין של כסף. בכל שנה קרן הקולנוע הישראלית (שעל התקציב שלה בעיקר מתבססת התעשייה) מתקצבת שישה- שבעה יוצרים בלבד ב-כשלושה מיליון שקל לסרט באורך מלא. זה נשמע הרבה, אבל קולנוע הוא תחום יקר מאוד. לשם השוואה, האוונג'רס האחרון תוקצב בכ-220 מיליון דולר.
אז אנחנו לא הוליווד, זה ברור, לא בשנים, לא בתקציב וגם לא בקצב. אבל התעשייה בארץ הולכת ומתפתחת, ויצירות ישראליות מגיעות לענקית הסטרימינג "נטפליקס". בסדרה "שטיסל", לדוגמה, ניתן לצפות כעת במאה תשעים מדינות מסביב לעולם. גם בתחום הקולנוע סרטים ישראליים מתחילים לתפוס מקום ונוכחות. לא מזמן במאי ישראלי זכה בפרס "דוב הזהב" בברלין, ולאחר מכן בפרס "חבר השופטים" בפסטיבל קאן בצרפת.
אז איך בכל זאת קולנוע צעיר ולא מתוקצב מצליח?
ובכן, קולנוע הוא מדיום נרטיבי שאוהב נקודות מבט, והוא תמיד ינסה לחדש את עצמו ולמצוא נקודות מבט ספציפיות שלא ראינו. זו הדרך שלו להתפתח, למצוא עוד סיפורים ועוד גוונים אנושיים שיצטרפו לסיפור הגדול של האנושות.
אם אבקש מעשרה אנשים לספר לי על השפן הקטן ששכח לסגור את הדלת, כל אחד יספר סיפור אחר. אחד יתמקד בסבל של השפן, השני ינסה ללמד את הקורא מוסר השכל, והשלישי יחליט שהסיפור בכלל צריך להיות מסופר דרך עיניו של החיידק.
אחד השינויים הכי גדולים שעברתי בתהליך היציאה, ושלאט לאט קרה גם ליוצאים נוספים סביבי, הוא התפתחות של נקודת מבט ספציפית ואישית על החיים. ההבנה שהקונפליקטים שלי שונים, שהדרך שבה אני חווה אהבה, שמחה וכעס היא שלי, שלכל אחד גבולות מוסריים שונים (מה שבעיניי ראוי, ייתפס בעיני האחר כבעייתי), שנקודת המבט שלי על החיים היא אינדיבידואלית ולא שייכת לחברה, וככל שהיא אינדיבידואלית יותר, היא שייכת לי יותר.
יש שיאמרו שזה בעצם כל הסיפור של יציאה מהחברה החרדית. הייתה לנו נקודת מבט פנימית אחרת מהחברה שבתוכה גדלנו. וההתנגשות הזו דחפה אותנו החוצה, לעולם שבו יש יותר מרחב לבחור את הנרטיב ולספר אותו כמו שאנחנו רוצים.
מה מיוחד בסרט "האושפיזין" שהצליח להעלות אותו מעל השאר?
כששולי רנד כתב את הסרט "האושפיזין" ואז שיחק בו (וגם זכה עליו בפרס אופיר) השנה הייתה 2004. ז'אנר "סרטי הדוסים" כמעט שלא היה קיים (הסדרה "החצר" שודרה ב-2003, ודוד וולך יצא עם הסרט "חופשת קיץ" רק ב-2007). העולם החרדי היה עדיין גטו ואף אחד לא הציץ מעל החומות, לא באמת. היו במאים חילוניים שניסו להציג את החברה החרדית על המסך, אבל נקודת המבט שלהם הייתה חיצונית והדמויות יצאו שטוחות, הן היו פלקט של אנשים דתיים שנראים ומתנהגים בצורה מסוימת, אבל לא אנשים חיים. לעומתם, נקודת המבט של שולי רנד הסעירה את הקהל הישראלי והפכה את הכול לחי ואמיתי. הסרט גם מביא איתו תמות דתיות שלא נראו קודם על המסך הישראלי.
גם בשוק השחור הדוסי, "האושפיזין" היה בין הדיסקים הנצרבים ביותר בהיסטוריה, כולנו רצינו לראות מי האיש שהעז לעשות עלינו סרט והאם הצליח להציג את העולם החרדי כפי שהוא, לפחות כפי שאנחנו רואים אותו.
אבל הסרט "האושפיזין" לא הצליח להביא רק נקודת מבט חדשה לזמנו בקולנוע הישראלי, הוא הביא גם נקודת מבט שעד היום נשקפת מעיניים ספציפיות מאוד, עיניים של חוזר בתשובה.
חוזרים בתשובה ייחשבו לנצח "האחר", "השונה", בתוך הקהילה החרדית. הם אף פעם לא יהיו באמת חרדים, גם אם הם מאוד מנסים להיות כאלה. החברה מסרבת לראות בהם חלק, והיא כנראה צודקת, הם עדיין נושאים בתוכם חלקים מהחילוניות ולא מוכנים לוותר עליה. כמו, למשל, על הצורך שלהם ליצור, או על נקודת המבט האינדיבידואלית שמסכנת את החברה החרדית כפי שהיא בנויה היום. שולי רנד ערני מאוד בתוך הסרט כלפי המקום שהחברה החרדית מקצה לו והוא מתבונן בו בכאב אבל גם בהבנה.
ניתן לראות זאת בסצנה שבה שולי קונה את האתרוג הכי מהודר, הכי יפה, כדי להרגיש שייך, כדי להיות משהו שהחברה החרדית אף פעם לא תיתן לו להיות.
המציאות מייד מנכיחה לו עד כמה הוא לא חלק, כאשר שני חברים מהעבר באים לבקר אותו ומזכירים לו שהוא אחר, שהעבר תמיד יהיה חלק ממנו גם אם אלו חלקים בעצמו שקשה לו להתמודד איתם.
בסצנת הסיום של הסרט הגיבור עומד באמצע בית הכנסת, הוא הרגע מל את הבן הראשון שלו וכולם רוקדים סביבו. הוא מוקף בקהילה החרדית, ואז מצטרף אליו גם העבר שכה פחד להתמודד איתו. העבר מיוצג על ידי החברים מפעם שחובשים כיפות ומצטרפים למעגל הרוקדים. הגיבור, שעד כה ניסה להסתיר את חבריו, מצליח לקבל אותם ואת עברו.
או כמו שכתבה המשוררת זלדה:
"הֶעָבָר אֵינֶנּוּ תַּכְשִׁיט
חָתוּם בְּתוֹךְ קֻפְסָה שֶׁל בְּדֹלַח
גַּם אֵינֶנּוּ
נָחָשׁ בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת שֶׁל כֹּהַל –
הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ
בְּתוֹךְ הַהֹוֶה
וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר
נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר –
כַּאֲשֶׁר הֶעָבָר מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה
זוֹ הֲרָמַת הַחַיִּים כֻּלָּם..."
זהו סוף שמח, של תקווה, של קבלה, והוא סוגר את התמה של זרות בנימה אופטימית.
אבל אולי דווקא בגלל נקודת המבט המיוחדת של היוצר הייתי מצפה לסוף פתוח יותר, כזה שבו הוא עדיין האחר, ולא האתרוג ולא ההתמודדות עם העבר יהפכו אותו באמת לחלק, כי יש משהו יפה בלהיות "השונה" ו"האחר" בתוך חברה, להיות בעל התשובה, לחיות בתוך חברה מסוימת, להבין אותה אבל בו-זמנית גם לא להיות שייך עד הסוף. יש משהו יפה בלשמור על היכולת שלך להיות אינדיבידואל, על הדרך שבה אתה רואה את המציאות, ועל הדרך שבה אתה מספר סיפור.
אולי ההשלמה הזו עם הזרות יכלה להיות סוף ריאליסטי ושמח יותר.
כשנציגי נטפליקס הגיעו לאחרונה לארץ לפתוח חממה לתסריטאים מקומיים, ישבתי בקהל בסשן של Q&A, המיקרופון עבר מאחד לאחד וכולם שאלו שאלות, כולם רצו להבין, מה נטפליקס מחפשת, כל אחד רצה להבין איך לכתוב את הסדרה שנטפליקס תקנה. לאחר מספר שאלות דומות מהקהל, קמה אחת הבכירות ואמרה: "אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, אתם תאמרו לנו. כל מה שאנחנו מחפשים הוא אותנטיות, אותנטיות של נקודת מבט. ספרו לנו את הסיפור שלכם".
ולמי שהדיסק הצרוב של אושפיזין עוד לא הגיע אליו, הנה קישור לטריילר: https://www.youtube.com/watch?v=zVfXipr3WuE
אֱהֹבו אֶת הַמְּלָאכָה: עבודות זמניות
*הטור מסתמך על המידע המופיע באתר "כל זכות" ואין לראות בו ייעוץ משפטי אלא חומר להעשרה בלבד*
בטורים הקודמים הרחבנו על "משבר העבודה הראשונה", על הניסיון התעסוקתי שלא תמיד רלוונטי ועל האתגרים בדרך לעבודת החלומות.
עד שהחלום יהפוך למציאות, ובמקביל למסלול התעסוקתי המרתק והבדרך כלל מפרך שכולנו עוברות ועוברים, אנחנו עדיין צריכים לעבוד ולהתפרנס.
כל עוד לא נפלה עלינו ירושה מסתורית או נקלע לחיינו ספונסר נדיב, לא פעם הפתרון המתבקש/הריאלי הוא לעבוד בעבודה זמנית.
עבודה זמנית כשמה כן היא על כל הפלוסים והמינוסים שיכולים להיות בדברים זמניים. אף שבהגדרה התעסוקה הזמנית אינה לטווח הארוך, העבודה עצמה מחייבת ובעלת כללים וחוקים התקפים הן לעובדים והן למעסיקים. מבחינתכם, חשוב שתתייחסו ברצינות לעבודה, תקפידו להבין מה בדיוק נדרש מכם, תוודאו מראש שהעיסוק והיקף השעות מתאימים לכם לכל אורך התקופה הרלוונטית. וגם, תשימו לב לזכויות שלכם ולכל מיני "חורים" בתיאור המשרה, בתהליך הקבלה או בתנאים שעלולים בהמשך לעורר בעיות.
מה זו השאלה הזאת?
יונית (שם בדוי, כמו כל השמות בכתבה) כיום בת 29, היא עובדת סוציאלית. לפני שבע שנים מצבה האישי היה שונה בתכלית ממצבה כיום. אז הייתה בשיאו של תהליך יציאה מורכב ושקועה בחובות. בשיחה שלנו היא נזכרה איך פנתה למכר רחוק, מפיק אירועים, וביקשה לעבוד אצלו בכל עבודה שתכבד את בעליה ותמלא מעט את הבור בחשבון הבנק. המכר, בתגובה, פתח בחקירת שתי וערב על עברה ועל האתגרים שעימם היא מתמודדת כדי להבין "אם הרקע שלה יכול להסתדר עם אופי העבודה באירועים היוקרתיים שהוא מפיק".
איסור על אפליה במקום העבודה הוא ברור ומוחלט, אבל במקרים מסוימים אופי האפליה פחות ברור. אפליה יכולה להתחיל בריאיון ולהמשיך לאורך כל תקופת העבודה. מה זה אומר בפועל? שאסור למנהל להפלות מכל סיבה שקשורה למין, נטייה מינית, היריון, גיל, גזע, דת, השקפה פוליטית, מקום מגורים, שירות צבאי ועוד ועוד. וכן, גם "לוודא" מאיפה יצאתם ומה עשיתם בישיבה או בסמינר ולפי זה להחליט אם לקבל אתכם לעבודה זו אפליה לכל דבר ועניין.
אז, אם בריאיון העבודה שואלים אתכם שאלות כמו אלו והן אינן קשורות באופן ישיר לתפקיד שאליו אתם מתראיינים, ראו בכך תמרור אזהרה וזכרו שאינכם חייבים לענות עליהן:
מה הפרופיל הצבאי שלך?
האם יש לך ילדים?
יש לך עבר פלילי?
האם את/ה נוטל/ת תרופות?
מאיפה ההורים שלך?
את/ה דתי/ה?
נוהג/ת לשתות אלכוהול?
נחזור ליונית בסוף הכתבה, יש המשך לסיפור.
עובדים בסופ"ש? לא בטוח שאתם חייבים
שמוליק, כיום חייל בן 22, חיפש עבודה זמנית לכמה חודשים, בין הזמן שעזב את הישיבה לזמן הגיוס שלו. באותה תקופה הוא אומנם הוריד את הכיפה אך עדיין הקפיד על שמירת שבת. בעצת חבר יוצא ותיק יותר, הוא חיפש עבודה במלצרות. "כסף קל ומהיר ועבודה שבה אין כל כך זמן לחשוב", סיפר לו החבר. זה בדיוק מה ששמוליק היה צריך וביקש מהחבר שיארגן לו ריאיון במסעדת הדגים שבה עבד.
האחמ"ש שראיין את שמוליק התפלא לשמוע שאף שהוא כבר לא מגדיר את עצמו חרדי ובדעתו להתגייס כחייל מן המניין, שמוליק אינו מעוניין לעבוד בשבת מטעמים דתיים. "אם אתה לא מוכן לעבוד בשבת אתה לא יכול לעבוד כאן", הודיע האחמ"ש לשמוליק. "עבודה במסעדה שפתוחה בשבת מחייבת משמרות בסופי שבוע. מצטער".
ובכן, האחמ"ש טעה. על פי חוק, חוץ ממקומות עבודה ספציפיים, כמו בתי מלון או תפקידים שקשורים לבריאות או לביטחון – עובדים ועובדות יכולים לסרב לעבוד בשבתות "מכל סיבה שהיא". אם תרצו לעבוד בשבת או בחג חשוב שתדעו כי לעבודה בימים אלו תעריף מיוחד, על עבודה בשבתות ובחגים מגיעה לכם תוספת שכר לפי הפירוט הבא:
עובדים במשכורת חודשית זכאים לתוספת של 50% מהשכר הקבוע.
עובדים שעתיים או יומיים זכאים לשכר של 150%.
שימו לב: אם החסרתם שעות עבודה רגילות במהלך החודש ויוצא לכם לעבוד בשבתות באותו החודש, אסור למעסיק לקזז את שעות העבודה החסרות עם העבודה שלכם בשבת. שבת - כבודה במקומה מונח.
תשלום מרגע הכניסה עד רגע היציאה
שירה, כיום בעלת משרד פרסום עצמאי, החלה את דרכה המקצועית כמארחת במסעדת יוקרה. תהליך הקבלה היה ארוך, הוא כלל כמה שבועות של התלמדות וחפיפה. לאחר מכן, בעשרת החודשים שבהם עבדה, היא נדרשה להגיע לפני תחילת המשמרת לישיבת צוות, להישאר במקום אחרי שעת הסגירה הרשמית כדי לסייע בארגון המקום והכנתו ליום הבא וכן להשתתף באירועי גיבוש. למזלה של שירה, היא ידעה שהמעסיק מחויב לשלם לה על ההתלמדות ועל כל רגע שבו היא נמצאת במקום העסק, למרות ששעות העבודה שלה הוגדרו מ-15:00 עד חצות. בריאיון העבודה היא שאלה מה התשלום עבור ההתלמדות וביררה שתקבל שכר על כל שעה שבה היא נמצאת בעבודה, כולל תשלום בגין שעות נוספות.
תהיו שירה. ודאו שהמעסיק מכיר את החוק הקובע שעליו לשלם עבור כל שעה שבה אתם במקום העבודה כל עוד הוא דורש זאת מכם. זה כולל, כמובן, את זמן ההתלמדות, ההכשרה, ההכנות למשמרת, ישיבות צוות וסגירת משמרת.
תנאים - זה בסיסי!
חיים הוא יוצא טרי בן 27. כדי לעמוד בתשלומי המזונות ולאפשר לעצמו מגורים סבירים הוא עובד בכמה עבודות. אחת מהן היא כשומר בחניון מאולתר. "הייתי צריך לדאוג לעצמי לציליה, לג'ריקן מים ולכיסא. התחברתי עם בעלת עסק למוצרי סידקית ליד החניון כדי שאוכל ללכת מדי פעם לשירותים", הוא מתאר. "בעל החניון הבטיח שידאג לכל מה שאני צריך אבל רק בעוד כמה חודשים, כשישתחרר לו כסף מנכס אחר". התירוצים של בעל החניון לא יעברו בית משפט, ככל הנראה.
חשוב שנבהיר, בין שמצאתם עבודה במלצרות, סבלות, ניקיון, זבנות או אבטחה - יש הנחיה ברורה ומשותפת לכל סוגי העבודות ולמשך כל זמן העבודה: על המעביד לספק לכם תנאי עבודה בסיסיים נאותים, החל מהאפשרות לשבת בזמן העבודה, גישה למים ושירותים, הקפדה על אי עישון במקומות שלא מיועדים לכך ועד אמצעי חימום או קירור הולמים.
ועוד קצת על זכויות וחובות:
עבודה שעתית או יומית
מלצרות, אבטחה, ניקיון ועוד ועוד – יש לא מעט הזדמנויות להשלים הכנסה או "לעשות קופה" בלי להתחייב לעבודה לטווח ארוך. זה לא אומר שאין לכם זכויות וזה לא אומר שמגיע לכם פחות. זה אומר שאתם מוגדרים בחוק בתור "עובדים יומיים" או "עובדים שעתיים". הדבר בא לידי ביטוי, קודם כול, בחוזה שנחתם ביניכם למעסיק שלכם אבל גם ביחס לשאר הזכויות שחשוב לשים לב שהן אכן ממומשות. חשוב לדעת, הסעיפים הבאים הם כלליים ויש מקרים שבהם המעסיק יפעל אחרת. כך או כך, חשוב לדעת מראש מה התנאים בעבודה ולא להיות מופתעים בדיעבד.
כמה: כל עובד ועובדת, כולל עובדים שעתיים או יומיים, זכאים להשתכר שכר מינימום. הזכאות לשכר המינימום כוללת תקופות ניסיון, הכשרה או התלמדות, גם אם לא המשכתם לאחר מכן לעבודה עצמה.
נכון לחודש דצמבר 2023 שכר מינימום שעתי עומד על 30.61 שקלים ושכר יומי מינימלי הוא 257.16 שקלים. חשוב לשים לב שיש תחומים שהסכומים בהם מעט שונים. למשל, בענף השמירה והאבטחה שכר המינימום הוא תמיד 10% מעל שכר המינימום הכללי. וכמו כל עובד קבוע אחר, כפי שציינו קודם, לעבודה בשבתות וחגים יש תעריף שונה - תוספת של 50% עבור כל שעת עבודה.
מתי: לעובד שעתי או יומי צריך לשלם משכורת בתום מחצית החודש שבו הוא מועסק. במקרה שהמשכורת לא שולמה עד 9 בחודש העוקב אפשר להגיש תביעה על הלנת שכר.
עוד שני דגשים חשובים שלא תמיד נלקחים ברצינות בעבודות יומיות: מי שמועסק בשעות קבועות ובימים קבועים והמעסיק ביטל לו יום עבודה, זכאי לתשלום עבור אותו יום עבודה אם הוא מצידו היה מוכן להתייצב לעבוד - אלא אם כן סוכם מראש שיש אפשרות לביטול ברגע האחרון מצד המעביד . במקרה של פיטורים, כל עובד ועובדת זכאים להודעה מוקדמת לפני פיטורים. תקופת ההודעה המוקדמת נקבעת בהתאם לוותק: עובד בעל ותק של עד שנה יהיה זכאי ליום הודעה מוקדמת על כל חודש עבודה.
שעות נוספות
עבור עבודה מעבר לשעות הקבועות, כל עובד ועובדת זכאים לתוספת תשלום של 25% או 50% מהשכר הבסיסי שסוכם. לא ניתן לוותר על הזכות לתוספת תשלום עבור שעות נוספות. גם אם חתמתם על חוזה שמתגמל אתכם בשכר נמוך יותר אין לכך שום משמעות ואתם יכולים לתבוע מהמעסיק את התשלום המלא והמותאם.
כמה: על כל שעתיים נוספות של עבודה אתם זכאים לתשלום של 125% (כלומר תוספת של 25% על ערך שעת העבודה רגילה); מהשעה השלישית תשלום של 150% (תוספת של 50% על ערך שעת עבודה רגילה).
סיום תקופת ההעסקה
עברו ימים, שבועות או חודשים (לפעמים אפילו שנים) והעבודה הזמנית הגיעה לסיומה. לא משנה אם אתם בחרתם לסיים, אם הסיום נקבע מראש או פוטרתם - חשוב שתדאגו לקבל מהמעסיק לשעבר את המסמכים הבאים:
מכתב אישור סיום עבודה. המכתב הזה נדרש, בין היתר, כדי שתוכלו לממש את הזכויות שלכם בשירות התעסוקה. למשל, לקבל דמי אבטלה. על המעסיק לספק לכם את המכתב, שם צריך להיות כתוב "הודעה כתובה על סיום ההעסקה" ופירוט משך הזמן שעבדתם. אין צורך לפרט במכתב את הסיבות להפסקת העבודה.
אישור שחרור כספים. אם הופרשו עבורכם כספים לקופת גמל או קרן השתלמות, אתם יכולים למשוך את הכסף בסיום תקופת ההעסקה. תידרשו להציג מסמך שבו המעסיק מודיע שאינו מתנגד לשחרור הכספים עבורכם.
טופס 161. מדובר בהודעה של המעביד לרשות המסים. בטופס יפורטו כספי הפיצויים וכספים נוספים ששולמו לכם עקב סיום העבודה ומה הסכומים שהופרשו לביטוח הפנסיוני.
אם העבודה הסתיימה בתחושות טובות הדדיות, בקשו מהמעסיק מכתב המלצה ובררו אם תוכלו להפנות אליו להמלצה מעסיקים פוטנציאליים עתידיים שלכם.
לחשוב על המטרה - ליהנות מהדרך...
ונחזור ליונית. היא הסבירה למכר שלה שהשאלות ששאל אותה על עברה ועל התמודדויותיה אינן רלוונטיות למשרה. האסרטיביות שלה מצאה חן בעיניו והיא התקבלה. יונית התמסרה לעבודה, כולל בסופי שבוע, עד שהצליחה לעמוד על הרגליים. היא נרשמה ללימודים, סיימה את התואר בהצלחה וכיום היא עובדת בעבודה שממלאת אותה בסיפוק. מה יש לה לומר ליוצאות ויוצאים שנמצאים בנקודת הזמן שבה היא הייתה? היא מבקשת שיזכרו שני דברים: "דבר ראשון הזכירו לעצמכם שגם זה יעבור, שהעבודה הזמנית היא רק תחנה בדרך. דבר שני, תוודאו שהזמני לא ייהפך לקבוע, שלא תתקעו עם העבודה הזמנית על חשבון חלומות אחרים שאתם רוצים להגשים".
היום יונית מרשה לעצמה להתרפק על הריגוש שחשה בעבודה הזמנית ההיא, ריגוש מסוג מיוחד שספק אם יחזור: "חמש בבוקר. זריחה. פסטיבל אינטימי במצפה רמון. אני על הבר. מכירה את כולם וכולם מכירים אותי. ובנוסף, אני גם מקבלת כסף על כל החוויה הזאת. אז תעופו על הזמניות, על הבין לבין, על ה'עוד לא החלטתי' ותצבעו את התקופה הזאת בכמה שיותר סטייל".
אֱהֹבו אֶת הַמְּלָאכָה: משבר העבודה הראשונה
השלבים הראשונים וחסרי הוודאות של תהליך היציאה מאלצים כל יוצאת ויוצא לקפוץ יותר מפעם אחת למים העמוקים ולקוות לתוצאות טובות, או לכל הפחות מספקות. "סימפטום העבודה הראשונה" ממחיש היטב את התסבוכת – שאם לא הייתה כל כך אמיתית ומטרידה היא הייתה יכולה להישמע כמו תקציר לסרט קומדיה מטופש: היעדר הכשרה מקצועית וחוסר היכרות בסיסית עם שוק התעסוקה פוגשים את הצורך המיידי להתפרנס ולהתקיים, ומעל כל אלו שוררים בלבול כללי של "מה אני רוצה לעשות" או לחלופין תסכול של "אני יודע בדיוק מה אני רוצה אבל אין לי מושג איך".
המצב הבהול של "אפטר יציאה" לא תמיד מותיר יותר מדי מרחב לדיוק. הזמן קצר, הפועלים ממש לא עצלים וחשבון הבנק דוחק. והתוצאה? עבודה שאולי "מכבדת את בעליה" אבל לא את כישוריו ושאיפותיו ובעיקר לא את אישיותו. כך, מכורח הנסיבות, יוצאת שרוצה להגשים את היצירתיות שלה יכולה למצוא את עצמה בעבודה משמימה ומרוקנת, ויוצא שהיה רגיל "להמית את עצמו" באוהלה של תורה נאלץ להתמודד עם עבודה פיזית קשה ולא מותאמת.
"העבודה הזאת לא הייתה קשורה אליי בשום אופן וצורה"
הסיטואציה מאתגרת. צריך להיות ריאליים. אבל לא פעם החלטה לא מושכלת יכולה להוביל לתוצאה כלכלית ורגשית מורכבת עוד יותר. רסל דיקשטיין היא עורכת לשון, עורכת ספרות, יועצת ומלווה תהליכי כתיבה ו"עורכת גאה ונרגשת של מגזין התקופה". לפני כעשרים שנה, מייד לאחר יציאתה מהעולם החרדי, נקלעה ל"משרה עם הילה". כמה ימים אחרי שהתחילה לעבוד, הלכה ההילה ונשארה העבודה. "התמיינתי והתקבלתי לעבודה במוקד המידע של ההוצאה לפועל", היא מספרת. "השכר, התנאים והילת 'עובד מדינה' קסמו לי ולא הבאתי בחשבון את טיב העבודה ואת הקושי המנטלי והרגשי הכרוך בשיחה עם אנשים שמתקשרים למוקד. נזרקתי מהמוקד אחרי שבוע וקיבלתי שכר חלקי על קורס ההכשרה שארך כחודשיים, מה שהוביל לתסכול עמוק ולהעמקת המינוס.
"העבודה הזאת לא הייתה קשורה אליי בשום אופן וצורה. היה אסור – לפי הנהלים – להגדיל ראש, הסביבה הייתה לחוצה ומלחיצה, העבודה הייתה משמימה, לא מצאתי שפה משותפת עם אף אחד סביבי ולמעשה היה אפשר להחליף אותי ברובוט".
"אם זו רוטינה בלי תוכן - אני מתחיל להרגיש עול"
במקרים אחרים, הניסיון התעסוקתי שכבר נרכש עומד גם הוא למבחן המציאות שהשתנתה. אדם, עורך תוכן ולשון מחיפה, עזב את החברה החרדית רגע לפני גיל 33, עם מקצוע אבל בלי תעודות. הוא איבד את מקום העבודה החרדי, חתם אבטלה עד שבן משפחה הציע לו עבודה בחברה המסחרית שבה הוא עצמו הועסק בתפקיד בכיר. "אמרתי שאין לי שום ידע והכשרה, אבל הוא אמר לי שזו משרה פקידותית ועם היכולות שלי אלמד אותה מהר מאוד".
שלושה חודשים אחרי שאדם התחיל לעבוד הוא הבין שבן משפחתו צדק, אבל שלושה חודשים נוספים גרמו לו להבין שהוא ממש לא נהנה מהעבודה. "הייתי צריך להזמין סחורה ולהוציא הזמנות ללקוחות. ישבתי במשרד, בדקתי מלאי והזמנתי סחורה. אני זקוק ליצירתיות בעבודה, ואם זו רוטינה בלי תוכן – אני מתחיל להרגיש עול. בימים אלה אני מסכם שלושה חודשי אבטלה, ועדיין ממשיך לשלוח קורות חיים".
אז איך לא נקלעים מראש לעבודה לא מתאימה ומה אפשר לעשות כדי שהעבודה הראשונה לא רק שלא תשחק את הכוחות, אלא שאף תהווה מקפצה לשלב הבא במסע התעסוקתי? שבילים – תוכנית ההכוון של "יוצאים לשינוי" נועדה בדיוק לשלב הזה. "מגיעים אלינו יוצאות ויוצאים שלא יודעים להגיד מה מתאים להם ובמה הם רוצים לעסוק בעתיד", אומר לנו דור בן דוד, מנהל התוכנית. "בשלב ראשון אנחנו ממפים יחד את הנטיות, הצרכים והיכולות ואז בודקים ברמה המעשית מהן האפשרויות - הן בכל מה שקשור לרכישת ידע כמו לימודים אקדמיים או הכשרה מקצועית לצד האופציות התעסוקתיות שרלוונטיות כרגע, כולל עבודה על כתיבת קורות חיים והכנה לראיונות".
האם כבר בשלב הכי ראשוני אפשר להתחיל לעבוד במה שבאמת מתאים לנו?
"השאיפה היא שהניתוב המיידי לתעסוקה יהיה קשור ל'תוכנית הגדולה'. אנחנו בונים מסלול ארוך טווח שמתחיל עכשיו ומתפתח עם הזמן. יש לא מעט מקרים של יוצאים עם יכולות גבוהות אבל חסרי הכשרה מקצועית, למשל יוצא עם יכולות אנליטיות גבוהות שרוצה לעסוק בתכנות. במקרה כזה צריך לבנות את המסלול באופן מדורג, במקביל להכשרה המקצועית. מה שהכי חשוב לבדוק הוא האם בסל הכלים הנוכחי אפשר למצוא את העבודה שמתאימה ליכולות האישיות ושתהווה כבר עכשיו מצע להמשך.
"יש לנו גם חיבור למרכזים בירושלים ובתל אביב, שמסייעים לנו בתחום התעסוקה וליווי יוצאים בשוק התעסוקה".
מגיע יוצא ואין לו עדיין את "החלום הגדול", מה עושים?
"להרבה יוצאים אין את המודל הראשוני שיכול לכוון אותם ואת השאיפות שלהם למקום מוגדר. אבל כמעט אין מצב של חלל ריק של 'אין עם מה להתחיל ולעבוד'. אנחנו מקשיבים לסיפור החיים של היוצא.ת, וכך, ביחד, מגלים הרבה איכויות שיכול להיות להן ביטוי בעולם התעסוקה. לא מעט אנקדוטות אישיות משקפות משהו על האופי, על הנטיות ועל היכולות, התפקיד שלנו הוא למצוא אותן בהיסטוריה האישית של כל אחד ואחת ולאחר מכן להמיר ולתרגם אותן לשוק העבודה".
לפרטים נוספים על תוכנית ההכוון "שבילים" לחצו כאן.
עשרת הדיברות לקורות חיים מדויקים / איתי אביתר, רכז תעסוקת יוצאים
קורות החיים הם כרטיס הביקור שלנו וההזדמנות הראשונית לשווק את עצמנו, לעורר סקרנות ולגרום למעסיק הפוטנציאלי לרצות להרים אלינו טלפון. במקרה של יוצאות ויוצאים בתחילת דרכם לפעמים התחושה שאין באמת מה לכתוב, נכון, זה יכול להיות מאתגר יותר אבל לכל אחד ולכל אחת יש "קורות החיים" ייחודיים ורק צריך לדעת להציג אותם נכון על הדף.
מבנה. שמרו על סדר ומבנה נכון, בהתאם לקורות החיים שלכם ולמשרה שאליה אתם שולחים אותם. קורות חיים בנויים ממספר חלקים וצריך להפעיל שיקול דעת ולבחור את הסדר בין ניסיון תעסוקתי, השכלה, שירות צבאי/לאומי, קורסים, הכשרות - לפי הרלוונטיות ולפי מה שמקדם אותנו מבחינת דרישות המשרה.
ספציפיות. התאימו מילות מפתח למשרה המבוקשת – חשוב להדגיש ניסיון/מיומנויות/ כישורים רלוונטיים ולשתול מילות מפתח שהוזכרו במודעה ומתארות את מה שהמעסיק מחפש. נתחו שלוש-ארבע מודעות דרושים וזהו מהן מילות המפתח החשובות שיופיעו.
נראות. בחרו עיצוב אחיד וברור, לכו על פונט אסתטי ובגודל נוח לקריאה (למשל david/ariel; גודל 11/12).
הצגה עצמית. תמצית בראש הדף – כתבו שתיים-שלוש שורות שמסכמות את הניסיון שלכם תוך הבלטת היתרונות האישיים, המוטיבציה והמכוונות שלכם לתפקיד הספציפי. בטרם כתיבת התמצית שאלו את עצמכם/ן: במה אני טוב? מה הערך הייחודי שאני מביא? מה יש לי שיכול להוות יתרון? מה המוטיבציה שלי? לאילו תפקידים אני מכוון?
מעורבות חברתית. ציינו ניסיון התנדבותי שקשור למעורבות חברתית, במידה ויש לכם. זה מעיד על ערך מוסף ובחלק מהמקרים יכול להיחשב כניסיון תעסוקתי למשרה מאותו תחום.
"כל" ניסיון רלוונטי. גם אם הניסיון התעסוקתי מצומצם – הדגישו ופרטו על ניסיונכם ההתנדבותי, הצבאי, על פרויקטים לימודיים רלוונטיים, על תפקידים שמילאתם במוסד הלימוד או בקהילה וכיו"ב, וכל דבר שיכול להעיד על הכישורים שלכם והיכולת לבצע משימות שונות. ככלל, לפעמים יוצאים שהתנדבו או שעבדו בקהילה החרדית לא מחשיבים את זה כניסיון, אז דווקא כן חשוב לציין את זה.
דברו במספרים. קל יותר לקלוט מידע כמותי. ציינו מספרים שממחישים את תחומי האחריות שלכם. במקום "אחריות על טיפול בפניות מלקוחות" – "אחריות על טיפול בכ-1000 פניות מלקוחות בכל חודש".
חסכו פרטים לא רלוונטיים. אין צורך לציין פרטים אישיים שאינם רלוונטיים לתהליך המיון למשרה ועלולים ליצור הטיות כמו גיל, מצב בריאות, מצב משפחתי וכדומה.
שפות. יש לציין את שם השפה ורמת שליטה – עברית, אנגלית, יידיש ועוד. שליטה ברמה "בינונית" יש לציין אם היא רלוונטית לדרישות התפקיד. כנ"ל לגבי יישומי מחשב. אם הרמה כרגע בסיסית אפשר לציין שאתם בתהליך למידה וחיזוק של מיומנויות אלו.
10. תחביבים. ספרו על תחומי עניין או תוכן שיש לכם. למשל: חובבי פילוסופיה, משחק, גלישת גלים, בישול וכדומה. אתם יותר זכירים כשיש לכם תבלין שאין לאחרים בקורות החיים, בפרט אם מדובר בתחביב רלוונטי למשרה שאליה אתם מתמיינים.
להרחבה צפו בסדרת הרשת שלנו.
הטור הראשון בסדרה - עבודת חלומות.
הטור השלישי - עבודות זמניות.
אֱהֹבו אֶת הַמְּלָאכָה: עבודת חלומות
לפני כשבע שנים, בזמן לימודיי לתואר ראשון, עבדתי במשרה חלקית כיועץ לימודים (ובשתי עבודות נוספות שהצליחו להשתלב זו בזו, ושלושתן עם מערכת השעות של הלימודים). העבודה הייתה במשרד קטן של פסיכולוג תעסוקתי שפיתח שאלון אישיות מפורט להתאמת מסלול לימודים. בשלב מסוים מילאתי בעצמי את השאלון, כדי לשמוע את חוות דעתו של הפסיכולוג על הבחירות שלי. אני לא זוכר באילו מילים ספציפיות הוא השתמש, אבל הרעיון הכללי היה שאין לי בשום צורה – נכון לאותו זמן – אורך רוח, שלווה, ריכוז ועוד אי אלו מטענים נפשיים שאמורים לאפשר לי לשקוד כראוי וכיאות על תלמודי.
סיימתי את התואר הראשון, ומאז ועד היום הספקתי לעבור מגוון קורסים וסדנאות, המשכתי לתואר שני ובמקביל התמקמתי תעסוקתית יותר ויותר בעולם הכתיבה והעריכה. ככל הנראה, גם היום, אם אמלא את אותו שאלון, או כל שאלון אחר, התוצאה תשקף מצב נפשי זהה; קופצני וחסר מנוחה, מצב שלא בהכרח אמור להוביל לעצירה או השהיית לימודים אלו או אחרים, אבל משקף את מסלול החיים שלי ושל עוד רבות ורבים, יוצאות ויוצאים. מסלול לא קונבנציונלי שדורש נשימה עמוקה ואורך רוח, שמצריך יכולת "מולטי־טסקינג" גמישה במיוחד, ושמפתח עם הזמן את היכולת המנטלית להתבלבל, לעשות שטויות וללמוד מחדש תוך כדי תנועה.
משחק החיים
הסיפור שלי אינו יוצא דופן, בטח שלא בעולם היוצאות והיוצאים שבו הלא־שגרתי הוא השגרה הקבועה. אני מסתכל ימינה ושמאלה, רואה יוצאות ויוצאים במסלולי חיים שונים, ומבין שסוגיית התעסוקה היא סיפור גדול, מגוון, נטול קווים ברורים אבל מושפע ומשפיע על כל הדילמות הלא־שגרתיות האחרות.
בסודוקו למתקדמים שנקרא: "יצאתי. מה הלאה?" – הכול קשור להכול. החוויה הרגשית המטלטלת של הסיטואציה החדשה, שפוגשת פערי ידע ותרבות שלא נשלמים לא ביום ולא ביומיים, ותהליך בניית הזהות האישית והמקצועית שפוגש בעל כורחו צורך מיידי ודוחק להתקיים ולהתפרנס.
המושג "תעסוקה" יכול להישמע כעניין פרקטי; הרי צריך לעסוק במשהו, הרי אם אין קמח אין תורה, אלא שהאתגר התעסוקתי מגלם מניפה רחבה וסבוכה בהרבה של רצונות, צרכים ושאיפות. בקרב היוצאות והיוצאים, שלל האתגרים התעסוקתיים נפגשים לא פעם עם דפוסי חשיבה מושרשים, שלעיתים גורמים לתהליך ההתגבשות מחדש להיות מורכב בהרבה. בחלק מהמקרים, השאלה שאולי לא נשאלה לפני כן ברצינות: "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול?" מתעוררת לפתע לחיים בגיל 20 או 25 או 30, והתשובה לה נכתבת ומשתכתבת שוב ושוב לאורך המסע. כמובן, כל יוצאת והאתגרים הספציפיים שלה, כל יוצא וה"חורים בעלילה" הייחודים לו, פערים שעליו להשלים; יש תשובות מורכבות יותר ומורכבות פחות, אבל כל תשובה שתתקבל תידרש לעבור מסלול לא פשוט, של סימון מטרות ויעדים, נטול קיום של מודלים מוכרים שביכולתם לעזור לעצב תמונה כללית של דרך וחזון. כך נוצרים חלומות גדולים, חמושים בשאפתנות ובתשוקה, ובדחף להוכיח את עצמך ולהצדיק את הבחירה לצאת מהחברה החרדית, המסלילה.
חלומות פוגשים מציאות
אבל! גם לתשוקה יש מציאות וגם ליכולת למקבל משימות והתמודדויות יש תקרת זכוכית. וכך, לא פעם, יצר ההגשמה העצמית והחלומות הגדולים שדחקו והכריעו את היציאה להתרחש ולהתממש, נהדפים הצידה אל מול החיים עצמם. הנתונים היבשים ממחישים יותר מכול את צוואר הבקבוק שאליו נקלעים היוצאות והיוצאים המבקשים למקסם את הרצונות, הכישורים והשאיפות שלהם. למי שמספרים מעייפים אותו, זו השורה התחתונה: מבין קבוצות האוכלוסייה בישראל, בקרב היוצאים התגלה הפער הגדול ביותר בין שיעורי התעסוקה בפועל (הגבוהים) לשיעורי ההשכלה (הנמוכים), ממוצע השכר (הנמוך) ואופי התעסוקה, שבחלק גדול מהמקרים רחוק ממיצוי הפוטנציאל האישי.
ובפירוט:
על פי נתוני מחלקת המחקר של "יוצאים לשינוי" (מתוך שנתון 'יוצאים עם נתונים' 2022), אחוז העובדים בקרב גברים יוצאי החברה החרדית (81%) קרוב מאוד לשיעור העובדים באוכלוסייה הכללית (90%), זאת לעומת 48% בקרב החרדים מבית ובהווה. אבל, שיעור בעלי ההשכלה הגבוהה של היוצאים נמוך בהשוואה לאוכלוסייה הכללית ודומה יותר לחרדים. בקרב הגברים, 15% מהיוצאים הם בעלי השכלה אקדמית, בהשוואה ל-7% מהחרדים מבית ובהווה, ולעומת 42% בקרב האוכלוסייה הכללית.
פערי ההשכלה מתכתבים באופן מובהק עם ממוצע השכר ועם אופי התעסוקה. 62% מהיוצאים המועסקים עובדים במקצועות שלהם נדרשות מיומנויות נמוכות וממוצעי השכר בהם נמוכים (שכר חודשי של פחות מ-10 אלף שקלים בשנת 2019), בהשוואה ל-34% מהאוכלוסייה הכללית, ו-32% מהחרדים המועסקים. הדוגמה הבולטת ביותר לאתגר התעסוקה של היוצאים היא שיעורם הנמוך בקרב עובדי ההייטק.
בואו נדבר ביזנס
בחודשים הקרובים נפנה זרקור אל תחום התעסוקה; במסגרת פרויקט "אֱהֹבו אֶת הַמְּלָאכָה" נסקור במגזין "התקופה" את מכלול האתגרים שפוגשים חלק מהיוצאות והיוצאים בדרך זו או אחרת. ננסה למפות את התמונה הכוללת, מתיקוף ופירוט הקשיים והחסמים ובחינה שלהם משלל זוויות, סקירת המחקרים שנעשו בתחום, פירוט המענים הקיימים לשילוב מיטבי באקדמיה ובתעסוקה, ועד הצעות לטיפים והמלצות מיוצאים ותיקים ומאנשי מקצוע, לצד שיתופים וראיונות עם דמויות מפתח ויוצאים שעברו ועוברים מסלולי תעסוקה מעוררי השראה ויכולים ללמד את כולנו דבר או שניים.
יגעת ומצאת – תאמין!
רגע לפני שנתחיל לנסות לפשט את המבוך התעסוקתי שמתחיל ברגע היציאה (וכנראה שעוד לפני) אבל ממשיך ומסתבך עוד הרבה אחרי, חשוב לי להדגיש: מטרת הפרויקט אינה רק ליצור מעין "ויקיפדיה" לתחום או לכתוב מדריך מעשי לזיהוי אתגרי תעסוקה; המטרה היא גם לראות ולהראות איך דווקא "כורח הנסיבות" יכול לייצר תוצאות ייחודיות, מספקות ומפתיעות. ולא פחות חשוב, ברצוני להמחיש כי אין מסלול אחד ויחיד, חקוק בסלע, להצלחה, ושחלק ממרכיביה של ההצלחה כבר נמצאים בכל אחד מאיתנו, מחכים לבקיעה בדרך למימוש החזון: אֱהֹבו אֶת הַמְּלָאכָה.
לטור השני בסדרה>>
הכותבים שלנו
קצת על התקופה...
מגזין "התקופה" מביא אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
