אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה פגשתי יוצאת!
אם להיצמד להגדרה הוויקיפדית, פגשתי ודאי אין-ספור לפניה ורבים כדוגמתה סבבוני, שמא הייתי אחת כזאת בעצמי. לא שמרתי שבת אז, וחזותי הייתה חילונית למדי. עד היום תמהה אני למה דווקא אל מול זאת נפעמתי ואמרתי לעצמי בקול: "וואיי, הנה דתל"שית!"
הייתה זו תקופה של לפני יותר מעשור, הלכתי לי בעולם בתחושה מסוימת של בת חורין, למעט אחזקות שוטפות של תשלומי דירה, מיסים, עבודה וחברה. לא בגבהים ולא בקרקעית, שורדת פלוס.
גם מבחינה רוחנית לא היו תנודות קיצוניות, התהליך שלי התפרש על פני שנים, אם לא עשורים. הקונפליקטים הנושנים כבר דהו מפאת חוסר תרגום למציאות יום-יומית, חיה בחוויה, בהוויה, משתדלת להישמר מהדיוטות התחתונות, כי רק שם מתחוורת לי מציאות היותי האחראית הבלעדית על עצמי. כך שאם כבר ביצעתי את הנטישה, שלא יהיו פדיחות! אני חושבת שהדבר העיקרי ששמר עליי מפני נפילות הייתה הבושה שמא לא אשרוד את העצמאות הזאת.
מה גם שהרגשתי שהתחושה ההישרדותית היום-יומית מזוהה בצורה שווה עם המציאות של כל אדם באשר הוא, ללא היבדלות מטעמים אלו או אחרים. אני אדם אמיתי, תפקידי הוא לשרוד, וכל השאר – בונוס.
באותה התקופה היינו חבורה של ארבע בנות, החברות הכי טובות. כולנו היינו פליטות הקהילה והמוסדות החרדיים, לא הזדהינו כיוצאות. אני חושבת שבגלל העובדה הפשוטה שזה פשוט לא העסיק אותנו יותר מדי, לא הגדיר ולא הוביל ולא תרם. מבחינתנו, היינו סקרניות מדי לחיות את החיים עצמם. למעט אנקדוטות הומוריסטיות פה ושם, אפילו לא העלינו את הנושא בפוגשנו אנשים מרקע חילוני, בייחוד בהתחשב בכך ששתיים מאיתנו עוד בכלל שמרו שבת.
אז בשבת ההיא, לפני 12 שנה, פגשנו את הדתל"שית ההיא, וכנראה זו הפעם הראשונה שהכרנו מישהי שכנראה עונה להגדרה הזאת. לכן נפעמנו.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
התקופה
אילו הוציאנו - והלוא הוציאנו!
נהורא שגב
אותיות פורחות
י. צרויהזון
עכשיו זה מדעי! הסרת הכיפה היא הגורם היחיד והוודאי לתופעה הרווחת של בריחת אותיות מהמוח.
ההוכחה החד-משמעית
מי מאיתנו לא נתקל בתופעת האותיות הפורחות באוויר? מי לא ניסה להסתתר מאימתה של האות אל"ף (א') שהתעופפה במרחק לא גדול מהקרקע, גדולה ומאיימת, מחוללת הרס כמו אשמדאי בזמניו היפים ביותר, או מיהר להימלט כאשר האות בי"ת (ב') חגה לה באוויר וביאשה אותו בזוהמה.
צוות מדענים מאוניברסיטת המקובלים בצפת הקדישו את מיטב שנותיהם לחקר התופעה המדאיגה, ואף זכו למימון מוגבר בשנים האחרונות, בשל התפשטותה. שיטות המחקר כללו ניסויי מעבדה, שאלונים פתוחים וסגורים, קבוצות מחקר מובחנות ומדויקות, תצפיות, קריאה בכוכבים וירידה לפשר חלומות. כל אלו הובילו למסקנה חד-משמעית, שהובהרה פעם אחר פעם בכל אחד מהמבדקים: ברגע שהכיפה מוסרת מהקרקפת מייד מתחיל תהליך בריחת האותיות, ואילו השבתה לראש עוצרת את הבריחה.
קשה לומר שהממצא התקבל בהפתעה. הלוא בריחת האותיות לאחר הסרת הכיפה היא סיכון ידוע משכבר הימים. עם זאת, מעניין להבין מה ההסבר המדעי מאחורי התופעה: "בין עצמות הגולגולת מצוי המוח", מסביר ח.כמולוג, המדען שהוביל את המחקר רב-השנים, "במוח מצויים תאי זיכרון שבהם מאוחסנות אותיות הא"ב. אולם שאיפתן הבסיסית והטבעית של האותיות היא לצאת מהמוח ולהסתובב בעולם. במצב תקין מה שעוצר מבעדן לעשות זאת זו הכיפה. הכיפה המהודקת לראשו של האדם סוגרת למעשה את פתח המילוט של האותיות, ובכך מותירה אותן בתוך הראש". ח.כמולוג מציין שלדעת חוקרים מסוימים בצוותו כיפה עם סרט היא המחסום האפקטיבי ביותר, אך לדבריו עוד לא נאספו מספיק ראיות לאישוש תיאוריה זו.
"בהיעדר מחסום הכיפה", ממשיך ח.כמולוג ומנופף בשלל מסמכים תומכים, "האותיות פשוט משתחלות החוצה ומשתוללות, ואת האסון כולנו רואים". הסבריו של המדען מבהירים מדוע באזורים מסוימים בארץ, למשל מעל העיר תל אביב, נמצאו כמויות חריגות מאוד של נשורת אותיות ומדוע פרסמה אוניברסיטת המקובלים אזהרת מסע למקומות מסוכנים כמו אלו, וציינה כי קרינת האותיות עלולה להביא למצב של עודף מידע מסוכן.
סיפורי מקרה
בחרנו להביא שני סיפורים, מתוך עשרות אלפי המקרים שנבדקו במהלך המחקר, הממחישים את היקף התופעה ומעוררים תקווה באשר למניעתה.
דבורה (שם בדוי, כמובן) מבני ברק מספרת: זה קרה בשבת אחר הצוהריים. יצאתי עם ילדיי הקטנים לגן השעשועים, כמו בכל שבת. ילדות התנדנדו בנדנדה, ילדים התגלשו במגלשה, וליד הקרוסלה התנהל תור לא מסודר. הכול כרגיל. שום דבר לא הכין אותנו למה שעומד לקרות. פתאום אני רואה ילד כבן 4, שובב קצת, שמסתובב ומפזז בצעדים רחבים מדי, ומניע את הידיים לכל הכיוונים. וככה, פתאום, הוא העיף לבן שלי את הכיפה מהראש. אני דוגלת באחריות אישית, אז חיכיתי שהבן שלי ישים לב שהכיפה כבר לא על ראשו, אבל הוא לא שם לב. פתאום הבחנתי באות אל"ף גדולה שמשתחלת לו מאמצע הראש. כבר לא יכולתי לעמוד מנגד, צרחתי בכל הכוח: "תחזיר את הכיפה, תחזיר אותה תכף ומייד! האל"ף-בייע"ס בורחים לך מהראש!"
הילד שלי כל כך נבהל, הוא רץ אליי בדמעות ואמר, "...ני ל... יודע מה ...ת רוצה, ...מ..., למה ...ת צועקת?"
הייתי המומה. הבנתי שזה מאוחר מדי, שהא' ברחה לו לבלי שוב. למרבה המזל, התאוששתי מהר ורצתי להביא לו כיפה אחרת מהבית, לפני שגם האות ב' תברח לו מהזיכרון.
בעקבות המקרה המצער דבורה החליטה לפעול בכול כוחה ומאודה למען העלאת המודעות הציבורית לנושא, ולהתריע מפני הסכנה החמורה הטמונה בהסרת הכיפה ולו לרגע אחד.
סיפורו של מנחם, תושב אחת הערים הדרומיות, מבהיר מהו מסלול החתחתים שעובר מי שתלמודו נשכח ממנו. כיפתו של מנחם נפלה מראשו באחד הלילות, וכשהוא קם גילה כי כל האותיות ברחו מראשו. מנחם נאלץ לשוב לכיתה הראשונה בחיידר, להתיישב על כיסא קטן בהרבה ממידות ישבנו, ולהתחיל לשנן את האותיות יחד עם בני השלוש. קשה לתאר את עוצמת הסבל, עוגמת הנפש והמחיר הכלכלי והרגשי שנגבה ממנו בשל. גם מנחם נרתם למיגור התופעה, והוא כיום מרצה בגני ילדים, מדבר איתם בשפתם ומסביר להם מדוע עליהם להקפיד שהכיפה לא תרד מראשם אף לא לרגע. את קירות משרדו של מנחם מעטרים מכתבי תודה של ילדים מכל רחבי הארץ.
חרף מאמציהם של דבורה, מנחם ואנשים ונשים רבים אחרים, לא נרשמה בלימה משמעותית בהיקף התופעה, אלא להפך. המחקר נמשך.
הפיתוחים העדכניים ביותר:
במהלך עשרות שנות המחקר נערכו גם כמה ניסיונות להתמודד עם התופעה בדרכים אלה ואחרות. איגדנו עבורכם את היעילות שבהן:
שיר מנע
במצבים שבהם הכיפה הוסרה מהראש ויש חשש ודאי לדליפת אותיות, על הנוכחים בחדר לשיר את הפזמון הבא:
גוֹי, גוֹי, גוֹי,
מַשִי גוֹי,
האָסט אַן עַבֵירֶה,
גֵייט אַרוֹיס דִי תֹּורֶה
(בעברית: גוי, גוי, גוי, משי גוי [אין תרגום הולם למילה "משי" בהקשר זה] יש לך עבירה, התורה יוצאת).
ב-145% מהמקרים שבהם הפזמון הושר לא חלה דליפת אותיות. יותר מכך, הכיפה הושבה לראש תוך שניות אחדות ולא הוסרה ממנו עוד למשך יממה שלמה לפחות.
את ההסבר לפתרון המועיל הזה מספק חבר צוות בכיר בחטיבת המחקר של האוניברסיטה הקבלית, פרופ' ח.רטוטים. "מדובר למעשה במשוואה בעלת איברים מעוררי הרתעה, שילוב של המילה הקשה 'גוי' עם המילה מעוררת הצמרמורת 'עבירה' מייצר תדר שמשנה את האווירה באחת, קושר בין האדם לכיפתו ובכך נמנעת זליגת האותיות".
עמיתו של פרופ' ח.רטוטים, פרופ' ארימטוס ג.וזמאות, מבקש להדגיש כי מסתובבים בשוק נוסחאות בלתי מאומתות המתיימרות לחקות את השפעתו של השיר, אך בשום ניסוי לא שוחזרה רמת ההצלחה שהושגה בשירת הנוסח המקורי.
הפתרון האורגני
פתרון זה נמצא בהישג ידו של כל אחד. ממש בהישג ידו. בשעת הצורך יש להניח את היד על הראש המגולה, בדיוק באזור התושבת של הכיפה, ובכך לעצור את דליפת האותיות עד להשגת כיפה תקינה.
עצת גדולים
כנהוג וכידוע, אין לסמוך על חידושים ופיתוחים בכל נושא שהוא. ועל כן, בשעת הצורך ובמקרה חירום, יש לפנות לדוד היודע כול, או לאח הגדול.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
קריאה משפחתית
יעקב גולדברג
המלצות הקריאה של יענקי גולדברג
לפני כ-150 שנה הוכרז בפתיחה האייקונית של "אנה קארנינה" שכל משפחה אומללה בדרכה שלה, ומאז המציאות – או לפחות זו המשתקפת בעלילות הספרים – אכן ממחישה שהאומללות המשפחתית פנים רבות לה. אל מול גלגוליו והתפתחויותיו של מוסד המשפחה, שמקבל פנים חדשות מדור לדור, נדמה ששלל המורכבויות והאתגרים יכולים להיחשב כעוגן היציב והמחויב בכל משפחה ומשפחה כמעט, מורכבות שמכילה כמובן לא מעט אושר, כוח ומשמעות.
הנה 5 ספרים נבחרים מהשנים האחרונות, שמתעסקים ובוחשים במשפחתיות, בהשפעות שלה על חייו ועל בחירותיו של היחיד, ובכוחה הקיומי וההרסני כאחד על מי שאנחנו.
לחסל / מישל וולבק / 2022
פול, גיבור הרומן, הוא יועצו ואיש אמונו של שר האוצר הצרפתי ובנו של עובד בכיר לשעבר בשירות הביטחון. החיים שלו לא הולכים לשום מקום, הוא חי עם בת זוגו פרודנס בבית משותף אך בחדרים נפרדים, וכבר שנים שאין ביניהם שום קשר רגשי או גופני. התפרקות משפחתו היא הציר שמניע את העלילה, והיא כוללת את אביו החולה והמשותק, את ססיל, אחותו הדתייה, ואת אחיו אורוויל, שנשוי לעיתונאית בינונית שלא סובלת את פול.
על רקע מזימת טרור עולמית ובחירות לנשיאות צרפת, ולקראת יום הולדתו ה-50, פול עובר מסע חניכה וחיבור מחודש עם משפחתו המורחבת בכלל, ועם בת זוגו בפרט. פול, שמעיד על עצמו שהוא: "חש צורך שאינו יודע שובעה באהבה", משתדל להישאר אדיש לכול: "הוא עצמו תמיד הרגיש פחות או יותר פטור מן התשוקות השונות שמנה זה עתה, ושהפילוסופים מן העבר גינו כמעט פה אחד. תמיד תפס את העולם כמקום שהוא לא אמור להיות בו, אבל גם לא היה להוט לעוזבו, פשוט משום שלא הכיר מקום אחר" (עמ' 260). דווקא אותה אדישות מאפשרת לו להשביע, ולו במעט, את הצורך באהבה, ולשוב בפשטות לעצמו, לבת זוגו ולמשפחתו.
לקריאת פרק ראשון
זיכרונותיה של נערה מחונכת / סימון דה בבואר / 2011
הספר הראשון, מבין ארבעה כרכי אוטוביוגרפיה, שכתבה אחת ההוגות הפמיניסטיות הבולטות במאה הקודמת ובכלל, עוקב אחר זיכרונותיה החל מילדותה המוקדמת ועד תחילת שנות ה-20 לחייה, אז פגשה את ז'אן פול סארטר. הספר – שיכול לשמש מעין ספויילר לזוגיות המרדנית של שני אלו, שדחו את רעיון מוסד הנישואין לטובת מערכת יחסים פתוחה שהתבססה בעיקר על שותפות אינטלקטואלית ועל חברות עמוקה – מתאר את ראשית חייה של דה בבואר, שגדלה במשפחה בורגנית וקתולית, וכיצד הפכה לנערה סקרנית ומרדנית שהגיעה ללמוד פילוסופיה בסורבון.
התמסרותה לדת ניכרה כבר בגיל צעיר: "נמלאתי צדיקות; הקץ להתקפי הזעם ולקפריזות". וגם: "יראת השמיים המשותפת לנו קירבה אותי ואת אמא זו לזו... הפיכתי לילדה טובה הושלמה". וגם כעבור כמה שנים, כשזנחה את האמונה הדתית, היא עדיין טעונה ברגש דתי חזק: "אני רוצה לגעת באלוהים או להיהפך לאלוהים, הכרזתי". כילדה שגדלה לאם שסברה כי ייעודה של האישה הוא להתחתן בשידוך ראוי, ללדת ילדים רבים ולבקר באופן סדיר בכנסייה, היא מתענגת על ההתבגרות המרדנית שלה: "הברים ומועדוני הריקודים משכו אותי במידה רבה בזכות אופיים האסור. אמי לא הייתה מוכנה לדרוך בהם בעד שום הון שבעולם, אבי היה מזדעזע לראות אותי שם. מצאתי סיפוק גדול בידיעה שאני נמצאת לגמרי מחוץ לחוק". ותוהה, תהייה שתלווה אותה לאורך כל חייה: "איפה ניתן מקום, בחייהם הממושטרים של המבוגרים, לחייתיות הטבעית של החושים, של העונג?"
לקריאת פרק ראשון
אין מקום כזה / שפרה קורנפלד / 2022
ספרה השני של שפרה קורנפלד עוקב אחר עלילותיה של משפחת הרמן, ופורש, ללא רחמים, את התוצאה האומללה האפשרית של מעשים חסרי אחריות, במיוחד כאלו שאין מהם דרך חזרה, כמו הבאת ילדים לעולם. אידי ויהושע, הורים חרדים לשישה, מתגרשים ומחלקים ביניהם את הילדים. האב לוקח את הבנים, האם את הבנות. בשלב מסוים האם מחליטה להימלט עם שתי בנותיה הקטנות לאחותה בקנדה, והמרחק הגיאוגרפי משתלב עם הפערים האחרים שמתרחבים ומצטמצמים בין כל חלקי המשפחה.
קורנפלד, שגדלה בבית חרדי והעידה כי חלקים מהספר מבוססים על חייה האישיים, מתארת טרגדיה משפחתית מודרנית, שמסופרת מכמה זוויות ומערערת את ההיררכיה הברורה של יחסי הורים–ילדים. יש את יונה, האחות הבכורה שצריכה לדאוג לאחיותיה הקטנות ובין לבין מפתחת הפרעת אכילה ובורחת לניו יורק; פרי, התאום של יונה שמתגייס לצבא, ובראש כולם אידי, האם שמסחררת את כולם סביבה ונותרת חסרת יכולת לטפל בעצמה ובטח שלא בילדיה: "אחת-עשרה שנים צללתי בלי לעלות לאוויר. אחת-עשרה שנים של הריונות, הנקה, חיתולים ופליטות, ואפילו לא מחזור אחד שסיים את המסע מחוץ לגוף".
לקריאת פרק ראשון
הארגונאוטים / מגי נלסון / 2022
"איך להסביר, בתרבות שמקדשת הכרעה, שלפעמים הסיפור נשאר מבולגן?" (עמ' 66), כך תוהה הארי דודג', בן זוגה של המשוררת והסופרת מגי נלסון, שלא מזדהה לא כגבר ולא כאישה, בציטוט (אחד מיני רבים) בספרה של נלסון, הארגונאוטים. הספר, שיצא לאור לראשונה (2015), זכה למעמד של ספר מכונן בתרבות הקווירית של המאה ה-21, ומשלב תיאוריה ואוטוביוגרפיה, פרוזה ועיון ביצירה מתגלגלת, אבל ממש לא מבולגנת, כולל התנגדות והתנכרות לאידיאולוגיות היסודיות ביותר של החברה הסטרייטית. בין היתר, מוסכמת הבאת ילדים.
החלק האוטוביוגרפי של הספר מתמקד בעיקר במערכת היחסים המתפתחת בין נלסון להארי, תוך התייחסות מפורטת לחוויות הפיזיות של השניים, לרבות השינויים ההורמונליים שעובר הארי וההיריון של נלסון. הסיפור האישי נכנס ויוצא בינות לפסיפס פסקאות, ציטוטים ותיאוריות המשולבים בהרהורים חופשיים של נלסון על תשוקה וזהות, מיניות ומגדר ועוד ועוד. כן משפחה, לא משפחה – אליבא דנלסון, ה"אויב" הוא קיבעון יתר שעלול להוביל למצב הגנתי של קיפאון ולהתכחשות לכוחה של אמונה ולהשפעתה על היכולת להתמסר ולא להתחמק מהרצונות האותנטיים שלנו, שאומנם אינם חקוקים בסלע אך אל לנו להתעלם מהם ולהיוותר בשדה הפנטזיה, אל לנו לברוח ממה שטומן בחובו סיכוי לחיים ממשיים וממומשים.
קלרה והשמש / קאזואו אישיגורו / 2022
קלרה והשמש, הרומן השמיני של הסופר הבריטי זוכה פרס נובל קאזואו אישיגורו, מתרחש בארה"ב בעתיד לא מוגדר. המספרת, בגוף ראשון, היא קלרה, אישה מלאכותית שניזונה מהשמש וייעודה הוא לספק שירותי חברות מלאים למי שרוכש אותה. היא אומנם לא הגרסה המתקדמת ביותר בשוק, אבל ניחנה בכושר התבוננות מיוחד שמשתלב עם יכולות רגשיות מפותחות: "ככל שאני מתבוננת ורואה יותר, רגשות רבים יותר נעשים זמינים לי" (עמוד 97), היא מעידה על עצמה, וממשיכה למלא את תפקידה בחריצות.
דרך חלון החנות שבה מוצעת קלרה למכירה, היא לומדת על העולם שבחוץ, עד אשר רוכשת אותה ג'וסי בת ה-14, נערה חולנית שמזהה בקלרה משהו מיוחד. קלרה היא דמות "אנושית" באופן אפילו מעט משעמם. היא מתבוננת, סקרנית מאוד, מעט מוזרה וכמובן חברה מסורה. הבנאליות של דמותה מחדדת את השאלה העולה בהמשך העלילה – שעדיף שלא נפרטה כדי לא להרוס את חוויית הקריאה – הנוגעת בפחדים הגדולים ביותר וביחס שלנו לאהבות שמלוות את חיינו, על עוצמתן ושבריריותן. "אין שום דבר מיוחד כל כך בבת שלי", מצהיר אביה של ג'וסי, ועדיין, אפילו קלרה הרובוטית יודעת לומר שלא משנה כמה ננסה להתחכם, יש דברים שאין להם תחליף.
לקריאת פרק ראשון
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
שרה שנירר | מייסדת בית יעקב וממחוללות הפמיניזם האורתודוקסי
עקיבא גריןהמיתוס והפער
השעה שעת לילה מאוחרת. השקט הקסום ביער ירושלים מופר באחת. קבוצת בנות עשרה, מהטובות בסמינר, עליזות ושובבות, נכנסת אל היער. אחת הבנות מצוידת בגיטרה, חברתה בחליל צד. וכך, הרחק מעין כול, מתחילה המסיבה. הבנות לא מסתפקות בשירה ובזמרה, אלא יוצאות במחול. הריקודים הסוערים, מלאי שמחת הנעורים, נמשכים עד קרוב לעלות השחר. קיומו של האירוע הובא לידיעת ההנהלה הרוחנית של הסמינר, ואחת המורות הכבודות פנתה אל החוגגות ברוב כעס וחמה: “מה שרה שנירר הייתה אומרת על החרפה שאירעה? בשביל זה היא הקימה את בית יעקב? בשביל ריקודים והוללות? לאן עוד נגיע?" הממולחת שבחבורת התלמידות לחשה בקול: "אם שרה שנירר הייתה כאן, היא הייתה מצטרפת אלינו”. הארכיון מגלה שהתלמידה צדקה. על פי עדותה של נערה מהראשונות שהתחנכו ב"בית יעקב", חגיגות ט”ו באב – חג ריקודי העם המעורבים מימי המשנה – נערכו יחד עם שרה שנירר ביערות ליד סקאווה, הסמוכה לקראקוב. המסיבה כללה הליכה ביער לאור ירח ונאום של שרה שנירר ושל אחת התלמידות־מדריכות. הנואמת טענה בפאתוס ש”חג ט”ו באב שייך לנו, הנשים”. לאחר מכן פצחו הבנות בשירה ובריקודים. עוד על אירוע יוצא דופן זה ראו ברשומתה של נעמי זיידמן, "התחייה הפמיניסטית של ט"ו באב", באתר "הספרנים" – בלוג הספרייה הלאומית.מי את, שרה שנירר?
הקאנון החרדי צנזר חלקים מהותיים ורבים מחייה ומפועלה של שרה שנירר, יומניה המפורסמים נערכו באופן מגמתי. מהיומנים המקוריים עולה דמות שונה מזו שמנסים להציג בבתי הספר החרדיים. את מה שלא מספר היומן השלימה לי תלמידה אחת אדיבה, בריאיון שערכתי עימה לפני שנים מספר. פניה הטובות ואדיבותה של אותה תלמידה חביבה ונעימת סבר לא ימושו מזיכרוני. מלבד הריאיון איתה וכתבתה של סוכצ'בסקי־בקון במקור ראשון, שנעזרתי בה רבות בכתיבת מאמר זה, הסתמכתי גם על ספרה המיוחד של פרופסור נעמי זיידמן, שהיא בוגרת "בית יעקב" בעצמה: שרה שנירר ותנועת בית יעקב, מהפכה בשם המסורת. צירוף הדברים מעלה את התמונה הבאה: שרה נולדה בקראקוב למשפחה חסידית ענייה, אשר מנתה עשרה ילדים. בשל העוני העצום נאלצה שרה לעזוב את בית הספר ולעזור בכלכלת הבית, אך התחננה להוריה שייתנו לה להשלים את בית הספר היסודי. הוריה הסכימו. את השכלתה הגבוהה נאלצה שרה לרכוש באופן אוטודידקטי. שלטונות פולין הרשו לבני המעמד הנמוך להשתתף בהרצאות בתור שומעים חופשיים, והנערה הסקרנית ניצלה את זה היטב. היא הקפידה להשתתף במסלולי ההרצאות האלו על תרבות גרמנית, על שירה ומחזות. רעיונות על מעמד האישה החלו לעלות בפולין הנחשלת, ושרה ינקה רעיונות אלו מפי מוריה הנוכריים. כבר באותם הימים התבשלו בה דעותיה הפמיניסטיות. בהיותה בת 20 כתבה ביומנה: “האידיאל שלי, אי־שם במעמקי נשמתי, הוא רק לעבוד למען אחיותיי! […] לו הייתי יכולה לשכנע אותן יום אחד מה המשמעות של להיות אישה יהודייה אמיתית, לא רק למען האימהות שלהן או מפחד מאבותיהן, אלא רק מתוך אהבה גדולה לבורא עצמו […] לו הייתי יכולה לחיות עד שאיהנה לראות את תורתי נכנסת לבתים של אותן נערות יהודיות […] האם אני יוצאת מדעתי? […] איך אנשים היו צוחקים עלי, איך הם ידברו עלי!? איזו ילדה חסידית מטופשת!" בהיותה נערה רווקה, חופשייה מעול בית ונישואין, השקיעה שרה זמן רב בלמידה ובביקורים בתיאטרון הפולני. התרבות הפולנית הייתה ספוגה בעורקיה. שיריו של אדם מיצקביץ’ ויוליוס סלובצקי היו שגורים על לשונה. הוריה של שרה התקשו למצוא לה שידוך, בשל מראהּ הלא-חינני. היא נולדה עם שפה שסועה והרופא תפר את שולי השפה בגסות, דבר שכיער את פניה. בהתקרבה לגיל 30 (!) השיאו אותה הוריה לבחור חסידי בינוני בשכלו. הנישואין לא עלו יפה, שרה לא הייתה מוכנה להסכים עם תפיסת הנישואין הפטריארכלית שעל פיה מקומה של האישה – ולא משנה כמה היא חכמה ומוכשרת – הוא בין התנור לכיריים, כולל כיבוס בגדי הבעל וטיפול בעדת ילדים. היא דרשה וקיבלה גט מבעלה. חזון מאוד לא נפוץ באותה תקופה ובאותה קהילה. מאז דבק בשרה כינוי הגנאי המשפיל “די גיגעטע” – הגרושה. בימים ההם היה כינוי זה אות קין נצחי על מצח האישה.מצב החינוך וההתייחסות הרבנית לכך
בתקופת עלומיה של שרה מצב היהדות היה בכי רע. פריקת העול ההמונית לא פסחה גם על בתיהם של הרבנים הגדולים ביותר. די אם נציין את ילדיו של רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב – ה”שם משמואל" שהפנו עורף ליהדות בבוז,[1] או שנקרא את זיכרונותיה של איטה קאליש־קמינר, בתו של האדמו”ר מוורקא־אוטבוצק, שכתבה על חבריה הרבים וחוג ידידיה שכלל בתוכו את מיטב בניה של היהדות הנאמנה.[2] הרבנים אומנם היו עסוקים בסכסוכי חצרות, במריבות שוחטים ובמאבקי שליטה, אך היו גם ניסיונות להציל את בני הנוער, בין השאר באמצעות הקמת ישיבות בליטא, בפולין ובהונגריה. שונה היה המצב בקרב הנערות; התפיסה המסורתית גרסה ש"מוטב יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים". תוצאות התפיסה הזו היו אסון קולוסאלי. שיעור המרות הדת והחילון נסק באופן תלול. כשהייתה שנירר בווינה, היא נחשפה לרעיונותיו המהפכנים של הרב שמשון הירש, מרבני הנאו־אורתודוקסיה המפורסמים. הרב הירש העביר את נקודת הכובד מעיסוק מופרז בתלמוד ופלפוליו לעיסוק בעקרונות היהדות, לימוד תנ"ך ומדעים ומתן שוויון לנשים. בבית הכנסת שייסד בפרנקפורט היו 550 מקומות לגברים, ו־350 מקומות לנשים. רעיונותיו של הירש וחדשנותם מצאו חן בעיני האישה המשכילה והמהפכנית. בפיקחותה הבינה היטב כי שיטת החינוך הישנה לא תחזיק מעמד מול גלי החילון, אך ידעה שבלי הסכמה רבנית לא תוכל לפעול כלל. לשם כך השתמשה שנירר בברכה שנאמרה לה על ידי רבי יששכר דוב מבעלז, כהסכמה לפעילותה. היא קיבלה גם הסכמה שבשתיקה מהאדמו"ר מגור, ועידוד גלוי מהחפץ חיים. חשוב לציין שחסידי בעלז השמרניים לא הסכימו עם רעיונותיה, וגם אחר כך, כשנפתחה בבעלז רשת בתי חינוך לבנות, שמה היה "בית מלכה", ולא "בית יעקב". מלבד רבנים אלו, רוב רבני הונגריה לחמו ביוזמה בכל הכוח. ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש כינה את הרשת "בית עשו" – בהיפוך מכוון לשמה של הרשת, "בית יעקב". במקומות רבים ספגה שרה זריקות אבנים. אבנים אלו לא נזרקו על ידי הבונדיסטים, אלא על ידי יהודים קנאים וחמי מזג. באחת מעיירות הונגריה לחם רב העיר נגד הכנסת רשת "בית יעקב" לקהילתו. לאחר שנתיים הוא נכנע, אלא שמחיר התנגדותו הראשונית היה כבד. כ־70 נערות מבנות העיירה פרקו עול. הצלחתה של שרה בהקמת מוסד הלימודים לבנות עוררה את מפלגת "אגודת ישראל". עד אותה תקופה לא הייתה במפלגה כל מודעות לצורכי הנשים. לצורך המחשה, אציין דוגמה מובהקת לכך. באמצע שנות ה־30 קיבלה מפלגת אגודת ישראל כרטיסי עלייה לארץ (סרטיפיקטים) מאת הסוכנות היהודית. על פי הנחיותיו של האדמו"ר מגור, הסרטיפיקטים ניתנו לגברים בלבד. בנות "בית יעקב", שכבר הפכו לקבוצת בנות פעילה, לא הסכימו לגזרה זו. הן השוו את מאבקן למאבק ההרואי של בנות צלפחד, שרצו נחלה בארץ ישראל ולא חששו להתעמת עם משה רבינו. כך אף הן, נחושות בדעתן ולא מוכנות להיות כנועות לתכתיבי הממסד הרבני המפלה ביודעין בין גברים לנשים. כדי שלא ייוותר רושם שתנועה מבורכת זו מנוהלת על ידי אישה בלבד, פעלו עסקני אגודת ישראל וחיתנו את שרה בשנית, עם יצחק לנדא. נישואין אלו התקיימו על הנייר בלבד. בפועל, הפעילות התנהלה מביתה של שרה כמו לפני נישואיה. בנות היו ישנות עימה בחדרה. אחותה הייתה דואגת לארוחותיה. גם במודעות הפטירה שיצאו אחר מותה הטראגי בקיצור ימים, נכתב רק שם המשפחה "שענירער" ולא הוזכר השם "לנדא" אף לא ברמז. אחרי מלחמת העולם השנייה, שמחקה כמעט את כל יהדות אירופה, פעלו בוגרות "בית יעקב" להקים בתי ספר לבנות. אולם כחלק מכתיבת ההיסטוריה ושכתובה על ידי הממסד החרדי, גם דמותה של שרה שנירר הפכה לאייקון המסמל חינוך לצניעות, לשמרנות ולהסתגרות מפני העולם החיצון, על אף שכאמור אין כל קשר בין דמות אייקונית זו למציאות.[1] להרחבה על כך ראו: י"י טרונק, פוילן: זכרונות און בילדער, חלק ז, ניו יורק: אונזער צייט, 1953, עמ' 201–217. להרחבה על דמויות של יוצאים ויוצאות נוספים ממשפחות מיוחסות בתקופה ההיא, ראו: דוד אסף, נאחז בסבך, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו, עמ' 331, הערה 54. [2] איטה סיפרה את סיפור חייה בספרה אתמולי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
הקפוסטה | מתכון מסע
מריה אסטריכר
(מאכל יהודי הונגרי מסורתי שנוהגים לאכול בפורים והוא מורכב מעלי כרוב ממולאים באורז ובשר ברוטב עגבניות)
או: אגדה משפחתית אורבנית
פורים 2005, אני נאבקת שלא להיחנק מצחוק. לופתת את הבטן מתחת לשולחן ומוחה דמעות של צחוק חנוק בלתי נשלט.
אני מביטה סביבי ורואה שכולם באותה הפוזיציה. עיניים מבריקות מדמעות של צחוק וחרחורים קלים עד כבדים.
אומנם הסיבה שלשמה התכנסנו כאן היא ארוחת פורים, שהיא אירוע בהחלט מצחיק, חגיגי ומוצלח למדי, אבל הצחוק ההיסטרי מגיע מסצנה ספציפית מאוד שבה שולמית האחות הקטנה נוגסת לתומה בקפוסטה שמנמנה מעשה ידי אימא, ומגלה לחרדתה את הסוד האפל מכול, שכולנו כבר גילינו בשלבים שונים בחיינו – שהקפוסטה האגדית של אימא, התבשיל הכי מושקע שלה שכל כך אהבנו לטרוף כילדים, עשוי, ובכן, משאריות של אורז מהשנה האחרונה שאימא פשוט זרקה למקפיא בתוך שקיות סנדוויץ' שמנוניות. הכרוב גם הוא נאגר שם במקפיא הענק, שאריות של כרוב מהמרק, כרובים שלמים במצב ביניים שנקנו במבצע באוגוסט והוקפאו למען סעודת הפורים וכמובן סופים של רסק עגבניות בקופסאות שימורים שנשלחו למקפיא כמות שהן, פתוחות ומטונפות.
שולמית מביטה בזעזוע בקפוסטה, משתעלת קלות, מקללת אותנו נמרצות תוך כדי צחוק מתגלגל וחסר שליטה – הדרך האסטרייכרית הנכונה להתמודד עם המציאות – ובאלגנטיות מקצועית מזיזה את הצלחת מעט הצידה ומכסה אותה במפית פרחונית כדי שאימא לא תיעלב.
אנחנו, הגדולים, עלינו על הסוד האפל כשראינו את אימא בסוף כל ארוחה שכללה אורז, אוספת את השאריות מהצלחות בתנועה מכנית לתוך שקית סנדוויץ' וזורקת למקפיא. וכל אחד מאיתנו בתורו עבר את השלב שבו הוא גדול מספיק כדי להבין מאיפה הגיעו המצרכים לקפוסטה החגיגית. כל אחד מאיתנו ביצע פתיחה מזועזעת של המקפיא במחסן ונשא הספד קטן למאכל שלא נהיה מסוגלים יותר לאכול בחיים.
שולמית הקטנה, לעומת זאת, שמעולם לא פתחה את המקפיא, כי היא הקטנה של אימא ומוז'ינקלה אמיתית שלא הכינה לעצמה מעולם סנדוויץ' או ארוחת צוהריים, קיבלה את המידע המפורט לתוך האוזן ממנחם ושמיל בשעה שנגסה בתאווה מהמאכל האהוב עליה.
אימא, כמו אימא, לא הבחינה בכל הדרמה הזאת ורק חייכה חיוך מלא נחת יהודית למראה יוצאי חלציה יושבים לסעודת הפורים ופיהם מלא צחוק.
השנים עברו, ואימא שמה לב מתישהו שאף אחד לא אוכל מהקפוסטה המפורסמת והפסיקה להכין אותה.
כולנו נשמנו לרווחה, ואימא המתוקה רק נאנחת בהקלה בכל סעודת פורים ומפטירה מתחת לאף שאיזה כיף שהיא כבר לא צריכה להכין את הקפוסטה הזאת, שגם ככה דרשה ממנה מאמץ קולינרי עילאי, ושהיא מבחינתה לאכול חלה עם טחינה בפורים, רק שאנחנו היינו כל כך להוטים לקפוסטה אז היא עשתה את המאמץ. אבל ברוך השם איבדנו עניין ועול אחד ירד לה מהגב.
חסדי ה' כי לא תמו. כי לא כלו רחמיו.
וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.
***
אין מתכון לקפוסטה, כי אין מצב שאני נוגעת בקודש הקודשים הזה.
אבל קבלו מתכון חגיגי ומשמח לבורקס בשר:
מצרכים:
חבילה של בצק עלים מופשר
למילוי:
חצי קילו בשר טחון
בצל אחד גדול קצוץ
2 שיני שום כתושות
כ-6 משמשים מיובשים קצוצים
חופן צנוברים קלויים
3 כפות שמן זית
כף סילאן
מלח ופלפל
פטרוזיליה קצוצה
והסוד שלי לטעם מיוחד: חופן של עלי זעתר טריים קצוצים.
אופן ההכנה:
מחממים את התנור ל-180 מעלות.
במחבת בינונית מחממים את שמן הזית ומטגנים את הבצל והשום עד להזהבה.
מוסיפים את הבשר לטיגון קצרצר וחלקי, כדי שהעסיסיות שלו תישמר במהלך האפייה.
מכבים את האש ומעבירים את תערובת הבשר לקערה. מוסיפים את שאר הרכיבים ומתקנים תיבול.
פותחים את בצק העלים למלבן בגודל הרצוי ומניחים לאורכו בשליש התחתון תלולית יפה של המילוי. מגלגלים בזהירות עד לקבלת נחש בצק ממולא, ומגלגלים אותו לשבלול.
מעבירים בזהירות לתבנית מרופדת בנייר אפייה, מושחים בחלמון ביצה ומפזרים שומשום לרוב.
שולחים לתנור לחצי שעה בערך, או עד שהשבלול זהוב, פריך ומגרה, ומתקשרים לאימא להגיד אה פרעיילכן פורים 3>
בתיאבון!
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
אותנטיות – זה כל הסיפור
רייצ'ל שץ
הסרט אושפיזין, או כמו שבאמת צריך להגות את שמו "האושפיזין", הפך להיות סרט שהבורגנות החילונית מוציאה פעם בשנה מהמדף מעל הטלוויזיה, מנערת את הקופסה מהאבק וחוגגת את חג הסוכות. מעין ברכת כוהנים שנתית.
בלי שום קשר לאלוהים, כמובן.
יש מעט סרטים ישראליים שהצליחו להתרומם ולהיכנס לקאנון התרבותי המקומי והפכו לקלאסיקות. כאלה שנדמה שיש להם משבצת שידור קבועה בגלגל השנה והחיים שלנו כחברה. כמו אבי נשר עם "הלהקה", שמי זרחין עם "הכוכבים של שלומי", אורי סיוון וארי פולמן עם "קלרה הקדושה", ניר ברגמן עם "כנפיים שבורות", הגשש החיוור עם "גבעת חלפון אינה עונה" ועוד.
הקולנוע בארץ עדיין צעיר, בכל ביס תרבות נדחפות קצת שאריות חול וגמלים, ואומנות צריכה זמן כדי להתהוות. אולי, כמו במקרים רבים, זה עניין של כסף. בכל שנה קרן הקולנוע הישראלית (שעל התקציב שלה בעיקר מתבססת התעשייה) מתקצבת שישה- שבעה יוצרים בלבד ב-כשלושה מיליון שקל לסרט באורך מלא. זה נשמע הרבה, אבל קולנוע הוא תחום יקר מאוד. לשם השוואה, האוונג'רס האחרון תוקצב בכ-220 מיליון דולר.
אז אנחנו לא הוליווד, זה ברור, לא בשנים, לא בתקציב וגם לא בקצב. אבל התעשייה בארץ הולכת ומתפתחת, ויצירות ישראליות מגיעות לענקית הסטרימינג "נטפליקס". בסדרה "שטיסל", לדוגמה, ניתן לצפות כעת במאה תשעים מדינות מסביב לעולם. גם בתחום הקולנוע סרטים ישראליים מתחילים לתפוס מקום ונוכחות. לא מזמן במאי ישראלי זכה בפרס "דוב הזהב" בברלין, ולאחר מכן בפרס "חבר השופטים" בפסטיבל קאן בצרפת.
אז איך בכל זאת קולנוע צעיר ולא מתוקצב מצליח?
ובכן, קולנוע הוא מדיום נרטיבי שאוהב נקודות מבט, והוא תמיד ינסה לחדש את עצמו ולמצוא נקודות מבט ספציפיות שלא ראינו. זו הדרך שלו להתפתח, למצוא עוד סיפורים ועוד גוונים אנושיים שיצטרפו לסיפור הגדול של האנושות.
אם אבקש מעשרה אנשים לספר לי על השפן הקטן ששכח לסגור את הדלת, כל אחד יספר סיפור אחר. אחד יתמקד בסבל של השפן, השני ינסה ללמד את הקורא מוסר השכל, והשלישי יחליט שהסיפור בכלל צריך להיות מסופר דרך עיניו של החיידק.
אחד השינויים הכי גדולים שעברתי בתהליך היציאה, ושלאט לאט קרה גם ליוצאים נוספים סביבי, הוא התפתחות של נקודת מבט ספציפית ואישית על החיים. ההבנה שהקונפליקטים שלי שונים, שהדרך שבה אני חווה אהבה, שמחה וכעס היא שלי, שלכל אחד גבולות מוסריים שונים (מה שבעיניי ראוי, ייתפס בעיני האחר כבעייתי), שנקודת המבט שלי על החיים היא אינדיבידואלית ולא שייכת לחברה, וככל שהיא אינדיבידואלית יותר, היא שייכת לי יותר.
יש שיאמרו שזה בעצם כל הסיפור של יציאה מהחברה החרדית. הייתה לנו נקודת מבט פנימית אחרת מהחברה שבתוכה גדלנו. וההתנגשות הזו דחפה אותנו החוצה, לעולם שבו יש יותר מרחב לבחור את הנרטיב ולספר אותו כמו שאנחנו רוצים.
מה מיוחד בסרט "האושפיזין" שהצליח להעלות אותו מעל השאר?
כששולי רנד כתב את הסרט "האושפיזין" ואז שיחק בו (וגם זכה עליו בפרס אופיר) השנה הייתה 2004. ז'אנר "סרטי הדוסים" כמעט שלא היה קיים (הסדרה "החצר" שודרה ב-2003, ודוד וולך יצא עם הסרט "חופשת קיץ" רק ב-2007). העולם החרדי היה עדיין גטו ואף אחד לא הציץ מעל החומות, לא באמת. היו במאים חילוניים שניסו להציג את החברה החרדית על המסך, אבל נקודת המבט שלהם הייתה חיצונית והדמויות יצאו שטוחות, הן היו פלקט של אנשים דתיים שנראים ומתנהגים בצורה מסוימת, אבל לא אנשים חיים. לעומתם, נקודת המבט של שולי רנד הסעירה את הקהל הישראלי והפכה את הכול לחי ואמיתי. הסרט גם מביא איתו תמות דתיות שלא נראו קודם על המסך הישראלי.
גם בשוק השחור הדוסי, "האושפיזין" היה בין הדיסקים הנצרבים ביותר בהיסטוריה, כולנו רצינו לראות מי האיש שהעז לעשות עלינו סרט והאם הצליח להציג את העולם החרדי כפי שהוא, לפחות כפי שאנחנו רואים אותו.
אבל הסרט "האושפיזין" לא הצליח להביא רק נקודת מבט חדשה לזמנו בקולנוע הישראלי, הוא הביא גם נקודת מבט שעד היום נשקפת מעיניים ספציפיות מאוד, עיניים של חוזר בתשובה.
חוזרים בתשובה ייחשבו לנצח "האחר", "השונה", בתוך הקהילה החרדית. הם אף פעם לא יהיו באמת חרדים, גם אם הם מאוד מנסים להיות כאלה. החברה מסרבת לראות בהם חלק, והיא כנראה צודקת, הם עדיין נושאים בתוכם חלקים מהחילוניות ולא מוכנים לוותר עליה. כמו, למשל, על הצורך שלהם ליצור, או על נקודת המבט האינדיבידואלית שמסכנת את החברה החרדית כפי שהיא בנויה היום. שולי רנד ערני מאוד בתוך הסרט כלפי המקום שהחברה החרדית מקצה לו והוא מתבונן בו בכאב אבל גם בהבנה.
ניתן לראות זאת בסצנה שבה שולי קונה את האתרוג הכי מהודר, הכי יפה, כדי להרגיש שייך, כדי להיות משהו שהחברה החרדית אף פעם לא תיתן לו להיות.
המציאות מייד מנכיחה לו עד כמה הוא לא חלק, כאשר שני חברים מהעבר באים לבקר אותו ומזכירים לו שהוא אחר, שהעבר תמיד יהיה חלק ממנו גם אם אלו חלקים בעצמו שקשה לו להתמודד איתם.
בסצנת הסיום של הסרט הגיבור עומד באמצע בית הכנסת, הוא הרגע מל את הבן הראשון שלו וכולם רוקדים סביבו. הוא מוקף בקהילה החרדית, ואז מצטרף אליו גם העבר שכה פחד להתמודד איתו. העבר מיוצג על ידי החברים מפעם שחובשים כיפות ומצטרפים למעגל הרוקדים. הגיבור, שעד כה ניסה להסתיר את חבריו, מצליח לקבל אותם ואת עברו.
או כמו שכתבה המשוררת זלדה:
"הֶעָבָר אֵינֶנּוּ תַּכְשִׁיט
חָתוּם בְּתוֹךְ קֻפְסָה שֶׁל בְּדֹלַח
גַּם אֵינֶנּוּ
נָחָשׁ בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת שֶׁל כֹּהַל –
הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ
בְּתוֹךְ הַהֹוֶה
וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר
נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר –
כַּאֲשֶׁר הֶעָבָר מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה
זוֹ הֲרָמַת הַחַיִּים כֻּלָּם..."
זהו סוף שמח, של תקווה, של קבלה, והוא סוגר את התמה של זרות בנימה אופטימית.
אבל אולי דווקא בגלל נקודת המבט המיוחדת של היוצר הייתי מצפה לסוף פתוח יותר, כזה שבו הוא עדיין האחר, ולא האתרוג ולא ההתמודדות עם העבר יהפכו אותו באמת לחלק, כי יש משהו יפה בלהיות "השונה" ו"האחר" בתוך חברה, להיות בעל התשובה, לחיות בתוך חברה מסוימת, להבין אותה אבל בו-זמנית גם לא להיות שייך עד הסוף. יש משהו יפה בלשמור על היכולת שלך להיות אינדיבידואל, על הדרך שבה אתה רואה את המציאות, ועל הדרך שבה אתה מספר סיפור.
אולי ההשלמה הזו עם הזרות יכלה להיות סוף ריאליסטי ושמח יותר.
כשנציגי נטפליקס הגיעו לאחרונה לארץ לפתוח חממה לתסריטאים מקומיים, ישבתי בקהל בסשן של Q&A, המיקרופון עבר מאחד לאחד וכולם שאלו שאלות, כולם רצו להבין, מה נטפליקס מחפשת, כל אחד רצה להבין איך לכתוב את הסדרה שנטפליקס תקנה. לאחר מספר שאלות דומות מהקהל, קמה אחת הבכירות ואמרה: "אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, אתם תאמרו לנו. כל מה שאנחנו מחפשים הוא אותנטיות, אותנטיות של נקודת מבט. ספרו לנו את הסיפור שלכם".
ולמי שהדיסק הצרוב של אושפיזין עוד לא הגיע אליו, הנה קישור לטריילר: https://www.youtube.com/watch?v=zVfXipr3WuE
בשדה המוזיקה החסידית – לזכרו של היוצר מיכאל שניצלער ז"ל
מוטי דסקל
בשבוע הבא יחול ה"שלושים" של אחד מגדולי הזמר החסידי, הלוא הוא מיכאל שניצלער.
אני יודע שאתם משתדלים לא להקשיב למוזיקה בימי ספירת העומר, משום האבל על תלמידי ר' עקיבא, ולכן חיכיתי עד לל"ג בעומר כדי לכתוב כמה מילים על האדם ומפעלו, ולחשוף בפני מי שלא מכיר את סוד קסמה של המוזיקה החסידית.
אתחיל במיכאל.
מיכאל הלחין ושר מאות שירים, היצירות שלו ליוו אותי מאז שאני זוכר את עצמי מאזין למוזיקה ועד עצם היום הזה. כאשר שמעתי שנפטר הצטערתי מאוד והתיישבתי לצפות בלווייתו. המלווים הלכו אחרי המיטה בעודם שרים את מנגינותיו, מספידים וחורזים חרוזים, מספרים בשבחו. אף עין לא נשארה יבשה. עבורי זה היה טקס פרידה מהאיש וממורשתו, אם כי מורשתו תמשיך להתקיים אחר מותו, שהרי "צדיקים במיתתם קרויים חיים". בשורות הבאות אנסה לתאר במקצת את תרומתו הכבירה של מיכאל ושכמותו.
משוררים וזמרים נודדים תמיד היו פה, עוד בעת העתיקה ובימי הביניים. הם היו עוברים ממקום למקום, שרים ומספרים סיפורי אגדות וגבורה. בתוך השירה היו משלבים מסרים אשר נספגו בתת המודע של המאזינים. שאיפתו של גיבור חיל אשר היה יוצא למלחמה הייתה קשורה לאופן שבו המשוררים ישוררו עליו ועל מעלליו. עם חלוף הזמן שוכללו טכניקות הסיפור והשירה, וכיום אנו צורכים אותם באולמות הקולנוע/תיאטרון ובמסכי הטלוויזיה.
אולם בקרב החסידישע יידען, אשר עולמות אלו של קולנוע ותיאטרון לא קשורים אליהם, תפקידם של הזמרים הנודדים נותר בעינו. כפי שהיה נהוג במשך אלפי שנים, המשוררים מגוללים בפני המאזינים סיפורי גבורה, מעשי אבות, ומשלבים בהם מסרים מקצה העולם ועד קצהו.
לפני שאמשיך, עליי להתעכב על נקודה חשובה – הגדרה של מהי מוזיקה חסידית. החסידות פנים רבות לה, וכך גם מנגינותיה. אך עדיין נוכל למצוא מאפיינים זהים אשר יבדילו בין מוזיקה חסידית לסתם מוזיקה חרדית או עממית.
לפי דעתי, הואיל והחסידים הם ששימרו את שפת היידיש, ולשפה זו הגייה מיוחדת והיא אינה נשמעת כמו עברית, על כן הדבר הראשון שנדרש לבדוק הוא: האם שפתו של המשורר ושל שיריו היא יידיש חסידית? מובן שלא כל אדם המנגן ושר ביידיש ראוי להיכנס להיכל התהילה של המשוררים החסידיים, אלא רק מי שהקפיד ליצור בשפה זו ברוח השירים והמנגינות ששמע, או אשר ראויים להישמע, בטיש אצל האדמו"ר.
אם כן, מאפייניו של המשורר החסידי הם תוכן השירים והשפה שבה הם מושרים.
וכעת, הבה נבחן את יצירתו של מיכאל שניצלער ושל חבריו, יונתן שווארץ, יוסף משה כהנא, מוטי אילוביץ שפורח לאחרונה ועוד.
המוזיקה שלהם כוללת סיפורי מעשיות, מסרי אמונה, עלילות גבורה מלאות ברגש או בשמחה, ואלו מספרים בחן ובחסד את הסיפור שבתוכו חבויים מסרים. ממש כמו אותם זמרים נודדים אשר האדירו את הלוחם הדגול וסיפרו בשבחו.
לבד מהשמחה וההתרגשות של קהל המאזינים הטבעי, למוזיקה החסידית מסוג זה יש ערך מוסף, היא מספרת לשומע על הקהילה הסגורה, אשר לה שפה משלה ואורח חיים ייחודי. מי שייטה אוזן אוהבת וקשובה לשירים יוכל ללמוד רבות על הלך הרוח ועל אופי החשיבה של האוכלוסייה החסידית.
מיכאל, אשר קירב כל אדם ובייחוד את אלו שהציבור החרדי דחה, הוציא לאחרונה אלבום חדש בשם "שבתון". באחד השירים מובא סיפור אשר באמצעותו ניתן להתחקות אחר הנרטיב של היציאה בעיניים חרדיות. השיר מספר את הסיפור הבא: יום שישי בערב, השולחן ערוך ומוכן אך אב המשפחה לא מקדש על היין. הוא מודאג. בנו בכורו לא נמצא בבית והוא אינו יודע היכן הוא. הבן מסתובב עם חברים לא טובים, ומי יודע אם הוא שומר שבת בכלל. הסיפור מתפתח. הבן שעזב את הדרך חוזר הביתה בעקבות מחלה, בדמעות הוא מתחנן לסליחתו של אביו ומבקש שיעשו יחד קידוש אחד אחרון. אך לצערו של האב הבן נפטר ביום חמישי בערב, לפני שהספיק למלא את משאלתו האחרונה. ביום שישי שלאחר הפטירה האב שוב לא מסוגל לעשות קידוש, כשהוא אפוף בצער וביגון הוא נרדם וחולם שהבן עורך קידוש עם סבו. הפי אנד. האב מתעורר שמח ורגוע.
הנרטיב הסיפורי ברור, זהו ביטוי מוחשי לאמרה "שוב יום אחד לפני מיתתך". הפרטים הרבים בסיפור משרטטים את ההשקפה החרדית על היציאה. הסיבה תמיד תהיה חיצונית (בהשפעת חברים רעים), המשפחה תמיד תקווה לחזרתו של הבן ותקבל אותו ולעולם לא תבין למה הוא עזב, היוצא תמיד יחוש מרוקן ועצוב, וכמובן, הניצוץ היהודי לעולם לא יכבה, גם רגע אחד לפני המוות.
את אותו רעיון ניתן למצוא גם אצל יונתן שווארץ, ענק זמר חסידי נוסף, משורר על ילד שירד מהדרך. באלבומו הווקאלי, המיועד לימים שבהם אסור לשמוע מוזיקה המנוגנת בכלים, "שהשלום שלו", הוא מספר על הבן שעזב את הסביבה החמימה בהשפעת חבריו הרעים, חרף תחנוני אביו. הבן נוסע להודו, מסתובב שם בדד ורק רוצה לחזור, אבל לא נעים לו. לבסוף, לאחר מפגש עם חבר של האב, הילד מחליט לחזור אך לפני שהוא מגיע לביתו הוא עובר במירון ונכנס לקברו של רשב"י. שם הוא מנסה להניח קוויטל (פתק) על הקבר, אך הפתק נופל שוב ושוב, ולפתע פתק נוסף נופל ונפתח, והבן מגלה שזה פתק שכתב האב, ובו הוא מבקש שבנו יחזור בתשובה ומצהיר שהוא סולח לו על הכול.
אולם סיפורים כאלה אינם משקפים את רוב סיפורי המשוררים החסידיים. חלק הארי של הסיפורים נוגע בשמירת מצוות בכל מחיר, בשואה למשל, ויש לא מעט סיפורים על האם היהודייה, לרבות שירי הלל ושבח על צדיקותן של נשים. וכמובן, סיפורי צדיקים ואמונה.
לדוגמה: שירו של יוסף משה כהנא, "מעלות פון אידין" מתוך האלבום "לחיים טאטע" מסביר למה כל מה שיהודים עושים הוא לשם שמיים, אם בוכים אז בתשעה באב, ואם שותים אז בפורים. דוגמה אחרת מביא מוטי אילוביץ, באלבומו "רעיונות", בשיר "אידישע תאיוועס" (תאווה יהודית), שם הוא מתאר דילמה של יהודי בליל שבועות, האם לאכול בשר בסעודת החג ובכך למנוע מעצמו שתיית קפה לפנות בוקר לאחר לילה ארוך של לימוד? וכך הוא ממשיך בתיאור ההבדלים בין תאווה יהודית לתאווה של גויים. לפי השיר, תאוות של יהודי קשורות תמיד למצוות. השיר מתפתח לתיאור תאוות יהודיות ייחודיות, כמו תפיסת תנומה באמצע "לכה דודי" או חשק עז לתקן את ה"בעל קורא" כשהוא טועה, דילוג על קטעי תפילה כמו "יוצרות או תחנון", זריקת סוכריות על החתן שנייה אחרי כולם ועוד.
והנה אנו חוזרים לספר על יצירתו של מיכאל שניצלער. השיר המדובר הוא "א נשמה בלייבט ריין" (נשמה נשארת נקייה) מהאלבום "די נשמה פלאם". השיר מתאר בעל עבירה שהתרחק מאוד מהיהדות. באחד הימים הוא פוגש קבוצת חסידים שנוסעת לרבי לרגל חתונת בנו, והמפגש מעיר בו את הניצוץ היהודי והוא מצטרף לנסיעה. כאשר הוא מגיע לחצר האדמו"ר, הרבי מספר לו משל, על שני אחים שהסתכסכו לאחר שאחד מהם התעשר. לקראת חתונת בנו שלח האח העשיר לאח העני הזמנה וסכום כסף נכבד. האח העני דחה זאת בכעס, אך בליל החתונה הוא לא הצליח לעצור את עצמו, ובעודו בבגדי השינה רץ אל אולם החתונה. לאחר המפגש המרגש שאל האח העשיר בתוכחה, מדוע לא השתמשת בכסף ששלחתי לך לקנות בגדים, לפחות היית מגיע לחתונה לבוש בבגדים נאים. הנמשל הוא אותו יהודי, שמראש היה ברור שיחזור בתשובה ויגיע לאדמו"ר, אבל למה בבגדי נוכרי?
אפשר ללקט אינספור תובנות מההאזנה לשירים, להבין מה מקומו של הצדיק בחיי החסידים, מה מצופה מאדם שומר תורה ומצוות, איך מתנהלים החיים בקהילה ועוד ועוד.
זהו אוצר בלום, שדה מוזיקלי רחב יריעה המאגד בתוכו תרבות אמונית רוויית סבל ותהילה.
מסיימים בכבוד המת, מיכאל ז"ל היה בעל נשמה יקרה שהטוב יצא ממנו, איש שכולו רגש שהקפיד לקרב את כל אלו שנדחקו החוצה.
איש אהוב שייזכר לעד.
שרה שנירר | מייסדת בית יעקב וממחוללות הפמיניזם האורתודוקסי
עקיבא גרין
המיתוס והפער
השעה שעת לילה מאוחרת. השקט הקסום ביער ירושלים מופר באחת. קבוצת בנות עשרה, מהטובות בסמינר, עליזות ושובבות, נכנסת אל היער. אחת הבנות מצוידת בגיטרה, חברתה בחליל צד. וכך, הרחק מעין כול, מתחילה המסיבה. הבנות לא מסתפקות בשירה ובזמרה, אלא יוצאות במחול. הריקודים הסוערים, מלאי שמחת הנעורים, נמשכים עד קרוב לעלות השחר.
קיומו של האירוע הובא לידיעת ההנהלה הרוחנית של הסמינר, ואחת המורות הכבודות פנתה אל החוגגות ברוב כעס וחמה: “מה שרה שנירר הייתה אומרת על החרפה שאירעה? בשביל זה היא הקימה את בית יעקב? בשביל ריקודים והוללות? לאן עוד נגיע?"
הממולחת שבחבורת התלמידות לחשה בקול: "אם שרה שנירר הייתה כאן, היא הייתה מצטרפת אלינו”.
הארכיון מגלה שהתלמידה צדקה. על פי עדותה של נערה מהראשונות שהתחנכו ב"בית יעקב", חגיגות ט”ו באב – חג ריקודי העם המעורבים מימי המשנה – נערכו יחד עם שרה שנירר ביערות ליד סקאווה, הסמוכה לקראקוב. המסיבה כללה הליכה ביער לאור ירח ונאום של שרה שנירר ושל אחת התלמידות־מדריכות. הנואמת טענה בפאתוס ש”חג ט”ו באב שייך לנו, הנשים”. לאחר מכן פצחו הבנות בשירה ובריקודים. עוד על אירוע יוצא דופן זה ראו ברשומתה של נעמי זיידמן, "התחייה הפמיניסטית של ט"ו באב", באתר "הספרנים" – בלוג הספרייה הלאומית.
מי את, שרה שנירר?
הקאנון החרדי צנזר חלקים מהותיים ורבים מחייה ומפועלה של שרה שנירר, יומניה המפורסמים נערכו באופן מגמתי. מהיומנים המקוריים עולה דמות שונה מזו שמנסים להציג בבתי הספר החרדיים.
את מה שלא מספר היומן השלימה לי תלמידה אחת אדיבה, בריאיון שערכתי עימה לפני שנים מספר. פניה הטובות ואדיבותה של אותה תלמידה חביבה ונעימת סבר לא ימושו מזיכרוני. מלבד הריאיון איתה וכתבתה של סוכצ'בסקי־בקון במקור ראשון, שנעזרתי בה רבות בכתיבת מאמר זה, הסתמכתי גם על ספרה המיוחד של פרופסור נעמי זיידמן, שהיא בוגרת "בית יעקב" בעצמה: שרה שנירר ותנועת בית יעקב, מהפכה בשם המסורת.
צירוף הדברים מעלה את התמונה הבאה: שרה נולדה בקראקוב למשפחה חסידית ענייה, אשר מנתה עשרה ילדים. בשל העוני העצום נאלצה שרה לעזוב את בית הספר ולעזור בכלכלת הבית, אך התחננה להוריה שייתנו לה להשלים את בית הספר היסודי. הוריה הסכימו. את השכלתה הגבוהה נאלצה שרה לרכוש באופן אוטודידקטי. שלטונות פולין הרשו לבני המעמד הנמוך להשתתף בהרצאות בתור שומעים חופשיים, והנערה הסקרנית ניצלה את זה היטב. היא הקפידה להשתתף במסלולי ההרצאות האלו על תרבות גרמנית, על שירה ומחזות. רעיונות על מעמד האישה החלו לעלות בפולין הנחשלת, ושרה ינקה רעיונות אלו מפי מוריה הנוכריים. כבר באותם הימים התבשלו בה דעותיה הפמיניסטיות. בהיותה בת 20 כתבה ביומנה: “האידיאל שלי, אי־שם במעמקי נשמתי, הוא רק לעבוד למען אחיותיי! […] לו הייתי יכולה לשכנע אותן יום אחד מה המשמעות של להיות אישה יהודייה אמיתית, לא רק למען האימהות שלהן או מפחד מאבותיהן, אלא רק מתוך אהבה גדולה לבורא עצמו […] לו הייתי יכולה לחיות עד שאיהנה לראות את תורתי נכנסת לבתים של אותן נערות יהודיות […] האם אני יוצאת מדעתי? […] איך אנשים היו צוחקים עלי, איך הם ידברו עלי!? איזו ילדה חסידית מטופשת!"
בהיותה נערה רווקה, חופשייה מעול בית ונישואין, השקיעה שרה זמן רב בלמידה ובביקורים בתיאטרון הפולני. התרבות הפולנית הייתה ספוגה בעורקיה. שיריו של אדם מיצקביץ’ ויוליוס סלובצקי היו שגורים על לשונה.
הוריה של שרה התקשו למצוא לה שידוך, בשל מראהּ הלא-חינני. היא נולדה עם שפה שסועה והרופא תפר את שולי השפה בגסות, דבר שכיער את פניה. בהתקרבה לגיל 30 (!) השיאו אותה הוריה לבחור חסידי בינוני בשכלו. הנישואין לא עלו יפה, שרה לא הייתה מוכנה להסכים עם תפיסת הנישואין הפטריארכלית שעל פיה מקומה של האישה – ולא משנה כמה היא חכמה ומוכשרת – הוא בין התנור לכיריים, כולל כיבוס בגדי הבעל וטיפול בעדת ילדים. היא דרשה וקיבלה גט מבעלה. חזון מאוד לא נפוץ באותה תקופה ובאותה קהילה.
מאז דבק בשרה כינוי הגנאי המשפיל “די גיגעטע” – הגרושה. בימים ההם היה כינוי זה אות קין נצחי על מצח האישה.
מצב החינוך וההתייחסות הרבנית לכך
בתקופת עלומיה של שרה מצב היהדות היה בכי רע. פריקת העול ההמונית לא פסחה גם על בתיהם של הרבנים הגדולים ביותר. די אם נציין את ילדיו של רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב – ה”שם משמואל" שהפנו עורף ליהדות בבוז,[1] או שנקרא את זיכרונותיה של איטה קאליש־קמינר, בתו של האדמו”ר מוורקא־אוטבוצק, שכתבה על חבריה הרבים וחוג ידידיה שכלל בתוכו את מיטב בניה של היהדות הנאמנה.[2]
הרבנים אומנם היו עסוקים בסכסוכי חצרות, במריבות שוחטים ובמאבקי שליטה, אך היו גם ניסיונות להציל את בני הנוער, בין השאר באמצעות הקמת ישיבות בליטא, בפולין ובהונגריה. שונה היה המצב בקרב הנערות; התפיסה המסורתית גרסה ש"מוטב יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים". תוצאות התפיסה הזו היו אסון קולוסאלי. שיעור המרות הדת והחילון נסק באופן תלול.
כשהייתה שנירר בווינה, היא נחשפה לרעיונותיו המהפכנים של הרב שמשון הירש, מרבני הנאו־אורתודוקסיה המפורסמים. הרב הירש העביר את נקודת הכובד מעיסוק מופרז בתלמוד ופלפוליו לעיסוק בעקרונות היהדות, לימוד תנ"ך ומדעים ומתן שוויון לנשים. בבית הכנסת שייסד בפרנקפורט היו 550 מקומות לגברים, ו־350 מקומות לנשים.
רעיונותיו של הירש וחדשנותם מצאו חן בעיני האישה המשכילה והמהפכנית. בפיקחותה הבינה היטב כי שיטת החינוך הישנה לא תחזיק מעמד מול גלי החילון, אך ידעה שבלי הסכמה רבנית לא תוכל לפעול כלל. לשם כך השתמשה שנירר בברכה שנאמרה לה על ידי רבי יששכר דוב מבעלז, כהסכמה לפעילותה. היא קיבלה גם הסכמה שבשתיקה מהאדמו"ר מגור, ועידוד גלוי מהחפץ חיים.
חשוב לציין שחסידי בעלז השמרניים לא הסכימו עם רעיונותיה, וגם אחר כך, כשנפתחה בבעלז רשת בתי חינוך לבנות, שמה היה "בית מלכה", ולא "בית יעקב".
מלבד רבנים אלו, רוב רבני הונגריה לחמו ביוזמה בכל הכוח. ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש כינה את הרשת "בית עשו" – בהיפוך מכוון לשמה של הרשת, "בית יעקב". במקומות רבים ספגה שרה זריקות אבנים. אבנים אלו לא נזרקו על ידי הבונדיסטים, אלא על ידי יהודים קנאים וחמי מזג. באחת מעיירות הונגריה לחם רב העיר נגד הכנסת רשת "בית יעקב" לקהילתו. לאחר שנתיים הוא נכנע, אלא שמחיר התנגדותו הראשונית היה כבד. כ־70 נערות מבנות העיירה פרקו עול.
הצלחתה של שרה בהקמת מוסד הלימודים לבנות עוררה את מפלגת "אגודת ישראל". עד אותה תקופה לא הייתה במפלגה כל מודעות לצורכי הנשים. לצורך המחשה, אציין דוגמה מובהקת לכך. באמצע שנות ה־30 קיבלה מפלגת אגודת ישראל כרטיסי עלייה לארץ (סרטיפיקטים) מאת הסוכנות היהודית. על פי הנחיותיו של האדמו"ר מגור, הסרטיפיקטים ניתנו לגברים בלבד. בנות "בית יעקב", שכבר הפכו לקבוצת בנות פעילה, לא הסכימו לגזרה זו. הן השוו את מאבקן למאבק ההרואי של בנות צלפחד, שרצו נחלה בארץ ישראל ולא חששו להתעמת עם משה רבינו. כך אף הן, נחושות בדעתן ולא מוכנות להיות כנועות לתכתיבי הממסד הרבני המפלה ביודעין בין גברים לנשים.
כדי שלא ייוותר רושם שתנועה מבורכת זו מנוהלת על ידי אישה בלבד, פעלו עסקני אגודת ישראל וחיתנו את שרה בשנית, עם יצחק לנדא. נישואין אלו התקיימו על הנייר בלבד. בפועל, הפעילות התנהלה מביתה של שרה כמו לפני נישואיה. בנות היו ישנות עימה בחדרה. אחותה הייתה דואגת לארוחותיה. גם במודעות הפטירה שיצאו אחר מותה הטראגי בקיצור ימים, נכתב רק שם המשפחה "שענירער" ולא הוזכר השם "לנדא" אף לא ברמז.
אחרי מלחמת העולם השנייה, שמחקה כמעט את כל יהדות אירופה, פעלו בוגרות "בית יעקב" להקים בתי ספר לבנות. אולם כחלק מכתיבת ההיסטוריה ושכתובה על ידי הממסד החרדי, גם דמותה של שרה שנירר הפכה לאייקון המסמל חינוך לצניעות, לשמרנות ולהסתגרות מפני העולם החיצון, על אף שכאמור אין כל קשר בין דמות אייקונית זו למציאות.
[1] להרחבה על כך ראו: י"י טרונק, פוילן: זכרונות און בילדער, חלק ז, ניו יורק: אונזער צייט, 1953, עמ' 201–217. להרחבה על דמויות של יוצאים ויוצאות נוספים ממשפחות מיוחסות בתקופה ההיא, ראו: דוד אסף, נאחז בסבך, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו, עמ' 331, הערה 54.
[2] איטה סיפרה את סיפור חייה בספרה אתמולי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
בעלת המאה היא בעלת הדעה? המהפך במעמדו של הגבר החרדי
מני פלד
על שלושה דברים עומדת חברת הלומדים. על התורה-לימוד התורה של הבעל. על העבודה-העבודה של האישה החרדית. על גמילות חסדים- הגמ"חים שמלווים כסף להורים עבור הדירות לילדיהן.
ביסודה של חברת הלומדים עומד הרעיון שבו בראש הפירמידה עומדים בני התורה וכל השאר נמצאים בתפקידי משנה שתכליתן לשרת את לומדי התורה.
בספר 'פאר הדור' הביוגרפיה החרדית על החזון איש מתוארת חברת הלומדים שנוצרה בהשארתו:
'בן ישיבה כי יבוא בימינו להקים בית בישראל, לנחות דרגא ייחשב אם לא יאבה להמשיך בעסק התורה לאחר נישואיו. קדרים קדרים של אברכי משי פזורים כעת בכל הארץ ומושבותיה, אשר לא ימושו מאוהל התורה והיא חמדתם ואומנותם. ובנות זוגם, האמונות עלי אהבת התורה וחיבתה משנות חינוכן ב"בית יעקב", הן הטורחות ועמלות בפרנסת הבית כנשות חיל אמיתיות ובלבד שלא יופרע הבעל ממשנתו בגין צרכים של חיי השעה. אווירה טהורה ואידיאלית זו. ממבועי השראתו של החזון אי"ש היא יונקת'[1]
העמוד השני בחברת הלומדים, העבודה של האישה החרדית, היא מהפכה תפיסתית של ממש. היא מנוגדת לערך של 'כבודה בת מלך פנימה' והיא מהווה העברה של החובה של הגבר בכתובה 'אנא אפלח אזון ואפרנס' אל האישה.
לחילופי התפקידים היו השפעות נרחבות הן על אופייה של האישה החרדית שהפכה להיות משכילה יותר ובקיאה יותר בהוויות העולם. והן במעמדו של הגבר בתוך התא המשפחתי. בחברה הפטריארכלית הגבר הוא ראש המשפחה מתוקף היותו המפרנס של המשפחה. מכך שהוא המשכיל בדרך כלל מבין בני הזוג. יתרונות אלו נמחקו במהפכה שהוציאה את הנשים מהמטבח אל שוק התעסוקה. האישה החרדית היא המפרנסת של התא המשפחתי. היא לרוב משכילה יותר מבעלה בהוויות העולם ולא פעם בעלת ידע נרחב יותר מבעלה בתחום ההלכה. בהמשך נראה איך השינויים בשוק התעסוקה החרדי בעשורים האחרונים, השפיע באופן דרמטי על מקומו של הגבר במרחב המשפחתי.
את המסע שלנו נתחיל דווקא בעזרת הנשים. נראה איך התמודדו ההוגים החרדים, עם מה שהם זיהו כשינוי במעמדה ובאופייה של האישה החרדית בחברת הלומדים. מתוך הדברים עולה, כי ההוגים החרדים הכירו כבר בראשית הדרך באתגרים שיוצרת המציאות החדשה שבה נשים הן בעלות המאה והן נושאות בנטל הכפול של פרנסת הבית וגידול הילדים.
'העובדה שההכנסות הדרושות לבית מגיעות לעיתים קרובות דרך עבודת האישה, היא מוסיפה ניסיון לאישה. אמנם כשעול ההכנסות ועול סדרי הבית והילדים, רובץ כל זה על האישה, זקוקה היא לחיזוק הגוף ולחיזוק הנפש. אבל בל תטעה לחשוב, כאילו היא גומלת חסד עם בעלה, כאשר היא עוסקת בהכנסות. את "עושה טובה" לבעלך שילמד? הלא רצונך הוא להיות בעלת בית של תורה. את גומלת חסד לעצמך, גם לבעלך גם לילדים וגם – לכלל ישראל'[2]
את הדברים האלה כתב מחולל המהפכה החרדית בחינוך הבנות בארץ ישראל ומהאבות המייסדים של חברת הלומדים הרב אברהם יוסף וולף בשנות ה-60 ו-70 של המאה ה-20. וולף שהיה אחראי על הצד הנשי בבניית חברת הלומדים, הבין היטב את ההשלכות שעלולות להיות לכך שהאישה היא הנושאת בנטל הכלכלי, על מעמדה של האישה בתוך התא המשפחתי החרדי. הוא הכיר את הפתגם העממי: בעל המאה הוא בעל הדעה. או בנוסח של קהלת: וְהַכֶּסֶף יַעֲנֶה אֶת הַכֹּל. כדי להקדים תרופה למכה, הוא ניסה להחדיר בבנות הסמינר שבראשותו עמד 'סמינר וולף' בבני ברק, את המסר לפיו בסופו של יום היא רק כלי בדרך למטרה הגדולה והחשובה-לימוד התורה של בעלה וילדיה.
וולף היה מעודן יחסית בניסוח הבעיה שנוצרה כתוצאה מהעברת החובה של פרנסת הבית מהגבר המתחייב בה בכתובה, אל האישה. ההוגה החרדי וממעצבי ההשקפה החרדית הרב שלמה וולבה פרסם בשנות ה-80 חוברת הדרכה לכלות לקראת החתונה. בחוברת הוא מתמקד בתפקידה של האישה בחברת הלומדים. וולבה לא מסתיר את החשש שלו, כי יציאתה של האישה לשוק התעסוקה ההשכלה שהיא רוכשת, תהפוך אותה לגברית יותר ותשפיע הן על האופי שלה והן על המקום שלה בתוך התא המשפחתי.
וולבה מרחיק אל התנ"ך כדי למצוא את הדמות הנשית האידיאלית בעיניו, דמות שמחד ביצעה מעשה גברי מן העבר השני השכילה לשמר את האופי הנשי גם בתוך פעולה כוחנית הנתפסת כגברית.
יעל אשת חבר הקיני היא הדמות שבה בחר וולבה. על פי הסיפור התנכ"י, יעל השכילה להערים על סיסרא שר הצבא הנמלט מהקרב עם בני ישראל, ולהביא אותו לבטוח בה. ברגע שהיה חסר הגנה, היא הרגה אותו באמצעות היתד. על פניו הרג היא פעולה גברית, אולם חז"ל הסבירו איך אפילו בתוך הפעולה הגברית הזאת, יעל שימרה את הנשיות שלה, בבחירה של כלי נשק שונה.
וולבה פותח בתיאור המצב שבו נשים חרדיות מתמודדות עם עול הפרנסה וניהול משק בית במקביל: 'נשים רבות תורמות חלק גדול של פרנסת הבית ע"י עבודתן, ובפרט אלו שזכו להתחתן עם בן תורה הממשיך בלמודו אחרי החתונה. אישה שיש לה מעמד חברתי. כמורה או פקידה, והיא בעלת ידיעות רחבות בתורה, במקצועות החכמה או במילי דעלמא, כפי השכלתה ועבודתה - לא בקלות עולה לה לנהל ביתה תוך כדי עבודתה. ויחד עם העבודה הרבה המוטלת עליה, בבית ובמשלוח ידיה'.
ואז עובר וולבה לאתגר הנפיץ ביותר, אובדן הנשיות בגרסה החרדית בשל היציאה של האישה לעולם העבודה:
'עוד דבר חשוב אין להתעלם ממנו. חז"ל אמרו במדרש משלי [פיק] ל"א: "ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכו פלך – זו יעל שלא הרגה (את סיסרא) בכלי זין אלא ביתד, בכח ידיה. ומפני כה לא הרגתו בכלי זין? להקים מה שנא'[מר] לא יהיה כלי גבר על אישה ולא ילבש גבר שמלת אישה כי תועבת ה' כל עושה אלה". הרי גם בעשותה מלאכה גברית, להרוג אויב, נהרה שלא להשתמש בכלים גבריים. זהו בניין אב להנהגת נשים, שאפילו כאשר רכשו לעצמן מעמד בחברה בדוגמת גברים, יש להן לשמור בכל מחיר את הכלים הנשיים ולא להחליפם בגבריים. לפעמים אין זה מן הקלות, ויותר ויותר נמשכת האישה להתנהגות גברית ומתרחקת מטבעה הנשי; הבעל המופתע אינו יודע כיצד עליו להגיב, וכך מתערער היחס הטבעי בין איש ואשתו. זוהי אחת הסיבות הגורמות כהיום להפרת שלום הבית. ושוב, חכמת נשים בנתה ביתה הרבה חכמות יש לנשים והרבה חכמות דרושות לבניין בית. אחת החכמות שבהן צריכה בפרט האישה המודרנית להשתמש היא: גם כשידיה תמכו פלך לשמור על נשיותה'[3]
חתן נאה וחסוד
כפי שאנחנו רואים ההוגים הללו ועוד אחרים, התמקדו בשאלה באלו מסרים עלינו להשתמש כדי למנוע מצב שבו האישה תחוש עליונות על הגבר. שבו האישה שלוקחת לעצמה תפקידים מסורתיים גבריים, לא תהפוך בעקבות כך לגברית יותר. אבל מה עם הצד הגברי, איך הוא חווה את היפוך התפקידים. את המצב שבה המעמדות מתהפכים. האישה היא המפרנסת בעוד הגבר לומד בכולל. האישה היא הבקיאה בענייני העולם היא המשכילה, בעוד הגבר חסר השכלה ולא פעם חסר כישורי חיים בסיסים. האם מעמדו של הגבר יכול להישאר איתן בחברה שמתנהלת באופן הזה.
את התחושות של הצד הגברי, ביטא הרב שלמה וולבה, בגילוי לב יחסית נדיר בספרות החרדית, בקונטרס שחיבר לקהל הגברי-קונטרס חתנים שיצא לאור בשנות ה-90.
'דברים אלא אינם נעימים לשמוע, אבל לא נוכל לחסוך אותם: כאשר רוקדים עם החתן בחתונתו ושרים: "כיצד מרקדים לפני החתן. חתן נאה וחסיד האם אין כהודאת בעל דין שהתהפכו היוצרות? חז"ל הקדושים לא התביישו לרקוד לפני הכלה, ולשיר "כיצד מרקדים לפני הכלה, כלה נאה וחסודה". האם אכשר דרא? ודאי שלא. וחז"ל קבעו שיש לרקוד לפני הכלה לחבבה על בעלה – האם זה נשתנה היום ומרגישים בתת ההכרה כי היום יש לחבב החתן על "בעלתו" ואיזה תארים לחתן: "נאה" – הלא זה בזיון לחתן לשבחן בכך! "חסיד" הלא זה שקר, כי בודאי צעיר זה טרם הגיע לפרק י"ט במסילת ישרים. [...] אולי כל מעמד וכל ריקוד זה – סימן הוא שהשתנה היחס, ועצמאותה החדשה של האשה גם במחננו עוררה רגש נחיתות מסוים אצל הצעירים, והוא מרגיש שצריך להדגיש יותר את ערך החתן מאשר "לרקוד לפני הכלה' [4].
את הפתרון למעמדו 'המתערער' של הגבר החרדי, רואה וולבה בכך שהגבר החרדי יצור לעצמו מעמד של רב בביתו וכך הוא יצליח לשקם את המעמד שלו. וולבה סבור: שכל אישה ולו המשכילה ביותר, רוצה שבעלה יהיה "הרב בביתו". המתכון להשגת הערכתה של האישה, עובר לדידו של וולבה, בהתחזקות בלימוד התורה ובמידות טובות:
'אם חס ושלום היא מגלה אצלו רפיון או חוסר רצינות בתורה.... או חוסר זהירות בתפילה ובשמירת ההלכה-אז הבעל מאבד ממעמדו בביתו ואכזבתה נוראית'[5].
אברכים הפכו לבשלנים
ההוגים החרדים התעסקו בשינוי שחל במעמד הגבר החרדי, בשנות ה-80 וה-90 בעידן שבו שיעור הנשים העובדות בחברה החרדית היה עדיין יחסית נמוך. בעידן שבו הוראה הייתה המקצוע המבוקש ביותר בחברה החרדית. התמורות הכלכליות שחלו בראשית שנות ה-2000 עם הקיצוץ בקצבאות הילדים. ההתפתחות של היי-טק בישראל, הובילו לשינוי בקריירה של נשים חרדיות. על פי נתוני משרד האוצר לשנת 2017 כ-10% מהנשים החרדיות מועסקות בחברות היי-טק. הדרישות לשעות עבודה ארוכות, היעדר ימי חופשה, כל אלו הובילו לסיטואציה שבה האישה החרדית לא יכלה כבר להיות הסופר-מן של מפרנסת ומנהלת משק בית של מספר רב של ילדים במקביל. מי שנאלץ להוריד את החליפה ולהפשיל שרוולים ולהיכנס למטבח היה הגבר החרדי. המצב שבו האברך החרדי הפך להיות 'עקר הבית', היה לצנינים בעיניה של ההנהגה החרדית-ליטאית שהבינה שמודל חברת הלומדים עומד בסכנה. אם האברך עסוק בענייני הבית, אזי המטרה של לימוד התורה הוחמצה. מה גם שבעיניהם אין דבר יותר משפיל מאברך העוסק בקילוף תפוחי אדמה.
בנאום שנשא רבה של העיר החרדית מודיעין עילית הרב מאיר קסלר בכינוס להורי בנות הסמינרים, שהתקיים בבני ברק בשנת 2019. אחרי שהאריך בסכנות הטמונות לאישה החרדית בעבודה בסביבה חילונית. עבר קסלר לתקוף את היפוך התפקידים שהוביל את הגבר החרדי מהכולל אל המטבח ואת האישה מהמטבח אל קריירה בהיי-טק:
'הרי יש מקרים שבעצם ככה לוקחים שידוך שהיא מרוויחה הרבה בשביל שהיא תוכל לפרנס את הבית והוא יוכל לשבת ללמוד אז יוצא שהוא משועבד רובו ככולו בשביל הבית הוא שולח את הילדים בבוקר, הוא מקבל את הילדים בצהריים והוא צריך גם לבשל"
השיא בעיניו של קסלר היה, שאברכים התחילו לבשל לשבת ולא עוד אלא שהם נהנו מזה.
"באחרונה נודע לי וזה היה בשבילי חידוש, ממישהו שסיפר לי שהוא ישב עם כמה ראשי כוללים בירושלים. לדבריו, אברכים התחילו לבשל לשבת. שבתות שלמות הם מבשלים ומתגאים בזה אפילו. נהיה להם מזה גישמאק (הנאה. מ.פ.) אפילו. למה זה קורה? כי היא עייפה. היא חוזרת מותשת והוא התרגל באמצע השבוע. לאט לאט, ככה למחצה ולשליש עד שנהיה בשלן. אז היוצרות התהפכו. היא עובדת בשביל שהוא יוכל לשבת וללמוד והוא נהיה עקרת בית בשביל שהיא תוכל לעבוד, ואיפה נגמר הסיבוב הזה אתם יכולים לנחש לבד. אבל מצד שני, אם האישה רואה שהבעל יהיה חזק, והוא באמת רוצה לעזור לה. מאידך, יש לו את הצרכים שלו לגדול בתורה והיא רוצה שהוא יגדל בתורה אז אולי יצליחו איכשהו להשתנות".
באופן פרדוקסלי, החברה השמרנית ביותר בישראל-החברה החרדית, אימצה בקרב חלקים נרחבים בתוכה צורת חיים המתאימה לתפיסת עולם פמיניסטיות בגרסה היותר קיצונית שלהם. אך בעוד בעולם הפמיניסטי השינויים הם תוצאה של תמורות בהשקפת העולם בנוגע למעמד האישה. בחברה החרדית הדברים נוצרו כתוצר לוואי של הרצון לכונן חברת לומדים. האישה החרדית עדיין שבויה במרבית המקרים בתפיסת עולם שוביניסטית, כך גם הגבר החרדי. אך בעוד מערכת האמונות שלהם נטועה בעולם הישן, אורח החיים שלהם משקף תפיסות עולם שרווחות בקרב חברות פוסט מודרניות. לפער הזה בין השקפת העולם לבין החיים עצמם, יש מחיר וחלק ממנו משתקף בדבריהם של ההוגים שהובאו במאמר.
שאלת מעמדו של הגבר החרדי בדגש על החברה הליטאית, תלך ותחריף ככל שמספרם של אברכי הכוללים ילך ויגדל. המחסור במשרות תורניות גורם לגידול במספרם של האברכים המבוגרים יותר. אלו אינם מסוגלים למלא כבר באופן מלא את התפקיד שיועד להם כלומדי תורה. חלקם חשים תסכול לנוכח חוסר התוחלת של הלימוד בכולל. מנגד האישה מלאת סיפוק מעבודתה ומהקריירה שלה. הם רואים לנגד עיניהם איך הסיפור מתהפך והם הופכים להיות 'עקר הבית'. בזמן שנשותיהם עובדות שעות ארוכות בחברות ההיי-טק או במשרות בכירות במשרדי ראיית חשבון. האם תחושות התסכול הללו לא מעוברות באופן סמוי לדור הבא של הבנים שרואה את העתיד הצפון לו. האם חברה שמרנית מסוגלת להכיל לאורך זמן חילופי תפקידים קיצונית כל כך, בלי שיהיו לכך השלכות על התא המשפחתי. האם הגבר המבשלים לא ידפקו יום אחד עם המחבת על השיש ויאמרו: 'עד כאן'.
[1] פאר הדור-חיי החזון איש, עמ' רכד.
[2] יוסף אברהם וולף, התקופה ובעיותיה חלק ד' עמ' קפ"ה.
[3] הרב שלמה ולבה קונטרס הדרכה לכלות
[4] הרב שלמה ולבה, קונטרס הדרכה לחתנים תשנ"ה.
[5] שם.
ספרות שואה | צנזורה וקומיקס
עקיבא גרין
"דור שטוב לו השתיקה" – רבנים נגד יום הזיכרון לשואה
אפר הכבשנים עוד נערם, בינותיו הגיחו ניצולים, פליטי חרב ונפוחי כפן. באמצע שנות הארבעים של המאה העשרים, סמוך לזמן סיום מלחמת העולם השנייה שכילתה כשליש מבני עמנו במיתות משונות ואכזריות, הועלתה הצעה לתקן תענית מיוחדת לזכרם. הצעה נוספת שנשקלה, להכליל בתענית כ' בסיון, שקבע רבנו תם בעקבות טבח ביהודי צרפת (1171), את זיכרון השואה.
החזון איש התנגד נחרצות לרעיונות הללו.[1] הוא הזעיק אליו את רב היישוב קוממיות והפקיד בידו מכתב עבור האדמו"ר מגור. בין השאר כתב כך: "איך נעיז פנינו, דור שטוב לו השתיקה, להרהר בזאת, לקבוע דברים לדורות. והרי ההצעה הזאת מעידה עלינו כמתכחשים בכל חטאתנו ושפלנו, בזמן שאנו מלוכלכים בעוונותינו ובפשעינו, דלים וריקים מן התורה ועירומים ממצוות". עוד הוסיף והפציר במובילי היוזמה: "אל נא נעבור לגדולות ממנו, נחפשה דרכינו ונשובה, וזוהי חובתנו, כמו שנאמר: 'הלא זה צום אבחרהו' וגו'".
מבלי להיכנס כעת לדיונים בדברי החזון איש, שבמכתב אחר כתב: "אי אפשר לצאת מלהיות נמנה בין המון רבבות אלפי ישראל, ולהיות נמנה בין דורשיו ופרנסיו. ויש בזה מן הכמוס ואי אפשר להאריך";[2] ברצוני לדון בשתי תגובות נוספות להצעות להנצחת זכר קורבנות השואה, ולאחר מכן נתבונן בהשלכות של העמדות הרבניות לעניין.
בשנת 1985 פנה רבי מנחם מנדל טאוב – "האדמו"ר מקאליב", פליט שואה אשר עבר ייסורים קשים מידיו של מנגלה הנודע לשמצה, אל הרב אלישיב וביקש ממנו להוסיף את חתימתו לתקנה על פיה בכל יום, בסיום התפילה, יקרא הציבור את הפסוק "שמע ישראל", לעילוי נשמותיהם של הנספים שרבים מהם לא הותירו אחריהם זכר. הרב אלישיב דחה את הרעיון על הסף, תוך הסתמכות על דברי החזון איש. תמורת זאת, הציע הרב אלישיב ללמוד משניות.[3]
תגובתו של הרב שך ליוזמה הייתה חריפה יותר. בהספד שנשא בהיכל ישיבת פוניבז' לזכר רבי יחזקאל אברמסקי הוא אמר: "אנשים סבורים שהיכולת היום בידינו לתקן תקנות, ומחברים קינות, עושים תקנות חדשות, זו היא גזירת חורבן על כלל ישראל, היום עושים תקנה זו ומוכיחים שיש בידינו יכולת, ובעתיד יאמרו עשו לנו תקנה אחרת הרי יכולים אתם. אנו אין לנו שום יכולת, את אשר ייסדו אבותינו, הורינו, סבינו – זאת בידינו, ואין אנו רשאים להוסיף אות אחת. אל לנו להתפעל מאשר מסכימים רבנים וגדולים, דבר טריפה הוא הנכלל בקללתו של ישעיה הנביא".[4]
מסגור והשלכותיו
עמדתם של הרבנים מדגימה את היחס האמביוולנטי של החברה החרדית להנצחת זכר השואה. אספקט של יחס זה אפשר לראות בדלות החומר הספרותי בנושא. אין הכוונה לעוני רק מבחינת כמות הספרים, מדף "ספרות השואה" בארון הספרים החרדי אינו נעדר כותרים, אך תוכנם של הספרים מצומצם לאפיק צר ודידקטי – הדגשת הניסים שאירעו באותה תקופה חשוכה והתמקדות בסיפורים על מסירות נפש לקיום המצוות, גם בגיא צלמוות. הדחף להעברת המסר חוצה לעיתים את הגבול בין דמיון למציאות. כך, למשל, נפוצה בחברה החרדית עלילה שלא הייתה ולא נבראה, על 93 בנות שנטלו את נפשן בכפן כדי לשמור על טהרתן.[5]
לעומת הספרות הלא-חרדית העוסקת בשואת יהודי אירופה, מדובר בצנזורה של ממש. זוועות השואה נחשפו בספרים רבים, לרבות תככים ומאבקים פנימיים בתוך הגטאות, סיפורים על ניצול ילדים ונשים, על איבוד צלם אנוש, ייאוש, אובדנות, נפוטיזם ועוד. מי ששואב את ידיעותיו על ההיסטוריה מהספרות החרדית בלבד, עלול לקבל רושם מוטעה לחלוטין, ולסבור שהשואה הייתה מסכת של מעשי קידוש השם מלווה בשרשרת ניסים מופלאה.
ניצחתי אותך, אייכמן!
האבסורד הגיע לשיא חדש. ספרות השואה במגזר החרדי עברה אדפטציה והתאמה לילדים רכים, וכיום חנויות הספרים מציעות גם ספרי קומיקס בנושא השואה. וכך, לצד "אלה שלא נכנעו" ספר המגולל את קורותיה של תנועת מרי חסידית בגטאות, וביוגרפיות על רבנים שהקפידו לאכול רק מזון כשר למרות הקשיים שהביאה המלחמה, תוכלו למצוא ספרים מאוירים בקלילות שעלילתם מבוססת על בדיה מוחלטת. בספרים אלו, לדוגמה, ילדי הגטו מתגרים בקלגס גרמני, מתעמתים איתו ומנצחים אותו.
לתפיסתי, עיוות כזה יוצא מגדר "לעג לרש". זוהי זילות השואה.
זיכרון סלקטיבי
אף אם נכונה העובדה שהיו ניצולים רבים (הראייה היא שאנחנו כאן...) עדיין אין זה הוגן להפנות את הזרקור לעבר סיפורי הצלה ולהצניע את סיפורי הזוועות. הדבר נוגד גם את הציווי המקראי: "זכור את עשה לך עמלק".
אומנם החרדים התמקדו בבנייה מחודשת של העולם שחרב, הקימו ישיבות ושיקמו חצרות חסידיות. יש הטוענים שעידוד הילודה במגזר נועד לפצות על אובדן המיליונים. אולם כל אלו לא מספקים תשובה ראויה לשאלות הבאות: מפני מה אגף ההנצחה בכתב לוקה בחסר? מה הסיבה האמיתית להתעלמות ההפגנתית מיום השואה וטקסיו?
רובד נוסף של קשר השתיקה – ואולי ההשתקה – סביב נושא השואה מתגלה כשאנו חושבים על המנהג לפקוד קברים בחו"ל. משלחות-משלחות של חרדים יוצאות להשתטח על קברו של פלוני זה או אחר באזורים נידחים ברוסיה, בהונגריה ובמדינות נוספות, ואילו סיורים במחנות ההשמדה נותרו נחלת הציבור החילוני והדתי לאומי. מדוע?
שימור הנרטיב – בכל מחיר
ובחזרה לארון הספרים. הצנזורה חלה גם על ספרים שכתבו יהודים יראי-שמיים. לדוגמה, סדרת הספרים "ממעמקים", שבה מובאות שאלות מטלטלות שנשאל הרב אפרים אשרי בימי המלחמה, אינה נחשבת ספרות חובה במגזר. דרשותיו של האדמו"ר מפיאסצ'נה, שנאמרו בתקופת המלחמה וניסו להתמודד עם האתגר המחשבתי-תאולוגי שניצב לפתחם של יהודים מאמינים, קובצו לספר בשם "אש קודש". הספר לא הפך ללהיט ורב-מכר. להפך, הוא מוצנע. מדוע?
דומני שהתשובה נעוצה בענייני השקפה. לתפיסת ההנהגה החרדית, עיסוק בשואה עלול לערער את האמונה. קל לשבת על הארץ בתשעה באב, ולקונן על חורבן קהילות מלפני מאות שנים. אך אילו הייתה נפתחת תיבת הפנדורה של זיכרונות אותנטיים על תקופת השואה, אילו נישאו קינות המתארות את אונס הנשים, את פירוק המשפחות, את הרעב האיום, את חוסר התקווה ואת הייאוש, את אלו שבחרו לאבד עצמם לדעת, ועוד; ההשפעה של כל אלו על בני הנוער עלולה להיות הרסנית. משכך, בחרו הסופרים החרדיים, שמתכתבים עם הלך הרוח החרדי, להציג את השואה בזווית ערכית-מוסרית, ולהתמקד בשמירת מצוות. ומנגד, להדגיש שהעונש בא עלינו בשל פריקת העול ההמונית, ולתלות את האשם בתנועה הציונית, הכתובת לכל מדווי עולם.
מרומא למאה שערים
מני פלד
אבן מקיר תזעק – מסע בעקבות המילים המרוחות על הקירות, מימי המאבק בכנסייה הקתולית עד למלחמה בחרדק"ים ובתנועת היציאה.
"פיאצה נאבונה" מהכיכרות המתוירות ביותר בדרום אירופה, שוקקת חיים כבר משעות הבוקר, ברוב ימות השנה. הכיכר ממוקמת בליבה של רומא, סביבה חנויות רבות, בתי קפה, מסעדות וטרסות. אומני רחוב, משלל תחומים, ממלאים את הרחבה – נגנים, זמרים, להטוטנים, ורקדנים. סמוך לכיכר ההומה נמצאת כיכר קטנה יותר, פיאצה פאסקווינו (Pasquinio). בפינת הכיכר ניצב פסל של גבר חסר גפיים, ולצידו ראש של פסל אחר. אלו פסליהם של גיבורי מלחמת טרויה. הפסלים הוצבו בכיכר לפני כ-500 שנה, בידי מי שלימים הוכתר לאפיפיור פאול הרביעי. על פי המסורת, בקרבת מקום התגורר חייט חד לשון בשם פאסקווינו, שהחליט להפוך את הפסל חסר הגפיים ללוח מודעות סאטירי. הוא תלה על הפסל בדים שעליהם כתב טקסטים היתוליים בגנות האפיפיור, מוסד הכנסייה – וארגוני שלטון נוספים. כל אלו זכו למנה שווה של סאטירה משובחת פרי מכחולו של פאסקווינו. הבדים הללו היו, לפי ההיסטוריונים, הפשקווילים הראשונים בעולם.
שליטי העיר לא אהבו את חיצי הלעג ששוגרו אליהם, מה גם שעם הזמן החלו אנשים נוספים לחקות את סגנונו של פאסקווינו, והפסל התמלא במודעות משעשעות. בכל בוקר הסירו השומרים את השלטים, אך בלילה – הפלא ופלא, נתלו בדים חדשים. האופנה הלכה ונפוצה, ופסלים נוספים באזור הפכו ללוחות מודעות. העונשים הכבדים שהוטלו על אנשים שנתפסו תולים את הפשקווילים לא עצרו את התופעה.
הפסלים ששימשו את ההמונים לביטוי קולם פזורים ברחבי רומא, ונקראים כיום "הפסלים המדברים". כמו באותם ימים, תוכלו לראות על אותם פסלים דפים מודבקים ובהם הגיגים, שירים או אמירות פוליטיות חריפות.
לומדי הגמרא שבינינו יודעים כי התופעה התרחשה הרבה לפני תקופתו של פאסקווינו. מסכת סוכה מונה ארבע סיבות לליקוי חמה (תופעה שנתפסה באותם ימים כסימן רע). אחת הסיבות היא: על כותבי פלסתר. רש"י מסביר שכותבי פלסתר הם "מכתבי עוול לשום דופי לאדם".
ממדיום חתרני לכלי תקשורת מוביל
אמצעי המחאה "עשה עלייה" והגיע לרחובות ירושלים. הקיצונים שבאנשי "היישוב הישן" התקשו למחות נגד התופעות שלא מצאו חן בעיניהם ונגד מה שהם תפסו כשיתוף פעולה עם המשכילים ועם הציונים. וכך הדרך היחידה שלהם לנהל "מלחמת מילים", כפי שכינה זאת חוקר החברה החרדית פרופ' מנחם פרידמן, הייתה באמצעות השמעת קולם על קירות העיר העתיקה. בתי הדפוס הפכו נפוצים באותם ימים, וכל מי שביקש להשמיע את קולו נעשה לקוח מבוקש.
עד מהרה התרגלו אנשי היישוב הישן, המנותקים ממעוזי התרבות האחרים, לאתנחתא הקומית שציפתה להם מדי יום על קירות הסמטאות הצרות.
הייתה זו הפוגה מבורכת עבורם, בפרט בשנות הסבל והמחסור של תחילת המאה ה-20.
האויבים הגדולים של קנאי ירושלים: הרב קוק ואגודת ישראל
מקירותיה של ירושלים אתה למד על אויביה, או לפחות על האויבים של כותבי כתבי הפלסתר. שנות השלושים של המאה ה-20 נחשבות לתור הזהב של כתבי הקיר בירושלים. מספר התומכים בפלגים הקנאים התמעט, דבר שהוביל להחרפה ב"מלחמת המילים". האויבים סומנו: "אגודת ישראל", שאנשיה שיתפו פעולה במידה זו או אחרת עם ראשי הציונות, והרב אברהם יצחק קוק – שנוא נפשם של קבוצות הקיצוניים. ראשי "אגודת ישראל" חטפו אש משני הכיוונים, חלק מהפשקווילים כוונו נגדם, והם, כמשתייכים לעדה החרדית, נתפסו כאחראים לפשקווילים שפורסמו נגד הרב קוק ורבנים אחרים.
המתח הגיע לשיאו בשנת 1927. הרקע: ביקורו השלישי של האדמו"ר מגור, רבי אברהם מרדכי אלתר, בארץ. האדמו"ר, כפי שנהג בשני ביקוריו הקודמים בארץ, נפגש עם הרב קוק. באותם ימים נמתחה על הרב ביקורת גם מצידה של "אגודת ישראל", ובביטאונה נטען שהיה על הרב להשמיע ביקורת חריפה יותר נגד חילול חג השבועות בידי "הכופרים", אנשי ההתיישבות העובדת. הקנאים חשבו שהאווירה הציבורית נגד הרב קוק הכשירה את הקרקע להוקעתו, ואחד מראשיה, מאיר הלר-סמינצר, ניסח פשקוויל בזו הלשון: "במקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב / המסביר פנים לרשע הרי זה ממרגיזי אל! / אברהם אברהם לגזירה שווה? לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב, אלא מפני שהוא מינות / יום ד' לסדר הבדלו מתוך העדה הרעה הזאת/..." בניגוד למקובל, חתם הקנאי בשמו: אני מאיר הלר אחראי.
למי שפחות בקי ברמזים ששוגרו בשורות הקצרות, נסביר כי שמותיהם של שני הרבנים נשזרו בטקסט (אברהם אברהם), וכי משחק המילים מכוון "לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב מפני שהוא מינו", המילה האחרונה שובשה ל"מינות", כלומר אפיקורסות. במילים אחרות, הכותב האשים הן את הרב קוק והן את האדמו"ר מגור שהם אפיקורוסים. לסיום, קינח מפסוק מפרשת קורח, שבו קריאה לבני ישראל להיבדל מקורח ועדתו. המסר ברור: על יושבי ירושלים להרחיק עצמם מהרב קוק, מהאדמו"ר מגור ומעדתם.
הפשקוויל הקצר חולל סערה עזה, שהדיה הגיעו עד לפולין. חסידי גור זעמו על הפגיעה ברבם, ודרשו מהעדה החרדית להתנצל בפומבי. ראשי העדה החרדית נקלעו למבוכה, הם הבינו את הפגיעה של חסידי גור, אבל חששו מתגובתם של הקנאים. בצר להם, ובניסיון למצוא מוצא של כבוד, ארגנו משלחת, בראשות הרב יוסף חיים זוננפלד, וביקשו לפגוש את האדמו"ר במלון שבו שהה ולבקש את סליחתו באופן דיסקרטי. התוכנית נדחתה על הסף, כלומר על סיפו של בית המלון. בנו של האדמו"ר, ויורשו לימים, בעל "הלב שמחה", דחה את המשלחת בבושת פנים. רבני העדה נאלצו לפרסם הודעה פומבית המגנה את כותבי הפשקוויל ומכנה אותם "שוטים שפגעו בכבודו של צדיק נשגב".
אולם מכתב זה לא סיפק את חסידי גור. הם ידעו כי אילו היו רבני העדה נחושים להגן על כבודו של האדמו"ר, הם היו שולפים את נשק החרם. הרב יצחק מאיר לוין, מנהיג אגודת ישראל בפולין, שיגר מכתב ליו"ר אגודת ישראל בירושלים, הרב משה בלוי, וכתב לו כך: "כל מי שיודע איך רגילים לצאת בירושלים בחרמות ובנידויים נגד מבזה הקודשים, רואה שעשיתם כל זאת כמי שכפאו שד והנחתם מקום לחשדים שונים מובנים..."
שבועיים לאחר המקרה התחוללה בארץ רעידת אדמה. לוין קבע שזהו עונש משמיים על ביזוי האדמו"ר.
מלחמת הקנאים ברב קוק התעצמה, שיא שלילי נוסף נקבע בשנת 1933, עת פרסמו הקנאים מכתב פומבי שבו כינו את הרב "אותו האיש" – כינוי השמור לישוע הנוצרי. הרב עמרם בלוי הואשם בכתיבת הפשקוויל, ובתי הדין האשכנזיים הטילו עליו חרם. החרם בוטל על ידי בית הדין של העדה החרדית.
פשקוויל השטנה המדובר – באתר הספרייה הלאומית.
פשקוויל תמיכה ברב עמרם בלוי.
הגבלות וסייגים על ההתיישבות היהודית – סיבה לחגיגה
עם פרסום הספר הלבן השני (1930), שבו נסוגה בריטניה מעמדתה והטילה סייגים על רכישת קרקעות על ידי יהודים והגבילה מאוד את כמות אישורי העלייה ארצה, קנאי ירושלים לא ידעו את נפשם מרוב שמחה. לתפיסתם, המלחמה האידיאולוגית הוכרעה בידי שמיים והחלום הציוני קורס לנגד עיניהם.
"הרואה מקום עבודה זרה אומר 'ברוך שעקר ע"ז מארצו'!" נכתב בפשקוויל החגיגי. "היות שהיום נתקבלו ידיעות שנתבטלו הציונות והלאומיות ונהרס הבית הלאומי שהייתה מקור כל הפריצות והחציפות, חילול שבת ואכילת נבלות וטריפות וכדומה בארצנו הקדושה... עליכם לקחת חלק ולהשתתף בשמחה זו, להודות ולהלל לד' על הטוב אשר גמלנו!"
קירות ירושלים צהלו וחגגו (מוקדם מדי) את מותה של התנועה הציונות.
מודל האבן הזועקת – מדוע השתמר עד ימים אלו?
תופעת הפשקווילים פופולרית מאוד גם בימים אלו. בכל שכונה חרדית יש כמה וכמה לוחות מודעות, חלקם מוסדרים וחלקם פחות, עמוסי מודעות אבל, לצד פרסומות וכתבי פלסתר שונים ומגוונים. תצוגת הקירות מתחלפת מצאת השבת עד שעה קלה לפני כניסת השבת בשבוע העוקב.
פרופ' מנחם פרידמן מסביר את פריחת התופעה ברחוב החרדי, בשונה לחלוטין מהמגמה הכללית בארץ ובעולם כולו. הטכנולוגיה והזמינות של אמצעי הדפוס הגדילו את מספר מודעות הקיר בחברה החרדית, ויצרו תחרות על תשומת הלב של הקורא, תחרות שכוללת שימוש בצבעים או בגופנים או במילים בוטות, שיגרמו לעובר ברחוב להבחין במודעה בין שלל המודעות הניצבות בפניו. לדברי פרידמן, הגידול במודעות הרחוב בחברה החרדית הוא חלק מתופעת הגטו התרבותי החרדי, שהלכה והתרחבה בשנים האחרונות. הרחוב החרדי הוא אוטונומיה, במידה רבה, שבו מתקיימת רשת חברתית עצומה הכוללת אנשים שמכירים זה את זה, והקירות משמשים חלק ממרחב ההיכרות הזה.
המילים הזועקות מהקיר היו מאז ומעולם כלי מלחמה נגד כל סטייה מן התלם החרדי. במקרה הטוב, הוזכרו תופעות שראויות לגינוי. במקרים הפוגעניים יותר, התנוססו על הקירות שמותיהם של מי שנחשבו סוטים מהדרך, בצירוף כינויי גנאי שונים ומשונים. המתקפות האישיות התעדנו מעט במהלך השנים, אך הנופך הדרמטי של הטקסטים לא השתנה. כל תזוזה קלה מהמסורת היא חורבן הבית הראשון השני והשלישי גם יחד.
הקירות נגד החרד"ק
בשנים האחרונות מופנה מאבק הקירות הזועקים נגד האינטרנט ונגד תהליכי המודרניזציה של החברה החרדית. אחת "ההצלחות" של קמפיין הפשקווילים הוא הנחלת מושג חדש: חרד"ק. כינוי גנאי לחרדים המודרניים המבקשים להשתלב בחברה הישראלית. להמחשת הגינוי, התווספו לפשקווילים קריקטורות המציגות באופן נלעג ובזוי את החרדים שרוצים להתגייס או מחזיקים טלפון חכם. קמפיין נוסף "מוצלח" במיוחד הדגיש "אינטרנט=סרטן". סיסמה זו פיארה את קירות הריכוזים החרדיים במשך תקופה ארוכה.
תחום נוסף העומד במוקד מודעות הקיר: צניעות הנשים. במאבק זה כותבי הפשקווילים אינם בוחלים בשום אמצעי: הסגנון תקיף מאוד, ופעמים רבות אפשר לראות שמות של נשים בתוספת שלל האשמות, כיד הדמיון הטובה. בעקבות המתקפות נאלצו לא מעט נשים לעזוב את מקום מגוריהן.
המלחמה נגד תנועת היציאה
מימיה הראשונים של אגודת הל"ל – חיצי הפשקווילים הופנו כלפיה במלוא העוצמה. לא רק קנאי העדה החרדית חששו ממנה, אלא העולם החרדי כולו. האגודה הואשמה בפעילות מסיונרית, האשמה שמושמעת עד היום, זאת למרות שהאגודה מעולם לא עסקה בשכנוע לעזוב את המגזר, אלא חרטה על דגלה סיוע לאלו שבחרו לצאת. הכינוי "מיסיון" שהודבק להל"ל יצר חיבור אצל לא מעט חרדים בין האגדות על חטיפת ילדים והעברתם על דתם, נרטיב נפוץ בספרות החרדית באותן שנים, לאגודת הל"ל.
רק לאחרונה, עם פתיחת סניף של הל"ל בצפת, פיזרו הקנאים פשקווילים רוויי השמצות בסמוך למבנה והפגינו יומם ולילה, עד שהוחלט, בלית ברירה, להעתיק את מקום הסניף לראש פינה.
יוצאים ויוצאות שהמשיכו להתגורר באזורים חרדים, או שנקלעו לסכסוך גירושין, חוו על בשרם כמה רב כוחם של הפשקווילים. שימיינג בהשגחת הבד"ץ. קרובי המשפחה או קנאים שביקשו להצר את צעדיהם של היוצאים או לגרום להם לעזוב את האזור שבו התגוררו, פרסמו נגדם פשקווילים עמוסי כינויי גנאי והאשמות שווא.
פשקווילים בעידן הדיגיטלי
יואליש קרויס, איש העדה החרדית, ביקש להנציח את אוסף הפשקווילים העצום שברשותו. בשיתוף פעולה עם הספרייה הלאומית, אלפי פשקווילים עברו דיגיטציה, אולם רק 15% מהם זמינים לצפייה חופשית. בהודעה לתקשורת מטעם הספרייה הלאומית נמסר שהסיבה לכך היא חשש מתביעות דיבה ומפגיעה באנשים ששמותיהם מוזכרים בפרסומי הקיר.
בעידן הרשתות החברתיות השתדרג מעמדו של הפשקוויל ומרחבי ההשפעה שלו התרחבו. מחברי הפשקווילים יודעים שהעוברים והשבים מצוידים במצלמות וכי קיים סיכוי סביר שהפשקוויל יצולם ויופץ בתפוצה רחבה מאוד. לצד הדהוד מסרי הפשקווילים אפשר לראות בתפוצה הרחבה אלמנט חיובי: אם בעבר נפגעי הפשקווילים נאלצו לשאת חרפתם בדומיה ולהיעלם עד יעבור זעם, כיום, בשל התפוצה הרחבה והשיח ברשתות החברתיות, רבים זוכים לתמיכה רחבה ולעידוד מצד גולשים, שרובם מתנגדים לסגנון החריף והבוטה של הפשקווילים.
עקבו אחרינו בפייסבוק
מסורתי עם שטריימל
מני פלד
הכותרת אולי מצטיירת כתיאור תחפושת לפורים, אך מדובר עניין היסטורי: סיפורה של המסורתיות האשכנזית.
החיבור המיידי בין מסורתיים ליהדות המזרח מתקיים שנים רבות. כמו תופעות אותנטיות רבות, לא מעט טרמפיסטים ממהרים להצטרף למסיבה – החל מעבריינים שבוחרים לחבוש כיפה בהופעה בבית המשפט, וכלה במסחור טהרת המשפחה.
אחת הדמויות הבולטות בהובלת השיח סביב המסורתיות בישראל, הוא ד"ר אבישי בן חיים. בן חיים גרר את שאלת המסורתית המזרחית אל המגרש הפוליטי, בדגש על צד מסוים של המפה הפוליטית. בספרו "ישראל השנייה", מנגיד בן חיים בין האשכנזים – שאצלם הכול תחום וברור, ברוח אמירתו של אליהו בהר הכרמל, מי לכפירה ומי להשם; יש כאלה שנוסעים לשבות אצל הרבי ויש כאלה שמעדיפים את חוף הים, לעומת המזרחים, שאצלם המציאות מורכבת וגמישה הרבה יותר: מעט הכופרים נמצאים בשוליים, והרוב נע על הרצף הדתי. עוד טוען בן חיים, כי גם החרדיות המזרחית שונה ומאופיינת בגמישות ובבשורת היתר, בניגוד לחרדיות האשכנזית המחמירה. שורה אחת בספרו של בן חיים מתמצתת את תפיסתו בעניין הפער בין מזרחים לאשכנזים ביחס למסורת: "באירופה אני ציוני כי אני מורד באבא ובאמא, במזרח אני ציוני כי אני מכבד את מורשת אבא ואמא".[1]
כאמור, בן חיים לא הראשון שהניח מקף בין מסורתיות למזרחיות. בשנות ה-90 קונן העיתונאי ג'קי לוי על מותה של המסורתיות המזרחית: "היהודי המסורתי, לרוב בן עדות המזרח, נתפס על ידי רבים כמי שנושק למזוזה, בשבת עושה קידוש, אורז שלוש מאות גרם גרעינים והולך לראות כדורגל […] יהדות אסיה וצפון אפריקה, הספרדים הירושלמים וגם האתיופים, לא הכירו את השאלה 'האם אתה דתי?'. היהודי המסורתי הקפיד שלא להקפיד ו'הלך עד הסוף' נגד כל 'הליכה עד הסוף'. לא פעם הוא חילל את השבת, אך מעולם לא חילל את השם".[2]
באותו עשור ש"ס התחזקה, מהלך שהמחיש את ההתחרדות המזרחית, לצד תהליכים אחרים שנראו כמבשרי דחיקת המסורתיות מפני החילוניות. מנקודת מבט עכשווית – ההספד נישא מוקדם מדי.
למעשה, הצמדת "מסורתיים" ל"מזרחים" החלה בימי הקמת המדינה. ראשית החיבור נעשה על דרך השלילה, שלילת קיומה ההיסטורי של מסורתיות, או של דתיות-רצף אשכנזית. נפלאות דרכי ההיסטוריה: השותפים לפרויקט שלילת המסורתיות האשכנזית היו הציונים והחרדים. נרטיב משותף חיבר ביניהם: היהודים במזרח אירופה השתייכו לשני מחנות בלבד – יהודים המדקדקים בקלה כבחמורה, לעומת יהודים מרדנים, משכילים, ציונים.
החרדים גרסו כך כדי לחזק את המסר שלהם: אין יהודי מאמין בלי שולחן ערוך. בלי שולחן ערוך סופך שתיעשה, אתה או ילדיך, כופרים בעיקר.
את המיתוס הציוני שירתה תפיסת שלילת המסורתיות בבניית היהודי החדש, המורד.
וזו התמונה שהתקבעה בתודעה הישראלית: באירופה או שהיית דתי אדוק או זולל טריפות ונבלות. או יהודי למהדרין, או מאמין באבולוציה.
אך המציאות סירבה להיכנע לתבנית הדו-ממדית ששני הצדדים הועידו לה. בפועל, הדברים היו מורכבים הרבה יותר, ולמעשה – שונים בתכלית. סיפורה של הקבוצה הגדולה ביותר במזרח אירופה הוצנע מעיני הציבור.
אומנם היו שתי קבוצות – הקבוצה האולטרה-אורתודוקסית מול הקבוצה המורדת – שחבריה אימצו בחום אידיאולוגיות מתנועות שונות ששטפו את יישובי מזרח אירופה, אך לפי הנתונים האובייקטיביים, היהודים הלא-מוגדרים, בלשוננו "מסורתיים", היו הרוב המוחץ. חלק מהם השתייך לתנועות האידיאולוגיות הגדולות, אך הם לא פעלו באופן שניתן להחשיבו כמרידה מובהקת ובוטה במסורת אבותיהם.
לפני שנתוודע להם, מוטב שנסכים על הגדרה אחידה למינוח "מסורתי". ד"ר מאיר בוזגלו, בספרו "שפה לנאמנים", מנסח את המסורתיות באופן הבא: המסורתי נאמן למסורת שקיבל מהוריו וממוריו ומקיימהּ מתוך רגש של כבוד. הוא דוחה את הרעיון החילוני-מערבי, שהכול פתוח לביקורת. עם זאת, המסורת שקיבל ומקיים איננה קשיחה. לדברי ד"ר בוזגלו, המסורתי אינו מרבה לשאול את הרב כיצד לפעול וכאשר החיים המודרניים מניחים לפתחו אתגרים אלו ואחרים, הוא מוצא בעצמו פתרונות ופועל לפי שיקול דעתו.[3]
המקרה הראשון שנבחן במסענו לגילוי היהדות המסורתית-אשכנזית אירע בשנת 1933. שליח של תנועת "המזרחי" בישראל, יהודי שומר שבת וכשרות, נשלח לנסיעת היכרות עם הקהילות היהודיות בפולין. במכתב ששיגר למשפחתו בישראל סיפר שהילדים היהודים לומדים בבית ספר "תרבות", אוכלים כריכי בשר טרף, ובאופן כללי מורגש מחסור באוכל כשר.
המכתב השתמר בארכיונים ותוכנו צד את עיניו של ד"ר אסף קניאל. העדות על קושי למצוא בשר כשר בקהילות היהודיות בפולין נראתה לד"ר קניאל מוזרה מעט. הוא החליט לבדוק את העניין באופן יסודי.
חקירתו גילתה תמונה לא מוכרת של יהדות אשכנזית, שרובה נמחקה בשואה. שלוש המסורות שנבחן במאמר זה הן: טהרת המשפחה, כשרות ושבת.
טהרת המשפחה
על פי ההלכה, כל אישה צריכה לטבול במקווה טהרה לפני קיום יחסים. "מקווה טהרה" הוא בור שבו אגורים מי גשמים. מצוות הטבילה נשמרה ולא היה צורך לעודד נשים לקיימה. אולם בעשורים הראשונים של המאה העשרים החלו רבנים לפרסם גילויי דעת בעניין, לרבות התרעות על העונשים החמורים הצפויים לאלו שלא יקפידו על המצווה. בהתכתבויות פנימיות, הרבנים התריעו כי המשך המצב הנוכחי עלול לגרום לבעיות עתידיות, שכן ילדים שנולדו לאימהות שלא טבלו במקווה נחשבים על פי ההלכה "בני נידה", ויהודים שומרי תורה ומצוות לא יוכלו להשתדך עימם.
אולם לא רק המכתבים מלמדים על התרופפות בקיום מצוות הטבילה, אלא גם העובדות. בעיר לבוב, לדוגמה, שבה התגוררו 50,000 יהודים, היה מקווה טהרה אחד בלבד! בבני ברק, לשם השוואה, יש יותר מ-50 בורות טבילה ומתגוררים כ-200,000 תושבים. כלומר, בור טבילה לכל 4,000 איש.
מדוע נשים הפסיקו לטבול?
שתי תשובות אפשריות:
ניקיון – בתחילת המאה העשרים המודעות להיגיינה נעשתה נחלת רבים. לפי תיאוריו של ד"ר קניאל, המקוואות הוותיקים היו מקומות מזוהמים ולא בדיוק עוררו חשק לטבול בהם.
כסף – הטבילה במקווה הייתה כרוכה בתשלום.
אם כן, ניתן לשער שנשים בורגניות, בעלות מודעות להיגיינה, לא טבלו מסיבות של ניקיון, ואילו הנשים העניות לא טבלו בגלל התשלום.
כיוון שפחות ופחות נשים טבלו, מחירי הטבילה טיפסו כדי לעמוד בהוצאות התחזוק והעסקת העובדות. הדבר יצר תגובת שרשרת – פחות ופחות נשים פקדו את המקווה בשל עליית המחירים, המחיר עלה עוד – וחוזר חלילה. לפי ד"ר קניאל, עלות טבילה אחת הייתה זהה לתשלום שכירות שבועית של חדר.
באותן שנים, בבתים של בני המעמד הבינוני והגבוה הותקנו אמבטיות. הנשים המסורתיות המירו את הטבילה באתר לא נקי ברחיצה במי אמבטיה. נשים ממעמדות נמוכים יותר, שלא היו בבתיהן אמבטיות, רחצו את גופן בקערות חרס גדולות. הרבנים אומנם התנגדו לכך, אך מחאתם הייתה כקול קורא במדבר. הנשים סברו כי אין כל פגם במעשיהן, אדרבה הן ראויות להערכה על קיום המצווה.
כשרות
עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, רוב יהודי מזרח אירופה הקפידו לאכול בשר שנשחט והוכשר כהלכה. בעקבות המלחמה נוצר מחסור במזון והתעורר קושי להשיג בשר כשר. לפי ההלכה, אפשר שלא להקפיד על אכילת בשר כשר בזמן מלחמה, ופרצה זו נמשכה גם לאחר שהשתתקו רעמי התותחים. בווילנה העניק הרב החרדי של העיר, ר' חיים עוזר גורדינסקי, תעודת כשרות לאטליז שנמכרו בו בשר כשר ובשר טרף.[4]
בוורשה, בירת החסידות, ירדה צריכת הבשר הכשר ל-25%[5], אך בחודש אלול נרשמה עלייה חדה בביקוש לבשר כשר. מכאן ניתן להניח שהיהודים צרכו בשר לא כשר במהלך השנה, ולקראת הימים הנוראים השתדלו לצבור לעצמם זכויות, בהן רכישה של בשר כשר.
הרבנים לא נותרו מנגד: בין הסנקציות שניסו להפעיל קבעו שאישה שאוכלת בשר לא כשר לא יכולה להגיע לבית הכנסת לתפילת יזכור, וגבר שאינו מקפיד על בשר כשר תישלל ממנו הזכות לעבור לפני העמוד (להיות שליח הציבור, החזן) ביום השנה ליקיריו. לפי כותב הקורות של אחת הקהילות בפולין, בחג השני של שבועות השביע הרב את מתפללי ומתפללות בית הכנסת שלא יאכלו טריפות. תוקפה של השבועה היה קצר, החיים היו חזקים יותר מהשבועות.
שבת
בערים ובעיירות שבהן הייתה נוכחות יהודית גדולה לא התקיים מסחר בשבת. אולם היהודים לא הדירו רגליהם ממקומות הבילוי, בתי קפה ותיאטראות. יתרה מזו, מקומות בילוי בבעלות יהודית היו פתוחים בשבת. עיתונאי פולני אנטישמי תיאר במאמרו כיצד ריח המאכלים היהודים אפף את חלל התיאטרון ביום שבת. עדויות אחרות מספרות שנשים יהודיות בכיסוי ראש וגברים יהודים חבושי שטריימל צעדו בשבת אל התיאטרון. גם התיאטרון היהודי פעל בשבת. לדוגמה, בשבת נחמו העלו השחקנים בתיאטרון היהודי הצגה העוסקת בחורבן בית המקדש.
אומנם ציינּו כי המסחר היהודי הושבת ביום השבת, אולם בשבתות החורף, בעיקר, היו סוחרים יהודים שהמשיכו במלאכתם גם לאחר שקיעת החמה.
בבית הכנסת המרכזי בווילנה נערכה תפילת קבלת שבת וערבית עם כניסת השבת, והיו מניינים גם בשעות מאוחרות יותר, לטובת הסוחרים שהעדיפו להמשיך לסחור.
הרבנים פעלו לסגירת מניינים מאוחרים אלו, ובעקבות כך חלק מהסוחרים אכן סגרו את חנויותיהם בשעה מוקדמת והצטרפו למניין המרכזי.
בקהילות אחרות יש עדויות על יהודים שהגיעו לעבודתם לבושים בבגדי שבת ומעליהם בגדי עבודה. עם תום המסחר ביום שישי, לאו דווקא בעת שקיעת השמש, הם פשטו את בגדי העבודה, רחצו את ידיהם, חבשו את השטריימל וצעדו בבגדי שבת אל השטיבל המקומי.
אלו רק מעט אנקדוטות מתוך שורה של מחקרים שערך ד"ר אסף קניאל. מחקרים שמסקנתם חד משמעית, בניגוד למה שחשבנו ובניגוד לכתוב בספרו של ד"ר אבישי בן חיים, המסורתיות לא הומצאה בצפון אפריקה. יהודי מסורתי חובש שטריימל, יהודייה מסורתית שכיסתה את ראשה, היו תופעה נפוצה במזרח אירופה. כמו ביהדות, כך במסורתיות – נוסחאות שונות ועיקרון דומה: הנוסחה המזרחית והנוסחה האשכנזית.
מסורתיות בטעם גיפלטע- פיש
כיום, יוצאים ממוצא מזרחי שבחרו באורח חיים מסורתי זוכים על פי רוב ליחס אוהד מהמשפחה וממשוב חיובי מהחברה בדבר הקשר שלהם לדורות הקודמים. לעומת זאת, יוצאים ממוצא אשכנזי שבחרו לשמר חלק מהמסורות לא תמיד נהנים מתחושת החיבור לאבות-אבותיהם. ייתכן שמצב זה דורש עדכון. הידיעה על קיומם של חיים יהודיים מסורתיים מלמדת שיוצאים שבוחרים לערוך קידוש בערב שבת, לשיר שירים מבית אבא, ואחר כך לצפות בסרט, ככל הנראה מחוברים לסבא-רבא שלהם יותר מאשר הוריהם האדוקים.
מי יודע, אולי הסבא-רבא שלכם נעל את חנותו בשוק בווילנה שעה ארוכה אחרי שקיעת השמש, ובכל זאת לא ויתר על תפילת קבלת שבת, אץ לבית הכנסת כדי לשמוע את החזן שר "בואי בשלום" במנגינה האהובה והמוכרת? אולי סבתא-רבתא שלכם מיהרה לרכוש מראש כרטיסים להצגה טובה אחרי הצ'ולנט?
בפעם הבאה שמדברים איתכם על מסורתיות מזרחית מתוקה, ספרו לדובר שהייתה גם מסורתיות מזרח-אירופית בטעם גפילטע-פיש.
הנער הירושלמי המופנם שהפך למנהיג המגזר החרדי
מני פלד
היום מציינים במגזר החרדי, עשור לפטירתו של המנהיג הליטאי, הרב יוסף שלום אלישיב. האחרון שאיחד תחת הנהגתו את הרוב הגדול של המגזר הליטאי. אחריו כבר בלתי אפשרי לדבר על הליטאים כמקשה אחת. הזרם המרכזי והפלג הירושלמי, נפרדו בגירושין מכוערים שכללו חסימות כבישים והרבה דם רע. בשעה ששורות אלו נכתבות, יורש יורשו של יורשו, הדור הרביעי בשרשרת ההנהגה, הרב גרשון אדלשטיין (בן ה-99), מאושפז בבית חולים. מסתבר שתנאי הסף למנהיג של 90 פלוס, מוביל לתחלופה גבוהה של מנהיגים ליטאים. אולי הגיע הזמן לחשוב על מודל יציב יותר.
יד הרב הרצוג
הרב יוסף שלום אלישיב, נולד בליטא בשנת 1910. בן יחיד להוריו לאחר 17 שנות המתנה. ייחוסו, לסבו מצד אמו, המקובל הרב שלמה אלישיב, מחבר סדרת ספרי הקבלה: "הלשם". את שם המשפחה "אלישיב" אימצה המשפחה בעלותה ארצה בשנת 1924. כמו גם את הלבוש הירושלמי ואת שם משפחתו של הסב, שבזכות קשריו ומעמדו, הצליחה המשפחה לקבל אישור עלייה לארץ ישראל.
[caption id="attachment_16430" align="alignnone" width="182"] הרב יוסף שלום אלישיב בבחרותו (ויקיפדיה)[/caption]
נוף מולדתו של יוסף שלום, לא הכיל רמזים על כך, שדווקא הוא עתיד להנהיג את התנועה הפוליטית: "דגל התורה", תנועה שהצירים המרכזיים שלה הם ישיבות וכוללים. הדמות המרכזית במשפחה, היה הסבא. שהיה מושקע כל כולו, בפרויקט סידור ופירוש הקבלה על פי תורתו של הגאון, בו נטל חלק גם הנכד הצעיר. הפרויקט הפך לסדרת הספרים שעל שמו נקרא הסבא 'הלשם'. הנתיב בו צעד הנער יוסף שלום, היה מנוגד לנתיבים בהם התעצבה ה"ליטאיות" בימים של טרום הקמת המדינה. הנער ניסה למצוא את מקומו בישיבת חברון אולם כעבור חצי שנה עזב את הישיבה ושב אל מודל הלימוד העצמאי. יש הרואים קווי דמיון בין המנהיג החרדי הראשון בארץ ישראל: החזון איש, לבין הרב אלישיב. שניהם גדלו במחוזות בהם הייתה הערצה גדולה למורשתו של הגאון מווילנה, עסקו בעיקר בלימוד ההלכה וניסו את מזלם בישיבות ללא הצלחה. נתיב נוסף בו צעד אלישיב הצעיר בניגוד לחרדיות המתהווה, היה הקשר החם עם הרב אברהם יצחק הכהן קוּק, מנהיגה לעתיד של הציונות הדתית, שהיה ידיד של 'הלשם' ואף שימש כמסדר קידושין בחתונתו. יוסף שלום נהג להשתתף מידי שבת בסעודה שלישית בביתו של הרב קוק, שם נשא הרב תכנים מעולמות הקבלה. חשוב לציין, כי חרף הסביבה הקבלית שבה גדל, לא הייתה לכך השפעה על הגותו ותפיסת עולמו של הרב אלישיב.
עם נישואיו לביתו של הרב אריה לוין, החל הרב אלישיב ללמוד בכולל שהקים הרב הראשי לישראל הרב יצחק. הרצוג ביקש לכונן דור של פוסקי הלכה בארץ ישראל, פוסקים שיחליפו את הדור האבוד שנספה באירופה בתקופת השואה. בכולל שהקים בירושלים, למדו בין השאר, הרבנים: שלמה זלמן אוירבך, שמואל הלוי וואזנר ואלישיב - שלושתם קיבלו לימים את התואר פוסקי הדור. באותה העת, מעמדה של הרבנות הראשית היה נתון בוויכוח פנים חרדי. חלקים בהנהגה החרדית דוגמת הרב מבריסק, ייחסו לראשיה רצון לכונן מחדש את הסנהדרין ולהכפיף את העולם היהודי לפסיקותיה. לעומת החזון איש שהיה מתון יותר בהתנגדותו. עמדתם השלילית של המנהיגים החרדים ביחס לרבנות הראשית, לא מנע מהרב אלישיב להתמנות בגיל 40 לתפקיד דיין בבית הדין הגדול. גוף שהיה ראש החץ של הביקורת הפנים חרדית על הרבנות הראשית.
האח והאחות - לידתו של פוסק הדור
פרשייה אחת הוציאה את הרב אלישיב מאלמוניותו היחסית, פרשת האח והאחות. לא מן הנמנע, כי אילו פרשיית האח והאחות לא הייתה באה לעולם, היה הרב אלישיב מסיים את כהונתו בבית הדין הגדול בגיל 70, ושמו היה נכרך ברשימה אחת של דיינים בכירים שפרשו כמו הרב זלמן נחמיה גולדברג, הרב שלמה פישר ואחרים. אלו, חרף גדלותם בתורה וכישרונם הרב, לא הצליחו להגיע למעמד אליו הגיע הרב אלישיב. פרשיית האח והאחות, פרצה בשנת 1972.
הרב הראשי לישראל באותם ימים, הלא הוא הרב שלמה גורן, הקים בית דין מיוחד, לדון במעמדם של אח ואחות לנגר. השניים נולדו לאמם לאחר שנפרדה מאביהם בלי לקבל ממנו גט וחיה עם גבר אחר. השאלה שעמדה במרכז הסערה, האם ניתן להתיר את השניים מחשש ממזרות, בטענה שגיורו של הבעל הראשון לו הייתה נשואה אמם, היה מוטל בספק. הרב גורן בלחץ פוליטי של ממשלת גולדה מאיר, הקים בית דין מיוחד, שפסק, בניגוד לפסיקות חוזרות של שורת ערכאות בבתי הדין שדנו בסוגיה, כי הגיור בטל והאחים מותרים לבוא בקהל. הפסיקה של הרב גורן גרמה לסערה בעולם הדתי והחרדי. הרב אלישיב נעמד בראש החץ של המאבק והתפטר מתפקידו כדיין בבית הדין הרבני בירושלים כמחאה על פסק הדין. המאבק הארוך והקרבה למובילי המאבק הרבנים שך וקנייבסקי האב, הביאו לפרסום שמו של הרב אלישיב במגזר החרדי והפכו אותו לדמות ציבורית מוכרת. בתוך מספר שנים, שמו של הרב אלישיב לצד שמו של מחותנו הרב שלמה זלמן אוירבך, הפכו שמות נרדפים לפוסקי הדור.
ההימור הפוליטי-הקמת דגל התורה
לקראת בחירות 1988, דרש המנהיג הליטאי הרב שך, להשפיע באופן משמעותי יותר על ההרכב של רשימת אגודת ישראל לכנסת. ניצני הפילוג בין החסידים לליטאים, נראו עוד קודם, בהופעתו של העיתון הליטאי "יתד נאמן", שהוקם על ידי הרבנים שך וקנייבסקי האב ובערוב ימיו של זה האחרון. עד להופעתו של יתד נאמן, היה עיתון המודיע, היומון החרדי היחיד. הרבנים הליטאים חשו שכוח השפעתם על העיתון הולכת ונחלשת לטובת חסידות גור ששלטה בעיתון, ולכן החליטו לצאת עם עיתון חדש. ככל שהתקרבו הבחירות, עסק הרב שך בשאלות האם להקים מפלגה חדשה, לתמוך במפלגת הלוויין שהיה שותף להקמתה, ש"ס, או להגיע לשותפות הוגנת יותר עם החסידים ובעיקר עם חסידות גור, ששלטה במפלגה, בעיתון ובמוסדות החינוך. כותבי קורות העיתים חלוקים בשאלת האחריות לפילוג. הרב שך יצא לדרך חדשה והחליט על הקמת מפלגת "דגל התורה", חרף הסכנה שלא יחצה אחוז החסימה. הקמת המפלגה דרשה גיוס של כל הרבנים המשפיעים בזירה החרדית. הרב שך ניסה בתחילה להשפיע על הרב שלמה זלמן אוירבך להצטרף למפלגה החדשה, אך הוא סירב. (יש התולים את סירבו בקרבת משפחה שלו למנחם פורוש, נציג אגודת ישראל אחרים סבורים כי אוירבך התנגד לפיצול שהחזיר לחיים את המחלוקת בין חסידים לליטאים, אחרי עשרות שנים של שקט) הרב שך היה זקוק לדמות רבנית הלכתית, שתעניק גושפנקא הלכתית לצעד הפוליטי שנעשה. בשם זיכרון המאבק המשותף שניהל יחד עם הרב אלישיב בפסק האח והאחות, החליט לנסות את מזלו ולהפתעתו של הרב שך, הסכים הרב אלישיב להעניק את חתימתו למפלגה החדשה, ואף ניאות להשתתף במסע הבחירות.
[caption id="attachment_16432" align="alignnone" width="715"] הרבנים אלישיב ושטיינמן לימינו של הרב שך (ויקיפדיה)[/caption]
בתום מסע בחירות רווי השמצות ומחלוקות פנים חרדית נוקבת, הצליחה המפלגה הצעירה להכניס שני נציגים לכנסת. אחד מהם משה גפני, המכהן בה עד היום. השתתפותו של הרב אלישיב בכינוסי הבחירות, לא תורגמה למעורבות פוליטית אקטיבית בחייה של המפלגה הצעירה. בניגוד לעמיתו, הרב שטיינמן, שהפך לחבר מועצת גדולי התורה שהקים הרב שך, הרב אלישיב נותר מחוץ לקבלת ההחלטות במפלגה.
הבחירות לראשות עיריית ירושלים-אולמרט זה טוב לחרדים
בבחירות לראשות עיריית ירושלים שהתקיימו בשנת 1993, התמודד אהוד אולמרט, אז חבר כנסת מטעם הליכוד, נגד ראש העיר המיתולוגי של ירושלים טדי קולק. אולמרט ניצל את קשריו עם החרדים, במטרה לרקוח הסכם שיבטיח את תמיכתם בו. התמיכה הרבנית נתקלה בבעיה: האיסור לתמוך באופן ישיר במי שאינו חרדי. עד לאותה מערכת בחירות, החרדים בחרו את נציגיהם לרשימה העירונית ולא התערבו בשאלת הבחירה לראשות העיר, שכן זהות המנצח הייתה ברורה. לא כך הפעם, היה צורך להכריע בשאלת התמיכה הישירה במועמד חילוני למהדרין. היות והיה מדובר בשאלה של פוליטיקה מקומית, השאלה הגיע לשולחנו של הרב אלישיב. הרב הפוסק הכריע: צרכיה של היהדות החרדית מחייבים אותנו לתמוך באופן ישיר באהוד אולמרט. במילים צופות פני עתיד "אולמרט טוב לחרדים". לוחות המודעות של ירושלים כוסו במכתבו של הרב אלישיב. הבחירה באולמרט הפכה מ"ספק עבירה" למצווה גדולה. תושביה החרדים של ירושלים יצאו בהמוניהם לקלפיות והביאו את הניצחון למועמד הצעיר. שנתיים מאוחר יותר, הפסק שהכתיר את אולמרט לראש עיריית ירושלים, יהיה הפסק שיכריע בתמיכה האקטיבית במועמד צעיר אחר, הפעם בנימין נתניהו, תחת הסלוגן 'נתניהו טוב ליהודים'. עמדתו הריאל-פוליטית של הרב אלישיב, הביאה אותו ב-2003 לתמוך במועמדותו של נציג חרדי לתפקיד ראש עיריית ירושלים, חרף הדילמות הכרוכות במעמד של ראש עיר עורבת.
מנהיג שוקע מנהיג נולד
בשנותיו האחרונות של הרב שך, הסתגר הרב בביתו וסירב להתערב בנושאים ציבוריים. ההחלטה לומר "איני יכול עוד", התקבלה לאחר שהרב שך נתקל בקואליציה של רבנים, שהתנגדה למינוי שביקש לכפות על תושבי העיר החרדית החדשה מודיעין עילית. את הקואליציה נגד המינוי הובילו הרבנים שטיינמן ואלישיב.
עם שקיעת מנהיגותו של הרב שך, נראה היה כי כתר ההנהגה יעבור לידיו של הרב שטיינמן. בישיבה שקיימו חברי מועצת גדולי התורה בשאלה מי ימונה לנשיא הבא, נבחר שטיינמן, לתפקיד אותו מילא הרב שך. אחד מחברי ה"מועצת" סימן את מעבר ההנהגה במילים הבאות: 'הרב שך היה מדינאי, הרב שטיינמן הוא פוליטיקאי'.
אנשיו של הרב שטיינמן, החלו להעמיק את אחיזתם במוקדי הכוח של המפלגה. עיקר המאמץ הושקע בביצור כוחם של אנשי הרב שטיינמן, בעיתון יתד נאמן. מול העורך החזק של העיתון נתי גרוסמן, שהתנגד לתפיסת עולמו של הרב שטיינמן אותה כינה 'פשרנית', ניצבו רבנים שמונו על ידי הרב שך לפקח על הנעשה בעיתון. אלו צדדו במנהיגותו של הרב שטיינמן ונתנו לכך ביטוי בקו שנקט העיתון.
הוויכוח המרכזי נסוב סביב שאלת גיוס חרדים לצה"ל. בשלהי שנות ה-90, הוקם הגדוד החרדי הראשון בצה"ל, שכונה באותם ימים "הנח"ל החרדי", מה שהפך עם הזמן לגדוד "נצח יהודה". הקמת הגדוד החרדי כפתרון לבעיית נוער השוליים, הסעירה את הרחוב החרדי. מקורביו של הרב שטיינמן היו בין מייסדי הגדוד ולדבריהם הוא העניק להם את ברכת הדרך. הדיון סביב הנח"ל, זרע את ניצני המחלוקת שפרצה 15 שנה מאוחר יותר, בין הרב שטיינמן לרב אוירבך הבן. אנשי הרב שטיינמן דאגו לכך, שביקורת נגד הגדוד החרדי לא תקבל ביטוי פומבי בעיתון שנחשב למתווה הדרך של הציבור הליטאי. תחושת שיכרון הכוח של אנשי הרב שטיינמן, הביאה אותם לפסול פרסום של מכתב שכתב הרב אלישיב וממנו השתמעה ביקורת נגד הגדוד החרדי. המכתב פורסם לבסוף בעיתון 'בקהילה', תחת הכותרת 'המכתב שלא פורסם ביתד נאמן'. הסערה שפרצה הביאה את הרב אלישיב לאיים כי יעזוב לאלתר את כל תפקידיו בדגל התורה. האולטימטום עשה את שלו. שטיינמן ואנשיו הרימו דגל לבן והעבירו את השליטה במוקדי הכוח, לידי עושי דברו של הרב אלישיב. מנקודה זו ואילך, נדדה ההנהגה החרדית הליטאית מבני ברק לירושלים. לאורך כל תקופת הנהגתו של הרב אלישיב, הוא ניסה לרוב לחתור להסכמות עם חצרות הרבנים בבני ברק, בדגש על חצרו של שטיינמן. קשה לומר שניסיונות אלו צלחו ובין ירושלים לבני ברק, הלכה ונבנתה חומה של עוינות.
שמרנות וכניעה לקיצונים
סיכום תקופת הנהגתו של הרב אלישיב, מתאפיינת בניסיון לשמר את מורשתו של הרב שך. התנגדות נרחבת לשינויים כמו לימוד ליבה במוסדות החינוך. התנגדות לכל ניסיון לגיוס חרדים לצה"ל. מאבק עיקש נגד האינטרנט. נכונות לזרום עם הקצנה פנים חרדית, כמו בסוגיית הטלפון הסלולרי הכשר. שם נכנע לדרישתם של חסידי גור להסיר את האופציה לשליחת הודעות בטלפונים הכשרים. שמרנותו לא סייעה לו להעביר לדור הבא, את מה שהוא קיבל, ציבור ליטאי מאוחד וגאה. יורשיו קיבלו לידיהם ציבור ליטאי מפוצל, וחסר הסכמה כלפי הרבנים המובילים אותו. הניצחון שנחל במאבק על הטלפון הכשר, הולך ומתברר כניצחון פירוס. החדירה של הטלפונים החכמים למגזר החרדי, שוברת שיאים. אם לא יהיו שינויים של הרגע האחרון, בעוד כחודש תצא תעודת הפטירה של הקומה הכשרה, ועוד הצלחה ממנהיגתו של הרב אלישיב תרד בתהום הנשייה.
'היורשים' הגרסה החרדית
אחד מראשי הישיבות אמר פעם: 'אם ישיבת פונביז' היא אם הישיבות, כולנו ממזרים!' בדיחה או לא בדיחה, פונביז' הרתה וילדה את המחלוקת שקרעה את החברה הליטאית מבפנים. צאצאיה של המחלוקת הם רבים. הירידה במעמדם של הרבנים, הפיצול הפנים חרדי ועוד. עוד לפני שנגיע לקשר של הרב אלישיב למחלוקת, קצת רקע על איך הפך סכסוך משפחתי בין אח לאחות, למחלוקת שפיצלה חברה שלמה. ישיבת פונביז' הוקמה שנים אחדות לפני הקמת המדינה, על ידי הרב יוסף שלמה כהנמן, רב חרדי נמרץ שאיבד את ישיבתו, קהילתו ורוב משפחתו בשואה. בתוך מספר שנים בודד, הפכה הישיבה למובילה בארץ, תוך שהיא עוקפת מתחרות ותיקות כמו ישיבת חברון.
ראשי הישיבה זכו להשפעה ציבורית והחלו לצבור כוח פוליטי. הדמות הבולטת והידועה בין ראשי הישיבה, היה הרב שך. הקמתה של תנועת דגל התורה בסוף שנות ה-80, הדקה את הקשר בין כוח פוליטי לתפקיד ראש ישיבת פונביז'. עם המעמד והכוח, באו המאבקים על הירושה.
הרב כהנמן המייסד, הותיר אחריו בן אחד, הרב אברהם כהנמן. מאבק הירושה התגלגל לפתחו של הדור הבא. הבן אליעזר והבת ציפורה. ציפורה התחתנה עם הרב שמואל מרקוביץ בן למשפחה ליטאית שורשית. בראשית הדרך הגיסים חיפשו, כל אחד בדרכו, את הקרבה אל הרב שך. השניים סייעו לו במאבק שניהל מול משפחת פוברסקי על השליטה בישיבה. אחרי הניצחון על משפחת פוברסקי, החלו הגיסים לריב בינם לבין עצמם. הסכסוך לא פרץ את גבולות הישיבה, עד לאירועי שמחת תורה שנת 1998. האירועים האלימים ושורה של רעשי משנה, הכריחו את הרבנים אלישיב, שטיינמן, ואחרים לנסות ולפשר בין הגיסים הניצים.
לתפקיד הבורר נבחר על ידי אלישיב, הרב גדליה צימבליסט, בוגר ישיבת חברון, כיהן כדיין בבית הדין הגדול והיה בקשרים טובים עם הרב אלישיב. חוסר היכרותו עם הצדדים הניצים, נחשב בראשית הדרך ליתרון. במבט לאחור הייתה זו השגיאה הראשונה בשרשרת אין סופית. פסק הדין שפרסם לבסוף, זכה לחתימתם של הרבנים אלישיב, שטיינמן, לפקוביץ וקרליץ. הפסק הותיר מעמד חלקי לחתן שמואל מרקוביץ בעוד רוב הזכויות הוענקו לאליעזר כהנמן.
[caption id="attachment_16434" align="alignnone" width="715"] פוניבז': מלחמה ללא הפסקה (מתוך סרטון)[/caption]
פסק הדין כיבה את אש המחלוקות, אך הותיר גחלים לוחשות, ממתינות לשעת הכושר לפרוץ שוב. הטריגר היה בשנת 2004, בהחלטה של הרב גרשון אדלשטיין למנות לתפקיד ר"מ בישיבה את חיים פרץ ברמן. המינוי נתקל בהתנגדות נחרצת של מרקוביץ. המינוי לווה באלימות קשה שעליה נמתחה באופן חריג ביקורת פומבית בעיתון יתד נאמן, שנשלט על ידי מקורבי הרב אלישיב. השיא הגיע בפרסום מכתבו של הרב אלישיב המתנגד למינוי. מול מכתביהם של רבני בני ברק, קנייבסקי הבן, לפקוביץ, קרליץ, שצידדו במינוי. בתווך ניצב הרב שטיינמן, שהביע תמיכה שקטה במינוי. התערבותו של הרב אלישיב במה שנחשב בעיני רבני בני ברק כמעוז שלהם, יצרה קרע בינו לבינם, קרע שלא התאחה עד לפטירתו בשנת 2013.
פסיקה מחמירה יבול דל
למרות שהיה מתמיד והגה כל ימיו בתורה, לא חיבר הרב אלישיב ספרים. התוכן הכתוב היחיד הוא תשובות ופסקי דין שכתב בתפקידו כדיין בבית הדין הגדול. השיעורים שהעביר מידי יום בבית הכנסת הסמוך לביתו, עובדו לסדרת ספרים. השיעורים לא נועדו במקורם לתלמידי חכמים, אלא לאנשים העמלים לפרנסתם. בתחום הפסיקה התאפיין הרב אלישיב בדרישה מחמירה. בניגוד לעמיתו הרב אוירבך, נטה הרב אלישיב בכל מקרה של ספק להחמיר. יש מתלמידיו הסבורים שנטייתו להחמיר באה בד בבד עם תפיסה שמרנית כללית שאימץ לעצמו, כחלק ממעורבותו בתנועה הליטאית-דגל התורה. כך או כך, ברוב השאלות ההלכתיות בהם ישנו ויכוח בין הרב אוירבך לרב אלישיב, באופן כמעט ודאי, הרב אוירבך יפסוק לקולא ואילו הרב אלישיב לחומרא.
בבחירות 2009, רבים מחסידיהם של רבני בני ברק, הצביעו למפלגת ש"ס, במחאה על הצבת נציגו של הרב אלישיב ברשימת יהדות התורה, איש העסקים מנחם כרמל. שבועות ספורים לפני פטירתו של הרב אלישיב, השלימו מקורביו של הרב שטיינמן, את השתלטותם המחודשת על יתד נאמן. בניגוד לסיבוב הקודם, הפעם הם לא לקחו שבויים והביאו לפיטוריו של עורך העיתון נתי גרוסמן.
ימים אחדים לפני פטירתו של הרב אלישיב, הקים גרוסמן בתמיכתו של הרב אוירבך הבן, את עיתון 'הפלס'. הקמת העיתון סימנה את הפילוג בתוך היהדות הליטאית. מצד אחד הזרם המרכזי שראה ברב שטיינמן יורש של הרב אלישיב. מהעבר השני הפלג הירושלמי, שראה ברב אוירבך הבן, יורשו של הרב אלישיב. הקרבות בין הניצים נגררו לאלימות, לסכסוכים משפטיים ולמשפחות שנקרעו בוויכוח סביב שאלת היורש. עם פטירתם של הרבנים שטיינמן ואוירבך הבן, שקטה הארץ מעט. עשור אחרי פטירתו של הרב אלישיב, מצויה ההנהגה החרדית בשבר חסר תקדים. פטירתו של חתנו, יורש, יורשו, הרב קנייבסקי, הותירה את הליטאים במשבר ירושת ההנהגה, משבר שסופו אינו נראה.
אביה הוא
ובשעת
רעווא דרעווין
נתמלא בשרו חידודין,
היאך רחק והרחיק
עצם מעצמותיו
בשר מבשרו
מזרעו
מתמצית דמו
מליבו.
יתומה חיה.
ופתאום התמלא ליבו חמלה
של אב לבתו.
ודאי היה זה מן השפעות הנוזל המר והמשכר שלגם קודם לכן כשישב סמוך לחדרה,
כבר שכח שאהבה את המקום הזה.
ואז נזכר...
ופעפעו בו אהבה וגעגוע וחרטה וחמלה ואשמה. הו, כה גדולה ורבה היא האשמה שממלאה אותו ואת כל אבריו חודרת היא לראשו, לגרונו, לעורקיו וורידיו ולליבו. נדמה שכולם מלאים מן האשמה ומול עיניו הוא חזה במאות ואלפי אצבעות מצביעות לעברו וקשתה עליו הנשימה לרגעים.
ומראות משנות ילדותה חלפו מול עיניו כבסרט וחזה הוא שוב ושוב בדימיונו את השעה הנוראה שבה שלח אותה מעליו.
בשעת רעווא דרעווין.
חתיכת חלה יבשה על השולחן, מלחיה מכסף וביצה קשה, ממש כמו בסעודת אבלים, וגם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע ובאמת לא התיירא מכלום ומהעובדה שזה עתה שילח את ביתו יחידתו לאופל ולגיא הצלמוות שבחוץ.
ועכשיו אינו מסוגל לפזם שוב את המילים. כואב ומיוסר ועלו בו הרהורי חרטה ואהבת אב לביתו, בשר מבשרו דם מדמו.
מחשבה מנחמת עלתה בראשו, אולי יבקש מאשתו במוצאי השבת להתקשר אליה, הוא יודע שהיא מחזיקה את מספרה ושומרת זאת בסוד ממנו, כי הקפיד על כך מאוד.
ואולי ידברו היא והוא, ייחל רק לשמוע את קולה מתגעגע ודואג לה מאוד.
אביה הוא.
צילום: Anne Lowe
הכותבים שלנו
קצת על התקופה...
מגזין "התקופה" מביא אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
