אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה פגשתי יוצאת!
אם להיצמד להגדרה הוויקיפדית, פגשתי ודאי אין-ספור לפניה ורבים כדוגמתה סבבוני, שמא הייתי אחת כזאת בעצמי. לא שמרתי שבת אז, וחזותי הייתה חילונית למדי. עד היום תמהה אני למה דווקא אל מול זאת נפעמתי ואמרתי לעצמי בקול: "וואיי, הנה דתל"שית!"
הייתה זו תקופה של לפני יותר מעשור, הלכתי לי בעולם בתחושה מסוימת של בת חורין, למעט אחזקות שוטפות של תשלומי דירה, מיסים, עבודה וחברה. לא בגבהים ולא בקרקעית, שורדת פלוס.
גם מבחינה רוחנית לא היו תנודות קיצוניות, התהליך שלי התפרש על פני שנים, אם לא עשורים. הקונפליקטים הנושנים כבר דהו מפאת חוסר תרגום למציאות יום-יומית, חיה בחוויה, בהוויה, משתדלת להישמר מהדיוטות התחתונות, כי רק שם מתחוורת לי מציאות היותי האחראית הבלעדית על עצמי. כך שאם כבר ביצעתי את הנטישה, שלא יהיו פדיחות! אני חושבת שהדבר העיקרי ששמר עליי מפני נפילות הייתה הבושה שמא לא אשרוד את העצמאות הזאת.
מה גם שהרגשתי שהתחושה ההישרדותית היום-יומית מזוהה בצורה שווה עם המציאות של כל אדם באשר הוא, ללא היבדלות מטעמים אלו או אחרים. אני אדם אמיתי, תפקידי הוא לשרוד, וכל השאר – בונוס.
באותה התקופה היינו חבורה של ארבע בנות, החברות הכי טובות. כולנו היינו פליטות הקהילה והמוסדות החרדיים, לא הזדהינו כיוצאות. אני חושבת שבגלל העובדה הפשוטה שזה פשוט לא העסיק אותנו יותר מדי, לא הגדיר ולא הוביל ולא תרם. מבחינתנו, היינו סקרניות מדי לחיות את החיים עצמם. למעט אנקדוטות הומוריסטיות פה ושם, אפילו לא העלינו את הנושא בפוגשנו אנשים מרקע חילוני, בייחוד בהתחשב בכך ששתיים מאיתנו עוד בכלל שמרו שבת.
אז בשבת ההיא, לפני 12 שנה, פגשנו את הדתל"שית ההיא, וכנראה זו הפעם הראשונה שהכרנו מישהי שכנראה עונה להגדרה הזאת. לכן נפעמנו.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
התקופה
אילו הוציאנו - והלוא הוציאנו!
נהורא שגב
אותיות פורחות
י. צרויהזון
עכשיו זה מדעי! הסרת הכיפה היא הגורם היחיד והוודאי לתופעה הרווחת של בריחת אותיות מהמוח.
ההוכחה החד-משמעית
מי מאיתנו לא נתקל בתופעת האותיות הפורחות באוויר? מי לא ניסה להסתתר מאימתה של האות אל"ף (א') שהתעופפה במרחק לא גדול מהקרקע, גדולה ומאיימת, מחוללת הרס כמו אשמדאי בזמניו היפים ביותר, או מיהר להימלט כאשר האות בי"ת (ב') חגה לה באוויר וביאשה אותו בזוהמה.
צוות מדענים מאוניברסיטת המקובלים בצפת הקדישו את מיטב שנותיהם לחקר התופעה המדאיגה, ואף זכו למימון מוגבר בשנים האחרונות, בשל התפשטותה. שיטות המחקר כללו ניסויי מעבדה, שאלונים פתוחים וסגורים, קבוצות מחקר מובחנות ומדויקות, תצפיות, קריאה בכוכבים וירידה לפשר חלומות. כל אלו הובילו למסקנה חד-משמעית, שהובהרה פעם אחר פעם בכל אחד מהמבדקים: ברגע שהכיפה מוסרת מהקרקפת מייד מתחיל תהליך בריחת האותיות, ואילו השבתה לראש עוצרת את הבריחה.
קשה לומר שהממצא התקבל בהפתעה. הלוא בריחת האותיות לאחר הסרת הכיפה היא סיכון ידוע משכבר הימים. עם זאת, מעניין להבין מה ההסבר המדעי מאחורי התופעה: "בין עצמות הגולגולת מצוי המוח", מסביר ח.כמולוג, המדען שהוביל את המחקר רב-השנים, "במוח מצויים תאי זיכרון שבהם מאוחסנות אותיות הא"ב. אולם שאיפתן הבסיסית והטבעית של האותיות היא לצאת מהמוח ולהסתובב בעולם. במצב תקין מה שעוצר מבעדן לעשות זאת זו הכיפה. הכיפה המהודקת לראשו של האדם סוגרת למעשה את פתח המילוט של האותיות, ובכך מותירה אותן בתוך הראש". ח.כמולוג מציין שלדעת חוקרים מסוימים בצוותו כיפה עם סרט היא המחסום האפקטיבי ביותר, אך לדבריו עוד לא נאספו מספיק ראיות לאישוש תיאוריה זו.
"בהיעדר מחסום הכיפה", ממשיך ח.כמולוג ומנופף בשלל מסמכים תומכים, "האותיות פשוט משתחלות החוצה ומשתוללות, ואת האסון כולנו רואים". הסבריו של המדען מבהירים מדוע באזורים מסוימים בארץ, למשל מעל העיר תל אביב, נמצאו כמויות חריגות מאוד של נשורת אותיות ומדוע פרסמה אוניברסיטת המקובלים אזהרת מסע למקומות מסוכנים כמו אלו, וציינה כי קרינת האותיות עלולה להביא למצב של עודף מידע מסוכן.
סיפורי מקרה
בחרנו להביא שני סיפורים, מתוך עשרות אלפי המקרים שנבדקו במהלך המחקר, הממחישים את היקף התופעה ומעוררים תקווה באשר למניעתה.
דבורה (שם בדוי, כמובן) מבני ברק מספרת: זה קרה בשבת אחר הצוהריים. יצאתי עם ילדיי הקטנים לגן השעשועים, כמו בכל שבת. ילדות התנדנדו בנדנדה, ילדים התגלשו במגלשה, וליד הקרוסלה התנהל תור לא מסודר. הכול כרגיל. שום דבר לא הכין אותנו למה שעומד לקרות. פתאום אני רואה ילד כבן 4, שובב קצת, שמסתובב ומפזז בצעדים רחבים מדי, ומניע את הידיים לכל הכיוונים. וככה, פתאום, הוא העיף לבן שלי את הכיפה מהראש. אני דוגלת באחריות אישית, אז חיכיתי שהבן שלי ישים לב שהכיפה כבר לא על ראשו, אבל הוא לא שם לב. פתאום הבחנתי באות אל"ף גדולה שמשתחלת לו מאמצע הראש. כבר לא יכולתי לעמוד מנגד, צרחתי בכל הכוח: "תחזיר את הכיפה, תחזיר אותה תכף ומייד! האל"ף-בייע"ס בורחים לך מהראש!"
הילד שלי כל כך נבהל, הוא רץ אליי בדמעות ואמר, "...ני ל... יודע מה ...ת רוצה, ...מ..., למה ...ת צועקת?"
הייתי המומה. הבנתי שזה מאוחר מדי, שהא' ברחה לו לבלי שוב. למרבה המזל, התאוששתי מהר ורצתי להביא לו כיפה אחרת מהבית, לפני שגם האות ב' תברח לו מהזיכרון.
בעקבות המקרה המצער דבורה החליטה לפעול בכול כוחה ומאודה למען העלאת המודעות הציבורית לנושא, ולהתריע מפני הסכנה החמורה הטמונה בהסרת הכיפה ולו לרגע אחד.
סיפורו של מנחם, תושב אחת הערים הדרומיות, מבהיר מהו מסלול החתחתים שעובר מי שתלמודו נשכח ממנו. כיפתו של מנחם נפלה מראשו באחד הלילות, וכשהוא קם גילה כי כל האותיות ברחו מראשו. מנחם נאלץ לשוב לכיתה הראשונה בחיידר, להתיישב על כיסא קטן בהרבה ממידות ישבנו, ולהתחיל לשנן את האותיות יחד עם בני השלוש. קשה לתאר את עוצמת הסבל, עוגמת הנפש והמחיר הכלכלי והרגשי שנגבה ממנו בשל. גם מנחם נרתם למיגור התופעה, והוא כיום מרצה בגני ילדים, מדבר איתם בשפתם ומסביר להם מדוע עליהם להקפיד שהכיפה לא תרד מראשם אף לא לרגע. את קירות משרדו של מנחם מעטרים מכתבי תודה של ילדים מכל רחבי הארץ.
חרף מאמציהם של דבורה, מנחם ואנשים ונשים רבים אחרים, לא נרשמה בלימה משמעותית בהיקף התופעה, אלא להפך. המחקר נמשך.
הפיתוחים העדכניים ביותר:
במהלך עשרות שנות המחקר נערכו גם כמה ניסיונות להתמודד עם התופעה בדרכים אלה ואחרות. איגדנו עבורכם את היעילות שבהן:
שיר מנע
במצבים שבהם הכיפה הוסרה מהראש ויש חשש ודאי לדליפת אותיות, על הנוכחים בחדר לשיר את הפזמון הבא:
גוֹי, גוֹי, גוֹי,
מַשִי גוֹי,
האָסט אַן עַבֵירֶה,
גֵייט אַרוֹיס דִי תֹּורֶה
(בעברית: גוי, גוי, גוי, משי גוי [אין תרגום הולם למילה "משי" בהקשר זה] יש לך עבירה, התורה יוצאת).
ב-145% מהמקרים שבהם הפזמון הושר לא חלה דליפת אותיות. יותר מכך, הכיפה הושבה לראש תוך שניות אחדות ולא הוסרה ממנו עוד למשך יממה שלמה לפחות.
את ההסבר לפתרון המועיל הזה מספק חבר צוות בכיר בחטיבת המחקר של האוניברסיטה הקבלית, פרופ' ח.רטוטים. "מדובר למעשה במשוואה בעלת איברים מעוררי הרתעה, שילוב של המילה הקשה 'גוי' עם המילה מעוררת הצמרמורת 'עבירה' מייצר תדר שמשנה את האווירה באחת, קושר בין האדם לכיפתו ובכך נמנעת זליגת האותיות".
עמיתו של פרופ' ח.רטוטים, פרופ' ארימטוס ג.וזמאות, מבקש להדגיש כי מסתובבים בשוק נוסחאות בלתי מאומתות המתיימרות לחקות את השפעתו של השיר, אך בשום ניסוי לא שוחזרה רמת ההצלחה שהושגה בשירת הנוסח המקורי.
הפתרון האורגני
פתרון זה נמצא בהישג ידו של כל אחד. ממש בהישג ידו. בשעת הצורך יש להניח את היד על הראש המגולה, בדיוק באזור התושבת של הכיפה, ובכך לעצור את דליפת האותיות עד להשגת כיפה תקינה.
עצת גדולים
כנהוג וכידוע, אין לסמוך על חידושים ופיתוחים בכל נושא שהוא. ועל כן, בשעת הצורך ובמקרה חירום, יש לפנות לדוד היודע כול, או לאח הגדול.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
קריאה משפחתית
יעקב גולדברג
המלצות הקריאה של יענקי גולדברג
לפני כ-150 שנה הוכרז בפתיחה האייקונית של "אנה קארנינה" שכל משפחה אומללה בדרכה שלה, ומאז המציאות – או לפחות זו המשתקפת בעלילות הספרים – אכן ממחישה שהאומללות המשפחתית פנים רבות לה. אל מול גלגוליו והתפתחויותיו של מוסד המשפחה, שמקבל פנים חדשות מדור לדור, נדמה ששלל המורכבויות והאתגרים יכולים להיחשב כעוגן היציב והמחויב בכל משפחה ומשפחה כמעט, מורכבות שמכילה כמובן לא מעט אושר, כוח ומשמעות.
הנה 5 ספרים נבחרים מהשנים האחרונות, שמתעסקים ובוחשים במשפחתיות, בהשפעות שלה על חייו ועל בחירותיו של היחיד, ובכוחה הקיומי וההרסני כאחד על מי שאנחנו.
לחסל / מישל וולבק / 2022
פול, גיבור הרומן, הוא יועצו ואיש אמונו של שר האוצר הצרפתי ובנו של עובד בכיר לשעבר בשירות הביטחון. החיים שלו לא הולכים לשום מקום, הוא חי עם בת זוגו פרודנס בבית משותף אך בחדרים נפרדים, וכבר שנים שאין ביניהם שום קשר רגשי או גופני. התפרקות משפחתו היא הציר שמניע את העלילה, והיא כוללת את אביו החולה והמשותק, את ססיל, אחותו הדתייה, ואת אחיו אורוויל, שנשוי לעיתונאית בינונית שלא סובלת את פול.
על רקע מזימת טרור עולמית ובחירות לנשיאות צרפת, ולקראת יום הולדתו ה-50, פול עובר מסע חניכה וחיבור מחודש עם משפחתו המורחבת בכלל, ועם בת זוגו בפרט. פול, שמעיד על עצמו שהוא: "חש צורך שאינו יודע שובעה באהבה", משתדל להישאר אדיש לכול: "הוא עצמו תמיד הרגיש פחות או יותר פטור מן התשוקות השונות שמנה זה עתה, ושהפילוסופים מן העבר גינו כמעט פה אחד. תמיד תפס את העולם כמקום שהוא לא אמור להיות בו, אבל גם לא היה להוט לעוזבו, פשוט משום שלא הכיר מקום אחר" (עמ' 260). דווקא אותה אדישות מאפשרת לו להשביע, ולו במעט, את הצורך באהבה, ולשוב בפשטות לעצמו, לבת זוגו ולמשפחתו.
לקריאת פרק ראשון
זיכרונותיה של נערה מחונכת / סימון דה בבואר / 2011
הספר הראשון, מבין ארבעה כרכי אוטוביוגרפיה, שכתבה אחת ההוגות הפמיניסטיות הבולטות במאה הקודמת ובכלל, עוקב אחר זיכרונותיה החל מילדותה המוקדמת ועד תחילת שנות ה-20 לחייה, אז פגשה את ז'אן פול סארטר. הספר – שיכול לשמש מעין ספויילר לזוגיות המרדנית של שני אלו, שדחו את רעיון מוסד הנישואין לטובת מערכת יחסים פתוחה שהתבססה בעיקר על שותפות אינטלקטואלית ועל חברות עמוקה – מתאר את ראשית חייה של דה בבואר, שגדלה במשפחה בורגנית וקתולית, וכיצד הפכה לנערה סקרנית ומרדנית שהגיעה ללמוד פילוסופיה בסורבון.
התמסרותה לדת ניכרה כבר בגיל צעיר: "נמלאתי צדיקות; הקץ להתקפי הזעם ולקפריזות". וגם: "יראת השמיים המשותפת לנו קירבה אותי ואת אמא זו לזו... הפיכתי לילדה טובה הושלמה". וגם כעבור כמה שנים, כשזנחה את האמונה הדתית, היא עדיין טעונה ברגש דתי חזק: "אני רוצה לגעת באלוהים או להיהפך לאלוהים, הכרזתי". כילדה שגדלה לאם שסברה כי ייעודה של האישה הוא להתחתן בשידוך ראוי, ללדת ילדים רבים ולבקר באופן סדיר בכנסייה, היא מתענגת על ההתבגרות המרדנית שלה: "הברים ומועדוני הריקודים משכו אותי במידה רבה בזכות אופיים האסור. אמי לא הייתה מוכנה לדרוך בהם בעד שום הון שבעולם, אבי היה מזדעזע לראות אותי שם. מצאתי סיפוק גדול בידיעה שאני נמצאת לגמרי מחוץ לחוק". ותוהה, תהייה שתלווה אותה לאורך כל חייה: "איפה ניתן מקום, בחייהם הממושטרים של המבוגרים, לחייתיות הטבעית של החושים, של העונג?"
לקריאת פרק ראשון
אין מקום כזה / שפרה קורנפלד / 2022
ספרה השני של שפרה קורנפלד עוקב אחר עלילותיה של משפחת הרמן, ופורש, ללא רחמים, את התוצאה האומללה האפשרית של מעשים חסרי אחריות, במיוחד כאלו שאין מהם דרך חזרה, כמו הבאת ילדים לעולם. אידי ויהושע, הורים חרדים לשישה, מתגרשים ומחלקים ביניהם את הילדים. האב לוקח את הבנים, האם את הבנות. בשלב מסוים האם מחליטה להימלט עם שתי בנותיה הקטנות לאחותה בקנדה, והמרחק הגיאוגרפי משתלב עם הפערים האחרים שמתרחבים ומצטמצמים בין כל חלקי המשפחה.
קורנפלד, שגדלה בבית חרדי והעידה כי חלקים מהספר מבוססים על חייה האישיים, מתארת טרגדיה משפחתית מודרנית, שמסופרת מכמה זוויות ומערערת את ההיררכיה הברורה של יחסי הורים–ילדים. יש את יונה, האחות הבכורה שצריכה לדאוג לאחיותיה הקטנות ובין לבין מפתחת הפרעת אכילה ובורחת לניו יורק; פרי, התאום של יונה שמתגייס לצבא, ובראש כולם אידי, האם שמסחררת את כולם סביבה ונותרת חסרת יכולת לטפל בעצמה ובטח שלא בילדיה: "אחת-עשרה שנים צללתי בלי לעלות לאוויר. אחת-עשרה שנים של הריונות, הנקה, חיתולים ופליטות, ואפילו לא מחזור אחד שסיים את המסע מחוץ לגוף".
לקריאת פרק ראשון
הארגונאוטים / מגי נלסון / 2022
"איך להסביר, בתרבות שמקדשת הכרעה, שלפעמים הסיפור נשאר מבולגן?" (עמ' 66), כך תוהה הארי דודג', בן זוגה של המשוררת והסופרת מגי נלסון, שלא מזדהה לא כגבר ולא כאישה, בציטוט (אחד מיני רבים) בספרה של נלסון, הארגונאוטים. הספר, שיצא לאור לראשונה (2015), זכה למעמד של ספר מכונן בתרבות הקווירית של המאה ה-21, ומשלב תיאוריה ואוטוביוגרפיה, פרוזה ועיון ביצירה מתגלגלת, אבל ממש לא מבולגנת, כולל התנגדות והתנכרות לאידיאולוגיות היסודיות ביותר של החברה הסטרייטית. בין היתר, מוסכמת הבאת ילדים.
החלק האוטוביוגרפי של הספר מתמקד בעיקר במערכת היחסים המתפתחת בין נלסון להארי, תוך התייחסות מפורטת לחוויות הפיזיות של השניים, לרבות השינויים ההורמונליים שעובר הארי וההיריון של נלסון. הסיפור האישי נכנס ויוצא בינות לפסיפס פסקאות, ציטוטים ותיאוריות המשולבים בהרהורים חופשיים של נלסון על תשוקה וזהות, מיניות ומגדר ועוד ועוד. כן משפחה, לא משפחה – אליבא דנלסון, ה"אויב" הוא קיבעון יתר שעלול להוביל למצב הגנתי של קיפאון ולהתכחשות לכוחה של אמונה ולהשפעתה על היכולת להתמסר ולא להתחמק מהרצונות האותנטיים שלנו, שאומנם אינם חקוקים בסלע אך אל לנו להתעלם מהם ולהיוותר בשדה הפנטזיה, אל לנו לברוח ממה שטומן בחובו סיכוי לחיים ממשיים וממומשים.
קלרה והשמש / קאזואו אישיגורו / 2022
קלרה והשמש, הרומן השמיני של הסופר הבריטי זוכה פרס נובל קאזואו אישיגורו, מתרחש בארה"ב בעתיד לא מוגדר. המספרת, בגוף ראשון, היא קלרה, אישה מלאכותית שניזונה מהשמש וייעודה הוא לספק שירותי חברות מלאים למי שרוכש אותה. היא אומנם לא הגרסה המתקדמת ביותר בשוק, אבל ניחנה בכושר התבוננות מיוחד שמשתלב עם יכולות רגשיות מפותחות: "ככל שאני מתבוננת ורואה יותר, רגשות רבים יותר נעשים זמינים לי" (עמוד 97), היא מעידה על עצמה, וממשיכה למלא את תפקידה בחריצות.
דרך חלון החנות שבה מוצעת קלרה למכירה, היא לומדת על העולם שבחוץ, עד אשר רוכשת אותה ג'וסי בת ה-14, נערה חולנית שמזהה בקלרה משהו מיוחד. קלרה היא דמות "אנושית" באופן אפילו מעט משעמם. היא מתבוננת, סקרנית מאוד, מעט מוזרה וכמובן חברה מסורה. הבנאליות של דמותה מחדדת את השאלה העולה בהמשך העלילה – שעדיף שלא נפרטה כדי לא להרוס את חוויית הקריאה – הנוגעת בפחדים הגדולים ביותר וביחס שלנו לאהבות שמלוות את חיינו, על עוצמתן ושבריריותן. "אין שום דבר מיוחד כל כך בבת שלי", מצהיר אביה של ג'וסי, ועדיין, אפילו קלרה הרובוטית יודעת לומר שלא משנה כמה ננסה להתחכם, יש דברים שאין להם תחליף.
לקריאת פרק ראשון
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
שרה שנירר | מייסדת בית יעקב וממחוללות הפמיניזם האורתודוקסי
עקיבא גריןהמיתוס והפער
השעה שעת לילה מאוחרת. השקט הקסום ביער ירושלים מופר באחת. קבוצת בנות עשרה, מהטובות בסמינר, עליזות ושובבות, נכנסת אל היער. אחת הבנות מצוידת בגיטרה, חברתה בחליל צד. וכך, הרחק מעין כול, מתחילה המסיבה. הבנות לא מסתפקות בשירה ובזמרה, אלא יוצאות במחול. הריקודים הסוערים, מלאי שמחת הנעורים, נמשכים עד קרוב לעלות השחר. קיומו של האירוע הובא לידיעת ההנהלה הרוחנית של הסמינר, ואחת המורות הכבודות פנתה אל החוגגות ברוב כעס וחמה: “מה שרה שנירר הייתה אומרת על החרפה שאירעה? בשביל זה היא הקימה את בית יעקב? בשביל ריקודים והוללות? לאן עוד נגיע?" הממולחת שבחבורת התלמידות לחשה בקול: "אם שרה שנירר הייתה כאן, היא הייתה מצטרפת אלינו”. הארכיון מגלה שהתלמידה צדקה. על פי עדותה של נערה מהראשונות שהתחנכו ב"בית יעקב", חגיגות ט”ו באב – חג ריקודי העם המעורבים מימי המשנה – נערכו יחד עם שרה שנירר ביערות ליד סקאווה, הסמוכה לקראקוב. המסיבה כללה הליכה ביער לאור ירח ונאום של שרה שנירר ושל אחת התלמידות־מדריכות. הנואמת טענה בפאתוס ש”חג ט”ו באב שייך לנו, הנשים”. לאחר מכן פצחו הבנות בשירה ובריקודים. עוד על אירוע יוצא דופן זה ראו ברשומתה של נעמי זיידמן, "התחייה הפמיניסטית של ט"ו באב", באתר "הספרנים" – בלוג הספרייה הלאומית.מי את, שרה שנירר?
הקאנון החרדי צנזר חלקים מהותיים ורבים מחייה ומפועלה של שרה שנירר, יומניה המפורסמים נערכו באופן מגמתי. מהיומנים המקוריים עולה דמות שונה מזו שמנסים להציג בבתי הספר החרדיים. את מה שלא מספר היומן השלימה לי תלמידה אחת אדיבה, בריאיון שערכתי עימה לפני שנים מספר. פניה הטובות ואדיבותה של אותה תלמידה חביבה ונעימת סבר לא ימושו מזיכרוני. מלבד הריאיון איתה וכתבתה של סוכצ'בסקי־בקון במקור ראשון, שנעזרתי בה רבות בכתיבת מאמר זה, הסתמכתי גם על ספרה המיוחד של פרופסור נעמי זיידמן, שהיא בוגרת "בית יעקב" בעצמה: שרה שנירר ותנועת בית יעקב, מהפכה בשם המסורת. צירוף הדברים מעלה את התמונה הבאה: שרה נולדה בקראקוב למשפחה חסידית ענייה, אשר מנתה עשרה ילדים. בשל העוני העצום נאלצה שרה לעזוב את בית הספר ולעזור בכלכלת הבית, אך התחננה להוריה שייתנו לה להשלים את בית הספר היסודי. הוריה הסכימו. את השכלתה הגבוהה נאלצה שרה לרכוש באופן אוטודידקטי. שלטונות פולין הרשו לבני המעמד הנמוך להשתתף בהרצאות בתור שומעים חופשיים, והנערה הסקרנית ניצלה את זה היטב. היא הקפידה להשתתף במסלולי ההרצאות האלו על תרבות גרמנית, על שירה ומחזות. רעיונות על מעמד האישה החלו לעלות בפולין הנחשלת, ושרה ינקה רעיונות אלו מפי מוריה הנוכריים. כבר באותם הימים התבשלו בה דעותיה הפמיניסטיות. בהיותה בת 20 כתבה ביומנה: “האידיאל שלי, אי־שם במעמקי נשמתי, הוא רק לעבוד למען אחיותיי! […] לו הייתי יכולה לשכנע אותן יום אחד מה המשמעות של להיות אישה יהודייה אמיתית, לא רק למען האימהות שלהן או מפחד מאבותיהן, אלא רק מתוך אהבה גדולה לבורא עצמו […] לו הייתי יכולה לחיות עד שאיהנה לראות את תורתי נכנסת לבתים של אותן נערות יהודיות […] האם אני יוצאת מדעתי? […] איך אנשים היו צוחקים עלי, איך הם ידברו עלי!? איזו ילדה חסידית מטופשת!" בהיותה נערה רווקה, חופשייה מעול בית ונישואין, השקיעה שרה זמן רב בלמידה ובביקורים בתיאטרון הפולני. התרבות הפולנית הייתה ספוגה בעורקיה. שיריו של אדם מיצקביץ’ ויוליוס סלובצקי היו שגורים על לשונה. הוריה של שרה התקשו למצוא לה שידוך, בשל מראהּ הלא-חינני. היא נולדה עם שפה שסועה והרופא תפר את שולי השפה בגסות, דבר שכיער את פניה. בהתקרבה לגיל 30 (!) השיאו אותה הוריה לבחור חסידי בינוני בשכלו. הנישואין לא עלו יפה, שרה לא הייתה מוכנה להסכים עם תפיסת הנישואין הפטריארכלית שעל פיה מקומה של האישה – ולא משנה כמה היא חכמה ומוכשרת – הוא בין התנור לכיריים, כולל כיבוס בגדי הבעל וטיפול בעדת ילדים. היא דרשה וקיבלה גט מבעלה. חזון מאוד לא נפוץ באותה תקופה ובאותה קהילה. מאז דבק בשרה כינוי הגנאי המשפיל “די גיגעטע” – הגרושה. בימים ההם היה כינוי זה אות קין נצחי על מצח האישה.מצב החינוך וההתייחסות הרבנית לכך
בתקופת עלומיה של שרה מצב היהדות היה בכי רע. פריקת העול ההמונית לא פסחה גם על בתיהם של הרבנים הגדולים ביותר. די אם נציין את ילדיו של רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב – ה”שם משמואל" שהפנו עורף ליהדות בבוז,[1] או שנקרא את זיכרונותיה של איטה קאליש־קמינר, בתו של האדמו”ר מוורקא־אוטבוצק, שכתבה על חבריה הרבים וחוג ידידיה שכלל בתוכו את מיטב בניה של היהדות הנאמנה.[2] הרבנים אומנם היו עסוקים בסכסוכי חצרות, במריבות שוחטים ובמאבקי שליטה, אך היו גם ניסיונות להציל את בני הנוער, בין השאר באמצעות הקמת ישיבות בליטא, בפולין ובהונגריה. שונה היה המצב בקרב הנערות; התפיסה המסורתית גרסה ש"מוטב יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים". תוצאות התפיסה הזו היו אסון קולוסאלי. שיעור המרות הדת והחילון נסק באופן תלול. כשהייתה שנירר בווינה, היא נחשפה לרעיונותיו המהפכנים של הרב שמשון הירש, מרבני הנאו־אורתודוקסיה המפורסמים. הרב הירש העביר את נקודת הכובד מעיסוק מופרז בתלמוד ופלפוליו לעיסוק בעקרונות היהדות, לימוד תנ"ך ומדעים ומתן שוויון לנשים. בבית הכנסת שייסד בפרנקפורט היו 550 מקומות לגברים, ו־350 מקומות לנשים. רעיונותיו של הירש וחדשנותם מצאו חן בעיני האישה המשכילה והמהפכנית. בפיקחותה הבינה היטב כי שיטת החינוך הישנה לא תחזיק מעמד מול גלי החילון, אך ידעה שבלי הסכמה רבנית לא תוכל לפעול כלל. לשם כך השתמשה שנירר בברכה שנאמרה לה על ידי רבי יששכר דוב מבעלז, כהסכמה לפעילותה. היא קיבלה גם הסכמה שבשתיקה מהאדמו"ר מגור, ועידוד גלוי מהחפץ חיים. חשוב לציין שחסידי בעלז השמרניים לא הסכימו עם רעיונותיה, וגם אחר כך, כשנפתחה בבעלז רשת בתי חינוך לבנות, שמה היה "בית מלכה", ולא "בית יעקב". מלבד רבנים אלו, רוב רבני הונגריה לחמו ביוזמה בכל הכוח. ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש כינה את הרשת "בית עשו" – בהיפוך מכוון לשמה של הרשת, "בית יעקב". במקומות רבים ספגה שרה זריקות אבנים. אבנים אלו לא נזרקו על ידי הבונדיסטים, אלא על ידי יהודים קנאים וחמי מזג. באחת מעיירות הונגריה לחם רב העיר נגד הכנסת רשת "בית יעקב" לקהילתו. לאחר שנתיים הוא נכנע, אלא שמחיר התנגדותו הראשונית היה כבד. כ־70 נערות מבנות העיירה פרקו עול. הצלחתה של שרה בהקמת מוסד הלימודים לבנות עוררה את מפלגת "אגודת ישראל". עד אותה תקופה לא הייתה במפלגה כל מודעות לצורכי הנשים. לצורך המחשה, אציין דוגמה מובהקת לכך. באמצע שנות ה־30 קיבלה מפלגת אגודת ישראל כרטיסי עלייה לארץ (סרטיפיקטים) מאת הסוכנות היהודית. על פי הנחיותיו של האדמו"ר מגור, הסרטיפיקטים ניתנו לגברים בלבד. בנות "בית יעקב", שכבר הפכו לקבוצת בנות פעילה, לא הסכימו לגזרה זו. הן השוו את מאבקן למאבק ההרואי של בנות צלפחד, שרצו נחלה בארץ ישראל ולא חששו להתעמת עם משה רבינו. כך אף הן, נחושות בדעתן ולא מוכנות להיות כנועות לתכתיבי הממסד הרבני המפלה ביודעין בין גברים לנשים. כדי שלא ייוותר רושם שתנועה מבורכת זו מנוהלת על ידי אישה בלבד, פעלו עסקני אגודת ישראל וחיתנו את שרה בשנית, עם יצחק לנדא. נישואין אלו התקיימו על הנייר בלבד. בפועל, הפעילות התנהלה מביתה של שרה כמו לפני נישואיה. בנות היו ישנות עימה בחדרה. אחותה הייתה דואגת לארוחותיה. גם במודעות הפטירה שיצאו אחר מותה הטראגי בקיצור ימים, נכתב רק שם המשפחה "שענירער" ולא הוזכר השם "לנדא" אף לא ברמז. אחרי מלחמת העולם השנייה, שמחקה כמעט את כל יהדות אירופה, פעלו בוגרות "בית יעקב" להקים בתי ספר לבנות. אולם כחלק מכתיבת ההיסטוריה ושכתובה על ידי הממסד החרדי, גם דמותה של שרה שנירר הפכה לאייקון המסמל חינוך לצניעות, לשמרנות ולהסתגרות מפני העולם החיצון, על אף שכאמור אין כל קשר בין דמות אייקונית זו למציאות.[1] להרחבה על כך ראו: י"י טרונק, פוילן: זכרונות און בילדער, חלק ז, ניו יורק: אונזער צייט, 1953, עמ' 201–217. להרחבה על דמויות של יוצאים ויוצאות נוספים ממשפחות מיוחסות בתקופה ההיא, ראו: דוד אסף, נאחז בסבך, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו, עמ' 331, הערה 54. [2] איטה סיפרה את סיפור חייה בספרה אתמולי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
הקפוסטה | מתכון מסע
מריה אסטריכר
(מאכל יהודי הונגרי מסורתי שנוהגים לאכול בפורים והוא מורכב מעלי כרוב ממולאים באורז ובשר ברוטב עגבניות)
או: אגדה משפחתית אורבנית
פורים 2005, אני נאבקת שלא להיחנק מצחוק. לופתת את הבטן מתחת לשולחן ומוחה דמעות של צחוק חנוק בלתי נשלט.
אני מביטה סביבי ורואה שכולם באותה הפוזיציה. עיניים מבריקות מדמעות של צחוק וחרחורים קלים עד כבדים.
אומנם הסיבה שלשמה התכנסנו כאן היא ארוחת פורים, שהיא אירוע בהחלט מצחיק, חגיגי ומוצלח למדי, אבל הצחוק ההיסטרי מגיע מסצנה ספציפית מאוד שבה שולמית האחות הקטנה נוגסת לתומה בקפוסטה שמנמנה מעשה ידי אימא, ומגלה לחרדתה את הסוד האפל מכול, שכולנו כבר גילינו בשלבים שונים בחיינו – שהקפוסטה האגדית של אימא, התבשיל הכי מושקע שלה שכל כך אהבנו לטרוף כילדים, עשוי, ובכן, משאריות של אורז מהשנה האחרונה שאימא פשוט זרקה למקפיא בתוך שקיות סנדוויץ' שמנוניות. הכרוב גם הוא נאגר שם במקפיא הענק, שאריות של כרוב מהמרק, כרובים שלמים במצב ביניים שנקנו במבצע באוגוסט והוקפאו למען סעודת הפורים וכמובן סופים של רסק עגבניות בקופסאות שימורים שנשלחו למקפיא כמות שהן, פתוחות ומטונפות.
שולמית מביטה בזעזוע בקפוסטה, משתעלת קלות, מקללת אותנו נמרצות תוך כדי צחוק מתגלגל וחסר שליטה – הדרך האסטרייכרית הנכונה להתמודד עם המציאות – ובאלגנטיות מקצועית מזיזה את הצלחת מעט הצידה ומכסה אותה במפית פרחונית כדי שאימא לא תיעלב.
אנחנו, הגדולים, עלינו על הסוד האפל כשראינו את אימא בסוף כל ארוחה שכללה אורז, אוספת את השאריות מהצלחות בתנועה מכנית לתוך שקית סנדוויץ' וזורקת למקפיא. וכל אחד מאיתנו בתורו עבר את השלב שבו הוא גדול מספיק כדי להבין מאיפה הגיעו המצרכים לקפוסטה החגיגית. כל אחד מאיתנו ביצע פתיחה מזועזעת של המקפיא במחסן ונשא הספד קטן למאכל שלא נהיה מסוגלים יותר לאכול בחיים.
שולמית הקטנה, לעומת זאת, שמעולם לא פתחה את המקפיא, כי היא הקטנה של אימא ומוז'ינקלה אמיתית שלא הכינה לעצמה מעולם סנדוויץ' או ארוחת צוהריים, קיבלה את המידע המפורט לתוך האוזן ממנחם ושמיל בשעה שנגסה בתאווה מהמאכל האהוב עליה.
אימא, כמו אימא, לא הבחינה בכל הדרמה הזאת ורק חייכה חיוך מלא נחת יהודית למראה יוצאי חלציה יושבים לסעודת הפורים ופיהם מלא צחוק.
השנים עברו, ואימא שמה לב מתישהו שאף אחד לא אוכל מהקפוסטה המפורסמת והפסיקה להכין אותה.
כולנו נשמנו לרווחה, ואימא המתוקה רק נאנחת בהקלה בכל סעודת פורים ומפטירה מתחת לאף שאיזה כיף שהיא כבר לא צריכה להכין את הקפוסטה הזאת, שגם ככה דרשה ממנה מאמץ קולינרי עילאי, ושהיא מבחינתה לאכול חלה עם טחינה בפורים, רק שאנחנו היינו כל כך להוטים לקפוסטה אז היא עשתה את המאמץ. אבל ברוך השם איבדנו עניין ועול אחד ירד לה מהגב.
חסדי ה' כי לא תמו. כי לא כלו רחמיו.
וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.
***
אין מתכון לקפוסטה, כי אין מצב שאני נוגעת בקודש הקודשים הזה.
אבל קבלו מתכון חגיגי ומשמח לבורקס בשר:
מצרכים:
חבילה של בצק עלים מופשר
למילוי:
חצי קילו בשר טחון
בצל אחד גדול קצוץ
2 שיני שום כתושות
כ-6 משמשים מיובשים קצוצים
חופן צנוברים קלויים
3 כפות שמן זית
כף סילאן
מלח ופלפל
פטרוזיליה קצוצה
והסוד שלי לטעם מיוחד: חופן של עלי זעתר טריים קצוצים.
אופן ההכנה:
מחממים את התנור ל-180 מעלות.
במחבת בינונית מחממים את שמן הזית ומטגנים את הבצל והשום עד להזהבה.
מוסיפים את הבשר לטיגון קצרצר וחלקי, כדי שהעסיסיות שלו תישמר במהלך האפייה.
מכבים את האש ומעבירים את תערובת הבשר לקערה. מוסיפים את שאר הרכיבים ומתקנים תיבול.
פותחים את בצק העלים למלבן בגודל הרצוי ומניחים לאורכו בשליש התחתון תלולית יפה של המילוי. מגלגלים בזהירות עד לקבלת נחש בצק ממולא, ומגלגלים אותו לשבלול.
מעבירים בזהירות לתבנית מרופדת בנייר אפייה, מושחים בחלמון ביצה ומפזרים שומשום לרוב.
שולחים לתנור לחצי שעה בערך, או עד שהשבלול זהוב, פריך ומגרה, ומתקשרים לאימא להגיד אה פרעיילכן פורים 3>
בתיאבון!
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
אותנטיות – זה כל הסיפור
רייצ'ל שץ
הסרט אושפיזין, או כמו שבאמת צריך להגות את שמו "האושפיזין", הפך להיות סרט שהבורגנות החילונית מוציאה פעם בשנה מהמדף מעל הטלוויזיה, מנערת את הקופסה מהאבק וחוגגת את חג הסוכות. מעין ברכת כוהנים שנתית.
בלי שום קשר לאלוהים, כמובן.
יש מעט סרטים ישראליים שהצליחו להתרומם ולהיכנס לקאנון התרבותי המקומי והפכו לקלאסיקות. כאלה שנדמה שיש להם משבצת שידור קבועה בגלגל השנה והחיים שלנו כחברה. כמו אבי נשר עם "הלהקה", שמי זרחין עם "הכוכבים של שלומי", אורי סיוון וארי פולמן עם "קלרה הקדושה", ניר ברגמן עם "כנפיים שבורות", הגשש החיוור עם "גבעת חלפון אינה עונה" ועוד.
הקולנוע בארץ עדיין צעיר, בכל ביס תרבות נדחפות קצת שאריות חול וגמלים, ואומנות צריכה זמן כדי להתהוות. אולי, כמו במקרים רבים, זה עניין של כסף. בכל שנה קרן הקולנוע הישראלית (שעל התקציב שלה בעיקר מתבססת התעשייה) מתקצבת שישה- שבעה יוצרים בלבד ב-כשלושה מיליון שקל לסרט באורך מלא. זה נשמע הרבה, אבל קולנוע הוא תחום יקר מאוד. לשם השוואה, האוונג'רס האחרון תוקצב בכ-220 מיליון דולר.
אז אנחנו לא הוליווד, זה ברור, לא בשנים, לא בתקציב וגם לא בקצב. אבל התעשייה בארץ הולכת ומתפתחת, ויצירות ישראליות מגיעות לענקית הסטרימינג "נטפליקס". בסדרה "שטיסל", לדוגמה, ניתן לצפות כעת במאה תשעים מדינות מסביב לעולם. גם בתחום הקולנוע סרטים ישראליים מתחילים לתפוס מקום ונוכחות. לא מזמן במאי ישראלי זכה בפרס "דוב הזהב" בברלין, ולאחר מכן בפרס "חבר השופטים" בפסטיבל קאן בצרפת.
אז איך בכל זאת קולנוע צעיר ולא מתוקצב מצליח?
ובכן, קולנוע הוא מדיום נרטיבי שאוהב נקודות מבט, והוא תמיד ינסה לחדש את עצמו ולמצוא נקודות מבט ספציפיות שלא ראינו. זו הדרך שלו להתפתח, למצוא עוד סיפורים ועוד גוונים אנושיים שיצטרפו לסיפור הגדול של האנושות.
אם אבקש מעשרה אנשים לספר לי על השפן הקטן ששכח לסגור את הדלת, כל אחד יספר סיפור אחר. אחד יתמקד בסבל של השפן, השני ינסה ללמד את הקורא מוסר השכל, והשלישי יחליט שהסיפור בכלל צריך להיות מסופר דרך עיניו של החיידק.
אחד השינויים הכי גדולים שעברתי בתהליך היציאה, ושלאט לאט קרה גם ליוצאים נוספים סביבי, הוא התפתחות של נקודת מבט ספציפית ואישית על החיים. ההבנה שהקונפליקטים שלי שונים, שהדרך שבה אני חווה אהבה, שמחה וכעס היא שלי, שלכל אחד גבולות מוסריים שונים (מה שבעיניי ראוי, ייתפס בעיני האחר כבעייתי), שנקודת המבט שלי על החיים היא אינדיבידואלית ולא שייכת לחברה, וככל שהיא אינדיבידואלית יותר, היא שייכת לי יותר.
יש שיאמרו שזה בעצם כל הסיפור של יציאה מהחברה החרדית. הייתה לנו נקודת מבט פנימית אחרת מהחברה שבתוכה גדלנו. וההתנגשות הזו דחפה אותנו החוצה, לעולם שבו יש יותר מרחב לבחור את הנרטיב ולספר אותו כמו שאנחנו רוצים.
מה מיוחד בסרט "האושפיזין" שהצליח להעלות אותו מעל השאר?
כששולי רנד כתב את הסרט "האושפיזין" ואז שיחק בו (וגם זכה עליו בפרס אופיר) השנה הייתה 2004. ז'אנר "סרטי הדוסים" כמעט שלא היה קיים (הסדרה "החצר" שודרה ב-2003, ודוד וולך יצא עם הסרט "חופשת קיץ" רק ב-2007). העולם החרדי היה עדיין גטו ואף אחד לא הציץ מעל החומות, לא באמת. היו במאים חילוניים שניסו להציג את החברה החרדית על המסך, אבל נקודת המבט שלהם הייתה חיצונית והדמויות יצאו שטוחות, הן היו פלקט של אנשים דתיים שנראים ומתנהגים בצורה מסוימת, אבל לא אנשים חיים. לעומתם, נקודת המבט של שולי רנד הסעירה את הקהל הישראלי והפכה את הכול לחי ואמיתי. הסרט גם מביא איתו תמות דתיות שלא נראו קודם על המסך הישראלי.
גם בשוק השחור הדוסי, "האושפיזין" היה בין הדיסקים הנצרבים ביותר בהיסטוריה, כולנו רצינו לראות מי האיש שהעז לעשות עלינו סרט והאם הצליח להציג את העולם החרדי כפי שהוא, לפחות כפי שאנחנו רואים אותו.
אבל הסרט "האושפיזין" לא הצליח להביא רק נקודת מבט חדשה לזמנו בקולנוע הישראלי, הוא הביא גם נקודת מבט שעד היום נשקפת מעיניים ספציפיות מאוד, עיניים של חוזר בתשובה.
חוזרים בתשובה ייחשבו לנצח "האחר", "השונה", בתוך הקהילה החרדית. הם אף פעם לא יהיו באמת חרדים, גם אם הם מאוד מנסים להיות כאלה. החברה מסרבת לראות בהם חלק, והיא כנראה צודקת, הם עדיין נושאים בתוכם חלקים מהחילוניות ולא מוכנים לוותר עליה. כמו, למשל, על הצורך שלהם ליצור, או על נקודת המבט האינדיבידואלית שמסכנת את החברה החרדית כפי שהיא בנויה היום. שולי רנד ערני מאוד בתוך הסרט כלפי המקום שהחברה החרדית מקצה לו והוא מתבונן בו בכאב אבל גם בהבנה.
ניתן לראות זאת בסצנה שבה שולי קונה את האתרוג הכי מהודר, הכי יפה, כדי להרגיש שייך, כדי להיות משהו שהחברה החרדית אף פעם לא תיתן לו להיות.
המציאות מייד מנכיחה לו עד כמה הוא לא חלק, כאשר שני חברים מהעבר באים לבקר אותו ומזכירים לו שהוא אחר, שהעבר תמיד יהיה חלק ממנו גם אם אלו חלקים בעצמו שקשה לו להתמודד איתם.
בסצנת הסיום של הסרט הגיבור עומד באמצע בית הכנסת, הוא הרגע מל את הבן הראשון שלו וכולם רוקדים סביבו. הוא מוקף בקהילה החרדית, ואז מצטרף אליו גם העבר שכה פחד להתמודד איתו. העבר מיוצג על ידי החברים מפעם שחובשים כיפות ומצטרפים למעגל הרוקדים. הגיבור, שעד כה ניסה להסתיר את חבריו, מצליח לקבל אותם ואת עברו.
או כמו שכתבה המשוררת זלדה:
"הֶעָבָר אֵינֶנּוּ תַּכְשִׁיט
חָתוּם בְּתוֹךְ קֻפְסָה שֶׁל בְּדֹלַח
גַּם אֵינֶנּוּ
נָחָשׁ בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת שֶׁל כֹּהַל –
הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ
בְּתוֹךְ הַהֹוֶה
וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר
נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר –
כַּאֲשֶׁר הֶעָבָר מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה
זוֹ הֲרָמַת הַחַיִּים כֻּלָּם..."
זהו סוף שמח, של תקווה, של קבלה, והוא סוגר את התמה של זרות בנימה אופטימית.
אבל אולי דווקא בגלל נקודת המבט המיוחדת של היוצר הייתי מצפה לסוף פתוח יותר, כזה שבו הוא עדיין האחר, ולא האתרוג ולא ההתמודדות עם העבר יהפכו אותו באמת לחלק, כי יש משהו יפה בלהיות "השונה" ו"האחר" בתוך חברה, להיות בעל התשובה, לחיות בתוך חברה מסוימת, להבין אותה אבל בו-זמנית גם לא להיות שייך עד הסוף. יש משהו יפה בלשמור על היכולת שלך להיות אינדיבידואל, על הדרך שבה אתה רואה את המציאות, ועל הדרך שבה אתה מספר סיפור.
אולי ההשלמה הזו עם הזרות יכלה להיות סוף ריאליסטי ושמח יותר.
כשנציגי נטפליקס הגיעו לאחרונה לארץ לפתוח חממה לתסריטאים מקומיים, ישבתי בקהל בסשן של Q&A, המיקרופון עבר מאחד לאחד וכולם שאלו שאלות, כולם רצו להבין, מה נטפליקס מחפשת, כל אחד רצה להבין איך לכתוב את הסדרה שנטפליקס תקנה. לאחר מספר שאלות דומות מהקהל, קמה אחת הבכירות ואמרה: "אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, אתם תאמרו לנו. כל מה שאנחנו מחפשים הוא אותנטיות, אותנטיות של נקודת מבט. ספרו לנו את הסיפור שלכם".
ולמי שהדיסק הצרוב של אושפיזין עוד לא הגיע אליו, הנה קישור לטריילר: https://www.youtube.com/watch?v=zVfXipr3WuE
שירה
אנתולוגיית שירה על מסע יציאה "בגעגועייך חיי"
מילה למילה,
שורה ועוד שורה,
לשים את הלב על המגש, פרוס ופרוש לרווחה,
פסיעה לפסיעה,
בחירה ועוד בחירה,
לסלול את הדרך, לצייר מחדש את המפה.
בהתרגשות רבה אנו גאים להציג את היצירה המרשימה:
"בגעגועייך חיי" - אנתולוגיית שירים על מסע יציאה
אסופת שירים שנכתבו על ידי יוצאות ויוצאים מהחברה החרדית
על מסעות של קריעת ים פרטית, של אומץ לשאול על פשר החיים ושל יציאה לדרך אל הלא נודע.
לקריאת והורדת האנתולוגיה הקליקו
***
אנתולוגיית השירה החלה את דרכה אי שם בספטמבר האחרון, יצאנו לאסוף מקבץ של שירי יציאה שיספרו את סיפורה של תנועת היציאה מהחברה החרדית במסגרת אירועי יום הבחירה 2023.
המלחמה הקשה שבאה עלינו ביטלה לנו את התוכניות ואף הביאה איתה מכה כואבת של למעלה מ-20 יוצאות ויוצאים שנרצחו ונפלו, לקראת חג היציאה ממצרים בחרנו לצאת לאור עם האנתולוגיה מתוך כבוד וזיכרון לאלו שעברו את המסע, מסע היציאה וכבר אינם איתנו.
לזכרם, לזכר מי שהיו, ולזכר המסע שחלקנו יחד.
לקריאת והורדת האנתולוגיה הקליקו
געגוע
חסר לי
חסר לי ההתרגשות לקראת המלכת המלך
חסר לי ההתלהבות שהנה הוא בא
הוא צריך אותי שאמליך אותו
והנה אני ממליך אותו
אני בעצמי
וכשאני תוקע בשופר כדי לסמל את ההמלכה זו כמעט אורגזמה
ולא בקטע של היהודים באים...
חסר לי ההרגשה שעכשיו נקבע העתיד שלי לשנה הבאה ואני יכול אשכרה להשפיע על זה
חסר לי ההרגשה שהשופט הוא אבא שלי ואוהב אותי ואני יכול להתרפק עליו ולבכות לו
ןאכפת לו ממני
זה כבר לא משנה מה הוא יגזור עלי בסוף
עצם ההרגשה שאכפת לו
עם כל הגדולה שלו הוא מתעניין בי הקטן ומשנה לו מה אני חושב עליו וכמה אני אוהב אותו
פשוט ככה
פשוט
פשוט
פשוט
ואיבדתי את זה
וזה חסר לי
הגעתי היום לבית כנסת
אף אחד לא אמר לי לבוא
אף אחד לא אמר לי מילה כשאתמול לא באתי
אבל באתי
ספק בשביל ההערינג
ספק בשביל החברה
ספק בשביל הספרים המעניינים והספות הנוחות שיש במרכז הקהילתי
אבל גם בגלל הגעגוע
געגוע לרגשות האלו
לתחושות
לחוויות
וניסיתי
ניסיתי להרגיש
לחוש
לחוות
אבל לא הצלחתי
היו מנגינות יפות ואנשים מצחיקים
היה בעל תוקע צרוד וחזן מוכשר
וזהו
וזה חסר לי
ואני מתגעגע
ביקורת טלוויזיה
אוצרות יהודיים? - על הסדרה "יהלומים" בנטפליקס
יש משהו מדליק בהיחשפות לתכנים שרחוקים לכאורה מחיי היום יום, בספרים, סרטים ובכלל. תחושת הריחוק או הזרות מצטמצמת ככל שההיכרות מתמשכת ומעמיקה, והקודים המסתוריים במבט ראשון אט אט מתבהרים ונותנים מקום ללמידה והתרחבות.
כך, ריאליטי נועז על מערכות יחסים פתוחות בבריטניה יכול להחכים אותנו על הטקטיקות הנסתרות של מערכות יחסים, וסדרת טבע, שתתחקה אחרי עדרי פילים בסוואנה האפריקאית, יכולה להעביר אותנו שיעור מפתיע בהבעת רגשות.
הדוגמאות האלו אינן מקריות. אלו תקצירים של שתי סדרות שצפיתי בהן לאחרונה, ממש לפני הצפייה בסדרה "יהלומים" שכבר ארחיב עליה, אבל קודם כול – השורה התחתונה: מוזר ומאכזב שדווקא סדרה שמתעסקת בחרדים וביוצאים מהחברה החרדית לא רק שלא הצליחה ללמד אותי – חרדי לשעבר – דבר אלא גם גרמה לי להרגיש, בעיקר, שהיא עושה כל מהלך אפשרי כדי שאצא ממנה בתחושה של בזבוז זמן מוחלט.
הסדרה יהלומים (Rough Diamonds) עלתה בנטפליקס בהפקה משותפת ישראלית-בלגית, והיא מתמקדת במשפחת וולפסון החרדית באנטוורפן ובעסקי היהלומים שלה. העלילה נפתחת בהתאבדותו של יאנקי, הבן הצעיר שהסתבך בענייני כספים והשאיר את המשפחה להתמודד עם ה"בושות" והעניינים הלא פתורים, לצד החיכוכים הפנימיים שכעת צפים ועולים.
רגע לפני ההלוויה מופיע נח, האח שעזב לפני כ-15 שנים ועבר לחיות בלונדון. הוא מגיע עם בנו טומי ומחליט להישאר לתקופה כדי לנסות להציל את העסק המשפחתי. אם בהתחלה יש מי שמנסה להקשיח את ליבו או סתם להיות מופתע מהנוכחות החדשה, הרי שמהר מאוד (מהר מדי לטעמי) - בעיקר הודות לפתרונות היצירתיים שהוא מביא איתו - נח משתלב יותר ויותר בנוף. בהתחלה הוא נתפס כדמות המושיע, שכן גם כשנדמה שכבר אין מה לעשות הוא תמיד ישלוף משהו מהכובע. אבל השפנים כוללים צעדים לא אלגנטיים שמסתבכים ומבהירים שגם למלאך הגואל יש מגבלות.
הסדרה, שכוללת דיאלוגים ביידיש ובפלמית ורושמת הצלחה לפחות בכל מה שקשור לתיעודיות של העולם החרדי והליכותיו, בוחרת לשקף דרך העולם הסבוך של תעשיית היהלומים את מערכת היחסים בין המשפחה החרדית לנח שנעלם, הותיר אחריו לא מעט משקעים ועכשיו חזר. "אלוהים לקח לך בן אחד והחזיר לך בן אחר", אומרת האם לאב בניסיון לרצות אותו ולשכנעו לקבל את הבן בחזרה (השחקנית הישראלית יונה אליאן לצד דודו פישר בתפקידים נהדרים. בכלל, בדומה לסדרות "חרדיות" אחרות, יש משהו בגיל שעושה טוב לשחקנים שצריכים לדבר יידיש ולחבוש שטריימל/מטפחת), אבל האב לא כל כך מקשיב ומבכר להתמקד בנכדו החדש, טומי, אולי ממנו עוד תבוא ישועה.
יהלומים לא מסתפקת בניסיון לשדך בין דרמת פשע לסיפור משפחתי, והיא דוחפת פנימה לא מעט אלמנטים שאמורים להוסיף נופך ועומק אך בפועל מייצרים תסבוכת נוספת. מרומן חדש/ישן בין נח לגילה, האלמנה הטרייה (שהייתה ארוסתו בעבר) ועד שמועות על נטיות "הפוכות" של אחד מבני המשפחה ועוד ועוד. במקום להתמקד במורכבות הרגשית שתאפשר לנו להתחבר לדמויות, הסדרה בוחרת לזרוק עוד ועוד פתיונות בתקווה שמשהו יתפוס. סל הערכים של העלילה מתפקע מרעיונות, אנלוגיות ומסרים, וזו בדיוק נקודת התורפה שלה. ממשפחתיות בכלל ויחסי אב ובנו בפרט ועד המעבר החמקמק בין ערכים מקודשים לאינטרסים אישיים – כל הכותרות הנכונות מופיעות, נותנות את השואו שלהן לרגע ונבלעות מהר מאוד בדרך לכותרת הבאה.
בשונה מ"שטיסל" המוערכת, שחינניותה נבעה דווקא בשל חוסר חנפנותה, כמו גם המיני סדרה "המורדת" שעלתה בנטפליקס לפני כמה שנים והיטיבה להצטמצם ולתאר את התהליך האישי של אסתר בת ה-19 (שירה האס) שברחה לברלין מהקהילה של חסידות סאטמר - במקרה של "יהלומים" בולטת ההתפזרות שלא מאפשרת לשום עומק רגשי להיווצר. בדומה לשוק היהלומים הקשוח, שלא מותיר מקום לתחושות, כך גם הטיפול בדמויות האנושיות ובתהליכים האישיים שעוברים עליהן לא צולח את שלב הסמליות ונותר פלקטי וחלול. זה לא רק עניין של יוצרים שלהבדיל מהסדרות הנ"ל לא באו מהעולם החרדי, זו עצלנות תסריטאית שמתחילה בלא לומר שום דבר מקורי על קהילה ייחודית וספציפית, וזולגת להחלטות שרירותיות ופתרונות גסים לדילמות מורכבות. לא חייבים להפיק מכל סדרה שיעור לחיים, אבל תחושת חוסר המאמץ הכללית לא מאפשרת גם סתם להתרווח וליהנות.
ההתוודעות לחייו של נח מתווכת בעיקר דרך ההתמודדות של הסובבים אותו מול דמות שנותרת כמעט אנמית. הוא פשוט מופיע כעובדה מוגמרת שאין לערער אחריה. האם הוא זועם על אביו שעדיין מתנכר לו ומטיח בו גם ברגעים הקשים: "אתה עלה ברוח. חשבתי שתירש אותי. אדם כמוך יכול להביא רק לתוהו ובוהו"? ובכלל, האם יש משהו שהוא למד/הבין/מתחרט עליו אחרי 15 שנה של נתק? זה בסדר להתמודד עם אירוע בסדר גודל שכזה דרך הדחקה מוחלטת, אבל בשביל זה בטח שלא צריך שמונה פרקים, דמויות ועלילות משנה ואינסוף מבטי סרק.
הרגעים הנדירים שמדגישים את הפוטנציאל המפוספס אלו האתנחתות שבהן התעלולים התסריטאים לא מנסים לכפות את עצמם על הדמויות שמופיעות ללא שום ניסיון לשנות או לתקן משהו. למשל, המתח הרגשי והמיני שמצטבר בין נח לאלמנה ומצליח להעביר את הסיטואציה המורכבת שהיא נתונה בו, או רגעי המשבר של אלי, האח הגדול שבשלב מסוים מפנים את כובד האחריות והמשמעויות של פעולותיו.
באופן שונה מהדמויות שלה, שנופלות וחוטאות ונשברות, הסדרה עצמה מקפידה לשמור על שמרנות לחומרא שלא חורגת מתבניות מהודקות; שאולי משרתות את האלגוריתם של נטפליקס אבל לא את הצופים ששוב יגלו, מאוחר מדי, שהם קיבלו יהלומים בשק.
(לא) טור פרידה ממת'יו פרי / צ'נדלר בינג
על "מי" אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על צ'נדלר?
האם אנחנו מדברים על צ'נדלר (מיוריאל), בן יחיד לנורה, סופרת מהז'אנר הארוטי, ולצ'ארלס, אישה טרנסג'נדרית ומלכת דראג, שעבר להתגורר בפרברים עם בת זוגו מוניקה, והשניים מגדלים תאומים מתוקים שאימצו, או שאנחנו מדברים על מת'יו (לנגפורד), בן לעיתונאית קנדית ושחקן אמריקאי, אח של מרי שיצא בעבר עם ג'וליה רוברטס, שבשנים האחרונות התגורר בבית מפואר ומבודד בלוס אנג'לס?
האם אנחנו מדברים על מעבד ומנתח נתונים שחבריו הטובים, כולל בת זוגו, לא בדיוק יודעים מה הוא עושה ושבשלב מסוים מחליט להתפטר ולהתחיל מחדש כקופירייטר, או שאנחנו מדברים על שחקן וקומיקאי, מועמד לפרס גלובוס הזהב, שלפני כשנה פרסם ספר זיכרונות בשם "חברים, מאהבות והדבר הגדול והנורא" – שזכה למעמד "רב מכר" - ושהונו האישי מוערך ב-120 מיליון דולר?
הרצף האישיותי מת'יו-צ'נדלר הוא גם אתגר מרתק של "מצאו את ההבדלים" בין משחק למציאות אבל גם רצף טרגי של שחקן מוכשר שפספס כל כך הרבה, של כוכב שהחמיץ את שנות ההצלחה הגדולה של "חברים" בגלל התמכרותו למשככי כאבים (מה שבא לידי ביטוי גם על המסך, דרך השינויים הפיזיים הקיצוניים במהלך העונות), ושאת רוב שנות הצילומים והשידורים הוא לא זכר ולחלק גדול מימי הצילום הגיע כשהוא מסומם לחלוטין, מדקלם את השורות שלו על אוטומט. כך הוא מתאר את מצבו בספר שכתב: "מייד אחרי החתונה עם מוניקה (עונה 7) הסיעו אותי בחזרה למרכז הגמילה. ברגע השיא שלי ב'חברים', ברגע השיא של הקריירה שלי, ברגע האייקוני בסדרה האייקונית, הסיע אותי טכנאי למרכז".
מת'יו פרי אינו צ'נדלר בינג. זו עובדה מוכחת. עם זאת, קשה להפריד בין נסיבות חייו של מת'יו לקריירה שלו בכלל ולדמותו ב"חברים" בפרט.
כי כשאנחנו מדברים על מת'יו, אלכוהוליסט מגיל 14 שהעביר כמחצית משנות חייו בבתי חולים ובמרכזי גמילה מסמים ואלכוהול, אנחנו גם מדברים על צ'נדלר המבוהל והחרדתי, שלא מסוגל לזוז 10 עונות, 236 פרקים בלי מאגרים בלתי נדלים של סרקזם.
כשאנחנו מדברים על צ'נדלר, דוקטור למדעי הפאנצ'ים בזמן הנכון ובמקום הנכון, אנחנו גם מדברים על מת'יו, שמתאר בספרו את תחושותיו במהלך הצילומים לסדרה: "זה היה כאילו מישהו עקב אחריי במשך שנה, גונב את הבדיחות שלי, מעתיק את הגינונים שלי, מצלם את השקפת החיים השנונה שלי בעולם. זה לא שחשבתי שאני יכול לשחק את צ'נדלר. הייתי צ'נדלר".
וכשאנחנו מדברים על צ'נדלר שמסיים את המסע שלו ב"חברים" עם זוגיות יציבה וחברים לכל החיים, אנחנו גם מדברים על מת'יו, שהעיד בספרו שאת השנתיים וחצי האחרונות לחייו הוא חי כ"אדם פיכח שעושה מדיטציה במרפסת מול הים ומודה על הכול".
על "מה" אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על צ'נדלר?
כנגד שישה חברים דיברה תורה - מול החנוניות הממוקדת של רוס הפלאונתולוג, השיקיות הזוהרת של רייצ'ל, הצבעוניות הרוחנית של פיבי, הקפדנות האנרגטית של מוניקה והטמטום המתקתק של ג'ואי – יש את צ'נדלר, יצור "רגיל", נציגם של חסרי התחביבים, נעדרי התשוקות, כאלו שסתם קשה להם כי החיים, כי העבר, כי ההווה, כי העתיד.
בעולם של סיטקומים רוויים בדמויות נוסחתיות בואכה קריקטוריסטיות, צ'נדלר זוכה למקום של כבוד דווקא בגלל האפרוריות שמפנה את אור הזרקורים לבנאליות היומיומית מעוררת ההזדהות. "צ'נדלר" עדיין חי וקיים, ולכן מותר לזכור ולהזכיר שמדובר גם בדמות עוקצנית, צינית ועצלנית. שמדובר גם בדמות בלתי נסבלת לעיתים שאפילו החברים הטובים שלה טורחים פה ושם להזכיר לה את זה (כשצ'נדלר היה נחוש להחליף את שמו [עונה 4, פרק 18] כי שכנע את עצמו שזה הגורם להצקות שחווה בבית הספר ולכך שלא הולך לו עם נשים – פיבי אומרת לו: "יש לך בעיות בגלל מי שאתה, לא בגלל השם שלך!"), שמדובר גם בדמות שבוחרת לענג את עצמה עם פורנו כרישים (לא באמת! זה היה מבחן. אם לא הבנתם את ההקשר ראו זאת כהזמנה לבינג' פריינד'ס חוזר).
"צ'נדלר" עדיין חי וקיים. ובזאת נחמתנו. כי לעד נוכל להתעודד מרגעי השבירה שלו, שיזכירו לנו שלא חייבים כל הזמן להיות עם רגל על הגז; לעד נוכל להיזכר בליצן הרגיש וחסר הביטחון, שמשתמש בהומור ובציניות כדי לשרוד; לעד נוכל לצפות ביצור חרדתי ("היי, אני צ'נדלר, אני מספר בדיחות כשלא נוח לי") שלא מצליח לבכות (עד שזה משתחרר ואז הוא לא מצליח להפסיק), שלא מסוגל לספק חיוך אחד נורמלי בצילומי האירוסין עם מוניקה, שאוהב להתפנק באמבטיית בועות באמצע היום, שנאלץ לנסוע לתימן כי זו הדרך היחידה להתחמק מג'אניס (חוץ מהאופציה הלא בלתי סבירה להגיד לה בפנים שהיא "בלתי"); לעד נוכל לצפות ב"גברת צ'ננדלר בונג" שלא יודע איך להתמודד עם נשים ("עד שהייתי בן 25, חשבתי שהתגובה היחידה ל'אני אוהב אותך' היא 'אוי, חרא!'"), ושאם כבר קורה משהו עם מישהי אז מדובר באחת מהאופציות הבאות או בכולן: בת הזוג של ג'ואי, אחת משבע אחיותיו של ג'ואי, הבוסית של רייצ'ל.
ואפרופו נחמה ונשים וצ'נדלר - בעונה השנייה, כשכולם עוד צעירים תמימים ויפים, השכן המעצבן, מר הקלס, מת בפתאומיות (רגע אחרי מריבת שכנים נוספת עם מוניקה ורייצ'ל). בזמן שפיבי מתקשרת עם הרוח של מר הקלס, ומוניקה ורייצ'ל רבות ביניהן על החפצים שהוא הוריש להן - צ'נדלר נחשף ליומן של מר הקלס ומגיע מהר מאוד למסקנה שגם הוא יסיים את חייו זקן ובודד, ולו בשל העובדה שהוא והקלס לא כל כך שונים – שניהם נבחרו ל"ליצן הכיתה" בתיכון, שניהם דחו נשים על הסף מסיבות קטנוניות. בצעד נואש הוא מנסה לחזור לג'אניס, האקסית הנצחית (OMG!) והיא בתגובה באה לבית הקפה כדי להפתיע אותו עם בטן הריונית שאמורה לסתום את הגולל ל(עוד) קאמבק.
"אני אגמור לבד בדיוק כמוהו. אנחנו נוסעים באותו מסלול", מגיב צ'נדלר בנאום מיואש. "נכון, אני מאחר ב-30 שנה אבל התחנות הן אותן תחנות. עיר המרירות, כפר הבדידות, צומת העריריים... אתם כולכם תתחתנו ואני אגמור לבד". אז לתשומת לב כל המרירים, הבודדים, העריריים - כולנו יודעים איך צ'נדלר גמר. לפחות בסדרה.
סרטונים למזכרת:
https://www.youtube.com/watch?v=p9P2RgZcY3s
https://www.youtube.com/watch?v=EngkJ_xOk6s
https://www.youtube.com/watch?v=XFpUXkugCus
https://www.youtube.com/watch?v=-q-k84sNe08
https://www.youtube.com/watch?v=o3PEhc0USRM
מחשבות משולחן הכתיבה
מחשבות משולחן הכתיבה | חלק שביעי
רסל דיקשטיין
אַהֲבָה: רֶגש עמוק של משיכה לאדם או לדָבָר (רעיון, ספר, מאכל וכד'); חיבה עמוקה, חֵשק, אהדה, חֶמדה (ההפך: שנאה): מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה (שיר השירים ח, 7).
אהבה היא כוח מניע ומקור בלתי נדלה לסיפורים, שירים, מחזות ואפילו כתיבה עיונית. אומרים אהבה יש בעולם, התפייט משוררנו הלאומי ותהה, כמו כל האנושות בערך, מה זו אהבה?
על זה לא השיב, וגם אני לא אשיב, אך ארצה לחלוק בהרהוריי בעניין הכתיבה על אהבה. איך כותבים (ואיך לא) על הקשר המיוחד, החזק, המשכר שבין אנשים. איך אפשר ללכוד את לב הקורא ולהציף אותו ברגש, לגעת בו ולגרום לו, אולי, להתאהב בסיפור, בדמויות, בעלילה ולהיסחף מהשורה הראשונה עד העמוד האחרון. כתיבה על אהבה – וכתיבה פרוזה בכלל, נשענת על כמה אלמנטים. שיהיה קל לזכור, נקרא להם יסודות האהב"ה.
אל"ף – אמפתיה (דמויות מעוררות הזדהות)
ה"א – התנגשות (קונפליקט)
בי"ת – במשורה (מידתיות ומתינות)
ה"א – הפתעה (טלטול הקוראים)
אפתח בשיר אהבה יפהפה שכתב משורר יהודי בתקופת "תור הזהב" של ספרד, לאהובו. כן, אהובו.
נִמְאָס לֹא מְאַסְתִּיו,
מָה אַעַשׂ? אֲהַבְתִּיו
כְּשֶׁמֶשׁ לִהֲטַתְנִי / אוֹר עֵינוֹ בְּהִלָּה.
תּוֹסִיף אַהֲבָתוֹ
בִּי עֵת גַּעֲרָתוֹ.
עַל צוּרַת לְבָנָה
אֵיךְ תִּשְׁכֹּן עֲנָנָה?
רָמַז לִי וְעָנָה
“שֶׁמֶשׁ שְׁזָפַתְנִי / וָאֶחְסֶה בְצִלָּה”.
(שיר אהבה – רבי אברהם אבן עזרא)
אמפתיה – דמות אהיבה ומעוררת הזדהות
קשה להפריז בערכו של כל אחד מהיסודות, ובעניין האמפתיה לדמות על אחת כמה וכמה. כדי לכתוב אהבה, הקוראים חייבים להזדהות עם הדמות, לאהוב אותה ולהתחבר לתחושות שלה. איך יוצרים דמות מעוררת הזדהות? ראשית מאפשרים לה להיות חשופה ואותנטית, מול הקורא. לא מחייב שהיא תהיה חשופה ואותנטית כלפי דמויות אחרות בסיפור, אבל בכתיבה של המחשבות שלה, של הקול הפנימי, של המניעים שלה ושל הדחפים להתנהל כפי שהיא מתנהלת, באלו היא חייבת להיות אותנטית וחשופה, לרבות גילוי של החלקים האפלים יותר בנפש. ככל שנצליח לרקום דמות עמוקה שכזו כך נעורר את רגש ההזדהות אצל הקוראים.
"אחכה לך
כבה את כל אורות עירך
ובוא אל הפינה שלנו
בין סדינים צחים ולבנים
אחכה לך
אסוף אותי אל תוכך
הרחק בערפל שלנו
בין עשן אדום ועננים..."
("אחכה לך" - דודו ברק)
התנגשות – קונפליקט
הקונפליקט הוא לב-ליבו של כל סיפור בכלל, ושל סיפור אהבה בפרט. בלי קונפליקט סיפור האהבה יהיה משעמם. תארו לכם שאתם קוראים סיפור שכזה: דמות אוהבת דמות אחרת, השניים מתאחדים ופוסעים יחדיו אל השקיעה האדמדמה וחיים באושר ועושר. סוף. איזה שעמום. סיפורי האהבה הטובים והנצחיים הם דווקא אלו שמגוללים את סיפורה של אהבה רוויית קונפליקטים ואף בלתי ממומשת. אהבתם של דוד ויונתן, הטרגדיה של רומיאו ויוליה, וסרטים וספרים רבי מכר אחרים. קונפליקט הוא הדלק של מערכות היחסים גם בחיים עצמם, ובכתיבה אפשר לעוף עם זה רחוק-רחוק. הקונפליקט יכול להיות בגלל המצב האישי של אחת הדמויות (רומן מחוץ לנישואין – ג'וסי ורווי קונפליקטים) בגלל הבדלי תרבות, וכמובן – בגלל שצד אחד מאוד מעוניין בקשר והצד השני, למרבה הכאב והקונפליקט – פחות.
הוא אמר לי:
"איתך אני משתגע, איתה אני רגיל"
אז אמרתי לו
והוא אמר לי,
אני אמרתי לו
והוא אמר לי,
מה אמרתי לו-
כשהוא אמר לי?
אמרתי לו:
"לך תתרגל איתה...
לך תכבה איתה כל דבר בוער
אני כבר אשתגע עם מישהו אחר!"
("לך תתרגל איתה" – אתי אנקרי)
במשורה – מידתיות ומתינות
גם כשכותבים סיפור אהבה, ואפילו סיפור ארוטי, אין צורך לפתוח את ברז המלודרמה ולהשפריץ קלישאות. רוב התיאורים בסגנון "ליבה נשבר לאלפי רסיסים כשראתה אותו נושק לחברתה הטובה" פוגמים בהנאת הקריאה משתי סיבות: 1. הם פשוט משעממים וצפויים; 2. הם לא נותנים מקום לדמיון של קוראים ואפילו מעט מזלזלים בהם. הרי מספיק לתאר את הסיטואציה עצמה (במקרה של מישהי שרואה את האקס שלה מנשק את חברתה) כדי שהקורא יבין מעצמו איזה שברון לב חוותה הדמות. ואם נוסיף לתיאור הסיטואציה תגובה זועמת: השלכת חפץ, צרחות, או אם נרצה להסעיר באמת, הימלטות מהמקום בלי לומר מילה – כל אלו יתארו את הלך הרוח של הדמות הרבה יותר מכל קלישאה שהיא. גם בכתיבת אקט מיני כדאי לאפשר לקרוא לדמיין ולא להפציצו בתיאורים גרפיים. קריאה היא גם כך חוויה אינטימית שמתרחשת ברובה במוחו של הקורא, שהוא כידוע האיבר המושך והמיני ביותר בגוף האדם. לכן, אבל לא רק, האפקט של התיאור המרומז מרגש ומסעיר הרבה יותר מתיאור מפורט.
רואה אותך שוכבת בין הסדינים הלבנים
ומטפס ת'דרך אלייך אלייך
אוהב אותך צועקת ואת ידייך מחליקות
הסיפוק שאת שואבת ממני אלייך
אני שותק ואת צוחקת כן יש טיפות
של שיגעון בנינו
חלום כחול ואת נוטפת
את כמו האש, כמו להבה, שורפת
אני אוהב אותך תמיד מחדש
כמו בירח דבש כשאת אוחזת אותי
חזק כמו נחש מאבד שליטה רועד ונרגש
("חלום כחול" – רמי פורטיס)
הפתעה
בחיים הפתעות מעוררות אצלנו רגשות, לא בהכרח חיוביים, אבל קשה להישאר אדישים להפתעות. הפתעה היא למעשה הרגשה שמתעוררת בעקבות היתקלות בדבר לא צפוי. אם נלך אחורה, בציר הזמן ההתפתחותי, ברור מדוע הפתעות גורמות לנו לעצור ולעוררות שצף של תחושות, היינו צריכים להגיב כך כדי לשרוד. קדמונינו שלא הגיבו טוב להפתעות לא שרדו. בעוד בחיים על הפתעות "רעות" משלמים מחיר, בספר מדובר בהנאה נטו. גם הפתעות לא נעימות, כמו טרגדיה שקורית לדמות אהובה, מפעילות את הקוראים ומחברות אותם לסיפור. כמובן, חשוב, למעשה הכרחי, לשמור על חוש המידתיות ועל אמינות. ועדיין, החיים הרי מלאים בהפתעות. ההפתעה יכולה להיות "האירוע המחולל" – האירוע שהחל למעשה את כל הסיפור, או "נקודת המפנה" – התרחשות בסיפור, סמוך לנקודת השיא (לפניה או אחריה), שבה העלילה משנה את הכיוון ומתקדמת לקראת סוף הסיפור. זה הזמן להפתיע. ולהפתיע עוד.
"... וכשחזר שוב על סוסו להעמיק את מוט האוהל
על היריעות היא בחוטים ובצבעים מילים רקמה
ברוך שובך בוגד אחוז היטב במוט האוהל
כי גם אותי סופה נודדת סחפה..."
("שיר אהבה בדואי" – איציק ויינגרטן)
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
מחשבות משולחן הכתיבה | חלק שישי
רסל דיקשטיין
האתגר: למצוא לזה מילה
בהשראת יום הולדתו של מחיה השפה העברית, אליעזר בן-יהודה, שחל ימים מספר לפני פרסום טור זה, הרהרתי באפשרות היצירתית (הנוספת) שטומנת בחובה הכתיבה – המצאת מילים חדשות. אתגר מציאת מילה מתאימה העסיק רבות את מוחם של מחדשי השפה, בן-יהודה, ביאליק, פינס ועוד רבים לאורך הדורות – עד ימינו. חידוש מילים הוא מתפקידה של האקדמיה ללשון העברית לפי חוק. אני מניחה שגם קוראי שורות אלו, כמו רבים-רבים, תהו לעצמם איך ייתכן שדווקא המוסד האמון על חידושי מילים עבריות ומנסה להשריש בציבור את נוהג השימוש בשפה העברית ככל האפשר, דווקא הוא לא מצא לנכון לעברת את שמו (אקדמיה – מילה שמקורה ביוונית עתיקה. גם סנהדרין, אגב. וגם אלכסון, כרטיס, טרקלין, עוגן, פסיפס, קנוניה – ועוד).
אז יש סיבה לדבר, ולא רק סיבה – אלא גם סיפור. והוא לא רע בכלל. גם סיפורה של המילה "אקדמיה" מרתק ובאופן נהדר, שני הסיפורים מצטלבים.
נצלול? נצלול!
תחייתה של האקדמיה
אהבת החוכמה, דמוקרטיה, אהבה חופשית וערכים מערביים נוספים לא נולדו במאות השנים האחרונות, אלא אלפי שנים קודם לכן. ביוון העתיקה. שם, מחוץ לחומות העיר אתונה, השתרע מטע של עצי זית. במטע זה עבדו האתונאים את אלת החוכמה שעל שמה נקראה עירם – אתנה. המטע עצמו נקרא הֵקָדֵמִיָּה, על שם בעליו המקוריים — הֵקָדֵמוֹס. לפי המיתולוגיה היוונית, הֵקָדֵמוֹס, גיבור יווני מיתולוגי, גילה לאחים קַסְטוֹר וְפּוֹלוּקְס, שאחותם החטופה הלנה, אינה מוחזקת בשבי באתונה אלא בעיר אחרת. גילוי זה גאל את העיר מזעמם של האחים, ותושביה נשמו לרווחה.
שנת 387 לפני הספירה. אפלטון, תלמידו של סוקרטס ומורו של אריסטו, הקים במטע זה בית ספר לפילוסופיה. באותו זמן כבר הוחלפה תחילית המילה והמקום והמוסד שקם בו נקראו – אקדמיה. בית הספר פעל עד שנת 86 לפני הספירה, והוחרב בידי הרומאים. האתונאים העתיקו את מקומו של בית הספר האפלטוני לאתר אחר, בטוח יותר, אך שמו "אקדמיה" השתמר. המוסד פעל כמעט ברצף עד שנת 529 לספירה, ואז נסגר סופית.
תרבות יוון ורומא הקדומות נשכחו כמעט, וקמו לתחייה בתקופת הרנסנס (רנסנס = לידה מחדש. כינוי לתקופה שבה הוחיו רעיונות ששלטו בשנים שלפני השתלטותה של הנצרות על חלקים גדולים של העולם). ניצני ההתעניינות המחודשת בתרבות יוון ורומא לבלבו בעיר פירנצה שבצפון איטליה, ושלחו קנוקנות לשאר ערי ארץ המגף ומשם – לאירופה כולה. ב-1462 הקימו אנשי תנועת הרנסנס את האקדמיה הנאופלטונית, כמחווה למוסד האקדמי הוותיק של אתונה. המיזם לא היה בית ספר של ממש אלא נקודת מפגש חברית שבה דנו משכילי העיר בנושאים הקרובים לליבם – פילוסופיה, שירה, היסטוריה, אומנות הסיפור ועוד. החל מהמאה ה-16 הוקמו ברחבי איטליה מקומות מפגש דומים ומוסדות לימוד – אלו בחרו לעצמם את השם "אקדמיה" כדי להתבדל מאוניברסיטאות, מוסדות לימוד ותיקים שלא אימצו את רוחות הרנסנס אלא דבקו באסכולות הישנות.
אחד המוסדות שהוקמו באותם ימים היה ״אקדמיית הסובין״, (אקדמיה דֵלָה קְרוּסְקָה). פעלו שם אנשי לשון וסופרים שרצו לחלץ את השפה האיטלקית מהשפעות של שפות זרות, כלומר "לבור תבן מן הבר". כדי להדגיש את מטרת אקדמיית הסובין, סמלה היה מסננת. כך נולדה האקדמיה ללשון הרשמית של השפה האיטלקית. האקדמיה הזאת פועלת עד ימינו.
במאות ה-17 וה-18 הוקמו אקדמיות ללשון ברחבי אירופה, בהשראת המודל האיטלקי. בגרמניה בשנת 1617, בצרפת ב-1635, בספרד ב-1713, ברוסיה ב-1783, בשבדיה ב-1786, ובישראל, בשנת 1953, הוכרז על שם המוסד העליון לשפה העברית – האקדמיה ללשון העברית.
ההכרזה זו באה לאחר דיונים מלאי אמוציות. תחילה נקרא המוסד "ועד הלשון". ב-1950 התעמת פרופ' נפתלי הרץ טור-סיני עם ראש ממשלת ישראל דאז, דוד בן גוריון. טור-סיני רצה שהמוסד ייקרא "אקדמיה", לפי הדגמים המקובלים בארצות מערב אירופה, וטען כי "אין אפשרות להביע במילה עברית מחודשת את כל משמעותו של השם הבינלאומי הזה, שנתייחד בשימושו למוסד תרבותי עליון במדינה בכל אומה ולשון בהיסטוריה״. בן-גוריון ענה לו, ״השם אקדמיה אינו בינלאומי, אלא מקובל רק בקרב האומות יורשות התרבות היוונית-הרומאית. מסופקני אם בסין, הודו, יפן, פרס משתמשים בשם זה...״
מפה לשם, בן-גוריון הודיע שלא יעלה את החוק להקמת המוסד להצבעת הממשלה כל עוד לא יימצא למקום שם עברי.
פרופ׳ יוסף קלוזנר, דודו של הסופר עמוס עוז, שהיה גם הוא חבר בוועד הלשון, כתב לבן-גוריון, ״לאומי אני בכל ליבי ונפשי, אבל אין אני פוסל מילות מקובלות בכל לשונות התרבות. אין הלאומיות שלי פוסלת התקרבות בינלאומית במקום שאין התקרבות זו מזיקה לאינטרסים לאומיים חשובים״. אבל ראש הממשלה האידיאליסט שלנו נשאר בשלו ולא נכנע. מהצד השני, גם טור-סיני סירב לשקול בחירת שם עברי למוסד העליון ללשון העברית.
האירועים בארצנו הצעירה עשו את שלהם. ב-1953 הודיע בן-גוריון בישיבת ממשלה: ״אינני יכול להמשיך״ וביקש לצאת לחופשה. הוא מינה את משה שרת לממלא מקומו ועבר להתגורר בצריף בנגב. גם שרת התנגד לשם אקדמיה. וכך כתב: ״כאשר באים להקים מוסד ללשון העברית, הוא צריך להיות זך כגביש. זה לא יכול להיות תחת שם זר, בבחינת טומאה בהיכל הקדושה״.
אולם שרת היה פרגמטי יותר ואישר להעביר את חוק "המוסד העליון ללשון העברית״. במסגרת החוק ניתנה למוסד לבחור את שמו, בתקווה שהמוסד יבחר לעצמו שם עברי מובהק. וכפי שאנו יודעים – אין קבוע יותר מהזמני. בין השמות שהוצעו: "מחכמה", "תחכומון", "משׂכלה", "אבידן".
משמעות המילה "אקדמיה" עברה עוד כמה גלגולים עד שפירושה התקבע למונח – בית ספר להשכלה גבוהה המתמחה בתחום ספציפי, ואז מילה עבור כלל מוסדות הלימוד העוסקים בהשכלה גבוהה.
כך נשארנו עם סיפור יפה על ההיסטוריה של המילה "אקדמיה" ועל רצונם של אנשי ועד הלשון להיתפס כגוף רציני, מעמיק, שפועל כגוף מחקר עתיר ידע, כפי שפועלות אקדמיות ללשון ברחבי העולם המערבי.
אנשי האקדמיה מדגישים שאינם מחפשים חלופה עברית לכל מילה לועזית. לראייה, אין מילה עברית ל"טכנולוגיה", ל"טקסט" ל"אוטובוס" ולמאות מילים שימושיות אחרות. כידוע, העברית ספגה השפעות משפות זרות במשך אלפי שנים, מאכדית, יוונית, פרסית ועד לשפות מודרניות יותר – אנגלית, גרמנית, רוסית ועוד.
העונג שביצירת מילים חדשות
הסיפור שמאחורי השם "אקדמיה" מתחבר לאתגר שניצב בפניו של מחיה השפה העברית – הצורך למצוא מילים למונחים/חפצים/פעולות שלא היו בעולם בזמן שהשפה העברית הייתה מדוברת, לפני כאלפיים שנה. בן-יהודה כרך את רעיון השיבה לציון והקמת בית לאומי לעם היהודי בחובה להפיכת השפה העברית משפת תפילה וקודש לשפה דבורה ויומיומית. מפעל חייו היה המילון העברי שחיבר. את המילה "מילון", אגב, חידש בן-יהודה עצמו. היה עליו למצוא חלופות עבריות למילים רבות, לירקות ופירות, לאמצעי הובלה, לתיאור רגשות ועוד.
ירון לונדון, חובב שפה מושבע, כתב על כך:
אם נמה העברית אלפיים, נו אז מה,
הבה נעירנה ונמציא את היוזמה,
את המגהץ, את הפצצה, את הריהוט
בקצה נוצה בכתב רהוט.
כתב כרובית, כתב גלידה,
כתב את כל, את כל מילון בן יהודה.
ועוד הוסיף מילים לברוא
ונוצתו המהירה לא נחה
והשפה גדלה
ולא הכירה את מראה דמותה
את מראה דמותה בבוא השחר.
בן-יהודה ובני דורו הניחו את התשתית למציאת מילים חדשות. קודם כול: לחפש במקורות. "הגדולה שבמעלות למילה חדשה – אם איננה חדשה", קבע יחיאל מיכל פינס. כך נוצקה משמעות מודרנית למילים התנ"כיות "חשמל", "מרגמה", "אקדח", "ממשלה" ועוד ועוד.
דרך נוספת לחידוש מילים היא שילוב של שורש ומשקל. המילה "מברשת" חוברה כך, שורש בר"ש+משקל מִקְטֶלֶת שמציין כלים ומכשירים = מברשת. גם המילה למידה נולדה לפי תבנית זו. שורש למ"ד+משקל קְטִילָה שמשמש בדרך כלל לביצוע פעולות.
הדרך הנפוצה הבאה היא באמצעות מילת הבסיס+סיומת ייעודית. הסיומת וֹן, לדוגמה, משמשת לתיאור כתבי עת (עיתון, ירחון, שבועון), עבור אוספים (שירון, חידון), לציון הקטנה (פסלון, סוסון), עבור מקומות (מועדון, פעוטון). הסיומת וּת משמשת לרוב עבור דברים מופשטים (איכות, מהות), מקצועות (רוקחות, נגרות) ולציון תכונות (נדיבות, תוקפנות).
היכרות עם המכונות של בית החרושת ליצירת מילים וידע על מקורותיהן של מילים שהשתמרו במשך שנים הם אמצעי הבעה מעולים עבור כותבים. כפי שהאקדמיה ללשון העברית בחרה לכנות עצמה "אקדמיה" בגלל המטען ההיסטורי והתרבותי של מילה זו, גם אנחנו יכולים לבחור במילים מסוימות שיש להן משמעות רבה יותר מההקשר המיידי בטקסט. כך יוצרים רובד ועומק. לדוגמה, שימוש במילה "גיהינום" לתיאור יום חם במיוחד יכול לשמש כאמצעי הבעה למצבה הנפשי של הדמות.
משחק של מילים
השפה היא מגרש משחקים שהכניסה אליו פתוחה לכל אחד. אין מענג מלהמציא מילים לפי כללי יצירת המילים (שימוש מחודש במילים מהמקורות, יצירת מילה לפי שורש+משקל, בסיס+סיומת). העונג, כמובן, הוא הדדי. כקוראת אני שמחה במיוחד לגלות מילים מומצאות בטקסט, מעין שפה סודית שנרקמה ביני ובין הכותב, כתב חידה שהצלחתי לפענח. אני נהנית במיוחד להמציא מילים. לדוגמה, בתחילת שנותיי כאדם חופשי כתבתי על בת-גילי שהגיעה לתל-אביב, העיר הגדולה. בסיפור שלי היא התלבלבה. כך הצלחתי לבטא את הלך הרוח של הדמות ואת התמורות שחלו בה כשהגיעה לבירת החילוניות, וכל זה במילה אחת.
"גבולות השפה הם גבולות עולמי," לודוויג ויטגנשטיין
מבית אבא
בשדה המוזיקה החסידית – לזכרו של היוצר מיכאל שניצלער ז"ל
מוטי דסקל
בשבוע הבא יחול ה"שלושים" של אחד מגדולי הזמר החסידי, הלוא הוא מיכאל שניצלער.
אני יודע שאתם משתדלים לא להקשיב למוזיקה בימי ספירת העומר, משום האבל על תלמידי ר' עקיבא, ולכן חיכיתי עד לל"ג בעומר כדי לכתוב כמה מילים על האדם ומפעלו, ולחשוף בפני מי שלא מכיר את סוד קסמה של המוזיקה החסידית.
אתחיל במיכאל.
מיכאל הלחין ושר מאות שירים, היצירות שלו ליוו אותי מאז שאני זוכר את עצמי מאזין למוזיקה ועד עצם היום הזה. כאשר שמעתי שנפטר הצטערתי מאוד והתיישבתי לצפות בלווייתו. המלווים הלכו אחרי המיטה בעודם שרים את מנגינותיו, מספידים וחורזים חרוזים, מספרים בשבחו. אף עין לא נשארה יבשה. עבורי זה היה טקס פרידה מהאיש וממורשתו, אם כי מורשתו תמשיך להתקיים אחר מותו, שהרי "צדיקים במיתתם קרויים חיים". בשורות הבאות אנסה לתאר במקצת את תרומתו הכבירה של מיכאל ושכמותו.
משוררים וזמרים נודדים תמיד היו פה, עוד בעת העתיקה ובימי הביניים. הם היו עוברים ממקום למקום, שרים ומספרים סיפורי אגדות וגבורה. בתוך השירה היו משלבים מסרים אשר נספגו בתת המודע של המאזינים. שאיפתו של גיבור חיל אשר היה יוצא למלחמה הייתה קשורה לאופן שבו המשוררים ישוררו עליו ועל מעלליו. עם חלוף הזמן שוכללו טכניקות הסיפור והשירה, וכיום אנו צורכים אותם באולמות הקולנוע/תיאטרון ובמסכי הטלוויזיה.
אולם בקרב החסידישע יידען, אשר עולמות אלו של קולנוע ותיאטרון לא קשורים אליהם, תפקידם של הזמרים הנודדים נותר בעינו. כפי שהיה נהוג במשך אלפי שנים, המשוררים מגוללים בפני המאזינים סיפורי גבורה, מעשי אבות, ומשלבים בהם מסרים מקצה העולם ועד קצהו.
לפני שאמשיך, עליי להתעכב על נקודה חשובה – הגדרה של מהי מוזיקה חסידית. החסידות פנים רבות לה, וכך גם מנגינותיה. אך עדיין נוכל למצוא מאפיינים זהים אשר יבדילו בין מוזיקה חסידית לסתם מוזיקה חרדית או עממית.
לפי דעתי, הואיל והחסידים הם ששימרו את שפת היידיש, ולשפה זו הגייה מיוחדת והיא אינה נשמעת כמו עברית, על כן הדבר הראשון שנדרש לבדוק הוא: האם שפתו של המשורר ושל שיריו היא יידיש חסידית? מובן שלא כל אדם המנגן ושר ביידיש ראוי להיכנס להיכל התהילה של המשוררים החסידיים, אלא רק מי שהקפיד ליצור בשפה זו ברוח השירים והמנגינות ששמע, או אשר ראויים להישמע, בטיש אצל האדמו"ר.
אם כן, מאפייניו של המשורר החסידי הם תוכן השירים והשפה שבה הם מושרים.
וכעת, הבה נבחן את יצירתו של מיכאל שניצלער ושל חבריו, יונתן שווארץ, יוסף משה כהנא, מוטי אילוביץ שפורח לאחרונה ועוד.
המוזיקה שלהם כוללת סיפורי מעשיות, מסרי אמונה, עלילות גבורה מלאות ברגש או בשמחה, ואלו מספרים בחן ובחסד את הסיפור שבתוכו חבויים מסרים. ממש כמו אותם זמרים נודדים אשר האדירו את הלוחם הדגול וסיפרו בשבחו.
לבד מהשמחה וההתרגשות של קהל המאזינים הטבעי, למוזיקה החסידית מסוג זה יש ערך מוסף, היא מספרת לשומע על הקהילה הסגורה, אשר לה שפה משלה ואורח חיים ייחודי. מי שייטה אוזן אוהבת וקשובה לשירים יוכל ללמוד רבות על הלך הרוח ועל אופי החשיבה של האוכלוסייה החסידית.
מיכאל, אשר קירב כל אדם ובייחוד את אלו שהציבור החרדי דחה, הוציא לאחרונה אלבום חדש בשם "שבתון". באחד השירים מובא סיפור אשר באמצעותו ניתן להתחקות אחר הנרטיב של היציאה בעיניים חרדיות. השיר מספר את הסיפור הבא: יום שישי בערב, השולחן ערוך ומוכן אך אב המשפחה לא מקדש על היין. הוא מודאג. בנו בכורו לא נמצא בבית והוא אינו יודע היכן הוא. הבן מסתובב עם חברים לא טובים, ומי יודע אם הוא שומר שבת בכלל. הסיפור מתפתח. הבן שעזב את הדרך חוזר הביתה בעקבות מחלה, בדמעות הוא מתחנן לסליחתו של אביו ומבקש שיעשו יחד קידוש אחד אחרון. אך לצערו של האב הבן נפטר ביום חמישי בערב, לפני שהספיק למלא את משאלתו האחרונה. ביום שישי שלאחר הפטירה האב שוב לא מסוגל לעשות קידוש, כשהוא אפוף בצער וביגון הוא נרדם וחולם שהבן עורך קידוש עם סבו. הפי אנד. האב מתעורר שמח ורגוע.
הנרטיב הסיפורי ברור, זהו ביטוי מוחשי לאמרה "שוב יום אחד לפני מיתתך". הפרטים הרבים בסיפור משרטטים את ההשקפה החרדית על היציאה. הסיבה תמיד תהיה חיצונית (בהשפעת חברים רעים), המשפחה תמיד תקווה לחזרתו של הבן ותקבל אותו ולעולם לא תבין למה הוא עזב, היוצא תמיד יחוש מרוקן ועצוב, וכמובן, הניצוץ היהודי לעולם לא יכבה, גם רגע אחד לפני המוות.
את אותו רעיון ניתן למצוא גם אצל יונתן שווארץ, ענק זמר חסידי נוסף, משורר על ילד שירד מהדרך. באלבומו הווקאלי, המיועד לימים שבהם אסור לשמוע מוזיקה המנוגנת בכלים, "שהשלום שלו", הוא מספר על הבן שעזב את הסביבה החמימה בהשפעת חבריו הרעים, חרף תחנוני אביו. הבן נוסע להודו, מסתובב שם בדד ורק רוצה לחזור, אבל לא נעים לו. לבסוף, לאחר מפגש עם חבר של האב, הילד מחליט לחזור אך לפני שהוא מגיע לביתו הוא עובר במירון ונכנס לקברו של רשב"י. שם הוא מנסה להניח קוויטל (פתק) על הקבר, אך הפתק נופל שוב ושוב, ולפתע פתק נוסף נופל ונפתח, והבן מגלה שזה פתק שכתב האב, ובו הוא מבקש שבנו יחזור בתשובה ומצהיר שהוא סולח לו על הכול.
אולם סיפורים כאלה אינם משקפים את רוב סיפורי המשוררים החסידיים. חלק הארי של הסיפורים נוגע בשמירת מצוות בכל מחיר, בשואה למשל, ויש לא מעט סיפורים על האם היהודייה, לרבות שירי הלל ושבח על צדיקותן של נשים. וכמובן, סיפורי צדיקים ואמונה.
לדוגמה: שירו של יוסף משה כהנא, "מעלות פון אידין" מתוך האלבום "לחיים טאטע" מסביר למה כל מה שיהודים עושים הוא לשם שמיים, אם בוכים אז בתשעה באב, ואם שותים אז בפורים. דוגמה אחרת מביא מוטי אילוביץ, באלבומו "רעיונות", בשיר "אידישע תאיוועס" (תאווה יהודית), שם הוא מתאר דילמה של יהודי בליל שבועות, האם לאכול בשר בסעודת החג ובכך למנוע מעצמו שתיית קפה לפנות בוקר לאחר לילה ארוך של לימוד? וכך הוא ממשיך בתיאור ההבדלים בין תאווה יהודית לתאווה של גויים. לפי השיר, תאוות של יהודי קשורות תמיד למצוות. השיר מתפתח לתיאור תאוות יהודיות ייחודיות, כמו תפיסת תנומה באמצע "לכה דודי" או חשק עז לתקן את ה"בעל קורא" כשהוא טועה, דילוג על קטעי תפילה כמו "יוצרות או תחנון", זריקת סוכריות על החתן שנייה אחרי כולם ועוד.
והנה אנו חוזרים לספר על יצירתו של מיכאל שניצלער. השיר המדובר הוא "א נשמה בלייבט ריין" (נשמה נשארת נקייה) מהאלבום "די נשמה פלאם". השיר מתאר בעל עבירה שהתרחק מאוד מהיהדות. באחד הימים הוא פוגש קבוצת חסידים שנוסעת לרבי לרגל חתונת בנו, והמפגש מעיר בו את הניצוץ היהודי והוא מצטרף לנסיעה. כאשר הוא מגיע לחצר האדמו"ר, הרבי מספר לו משל, על שני אחים שהסתכסכו לאחר שאחד מהם התעשר. לקראת חתונת בנו שלח האח העשיר לאח העני הזמנה וסכום כסף נכבד. האח העני דחה זאת בכעס, אך בליל החתונה הוא לא הצליח לעצור את עצמו, ובעודו בבגדי השינה רץ אל אולם החתונה. לאחר המפגש המרגש שאל האח העשיר בתוכחה, מדוע לא השתמשת בכסף ששלחתי לך לקנות בגדים, לפחות היית מגיע לחתונה לבוש בבגדים נאים. הנמשל הוא אותו יהודי, שמראש היה ברור שיחזור בתשובה ויגיע לאדמו"ר, אבל למה בבגדי נוכרי?
אפשר ללקט אינספור תובנות מההאזנה לשירים, להבין מה מקומו של הצדיק בחיי החסידים, מה מצופה מאדם שומר תורה ומצוות, איך מתנהלים החיים בקהילה ועוד ועוד.
זהו אוצר בלום, שדה מוזיקלי רחב יריעה המאגד בתוכו תרבות אמונית רוויית סבל ותהילה.
מסיימים בכבוד המת, מיכאל ז"ל היה בעל נשמה יקרה שהטוב יצא ממנו, איש שכולו רגש שהקפיד לקרב את כל אלו שנדחקו החוצה.
איש אהוב שייזכר לעד.
שרה שנירר | מייסדת בית יעקב וממחוללות הפמיניזם האורתודוקסי
עקיבא גרין
המיתוס והפער
השעה שעת לילה מאוחרת. השקט הקסום ביער ירושלים מופר באחת. קבוצת בנות עשרה, מהטובות בסמינר, עליזות ושובבות, נכנסת אל היער. אחת הבנות מצוידת בגיטרה, חברתה בחליל צד. וכך, הרחק מעין כול, מתחילה המסיבה. הבנות לא מסתפקות בשירה ובזמרה, אלא יוצאות במחול. הריקודים הסוערים, מלאי שמחת הנעורים, נמשכים עד קרוב לעלות השחר.
קיומו של האירוע הובא לידיעת ההנהלה הרוחנית של הסמינר, ואחת המורות הכבודות פנתה אל החוגגות ברוב כעס וחמה: “מה שרה שנירר הייתה אומרת על החרפה שאירעה? בשביל זה היא הקימה את בית יעקב? בשביל ריקודים והוללות? לאן עוד נגיע?"
הממולחת שבחבורת התלמידות לחשה בקול: "אם שרה שנירר הייתה כאן, היא הייתה מצטרפת אלינו”.
הארכיון מגלה שהתלמידה צדקה. על פי עדותה של נערה מהראשונות שהתחנכו ב"בית יעקב", חגיגות ט”ו באב – חג ריקודי העם המעורבים מימי המשנה – נערכו יחד עם שרה שנירר ביערות ליד סקאווה, הסמוכה לקראקוב. המסיבה כללה הליכה ביער לאור ירח ונאום של שרה שנירר ושל אחת התלמידות־מדריכות. הנואמת טענה בפאתוס ש”חג ט”ו באב שייך לנו, הנשים”. לאחר מכן פצחו הבנות בשירה ובריקודים. עוד על אירוע יוצא דופן זה ראו ברשומתה של נעמי זיידמן, "התחייה הפמיניסטית של ט"ו באב", באתר "הספרנים" – בלוג הספרייה הלאומית.
מי את, שרה שנירר?
הקאנון החרדי צנזר חלקים מהותיים ורבים מחייה ומפועלה של שרה שנירר, יומניה המפורסמים נערכו באופן מגמתי. מהיומנים המקוריים עולה דמות שונה מזו שמנסים להציג בבתי הספר החרדיים.
את מה שלא מספר היומן השלימה לי תלמידה אחת אדיבה, בריאיון שערכתי עימה לפני שנים מספר. פניה הטובות ואדיבותה של אותה תלמידה חביבה ונעימת סבר לא ימושו מזיכרוני. מלבד הריאיון איתה וכתבתה של סוכצ'בסקי־בקון במקור ראשון, שנעזרתי בה רבות בכתיבת מאמר זה, הסתמכתי גם על ספרה המיוחד של פרופסור נעמי זיידמן, שהיא בוגרת "בית יעקב" בעצמה: שרה שנירר ותנועת בית יעקב, מהפכה בשם המסורת.
צירוף הדברים מעלה את התמונה הבאה: שרה נולדה בקראקוב למשפחה חסידית ענייה, אשר מנתה עשרה ילדים. בשל העוני העצום נאלצה שרה לעזוב את בית הספר ולעזור בכלכלת הבית, אך התחננה להוריה שייתנו לה להשלים את בית הספר היסודי. הוריה הסכימו. את השכלתה הגבוהה נאלצה שרה לרכוש באופן אוטודידקטי. שלטונות פולין הרשו לבני המעמד הנמוך להשתתף בהרצאות בתור שומעים חופשיים, והנערה הסקרנית ניצלה את זה היטב. היא הקפידה להשתתף במסלולי ההרצאות האלו על תרבות גרמנית, על שירה ומחזות. רעיונות על מעמד האישה החלו לעלות בפולין הנחשלת, ושרה ינקה רעיונות אלו מפי מוריה הנוכריים. כבר באותם הימים התבשלו בה דעותיה הפמיניסטיות. בהיותה בת 20 כתבה ביומנה: “האידיאל שלי, אי־שם במעמקי נשמתי, הוא רק לעבוד למען אחיותיי! […] לו הייתי יכולה לשכנע אותן יום אחד מה המשמעות של להיות אישה יהודייה אמיתית, לא רק למען האימהות שלהן או מפחד מאבותיהן, אלא רק מתוך אהבה גדולה לבורא עצמו […] לו הייתי יכולה לחיות עד שאיהנה לראות את תורתי נכנסת לבתים של אותן נערות יהודיות […] האם אני יוצאת מדעתי? […] איך אנשים היו צוחקים עלי, איך הם ידברו עלי!? איזו ילדה חסידית מטופשת!"
בהיותה נערה רווקה, חופשייה מעול בית ונישואין, השקיעה שרה זמן רב בלמידה ובביקורים בתיאטרון הפולני. התרבות הפולנית הייתה ספוגה בעורקיה. שיריו של אדם מיצקביץ’ ויוליוס סלובצקי היו שגורים על לשונה.
הוריה של שרה התקשו למצוא לה שידוך, בשל מראהּ הלא-חינני. היא נולדה עם שפה שסועה והרופא תפר את שולי השפה בגסות, דבר שכיער את פניה. בהתקרבה לגיל 30 (!) השיאו אותה הוריה לבחור חסידי בינוני בשכלו. הנישואין לא עלו יפה, שרה לא הייתה מוכנה להסכים עם תפיסת הנישואין הפטריארכלית שעל פיה מקומה של האישה – ולא משנה כמה היא חכמה ומוכשרת – הוא בין התנור לכיריים, כולל כיבוס בגדי הבעל וטיפול בעדת ילדים. היא דרשה וקיבלה גט מבעלה. חזון מאוד לא נפוץ באותה תקופה ובאותה קהילה.
מאז דבק בשרה כינוי הגנאי המשפיל “די גיגעטע” – הגרושה. בימים ההם היה כינוי זה אות קין נצחי על מצח האישה.
מצב החינוך וההתייחסות הרבנית לכך
בתקופת עלומיה של שרה מצב היהדות היה בכי רע. פריקת העול ההמונית לא פסחה גם על בתיהם של הרבנים הגדולים ביותר. די אם נציין את ילדיו של רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב – ה”שם משמואל" שהפנו עורף ליהדות בבוז,[1] או שנקרא את זיכרונותיה של איטה קאליש־קמינר, בתו של האדמו”ר מוורקא־אוטבוצק, שכתבה על חבריה הרבים וחוג ידידיה שכלל בתוכו את מיטב בניה של היהדות הנאמנה.[2]
הרבנים אומנם היו עסוקים בסכסוכי חצרות, במריבות שוחטים ובמאבקי שליטה, אך היו גם ניסיונות להציל את בני הנוער, בין השאר באמצעות הקמת ישיבות בליטא, בפולין ובהונגריה. שונה היה המצב בקרב הנערות; התפיסה המסורתית גרסה ש"מוטב יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים". תוצאות התפיסה הזו היו אסון קולוסאלי. שיעור המרות הדת והחילון נסק באופן תלול.
כשהייתה שנירר בווינה, היא נחשפה לרעיונותיו המהפכנים של הרב שמשון הירש, מרבני הנאו־אורתודוקסיה המפורסמים. הרב הירש העביר את נקודת הכובד מעיסוק מופרז בתלמוד ופלפוליו לעיסוק בעקרונות היהדות, לימוד תנ"ך ומדעים ומתן שוויון לנשים. בבית הכנסת שייסד בפרנקפורט היו 550 מקומות לגברים, ו־350 מקומות לנשים.
רעיונותיו של הירש וחדשנותם מצאו חן בעיני האישה המשכילה והמהפכנית. בפיקחותה הבינה היטב כי שיטת החינוך הישנה לא תחזיק מעמד מול גלי החילון, אך ידעה שבלי הסכמה רבנית לא תוכל לפעול כלל. לשם כך השתמשה שנירר בברכה שנאמרה לה על ידי רבי יששכר דוב מבעלז, כהסכמה לפעילותה. היא קיבלה גם הסכמה שבשתיקה מהאדמו"ר מגור, ועידוד גלוי מהחפץ חיים.
חשוב לציין שחסידי בעלז השמרניים לא הסכימו עם רעיונותיה, וגם אחר כך, כשנפתחה בבעלז רשת בתי חינוך לבנות, שמה היה "בית מלכה", ולא "בית יעקב".
מלבד רבנים אלו, רוב רבני הונגריה לחמו ביוזמה בכל הכוח. ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש כינה את הרשת "בית עשו" – בהיפוך מכוון לשמה של הרשת, "בית יעקב". במקומות רבים ספגה שרה זריקות אבנים. אבנים אלו לא נזרקו על ידי הבונדיסטים, אלא על ידי יהודים קנאים וחמי מזג. באחת מעיירות הונגריה לחם רב העיר נגד הכנסת רשת "בית יעקב" לקהילתו. לאחר שנתיים הוא נכנע, אלא שמחיר התנגדותו הראשונית היה כבד. כ־70 נערות מבנות העיירה פרקו עול.
הצלחתה של שרה בהקמת מוסד הלימודים לבנות עוררה את מפלגת "אגודת ישראל". עד אותה תקופה לא הייתה במפלגה כל מודעות לצורכי הנשים. לצורך המחשה, אציין דוגמה מובהקת לכך. באמצע שנות ה־30 קיבלה מפלגת אגודת ישראל כרטיסי עלייה לארץ (סרטיפיקטים) מאת הסוכנות היהודית. על פי הנחיותיו של האדמו"ר מגור, הסרטיפיקטים ניתנו לגברים בלבד. בנות "בית יעקב", שכבר הפכו לקבוצת בנות פעילה, לא הסכימו לגזרה זו. הן השוו את מאבקן למאבק ההרואי של בנות צלפחד, שרצו נחלה בארץ ישראל ולא חששו להתעמת עם משה רבינו. כך אף הן, נחושות בדעתן ולא מוכנות להיות כנועות לתכתיבי הממסד הרבני המפלה ביודעין בין גברים לנשים.
כדי שלא ייוותר רושם שתנועה מבורכת זו מנוהלת על ידי אישה בלבד, פעלו עסקני אגודת ישראל וחיתנו את שרה בשנית, עם יצחק לנדא. נישואין אלו התקיימו על הנייר בלבד. בפועל, הפעילות התנהלה מביתה של שרה כמו לפני נישואיה. בנות היו ישנות עימה בחדרה. אחותה הייתה דואגת לארוחותיה. גם במודעות הפטירה שיצאו אחר מותה הטראגי בקיצור ימים, נכתב רק שם המשפחה "שענירער" ולא הוזכר השם "לנדא" אף לא ברמז.
אחרי מלחמת העולם השנייה, שמחקה כמעט את כל יהדות אירופה, פעלו בוגרות "בית יעקב" להקים בתי ספר לבנות. אולם כחלק מכתיבת ההיסטוריה ושכתובה על ידי הממסד החרדי, גם דמותה של שרה שנירר הפכה לאייקון המסמל חינוך לצניעות, לשמרנות ולהסתגרות מפני העולם החיצון, על אף שכאמור אין כל קשר בין דמות אייקונית זו למציאות.
[1] להרחבה על כך ראו: י"י טרונק, פוילן: זכרונות און בילדער, חלק ז, ניו יורק: אונזער צייט, 1953, עמ' 201–217. להרחבה על דמויות של יוצאים ויוצאות נוספים ממשפחות מיוחסות בתקופה ההיא, ראו: דוד אסף, נאחז בסבך, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו, עמ' 331, הערה 54.
[2] איטה סיפרה את סיפור חייה בספרה אתמולי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
ביקורת ספרים
ספר, סיפור ומספר: תמונת מצב
שניאור שפרינצין
סיפורי היציאה שלנו דומים אלה לאלה וגם שונים. הם דומים גם לסיפורים של אלו שהיו כאן לפנינו, דומים ושונים. אבל ישנו דבר אחד שמשותף לכל הסיפורים – תחושת הבדידות שעולה מהם. ככל שיותר אנשים יספרו את הסיפור שלהם, כך תתרחב תמונת חיינו ויתגוונו בה הצבעים, וכך יותר אנשים יוכלו למצוא מקום שבו הם מרגישים שייכים.
"באתי אל הסטודנטים ואערוך לפניהם את חפצי, אבל אך ראוני האדונים הצעירים האלה, אך שמעו את פתח דברי, וצחוק אדיר התפרץ מפיהם. ואמנם אין לתת בהם דופי על קבלם את פני באופן כזה, כי באמת היה המחזה נלעג וזר עד מאד. שוו נא לנגדכם תמונה כזו: איש פולני-ליטאי כבן כ"ה שנה, בעל זקן מגודל, לבוש בגדים מגואלים וקרועים, ומדבר בשפה נלעגה הבלולה מלשונות עברית, זרגונית, פולנית ורוסית עם השגיאות בחוקי הדקדוק של כל אחת מהלשונות האלה, והאיש הזה מבטיח לסטודנטים משכילים כי הוא יודע את הלשון האשכנזית וכי קנה לו ידיעות בחכמות שונות. מי זה יתאפק מצחוק למראה מחזה כזה".
את הטקסט הזה כתב שלמה מימון בספרו האוטוביוגרפי. מימון נולד בשם "שלמה בן יהושע" ב־1753 בעיירה קטנה בבלרוס. הוא גדל בקהילה יהודית אורתודוקסית ובגיל 24 החליט לעזוב את העולם שהכיר. למרות היעדר ההשכלה הפורמלית, הוא הפך לאחד הפילוסופים המפורסמים בזמנו. הוא אומנם חי בארץ אחרת ושפתו שונה, אבל התחושה שהוא מתאר היא אותה התחושה שיוצאים חשים היום. בכתביו, יותר מכול, הוא מציג תחושת בדידות, שכל העולם נמצא בעבר אחד, ואתה מהעבר השני. דור הולך ודור בא, אבל שום דור לא זכר את הדורות הקודמים לו. בכל דור היו יוצאים, אבל כל יוצא ראה את עצמו כיחידי, כיוצא מן הכלל, כתופעה שנמצאת מחוץ להיסטוריה. הבדידות שביציאה תמיד הייתה שם. היוצאים בדור הקודם פרצו את השער עבור היוצאים של היום, והיוצאים שבדור שלפניהם פרצו את השער היו עבורם. היוצאים כתבו בכנות שאין למעלה ממנה, בכאב, בתקווה. אבל הם כתבו על עצמם כנפרדים, כמנותקים, כמקרה בודד, לא כסיפור של קבוצה. עד היום איש לא רואה את היציאה כסיפור אחד, כתיאור של אותה תופעה, שמתגלה שוב ושוב בכל דור, כל דור עם הטרגדיות שלו, כל דור עם ההצלחות שלו.
קשה לחזות איך תתפתח תנועת היציאה בישראל בעתיד, קשה לומר האם זו בכלל תנועה, האם מדובר באוסף של אנשים שבחרו לצאת, כל אחד מסיבותיו הוא, ואין קשר ביניהם, או האם מדובר בתנועה שמייצגת תופעה וסיפור משותף ואולי גם תכונות משותפות. אומנם לא ניתן לחזות איך תתפתח תנועת היציאה, אבל אפשר לבחון באופן היסטורי את הסיפור של היוצאים. הם כתבו דווקא בגלל שחשו שהסיפור שלהם ייחודי ושיש להם חובה לתעד את התהליך שעברו, להסביר. הם חשפו בכתיבה שלהם דווקא את המאפיינים המשותפים לנו והמשותפים להם. יש כל מיני סוגים של יוצאים, אי אפשר פשוט להצביע על יוצא ולזהות אותו עם כולם, כי כל יוצא וסיבותיו הוא, ולכל אחד התמודדות משלו. ביאליק, שנולד בכפר סמוך לז'יטומיר בשנת 1873 תיאר סוגים שונים של יוצאים – חבריו שעזבו את ישיבת וולוז'ין – בשיר "המתמיד":
"וְשָׁב אִישׁ בֵּית אָבִיו בִּדְרָכִים אֲבֵלוֹת:
הָאֶחָד – עַל שַׂחֲקוֹ בַּלֵּילוֹת בִּקְלָפִים,
הַשֵּׁנִי – עַל-סַפְּרוֹ עִם בְּתוּלוֹת בַּלֵּילוֹת,
הַשְּׁלִישִׁי – כִּי-מְצָאוֹ הַשַּׁמָּשׁ מְקַטֵּר
מִקְטַרְתּוֹ בְּשַׁבָּת בְּמָקוֹם יָדוּעַ,
הָרְבִיעִי – עִם "מוֹרֵה נְבוֹכִים" הִסְתַּתֵּר בַּעֲלִיָּה,
הַחֲמִישִׁי – לֹא-נוֹדַע מַדּוּעַ."
נדמה שכל יוצא מתאר סיבות אחרות ליציאה ושאין שום דבר משותף ביניהם. אבל יש תחושה אחת שמסתתרת בין השורות בשירו של ביאליק ואפשר לומר בביטחון מלא שהיא משותפת לכל היוצאים כמעט. זו תחושה שחוזרת על עצמה שוב ושוב בכל הטקסטים שפורסמו עד היום: בדידות.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
קריאה משפחתית
יעקב גולדברג
המלצות הקריאה של יענקי גולדברג
לפני כ-150 שנה הוכרז בפתיחה האייקונית של "אנה קארנינה" שכל משפחה אומללה בדרכה שלה, ומאז המציאות – או לפחות זו המשתקפת בעלילות הספרים – אכן ממחישה שהאומללות המשפחתית פנים רבות לה. אל מול גלגוליו והתפתחויותיו של מוסד המשפחה, שמקבל פנים חדשות מדור לדור, נדמה ששלל המורכבויות והאתגרים יכולים להיחשב כעוגן היציב והמחויב בכל משפחה ומשפחה כמעט, מורכבות שמכילה כמובן לא מעט אושר, כוח ומשמעות.
הנה 5 ספרים נבחרים מהשנים האחרונות, שמתעסקים ובוחשים במשפחתיות, בהשפעות שלה על חייו ועל בחירותיו של היחיד, ובכוחה הקיומי וההרסני כאחד על מי שאנחנו.
לחסל / מישל וולבק / 2022
פול, גיבור הרומן, הוא יועצו ואיש אמונו של שר האוצר הצרפתי ובנו של עובד בכיר לשעבר בשירות הביטחון. החיים שלו לא הולכים לשום מקום, הוא חי עם בת זוגו פרודנס בבית משותף אך בחדרים נפרדים, וכבר שנים שאין ביניהם שום קשר רגשי או גופני. התפרקות משפחתו היא הציר שמניע את העלילה, והיא כוללת את אביו החולה והמשותק, את ססיל, אחותו הדתייה, ואת אחיו אורוויל, שנשוי לעיתונאית בינונית שלא סובלת את פול.
על רקע מזימת טרור עולמית ובחירות לנשיאות צרפת, ולקראת יום הולדתו ה-50, פול עובר מסע חניכה וחיבור מחודש עם משפחתו המורחבת בכלל, ועם בת זוגו בפרט. פול, שמעיד על עצמו שהוא: "חש צורך שאינו יודע שובעה באהבה", משתדל להישאר אדיש לכול: "הוא עצמו תמיד הרגיש פחות או יותר פטור מן התשוקות השונות שמנה זה עתה, ושהפילוסופים מן העבר גינו כמעט פה אחד. תמיד תפס את העולם כמקום שהוא לא אמור להיות בו, אבל גם לא היה להוט לעוזבו, פשוט משום שלא הכיר מקום אחר" (עמ' 260). דווקא אותה אדישות מאפשרת לו להשביע, ולו במעט, את הצורך באהבה, ולשוב בפשטות לעצמו, לבת זוגו ולמשפחתו.
לקריאת פרק ראשון
זיכרונותיה של נערה מחונכת / סימון דה בבואר / 2011
הספר הראשון, מבין ארבעה כרכי אוטוביוגרפיה, שכתבה אחת ההוגות הפמיניסטיות הבולטות במאה הקודמת ובכלל, עוקב אחר זיכרונותיה החל מילדותה המוקדמת ועד תחילת שנות ה-20 לחייה, אז פגשה את ז'אן פול סארטר. הספר – שיכול לשמש מעין ספויילר לזוגיות המרדנית של שני אלו, שדחו את רעיון מוסד הנישואין לטובת מערכת יחסים פתוחה שהתבססה בעיקר על שותפות אינטלקטואלית ועל חברות עמוקה – מתאר את ראשית חייה של דה בבואר, שגדלה במשפחה בורגנית וקתולית, וכיצד הפכה לנערה סקרנית ומרדנית שהגיעה ללמוד פילוסופיה בסורבון.
התמסרותה לדת ניכרה כבר בגיל צעיר: "נמלאתי צדיקות; הקץ להתקפי הזעם ולקפריזות". וגם: "יראת השמיים המשותפת לנו קירבה אותי ואת אמא זו לזו... הפיכתי לילדה טובה הושלמה". וגם כעבור כמה שנים, כשזנחה את האמונה הדתית, היא עדיין טעונה ברגש דתי חזק: "אני רוצה לגעת באלוהים או להיהפך לאלוהים, הכרזתי". כילדה שגדלה לאם שסברה כי ייעודה של האישה הוא להתחתן בשידוך ראוי, ללדת ילדים רבים ולבקר באופן סדיר בכנסייה, היא מתענגת על ההתבגרות המרדנית שלה: "הברים ומועדוני הריקודים משכו אותי במידה רבה בזכות אופיים האסור. אמי לא הייתה מוכנה לדרוך בהם בעד שום הון שבעולם, אבי היה מזדעזע לראות אותי שם. מצאתי סיפוק גדול בידיעה שאני נמצאת לגמרי מחוץ לחוק". ותוהה, תהייה שתלווה אותה לאורך כל חייה: "איפה ניתן מקום, בחייהם הממושטרים של המבוגרים, לחייתיות הטבעית של החושים, של העונג?"
לקריאת פרק ראשון
אין מקום כזה / שפרה קורנפלד / 2022
ספרה השני של שפרה קורנפלד עוקב אחר עלילותיה של משפחת הרמן, ופורש, ללא רחמים, את התוצאה האומללה האפשרית של מעשים חסרי אחריות, במיוחד כאלו שאין מהם דרך חזרה, כמו הבאת ילדים לעולם. אידי ויהושע, הורים חרדים לשישה, מתגרשים ומחלקים ביניהם את הילדים. האב לוקח את הבנים, האם את הבנות. בשלב מסוים האם מחליטה להימלט עם שתי בנותיה הקטנות לאחותה בקנדה, והמרחק הגיאוגרפי משתלב עם הפערים האחרים שמתרחבים ומצטמצמים בין כל חלקי המשפחה.
קורנפלד, שגדלה בבית חרדי והעידה כי חלקים מהספר מבוססים על חייה האישיים, מתארת טרגדיה משפחתית מודרנית, שמסופרת מכמה זוויות ומערערת את ההיררכיה הברורה של יחסי הורים–ילדים. יש את יונה, האחות הבכורה שצריכה לדאוג לאחיותיה הקטנות ובין לבין מפתחת הפרעת אכילה ובורחת לניו יורק; פרי, התאום של יונה שמתגייס לצבא, ובראש כולם אידי, האם שמסחררת את כולם סביבה ונותרת חסרת יכולת לטפל בעצמה ובטח שלא בילדיה: "אחת-עשרה שנים צללתי בלי לעלות לאוויר. אחת-עשרה שנים של הריונות, הנקה, חיתולים ופליטות, ואפילו לא מחזור אחד שסיים את המסע מחוץ לגוף".
לקריאת פרק ראשון
הארגונאוטים / מגי נלסון / 2022
"איך להסביר, בתרבות שמקדשת הכרעה, שלפעמים הסיפור נשאר מבולגן?" (עמ' 66), כך תוהה הארי דודג', בן זוגה של המשוררת והסופרת מגי נלסון, שלא מזדהה לא כגבר ולא כאישה, בציטוט (אחד מיני רבים) בספרה של נלסון, הארגונאוטים. הספר, שיצא לאור לראשונה (2015), זכה למעמד של ספר מכונן בתרבות הקווירית של המאה ה-21, ומשלב תיאוריה ואוטוביוגרפיה, פרוזה ועיון ביצירה מתגלגלת, אבל ממש לא מבולגנת, כולל התנגדות והתנכרות לאידיאולוגיות היסודיות ביותר של החברה הסטרייטית. בין היתר, מוסכמת הבאת ילדים.
החלק האוטוביוגרפי של הספר מתמקד בעיקר במערכת היחסים המתפתחת בין נלסון להארי, תוך התייחסות מפורטת לחוויות הפיזיות של השניים, לרבות השינויים ההורמונליים שעובר הארי וההיריון של נלסון. הסיפור האישי נכנס ויוצא בינות לפסיפס פסקאות, ציטוטים ותיאוריות המשולבים בהרהורים חופשיים של נלסון על תשוקה וזהות, מיניות ומגדר ועוד ועוד. כן משפחה, לא משפחה – אליבא דנלסון, ה"אויב" הוא קיבעון יתר שעלול להוביל למצב הגנתי של קיפאון ולהתכחשות לכוחה של אמונה ולהשפעתה על היכולת להתמסר ולא להתחמק מהרצונות האותנטיים שלנו, שאומנם אינם חקוקים בסלע אך אל לנו להתעלם מהם ולהיוותר בשדה הפנטזיה, אל לנו לברוח ממה שטומן בחובו סיכוי לחיים ממשיים וממומשים.
קלרה והשמש / קאזואו אישיגורו / 2022
קלרה והשמש, הרומן השמיני של הסופר הבריטי זוכה פרס נובל קאזואו אישיגורו, מתרחש בארה"ב בעתיד לא מוגדר. המספרת, בגוף ראשון, היא קלרה, אישה מלאכותית שניזונה מהשמש וייעודה הוא לספק שירותי חברות מלאים למי שרוכש אותה. היא אומנם לא הגרסה המתקדמת ביותר בשוק, אבל ניחנה בכושר התבוננות מיוחד שמשתלב עם יכולות רגשיות מפותחות: "ככל שאני מתבוננת ורואה יותר, רגשות רבים יותר נעשים זמינים לי" (עמוד 97), היא מעידה על עצמה, וממשיכה למלא את תפקידה בחריצות.
דרך חלון החנות שבה מוצעת קלרה למכירה, היא לומדת על העולם שבחוץ, עד אשר רוכשת אותה ג'וסי בת ה-14, נערה חולנית שמזהה בקלרה משהו מיוחד. קלרה היא דמות "אנושית" באופן אפילו מעט משעמם. היא מתבוננת, סקרנית מאוד, מעט מוזרה וכמובן חברה מסורה. הבנאליות של דמותה מחדדת את השאלה העולה בהמשך העלילה – שעדיף שלא נפרטה כדי לא להרוס את חוויית הקריאה – הנוגעת בפחדים הגדולים ביותר וביחס שלנו לאהבות שמלוות את חיינו, על עוצמתן ושבריריותן. "אין שום דבר מיוחד כל כך בבת שלי", מצהיר אביה של ג'וסי, ועדיין, אפילו קלרה הרובוטית יודעת לומר שלא משנה כמה ננסה להתחכם, יש דברים שאין להם תחליף.
לקריאת פרק ראשון
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
בעקבות כותבים
מסכת יציאה
האור בישיבה מתעמעם לאיטו ועלטה יורדת על העיר. במקלט הטחוב מעט, שימים יפים ודאי עברו עליו עת שנבנה אי־אז בשנות החמישים, יושבים בשקט על כריות יוסי, יהודה, מוישי, יענקי ואבחי. האחרון שם לא מאוד נפוץ בעולם החרדי, אך אין מדובר אלא בראשי התיבות אב״ח – אלוהים ברוב חסדו, זכר למאמצים הרבים של הוריו, שרי ואליהו, להביא אותו לעולם. רק בזכות ברכתו של רב הקהילה – בהנפת אצבע, שהרי היה שרוי אז בהסתלקות חלקית המכונה בלעז שבץ או כיסופים, אם תעדיפו, הם ראו ישועות וחבקו אותו בשמחה רבה.
סביב פזורים ניירות עתיקים ובחוץ – מבעד לחלונית הברזל הכבדה, הפתוחה מעט – מכה רוח חשוון גלים־גלים במדשאה המצהיבה שלפי מסורות אבותינו מדורי דורות הייתה פעם ירוקה. מעבר לדלת נעה צלליתו של אדם, מתנדנדת מצד לצד, משל מדובר בשיכור. אולי באמת היה מדובר בשיכור. במהירות מבעיתה מניחים חמשת הנערים, כבני שש-עשרה, מתחת לישבנם את הספרים שאך לפני רגע אחזו בידיהם: פנחס שדה, עמוס עוז, אלבר קאמי, מאיר שלו, איניד בלייטון – מה אתם יודעים, ״החמישייה מפליגה לאי המטמון״.
נשימתם נעתקת והם שבים לנשום רק כעבור שעה קלה, רק כדי לגלות כעבור ימים אחדים כי באותו לילה נגזר גורלם ובקרוב יפוצו לכל קצוות הארץ – יוסי בשל משחק בקלפים; מוישי בשל התגנבויות ליליות למפגשים עם בתולות חסודות; יענקי בשל שאיפת עשן רעיל ביוצאו לביתו; יהודה בשל קריאת ספרים אסורים; אב״חי סתם כי מישהו הלשין שהוא בכלל פרענק בתחפושת, רחמנא ליצלן.
שש שנים בילו כאן, וכל יום כיעקב האוחז בעקב עשו – מלבושי אמש, כלבוש מחר. יום רודף יום בשחור לבן. ריטואל אין־סופי הרחק מהבית – שיעורי בוקר, אותה חברותא קבועה, אותם סדרים שאינם משתנים, אותן בדיחות עבשות שעברו עליהן מאות שנים, אותם חלומות שנאסרים היטב בכללים, אותן תפילות שעוד בינקותם למדו על פה.
עלתה החמה, ירד הליל וחמשת הבחורים, כגורי אריות, מזמרים לאדונם. העיר שבחוץ עטתה זה מכבר קידמה – מסכי לד בוערים, חנויות תועבה, ורק הם נותרו ספונים שם בין הכתלים הכבדים, העצומים, היושבים כאבני ריחיים, המיישרים כל סוטה מן התלם, כל שוטה וחירש וקטן עד לכדי פס בוהק.
אמר רבא, אמר אביי, אמר הלל הזקן, אמר המשגיח, אומרת אימא. כולם אומרים דברים הרבה והחסידים, הצנועים, הטהורים, הנשמות הזכות – נותרו על כנם.
מבוקר עד לילה לא משו מלימודם. צדיקים, עד שחטאו. חוטאים בעל כורחם. אלומת האור היפה שמבעד למסכי הברזל, אלומת האור הארורה, האוויר הצח, טלטלו את פאותיהם המסולסלות לעילא. ישנים אך ליבם ער לסובב אותם, הם היו כלואים בגופם. שותקים בדומייה הקדושה, שקועים בתלמוד, בהלכה. צועדים בנתיב החסידות והרבנות, אך חולמים לאי־שם – אל החופש.
אצל יוסי זה היה אחיו הבכור שירד מן הדרך. ״נרקומן״, לחששו הקולות סביב. ״זרוק ומזריק באיזו תעלה בשכונה שמעבר לכביש״. והנה, באחד הימים, בהולכו אל המקווה ממלמל תהלים, ראה אותו לפתע ונותר כמהופנט – יפה תואר, דוהר על אופנוע, נראה רחוק כל כך מהסיפורים המפחידים. מי בינינו המכור, הרהר יוסי לעצמו ורגליו נשאו אותו מאליהן הרחק.
יהודה, רצה הגורל, התקשה מאוד לקום בבקרים – מפני שלא היה לו דבר קרוב יותר מאשר הספרים שקרא בלילות. שוב ושוב נאבק, עד שהחל ממציא לעצמו שלל מחלות.
מוישי טעם טעמה הנורא של נשיקה משפתי חברתה של אסתי, אחותו הצעירה ממנו בשנה. הם מצאו עצמם בחדר כשאסתי יצאה לבית הכיסא, ואותה נערת חן יפת מראה קירבה אליו פניה ואמרה: ״אולי ננסה?״ והוא, ליבו רוטט, נפשו יוצאת מגדרה, עצם את עיניו וחטא לבלי שוב.
יענקי גדל למשפחה בעיירה רחוקה: הורים גרושים כמעט בסתר, שלל הילדים מתפזרים ברחבי השכונה, כאב בעצמות ודרך ייסורים. הוא לא ראה את האור, כמו צלל למעמקי הצחנה, לעומק האפלה, והתמלא זעם וכאב.
ואבחי דבר לא עשה. פשוט נולד ספרדי. במשך שנים הצליח אביו להסתיר זאת היטב – להשתכנז, לשנות את שם המשפחה, לעבור עיר, להתחתן יפה. עד שמישהו, אין לדעת מי, פגש את סבו וגילה את התרמית. מכאן קצרה הדרך אל מעבר לגדר, אל מחוץ למסגרת.
חמשת החברים – נטושי תורה, פושעי על־לחם, אובדים בדרך – עמדו כעת בפני חיים חדשים. העיתים השתנו, ואת מזבחם החדש הם הציבו הרחק מן הגבול שאותו כלל לא הכירו. דרך זרה, מתוקה ומרה, אבל הדרך שלהם אשר שבעים פנים לה.
***
הסיפור הזה היה יכול להיכתב כנראה בזמננו על ישיבה ממוצעת בבני ברק או בירושלים. כלומר, הוא אכן נכתב. אך הוא מבוסס על סיפורו של אחד מראשוני וגדולי היוצאים, רבינו ומורינו חיים נחמן ביאליק, ועל תקופתו בישיבת וולוז׳ין המיתולוגית בשלהי המאה ה־19. כך כתב בסיום הפואמה ״המתמיד״:
״בַּחוּרִים יָבֹאוּ, בַּחוּרִים יֵצֵאוּ. יֵשׁ יוֹרְדִים אֶל־בֵּיתָם לְיָמִים נוֹרָאִים, וְיֵשׁ שֶׁיָּפוּצוּ לַכְּפָרִים הַקְּרוֹבִים, וּרְחוֹקִים מֵעֵין הַמַּשְׁגִּיחַ הַנּוֹרָא יַעַלְזוּ בְכָבוֹד בְּבֵית אֲנָשִׁים טוֹבִים מְרַחֲמֵי רַבָּנָן, מוֹקִירֵי בְנֵי־תוֹרָה. אַף־יֵשׁ אֲשֶׁר גֹּרְשׁוּ וַיֵּצְאוּ נִדְחָפִים, וְשָׁב אִישׁ בֵּית אָבִיו בִּדְרָכִים אֲבֵלוֹת:
הָאֶחָד – עַל שַׂחֲקוֹ בַּלֵּילוֹת בִּקְלָפִים,
הַשֵּׁנִי – עַל־סַפְּרוֹ עִם בְּתוּלוֹת בַּלֵּילוֹת,
הַשְּׁלִישִׁי – כִּי־מְצָאוֹ הַשַּׁמָּשׁ מְקַטֵּר
מִקְטַרְתּוֹ בְּשַׁבָּת בְּמָקוֹם יָדוּעַ,
הָרְבִיעִי – עִם ״מוֹרֵה נְבוֹכִים״ הִסְתַּתֵּר
בַּעֲלִיָּה, הַחֲמִישִׁי – לֹא-נוֹדַע מַדּוּעַ....״
ביאליק, כפי שאנו מבינים אותו, לא ניתק משורשיו. הוא הוסיף להתכתב עם הישיבה, עם הימים הרבים שהעביר בה, עם האדמה הפורייה שבה צמח ופרח וגדל, כאשר פרש את כנפיו. הוא נותר נאמן למסורת אבותיו וראה בה חלק בלתי נפרד ממנו.
כמותו, להבדיל אלף אלפי הבדלות, יקומים ואילנות גבוהים, גם אנחנו. היציאה מהחברה החרדית היא תופעה ותיקה עד מאוד. אם סבא של כל אחד ואחת היה רב חשוב, משמע, כולנו, כולכם, יוצאי המגזר החרדי. זקופי ראש וקומה, נעדרי גחמה או סיפור אומללות כפי שסיפרו לנו בילדותו. זוהי תנועה, במלוא מובן משמעותה.
כתנועה, יש בה אין־ספור גוונים – יש חילונים להכעיס וחובשי כיפת שמיים; חרדים לרצות וחובשי מגבעת; וסרוגים ומקוטפי כיפות מכל המינים והסוגים. יש בה מסורת ויש בה רציונל ובעיקר – יש בה קהילה עם סיפור, שהוא שלה: סיפור של עוצמה, של כוח, של מורכבות, של התמודדויות כמובן. אבל בעיקר, סיפור על אומץ, על חציית גבולות ועל שבירת קירות. על תעוזה ועל שינוי.
איך ההורים קיבלו את זה? מתי הורדת את הפאות? איפה גרת אחרי שהודעת להורים שאת יוצאת? יש לך עוד אחים ואחיות שיצאו? את עדיין מאמינה באלוהים? איך את מגדירה את עצמך? אלו רק חלק מהשאלות שכל יוצא ויוצאת נתקלים בהן ברגע שהם מספרים שגדלו כחרדים ובחרו לעזוב. לכל אחד מאיתנו ישנן תשובות שונות לשאלות, אבל יש מכנה משותף לכולנו, והוא – כולנו באנו משם וזוהי נקודת בסיס המעצבת את חיינו ביום יום.
ניתן לרכוש את הספר כאן
מלך היהודים ושבת המלכה
רסל דיקשטיין
יולי 1934, וינה. ליבו של חיים נחמן ביאליק, המשורר העברי הסוחף, הפופולרי, החדשני אך המקובל על הכול כמעט, חדל לפעום. קולו של דור נדם. ביאליק נפטר צעיר יחסית, בן 61 בסך הכול. לווינה הוא הגיע כדי לטפל בבעיה שהציקה לו כשבע שנים, אבנים בכליות. הוא נותח, הניתוח הסתבך וביאליק מת. כמה ימים לאחר מכן הגיע ארונו לארץ ישראל – עוד לא מדינת ישראל – והוא הובא לקבורה בהלוויה המונית, לפי הדיווח כמאה אלף איש באו להיפרד ממנו.
דמותו של ביאליק, מורשתו, יצירותיו הרבות בכל תחום הקשור לטקסטים יכולות למלא, ואף ממלאות, כרכים על גבי כרכים. נהרות של דיו נשפכו על האיש שהיה אגדה עוד בחייו. הרחוב שבו התגורר, בתל אביב הצעירה שכה אהב, נקרא על שמו כאשר עבר להתגורר בו. בשנים שגר בתל אביב המונים זרמו לביתו והדירו מנוחה מעיניו ויצירה מבין אצבעותיו. שירו המפורסם "צנח לו זלזל" הוא רקוויאם עצוב ליוצר שמעיינו יבש:
צָנַח לוֹ זַלְזַל עַל־גָּדֵר וַיָּנֹם –
כֹּה יָשֵׁן אָנֹכִי:
נָשַׁל הַפְּרִי – וּמַה־לִּי וּלְגִזְעִי,
וּמַה־לִּי וּלְשׂוֹכִי?
נָשַׁל הַפְּרִי, הַפֶּרַח כְּבָר נִשְׁכָּח –
שָׂרְדוּ הֶעָלִים –
יִרְגַּז יוֹם אֶחָד הַסַּעַר – וְנָפְלוּ
אַרְצָה חֲלָלִים.
אַחַר – וְנִמְשְׁכוּ לֵילוֹת הַזְּוָעָה,
לֹא מְנוּחָה וּשְׁנָת לִי,
בָּדָד אֶתְחַבֵּט בָּאֹפֶל וַאֲרַצֵּץ
רֹאשִׁי אֶל־כָּתְלִי.
וְשׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי
עַל־גִּזְעִי אֶתָּלֶה –
שַׁרְבִיט קֵרֵחַ, לֹא צִיץ לוֹ וָפֶרַח,
לֹא־פְרִי וְלֹא־עָלֶה.
(מתוך "פרויקט בן יהודה")
ביאליק הרבה להמשיל אדם לטבע – כמי שגדל במשפחה אורתודוקסית אדוקה, חונך בידי סב רב קפדן ולמד בישיבת וולוז'ין, אוצרות ארון הספרים היהודי היו פתוחים בפניו והוא היה בן בית בהם. אפילו שיר הילדים הידוע שחיבר "נד-נד", קורץ לתורת הקבלה "מה למעלה ומה למטה". בשיר "צנח לו זלזל" קשה להתעלם מהתזכורת לפרק הראשון בתהילים, לפסוקים הממשילים אדם לעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו ייתן ועלהו לא ייבול וכל אשר יעשה יצליח, לעומת הרשעים שהם כמוץ אשר תדפנו הרוח.
יחסו של ביאליק למסורת ישראל סבא הוא הנושא שבו אעסוק בשורות הבאות. חלק מהדברים ידועים, ואף על פי כן, אחזור ואזכיר אותם שכן הסוגיות שבהן עסק היהודי המופלא הזה ממשיכות ומעסיקות אותנו גם היום, כ-150 שנים לאחר הולדתו.
לפני ארון הספרים – המתמיד
נפשו ויצירתו של ביאליק נצרפו בכבשן הלוהט של גורל העם היהודי במזרח אירופה במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. כשהיה בן שש נפטר אביו, שהיה מנהל בית מרזח ואדם קשה יום, ואימו, שלא הצליחה לפרנס את עצמה ואת שלושת ילדיה, העבירה את חיים נחמן הקטן להשגחתו של סבו, הרב יעקב משה ביאליק. השנים שם היו קשות עבור היתום. הוא ספג מכות והתעללות, ודומה כי נחמתו היחידה היו הספרים. הוא העיד על עצמו שקרא כל ספר בספרייתו של סבו.
אֶת-פְּקֻדַּת שְׁלוֹמִי שְׂאוּ, עַתִּיקֵי גְוִילִים,
וּרְצוּ אֶת-נְשִׁיקַת פִּי, יְשֵׁנֵי אָבָק.
מִשּׁוּט אֶל-אִיֵּי נֵכָר נַפְשִׁי שָׁבָה,
וּכְיוֹנַת נְדוֹד, עֲיֵפַת גַּף וַחֲרֵדָה,
תְּטַפַּח שׁוּב עַל-פֶּתַח קַן-נְעוּרֶיהָ.
הֲתַכִּירוּנִי עוֹד? אָנֹכִי פְּלוֹנִי!
בֶּן-חֵיקְכֶם זֶה מֵאָז וּנְזִיר הַחַיִּים.
מִכֹּל חֲמוּדוֹת אֵל עַל-אֶרֶץ רַבָּה
הֲלֹא רַק-אֶתְכֶם לְבַדְּכֶם יָדְעוּ נְעוּרָי,
לְגַן הֱיִיתֶם לִי כְּחֹם יוֹם קָיִץ
וְלִמְרַאֲשׁוֹתַי כַּר בְּלֵילֵי חֹרֶף,
וָאֶלְמַד צְרוֹר בִּגְוִילְכֶם פִּקְדוֹן רוּחִי
וּלְשַׁלֵּב בְּתוֹךְ טוּרֵיכֶם חֲלוֹמוֹת קָדְשִׁי.
הֲתִזְכְּרוּ עוֹד? – אָנֹכִי לֹא שָׁכַחְתִּי –
בַּעֲלִיַּת קִיר, בְּתוֹךְ בֵּית-מִדְרָשׁ שׁוֹמֵם,
אֲנִי הָיִיתִי אַחֲרוֹן לָאַחֲרוֹנִים,
עַל-שְׂפָתַי פִּרְפְּרָה וָמֵתָה תְּפִלַּת אָבוֹת,
וּבְפִנַּת סֵתֶר שָׁם, עַל-יַד אֲרוֹנְכֶם,
לְעֵינַי דָּעַךְ כָּלִיל נֵר הַתָּמִיד.
(לפני ארון הספרים, פרויקט בן יהודה)
הלב יוצא אל הנער היושב בבית המדרש השומם, כשהוא נטול ידידים וחום משפחתי, ומוצא לו מנוחה בחיק הטקסטים העתיקים; זכר החוויות הללו לעולם לא יימחה מליבו.
ביאליק לא שכח ולא היה מסוגל להתנתק גם מחוויותיו בישיבה, כמה שנים אחר כך.
בפואמה "המתמיד" שרטט ביאליק סצנות מחיי ישיבה ליטאית, תיאורים שאנשים שגדלו בחברה החרדית יוכלו בקלות לזהות בהם את עצמם ולהזדהות עימם. שעות הלימוד הארוכות, ההידבקות לספסלי העץ והחתירה לפענוח הסוגיות, הוויתור על כל תענוג שהוא למען שקיעה בלימוד התורה, הרחקות של חברים מתמידים פחות, וגורלו הבודד של העילוי, המתמיד, שהזדקן על ספסלי הישיבה ולא יצא ממנה עד יום מותו. ביאליק תוהה על התוחלת שבלימוד-עינוי שכזה, ואם טרם קראתם – חושו לקרוא. "המתמיד" באתר פרויקט "בן יהודה".
חרף הנימה הביקורתית בפואמה, השורות הבאות משקפות געגוע וכיסופים בלתי נגמרים:
הָעִתִּים הִשְׁתַּנּוּ, וְהַרְחֵק מִגְּבוּלְכֶם
הִצַּבְתִּי מִזְבְּחִי, נָתַתִּי אֶת-סִפִּי –
אַךְ זֹכֵר עוֹדֶנִּי אֶת-כֻּלְּכֶם, אֶת-כֻּלְּכֶם,
תְּמוּנַתְכֶם תִּלְוֵנֵי, לֹא-תָמּוּשׁ מִלִּבִּי.
לא טוב היות האדם חלוק לשניים: חציו לאדוניי וחציו לעזאזל. לא טוב!
הדואליות של ביאליק בכל הקשור ליחס שלו לתרבות היהודית מגיעה לשיא לאחר שנשלח, כעיתונאי, לסקר את זוועות פרעות קישנב (1903). הטקסט שכתב ביאליק לאחר שראה, שמע וקרא עדויות, לא היה דיווח עיתונאי אלא כתב אישום חריף ומטלטל נגד אלוהים ונגד המגדירים עצמם עמו הנבחר. בפואמה הארוכה "בעיר ההרגה" לאחר תיאורי אונס מזעזעים של נשים יהודיות, כתב ביאליק את השורות הבאות:
וְהֵגִיחוּ בַעֲלֵיהֶן מֵחוֹרָם וְרָצוּ בֵית-אֱלֹהִים
וּבֵרְכוּ עַל-הַנִּסִּים שֵׁם אֵל יִשְׁעָם וּמִשְׂגַּבָּם;
וְהַכֹּהֲנִים שֶׁבָּהֶם יֵצְאוּ וְיִשְׁאֲלוּ אֶת רַבָּם:
“רַבִּי! אִשְׁתִּי מָה הִיא? מֻתֶּרֶת אוֹ אֲסוּרָה?” –
וְהַכֹּל יָשׁוּב לְמִנְהָגוֹ, וְהַכֹּל יַחֲזֹר לְשׁוּרָה.
חיצי הביקורת של ביאליק לא מופנים אל הפורעים ואל השלטונות שאפשרו זאת, בפעם הראשונה הביקורת היא על היהודים עצמם, שהסתגלו לפרעות ותחת להשיב מלחמה – הם עסוקים בדקדוקי הלכות. הטחות של ממש כלפי שמיא מהדהדות לאורך כל הפואמה. לדוגמה:
סִלְחוּ לִי, עֲלוּבֵי עוֹלָם, אֱלֹהֵיכֶם עָנִי כְמוֹתְכֶם,
עָנִי הוּא בְחַיֵּיכֶם וְקַל וָחֹמֶר בְּמוֹתְכֶם.
(הטקסט המלא – באתר "פרויקט בן יהודה")
כשאני קוראת את הטקסט הכאוב והכעוס הזה, איני יכולה לראות בו כפירה או נטייה לאתאיזם, לא. אין שום סיכוי שאדם שאינו מאמין יפנה זעם רב כל כך כלפי גורם שהוא אינו מאמין בקיומו. נקודת המוצא הזאת, שביאליק לא ביקש להינתק מהיהדות ושבניגוד לשפינוזה, לא "שחט" את אלוהים, מארגנת להפליא את המשך הטפתו של ביאליק – כינוס הנכסים הספרותיים של ארון הספרים היהודי והפיכתם למקור התרבות הציונית החדשה.
אמר ועשה, יחד עם חברו יהושע חנא רבניקצי הוציא לאור את "ספר האגדה" – לקט מוקפד של מדרשי חז"ל. ממליצה בחום לקרוא.
לא זכיתי באור מן ההפקר
ביאליק הרבה לכתוב, להטיף ולדרוש בכבודה של השבת. הוא ראה ערך של ממש ביום המנוחה, בשביתה מכל מלאכה וריכוז הכוחות והנפש לתהליכים רוחניים. אך – ובהדגשה – לא בתואם לכללי ההלכה. אפשר רק לדמיין את גלגול העיניים שלו כשכתב "ובכן, 'נתנה ראש ונשובה לשולחן ערוך'? מי שיגלה בדבריי פנים כאלה, סימן שלא הבין בהם כלום" (הלכה ואגדה, 1917). לא לחינם בחר ביאליק, שכאמור היה בקי ובן בית בטקסטים מהמקורות, בפסוק המתאר את רצונם של בני ישראל לשוב למצרים, לעבדות, תחת לחיות כעם חופשי. הצעותיו, לתפיסתו, היו שחרור מכבלי ההלכה ומהמציאות העגומה של היהודי הנרדף והמשוסה, כפי שנגלתה לעיניו בעיר ההריגה, קישינב. הוא שאף ליהדות אחרת, חלוצית, חזקה, חברת מופת רוחנית באמת, לא של דקדוקי עניות אלא של הגות והתעלות הנפש. ברוח זו נוסדה אגודת "עונג שבת", והחלו מפגשים הנושאים שם זהה. המפגשים נערכו בשבת אחר הצוהריים, בדרך כלל, והשתתפו בהם מאות אנשים. עד מהרה היה המקום, קונסרבטוריון שולמית, צר מלהכיל את ההמונים, והמפגשים עברו לאולם גימנסיה הרצליה. אך גם מקום זה היה קטן מדי, שכן רבים מתושבי העיר הראשונה רצו להשתתף באירוע, ובמאי 1929 נחנך אולם "אוהל שם", ובו כ-1,200 מקומות, שנבנה במיוחד עבור פעילות "עונג שבת". ביאליק עצמו הנחה את המפגשים, ונשא דברי סיכום בתום כל הרצאה. בין המרצים היו סופרים, היסטוריונים, פילוסופים ואנשי רוח אחרים, ולפני ההרצאות הונהגה שירה בציבור. ביאליק נעשה אדמו"רם החילוני של מבקשי דעת ורוח רבים. אפילו ניגון מיוחד חיברו לו, לאדמו"ר החילוני ספוג הערכים הזה. ניגון ביאליק. ביאליק הקפיד להיכנס למפגשי עונג שבת באיחור, לאחר שהכול כבר התיישבו במקומותיהם, וכשנכנס פרץ הקהל בשירת הניגון, ונעמדו לרקוד במעגלים. טיש מודרני.
יהדות כתרבות – גם בזמן הזה
במסגרת החינוכית שבה גדלתי שנאה עזה הופנתה כלפי ביאליק. הוא נחשב משוקץ, ולא בגלל שורשיו הליטאיים. הוא היה סדין אדום, אפיקורס להכעיס (לדעתם), יודע את בוראו ומורד בו. היו מי שהעדיפו ללכת בדרכים עוקפות וארוכות, ובלבד שלא ייאלצו לעבור ברחוב הנושא את שמו. עד כדי כך שנאו אותו, שנים רבות לאחר מותו.
כשהייתי בכיתה ב' חולקו לנו חוברות לתרגול כתיבה ללא ניקוד. אחרי שהמפקחת הדתייה חילקה את החוברות ונפרדה מאיתנו, המורה החרדית עברה בין השולחנות עם שדכן והידקה את הדפים שבהם הופיע ראשו העגלגל של המשורר הלאומי – הספקתי להציץ, השיר שעליו היינו אמורות להתאמן היה "קן לציפור". המורה נזפה בי והסבירה, "אסור להביט בפני רשע".
במשך שנים התקשיתי להשתחרר מתווית הרשע שהודבקה לביאליק, וכשהצלחתי – נפעמתי. לא רק שגילתי מעיין בלתי רגיל, עצום בממדיו, של יצירה מפלחת לב, מדויקת, עשירה ורב-גונית, אלא שראיתי את ההלחם המופלא שניסה לעשות, עשרות שנים לפני שהתפקרתי בעצמי, לפני שפרקתי עול ואז ניסיתי לקבל על עצמי, להתקבל בעצמי, להיכל חדש ומעודכן, היהדות כתרבות.
ביקורת הצגות
ככה הוצגתי
יעקב פינק
אודה וגם אבוש, כששמעתי בתחילה על ההצגה המתבשלת לה תחת השם "ככה יצאתי", אומנם התרגשתי יחד עם כולם מעצם הרעיון; לראשונה בהיסטוריה, סיפורם של היוצאים עולה לבמה באופן שכזה, מקבל צורה משחקית ומונגש בצורה חיה לכל מתעניין.
אך לא עלה בדעתי ללכת לצפות בה.
הרי שמה מעיד עליה, "ככה יצאתי"! נועדה היא לספר את סיפורם של היוצאים. וכי אני, יוצא מזדקן, צריך לשמוע איך יוצאים? מה כבר אפשר לחדש לי?
לא הבאתי בחשבון את זוגתי שתחיה. יובל, בת ישראל כשרה ונורמטיבית היא, שעד שהכירה אותי הידע שלה על יוצאים, כמו של רוב עם ישראל, התבסס על דמות בסדרת טלוויזיה או כתבה חשופה בעיתון.
כך שערב בהיר אחד היא זרקה לי כבדרך אגב, "לאיזה תאריך הזמנת לנו כרטיסים?"
לרגע אחד עוד ניסיתי לתור במוחי אחר מפלט, אך מהר מאוד הבנתי: היא רוצה לצפות, לה מגיע לצפות, עבורה נועדה ההצגה. ואני? אני הסיבה שהיא רוצה לצפות בהצגה. היא הרי רוצה עוד אמצעי להבין אותי, את סיפור חיי. שלא אתלווה אליה?
וכך, מתוך תפיסת עצמי כג'נטלמן שבסך הכול מלווה את זוגתו להצגה שנפשה חפצה בה, הגעתי אל תיאטרון צוותא.
עוד טרם החלה ההצגה הרגשתי איך משהו בי משתנה.
עוצמת ההתרגשות והציפייה של המשתתפים הורגשה היטב באוויר, כל אחד ואחת עם הציפייה וההתרגשות ממקומו הוא. יוצאים, בני משפחה, חברים, כולם היו סקרנים לראות איך נראה הסיפור המוכר מזווית כזו, או אחרת, על הבמה.
אבל בתוכי, הסקפטיות עדיין עמדה לה איתן.
נזכרתי שהפעם האחרונה שבה נכנסתי בשערי צוותא הייתה כשחקן, ממש באולם שממול. "בטוח יהיו לך הערות על המשחק, אין סיכוי שתוכל ליהנות מההצגה הזאת כמו כל הקהל המרוגש הזה", התעורר בי הקול הנוירוטי המוכר. אבל גם היצר הטוב לא טמן ידו בצלחת, "שחרר, יעקב, שחרר. יש לך הזדמנות לראות איך נראה הסיפור שלך בעיניים אחרות, תזרום".
תוך דקה וחצי, או לפחות כך הרגשתי, מצאתי את עצמי צופה יחד עם כולם בכיתת סטודנטים באוניברסיטה הפתוחה, רואה מקרוב את יעקב, היוצא הצעיר, בשעה שהוא פוגש את הפערים שעימם הוא מגיע כבחור ישיבה בדימוס לשיעור סטטיסטיקה מול מרצה נמרצת.
טוב, בהצגה הזאת זו לא הייתה האוניברסיטה הפתוחה, לא שיעור סטטיסטיקה וזה לא היה יעקב. אבל לשם אני הפלגתי בדמיוני. השחקנים אבי אופיר וטס מאיר, בבימויה המבריק של עדי גורל, לקחו אותי יד ביד, סצנה אחר סצנה, דרך חוויות היציאה באופן שלא צפיתי.
לא צפיתי שעיניי יצטעפו בדמעות. אבל יותר מכך, לא צפיתי את עוצמת החשיפה.
יובל, שישבה לצידי, ראתה אותי דומע ולקחה את ידי בידה לנחם ולחבק. אבל אני, שלא הכנתי את עצמי לעוצמת החשיפה, משכתי אינסטינקטיבית את היד בחזרה, וחיבקתי את עצמי. הסתגרתי והתכנסתי לתוך עצמי, אך לא הורדתי את עיניי מהבמה. לא הייתי מסוגל לחלוק את הרגע ההוא. הייתי מופתע לחלוטין.
מול עיניי הוצגה, עירום ועריה, מערכת היחסים שלי עם אימא, עם אבא. השיחות הכי אינטימיות, הרגעים הכי פרטיים, שוברים ומרסקים שחוויתי.
על הבמה, אבי צעק בטלפון על אימא שלו. במילים פשוטות הוא הטיח בה את מה שיש בלב של כל יוצאת ויוצא, את מה שלפעמים אני רוצה מאוד לומר ותמיד יוצא במילים משובשות.
בום. "דפקת לי את החיים, אימא". הדמעות לא שאלו אותי, הן נשפכו.
היום, אחרי שצפיתי בהצגה פעמיים וגם שלחתי את הוריה של זוגתי לצפות בה, אני מרגיש אידיוטי למדי עם המחשבה שכמעט לא הלכתי.
רמת הרגישות הגבוהה של השחקנים, המבטאת כל סיטואציה של יוצאת או יוצא בצורה כל כך מדויקת, באותנטיות מרבית, פותחת לכל אדם חלון של ממש אל אחת התופעות הכי מרתקות ומסעירות הקיימות כיום בחברה הישראלית.
אני יכול להסביר לכל אחד בת"ק אופנים את גודל הפער התרבותי שיש לחלק מן היוצאים, או את פערי ההשכלה של היוצא המנסה לסלול את דרכו באקדמיה, אבל בשום אופן לא אצליח לתאר את החוויה כמו הסצנה בהצגה, שבה נכנס היוצא לראשונה אל מועדון תל אביבי ויוצר אינטראקציה עם בחורה. אגב, זו הסצנה שבה הבכי התחלף בצחוק.
הצגה שלוקחת אותך דרך הצחוק והבכי, הסיפוק והכאב, חזקה עליה שהיא מספרת סיפור אמיתי.
אל תחמיצו.
ככה יצאתי
כתיבה, עיבוד ובימוי: עדי גורל
שותפים לכתיבה: חני כהן, טס מאיר, אבי אופיר
מוזיקה מקורית ועריכה מוזיקלית: מיכאל ליניק ואור קודאי
הפקה: רחלי מרגלית
ניהול הצגה: שירה בראודה ושלי קופל
שחקנים יוצרים: אבי אופיר וטס מאיר
המחזה הופק בסיוע השותפים לדרך של ארגון "יוצאים לשינוי".
מחסידות גור אל בימת התיאטרון
אביגדור כהן גדל והתחנך בחסידות גור. היום, הוא מציג על בימת התיאטרון את המסע המשותף לו ולאברכים צעירים שמחפשים את דרכם בעולם. בין קודש לחול, בין סעודת שבת בבני ברק להחלפת בגדים ויציאה לתל אביב. כמה ימים לפני ההצגה הראשונה בקאמרי, תפסנו אותו לשיחה אינטימית על יציאה ויצירה
[caption id="attachment_5624" align="alignleft" width="300"] אביגדור בצעירותו[/caption]
ספר לנו על תחילת הדרך שלך?
גדלתי בחסידות גור. שם למדתי במסגרת הישיבתית עד גיל 20. אבל אז בחרתי לעזוב את החסידות כי הבנתי שהדרך הזאת לא מתאימה לחיים שלי. ראיתי את העתיד לבוא למי שממשיך בדרך הזו והבנתי שזה לא אני, זו לא המשפחה שאני רוצה להקים. אמנם לקח זמן אך היום אני לגמרי מחוץ לחסידות.
מה כן לקחת מהעבר שלך כאחד שגדל בחסידות גור?
יש הרבה ערכים יפים וחשובים שהם חלק מהחינוך החרדי ואני שמח שהם חלק ממני- כיבוד אב ואם, עזרה לזולת. ערכים שעד היום אני רואה אותם באור חיובי.
גם היום אני מגדיר את עצמי כבן אדם דתי ולכן עדיין מרגיש מחובר ליסודות עליהם גדלתי, אלא שכל אחד צריך לדעת את המקום שלו. לכל אחד יש את הדרך האישית שלו ולא ייתכן שאנשים מסוימים יכתיבו לאנשים אחרים איך הם צריכים בדיוק לחיות.
איך נוצר החיבור למשחק ותיאטרון?
בגיל 21 עשיתי מכינת בבית צבי, בית הספר לאומנויות הבמה, במשך חודשיים.
מאוד התחברתי למשחק ותיאטרון, בעיקר כדרך נוספת לביטוי רגשי- כשאני מביא את הנפש שלי לידי ביטוי על הבמה זה תהליך מעצים ומיוחד שאני עובר עם עצמי שגורם לי להוציא עומק רגשי שטמון בי. יש בזה משהו אמיתי ונכון. אחרי המכינה החלטתי שאני הולך הולך על זה עד הסוף. המשכתי ללימודי משחק של כשלוש שנים בבית הספר אימפרו.
[caption id="attachment_5618" align="alignleft" width="200"] בהצגה 'כל נדרי'[/caption]
איך אתה חווה את המשחק ב'כל נדרי'?
ההצגה היא הצגת הגמר שלי במסגרת הלימודים.
ההצגה ממש מבטאת את העולם האישי שלי ולכן הרגשתי כיף לשחק בה. אני יודע מה זה להיות בחברה החרדית ולהסתכל החוצה ולרצות את מה שיש בחוץ. אלו דברים שאני חווה על עצמי ועם חברים שלי, אנוסים ויוצאים. אני מכיר את התחושה של הקרע הפנימי בין שני עולמות.
לשחק בהצגה שהיא בשר מבשרך זאת חוויה מדהימה. אני חש חיבור עמוק לתכנים שאנחנו נוגעים בהם.
בנוסף, בגלל ההיכרות המעמיקה שלי עם הנושא הפכתי להיות מעין מורה לשאר השחקנים, סוג של עוזר במאי. היה צריך להסביר את כל הרבדים הקטנים ואת כל הניואנסים שיש בחברה החרדית. שאר אנשי הצוות החילונים לא מכירים מה זה מוקצה בשבת ואיך ניגשים בחברה החרדית לנושא של יחסי אישות ועוד דברים רבים שאצל חרדים הם מובנים מאליהם.
מה הטיפ שהיית נותן ליוצא בשאלה טרי?
שישחרר את העבר שלו ויחפש להכיר דברים חדשים. לא לפחד לנסות.
אני בכלל לא ידעתי מה זה תיאטרון. קולנוע יצא לי לראות פה ושם, אבל תיאטרון?! אפילו לא ידעתי על קיומו. הייתי צריך לקפוץ למים ולהיכנס לעולם הזה של המשחק. כל אחד שמגיע מהעולם החרדי יכול לנסות וגם להצליח. כישרון ורצון יש בכל אחד, צריך לקחת את זה למקום הנכון להאמין בעצמך ולהצליח.
דברים חדשים זה הדברים הכי מעניינים שיש. באופן אישי עשיתי דרך מדהימה ומנקודת התחלה שבכלל לא ידעתי מה זה תיאטרון למדתי להבין את השפה ולהיות 'חלק מהמשחק'. זו חוויה מעצימה שתלווה אותי כל החיים. כל פעם שאני עומד על הבמה ומשחק אני מתרגש מחדש.
אני פשוט גאה בעצמי. ממש ככה.
לדף הפייסבוק של ההצגה >>>
משפחה
חופש הבחירה
תשע שנים אחרי היציאה מהחברה החרדית, מצאתי את עצמי שוב חלק ממנה עם ״מתבגר״ שהחליט לחזור למקורות שמהם ״ברחתי״. נער חרדי חסידי בבית מאוד חילוני במרכז תל אביב.
עשרים וארבע שנים חייתי בחברה חרדית קיצונית וסגורה. שנים רבות חלמתי על בחירה חופשית, על התפתחות אישית-אינדיבידואלית, שאינה קשורה באורח חיים המונחה על ידי ספר הוראות ברור שאומר לי בכל רגע נתון איך לפעול, מה לחשוב ומה לעשות.
המעבר מבני ברק לתל אביב דרש דרך סבוכה ומלאת מכשולים, בעיות, טעויות וקשיים, שבמבט לאחור אין לי מושג איך צלחתי את המרחק הבלתי אפשרי הזה בין שתי הערים הצמודות. היום אני מוצאת את עצמי שוב מנהלת דיאלוג בתוך ביתי, ביני לבין עצמי, במשפחתי הקטנה שנעה על הרצף שבין חרדיות קיצונית לחילוניות.
אני קמה בבוקר לקערה לנטילת ידיים ליד המיטה של הילד, ותולה דגל גאווה שנמצא שם באופן קבע כחלק מערכי הבית שאותו בניתי בדם, יזע ודמעות. נדמה כי אין סיטואציה הזויה יותר מזו, עבורי ובכלל.
היכולת לבחור
ליברליות והכלה – אלו ערכים בסיסיים שביקשתי להנחיל לדור הבא שלי, אבל אלוהים, שמתסרט לי באופן אישי את החיים ולא שולח צוות בימוי חיצוני לאירוע, החליט לאתגר את הליברליות שלי פעם נוספת. האמצעי: לבחון האם ילד חרדי זה גם משהו שאני מוכנה להכיל בחסות ערכי הליברליזם שעליהם אני נואמת שנים רבות.
האתגר הזה מחזיר אותי לשאלה על מהות ה"ליברליות״, שמלווה אותי מרגע היציאה. באופן אישי, לא יצאתי בשאלה מפני שהאמנתי בחילוניות. בעיניי שלי, חילוניות אינה דבר נכון, בדיוק כפי שבעיניי חרדיות או בודהיזם אינם דבר נכון. מה שנכון בעיניי זו היכולת לבחור בחירה מודעת מתוך חיבור עצמי עמוק. בחירה נכונה היא בחירה אינדיבידואלית שיכולה להשתנות כמה פעמים בחיים, בהתאם למצבים, אירועים וחוויות שנעבור.
כאשר אתה יוצא בשאלה, אתה רוצה לתת לילדים שלך את מה שלך לא היה – בחירה. אתה חי בשיכרון חושים בעקבות ההבנה כי לדור ההמשך תוכל להעניק חופש מוחלט. אתה מרגיש שאתה עושה משהו נכון, עם משמעות. השפע שהעולם החילוני מציע מרגש אותך בכל יום מחדש. האפשרות לבחור בחירות בעלות משמעות, וגם שאינן כאלה, מרגשת על בסיס יום-יומי – החל ממגמת לימודים בבית ספר, דרך חוג או תחביב, ובדברים הגדולים יותר כמו עולם אמוני, רוח או נטייה מינית.
ואז זה מכה גם בי. מצד אחד, אני אומרת לילדים שלי שאני כל כך שמחה שהם לא חיים את החיים שאני חייתי ושהם יכולים לבחור מה הם רוצים להיות. מצד שני, בכנות, לרגע לא חשבתי שהם יכולים לבחור בחיים שמהם ״ברחתי״. הענקתי להם סל כלים של בחירה, חידדנו מיומנות של חיבור פנימי, והבנתי בדרך מאתגרת שבחירה יכולה להיות רב-כיוונית.
האתגר הוא כפול: להיות חרדי בימים אלה בתל אביב זה לא כל כך סימפתי. קצת כמו להיות אוהד של בית"ר ירושלים בלב מעוז אדום. לא משנה כמה תסביר שלא כל האוהדים הם לה-פמיליה ושלפרוץ את הגדרות זה מעשה נבזי בעיני רוב האוהדים. באותה מידה, מה כבר יכול לומר נער חרדי בתל אביב בימים של מחאות, אמירות קשות של גלית גוטמן, מבטי הניתוק והזרות במקרה הטוב, והשנאה במקרה הפחות טוב.
להכיל גם כשלא נוח
התופעה הזו מפתיעה אותי בכל פעם מחדש; לנגד עיניי התגלה עולם ״דתי״ חדש, של חילונים שמאמינים בקיצוניות זהה לזו של החרדים בסט ערכים משלהם, שעטוף בצלופן ליברלי עם סרט צבעוני בצבעי הקשת, המסמל את ההכלה לשונה – לקהילה הגאה או כל מה שמסמל בעיניהם חופש. אבל במבחן החיים האמיתי, הסרט הכי שחור של אותם אנשים יהיה ״חזרה בתשובה״ של הקרובים להם. כך אני מבינה כמה קל לנו להכיל דברים תואמים לסט הערכים שעליו גדלנו, וכמה קשה לנו להכיל שונות שיש לנו דעות קדומות לגביה.
אני יכולה להבין את התסכול של גלית גוטמן ביחס למצב במדינה, אבל אני מאמינה שהיא לעולם לא הייתה אומרת דברים דומים על החברה הערבית. באותה מידה, כאשר יש מקרה רצח – ואלוהים, יש כל כך הרבה מקרי רצח לאחרונה – בחברה הערבית, בתל אביב הליברלית לא יאשימו את ״הערבים״, אלא את המשטרה או המדינה. בצדק, כן? ואילו בהתייחסות לחרדים אנו שומעים ביטויים מכלילים-גזעניים, על חברה של ״מוצצי דם״, ״פרזיטים״ ועוד.
במציאות שלנו כאן, ״מוצצי הדם״ האלה על חשבון משלם המיסים, הם כל האוכלוסיות המוחלשות בישראל. ככה זה עובד. במילים פחות גסות, המיסים שלנו גבוהים יותר ככל שהאוכלוסיות החלשות בישראל גדלות. על כן, האמירה שלה רעה וההתנצלות שלה רעה עוד יותר. אנא, פחות פופוליזם ויותר עובדות. בואו נדבר על אוכלוסיות חלשות ומוחלשות, על הדרך לשנות את המציאות, על עובדות.
מקומם אותי שבתל אביב הליברלית, הילד שלי צריך לחוות עוינות או שנאה. מקומם אותי שישנה שנאה מובנית וכוללת כלפי החברה החרדית. שכל אותם ליברלים שמתעקשים במקום העבודה שלהם – בצדק מוחלט! – על גיוון תעסוקתי כשמדובר בערבים או בלהט״בים, או בכל קבוצה אתנית או תרבותית אחרת, לא מסוגלים להתמודד עם גיוון תעסוקתי כשמדובר בחרדים.
אני מאמינה כי אנשים שערכי הליברליות על ראש שמחתם, צריכים לעשות בדק בית פנימי ולחשוב אם הם באמת ליברלים כלפי כולם בצורה שווה. לא אגן על ה״חרדים״, מפני שכל שאני מבקשת הוא להגן על המונח ״ליברליות״, שנרמס פעם אחר פעם בשימושים שגויים ובהטיות שכבר התרגלנו אליהם.
אם אתם ליברליים, ואני מקווה שאתם אכן כאלה, עמדו מאחורי תפיסת העולם שלכם גם כאשר המקרה מורכב יותר. גם כלפי אוכלוסיות שפחות ״נוח״ להבין. להיות ליברל זה מחייב.
האמינו לי, אני יודעת כמה זה לא קל. גם לי לא קל להיות אמא חילונית מקועקעת, שמגלה שהיא שצריכה להתאים את הבית ואת החיים לנער-בחור ישיבה חרדי חסידי. לא קל לצאת לחופשות משפחתיות ולא קל למצוא בילויים וחוויות משפחתיות שאפשר לעשות יחד. לא קל עם המבטים שאנחנו מקבלים ברחוב, וגם לא קל עם החברה החדשה שבה אני נמצאת, שלצערי הגדול כל כך גדול שופטת את הילד האהוב שלי באופן שמאוד לא נעים לנו כמשפחה.
למרות הקושי, אני שלמה ומאמינה, מפני שהתחייבותי לערכי הליברליזם שאני עונדת כמו דרגות מפוארות, בגאווה. הסיפור שלי, הסיפור שלנו, הוא שגורם לי לעמוד מאחורי הערכים הללו באופן מוחלט.
או כמו שאמרתי לבן הישיבה ביום בר המצווה: ״אתה מקבל על עצמך עול תורה ומצוות, ואני מקבלת על עצמי להמשיך לתמוך ולכבד כל צעד שתבחר בחייך״.
לא רק אליו התכוונתי, אלא לכולנו.
"אבא – איפה הפאות שלך?"
"תגיד, אבא, מותר לשטוף את הפה ביום כיפור בבוקר?" שאל שמוליק בשיחת הטלפון שהחליפה את "ברכת הבנים" המסורתית. דקות ארוכות ניהל שמוליק דיון עם אביו המתגעגע מרחוק על הלכות הצום ואיפה כדאי לו להתפלל. האם שמוליק יודע שאבא כנראה לא ילך לבית הכנסת ביום הזה?
יציאה מהעולם החרדי תוך כדי הורות היא משימה מורכבת. ילדים שגדלו על סט אמונות וערכים רואים פתאום את הוריהם משנים את תפיסות היסוד. הדבר מצריך מחשבה רבה ותיווך של השינוי לילד, שלא יתערער עליו עולמו הזהותי בצורה בלתי אחראית. אך אם הדבר קשה כששני ההורים יוצאים בשאלה, או לפחות מצליחים להגיע לכדי שיתוף פעולה מול הילדים, האתגר גדל שבעתיים במקרים של סכסוכי גירושין על רקע היציאה. לפעמים נוצר מצב מסובך של אב חילוני לילד חרדי מסולסל פאות שלומד ב"חיידר" חסידי, או אישה הלובשת מכנסיים קצרים בעודה אם לילדת "בית יעקב" שנדרשת לרכוס את הכפתור העליון בחולצה ולגרוב גרביונים בקיץ.
לצערנו, הפער הזה מביא לפעמים לכדי ניסיונות של ניכור הורי, מלחמות של הצד השני שנועדו לנתק קשר בין הילדים ל'הורה המקולקל', ותסבוכות משפטיות. בשורות הבאות לא נדון בבעיות קשות אלה, המצריכות ייעוץ מקצועי ממוקד בכל מקרה לגופו. אך גם בעיתות של שלום ורגיעה שומה עלינו לתת את הדעת לשאלה: איך מספרים לילד חרדי, הגדל ומתחנך בסביבה חרדית, שאביו "שייגעץ"? שאמא שלו חילונית? התוכל נפש צעירה להכיל הורה שעושה מעשים לא לגיטימיים בעיני החברה שבה היא גדלה?
יש מי שיפתרו את הקונפליקט על ידי הסתרתו. בזמן שהותם עם הילדים יחבשו כיפה לראשם, חולצה לבנה ומכנסיים שחורים. הפתרון הזה מתאים בעיקר לאבות שיש להם זמני שהייה מוקצבים ומצומצמים עם הילדים. אצל אימהות שמגדלות את הילדים יום יום, ואבות במשמורת משותפת – ההצגה האינסופית הזו פחות ופחות באה בחשבון. בנוסף, הורות בתחפושת עלולה ליצור ריחוק ולהקשות על יצירת קשר אותנטי עם הילדים. כשכל אינטראקציה עם הילדים עוברת סינון וצנזורה הקשר יכול לקבל אופי מלאכותי, ולייצר הפסד שאינו בר תיקון כמעט. שלא נדבר על כך שבמוקדם או במאוחר שמועות על אי דתיותו של ההורה ימצאו את דרכן לאוזני הילדים ויחשפו אותם לידיעה המרעישה בלי שום הכנה.
מובן שלא נוכל לדבר בצורה כוללנית על חשיפת ילדים לעולמו השונה של ההורה, כל ילד הוא עולם בפני עצמו ולו צרכים רגשיים משלו. עם זאת, ננסה להציע כאן כמה כיווני פעולה שעשויים להקל על תיווך היציאה לילדים, כיוונים המתבססים על סיפורי אמת שהצטברו עם הזמן.
להקדים שיחה על אחרים. לפני שחושפים לילד את האמת על ההורה, רצוי לייצר תשתית שתיתן לו כלים לקבל את המידע כמשהו לא דרמטי. הדרך הטובה ביותר היא לנהל שיח כללי על אחרים חילונים ויוצאים בשאלה. "יש לי בעבודה חבר חילוני, הוא מה זה נחמד וחכם". "אני מכיר משפחה שהאמא נהייתה חילונית, אבל היא שומרת על כלים כשרים לילדים שלה".
הרווח בהשלכת השיח המקדים על אחרים הוא כפול, היות שהוא מנרמל אט אט את קיומם של החילונים/יוצאים בעולם, ומאפשר להציג אותם כאנשים ראויים. בנוסף, הדבר מאפשר לילד להביע את דעתו ותחושותיו על העניין ללא דרמה אישית מטלטלת.
לייצר רצף. במקום חלוקה דיכוטומית בין חרדים לחילונים, להקנות לילד תפיסה של רצף חרדי-חילוני, מתוך הבנה שכולנו נמצאים איפשהו על הרצף הזה. כדאי להמחיש זאת על ידי דוגמאות מעולמו של הילד. כמו "נכון בקהילה שלנו נוהגים כך, בקהילה אחרת נוהגים שונה". להראות שגם בתוך העולם החרדי המוכר לו יש כאלה ש"מחמירים" יותר מאיתנו, ויש ש"פתוחים" יותר מאיתנו. אפשר לצחוק על זה בקלילות, שכל אחד משוכנע שהוא במקום המדויק – יותר ממנו כבר קיצוני מדי, פחות ממנו חילוני מדי. הטמעת רצף פנים-חרדי תאפשר להרחיב את הרצף על פני העולם הדתי, המסורתי והחילוני ("אתה יודע שיש חילונים שעושים קידוש למרות שהם לא שומרים שבת?").
לפעול בהדרגה. לא חייבים לספר לילד בבת אחת שאמא לא שומרת שבת. עם הכנת התשתית של נירמול חילוניות ויצירת רצף, ניתן לאפשר הצצה הולכת ומתרחבת לקיומו של אורח חיים חילוני, ולהעניק לכך לגיטימציה. אחרי שהילד מעכל את קיומם הראוי של אנשים לא חרדים אפשר להתחיל בהטמעת מסרים של "איש באמונתו יחיה", היעדר שיפוט, כבוד ואהבה ליקרים לנו בלי קשר לרמה הדתית.
להציג מגוון סוגי סולם ערכים. כדי שלא תיתפס תמונת עולם ילדית לפיה הצד החרדי מלא בערכים וההורה החילוני מלא במתירנות, כדאי להציג לילד ערכים פוזיטיביים הקיימים בעולם הכללי, כמו נשיאה בעול הציבורי, השכלה, מדע מפותח וכדומה (רוב הרופאים חילונים והם מצילים לנו את הבריאות). בתור התחלה, רצוי למצוא ערכים שלא מתנגשים ישירות עם הדת (לדוגמה, להעדיף ערכים של קיימות ואיכות הסביבה על פני ערך של שוויון מגדרי).
להיות קשובים לתגובות הילד. השיח המקדים נותן הזדמנות לקבל תמונת מצב לרמת המוכנות של הילד להיחשף לעולם הלא-חרדי של ההורה. ככל שהנרמול, הרצף והערכים הכלליים יוטמעו טוב יותר, יהיה אפשר לעבור לשלב הבא – לדבר על ההורה.
לא לחשוף פרטים מיותרים. ניתן להתחיל לספר לילד שאבא כבר לא כל כך חרדי. להשתדל לתת תשובות סובייקטיביות של "זה קצת פחות מתאים לי כיום", ולהימנע מאמירות כלליות (החרדים טועים, אני מאמין שהיהדות לא אמיתית, וכדומה). אין טעם לנדב יותר מדי פרטים וצבע. לפעמים עדיף לילד לדעת שאבא "לא כל כך מקפיד על הלכה ודת", הוא אינו זקוק לדעת בדיוק באיזה יום אבא נסע לים ולאיזה חוף.
להשתמש במושגים דתיים. ניתן להשתמש בערכים הדתיים עצמם כדי לחזק את הקשר. מצוות כמו "ואהבת לרעך כמוך", "כבד את אביך ואת אמך" יכולים לבסס את הצורך האוניברסלי בכבוד והכלה למרות השונות. בהקשר הזה, סיפורי צדיקים/רבנים בני דורנו שהורו לשמור על קשר עם בני משפחה חילונים - עושים עבודה נהדרת.
להכין לתגובות החברה. "יש כאלו שלא יודעים שזה בסדר שיש אבא/אמא חילוני/ת, יש ילדים שאולי זה ייראה להם מוזר ויגידו לך דברים מעליבים". במקרה של חשש מניכור על רקע פער דתי – ציוד מראש של הילד בסיפורי קשרים עם הורים חילונים יכול להחליש מאוד את עוצמת שטיפת המוח. חשוב לנסוך בילד ביטחון שהערך שלו לא תלוי בדתיות של ההורה, ושהוא יכול לשתף אתכם בלי חשש שתיקחו את זה אישית.
שיח פתוח על חששות ותיאום ציפיות. חשוב להעניק לילד תחושה שהוא יכול לשתף בקשיים שנוצרו אצלו עקב היציאה של ההורה. דיבור פתוח על החששות יכול לנטרל חלק מהם. למשל, "אתה מפחד שלא יקבלו אותך לישיבה בגלל שאמא חילונית? אל תדאג, לסבא יש קשרים/נמצא לך ישיבה מתאימה שאפילו תיהנה בה יותר". גם תיאום ציפיות והבעת רצון להתחשבות (בגבול הטעם הטוב) יכולים להרגיע מאוד, כמו "אם זה חשוב לך, אלבש חצאית כשאני עוברת ברחוב של בית הספר".
יציאה כהורה דורשת איזון והליכה בין טיפות. לא לוותר על חיי ההורה וחירותו, אך למזער כמה שאפשר את ההשפעות הבעייתיות על הילדים, ולצייד אותם בכלים להתמודד בביטחון עם הסיטואציה.
לסיוע משפטי במקרה של גירושין עם ילדים על רקע יציאה מהחברה החרדית – תוכלו לפנות לתוכנית "צעדים".
ביקורת סרטים
המלצת צפייה: 5 סרטים מעוררי מחשבה על משפחה
יעקב גולדברג
מיצירות מופת מהורהרות ועד ריאליטיז צהובים בואכה סליזיים, מוסד המשפחה נמצא, במובלע או בקדמת הבמה, כמעט בכל סיפור או יצירה אנושית. בחלק מהמקרים הייצוג המשפחתי על המסך הוא תחנת יציאה שמזניקה את העלילה או קושרת את הקצוות, אך לא מעט יצירות מרגשות, מערערות ועצובות, העלו על המוקד את המשפחתיות, על גווניה הנעימים והמעיקים, והצליחו להפנות את הזרקור אל כל מה שבין קן חמים לקן צרעות, המרחב שרובנו שרויים בו, ולעיתים רק בזכות יצירה כזו או אחרת אנחנו גם מגלים זאת.
הנה חמישה סרטים נבחרים מהשנים האחרונות, שהצליחו לזעזע את מה שאנחנו יודעים או חושבים שאנחנו יודעים על משפחתיות, על יחסי הורים וילדים ועל אהבה שלכאורה אינה תלויה בדבר.
טיטאן | טלה / 2021
"טיטאן", זוכה דקל הזהב, מציג קשר כמעט בלתי אפשרי בין אב שמחפש איך להחזיר את בנו שאבד ובין בחורה שלא יודעת לתת ולקבל אהבה, ותוקפת באלימות כל מי שנמצא במרחב שלה. בסרט "טלה", זוג הורים שאיבדו ילדה מגדלים יצור היברידי – ילדה עם ראש טלה, או טלה עם גוף של ילדה.
טריילר
שני הסרטים יצאו בשנת 2021 על רקע ההתמודדות הקולקטיבית עם הלבד והביחד המוקצנים של תקופת הקורונה, ומציגים פורמטים נועזים של מערכות יחסים משפחתיות חסרות סיכוי כמעט.
הסיטואציות המופרכות, המרהיבות והמטלטלות שבכל אחד מהסרטים האלו יכולות בקלות לסחרר או לזעזע, אבל מבעד לנופים המרהיבים של "טלה" ולגרוטסקיות המצמררת של "טיטאן", בוקעים רגשות עזים וגם שאלות שרלוונטיות לכולנו: מה אנחנו באמת רוצים כשאנחנו מייחלים למשפחה? כמה רחוק אנחנו מוכנים ללכת בשביל למלא את החסר? האם יש זיכרונות שמוטב שיישארו נוסטלגיים, ואפשר יהיה להתרפק עליהם מבלי להכתים אותם בנוכחות של ההווה?
טריילר
חייבים לדבר על קווין / 2011
איך מתמודדים עם אהבה שלכאורה אינה תלויה בדבר, שמתחלפת ברגשות של ניכור ועוינות, ומה עוד אפשר לעשות כאשר המטמורפוזה הכמעט לא אפשרית הזאת מתנגשת ברצון העליון לשמר את קדושת ההורות בכל מחיר?
טריילר
אווה היא קרייריסטית, רעיה ואם לשניים. לידתו של בנה קווין מחייבת אותה לוותר על קריירה מצליחה בעולם ההוצאה לאור, וזה עוד בקטנה. התסכול גובר כשהיא הופכת לקורבן לבנה, שמתנכל לה ולא מוכן לתת שום צ'אנס. לרגעים, התחושה היא שהסרט הוא פרסומת ארוכה של חברת "דורקס" נגד הבאת ילדים, אך הפורטרט המרהיב שמתרקם ביחסיה של אווה עם בנה המאתגר, המעצבן – ובמקרה של קווין אף השטני במיוחד – מצליח לערער את המחויבות המובנת מאליה לעסקה הלא כתובה של יחסי הורה ילד.
"חייבים לדבר על קווין", היא יצירת אימה רגשית שלוקחת את התסכול האימהי לקיצון ומתעמתת עם אחד הארכיטיפים הכי מקודשים מאז ומעולם. עד היכן מגיעה האחריות שלנו על היצור התלותי והמגרגר שהבאנו לעולם, והאם ההורים תמיד תמיד אשמים? בהיעדר תשובה ברורה – חייבים לדבר על זה, לכל הפחות, ואת זה הסרט עושה בהצטיינות.
משפחת בלייה / 2014 | קודה / 2021
נערה מתבגרת סוחבת על גבה משפחה שלמה ונתקלת בקונפליקט בין הגשמה עצמית ובין מחויבותה למשפחתה. זו תמצית העלילה של הסרט "משפחת בלייה". בשנת 2021 יצאה לאקרנים "קודה", הגרסה האמריקנית של הסרט, שזיכתה את יוצריה בפרסי אוסקר. הסרטים מציגים באמצעות הומור רב ("למה פלוצים מסריחים? כדי שגם חירשים יוכלו ליהנות") ומתוך אהבת אדם את סיפורה של פאולה (רובי, בגרסה האמריקנית), נערה שהוריה ואחיה חירשים והיא מקשרת בינם ובין העולם בטבעיות של אחת שנולדה למציאות הזו. היא מתקבלת למקהלת בית הספר. המורה מגלה שיש לה כישרון שירה ומשכנע אותה ללכת לבית ספר מקצועי, מהלך שעלול להרחיק אותה ממשפחתה.
טריילר
בגרסה הצרפתית, המשפחה עוסקת בגידול בקר ובייצור גבינות ובגרסה האמריקנית הם עוסקים בדייג. אגב, שלושת השחקנים המגלמים את ההורים והאח בגרסה האמריקנית הם חירשים גם בחיים האמיתיים, מה שהוביל לרגע מרגש מאוד בטקס האוסקר, שקצת נבלע בלהט הסטירה של וויל סמית' בטקס.
האלמנט האירוני שבו הורים חירשים מגדלים בת שיש לה כישרון מוזיקלי מקבל גם ממד רציני יותר כאשר האימא ממש לא מרוצה מכך שבתה שרה. מה יגבר על מה, המחויבות של הבת למשפחתה או החלומות שברצונה להגשים, חלומות שהם גם סוג של מרד ואולי גם רצון להתנתק מהכבלים?
טריילר
כוח עליון / 2014
משפחה שוודית מגיעה לחופשת סקי בעיירה צרפתית בהרי האלפים. על פניו הכול טוב ויפה והומוגני, עד שמתרחשת מפולת שלגים קטנה. המפולת לא גורמת נזק לאיש אך מטלטלת בדרך עדינה ולא צפויה את המשפחה כולה. הבמאי רובן אוסטלנד (סרטו "משולש העצבות" הוקרן בחודשים האחרונים בקולנוע) מציג לאורך הסרט פינג פונג בין פורטרט של משפחתיות מושלמת לבקיעים של מאחורי הקלעים שאיפשהו תמיד היו, ומצליח להמחיש בעזרת לא מעט אינטליגנציה רגשית ואסתטית את הסדקים שבבועת הביטחון המשפחתית – מהצד של האם, מהצד של האב ומה שנוצר בחיכוך ביניהם.
טריילר
שלושה זרים זהים / 2018
שלישיית אחים יהודים אמריקנים (הם היו למעשה רביעייה; האח הרביעי מת בלידה), הופרדו בלידתם ואומצו כשהיו בני שישה חודשים על ידי שלוש משפחות שונות בעלות סגנונות הורות שונים ורקע סוציואקונומי שונה, שלא ידעו אחת על קיומה של השנייה. השלושה גילו אחד את השני באופן מקרי בשנות ה-80, התקרבו מאוד זה לזה והפכו לידוענים. כל השלושה נאבקו בהפרעות נפשיות במשך השנים, שבסופו של דבר הובילו להתאבדותו של אחד האחים ב-1995.
טריילר
הסרט התיעודי "שלושה זרים זהים" מגולל סיפור שאילולא התרחש במציאות קשה היה להמציא אותו ולהיחשב אמינים. הסרט גם עוקב אחרי המהלכים שהובילו לתהליך האימוץ, ודן בשאלה האם שלישיית אחים יכולה להפוך ליחידה משפחתית יציבה אחרי 19 שנים שבהן איש מהם לא ידע על קיומם של השניים האחרים.
עקבו אחרינו בפייסבוק
סיכום 2022 הקולנועית שלי
רייצ'ל שץ
אז הנה הגיע הרגע הזה, שנייה אחרי שהספוטפיי נשבע שכולנו היינו המאזינים הכי הרפתקניים, ועם התנדפות ניחוח הסופגניות והחנוכיות, הולכת ומעוררת ההבנה: גם השנה הזו עברה. 2022 הגיעה ליומה האחרון, והדרך הטובה ביותר לציין זאת היא להצטייד ברשימת סרטים להעברת החורף הארוך. אלו עשרת הסרטים שיישארו איתי מ-2022.
Joyland (ג'וילנד)
במאי: סאים סאדיק
שחקנים: עלי ג'ונג'ו, ראסטי פארוק, אלינה חאן, סרוואט גילאני, סלמאן פארזאדה, סוהיל סמיר, סניה סעיד
ז'אנר: דרמה
טריילר
ג'וילנד הוא בין הסרטים היחידים שנדמה שאיש לא היה יכול לכתוב ולביים אותם חוץ מהבמאי של הסרט, כי הוא נוגע ללב ומקורי בו זמנית. הסרט עוקב אחר הדייר רנה, בנו הצעיר והשקט של אב תובעני מאוד. הדייר נשוי ואביו לוחץ עליו להביא לעולם בן. אולם הדייר מתחיל לעבוד כרקדן גיבוי במופע ארוטי ומתאהב בבוסית הטרנסג'נדרית שלו.
אם שאלתם את עצמכם איך סרט כזה יצא מפקיסטן, אז התשובה היא כן, הסרט הוחרם על ידי הממשלה הפקיסטנית.
ג'וילנד הוא גם הסרט הפקיסטני הראשון שהגיע לפסטיבל קאן, ואף זכה בפרס השופטים. הסרט שובץ ברשימה הקצרה של המועמדים לאוסקר (נחזיק לו אצבעות!)
10/10 במדד החרד"לשיות
יש בו משפחה מסורתית, דמות אב דומיננטית, ארוחות משפחתיות, מסע לחופש, גילוי מיניות מאוחר וגיבור שמתעקש לרצות.
Triangle of Sadness(משולש העצבות)
במאי: רובן אוסטלונד ("הריבוע", "כוח עליון")
שחקנים: וודי הארלסון, האריס דיקינסון, שארלבי דין, דולי דה ליאון
ז'אנר: קומדיה שחורה סאטירית
טריילר
כשרובן אוסטלונד מנסה לחנך זה מגיע עם הרבה צחוק. "הלוטוס הלבן", סדרה בת שתי עונות לעת עתה, לימדה אותנו שב-2022 צוחקים על העשירים.
הסרט פתח את פסטיבל ירושלים, ולא היה דבר כיף יותר בעולם מלנחור מצחוק עם עוד ארבעת אלפים איש בבריכת הסולטן.
הסרט מחולק לשלושה – הוא מתחיל במבט על הזוגיות של קראל ויאיא, שמנסים להבין את התפקידים המגדריים שלהם כגבר ואישה מודרניים, ממשיך אל שייט בקרוז מפנק שיאיא מקבלת בחינם בשל היותה דוגמנית ואושיית רשת, ומשם הדברים מסתבכים. כמובן.
הסרט זכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן.
הרגעים שפחות עבדו לי: כשרובן אוסטלונד לא בטוח שהוא חינך מספיק את הצופים בסצנה הקודמת, הוא מוודא זאת גם בסצנה הבאה. וכן, אני יודעת, קשה להיות גבר לבן.
2/10 במדד החרד"לשיות
מלא פריווילגיה לבנה, פוסט מודרניזם ואובר מודעות.
Emily(אמילי)
במאית: פרנסס או'קונור
שחקנים: אמה מקי, פיון וויטהד, אוליבר ג'קסון-כהן, אמליה גטינג
ז'אנר: דרמה
טריילר
הסרט עוקב אחר חייה של אמילי ברונטה, הילדה המוזרה והשקטה במשפחה של כומר כפרי, שאיכשהו הצליחה לכתוב את "אנקת גבהים", אחד הספרים הקלאסיים הטובים בהיסטוריה.
הסרט פתח את פסטיבל טורונטו.
מה שמבדיל ומייחד את הסרט מסרטים קלאסיים בהפקת ה-BBC היא המחשבה שהאחיות ברונטה וג'יין אוסטין לא היו נשים ויקטוריאניות חמודות, וגם אם הגיבורות שלהן בסוף הספר קמו והתחתנו עם מיסטר דארסי, הכותבות עצמן מעולם לא נהגו כך.
אולי אין לנו ביוגרפיות שיאשרו מה באמת קרה בחייהן, כי כל תיעוד כזה היה הורס את מעמדן בחברה, מה שאנחנו יודעים הוא שהן הצליחו לכתוב על גברים ואהבה באופן שמעורר תהיות על חייהן של הרווקות הבתולות הוויקטוריאניות האלה.
יכול להיות שזוהי רק משאלת לב של דור שרוצה את הגיבורות שלו מורכבות יותר, אבל האם המציאות רלוונטית כדי לספר סיפור?
אמה מקיי (המוכרת מהסדרה "חינוך מיני") לראשונה בתפקיד ראשי בפיצ'ר, מגלמת את אמילי ברונטה ומובילה את הסרט עם הרבה אהבה, רגישות וייחודיות שיוצרות דמות חד-פעמית על המסך.
הרגעים שפחות עבדו לי: סצנת המסכה והמהלך הרגשי שעוברת דמותו של ויליאם ויטמן, השינויים הרגשיים אצלו פתאומיים ומערערים, ונוצרה ההרגשה שהם מעט מתוסרטים.
8/10 במדד החרד"לשיות
דמות אב נוקשה – יש. מערכות יחסים משמעותית עם אחים ואחיות – יש. עולם רגשי עצור – יש. רומנטיקה אסורה בעולם נוקשה – יש.
How to Save a Dead Friend (איך להציל חבר מת)
במאית: מארוסיה סירוצ'קובסקאיה
משתתפים: מארוסיה סירוצ'קובסקאיה, קימי
ז'אנר: דוקו
טריילר
סרט דוקו שצולם במשך 12 שנה. הבמאית התחילה לצלם אותו כתיעוד של החיים וכדרך להתמודד איתם. מארוסיה וקימי, בן זוגה, מתגוררים בפרבר מתפורר ברוסיה. פוטין בשלטון, המדינה בהידרדרות, דור ההורים כבר לא מאמין שהשינוי יגיע, רק הצעירים עדיין מנסים למרוד ולהילחם במשטרה ובשלטון. בתוך כל הבלגן הזה יש להם זה את זה, דיכאון, סמים ומוזיקה.
זה סרט מחוספס על המציאות, על אהבה ועל הצורך להיאחז במשהו, גם אם זו רק מצלמה.
7/10 במדד החד"לשיות
לא כולם עברו את שלב המרד והסמים, מי שכן ימצא כאן חברה מנותקת מדור המבוגרים, חורים שחורים, חברות אמיצה ורגעים של אושר.
The silent twins
במאית: אגניישקה שמוצ’ינסקה
שחקניות: לטישה וויט, תמרה לורנס
טריילר
הסרט מבוסס על סיפור אמיתי. סיפורן של תאומות שמתקשרות זו עם זו בלבד, ולא מוכנות ליצור קשר עם אף אחד מלבדן. יחד הן יוצרות לעצמן עולם עשיר צבעוני, שמנותק לגמרי מהעולם האמיתי.
צפיתי בסרט בהקרנת הבכורה שלו בפסטיבל קאן. בסיום ההקרנה הקהל נעמד ובמשך כעשר דקות נשמעו מחיאות הכפיים לבימאית.
הכול עבד בסרט הזה: הסיפור, המשחק (בגילומן של שחקניות לא מוכרות), אבל בעיקר התכנון. נראה שאין רגע בסרט הזה שלא תוכנן בקפידה, בכל סצנה וסצנה נבחר השוט הנכון, הזווית הנכונה, הארט הנכון. דבר בסרט הזה לא נעשה כלאחר יד.
דברים שפחות עבדו לי: ההרגשה שהשחקניות בוגרות יותר מהדמויות.
6/10 במדד החרד"לשיות
חברה סגורה שמנותקת מהעולם החיצון.
RRR (המרד הגדול RRR)
במאי: קודורי סריסילה רג'אמולי
שחקנים: ננדמורי טארקה ראמה ראו, ראם צ'ארן, אליה בהט, אג'אי דווגן
ז'אנר: דרמת פעולה אפית
טריילר
דרמת פעולה אפית פוגשת סרט גיבורי-על, שפוגש אגדת עם הודית – והכול עטוף במגוון האפקטים המיוחדים שקיימים.
זהו סיפור בדיוני על שני מהפכנים הודים מהחיים האמיתיים, אלורי סיטארמה ראג'ו וקומרם בהיים, ועל מאבקם בראג' הבריטי. העלילה מתרחשת בשנת 1920, ומתחילה בכפר קטן לאחר שחיילים בריטים חוטפים ילדה מקומית. הסרט הזה לא דומה למשהו שאי פעם ראיתם, הכול בו בחוץ – הסיפור, הרגשות, המשחק, ואם בהתחלה כל המוחצנות הזאת עשויה להעלות גיחוך (קולוניאליסטי) על השפתיים, מהר מאוד הקצב סוחף, והצופים מצפים לראות מה הדבר הבא שיתפוצץ ואיזו חיית C.G.I נוספת תעמוד בדרכם של הגיבורים, שמצוידים באין-ספור קוביות בבטן, מעט מאוד נשק, אבל אש בעיניים ושיר בלב.
1/10 במדד החרד"לשיות
בקטע טוב אבל.
Love According to Dalva (אהבה על-פי דאלבה)
במאי: עמנואל ניקו
שחקנים: זלדה סמסון, אלכסיס מאנטי, פנטה גיראסי
ז'אנר: דרמה
טריילר
הסרט מתחיל כאשר דאלבה נלקחת בכוח מבית אביה, ומועברת למקלט לקטינים. דאלבה אומנם רק בת 12, אבל היא מתלבשת ומתנהגת כמו אישה מבוגרת. היא נדרשת ללמוד מחדש מה המשמעות של אהבה ויחסים בינאישיים, אך היא לא מעוניינת בכך, אלא רוצה להמשיך את חייה כמו שהיו לפני שניתקו אותה מאביה.
מדובר בסרט מורכב רגשית, שנעשה בעדינות מפוארת, בלי ליפול לקלישאות. הוא שואל איך אנחנו לומדים לאהוב, או מה זו אהבה ואיך אפשר, לאט לאט, לשנות את נקודת המבט ולהחלים.
זלדה סמסון משחקת תפקיד לא פשוט, והכול עטוף באסתטיקה קטנה, עדינה ומדויקת.
5/10 במדד החרד"לשיות
יש בו החלמה מפצעי עבר ושינוי נקודת מבט על המציאות.
jeen-yuhs (קניה ווסט: טרילוגיה)
במאי: קודי סימונס, צ'ייק אוזה
משתתפים: קניה ווסט, דונדה ווסט
ז'אנר: דוקו מוזיקלי
טריילר
רגע לפני שקניה ווסט יבוטל סופית ונטפליקס יורידו את המיני-סדרה העוסקת בשני עשורים בחייו – זה הזמן לדבר עליה. דוקו מוזיקה נוטה לחזור על אותה הנוסחה: זמרת מפורסמת, סיבוב הופעות, הרבה לטקס, הפרעות אכילה, אסתטיקה של הצלחה ואפס שאריות של אנושיות. כאן אפשר לראות משהו אחר, יוצר הסרט התחיל לעקוב אחר קניה עוד לפני ההצלחה שלו. הסרט עוקב אחרי קניה מאז שעבר לשיקגו כדי לנסות לשחות עם הכרישים של עולם המוזיקה, הרבה לפני סאגת קים ק'. הסדרה מציגה את קניה כנרקיסיסט צעיר, אך חסר ביטחון, שמתקשה לגרום לאנשים לקחת אותו ברצינות כזמר ולא כמפיק. זהו קניה ביישן, שאומר דברים מוזרים (כמו היום), ומאוהב בביטים וביצירה, אוהב את אימא שלו, שמאמינה שהוא הדבר הכי טוב בעולם, ומנסה להיות גבר בחברה שבה גבריות וטריטוריה הן הכול. זה מרגש, מלא בכנות, ומספק מבט על קניה לפני שהתקפי המאניה שלו צוטטו בכותרות הראשיות והסעירו את מדינת ישראל.
מדד החרד"לשיות 1/10
לא הכול קשור אלינו, וטוב שכך.
Nobody's Hero (לא גיבור של אף אחד)
במאי: אלן גירודי
שחקנים: ז'אן-שארל קלישה, נעמי לבובסקי, אילייה קאדרי
ז'אנר: קומדיה סוריאליסטית
טריילר
מדריק, איש שיווק בן 35 ממרכז צרפת, מתאהב באיזדורה, אישה נשואה שמתפרנסת מזנות.
כשהוא סוף-סוף מצליח להיפגש איתה, בערב חג המולד, הדייט נקטע בשל פיגוע טרור. זמן קצר לאחר מכן צעיר חסר בית, מהגר מוסלמי בשם סלים, מחליט להתנחל בבניין שבו מתגורר מדריק. בניגוד לשכניו, מדריק דווקא חומל על חסר הבית האומלל ומזמין אותו לישון אצלו על הספה. במקביל, הוא מפתח אובססיה כלפי איזדורה.
הרגש, בסרט הזה, אף פעם לא מתעורר במקום הצפוי, וזה מפתיע ומצחיק. אחרי כמה הפתעות כאלה אפשר לשחרר ולתת לבימאי הסרט להוביל.
מדריק הוא מצד אחד גבר עם לב זהב שנראה די אבוד בעולם, ומצד שני - מתעקש ללא לאות לזכות באיזדורה.
בניגוד למשולש העצבות, הביקורת החברתית כאן על ההגירה ועל גזענות אינה דידקטית, נראה שהבמאי צוחק עלינו בגובה העיניים.
3/10 במדד החרד"לשיות
יחסי שכנות משפחתיים.
The Wonder (הפלא)
במאי: סבסטיאן לליו
שחקנים: פלורנס פיו, טובי ג'ונס, סייראן היינדס, איליין קאסידי
ז'אנר: דרמה
טריילר
שנת 1862. אירלנד. אחות (במקצועה) אלמנה מגיעה מאנגליה לכפר אירי נידח ולקהילה שמרנית מאוד, כדי לברר כיצד ילדה מקומית נשארת בחיים באורח פלא, אף שלא אכלה כבר ארבעה חודשים.
הסרט מזדחל באיטיות אך מותח. הוא שקט, איטי, מצולם בשוטים רחבים, לא מתקרב, לא לוחץ. כמו התמה שלו, הוא שומר מרחק, אבל בה בעת מעורר רגשות חזקים. בלי לומר זאת באופן מפורש, הסרט מסביר שכולנו זקוקים לסיפורים כדי להמשיך ולהתקיים.
7/10 במדד החרד"לשיות
קהילה דתית, שמרנות, ניסים, מנהגים חסרי אחריות.
עקבו אחרינו בפייסבוק
צבא
חרדים לנשק
מני פלד
לאחרונה התפרסמו בכלי התקשורת נתונים על מספר החרדים שפנו לצה"ל בעקבות המלחמה בעזה בבקשה לגייסם לאלתר. על פי חלק מהפרסומים מדובר ב-2,000 פונים; על פי גורם הבקי בנתונים מדובר במספר נמוך יותר. כך או כך, השאלה שמהדהדת במרחב הציבורי היא, האם אנו עומדים בפני שינוי ביחסה של החברה החרדית לשאלת הגיוס לצה"ל?
כדי לעסוק באופן עמוק בשאלה זו עלינו להפליג לאחור, אל המלחמה הראשונה, מלחמת העצמאות, אז ניתן לחרדים פטור מגיוס. באותה עת פנו ראשי הישיבות לראש הממשלה דוד בן גוריון וביקשו ממנו לפטור את בחורי הישיבות מחובת ההתייצבות לקרב.
בדיון שהתקיים בוועדת החוץ והביטחון של המועצה הזמנית (אוקטובר 1948) דיווח דוד בן גוריון על בקשה זו:
"יש 400 בחורי ישיבה, שהם כולם בגיל צעיר ושאם הם יתחייבו בגיוס יהיה צריך לסגור את בתי הישיבות, ושהם גם בארצות אחרות שוחררו מגיוס, ושהיה הסכם שהם ישוחררו".
למרות ההצהרות הרשמיות לפיהן יוענק להם פטור מגיוס, בפועל, ברגע האמת, הוצאו צווי גיוס לבחורי הישיבות. ולא סתם בחורי ישיבות אלא למובחרים ביותר שבהם, אלו שלמדו בישיבת לומז'ה בפתח תקווה. בראשית ימי המדינה ישיבה זו נחשבה למובילה ומרכזית בציבור החרדי.
את שהתרחש בישיבה בעקבות כך אנו יודעים מתיאוריו של אחד מתלמידיה דאז, מי שלימים הפך למנהיג הציבור הליטאי, הרב חיים קנייבסקי. הסיפור, שציטוטים ממנו הובאו באתר ב"חדרי חרדים", תואר מפי הרב בשנת 2009, עת הגיע לניחום אבלים לאחר פטירתו של הרב גרוסברד, מרבני הישיבה הנודעת. לבני המשפחה המופתעים לראותו אמר שהגיע בשל הכרת הטוב שיש לו לאביהם.
לימוד גמרא על הגבעה בגבול מצרים
וכך סיפר הרב: בימי מלחמת השחרור קיבלו בני הישיבות הודעה מהממשלה שזה עתה הוקמה כי בשל מצב החירום שנוצר – הכול צריכים לקום ולהגן על גבולות המדינה. איש בל ייעדר. את ההודעה קיבלו בהיכלי הישיבות בהלם מוחלט; מה לצורבא מרבנן ולשדות הקרב? אלא שההוראה הייתה חד משמעית ואותה אין להשיב.
ההודעה התקבלה גם בישיבת לומז'ה, והנהלת הישיבה מינתה את הרב גרוסברד למפקד "פלוגת לומז'ה", והציבור יצא לדרכו לגבול מצרים, להגן על גבולות המדינה המתהווה.
הגר"ח הוסיף וסיפר שארגון "ההגנה" לא סיפק למתגייסים הטריים מלומז'ה רובים או אמצעי לחימה מודרניים אחרים, ושכלי הנשק שלהם היו מקלות ואבנים בלבד. עוד תיאר כי הרב משה סולביצ'יק בכה בדמעות שליש כל הדרך אל הגבול המרוחק, וכי הכול חששו מהבלתי נודע. הגר"ד פוברסקי, שאף הוא למד בלומז'ה באותם ימים, התחבא בתא שירותים בישיבה וכך חסך מעצמו את היציאה למשימה הקשה.
על ההתמודדות שלו עצמו בשדה הקרב סיפר הרב: "כשהגענו למקום אמר לי הרב גרוסברד שאני יכול ללכת וללמוד על הגבעה. הוא רק ביקש שאצטייד במקל ובאבנים, וכך היה. לקחתי את הגמרא, ועליתי לראש הגבעה, ושם למדתי עד שוך הקרבות".
"היום", סיים הגר"ח, "באתי להגיד תודה למפקדי על מה שעשה למעני. אני עושה זאת באמצעותכם, בניו".
רוחות של שינוי בישיבת חברון
מים רבים זרמו בנחלי הדרום מאז התייצבו הרב קנייבסקי ופלוגת לומז'ה להגן על הגבולות. עד לא מזמן נדמה היה כי גיוס חרדים לצה"ל באופן שבו גויסו במהלך מלחמת העצמאות לא ישוב עוד לעולם. אך בבוקר שבת, 7 באוקטובר 2023, כל ההנחות המוקדמות קרסו. התחושה בישראל שלאחר שמחת תורה תשפ"ד היא שאנו בסכנה קיומית. תחושה זו מחלחלת גם בקרב קבוצות בחברה החרדית, חרף העובדה שקהילה זו נפגעה פחות באסון.
עד למערכה הנוכחית התפיסה הרווחת בחברה הישראלית, שהיו לה תימוכין במערכת הביטחון, הייתה שלצבא אין צורך אמיתי בגיוס חרדים. המתווים השונים שפורסמו עסקו בשאלת הורדת גיל הפטור, והמיקוד עבר משירות בצבא להשתלבות בשוק התעסוקה. אך כשפרצה המלחמה והציבור הישראלי גילה לתדהמתו שרעיון "צבא קטן וחכם" לא עמד במבחן המציאות, החלו להישמע קולות הדורשים גיוס חרדים. הפעם, גם בקרב חלקים בציבור החרדי עצמו התעוררה תחושה שזו השעה להתייצב תחת האלונקה.
עדות לשינוי בסנטימנט הציבורי ראינו באירוע חריג שהתרחש בישיבת חברון בירושלים. לישיבה הגיע ארז אשל, קצין במילואים ואיש הציונות הדתית. אשל עלה על הדוכן וקרא לבחורים לעזוב את היכל הישיבה ולהצטרף לכוחות הלוחמים. אשל גם ניסה להתקבל לבתיהם של רבנים חרדים מובילים ולהשמיע באוזניהם את הדרישה להצטרפות שומעי לקחם לנשיאה בנטל. הקצין ציטט באוזניהם את התהייה בפסוק: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה".
אולם בקרב ההנהגה החרדית, כפי שנראה כעת, הדעת אינה נוחה מהשינוי המסתמן. באופן יוצא דופן הביטאון "יתד נאמן" של מפלגת דגל התורה ו"הפלס" עיתון הפלג הירושלמי כמו יישרו קו במאבק נגד הרוח החדשה הנושבת במחנה. הרב דוד כהן, ראש ישיבת חברון וחבר מועצת גדולי התורה של דגל התורה, צוטט במוסף סוף השבוע של "יתד נאמן", עשרה ימים מפרוץ המלחמה:
"הלב שותת דם על הדיבורים הנשמעים בשולי המחנה, שכביכול בעת צרה כזו, שכל ישראל בסכנה, צריכים ללכת ולסייע ולצאת מכותלי הישיבה. מי שמדבר דיבורים כאלה אינו שייך כלל לידיעה מה היא תורה, מה הוא כלל ישראל, מה הם בני הישיבות, ומה הם המושגים של אורייתא וישראל וקודשא בריך הוא חד הוא".
בעיתון "הפלס", תחת הכותרת "מחאה רבתי עקב הפרצה החמורה" נכתב: "רבים בקרב ציבור היראים הביעו זעם רב על הניסיון לנצל את המצב הקשה כדי לחולל מהלכים שלטוניים, המאיימים על היכלי הישיבות ועל שמירת חומותיו של הציבור החרדי".
מנגד, נשמעים קולות מרכזיים שונים.
הרב משה מרדכי פרבשטיין, עמיתו של הרב דוד כהן בראשות ישיבת חברון ורב צבאי בעברו, השמיע מסרים אחרים, מסרים המתכתבים עם סיפורו של הרב קנייבסקי על האופן שבו נהגה ישיבת לומז'ה בעת פקודת הגיוס ב-1948.
"מבחינה עקרונית זו מלחמת מצווה ועל כן היינו אמורים להתגייס, אלא שאין לנו את ההכשרה לכך ולכן התרומה הטובה ביותר היא לימוד תורה שמגן על עם ישראל רוחנית", אמר הרב לתלמידיו בסעודה שלישית בישיבה. הדברים לא התקבלו בעין יפה בקרב אחדים מהתלמידים, והיו מי שסברו שעליהם למחות על כך.
במאמר מוסגר נציין שהגדרת מערכה כ"מלחמת מצווה" ועיסוק בשאלת הפטורים מגיוס בעת מלחמה כזו הם עניין שנידון בהרחבה בספרות הפוסקים. יש הסוברים כי כל מלחמה שמטרתה הצלת עם ישראל היא מלחמת מצווה, ויש החולקים על כך; יש הסוברים שבמלחמת מצווה הכול חייבים להתגייס, ומנגד יש הטוענים שגם במקרה כזה שבט לוי פטור מן הגיוס.
החוק שפקע והצעת החוק שנקברה
ובחזרה למציאות בישראל בימים אלו – נזכיר כי לפי תוכניות הממשלה ובתואם לדרישת המפלגות החרדיות, במושב החורף הקרוב של הכנסת היינו אמורים לשמוע ולראות כיצד מוסדר חוק דחיית גיוס לצעירים חרדים. לפי הצעת חוק, הפטור אמור להיות גורף לכל מי שרשום כתלמיד ישיבה ולבטל תנאים כמו עמידה ביעדי גיוס.
ההערכה במערכת הפוליטית היא שהחוק במתכונתו המקורית נקבר ב-7 באוקטובר בשעה 6:29 בבוקר.
עוד נזכיר כי באמצע חודש אוגוסט, רק כמה שבועות לפני האסון הנורא, ארגון "אחים לנשק" והתנועה לאיכות השלטון עתרו לבג"ץ בדרישה להורות לשר הביטחון לגייס את כלל בחורי הישיבות לאלתר. התביעה הגיעה בשל הכוונה לחוקק את החוק שהוזכר לעיל ובעקבות פקיעת תוקף חוק הגיוס ואי הסדרת המעמד החוקי של בני הישיבות. המדינה, בתגובה לעתירה, ביקשה אורכה ובג"ץ נעתר לבקשה. הוואקום החוקי נמשך.
"מי שבירך" לחיילי צה"ל בבית המדרש של בעלזא והתראה מטייס לשעבר
בשונה מעיסוק בשאלת גיוס חרדים לצה"ל – שאפשר לשאת ולתת אם מדובר בשינוי של ממש או בתהליך שולי המאפיין פרטים יחידים במחנה החרדי – היחס לחיילי צה"ל השתנה באופן מהותי. לפי כלי תקשורת חרדיים, בתפילת השבת בבית המדרש הגדול של חסידות בעלזא נאמרה ברכת "מי שבירך לחיילי צה"ל". אירוע חריג ביותר. כולנו ראינו תמונות וסרטונים של חרדים קושרים ציציות עבור החיילים ושמענו עדויות על נשים חרדיות הטורחות ומבשלות ארוחות לחיילים.
גם התגייסות זו לוותה בביקורת פנימית. טייס קרבי לשעבר שחזר בתשובה כתב במייל – שהגיע לתפוצה רחבה בקרב המגזר החרדי – כי השינוי ביחס לצה"ל ישפיע על העיסוק בסוגיית העיסוק בימים שלאחר המלחמה.
"אם עמית סגל מצייץ הערב: 'איזה קידוש השם, נשים מת"א אוספות עכשיו אוכל מנשים חרדיות בב"ב למען החיילים...'
הוא בחור פיקח ובטח לא משועמם בימים כאלה, הם פשוט מחכים לנו בפינה – כשיעבור זעם ויגיע חוק הגיוס הם יגידו לנו, 'הרי גם אתם מבינים שברגע האמת חייבים את צה"ל, אז למה אתם לא חלק מזה?...' ומה נענה להם?"
תורתם – נשקם
לא נוכל להשלים את סקירת המצב בציבור החרדי בלי להזכיר את החלטת הרבנים להקדים את זמן שיבת הבחורים לישיבה. במוצאי שמחת תורה, כשהחלו להתברר ממדיו של האסון המזוויע, הוחלט להשיב את התלמידים לישיבות ולא להמתין לראש חודש חשוון. מדובר באירוע היסטורי, שכן לוח הזמנים של הישיבות התקבע במגזר הליטאי כדבר קדוש שאסור לשנותו. החריג היה במלחמת יום הכיפורים, אז נותרו הבחורים בישיבות ולא שבו לבתיהם במוצאי החג.
במכתב שפורסם ב"יתד נאמן" למחרת האסון בדרום כתבו הרבנים לנדא, הירש ופוברסקי: "הראוי הוא מכל הבחינות לאור המצב החמור מאוד והבלתי ברור שיוקדם הזמן של החורף ביום א' או ביום ב'. כל ישיבה לפי האפשרות שלה ובכפוף להנחיית הרשויות".
אך גם ברוח זו, של שינויים וביטול תוכניות, קשה לנחש אם קבוצת החרדים שבחרה להתגייס לרגל המצב משקפת אירוע נקודתי או שהיא הסנונית המבשרת על תחילתו של עידן חדש. סביר להניח כי אופייה של ישראל ב"שש אחרי המלחמה" ישפיע על הכרעת סוגיית הגיוס. אם אכן הנושא הלאומי והצורך בגיוס יהיו בקונצנזוס נרחב, ייתכן שייווצרו לחצים חיצוניים ופנימיים על הנהגת החברה החרדית להוריד מהפרק את רעיון הפטור הגורף לצעירים ולהסדיר את מעמד בחורי הישיבות באופן אחר. כזכור, הצורך בהסדרה אינו קשור למלחמה אלא לפקיעת תוקף חוק דחיית השירות של בחורי הישיבות.
לבסוף, נזכיר את "הישיבות לנושרים", ישיבות שהוקמו כדי להשאיר במרחב החרדי צעירים שאינם מעוניינים במסגרת ישיבתית קלאסית. הישיבות הללו הן למעשה תחליף גיוס לאותם צעירים. נותר רק לתהות האם – ברוח מסר "תן לי יבנה וחכמיה" – ההנהגה הרוחנית והפוליטית של הקהילה החרדית תקבל בהבנה או בהסכמה שבשתיקה פתרון שמהותו היא גיוס של כל אותם צעירים חרדים שתורתם אינה בהכרח אומנותם.
ציונות, זיכרון ומה שביניהם
עטקא דיקשטיין
המקום: רחבת הדגל בבט"ר (בסיס טירונים) ניצנים.
הזמן: יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה.
השעה: 04:00-02:00 בלילה.
אני בתפקיד החיילת הדנדשה ממש.
מצאתי עצמי חמושה ב-M16 ארוך, עושה פטרולים סביב פלוגת "הראל", הפלוגה שאליה השתייכתי.
כמצופה מאותה שעת לילה, השקט שלט באוויר, מה שנתן לי מספיק זמן לעסוק במחשבותיי. לפני שבוע בערך עליתי לראשונה על מדי צה"ל. עבדתי קשה מאוד להגיע לדרגת "חיילת" מאז שהחלטתי לבטל את "פטור הדת" שקיבלתי אוטומטית כיאה לילדה חסידית.
אבי שליט"א שמע בטעות על תוכניותיי להתגייס, והכריז "על גופתי המתה את תהיי בצבא!" (אבא עד היום עושה מילואים, למרות גילו המבוגר). גילוי נאות קטנטן: המשפט הזה הכניס לי כוחות, רצון ומוטיבציה גדולה יותר להתגייס.
בתחילה ראיתי בגיוס שלי דרך להיכנס לעולם החדש שצנחתי אליו בגיל 20. אחרי שפגשתי במסגרת העבודה בנות לפני גיוס, הבנתי שזה לא ראוי להמשיך להשתמש בפטור דת בזמן שרוב הבנות בסביבתי עסוקות במיונים לצבא או בשנת שירות שלפניה. מפה לשם, כעבור שנה וחצי מרגע ההחלטה שלי להתגייס, הייתי בשרשרת חיול שבסופה קיבלתי תלבושת בצבע ירוק זית, מדים שיהפכו להיות לי עור שני בשנתיים הקרובות.
אני זוכרת את המסדר הראשון שלי; נזרקו שם המון מילים שלא הבנתי את פירושן, וצעקות צעקות צעקות. מהלחץ פעלתי כמו תוכי חרוץ, וחיקיתי אחד לאחד את החיילת שעמדה לפניי. בסוף המסדר העלו את הדגל לראש התורן, ופתאום ראיתי עשרות חיילים בכל הגילים עומדים ברצינות רבה, משל היו בתפילת נעילה בסופו של יום הכיפורים, ומצדיעים לדגל בקדושה. ככה זה היה נראה לי, והצחיק אותי ממש. אימצתי את כל כישרון המשחק החבוי בי, ועוד קצת, כדי שפרצופי לא יסגיר את שמוחי חושב. לא הבנתי את העניין, כולה חתיכת בד לבן עם קצת צבע כחול. מה כל ההצגה הזו?
כיוון שהשחרור לשבת היה חשוב לי (היה טיול של הל"ל באותו סופ"ש) שמרתי את מחשבותיי לעצמי וכיבדתי את חוקי הפורמט בעמידת דום ובהצדעה.
אחר כך, ברחבת המסדרים, בעודי מפטרלת בחושך הרהרתי בחוויה המשונה הזאת. חשבתי על המשמעות של יום הזיכרון, על האנשים שחיים ציונות ויונקים אותה מגיל קטנטן, כמו שאני ינקתי רבי, תניא ושאר דברי חסידות. בשנים עברו היחס שלי/של סביבתי לימי זיכרון ועצמאות היה ביטול מוחלט, אלא אם כן נמצאים ברחוב בשעת הצפירה וצריך למצוא חן בעיני החילונים ומכבדים אותם בעמידה ואמירת פרק תהילים. זהו, אלו היו הלכות החג+זלזול חרדי-חב"די אופייני.
באותה שמירה ניסיתי להתחבר לחיילים שנהרגו. חשבתי על דוד יוסי, דודה חני ובנם שובאל שנהרגו בפיגוע. חשבתי על סבתא שולה, ששכלה בן, כלה ונכד, ובכל שנה הייתה הולכת לטקס של המדינה, עד שנפטרה.
אולם מחשבותיי נגדעו למשמע קולות מוזיקת טראנס, ובאחת נזכרתי, אם אתמול היה יום הזיכרון הרי שכבר נכנסנו ליום העצמאות. כעת המצווה היא לשמוח. עד שהצלחתי להתחבר לאנשים שמתו בשביל שאני וסביבתי נחיה במקום בטוח יחסית, פתאום זה נגמר. עכשיו אנחנו שמחים, יש אפילו מסיבת טבע מעבר לגדר הבסיס.
הידקתי את הקסדה לראשי ואת האפוד לגופי והתחלתי לרקוד, כאילו אני לא לבד ברחבה.
מאז הצבא היחס שלי ל"חגים של הציוניים" השתנה מזלזול ולעג להערכה והוקרה.
על כך אני מלאה בהודיה.
חג עצמאות שמח!
הסרט הראשון שלי
הסרט הראשון שלי | טיטאניק
רייצ'ל שץ
הצופה: ריקי
יצאה לפני: שנתיים וחצי
במאי: ג'יימס קמרון
שחקנים: ליאונרדו דיקפריו, קייט וינסלט
שנת יציאה לאקרנים: 1998
אורך: 194 דק'
טריילר
איפה ראית?
אצלנו בבית ראו סרטים, לרוב סרטים מצוירים, תמימים של וולט דיסני. הסרט הראשון שראיתי בהיחבא שהיה שונה, היה טיטאניק. הייתי בת שלוש עשרה, היה לנו בסמינר שוק שחור של העברת סרטים ואני ועוד שתי חברות הצלחנו להשיג עותק שלו.
תאר את החוויה:
עוצמתית! זו הייתה הפעם הראשונה שצפיתי בסרט. החשיפה התרבותית שלי עד אז התמצתה בקריאת ספרים והאזנה לשירים. הסרט היה משהו אחר לחלוטין, הגירויים החזקים הציפו לי את כל החושים וגימדו את החוויות מהספרים והשירים. היום, בדיעבד, אני חושב שהחשיפה לסרטים ביטלה אצלי את ההתרגשות מדברים אחרים. כיום אני קורא הרבה פחות.
איך היה המפגש הראשון שלך עם סרט קולנוע?
היינו מאוד מובכות מסצנת הציור בעירום שהייתה שם, עצמנו את העיניים וחיכינו שזה יעבור, ניסינו לצחוק על זה בעיקר. אבל כשסיימנו לקחתי את הדיסק און קי שעליו היה הסרט וחיפשתי מקום שקט כדי לראות את הסצנה שוב. הרגשתי שאני לא יכולה לראות את זה בבית, שזה פסול. כשמצאתי מקום שקט ראיתי את הסצנה הזו שוב ושוב, לא מהמקום הפורנוגרפי שלה, אלא כי אף פעם לא חוויתי אישה ככה, הנשים סביבי תמיד היו צריכות להיות שקטות וקטנות והיא הייתה דמות חזקה ומינית שיודעת מה שהיא רוצה.
הרגשתי הזדהות גדולה איתה, אני באה משושלת של אדמו"רים, במשפחה שלי יש הרבה חוקים בלתי כתובים של מה ראוי ואיך להתנהג והרגשתי שגם קייט גדלה בסביבה כזו והצליחה לשמור על האש בתוכה ולבסוף להוציא את האש הזו החוצה.
התאהבתי בדמות שלה. אם היא מצליחה להיות אמיצה ועוצמתית גם באופן שקט, זה נתן לי גם תקווה. זה גם עזר לי להבין דברים על עצמי, שתי הבנות שראיתי איתן את הסרט ממש נמשכו ללאונרדו דיקפריו, ולי דווקא ממש צרם שהיא (קייט וינסלט) איתו, לא הבנתי למה אני חווה את הרגשות האלה כלפי השחקן וחשבתי שאולי אני מקנאה בה, אבל הבנתי שאני מקנאה לה ושאני בעצם נמשכת גם לנשים.
היו רגעים שנשארו איתך?
אני בעיקר זוכרת את האינטראקציה בין גברים ונשים, עולם שגברים ונשים נמצאים בו ביחד, חולקים את אותו החלל. יש סצנה בה אמא של קייט מדברת עם אבא שלה ואומרת לו מה לעשות, אצלי בבית לא היה מצב שאמא תגיד משהו לאבא או תחשוב להעיר לו ואמרתי לעצמי 'וואו ככה זה בעולם בחוץ'.
רגע נוסף, כאשר כל האנשים על הסיפון יורדים לסירות ההצלה ואמא של קייט נוהגת באנוכיות ולא רוצה לחלוק את הסירות עם אנשי המחלקה השנייה והשלישית וקייט צועקת עליה, זו בעצם הפעם הראשונה בסרט שהיא מתנגדת באופן אקטיבי ומצליחה למחות בקול על כללי החברה כנגד ההורים שלה.
בהתחלה חיכיתי שכמו אצל קייט יבוא איזה קרחון שישבור משהו ויוציא אותי החוצה, אבל בסוף הבנתי שאם לא אאזור אומץ בעצמי ואקח אחריות על החיים שלי שום קרחון לא יתנגש בספינה שלי. אז יצאתי.
צפית בסרט אחרי היציאה?
כן, הצטערתי שראיתי, כי כבר לא היה לו את הקסם של אז. הוא היה במקום כמעט קדוש עבורי כשראיתי אותו כחרדית וכשהייתי בחוץ נעלם ממנו הקסם.
הערת המבקרת:
אחד הדיונים שהתעוררו בעקבות "טיטניק" מתעסק בקרש עליו צפה קייט אחרי השקיעה של הטיטניק. לאור העובדה שהקרש נראה גדול מדי בשביל אדם אחד, השאלה שממשיכה להעסיק את כולם היא האם הגודל מעיד על החוזק? האם גם ג'ק היה יכול לעלות על אותו הקרש?
הדיון הספציפי הזה לוקח אותנו אל מאחורי הקלעים של הקולנוע ולמחלקת ה-ארט, המחלקה שאחראית לעצב ולספק את התפאורה לסרט. כאשר מעצב התפאורה קורא את התסריט הוא כותב לעצמו איזה אביזרים כל סצנה דורשת כדי להתקיים, במקרה הזה למשל צריך לספק קרש לקייט. מכאן מתחילה העבודה שלו, לבחור את הקרש שישמש את הסרט בצורה המוצלחת ביותר.
המעצב צריך לבחון את הקרש ברמה הפרקטית, הקרש חייב לשאת את השחקנית על פני המים. אבל גם בו זמנית לחשוב מה הדימוי של הסצנה ושל הדמות של קייט שצפה על קרש מוסיף לסרט, האם הוא מסמל משהו עמוק יותר שהוא צריך לרמוז עליו דרך העיצוב שלו? הוא גם לא יכול להזניח את הסביבה הריאליסטית, מאיזה חלק בספינה מגיע הקרש, למה דווקא הקרש הזה ולא כל קרש אחר, האם הוא שבור או שלם, איך הצבע הספציפי שלו משפיע על הצבעוניות של הפריימים, האם כדאי שהוא יבלוט בפריים או להפך שיתמזג ברקע. לאט לאט מעצב התפאורה ביחד עם הבמאי והצלם, עונה על השאלות האלו ומגבש את עולם העיצובי בו נמצא הסרט וממנו הוא יכול לגזור את ההחלטות שלו על כל חפץ וחפץ שנמצא בפריים במהלך הסרט. עוד על העבודה של מחלקת ארט.
יש במאים שמקפידים מאוד על סגנון עיצובי שחוזר על עצמו בכל הסרטים שלהם והוא הופך כבר לשפה העיצובית המובחנת שלהם למשל פדרו אלמודובר, ווס אנדרסון, רוי אנדרסון, טים ברטון.
הסרט הראשון שלי / הארי פוטר ואבן החכמים
רייצ'ל שץ
הצופה: שמעון
יצא לפני: 6 שנים
במאי: כריס קולומבוס
שחקנים: דניאל רדקליף, רופרט גרינט, אמה ווטסון
שנת יציאה לאקרנים: 2001
אורך: 152 דק'
טריילר
מתי ואיפה צפית בסרט?
היינו בני תשע עשרה. זה היה מאוחר בלילה, בפנימייה. כשכולם נרדמו התיישבתי עם החברותא שלי על המיטה, חלקנו אוזניות וצפינו בשקט ובזהירות.
תאר את החוויה:
עוצמתית! זו הייתה הפעם הראשונה שצפיתי בסרט. החשיפה התרבותית שלי עד אז התמצתה בקריאת ספרים והאזנה לשירים. הסרט היה משהו אחר לחלוטין, הגירויים החזקים הציפו לי את כל החושים וגימדו את החוויות מהספרים והשירים. היום, בדיעבד, אני חושב שהחשיפה לסרטים ביטלה אצלי את ההתרגשות מדברים אחרים. כיום אני קורא הרבה פחות.
מה עוד השתנה בך בעקבות הצפייה בסרט?
פחדתי שהסרט יחדור לי לראש ויהיה לי קשה לבטל את ההשפעה שלו. כתלמיד ישיבה שמעתי הרבה אזהרות על הסכנות מחשיפה לתרבות זרה, שיכולה לערער את האמונה. בזמן הצפייה ניסיתי לסנן השפעות, להיות חכם ומודע, בעיקר בסצנות שהמסר שלהן היה אהבה. בעולם של הארי פוטר האהבה היא מעל לכול ומנצחת את הרוע. אני זוכר שאמרתי לעצמי, מנסים לעוות לך את הערכים.
בפועל, בזמן הצפייה חזרנו להיות ילדים. פנטזנו על העולם הזה, של הארי פוטר, כמו שרק ילדים מפנטזים. עבורנו זה לא היה רק סרט. צפינו בו שוב ושוב, ובצפיות החוזרות שמתי לב לעוד ועוד פרטים. התמקדתי באוכל, בעיצוב, בארכיטקטורה, בחלוקת תפקידים, במשחקים של הילדים ובהתנהלות השונה כל כך של המבוגרים בסרט. עם הזמן למדתי את העולם של הארי פוטר, את התרבות, את אורח החיים של האנשים שם.
אילו סצנות זכורות לך במיוחד?
רוב עלילת הסרט מתרחשת בפנימייה שבה חיים יחד בנים ובנות. האינטראקציות ביניהם עניינו אותי מאוד. הקשרים שנטוו שם נראו פשוטים ואנושיים. הילדים והילדות היו חברים, טיילו יחד, אכלו יחד, אבל ישנו בחדרים נפרדים. הבנתי שהגבולות יכולים להיות אחרים ממה שאני מכיר, פחות הרמטיים.
סצנה נוספת שאני זוכר הייתה לקראת סוף הסרט. כשהמנהל דמבלדור, דמות שאמורה להיות חינוכית, הגיע לבקר את הארי במרפאה וטעם סוכרייה קסומה שגרמה לו להשתטות. זה אפילו קצת הביך אותי. הדמות הזאת גם כך הייתה שונה מכל הדמויות החינוכיות שהכרתי, הוא היה חביב, אנושי, ובעיקר נגיש.
צפית בסרט אחרי היציאה?
כן, ראיתי אחרי כמה שנים. בצפייה החוזרת הוא נראה לי משעמם מכפי שזכרתי.
הערת המבקרת:
כפוטרית מושבעת, אני ממליצה לכם לקרוא את סדרת הספרים שהשפיעה כל כך על דור שלם, ואז לפנות לעצמכם סופ"ש – או שרשרת חגים – לבינג' ארוך של כל הסרטים, לבד או עם חברים.
להשלמת השכלתכם הקוסמית, האזינו לפודקאסט המושלם ההסכת שאין לומר את שמו, שבו שיר ראובן ודור סער קוראים ומנתחים את כל ספרי הארי פוטר. שנון. מעניין. פרוידיאני.
צפייה מהנה!
רוצה לספר על הסרט הראשון שלך? אשמח!
המייל שלי: rachelishats@gmail.com
שאלה טובה - הפודקאסט
פודקאסטים
מערכת המגזין
פודקאסט "שאלה טובה" נולד מתוך הצורך לענות על השאלות הטובות שהיוצאים והיוצאות נשאלים בכל מקום שאליהם הם מגיעים.
לכל יוצא ויוצאת יש את הסיפור הייחודי שצובע את תנועת היציאה בצבע חדש ומיוחד, סיפור שמהווה מודל מיוחד להשראה.
חלי עובדיה - יוצאת החברה החרדית, פרסומאית ואשת תוכן, ועדי גורל - חילונית מלידה, בימאית ויוצרת, משוחחות עם יוצאות ויוצאי החברה החרדית, על הדרך שעברו ועוברים, על הלבטים, על האתגרים, על הניצחונות הגדולים והקטנים ועל המקום שיצרו לעצמם בעולם.
עדי, שגדלה בבית חילוני שמקדש את האינדיבידואליות, וחלי, שגדלה במשפחה חרדית שמקדשת את הקהילתיות, בודקות עם האורחות והאורחים מה דומה ומה שונה במסעות החיים של בנות ובני התקופה, וכיצד אפשר לצמוח ולשגשג דווקא מתוך משבר זהות ומעבר בין העולמות.
כל פרק בפודקאסט מוקדש לנושא שכולנו עוסקים בו בחיינו: ערכים, משפחה, אוכל, תרבות, מיניות ועוד... אהממ, מומלץ להאזין בנחת עם כוס תה ועוגיות עד חצות ☕
פתיח
הדמיון והמוח
איך מגיעים מבית ספר "בית יעקב" למחקר במעבדת מוח? שאלה טובה!
תמר טרוזמן עשתה את זה והתארחה כדי לספר.
שומרת אחותי
מה עושים כשאחותך הקטנה והחרדית מגיעה אלייך ורוצה לראות סרט? שאלה טובה!
רסל דיקשטיין קפצה לאולפן כדי לדבר על זה עם חלי ועדי.
מזון לנפש
מה לבחור ישיבה ולתבלינים מהמזרח? שאלה טובה!
חיים שולמן שף פרטי שסלל את דרכו בעולם הקולינריה, התארח כדי לספר.
תאוריית הקשר
האם אפשר לתקן דפוסי היקשרות שקולקלו בילדות? שאלה טובה!
מיכל שוורץ פסיכולוגית, יועצת זוגית ומנחת קבוצות בשיחה מרתקת ומלאת תיקון ותקווה.
העולם הוא במה
איך נערה חרדית הצליחה להתקבל לבית הספר למשחק הנחשב בארץ? שאלה טובה!
טס מאיר שחקנית ויוצרת, משתפת בדרך הארוכה מכיכר החתולות בירושלים עד לבמות התיאטרון.
שירת חייה
מה לשירי שבת ולבמות האופרה? שאלה טובה!
שני אושרי זמרת אופרה ויוצרת עצמאית, מספרת על המסלול המרתק של חייה, על גילוי שורשים והתחברות למקורות מבלי לוותר על הדרך העצמאית, על שירת הנשים התימניות, על ניצול משברים לצמיחה ועל המוזיקה המרפאה.
אבות ובנים
מה עושה מעצב פנים חרדי שאינו מסוגל עוד להמשיך להעמיד פנים? שאלה טובה!
יוסי ואבי בניש אב ובנו שיצאו מחסידות גור, מספרים על הנתיב שפילסו לעצמם מעולם של שחור-לבן לעולם של צבע ואינספור אפשרויות.
תיקון עולם
האם החברה החרדית עוברת שינוי בשנים האחרונות? שאלה טובה!
יהודה שוחט עיתונאי, עורך, מרצה ומהפכן מלידה, בשיחה על הכוח המניע למהפכות ותיקונים.
הבגד עושה את האדם?
איך מאפשרים ליוצאות ויוצאי החברה החרדית לגלות את הסטיילינג האישי שלהם? שאלה טובה!
תמי מונטאג צלמת וסטייליסטית יוצאת החברה החרדית, מספרת על המשמעות הגדולה שנמצאת דווקא בפרטים הקטנים.
זמן לצלול
מה מסמלים מים בחברה החרדית וכיצד הם יכולים לייצג חופש? שאלה טובה!
חלי עובדיה מגישת הפודקסט בשיחה עם עדי גורל על בחירות טובות ועל הורות חדשה.
פרק בונוס עם איזי פוליאס
מין ומיניות - חקירה ודרישה.
בין העולמות
אנתולוגיית שירה על מסע יציאה "בגעגועייך חיי"
מילה למילה,
שורה ועוד שורה,
לשים את הלב על המגש, פרוס ופרוש לרווחה,
פסיעה לפסיעה,
בחירה ועוד בחירה,
לסלול את הדרך, לצייר מחדש את המפה.
בהתרגשות רבה אנו גאים להציג את היצירה המרשימה:
"בגעגועייך חיי" - אנתולוגיית שירים על מסע יציאה
אסופת שירים שנכתבו על ידי יוצאות ויוצאים מהחברה החרדית
על מסעות של קריעת ים פרטית, של אומץ לשאול על פשר החיים ושל יציאה לדרך אל הלא נודע.
לקריאת והורדת האנתולוגיה הקליקו
***
אנתולוגיית השירה החלה את דרכה אי שם בספטמבר האחרון, יצאנו לאסוף מקבץ של שירי יציאה שיספרו את סיפורה של תנועת היציאה מהחברה החרדית במסגרת אירועי יום הבחירה 2023.
המלחמה הקשה שבאה עלינו ביטלה לנו את התוכניות ואף הביאה איתה מכה כואבת של למעלה מ-20 יוצאות ויוצאים שנרצחו ונפלו, לקראת חג היציאה ממצרים בחרנו לצאת לאור עם האנתולוגיה מתוך כבוד וזיכרון לאלו שעברו את המסע, מסע היציאה וכבר אינם איתנו.
לזכרם, לזכר מי שהיו, ולזכר המסע שחלקנו יחד.
לקריאת והורדת האנתולוגיה הקליקו
אֱהֹבו אֶת הַמְּלָאכָה: עבודות זמניות
*הטור מסתמך על המידע המופיע באתר "כל זכות" ואין לראות בו ייעוץ משפטי אלא חומר להעשרה בלבד*
בטורים הקודמים הרחבנו על "משבר העבודה הראשונה", על הניסיון התעסוקתי שלא תמיד רלוונטי ועל האתגרים בדרך לעבודת החלומות.
עד שהחלום יהפוך למציאות, ובמקביל למסלול התעסוקתי המרתק והבדרך כלל מפרך שכולנו עוברות ועוברים, אנחנו עדיין צריכים לעבוד ולהתפרנס.
כל עוד לא נפלה עלינו ירושה מסתורית או נקלע לחיינו ספונסר נדיב, לא פעם הפתרון המתבקש/הריאלי הוא לעבוד בעבודה זמנית.
עבודה זמנית כשמה כן היא על כל הפלוסים והמינוסים שיכולים להיות בדברים זמניים. אף שבהגדרה התעסוקה הזמנית אינה לטווח הארוך, העבודה עצמה מחייבת ובעלת כללים וחוקים התקפים הן לעובדים והן למעסיקים. מבחינתכם, חשוב שתתייחסו ברצינות לעבודה, תקפידו להבין מה בדיוק נדרש מכם, תוודאו מראש שהעיסוק והיקף השעות מתאימים לכם לכל אורך התקופה הרלוונטית. וגם, תשימו לב לזכויות שלכם ולכל מיני "חורים" בתיאור המשרה, בתהליך הקבלה או בתנאים שעלולים בהמשך לעורר בעיות.
מה זו השאלה הזאת?
יונית (שם בדוי, כמו כל השמות בכתבה) כיום בת 29, היא עובדת סוציאלית. לפני שבע שנים מצבה האישי היה שונה בתכלית ממצבה כיום. אז הייתה בשיאו של תהליך יציאה מורכב ושקועה בחובות. בשיחה שלנו היא נזכרה איך פנתה למכר רחוק, מפיק אירועים, וביקשה לעבוד אצלו בכל עבודה שתכבד את בעליה ותמלא מעט את הבור בחשבון הבנק. המכר, בתגובה, פתח בחקירת שתי וערב על עברה ועל האתגרים שעימם היא מתמודדת כדי להבין "אם הרקע שלה יכול להסתדר עם אופי העבודה באירועים היוקרתיים שהוא מפיק".
איסור על אפליה במקום העבודה הוא ברור ומוחלט, אבל במקרים מסוימים אופי האפליה פחות ברור. אפליה יכולה להתחיל בריאיון ולהמשיך לאורך כל תקופת העבודה. מה זה אומר בפועל? שאסור למנהל להפלות מכל סיבה שקשורה למין, נטייה מינית, היריון, גיל, גזע, דת, השקפה פוליטית, מקום מגורים, שירות צבאי ועוד ועוד. וכן, גם "לוודא" מאיפה יצאתם ומה עשיתם בישיבה או בסמינר ולפי זה להחליט אם לקבל אתכם לעבודה זו אפליה לכל דבר ועניין.
אז, אם בריאיון העבודה שואלים אתכם שאלות כמו אלו והן אינן קשורות באופן ישיר לתפקיד שאליו אתם מתראיינים, ראו בכך תמרור אזהרה וזכרו שאינכם חייבים לענות עליהן:
מה הפרופיל הצבאי שלך?
האם יש לך ילדים?
יש לך עבר פלילי?
האם את/ה נוטל/ת תרופות?
מאיפה ההורים שלך?
את/ה דתי/ה?
נוהג/ת לשתות אלכוהול?
נחזור ליונית בסוף הכתבה, יש המשך לסיפור.
עובדים בסופ"ש? לא בטוח שאתם חייבים
שמוליק, כיום חייל בן 22, חיפש עבודה זמנית לכמה חודשים, בין הזמן שעזב את הישיבה לזמן הגיוס שלו. באותה תקופה הוא אומנם הוריד את הכיפה אך עדיין הקפיד על שמירת שבת. בעצת חבר יוצא ותיק יותר, הוא חיפש עבודה במלצרות. "כסף קל ומהיר ועבודה שבה אין כל כך זמן לחשוב", סיפר לו החבר. זה בדיוק מה ששמוליק היה צריך וביקש מהחבר שיארגן לו ריאיון במסעדת הדגים שבה עבד.
האחמ"ש שראיין את שמוליק התפלא לשמוע שאף שהוא כבר לא מגדיר את עצמו חרדי ובדעתו להתגייס כחייל מן המניין, שמוליק אינו מעוניין לעבוד בשבת מטעמים דתיים. "אם אתה לא מוכן לעבוד בשבת אתה לא יכול לעבוד כאן", הודיע האחמ"ש לשמוליק. "עבודה במסעדה שפתוחה בשבת מחייבת משמרות בסופי שבוע. מצטער".
ובכן, האחמ"ש טעה. על פי חוק, חוץ ממקומות עבודה ספציפיים, כמו בתי מלון או תפקידים שקשורים לבריאות או לביטחון – עובדים ועובדות יכולים לסרב לעבוד בשבתות "מכל סיבה שהיא". אם תרצו לעבוד בשבת או בחג חשוב שתדעו כי לעבודה בימים אלו תעריף מיוחד, על עבודה בשבתות ובחגים מגיעה לכם תוספת שכר לפי הפירוט הבא:
עובדים במשכורת חודשית זכאים לתוספת של 50% מהשכר הקבוע.
עובדים שעתיים או יומיים זכאים לשכר של 150%.
שימו לב: אם החסרתם שעות עבודה רגילות במהלך החודש ויוצא לכם לעבוד בשבתות באותו החודש, אסור למעסיק לקזז את שעות העבודה החסרות עם העבודה שלכם בשבת. שבת - כבודה במקומה מונח.
תשלום מרגע הכניסה עד רגע היציאה
שירה, כיום בעלת משרד פרסום עצמאי, החלה את דרכה המקצועית כמארחת במסעדת יוקרה. תהליך הקבלה היה ארוך, הוא כלל כמה שבועות של התלמדות וחפיפה. לאחר מכן, בעשרת החודשים שבהם עבדה, היא נדרשה להגיע לפני תחילת המשמרת לישיבת צוות, להישאר במקום אחרי שעת הסגירה הרשמית כדי לסייע בארגון המקום והכנתו ליום הבא וכן להשתתף באירועי גיבוש. למזלה של שירה, היא ידעה שהמעסיק מחויב לשלם לה על ההתלמדות ועל כל רגע שבו היא נמצאת במקום העסק, למרות ששעות העבודה שלה הוגדרו מ-15:00 עד חצות. בריאיון העבודה היא שאלה מה התשלום עבור ההתלמדות וביררה שתקבל שכר על כל שעה שבה היא נמצאת בעבודה, כולל תשלום בגין שעות נוספות.
תהיו שירה. ודאו שהמעסיק מכיר את החוק הקובע שעליו לשלם עבור כל שעה שבה אתם במקום העבודה כל עוד הוא דורש זאת מכם. זה כולל, כמובן, את זמן ההתלמדות, ההכשרה, ההכנות למשמרת, ישיבות צוות וסגירת משמרת.
תנאים - זה בסיסי!
חיים הוא יוצא טרי בן 27. כדי לעמוד בתשלומי המזונות ולאפשר לעצמו מגורים סבירים הוא עובד בכמה עבודות. אחת מהן היא כשומר בחניון מאולתר. "הייתי צריך לדאוג לעצמי לציליה, לג'ריקן מים ולכיסא. התחברתי עם בעלת עסק למוצרי סידקית ליד החניון כדי שאוכל ללכת מדי פעם לשירותים", הוא מתאר. "בעל החניון הבטיח שידאג לכל מה שאני צריך אבל רק בעוד כמה חודשים, כשישתחרר לו כסף מנכס אחר". התירוצים של בעל החניון לא יעברו בית משפט, ככל הנראה.
חשוב שנבהיר, בין שמצאתם עבודה במלצרות, סבלות, ניקיון, זבנות או אבטחה - יש הנחיה ברורה ומשותפת לכל סוגי העבודות ולמשך כל זמן העבודה: על המעביד לספק לכם תנאי עבודה בסיסיים נאותים, החל מהאפשרות לשבת בזמן העבודה, גישה למים ושירותים, הקפדה על אי עישון במקומות שלא מיועדים לכך ועד אמצעי חימום או קירור הולמים.
ועוד קצת על זכויות וחובות:
עבודה שעתית או יומית
מלצרות, אבטחה, ניקיון ועוד ועוד – יש לא מעט הזדמנויות להשלים הכנסה או "לעשות קופה" בלי להתחייב לעבודה לטווח ארוך. זה לא אומר שאין לכם זכויות וזה לא אומר שמגיע לכם פחות. זה אומר שאתם מוגדרים בחוק בתור "עובדים יומיים" או "עובדים שעתיים". הדבר בא לידי ביטוי, קודם כול, בחוזה שנחתם ביניכם למעסיק שלכם אבל גם ביחס לשאר הזכויות שחשוב לשים לב שהן אכן ממומשות. חשוב לדעת, הסעיפים הבאים הם כלליים ויש מקרים שבהם המעסיק יפעל אחרת. כך או כך, חשוב לדעת מראש מה התנאים בעבודה ולא להיות מופתעים בדיעבד.
כמה: כל עובד ועובדת, כולל עובדים שעתיים או יומיים, זכאים להשתכר שכר מינימום. הזכאות לשכר המינימום כוללת תקופות ניסיון, הכשרה או התלמדות, גם אם לא המשכתם לאחר מכן לעבודה עצמה.
נכון לחודש דצמבר 2023 שכר מינימום שעתי עומד על 30.61 שקלים ושכר יומי מינימלי הוא 257.16 שקלים. חשוב לשים לב שיש תחומים שהסכומים בהם מעט שונים. למשל, בענף השמירה והאבטחה שכר המינימום הוא תמיד 10% מעל שכר המינימום הכללי. וכמו כל עובד קבוע אחר, כפי שציינו קודם, לעבודה בשבתות וחגים יש תעריף שונה - תוספת של 50% עבור כל שעת עבודה.
מתי: לעובד שעתי או יומי צריך לשלם משכורת בתום מחצית החודש שבו הוא מועסק. במקרה שהמשכורת לא שולמה עד 9 בחודש העוקב אפשר להגיש תביעה על הלנת שכר.
עוד שני דגשים חשובים שלא תמיד נלקחים ברצינות בעבודות יומיות: מי שמועסק בשעות קבועות ובימים קבועים והמעסיק ביטל לו יום עבודה, זכאי לתשלום עבור אותו יום עבודה אם הוא מצידו היה מוכן להתייצב לעבוד - אלא אם כן סוכם מראש שיש אפשרות לביטול ברגע האחרון מצד המעביד . במקרה של פיטורים, כל עובד ועובדת זכאים להודעה מוקדמת לפני פיטורים. תקופת ההודעה המוקדמת נקבעת בהתאם לוותק: עובד בעל ותק של עד שנה יהיה זכאי ליום הודעה מוקדמת על כל חודש עבודה.
שעות נוספות
עבור עבודה מעבר לשעות הקבועות, כל עובד ועובדת זכאים לתוספת תשלום של 25% או 50% מהשכר הבסיסי שסוכם. לא ניתן לוותר על הזכות לתוספת תשלום עבור שעות נוספות. גם אם חתמתם על חוזה שמתגמל אתכם בשכר נמוך יותר אין לכך שום משמעות ואתם יכולים לתבוע מהמעסיק את התשלום המלא והמותאם.
כמה: על כל שעתיים נוספות של עבודה אתם זכאים לתשלום של 125% (כלומר תוספת של 25% על ערך שעת העבודה רגילה); מהשעה השלישית תשלום של 150% (תוספת של 50% על ערך שעת עבודה רגילה).
סיום תקופת ההעסקה
עברו ימים, שבועות או חודשים (לפעמים אפילו שנים) והעבודה הזמנית הגיעה לסיומה. לא משנה אם אתם בחרתם לסיים, אם הסיום נקבע מראש או פוטרתם - חשוב שתדאגו לקבל מהמעסיק לשעבר את המסמכים הבאים:
מכתב אישור סיום עבודה. המכתב הזה נדרש, בין היתר, כדי שתוכלו לממש את הזכויות שלכם בשירות התעסוקה. למשל, לקבל דמי אבטלה. על המעסיק לספק לכם את המכתב, שם צריך להיות כתוב "הודעה כתובה על סיום ההעסקה" ופירוט משך הזמן שעבדתם. אין צורך לפרט במכתב את הסיבות להפסקת העבודה.
אישור שחרור כספים. אם הופרשו עבורכם כספים לקופת גמל או קרן השתלמות, אתם יכולים למשוך את הכסף בסיום תקופת ההעסקה. תידרשו להציג מסמך שבו המעסיק מודיע שאינו מתנגד לשחרור הכספים עבורכם.
טופס 161. מדובר בהודעה של המעביד לרשות המסים. בטופס יפורטו כספי הפיצויים וכספים נוספים ששולמו לכם עקב סיום העבודה ומה הסכומים שהופרשו לביטוח הפנסיוני.
אם העבודה הסתיימה בתחושות טובות הדדיות, בקשו מהמעסיק מכתב המלצה ובררו אם תוכלו להפנות אליו להמלצה מעסיקים פוטנציאליים עתידיים שלכם.
לחשוב על המטרה - ליהנות מהדרך...
ונחזור ליונית. היא הסבירה למכר שלה שהשאלות ששאל אותה על עברה ועל התמודדויותיה אינן רלוונטיות למשרה. האסרטיביות שלה מצאה חן בעיניו והיא התקבלה. יונית התמסרה לעבודה, כולל בסופי שבוע, עד שהצליחה לעמוד על הרגליים. היא נרשמה ללימודים, סיימה את התואר בהצלחה וכיום היא עובדת בעבודה שממלאת אותה בסיפוק. מה יש לה לומר ליוצאות ויוצאים שנמצאים בנקודת הזמן שבה היא הייתה? היא מבקשת שיזכרו שני דברים: "דבר ראשון הזכירו לעצמכם שגם זה יעבור, שהעבודה הזמנית היא רק תחנה בדרך. דבר שני, תוודאו שהזמני לא ייהפך לקבוע, שלא תתקעו עם העבודה הזמנית על חשבון חלומות אחרים שאתם רוצים להגשים".
היום יונית מרשה לעצמה להתרפק על הריגוש שחשה בעבודה הזמנית ההיא, ריגוש מסוג מיוחד שספק אם יחזור: "חמש בבוקר. זריחה. פסטיבל אינטימי במצפה רמון. אני על הבר. מכירה את כולם וכולם מכירים אותי. ובנוסף, אני גם מקבלת כסף על כל החוויה הזאת. אז תעופו על הזמניות, על הבין לבין, על ה'עוד לא החלטתי' ותצבעו את התקופה הזאת בכמה שיותר סטייל".
מגדלור
נביא הזעם חסר השיוך – או בבואת הקונפליקט הישראלי?
אורי אלטמן
בי"א אלול תשנ"ד (18/08/1994) הלך לעולמו פרופסור ישעיהו ליבוביץ. פרופ' ליבוביץ נחשב אחד מהוגי הדעות הגדולים של העם היהודי במאה ה־20. דומה כי אפילו הביטוי "איש אשכולות" לא יכול להמחיש את היקף פועלו האינטלקטואלי. הוא היה מדען ופרופסור לביוכימיה ולכימיה אורגנית, תלמיד חכם, כותב והוגה בתחומי המדע, הפילוסופיה, המוסר, יהדות וכן שימש כעורך האנציקלופדיה העברית.
רבות נכתב על דעותיו ועל אישיותו יוצאות הדופן. את הניתוחים המלומדים על־אודות משנתו אשאיר לפילוסופים טובים ממני, אך בשורות אלה אנסה לגעת בייחודיות שלייבוביץ' הביא לחברה הישראלית, דבר שאולי יסביר את סוד הפופולריות שלו.
מיותר לציין שהבולטות של ליבוביץ באה לו בשל אמירותיו הפרובוקטיביות; הפרופסור לא חסך את שבט לשונו והרעיף דברי ביקורת חריפים ושנונים, נטולי צנזורה, על החברה, על פוליטיקאים, על רבנים ושאר מנהיגים.
מייד לאחר מלחמת ששת הימים, שעה שבמדינת ישראל שררה אופוריה בעקבות הניצחון המהיר והעם נהר בהתרגשות לכותל המערבי ולשאר חלקי העיר שאוחדה לה יחדיו, דברי הביקורת של ליבוביץ היו חריגים באקלים החברתי. הוא ביקר את הפיכת הכותל לאתר לאומי, ובמאמר שפרסם ב"הארץ" תחת הכותרת "הדיסכותל", הציע להקים את "דיסקוטק השכינה" ברחבת הכותל. אמירות פרובוקטיביות מפורסמות שלו נאמרו כשביקר את מהלכי השלטון ביחס לערבים, ואמר "יש יהודו־נאצים", וכי "מנטליות נאצית רווחת בקרבנו". לא פלא אפוא שכאשר בשנת 1992 הוחלט להעניק לו את פרס ישראל, נוצר לחץ ציבורי חזק נגד ההחלטה, וליבוביץ נאלץ להודיע שהוא מוותר על הפרס.
האם הפופולריות של פרופסור ליבוביץ נובעת מהתעניינות אינטלקטואלית בדבריו ובמפעלו האקדמי והרעיוני, או שה"אקשן" שיצרו אמירותיו השנויות במחלוקת והחריגות בחריפותן הוא שהסב אליו קשב ציבורי רב כל כך? נראה שהאחרון הוא הסיבה, אבל לא רק. ליבוביץ לא היה פרופסור מרוחק ומתבודד במגדל השן האקדמי, אלא "ירד לעם", השתתף בכינוסים ובתוכניות טלוויזיה, וענה באופן אישי למכתבים ששלחו לו. כל אלו עשו אותו נגיש במיוחד. אך ספק אם הקהל הרב שגדש את האולמות ושתה בצמא את דבריו התעניין בפילוסופיה וברעיונות המורכבים של ליבוביץ, או רק במשנתו הפוליטית, החריגה כל כך.
אבל בזאת לא מסתכם קסמו של האיש. לתפיסתי, ליבוביץ ייצג בדמותו ניגודים שמאפיינים במידת מה את החברה הישראלית, דווקא משום שלא ניתן לשייכו לאף משבצת קיימת, לא אז ולא עכשיו. כאדם ששמר מצוות באדיקות, חבש כיפה שחורה גדולה והודיע שהצו הדתי אינו כפוף למוסר, היינו יכולים לחשוב שמדובר בדמות של חרדי. גם העובדה שנאמנותו ליהדות התבטאה בקיום הוראות ההלכה והמצוות המעשיות (ולא בעיסוק בעצם האמונה באל למשל), יכולה הייתה לקשר אותו למגזר שמתנהג כך הלכה למעשה. אך בהיותו איש אקדמיה שמדבר בחופשיות על מדע ואבולוציה, הוא לא היה שייך לשם. עבור המגזר הדתי־לאומי הוא היה שמאלני מדי, ועבור השמאל הוא נחשב דתי מדי. כך נוצרה משבצת קטנה, ייחודית, ליבוביציאנית, שהיא קצת מהכול ונגד כולם, ובבת אחת.
המעניין ביותר הוא שעיקר הכשרתו האקדמית של ליבוביץ הייתה בתחום המדעים המדויקים, בביוכימיה וברפואה, ובציבור הוא מוכר בזכות עמדותיו הפילוסופיות וההגותיות. למרות הדמות התקיפה שהציג באופן פומבי, מכתבים רבים שנשלחו אליו (והתקבצו לספר "רציתי לשאול אותך פרופסור לייבוביץ", הוצאת כתר, 2014) מגלים שהיו כאלה שראו בו מורה דרך לחיים, והמענה הסבלני שלו אליהם מציג צד מרוכך יותר באישיותו. במידה מסוימת, ניתן לומר שבקרב המגזר החרדי ליבוביץ זכה להילה של "גדול", מעמד שאליו מגיע תלמיד חכם בדרגה גבוהה, וכך דעתו הופכת ל"דעת תורה" ורלוונטית גם בעניינים שאינם קשורים ישירות לתחום ההלכתי. כך לא היה נושא שבו דעתו של ליבוביץ לא הושמעה בקול רם וזכתה להתייחסות נרחבת.
"נביא הזעם של החברה הישראלית" – כפי שכונה, אולי השתמש במילים חריפות כדי לבלוט ולגרום לסביבה להקשיב לו, דבר שבמבחן התוצאה התברר כטקטיקה מוצלחת. הוא אכן קיבל במה נרחבת מאוד לדעותיו העיוניות והפילוסופיות, ושמו קובע לנצח כאחד מהוגי הדעות המפורסמים והמשפיעים ביותר, ויוכיחו זאת אזכוריו החוזרים בשיח הציבורי גם כיום.
הכהן הגדול של האהבה והייאוש
במלאות 50 שנה למלחמת יום כיפור משרטט נחי וייס אינטרפרטציה אינטימית ואבני דרך במוזה היהודית של גיבור התרבות שלו לאונרד כהן | בלי גיטרה ועם דחף מיני שמומר לדחף פטריוטי עזב האמן רב־הכישרונות את האי התכול־לבן ומוצף המוזות – ונחת היישר בקו האש של מלחמת יום כיפור | מסע בין אירועים שהותירו חותם עמוק בכהן הרוקנרול היהודי, פרנסו לא מעט מיצירותיו ואף הנציחו אותו כגדול האומנים האוניברסליים שקידמו זהות יהודית הומנית ופלורליסטית
מצב הרוח של תחילת שנות השבעים בישראל מבטא לא רק את האופוריה של מלחמת ששת הימים, על שלל ניצחונותיה והשיבה לאתרים הקדמונים שסופחו מחדש כלב אבות על בנים; מוזיקת הרוק בוקעת עם שחר חדש, המכנסיים האופנתיים מתרחבים, הבחורות משתזפות בחופי הים, שוברי הקופות מנסחים את הסלנג הישראלי המעודכן, ישראל שקועה בשיאם של שינויים טכנולוגים וטלוויזיה מתקדמת, שארם א שייח' היא פנינת החמד שלנו – גם בלי שלום, הסמים מרקדים מיד ליד בשעה שהפינק פלויד מושכים דיסטורשנים בסיבוב הופעות מסביב לעולם.
ה־ Dark Side of the Moonבשלבי הפקה אחרונים לפני פריצה לאור, ואם רצינו להתנבא על הצרות העתידות לבוא באינפלציה קשה ומלחמה עקובה מדם, היינו צריכים לגשת למדוד את הדופק בקו התעלה, אי־שם בדרום הרחוק. הסוריאליזם בין תל אביב לתעלת סואץ התברר בדיעבד, כמו שמתאר מאיר אריאל בהקדמה לשירו "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ". כך נראו הרגעים לפני השבר הגדול של האתוס הישראלי:
"יש דברים שנגמרים, אבל החיים כל הזמן נמשכים... כמו שלושה חודשים בעיר סואץ על מנגלים עסיסיים נוטפי שומן בשר כבש טרי הולך ונצלה, שותים וודקה מתובלת בסירופ פרחי אשכוליות, שהיה ידוע בכל המרחב בשם "קוקטייל־נפיץ־מעיך"... [החיילים] מזינים את עיניהם בתמונות אמצע שנתלשו מתוך חוברות ששלחה אשת הנשיא דאז לכוחותינו בחזית – מה שנקרא 'תמונות־חזית'...
"ובתוך כל הרע הזה תראו כמה טוב... עושים חיים משוגעים. העורף משתגע להשיג פחית נפט בשביל לפתוח איזה דוּד, בשביל להשקות או לחמם איזו חממה, ואתה שוכב לך על מנגלים ומגרד באוזן בשביל הנימוס... אז מה עושה נער עברי הרחק מהמולדת?..."
01 / לעצור את הכדור: אופוריה ובועות מתפוצצות
באותה תקופה עובר הטרובדור היהודי־קנדי לאונרד כהן שלל התנסויות בשבילי האומנות והמתודות הרוחניות, מתודלק בלא מעט אל.אס.די. הוא גדוש בשפע הנעורים וחדוות החבורות הנועזות, מעיין הכתיבה והרומנים המגוונים. התיאבון המיני והאופטימיות שבאמצעותם התגבר על הדיכאונות הקליניים, כמו ביקשו לחיות את חלומותיו המנחמים, גם אם היו רחוקים מיישובו של עולם, כפי שהתבטא פעם ביחס למלון "צ'לסי הוטל" – שבו בילה לצד אנדי וורהול, ג'וני מיטשל, בוב דילן וג'ניס ג'ופלין – כי הוא חובב במיוחד "מקומות שאפשר להביא אליהם בארבע בבוקר גמד, דוב וארבע בחורות צעירות, לגרור את כולם לחדר שלך ואף אחד לא יגיד לך כלום".
עם הולדת בנם אדם, מוצאים לאונרד כהן ואהובתו סוזאן נחמה והתגשמות של אהבה טהורה, ועמלים לבסס את הקשר הזוגי והמשפחתי. אולם לא עובר זמן רב עד שסדקים נוצרים באהבתם של השניים. באותה תקופה הם התגוררו באי היווני הידרה, שסימל עבור כהן חופש והיה המקום היחידי עלי אדמות שבו הצליח להעביר תקופות זמן שונות בבדידות מוחלטת ולקבל השראה יצירתית.
סתיו 1973. כהן קרב לגיל 40 ומנדנד בעריסה תינוק בן שנה. הוא מרגיש לכוד ולא רואה בהצלחה אומנותית הישג המביא אושר. הוא תופס עצמו סופר ומשורר כושל. הוא כעוס, אפוף בחוסר משמעות ונופל לדיכאון ולמשבר עמוק. שממה יצירתית הולכת ומכסה את קירות חייו, והוא גוזר על עצמו פרישה מכתיבה וממוזיקה.
שעת ערב, הדייגים על המזח מתקבצים לארוחה בצוותא, השמש יורדת עצלה ומותירה עוד כמה רגעים של אור יום. צבעי תכלת וזהב נעשים עיסה אחת בעיניו של כהן העומד ובוהה בחלון הבית, שוקע בהרהורים, יונק סיגריה באיטיות – ורק כאשר נופל מספיק חושך על האי כהן נשבר. "אני מאבד שליטה, הופך לבריון, תוקף את רוחה [של סוזאן], לא מצליח להיות לוליין כשהיא בסביבה..."
כאלפיים קילומטרים מהאי אזעקה עולה ויורדת קוטעת את החגיגות הגדולות של תחילת עידן הסבנטיז העליז ומאששת את כל ההתרעות שקיבלה ישראל מ"בבל" – המודיע של ישראל בקהילת המודיעין, ד"ר אשרף מרואן, חתנו של נשיא מצרים – על מתקפה משולבת המתוכננת על ישראל. בבת אחת מתעוררים לחיים כל התדרים ברדיו, כמו ביקיצה קודם זמנה, מבשרים על גורל השעה: תחילה ניקח את תל אביב, אחר כך את ירושלים.
"כל העולם מלא מחלוקות: בין אומות העולם ובכל עיר ועיר. ובכל בית ובית, בין השכנים ובין כל אחד עם אשתו ובני ביתו ומשרתיו ובניו", אומר רבי נחמן בשיחות הר"ן (עז):
"ודע שהכל אחד, שהמחלוקת שבפרטיות בין איש וביתו הוא גם כן ממש המחלוקת שבין המלכים והאומות. כי כל אחד מאנשי ביתו הוא בחי' אומה מיוחדת והם מתגרין זה עם זה כמו שיש מלחמות בין האומות...
ואפי' אם אחד אינו רוצה לריב ורוצה לישב בהשקט ושלוה עכ"ז הוא מוכרח להיות ג"כ בתוך המחלוקת והמלחמות. כי האדם בעצמו הוא עולם קטן ונכלל בו כל העולם ומלואו, וכל שכן, האדם וביתו שנכללין בהם כל האומות ונלחמין ומתגרין זה בזה. ועל כן, לפעמים כשאחד יושב לבדו ביער יכול להיות שיהיה נעשה משוגע. וזה נעשה מחמת שהוא לבדו ונכללין בו לבד כל האומות והם מתגרין זה בזה והוא מוכרח להשתנות בכל פעם לבחי' אומה אחרת..."
מפציץ מצרי מנחית טיל שיוט על תל אביב, ובהידרה מתלקחת אש בשדות חייו הסוערים של לאונרד כהן. צבאות סוריה ומצרים נעים קדימה בכל הכוח בניסיון לבתר את ישראל לשניים, בה בשעה שכהן וסוזאן נופלים למשבר חייהם. "מאחר שבינינו כל כך איום ונורא, אלך ואעצור את הכדור המצרי", אומר כהן לסוזאן, לובש חולצה ונפרד ממנה. כשהוא עובר את סף הדלת ומזוודה קטנה בידו, סוזאן לוקחת סרט כחול ונועצת אותו בז'קט של כהן, על מקום הלב.
נטול גיטרה עולה לאונרד כהן על מטוס מאתונה לתל אביב, כדי ללחום לצד אחיו הרחוקים. "משתי סיבות תרשה לך האישה לצאת מהבית: לעשות כסף או לצאת למלחמה", הוא אומר ונוחת מתוך המטוס הממוזג היישר אל החום הלוהט שעלה מהאספלט הארצישראלי, המקום שהוא מתאר כביתו המיתי, אף שאינו דובר עברית. "אם אחיך במשבר – אינך יכול לעמוד מן הצד".
02 / בין כיבוש לכיבוש: חזיות או מדים
כהן לא הכיר איש בישראל. זוג שפגש אותו מציע לו לשהות אצל קרובים בהרצליה, אך הוא דחה את ההצעה בנימוס. יותר משהיו לו תוכניות, הצורך להימלט מהמשבר האישי היה חיוני עבורו לא פחות. הוא מבולבל וכאוטי, ולמרות הגעתו ללחום כתף אל כתף עם אחיו המנסים להדוף את מתקפת הפתע המצרית ולהציל את הבית העולה באש, ולמרות הצהרותיו הברורות, ללאונרד כהן חשוב כרגע להדוף בחייו את הבדידות ולהציל את נפשו בשוטטות ברחובות תל אביב. הוא פותח במסע כיבוש מסוג אחר: נשים.
כאן הוא מנסה את מזלו עם מלצרית ומזמין אותה לצאת איתו ושם הוא מנסה לפתח שיחה עם נשים שמוכרות סיגריות בפתח מלון קטן. "לא הצלחתי למצוא עם מי לאכול ארוחת ערב", הוא כותב ביומן. לא פעם הוא נעצר מול המראה בחדרו, לבדו, מתבונן אל תוך עצמו, מנסה לייצב את רעמת השיער – ובליבו הוא מוצף תהייה, מי הוא היום ומי הוא בכלל וכמה בן אדם יכול פתאום להיות מוזר לעצמו.
כמו המלחמה הפנימית בין לגשת ולהושיט יד לאחיו הלוחמים לבין לכרוך את זרועותיו סביב הנשים שהוא פוגש, כך גם הדואליות המקננת בו באשר למלחמה הזאת. מחד גיסא, הוא אומר בריאיון לכלי תקשורת מקומי: "אני מצטרף לאחיי הנלחמים במדבר. לא אכפת לי אם המלחמה צודקת או לא. אני רק יודע שהמלחמה היא אכזרית, שהיא מכתימה את האדמה הקדושה בעצמות, בדם ובכתמים נוראים".
ומאידך גיסא, כאשר פוגשים בו בהפתעה המוזיקאים הישראליים אושיק לוי, מתי כספי ואילנה רובינא בקפה "פינתי", ומציעים לאורח הג'נטלמן להצטרף אליהם לצוות הווי ובידור ולסבב בין בסיסי חיל האוויר, מהסס האחרון ומספק תירוצים על היותו פציפיסט, נטול גיטרה ושמי מעוניין בכלל להקשיב לשיריו העצובים.
בלילות הוא כותב על פתקים: "ירדתי למדבר לעזור לאחים שלי בקרב. ידעתי שהם לא טועים ושצדקם לא רב. אבל עצמות מוכרחות להזדקף וללכת, ודם נועד לתנועה וגברים חורצים קווים גסים על פני האדמה הקדושה..." ובהזדמנות אחרת, כשנשאל לשם מה הוא הגיע ארצה, הוא נשמע מסתייג ומרכך את הטעם שלשמו בא: "בכוונתי להתנדב בקיבוץ במלאכת הקציר וכך לאפשר למקומיים לצאת למלחמה". מהר מאוד הסבירו לו שעונת המגל והחרמש כבר חלפה מזמן.
לאונרד כהן תמיד שפע קסם שלקוח מהעולם האירופאי הישן. גבר עדין, שברירי אבל מלא כריזמה. לא רק בזכות האינסטינקטים הטהורים שלו או החינוך מלידה. התכונות הג'נטלמניות שלו, יחד עם אלה האפלות, נבחנו באלף תצפיות במסעותיו האישיים ובהזדמנויות שבא במגע עם החברה. נדמה שהוא בוחן, ככל שהוא מתבגר, את כוחו של גבר לכבוש ולדון את סביבתו בקלות; אך קודם לזה יש לכבוש את התאווה לשליטה, אפילו בלא־מודע. יכולתו לדבר על הצדדים האפלים שבאדם לצד הגבהים שבנשמתו והבנתו שאם אתה נשלט בידי התשוקה אינך חופשי, מסייעות לו לשבור מוסכמות חברתיות ומגדריות שעוד יהפכו אותו לגיבור המסעות שאומן יכול לעבור בחייו.
כהן, שבימיו הראשונים בארץ התחבט בין עצירת הכדור המצרי לקציר בקיבוץ ובין מדים בתעלת סואץ לחזיות בתל אביב, בסופו של דבר בוחר בחזית. יכולתו לאחוז בשתי נקודות מבט בעת ובעונה אחת, היא אולי התשובה לסתירות ולקרעים שבנפשו. בניסיון להסביר את השינויים בעמדתו הפוליטית אומר כהן: "יהודי נשאר יהודי. עכשיו עת מלחמה, ואין צורך בהסברים. קוראים לי כהן, לא?"
כזכור, לא הייתה ברשותו גיטרה, אבל עד מהרה ארגנו לו אחת, ויחד עם מתי כספי ואילנה רובינא נדחס האורח הקנדי בפורד הפלקון של אושיק לוי, והחבורה יצאה לדרך, לחצור הגלילית, שם יפתחו את סבב ההופעות שלהם. בלי חזרות ועם יכולת אלתור של טרובדורים, כל ההיסוסים וההתחבטויות מתמוססים באחת כאשר כהן והצוות עולים לבמה.
בשבועות הבאים חוצים כהן והחבורה את הארץ מצפון לדרום ומדרום לצפון. הם נוסעים לרוב במשאיות, טנקים וג'יפים צבאיים, ומגיעים למוצבים רחוקים, מחנות, מוסכי מטוסים ובתי חולים שדה. הם פוגשים חיילים ושרים להם. לפעמים הם מופיעים גם שמונה פעמים ביום; בחלק מהמקרים לאור פנסים ובפניהם של חיילים ספורים בלבד.
ההפצצות אינן מרפות. ריחות של מוות, נפט ואש עומדים באוויר, וכהן, מבלי ששם לב לכך, מאולחש וכנוע למציאות. החבורה מדרימה עוד ומגיעה עד מעמקי סיני. כהן, שלא מכבר חדל מלצרוך אמפטמין ותאבונו שב לו, מוצא עצמו מורעב, הרחק מהמולדת, במקום שגם מנות קרב לא מגיעות אליו. בשעות המאוחרות של הלילה חדל כהן גם מהסחת הדעת שמצא בכתיבה – ונשכב לישון מבלי לחלוץ נעליים.
בחזית הדרומית עלטה, מה שנקרא "חושך מצרים". החיילים רעבים, צמאים ונואשים למכליות דלק. לא רחוק מכהן נורה מטוס מצרי באוויר. המטוס התרסק בכדור אש מבהיל, ואילו הטייס המצרי נחלץ מבעוד מועד וצנח לקרקע. הלוחמים שובים את החייל המצרי, ואת המצנח שלו הופכים לאוהל.
כהן, שבטוח בצדקת הצד הישראלי וסבור שהמלחמה הזאת נכפתה עליו, נשבר כאשר ראה חיילים גוססים מונחתים בבסיס חיל האוויר, שעה שהופיע שם. המראה הקשה הסעיר אותו. "אל תדאג", אומרים לו החיילים הישראלים, "אלה מצרִים". כהן נרגע. אך לפתע הרגיעה הזאת הבהילה אותו: "אני נרגע כי אומרים לי שהם מצרים?! הדם על הידיים שלי!"
באותה עת אוגדת שריון, בפיקודו של אריאל שרון, מתמקמת בחלק המזרחי של תעלת סואץ והחיילים נערכים, תחת הפגזות כבדות, לצליחת התעלה. כהן פוגש את "אריה המדבר", הגנרל הגדול אריאל שרון. "בכל פינה בשדה הקרב אבות איבדו בנים ובנים איבדו אבות", אומר שרון. וכהן לוחש לעברו "איך אתה מעז?" השניים פותרים את הרגשות המעורבים בכוסית קוניאק.
"זה תופס אותך", יתאר כהן לימים כיצד השפיעה עליו המלחמה. "המדבר יפהפה ולרגע או שניים אתה חושב שיש לחיים שלך משמעות. והמלחמה נפלאה. לעולם לא יוותרו עליה. זו אחת הפעמים הבודדות שבהן בני אדם פועלים כמיטב יכולתם. היא חסכונית כל כך מבחינות של מחווה ושל תנועה: כל מחווה היא מדויקת, כל מאמץ הוא בשיאו. אף אחד לא מפשל. כולם ערבים איש לאחיו. תחושת הקהילתיות והקִרבה והאחווה, המסירות. ישנן הזדמנויות להרגיש דברים שפשוט אי אפשר להרגיש בחיים העירוניים המודרניים".
03 / ההתבגרות של מלחמת 73' בצל הילדות של מלחמת 39'
כהן נחשב לאחד המשוררים והכותבים היהודים המוערכים ביותר של המאה העשרים. הקריירה הענפה שלו, שהחלה מפרסום ספרוני שירה וכתיבת נובלות, כללה מכירת עשרות מיליוני עותקים מאלבומיו ומאות הופעות, בעיקר במדינות אירופה.
במבט רטרוספקטיבי, שירים וכתבים רבים בקורפוס היצירה שלו הושפעו מתקופת ביקורו בישראל בזמן המלחמה הנוראה בשנת 1973, אירוע שהותיר בו רושם עז והתחבר אצלו לכל המרכיבים היהודיים ההיסטוריים, הפרטיקולריים והקולקטיביים – לאהבה ולשנאה, תשוקה ומלחמה על כל סוגיה.
מלחמת יום כיפור הייתה אירוע מכונן בתולדות עם ישראל בעידן המודרני, ולאונרד כהן היה שם, בתוך כל זה, ביחסי הגומלין שבין הזיכרון האנושי לדמיון הקולקטיבי, בין הבהובי הזיכרון לתעתועי הדמיון. מלחמה היא אירוע קיצוני, דרמטי, ועד שלא תהיה שם לא תבין כמה. כהן, שמעולם לא שימן כלי נשק או דחף ג'יפ תקוע בחול, דגם דגימות מכל פרט כמעט במלחמה הזאת, לעומקה, מהמשמעות ההיסטורית והפסוקים התנ"כיים דרך תנועת הטנק הבודד ודילמות מוסריות ועד להתוודעות לשלל חרדותיהם של הלוחמים שפגש.
בעיניו של כהן נרקמה אנלוגיה בין מלחמת יום כיפור לזוועות השואה, שהכיר מסיפורי המשפחה, לבין המשבר הריבוני המסוכן הראשון שעובר עמו, בארצו. בילדותו נהג סבו, שהיה רב גדול, להקריא לו פרקים מספר ישעיהו לפני השינה. עכשיו, אירועי 1973 ואירועי 1939, בתערובת פרקי התנ"ך שזכר על־פה ודמויות המרקדות בראשו – היטלר, נפוליאון, ג'ינגיס חאן ודם הכהנים הניגר ברחובות ירושלים בחורבן בית שני – עם כל התמהיל הזה נכנס כהן אל עוד שלב של התפכחות בחייו הבוגרים.
עשור קודם לכן, 1964, הוא חוגג את יום הולדת שלושים ומפרסם את ספר השירה השלישי "פרחים להיטלר", ספר שכתב על רקע משפט אייכמן ובחלקו הוא מתעמת עם הבנאליות של הרוע, כמו בשיר: "כל מה שיש לדעת על אדולף אייכמן: עיניים בינוניות, עשר אצבעות, רמת משכל בינונית, סימנים מיוחדים – אין. למה ציפית? טלפיים? שיניים טוחנות בגודל ענק? רוק ירוק? שגעון?"
בשונה מנוכחותה בספרות, בשירה ובקולנוע, שואת יהודי אירופה כמעט אינה קיימת במוזיקה הפופולרית. יותר ממשוררי הרוק הגדולים בני עמנו כמו בוב דילן, לו ריד ופול סיימון – לאונרד כהן מרבה לשזור תכנים יהודיים מובהקים ביצירותיו, לרבות זיכרונות השואה. על רקע כל זה, הוא, כמשורר, חש שתפקידו לבוא חשבון עם דמויות מן העבר, לפתור את התעלומות הללו ולהישאר בחיים.
אם בילדותו תקפו אותו חזיונות הביעותים של השואה והמשקעים ההיסטוריים של בני משפחתו שנרצחו שם, בשנת 1969 הוא מנציח זאת בשירו "הפרטיזן" ומצדיע למתנגדי הפאשיזם הגרמני ומתאר מין חיזיון שלו עצמו כלוחם יהודי שקיבל מחסה אצל אישה זקנה, אך החיילים הגרמנים הגיעו, הרגו אותה – והיא, מתה בלחישה. בשירו Dance me to the end of love הוא מושפע מהזוועות שהתרחשו במחנות ההשמדה ומתאר את הברבריות שהתרחשה שם, לצד הקרמטוריום, שנגנים יהודיים אולצו להופיע ולנגן מנגינות כליזמר שעה שאחיהם ואחיותיהם הוכנסו אל תאי הגזים והמשרפות.
"וכך, המנגינה 'הרקידיני אל יופייך לנגינת כינור נשרף'", מתאר כהן, "משמעותה שהיופי שם הוא של הגשמת החיים, הקץ של הקיום הזה ושל יסוד התשוקה בהגשמה הזאת. אבל זו אותה שפה שבה אנחנו משתמשים כדי למסור את עצמנו לידי מי שאנחנו אוהבים".
אצל כהן, כמו במלחמות הגדולות, כך גם במעשה האהבה: האוהבים תמיד מתחבקים על רקע החורבות הבוערים. ואם עד כה היו המלחמות בין העמים, עכשיו הן בין הגבר והאישה.
04 / "עור חדש לטקס ישן": חזרה לסוזאן בשוך המלחמה
הכול חוזר בסוף לאהבה, כך על פי לאונרד כהן. קול צלול אמר לו: תוכל לחזור לשיר רק אם תוותר על התאוותנות. ואולי יום חשבון הנפש הגיע היישר אל כמיהתו הפנימית לגלות את האהבה מחדש.
"היה ילד קטן, הייתה אישה טובה, היה בית קטן. יש כל כך הרבה זוועות בעולם, את יודעת, אני הולך לטפח את הגן הקטן. יכול להיות שזה לא הגן שרציתי ולא בדיוק הפרחים ששתלתי, אבל אני הולך לעשות כמיטב יכולתי..."
1974, בשוך הקרבות ועם סתימת הגולל על אלפי המצבות הטריות בבתי הקברות הצבאיים, על כל אחד למצוא מקום להתחיל בו מחדש. ואם המלחמות תמיד חוזרות, גם חברים וותיקים ומאהבים יכולים לחזור זה לזו.
לאונרד כהן החליט לחזור אל סוזאן. "ניסיתי לעזוב אותך, אני לא מכחיש. / סגרתי עלינו את הספר לפחות מאה פעמים", הוא שר על סוזאן ב-I Tried to Leave You. וכמו שהוא חוזר אל סוזאן ואל בנו התינוק, הוא גם מוצא התפתחות רעננה במוזיקה ומקליט אלבום מופת ששמו נושא את הרצון להיוולד מחדש: עור חדש לטקס ישן.
באותה שנה, כאשר כהן וסוזאן בארה"ב, נולדה לזוג תינוקת נוספת. היא נקראה לורקה, על שם המשורר הספרדי שהשפיע על כהן עמוקות, פדריקו גרסיה לורקה.
על השאלה כיצד פגש כהן את סוזאן אלרוד אם ילדיו (לא זאת מהשיר, אחרת), ישנן כמה גרסאות תשובה; הוא היה בן 35, היא בת 19, המפגש הראשון שלהם היה ב-1969. לפי הביוגרפיה על כהן מאת סילבי סימונס, I'm Your Man, כהן ואלרוד נפגשו בשיעור סיינטולוגיה, באותה תקופה שבה פגש את ג'ושו ססאקי רושי, שיהפוך למאסטר זן שלו. אולם המגזין "פיפל" (1980) מציע גרסה אחרת של סיפור המפגש, ועוקב אחרי השניים לאורך כל הדרך עד לפרידה.
בשנת 1969, במנהטן, פגש כהן את סוזאן אלרוד בת ה-19 במעלית. "הוא נכנס, אני יצאתי", סיפרה סוזאן. כהן הסתובב אליה, ועד מהרה עברה אלרוד לגור בדירתו במלון צ'לסי. עבור שניהם זו הייתה תקופה של שינוי, וזמן קצר לאחר מכן הם עברו להתגורר בבקתה ביער טנסי. "הערצנו את טווסי הבר, הקשבנו לזרם המים בבוקר, צפינו בשקיעה בערב. הייתי מסורה לו. כל עוד מישהו כמוהו היה ביקום, זה היה עבורי נעים להיות כאן."
מאז חזרתו של לאונרד לסוזאן, הזוג נסע ושב על ציר מונטריאול וארה"ב להידרה. בתקופה זו לאונרד התמקד בעבודה על יצירותיו מתוך הבית, לצד סוזאן ושני ילדיהם. הוא כותב ומלחין, יוצא להקליט מדי פעם, וסוזאן מתארת ביומנה את מעשי האהבים שלהם: "כתבתי את זה כדי להצחיק אותנו".
במהלך 1978, בצמוד למות אימו מאשה, שב המתח למערכת היחסים. אף שכהן העניק לסוזאן טבעת נישואין, הם לא התחתנו באופן רשמי. כהן, יש לציין, מעולם לא עמד תחת חופה.
הוא ניסה להיות בן זוג מצוין ואבא טוב יותר, אבל הקשר לא שרד. השניים נפרדו שוב. סוזאן לקחה את הילדים ועברה לגור ליד אוויניון בדרום צרפת. "האמנתי בו תמיד", ציינה, "הוא היה אדם עדין שמשפיע על אנשים בכיוון הנכון, אבל גם הפכתי להרגיש לבד. היחסים בינינו הפכו להיות סבוכים כמו קורי עכביש".
השבר השתרג שוב על צווארו של האיש שחייו הם מאבק בלתי פוסק, וכמי שתפוס ואחוז במקורות היהודיים רואה בכך כהן סדק שדרכו נכנס האור. הוא הקפיד לפעול מתוך עמדה של יהודי, משם הוא מגלה את סמכותו בכתיבה ואת היכולת להתפתח מתוך הנסיבות. ״אני היהודי הקטן שכתב את התנ״ך״, כתב בשירו The Future:
תנו לי שוב חיים של סוד
לילות שבורים מול המראות
קשה לי כאן בלי איש
גם בלי מישהו שיישאר לעינוי הזה
תנו לי שלטון מוחלט על כל אחד, על כל אחת
ובואי נשכב כאן מותק, את חייבת
תנו לי קראק וסקס ביזאר
קחו את העץ שעוד נותר
ותקעו אותו עמוק
בחור התרבות שלכם.
05 / שליח ציבור: אבא, שנה את שמי!
כהן היה שבור מהפרידה מסוזאן, אם שני ילדיו. באופן שניתן לקרוא לו מיסטי, האירועים המכוננים בחייו התרחשו בתפר שבין הקיץ לחורף, בחודשים ספטמבר-אוקטובר (אלול-תשרי). אפילו לידתו (הוא נולד ב-21 בספטמבר 1934, י"ב תשרי תרצ"ד). באחד הראיונות המוקדמים שהעניק בשנות ה-60 סיפר שפעם השתעשע ברעיון לשנות את שמו ל"ספטמבר". אך לא עשה זאת. בימים שביקר בישראל, במהלך מלחמת יום כיפור, ביקש לקרוא לו "אליעזר", לא לאונרד. זהו שמו היהודי המלא: אליעזר בן ניסן הכהן.
המוטיב של שינוי השם חוזר אצלו גם בשיר על מריאן So long Marianne: אוי את באמת כל כך יפה / אני רואה שהלכת ושינית את שוב שמך / בדיוק כשטיפסתי על כל צלע ההר הזה / כדי לשטוף את עפעפיי בגשם.
יש יהודים המחליפים את שמם, ויש יהודים שבכל תקופה מחליפים את נפשם ומבקשים לתת לכך ביטוי. בעקבות המלחמה והקרבה שחש לאונרד למוות הירואי, טופחו בקרבו תובנות על מצבו של האדם המתגבר על הפחד, החושף את עצמו שוב ושוב לסכנת הקרב למען עמו ולמען מטרה הטבועה בשורשי תודעתו. כהן ראה בכך הזדמנות להמית גרסה ישנה שלו לטובת לידת גרסה מלוטשת יותר, המנהלת דיאלוג בוגר יותר עם האל והמציאות סביבו.
חלפה יותר משנה מאז המלחמה במזרח התיכון, ולאונרד כהן נמצא עסוק בשרבוטים שכתב בחמסין המדבר, על ניירות בלים, בראשם שיר שכתב בשיא המלחמה, ובמהלכה כבר הספיק לשיר ולנגן אותו בעומדו על ארגזי תחמושת ומרטיט את לב הלוחמים שהלכו או באו מן הקרב.
על פי התיאורים, לאונרד שקע בטראנס בשעה שכתב את השיר "Lover Lover Lover", התנתק מהסביבה וצלל פנימה אל המילים ואל הבשורה שבפיו, כנביא המתנבא. הוא ישב לבדו עם גיטרה, חיבר מלודיה למילים, כתב ומחק, מחק וכתב, שינה את הסולמות, החליף את סדר הבתים, ניסה ווריאציות שונות, לקח שורה מכאן, שורה משם, התאמץ לגבש הכול יחד למעין פרק תנ"כי חדש בהשראת חזון העצמות היבשות.
בגרסאות הראשונות של השיר הוא גם דיבר על הרצון לעזור לאחיו הלוחמים, אך לבסוף גנז את הבתים הללו, כנראה משום שלא רצה להצטייר כמי שלוקח צד, לאור תפיסתו את השירה ואת המשורר כדברים אוניברסליים. בגרסה ששוחררה לבסוף הוא קורא לאל – בדיאלוג שבין אדם לאלוהים – ומבקש שישנה את שמו; מין תחינה מתחטאת המשקפת את ניסיונו בעולם הסיזיפי, בהגדרה העצמית, בבריאה המילולית, לקבל נשמה חדשה.
קראתי לאבי
ביקשתי "אבא שנה את שמי!"
אותו שם שבו אני משתמש עכשיו מכוסה
בפחד וזוהמה ופחדנות ובושה.
אז תן לי להתחיל שוב, בכיתי,
"בבקשה תן לי להתחיל מחדש,
אני רוצה פנים הגונות הפעם,
אני רוצה רוח רגועה".
בשיר כהן מבקש כבן מאביו, שהוא גם האל הגדול וגם המאהב הגדול, שיעניק לו שם חדש. הדיבור על שם הוא עבורו דיבור על זהות; הוא מבקש גוף חדש, להיפטר מהאשמה, מהכובד. הוא מבקש מהאל שיתגלה אליו, שיפסיק להסתתר. ועכשיו אלוהים משיב לו, כבת קול יוצאת ואומרת:
"מעולם לא הפניתי לך עורף,
מעולם לא התרחקתי.
אתה זה שבנית את בית המקדש,
אתה זה שכיסית את פניי".
השירים הגדולים נולדים מהתפילה. "שירי תפילה" זהו הכינוי ההולם לשיריו של לאונרד כהן. ואיפה ישנם עוד כותבי תפילות בדורנו, אני שואל את עצמי שעה שאני כותב את השורות הללו ומאזין לקולו המשתפך והמשתפל והגועה והעורג בשיר The window באחד האלבומים האהובים עליי Recent songs. כהן כתב כמנסח תפילות ושר כשליח ציבור. שירתו טווייה בין הנימים הפועמים ביותר של היהדות והאינטימיות שבין האדם לאל, ועבורו התפילה היא פוזיציה של אדם שבא ממסורת ארוכה שלא מתייאשת ולעולם אינה נכנעת.
החיפוש של כהן נובע גם מאמונה אינסופית, יחד עם התהיות, השאלות, ההטחות וייסורי הדרך. שנים ארוכות של סבל ובדידות, חינוך עצמי נוקשה ועמל מייגע למען התעלות רוחנית. הדיאלקטיקה של הרוח הגדולה והתשוקה האפלה היו לאות מתמיד המשקף אצלו את גילוי האור הטמון דווקא בדיבור הטעון, ואיך דרך הנתיב הזה הוא מנסה ללא לאות להגיע לאל. המודל היהודי הולך ונחלץ עוד ועוד בשיריו, גם זה האחרון ששחרר בסוף ימיו "הנני", כבפרשת העקדה, שם אברהם נענה לקולו של האל והתמסר אליו. ואם נדמה בשיר האחרון שכהן הגיע לקרבה ודבקות גבוהות מתמיד, גם כאן הוא לא יספק דיכוטומיה טוטאלית הממצבת את יהדותו כגישה מוחלטת לקרבה לאל, ויעניק גם נופך חווייתי של מירוק חטאים בטקס הטבלה נוצרי בנהר.
"בשירים רבים שלך יש משהו מהתפילה היהודית. האם כתבת במודע משהו שהוא כמו תפילה?" שאל אותו פעם הרב מרדכי פינלי, מבית הכנסת "אור התורה" בלוס אנג'לס, מקום שכהן נהג לפקוד כמה פעמים בשנה. "זה מה שחשבתי שאני תמיד כותב: תפילה", השיב כהן. ומי בדומה לו, בקולו הייחודי והמובחן, מבטא את מה שרק אדם מזוכך מסוגל לו, בתבונה, ברגישות, בנוכחות של כהן בקודש הקודשים, בתנועת נפש המזמנת קשב הן לקולות הדקים ביותר בנשמה והן לקולות והברקים המהדהדים בשמי השמיים.
לאונרד כהן חי בתודעה (ויש פעמים שגם יטען כך) שהוא צאצא ישיר לאהרן הכהן, ענף ופרי לשושלת הכוהנים המיוחסת. הסימביוזה בין הלוויים המשוררים לכוהנים העושים מלאכתם כחולייה המקשרת בין האדם לבין האל ובין העולם הגשמי לעולם הרוחני, אולי היא זו שתעניק לכהן את הכריזמה שמעת לעת גם מתגלית כנבואה חלקית. בראשית דרכו, לא הבינה משפחתו את המשיכה שהייתה לו ליצירה. לימים יציין כהן שטרגדיית מותו של אביו – שנפטר כשלאונרד היה בן 9 – היא שהובילה אותו לדבוק בקריירה של משורר. כהן מצא בשירה את ייעודו ואת הכלי להתעלות ולפתיחת שערי שמיים לגאולה, נתינה, משמעות וטעם.
06 / ונתנה תוקף: הכי קרוב שאפשר בין האדם והאל
מי באש ומי במים
מי לאור השמש ומי בחשכת ליל
מי בבית דין של מטה ומי בישיבה של מעלה
מי בפריחה החייכנית הזו
מי בדעיכה איטית מאד
ומי קורא בשמנו?
מי במעידה קלה
מי בסמי שינה
מי בשלטון הלב
מי במכשיר קהה
מי במפולת שלג
מי באבקה צורבת
ומי קורא בשמנו?
חַרְבּ תִּשְרִין – כך נקראת בערבית מלחמת יום כיפור, המלחמה שפרצה ביום השלישי להולדתו (בתאריך העברי) של לאונרד כהן. "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם", ציווה אלוהים את משה בהר סיני (ויקרא כג, לב) והורה על זמן של כפרה וצום מדי שנה ביום הזה.
במרחק לא קטן משם צפה לאונרד כהן על ההר המזוהה עם מקום ההתגלות המקראית. לידו, במפרץ הקטן, החיילים הרשו לעצמם הפוגה קלה מההפצצות החוזרות ונשנות וקפצו לשחות במים. בשעה זו כהן לא ראה את גופם העירום, זרועותיהם וכתפיהם צרובי השמש והצלקות, כי אם צייר בראשו שורות מסידור התפילה ומגווילי ספר התורה ומראות היסטוריים הניבטים מהן. בדמיון למחצה וחיזיון למחצה שוטט בין הפיוט "נתנה תוקף" המתאר את האל היושב בדין ואת אפסותו של האדם המתחנן למחזור חיים נוסף, לבין הכוהנים הפורשים ידיהם לקיום המצווה לברך את בני ישראל בברכת השלום והשמירה, ברכה שתחתום את ביקורו האחרון בישראל בערוב ימיו. וכך הוא נעשה מרוחק יותר ויותר מהחיילים השורקים סביבו במפרץ – וצלל אל סיפור יונה, הנביא היחיד בתנ"ך שנמלט מפני אלוהים, לאחר שזה הורה לו להזהיר את תושבי עיר החטאים נינווה, ואל פרשת העקדה שבה נחלץ אברהם מהשיתוק האנושי ובתשובתו "הנני" התמסר כל כולו לאלוהים.
כהן, נצר הכוהנים, שב לרגע לעול הכהונה. הוא טרם גיבש דעה לאיזו מלאכה בדיוק הוא מכוון, אבל חש שבעצם היותו הוא כאן הכהן, והימים הללו הם ימיו, כמו מששת ימי בראשית. הוא הבין שהוא נקלע לאזור כדי להתגלות על משהו, לבשר על משהו. ובאופן כה סמלי, יום כיפור, שבו היהודים מצווים לחדול מהכול – מזון, מנוחה, מין, פעולה או חובה – ולהקדיש פעולות לזיכוך הגוף ותפילה בבית הכנסת, חלושים בגוף, מרוממים בנפש, תחת טלית לבנה, כאשר מלבד זה אין כלום, רק האדם והאל – בזמן הזה ביקש כהן להתחיל פרק חדש בחייו, תקופה מכוננת שעוד תבוא לידי ביטוי ביצירותיו עד סוף ימיו.
לאונרד כהן. הסופר, המשורר, ובעיקר הזמר שהתקבל בברכה ככל שקולו התחמם ותווי פניו נחרשו, ניצח על כל רגע – כמעט – בחייו ובילה חלק ניכר מזמנו באור הזרקורים כגבר שבא לספר מחדש על גברים ונשים ומה שביניהם. ובתמורה, הוא רק רצה למצוא מקום צנוע שבו יתחמם בחורפים הקרים של הנפש באור נרות האהבה. הוא ראה בחיבור שבין איש ואישה כחותם זעיר, בעולם מטה, המטעים מהקשר הרוחני שבין האדם והאל.
הוא ניזון מהסירופ הממתיק־רעיל משהו של ה"מוזה" וכשנשאל פעם על העובדה שהפך נשים בחייו לשירים, הוא ענה: "אם זו הייתה הדרך שבה ניצלתי מערכת יחסים אז אני הולך ישר לגן עדן". זה מה שנגע כל כך חזק בלאונרד כהן, העובדה שידע להציג תמונת מצב כנה של אמן שהרזומה שלו עם הרומנטיקה שסוע, ושמדגים כמה התניית האהבים עם האישה קרובה לכרובים העומדים פנים מול פנים בקודש הקודשים. ואיזו אישה לא תרגיש מוחמאת להיות במוקד נפשו ויצירו של גבר רוחני, אמנותי, אינטלקטואלי ורומנטי כל כך?
לאונרד כהן עשה מה שהוא יכול כדי שהאנשים בחייו לא יזלזלו בעצמם. הוא ידע להמיר את הביזוי העצמי לביטחון עצמי, את הצלקת לנקודת חן ואת האופל לסקס־אפיל. הוא גם הקרין רוח של נודד, ערמומי, לפעמים חסר מנוחה כמישהו שתמיד רואה עצמו כזה שנשאר מאחור.
אצל כהן ההתחלות תמיד צנועות ומתוקות. אבל התחזוק לעיתים נחל כישלון. כשהוא עלה על אוניית מסע והקיף את העולם, תוך שהוא מגלה ערים ומדינות ואוקיינוסים ודמויות, נדמה שבלי שמישהו בחר בכך – כל אלו יכלו גם להפסיק לעורר בו עוד זוהר וחשק. רדיפתו אחר אסתטיקה, הערכתו ליופי; הדרכים שבהן התמוגג, חשק, התגעגע, התייפח, ילל וצחק את צחוקו המלאכי, בדרכים הללו הוא רק ביקש להוריד מטה את הנשגב.
כך יצר כהן, ברבות השנים, זהות יהודית שעשויה להיות העמוקה והמורכבת והעמוסה ביותר של אומן יהודי מאז פרנץ קפקא, אולי לצד המקביל והמשלים שלו – בוב דילן – ומתוך התודעה הזאת חתם לאונרד כהן את מורשתו כנביא ולא ככהן, כיוון שצלח את ההווה והתברג אל תוך הנצח. כמו שמוזיקה מתעלה מעבר לזמן, ובדיוק כפי שגלגול נשמות מאפשר התעלות מעל פרק חיים אחד בתוך גוף, כהן ארגן את פרידתו מהעולם בהתמסרות לאל גם ברגע שעצם את עיניו: "הנני!" הוא אומר וחוזר לשפה היהודית, השורשית, המהותית, שבה ברא האל את העולם. והנה, השפה היא לא רק טרמינולוגיה, היא מהות. "ואם אתה, אלי, רוצה את החושך – אנחנו נכבה את הלהבה", אבל דע, הוא אומר בין השיטין, עשינו את המיטב.
וכך, כמו ציפור על תיל, המתנדנדת הכי קרוב שאפשר בין האדם ואלוהים, בין המיצרים מטה והדרור מעלה, לאונרד כהן אחז במשך 82 שנים של גבורות וחסדים את קטלוג מקרי המוות של הדעיכה האיטית מול הפריחה החייכנית, של קהות הלב מול שלטון הלב, נשא את חרדת הנטישה ושבריריותו של האדם, וידע שכל מה שבכוחו לעשות הוא לשאול: ככמיהתי וקריאתי לאלוהים, האם גם שם, אצלו, באש הוא, יש מישהו שקורא לנו בשמנו?
הדרך שלי
אנתולוגיית שירה על מסע יציאה "בגעגועייך חיי"
מילה למילה,
שורה ועוד שורה,
לשים את הלב על המגש, פרוס ופרוש לרווחה,
פסיעה לפסיעה,
בחירה ועוד בחירה,
לסלול את הדרך, לצייר מחדש את המפה.
בהתרגשות רבה אנו גאים להציג את היצירה המרשימה:
"בגעגועייך חיי" - אנתולוגיית שירים על מסע יציאה
אסופת שירים שנכתבו על ידי יוצאות ויוצאים מהחברה החרדית
על מסעות של קריעת ים פרטית, של אומץ לשאול על פשר החיים ושל יציאה לדרך אל הלא נודע.
לקריאת והורדת האנתולוגיה הקליקו
***
אנתולוגיית השירה החלה את דרכה אי שם בספטמבר האחרון, יצאנו לאסוף מקבץ של שירי יציאה שיספרו את סיפורה של תנועת היציאה מהחברה החרדית במסגרת אירועי יום הבחירה 2023.
המלחמה הקשה שבאה עלינו ביטלה לנו את התוכניות ואף הביאה איתה מכה כואבת של למעלה מ-20 יוצאות ויוצאים שנרצחו ונפלו, לקראת חג היציאה ממצרים בחרנו לצאת לאור עם האנתולוגיה מתוך כבוד וזיכרון לאלו שעברו את המסע, מסע היציאה וכבר אינם איתנו.
לזכרם, לזכר מי שהיו, ולזכר המסע שחלקנו יחד.
לקריאת והורדת האנתולוגיה הקליקו
היסוד החמישי
עינת קרוגר
"במקום שאין תיירים השתדל להיות תייר," אמר לי מוחי. אז השתדלתי. כך מצאתי עצמי, לפני כמה שבועות, מגיעה לאפריקה. אולם מה שמוחי לא טרח להזהיר אותי מפניו הוא שבמקום שאין תיירים גם אין מים בברזים, אין כבישים סלולים, אין חשמל יציב ואין דוברי אנגלית. באומץ הגובל בתמימות, שכן כל מעשה אמיץ מצריך קורטוב של טיפשות, יצאתי למסע. יעד ראשון: מלאווי, ראשון מתוך מספר בלתי נודע.
בתקופה זו בחיי אינני מחויבת לאף אדם ולשום מסגרת, חופשיה לרוץ בעקבות הרוח. ובכל זאת המוטיב החוזר על עצמו, בצורת שאלה, הוא "מה בעצם אני מחפשת? מה המטרה?" אפריקאים רבים שאלו אותי מה אני עושה כאן, בארצם הנידחת, ותשובתי "מטיילת" תמיד הפתיעה אותם. הם נמצאים במאבק הישרדותי מתמשך ואינם יכולים להרשות לעצמם מותרות. יש מהם מעולם לא עזבו את הכפר שבו נולדו, לא כל שכן את מדינתם. אף שבפועל עניתי על שאלתם, היא עוד מהדהדת במוחי ומלווה אותי בדרכי.
לאחר היכרות ראשונית עם התרבות המקומית, שכללה התוודעות לחקלאים המגדלים עגבניות, ובמקרים טובים גם תירס, ולנשים בבגדים צבעוניים הסוחבות ציוד על ראשן ותינוק על גבן, ולאחר אינספור קריאות "מזונגו" (לבנה) לעברי, התחלתי להיטמע ולהבין את הלך הרוח בחלק זה של העולם.
יום בהיר אחד הגעתי למזח, במטרה לעלות על מעבורת ציבורית השטה לאורך אגם מלאווי, אגם העולה במידותיו על גודלה של ישראל. המזח הצחין מריח של דגים טריים ומיובשים, הנמכרים על דוכנים רעועים או נערמים בשקים גדולים. אנשים התרוצצו אנה ואנה, פורקים סחורה שהושטה אליהם בסירות קטנות מהמעבורת האיתנה שעגנה כקילומטר מהחוף. הפשלתי את שולי מכנסיי ויחד עם חבורה שהייתה יכולה להיות שבט שלם דילגנו אל סירת עץ קטנטונת. את המעבר מהסירה למעבורת הגדולה עשיתי עם סולם שנראה מבוגר לגילו ונמתח לאורך הדופן. בטן האונייה נועדה, באופן רשמי, לאחסון ציוד וכבודה, ולכן הופתעתי כשגיליתי שבין השקים והחבילות מוטלים להם בני אדם, נוסעים שהעדיפו לשלם פחות. בקומה האמצעית היו תאים עם מיטות, לאנשים שיכלו להרשות לעצמם את המחיר, ובקומה העליונה, תחת הרקיע, התמקמו רוב הנוסעים ואני ביניהם.
ארבעים השעות שהעברתי על הסיפון נוצלו בעיקר למחשבות. מוקפת ביסוד המים – אגם ושמיים, מחשבותיי שטו על האדוות, מוחי התמזג עם התנודות. ובסופו של דבר הכול חזר לשאלה המקורית – מה אני מחפשת? בכל מקום ניתן למצוא מים, ואת אותם השמיים. אפילו שלווה ושעות של רגיעה יש לי בחיי שבבית. למה הייתי צריכה דווקא לשוט על האגם הזה ולא על הכינרת?
ארבעים שעות על אותה אונייה הן אכן כמות נכבדה, אך לא כדי להגיע לתשובות לשאלות שהמוח שלי הגה. אז הנחתי להן בינתיים והתרכזתי בהרפתקה הבאה.
הגעתי לעיירת חוף קסומה ותיירותית, מלאת ילדים אפריקאים המתרוצצים ברחובות. הסתובבתי בין אומנים מגלפים בעץ, נשים שמוכרות פירות, ובמקרה התחברתי לבחור נחמד שהזמין אותי לארוחת צוהריים תרבותית בביתו. שם למדתי להכין אוכל מקומי בשם "סימה", וישבתי על הרצפה עם משפחתו הגדולה לאכול את שהכנתי איתם.
הימים עברו בנעימים ובשלווה. עד למקרה מסעיר באחד הערבים. ישבתי בבקתת הקש שבה גרתי, אני ועוד שלושה מטיילים. פתאום הרגשתי חום לא מוסבר. יצאתי במהירות, וקפאתי במקומי. העצים הגדולים שעל יד הבקתה החלו עולים באש! להבות כתומות ליחכו את הענפים ואורן ריצד על פניי. האש פשטה והתקדמה בין השיחים, וחומהּ הפשיר את הקיפאון שאחז בי. פרצתי בצעקות היסטריות לחבריי שהיו בתוך הבקתה "בואו!!! צאו!!! מהר!!!" תוך כמה שניות הם נעמדו לידי וכולנו בהינו באש ממרחק בטוח. ברגע שהבנתי שבעוד דקות ספורות גג הבקתה העשוי זרדים יתלקח גם הוא, רצתי פנימה והחלתי לאסוף מכל הבא ליד.
כך, מלאה חפצים, רצתי חזרה לאזור בטוח. חבריי כמו יצאו פתאום מהטראנס שאחז בהם, ומצאנו עצמנו רצים לבקתה וממנה, מרוקנים אותה לחלוטין מחפצינו. עד מהרה עטו אנשי העיירה על האש, בידיהם גיגיות ודליים מלאי מים שסחבו מהאגם.
עמדתי מהצד, מודעת פתאום לשבריריות החיים, לסכנות האורבות בפינות. חשבתי על הדחף שלי להגן על חפציי המועטים, על כמה אני תלויה בהם. אך בעיקר חשבתי על כמה אפריקה מצטיירת כמקום מסוכן, על כמה חששתי מפניה בעבר, ועל כך שלבסוף הסכנה שארבה לי הייתה האש, יסוד טבע המגיע לכל מקום, ללא הבדלה בין אנשים או מדינות.
לאחר שווידאתי שאיש לא נפגע, החלטתי שעליי להמשיך במסע. למחרת יצאתי לדרך, להוטה לספוג עוד מהתרבות, הטבע והאנשים. את המיוחדים מבין האזרחים הגרים כאן קשה לפספס. אלו הם הראסטפרים, או הראסטה־מן בלשונם. מדובר באנשי רוח מעניינים, שוחרי שלום ורוגע, מגודלי שיער וזקן. הם חיים בקהילות ועוסקים במוזיקה ובאומנות. התחברתי במיוחד אל אחד מהם, והוא לימד אותי לגלף בעץ. שיחות הרוח הרבות שניהלנו שפעו תובנות ונקודות מבט שונות מכל מה שהכרתי. הוא סיפר לי על דרכו המיוחדת לפרש את התנ"ך, על חשיבות ההתמדה והסבלנות. למדתי ממנו להעריך כל דבר קטן ולהתייחס לכל אדם כעולם. למרות כל ההשראה והנקודות למחשבה, השקפת עולמו לא עזרה לי למצוא תשובה לשאלותיי. לא מצאתי מושא לחיפושיי. ראסטה ציון, זהו שמו, חי בעולם עם זמן משלו. הכול מתנהל לאט ועל מי מנוחות, 20 דקות הן שעתיים ו"עוד מעט" זה מחרתיים. הסמים שהוא לוקח לא תורמים לעניין, שכן הם מרחיקים את רגליו מהקרקע ומרימים את תודעתו גבוה לאוויר, כמו הופכים אותו למעופף. אך בזכותם הוא שמח ומאושר בחלקו, מלא מוטיבציה להטיף מחוכמת רוחו לכל העובר בחייו.
כשמיציתי, ואולי קצת אחרי, עזבתי את משכנו הדל. חזרתי למציאות, למהירות, לדאגותיי. הרגשתי צורך לאמץ קצת את גופי, להעביר אותו אתגר. כך, כשפניי מועדות לטראק בהרים, נסעתי דרומה עם עוד שלושה ישראלים. התחלנו טראק בן ארבעה ימים, כשעל גבינו תיקים מלאי אוכל ומעט בגדים חמים. ביום הראשון טיפסנו במלוא המרץ, כמו כובשים את האדמה שתחת רגלינו, דוחפים עצמנו מעלה על ידי דחיקת הקרקע מטה. מעת לעת עצרתי כדי להקשיב לגזעים חרושי הקמטים, לפרפרים המתעופפים בין הפרחים ולסלעים הניצבים בדממתם הכבדה. אך בעיקר הקשבתי לאימא אדמה. לזרועותיה השלוחות לכל עבר, ויוצרת הרים ומישורים. הרגשתי איך היא מתמשכת ומתארכת, איך דרך האדמה אני יכולה להתחבר אפילו עד לישראל.
הטראק היה מאתגר ומספק, התחושות האהובות עליי, תחושות שהן אחיות.
שם, בפסגת ההרים, בתוך רטיבות העננים, באוויר הצח והדליל, על האדמה ומול המדורה, הבנתי משהו. ארבעת יסודות הטבע, מים אש אוויר אדמה, מרכיבים הכול. במינונים שונים ובצורות שונות הם יוצרים חומרים שונים ועולמות שונים. כל העולם וכל הנשים והאנשים, למרות גיוונם ושונותם, מורכבים מאותם ארבעה יסודות. כשמם כן הם – יסודות, הבסיס של הכול. אז מה אני מחפשת? מה אוכל למצוא אם הכול זהה בבסיסו?
אני מחפשת את היסוד החמישי. אני מחפשת את הנשמה, את נשמתי.
ספרים חדשים
הגרסה החרדית של הגבר החדש
"האברך יענקי וייסברג": איך נראית הגרסה החרדית של "הגבר החדש"?
"יענקי וייסברג נועד ללמוד תורה", זו הנחת(ת) היסוד ואקורד הסיום של עלילת הספר "האברך יענקי וייסברג". אך כמאמר המדרש: "ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של..." - הייעוד של יענקי מופרע מכל הכיוונים. יש לו ארבעה ילדים שדורשים את שלהם, יש לו אישה שמצליחה בהייטק ו"מאלצת" אותו להיות אבא במשרה מלאה, יש לו אח גדול שיצא בשאלה ואחרי נתק של שנים מחדש איתו את הקשר, ויש לו גם את "יענקי", שמציף אותו כל הזמן עם תחושות אשמה וקנאה וכעס ותסכול שלא מאפשרים לו לשקוד בשלווה על תלמודו.
ספרה החדש של ד"ר דבורה ווגנר מבוסס על עבודת הדוקטורט שכתבה העוסקת באבהות של אברכים חרדים ובאופן ספציפי: "בזיקה ובמתח שבין התפקיד ה'נשי' של טיפול בילדים במרחב הביתי, לבין תפיסת האברכים את זהותם כגברים למדנים-אליטיסטים" (ציטוט מתוך העבודה). ווגנר מציינת בסוף הספר שדמותו של יענקי היא פרי הדמיון אך מבוססת ומורכבת מכל האברכים שראיינה במשך ארבע שנות מחקר. לתחושתי, לא מעט אלמנטים מחקריים הצליחו לזלוג לספר ולפגוע בפוטנציאל הרגשי שלו, הן במידת ההיחשפות המיידית והחזיתית ללפני ולפנים של ההוויה החרדית על שלל גינוניה ועגותיה והן באנליזה המפורטת לכל תהליך רגשי, מהלך מתבקש בעבודת מחקר שמטרתה להבהיר ככל הניתן את מה שניתן להבהיר, אך פוגם בעמימות הנדרשת לסיפור שתאפשר לנו להסתקרן, להתמסר ולהתחבר לדמויות באופן טבעי.
העיסוק בגרסה החרדית של "הגבר החדש" הוא מרענן ולא שגרתי. ווגנר מיטיבה לכנס את חיבוטי הנפש של האברך יענקי - שנעים בין הצורך והרצון להיות אבא מעורה לבין חובתו-ייעודו להיות תלמיד חכם - לשאלות מפתח של זהות וגבריות. "להיות גבר אצלנו זה להיות תלמיד חכם", אומר יענקי לאחיו-לעצמו, והוא גם יודע להתייחס לעצמו בציניות כ"גבר שיודע להחליף חיתולים, לספר סיפורים ילדים ולאפות עוגות". המרמור והתסכול גם יוצאים החוצה ומשפיעים על מערכות היחסים שלו. "איזה מין גבר מצאת לך?" הוא תוהה בפני אשתו, חיהל'ה. "לא לומד, לא מפרנס. אפילו בצבא לא הייתי".
האירוע המחולל שמוביל את יענקי להתעמת עם עצמו על מה שמפריע לו ועל מה שחשוב לו, היא ההיכרות החדשה-ישנה עם אחיו הגדול שהיה אהרון והיום ארי. ארי הוא סוציולוג וחוקר מצליח באקדמיה שמתעסק בזהויות של מהגרים תרבותיים. לאחר שהוא מציע נישואין לחברתו ערגה, הוא מחליט לנסות לחדש את הקשר עם אחיו. יש לא מעט קווי דמיון בין שני האחים. בין האח הצעיר, יענקי ש"היה ונשאר ילד שמרוצה ממה שהחיים מזמנים לו. מעולם לא חיפש, מעולם לא ערער, מעולם לא פקפק" (עמ' 172), לארי-אהרון הלמדן, העילוי חד הלשון, חריף המחשבה. שניהם חרדתיים, מעט נוירוטיים, ממוקדים בעצמם, רגישים ומופנמים (רוב הזמן רק אנחנו הקוראים נחשפים להרהורים האובססיביים. הללו מתפרצים החוצה רק במקרים נדירים), אך לא פעם מתנהגים בפזיזות ובאימפולסיביות.
התזזיתיות של הדמויות מניעה היטב את העלילה ומאפשרת לסיפור להתפתח ולצאת מגבולות המחקר המקורי, אך ככל שהשימוש בטקטיקה הזו קורה שוב ושוב, ההפתעה נשחקת וגורמת לדמויות להיות מעט צפויות ושטוחות. יתרה מכך, אם זה היה מסתכם בצמד האחים, עוד היה אפשר לעגן את הנטייה המתפרצת כעניין משפחתי שאחראי ללבה הרותחת המשותפת, אבל ההתנהלות הנמהרת לא נותרת בדל"ת אמותיה של משפחת וייסברג. כמעט כל דמות שמופיעה בספר נכווית בה ברמה זו או אחרת, מה שמייצר פגיעה באמינות הכללית. ברגע שכולם לא צפויים, זה כבר לא עניין של אופי מפתיע, אלא של מהלך תסריטאי מעט עצל שמטרתו להניע את העלילה למקום הרצוי מבלי להזדקק לבישול עומק של מה שזקוק לכזה כדי להיות באמת מוכן.
ההשפעה של ארי על חייו של אחיו התחילה עוד לפני המפגש ביניהם. יענקי, בחור ישיבה רציני, עילוי, בן למשפחת רבנים בני ברקית מיוחסת, "נאלץ" להתפשר על בת למשפחה אמריקאית מודרנית, תוצאה של "הכתם" שנוצר בעקבות מה שקרה עם אחיו. הפשרה הזו מפגישה אותו עם דרך חיים רגועה יותר והוא צופה במעט קנאה בנינוחות המשוחררת אצל משפחתה של אשתו, שגורמת לו גם לתהות על שיטת החינוך הנוקשה יותר שהוא קיבל. אביו, ר' שעי'ה, מתואר כאב מרוחק רגשית, מבוגר שתקוע בתפקיד "אבא". "אבא נוכח הוא דמות שהילדים רוצים לחיות כמוהו, שלומדים ממנו איך להתנהג, מה נכון, מה טוב ולא רק מנסים לרצות אותו".. (עמ' 224), עונה יענקי לאביו בתגובה להצעתו להביא מטפלת לבית כדי שהוא, יענקי, יוכל לשבת וללמוד כמו שצריך. "אני אבא שלהם. אליי הם נושאים עיניים. ממני הם לומדים איך להיות בן תורה", (עמ' 209), הוא מסכם בינו לבין עצמו את החלטתו להסכים לקידום שהוצע לחיהל'ה בעבודה, קידום שידרוש ממנה שעות נוספות בעבודה וממנו שעות נוספות בבית.
על פניו, התהליך שהמחקר והספר של ווגנר מציגים אמור להציג התפתחות מעוררת תקווה, אותי זה בעיקר הצליח לדכדך. כי למרות שיענקי מאמץ יותר ויותר את מודל האב הנוכח, הוא עדיין נשאר בעולם התפקידים. הוא רק מבצע הגדרת תפקיד מחודשת. זה לא מעט בכלל, אבל האם דווקא משחק התפקידים המוגבל הזה לא ממחיש יותר מכול את תקרת הזכוכית של יענקי בפרט ואת הדמויות שהוא מייצג בכלל? נכון, ברגע שהתורה וההלכה יצאו מכרכיי הספרים ומכותלי בית המדרש בדרכם אל החיים עצמם כללי המשחק מעט מתרככים, אבל האם זה לא אומר שבסך הכול, במקביל, נבנה בית מדרש אחר - מאפשר יותר, נעים יותר - אך עדיין בית מדרש על שלל הגבלותיו וסירוסיו?
גם במחקרה ווגנר מצטטת את אחד המרואיינים, אברך בשם אהרן: "אבא חרדי צריך דבר ראשון למלא את האבהות שלו. עוד לפני הכול. למלא את האבהות זאת אומרת לתת לילד את כל הצרכים הפיזיים שלו, לתת לו אהבה, לדאוג לו, לראות איך הוא נראה, לראות אם שמח לו או עצוב לו. זה דבר ראשון. דבר שני, התורה מצווה עלינו לחנך. זאת אומרת, לדאוג לילד שהוא יגדל לתורה ולמעשים טובים. וגם זה צריך לעשות וצריך להיות מעורב בזה וצריך לעשות את זה כל ילד על פי דרכו, כל ילד לפי מה שמתאים לו, ולשים לב שילדים זה לא פס-ייצור, ומה שמתאים לאבא לא תמיד מתאים לילד". התפקידים של האב מחד גיסא והמחנך מאידך גיסא מתערבבים ומשפיעים זה על זה. מה המשמעות של "למלא את האבהות", "לתת לו אהבה", האם מדובר במצווה, חובה או מנהג? האם זה עוד מצבור מילים והגדרות שבאות למלא ולטשטש חוסר בסיסי אחר לא מדובר?
אי אפשר להתעלם מחצי הכוס המלאה ואי אפשר שלא לשים לב איך מבעד לגינונים, לניסוחים ולאיצטלות למיניהן של דמויותיה של ווגנר, מסתתרות תחושות ערות ורגשות חמים וטבעיים, אבל גם אי אפשר להתעלם מהשפעותיהם הטוטליות של התפקידים המכתיבים שמנכיחים את הפער בין הטבעי למלאכותי, בין האנושי לטקסי ובין החי המתעורר לחי המתגדר.
האם התהליך הלא מספק – לטעמי – שגיבור הספר עובר, מעיד או אמור להעיד משהו על היצירה לכשעצמה? אני חושב שכן ולו בשל הבלבול - או הניסיון לרקוד על שתי חתונות במקביל, הספרותי והמחקרי - של הספר עצמו. קראתי לאחרונה את ספרה המעולה של חדווה ברגמן "אוויר בצורת נערה" שמתאר בגוף ראשון את קורותיה של חדווה, צעירה חרדית רווקה, "מבוגרת בת 24", שלא מבינה למה היא לא מצליחה להתחתן. כמו "האברך יענקי ויסברג" גם ספרה של ברגמן מתעסק בתופעה קיימת ובועטת אך לא מדוברת, אך הדכדוך והאותנטיות של חדווה ששבו אותי בזכות הצלילה לנפשה של הדמות לצד חוסר עיסוק ישיר במגזר עצמו – גם אם עולמה של הגיבורה מושפע באופן מהותי מהעולם הזה שסביבה – לא מצליחים להפציע בדמותו של יענקי שעסוקה להרכיב משפטים מנוסחים ומותאמים, בכל מחיר.
האברך יענקי וייסברג / דבורה ווגנר / הוצאת קינמון / 234 עמודים
חרדי וטוב לו
בשונה מחלק מספריו הקודמים, שלצורך כתיבתם נאלץ טוביה טננבום להתחפש כדי לרכוש את אמונם של האנשים שעליהם רצה לכתוב – כמו בספר "תפוס ת'יהודי" (סלע מאיר, 2014) שלצורך כתיבתו התחזה לעיתונאי גרמני התומך בעמדה הפלסטינית – בספרו החדש "חרדי וטוב לו" (סלע מאיר, 2023) , טננבום מרגיש בבית. הוא משתמש בשמו ובתפקידו האמיתיים, אנשים ברחוב כבר מזהים אותו, והוא מרשה לעצמו להתענג בחופשיות על היידיש מבית אמא. "עזבתי את העולם החרדי בגופי אבל נשמתי היא שם," הוא כותב לקראת סוף הספר (עמ' 526). ואכן, מעבר לניסיון לייחס לספר תפקיד אובייקטיבי כלשהו, מדובר קודם כול בתיאור מפורט של החוויה האישית של טננבום, בן ה־65, שיצא מהעולם החרדי לפני עשרות שנים, הסתובב "בעולם הגדול", טעם טעמם של חטאים רבים ועכשיו חוזר לשטעטל, להתרפק על טעמם של מאכלים יהודיים שלא השתנו ולא ישתנו לעד.
לאורך מאות עמודי הספר טננבום מגולל את חוויותיו מתקופת המגורים הארוכה שלו (קרוב לשנה) במאה שערים, ועוד כמה שבועות בבני ברק. בתקופה זו הוא מנסה לגלות: מי הם החרדים?
[caption id="attachment_15591" align="alignnone" width="300"] צילום: איזי טננבום[/caption]
מסע הגיבור - גרסת מאה שערים
טננבום "מודה" כי אינו זוכר את עצמו חיובי כל כך ביחס למושאי הסיקור האנושיים שלו: "האם ייתכן שפשוט נעשיתי עיוור לכל מה ששלילי והתחלתי לראות רק את החיובי?" (עמ' 121) הוא תוהה, וממשיך להתגלגל לעוד ועוד מפגשים עם רבנים, מנהיגים, אנשים אקראיים ברחוב וכל מי שנקלע בדרכו ללא הבדלי דת, גזע ומין. טוב, במקרה הזה ההפך המוחלט הוא הנכון. הוא נפגש רק עם יהודים חרדים, בעיקר חסידים, וכמעט רק עם גברים. האם הרושם שקיבל יכול להעיד את המגזר כולו? השאלה נותרת לפתחו של הקורא. מבחינתו של הכותב, אם להסתמך על עצם בחירתו בשם הספר כעדות להלך הרוח הכללי העובר כחוט השני בין כל דפי הספר – איז אלץ גוט (הכול בסדר).
"אני בן של יהודים מתים, נכד של יהודים שרופים, ואני אוהב לראות אנשים חיים. אפשר לבוא אליי בטענות?"
על פי טננבום, תושבי מאה שערים לא מתעסקים בשאלות הגדולות של החיים, והדלק שמניע אותם הוא אושר, מוזיקה, רבע'ס וקוגלים. מבחינתו, הדבר חיובי ביותר, בטח ביחס לליברלים הבלתי נסבלים של ניו יורק, או, להבדיל, לליטאים נעדרי חוש ההומור באופן כללי. "אני בן של יהודים מתים, נכד של יהודים שרופים, ואני אוהב לראות אנשים חיים. אפשר לבוא אליי בטענות?" (עמ' 23), הוא מציג טיעון שמסכם את ההומור והסקרנות הייחודיים שלו, היונקים משורשי היהדות הטרגית והקומית, מקדשת המוות ותאבת החיים.
ההומור הייחודי של טננבום הוא בהחלט עניין של טעם, בעיקר כשהוא פוגש נושאים מעט יותר מורכבים. אין לו פרות קדושות, אבל הדרך שבה הוא שוחט אותן עלולה לפספס לעיתים את הפוטנציאל. במקום לעמת את בני ובנות שיחו עם ענייני מהות, הוא בוחר לא פעם למסגר מראש את השיח לשאלות קלילות ומצמצמות כמו: "מי המציא את המילה חרדי"?; "איפה כתוב שאסור להסתכל על נשים?"; "על איזה חמור בדיוק יבוא המשיח?" ועוד...
[caption id="attachment_15593" align="alignnone" width="250"] טננבום בילדותו[/caption]
את בני שיחו טננבום לא משתף בכל הגיגיו, אך בהחלט חולק אותם עימנו, הקוראים ("האם מלאכים אוהבים גפילטע פיש? האם יש מלאכים א־בינאריים?" עמ' 226). אבל הטקטיקה "השיווקית" שלו ברורה: לזרוק שאלות בקצב מהיר שלא מאפשר לשיח להתבשל או להיתקע. המטרה, אליבא דטננבום, מושגת. לראות ולהראות את החיים עצמם, את השמחה הפשוטה והאמונה שמנצחת. זה מעולה, רק לפעמים, איך לומר, היופי עלול לבוא על חשבון האופי – כמו במקרה שבו הוא פוטר את הטיעון שאורח החיים של חרדים הוא פרזיטי בתהייה "מהותית": "האם הנשים היפות האלה ובעליהן הנאים במעילי הזהב שלהם מהווים איום כה קיומי על העם היהודי" (עמ' 286).
אל מול הסמול־טוק'ס הקופצניים, זכורים לי במיוחד שני מפגשים מרגשים מהספר, דווקא בשל אורכם היחסי שאִפשר לשיח להתפתח ולהביא קול אותנטי: המפגש של טננבום עם הזמר מוטי שטיינמץ. בשיח בין השניים שיתף הזמר במחשבותיו על הקשר המיוחד שלו עם הקדוש ברוך הוא והדרך שבה קשר זה מתבטא בשירה, בידיים, בגוף כולו, והמפגש עם האדמו"ר מ"תולדות אהרן" שבו הוסרו הגינונים המוכרים ונחשפה הדמות האנושית.
"כשאלוהים אומר "אהיה אשר אהיה" מה זה אומר? כפשוטו – קפוץ לי"
טננבום, נצר לשושלת אדמו"רים מכובדת, נולד וגדל בבני ברק למשפחה חרדית: "יותר דתית מאלוהים" – לדבריו. בילדותו ובנערותו למד במוסדות לימוד ליטאיים. בתהליך הדרגתי, שארך עשור, הוא עבר מישיבת "מרכז הרב" לשירות צבאי ולאחר מכן לאוניברסיטה בניו יורק. שם למד, בין היתר, מתמטיקה, מדעי המחשב ומחזאות.
למה זה קרה?
"לא הייתה שום סיבה שקשורה לציבור החרדי ולמקום שגדלתי בו שגרמה לי לצאת. נהניתי איפה שהייתי. הקפיצו אותי כמה כיתות, סיימתי את הקיבוץ של הישיבה בגיל 14 (קיבוץ הוא מסגרת לבחורים בוגרים – י.ג). התחלתי כבר להגיד חבורע'ס (הרחבות על סוגיות בתלמוד הנמסרות בפני קהל – י.ג). אבל עזבתי כי רציתי ללכת לאוניברסיטה. כשאמא שלי שמעה את זה היא התחילה לצעוק ולבכות. אז החלטתי לטוס וללמוד בניו יורק.
"עוד כשהייתי ישיבע־בוחער (בחור ישיבה – י.ג) הלכתי לספרייה וקראתי הכול מאלף ועד תו, לא הכרתי כלום. התאהבתי בהרמן הסה (סופר גרמני שזכה בפרס נובל – י.ג) לא כי כולם אז קראו אותו ודיברו עליו, אלא כי פשוט קראתי אותו בספרייה. שטפן צוויג, כי הגעתי לאות צ' אז קראתי גם אותו. כך נחשפתי לראשונה לעולם התרבות".
היית מאוד סקרן.
"ברור".
אפשר להיות סקרן ולהישאר חרדי?
"בכל חברה עוצרים לך את הסקרנות. ילד שישאל את המורה על המפץ הגדול, יקבל תשובות? מי שסקרן שילך לספרייה, או בימינו שיפתח סמארטפון, ואז יחליט. אדם לחופש יוּלד. זו הייתה החלטה שלי ללכת לספרייה, לטוס ללמוד, ולבסוף לצאת מהדת. ואני עדיין מאמין בחופש שלי לעשות ולומר מה שאני רוצה, גם כשזה לא מקובל. אז להתחיל לקרוא, להתפתח ולהחליט בזהירות. העיקר, לא להסתמך על אף אחד. בעיניי זו היהדות – 'ראה נתתי לפניך את החיים ואת המוות'. אני נותן, אתה תחליט".
אתה רואה אפשרות לחיות חיים יהודיים ועצמאיים לחלוטין?
"כשאלוהים אומר 'אהיה אשר אהיה', הפירוש, כפשוטו – קפוץ לי. זה אומר שביהדות האמיתית אין שום דבר בטוח. אתה מחפש משהו מוגדר? חפש את זה בדת אחרת. לקדש את השאלה – זו היהדות האמיתית. הצ'ופר האמיתי שאתה מקבל מלימוד בישיבה זה שאתה יודע לפתוח גמרא ולשאול".
[caption id="attachment_15595" align="alignnone" width="225"] צילום: איזי טננבום[/caption]
"החרדים מכירים במקום הזה יותר ממני וממך"
אני מצטט לו מחקר מקיף שפורסם בשנים האחרונות, על פיו אחוז ניכר מהיוצאים והיוצאות חוו תחושת דחייה מהחברה החרדית והרגשה של שקר וזיוף שבין היתר היו מהסיבות לתהליך היציאה. הוא לא מתרשם: "כשאתה עוזב קהילה, ברוב המקרים זה יהיה כרוך במשבר. כשאתה עובר מחברה לחברה, לא משנה איזו, זה מגיע ממקום מורכב בתוכך וזה מייצר חוויה שהיא מורכבת".
בכל שנה יוצאים יותר מאלף צעירות וצעירים, פלוס מספרים גדולים שלא מעזים לצאת – זה לא אומר כלום?
"אני פוגש המון אנשים שעזבו את הארץ מסיבות אידיאולוגיות. הם מסתובבים בעולם ומדברים סרה בישראל. זה אומר שמשהו כאן דורש שינוי? בכל חברה בריאה יש כאלו שלא מרוצים ממנה. האם העובדה שעוזבים חברה מסוימת מעידה בהכרח על משהו רע אצלה? לא".
ספציפית במגזר החרדי – הערך החזק של הקהילתיות לא מפספס לפעמים את הנשמות הרגישות יותר?
"המערכת טובה. כן, זו מערכת שמאמינה ברבנים וברבע'ס (הכינוי היידי לרבנים – י.ג.) ברגע שהוצאת מהם את הסמכות אין קהילה. ככלל אני חושב שאם האדם מאושר במה שהוא, אם רוב האנשים מאושרים בדרכם, חשים טוב בייחודיות שלהם, אפילו בגאוניות שלהם, מה אפשר להגיד להם? ולבסוף, מי שרוצה יכול לצאת. יצאתי בעצמי. לבד. למדתי באוניברסיטה מתמטיקה ומדעי המחשב בלי שום ידע מוקדם. לא היה לי מושג כמה זה 5 כפול 5. גם אנגלית למדתי מאפס".
ובמבט רחב יותר, אפרופו חוק הגיוס, גם שם תאמר שהם מאושרים ואי אפשר לומר להם כלום?
"אני עד היום לא יודע לרכוב על אופניים, ולא יודע לשחות. הדבר הראשון שנהגתי בו היה טנק בצבא. מה אני אומר בזה? החברה החרדית היא לא חברה שמתעסקת בתרבות בכלל ובתרבות הגוף בפרט. הם לא גדלים על האתוס הזה ועל המושגים האלו, אז איך הם ילכו לצבא?
"בכל חברה הקצוות מחזיקים את המרכז. התרבות החרדית חשובה, לצד, כמובן, ארגוני החסד הרבים שדרכם הם גם תורמים באופן מעשי לכל החברה בישראל".
נכון, הם תורמים אבל בשורה התחתונה הם לא מכירים במדינת ישראל.
"הם מכירים במקום הזה יותר ממני וממך. הם הציוניסטים הכי גדולים. לך למאה שערים עם דגל ישראל, תמיד יהיה איזה חסיד סאטמר שיקרע לך אותו. אם זה יקרה בבריטניה, הוא יעשה את זה? ברור שלא. שם הוא מפחד. מהגוי הוא מפחד לא מהיהודי. זה אח שלו.
"תראה איך הם התייחסו אליי בזמן שגרתי שם. הם לא מטומטמים, הם יודעים שאני הולך עם כיפה וחולצה לבנה רק לכבודם. התקרבו אליי, הזמינו אותי לארוחות, לבית הכנסת – בלי לנסות להחזיר אותי בתשובה. אחד לא ניסה".
[caption id="attachment_15597" align="alignnone" width="300"] צילום: איזי טננבום[/caption]
"ביידיש אתה רואה את העולם בצורה מאוד שונה"
טננבום חי שנים רבות בניו יורק ואף פתח שם תיאטרון יהודי מתוך אמונה שב"ארץ החופשיים" הוא יוכל לדבר חופשי. על פי טננבום, ניו יורק הליברלית – "הצעקה האחרונה של העולם האתאיסטי" - מזכירה בהפוך על הפוך את מאה שערים הנוקדנית והחד־גונית. הפרוגרסיביים מתייחסים בביטול לכל מי ששונה מהם; אי אפשר לדבר בחופשיות; אסור להגיד לאישה שהיא יפה, ואם מישהו חושב לבחור בטראמפ, אחריתו מי ישורנו.
את הרב דוד אבוחצירה הוא מכנה "הגבר הפרוגרסיבי ביותר בעולם", בגלל הקפדתו שלא להביט על נשים בעיניים מחפיצות, ואת ההתפתחות/הסתגרות של הליברליזם בשנים האחרונות הוא מקביל לתהליך הקצנה שעוברת דת. כך, לתפיסתו, מטופחים רעיונות כמו פוריטניות מינית, אקטיביזם הקשור בהתחממות גלובלית, טבעונות, נזילות מגדרית, תמיכה בנרטיב הפלסטיני, לגליזציה של סמים קלים ועוד.
התסכול שיוצא ממנו כשהוא מדבר על ניו יורק נעלם כשהוא מסתובב ברחובות מאה שערים. להם יש קלף מנצח: ההומור היהודי. אפילו כשהוא פוגש בחורי ישיבה ליטאיים הוא מתגעגע לדבר אחד שיש לחסידים ואין להם – חוש הומור.
מה החיבור בין היהדות להומור?
"כשהקימו את המדינה הרסו את ההומור היהודי, כי לא מדברים יותר יידיש. עשינו הצגה קומית על הסכסוך הישראלי־פלסטיני. איש דת מנסה לשכנע פלסטינית לבצע פיגוע ולקבל 72 בתולות. והיא מסרבת. מה לה ולזה. היא רוצה גבר, מצרי, עם ניסיון. אתה לוקח את כל הנושא הפוליטי הטעון ומראה את האבסורדיות שלו, והכול ממקום אנושי. בשונה מהשמאל הישראלי שמתייחס לפלסטינים כאל מושג פוליטי. הם לא באמת מכירים אותם.
"מאיפה ינקתי את היכולת לשחק עם הכול? מהיידיש. ביידיש אתה רואה את העולם בצורה מאוד שונה. קח למשל את הביטוי: 'יימח שמויניק', זה נשמע נורא ואיום, אבל מי שמכיר מבין שמדובר בשבח גדול. הרעיון הוא לקחת מילים ומושגים ולהפוך אותם על פיהם.
"ניסיתי להביא לישראל את ההצגות שלי ולא הצלחתי. קיבלנו ביקורות מדהימות בחו"ל, אבל כאן מפחדים מכל דבר. אומנם שוחטים כאן פרות קדושות אבל עושים את זה ברצינות. אני שוחט ומחייך".
יש דברים שלא היית צוחק עליהם?
"אני לא צוחק על שום דבר. אני אומר הכול בדרך שלי. עשיתי הצגה על השואה מנקודת המבט של הנאצים: יומנו של אייכמן. אנשים נקרעו מצחוק. למדתי את האידיאולוגיה של הנאצים והיא כל כך אידיוטית שכשאתה אומר את זה ברצינות אי אפשר שלא לצחוק".
לדברי טננבום, זה לא מתחיל ונגמר ב"צחוקים". משני הצדדים, חרדים וחילוניים, משתפים אותו איך הספר חידש להם, כל אחד מהזווית שלו. "חרדי ליטאי כתב לי שעכשיו הוא מבין מה מסתתר מאחורי מה שהוא עושה. חילונים שמדברים איתי נדהמים לטובה. הם לא חשבו שהחרדים כאלו. גם לי זה שינה. האנשים שפגשתי הרבה יותר פתוחים ממה שחשבתי. הם קוראים יותר, מוכנים לקבל ביקורת".
אז אולי תכתוב גם ספר לחרדים ותספר להם על החילוניים?
"הם ממש לא חושבים שהחילונים כאלו נוראים".
אם הכול כל כך טוב למה יש כל כך הרבה מתח, איפה הקאץ'?
"קצת יותר אהבה לא תזיק – מהציבור החילוני לציבור החרדי. מתייחסים לחרדים כיצורים מפחידים. יש לי בעיה עם זה. זו אנטישמיות לשמה. אני יכול להגיד לך שאם אורי מקלב (חבר כנסת, יהדות התורה – י.ג) היה ראש ממשלה היה יותר יפה פה. זה מענטש אמיתי, שעובד ועושה ולא יוצא עם מילים וכותרות מפוצצות".
מה היעד הבא, לספר הבא?
"אין לי מושג אבל הוא יבוא. לא בא לי לנוח בכלל. יהיה מספיק זמן אחרי מאה ועשרים. בינתיים, בעולם הזה, אני נהנה מכל רגע".
חרדי וטוב לו | טוביה טננבום | הוצאת סלע מאיר | 540 עמודים
מדור תעסוקה
אֱהֹבו אֶת הַמְּלָאכָה: עבודות זמניות
*הטור מסתמך על המידע המופיע באתר "כל זכות" ואין לראות בו ייעוץ משפטי אלא חומר להעשרה בלבד*
בטורים הקודמים הרחבנו על "משבר העבודה הראשונה", על הניסיון התעסוקתי שלא תמיד רלוונטי ועל האתגרים בדרך לעבודת החלומות.
עד שהחלום יהפוך למציאות, ובמקביל למסלול התעסוקתי המרתק והבדרך כלל מפרך שכולנו עוברות ועוברים, אנחנו עדיין צריכים לעבוד ולהתפרנס.
כל עוד לא נפלה עלינו ירושה מסתורית או נקלע לחיינו ספונסר נדיב, לא פעם הפתרון המתבקש/הריאלי הוא לעבוד בעבודה זמנית.
עבודה זמנית כשמה כן היא על כל הפלוסים והמינוסים שיכולים להיות בדברים זמניים. אף שבהגדרה התעסוקה הזמנית אינה לטווח הארוך, העבודה עצמה מחייבת ובעלת כללים וחוקים התקפים הן לעובדים והן למעסיקים. מבחינתכם, חשוב שתתייחסו ברצינות לעבודה, תקפידו להבין מה בדיוק נדרש מכם, תוודאו מראש שהעיסוק והיקף השעות מתאימים לכם לכל אורך התקופה הרלוונטית. וגם, תשימו לב לזכויות שלכם ולכל מיני "חורים" בתיאור המשרה, בתהליך הקבלה או בתנאים שעלולים בהמשך לעורר בעיות.
מה זו השאלה הזאת?
יונית (שם בדוי, כמו כל השמות בכתבה) כיום בת 29, היא עובדת סוציאלית. לפני שבע שנים מצבה האישי היה שונה בתכלית ממצבה כיום. אז הייתה בשיאו של תהליך יציאה מורכב ושקועה בחובות. בשיחה שלנו היא נזכרה איך פנתה למכר רחוק, מפיק אירועים, וביקשה לעבוד אצלו בכל עבודה שתכבד את בעליה ותמלא מעט את הבור בחשבון הבנק. המכר, בתגובה, פתח בחקירת שתי וערב על עברה ועל האתגרים שעימם היא מתמודדת כדי להבין "אם הרקע שלה יכול להסתדר עם אופי העבודה באירועים היוקרתיים שהוא מפיק".
איסור על אפליה במקום העבודה הוא ברור ומוחלט, אבל במקרים מסוימים אופי האפליה פחות ברור. אפליה יכולה להתחיל בריאיון ולהמשיך לאורך כל תקופת העבודה. מה זה אומר בפועל? שאסור למנהל להפלות מכל סיבה שקשורה למין, נטייה מינית, היריון, גיל, גזע, דת, השקפה פוליטית, מקום מגורים, שירות צבאי ועוד ועוד. וכן, גם "לוודא" מאיפה יצאתם ומה עשיתם בישיבה או בסמינר ולפי זה להחליט אם לקבל אתכם לעבודה זו אפליה לכל דבר ועניין.
אז, אם בריאיון העבודה שואלים אתכם שאלות כמו אלו והן אינן קשורות באופן ישיר לתפקיד שאליו אתם מתראיינים, ראו בכך תמרור אזהרה וזכרו שאינכם חייבים לענות עליהן:
מה הפרופיל הצבאי שלך?
האם יש לך ילדים?
יש לך עבר פלילי?
האם את/ה נוטל/ת תרופות?
מאיפה ההורים שלך?
את/ה דתי/ה?
נוהג/ת לשתות אלכוהול?
נחזור ליונית בסוף הכתבה, יש המשך לסיפור.
עובדים בסופ"ש? לא בטוח שאתם חייבים
שמוליק, כיום חייל בן 22, חיפש עבודה זמנית לכמה חודשים, בין הזמן שעזב את הישיבה לזמן הגיוס שלו. באותה תקופה הוא אומנם הוריד את הכיפה אך עדיין הקפיד על שמירת שבת. בעצת חבר יוצא ותיק יותר, הוא חיפש עבודה במלצרות. "כסף קל ומהיר ועבודה שבה אין כל כך זמן לחשוב", סיפר לו החבר. זה בדיוק מה ששמוליק היה צריך וביקש מהחבר שיארגן לו ריאיון במסעדת הדגים שבה עבד.
האחמ"ש שראיין את שמוליק התפלא לשמוע שאף שהוא כבר לא מגדיר את עצמו חרדי ובדעתו להתגייס כחייל מן המניין, שמוליק אינו מעוניין לעבוד בשבת מטעמים דתיים. "אם אתה לא מוכן לעבוד בשבת אתה לא יכול לעבוד כאן", הודיע האחמ"ש לשמוליק. "עבודה במסעדה שפתוחה בשבת מחייבת משמרות בסופי שבוע. מצטער".
ובכן, האחמ"ש טעה. על פי חוק, חוץ ממקומות עבודה ספציפיים, כמו בתי מלון או תפקידים שקשורים לבריאות או לביטחון – עובדים ועובדות יכולים לסרב לעבוד בשבתות "מכל סיבה שהיא". אם תרצו לעבוד בשבת או בחג חשוב שתדעו כי לעבודה בימים אלו תעריף מיוחד, על עבודה בשבתות ובחגים מגיעה לכם תוספת שכר לפי הפירוט הבא:
עובדים במשכורת חודשית זכאים לתוספת של 50% מהשכר הקבוע.
עובדים שעתיים או יומיים זכאים לשכר של 150%.
שימו לב: אם החסרתם שעות עבודה רגילות במהלך החודש ויוצא לכם לעבוד בשבתות באותו החודש, אסור למעסיק לקזז את שעות העבודה החסרות עם העבודה שלכם בשבת. שבת - כבודה במקומה מונח.
תשלום מרגע הכניסה עד רגע היציאה
שירה, כיום בעלת משרד פרסום עצמאי, החלה את דרכה המקצועית כמארחת במסעדת יוקרה. תהליך הקבלה היה ארוך, הוא כלל כמה שבועות של התלמדות וחפיפה. לאחר מכן, בעשרת החודשים שבהם עבדה, היא נדרשה להגיע לפני תחילת המשמרת לישיבת צוות, להישאר במקום אחרי שעת הסגירה הרשמית כדי לסייע בארגון המקום והכנתו ליום הבא וכן להשתתף באירועי גיבוש. למזלה של שירה, היא ידעה שהמעסיק מחויב לשלם לה על ההתלמדות ועל כל רגע שבו היא נמצאת במקום העסק, למרות ששעות העבודה שלה הוגדרו מ-15:00 עד חצות. בריאיון העבודה היא שאלה מה התשלום עבור ההתלמדות וביררה שתקבל שכר על כל שעה שבה היא נמצאת בעבודה, כולל תשלום בגין שעות נוספות.
תהיו שירה. ודאו שהמעסיק מכיר את החוק הקובע שעליו לשלם עבור כל שעה שבה אתם במקום העבודה כל עוד הוא דורש זאת מכם. זה כולל, כמובן, את זמן ההתלמדות, ההכשרה, ההכנות למשמרת, ישיבות צוות וסגירת משמרת.
תנאים - זה בסיסי!
חיים הוא יוצא טרי בן 27. כדי לעמוד בתשלומי המזונות ולאפשר לעצמו מגורים סבירים הוא עובד בכמה עבודות. אחת מהן היא כשומר בחניון מאולתר. "הייתי צריך לדאוג לעצמי לציליה, לג'ריקן מים ולכיסא. התחברתי עם בעלת עסק למוצרי סידקית ליד החניון כדי שאוכל ללכת מדי פעם לשירותים", הוא מתאר. "בעל החניון הבטיח שידאג לכל מה שאני צריך אבל רק בעוד כמה חודשים, כשישתחרר לו כסף מנכס אחר". התירוצים של בעל החניון לא יעברו בית משפט, ככל הנראה.
חשוב שנבהיר, בין שמצאתם עבודה במלצרות, סבלות, ניקיון, זבנות או אבטחה - יש הנחיה ברורה ומשותפת לכל סוגי העבודות ולמשך כל זמן העבודה: על המעביד לספק לכם תנאי עבודה בסיסיים נאותים, החל מהאפשרות לשבת בזמן העבודה, גישה למים ושירותים, הקפדה על אי עישון במקומות שלא מיועדים לכך ועד אמצעי חימום או קירור הולמים.
ועוד קצת על זכויות וחובות:
עבודה שעתית או יומית
מלצרות, אבטחה, ניקיון ועוד ועוד – יש לא מעט הזדמנויות להשלים הכנסה או "לעשות קופה" בלי להתחייב לעבודה לטווח ארוך. זה לא אומר שאין לכם זכויות וזה לא אומר שמגיע לכם פחות. זה אומר שאתם מוגדרים בחוק בתור "עובדים יומיים" או "עובדים שעתיים". הדבר בא לידי ביטוי, קודם כול, בחוזה שנחתם ביניכם למעסיק שלכם אבל גם ביחס לשאר הזכויות שחשוב לשים לב שהן אכן ממומשות. חשוב לדעת, הסעיפים הבאים הם כלליים ויש מקרים שבהם המעסיק יפעל אחרת. כך או כך, חשוב לדעת מראש מה התנאים בעבודה ולא להיות מופתעים בדיעבד.
כמה: כל עובד ועובדת, כולל עובדים שעתיים או יומיים, זכאים להשתכר שכר מינימום. הזכאות לשכר המינימום כוללת תקופות ניסיון, הכשרה או התלמדות, גם אם לא המשכתם לאחר מכן לעבודה עצמה.
נכון לחודש דצמבר 2023 שכר מינימום שעתי עומד על 30.61 שקלים ושכר יומי מינימלי הוא 257.16 שקלים. חשוב לשים לב שיש תחומים שהסכומים בהם מעט שונים. למשל, בענף השמירה והאבטחה שכר המינימום הוא תמיד 10% מעל שכר המינימום הכללי. וכמו כל עובד קבוע אחר, כפי שציינו קודם, לעבודה בשבתות וחגים יש תעריף שונה - תוספת של 50% עבור כל שעת עבודה.
מתי: לעובד שעתי או יומי צריך לשלם משכורת בתום מחצית החודש שבו הוא מועסק. במקרה שהמשכורת לא שולמה עד 9 בחודש העוקב אפשר להגיש תביעה על הלנת שכר.
עוד שני דגשים חשובים שלא תמיד נלקחים ברצינות בעבודות יומיות: מי שמועסק בשעות קבועות ובימים קבועים והמעסיק ביטל לו יום עבודה, זכאי לתשלום עבור אותו יום עבודה אם הוא מצידו היה מוכן להתייצב לעבוד - אלא אם כן סוכם מראש שיש אפשרות לביטול ברגע האחרון מצד המעביד . במקרה של פיטורים, כל עובד ועובדת זכאים להודעה מוקדמת לפני פיטורים. תקופת ההודעה המוקדמת נקבעת בהתאם לוותק: עובד בעל ותק של עד שנה יהיה זכאי ליום הודעה מוקדמת על כל חודש עבודה.
שעות נוספות
עבור עבודה מעבר לשעות הקבועות, כל עובד ועובדת זכאים לתוספת תשלום של 25% או 50% מהשכר הבסיסי שסוכם. לא ניתן לוותר על הזכות לתוספת תשלום עבור שעות נוספות. גם אם חתמתם על חוזה שמתגמל אתכם בשכר נמוך יותר אין לכך שום משמעות ואתם יכולים לתבוע מהמעסיק את התשלום המלא והמותאם.
כמה: על כל שעתיים נוספות של עבודה אתם זכאים לתשלום של 125% (כלומר תוספת של 25% על ערך שעת העבודה רגילה); מהשעה השלישית תשלום של 150% (תוספת של 50% על ערך שעת עבודה רגילה).
סיום תקופת ההעסקה
עברו ימים, שבועות או חודשים (לפעמים אפילו שנים) והעבודה הזמנית הגיעה לסיומה. לא משנה אם אתם בחרתם לסיים, אם הסיום נקבע מראש או פוטרתם - חשוב שתדאגו לקבל מהמעסיק לשעבר את המסמכים הבאים:
מכתב אישור סיום עבודה. המכתב הזה נדרש, בין היתר, כדי שתוכלו לממש את הזכויות שלכם בשירות התעסוקה. למשל, לקבל דמי אבטלה. על המעסיק לספק לכם את המכתב, שם צריך להיות כתוב "הודעה כתובה על סיום ההעסקה" ופירוט משך הזמן שעבדתם. אין צורך לפרט במכתב את הסיבות להפסקת העבודה.
אישור שחרור כספים. אם הופרשו עבורכם כספים לקופת גמל או קרן השתלמות, אתם יכולים למשוך את הכסף בסיום תקופת ההעסקה. תידרשו להציג מסמך שבו המעסיק מודיע שאינו מתנגד לשחרור הכספים עבורכם.
טופס 161. מדובר בהודעה של המעביד לרשות המסים. בטופס יפורטו כספי הפיצויים וכספים נוספים ששולמו לכם עקב סיום העבודה ומה הסכומים שהופרשו לביטוח הפנסיוני.
אם העבודה הסתיימה בתחושות טובות הדדיות, בקשו מהמעסיק מכתב המלצה ובררו אם תוכלו להפנות אליו להמלצה מעסיקים פוטנציאליים עתידיים שלכם.
לחשוב על המטרה - ליהנות מהדרך...
ונחזור ליונית. היא הסבירה למכר שלה שהשאלות ששאל אותה על עברה ועל התמודדויותיה אינן רלוונטיות למשרה. האסרטיביות שלה מצאה חן בעיניו והיא התקבלה. יונית התמסרה לעבודה, כולל בסופי שבוע, עד שהצליחה לעמוד על הרגליים. היא נרשמה ללימודים, סיימה את התואר בהצלחה וכיום היא עובדת בעבודה שממלאת אותה בסיפוק. מה יש לה לומר ליוצאות ויוצאים שנמצאים בנקודת הזמן שבה היא הייתה? היא מבקשת שיזכרו שני דברים: "דבר ראשון הזכירו לעצמכם שגם זה יעבור, שהעבודה הזמנית היא רק תחנה בדרך. דבר שני, תוודאו שהזמני לא ייהפך לקבוע, שלא תתקעו עם העבודה הזמנית על חשבון חלומות אחרים שאתם רוצים להגשים".
היום יונית מרשה לעצמה להתרפק על הריגוש שחשה בעבודה הזמנית ההיא, ריגוש מסוג מיוחד שספק אם יחזור: "חמש בבוקר. זריחה. פסטיבל אינטימי במצפה רמון. אני על הבר. מכירה את כולם וכולם מכירים אותי. ובנוסף, אני גם מקבלת כסף על כל החוויה הזאת. אז תעופו על הזמניות, על הבין לבין, על ה'עוד לא החלטתי' ותצבעו את התקופה הזאת בכמה שיותר סטייל".
אֱהֹבו אֶת הַמְּלָאכָה: משבר העבודה הראשונה
השלבים הראשונים וחסרי הוודאות של תהליך היציאה מאלצים כל יוצאת ויוצא לקפוץ יותר מפעם אחת למים העמוקים ולקוות לתוצאות טובות, או לכל הפחות מספקות. "סימפטום העבודה הראשונה" ממחיש היטב את התסבוכת – שאם לא הייתה כל כך אמיתית ומטרידה היא הייתה יכולה להישמע כמו תקציר לסרט קומדיה מטופש: היעדר הכשרה מקצועית וחוסר היכרות בסיסית עם שוק התעסוקה פוגשים את הצורך המיידי להתפרנס ולהתקיים, ומעל כל אלו שוררים בלבול כללי של "מה אני רוצה לעשות" או לחלופין תסכול של "אני יודע בדיוק מה אני רוצה אבל אין לי מושג איך".
המצב הבהול של "אפטר יציאה" לא תמיד מותיר יותר מדי מרחב לדיוק. הזמן קצר, הפועלים ממש לא עצלים וחשבון הבנק דוחק. והתוצאה? עבודה שאולי "מכבדת את בעליה" אבל לא את כישוריו ושאיפותיו ובעיקר לא את אישיותו. כך, מכורח הנסיבות, יוצאת שרוצה להגשים את היצירתיות שלה יכולה למצוא את עצמה בעבודה משמימה ומרוקנת, ויוצא שהיה רגיל "להמית את עצמו" באוהלה של תורה נאלץ להתמודד עם עבודה פיזית קשה ולא מותאמת.
"העבודה הזאת לא הייתה קשורה אליי בשום אופן וצורה"
הסיטואציה מאתגרת. צריך להיות ריאליים. אבל לא פעם החלטה לא מושכלת יכולה להוביל לתוצאה כלכלית ורגשית מורכבת עוד יותר. רסל דיקשטיין היא עורכת לשון, עורכת ספרות, יועצת ומלווה תהליכי כתיבה ו"עורכת גאה ונרגשת של מגזין התקופה". לפני כעשרים שנה, מייד לאחר יציאתה מהעולם החרדי, נקלעה ל"משרה עם הילה". כמה ימים אחרי שהתחילה לעבוד, הלכה ההילה ונשארה העבודה. "התמיינתי והתקבלתי לעבודה במוקד המידע של ההוצאה לפועל", היא מספרת. "השכר, התנאים והילת 'עובד מדינה' קסמו לי ולא הבאתי בחשבון את טיב העבודה ואת הקושי המנטלי והרגשי הכרוך בשיחה עם אנשים שמתקשרים למוקד. נזרקתי מהמוקד אחרי שבוע וקיבלתי שכר חלקי על קורס ההכשרה שארך כחודשיים, מה שהוביל לתסכול עמוק ולהעמקת המינוס.
"העבודה הזאת לא הייתה קשורה אליי בשום אופן וצורה. היה אסור – לפי הנהלים – להגדיל ראש, הסביבה הייתה לחוצה ומלחיצה, העבודה הייתה משמימה, לא מצאתי שפה משותפת עם אף אחד סביבי ולמעשה היה אפשר להחליף אותי ברובוט".
"אם זו רוטינה בלי תוכן - אני מתחיל להרגיש עול"
במקרים אחרים, הניסיון התעסוקתי שכבר נרכש עומד גם הוא למבחן המציאות שהשתנתה. אדם, עורך תוכן ולשון מחיפה, עזב את החברה החרדית רגע לפני גיל 33, עם מקצוע אבל בלי תעודות. הוא איבד את מקום העבודה החרדי, חתם אבטלה עד שבן משפחה הציע לו עבודה בחברה המסחרית שבה הוא עצמו הועסק בתפקיד בכיר. "אמרתי שאין לי שום ידע והכשרה, אבל הוא אמר לי שזו משרה פקידותית ועם היכולות שלי אלמד אותה מהר מאוד".
שלושה חודשים אחרי שאדם התחיל לעבוד הוא הבין שבן משפחתו צדק, אבל שלושה חודשים נוספים גרמו לו להבין שהוא ממש לא נהנה מהעבודה. "הייתי צריך להזמין סחורה ולהוציא הזמנות ללקוחות. ישבתי במשרד, בדקתי מלאי והזמנתי סחורה. אני זקוק ליצירתיות בעבודה, ואם זו רוטינה בלי תוכן – אני מתחיל להרגיש עול. בימים אלה אני מסכם שלושה חודשי אבטלה, ועדיין ממשיך לשלוח קורות חיים".
אז איך לא נקלעים מראש לעבודה לא מתאימה ומה אפשר לעשות כדי שהעבודה הראשונה לא רק שלא תשחק את הכוחות, אלא שאף תהווה מקפצה לשלב הבא במסע התעסוקתי? שבילים – תוכנית ההכוון של "יוצאים לשינוי" נועדה בדיוק לשלב הזה. "מגיעים אלינו יוצאות ויוצאים שלא יודעים להגיד מה מתאים להם ובמה הם רוצים לעסוק בעתיד", אומר לנו דור בן דוד, מנהל התוכנית. "בשלב ראשון אנחנו ממפים יחד את הנטיות, הצרכים והיכולות ואז בודקים ברמה המעשית מהן האפשרויות - הן בכל מה שקשור לרכישת ידע כמו לימודים אקדמיים או הכשרה מקצועית לצד האופציות התעסוקתיות שרלוונטיות כרגע, כולל עבודה על כתיבת קורות חיים והכנה לראיונות".
האם כבר בשלב הכי ראשוני אפשר להתחיל לעבוד במה שבאמת מתאים לנו?
"השאיפה היא שהניתוב המיידי לתעסוקה יהיה קשור ל'תוכנית הגדולה'. אנחנו בונים מסלול ארוך טווח שמתחיל עכשיו ומתפתח עם הזמן. יש לא מעט מקרים של יוצאים עם יכולות גבוהות אבל חסרי הכשרה מקצועית, למשל יוצא עם יכולות אנליטיות גבוהות שרוצה לעסוק בתכנות. במקרה כזה צריך לבנות את המסלול באופן מדורג, במקביל להכשרה המקצועית. מה שהכי חשוב לבדוק הוא האם בסל הכלים הנוכחי אפשר למצוא את העבודה שמתאימה ליכולות האישיות ושתהווה כבר עכשיו מצע להמשך.
"יש לנו גם חיבור למרכזים בירושלים ובתל אביב, שמסייעים לנו בתחום התעסוקה וליווי יוצאים בשוק התעסוקה".
מגיע יוצא ואין לו עדיין את "החלום הגדול", מה עושים?
"להרבה יוצאים אין את המודל הראשוני שיכול לכוון אותם ואת השאיפות שלהם למקום מוגדר. אבל כמעט אין מצב של חלל ריק של 'אין עם מה להתחיל ולעבוד'. אנחנו מקשיבים לסיפור החיים של היוצא.ת, וכך, ביחד, מגלים הרבה איכויות שיכול להיות להן ביטוי בעולם התעסוקה. לא מעט אנקדוטות אישיות משקפות משהו על האופי, על הנטיות ועל היכולות, התפקיד שלנו הוא למצוא אותן בהיסטוריה האישית של כל אחד ואחת ולאחר מכן להמיר ולתרגם אותן לשוק העבודה".
לפרטים נוספים על תוכנית ההכוון "שבילים" לחצו כאן.
עשרת הדיברות לקורות חיים מדויקים / איתי אביתר, רכז תעסוקת יוצאים
קורות החיים הם כרטיס הביקור שלנו וההזדמנות הראשונית לשווק את עצמנו, לעורר סקרנות ולגרום למעסיק הפוטנציאלי לרצות להרים אלינו טלפון. במקרה של יוצאות ויוצאים בתחילת דרכם לפעמים התחושה שאין באמת מה לכתוב, נכון, זה יכול להיות מאתגר יותר אבל לכל אחד ולכל אחת יש "קורות החיים" ייחודיים ורק צריך לדעת להציג אותם נכון על הדף.
מבנה. שמרו על סדר ומבנה נכון, בהתאם לקורות החיים שלכם ולמשרה שאליה אתם שולחים אותם. קורות חיים בנויים ממספר חלקים וצריך להפעיל שיקול דעת ולבחור את הסדר בין ניסיון תעסוקתי, השכלה, שירות צבאי/לאומי, קורסים, הכשרות - לפי הרלוונטיות ולפי מה שמקדם אותנו מבחינת דרישות המשרה.
ספציפיות. התאימו מילות מפתח למשרה המבוקשת – חשוב להדגיש ניסיון/מיומנויות/ כישורים רלוונטיים ולשתול מילות מפתח שהוזכרו במודעה ומתארות את מה שהמעסיק מחפש. נתחו שלוש-ארבע מודעות דרושים וזהו מהן מילות המפתח החשובות שיופיעו.
נראות. בחרו עיצוב אחיד וברור, לכו על פונט אסתטי ובגודל נוח לקריאה (למשל david/ariel; גודל 11/12).
הצגה עצמית. תמצית בראש הדף – כתבו שתיים-שלוש שורות שמסכמות את הניסיון שלכם תוך הבלטת היתרונות האישיים, המוטיבציה והמכוונות שלכם לתפקיד הספציפי. בטרם כתיבת התמצית שאלו את עצמכם/ן: במה אני טוב? מה הערך הייחודי שאני מביא? מה יש לי שיכול להוות יתרון? מה המוטיבציה שלי? לאילו תפקידים אני מכוון?
מעורבות חברתית. ציינו ניסיון התנדבותי שקשור למעורבות חברתית, במידה ויש לכם. זה מעיד על ערך מוסף ובחלק מהמקרים יכול להיחשב כניסיון תעסוקתי למשרה מאותו תחום.
"כל" ניסיון רלוונטי. גם אם הניסיון התעסוקתי מצומצם – הדגישו ופרטו על ניסיונכם ההתנדבותי, הצבאי, על פרויקטים לימודיים רלוונטיים, על תפקידים שמילאתם במוסד הלימוד או בקהילה וכיו"ב, וכל דבר שיכול להעיד על הכישורים שלכם והיכולת לבצע משימות שונות. ככלל, לפעמים יוצאים שהתנדבו או שעבדו בקהילה החרדית לא מחשיבים את זה כניסיון, אז דווקא כן חשוב לציין את זה.
דברו במספרים. קל יותר לקלוט מידע כמותי. ציינו מספרים שממחישים את תחומי האחריות שלכם. במקום "אחריות על טיפול בפניות מלקוחות" – "אחריות על טיפול בכ-1000 פניות מלקוחות בכל חודש".
חסכו פרטים לא רלוונטיים. אין צורך לציין פרטים אישיים שאינם רלוונטיים לתהליך המיון למשרה ועלולים ליצור הטיות כמו גיל, מצב בריאות, מצב משפחתי וכדומה.
שפות. יש לציין את שם השפה ורמת שליטה – עברית, אנגלית, יידיש ועוד. שליטה ברמה "בינונית" יש לציין אם היא רלוונטית לדרישות התפקיד. כנ"ל לגבי יישומי מחשב. אם הרמה כרגע בסיסית אפשר לציין שאתם בתהליך למידה וחיזוק של מיומנויות אלו.
10. תחביבים. ספרו על תחומי עניין או תוכן שיש לכם. למשל: חובבי פילוסופיה, משחק, גלישת גלים, בישול וכדומה. אתם יותר זכירים כשיש לכם תבלין שאין לאחרים בקורות החיים, בפרט אם מדובר בתחביב רלוונטי למשרה שאליה אתם מתמיינים.
להרחבה צפו בסדרת הרשת שלנו.
הטור הראשון בסדרה - עבודת חלומות.
הטור השלישי - עבודות זמניות.
יוצאים יוצרים
אנתולוגיית שירה על מסע יציאה "בגעגועייך חיי"
מילה למילה,
שורה ועוד שורה,
לשים את הלב על המגש, פרוס ופרוש לרווחה,
פסיעה לפסיעה,
בחירה ועוד בחירה,
לסלול את הדרך, לצייר מחדש את המפה.
בהתרגשות רבה אנו גאים להציג את היצירה המרשימה:
"בגעגועייך חיי" - אנתולוגיית שירים על מסע יציאה
אסופת שירים שנכתבו על ידי יוצאות ויוצאים מהחברה החרדית
על מסעות של קריעת ים פרטית, של אומץ לשאול על פשר החיים ושל יציאה לדרך אל הלא נודע.
לקריאת והורדת האנתולוגיה הקליקו
***
אנתולוגיית השירה החלה את דרכה אי שם בספטמבר האחרון, יצאנו לאסוף מקבץ של שירי יציאה שיספרו את סיפורה של תנועת היציאה מהחברה החרדית במסגרת אירועי יום הבחירה 2023.
המלחמה הקשה שבאה עלינו ביטלה לנו את התוכניות ואף הביאה איתה מכה כואבת של למעלה מ-20 יוצאות ויוצאים שנרצחו ונפלו, לקראת חג היציאה ממצרים בחרנו לצאת לאור עם האנתולוגיה מתוך כבוד וזיכרון לאלו שעברו את המסע, מסע היציאה וכבר אינם איתנו.
לזכרם, לזכר מי שהיו, ולזכר המסע שחלקנו יחד.
לקריאת והורדת האנתולוגיה הקליקו
שלם / 'יוצאים יוצרים קולנוע'
מערכת המגזין
שי זילברמן, (42) הוא צלם מדיה עסקית לפרנסתו, ובזמנו החופשי יוצר קולנוע אידיאולוגי מתוך שליחות. עשרים שנה אחורה, היינו מוצאים את שי בישיבת הסדר מהזרם החרדל"י, אולי מנדנד את הסטנדר שלו ובהכרח נועל סנדלי שורש. לאחרונה השתתף בפרויקט 'יוצאים יוצרים קולנוע', בו הפיק ויצר את סרטו הקצר 'שלם'- העוסק באחת הסודיות הטעונות ביותר בחברה הישראלית, שעלה על המסך בסינמטק תל אביב
https://youtu.be/kAtmXebSiF0
שי, תעשה לי סדר. מה ראיתי עכשיו?
ראית את הסיוטים הליליים אותם חולמת אם טרייה לבן, במדינת ישראל. בניגוד לכלל החברה בישראל, גם החילונית, ישנם אבות ואמהות שב-2020, ברית מילה כבר לא נראית להם כמנהג יהודי-סטנדרטי-הגיוני אלא יותר בכיוון של טקס פרמיטיבי, שעבר זמנו. בסרט, ניסיתי להאיר את התחושות האפלות הללו של חוסר אונים וניתוק, אותם חשים מי שמתנגדים לברית מילה.
נושא ברית המילה הוא דבר רגיש לחברה הישראלית, וכמו שאמרת, 'נורמה חברתית', מדוע השתמשת בנרטיב אימה ברור, שלא נדבר על 'סצנת המוהל והסטייק המדמם'? לא קצת פרובוקטיבי?
אתה צודק בכל. נכון שהנושא רגיש, נכון שהסרט פרובוקטיבי וקיצוני. אבל כל עוד אין אלימות – לדעתי פרובוקטיביות היא שם המשחק כשאתה מחפש כלי להניע אתו שינוי בחברה. אם הצלחתי לזעזע מישהו, אולי גרמתי לו גם לחשוב.
בכל זאת, בתור יהודי, אתה לא חושב שהתנגדות לברית מילה תיצור משבר זהות תרבותי? הרי יהודי שאינו מהול הוא כמו פריז בלי אייפל! או כמו סיני שעיניו פעורות...
הזיכרונות היהודיים-מסורתיים-תרבותיים שלנו, נשזרים בזיכרונות מהמשפחה. הרגעים שכולם יושבים לשולחן שבת או מדליקים חנוכייה כשבאוויר ריח סופגניות וברקע ליחשוש סיחרור הסביבונים, הם סוג הרגעים שבונים את הזהות התרבותית שלנו. יש לנו ים של אירועים \ שירים \ מנהגים איתם נוכל ליצור זיכרונות נהדרים, חפים מקול בכי תינוקות.
[caption id="attachment_5520" align="aligncenter" width="300"] ליל הברית- מתוך הסרט הקצר 'שלם'[/caption]
בסרט ציינת כי הוא "בהשראת אירועים אמתיים". מי מסתתר מאחורי הרעיון לסרט?
מאחורי ההשראה לסרט, עומדת אשתי- שרון, חסידת גור לשעבר. אם 'שלם' היה גוף האדם, הרי שאני הייתי הראש והיא הייתה הלב. בחסידות גור כידוע, שומרים על הפרדה כמעט טוטאלית בין המינים. לאחר שנולד בנה השני מנישואיה הראשונים, הוזמן ברוב כבוד, האדמו"ר, להשתתף בטקס הברית. וזה כלל: אסור שתהיינה נשים בקרבתו. תאר לך – אם שרוצה להיות בקרבת בנה בפרוצדורה רפואית והדבר נמנע ממנה. עד היום, צורב לה הזיכרון הזה. מכאן הגיעה ההשראה לסרט.
מסר שתרצה לחלוק?
ליוצאים בשאלה אומר: אל תפחדו, תעזו ותחלקו את הדעות שלכם. מהציבור הישראלי-חילוני אבקש: תתעוררו על עצמכם, תחשבו מחדש ותטילו ספק גם בנורמות שלכם.
סרטים נוספים בפרוייקט יוצאים יוצרים קולנוע:
ביצת שלמה - ישראל דקל
שקט - דוד לבינסון
ענייני השעה
אנתולוגיית שירה על מסע יציאה "בגעגועייך חיי"
מילה למילה,
שורה ועוד שורה,
לשים את הלב על המגש, פרוס ופרוש לרווחה,
פסיעה לפסיעה,
בחירה ועוד בחירה,
לסלול את הדרך, לצייר מחדש את המפה.
בהתרגשות רבה אנו גאים להציג את היצירה המרשימה:
"בגעגועייך חיי" - אנתולוגיית שירים על מסע יציאה
אסופת שירים שנכתבו על ידי יוצאות ויוצאים מהחברה החרדית
על מסעות של קריעת ים פרטית, של אומץ לשאול על פשר החיים ושל יציאה לדרך אל הלא נודע.
לקריאת והורדת האנתולוגיה הקליקו
***
אנתולוגיית השירה החלה את דרכה אי שם בספטמבר האחרון, יצאנו לאסוף מקבץ של שירי יציאה שיספרו את סיפורה של תנועת היציאה מהחברה החרדית במסגרת אירועי יום הבחירה 2023.
המלחמה הקשה שבאה עלינו ביטלה לנו את התוכניות ואף הביאה איתה מכה כואבת של למעלה מ-20 יוצאות ויוצאים שנרצחו ונפלו, לקראת חג היציאה ממצרים בחרנו לצאת לאור עם האנתולוגיה מתוך כבוד וזיכרון לאלו שעברו את המסע, מסע היציאה וכבר אינם איתנו.
לזכרם, לזכר מי שהיו, ולזכר המסע שחלקנו יחד.
לקריאת והורדת האנתולוגיה הקליקו
יוצאים בפרדס
איזי פוליאס
"לספר על המשפחה שממנה אנחנו באים, לספר את המשפחה שאותה היינו רוצים ליצור ואת זאת שבסופו של דבר יצרנו, זה בעצם לדבר על הסינתזה המהותית ביותר של החיים" (דומניקו סטרנונה).
זהו סיפורה של משפחת "יוצאים בפרדס" – קבוצה של יוצאות ויוצאים באזור פרדס חנה־כרכור שיצרו לעצמם קהילה עוטפת ותומכת, ויחד הם פועלים למען התפתחות אישית והשתלבות בחברה הישראלית. הקהילה מונה עשרות יוצאות ויוצאים, בשנות העשרים והשלושים, חלקם עם ילדים שאף הם יצאו מהחברה החרדית וגדלים בתוך המשפחה המורחבת. ארוחות שישי גדולות, ערבות הדדית ומסעות משותפים של התפתחות אישית והשתלבות חברתית – אלו מאפייניה של המשפחה הזאת.
יוצאים למען יוצאים
מי שהרים את הכפפה וזרע את ניצני המשפחה הוא נחי מל (32) אב לשלושה, שיצא מהחברה החרדית כשהיה בן 26.
נחי כיהן בשלל תפקידי מפתח בקהילה החרדית, בין היתר הספיק להיות חבר מועצה ביישוב יבנאל, חרף גילו הצעיר. למרות קורות החיים המרשימים, נחי חווה על בשרו כמה רב הקושי להשתלב בחברה הכללית. "בתהליך היציאה הקרקע נשמטה לי מתחת הרגליים, נחַתִּי בחברה הישראלית בלי שאף אחד עשה לי סיור היכרות ובלי כלים להשתלבות. יצאתי חופשי לעולם גדול, אבל התקשיתי למצוא משמעות. זה טלטל אותי נפשית ולא היה לי את מי לשתף. רציתי שמישהו יגיד לי: 'איזה אלוף אתה שיצאת לדרך עצמאית, אתה טוב כמו שאתה, אתה מדהים ותצליח בחיים'. רציתי לשמוע שמישהו מכיר בקושי המטורף שעברתי ובאומץ שנדרש לי כדי להיות איפה שאני. לא שמעתי מהמשפחה שלי את המילים האלה, ויש יוצאים רבים שלא שומעים את זה מהמשפחות שלהם, בטח לא בשנים הראשונות של היציאה".
בתחילת דרכו נעזר נחי בעמותת "הלל יוצאים בשאלה", שם סופקו לו מעטפת חברתית וטיפול רגשי. "ממש הרגשתי את ההבדלים בין הזמנים שבהם היו שם בשבילי לזמנים שבהם הייתי שם לבד, ואמרתי לעצמי שביום מן הימים אני רוצה להיות שם עבור אנשים כמוני".
נחי ומשפחתו עברו להתגורר בפרדס חנה. עם המעבר החל נחי לחפש ברשת ומפה לאוזן יוצאים שגרים באזור. "התחלנו עם שבעה אנשים, פתחתי קבוצת וואטסאפ, השם 'יוצאים בפרדס' קיבל את המשמעות הראשונה שלו, ומאז המשפחה גדלה וצומחת".
שרי טייכהולץ (31) אם לארבעה שיצאה אף היא מהחברה החרדית רואה שליחות גדולה והזדמנות פז בהתפתחותה של הקהילה. "יצאתי מהחברה החרדית תוך מסע עמוק של ריפוי ואהבה, אחרי שנים שהחזקתי את הכעס בגוף. כשהגעתי למפגש הראשון של הקהילה, פגשתי קסם. היה נראה שאנשים באו לגדול ביחד ולא להיות תקועים עם העבר, ואמרתי לעצמי: 'אני רוצה להיות חלק מהדבר הגדול הזה'".
כיום, נחי ושרי מנהלים את הקהילה במשותף ומתוך תחושה חזקה של שליחות. את התמיכה הכלכלית ואת הליווי בשטח הם מקבלים מארגון "יוצאים לשינוי" – ששואף לסייע לכל יוצא ויוצאת מהחברה החרדית להשתלב בחברה הכללית בדרך הטובה ביותר עבורו.
באיזה אופן הקהילה פועלת?
כדי לשמש עורף משפחתי מצמיח, הקהילה פועלת על פי שלושה יסודות: שייכות, השתלבות ופיתוח אישי.
להשתייך
"יש DNA שמחבר בינינו ומייחד אותנו", אומר נחי בהתלהבות. "יש לנו שפה משותפת, זיכרונות משותפים ומסע יציאה שונה אבל דומה. אנחנו מארגנים מפגשים קהילתיים, ארוחות שישי וחג, ערבי שירה שבהם אנחנו שרים שירים חסידיים, שירים ישראליים וגם שירה מקודשת".
שרי מספרת על קבוצת הוואטסאפ הפעילה והמגוונת שבה הכול קורה. "קבוצת הוואטסאפ נועדה לתת מענה לכל צורך שעולה בשטח. יש שם בקשות והצעות לאירוח בשבתות וחגים, שיתופים של תחושות וחוויות מיוחדות, לינקים לתכנים מעוררי השראה, דיונים אינטלקטואלים, הצעות ובקשות לטרמפים, סיוע במעברי דירה, ייעוץ הדדי, התארגנות משותפת לביקורים בבתי חולים ועוד. הקבוצה משמשת כמובן גם להזמנות להשתתף באירועים קהילתיים ומשפחתיים שאנחנו מארגנים".
האירועים בקהילה מאורגנים בשיתופיות, כל אחד ואחת מהמשתתפים מקבל על עצמו לארגן משהו; זה מבשל וזו מסדרת, זה אחראי על הלוגיסטיקה וזו על האווירה. לכל אחד ואחת ניתנת הזדמנות להביא את עצמו לטובת שאר חברי הקהילה, וכך הם מקיימים (למהדרין, אם תרצו) את רעיון "יוצאים למען יוצאים".
[caption id="attachment_16816" align="alignnone" width="225"] שעת יצירה לכל המשפחה[/caption]
את המשפט הבא לא הייתי בטוח אם אני שומע בטלפון ממנהלת קהילה או ממנהיגת שבט בעלת משפחה מפוארת: "אין אצלנו דבר כזה שאין מקום לכולם. אם אנחנו מארגנים ארוחת שישי, אנחנו דואגים שיהיה מקום לכולם ולא רק לנרשמים הזריזים. אם אימא מכינה ארוחה, היא מכינה ארוחה לכולם, וככה זה גם אצלנו".
להשתלב
נחי ושרי מדגישים כי לצד תחושת השייכות הקהילתית, תשומת לב רבה מוקדשת להשתלבות בחברה הכללית ובתרבות הישראלית. פעילויות שמתמקדות בתוך הקהילה בלבד עלולות להגדיל את הפערים בין היוצאים לחברה הכללית ולעכב את תהליך ההשתלבות. כדי להימנע מכך פועלת הקהילה ליצור חיבורים בין היוצאים לפעילויות בקהילה הכללית והגדולה באזור פרדס חנה. "יש לנו שיתופי פעולה עם מנחות ומנחים של סדנאות, מפיקי מסיבות ופסטיבלים", אומרת שרי. "אנחנו משיגים חללים לקיום פעילויות חברתיות, הפעלות למסיבות ימי הולדת. באירועים רבים שמתקיימים באזור אנחנו זוכים להנחות גדלות שמאפשרות לנו לקדם את החזון – חשיפה לתרבות ושילוב בחברה הישראלית. אנחנו מסבירים להם על הקהילה שלנו ועל המאמצים שאנחנו עושים כדי להשתלב. טוּב הלב של האנשים פשוט מרגש אותנו ונותן לנו תוספת כוח אדירה להמשיך הלאה. לא מעט אנשים אומרים לנו, 'אף פעם לא פגשתי יוצא החברה החרדית אחד על אחד עד שהכרתי אתכם'. יש כאן בשורה ענקית לתנועת היציאה כולה".
להתפתח ולצמוח
נוסף על הפעילויות החברתיות בתוך הקהילה ומחוצה לה, מתמקדים אנשיה גם בפיתוח מקצועי ואישי. יוצאי החברה החרדית מתמודדים עם פערי ידע גדולים הנובעים מהיעדר השכלה רלוונטית, דבר המקשה עליהם להשתלב באקדמיה ובשוק התעסוקה. "יוצאים בפרדס" מייעצת לחברות וחברי הקהילה בנושא ומעודדת אותם ליהנות משלל השירותים שמספקים ארגונים המסייעים ליוצאים וארגונים חברתיים אחרים.
בתוך כך, ב"יוצאים בפרדס" ערים לצורך בליווי רגשי ופועלים להקמת מערך מקצועי. "יש הרבה דברים שדורשים עיבוד", אומרת שרי, העוסקת בעצמה בליווי בתהליכי התפתחות וצמיחה. "אני מאמינה שליווי רגשי יכול לחסוך שנים של סבל".
[caption id="attachment_16818" align="alignnone" width="300"] מפגש "חיבור אל הלב" בהנחיית שרי טייכהולץ[/caption]
"ברגע שאנחנו מקשרים ביניהם והם יוצאים לדרך, מסתיימת המעורבות שלנו. מדי פעם אני מוודאה עם המטופלים שהם מרגישים שהתהליך נכון עבורם. אני קצת כמו אימא שחשוב לה לוודא עם הילדה שהטיפול הפסיכולוגי מתאים לה, אבל לא מתערבת בטיפול עצמו".
בנינו ערבים בעדנו
לא מעט מחברי קהילת "יוצאים בפרדס" הם הורים לילדים במגוון גילים. הצאצאים, בדומה להוריהם, נאלצים להתמודד עם שלל אתגרים שהם אינהרנטיים לתהליך היציאה, אך גם עם אתגרים ייחודים להם. למשל, הילדים נאלצים להשלים פערי לימוד שההורים לא תמיד יכולים לעזור להם לצמצם, מאחר שהם מעולם לא חילצו נעלמים ממשוואות ולא זכו לפגוש משולש שווה שוקיים. האתגרים הרגשיים הנובעים מהמעבר בין העולמות ומהמורכבות בין המשפחות, גם הם אינם פוסחים על הדור הצעיר. לא פעם מדובר בילדים שאחד מההורים נשאר חרדי. וכך, בגיל צעיר למדי, הם מתוודעים לזכותם לבחור ושואלים את עצמם: "מי אני בעולם ולאן אני שייך?"
במשפחה כמו במשפחה, תומכים, מכילים ועוזרים במה שאפשר. גם כאן מתנדבות ומתנדבים באזור נרתמים ומסייעים לדור הצעיר עם המשולשים, המספרים ומילות הקישור בשפה האנגלית, וכן האתגרים הרגשיים מדוברים ומטופלים.
[caption id="attachment_16820" align="alignnone" width="300"] שיעור פרטי, תה, פירות וקסם אחד גדול. מתנדבת בשיעור עם ילדה מקהילת "יוצאים בפרדס"[/caption]
משפחה כן בוחרים
עברה שנה מאז נשתלו ראשוני הזרעים בערוגת המשפחה. בינתיים, "יוצאים בפרדס" הפכה לבשורה מרגשת ומיוחדת עבור היוצאים באזור. "יוצאים בפרדס זו קהילה עם אחוות אמיצים", מתאר זאת נעם לנצר, חבר בקהילה. דוד ארנפלד, חבר קהילה אחר, קורא למשפחה הזאת "בית שני אחרי הגלות", ומנחם רוזנברג מתאר בדמעות של התרגשות את המשפחה הזאת כ"קרש הצלה בים סוער".
עם ציטוטים כאלה, שעוברים מפה לאוזן, אין להתפלא כי לאחרונה מצטרפות לקהילה עוד ועוד משפחות של יוצאים, הבוחרות להעתיק את מקום מגוריהן לחריש – העיר הסמוכה לפרדס חנה.
מאיה אורה־עבאדי מנהלת תחום קהילה ב"יוצאים לשינוי" עד לפני כחודש, רואה בליווי קהילת "יוצאים בפרדס" התגשמות של חזון הארגון. "מבחינתי, זה חלק בלתי נפרד מהמטרות שלנו. אנחנו שואפים להיות בית שנותן מקום ליוזמות של יוצאים, לאפשר להם לחקור את הדרך שלהם, לסייע במה שצריך וללוות אותם, הן בהיבט הארגוני והן בהיבט הכלכלי. אנחנו מאמינים מאוד בעשייה של 'יוצאים בפרדס'. מפעים אותנו לראות את הקהילה שהתגבשה שם, ואנחנו שמחים להיות חלק מהתנופה הזאת. אנחנו בארגון דוגלים במחקר ובהתאמת מענים על בסיס נתונים, והקהילה הזו שקמה מהשטח היא ההוכחה הכי גדולה שצריך את הדבר הזה. קהילות כאלה הן בשורה גדולה לתנועת היציאה כולה".
יוצאות ויוצאים, מתנדבות ומתנדבים המעוניינים לחבור לקהילת "יוצאים בפרדס", צרו קשר עם נחי ושרי כאן לקהילה.
"לספר על המשפחה שממנה הם באו, לספר את המשפחה שאותה היו רוצים ליצור ואת זאת שבסופו של דבר הם יצרו, זה בעצם לדבר על הסינתזה המהותית ביותר של תנועת היציאה מהחברה החרדית" (איזי פוליאס).
דברי טעם
סעודה שחורה - סיפור המעשה
אי־אז בשנת תשס"ט ההולכת ונעלמת מן העין התגוררתי בק"ק ת"א ת"ו והתפרנסתי כטבח. ומנהג היה לי ולמשורר רומן באימבאיב זצ"ל שפעם בשבוע או פעם בשבועיים היינו מזמנים לסוכתו שבכרם התימנים, שהייתה מכונה "קורדובה", אנשי עט וָרוח וסתם יהודים כלבבנו; רומן היה אחראי על האכסניה ועל הוודקה, ואנוכי הקטן – על כל השאר (כך התקבע הסדר אחרי פיילוט לפֶגֶש מעין זה שערכנו במטבחהּ הצר של דירתי, וראינו שבלא מאוורר נגווע כולנו, אלא מאי, כל אימת שהיינו משפילים את ראש המאוורר לגובה פני היושבים, הייתה באה הרוח ומפזרת את האפר שבמאפרה – או־אז הציע רומן ע"ה את סוכתו־קורדובתו כאכסניית עראי של קבע). ניסויים הרבה ניסיתי על חִכָּם, לועם וקיבתם של הבָּאים. היו פירוז'קי במילוי חסילונים לכבוד חג מתן תורתנו. הייתה גרסה חגיגית וחסרת כל פרופורציה של מרק הטונה של אימא שתחי', שכללה שימורים משימורים שונים מִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם. היה שם הכול, ב"ה, אשרי עין ראתה וכו'.
והייתה גם די שוואַרצע סעודה – הסעודה השחורה. קרה המקרה ונצטרפו הנסיבות, ונסעתי לשבוע אחד ללונדון למען טְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן באחד הירידים. וגדולה הייתה הנסיעה בעיניי, שמיום עלותי לארה"ק ועד אותה עת לא טסתי אלא טיסה אחת בשמי הארץ, בקייטנת חב"ד כד הווינא טליא. ובאותו שבוע שביליתי בק"ק לונדון טיילתי היכן שטיילתי, ראיתי מה שראיתי וקניתי מה שקניתי. ובשובי, עלו עימי ארצה ישראל עדשים שחורות יְפֵה־פיות שאין דוגמתן כאן, צנצנת רוטב עגבניות שחור מדְּיוֹ של סבידה (והוא ממין הדיונון), נקניק דם וקרביים שקורין בְּלֶא"ק פּוּדינ"ג (דהיינו "חביצה שחורה") – בשר ודגים וכל מטעמים. כל אלו קְנִיתִים דרך מקרה, בלי איזו כוונת־מכוון לצרף צירופין. אך בבוא העת להכין מטבֵּחַ לכל החבריא קדישא, אמרתי תהא זו הסעודה בחינת "ילבש שחורים ויתעטף שחורים", זכר לנסיעתי למקום שאין מכירין אותי וכו'. לכל האמור לעיל צירפתי עוד אי־אלו מאכלים שחורים, ובהם גם דבר־מה מעין זוֹמָם של בני ספרטה, נזיד עבה מדמו של דבר־אחר, שאילולא ידעת מהו ומה בו, לא היה בינו ובין פטה כבד אלא מצב־צבירתם בלבד.
אלא שנתקיים בי מקרא שכתוב "וַיְקַו לשנינת לֵץ דַּקָּה – וְהִנֵּה צְעָקָה": בעיצומו של בישול העדשים השחורות עם בצלים וקותלי חזיר לכבוד הסעודה, באה לבקרני מי שהייתה חברתי בימים ההם. מירושלים באה, ולא ירדה תִּלָּה־אביב – "לתל־הַבִּיב", כפי שהייתה רגילה לומר – אלא להיפרד (באותם ימים, בהיותי אידיוט צעיר, לא ידעתי להכיר לה טובה על הגינותהּ, שהטריחה עצמה עד לביתי כדי שלא להיפרד ממני בסמ"ס, ונהגתי בה שלא כשורה – מתעלם מקיומה בנסיבות שהפגישונו ומטפח את תחושת העלבון מעבר לכל גבול ומידה). נו, טוב שבאת, משׂושׂ־לִבֵּנו; נהפך לאֵבֶל מַאֲכָלֵנוּ: מעתה היו בעיניי העדשים תבשיל שנשפת בהיותֵנו יחד, והוסר מן הכירה בהיותֵנו שני זרים. פשט חדש למדתי עתה בכל אותו שְׂחור, וכל הסעודה נצבעה בעיניי בזִפְתָּן של אֲבֵלוּת ועלבון.
***
מרק הטונה של אימא. הוא לא היה היחיד. יצר־הרע מיוחד יש להם, לטבחים, "לשדרג" מאכלים (המכונים בפיהם בכינוי המאוס "מנות") – מאכלים שמימיהם לא הוצרכו לא לשדרוג ולא להתאמה. וגם אני נגוע הייתי ביצר זה. ואחד מאותם מאכלים "משודרגים", מאותן "וריאציות על" ו"מחוות ל־" היה גם התבשיל המר והנמהר ההוא (אשר בסוד ישרים אגלה את אוזנכם כי לא עלה יפה). הרי מָהֵן אותן עדשי משי ממדינת הים שהוקדחו עם בצלים סגולים וקותלי חזיר טרֵפים למהדרין, אם לא מרק העדשים האדומות ושאריות הנקניק של אימא שתחי', אשר כל מי שטְעָמוֹ היה עומד ומתפלא איך הדבר הזה חוקי בכלל.
את המרק הזה הייתה אימא מבשלת אי־אז בימים, בהיותֵנו עולים חדשים ודלפונים בק"ק חיפה. סוד טעמו – בצירוף טעם הקטנית וטעמם המעושן של הנקניקים (והבצל המטוגן, המתווך ביניהם מאחורי הקלעים), וסוד קסמו למי שאין הפרוטה מצויה בכיסו הוא הפטנט העולמי המתקרא "שאריות נקניק". אלו קצות נתחים של פסטרמות ונקניקים שונים ומשונים, וכן פרוסות שנפרסו על־פי טעות, אשר ברַבּות ממעדניות הסופרמרקטים נשמרים בנפרד ונמכרים בזיל־הזול. כדאי לקנותם אחר הצוהריים ולבקש את מה שנשתייר בו־ביום – שכן בבוקרו של יום אין שיריים אלא מיום האתמול. ומי שהנקניקים טובים בעיניו, אך המילה "שאריות" אינה לפי טעמו, יְמִירֵן ב"תערובת", "מגוון", "טעימות", "ערב־רב" ו"נקניקים מנקניקים שונים" – הכול לפי העניין.
ובכן:
קִצצו שאריות נקניק לחתיכות גסות, בעין יפה.
קִצצו או פִּרסו בצל, ולא יפחת משני בצלים גדולים, וכל המרבה הרי זה משובח.
חממו על אש גבוהה שמן בסיר בעין יפה – שמן קנולה או סויה, וכל החפץ יוכל להוסיף שמן חמניות ריחני לא מזוקק (שאלו בחנות "רוסית"; קנו מתוצרת אוקראינה) או חמאה; חממו את השמן יפה־יפה לפני הוסיפכם את הבצל לסיר, ואת שמן החמניות או את החמאה אל־נא תוסיפו, אלא רגע קָטֹן לפני הבצל, כדי שלא יישרפו.
הריקו את הבצל הסירהּ וטגנו על אש גבוהה תוך כדי ערבוב עד שיזהיב יפה־יפה; מעט לפני הגיעוֹ למצב הרצוי, הריקו אל הסיר את חתיכות הנקניקים וטגנום מעט עם הבצל.
עתה שפכו אל הסיר מים – ומי שעיניו בראשו ירתיחֵם מראש בקומקום – והוסיפו עדשים אדומות (הידועות גם כעדשים כתומות) בכמות של בין שליש לעשירית מכמות המים – הכול לפי מידת הסמיכות הרצויה. אל תשרו את העדשים מראש.
אחרי שתרתח תכולת הסיר, קפּו את הקצף מעל פני המים עד כלותו – ועתה הנמיכו את האש, המליחו ותבלו. עלה דפנה ופלפל אנגלי לא יזיקו, פלפל שחור לפי הטעם לא יקלקל, וכל החפץ יוסיף איש כמתנת ידו – אך החשוב מכול הוא להמליח כראוי; טעמו וראו, ואם לא די – הוסיפו.
את המרק יש לבשל תוך כדי ערבוב מפעם לפעם בבעבוע קל, עד אשר יתפרקו העדשים והתבשיל יסמיך. או אז יש לכבות את האש. וזכרו: רוב המרקים נעשים טעימים יותר אחרי שהתקררו מבישולם.
אַל יַשְׁחִיר יוֹמְכֶם, אֶלָּא יֶאֱדַם,
וּשְׂאוּ חֵן בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם.
וּמִי אֲשֶׁר זְרִיחוֹת בְּיָדוֹ מַזֶּה
יַלְעִיטְכֶם מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה –
יִשְׁמַן נַקְנִיקְכֶם וּנְזִידְכֶם יֶעֱרַב,
וְתֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חַיִל, יָא רַבּ!
מעל למצופה
עטקא דיקשטיין
זאת הייתה "שבת תיכון", אירוע המתרחש אחת לשנה. כל בנות התיכון (120 צדיקות) מתאספות בקעמפ באורך סופשבוע ומתפנקות בשלל תכנים תורניים וחסידיים. באותו שבת היה לי תפקיד מרכזי, מתנה של משמעות שקיבלתי מהמנהלת המופלאה. היא הורתה לי להיות אחראית על כל הצד הגשמי של השבת, החל מחיתוך מפות הניילון לשולחנות הארוכים, וכלה בתפעול הפלטות של שבת.
בת דודתי, שהייתה גם המחנכת שלי, הייתה אחראית על הדגים. היא המטירה עליי הוראות איך בדיוק לשמור על הדגים שהכינה. בלב זעמתי עליה, הרי אני במטבח מגיל אפס בערך, מה את באה עליי בפוזה?
השבת ירדה. התפללנו בשירה, קידוש, המוציא – ואז הגיע זמן הדגים. בדחילו ורחימו הגשתי את המגש לשולחן, כמו תלמידה כשרה העושה רצון מורתה, וכל שראו עיניי היה פירורי לחם ושבבי כוסברה. לרגע התביישתי, חששתי שבנות התיכון האציליות יעלו על נס ולעג את עניין המזון האפרפר של יהדות מזרח־אירופה, ומיהרתי להסיר אחריות בדמות הכרזה קולנית, "תודה למורה רבקה'לה על הדגים!"
ואז התגלתה הפתעה – הדגים של המורה רבקה'לה היו מהמנות הטעימות שאכלתי מימיי. משהו אחר לגמרי כאשר חושבים על "דגים של שבת".
בירור קצר העלה שמדובר במתכון שנלקח ממלון כלשהו שבו שהו דודה מירה ודוד קלמן, הוריה של המורה רבקה'לה.
מאז ועד היום אני מעלה על נס, בכל מקום שמאפשר לי זאת, את מנת הדגים והפירורים.
הכי מוצלח יוצא לי עם דג "מושט" או בשמו היהודי "אמנון".
מתכון לשש מנות טעימות וממכרות
6 יחידות של דג מושט (כדאי ואף ראוי להשרות במים עם לימון ומלח גס טרם ההכנה)
3 בצלים גדולים קצוצים לקוביות
חבילת כוסברה קצוצה דקין־דקין
חבילת פירורי לחם מוזהבים
3 כפות כמון
מלח ופלפל לפי הטעם
משמנים סיר ומטגנים את הבצל.
כשהבצל מזהיב בואכה משחים מוסיפים את פירורי הלחם. מערבבים, מוסיפים 3 כפות כמון ומערבבים היטב.
מוסיפים כוסברה קצוצה ומערבבים כמה דקות עד שהפירורים מקבלים נגיעה קריספית. מתבלים במעט מלח ופלפל.
מרפדים תבנית בנייר אפייה, מניחים את חתיכות הדג כשהעור כלפי מטה. מפזרים את התערובת ביד רחבה ובזרוע נטויה עד שלא רואים את הדג.
מכסים בנייר כסף וממתינים רבע שעה–חצי שעה לפני ההכנסה לתנור.
בינתיים מחממים את התנור ל-180°.
אחרי שהדגים העטופים נחים קצת מכניסים לתנור ל-20 דקות.
מוציאים את התבנית, מסירים את נייר הכסף ומחזירים לתנור ל־10 דקות נוספות.
מומלץ להגיש עם פלח לימון טרי.
בתיאבון!
פרידה
שייקה
חלפו שלוש שנים...
בכל פעם שאני חולף בכביש גבעת שאול בית זית,
אני נזכר בו,
בשייקה,
ותכף תבינו למה.
הוא היה הדבר קרוב ביותר למה שקראנו אז בישיבה 'חוזר בשאלה'.
אהבה גדולה היתה לו, לדבר ב'לימוד', ובכל נושא תורני שהוא.
ובעיקר לשקוע בעיון בספר 'קצות החושן' או 'קצויס' בעגה הישיבתית, כשסיגריה נצחית תלויה לו בזוית הפה, בפוזה אופיינית.
אבל בלילות,
הוא הוריד את הכיפה..
והלך לנגן בגיטרה בס שלו עם להקת רודיג'יה, במועדונים האפלים של ירושלים.
ולא היה מאושר ממנו.
וואוו...
איך הוא אהב מוזיקה. כל מוזיקה. עם העדפה לג'אז, ופאנק רוק כבד,
הכי כבד שיש,
והתענג על זה...
בבקרים 'חילטר' כמלצר בקפה עגנון,
ולתדהמת הבנות שעבדו שם,
לא נענה לחיזורן...
והוא לא היה כמו אף בחור ישיבה שהכרתי.
היו לו עיניים ירוקות, מבריקות וטובות שהיית יכול לטבוע בהן,
ולו בגלל העומק.
ישותו אמרה, עצור!
יש כאן משהו אחר,
ולא רק אחר אלא גם משהו...
מפתה...
זיכרון הילדות שלי ממנו,
ילד חרדי עם מכנסי גומי,
ולשון פאותיו מבצבץ בהגזמה מאחורי האוזניים,
נשרך אחרי אביו המגיד שיעור של הדף הַיָּוֹימִי ביציאה מבית הכנסת צא"י בשכונה שלנו, וכבר אז היה נראה לי כחידה.
לא עוד ילד.
מין עוף מוזר.
נרקומן של לימוד, ידע ואינטלקט.
עילוי.
גיק מחשבים.
התפעל ממילים סתומות בפיוטי הסליחות,
ושלט בתוכנות על ובשפת המחשבים.
ותמיד תמיד ידעת, שלא ידעת את כולו.
וזה למרות שהוא לא היה בונקר.
הוא היה חברותי, רגיש וממיס לב באישיותו.
ביום שלישי השישי בדצמבר אלפיים ושש עשרה,
מישהו ראה אותו ביער בית זית,
כשראשו מונח בזוית משונה,
והוא תלוי על עמוד חשמל...
במותו לא הפך למרטיר ולא לְיֶשׁוּ...
ואין כמעט מי שיספר שהיה כאן פעם מישהו שקראו לו שייקה,
ו... וכל מה שנשאר ממנו זה,
זיכרון חולף במוח עייף.
נטלי
כשזה נופל עלייך זה נופל עלייך.
וכל האשמה האיומה הזאת, והעצב השורף.
למה לא ידעתי? איך זה שלא הבנתי? למה לא הגבתי ביותר לבבות, למה לא התעקשתי לחבק, למה לא עזרתי כשעוד יכולתי, למה לא סיפרתי שעד לפני שנה רציתי גם אני להיעלם לתוך פסי רכבת או לקחת כל כך הרבה כדורים שכבר לא אצליח לקום. למה לא אמרתי לה, שיש אור בקצה של כל החושך הדכאוני והאובדני הזה, למה לא הייתי האור הזה בעצמי.
ואיך התביישתי לגשת, למרות שהרגשתי שזה יהיה נכון, ואיך עקבתי די מרחוק, בזהירות, כדי לא לפגוע, גם לא עם חיבוק לא רצוי, ואיך שאלתי מה קורה, ואולי אפשר לעזור, ואולי נהיה רגישים קצת? וחשבתי - אולי חיבוק אחד ימעך אותך ככה שכבר לא יכאב לך?
ואיך זה שכל התכניות נגמרו בשנייה אחת, שבה כבר אין אותה.
וכל תמונה שלה מכאיבה עוד קצת, ועוד ועוד.
היוהרה הבלתי נסבלת האומרת ״אני יודע למה זה קרה״, היומרה הנוראית הזו לומר - אלוהים שופט אותך על פי חצאית, ואודם שפתיים ושיער פזור וטלפון לא כשר. והבחורים שנהרגו אז מה איתם? זו תורה וזו שכרה? ובת שירות צדיקה שנרצחה בשמש יום בהיר מה איתה? זה מה שמקבלים על טוב לב מדבק?
ובא לי לצרוח - תשתקו כולכם. עדיף. הרי אף אחד לא יודע כלום, בטח לא אתם. וכמה אטום רב צריך להיות, וכמה זה מרחיק אותי מאלוהים שעוד נשאר. הוא כזה? הוא לא באמת כזה? ואיך זה, איך זה שהנציגים שלו כל כך מעאפנים. ואיך זה שההנהגה שלו כביכול, נראית כל כך הזויה ורעה עד כלות לפעמים, איך.
ובימים נוראים כמו שישי וראשון ושני, ובימי קוקטייל מורעל של כעס וכאב והאשמה ורצון אחד גדול להמשיך להאמין במישהו או במשהו גדול יותר, אני לא מצליחה לחשוב הרבה. ולא להאמין הרבה, ולא להתפלל בכלל, גם לא מילה אחת שתגיד שלום לזה שסובב שוב, סכין.
זה קרה מסיבותיו שלו בטח, הרי זה דיין שהאמת ברורה רק לו. רק לו ולא לנו.
ודבר אחד רציתי להגיד, לכל היהירים שקבעו, לכל המאמינים בשקר מעוטר בזקן ושטריימל, לכל מי שמאשים, מקטרג, מקטלג, לכל אבוד ומחבק ומתאבד -
לא גיהנום מחכה שם, בסוף, רק חיבוק.
שמעתם אותי?
רק
חיבוק.
- -
ועכשיו זה כבר שבוע שהיא לא סובלת.
נחמה קטנה. ממש קטנה,
אבל לפחות - היא לא סובלת.
ויש בי מימד מסוים של קנאה בה, לא אכחיש. כנראה יש לכל מי שנוטה לחשוב יותר מדי על משמעות ומטרה ולמה אנחנו פה בכלל, ולמה יש עצב ואנשים שמאבדים אנשים שהם אוהבים.
ויש מימד מסויים של שמחה גם, על זה שאיכשהו הצלחתי להמשיך מעל הבור העמוק ההוא, ששאב אותי אליו ואל הדיכאון, ושאיתו, ובגללו, רציתי לסיים את הכל וללכת - כמוה.
יש מימד גדול של הכרת טובה גם, על כל החיבוקים שקיבלתי שאיפשרו לזה לקרות, על האמונה היוקדת שהייתה למי שניסה להציל אותי מעצמי.
את תצליחי, הם אמרו, הכאב הזה עובר.
ושנה אחר כך אני עובדת ויוצאת מהבית שאותו לא רציתי לעזוב אז, בחיוך. וכל יום מקשטת אותו הבית מחדש לפי המוזה וכל סופ״ש מקבלת פרחים מאיש אהוב, ובא לי לבכות מרוב הכרת טובה על החיים שיש לי עכשיו. מי חשב שאחיה אותם תגידו לי, מי חשב שאחיה בכלל.
ויש מימד עמוק של צער גם, על כל החיבוקים המפוספסים שהיא לא זכתה לקבל, על המילים שלא זכתה לשמוע, חוויות שעכשיו לעולם לא תוכל להספיק.
וגם על הפספוסים שלנו, אתם יודעים. עם כל האנשים שעדיין חיים. דברים שרצינו לומר ולא העזנו, מילים ששכחנו איך הוגים, רגעים שפחדנו לחשוף בהם לב.
ואולי ככה זה, רק כשמישהו הולך ממך, אתה מבין כמה הוא היה חשוב.
תנו חיבוק לכל מי שצריך חיבוק, הגידו מילה טובה לכל מי שזקוק לה היום. תהיו מתוקים אחד כלפי השני,
זה יכול להציל חיים ממש.
להציל חיים ממש.
(רשמים שנכתבו לזכר נטלי וייסברג זכרה לברכה).
תחקירים
חרדים כחול לבן חלק ראשון: חזון נולד
מני פלד
החרדיות במתכונת המוכרת לנו עוצבה על ידי מנהיגיה. גדולי ישראל של העת החדשה. המודל החרדי שהתהווה בארץ ישראל, ולאחר מכן במדינת ישראל, פרץ את גבולותיה ויובא לחו"ל; אך עבור קהילות רבות הלב נותר כאן, בארץ הקודש. בסדרת המאמרים "חרדים כחול-לבן" יוביל אותנו מני פלד במסע מרתק ומרחיב לב בעקבות המנהיגים הגדולים של היהדות החרדית המקומית. יחד נגלה איך הללו תרמו לעיצוב דמותה והאם – ועד כמה – הרחיקה השפעתם מעבר לזמן ולמקום שבו חיו | פרק ראשון: חזון נולד.
1933–1953 תן לי את בני ברק וחכמיה
ב־10 ביולי 1933, ארבעה חודשים לאחר שהמפלגה הנאצית עלתה לשלטון בגרמניה, ירד מהספינה בנמל יפו איש צנום, נמוך קומה ממושקף, מגבעת שחורה לראשו וחליפה ישנה ודהויה לגופו. גיבור חייו של האיש היה הגאון מווילנה; דמות של תלמיד חכם סגפן, שכל ימיו שהה בין כותלי חדרו והקדיש את חייו לתורה, ולתורה בלבד. לצידו של האיש צעדה רעייתו המבוגרת ממנו בכמה שנים. לבני הזוג לא היו ילדים והם נזקקו למספר מועט של מזוודות שהכילו בעיקר ספרים. מעט שבועות חלפו מאז חיסלו בני הזוג את עסקיהם בווילנה והחליטו לעלות לארץ ישראל.
בעתיד, כותבי קורותיו של האיש ינסו לענות על השאלה, מה גרם לו להחליט לעלות לארץ ישראל; האם תחושת משימה שהוטלה על כתפיו, או שמא נימוקים דתיים אחרים הם אלו שסובבו את גלגל ההיסטוריה כפי שהסתובב? לעולם לא נדע.
על הרציף המתינו לבני הזוג נציגים של הסניף הארץ־ישראלי של תנועת "אגודת ישראל". קבוצה שהתיימרה לייצג את העולם היהודי האולטרה־אורתודוקסי. כמה ימים קודם לכן קיבלו ראשיה מברק מווילנה, ובו התבשרו להם על בואם של העולים החדשים. לאיש שאת פניו באו לקבל קראו הרב אברהם ישעיהו קרליץ. שמו ושם משפחתו ייעלמו בעתיד מהזיכרון ושמו ייזכר על שם סדרת ספריו: "החזון איש".
תחילה התארחו בני הזוג אצל מכרים בתל אביב, משם עברו לקבוע את ביתם במושבה החדשה שהוקמה בין תל אביב לפתח תקווה – בני ברק. החלטתו של החזון איש לא להתגורר בעיר הקודש מעידה על חזונו: "ירושלים מלאה צדיקים וגדולי תורה, אולם ביישוב החדש מצאתי מדבר, רציתי לשתול בו נטיעות של תורה, לפיכך באתי לבני ברק. אם לא אצליח לשתול? אזי אלך לגיהינום עם יושביה כאחד".
ירושלים של אותם הימים הייתה רוויית מאבקים בין קבוצות וזרמים שונים ביהדות האורתודוקסית. העדה החרדית בראשות הרב זוננפלד נגד הרב קוק. העדה החרדית עצמה התפצלה על רקע שאלת ההכרה בגופים הציוניים, ומתוכה הוקמה אגודת ישראל. כל אלו, מן הסתם, תרמו להחלטתו של החזון איש לקשור את גורלו עם אנשי בני ברק.
בשנותיו הראשונות בישראל, בין השנים 1933–1945 החזון איש לא התבלט כמנהיג. רוב זמנו הוקדש לכתיבת ספרים. הוא פרסם כמה פסקי הלכה וסייע בהקמת ישיבה בראשות גיסו, הרב יעקב ישראל קניבסקי, המכונה הסטייפלער.
כשהעשן החל להתפזר מעל שמי אירופה, ממדי האסון והמשבר החלו להתבהר. העולם שהחזון איש הותיר מאחור נעלם כלא היה. הקהילות, הישיבות, הרבנים, גדולי התורה, נרצחו בידי הנאצים. אל הוואקום המנהיגותי שנוצר נכנס החזון איש, ואט־אט החל למלא תפקיד מרכזי בהובלת היהדות החרדית.
תקופת הנהגתו של החזון איש, בשנים שלאחר השואה והקמת של מדינת ישראל, היו שנים קשות ביותר. באותם ימים רבים העריכו כי החרדיות הגיעה לקץ דרכה. רוב הקהילות והישיבות, המסגרות המוכרות, עלו בלהבות. השרידים שנותרו התמודדו עם משבר אמוני כפול. שאלות קשות על אלוהים ועל האמונה ריחפו באוויר, ונדמה שהיריבות בין הציונות להנהגה הרבנית שהתנגדה לה הסתיימה בכישלון צורב של הרבנים ואף בעננת אשמה כבדה בגין האיסורים שהטילו על הצטרפות לעלייה הציונית ארצה, פעולה שהייתה יכולה להציל יהודים רבים.
בעקבות כך, רוח הציונות חדרה לתוככי הישיבות החרדיות בארץ ישראל. וכך, עד היום, מונף דגל ישראל מעל ישיבת פוניבז' ביום העצמאות.
החזון איש לא היה שותף להיסחפות ולא התפעל מנס הקמת המדינה. הוא סבר שמדובר באירוע אזוטרי ולא חשוב במיוחד, וכי המדינה לא תחזיק מעמד. "ארבעים שנה אקוט בדור", אמר, וקצב את זמנה של המדינה לארבעים שנה.
האמונה כי מדובר במדינה זמנית לא מנעה מהחזון איש ליצור תוכנית עבודה מסודרת לשיתוף פעולה (מוגבל!) עם שלטון מפא"י. החזון איש דחה על הסף את הקנאות הבדלנית מבית מדרשם של קנאי ירושלים. את קריאתם להתנתקות מהמדינה הוא כינה "מלחמת האתמול". לדידו, על החרדים להיות שותפים בשלטון החדש. הוא הבין כי לולא חבירה לציונים ולשלטון מפא"י חברת הלומדים והקהילות החרדיות יישארו מיעוט קטן שעתיד להיטמע ברוב החילוני.
איש החזון פגש את איש המעשה
הבה נתעכב מעט על "חברת הלומדים". הדרך לבנותה עברה בהקמה מחודשת של ישיבות ליטא. לצורך כך חבר החזון איש אל הרב יוסף שלמה כהנמן. הרב כהנמן, עסקן ורב קהילת פוניבז' בליטא, איבד את כל משפחתו, קהילתו וישיבתו בשואה. הוא הגיע ארצה בגפו, נחוש להקים מחדש את העולם שחרב. בעידודו של החזון איש ובסיוע של איש עסקים נרכש עבור הישיבה מגרש בגבעה במרכז בני ברק.
הישיבה נועדה לשמש אבן זיכרון לניצולי השואה וחממת גידול הדור הבא של החרדיות. במרכז הישיבה הוצבה אבן גדולה ועליה נחקק הפסוק: "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש".
בגולה, החזיק הרב כהנמן בעמדות אנטי־ציוניות. השואה והקמת המדינה שינו מעט את יחסו לציונות. לראיה, אורח הכבוד בטקס חנוכת הבית של הישיבה החדשה היה לא אחר מנשיא המדינה, יצחק בן צבי. הגעתו של בן צבי לאירוע עוררה את חמתם של הקנאים, והם הפגינו מחוץ למבנה. גם החזון איש הסתייג מהזמנתו של בן צבי, ונעדר מהאירוע.
מעורבותו של החזון איש בהקמת ישיבות בארץ נבעה מקריאה בהירה של המציאות, והבנתו שיש צורך דחוף לייצר אליטה חרדית תוצרת הארץ, שתהווה משקל נגד לאליטה של מפא"י והקיבוצים. החינוך בישיבות החדשות עוצב ברוח מורשתו של הגאון מווילנה, הדגשת חשיבות ומרכזיות לימוד התורה.
הישיבה עצמה לא הייתה חידוש שנולד בישראל. ערש לידתה של הישיבה המודרנית הוא בעיירה וולוז'ין שבפלך מינסק (כיום בבלרוס). הישיבה הוקמה בתחילת המאה ה-19, מקימה היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ישיבת וולוז'ין, וישיבות שקמו כדמותה, נועדו להחליף את הישיבות הקהילתיות שמעמדן החל להתערער בעקבות התעוררות תנועות אחרות ביהדות, החסידות מצד אחד וההשכלה מן הצד השני. הישיבה נועדה לעילויים שיגיעו אליה ממקומות קרובים ורחוקים, הלימוד התבסס על שיטה אוטודידקטית ופחות על שיעורים שמוסרים רבנים.
ראשי הישיבה שבאו אחרי הרב חיים האמינו כי הישיבה תשמש מגן מפני רוחות הזמן. תקוותם התבדתה. כפי שסיפרנו בגיליון זה, המשורר חיים נחמן ביאליק תיאר בפואמה "המתמיד" כיצד חדרה ספרות ההשכלה לכותלי ישיבת וולוז'ין, שזכתה לכינוי "אם הישיבות". למרות הרוחות הזרות שעשו שמות בחלק מהתלמידים, הישיבה נותרה סמל למצוינות וצעירים יהודים רבים השתוקקו להימנות על בוגריה.
המשכילים היהודים, שלא ראו בעין יפה את פריחת הישיבה, הפעילו לחץ על השלטונות, ואלו הוציאו צו המחייב את הישיבה ללמד לימודי חול. תחילה ניאותה ההנהלה לדרישה ושכרה את שירותיו של מורה לשפה הרוסית, אולם בשלב מאוחר יותר חזרה בה מהסכמתה. לפי הנרטיב החרדי, הסיבה לסגירת הישיבה הייתה החלטתם של ראשיה שלא לציית לדרישת השלטונות – וכך נצרב בתודעה החרדית, מוטב לסגור את הישיבה הטובה בעולם ובלבד שלא נוכרח לערב קודש בחול. לפי דעות אחרות, העילה לסגירת הישיבה קשורה למריבות פנימיות.
ובחזרה לאמצע שנות ה-20, ישראל. מחדשי הישיבות ראו עצמם, בראש ובראשונה, ממשיכה של "אם הישיבות". הלקחים שהופקו, מבחינתם, היו: איסור גורף על לימודי חול, צמצום עצמאותם של הבחורים והענקת סמכות רבה יותר לרבנים, ושינוי הייעוד, במקום ישיבה לעילויים בלבד – שערי הישיבות בארץ פתוחים לכול. בליטא הישיבות היו בית גידול לרבנים, ובישראל הישיבות נועדו להיות תיבת נוח שמגינה על כל הצעירים מפני רוחות החילון והקידמה.
להחלטה על שינוי ייעוד הישיבות היה מחיר. את המחיר שילמו העילויים, שהצטופפו בחברת בחורים מוכשרים פחות מהם בהרבה.
החזון איש אומנם תמך בשינוי וקידם את הקמת הישיבות במודל החדש, אך הוא היה מודע לחסרון זה. כדי להבטיח שעתידם של העילויים לא ייפגע, יצר החזון איש קשר אישי עם בחורים שהוא זיהה אצלם כישרונות יוצאי דופן. עבור חלקם היה החזון איש מעין מנטור. חרף היותו חסכן במילים, בכל הקשור להרעפת שבחים על אותם צעירים הוא התגלה כפזרן. את האחד כינה "מלאך", השני היה "גאון" וחברו "עילוי". השבחים נשאו פרי. הזרעים הפכו לאילנות גדולים. הצעירים שזכו ליחס הקרוב של החזון איש הפכו לימים לראשי ישיבות ולמנהיגים חשובים בציבור החרדי. הם העבירו לדור הבא את משנתו של החזון איש, ברוח מורשתו של הגאון מווילנה, הרואה בתורה חזות הכול.
בחרתי לא להביא ילדים
רסל דיקשטיין
הנחרצות של הכותרת הולכת ונעשית ממשית ומציאותית בכל נובמבר, בכל פעם שאני מטפסת שלב נוסף בסולם הגיל ורחמי נותר ריק. בעוד כמה שנים, לא הרבה, יופסק גם האורַח וחוסר השארת צאצא בעולם יהפוך לעובדה קיימת ובלתי ניתנת לשינוי. האם אני שלמה עם זה? יצאתי לבדוק, מסע פנימי עם שאלות לאחרים.
גילוי נאות ומהותי, אני לא מאלו שידעו מגיל צעיר שילדים זה לא בשבילם (פגשתי כמה כאלה בקבוצות פייסבוק ובראיונות לכתבה הזאת) להפך. כשהייתי ילדה דמיינתי אותי כאם מסורה למספר לא גדול (אבל גם לא קטן) של ילדים, בוחרת בחינוך ביתי, מתווכת להם את העולם, מלאת אהבה וחיבוקים ורצון טוב ואוהב ומארגנת להם ילדות חלומית והתבגרות קלה וחיים טובים ונהדרים ועננים ורודים ודובוני אכפת לי. זה השתלב נהדר עם התוכניות שלי להיות שליחת חב"ד באיזה טיזנבי. שהרי חינוך ביתי הוא צורך נפוץ ולא יגונה בקרב משפחות של שלוחים. כך היה פעם, לפני שהמציאו בית ספר מקוון ובינלאומי לילדי השלוחים. יש כזה. בכל מקרה, ראיתי את עצמי שליחה מסורה ואם מסורה עוד יותר.
הסימנים הראשונים לחוסר הרצון שלי להביא ילדים הגיעו שנים אחרי היציאה. בתקופה הראשונה הדבר בכלל לא עלה במחשבתי, היא הייתה תפוסה בדברים דחופים ובוערים יותר: מי אני, במה אני מאמינה ובמה לא, איפה לישון, כמה זמן אפשר להחזיק על חצי מנת פלאפל. גרתי אז בכל מיני חורים מסריחים שלא היה מצב להביא לשם שום נפש חיה שלא חטאה, בטח שלא ילד. ובכלל, ההיזרקות לעולם גילתה לי את פניו הכעורות, יחד עם שאלות קיומיות, תחושת תלישות וסוגיות זהות מהותיות – כל אלו ערערו אצלי את מה שנחשב לאקסיומה ותאווה אבולוציונית, השארת צאצאים. האינטרנט היה אז בחיתוליו ולא היה לי מושג שיש מגמה עולמית כזו, של מחשבה שנייה ושלישית בקשר להבאת ילדים לעולם, ושהטריוויאלי בעולם שממנו הגעתי הוא בהחלט לא מובן מאליו בעולם שמחוץ לחומות הקודש. הייתי לבד עם המחשבות שלי. מפעם לפעם יצרו עימי קשר אחיי, לבקש שאאשר להם להתחתן לפניי, כדי שלא תהיה קפידה ובעיות בשלום בית ובזרעא חיה וקימא שלהם. אישרתי להם ברצון. פרו ורבו ומלאו את הארץ, אם בא לכם. אני מחוץ למשחק הזה. לי זה לא מתאים. נצנוצי המחשבה האלה, קצת מכאן וקצת מכאן, הובערו לבסוף למדורה שורפת במיוחד כאשר התעברתי בטעות. אוקי, זו הפעם הראשונה שאני חושפת ככה את הטראומה המצלקת של ההיריון הלא-רצוי שלי. אז עדינות, בבקשה. כקלולסית גמורה לא הקפדתי על אמצעי מניעה. מטורף לחשוב על זה עכשיו, על חוסר ההקשר שהמטתי עליי בין יחסי מין להיריון. היריון זה דבר של מבוגרים, שעושים אחרי החתונה, של נשים שיודעות מה הן רוצות ומעוניינות במשפחה. מה לי ולכובד הזה. אני רציתי לפרוע הכול, לפרוץ הכול, תנו לי לחיות, תנו לי סקס ושטויות. כאמור, לא היה מספיק אינטרנט ולא היה לי שום חונך בתחילת הדרך, והטבע עשה את שלו ונקלטתי. קצת לפני גיל 24, גיל מבוגר מדי כדי לא לדעת איך הדברים עובדים ושאין דבר כזה באמת "משגל נסוג". אחרי כמה שבועות שהרגשתי מאוד מאוד רע, הלכתי להיבדק. הרופא שאל אם אני בהיריון. אמרתי שלא. ברור שלא. מה הקשר. היריון זה של נשים שקולות ובטוחות ויודעות. לא שלי. ואז התברר שאני דווקא כן בהיריון, ושאני חייבת להחליט מה לעשות כי בעוד שבוע כבר לא אוכל לעשות דבר. זאת הייתה כאפה מהדהדת, בעיטה מטלטלת וחד-משמעית שהכריחה אותי לעוף מהעולם חסר האחריות שבו חייתי ולהתאפס על עצמי תכף ומייד. בדמעות ובגרון חנוק ביקשתי מהרופא לקבוע לי תור להפלה. השלב שבו הייתי חִייב הרדמה מלאה. וכך היה, נסעתי לבית חולים, עברתי ועדה משפילה, נכנסתי לחדר מלא מיטות ונשים ששיקרו כדי שיאשרו להן להפיל, המרדים הזריק משהו, העיניים שלי נעצמו, והתעוררתי עם תחבושת מדממת ובלי הבוטן שצמח לי בבטן.
מאז התינוק מופיע לי בסיוטים והחלל שהותיר בקרבי הוביל אותי למחשבות שאולי בעצם אני כן רוצה להביא ילדים, אולי זה משהו שאני הרבה יותר צריכה, פיזית, מכפי שחשבתי. בסדר, אבל בשביל להביא ילדים צריך כסף, נכון? אז אני צריכה מקצוע מכניס. ובשביל ילד צריך הורים, אז אני צריכה פרטנר. וילד צריך אימא שפויה, אז אני צריכה לטפל בעצמי. פתאום עניין השארת הצאצא הפך להיות משהו שהוא בין תרגיל מחשבתי לכוח מניע. לא הצלחתי להגיע לדעה נחרצת בנושא. בזוגיות הארוכה האחרונה שהייתה לי העניין עלה לא פעם, ולא הצלחנו להגיע לעמק השווה בנושאים רבים שקשורים לחינוך. נפרדנו. מייד אחרי הפרידה התחלתי בתהליכים של הקפאת ביציות ולהתעניין ברצינות בנושא תרומת זרע. הרגשתי שאני כבר מוכנה ורוצה, יותר ממה שאהיה כל חיי. ואז התחלתי לקבל מושג מה זה אומר כלכלית (המון כסף) ומה זה אומר מבחינת הגוף (לשגע אותו עם הורמונים, וזה עוד לפני ההיריון עצמו) והחלטתי לדחות את זה עד שארגיש שלמה עם הרצון להביא ילדים. תחושה שעדיין לא הגיעה. ספק אם תגיע. ואז היה איזה דיבור על הבאת ילד לזוג גייז וגידול משותף. שקלתי ברצינות, והחלטתי לוותר. זה מחייב מדי ואני מתקשה בעניין זה. גם כך ילד זה דבר מחייב באופן אבסולוטי, אז גם להתחייב לחיים בשלישייה. פחות.
העובדה שאין לי ילדים מנסה להתביית אצלי בראש כבחירה. זה מורכב יותר, כפי שוודאי הובן עד כה, והביולוגיה כבר די הכריעה. ואז אני מוצאת צידוקים באמצעות התבוננות בחיי אנשים שיש להם ילדים. תשמעו, בפרמטרים שלי, חיי טובים בהרבה. אני נהנית מחופש מוחלט, הכישלונות, האכזבות, הדאגות, החרדות – כל אלו קשורים אליי וממוקדים בי. מטריף אותי רק לחשוב שיצורים חיים נוספים היו שותפים בזה. בעברית קוראים לאנשים כמוני, שבחרו לא להביא ילדים "אל-הוריים". אני לא מתה על הכינוי הזה, מעדיפה את התרגום החופשי מאנגלית "חופשייה מילדים". זו התחושה בדרך כלל, אבל לא אכחיש שאני לא מרגישה צביטות פנימיות כאלו ואחרות, שאריות מאותו היריון עקור, ולפעמים בא לי, ממש בא לי, להיות המבוגר המשמעותי והאחראי בחיי ילד, ואני גם טובה עם תינוקות. מאוד מאוד טובה.
אחותי עטקא, לעומת זאת, נחרצת הרבה יותר ממני. היא מעולה עם ילדים, ממש ממש מעולה, לא רק עם האחיינים (אני, לדוגמה, נוטה להתחבר לילדים בעלי קרבת דם אליי או לתינוקות של חברות, כשהם כבר גדלים תניחו לי בבקשה ותתמודדו בעצמכם עם המפלצות שיצרתם) ובטוחה לחלוטין שלא תביא ילדים.
בעוד אני מפחדת, ממש מפחדת, מהשמות שההיריון מחולל בגוף, המכאובים, הבחילות והדברים שצומחים והדברים שנושרים, היא לא מעוניינת לגדל משהו בגוף שלה. היא אוהבת אותו ככה ולא רוצה שישתנה. היא חושבת שהעולם מלא בילדים עוזבים ונטושים "כמו שאין סיבה להרביע כלבים ולהביא גורים, אלא חשוב לאמץ, ככה בדיוק עם ילדים". כחרדית היא לא חשבה על זה בכלל, אבל ככל שיצאה לעולם וגילתה את זוועותיו, היא החליטה לוותר על ילד משלה, וכאשר תימצא את הפרטנר המתאים – היא תאמץ. אין לה ספק.
התפיסה הזאת, שלא להביא ילדים, קנתה לה שביתה בקהילת היוצאים. כך התגלה לי כשכתבתי פוסט בעניין באחת הקבוצות. יש לא מעט כאלה, נחושים בדעתם ונחרצים בנושא. מינה סיפרה לי שתמיד ידעה שאין מצב שתביא ילדים. היא, כמוני, זוכרת מילדותה הרבה חיתולים, מוצצים והררי כביסות. "היה לי ברור שזה לא מה שאני מאחלת לעצמי, והודעתי על זה כבר מגיל צעיר. כולם אמרו לי שאשנה את דעתי כשאגדל. גדלתי ודעתי לא השתנתה." מינה, כיום בת 29, בזוגיות עם גבר גרוש ואב לשניים. "לא פגשתי עוד את הילדים שלו, וזה לא בוער לי לפגוש אותם. אני שמחה שעניין הילדים הוא לא אישיו ביני ובין בן הזוג, כי ברור לשנינו שזה לא יקרה. הוא מבחינתו לא מעוניין בילדים נוספים." ולא מפריע לו שאת לא פוגשת את הילדים שלו? הקשיתי. "ממש לא. להפך. יש גבולות ברורים. הילדים שלו לא צריכים אותי, יש להם אימא. עדיף כך עבור כולם. שלא יהיו בלבולים."
ריתק אותי להבין שיש כאלה שפשוט נולדו בלי רצון להביא ילדים. שזו לא סוגייה עבורם, לא שאלה שהם התחבטו בה, אלא פשוט ידיעה ברורה, גמורה ומושלמת. האם זהו מאפיין של יציאה? כמה חרדים חיים כך, אל-הוריים במהותם, אבל נאלצו לכוף את הראש וליישר קו עם המוסכמות החברתיות ולהביא ילדים רק כי – כי מה? כי צריך? כי ככה זה. כי מי שואל אותנו בכלל.
דיברתי על ההתפכחות הזאת, מעניין המובן מאליו לבחירה אישית, עם גאיה. את גאיה הכרתי כשהייתה צחי, יוצא טרי שיצא עם בת הזוג שלו, והם היו מגיעים למפגשים המחתרתיים של היוצאים, הרבה לפני שלהיות יוצא היה דבר להתגאות בו. אז היינו נפגשים במקומות סודיים ומתגאים בכך שלא רואים עלינו שהיינו חרדים. צחי ואשתו היו זוג חרדי, מודרני אומנם אבל חרדי. זמן קצר לאחר הנישואים התחילו הלחצים מהמשפחה והמבטים על בטנה השטוחה של האישה. הזוג החל בסדרת טיפולים, שלא צלחו, אבל התקופה הותירה בהם טראומה קשה. "בגלל התקופה הזאת לא היינו מסוגלים לחשוב על ילדים אחרי שיצאנו," מסבירה גאיה את התהליך שעברה. הטיפולים והלחץ מהסביבה השפיעו קשות על אשתו של צחי, ואחרי כמה שנים הם נפרדו. כאמור, צחי הפך לגיא, בחור חילוני סקרן וחובב בעלי חיים ואנשים מעניינים. הסקרנות של גיא והמחקרים שאהב לעשות לגבי סגנונות חיים שונים הובילו אותו לסצנת הפסטיבלים ולהיכרות עם אישה אחרת, מבית דתי. כנראה שקשה לנו להתנתק לגמרי מהמקורות. סוגיית הילדים עלתה כבר בתחילת הקשר, וגיא הסביר שהוא לא מעוניין בילדים. עדיין התקשה להתגבר על המרורים שהואכל כחרדי נשוי ללא ילדים. עם התקדמות הקשר, ולאחר שהשנים נישאו, העניין צף שוב ושוב, וגיא נדרש להתבוננות פנימית ולחקר עצמי כן ועמוק – ילדים כן או לא, ואם לא – למה לא?
"כך גיליתי שאני בעצם לא מעוניינת בילדים. לא קשור לטיפולים כאלה ואחרים, לא קשור לדת, לא קשור לאישה שאני נמצאת איתה, אני פשוט לא מעוניינת בילדים," מסבירה גאיה. אז עוד הייתה גיא, ושיתפה את האישה במסקנות שלה, ובני הזוג נפרדו. גיא המשיך לחקור את עצמו, את הרצונות הפנימיים האמיתיים שלו, את המהות שלו, את הזהות שלו, והמחשבות האלה הובילו אותו להבנה של הזהות הטרנסג'נדרית. גיא הפך לגאיה, אישה מקסימה שחיוכה זהב, רעמת שערה השופע בגון הכסף, שהואילה ברוב נדיבות וכנות לשתף בתהליך שלה.
הבחירה לעסוק בכלל בשאלה אם להביא ילדים או לא, רק היא יכולה להוביל למקומות מהותיים מאוד, להיכרות עמוקה ויסודית עם מי שאנחנו, לניסוח מחודש של עקרונות, של רצונות, של התבוננות על העולם ועל הדברים שהופכים אותנו למי שאנחנו. אני הבנתי שעקרון החופש חשוב לי יותר מכול, ושאני מוכנה לשלם את מחיר הכאב והוויתור על הבאת ילדים, מאשר לעשות צעד שהוא בלתי הפיך. וחוצמזה, הייתי מספיק אימא במשך כל שנות ילדותי. עכשיו אני אימא של עצמי.
דור שני לבחירה
ויגידו לנו בנינו
מערכת המגזין
כיוצא צעיר, פסח היה עבורי תמיד חג המשפחה. כלומר, המשפחות – של אחרים. כמעט בכל ליל הסדר התארחתי אצל משפחה אחרת, שאימצה אותי כבן, וכמעט שלא ביליתי עם משפחתי שלי. דווקא שם, בבתים של אחרים, חזרתי לאווירת החג מילדותי והרגשתי שייך לחג הזה, שהמילה ״חירות״ שאותה כלל לא חשתי, הוצמדה אליו.
לימים הפכתי גם אני להורה, אב לשניים. לעולם הם הגיעו שנים אחרי שיצאתי מהקהילה החרדית, ולאחר שגם חלק ניכר מהסבים, הסבתות והדודים שלהם ניתקו כל קשר עם העולם הדתי, מלבד דודה אחת ועוד חצי דוד, וגם חצי סבא – שאינו חרדי, אלא חרדל״י. הקשר של ילדיי שלי לעולם הדתי קלוש עד לא קיים, והקשר שלהם להיסטוריה החרדית-חב״דית שלי איננו, לחלוטין. הם ראו תמונות שלי עם כיפה שחורה ופאות, פה ושם שמעו סיפורים על העולם ההוא שממנו באתי, אך בהיעדר קשר, העולם החרדי כבר אינו נקודת ייחוס עבורם כלל. מבחינתם, כאילו מעולם לא הייתי אחר. בשבועות האחרונים ביקשנו מבנות ובני הדור השני ליציאה לשתף אותנו במחשבותיהם ובחוויותיהם כילדי-יוצאים, ולפתע הבנתי עד כמה ילדיי רחוקים כבר מן העולם הזה, חיים בתוך בועה חילונית-ליברלית מנותקת, בעוד אני עודני קשור בעבותות לעולם הישן, מסרב להתנתק ממנו.
חלומות של ילדים
לפני חודשים אחדים ביקשתי מהסטודנטים שלי לחקור, באמצעות ראיונות, מהן שאיפות הקריירה של ילדים
מחברות שונות. שלא במפתיע, התשובות של הילדים החרדים נגעו כמעט באופן גורף לעולם הדתי-חרדי: להיות רבנים, לגדל ילדים, ללמוד תורה, ופה ושם חלומות קצת גדולים יותר, כמו להיות פוליטיקאי או עסקן
או נדבן. כשלעצמי, כילד תמים וחמוד – יעידו אחרים, ואחרים אולי ההפך – חלמתי להיות רב, מנהיג קהילה. בחלומותיי החוזרים, צמחתי לתפקיד עד כי הרבי, האדמו״ר מנחם מנדל שניאורסון, הכתיר אותי ליורשו. יומרני, יהיו שיגידו. ייתכן, בהתחשב בעובדה שהמשכו של החלום היה משיחתי למשיח, אולי החלק של האדמו״רות הוא הסביר יותר. לימים, כשהתחלתי בתהליך היציאה, השתנו החלומות. כעת ביקשתי להיות עיתונאי חשוב שמדווח דיווחים לעולם הגדול, וסופר וחוקר ומוזיקאי ואולי גם פוליטיקאי. חלק מהחלומות הוגשמו, אחרים נותרו על העץ לקטיף ביום מן הימים
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
השד החילוני, או האימה לקראת כיתה א'
שרה איינפלד
אני זוכרת היטב את יומה הראשון של בתי בכיתה א', בבית ספר חילוני.
לפני צאתנו הכנסתי את הבקבוק הוורוד-מנצנץ לכיס צדדי בילקוט החדש, ובין הכנת הכריך לחיתוך הירקות והפרי, תהיתי לי באיזה תא מניחות האימהות החילוניות את הסכין ואת הגרזן... האם מוכרים את הפריטים החשובים האלה בקרביץ במחלקת החזרה ללימודים?
נשמע ביזארי, אבל גם לאחר כמה שנים טובות בתוך העולם החילוני, גם לאחר תהליך שנעשה צעד צעד, שכלל המון חוסר ידע ואלפי חוויות חדשות, ואפילו אחרי חוויות נהדרות בגני הילדים, ואחרי מפגש יום-יומי עם המושג ״הילד במרכז״, עדיין קול קטן במעמקי נפשנו לוחש, חרד, ולא מצליח להתחבר.
חינוך של שנים על שנים חלחל אל הנפש שלנו. כמעט כל הורה שבא מרקע חרדי, ואני נזהרת כאן, אחרת הייתי אומרת שכל הורה שבא מהרקע הזה, חוטף פיק ברכיים לפני המעבר לעולם החינוך החילוני.
[caption id="attachment_16418" align="alignnone" width="1170"] יוני גרשטיין - מאייר חרדי[/caption]
הלוא בעבר הצביעו בפנינו על כל ערס מצוי, על כל מצב קיצון, על כל אונס, ועל כל שכונת עוני – כאילו הם מצבו הרגיל של העולם הלא חרדי. ואפילו כולנו חזקים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את נפשנו, רושם הילדות לא נמחה כה מהר.
פחדים וחששות גדולים מלווים את ההורים במערכת חינוך שטרייה עבורם. כמובן, אל לאף קורא לחשוב שמדובר במערכת חינוך מושלמת וחפה מטעויות, אבל בכל זאת, הנה כמה הבחנות שיעשו את התהליך רגוע יותר.
הילד במרכז
כהורים אשר הגיעו ממערכת מאוד קהילתית ושבלונית, חווינו ככל הנראה חוויות ילדות שבה אנו "העתק-הדבק" של שאר הילדים בכיתה / סביבה. גישת ״הקהילה במרכז״, ועל כולם ליישר את עצמם על פי הדרוש, היא גישה שמאפיינת זרמים וקהילות רבות ומסוימות בעולם. היות שאנו עברנו תהליך ומיקמנו את עצמנו במרכז ההוויה, השקפה זו מקרינה מן הסתם על החינוך.
לפיכך, החינוך החילוני עשוי להתאים יותר לגישה הזו, כאשר ההבנה היא כי אין מדובר דווקא בתכנים החילוניים או בעניינים חיצוניים. אלא, קודם כול, ברמה הבסיסית של הימצאות הילד במרכז, עם כל צבעיו, ייחודו וקסמו, והבאתו, באופן יחסי כמובן, למיצוי הפוטנציאל האישי שלו.
גם אם לא ניתן להגיע לתנאים האופטימליים ביותר, עדיין הגישה והמהות הן אבן יסוד בחינוך החילוני: הילד מרגיש שמושם דגש על כל רגש, על כל יכולת, ואף על קשיים. רמת השיח היא הוא-עצמו, כיצד הוא יכול לשפר את הישגיו, לתרום לעצמו, ולסביבה – בתוך מערכת שרואה אותו כפרט. בעיני רבים מהיוצאים זהו תהליך חשוב מאוד אשר נחוץ לבניית נפש הילד.
קשרי חוץ-בית
במצבים רבים, הורים יוצאים גם עוברים גירושים, וכאן מתווספת בעצם העובדה שאנחנו משפחה מעט שונה / חריגה. גם הורים שיצאו כזוג, עדיין מהווים קרקע הססנית כעולים חדשים, אפילו אלו הבטוחים ממש בעצמם, מגיעים בכל זאת למערכת חדשה שמעולם לא שהו בה, ועכשיו עליהם לחוותה לראשונה דרך הילד.
היות שהורים רבים התחנכו במוסדות שמרנים, אשר בהם הוטמע פחד בסיסי מהשונה, עצם המעמד של הורה גרוש / חדש / משפחה ממוצא מסוים בתוך העולם החרדי, היה יכול לגרום נזק חברתי עצום לילדי המשפחה. במקומות מסוימים נצפו פגיעות בילדים מצד אנשי צוות או בני הכיתה עקב מעמדה של המשפחה. ילדי הורים גרושים, למשל, היוו טרף קל יותר, כיוון שלא היו מוגנים והשתייכו למשפחות קשות יום. ילדים ממוצא מזרחי נפגעו יותר מהעלבות ומיחס בלתי הולם מצד הסביבה החרדית היותר ״פורמלית״. ככל שהמשפחה הייתה יותר שונה, או מתקשה, או מוזנחת, או אומללה – ילדיה חוו יותר התעללות או דחייה, דווקא מתוך המערכת, ועם המערכת חונכו גם ילדי הכיתה לראות בהם נטע זר ומושא ללעג.
אני זוכרת כמו אתמול את ילדי הגרושה המקומית אצלנו. הם היו מסתובבים בחוץ, מלוכלכים, בציציות פרועות, וסופגים חבטות (אמיתיות) או גערות מזלזלות מאברכי משי, כי הם הפריעו למנוחת הצהריים...
במוסדות ממלכתיים מקובל כי כאשר המשפחה חד הורית או מוחלשת, שונה או עולה חדשה, או משפחה של יוצאים טריים הזקוקים לתיווך, מוענק לה שפע של עזרה והכלה. המערכת יותר קשובה, ההורים מקבלים גישה ישירה למנהלים ולשיחות מחנכת, וכמובן יועצת, אשר תפקידה לגרום לילד להנגשה ותמיכה מתאימות כדי להעלות אותו על מסלול לימודי וחברתי תואם לשאר ילדי הכיתה.
במקרים של קושי כלכלי, משפחות של יוצאים יכולות לקבל הנחה בתשלומי בית ספר ועזרה בשיעורי תגבור עם מורה פרטי.
זכורני שבגלל מצבי המשפחתי – גרושה וכמעט אם יחידנית, בתחילת שנת הלימודים של בתי בכיתה א', ואחר כך בתחילת לימודיו של הבן, נערכה ישיבה משותפת עם היועצת, המנהלת והמחנכת. לאורך כל השנה הדלתות שלהן היו פתוחות בפניי לכל בעיה שאלה והתחבטות.
בתחילה חשתי מבוכה, והרבה מאוד הלם. כלל לא הכרתי את הרעיון הזה, ילד אחד קטן שסביבו נערכות ישיבות גדולות. ו-יועצת?! זה לא רק לאומללים? הו, הבושה! ואז הבנתי שהיא חלק אינטגרלי מהמערכת, ושכל הורה בכיתה חש שהוא יכול לרוץ אל היועצת עם כל גיהוק של הילד שלו, ולהעלות את הדברים על השלחן. כל מילה שאומר הילד או תחושה שהוא חש הופכות לדיון רציני. לפעמים אמרתי לעצמי, יאללה! אתה חש, אתה לא חש, עוף כבר לבית הספר ותן לי שתי דקות של שקט:)
במקרה של חברה שיצאה מהעולם החרדי תחת קשיים כלכליים, בית הספר דאג לילדות לציוד לימודי ואף לנעליים. דווקא בית ספר דתי לייט. התחושה היא שאנחנו, ההורים, שותפים עם הצוות החינוכי ויחד דואגים לרווחת הילד.
אז – הורים שיצאו, אתם לא לבד, ואני אף יודעת שהפחד ממערכת חינוך לא מוכרת הופך עד מהרה לתחושה מוגנת ויותר בטוחה.
העשרה לימודית וטכנולוגית
בבואנו לשנות את ערכי הבית, מחינוך חרדי לחינוך פתוח עד חילוני, עלינו להביא בחשבון שכל מארג החשיבה והלמידה של הילדים ישתנה שינוי דרמטי. החל מלימודי ליבה, וכלה בלימודים במעבדות שונות שממוקמות בבתי הספר; הרבה טכנולוגיה מתקדמת וכישורי חיים יחליפו את שיעורי הצניעות והשינון.
אם יתגלה שהילד חונן ביכולות מסוימות שיכולות להריץ אותו קדימה, בית הספר בדרך כלל ייתן על זה את הדעת וישתף אותנו מיוזמתו. אבל זה בסדר להעלות את הנושא גם מצידנו, אם כהורים אנו שמים לב ליכולות מסוימות.
לדוגמה, אפשר לשלב את הילד בקבוצות רובוטיקה (fll) בבית הספר. כשהבן שלי היה בכיתה ג' הוא התקדם מאוד בחומר הלימודים, והמנטור של קבוצת הרובוטיקה קיבל אישור לצרף אותו לקבוצה של תלמידי ה-ו. הילד חווה התפתחות מטורפת באופן אישי ואינטלקטואלי.
לימודי אנגלית ומתמטיקה הם בקבוצות, לפי רמות ידע. ילדים מצטיינים יכולים להתמודד על מקומות בכיתות "מופת", "אופק", "נחשון" (תגגלו. זה מעניין!), וכן להשתלב כבר לקראת סוף בית הספר היסודי בתוכניות הכנה לתואר ראשון לפני צבא. התוכנית המוכרת ביותר היא באוניברסיטת בר אילן. כל בחינות ההתאמה לתוכניות אלו נעשות בפיקוח בית הספר ובמסגרתו.
המסקנה העולה: כבר בבית הספר היסודי ישנו כר התייחסותי נרחב ליכולות שונות, ותוכניות למידה שיכולות לקדם תלמידים מתאימים למקומות נהדרים בלימודים ובחיים.
בל נשכח: מלגות ספורט למצטיינים ונבחרות מקומיות – של בית הספר או של העירייה. בנבחרות העירוניות הקבוצות מורכבות מילדים מכלל השכבות של בתי הספר בעיר. בגיל תיכון, מקובל שילדי הכיתה כולם מגיעים למשחקים ולתחרויות, יושבים ביציע ומעודדים.
בשורה התחתונה – הילדים זוכים להתייחסות ולפיתוח בשלל תחומים, כולל אלו שמעוניינים בפיתוח גופני. ילדים אלו יטופחו ויקבלו מענה, ואלו שירצו בכך, יוכשרו לצלוח תחרויות מקצועיות ולפתח קריירה.
לסיכום, במקום להיזכר באופן שבו הוצגה לנו מערכת החינוך החילונית דרך עיניו של הקריקטוריסט יוני גרשטיין, עדיף לפקוח את העיניים ואת האינטרנט, ולהבין שאפשר להביא את הילדים למקומות מדהימים ולפתוח להם אופקים שהם מעולם ולעולם לא היו מקבלים במערכת החינוך החרדית.
כאמור, אין מדובר במערכת חינוך מושלמת, אבל כל בעיה, רגשית, לימודית, אלימות – מטופלת בצורה עמוקה וטובה הרבה יותר מכפי שאנו זוכרים מהילדות.
ופנינה אחרונה בנושא האלימות:
המכות, הו המכות שהיו אצלנו, בבית יעקב. משיכות השיער האלימות, בריונית הכיתה, הרזה והמפחידה, שעד היום לכולנו יש סיוטים ממנה, נושא שכנראה קורה אצל כל הילדים גם בקודש פנימה, אבל במערכת החרדית לא מטופל וכאילו לא קיים. שנים קינאתי בבת שלי, שלא התחנכה ככה, שלא גדלה בעולם שבו אפשר כך סתם לחטוף סטירה מחברה...
רוחות מלחמה
אנתולוגיית שירה על מסע יציאה "בגעגועייך חיי"
מילה למילה,
שורה ועוד שורה,
לשים את הלב על המגש, פרוס ופרוש לרווחה,
פסיעה לפסיעה,
בחירה ועוד בחירה,
לסלול את הדרך, לצייר מחדש את המפה.
בהתרגשות רבה אנו גאים להציג את היצירה המרשימה:
"בגעגועייך חיי" - אנתולוגיית שירים על מסע יציאה
אסופת שירים שנכתבו על ידי יוצאות ויוצאים מהחברה החרדית
על מסעות של קריעת ים פרטית, של אומץ לשאול על פשר החיים ושל יציאה לדרך אל הלא נודע.
לקריאת והורדת האנתולוגיה הקליקו
***
אנתולוגיית השירה החלה את דרכה אי שם בספטמבר האחרון, יצאנו לאסוף מקבץ של שירי יציאה שיספרו את סיפורה של תנועת היציאה מהחברה החרדית במסגרת אירועי יום הבחירה 2023.
המלחמה הקשה שבאה עלינו ביטלה לנו את התוכניות ואף הביאה איתה מכה כואבת של למעלה מ-20 יוצאות ויוצאים שנרצחו ונפלו, לקראת חג היציאה ממצרים בחרנו לצאת לאור עם האנתולוגיה מתוך כבוד וזיכרון לאלו שעברו את המסע, מסע היציאה וכבר אינם איתנו.
לזכרם, לזכר מי שהיו, ולזכר המסע שחלקנו יחד.
לקריאת והורדת האנתולוגיה הקליקו
לבחור או לברוח - חלק שני
עברו חודשיים מאותו בוקר של שבת שחורה נטולת השמחה ומלאת העצב, ואני בצידה האחר של יבשת אירופה. משוטט לי ברחובות פורטוגל האפורים והרטובים, אפורים כמו הלב ורטובים כמו העיניים. אומרים רחוק מהעין רחוק מהלב, אז אומרים.
תמיד הרגשתי חיבור עמוק למדינת ישראל, יחד עם ניתוק מאוד עמוק, מין ניגוד עניינים מוזר ובלתי מוסבר. בילדותי לא גדלתי על "התקווה", ולא על מגילת העצמאות. השירים שהכרתי היו בסגנון שונה ובמקצב קצת אחר, והמגילות שלמדתי בבית הספר נכתבו הרבה לפני המחצית של המאה הקודמת, פחות שנתיים. הצבעים שלי לא היו כחול-לבן אלא יותר שחור-לבן, ואת הירוק זית של הצבא אומנם לבשתי במשך שלוש שנים, אבל בשדה הקרב לא לחמתי.
פטריוטיזם, וקווים לדמותו
בימים אלה מצופה מכול אזרח במדינה להיות נאמן למולדת. להזיל דמעה או שתיים בהמנון הלאומי ולהתעטף בגאווה בדגל. להתנדב למען המאמץ המלחמתי, ולצפות בדבקות יום וליל בחדשות. להיות חזק בחזית, וגם לא להרפות בעורף. לתת יד בגזרת ההסברה, וגם את כל שאר הדברים בשגרה. לעזור בקטיף לאנשי העוטף, ואת האשטג התורן ברשתות החברתיות לשתף. לא רק ההאשטג משותף אלא גם הגורל, כולנו באותה סירה, גם אם היא מעט רועדת ושבירה.
בימים אלה איני אזרח במדינתי ולא נאמן למולדתי, טסתי אלפים רבים של מיילים מהארץ זבת חלב ודבש המובטחת ומלאת הסכסוכים. הרחק מקולות האזעקות ומראות הזוועות, הרחק משטחי הכינוס סביב הרצועה והמחסומים של הגדה. הרחק מהמיצגים המרגשים ברחבת בית אריאלה, מתפילות "אל מלא רחמים" במסעות הלוויה, ומהצעדות הארוכות בגשם לירושלים הבירה. הרחק מתחושות הפחד, חוויות הבושה, ורגשות האשמה.
טוב לא באמת, השתיים האחרונות רודפות אותי גם לכאן.
אני מרגיש אשמה.
אני מאשים את עצמי.
אני מרגיש בושה.
אני מתבייש בעצמי.
במלחמה הזאת איני נושא חרב וגם לא מספר ברזל. איני עושה מילואים, לא בדרום וגם לא בצפון. איני נכנס מתחת האלונקה (ולמזלי) גם לא שוכב מעליה. איני שומר על יישוב וגם לא על קיבוץ. איני מתפלש בבוץ וגם לא נרטב בגשם. איני משתף ברשת תיעודים מהשטח, וגם לא סרטונים מהעיר. איני מתנדב בכיתת כוננות, וגם לא עוזר לחקלאים בגננוּת. איני גיבור וגם לא איש השעה. איני מנצל כל דקה להסברה וגם לא מקדיש כל יום לתפילה.
במלחמה הזאת למרות הכול, אני כן בוחר.
אני בוחר לחיות.
לבחור או לברוח - חלק ראשון
אקטואליה
הנה באה הרכבת
אני כותבת בעיצומם של ימים נוראים, יום לפני ההצבעה הגורלית בכנסת. המצעד נורא ההוד צעד כל הדרך לירושלים. המפגינים נטעו את אוהליהם בעיר שאי־אז חוברה לה יחדיו, שעת שחר עתה ועוד מעט תזרח השמש על יום חדש בשבוע חדש, ועוד מעט יינתן האות.
האות למה? איני יודעת, אך האימה המחלחלת בי מזכירה לי אימה אחרת, המתעצמת בי בחודש אלול ואין היא נוטשת אותי אלא אחרי יום הכיפורים. כבר עכשיו, ימים ספורים לפני תשעה באב, אני חשה בה, הנה היא עומדת אחר כותלי, משגיחה מן החלונות, מציצה מן החרכים.
אני מנסה לבדוק את הקשר, אם ישנו, בין הימים הנוראים העוברים עתה על כולנו, לבין "הימים הנוראים", המתרגשים לאורך כל הדורות על כל יהודי שליבו מכיר בהם, ועליי באופן פרטי.
גדלתי בשכונת זיכרון מאיר בבני ברק, למרגלות ישיבת פוניבז', שהשתרעה על גבעה רחבה וחלשה על כל סביבותיה. עד חדרי ביתנו פנימה חדרו תקיעות השופר, תרועותיו ושבריו, שעלו מן הישיבה בכל בוקר מבוקרי חודש אלול, וכבר אז, ואני ילדה ונערה, העירו בי מורא סתום, אי־שקט מטריד. "דרשו ה' בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב", הטיפו מורותיי בבית הספר בית יעקב. חיפשתי בתוכי את קרבת האל, אך היא חמקה ממני. "אלול, ראשי תיבות 'אני לדודי ודודי לי'", הן דרשו באוזניי. לא הבנתי את פשר המילה "דודי'" הסמלתו של הדוד, האהוב, לאל בוחן כליות ולב, נראתה לי מוזרה ומלאכותית.
בראש השנה לבשתי שמלה לבנה ועליתי להיכל הישיבה. דרך המחיצה דמוית הכוורת הצצתי במאות המתפללים באולם התפילה. הגברים עטויי הטליתות הצחורות נראו לי כמלאכי עליון. "סלח נא לנו, מחל לנו, כפר לנו", שיוועו כולם בקול אחד בוקע שחקים, וליבי נמוג באימה ובתחושת חטא ואפסות. מי אני ומה אני לעומתם, שהציבו את האמונה, את הלימוד, ואת קיום המצוות על חומרותיהן ודקדוקיהן בראש מעייניהם? שאלות רבות היו לי ולא העזתי לשאול, אך לא היה לי ספק בעליונותם, שהרי כל התשובות מצויות היו בידם.
אחר כך, בת שמונה־עשרה, נישאתי לבחור ישיבה. הייתי בטוחה שהוא יענה לשאלותיי, יענה לנפשי הלא־רגועה, ירגיע את ספקותיי ופחדיי. זה לא קרה. רק כשנולדה לי יעלי, נרגעו בי הספקות, וידעתי כי לכך נוצרתי, להיות לה לאם.
עד היום אני שומעת באוזניי הפנימיות את בחורי הישיבה – ספק אומרים, ספק שרים, לבטח מתחננים – בתפילת המוסף של ראש השנה, "עוד יזכור לנו אהבת איתן אדוננו, ובבן הנעקד ישבית מדיינינו". בסיפור שלי, זאת הייתה בתי שנעקדה טרם מלאה לה שנה. היא נלקחה ממני בעת תקיעות שופר ביום הראשון של יום הדין.
מאותו יום איני יכולה לשמוע את קול השופר.
באחד הסרטונים שתיעדו בסוף השבוע האחרון את העלייה לרגל לירושלים, נראה מתפלל עטור טלית ותפילין, אחד מני רבים, ולפתע נשמעה תרועת השופר, עזה, גאיונה, מעוררת. עיניי נמלאו דמעות, ובפעם הראשונה זה עשרות שנים שאלתי את עצמי, האם אני מסוגלת להשלים עם קול השופר? היש בכוחי לבקוע החוצה מהסיפור של עצמי ולקבל את המשמעויות הצפונות בקולו לרבים – כסמל עתיק יומין, כאות אזהרה, כקול זעקה, כקריאה לעזרה הבוקעת מעומק חדרי הנפש, וגם כאות לאיסוף שברים ולתרועת שמחה והקלה?
היציאה מן העולם החרדי והמעבר לעולם הפתוח אין פירושם שכל השאלות נענות. להפך – חלק גדול מן השאלות ממשיך להתקיים, אך הרשות לשאול הופכת את חיינו לחיים בעלי משמעות, לחיים של בחירה ושל חירות. החקירה הפנימית, החיפוש העצמי, ממשיכים להתלוות לכל החלטה בחיינו ולכל בחירה מודעת. אין זה מרשם פלא נוגד כאב, אבל יש בו כדי לעודד צמיחה, לחולל התבהרות, לאפשר חיים.
אחת הבחירות המובהקות של חיי היא דחיית עקרון ה"או־או" שעליו חונכתי: או שאתה לנו או שאתה לצרינו, או "הכול או לא כלום". כמה בוז ולעג, כמים ספוגים בבוץ, היגרנו על מי שלא היו חרדים כמונו, על המזרוחניקים אנשי ה"פרווה", שמקיימים רק מה שנוח להם וקל להם ומתחשק להם. הם נראו לנו גרועים מהחילוניים, שהיו כמו שהיו שלא באשמתם, תינוקות מסכנים שנישבו.
אדי הביזוי והביטול לא נותרו במתחם החרדי. ר"מים חרדים, חניכי ישיבות ליטאיות, שלימדו לפרנסתם בישיבות תיכוניות (וספגו גם הם, בסביבתם, גינויים והקנטות), הטביעו את חותמם בתלמידיהם, בני משפחות דתיות־ציוניות. בהתמדה ובסבלנות שינו את תודעתם. חינוכם האינדוקטרינרי ומלא הלהט נשא פרי, אך תוצאותיו אינן פרי הילולים: זוהי החברה החרד"לית כפי שהיא היום; חברה קיצונית, נטולת ספקות, חסרת לבטים, שמתחרה בחברה החרדית על חומרות ועל הנהגות בענייני צניעות ו"משפחה", ומתייחדת ממנה בחיבורה להתנחלויות ולהתמשכות הכיבוש.
כשלמדתי ב"בית יעקב מרכז" אסרו עליי מורותיי להתחבר עם ילדות דתיות מבית ספר "משואות", ששכן במרחק חמש דקות הליכה משם. אני, הילדה המרדנית, לא צייתי לאיסור. חברתי הטובה ביותר הייתה י', בת למשפחה דתית מתונה. עד היום אני מתגעגעת למשפחות כמשפחתה, לאורח החיים הנינוח, הנאור, המשלב תורה עם דרך ארץ, ערכים יהודיים אנושיים עם תרבות ומדע אוניברסליים.
אני נגד "או־או" ובעד "גם וגם". זו אינה החלטה רגשית בלבד אלא עיקרון קיומי בסיסי בחיי: עזבתי את החברה החרדית, אך לא נטשתי את היהדות. עברתי לבית אחר, אך לקחתי עימי את שכיות החמדה שהן שלי, כמו של כל מי שנולד לעם היהודי – העבר היהודי, הזיכרון ההיסטורי, הגורל המשותף, הסנטימנט היהודי שקשה לי להסביר והוא ספון ברבדים התת־סיפיים של הרגש, ובעיקר – לקחתי איתי את המקורות היהודיים, את הטקסטים החשובים שנצברו במהלך הדורות ואת השפה העברית על כל רבדיה – מהתנ"ך, דרך המשנה והתלמוד ולשון חכמים, והפיוטים, והתפילה והשירה והספרות לדורותיהן. אלה הם אדני התרבות שלי ואין מוצקים וקרובים לליבי מהם.
בימי החג, בהתעטף עליי נפשי, אני יושבת בביתי, עם מחזור התפילה הנהדר "ממך אליך" (שערך יונדב קפלון), ובו שירים וסיפורים ודברי חוכמה וניצוצות בוהקים של מחשבה. זהו זמן של השקט, של חשבון נפש, של כיליון נפש ואימה; ולמרות זהירותי, אני נשברת, ושבה ונשברת, ולבסוף אוספת את שבריי וקמה.
ובימים נוראים אלו, עוד טרם התקדש חודש אלול, אני רואה את מנורת האזהרה האדומה ברכבת הדוהרת מולי, מול כולנו. עיניי עצומות ופקוחות לרווחה. הן עצומות כי איני יודעת מה יֵלד יום והן פקוחות כי ברורה לי משמעותה מנבאת האסון.
החלמה מחורבן
בנעוריי אהבתי מאוד לקרוא באיגרות החזון איש. יש לי הרבה ביקורת על העולם שהחזון איש יצר כמנהיג, אבל אי אז, בשנות העשרה שלי, יכולתי להתרפק במשך שעות על מילותיו. ציטוט אחד שלו זכור לי במיוחד: "את השלווה אני אוהב, קש נידף של קטטות יכבד עלי כקורת בית הבד".
הסיבה לכך שאני זוכר את הציטוט הזה כבר קרוב לשלוש-עשרה שנים היא שכבר אז, בהיותי בת עשרה, כל עצם מעצמותי רצתה וביקשה שקט.
בימים אלו אי-השקט גדול יותר מאי-פעם. העם שלנו נמצא בסערה. אנחנו, כיהודים, אוהבים להתבדח על חוסר היכולת שלנו להסכים, על הריצה שלנו אל עבר מהומה ומריבה. אפשר לראות את ההומור בתיאור של משה במדבר, כשהוא מבקש מבני ישראל להתנהג יפה לחמש דקות. והם, מצידם, מזכירים בהתנהגותם ילדים קטנים ברכב בחופש הגדול; מדי כמה דקות הם שואלים "כבר הגענו?" ומתלוננים "למה משה יושב במקום הכי טוב ברכב?" ומקטרים "אפשר להגביר את המזגן בבקשה???" זה רעב, זו צמאה. ההומור היהודי, המתבדח על חשבון עצמו, ממשיך עד היום. כולנו מכירים ביטויים כמו "שני יהודים שלוש דעות". אנחנו פשוט לא מצליחים לגבש דעה אחידה.
אי השקט העכשווי מתבטא בכאוס פוליטי. חילונים מטורגרים משליחי חב"ד שמניחים תפילין לילדים. חרדים מתמלאים קנאת השם נוכח נהגת אוטובוס, רק משום שהיא אישה. כל אחד מניח שחוסר הנוחות שלו מצדיק פעולה קיצונית, כזו שתגרום לגורם המפריע להיות רחוק מהעין ורחוק מהלב. פעולות ומעשים שביום רגיל היו נחווים כאקט ניטרלי אינם נחווים עוד ככאלו. לא שאני חלילה משווה בין הנחת תפילין לקטינים – ללא רשות מהוריהם – לבין משלח יד לגיטימי, אבל תזכרו שאני מפרש את שני הדברים הללו מנקודת מבט חילונית וליברלית. אני בצד מסוים, יש לי סוס במרוץ הזה. איני מתיימר לטעון לניטרליות ואיני מסתכל על המצב בניטרליות. למרות אי-הניטרליות, ברצוני לבחון את ההתנהגויות ולנסות להבין אותן.
לפני כחודש השתתפתי במפגש ישראלי-פלסטיני במלון בנצרת. דווקא במפגש הזה, שבו שמעתי רבות על מצוקותיהם ואתגריהם של שכנינו לאדמה, זכיתי להתבונן פנימה אל תוך הסיפור הכואב של העם היהודי. היה משהו מוזר בלשבת במשך יומיים עם האנשים שאמורים להיות האויבים שלי, ולשמוע על הקשיים הכי גדולים שלהם, על הכאב שלהם – ומנגד, לספר להם על הקשר שלי לארץ הזאת, למדינה, לאדמה. בתוך הסיפור האישי שלי נשזר הסיפור הלאומי: גלות, חורבן, שואה, גירוש. היה מוזר לחוות יחד את הכאב, להצטער עבורם ושהם יצטערו בשבילי.
מאז יצא לי לחשוב הרבה על הכאב והמטען שהגענו איתם כיהודים לארץ הזאת; חלקנו באנו כפליטים מאירופה, אחרי שעברנו ג'נוסייד. חלקנו הגענו מארצות ערב, לאחר שהעולם הערבי שהיינו חלק אינטגרלי ממנו התהפך עלינו בן לילה. החוויה הטראומתית שהגענו איתה מעולם לא זכתה לקתרזיס אמיתי. המדע המודרני יודע להגיד שטראומה לא הולכת לשום מקום. טראומה לא מטופלת עוברת מהורים לילדים, יוצרת טראומה בין-דורית. ואחרי כל המטען העודף הזה, נשארנו כולנו במשך שנתיים להתבשל עם הפחדים שלנו נעולים בבתים. הבריאות הנפשית של כל יושבי תבל הידרדרה. לפי ארגון הבריאות העולמי, 45% מהנשים חוו מידה מסוימת של אלימות מבית במהלך השנה הראשונה של הקורונה. בני הנוער היו מבודדים חברתית. בישראל, לפי דו"ח מיוחד שפרסם מבקר המדינה ב-2021, שיעור הפניות לטיפול נפשי עלה ב-20% מאז משבר הקורונה. נוסיף לזה את האינפלציה, את המצב הביטחוני, את חוסר היציבות הפוליטית ונקבל מתכון לקריסת מערכות נפשית טוטאלית.
ככל שאנשים נמצאים במצב נפשי גרוע יותר, עמידותם ללחצים פוחתת. כשאנשים מדוכאים או סובלים מטראומה ומחרדה – קשה להם יותר להכיל חוסר הסכמה ודעות מגוונות. חברה סובלנית יכולה להתקיים כשיש שפע, כשיש מנוחת הדעת. כשיש מחסור, אינפלציה, מכאובים נפשיים ומצב ביטחוני רעוע – המשאבים הנפשיים של הציבור מושקעים בניסיון נואש לווסת. כשכל המשאבים מושקעים בלנסות לווסת את הכאוס הפנימי, לא נשאר מספיק בשביל להכיל את האחר.
אני שומע קריאות מכל כיוון לחדול, להפסיק את שנאת החינם, לנסות להכיל אנשים שונים ומגוונים. ואני רוצה לתהות אם זו לא בקשה גדולה מדי. אם הציבור הפצוע והמדמם יכול בכלל לאהוב משהו. אם לא צריך קודם לעצור, למזער את הפגיעות שיש בעם, ורק אחר כך לבקש לנו תיקון רחב יותר.
כשהרומאים באו להילחם בפרובינציית יהודה, תושבי יהודה התנפלו קודם כל אלו על אלו. אני תוהה, אולי זו פשוט התגובה האנושית האינסטינקטיבית כשהכול יותר מדי, כשנדרש להתמודד עם איום גדול מדי. במקום לטפל בכאב הנפשי שנגרם בשל שנתיים של בידוד נוח יותר לצעוק על מפגינים שהם "בוגדים" ו"אויבים"; כשאין תורים זמנים במערכת לבריאות הנפש כמעט מתבקש במקום לצעוק ולהתרגז על אנשים בסופר.
אסתכן בכתיבה קלישאתית, ואספר את סיפורו של בן קומפסוס (בר קמצא, בכתיב התלמודי) כדי להבהיר את הכוונה שלי. קצת לפני שחרבה ירושלים אדם עשיר ערך סעודה. אותו עשיר ביקש להזמין לסעודה את ידידו ומכרו האהוב קומפסוס. אולם במקום מכרו ואוהבו, הוזמן למסיבה אויבו משכבר הימים, בן קומפסוס. האויב הגיע למסיבה חמוש ברצון טוב, מתוך מחשבה שהעשיר מעוניין ביישור ההדורים. אך לא כך היה.
על מה נסובה המחלוקת בין השניים? לפי החוקרים, בן קומפסוס היה מהמתנגדים למרד ברומאים, בלשון עכשווית: שמאלני. לעומת זאת המארח היה מתומכי המרד, או בעכשווית: ימני. המארח לא היה יכול להכיל את המתנגד הפוליטי, וגירש אותו מביתו בבושת פנים. החכמים שנכחו באירוע המשיכו להסב סביב השולחן, גם כשראו את בן קומפסוס נזרק מהאירוע.
הסיפור מזכיר את מה שאנחנו רואים כיום בחברה שלנו: חוסר יכולת לסבול דעה אחרת. לחוסר היכולת הזאת מתלווה מנהיגות חלשה. השאלות המתבקשות הן: למה החכמים לא עצרו את המארח העשיר? האם זה בגלל שחששו שקרנם תרד בעיניו? האם העדיפו את טובות ההנאה שהמארח העשיר סיפק להם על פני נקיטת עמדה מוסרית?
אבל הסיפור הזה אינו סתם סיפור; לפי חז"ל האירוע היה מהסיבות לחורבן. בן קומפסוס הפגוע והזועם הלך ופעל אצל קיסר רומא כדי להחריב את ירושלים ובית המקדש. רבי זכריה בן אבקולס, שהיה נוכח באירוע זריקתו של בן קומפסוס, הוא גם החכם שהחלטותיו הדתיות הובילו לחורבן, כיוון שלא הצליח להוביל לובי נגד פעולותיו של בן קומפסוס. הכשל הוא כשל מנהיגותי ואנושי.
אני חושב על עצמי בתור אדם, סתם אדם, בלי האדרת של "חכם". אילו הייתי רואה אדם נזרק מאירוע בבושת פנים, האם הייתי מתערב? האם הייתי מנסה להציע עזרה? פשרה? אוזן קשבת לשני הניצים? ברור שהייתי עושה משהו. אז איך הסבו שם מנהיגים, ופשוט שתקו?! איך אפשר לשתוק מול פגיעה כזו בבן אדם?
לפני כמה ימים פרסם תסריטאי ויוצר ידוע בחשבון הטוויטר שלו את ההודעה הבאה: "אנרכיסטים ותומכיהם. לא יודע אם יש לחלקכם כוונה כזו, אבל אם יש כזו, אני מבקש שלא תגיעו לצפות בסרט, וגם לא למופע האישי שלי, ולשום אירוע שאני קשור בו. לא מעוניין ולא רוצה להתפרנס ממי שהורס את המדינה היהודית, ופוגע ברבנים ולומדי תורה בחסות הדיפ-סטייט. מעדיף לרעוב ולא להיות תלוי בכם!"
הציוץ הזה הדהד לי בראש הרבה, כי הוא מתכתב כל כך טוב עם סיפור קמצא ובר קמצא, ועם סיפור שריפת האסמים. אלו שני סיפורי חורבן שמדברים על חוסר סובלנות קיצוני בתוך היהודים – אפילו כשלחוסר הסובלנות היה מחיר כלכלי כבד. חז"ל מספרים לנו שבן קומפסוס ניסה להציע למארח הסדר כלכלי. הוא ביקש מהמארח לא לגרש אותו, ובתמורה לכך הוא ישלם לו את מחיר המנה שלו, או אפילו מחיר גבוה יותר. המארח גירש אותו למרות ההצעה הנדיבה. כנ"ל עם האסמים. ירושלים הייתה נתונה במצור, חייליו של אספסיאנוס כיתרו אותה. בירושלים עצמה היו שני מחנות יריבים: שמעון בר גיורא שלט על חלק מהעיר ויוחנן מגוש חלב שלט על חלק אחר. במהלך הקרבות הצדדים שרפו את אסמי התבואה, ותושבי ירושלים נשארו ללא מזון.
אמן שמתפרנס מן הציבור, אך מעדיף שלא לקבל את כספם רק כדי לא לסבול חלילה את מתנגדיו, האין זה דומה? והמנהיגים שיושבים ומלבים את הכעס והשנאה כדי לזכות בקולות ותמיכה פוליטית, האין זה דומה? לדעתי הדמיון זועק לשמים. הדיפ סטייט, תאוריית קונספירציה אנטישמית מבית היוצר של הימין הקיצוני האמריקאי, מאומצת על ידי יהודי כדי לסמן את האנשים שהוא לא מסכים איתם כעריצים ולא לגיטימיים.
אחת הסיבות שבגללן בחרתי לעזוב את העולם החרדי הייתה הרצון שלי לקטוע את הטראומה הבין-דורית. סבא וסבתא שלי עלו לארץ בשנות ה-70 מברית המועצות הקומוניסטית. הם שוכנו בבית ללא חלונות, חסרי כול כי כל רכושם הולאם על-ידי השלטונות הקומוניסטים. זמן קצר אחרי שהגיעו לישראל בנם נפטר במוות בעריסה. הסיפור המשפחתי הזה, ועוד חלקים ממנו שלא כאן המקום לשתף, השפיעו רבות על ההתפתחות שלי. בשנות העשרה שלי חיפשתי ריפוי, שלווה. רציתי עולם שבו אפשר לקבוע תור לפסיכולוגית, לדבר על הכאב, להתרפא. אבל בעולם החרדי לא היה מקום למשאלת הלב הזאת. הייתי צריך להיות מושלם, להעמיד פנים שהכול בסדר, חלילה לא לפגוע בסיכויי לשידוך טוב. לא רציתי לחיות בעולם שבו אי אפשר להחלים בגלוי. לא רציתי להמשיך לחיות בעולם שבו צריך להסתיר.
אני חושב שלא מספיק רק לשרוד חורבן. לא מספיק רק להמשיך להתקיים אחרי אסון נוראי. צריך גם להחלים מהקושי, לצמוח, להיבנות מחדש. חז"ל ניסו ליצור עולם בריא יותר כשהם כוננו תרבות מחלוקת בריאה יותר. הם ניסו לתקן את הטעויות שהדורות הקודמים עשו, והם ניסו לדבר על הזוועות באופן פתוח וגלוי. אני חושב שגם אנחנו, כעם, צריכים להחלים. אנחנו חייבים לדבר על הזוועות, על הפחדים שלנו, על הקשיים שלנו. רק אחרי שנדבר בכנות ובפתיחות על החורבן שכל אחד מאיתנו חווה, נוכל לייסד מחדש חברה הרמונית יותר.
יהדות ויציאה
אנתולוגיית שירה על מסע יציאה "בגעגועייך חיי"
מילה למילה,
שורה ועוד שורה,
לשים את הלב על המגש, פרוס ופרוש לרווחה,
פסיעה לפסיעה,
בחירה ועוד בחירה,
לסלול את הדרך, לצייר מחדש את המפה.
בהתרגשות רבה אנו גאים להציג את היצירה המרשימה:
"בגעגועייך חיי" - אנתולוגיית שירים על מסע יציאה
אסופת שירים שנכתבו על ידי יוצאות ויוצאים מהחברה החרדית
על מסעות של קריעת ים פרטית, של אומץ לשאול על פשר החיים ושל יציאה לדרך אל הלא נודע.
לקריאת והורדת האנתולוגיה הקליקו
***
אנתולוגיית השירה החלה את דרכה אי שם בספטמבר האחרון, יצאנו לאסוף מקבץ של שירי יציאה שיספרו את סיפורה של תנועת היציאה מהחברה החרדית במסגרת אירועי יום הבחירה 2023.
המלחמה הקשה שבאה עלינו ביטלה לנו את התוכניות ואף הביאה איתה מכה כואבת של למעלה מ-20 יוצאות ויוצאים שנרצחו ונפלו, לקראת חג היציאה ממצרים בחרנו לצאת לאור עם האנתולוגיה מתוך כבוד וזיכרון לאלו שעברו את המסע, מסע היציאה וכבר אינם איתנו.
לזכרם, לזכר מי שהיו, ולזכר המסע שחלקנו יחד.
לקריאת והורדת האנתולוגיה הקליקו
ה) ליבו במזרח - והוא? והָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא
טור חמישי: והָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא
"יציאה בשאלה היא תהליך שבו יהודי שומר תורה ומצוות עוזב את אורח החיים הדתי, ולעיתים את הקהילה שחי בה, ועובר לחיות אורח חיים חילוני באופן מלא או חלקי. המונח הוא ביטוי מודרני המהווה פרפרזה היפוכית של הביטוי המפורסם חזרה בתשובה".
כך, על פי ויקיפדיה, מוגדר התהליך שאלפי גברים ונשים עושים ועושות בכל שנה. כל אחד וסיבותיו, כל אחד וסיפור חייו.
ואם כבר בעניינים "יבשים" עסקינן, לפי חוברת המחקר "יוצאים עם נתונים" לשנת 2022, שיעור היציאה מהקהילה החרדית הוא בסביבות 14% מכל שנתון, ושיעור זה צפוי לעלות ל-20% בשנים הקרובות. במילים אחרות: בעשור הקרוב אחד מכל חמישה יעזוב את החברה החרדית.
ברשותכם וברשותכן נתעסק עוד קצת במספרים ובמחקרים (אני מבטיח שיהפוך להיות מעניין יותר בהמשך).
במחקר שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה בשנת 2021, בסיוע מחלקת המחקר של ארגון "יוצאים לשינוי", בדקו מהי התפלגות היוצאים מהחברה החרדית לפי זרמים. ואלו הנתונים שנאספו:
47% יצאו מהזרם הספרדי – בני עדות המזרח, 21% מהזרם הליטאי, 11% מהזרם החסידי, 9% מהזרם הליטאי – ספרדי, 9% מחסידות חב״ד, ו-4% שלא סיפרו מאיזה זרם יצאו.
כך נראה הרכב תנועת היציאה, לפי המחקר.
נוסף על כך, מבדיקה על מספר היוצאים מקרב כל קהילה נמצאו אחוזי היציאה הגבוהים ביותר מהקהילה החרדית-ספרדית.
שני הממצאים הללו, האחוז הגבוה של יוצאים בני עדות המזרח באוכלוסיית היוצאים ואחוזי העזיבה הגבוהים מקרב קהילה זו הם הבסיס לשאלות שבהן יעסוק טורי החמישי והאחרון בסדרת "ליבו במזרח – והוא?"
אם מספרם של היוצאים מהזרם החרדי-ספרדי גדול באופן ניכר ממספר היוצאים מכל זרם אחר – מדוע היחס המספרי הוא הפוך בכל הנוגע לאיוש תפקידי מפתח בארגוני היציאה לסוגיהם? מה יכולה להיות הסיבה לאי-ייצוגם בהנהלות ובקרב מקבלי ההחלטות?
לביסוס טיעון היעדר הייצוג אסקור את ארגוני היציאה הקיימים היום בארץ, נכון לכתיבת שורות אלו (ינואר 2024).
אתחיל בעמותת הלל, המבוגרת והוותיקה, ובכך אזכה לקיים מצוות "והדרת פני זקן". הארגון פועל משנת 1991, נוסד לפי חזונם של היוצאים שי הורביץ וישראל סגל (ז"ל), בעזרתם הכלכלית האדיבה של בני הזוג תמי ומיקי כהן ובתמיכתו של רפי שפירא. מאז מסייע הארגון ליוצאות ויוצאים מהעולם החרדי להשלים פערי השכלה ותרבות ולהשתלב בחברה הישראלית.
פעילות העמותה מתבססת על מערך של אלפי מתנדבים ומתנדבות מכל קצוות האוכלוסייה, עשרות עובדים – ובראשם הוועד המנהל. נכון לזמן כתיבת הטור היוצאים הנמנים עם הנהלת הלל הם יענקי מוזס, מאיר שטייגמן, איציק פשקוס וד״ר דולי אייזנברג. האחרונה מגיעה מחסידות חב״ד, שקיבלה פילוח משלה במחקר התפלגות היוצאות והיוצאים.
לא צריך להיות גנאלוג מומחה כדי לזהות את המקור המשפחתי של היוצאים מקימי הארגון ושל היוצאים היושבים בוועד המנהל כיום.
אמשיך לעמותה צעירה יותר, שחרף גילה הצעיר פעילותה הנרחבת מהדהדת במגוון תחומים והישגיה מרשימים. אני כמובן מדבר על ארגון יוצאים לשינוי, האכסנייה שבה מתארחת סדרת טורים זו. בשנת 2013, לאחר תביעת הליבה המפורסמת שהגיעה עד דלתות בית המשפט העליון, נרשמה העמותה אצל רשם העמותות. מטרות העמותה הן: הנגשת הידע על הזכויות והאפשרויות הניצבות בפני העוזבים את העולם החרדי לכל המעוניין, על מנת לאפשר להם להתנהל בצורה מושכלת. סיוע באפשרויות תעסוקה ובהכשרה מקצועית למבקשים להשתלב בשוק התעסוקה.
פעילות העמותה מתבססת על מאות מתנדבים ועשרות עובדים המנוהלים על ידי צוות מוביל והוועד המנהל. גם בארגון זה אפשר להבחין בייצוג מספרי מועט של יוצאים מהזרם הספרדי בקרב בעלי התפקידים לאורך השנים. נכון לזמן כתיבת שורות אלו, הייצוג היחידי בצוות המוביל הוא של מנהלת תחום קהילה הדס מור, שגדלה בחברה הליטאית-ספרדית בירושלים. את הדס אני מכיר באופן אישי ומאוד מחבב עוד מימי פעילותה הברוכה בעמותת הלל.
אפשר למנות עוד כמה ארגונים קטנים, כגון 'בראת' 'ובחרת', שאף הם עוסקים במלאכת הקודש של סיוע ויצירת קהילה ליוצאים ויוצאות, וגם שם היחס של היוצאים הספרדים בתפקידי המייסדים והניהול השוטף נמוך מאוד עד לא קיים.
עכשיו, אחרי שהצלחתי לתפוס את תשומת ליבכם ואולי גם את צקצוק לשונכם, הרשו לי להבהיר; אין מדובר בכתבה נוספת מבית הנצחת הטיעון על קיפוח יהודי עדות המזרח, איני צועק "אכלו לי – שתו לי", ומובן שאין ברצוני לשלוף שוב את השד העדתי. כל שאני מעוניין הוא להבין, באמת ובתמים, היכן נמצאים אותם מרבית האחוזים של היוצאים מהחברה החרדית, לאן נעלמה לה יהדות המזרח בשלבי היציאה?
ההיסטוריה היהודית גדושה בשמות מפורסמים של יוצאים, תרבות היציאה מהקהילה החלה שנים רבות לפני הקמת מדינת ישראל ולפני הקמת ארגוני היציאה השונים. מאלישע בן אבויה בתקופת התנאים ועד מייסדי תנועת ההשכלה במערב אירופה והקהל שהתהווה סביבם, מאליעזר בן יהודה מחיה השפה העברית, בואכה הסופרים "אחד העם" ו"מנדלי מוכר ספרים" ועד משוררנו הלאומי חיים נחמן ביאליק. באילנות גבוהים מאוד אנו נתלים, בראש מורם ובגאווה גדולה. אך גם כאן, בהיסטוריה המפוארת של יציאה בשאלה, אין ביטוי ליהדות המזרח.
לא אלאה בדוגמאות נוספות מהעבר ובהוכחות מהווה. ככל שבדקתי, לא מצאתי תשובה נחרצת המגובה במחקר אמפירי לשאלה "היכן היוצאים הספרדים?", אך בתור יוצא מהזרם הספרדי שאינו מוכן לחכות לתשבי שיתרץ קושיות ובעיות מצאתי שלושה הסברים אפשריים:
עם שאין לו עבר, אין לו...
הסברה הראשונה: בשונה מהחברה החרדית האשכנזית, שנוסדה במאה ה-18 עם חצרות חסידיות מפוארות וישיבות ליטאיות מפורסמות, החברה החרדית הספרדית החלה את דרכה בעקבות העלייה ארצה לאחר קום המדינה. הרחבתי על כך בטור השלישי בסדרת ליבו במזרח - והוא? עָלֹה נַעֲלֶה.
אם כך, ניתן להבין למה בראי ההיסטוריה אין ייצוג ליוצאים מהזרם הספרדי-חרדי. אם החברה החרדית לא הייתה קיימת במדינות האסלאם, אזי גם יוצאים לא היו.
הסבר זה לא עונה על השאלה מדוע כיום אין ייצוג ליוצאים המזרחיים, ומכאן מגיעה הסברה השנייה, הנשענת על האמור בספר שופטים "והיה היוצא אשר יצא"; מה שהיה בחיים החרדיים משפיע על היוצא שהינך היום.
הסברה השנייה: מרבית היוצאים הספרדים, כמו עבדכם הנאמן, מגיעים ממשפחות חוזרות בתשובה. ידוע לכול שהיחס בחברה החרדית למצטרפים חדשים אינו מזהיר, בלשון המעטה. המשמעות המציאותית של המשפט "במקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אינם עומדים" היא שבעל התשובה עומד בקרן זווית, בודד וגלמוד. היוצאים מהזרם הספרדי מעולם לא הרגישו חלק מהחברה החרדית, יש מהם שבילדותם אפילו עברו נידוי וחרם על הפשע הנורא, להיות בן למשפחה חוזרת בתשובה. אם כך, ניתן להבין למה אותם יוצאים אינם שותפים בתרבות היציאה מהחברה החרדית, הם הרי אף פעם לא הרגישו באמת חרדים.
הסבר זה אינו מתרץ את העובדה שגם יוצאים ספרדים מבתים חרדים שורשיים כמעט שאינם נמצאים בעשייה השוטפת בארגוני היציאה השונים. מה שמוביל לסברה השלישית, הנוגעת בסיבות להקמת ארגוני היציאה.
הסברה השלישית: יהדות המזרח, באופייה, גמישה ומכילה יותר. בשונה מהחברה החרדית האשכנזית, שם היחס ליוצאים נוקשה וכמעט בלתי נסלח, החברה החרדית הספרדית סלחנית הרבה יותר. אצלנו שולי המגבעת עם הקנייטש רחבים ועגולים יותר, ועל פי רוב המשפחות שומרות על קשר עם הבנים והבנות שבחרו בדרך חיים אחרת. נידוי, קריעת הבגד והכרזה על "שבעה" בעקבות עזיבת הישיבה – פרקטיקות שהיו מקובלות בחברה החרדית האשכנזית – היו הסיבות להקמת ארגוני היציאה. בין השאר, ארגונים אלו קמו כדי לספק ליוצאים אלטרנטיבה למשפחה ולקהילה שביום בהיר אחד נעלמו כלא היו. אולם אצל רוב היוצאים הספרדים המצב עם המשפחה אומנם מורכב אך בדרך כלל לא היה ניתוק של הקשר המשפחתי.
מכאן, אפשר להבין את פשר מיעוט הייצוג של היוצאים מהחברה החרדית הספרדית בארגוני היציאה.
עם זאת, בשלה העת לשינוי!
מה שאין לך, תיצור אותו ויהיה לך
ההסברים שסיפקתי נועדו להניח את הדעת ולאפשר התבוננות רציונלית בתופעת היעדר הייצוג של יוצאים ספרדיים בארגוני היוצאים ובתרבות היציאה מהחברה החרדית. חרף האמור אני בטוח שיש יוצאים מהזרם החרדי הספרדי שאינם מזדהים עם הדברים ואף רוצים לפעול לשינוי המצב. לאלה אני פונה, וגם לשאר: גם אנחנו צריכים ויכולים להשאיר חותם! אני מאמין בנו ויודע כמה אנחנו יכולים לתרום לחברה הנפלאה שלנו, חברת היוצאים מהחברה החרדית בפרט והחברה הישראלית בכלל.
בסדרת הכתבות השתדלתי להפנות זרקור ולהדגיש את ייחודיותה של יהדות המזרח ומורשתה המפוארת, מימי הביניים ועד העליות לארץ, מהתרבות ועד פוליטיקה. עכשיו זה הזמן שלנו להביא את היוצאים מהזרם החרדי-ספרדי לכותל המזרח של החברה הישראלית.
לטור הראשון -> ליבו במזרח - והוא?
לטור השני -> סביבה או מורשת?
לטור השלישי -> עָלֹה נַעֲלֶה
לטור הרביעי -> לְהַחְזִיר עֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ
מונולוגים של אנוסים
מחיר הפחד
בימים האחרונים, כמו רבים, קיבלתי הצצה חוזרת לחייהם של האנוסות והאנוסים המודרניים, גברים ונשים שכלפי חוץ נראים חרדים, אך הם אינם מאמינים, אינם מקיימים מצוות ולא מזדהים עם דרך החיים החרדית.
כאשר קראתי את הטקסטים שפורסמו התמלאתי תחושות כאב וצער. המונולוגים היו חושפניים, ישירים ומלאי כנות. אין ספק שהקולות הללו חייבים להישמע, ולו בגלל מספרם הרב של האנוסות והאנוסים. הם יכולים להיות כל חרדי וחרדית שאתם רואים ברחוב. אין שום דרך לדעת מה מסתתר מאחורי כיסוי הראש המוקפד ומאחורי הבגדים המזהים. אולם לצד האמפתיה הרבה וההבנה העמוקה לליבם של האנוסים, כל קריאה של מונולוג חדש שפורסם הביא לתחושת אי נוחות חוזרת.
הלל הזקן מבקש בפרקי אבות "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו", ואני, אף שהייתי במקום שבו נמצאים האנוסים, אין בדעתי לשפוט אותם ואת הגורמים שהובילו אותם להחליט כפי שהחליטו, אלא להאיר את העניין מזווית אחרת.
כל האנוסות והאנוסים כתבו על הפחד מהמחיר שהם עלולים לשלם אילו יבחרו לעזוב את החברה החרדית. והמחירים גבוהים, זאת כולם יודעים. יהיו שיאבדו את פרנסתם, יהיו מי שייקלעו למלחמות רוויות כאב על ילדים ורכוש, יש כאלה שיצטרכו ללמוד דברים בסיסיים ביותר בגיל מבוגר, משל היו ר' עקיבא כ-24 שנים לפני שזכה לתואר רבי.
הפחד - ברור ומובן, אך האם חיים כפולים אינם גובים מחיר, ומחיר כבד מאוד? האם באמת אפשר להסתיר דבר מהותי כל כך מהילדים ומבן או בת הזוג? מה לגבי המחיר הנפשי שהילדים משלמים כשהם גדלים בצל הורה החי חיים כפולים; האם כוחו של הפחד גדול יותר מהנזק המתמשך של שקר לקרובים ביותר, של החשש התמידי מלהיתפס כבוגדים באמון, של חיים בתחושת החמצה והמטת סבל קיומי בלתי ניתן להתרה?
חיים של אנוסים, מעצם טבעם, הם חיים פסיביים, חיים שיש בהם אלמנט מובהק של חוסר לקיחת אחריות על גורלך. שלא יהיה ספק, כל מי שעשה את הצעד מודע לקשיים העצומים של היציאה. אבל יציאה פירושה חיים של בחירה. לא לחינם שוררו יעקב גלעד ויהודה פוליקר "אין מחיר לחופש".
בהזדמנות זו אזכיר, גברים ונשים רבים החלו תהליך של יציאה, הציצו ונפגעו, וחזרו. הם לפחות ניסו.
האם לאנוסות ולאנוסים לא משתלם לכל הפחות לנסות, לפחות לבדוק את האופציות, לשקול ברצינות, ומתוך ידע ולא על סמך תחושה, מה עליהם לעשות כדי לפתוח דף חדש? אולי יש עוד אפשרויות? אולי יש דרך לצאת מבלי להרוס הכול? אולי היציאה תאפשר לילדים עתיד טוב יותר?
השבוע, לפני 367 שנים, הוכרז החרם הרבני על ברוך שפינוזה. הפילוסוף היהודי שנחשב לחלוץ ביקורת המקרא. שפינוזה היה בן למשפחת אנוסים שחזרה ליהדות. כמה שנים אחר כך ליבו של שפינוזה לא אפשר לו להמשיך להיות אנוס, והפעם כיהודי שומר תורה ומצוות, וחרף המחיר הכבד ששילם הוא בחר לפרסם את רעיונותיו החתרניים. אחד מהם – וזה שקומם עליו רבים, רבנים וכמרים כאחד – שפינוזה תפס את התנ"ך כיצירה מעשה ידי אדם וכפר בהיותו דברי אלוהים. קשה שלא להשוות בין בחירתו האמיצה של שפינוזה, והשפעתו שנמשכה דורות על גבי דורות, לחוסר הבחירה של האנוסים בני ימינו והמחיר שהם משלמים, מחיר הפחד.
חי בתחושת החמצה
ח. בן 38, אב ל-7:
למדתי במוסדות חינוך ליטאים, אבל המשפחה שלי נחשבת חסידית. הוריי לא שייכים לקהילה ספציפית, הם חסידים כלליים.
הפוזיציה הזאת, בטווח בין ליטאים לחסידים, נתנה לי פרספקטיבה ייחודית; ראיתי איך כל קבוצה בטוחה שהיא-היא יחידת העילית, הצודקת, נושאת דגל האמת. כל קבוצה משתלחת בלעג כלפי הקבוצה השנייה. עוד כנער שאלתי את עצמי האם האמת היחידה יכולה להיות אצל כולם? ואם כן, למה שהיא לא תהיה באסלאם לצורך העניין? זה גרם לי לצאת, לבדוק ולחפש תשובות. הייתי בחור צו"ל (צדיק ורע לו) מפוחד וצייתן מאוד. אפילו לספרייה העירונית לא העזתי ללכת, בניגוד לחבריי שהיו הולכים לשם באופן קבוע. החקירה שלי הסתכמה בקריאת ספרי מחשבה והגות יהודית. ניסיתי לקרוא את החלקים האסורים, ההוכחות לכאן ולכאן. ניסיתי לחשוב בכוחות עצמי. היו לי הרבה שאלות. לא האמנתי בכלום, אבל כלפי חוץ המשכתי לשחק את המשחק. רק חבריי הקרובים ביותר ידעו שאני לא ממש שם. הם ידעו שאני חוטא בהאזנה לרדיו (מה שנחשב לחטא גם ביום חול, כל שכן בשבת). חבר אחד אמר לי – אתה רוצה להיות חילוני בשביל להתחיל עם בנות? אבל אתה הרי לא תדע לעשות את זה... אז מה העניין?
האמת היא שלא התעניינתי בנשים ולא הצלחתי להבין למה אנשים מתחתנים. ניסיתי לשאול את חבריי מה הדחף להתחתן בגיל צעיר כל כך, ואחד מהם, מעט מודרני, הודה בחוסר נעימות שזה "בשביל הסקס". אמרתי לו "אז לך לזונה". לא נשמע לי סביר לסגור את עצמך לשארית חייך בשביל הנאה כזו. חבר אחר אמר לי שהוא מתחתן מהפחד על החטאים שהוא עובר כל עוד אין לו אישה (זרע לבטלה). אני לא הייתי מוטרד מהעברות האלה כך שגם זו לא הייתה סיבה. לא רציתי להתחתן, לא רציתי להביא ילדים לעולם. ניסיתי לדחות את הצעות השידוכים ככל יכולתי. הצלחתי עד גיל 23, והייתי מזקני השכבה שלי. לתומי, ולגודל הפסימיות שבי, חשבתי – "אין לי הרבה אפשרויות, אני לא אעז לעזוב, המצב כיום דפוק, ואם אתחתן, כנראה שהמצב ימשיך להיות דפוק, אבל אולי המצב יהיה דפוק מספיק שאוכל להתגרש... וכגרוש יהיה לי יותר מרחב להשתנות ולגיטימציה לצאת בסופו של דבר". אני יודע, זה נשמע מוזר, אבל רק מי שנפשו נלחצה לתוך משבצת שלא מתאימה לה, יוכל להבין.
כבחור חרדי – הנישואים הם בחירה פסיבית בעוד ההימנעות מהם זו בחירה אקטיבית. לא יכולתי להילחם בזה לאורך זמן. את הבחורה הראשונה הצלחתי להוריד בתירוצים שונים אבל בבחורה השנייה נחלתי כישלון חרוץ.
הפגישו אותי עם בחורה צדיקה ויראת שמים בצורה מוחלטת. עשיתי כל שביכולתי לגרום לה להגיד לא. אבל כמה שאני הייתי צייתן היא הייתה צייתנית הרבה יותר. היום, כשאני מכיר את אביה, אני מבין שלא היה סיכוי שהיא תגיד לא. התארסנו.
לא היה בי גרם אחד של הנאה או אושר.
אחרי החתונה המשכתי לחלל שבת, אבל בדברים ממש מינוריים כמו לחתוך נייר טואלט. עיגלתי פינות. הייתי קם בבקרים מוקדם, מזיז את הכפתור בטייפ ומפעיל רדיו בווליום נמוך, שהיא לא תשמע. הרדיו היה החלון שלי לעולם החיצון.
יש לי שבעה ילדים. שבעה יותר מדי.
לא עזבתי כי לא היה לי לאן. משמעות העזיבה היא לצאת לעולם ברמה של ילד בכיתה ג', חסר כישורים. היום אני רואה אנשים עושים את זה, אבל אז – לא הכרתי אנוסים אחרים, הייתי עם עצמי, לאן אצא? לאיזה עולם?
אחרי שנחשפתי בפייסבוק לעולמם של היוצאים הגיעה תחושה של החמצה גדולה, אבל אני לא רואה שיש לי דרך לשנות את זה.
גאווה
מורה נבוכות
אמיר שטיין
שלום חברות וחברים, הצטרפו אליי היום למסע אינפורמטיבי בעולמה המופלא של קהילת הלהט"ב! יחד נצלול לתוך ים הקשת של הזהויות המגוונות וההיסטוריה התוססת של חודש יוני, חודש הגאווה. בסיור אנסה להכיר לכן ולכם את הקהילה הגאה, את המושגים ואת ההיסטוריה, כך שבמקום לחוש בלבול ומבוכה מול הזהויות השונות והתרבות התוססת, תוכלו להצטרף, ליהנות, או אם תרצו, לתמוך מהצד.
אז קודם כול נתחיל בשאלה: מה זה להט"ב?
להט"ב אלו ראשי תיבות של הזהויות שמרכיבות את הקהילה הגאה; לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים, ביסקסואליים – ועוד. את העוד הזה מקובל לסמן, בדרך כלל, בסימן פלוס (+), ולכן הרבה פעמים תוכלו לראות את המונח "להט"ב+" או "להטב"ק". מייד נרחיב על כך, על הסימן פלוס ועל האות ק'. אנא התאזרו בסבלנות.
המשמעות ההיסטורית של חודש הגאווה
עכשיו, כשהבנו את השם, הבה ניסע מעט בזמן ונגלה מדוע נבחר חודש יוני להיות חודש הגאווה. או כפי שאנו אוהבים לשאול, מה נשתנה בחודש הזה מכל החודשים?
אם כן, הזמן: שנת 1969. המקום: העיר ניו יורק. החלל: פונדק סטונוול; מקום מפגש של קהילת הלהט"ב, בעיקר של נשים טרנסיות שנזרקו מבתיהן, וגם גברים הומואים וביסקסואלים. הפונדק היה נתון לפשיטות משטרתיות ולהטרדות תכופות. אבל בלילה גורלי אחד, בחודש יוני 1969, הקהילה אמרה, "די, מספיק!" יושבי הפונדק ואחרים מקהילת הלהט"ב ותומכים התקוממו נגד האלימות המשטרתית. לימים, אירועי המחאה זכו לשם "מהומות סטונוול". ההתקוממות הזו הציתה ניצוץ, וזה התפשט כאש בשדה קוצים. כך התעורר גל עצום של אקטביזם להט"בי ומאבק לשוויון זכויות.
מאז "מהומות סטונוול" הוגדר חודש יוני כחודש של מאבק להט"בי.
ברבות השנים והשינויים המבורכים, קבלה של להט"ב וחקיקה שמבטלת אפליה, נעשה חודש זה זמן של חגיגות. מצעדי הגאווה מסמלים את השינוי שעבר הציבור, שלהט"ב כבר לא צריכים להתחבא. החוגגים מרבים להשתמש בנצנצים, כדי לסמל זאת, והמצעדים הם תהלוכות של מוזיקה שמחה, שלטים התומכים באהבה ללא גבול ובקבלה. חודש זה הוא גם הזדמנות לקהילת הלהט"ב ובעלי בריתה להתאחד, לעמוד גאים יחד ולהראות לעולם את העוצמה והחוסן של הקהילה.
בעלי ברית
בעלי הברית של הקהילה הם חלק חשוב מההיסטוריה הלהט"בית; החל מאנשים שהצילו להט"בים שנרדפו בזמן מלחמת העולם השנייה, ועד דמויות ציבוריות שתמכו במאבק של להט"בים לשוויון זכויות. הקהילה הגאה לא קיבלה את זכויותיה רק כי הלהט"בים עצמם התקוממו ודרשו שוויון, אלא גם בזכות אנשים שהטו אוזן, למדו והקשיבו למאבק שלנו. בישראל, האישה המובילה הייתה חברת הכנסת שולמית אלוני ז"ל. עד שנת 1988 נכלל בחוק העונשין הישראלי סעיף האוסר על משכב זכר. העונש על "קיום יחסים שלא כדרך הטבע" היה עד 10 שנות מאסר. חוק זה הוחל בארץ עוד מימי המנדט הבריטי. רק במרץ 1988 עברה בקריאה שנייה ושלישית הצעת החוק של שולמית אלוני – הצעה המבטלת את הסעיף בחוק העונשין האוסר על קיום משכב זכר. ביטול החוק היה אחד המרכיבים הבולטים של המהפכה הלהט"בית בישראל, ונחשב לרגע יציאתה של הקהילה הגאה מהארון כקבוצה פוליטית. תוכלו לקרוא על כך עוד באתר "יום בהיסטוריה להט"בית".
בעלי הברית של הקהילה הגאה הם חלק מהסיבה להוספת הסימן פלוס אחרי המילה להטב"ק. הם לפעמים גם מסומנים באות A באנגלית. קבוצה נוספת שמיוצגת על-ידי האות A זו קהילת הא-מיניים וקהילת הא-רומנטיים. אנשים א-רומנטיים וא-מיניים הם אנשים שחווים פחות משיכה מינית או לא חווים רגשות רומנטיים בעוצמות שמקובל בחברה.
האות ק' מסמלת זהות מגדרית שהיא מעין קטגוריית-על עבור כל הזהויות שחורגות מהזהויות המיניות-מגדריות הנפוצות. זהות מאגדת זאת נקראת "קוויר", והיא כוללת את כל הקשת הלהט"בית. מעניין לזכור שבמקור המילה "קוויר" (Queer), שפירושה "חריג" הייתה מילת עלבון למי שזהותו המגדרית לא תואמת את הנורמה, וכיום הקהילה הגאה עצמה אימצה אותה בהקשר חיובי של קבלת האחר והעדפת הגיוון. המילה קוויר היא מילה נוחה לאנשים כמוני, ששייכים ליותר מאות אחת של המילה להט"ב. במקום להציג את עצמי כטרנסג'נדר - אדם שהמגדר שיוחס לו בלידה לא תואם את מגדרו הנוכחי; א-בינארי – אדם שלא מזדהה כגבר או אישה, אלא כגם וגם או קטגוריית ביניים; שהוא גם ביסקסואל – אדם שנמשך ליותר ממגדר אחד, אני מגדיר את עצמי כקוויר. זה יותר פשוט ככה.
חודש הגאווה כיום
גם כיום, חרף התיקונים והשוואת הזכויות של קהילת הלהט"ב לאלו שאינם בקהילה, חודש הגאווה לא עוסק רק במצעדים ובמסיבות, הוא עוסק בהכרה במאבקים העומדים בפני הקהילה גם בימים אלו. החודש הוא תזכורת לכך שקבלה ושוויון עדיין לא מומשו במלואם עבור כולם. יוני הוא גם זמן שמוקדש לחינוך למען צדק חברתי והכלה. בין המאבקים שעדיין מתחוללים בישראל נכון לחודש יוני 2023: זכותן של נשים לסביות וביסקסואליות להירשם כאימהות בלי שיצטרכו לפנות לשם כך לבית המשפט; מאבקם של גברים טרנסים, ביסקסואלים והומואים לאמץ ילדים, ולהביא ילדים בפונדקאות.
מאבק נוסף הוא מאבק באפליה בכל תחומי החיים: שכירת דירות, גישה לשירותי רפואה וכדומה. קהילה שסובלת במיוחד בתחומים אלו זו הקהילה הטרנסית. אנשים טרנסים (ואני ביניהם) עדיין סובלים מאפליה קשה בגישה לשירותי רפואה, אפליה תעסוקתית והטרדות רבות על רקע היותנו אנשים מגווני מגדר. הטרדה שכרגע החוק לא בהכרח מגן מפניה.
הסברה וחינוך
לחינוך תפקיד חיוני ביצירת חברה מקבלת ומבינה יותר. על ידי למידה על נטיות מיניות שונות, זהויות מגדריות והאתגרים העומדים בפני קהילת הלהט"ב, אנשים הופכים לבעלי ברית ועוזרים ליצור עולם שוויוני יותר. חוסר היכרות וסטיגמות הם בין המכשולים הגדולים ביותר העומדים בדרכם של להט"בים המבקשים לחיות את חייהם בשלווה, ליהנות כמו כולם משוויון הזדמנויות ומיחס שווה. כשאנשים לא מכירים הם נוטים לחשש-יתר. בגנים ובבתי ספר החלו להכניס ספרים עם סיפורים על משפחות מגוונות, כדי שהמנעד האנושי המוצג לילדים יהיה קרוב יותר לייצוגו בחיים האמיתיים.
אני אתעלה מעל כל זה
מושקא קורקוס
הייתי שוכבת במיטה עד השעות הקטנות של הלילה, ממתינה בציפייה דרוכה. באנגליה הפרק כבר יצא, ואני חיכיתי חסרת סבלנות עד שיעשה עלייה לארץ, בעוד כמה שעות.
סוף סוף זה קרה: "ג'נטלמן ג'ק – פרק 3" התחיל להתנגן במסך הקטן של הטלפון שלי. הנה שיר הפתיחה, סצנה ראשונה, שנייה, והעיניים מתאמצות, מתרכזות שלא לפספס כלום.
כך נראו חיי במשך תקופה.
הסדרה "ג'נטלמן ג'ק" מגוללת את סיפור חייה של אן ליסטר, הנחשבת ללסבית המודרנית הראשונה. ליסטר תיעדה את מסעותיה וקורותיה ביומן בשפה מקודדת. כחמש מיליון מילים שפוענחו שנים לאחר מותה, ומשמשים מסמכים יקרי ערך של היסטוריה קווירית. היא הייתה גם הראשונה שעשתה טקס המקביל לנישואין עם אישה, ואף גרה עם אישה באחוזת המשפחה עד יום מותה.
בזמן הצפייה, מתוך איזו תחושת התעלות וחדוות הגילוי, לחשתי לעצמי, ״גם אני כזאת.״ ואז קצת יותר בקול: ״נראה לי שאני כמו אן, אני חושבת שאני אוהבת נשים״. זה הדהים אותי. סדרת טלוויזיה גרמה לי להבין שאני לסבית. להיות כמו אן ליסטר משמע לאהוב נשים, אך בעולם המאפשר לי לעשות זאת בגלוי. כמה מזל יש לי. זכיתי לחגוג את גילוי הזהות המינית שלי בהזדהות קרובה לדמות גדולה מהחיים. אף אחד לא ראה אותי ברגעים האלה, אבל אני ראיתי לתוכי פנימה כפי שלא ראיתי מעולם. ״אני אוהבת ורק אוהבת את המין היפה, הלב שלי נרתע מכל אהבה אחרת מלבדן, כך זה היה מילדות, נולדתי ככה,״ אמרה אן ליסטר, ולי פתאום נהיה פשוט ושלֵו וברור כשמש.
מאז אני מרגישה שליחת חב״ד של הסדרה. כן, אני גאה לספר שרבות מחברותיי ספק הוכרחו ספק שוכנעו לצפות בה יחד איתי בפעם השביעית והשמינית. האמת היא שקל לי להסביר את האובססיה; בעיניי זו סדרת חובה לכל קווירית מתחילה. אן ליסטר, כפי שהיא מגולמת בסדרה, היא כוח בלתי ניתן לעצירה. את לא יודעת אם את רוצה להיות היא – או להיות איתה. ולמה או-או כשאפשר גם-וגם?
חוויתי אותה בעצמותיי מהפריים הראשון. בכיתי איתה, כאבתי את כל תלאותיה ורציתי עוד מכוח החיים הבלתי נדלה שלה.
מדהים שהיא כתבה בעיקשות כל פרט קטן מחייה, אבל לא הייתה לה מילה אחת לכתוב את הזהות שלה. בכל זאת היא כתבה. במילים אחרות, היא בראה לה שפה משלה. זה כל כך מהפכני. כל "בייבי-גיי" חייבת לדעת זאת. היא הייתה אישה שנשבר לה הלב מנשים שלא יכלו לגייס מספיק כוחות כדי לחיות נגד מוסכמות החברה. ובצדק, מבחינתן. בזמנן זה היה קשה עד בלתי אפשרי.
אן הגישה לי מצע של אפשרויות הופכיות, אך משלימות ביופיין, ובהן רוך ואומץ, אהבה ושברון לב, שמחה עצומה הכרוכה לפעמים בכאב.
כאשר יצאתי מהארון בפני כולם, חייתי על ענן. הרגשתי אותה, את אן, מעודדת אותי, לכי, חיי ותאהבי באומץ, אני איתך.
ג'נטלמן ג'ק היה כינוי הגנאי שהודבק לליסטר מגברים שלא ידעו כיצד להתמודד עם אישה מבריקה ולא שגרתית כמותה. הם היו עסוקים בגינונים הגבריים שלה ובבגדים ה״לא נכונים״ מבחינה מגדרית. היא באה בזמן, אבל הזמן לא בא לקראתה. עם זאת, אן ענדה את חריגותה בגאווה והפתיעה את החיים בעימות חזיתי. העולם הסעיר אותה, והיא לא התכוונה לתת לחיים לחמוק כשיש כל כך הרבה מהם.
אך גם הרוח החיה נשברת לפעמים; כאב לה. בגלל השוני, בגלל ההשפלות, בגלל המבטים הבזים ברחוב. אן נלחמה לתפוס לה מקום בעולם, על אף סירובו העיקש לאפשר לה זאת.
״אני אתעלה מעל זה,״ היא כתבה ביומן. מעל כל הפנים הקשות, מעל המילים שכוונו כחיצים לפגוע.
ידעתי שאת המשפט הזה אני רוצה איתי תמיד, אני רוצה לזכור בכל יום – להתעלות.
רבות מאיתנו לא גדלו בעולם שהעניק מילים לחוויות השונות שלנו, נאלצנו לדחוק רגשות שלא יכלו לבוא לידי ביטוי במסגרות החרדיות שהתחנכנו בהן. במובנים רבים, דרך ארוכה עוד לפנינו. עלינו להילחם, להרגיש באומץ ולמצוא מילים היכן שאין. ובמשימת חיי, בריאת היש מתוך האין, קעקעתי על העור: I’ll RISE ABOVE IT. אני אתעלה מעל זה. כידיעה. כמשאלה.
לעמוד הסדרה ב-IMDB
יוצאים בהיסטוריה
המלחמה על חירות המחשבה
עקיבא גרין
בין שלל האתגרים שמציבה בפנינו מלחמת אוקטובר 2023, נבחנת יכולת הטלת הספק, חירות המחשבה והבעת דעות שאינן בקונצזוס. זה אף פעם לא היה פשוט וקל, ובמצבים מסוימים הותקף האדם החושב ושילם מחיר כבד על הבעת דעותיו. עקיבא גרין נזכר בהוגה היהודי, המוחרם-מפורסם, שתעוזתו משמשת עד היום אות ומופת למבקשים לעצמם חירות מחשבתית.
חרם חריף
בשנת 1656, באמסטרדם, התפרסם בפומבי כתב חרם. המפרסמים היו פרנסי העיר, ואולי גם הגאון רבי שאול מורטירה, רבה של הקהילה הספרדית-פורטוגזית בעיר. מושא כתב החרם היה – ברוך שפינוזה, או בשמו ההולנדי Benedict de Spinoza.
נוסח החרם החמור (על פי תרגומו של פרופסור ירמיהו יובל) מסביר כי:
האדונים מן המעמד [-הפרנסים] מודיעים לכבוד מעלתכם כי מאחר שמזה זמן נמסר על השקפותיו ומעשיו הרעים של ברוך דה אספינוזה, והם ניסו בדרכים ובהבטחות שונות להשיבו מדרכיו הרעים, אך לא עלה בידם לתקנו, ואדרבה, כל יום הגיעו לידיעתם ידיעות נוספות על כפירות נוראות שעשה ולימד, ומעשים עצומים שחולל, ויש בידם עדויות רבות וראויות לאמון שנמסרו כולן בנוכחות האדונים החכמים [-הרבנים] לכן נמנו וגמרו על דעתם של אלה כי אספינוזה הנ"ל יוחרם וינודה מעדת ישראל, והרי הם מטילים עליו את החרם דלהלן: "בגזירת עירין [-מלאכים. כלומר: בהסכמת המלאכים] ובמאמר קדישין [-קדושים. כינוי נוסף למלאכים] אנו גוזרים חרם, נידוי, אלה [-קללה) ושמתא [-ונידוי] על ברוך דה אספינוזה, בהסכמת האל יתברך וכל הקהל הקדוש הזה.. ארור יהיה ביום וארור בלילה, ארור יהיה בשוכבו וארור בקומו, ארור בצאתו וארור בבואו, וא[דוני] לא ירצה בכפרתו ותבער בו חמת א[דני] וקנאתו... "ואתם הדבקים בא[דני] א[להיכם] חיים כולכם היום" ואנו מזהירים שאיש אינו רשאי להתקשר עמו בעל פה או בכתב, ולא לעשות לו שום טובה, ולא לשהות עמו תחת קורת גג אחת... ולא לקרוא שום חיבור שעשה או שכתב.
קריאת המילים החריפות הללו, רצופות הקללות והגידופים, האזהרות והתוכחות, מעלה את השאלה מה היו "מעשיו הרעים" ו"מעשיו העצומים" שהספיק לעשות ברוך שפינוזה, בעל בית מסחר ובן למשפחת אנוסים, שבאותה העת היה בן 24 שנה בלבד?
זעם קדוש - על שם מה?
ניתן לומר שהעזתו לערער על "קדושת הטקסט המקראי" עוררה עליו את חמתם של הקפדנים. היו ששיערו שהתרועעותו עם נוצרים היא שהובילה לכתב החרם.
הבעיה הטמונה בהשערות אלו היא שהן עדיין לא מבהירות את הסיבה לחומרתו וחריפותו של נוסח החרם. ערעור קדושת הטקסט כבר נעשה על ידי רבי אברהם אבן עזרא באופן גלוי, מאות שנים לפני כן; משכך לא ברור מדוע יצא הקצף דוקא על דבריו של שפינוזה. נוסח החרם שולל גם את ההשערה שהטריגר היה הידידות עם נוצרים.
הטענה היחידה שנותר לדון בה היא התרעומת על הפנתיאיזם של שפינוזה. הפנתיאיזם של שפינוזה גרס שהאל והטבע חד הם. על פי שיטתו, אין עולם ואל חיצוני – טרנסצנדנטלי, אלא העולם הוא אינסופי והוא האלוהות בעצמה.
במסגרת זו לא נרחיב בעקרונות הפנתאיזם של שפינוזה, אבל אף מבלי להיכנס לעומק הדיון הפילוסופי, ניתן לראות עד מהרה שלא מדובר כאן בכפירה איומה ונוראה המצדיקה קללות וגידופים בוטים כל כך. הרי שפינוזה לא הכחיש את קיומו של האל אלא הביא פרשנות מסוימת לביטוי שלו בעולם.
אסמכתה לדברינו ניתן לראות מכך שהיו רבנים רבים שהאמינו בתפיסת הפנתיאיזם בכל מיני הטיות. די אם נציין את הפולמוס שהתעורר סביב דברי חכם דוד ניטו (1654 – 1728) אשר בדרשתו בבית הכנסת של בני העדה הפורטוגזית בלונדון טען שהטבע הוא גילויו של אלוהים. הדברים עוררו כמובן תרעומת בקרב מתנגדי הרב, שטענו שדבריו מזכירים את שפינוזה הנודע לשמצה. לעומתם, רבים צידדו בעמדה זו ולא ראו פסול בדברים.
אלוהים הוא הטבע - גם בתפיסה הדתית
לשם הבהרת עמדתו, חכם ניטו הדפיס מסכת תיאולוגית מיוחדת לליבון סוגיה זו. המסמך נקרא "ההשגחה האלוהית" (De La Diving Providencia). אולם הסערה לא שככה. משכך, פנו בני הקהילה לבוררות אצל רבי צבי אשכנזי – החכם צבי, רבה המפורסם של אלטונה. החכם צבי, בספר תשובותיו (תשובה יח), פותח בדברי חכם דוד ניטו: "החכם המרומם ונעלה כמורנו הר"ר דוד ניטו נ"ר, אב בית דין ומורה צדק בקהל קדוש שערי שמים, דרש בבית הכנסת דרוש זה תוארו מועתק מלשון לעז ללשוננו הקדושה: אומרים שאמרתי בישיבה שהשם יתברך והטבע, והטבע והשם יתברך, הכל אחד. אומר אני שכך אמרתי, ואני מקיימו ואכריחנו מאחר שדוד המלך מקיימו במזמור קמ"ז (תהילים קמז, ח) 'המכסה שמים בעבים המכין לארץ מטר המצמיח הרים חציר וכולי'. אבל צריך לידע, הטו אזנכם יהודים, מפני שהוא העיקר הראשון מאמונתנו - ששם 'טבע' הוא מהמצאת האחרונים מזמן ארבע או חמש מאות שנה סמוך לזמנינו, מאחר שאינו מצוי בדברי חכמינו הקדמונים ז"ל, אלא שהקב"ה משיב הרוח והוא יתברך מוריד הגשם והוא יתברך מפריח טללים. מזה מוכרח שהקב"ה עושה כל אותן העניינים שהאחרונים קוראים 'טבע' באופן שטבע אין בעולם, ואותו הדבר שהוא ההשגחה הוא שקוראים 'טבע'. זהו שאמרתי שהאלוקים והטבע והטבע והאלוקים הכל אחד'.
"דעה זו היא ישרה, חסידה וקדושה, ואשר לא יאמינו בה הם קראים ואפיקורסים עד כאן, ויש עליו עוררין לאמר כי סרה דיבר על ה'". לאחר דיון ממושך ומפורט בדברי חכם דוד ניטו, תוך הבאת מובאות התומכות בדברים מהכוזרי ומהשל"ה, מסכם חכם צבי: "באופן שצריכין אנו להחזיק טובה להחכם הכולל המרומם כמורנו הרב ר' דוד ניטו ה"י [-ה' ישמרהו] על הדרשה שדרש, להזהיר את העם לבל יטו לבבם אחרי דעת הפילוסופים האומרים בטבע כי ממנו יצאו תקלות רבות והאיר עיניהם באמונתנו האמיתית שהכל בהשגחה מאיתו יתברך ואמינא ליה יישר כחו וחילו, וכל המהרהר אחריו אחרי רואו דברינו אלה חוששני לו מחטאת".
חכם דוד ניטו, מצידו, הפנים את דברי חכם צבי, גם אם לא התכוון לכך בתחילה, והביאם כמעט כצורתם בספרו "מטה דן - כוזרי שני" (ויכוח רביעי סימן ד).
אם כן, מה הייתה הטענה כנגד שפינוזה? מה בדבריו עורר את זעמם של פרנסי קהילת אמסטרדם?
אמת מהדהדת
אולי אפשר להציע שתפיסותיו על חירות וחופש הבחירה הטרידו את מערכת העולם הדתית-פטריארכלית שרווחה באותה עת? בחיבורו "מאמר תיאולוגי מדיני" (פרק כ) טוען שפינוזה: "שיחזיק על הצד היותר טוב את זכותו הטבעית להתקיים ולפעול בלי נזק לעצמו ולזולתו". מלבד זאת, שפינוזה דגל בדטרמיניזם מוחלט, שבו בעצם אין בחירה חופשית אלא כל הפעולות נגרמות בשל שרשרת נסיבות הקשורות זו לזו בשלשלת.
שני נושאים אלו משמיטים את עיקר משמעותה של הדת, ואולי בשל כך התרעמו עליו פרנסי אמסטרדם והממסד הרבני, וגם זה הנוצרי. המלחמה כנגד שפינוזה משמשת בעצם מלחמה כנגד חירות הדעת. אומנם בתחילה כף הניצחון נטתה לטובת מתנגדי שפינוזה, אולם לבסוף דעותיו ותפיסות עולמו חלחלו והשפיעו על רבים ורבות לאורך הדורות ועד ימינו.
ניתן לסכם את הדברים במילותיו המופלאות של הפסוק בספר קהלת (ח, ה): "אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח". לא ניתן לכלוא את הרוח האנושית השואפת לצאת אל החירות.
הקראים אינם מתאחים לעולם
עקיבא גרין
עסק הביש וספיחיו
בימי ראשית המדינה פעלה במצרים רשת ריגול ישראלית. בשנת 1954, בעקבות פעולה לא מוצלחת של החולייה, נתפסו 12 מחבריה והועמדו לדין. שניים מהם, משה מרזוק ושמואל עזר, הוצאו להורג. לימים, פרשייה עגומה זו כונתה "עסק הביש".
כשנה לאחר מכן ניגש יוסף מרזוק, קצין במילואים ואחיו של משה, למזכירות בית הדין הרבני בחיפה וביקש להירשם לנישואין. בקשתו נדחתה. הסיבה: יוסף השתייך לעדה הקראית-מצרית, ואילו בחירת ליבו, מרים דייסי מטבריה, לא הייתה קראית.
קראים, נזכיר, הוא כינוי ליהודים שבחרו לקיים את מצוות התורה שבכתב בלבד, ולא קיבלו עליהם את מסורת התורה שבעל פה, או כל סמכות רבנית אחרת. לצורך ההבדלה, יהודים הנוהגים לפי המסורת הרבנית נקראים "יהודים רבניים".
קשייו של האח השכול העסיקו את דעת הקהל. הסיפור תואר בהרחבה באמצעי התקשורת והגיע עד מסדרונות בית הנבחרים שלנו.
בינואר 1956, חברת הכנסת אֶמה לוין-תַּלְמי לוחמת החופש המפורסמת ממפלגת מפ"ם, הגישה שאילתה בנושא. ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, הגיב בזו הלשון: "ברצוני לקוות שבכל מקרה שתעמוד שאלת נישואין בין קראים לבין רבניים ימצאו הרבנים היתר". הרוחות בכנסת סערו. זרח ורהפטיג, שהיה אז שר הדתות מטעם מפלגת מפד"ל, צידד בעמדתו של בן גוריון וטען שהרבנות היא הגוף היחיד המורשה לעסוק בנושא זה. בעקבות אמירה זו הרוחות התלהטו עוד יותר.
הסערה סייעה לבני הזוג. בסופו של דבר בית דין מיוחד התכנס והעניק להם אישור להתחתן. הנימוק: איסור הנישואין עם בני העדה הקראית חל על קראים ממוצא רוסי ולא על קראים ממצרים.
סיפור זה הצית מחדש את אש היריבות שבערה בהיחבא במשך שנים רבות, וחשף את עומק הפער בין שני הזרמים – הקראים והרבניים. מה הם מקורותיה של העדה הקראית, ומדוע הרבנים חשים כלפיה רגשות שנאה ותיעוב עזים כל כך?
קיצור תולדות התנועה הקראית
תנועת הקראות נוסדה במאה השמינית בערך. מקימה, ענן בן דוד, נמנה עם אליטת תלמידי החכמים באותה תקופה. החוקרים חלוקים בדעתם בשאלה, האם ענן ראה בקראות זרם חדש או שחזור של עמדות הצדוקים, שהיו זרם מוביל ביהדות בימי בית שני. כך או כך, ענן התהדר בייחוס מכובד – צאצא ממשפחת דוד המלך, והיה איש עשיר, נשוא פנים ונעים הליכות. בקיאותו בתורה ושלל המעלות שהוזכרו סללו לענן דרך למשרה נחשקת: תפקיד ראש הגולה. אולם המינוי טורפד על ידי ראשי ישיבות בבל בשל מאבקי כוח ואגו. היחסים בין ענן לרבנים הלכו והידרדרו, ובשיאם – העלילו הרבנים על ענן שהוא מבקש למרוד במלכות. זהו הנרטיב הקראי.
לפי המסורת הרבנית, רבני בבל החליטו שלא למנות את ענן מסיבות ענייניות, והוא – בתגובה, החליט להילחם בהם בכל כוחו, לערער על סמכותם ולפעול לביטול מעמד הרבנים.
ראשית ימי הקראות היו ימי הזוהר של התנועה. על פי הערכות המקובלות במחקר, בפרס ובמצרים קרוב למחצית מבני העם היהודי נהגו כמנהג הקראים. הרמב"ם, שפעל במרבית ימיו במצרים, ושבכתביו ניכרת השפעתה הגדולה של הקראות, בלם את התפשטות התנועה. הוא עשה זאת בשני מישורים. במישור הרעיוני, ביסס וחיזק את חשיבותה ומעמדה של התורה שבעל פה. תעיד על כך הפתיחה של חיבורו המונומנטלי "היד החזקה". במישור המעשי, ניצל הרמב"ם את מעמדו הרם בבית המלוכה ופעל להפחת מספר הקראים. לפי עדותו, מלחמתו באה כהמשך ישיר למאבקו של רבי סעדיה גאון בקראים: "לפי שהיו בני דורו בעלי סברות נשחתות, וכמעט שתאבד תורת ה', לולא הוא, עליו השלום, לפי שהוא גילה מן התורה מה שהיה נעלם, וחיזק ממנה מה שנתדלדל". במקום אחר באגרותיו מתאונן הרמב"ם על כך שאנשי מצרים נוטים אחר הקראים בדיני נידה.
ההבדלים בין מנהגי הקראים למנהגי אחיהם היהודים הרבניים באופן הנישואין והגירושין הובילו את גדול רבני אשכנז "הרמ"א" (1572-1520) לפסוק באופן נחרץ: "הקראים אסור להתחתן בהם וכולם הם ספק ממזרים ואין מקבלין אותם אם רוצים לחזור". נוסח חמור וחריף זה מעניק לנו חלון הצצה נוסף על עוצמת השנאה שרחשו הרבנים לבני העדה הקראית. אפילו מומר (יהודי שפרק עול ומחלל שבת בפרהסיה) זוכה ליחס הוגן וטולרנטי, כיוון ש"אין דוחים אבן אחר הנופל".
בן דורו ושאר בשרו של הרמ"א, רבי שלמה לוריא המכונה "המהרש"ל" (1573-1510) הוסיף והזהיר: "ואני שמעתי שחכם גדול בארץ ישראל רצה להתיר הקראים ונקצרה לו השעה מהשמים והלך לעולמו ולא נשא פנים לתורה ברוך המקום".
העמדות החריפות הללו מבהירות מדוע סערו הרוחות בכנסת, מאות שנים לאחר כתיבתן, בעקבות השאילתה של ח"כ אמה לוין-תלמי.
קרב הקראים והרבנות – המאה העשרים
הרב עובדיה יוסף, שהתפרסם בקרב הציבור בגישתו ההלכתית המקלה, נכנס באותם הימים לעובי הקורה, והחל לכתוב תשובה הלכתית מקיפה שנועדה להתיר נישואי קראים ויהודיים רבניים. התשובה הסתמכה בעיקר על דעת חכמי ספרד, בהם הרב"ז, שנטו להקל בדבר. אולם רעיו האשכנזים של הרב עובדיה, רבי אליעזר וולדנברג המכונה "הציץ אליעזר", ורבי צבי פסח פראנק, המכונה "ההר צבי", לחצו עליו שלא לפרסם את ההיתר. הלחץ עשה את שלו: הרב עובדיה גנז את תשובתו, ובמשך ארבעים שנה נמנע מפרסומה ברבים.
יהדות אותנטית – יש דבר כזה בכלל?
"ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים, או המנצחים לשעתם". כיום, מאות שנים לאחר ניצחון הרמב"ם והפיכת הקראים למיעוט שולי וזניח, מנהגי העדה ואורח חייהם נראים לרובנו מגוחכים. למשל, צורת שמירת השבת שלהם שונה משמירת השבת המסורתית, דיני הכשרות שונים ועוד. אנו מורגלים לקבל בשוויון נפש את המוכר והידוע ולהתייחס אליו כאל "נורמה", ולדחות תפיסות החורגות מהנורמטיביות כביכול. אך אם נתבונן בכנות נבין שאורח החיים של הקראים ואמונתם הדתית אינם אלא השקפה שונה מהתפיסה האורתודוקסית השלטת. מימי חז"ל ועד ימינו היהדות הרבנית הרגילה את המאמינים לראות ברבנים סמכות עליונה, פעלה להרחיקם מהתורה שבכתב והטמיעה חוקים והלכות שכלל לא מוזכרים בה. האם זו היהדות האותנטית-מקורית? ספק רב...
אם הקראים פועלים לפי חוקי התורה שבכתב ומנהגם נראה מגוחך, כל שנותר לנו לתהות הוא מה בעצם מגוחך – המנהג הקראי או התורה שבשמה הם פועלים?
יוצאים לבלות
יצירה יוצאת לעולם - טור אורח
בולוניה. איטליה. ינואר 2022.
עברתי להתגורר כאן עם בן הזוג שלי לפני כמה שבועות. איני דוברת את השפה, לא מכירה איש, רחוקה מהבית ומהמשפחה. נשמע מוכר?
הטלפון שלי צלצל, על הצג "יוצאים לשינוי".
על כוס קפה איטלקי ומאפה אגוזים מספרים לי: "רוצים לכתוב הצגה על סיפורי יוצאים, את מכירה מישהו שירצה לעשות את זה?"
רגע של חשש, שאיפת אוויר עמוקה, ואני עונה – "אני".
באותו הזמן כבר הייתי מעורה בעולם היציאה. במשך שנתיים הובלתי קבוצת תיאטרון בסלון של "יוצאים לשינוי" בתל אביב, אחר כך הייתי רכזת תוכן קהילה. ספגתי כל כך הרבה סיפורים, שירים, רגעים ואנשים שנכנסו לי ללב. "אני אכתוב, ואני אביים", אמרתי. וכך התחיל המסע.
אז איך בוראים הצגה יש מאין?
יש הרבה שיטות לכתיבת מחזה. אחת מהן היא באמצעות שאלות: על מה המחזה? מה התמה? מהם הנושאים האוניברסליים ביצירה, כלומר נושאים הנוגעים לכל אדם באשר הוא, בכל מקום ובכל זמן.
עשיתי רשימה:
שייכות,
קהילה,
מיניות,
יחסים עם המשפחה,
בחירה,
בדידות.
הרשימה הבאה התחברה תוך כדי שיחת זום עם אנשי "יוצאים לשינוי"; שאלנו את עצמנו באילו נושאים בתוך תנועת היציאה חשוב לנו לגעת"
ניכור הורי,
צבא,
שילוב בתעסוקה,
השכלה,
בינו לבינה,
האתגרים בדרך,
ההצלחות שבדרך.
בעקבות השיחה הוצפתי בזיכרונות ובסיפורים שבזמנו הדהימו אותי ורציתי להכניס להצגה; הצעדים שעושים בתפילת שמונה־עשרה, שתמיד נראו לי כמו ריקוד; שירי שבת ששמעתי לראשונה ופתחו לי את הלב; קטע חזנות שהושר בכוונה גדולה ובעיניים מתגלגלות; לימוד גמרא ותנועת האגודל האופיינית ללהט הלימוד. וכך נוספו עוד רשימות.
התחלתי תחקיר. דיברתי עם יוצאות ויוצאים בשלבים שונים בתהליך היציאה, חיפשתי סיפורים מעניינים, סיפורים שיש בהם קונפליקט פנימי חזק.
עוד רשימות, ועוד טקסטים.
בשלב מוקדם של התהליך הבנתי שיש חשיבות לכך שהשחקנים יהיו יוצאים בעצמם ושגם הם ישתפו בסיפורם האישי. פניתי לאבי אופיר המוכשר, שכבר הכרתי, והוא חיבר אותי לטס מאיר. אבי וטס, שניהם, בוגרי בית ספר למשחק, שניהם גדלו בחברה החרדית בירושלים, שניהם אנשים מרגשים. אני זוכרת את השיחה הראשונה שלנו. היא הייתה בזום, כזכור הייתי באיטליה, ועדיין – ההתרגשות הורגשה באוויר, וגם הרבה חשש. ביקשתי שישלחו לי חומרים, סיפורים שחשוב להם לספר על היציאה שלהם.
כבר למחרת קיבלתי מייל עם טקסטים מדהימים.
בשנה האחרונה ההצגה עלתה מול קהלים שונים במיקומים גיאוגרפים שונים: תל אביב, חיפה, באר שבע, תיכון בעמק חפר, סלון בבית ביישוב בצרה, ואפילו בתיאטרון עתיק ברובע היהודי של וינה, ועוד.
אני זוכרת את האישה החרדית שצפתה בנו, יצאה מהאולם, נשענה על הקיר בתנוחה מרושלת ואמרה, "אם ככה זה מרגיש להיות יוצא, אז גם אני בעצמי נחשבת יוצאת"; את הגבר החרדי המבוגר שישב לידי בהצגה, אוזניות מונחות על ברכיו, ובכל פעם שטס שרה הכניס אותן לאוזניים בתנועה יעילה והפעיל מוזיקה בטלפון הכשר שלו, וכשהיא סיימה הוא הוריד אותן והמשיך לצפות בהצגה (שימח אותי הוא מצא דרך לשבת בקהל חרף המורכבות); את איש התיאטרון המפורסם שבצאתו מהאולם אמר לי, "וואו, לא ידעתי, לא ידעתי כל כך הרבה, זה מטורף"; את היוצאים והיוצאות שבאו פעם שנייה ושלישית, והביאו את המשפחות והחברים שלהם ואמרו לי שההצגה היא הזדמנות לקרובים שלהם להכיר אותם טוב יותר.
בתום חלק מההצגות אנו מנהלים שיחה עם הקהל. יש שאלות שחוזרות על עצמן, כמו – מה זה אומר בכלל לצאת, איך זה נראה? קמים יום אחד ואורזים תיק? מה אמיתי בהצגה בקשר לחיים של טס ואבי והקשר שלהם עם המשפחות שלהם? שאלה נוספת שחוזרת על עצמה היא: מה לך, בימאית חילונית, ולעולם היציאה?
התשובה שלי מתחילה בנימה מבודחת: אני בטוחה שהייתי חרדית בגלגול הקודם, ממשיכה לאפשרות שהתגלגלה לפתחי להתחבר ליהדות ממקום חדש ולא מסיונרי, ולפעמים צוללת אל תוך המילה בחירה. עבורי, יציאה היא הטלת ספק, היא בחירה ממקום נסתר בתוכנו שמבקש אחרת, היא ללמוד להקשיב לקול פנימי במקום להשתיק אותו, כמו שרבים מאיתנו עושים, ולכן זה לא קשור רק לחברה החרדית, זה קשור לכולנו. תנועת היציאה היא ריכוז גבוה של האיכות הזאת, היא ריכוז של אנשים שיכולים ללמד אותנו משהו על בחירה ועל אומץ, ואלו אנשים וסיפורים שאני רוצה להיות מוקפת בהם.
לפי שרה רוהל, מחזאית אמריקאית שאני מאוד אוהבת, ״התיאטרון הוא בין המקומות היחידים שנשארו בתוך העולם הפלורסנטי, הנוצץ ורועש שלנו, מקום שבו אנו יושבים בשקט בחושך, ביחד, כדי להתעורר״ (מתוך: Essays I Don't Have Time to Write 100).
יש המתייחסים ליצירה כמו ללידה; היא באה מהבטן, מתוך חדר חזרות חשוך, עד שהיא יוצאת לעולם ופוגשת קהל. אם כן, הילדה הזאת, שנקראת ״ככה יצאתי״, חגגה לא מכבר שנה ליציאתה לעולם. אני מסתכלת עליה וחושבת שהיא כבר לא שלי, היא עצמאית, היא גדלה ומתפתחת, פוגשת עוד ועוד אנשים, משתנה, משתבחת. איזו זכות יש לי שקיבלתי אותה, כאילו הנשמה של היצירה הזאת התגלגלה דווקא אליי, וזכיתי להיות חלק ביצירה שמצליחה לגעת ולחולל שינוי בעולם, גם אם קטן – וזה כל כך לא מובן מאליו וגורם לי לשוב ולהאמין בכוח של התיאטרון, ופשוט לומר תודה.
לחיי היצירה, לחיי הבחירה. Salute.
פסטיבל הרוק וורכטר – יומן מסע
נהורא שגב
אבודים בסבך הג'ונגל המוזיקלי, רוצים להבין בז'אנרים אבל אין לכם כל כך את מי לשאול, הנפש כמהה למוזיקה איכותית אבל ההשכלה מסתכמת בבקיאות ברפרטואר של אברהם פריד (המלך!) ומוטי שטיינמץ (הנסיך!), נהורא שגב, חיה מוזיקלית במלוא מובן המילה, בסדרת טורים מלאי קצב וידע שנשפך בצלילים ובחן. כתבה ראשונה – נוסעים לפסטיבל וורכטר (Werchter) בבלגיה!
מדריך למפסטבל המתחיל
אם חשקה נפשכם להשתתף בפסטיבל מוזיקה כלשהו, לבד מהמהלכים הברורים כגון רכישת כרטיסים, ארגון מקום לינה ודרך להגיע אל הפסטיבל (במקרה שבחרתם שלא לישון שם) יש להצטייד במנות גדושות של סבלנות, כמובן. ואם היא אוזלת, כדאי שיהא איזה כדור רגיעון בהישג יד. ואם הפסטיבל באירופה (או בכל חו"ל שאינו מאופיין במזג אוויר מדברי) רצוי גם מפת ניילון דמוית מעיל גשם, שמסתבר טרנדית למדי בקרב חובבי הז'אנר. מדובר בפיסת פלסטיק דקה שאפשר לקפלהּ לריבועון קטן ונטול משקל, ולהוסיפה לאמתחת בקלות. ולכל מרימי הגבה האקולוגית, הרי זו פיסת הניילון הרב־שימושית ביותר בעולם.
מלבד כל זאת, חשוב להיסגר על הליין־אפ. אם אתם אנשים המתורגלים ב"חרדת החמצה" (FOMO) נסו לבחור להקות שהכי חשוב לכם לנכוח בהופעות שלהן, ולשחרר את השאר. "תפסת מרובה לא תפסת" זהו ביטוי מכאיב שבהחלט יכול להתגשם לכם בחוויה הזאת.
בין שמדובר בפסטיבל להקות רוק ובין שמדובר בפסטיבלים בז׳אנרים מובחנים אחרים, כגון "טראנס", "טכנו" , "בלוז" או "גאז'", חשוב להציב יעדים ברורים ולתרגל גמישות, כדי שלא תמצאו את עצמכם מתעכבים יתר על המידה על הקטנות, בעוד הסטנדרט הגבוה מדי שהצבתם אינו מצליח לעמוד בציפיות.
ואז תגיעו לשם, לבמה המרכזית, להופעה הראשונה שרציתם לראות.
לאלו מכם שאינם משתמשים בקיצורי דרך המביאים לשינוי או לזינוק התודעה, נדרשת סבלנות והתמסרות; לעמוד מול הבמה שעות ולהזין את הנפש במוזיקה שבחרתם. וכך, לאט לאט, גם בלי הדרכים המקוצרות, הקסם יתרחש ותרגישו את החיבור הזה. הטבעי. הרגוע. והלב ירגיש שהוא מונח בדיוק במקום שלו, וזה קורה ברגע שמסיימים לתכנן מה אמור לקרות – ומתחילים לקרות.
והחיבור הזה, זה הדיבור!
אז מה קורה שם, בהופעות?
אתם משלמים כסף בשביל חוויה שאינה דומה לישיבה בבית מול מרקע, או להאזנה למוזיקה באוזניות. הקהל הרב שמסתנכרן איתכם באותו התדר, על אותה אנרגיה, זה מה שמייצר את ההבדל ואת החוויה האנרגטית המופלאה הזאת.
והכול תלוי בחיבור, חיבור של הקהל אל הלהקה וחיבור של הלהקה אל הקהל.
אפשר להרגיש מתי הלהקה באה לתקשר ולשתף את הקהל במופע, ומתי היא סתם באה לדפוק שואו וללכת. לפעמים יש דיסוננס בין הציפיות של הקהל ובין מה שהלהקה רצתה להביא לבמה. (קראתי פעם בכתבה על ג'ים מוריסון, סולן "הדלתות", שבמהלך שנות הפעילות שלו הוא יצר לעצמו דמות פרובוקטיבית מאוד, ובהופעות הוא היה כל כך מחוק מסמים ומאלכוהול שבהרבה מהן הוא פשוט דיבר והטיף ממשנתו, במקום לשיר. לימים הסביר שהיה בטוח שהקהל בא כדי לראות את הפרובוקציה, ולא בשביל לשמוע את המוזיקה שלו. וכך, בניסיון לרצות את הקהל, הוא הקצין את הדמות שלו, דבר שגרם לו לשכוח את העיקר, את הסיבה שלשמה החל לעסוק במוזיקה).
חיבור נדרש נוסף הוא בין חברי הלהקה. לא היינו רוצים לצפות בקבוצת אנשים שאנו מעריצים את פועלם מנגנת כאילו כפאה שד. אנו נוטים לשאת עיניים אליה, אל הלהקה, כחבורה מגובשת והרמונית. החיבור בין החברים חשוב והיעדרו – או קיומו – מורגשים מאוד.
אנרגיה של פסטיבל
פסטיבל הוא אירוע הכולל מספר רב של הופעות חיות, משמע, הוויה מתמשכת של החוויה האנרגטית החזקה הזאת. דבר שמתעצם אם בחרתם גם ללון במתחמי השינה בשטח האירוע, וכך אתם סופגים את ההוויה בימים ובלילות, עד לנעילת הפסטיבל.
הפסטיבל שעליו אספר, פסטיבל רוק, הז'אנר המועדף עליי, נערך בעיירה וורכטר בבלגיה, ומכאן שמו. לא ישנתי במתחם הקמפינג, כי רציתי להפריד את חווית הפסטיבל משנת הלילה שלי. רצון זה הביא אותי ואת חברתי להתגלגל בתחבורה ציבורית ובהסעות ברחבי בלגיה, שזוהי חוויה בפני עצמה.
שתי מטרות־להקה מרכזיות עמדו לנגד עיניי: ארקטיק מאנקיז (Arctic Monkeys) – שהוקמה בשנת 2002, להקת רוק אלטרנטיבי, ו-מיוז (Muse) – להקת רוק אלטרנטיבי ותיקה יותר, ששיריה גולשים לאזורי הרוק סימפוני והפרוגרסיב מטאל. מובן ששמות נוספים הכריעו את הכף למען רכישת הכרטיס, כמו להקת רד הוט צ'ילי פפרס (Red Hot Chili Peppers) שהיא עבורי נוסטלגיה מתוקה, המוזיקאי איגי פופ (Iggy Pop), עקב אותה סיבה, וסטרומאה Stromae)), שאומנם שר בסגנון היפ־הופ אלקטרוני, אבל מהסוג שאני אוהבת.
רשמים ודוח מצב
בגדול, היה נהדר! תקצר היריעה מלתאר את החוויה המעצימה שהייתי שרויה בה. אלו ההופעות שמבחינתי העפילו לטופ: מיוז, רד הוט צ׳ילי פפרס, אוסקר אנד דה וולף וליאם גלאגר.
מיוז: עלו על כל ציפיותיי והופיעו נהדר. היה חיבור מלא בין חברי הלהקה, למרות שהסולן שלהם (במפתיע) נראה יותר כמו מורה לתושב״ע מאשר הרוקיסט המושחז והווקליסט שהוא. זה לא הצליח לפגום בחוויה ההרמונית, המטורפת, שהם הצליחו לייצר ולהביע על הבמה. לחלוטין היה שווה את הסבל של התאפקות לשירותים במשך כל השעות הארוכות של הציפייה וההופעה.
רד הוט צ׳ילי פפרס: פשוט מושלמים! דוגמה נהדרת ללהקה שהתבגרה בכל כך הרבה חן. התקשורת ביניהם מזכירה תקשורת של זוגות שנשואים שנים רבות והגיעו למסקנה שבטוב, ברע, במכוער ובשיניים תותבות הכי נינוח להם זה עם זה. אבל בקטע של "ובכן, ראינו עולם! העולם כרגע רקע מתחלף, ואנחנו נשארים עם הגיטרות ביד והמוזיקה האלמותית שלנו". הסולן גורר רגל, הגיטריסט עם הסולואים הכובשים ופרצוף שכבר לא טורח להסתיר את המאמץ, והבסיסט שרואים שהוא הבוגר והרגוע שבחבורה, ושיש לו קול של דבש. בקיצור, הופעה מושקעת ומרגשת. נהניתי ברמות של גולדן רינג, וזאת לאחר שעות של ציפייה והשתחלות לא הכי חוקית עד הגדר, היה שווה כל תו ותו.
אוסקר אנד דה וולף: הבחור המתוק הזה! בהתחלה הופיע על הבמה עוטה מסכה נוצצת, ועיניי התגלגלו. אבל הוא נכנס לזה לגמרי, באופן שגרם לי להעריך את הדמות על כל תנועותיה החינניות, כי החיבור שלו לעצמו היה בולט וניכר.
ואז, כשהורדה המסכה, הופתענו לגלות נער שופע חיוכים. העיניים שלו היו כה יוקדות ומלאות הבעה שנשביתי בקסמו לחלוטין. בבת אחת התפוגגו בי מתחים רבים והוחלפו בנעימות הנעה בכיוון הרוח.
לצערי לא הכרתי אף לא שיר אחד שלו, אבל זה לא מנע ממני להכיר להבא. וכמובן, להישאב לתוך האנרגיה החלומית שיצר, לבהות בו מפזז בשליטה מלאה על הגוף, בשילוב של חדות ורוגע והכי חשוב – מיקוד. היה נהדר לרקוד מולו בלי הפסקה ולהתמלא מחדש בכוחות שהיו צריכים להיות לי, ושהתגלו מחדש.
ליאם גלאגר: כשהוא עלה התבהרה בי מחשבה, כי בניגוד לאלו שמזדקנים בנחת, הבחור הזה הוא מאלה שבאים בפוזה ישנה, שאולי שגשגה באייטיז אך כשמנסים להשליט אותה על הדור העכשווי זה יוצר תמונת מצב תמוהה, בין קורעת מצחוק למעוררת השתאות (אגב, הלכתי על שתי האופציות).
טוב, אחרי הכול הוא בא מלהקת "אואזיס'", שהיא בין להקות הרוק הנחשבות והאהובות ביותר של שנות התשעים. הוא ואחיו היו חברים מייסדים בלהקה. האחים ידעו ריבים וחילוקי דעות עד שבסופו של דבר נפרדו והתחילו להופיע כל אחד עם הרכב משלו, וחלקו ביניהם את זכויות היוצרים לשירים.
למרות הפוזה שלו, ההופעה הייתה מדהימה, ובחלק של שירי אאוזיס נמסתי כליל.
ובל נשכח את המוסכמה האירופאית שנקראת דיוק בזמנים. בליין אפ צוין שההופעה בשמונה ורבע, והפלא ופלא – היא באמת מתחילה בשמונה ורבע! זה תענוג שהיה קשה להתרגל אליו, אבל עוד יותר קשה להיפרד ממנו.
ועכשיו לחלק הפחות חביב. נתחיל בסטרומאה, שכלל לא הופיע ובדיעבד הסתבר שבתיבת המייל שלי הסתתרה לה סיבה מעורפלת לכך, אכזבה מרובה.
נמשיך לאיגי פופ, שהופיע ביום הראשון של הפסטיבל. כמחדל הפקתי עצום הוחלט לשבץ את ההופעה הזאת באחד הביתנים הסגורים, המוגבלים בכמות האנשים. המקום התפוצץ כשעה לפני ההופעה, והדלתות ננעלו מול פנינו הנדהמות. לפתע החל לרדת גשם זלעפות ונאלצנו לרוץ כדי לתפוס מחסה, ולצפות בהופעה דרך מסך שהוצב בדשא. מאכזב למדי.
אבל האכזבה האמיתית הייתה ארקטיק מאנקיז!
אזכיר, זו ההופעה שלמענה בכלל באתי (לפחות חצי מהסיבות, ושמתי בה לפחות חצי מיהבי). יצאתי מאוכזבת ברמה של ריסוק מיתוסים. (בשביל לתפוס מקום שווה קרוב במה נמנעתי מהליכה לשירותים במשך שש שעות!)
הם עלו עם שיר די מייבש ולא מוכר. בגדול, רוב ההופעה כללה שירים חדשים ולא מלהיבים בעליל מאלבום חדש כלשהו, שלא הספקתי לשמוע. אך כשהגיע הזמן ללהיטים ישנים, ההגשה הייתה מנותקת מרגש וחיבור. זה היה נשמע כמו דקלום יבשושי, שמנסה להדביק את הקצב של המוזיקה, והיא בורחת לו, וכל זה בכריזמה של טייפ חלוד. הלהקה עצמה לא תקשרה כלל, היה נראה שכולם שם "ברוגז", וזה הורגש ממש. שום דבר לא תאם את הציפיות שלי, אפילו לא במעט.
למרות האכזבות, בסיכומו של פסטיבל – נהניתי מאוד.
לאחר כמה ימים באמסטרדם, לריפוי, נחתי בארץ אל מלתעותיה של השגרה, ואני חייבת להודות שלקח לי בול יומיים מנוחה עד שהתחלתי לברר על הפסטיבל הבא.
תנועת היציאה
אנתולוגיית שירה על מסע יציאה "בגעגועייך חיי"
מילה למילה,
שורה ועוד שורה,
לשים את הלב על המגש, פרוס ופרוש לרווחה,
פסיעה לפסיעה,
בחירה ועוד בחירה,
לסלול את הדרך, לצייר מחדש את המפה.
בהתרגשות רבה אנו גאים להציג את היצירה המרשימה:
"בגעגועייך חיי" - אנתולוגיית שירים על מסע יציאה
אסופת שירים שנכתבו על ידי יוצאות ויוצאים מהחברה החרדית
על מסעות של קריעת ים פרטית, של אומץ לשאול על פשר החיים ושל יציאה לדרך אל הלא נודע.
לקריאת והורדת האנתולוגיה הקליקו
***
אנתולוגיית השירה החלה את דרכה אי שם בספטמבר האחרון, יצאנו לאסוף מקבץ של שירי יציאה שיספרו את סיפורה של תנועת היציאה מהחברה החרדית במסגרת אירועי יום הבחירה 2023.
המלחמה הקשה שבאה עלינו ביטלה לנו את התוכניות ואף הביאה איתה מכה כואבת של למעלה מ-20 יוצאות ויוצאים שנרצחו ונפלו, לקראת חג היציאה ממצרים בחרנו לצאת לאור עם האנתולוגיה מתוך כבוד וזיכרון לאלו שעברו את המסע, מסע היציאה וכבר אינם איתנו.
לזכרם, לזכר מי שהיו, ולזכר המסע שחלקנו יחד.
לקריאת והורדת האנתולוגיה הקליקו
יוצאים בפרדס
איזי פוליאס
"לספר על המשפחה שממנה אנחנו באים, לספר את המשפחה שאותה היינו רוצים ליצור ואת זאת שבסופו של דבר יצרנו, זה בעצם לדבר על הסינתזה המהותית ביותר של החיים" (דומניקו סטרנונה).
זהו סיפורה של משפחת "יוצאים בפרדס" – קבוצה של יוצאות ויוצאים באזור פרדס חנה־כרכור שיצרו לעצמם קהילה עוטפת ותומכת, ויחד הם פועלים למען התפתחות אישית והשתלבות בחברה הישראלית. הקהילה מונה עשרות יוצאות ויוצאים, בשנות העשרים והשלושים, חלקם עם ילדים שאף הם יצאו מהחברה החרדית וגדלים בתוך המשפחה המורחבת. ארוחות שישי גדולות, ערבות הדדית ומסעות משותפים של התפתחות אישית והשתלבות חברתית – אלו מאפייניה של המשפחה הזאת.
יוצאים למען יוצאים
מי שהרים את הכפפה וזרע את ניצני המשפחה הוא נחי מל (32) אב לשלושה, שיצא מהחברה החרדית כשהיה בן 26.
נחי כיהן בשלל תפקידי מפתח בקהילה החרדית, בין היתר הספיק להיות חבר מועצה ביישוב יבנאל, חרף גילו הצעיר. למרות קורות החיים המרשימים, נחי חווה על בשרו כמה רב הקושי להשתלב בחברה הכללית. "בתהליך היציאה הקרקע נשמטה לי מתחת הרגליים, נחַתִּי בחברה הישראלית בלי שאף אחד עשה לי סיור היכרות ובלי כלים להשתלבות. יצאתי חופשי לעולם גדול, אבל התקשיתי למצוא משמעות. זה טלטל אותי נפשית ולא היה לי את מי לשתף. רציתי שמישהו יגיד לי: 'איזה אלוף אתה שיצאת לדרך עצמאית, אתה טוב כמו שאתה, אתה מדהים ותצליח בחיים'. רציתי לשמוע שמישהו מכיר בקושי המטורף שעברתי ובאומץ שנדרש לי כדי להיות איפה שאני. לא שמעתי מהמשפחה שלי את המילים האלה, ויש יוצאים רבים שלא שומעים את זה מהמשפחות שלהם, בטח לא בשנים הראשונות של היציאה".
בתחילת דרכו נעזר נחי בעמותת "הלל יוצאים בשאלה", שם סופקו לו מעטפת חברתית וטיפול רגשי. "ממש הרגשתי את ההבדלים בין הזמנים שבהם היו שם בשבילי לזמנים שבהם הייתי שם לבד, ואמרתי לעצמי שביום מן הימים אני רוצה להיות שם עבור אנשים כמוני".
נחי ומשפחתו עברו להתגורר בפרדס חנה. עם המעבר החל נחי לחפש ברשת ומפה לאוזן יוצאים שגרים באזור. "התחלנו עם שבעה אנשים, פתחתי קבוצת וואטסאפ, השם 'יוצאים בפרדס' קיבל את המשמעות הראשונה שלו, ומאז המשפחה גדלה וצומחת".
שרי טייכהולץ (31) אם לארבעה שיצאה אף היא מהחברה החרדית רואה שליחות גדולה והזדמנות פז בהתפתחותה של הקהילה. "יצאתי מהחברה החרדית תוך מסע עמוק של ריפוי ואהבה, אחרי שנים שהחזקתי את הכעס בגוף. כשהגעתי למפגש הראשון של הקהילה, פגשתי קסם. היה נראה שאנשים באו לגדול ביחד ולא להיות תקועים עם העבר, ואמרתי לעצמי: 'אני רוצה להיות חלק מהדבר הגדול הזה'".
כיום, נחי ושרי מנהלים את הקהילה במשותף ומתוך תחושה חזקה של שליחות. את התמיכה הכלכלית ואת הליווי בשטח הם מקבלים מארגון "יוצאים לשינוי" – ששואף לסייע לכל יוצא ויוצאת מהחברה החרדית להשתלב בחברה הכללית בדרך הטובה ביותר עבורו.
באיזה אופן הקהילה פועלת?
כדי לשמש עורף משפחתי מצמיח, הקהילה פועלת על פי שלושה יסודות: שייכות, השתלבות ופיתוח אישי.
להשתייך
"יש DNA שמחבר בינינו ומייחד אותנו", אומר נחי בהתלהבות. "יש לנו שפה משותפת, זיכרונות משותפים ומסע יציאה שונה אבל דומה. אנחנו מארגנים מפגשים קהילתיים, ארוחות שישי וחג, ערבי שירה שבהם אנחנו שרים שירים חסידיים, שירים ישראליים וגם שירה מקודשת".
שרי מספרת על קבוצת הוואטסאפ הפעילה והמגוונת שבה הכול קורה. "קבוצת הוואטסאפ נועדה לתת מענה לכל צורך שעולה בשטח. יש שם בקשות והצעות לאירוח בשבתות וחגים, שיתופים של תחושות וחוויות מיוחדות, לינקים לתכנים מעוררי השראה, דיונים אינטלקטואלים, הצעות ובקשות לטרמפים, סיוע במעברי דירה, ייעוץ הדדי, התארגנות משותפת לביקורים בבתי חולים ועוד. הקבוצה משמשת כמובן גם להזמנות להשתתף באירועים קהילתיים ומשפחתיים שאנחנו מארגנים".
האירועים בקהילה מאורגנים בשיתופיות, כל אחד ואחת מהמשתתפים מקבל על עצמו לארגן משהו; זה מבשל וזו מסדרת, זה אחראי על הלוגיסטיקה וזו על האווירה. לכל אחד ואחת ניתנת הזדמנות להביא את עצמו לטובת שאר חברי הקהילה, וכך הם מקיימים (למהדרין, אם תרצו) את רעיון "יוצאים למען יוצאים".
[caption id="attachment_16816" align="alignnone" width="225"] שעת יצירה לכל המשפחה[/caption]
את המשפט הבא לא הייתי בטוח אם אני שומע בטלפון ממנהלת קהילה או ממנהיגת שבט בעלת משפחה מפוארת: "אין אצלנו דבר כזה שאין מקום לכולם. אם אנחנו מארגנים ארוחת שישי, אנחנו דואגים שיהיה מקום לכולם ולא רק לנרשמים הזריזים. אם אימא מכינה ארוחה, היא מכינה ארוחה לכולם, וככה זה גם אצלנו".
להשתלב
נחי ושרי מדגישים כי לצד תחושת השייכות הקהילתית, תשומת לב רבה מוקדשת להשתלבות בחברה הכללית ובתרבות הישראלית. פעילויות שמתמקדות בתוך הקהילה בלבד עלולות להגדיל את הפערים בין היוצאים לחברה הכללית ולעכב את תהליך ההשתלבות. כדי להימנע מכך פועלת הקהילה ליצור חיבורים בין היוצאים לפעילויות בקהילה הכללית והגדולה באזור פרדס חנה. "יש לנו שיתופי פעולה עם מנחות ומנחים של סדנאות, מפיקי מסיבות ופסטיבלים", אומרת שרי. "אנחנו משיגים חללים לקיום פעילויות חברתיות, הפעלות למסיבות ימי הולדת. באירועים רבים שמתקיימים באזור אנחנו זוכים להנחות גדלות שמאפשרות לנו לקדם את החזון – חשיפה לתרבות ושילוב בחברה הישראלית. אנחנו מסבירים להם על הקהילה שלנו ועל המאמצים שאנחנו עושים כדי להשתלב. טוּב הלב של האנשים פשוט מרגש אותנו ונותן לנו תוספת כוח אדירה להמשיך הלאה. לא מעט אנשים אומרים לנו, 'אף פעם לא פגשתי יוצא החברה החרדית אחד על אחד עד שהכרתי אתכם'. יש כאן בשורה ענקית לתנועת היציאה כולה".
להתפתח ולצמוח
נוסף על הפעילויות החברתיות בתוך הקהילה ומחוצה לה, מתמקדים אנשיה גם בפיתוח מקצועי ואישי. יוצאי החברה החרדית מתמודדים עם פערי ידע גדולים הנובעים מהיעדר השכלה רלוונטית, דבר המקשה עליהם להשתלב באקדמיה ובשוק התעסוקה. "יוצאים בפרדס" מייעצת לחברות וחברי הקהילה בנושא ומעודדת אותם ליהנות משלל השירותים שמספקים ארגונים המסייעים ליוצאים וארגונים חברתיים אחרים.
בתוך כך, ב"יוצאים בפרדס" ערים לצורך בליווי רגשי ופועלים להקמת מערך מקצועי. "יש הרבה דברים שדורשים עיבוד", אומרת שרי, העוסקת בעצמה בליווי בתהליכי התפתחות וצמיחה. "אני מאמינה שליווי רגשי יכול לחסוך שנים של סבל".
[caption id="attachment_16818" align="alignnone" width="300"] מפגש "חיבור אל הלב" בהנחיית שרי טייכהולץ[/caption]
"ברגע שאנחנו מקשרים ביניהם והם יוצאים לדרך, מסתיימת המעורבות שלנו. מדי פעם אני מוודאה עם המטופלים שהם מרגישים שהתהליך נכון עבורם. אני קצת כמו אימא שחשוב לה לוודא עם הילדה שהטיפול הפסיכולוגי מתאים לה, אבל לא מתערבת בטיפול עצמו".
בנינו ערבים בעדנו
לא מעט מחברי קהילת "יוצאים בפרדס" הם הורים לילדים במגוון גילים. הצאצאים, בדומה להוריהם, נאלצים להתמודד עם שלל אתגרים שהם אינהרנטיים לתהליך היציאה, אך גם עם אתגרים ייחודים להם. למשל, הילדים נאלצים להשלים פערי לימוד שההורים לא תמיד יכולים לעזור להם לצמצם, מאחר שהם מעולם לא חילצו נעלמים ממשוואות ולא זכו לפגוש משולש שווה שוקיים. האתגרים הרגשיים הנובעים מהמעבר בין העולמות ומהמורכבות בין המשפחות, גם הם אינם פוסחים על הדור הצעיר. לא פעם מדובר בילדים שאחד מההורים נשאר חרדי. וכך, בגיל צעיר למדי, הם מתוודעים לזכותם לבחור ושואלים את עצמם: "מי אני בעולם ולאן אני שייך?"
במשפחה כמו במשפחה, תומכים, מכילים ועוזרים במה שאפשר. גם כאן מתנדבות ומתנדבים באזור נרתמים ומסייעים לדור הצעיר עם המשולשים, המספרים ומילות הקישור בשפה האנגלית, וכן האתגרים הרגשיים מדוברים ומטופלים.
[caption id="attachment_16820" align="alignnone" width="300"] שיעור פרטי, תה, פירות וקסם אחד גדול. מתנדבת בשיעור עם ילדה מקהילת "יוצאים בפרדס"[/caption]
משפחה כן בוחרים
עברה שנה מאז נשתלו ראשוני הזרעים בערוגת המשפחה. בינתיים, "יוצאים בפרדס" הפכה לבשורה מרגשת ומיוחדת עבור היוצאים באזור. "יוצאים בפרדס זו קהילה עם אחוות אמיצים", מתאר זאת נעם לנצר, חבר בקהילה. דוד ארנפלד, חבר קהילה אחר, קורא למשפחה הזאת "בית שני אחרי הגלות", ומנחם רוזנברג מתאר בדמעות של התרגשות את המשפחה הזאת כ"קרש הצלה בים סוער".
עם ציטוטים כאלה, שעוברים מפה לאוזן, אין להתפלא כי לאחרונה מצטרפות לקהילה עוד ועוד משפחות של יוצאים, הבוחרות להעתיק את מקום מגוריהן לחריש – העיר הסמוכה לפרדס חנה.
מאיה אורה־עבאדי מנהלת תחום קהילה ב"יוצאים לשינוי" עד לפני כחודש, רואה בליווי קהילת "יוצאים בפרדס" התגשמות של חזון הארגון. "מבחינתי, זה חלק בלתי נפרד מהמטרות שלנו. אנחנו שואפים להיות בית שנותן מקום ליוזמות של יוצאים, לאפשר להם לחקור את הדרך שלהם, לסייע במה שצריך וללוות אותם, הן בהיבט הארגוני והן בהיבט הכלכלי. אנחנו מאמינים מאוד בעשייה של 'יוצאים בפרדס'. מפעים אותנו לראות את הקהילה שהתגבשה שם, ואנחנו שמחים להיות חלק מהתנופה הזאת. אנחנו בארגון דוגלים במחקר ובהתאמת מענים על בסיס נתונים, והקהילה הזו שקמה מהשטח היא ההוכחה הכי גדולה שצריך את הדבר הזה. קהילות כאלה הן בשורה גדולה לתנועת היציאה כולה".
יוצאות ויוצאים, מתנדבות ומתנדבים המעוניינים לחבור לקהילת "יוצאים בפרדס", צרו קשר עם נחי ושרי כאן לקהילה.
"לספר על המשפחה שממנה הם באו, לספר את המשפחה שאותה היו רוצים ליצור ואת זאת שבסופו של דבר הם יצרו, זה בעצם לדבר על הסינתזה המהותית ביותר של תנועת היציאה מהחברה החרדית" (איזי פוליאס).
יהדות המזרח
ה) ליבו במזרח - והוא? והָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא
טור חמישי: והָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא
"יציאה בשאלה היא תהליך שבו יהודי שומר תורה ומצוות עוזב את אורח החיים הדתי, ולעיתים את הקהילה שחי בה, ועובר לחיות אורח חיים חילוני באופן מלא או חלקי. המונח הוא ביטוי מודרני המהווה פרפרזה היפוכית של הביטוי המפורסם חזרה בתשובה".
כך, על פי ויקיפדיה, מוגדר התהליך שאלפי גברים ונשים עושים ועושות בכל שנה. כל אחד וסיבותיו, כל אחד וסיפור חייו.
ואם כבר בעניינים "יבשים" עסקינן, לפי חוברת המחקר "יוצאים עם נתונים" לשנת 2022, שיעור היציאה מהקהילה החרדית הוא בסביבות 14% מכל שנתון, ושיעור זה צפוי לעלות ל-20% בשנים הקרובות. במילים אחרות: בעשור הקרוב אחד מכל חמישה יעזוב את החברה החרדית.
ברשותכם וברשותכן נתעסק עוד קצת במספרים ובמחקרים (אני מבטיח שיהפוך להיות מעניין יותר בהמשך).
במחקר שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה בשנת 2021, בסיוע מחלקת המחקר של ארגון "יוצאים לשינוי", בדקו מהי התפלגות היוצאים מהחברה החרדית לפי זרמים. ואלו הנתונים שנאספו:
47% יצאו מהזרם הספרדי – בני עדות המזרח, 21% מהזרם הליטאי, 11% מהזרם החסידי, 9% מהזרם הליטאי – ספרדי, 9% מחסידות חב״ד, ו-4% שלא סיפרו מאיזה זרם יצאו.
כך נראה הרכב תנועת היציאה, לפי המחקר.
נוסף על כך, מבדיקה על מספר היוצאים מקרב כל קהילה נמצאו אחוזי היציאה הגבוהים ביותר מהקהילה החרדית-ספרדית.
שני הממצאים הללו, האחוז הגבוה של יוצאים בני עדות המזרח באוכלוסיית היוצאים ואחוזי העזיבה הגבוהים מקרב קהילה זו הם הבסיס לשאלות שבהן יעסוק טורי החמישי והאחרון בסדרת "ליבו במזרח – והוא?"
אם מספרם של היוצאים מהזרם החרדי-ספרדי גדול באופן ניכר ממספר היוצאים מכל זרם אחר – מדוע היחס המספרי הוא הפוך בכל הנוגע לאיוש תפקידי מפתח בארגוני היציאה לסוגיהם? מה יכולה להיות הסיבה לאי-ייצוגם בהנהלות ובקרב מקבלי ההחלטות?
לביסוס טיעון היעדר הייצוג אסקור את ארגוני היציאה הקיימים היום בארץ, נכון לכתיבת שורות אלו (ינואר 2024).
אתחיל בעמותת הלל, המבוגרת והוותיקה, ובכך אזכה לקיים מצוות "והדרת פני זקן". הארגון פועל משנת 1991, נוסד לפי חזונם של היוצאים שי הורביץ וישראל סגל (ז"ל), בעזרתם הכלכלית האדיבה של בני הזוג תמי ומיקי כהן ובתמיכתו של רפי שפירא. מאז מסייע הארגון ליוצאות ויוצאים מהעולם החרדי להשלים פערי השכלה ותרבות ולהשתלב בחברה הישראלית.
פעילות העמותה מתבססת על מערך של אלפי מתנדבים ומתנדבות מכל קצוות האוכלוסייה, עשרות עובדים – ובראשם הוועד המנהל. נכון לזמן כתיבת הטור היוצאים הנמנים עם הנהלת הלל הם יענקי מוזס, מאיר שטייגמן, איציק פשקוס וד״ר דולי אייזנברג. האחרונה מגיעה מחסידות חב״ד, שקיבלה פילוח משלה במחקר התפלגות היוצאות והיוצאים.
לא צריך להיות גנאלוג מומחה כדי לזהות את המקור המשפחתי של היוצאים מקימי הארגון ושל היוצאים היושבים בוועד המנהל כיום.
אמשיך לעמותה צעירה יותר, שחרף גילה הצעיר פעילותה הנרחבת מהדהדת במגוון תחומים והישגיה מרשימים. אני כמובן מדבר על ארגון יוצאים לשינוי, האכסנייה שבה מתארחת סדרת טורים זו. בשנת 2013, לאחר תביעת הליבה המפורסמת שהגיעה עד דלתות בית המשפט העליון, נרשמה העמותה אצל רשם העמותות. מטרות העמותה הן: הנגשת הידע על הזכויות והאפשרויות הניצבות בפני העוזבים את העולם החרדי לכל המעוניין, על מנת לאפשר להם להתנהל בצורה מושכלת. סיוע באפשרויות תעסוקה ובהכשרה מקצועית למבקשים להשתלב בשוק התעסוקה.
פעילות העמותה מתבססת על מאות מתנדבים ועשרות עובדים המנוהלים על ידי צוות מוביל והוועד המנהל. גם בארגון זה אפשר להבחין בייצוג מספרי מועט של יוצאים מהזרם הספרדי בקרב בעלי התפקידים לאורך השנים. נכון לזמן כתיבת שורות אלו, הייצוג היחידי בצוות המוביל הוא של מנהלת תחום קהילה הדס מור, שגדלה בחברה הליטאית-ספרדית בירושלים. את הדס אני מכיר באופן אישי ומאוד מחבב עוד מימי פעילותה הברוכה בעמותת הלל.
אפשר למנות עוד כמה ארגונים קטנים, כגון 'בראת' 'ובחרת', שאף הם עוסקים במלאכת הקודש של סיוע ויצירת קהילה ליוצאים ויוצאות, וגם שם היחס של היוצאים הספרדים בתפקידי המייסדים והניהול השוטף נמוך מאוד עד לא קיים.
עכשיו, אחרי שהצלחתי לתפוס את תשומת ליבכם ואולי גם את צקצוק לשונכם, הרשו לי להבהיר; אין מדובר בכתבה נוספת מבית הנצחת הטיעון על קיפוח יהודי עדות המזרח, איני צועק "אכלו לי – שתו לי", ומובן שאין ברצוני לשלוף שוב את השד העדתי. כל שאני מעוניין הוא להבין, באמת ובתמים, היכן נמצאים אותם מרבית האחוזים של היוצאים מהחברה החרדית, לאן נעלמה לה יהדות המזרח בשלבי היציאה?
ההיסטוריה היהודית גדושה בשמות מפורסמים של יוצאים, תרבות היציאה מהקהילה החלה שנים רבות לפני הקמת מדינת ישראל ולפני הקמת ארגוני היציאה השונים. מאלישע בן אבויה בתקופת התנאים ועד מייסדי תנועת ההשכלה במערב אירופה והקהל שהתהווה סביבם, מאליעזר בן יהודה מחיה השפה העברית, בואכה הסופרים "אחד העם" ו"מנדלי מוכר ספרים" ועד משוררנו הלאומי חיים נחמן ביאליק. באילנות גבוהים מאוד אנו נתלים, בראש מורם ובגאווה גדולה. אך גם כאן, בהיסטוריה המפוארת של יציאה בשאלה, אין ביטוי ליהדות המזרח.
לא אלאה בדוגמאות נוספות מהעבר ובהוכחות מהווה. ככל שבדקתי, לא מצאתי תשובה נחרצת המגובה במחקר אמפירי לשאלה "היכן היוצאים הספרדים?", אך בתור יוצא מהזרם הספרדי שאינו מוכן לחכות לתשבי שיתרץ קושיות ובעיות מצאתי שלושה הסברים אפשריים:
עם שאין לו עבר, אין לו...
הסברה הראשונה: בשונה מהחברה החרדית האשכנזית, שנוסדה במאה ה-18 עם חצרות חסידיות מפוארות וישיבות ליטאיות מפורסמות, החברה החרדית הספרדית החלה את דרכה בעקבות העלייה ארצה לאחר קום המדינה. הרחבתי על כך בטור השלישי בסדרת ליבו במזרח - והוא? עָלֹה נַעֲלֶה.
אם כך, ניתן להבין למה בראי ההיסטוריה אין ייצוג ליוצאים מהזרם הספרדי-חרדי. אם החברה החרדית לא הייתה קיימת במדינות האסלאם, אזי גם יוצאים לא היו.
הסבר זה לא עונה על השאלה מדוע כיום אין ייצוג ליוצאים המזרחיים, ומכאן מגיעה הסברה השנייה, הנשענת על האמור בספר שופטים "והיה היוצא אשר יצא"; מה שהיה בחיים החרדיים משפיע על היוצא שהינך היום.
הסברה השנייה: מרבית היוצאים הספרדים, כמו עבדכם הנאמן, מגיעים ממשפחות חוזרות בתשובה. ידוע לכול שהיחס בחברה החרדית למצטרפים חדשים אינו מזהיר, בלשון המעטה. המשמעות המציאותית של המשפט "במקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אינם עומדים" היא שבעל התשובה עומד בקרן זווית, בודד וגלמוד. היוצאים מהזרם הספרדי מעולם לא הרגישו חלק מהחברה החרדית, יש מהם שבילדותם אפילו עברו נידוי וחרם על הפשע הנורא, להיות בן למשפחה חוזרת בתשובה. אם כך, ניתן להבין למה אותם יוצאים אינם שותפים בתרבות היציאה מהחברה החרדית, הם הרי אף פעם לא הרגישו באמת חרדים.
הסבר זה אינו מתרץ את העובדה שגם יוצאים ספרדים מבתים חרדים שורשיים כמעט שאינם נמצאים בעשייה השוטפת בארגוני היציאה השונים. מה שמוביל לסברה השלישית, הנוגעת בסיבות להקמת ארגוני היציאה.
הסברה השלישית: יהדות המזרח, באופייה, גמישה ומכילה יותר. בשונה מהחברה החרדית האשכנזית, שם היחס ליוצאים נוקשה וכמעט בלתי נסלח, החברה החרדית הספרדית סלחנית הרבה יותר. אצלנו שולי המגבעת עם הקנייטש רחבים ועגולים יותר, ועל פי רוב המשפחות שומרות על קשר עם הבנים והבנות שבחרו בדרך חיים אחרת. נידוי, קריעת הבגד והכרזה על "שבעה" בעקבות עזיבת הישיבה – פרקטיקות שהיו מקובלות בחברה החרדית האשכנזית – היו הסיבות להקמת ארגוני היציאה. בין השאר, ארגונים אלו קמו כדי לספק ליוצאים אלטרנטיבה למשפחה ולקהילה שביום בהיר אחד נעלמו כלא היו. אולם אצל רוב היוצאים הספרדים המצב עם המשפחה אומנם מורכב אך בדרך כלל לא היה ניתוק של הקשר המשפחתי.
מכאן, אפשר להבין את פשר מיעוט הייצוג של היוצאים מהחברה החרדית הספרדית בארגוני היציאה.
עם זאת, בשלה העת לשינוי!
מה שאין לך, תיצור אותו ויהיה לך
ההסברים שסיפקתי נועדו להניח את הדעת ולאפשר התבוננות רציונלית בתופעת היעדר הייצוג של יוצאים ספרדיים בארגוני היוצאים ובתרבות היציאה מהחברה החרדית. חרף האמור אני בטוח שיש יוצאים מהזרם החרדי הספרדי שאינם מזדהים עם הדברים ואף רוצים לפעול לשינוי המצב. לאלה אני פונה, וגם לשאר: גם אנחנו צריכים ויכולים להשאיר חותם! אני מאמין בנו ויודע כמה אנחנו יכולים לתרום לחברה הנפלאה שלנו, חברת היוצאים מהחברה החרדית בפרט והחברה הישראלית בכלל.
בסדרת הכתבות השתדלתי להפנות זרקור ולהדגיש את ייחודיותה של יהדות המזרח ומורשתה המפוארת, מימי הביניים ועד העליות לארץ, מהתרבות ועד פוליטיקה. עכשיו זה הזמן שלנו להביא את היוצאים מהזרם החרדי-ספרדי לכותל המזרח של החברה הישראלית.
לטור הראשון -> ליבו במזרח - והוא?
לטור השני -> סביבה או מורשת?
לטור השלישי -> עָלֹה נַעֲלֶה
לטור הרביעי -> לְהַחְזִיר עֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ
ד) ליבו במזרח - והוא? לְהַחְזִיר עֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ
טור רביעי: לְהַחְזִיר עֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ
"אמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה, שהחזירו עטרה ליושנה"
מקור הביטוי "להחזיר עטרה ליושנה" הוא במסכת יומא בתלמוד הבבלי, ופירושו הוא להשיב מנהג שנזנח. המילה "עטרה" משמעותה נזר או כתר, והשימוש במילה נועד לפאר ולכבד את המנהג שנשכח. המילה הזאת מוזכרת גם במגילת איכה, בתיאורי חורבן הבית, שם היא משמשת להבעת אבל וכאב: אוֹי נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ.
כעבור כאלפיים שנים – במרחק זמן לא קטן ובמרחק גיאוגרפי לא גדול מהתכנסותם של אנשי כנסת הגדולה – מפלגת ש״ס, או בשמה המלא: ״התאחדות הספרדים העולמית שומרי התורה״, חרתה על דגלה את הביטוי הקדום.
בטור זה אעסוק בתנועה הפוליטית בחברה החרדית-ספרדית ובשאלות – מתי בדיוק נוצרה התנועה, למה בכלל הוקמה, והאם לאורך השנים אנשי מפלגת ש״ס אכן החזירו עטרה ליושנה?
ברשות המרא דאתרא
מנהיגה הרוחני המיתולוגי של התנועה הוא הרב עובדיה יוסף (2013-1920). מרן, גדול הדור, נשיא מועצת חכמי התורה, חתן פרס ישראל – אלו רק חלק משלל כינויי הכבוד והטייטלים שנקשרו לשמו במהלך השנים. הרב יוסף נולד בעיראק, בגיל ארבע עלה ארצה עם משפחתו היישר לשכונת בית ישראל בירושלים. בשנות לימודיו בישיבה היוקרתית "פורת יוסף" בלט בדבקותו אחר הלכותיו של ר' יוסף קארו והפגין בקיאות בספרו "שולחן ערוך". בגיל עשרים הוסמך לרבנות ודיינות.
לאחר תקופת נדודים קצרה במצרים, ובמלאות לו שלושים שנה, חזר לישראל והתפרסם בתור דיין שפסיקותיו מקלות. הדבר גרר ביקורת עליו מצידם של הרבנים האשכנזיים. השערוריות ההלכתיות נמשכו גם כשכיהן בתפקיד רבה הראשי של תל אביב וגם כשהיה הרב הראשי לישראל; מהכרתו ביהדותם של העולים מאתיופיה ללא צורך בגיור לחומרא ועד אישור להינשא עם בני העדה הקראית, בואכה התרת עגונות חללי צה״ל במלחמת יום הכיפורים. הוא נהג בשיטת "כוח דהיתרא עדיפא", כלומר העדיף אפשרות של הקלה תחת החמרה בכל מקום שאפשר להקל.
בראשית היה הדבר
אמצע שנות השמונים של המאה העשרים – ימים של גאווה ודעה קדומה.
בין הסמטאות הצרות ובתי האבן החדשים בשכונת הר נוף בירושלים, נפגשו ניסים זאב ושלמה דיין (לימים חברי הכנסת הראשונים של ש"ס) ויחד עם הרב יוסף החליטו להקים מפלגה סקטוריאלית חדשה. הצעד נבע בעיקר מאי-שביעות רצון משיתוף הפעולה הוותיק עם המפלגה החסידית "אגודת ישראל" ובשל טיעון שנדמה כי הוא אלמותי: קיפוח ואפליה של חרדים בני עדות המזרח מצד אחיהם החרדים-האשכנזים.
ש״ס הגדירה עצמה מפלגה סוציאל-דמוקרטית שבכוונתה לסייע לבני המעמד הנמוך בחברה הישראלית, ושבין מטרותיה המרכזיות נמנו הערכים הבאים: קיום יחסי גומלין הדוקים עם העולם המסורתי במטרה לקרב אנשים ליהדות; שיקום עולם התרבות היהודי-ספרדי וביטול האפליה בינו ובין העולם החרדי-אשכנזי. כך קיוו "להחזיר עטרה ליושנה".
בהתמודדות הראשונה של ש"ס, בבחירות לכנסת ה-11, המפלגה הייתה הפתעת הבחירות כשהתברר כי קיבלה 4 מנדטים. התוצאה הרעישה את אמות הסיפים של העולם הפוליטי בכלל ואת עולמן של המפלגות החרדיות האחרות בפרט. קסמה של ש"ס לא פג אלא הלך ועלה. בשנת 1999 המפלגה הגיעה לשיא כוחה הציבורי, וזכתה בבחירות לכנסת ה-15 ללא פחות מ-17 מנדטים. מדוע?
"הוא זכאי, אריה דרעי, הוא זכאי"
גדלתי בפאתי דרום יפו, במשפחה ספרדית שחזרה בתשובה. לאבי היה תפקיד ציבורי בכיר במפלגת ש"ס. באותן שנים המפלגה ביססה את כוחה גם בבחירות המוניציפליות למועצת עיריית תל אביב.
אחד מפסי הקול של ילדותי, וכנראה המשפיע ביותר בהם, היה השיר שחיבר בני אלבז ובו האשים את מדינת ישראל בהתנכלות ליו"ר המפלגה, אריה דרעי. האחרון נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, ונידון לארבע שנות מאסר וקנס של רבע מיליון שקלים. אני זוכר את עצמי שר בדבקות עילאית ובפאתוס כמעט משיחי את מילות הבלדה המרגשת, תוך כדי חלוקת פתקי הצבעה לבנים הנושאים את האותיות השחורות ש"ס בקלפי הקרובה לביתי, ומאחוריי ברקע שלט גדול ובו תמונותיהם של מרן הרב עובדיה יוסף ושאר חכמי מועצת התורה שפסקו בהחלטיות, הוא זכאי!
קו פרשת המים באותם ימים לא התחיל ונגמר במלחמת יחיד מול הממסד, אלא הפך למלחמה כוללת של אזרחים חלשים מול רשות שופטת חזקה, המעמד המזרחי הנחות (לכאורה) מול האליטה האשכנזית השולטת. ההגנה הכי טובה היא התקפה, וזה בדיוק מה שנעשה באותם ימים, כשאריה דרעי הכריז בתגובה להרשעה "אני מאשים!" כך זכתה המפלגה להכפיל את כוחה יותר מפי ארבעה מאז הוקמה.
לימים נתניהו, על שלל פרשיותיו המשפטיות, שכפל את שיטתו של דרעי ואף שכלל אותה, עם חקיקת חוקים פרסונליים וקריאת תיגר על רשויות נוספות במדינה.
בשני העשורים הראשונים של שנות האלפיים חוותה המפלגה משברים פוליטיים רבים, ומספר המנדטים שלה ירד בהתמדה. חילוקי דעות בין בכירים, פרשיות שחיתות, פיצולים בהנהגה וריצה ברשימות נפרדות, והמכה הקשה מכולן: פטירת המנהיג הרוחני הרב עובדיה יוסף ב-2013. כל אלה לא תרמו בלשון המעטה להתייצבות ש״ס אחרי שחרורו של דרעי מהכלא. בשנים האחרונות ובעקבות קמפיינים מוצלחים המפלגה השיבה לעצמה את כוחה ובבחירות 2022 זכתה ל-11 מושבים בכנסת.
זה היה, בקצרה, סיפורה של המפלגה החרדית-ספרדית. עכשיו, כשנקודות הציון בדרכה ידועות, עולה השאלה: האומנם החזירה ש"ס עטרה ליושנה?
כאמור, התנועה ורבניה נשאו על נס את חשיבות זקיפת קומתה הרוחנית של יהדות המזרח, ולכן אחת מזירות הפעולה שלה הייתה מוסדות החינוך, מתוך שאיפה לכונן עולם תורה ספרדי-חרדי אותנטי ומחובר לשורשיו. כך קמה רשת החינוך "בני יוסף", שנקראה תחילה "אל המעיין". הרשת כוללת תלמודי תורה לבנים (אני למדתי באחד מהם) ובתי ספר לבנות. הרשת פועלת בדומה לרשת החינוך העצמאי החרדי אך מתבדלת ממנה בכך שהיא מסתמכת על פסקי ההלכה של הרב יוסף. בנוסף, קמו אלטרנטיבות לסמינרים נחשבים לנערות וישיבות ברמה גבוהה עבור הבחורים.
אך הפלא ופלא, הסנדלר הולך יחף. מבדיקה שנערכה באתר "כיכר השבת", למרות ההבטחה לבוחרים "להחזיר עטרה ליושנה" רבים מבכירי מפלגת ש״ס – פוליטיקאים ורבנים כאחד – בוחרים לשלוח את בניהם ובנותיהם למוסדות חינוך אשכנזיים. גם החתנים והכלות של אותן דמויות התחנכו בישיבות ובסמינרים מהשורה הראשונה של החינוך האשכנזי דווקא. בין השמות בולטים הרב שלמה עמאר, הרב דוד יוסף ואחיו הרב אברהם יוסף, יו״ר התנועה בהווה אריה דרעי ויו״ר התנועה בעבר אלי ישי.
לתפיסתי, כישלון התנועה בתחום החינוך נובע מהנטייה הנפסדת לאמץ את הגישה האשכנזית ביחס למקומה של המדינה בחינוך החרדי, או יותר מדויק בחוסר מקומה ופיקוחה של המדינה על החינוך החרדי. משבר הזהות בין הצד החרדי הסגור מחד גיסא לבין הצד הספרדי הפתוח מאידך גיסא יצר חיקוי לימודי חיוור. כך, רוב הציבור החרדי-ספרדי מתחנך במוסדות בעלי אוריינטציה חרדית-ליטאית ומאמץ בהדרגה את אורח החיים הליטאי והשקפת העולם הליטאית.
עניי עירך קודמים
ההבטחה לא קוימה לא רק בתחומי ביטול האפליה העדתית והרמת קרנה של יהדות המזרח החרדית. במהלך השנים ש״ס הניפה דגלים נוספים, כמו דאגה לחלשים מכלל הציבור הישראלי. אך על פי ניתוחי הצבעות חברי המפלגה בעשר השנים האחרונות, נדמה שנאמנותה של ש"ס הייתה לבריתות פוליטיות ולא לאוכלוסיות החלשות, בטח שלא לאלו שאינן נמנות על מצביעיה. כך לדוגמה התנגדה המפלגה להצעת חוק שביקשה להחריג את ניצולי השואה מהאיסור על כפל קצבאות, וכן להצעת החוק שנועדה להשוות את קצבת הנכות לשכר המינימום במשק.
גם בחלוקת הכספים הקואליציוניים המצב דומה. בתחילת שנת 2023 הארץ רעשה וגעשה מפרסום תוכנית "תלושי המזון של דרעי"; סיוע ממשלתי בסך מאות מיליוני שקלים שהעניק משרד הפנים לרכישת מזון למשפחות נזקקות. אחד הקריטריונים לקבלת הסיוע נסמך על גובה ההנחה בארנונה העירונית, דבר שעורר תרעומת כיוון שזהו סעיף שנתפר לטובת משפחות ברוכות ילדים באוכלוסייה החרדית. ואכן, על פי נתוני החלוקה, בראש רשימת הערים שקיבלו תלושים היו מודיעין-עלית וביתר-עלית.
העטרה שלא חזרה
בחינת המציאות מלמדת שהמצב לא הוטב בעקבות הקמתה של ש"ס. אולי להפך. האפליה במגזר החרדי בין יוצאי ארצות אשכנז ליוצאי ארצות המזרח שרירה וקיימת. בנוסף התהווה קרע גדול בין חרדים לחילונים ומיתוס הפער בין אשכנזים למזרחים הונצח בעזרת תאוריית "ישראל השנייה" ובעידודה של מפלגת ש"ס, שנדמה כי היא שואפת להמשיך להחיות את השד העדתי.
לסיכום, קשה להאמין שאנשי הכנסת הגדולה של ימי התלמוד היו גאים באנשי הכנסת של ימינו ובשימוש שעשו בביטוי הקדום.
לטור הראשון -> ליבו במזרח - והוא?
לטור השני -> סביבה או מורשת?
לטור השלישי -> עָלֹה נַעֲלֶה
לטור החמישי -> והָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא
תרבות
אנתולוגיית שירה על מסע יציאה "בגעגועייך חיי"
מילה למילה,
שורה ועוד שורה,
לשים את הלב על המגש, פרוס ופרוש לרווחה,
פסיעה לפסיעה,
בחירה ועוד בחירה,
לסלול את הדרך, לצייר מחדש את המפה.
בהתרגשות רבה אנו גאים להציג את היצירה המרשימה:
"בגעגועייך חיי" - אנתולוגיית שירים על מסע יציאה
אסופת שירים שנכתבו על ידי יוצאות ויוצאים מהחברה החרדית
על מסעות של קריעת ים פרטית, של אומץ לשאול על פשר החיים ושל יציאה לדרך אל הלא נודע.
לקריאת והורדת האנתולוגיה הקליקו
***
אנתולוגיית השירה החלה את דרכה אי שם בספטמבר האחרון, יצאנו לאסוף מקבץ של שירי יציאה שיספרו את סיפורה של תנועת היציאה מהחברה החרדית במסגרת אירועי יום הבחירה 2023.
המלחמה הקשה שבאה עלינו ביטלה לנו את התוכניות ואף הביאה איתה מכה כואבת של למעלה מ-20 יוצאות ויוצאים שנרצחו ונפלו, לקראת חג היציאה ממצרים בחרנו לצאת לאור עם האנתולוגיה מתוך כבוד וזיכרון לאלו שעברו את המסע, מסע היציאה וכבר אינם איתנו.
לזכרם, לזכר מי שהיו, ולזכר המסע שחלקנו יחד.
לקריאת והורדת האנתולוגיה הקליקו
אוצרות יהודיים? - על הסדרה "יהלומים" בנטפליקס
יש משהו מדליק בהיחשפות לתכנים שרחוקים לכאורה מחיי היום יום, בספרים, סרטים ובכלל. תחושת הריחוק או הזרות מצטמצמת ככל שההיכרות מתמשכת ומעמיקה, והקודים המסתוריים במבט ראשון אט אט מתבהרים ונותנים מקום ללמידה והתרחבות.
כך, ריאליטי נועז על מערכות יחסים פתוחות בבריטניה יכול להחכים אותנו על הטקטיקות הנסתרות של מערכות יחסים, וסדרת טבע, שתתחקה אחרי עדרי פילים בסוואנה האפריקאית, יכולה להעביר אותנו שיעור מפתיע בהבעת רגשות.
הדוגמאות האלו אינן מקריות. אלו תקצירים של שתי סדרות שצפיתי בהן לאחרונה, ממש לפני הצפייה בסדרה "יהלומים" שכבר ארחיב עליה, אבל קודם כול – השורה התחתונה: מוזר ומאכזב שדווקא סדרה שמתעסקת בחרדים וביוצאים מהחברה החרדית לא רק שלא הצליחה ללמד אותי – חרדי לשעבר – דבר אלא גם גרמה לי להרגיש, בעיקר, שהיא עושה כל מהלך אפשרי כדי שאצא ממנה בתחושה של בזבוז זמן מוחלט.
הסדרה יהלומים (Rough Diamonds) עלתה בנטפליקס בהפקה משותפת ישראלית-בלגית, והיא מתמקדת במשפחת וולפסון החרדית באנטוורפן ובעסקי היהלומים שלה. העלילה נפתחת בהתאבדותו של יאנקי, הבן הצעיר שהסתבך בענייני כספים והשאיר את המשפחה להתמודד עם ה"בושות" והעניינים הלא פתורים, לצד החיכוכים הפנימיים שכעת צפים ועולים.
רגע לפני ההלוויה מופיע נח, האח שעזב לפני כ-15 שנים ועבר לחיות בלונדון. הוא מגיע עם בנו טומי ומחליט להישאר לתקופה כדי לנסות להציל את העסק המשפחתי. אם בהתחלה יש מי שמנסה להקשיח את ליבו או סתם להיות מופתע מהנוכחות החדשה, הרי שמהר מאוד (מהר מדי לטעמי) - בעיקר הודות לפתרונות היצירתיים שהוא מביא איתו - נח משתלב יותר ויותר בנוף. בהתחלה הוא נתפס כדמות המושיע, שכן גם כשנדמה שכבר אין מה לעשות הוא תמיד ישלוף משהו מהכובע. אבל השפנים כוללים צעדים לא אלגנטיים שמסתבכים ומבהירים שגם למלאך הגואל יש מגבלות.
הסדרה, שכוללת דיאלוגים ביידיש ובפלמית ורושמת הצלחה לפחות בכל מה שקשור לתיעודיות של העולם החרדי והליכותיו, בוחרת לשקף דרך העולם הסבוך של תעשיית היהלומים את מערכת היחסים בין המשפחה החרדית לנח שנעלם, הותיר אחריו לא מעט משקעים ועכשיו חזר. "אלוהים לקח לך בן אחד והחזיר לך בן אחר", אומרת האם לאב בניסיון לרצות אותו ולשכנעו לקבל את הבן בחזרה (השחקנית הישראלית יונה אליאן לצד דודו פישר בתפקידים נהדרים. בכלל, בדומה לסדרות "חרדיות" אחרות, יש משהו בגיל שעושה טוב לשחקנים שצריכים לדבר יידיש ולחבוש שטריימל/מטפחת), אבל האב לא כל כך מקשיב ומבכר להתמקד בנכדו החדש, טומי, אולי ממנו עוד תבוא ישועה.
יהלומים לא מסתפקת בניסיון לשדך בין דרמת פשע לסיפור משפחתי, והיא דוחפת פנימה לא מעט אלמנטים שאמורים להוסיף נופך ועומק אך בפועל מייצרים תסבוכת נוספת. מרומן חדש/ישן בין נח לגילה, האלמנה הטרייה (שהייתה ארוסתו בעבר) ועד שמועות על נטיות "הפוכות" של אחד מבני המשפחה ועוד ועוד. במקום להתמקד במורכבות הרגשית שתאפשר לנו להתחבר לדמויות, הסדרה בוחרת לזרוק עוד ועוד פתיונות בתקווה שמשהו יתפוס. סל הערכים של העלילה מתפקע מרעיונות, אנלוגיות ומסרים, וזו בדיוק נקודת התורפה שלה. ממשפחתיות בכלל ויחסי אב ובנו בפרט ועד המעבר החמקמק בין ערכים מקודשים לאינטרסים אישיים – כל הכותרות הנכונות מופיעות, נותנות את השואו שלהן לרגע ונבלעות מהר מאוד בדרך לכותרת הבאה.
בשונה מ"שטיסל" המוערכת, שחינניותה נבעה דווקא בשל חוסר חנפנותה, כמו גם המיני סדרה "המורדת" שעלתה בנטפליקס לפני כמה שנים והיטיבה להצטמצם ולתאר את התהליך האישי של אסתר בת ה-19 (שירה האס) שברחה לברלין מהקהילה של חסידות סאטמר - במקרה של "יהלומים" בולטת ההתפזרות שלא מאפשרת לשום עומק רגשי להיווצר. בדומה לשוק היהלומים הקשוח, שלא מותיר מקום לתחושות, כך גם הטיפול בדמויות האנושיות ובתהליכים האישיים שעוברים עליהן לא צולח את שלב הסמליות ונותר פלקטי וחלול. זה לא רק עניין של יוצרים שלהבדיל מהסדרות הנ"ל לא באו מהעולם החרדי, זו עצלנות תסריטאית שמתחילה בלא לומר שום דבר מקורי על קהילה ייחודית וספציפית, וזולגת להחלטות שרירותיות ופתרונות גסים לדילמות מורכבות. לא חייבים להפיק מכל סדרה שיעור לחיים, אבל תחושת חוסר המאמץ הכללית לא מאפשרת גם סתם להתרווח וליהנות.
ההתוודעות לחייו של נח מתווכת בעיקר דרך ההתמודדות של הסובבים אותו מול דמות שנותרת כמעט אנמית. הוא פשוט מופיע כעובדה מוגמרת שאין לערער אחריה. האם הוא זועם על אביו שעדיין מתנכר לו ומטיח בו גם ברגעים הקשים: "אתה עלה ברוח. חשבתי שתירש אותי. אדם כמוך יכול להביא רק לתוהו ובוהו"? ובכלל, האם יש משהו שהוא למד/הבין/מתחרט עליו אחרי 15 שנה של נתק? זה בסדר להתמודד עם אירוע בסדר גודל שכזה דרך הדחקה מוחלטת, אבל בשביל זה בטח שלא צריך שמונה פרקים, דמויות ועלילות משנה ואינסוף מבטי סרק.
הרגעים הנדירים שמדגישים את הפוטנציאל המפוספס אלו האתנחתות שבהן התעלולים התסריטאים לא מנסים לכפות את עצמם על הדמויות שמופיעות ללא שום ניסיון לשנות או לתקן משהו. למשל, המתח הרגשי והמיני שמצטבר בין נח לאלמנה ומצליח להעביר את הסיטואציה המורכבת שהיא נתונה בו, או רגעי המשבר של אלי, האח הגדול שבשלב מסוים מפנים את כובד האחריות והמשמעויות של פעולותיו.
באופן שונה מהדמויות שלה, שנופלות וחוטאות ונשברות, הסדרה עצמה מקפידה לשמור על שמרנות לחומרא שלא חורגת מתבניות מהודקות; שאולי משרתות את האלגוריתם של נטפליקס אבל לא את הצופים ששוב יגלו, מאוחר מדי, שהם קיבלו יהלומים בשק.
חגי ישראל
סוכת פלא
אמיר שטיין
מלכי דופקת על הדלת, היא מזמינה אותי ואת אחותי לבקר בסוכת פלא חדשה. אני ואחותי לבושות בשמלות תואמות, חדשות, שנקנו לכבוד החג. הבית נקי ומצוחצח. חדר השינה שלי שינה את פניו והפך לחדר הסבה. גגו של חדר השינה הוסר, ונחשפה הפרגולה שזה שנה תמימה חיכתה להגיע לידי שימוש. בערב סוכות עלה טאטי לבית השכנים, מחלונם הוא זרק בזהירות רבה סכך על הפרגולה, ועכשיו החדר הוא מעין סוכה. קירותיו מכוסים בדים לבנים, שאליהם תפרנו את היצירות שעבדנו עליהן בבתי הספר ובגנים. ספרתי, השנה, מבין כל אחיי ואחיותיי, רוב היצירות של הקירות הן שלי. זה ממלא אותי באושר. ארון הבגדים שלי הועבר לסלון, חוסם את החלון הגדול שפונה לרחוב. על הפלטה התבשילים של אמא, מפיצים ריח טוב.
הצטרפנו למלכי ופיזזנו יחד במעלה הרחוב לעבר סוכת הפלא. בחוץ כבר נוצר פקק אנושי של ילדות בנות גילנו מחכות עם אחיהן הקטנים לחזות באותה סוכה מופלאה. שווה להמתין. כשמגיע תורנו אנחנו מביטות בהתרגשות באיש המיניאטורי המתנדנד בדבקות, מחזיק בידיו ארבעה מינים קטנטנים. בסוכה המיוחדת הזו יש גם קישוט עם מים זורמים, מים זורמים ממש! אנחנו עוברות בסוכה לאט־לאט, מרותקות, כל קישוט מקסים יותר מקודמו. בדרך חזור אנחנו מחליטות לדפוק יחד על הבתים של כל השכנים בבניין שלנו, לעבור סוכה־סוכה ולהחליט איזו סוכה הכי יפה.
בחול המועד נסענו כל המשפחה לירושלים, להשתתף בברכת כהנים ולקיים את מצוות העלייה לרגל. הצפיפות הרבה בכותל לא הייתה מאיימת או מפחידה. אני, אחותי ואימי מפלסות את דרכנו אל הכותל, וכשאני סוף סוף מגיעה אל קיר האבנים אני נשענת עליו, מצמידה אליו את מצחי. אני נזכרת שהגננת שושנה סיפרה לנו שאנשים עניים בנו את הכותל, ולכן הוא היחיד ששרד. אני אוהבת את הכותל. אני מרגישה קטנה, מוגנת ואהובה.
היום האחרון של סוכות מגיע. אחותי הגדולה מטילה גורל וכך מחלקת את פרקי התהילים בינינו. הסוכה ריקה, כי הבנים הלכו ללמוד בבית הכנסת, ואנחנו יושבות על הכיסאות וקוראות יחד תהילים. הראש שלי נשמט על השולחן, אני נרדמת בין אורות מנצנצים לקישוטים מצועצעים. אני שמחה.
בניתי סוכה
עטקא דיקשטיין
היחסים שלי עם חודש החגים מורכבים מחיבה, תסכול, שנאה. ואהבה.
האני העצמי שלי אהב את חודש "תשרי" בכל הגוף והנפש, והוא, בתגובה החזיר לי משברים רבים, ובסופו – תחושת חשיבות עצמית שמאז ועד היום איני יכולה לשחזרה.
בגדול, אצל אנשי חב"ד החודש הזה עמוס בפעילויות של קירוב לבבות, נחת לרֶעבֶּע וניחוחות של 770 תוצרת ברוקלין. את ראש השנה עוד היה ניתן לחוג עם המשפחה, אבל החל מעשרת ימי תשובה נהרו החסידים לניו יורק, ל"בית רבנו שבבבל".
בבית שבו גדלתי, בית חב"ד בזעיר אנפין בשכונה ד' בבאר שבע, היה נהוג שבראש השנה וביום כיפור גברברי המשפחה נשארים בארץ, כדי לשמש חזנים ומשלימי מניין בבתי הכנסת הפזורים בשכונה, ואילו לקראת סוכות הותר להם להגשים את משאלת ליבם ולנסוע לרעבע.
כיוון שכך, את חג סוכות אני זוכרת לטובה וברכה עד מאוד.
בשנות ההתבגרות שלי, שכולן עברו עליי בעיר האבות, לא הייתה שום אחות לרפואה בקלחת החגים. אחותי הגדולה כבר פרשה לעולם שאז לא הייתה לי כל גישה אליו, וחוץ מלהתפלל למען נשמתה וחזרתה בתשובה לא היה לי קשר איתה, אחות אחרת נישאה זה מכבר, והאחות השלישית הקפידה שלא להיות בבית בזמנים לחוצים. מפה לשם, יצא שבמשך ארבע שנים (כיתה ט' עד יב') עמלתי בשיא השטורעם והחיות החסידית שהיו לי לבנות סוכה מייד בצאת יום חתימת הדין הגדול והנורא. הבנים היו בדרכם לשדה התעופה, ואני ניצבתי עם הפטיש והמסמר.
אני זוכרת היטב את תחושת העונג והזכות לקיום שהתפשטו בעצמותיי בליל חג ראשון של סוכות. אחרי שהמשלחת חזרה מבית הכנסת, אבא, האחים הקטנים ועוד כמניין אורחים שנאספו מבית התפילה. אבא היה מסדר את הנוכחים סביב השולחן תוך כדי שירה, ואז הגיע זמן הקידוש. כולם נעמדו דום, ואבא בירך את האושפיזין בחגיגיות והוסיף את ברכת "שהחיינו".
מיד לאחר ברכת "המוציא" ולפני אכילת הסלטים, הדגים ושלל התוספות, אבא ביקש מכולם להיות רגע בשקט, ואמר: "כל מי שנמצא פה, תחת כפות התמרים, צריך להגיד לעטקא תודה. בזכותה יש לנו סוכה".
עד עצם היום הזה איני מצליחה לשחזר את תחושה ההיא. תחושה של להיות נצרכת ובעלת משמעות גדולה, שהרי בזכותי בני הבית והנלווים קיימו את מצוות "לישב בסוכה" למהדרין.
באותם הרגעים הייתי מאושרת מעומק נשמתי.
סיפורת
נהר לֵתֶה
כפות ידיו מקוערות, מגוננות כאילו מחזיק ציפור שבורת כנף, הוא מסתכל פנימה דרך חרך הצצת האגודלים. אני מסתכל עליו ומתעניין מה יש בפנים. כשאנו מתקדמים זה כלפי זה אני רואה מה מונח שם, שלוש חפיסות סיגריות מרשרשות. הוא דורך על דוושת צפרדע הרחוב ומחליק אותן פנימה בעדינות. ברגע זה ממש ולנגד עיניי מישהו הפסיק לעשן; אני שותף שלא מדעת להחלטה גורלית. מובן שאני תוהה מה מוביל להחלטה נחרצת, לצאת אל הרחוב ולזרוק את הסיגריות למקום שממנו לא ישובו. אני ממולל מחשבות על האיש הצעיר הזה בדרכי למשרד, חש את הכוח שבהחלטה חדשה. הוא בטח עשה את זה למען אשתו (הוא נשוי בוודאות, די צעיר למען האמת. פנים חלביות ויציבה של אדם שבטוח שרק עם חתונתו התחילה שארית חייו האמיתית) אני רואה אותם בעיני רוחי, שניהם כוססים ציפורניים בציפייה נלהבת, מעבירים את הדקות עד לתוצאות הבדיקה, יש סיכוי לנס, לאצבע אלוהים מושטת. הם מתחבקים, נאחזים זה בזו באהבה, פניהם לכיוונים מנוגדים כדי שלא יראו את הדברים שאין לנקוב בשמם, נגיד דחף עצום לפרוץ בריצה לחצות אוקיינוס ולא לשוב עוד, או את מחרוזת תרחישי האימה שאנחנו נוהגים להסתיר מליבנו ״ומה אם אפגע בו? אפיל אותו בטעות והוא יתנפץ, או שאקצוץ לו את הכנפיים ואגזול ממנו את צלמו היחידי? ומה אם לא אצליח לאהוב אותו וארחש לו טינה על שכבל אותי? ומה אם הוא ייוולד פגוע, ומה אם העולם יפגע בו ואני לא אהיה לו למגן, ומה אם הוא יגדל להיות פוגע? ומה אם יכאב או ימות? איך אוכל להחזיק את כל זה?״ הלחץ על הכתפיים הופך מובהק וזרועותיו מקיפות אותה, היא מצטפדת בתוכו, מתגוננת מכל הדברים שהיא צריכה להסתיר מהלב שלה. היא, לדוגמה, מבוהלת, מסדירה נשימה, לנגד עיניה עולה גופת תינוק צפה באמבט תכול. היא יודעת שקרביה שלה מוגשים עכשיו על מגש לטבע, ויש לה צורך עצום להתרוקן, הכול תלוי בפס אחד או שני פסים, לא צריך לגלות לה שהיא תישא במלוא הכובד, היא רק חוששת שלא יעמדו לה כוחה ורצונה ושהיא תהיה עייפה ומתוסכלת כל הימים.
הקריין מכריז על ניצחון. רעמי מחיאות כפיים נישאים מן ההיכל, הוא הגיע! הוא השיג! הוא הפרה! מדליית זהב. ההתלהבות קדחתנית, אקסטטית, חד־משמעית. מיקרופון נדחף לפיו, להצהרת הניצחון: ״אנחנו מאושרים עד אין קץ ומלאי ציפייה. אנחנו נאהב אותו עד תמצית דמנו האחרונה, וניתן לו חיים חיים חיים...״ (ההד של המיקרופון מחרה־מחזק) תרועת הניצחון של החצוצרה העולה מן המקהלה מתגברת על הדברים שמסתירים מהלב, הם כבר לא קיימים. אחת לכמה זמן משהו יצוף לרגע, אך יצלול בחזרה בעזרת השם, ושרשרת תרחישי האימה תתפוגג ברובה, ותתגשם באחוז מזערי. ככה זה.
באופן אבסורדי למדי דווקא הסיגריה אִפשרה לו לבדוק מה הוא מרגיש בעצמו, ומה הוא מרגיש בשביל אחרים. הוא שאף ונשף. בדקות הראשונות אלף־אלפי מחשבות רקדו לו במוח מין ריקוד בהמי בלי קצב וצורה, ואחרי שהן התעייפו במעט (הם התנגשו כל רגע בגולגולת) היה אפשר לנעוץ אותן אל הקיר. זה הלך בערך כך: ״ברוך הבא למין האנושי, אתה תורם את כורחך לשושלת המין שהיא על כורחך. הפכת לשותף פעיל״. ובאותה נשימה האדמה התנבאה נחמה ״אם כל בני האדם והחיות והצמחים מולידים, גם אתה יכול״. במרפסת הצופה אל הכיכר המפורחת התמצקה בליבו החלטה שאינה תובנה, מחשבה או רגש אלא מן תנופת פעולה שנוטים לזהות אותה בבלבול מושגים עם בחירה או רצון חופשי. ההחלטה שלו הייתה להעביר את מרכז הכובד מהמחשבה אל המעשה. את הימים שבאו לאחר מכן הוא ריצף במעשים, בעיקר להיות לצידה. הוא לא היה יכול לסבול את המחשבה שלרגע אחד היא תרגיש נעזבת. תורים, רופאים, הנחיות ואהבה. הכול עוד ראשוני וחדש, את זמני הסיגריה שלו ממלאים תוכניות עבודה ותוכניות חיסכון וקופות גיבוי, אולי נצטרך לעבור דירה, אולי נעזוב את העיר. קופות נוקשות רוקדות לו על הטרפז והוא שואף ונושף.
די מהר התחילו הבחילות, שגורו ברובן מריח הסיגריות ומקצתן מריח טיגון. תנופת הפעולה שלו עמדה למבחן. מבחן עם שליפים. העישון מעלה בה בחילה, הוא בוודאות מזיק לעובר ומזיק גם לו, שעכשיו חייב בבריאות למען ילדו, לעזאזל. כל הנסיבות מקלות על ההחלטה, אך זו עדיין קשה. מרכז הכובד מתנדנד בין המעשה למחשבה. על רוחו הוא ויתר, הטרפז שלו קודש למשא, אבל עשנו וקלקוליו שיישארו בידיו. קול חריקת שער המחשבה הנפתח עולה בעקביו, האד הזה שעולה מן הארץ ומציע את פיתויו לכל עבר, זרועות סמיכות ומנחמות של קהיון, לא עליי המלאכה. המכונה משומנת מתודלקת בכעס שקוף מעוור נעה ביעילות בדיוק של מילימטרים, זר לא יקרב עדנהּ. עמוד אש מתגבהה אט־אט, עדני חמדה מעטפים אותו אבל היומיום חודר בעדו. אשתו שואלת מן הסלון אם הוא ראה את הטלפון שלה. הוא מכיר אותה ובודק אם היא חיפשה בשירותים. זה שם. הוא שומע הודעת וואטסאפ מוקלטת מחברתה, היא מסבירה בפרוטרוט איך מכינים מרק בטטות (דרוש מזון קל לעיכול, חף מתיבול שלא יעיר את זעמם של מיצי הקיבה) טפטפות הפרחים שבכיכר מקיצות, מנצות, רוחשות מים, ציצות המטאטא של המנקה גורפות קצובות כנגד אבני המדרכה השלובות. והנה ההוא שחוזר מהתפילה בכל יום באותה השעה, וזו שלעולם לא נראית בלא אוזניות מרקדת בעצבנות מול הרמזור הארוך. צקצוק רמזורים, פחים של רסק עגבניות מונחים על סף הפיצרייה, הסעת בית ספר ועלמה שסוחבת מזרן יוגה. צלילי היום החדש. הוא אפילו לא שומע את חריקת שערי המחשבה הנסגרים בשנית, אוספים לתוכם את עדני השאול. רק אוושה של עצב נושבת לו ליד הלחי, דה ז׳ה וו לניכור, כל כך מהיר וחמקמק שקל להכחיש אותו. הדה ז׳ה וו הזה, מזל שהחטיא את האוזן או האף או הפה, כי אם הוא היה נכנס פנימה הוא היה בוטש בבטן ובריאות ומתנחל בקנה הנשימה.
סורגי המרפסת השאירו חותם אדום על זרועו. הוא לא שם לב לעוצמה, אך תלמי הסורגים מלמדים על גודל המאבק. המאבק להתמיד בחיים, להיאבק בפיתויי הכניעה לשאול. הדבר הקטן שמתפתח עכשיו בבטן של אשתו יעזור לו בכך בוודאות. ככה זה, אנשים מולידים ילדים כדי להתמודד עם השאול, כשמזדקנים והגוף כבר נחלש ממאבקים נופלים אליו ביתר קלות. הוא מתרומם משפת המרפסת, משפשף את ידו מבלי משים. כשהוא יורד אל המכולת להביא בטטות הוא אוסף איתו את הסיגריות מהמגירה. ככה אולי נראית החלטה. בסתר ליבי אני מריע לו, אני לא יכול שלא. בכל פעם שאני רואה את החיים בצד המנצח אני נמלא התרגשות רכרוכית כזו. היא זו שמפרנסת אותי, ההתרגשות הזאת, אני הולך אחריה בתאוות נצח ילדותית, מסיר את עיניי מנשורת המאבק, מהנפלים שהתפוגגו על מזבח החיים. ככה זה.
ככלות הכול, לבדו
שירה אלק
באותו הלילה היו השמיים אדומים, הארץ מחורצת תלמים עמוקים, עשן דקיק היתמר מעל העיר השוקעת, כאילו בהפתעה גמורה.
הם פסעו מכופפים קמעה מפני הרוח והעשן שצרבו את עיניהם.
"הסערה קרובה," אמר הילד.
"אני יודע," אמרה הדמות הגבוהה.
הם התקדמו בנשימה כבדה במעלה ההר התלול. תחת רגליהם העייפות הידרדרו אבנים זעירות, הילד בלע את הרוק כשקוצים השאירו מבוך שריטות על רגליו. נשימותיהם התמזגו עם הרוח המייללת.
"איך אנחנו?" אצבע תחת סנטרו של הילד. הוא הרים את עיניו ומבטיהם הצטלבו. עיני הגבר היו טובות.
"בסדר."
"אפשר להמשיך?"
"רגע." הילד הסתובב.
העיר רבצה תחתיהם, מגושמת ואפלה, מלקקת את פצעיה. מימין התנשא המגדל המפואר שבחדריו בילו ימי קיץ תוססים. בינו ובין העמק המופלא נמתחו הרחובות כמו ורידים עתיקים. בתים היו מפוזרים ללא סדר, קטנים ומטים ליפול. מחלקם זרח אור כתום וחמים שהעלה בדמיון אפו ריח לחם שרק נאפה; בעיניו משפחה יושבת סביב שולחן כבד; ובקרקעית הבטן תחושה חמימה, כמו התחושה באצבעך המחפשת את שם אביך בספר טלפונים.
רגליו הכירו כל רחוב ושביל. בשדות האסורים היו רצים בעיניים עצומות וידיים מתנופפות כזוג כנפיים. צמחי הפרא ליטפו את זרועותיהם בזמן שהרוח שרקה באוזניהם. מי שלא חש את מגעה הקסום של הרוח על העור החשוף – לא יבין זאת לעולם.
אבל עכשיו השדות היו רק כתם שחור. המגדל – נטוש ומזדקר אל תוך שמי הלילה, מוקף בקריאות עורבים. ביתם, מבצרם, זיכרונותיהם, סיפור אהבתם; כל אלו זהרו באש זהובה, עקשנית.
סיפורים עולים בסערה השמיימה. אותיות פורחות באוויר.
האש השתקפה בעיניו, מבטו עקב אחר הפצפוצים הזוהרים שהתערבלו במחול מעוות עם הרוח המערבית. הגבר הביט בכל אלו בעיניים מצועפות. הוא סגר את אגרופו עד שפרקי אצבעותיו הלבינו וקשתות קטנות הופיעו בכרית כף ידו.
"אתה חושב שיחפשו אותנו?"
"אני לא יודע."
הם המשיכו לטפס. היה נראה שהפסגה רק הולכת ומתרחקת מהם, נבלעת בנקודה בלתי נראית. הילד, שמעולם לא עזב את עירו המוקפת הרים גבוהים, בלע את הנוף המשתנה בעיניים פעורות. הם יצאו לדרך בלי לדעת היכן היא תסתיים ובידיעה ברורה שאין להם לאן לחזור. הם עברו בדרכים כאילו כדור האש דולק בעקבותיהם, כאילו האדמה הקיאה אותם מתוכה. בדחף עצום לברוח; או להתקדם; או למצוא את אשר אבד להם, אף שמעולם לא היה ברשותם.
"ננוח פה." הם מצאו חלקת אדמה קטנה.
תרמיליהם העמוסים השמיעו חבטה עמומה בזמן שפגעו באדמה. הגבים התיישרו באיטיות. הם פרסו מחצלת ונשכבו מותשים. "תראה," הגבר הצביע מעלה. השמיים היו מסך שחור ואלפי כוכבים ניקדו אותו באורות קטנים. הוא הסתובב לעבר הילד ששכב לצידו, אבל זה כבר נרדם. עיניו עצומות בשלווה גמורה. פניו קטנות. על לחי ימין נמתח חתך אדום קטן. שפתיו מלמלו משהו מתוך שינה. לרגע אחד לא הייתה העיר האפלה מאחוריהם והדרך הלא נודעת לפניהם; כי אם הקיום הרגעי בלבד.
כעבור כמה שעות השלווה נעלמה, ובמקומה הופיעו הרעידות. המלמולים. התייפחות מתוך שינה. אנחות כבדות מדי לגוף הזעיר. הגבר – שנתו קלה, התעורר באחת.
"ששששש... אני פה."
הילד התייפח אל תוך חולצתו המלוכלכת. "אני פוחד."
"אני יודע. זה נגמר."
הילד תפס בחולצתו כאילו חייו תלויים מנגד.
"ששש... אני פה. אני תמיד אהיה פה."
הרעידות המשיכו עוד זמן מה. גם לאחר שהילד שב ונרדם.
הגבר חיבק אותו עד שאור תכלכל הפציע מתחת לשבכת העצים וציפורים פרצו את חומת הדממה שעטפה אותם.
הבוקר היה ערפילי וקפוא. הם יכלו להריח את הגשם עוד לפני שהכה בתרמיליהם. עשן דקיק הסתלסל מן הקרקע במקומות חרוכים. הארץ פעמה כעור המתוח על כלוב הצלעות, סדקים הופיעו על פניה, כמו לא יכלה להכיל את הסערה המתרחשת בקרבה. בקצות העלים עמדו טיפות זעירות וקפואות, בתוכן השתקף העולם החדש והבלתי ידוע. האפר מליל האתמול מילא את שערם והרוח הקרה צרבה את עורם החשוף.
הם התקדמו בדממה במעלה ההר, מפריחים עננים לבנים בהבל פיהם. לעיתים נתקלו בחיות בר קטנות שהציצו בהם בבהלה ונעלמו. מלפניהם הר עצום, הבטחה לא ממומשת, מתחתיהם תהום פעורה.
נשימתו של הגבר הייתה מהירה ושטחית. התהיות הקיפו את פניו כמו קסדה שקופה. הילד הלך אחריו בשתיקה סופגת, יכול היה להרגיש את נוכחותו של הגבר מבלי להסתכל בעיניו. הם היו שני צדדים של קיום אחד, בפער גילים וגרסאות.
לקראת הצוהריים הטפטופים הפכו למבול סוער. הם עמדו חבוקים ומרעידים תחת אחד העצים הרחבים, קול נקישות שיניהם נבלע ברעש הגשם. הילד אימץ עיניו לראות את העיר הרחוקה שהייתה כל עולמו. עכשיו היא הייתה רק רצף נקודות מהבהבים על פני מרחב הערפל. נקודות זעירות של אור על יריעה של חושך.
הילד חפן פניו בחזהו הרחב של הגבר ונרדם, רועד. הוא לא זכר הרבה מחלומו. רק שהיו בו אור וחום, תבשיל חם מוגש אל השולחן, ריח כביסה נקייה. כשהתעורר היו השמיים שוב משטח שחור אטום. הקור חדר לעצמות, בכפות ידיהם הופיעו סדקים זעירים וגרונם עקצץ וצרב. הגבר בהה אל מרחבי החושך והשקט.
אתה פה?
תמיד.
הגשם פסק. האדמה הייתה בוצית. הם דשדשו בהתקדמות איטית. הרעב כרסם בהם, קרע בור עמוק בבטנם, כאילו היה שם שנים ארוכות, מחכה להכרה. הילד ליקק את שפתיו החרבות וטעם של אפר הופיע בפיו.
"האנשים מעבר להר יהיו טובים?" שאל הילד.
"אולי."
"ואם יהיו רעים כמו שתמיד סיפרו לנו?"
"הם יהיו טובים," פסק הגבר.
"ואם לא?" התעקש הילד.
"אז נהיה הטובים האחרונים."
"ספר לי עליהם שוב."
אומרים שמעבר להר יש יבשת אין־סופית. היא מתפרשת על פני האופק ממזרח למערב. יש בה אנשים בכל הצורות והצבעים. זו עיר שבה מותר לדבר ולהרגיש, להיות ולחלום.
האוויר נקי מפחד השדים, והלילות אינם נרדפים בזעקות המתים. החרב אינה מתהפכת על דלתך. עיניים זועמות אינן מלוות את צעדיך.
ביבשת שמעבר להרים הבכי זולג בטבעיות והצחוק מתפרץ מעצמו.
אתה יכול להתקיים בצורתך. דרכך נסללת בכוחותיך.
הילד הסתכל בעיניו של הגבר. דמעה בודדת חצתה את פניו ונבלעה בזיפיו הדוקרניים.
"נמשיך?"
הם הלכו שניהם יחדיו אל תוך האפלה הלא נודעת, מונעים בכוחה של הבטחה ותקווה קלושה.
בית מדרש
להתיידד מחדש עם המציאות
כמות הרגשות שהצטברו אצלי מאז אותו בוקר שבת נורא (7.10.2023), הגוונים שלהם וכובד משקלם, הפכו למשא כמעט בלתי נסבל עבורי. אמנם איני האדם היחיד שמתמודד עם הקושי בלחיות על פני קשת רחבה כל כך של רגשות קיצוניים, תחושות של פחד, אכזבה, יחד עם ציפייה ותקווה, אבל העובדה שזו הפכה לצרת רבים אין בה נחמה עבורי.
מצד אחד, איש אינו רוצה לצלול כל היום לתוך תהום האבל והייאוש, וגם לאף אחד אין מספיק חוסן נפשי כדי להזדהות עם שלל הרגשות שכמעט כל אדם בישראל מרגיש. למרבה הצער, העובדה שאיננו רוצים לחיות בצל התחושות האלו לא עוזר לנו להיפטר מהן. רגשות החרדה והחמלה מציקים לנו. הם הציקו לי. בלילות, במחשבות, בכל רגע ביום שאני פנוי.
נדמה כי הדחף לחוש את התחושות הללו נעוץ בתפיסה קודמת, שעל פיה התעלמות ממה שעובר על אנשים במעגלים הקרובים יותר או פחות כמוה כהתעלמות מהמציאות. כך למשל, לפי אותה תפיסה שככל הנראה מושרשת, אם לא ארגיש תחושת פחד וייאוש למראה ולשמע ילד בן 9 שאיבד את הוריו בנסיבות קשות, אני למעשה מקשיח את ליבי.
וכך אני, וכנראה גם אתם, נתונים בין הפטיש לסדן; נקרעים בין הרצון לשמור על שפיות ולהקל את כובד התקופה לבין גילוי אמפתיה.
המציאות שבגדה בנו
סבורני כי התחבטות קשה זו היא מנת חלקם של אנשים כמוני, אלו שיצאו מתוך סביבה חברתית הומוגנית, אנשים שעזבו מקום בטוח באופן יחסי לטובת הרפתקה מסוג אחר. לדעתי, דווקא אנו, שכאשר דברים שלאחרים היו ברורים אצלנו הוטל בהם ספק והעדפנו לא להעלים עין אלא להישיר מבט למציאות ולנסות להיות נאמנים לה, דווקא אנו חווים את האתגר הזה בעוצמה חזקה יותר.
כי סיפרנו לעצמנו, ובמידה לא מבוטלת של צדק, כי נשלם כל מחיר כדי להתבונן במציאות נכוחה, במציאות העולם או במציאות שלנו, ולפעול על פיה ללא כחל ושרק. הבנו שכדי שנוכל לתפוס פיקוד על חיינו, כדי שתהיה לנו שליטה על מה שקורה סביבנו ועל מה שאנו עושים, אנו צריכים להיות קשובים למציאות כפי שהיא. אך תקופות כמו זו חושפות בפנינו את ערוות המציאות על כל רבדיה המחרידים, כך שאנו נאלצים להסב ממנה את פנינו. התוצאה: תחושת חוסר נאמנות כלפי עצמנו וחוסר אונים.
האם זה חייב להיות כך או שיש דרך אחרת?
המציאות האלטרנטיבית
נכון, יש אנשים שלא רק בתקופות כאלו אלא גם בזמנים רגועים יותר אינם מרגישים חובה להתבונן במציאות ללא משוא פנים. יעידו קירות הרחובות בשכונה החרדית, העטופים בימים אלו במודעות הקוראות לציבור להתפלל בכל הכוח. "קראו אל השם!" זועקות אבני הקיר ומציעות לאנשים, ליהודים, לכל מוכי התדהמה והאבל בישראל להתעשת ולמצוא מנוח באמצעות "אמונה" ומעשים טובים.
והקריאה הזאת אכן נענית. היא נענית לא רק בגבולות הציבור הדתי, אלא אף אנשים רבים שבימים כתיקונם אינם עוסקים בפעילות דתית כלשהי מוצאים עצמם שואבים כוח ושלווה מ"אמונה" ומ"התחזקות". הם בוחרים לעצמם מציאות – אולי – אלטרנטיבית.
אין מה לבוא בטענות, כמובן. בייחוד בזמנים כאלה הפיתוי לחיות בתוך מציאות אלטרנטיבית, שבה אין כאוס ויש אב רחום וסיבה לכל דבר, גדול מאוד.
אם אכנס לראשו של אדם המוצא בכך נחמה, אני מבין את הלך המחשבה: המציאות שהייתי נאמן לה בגדה בי, יצאה מתחומי השליטה שלי, ועל כן אני נוטה לתלות את יהבי בישויות שגם אם אינן קיימות, לפחות מפיחות בי רוח של תקווה.
לא צריך לשחרר את כל השליטה
ההתמודדות המוזכרת לעיל לא מתאימה לכל אחד. היא לא מתאימה לי. אני לא רוצה לוותר על התפיסה הריאלית, על האפשרות לבחור את יחסי לפי נתונים שמגיעים אליי, אני לא רוצה לשחרר שליטה על החיים שלי. אני לא רוצה, ואני גם לא צריך.
אני זוכר כיצד הגבתי באותו בוקר של שמחת תורה, כאשר באמצע תפילת שחרית ניגש אליי אחד מבאי בית הכנסת שבו שהיתי וסיפר לי על המלחמה שפרצה בדרום הארץ. התגובה שלי הייתה: "איך, איך זה קרה?"
כמו רבים, עוד לפני שפונו אצלי משאבים רגשיים לעסוק באבל ובכאב שאירועים כאלו מביאים, הייתי מוכרח להבין מה היה רצף הפעולות שבעטיו אירוע כזה התרחש, כאילו אני ישוב באוניברסיטה בהרצאת-מחקר בקורס להיסטוריה של המזרח התיכון.
מאוחר יותר, כשהבנתי שהשאלה הזאת לא הייתה רק שאלה לוגית אלא גם שאלה רגשית שביטאה את חוסר האונים שלי אל מול מציאות קשה, הבנתי גם שאני יכול להרשות לעצמי לא לקבל תשובה לשאלה זו. גם אם לא אנסה להבין בדיוק מה קרה, גם אם אפספס כמה כתבות חדשות ואדלג על פוסטים אקטואליים בפייסבוק, אני לא חייב לוותר על השליטה.
הבנתי שיש מספיק דברים שבהם אוכל לשלוט – במידת מה – מבלי שאזדקק לשאת עליי את מעמסת הרגשות. כל שנותר לי הוא להבין אילו דברים הם בשליטתי, וכך, חרף המציאות המורכבת, אוכל לתמרן ולהישיר מבט. ואולי אוכל להתמיר את האנרגיה שהושקעה במשא של חמלה וכאבים של אחרים, בצורה שאינה מסייעת לא להם ולא לי, לטובת הדברים שכן יסייעו להם או לי.
אולם הבנתי שגבולות השליטה שלי אינם ברורים לי דיים, ועל כן, כדי שאוכל לשרטט את הגבולות בין הדברים שהם בתחום השליטה שלי (ואשר על כן גם בגדר האחריות שלי) לבין הדברים שאינם בשליטתי היה עליי לחבק שוב את ידידתי-אויבתי, "המציאות".
ללמוד מהמציאות
כבר משחר הציוויליזציה שאלת התפקיד שלנו בעולם הזה העסיקה רבים וטובים. שאלה זו נשאלה בעיקר כדי להגיע למסקנה מעשית, מסקנה שנוכל לגזור ממנה כיצד עלינו לנהוג בעת מפגש עם אתגרי החיים ואיך לממש את הפוטנציאל הטמון בשנות קיומנו על פני האדמה.
כשאנשי הדת הראשונים התחילו לאמץ את הגישה הרואה בחוקי היקום תוצאה של כוח נשגב או של יריבות בין כוחות נשגבים, הם לא הגיעו לזה רק מתוך מחקר אמפירי שהתבסס על "תוצאות בשטח", הם הגיעו לזה בגלל שהם הבינו כי אם נרצה לשרוד או לצמצם את הסבל אנו צריכים להבין תחילה את פשרו של הסבל והגורמים לו.
הרצון בהבנה הזאת היווה גורם לפריחת האסכולות הפילוסופיות, שהחלו לצוץ בעת העתיקה מאות שנים לפנה"ס. החלוקה בין אנשי דת לבין אנשי הפילוסופיה לא הייתה דיכוטומית וברורה כל כך. לפעמים כלל לא היה אפשר להבדיל בין פילוסופיה לבין דת. שכן שתיהן נתנו מענה לאותה בעיה. את שתי התנועות העסיק רק דבר אחד, והוא – "הדרך אל האושר", שאפשר גם לקרוא לו בשם פחות מגושם "שאלת הקיום".
האסכולה הסטואית וה"אבן עזרא"
אחת האסכולות הפילוסופיות שהשפיעה רבות על עולם המחקר של הנפש והפסיכותרפיה התחילה בשיחות של המורה היווני זנון מכתיון, בן המאה ה-4 לפני הספירה. השיחות של זנון עם תלמידיו נוהלו במסדרון פתוח שנקרא "סטואה". מאוחר יותר נקראה הגישה שפיתח "האסכולה הסטואית".
אסכולה זו חידדה את ההבחנה בין הדברים שהם בשליטתנו לדברים שאינם בשליטתנו, וביקשה להמעיט את האנרגיה שאנשים משקיעים בדברים שאינם בשליטתם.
אחד הממשיכים של זנון היה אפיקטטוס. פילוסוף סטואי שהתחיל את מסכת חייו כעבד שעבר בין ידיהם של כמה אדונים ברומא. אחד מהם התעלל בו עד כדי כך שהוא נותר בעל מום עד שארית חייו. חרף כל זאת, ואולי בגלל כל אלה, השפעתו של אפיקטטוס על הפילוסופיה המעשית שרירה וקיימת עד עצם היום הזה.
"ביכולתך להיות בלתי מנוצח אם לעולם לא תיטול חלק בתחרות אשר אין באפשרותך לנצח בה", אמר אפיקטטוס, ובכך זיקק את משנתו הפילוסופית. אתה יכול להיות המאושר עלי אדמות, אם לעולם לא תצפה לדברים שאין באפשרותך להשיג, אם לא תשקיע בדברים שלא יניבו לך מאומה. האתגר הוא להימנע מלהתחרות בתחרויות שאין אנו יכולים לנצח בהן. הימנעות כזו תסייע לנו להפנות משאבים ולהתמקד בדברים שביכולתנו להשיג.
המלצה דומה אפשר למצוא גם בדברי ה"אבן עזרא", מגדולי פרשני המקרא בתקופת הראשונים. האבן עזרא התקשה להבין את הצו "לא תחמוד" שבעשרת הדברות. איך מצופה מאנשים לשלוט ברגשותיהם כשהם רואים שלחברם יש דבר מה שהם חפצים בו ואין להם? תשובתו הייתה כי אדם משכיל חייב להבין את גבולות ההשפעה שלו, ושההבנה כי "בנים חיים ומזונות, במזל תלוי" אמורה לעזור לו להיפטר מתחושת החמדנות. תפיסה זו תואמת מאוד את השיטה הסטואית.
הפער בין ההשפעה להשקעה
ישנם מודלים מאוחרים יותר – המבוססים על התובנות של האסכולה הסטואית – שמחדדים את הפער בין כמות ההשפעה שיש לנו על חלקים במציאות לבין כמות הדאגה שלנו בגינם. כתרגיל קצר, נסו לחשוב על החזרת חטופים, הכרעת החמאס וסוגיית הביטחון לאומי; מה מידת ההשפעה שלכם על כל אלו ביחס לכמות הדאגה שלכם? ומה המחיר שאתם משלמים מבחינת בזבוז אנרגיה ובריאות נפשית? לעומת זאת, כמה משאבים אתם מפנים לדברים שנמצאים יותר בתחום השליטה שלכם כמו בריאותכם, ביטחון משפחתכם הגרעינית ואגירת אמצעי תשלום לימים קודרים?
כשהבנתי את הפער הזה, באמצעות התבוננות קלה במציאות, החלטתי במודע ובעיניים פקוחות להתנזר עד כמה שאפשר מצריכת מידע שאינו מועיל לי.
זה קשה, לא אכחיש. פעמים רבות "נפלתי", גללתי בטוויטר, צפיתי בסרטונים, והדמעות נסחטו מאליהן. בהתחלה הרגשתי שאני חוטא, כי אני מתרחק מההמלצה הסטואית, אבל איני מתכוון להאשים את עצמי על כך, כי אז עלול לקרות הדבר שאני מנסה להימנע ממנו: להשקיע אנרגיות בדבר שאינו מועיל לי, והרי את הנעשה אין להשיב. מה שכן, אני יכול לבקש מעצמי לעשות שוב את החשבון של מה מועיל לי ומה לא, ולפי התוצאה שתתקבל להסיק כיצד מעתה אוכל לנצל את זמני טוב יותר.
הרב אלישיב שלי
מעת לעת, בשבת אחר הצוהריים, היינו הולכים ל"קראוון" של הרב אלישיב במאה שערים, ליד בית המדרש של חסידות סלונים. הייתי מתיישב ליד אבא בשורה האחרונה ומקשיב לרב עם העיניים הנוקבות, המוסתרות מאחורי עדשות עבות במיוחד. דיבורי הרב אלישיב היו פשוטים וברורים, וגם כילד פחות מגיל בר מצווה הבנתי אותם ללא שום קושי. בשקט, בקול מונוטוני ובנונשלנטיות היה מוסר את דבריו; דן בהלכות ומצטט את גדולי הדורות בעל פה. מדי פעם היה שולח עקיצות מבודחות לקהל שומעיו. משתתפי השיעור הקבועים הרגישו בבית; שאלו שאלות והתערבו, והרב, מצידו, ענה להם בסבלנות בלתי נגמרת.
כשהייתי צעיר עוד יותר היינו אף עולים לבית הקטן ברחוב חנן 10, מייד אחרי "מעריב" של מוצאי שבת. הצטופפנו בחירוף נפש לשמוע את הרב אלישיב מבדיל בין קודש לחול, ולראותו מקפל את הטלית ומכניס את השטריימל לקופסה. מי שהספיק לשאול אותו שאלות תוך כדי, זכה. מי שלא, נאלץ לחכות להזדמנות הבאה, שכן הרב כבר היה רכון חזרה על הגמרא שלו, מנותק מהעולם.
לקח לי זמן והתבגרות לקלוט את הפער בין הרב אלישיב שלי, לבין גדול הדור שהוצג בעיתונים החרדיים. בעיניי, הרב אלישיב היה מושג קרוב ונגיש, כזה שאני שומע אצלו שיעורים, רוקד סביבו בשמחת תורה בהקפות, ומצטט בשמו בדיחות רבניות. אהבתי להתבונן באיש השקט והעוצמתי, ששידר ריכוז ודריכות אינסופיים סביב הגמרא שלו. ידעתי איזה לחן הוא אוהב לשיר ב"אמר השם ליעקב", ומה הניגון שהוא שר בהדלקת נרות חנוכה.
בה בשעה, הלכה דמותו הציבורית ותפחה לממדי ענק. הכותרות ב"יתד נאמן" הכתירו אותו בתואר "מרן ריש"א דגלותא" (רישא דגלותא - ראש הגולה. ריש"א אלו גם ראשי התיבות של שמו, ר' יוסף שלום אלישיב), והעסקנים נהגו להשתמש בדבריו למטרות בחירות, התרמות וגינויים מבהילים נגד "פורצי גדר".
לפעמים היה הרעש הציבורי חודר את קירותיו הדקים של הקראוון ומפר את השקט. ב"בין הזמנים" היו מגיעים בני ישיבות רבים לשמוע את שיעורו של גדול הדור המפורסם. הדריכות שבה הם עקבו אחרי כל תנועה והגיג יצרה דרמה מיוחדת. ומנגד, אדישותו של הרב לא נפגמה ולו לרגע. לפעמים היו מגיעים לשיעור בקראוון אנשי ציבור מפורסמים, והכול ידעו שלא התוכן ההלכתי מביא אותם הנה.
פעמים רבות, כשאבא דחף אותי לכיוונו כדי שאבקש ברכה, קיבלתי מפיו את הדקלום הרגיל: ברכה והצלחה בכל העניינים. פעם אחת הכנתי שאלה הלכתית קטנה ושאלתי אותו באמצע ההקפות, כשישב עם ספר תורה קטן ליד ארון הקודש. הוא ענה לי ב ח י ו ך ולא היה קץ להתרגשותי. אך לא תמיד היו חיוכים. בהזדמנות אחרת ראיתי בחור צעיר ששערו הלבין טרם עת נדחק בהתרגשות ובחשש ליד הרב. "אני בגיל שידוכים," לחש, "הראש ישיבה שלי, ר' נתן צבי פינקל, שלח אותי לשאול אם מותר לי לצבוע את השיער לשחור, או שזה 'לא ילבש'" (איסור הלכתי לגבר לאמץ גינוני נשים ולבושן). הבחור טרם סיים את שאלתו, והרב כבר ענה בנחרצות, תוך כדי הליכה, "א וודאי טאר מען נישט" - ודאי שאסור, והמשיך בדרכו. הצעיר נשאר מאחור, מבולבל, תקוותו מנופצת. דמיינתי איך הוא מתבייש בשערו הלבן מול המועמדות שאיתן נפגש ורצתי החוצה. התקשיתי לשאת את הסצנה הגורלית עבורו, שלא הוקדשו לה יותר מכמה שניות.
אי שם, בתחילת שנות האלפיים, געש ורעש הקראוון. זה קרה כשהמגזר החרדי גילה יום אחד שהשערות של פאות הקאסטם שנשות האברכים מתכסות בהן באדיקות – מקורן מהודו, והשיער עצמו הוא של אנשים שמגלחים את ראשם כחלק מטקס פולחני. הסיפור הובא לשולחנו של רישא דגלותא, והוא פסק שאסור ליהנות מ"תקרובת עבודה זרה". פסק ההלכה תפס את כל הכותרות ואת תשומת הלב המגזרית. מדורות של שריפת פאות הובערו בריכוזים החרדיים, ומורות כבודות באו ללמד בסמינרים כשלראשן בנדנות מוזנחות. באותה שבת הקראוון היה כמרקחה. אנשים באו משכונות מרוחקות, הצטופפו, סערו והתווכחו, וסיפרו בלהט על "המתחם", המנזר שבו נעשות התספורות האסורות, ומה בדיוק קורה שם. הרב הקדיש את הדקות האחרונות של השיעור לסוגיה. כאילו אינו מודע לסערה הציבורית ולאלפי הדולרים שהושלכו באש השבוע – אמר בקולו השקט, המדוד והרגוע, בניסוח שנראה לקוח מתוך ספר הלכתי ישן: "מה שמתוך המתחם חייבים לבער, מחוץ למתחם ראוי לבער". כשסיים קם ממקומו והחל בתפילת מנחה של שבת באותו יישוב דעת, כרגיל, כשהוא משאיר מאחוריו קהל שלם שמתלחשש באקסטזה. התרגשתי. הרגשתי שאני עומד קרוב לעין הסערה שמחולל את ההוריקן הציבורי. אך עין הסערה עצמו אינו ממצמץ, באדישות מופגנת.
גדלתי ונכנסתי לישיבה גדולה. אני ומאות בחורים, למדנים, צעירים, נחושים בדעתם וליטאיים. בחדר האוכל ובפנימיות עלה שמו של הרב אלישיב, והפער בין הדמות שהכרתי לפרסונה הציבורית הלך וגדל. התברר לי שהוא "לקח צד" במחלוקת בפונוביז', שהוא יודע לארגן מחאות, להורות ל"יתד נאמן" לפרסם או לא לפרסם מכתב, לכעוס על חברי כנסת, להקים ועדות וללחום מלחמות. קצת הופתעתי, דמותו של הרב האצילי, השלו והקשוח, הוכתמה מעט בכתמי הפוליטיקה. התקשיתי להאמין, לא יכולתי בשום אופן לדמיין את הרב אלישיב שלי – שלא הרים עיניים מהגמרא גם כשתלמידי חכמים שאלו אותו שאלות וגם כשילדי חלאקה בני שלוש פרצו בבכיות בחדרו עקב צעקות הנכד המנהל את ביתו – מתעסק בשאלות של קואליציה, אופוזיציה ועיתון.
ב-2010 התייצבו בירושלים מאות אלפי חרדים ללוות בשירה ובכבוד את "אסירי עמנואל". הפרשה שהסעירה מאוד את הציבור הישראלי פרצה בעקבות פסיקת בג"ץ, שהנחתה הורים בעיר החרדית עמנואל לבצע פעולות שנועדו למנוע אפליה עדתית בבית הספר המקומי. ההורים סירבו והוכנסו למאסר. כאמור, ההמון החרדי בא ללוותם במפגן מחאתי. "הרב אלישיב הורה להשתתף" – עברה השמועה בישיבה, והכול נהרו לאוטובוסים בדרכם לקדש שם שמיים.
עמדתי צפוף ומזיע ברחוב דוד פינת בר אילן, והאזנתי לנאומים נוטפי פאתוס על עצמאות החינוך החרדי הטהור מול מבקשי הרשע הבג"ציים. לפתע החל רחוב דוד השחור לזוע בחרדה. הרב אלישיב מגיע! תוך שנייה וחצי צבאו על הרכב של הרב עשרות צעירים משולהבים, שכמעט וריסקו את הרכב על יושביו. צעקות הסדרנים לא עזרו. הנכד עלה על גג הרכב, לא פחות, הסיר את חליפתו וצרח בייאוש לקהל הנע כגוש חסר שליטה: "אתם הורגים את הרב! אתם הורגים את הרב!". אחוז אימה מהמראה המביך והמפחיד הזה נמלטתי לבניין קרוב. שם, מחלון חדר המדרגות, המשכתי לצפות במתרחש. לרגע אחד הצליחו הדוחפים והסדרנים לפנות מעט את הקהל, ואני ראיתי את הרב אלישיב שלי יושב כשמצחו שעון בנחת על ידו, ובעיניו אותו מבט אדיש שהכרתי מהקראוון.
יותר לא ראיתי אותו. כשנה לאחר מכן ישבתי עם שלמה, חבר החדר שלי בפנימייה ואכלנו ארוחת ערב. שלמה, שהתנדב במד"א מבלי שהצוות ידע על כך, קיבל לפתע קריאה. "ישיש עם מצוקה נשימתית ברחוב חנן 10". החלפנו מבטים וידענו, עידן הרב אלישיב מתקרב לסיומו. כעבור כמה חודשים נפטר האיש שלא היה לו כוח וסבלנות לאנשים, ומאות אלפים מהם ליוו את מיטתו.
הכותבים שלנו
קצת על התקופה...
מגזין "התקופה" מביא אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
