התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

התקופה

חיים ששווה לחיות אותם


חודש הגאווה מזכיר לי את המסע המטלטל והלא פשוט שעברתי, מנער חרדי בבני ברק למי שאני היום. כשהייתי צעיר יותר, התביישתי במי שאני. הסתרתי את עצמי. שיקרתי. ידעתי שאם יגלו שאני שונה (אז עוד לא ידעתי לקרוא לזה "הומו"), זו תהיה בעיה רצינית. אני חושב שכל מי שהיה במקום הזה יודע עד כמה זה קשה. לשקר, להסתיר את עצמך, לעטות מסכה ולשדר עסקים כרגיל. אני זוכר שבאחת הפעמים, כשהייתי בשיעור ב' בישיבה הקטנה, שיתפתי את המשגיח שנראה לי שיש לי הרהורי עבירה על גברים (כאמור, אז עוד לא ידעתי לומר את המילה "הומו"). הוא, בלי להתרגש, ענה שיש את זה להרבה בחורים ושבעזרת טיפול טוב אפשר לצאת מזה. לסיום הוסיף, שאצטרך לעזוב את הישיבה כי הישיבה שלו אינה טיפולית. עברתי כמה ישיבות, התגלגלתי וחוויתי כל מיני דברים. נו, אתם יודעים איך זה. כשהגעתי לגיל 18 החלטתי לעזוב את הישיבה ולהתגייס לצבא. שלחו אותי ל"חזון איש 5" לעשות שאלת רב אצל הרב שטיינמן. נחשו מה הוא אמר. כמובן, הוא אמר שאני צריך להמשיך בישיבה. לא הקשבתי לו. החלטתי להתגייס בלי תמיכה מהסביבה. שירתי כמש"ק ת"ש והייתי חייל בודד. אהבתי מאוד את הצבא. היה לי כיף. הייתי חופשי לגמרי. יצאתי, אבל היה לי רע. התגעגעתי לחיים בחברה החרדית. התגעגעתי לחברים מהישיבה, להתעניינותם בי, לעובדה שהיה מי שראה אותי, שאל לשלומי ודאג לי. התגעגעתי למשגיח, שהיה מביא לי עוגות טעימות שאשתו הייתה מכינה, ולחמימות שהייתה בו. התגעגעתי לזמירות שבת ולאוכל הטעים של אימא. התגעגעתי לכל זה. יצאתי, אבל נשארתי עצוב ובודד. הקהילה החרדית נטשה אותי. החברים לא נשארו. היו ימים שאמרתי לעצמי: "טיפש אחד! למה עזבת? למי אכפת להניח תפילין, להתפלל שלוש תפילות, ללמוד הרבה תורה, להמשיך לחיות בארון, העיקר להיות אהוב ומקובל?" אני חושב שכל מי שקורא את זה והיה שם – מבין על מה אני מדבר.
[caption id="attachment_9982" align="alignnone" width="460"] פעם ראשונה סעודה אצל ההורים[/caption]
  ואז הכרתי את עדי. למרבה האירוניה, בחור ממשפחה דתית. הוא ומשפחתו קיבלו אותי באהבה, חיבקו, עודדו ולא שפטו. והיום, אחרי שבע שנים שאנחנו יחד, אפילו המשפחה שלי, החרדית, מקבלת אותנו. רק לפני כמה ימים התארחנו שם לסעודת ליל שבת. כיום אני כבר לא עצוב ובודד, כי איך אפשר להיות עצוב כשאתה מחבק אדם אוהב? ואיך אפשר להיות עצוב כשסיימת תואר ראשון בהצטיינות – ועוד רגע גם תואר שני, מוקף בחברים וחברות, עושה טוב וחי חיים ששווה לחיות אותם? כיום אני כבר לא עצוב ולא מרגיש שאני צריך להסתיר את מי שאני. אני תופס את עצמי כמוצלח. כנגד הרבה מאוד סיבות טובות ללמה לא - קמתי על רגליי, כמעט לבד, לא התרסקתי ולא הידרדרתי, אני בונה את עצמי, לומד, מנהל עסק מצליח, עוסק בפעילות חברתית, שואף לעשות טוב לאחרים, מגדל עם עדי כלבה מתוקה, כמו שתמיד רצינו, וחי חיים ששווה לחיות אותם. היום אני מבין שאני בכלל לא טיפש על כך שעזבתי את החברה החרדית. אני מבין שיש לי הרבה מאוד סיבות טובות להיות גאה בעצמי. חג גאווה שמח.  
אליאור מור יוסף הוא יוצא מהחברה החרדית, עובד סוציאלי המתמחה בטיפול בילדים ונוער, מרצה על סיפור חייו ופעיל חברתי בקהילה הגאה ב-14.7 אליאור יגיע לסלון בירושלים לספר את סיפורו מעורר ההשראה "מכאב לצמיחה". להרשמה  

אימא, אבא – יש לי משהו לספר לכם


יש קווים מקבילים רבים בין עזיבת הקהילה החרדית ליציאה מהארון. תחושת השונות שמלווה אותך מגיל צעיר, המחשבה שכולם "נורמליים" חוץ ממך, שאלת הזהות שאינה נותנת מנוח, הפחד מלהמשיך לחיות חיים שאינם החיים שלך, החשש מפני חשיפה טרם זמנה, והשיא – השיחה עם ההורים וההצהרה – זה מי שאני. עבור מי שנדרש לעבור "יציאה כפולה", גם יציאה מהחברה החרדית וגם יציאה מהארון מדובר באתגר מורכב ביותר. אם בשולי-השוליים של החברה החרדית כבר אפשר לגלות סימנים של סבלנות, קבלה והכלה של אלו שבחרו באורח חיים שונה, הרי שבעניין היציאה מהארון אנו נוטים להניח שיש טאבו מוחלט; חוסר קבלה, חרם והתנגדות מוחלטת. האומנם? קשה להפריז בעוצמת האתגרים שנלווים ל"יציאה כפולה", ולצורך הכתבה הזאת בחרנו לראיין יוצאות ויוצא שמוכיחים כי מעז יצא מתוק, שהקשיים והמהמורות חיזקו אותם, עיצבו אותם ועשו אותם למי שהם – גדולים מהחיים! וכן, יש להם הרבה מה לומר על ההתמודדות המורכבת מכול, האינטראקציה עם המשפחה החרדית. ריקי רוטר, בת 24, חיה בזוגיות מאושרת, סטודנטית לקולנוע – סרטה הקצר זכה בפרס בתחרות שנערכה בשיתוף "פסטיבל קאן" – והיא הבעלים הגאה של "רוטר מדיה", עסק משגשג לצילום, עריכה, ניהול מדיה, שיווק ייעוץ אסטרטגי ועוד. כמה משגשג? בין לקוחותיה נמנית לא אחרת משרת התחבורה מרב מיכאלי, הפוליטיקאית הבולטת ביותר בטיקטוק. החיבור ביניהן החל כשמלשכתה של מרב ביקשו מריקי להצטרף לצוות התיעוד לפני הבחירות האחרונות (2021), במפגש שלהן ריקי שאלה את מרב אם יש לה טיקטוק. "מרב אמרה לי – 'הו, בדיוק לך חיכיתי!'. הסרטון הראשון התפוצץ בטיקטוק, תוך שבוע 20 אלף עוקבים. והיום, שנה אחרי, מדובר ב-50 מיליון צפיות לסרטונים של מרב, ו-72 אלף עוקבים. בשנה הזאת הכול נהיה גדול, העסק גדל, יש לי עשרות לקוחות ופרויקטים נכנסים כל הזמן. יזמים, סטרטאפים, ראשי עיריות, סוכנויות בינלאומיות. המון תחומים." המסלול של ריקי, שמשפחתה משתייכת לפלג הירושלמי, מהוויכוחים שניהלה בסמינר, ושדעותיה החריגות הובילו לבסוף להרחקתה, עד לכיתת הסטודנטים בבית ספר לקולנוע "מנשר" וללו"ז עמוס בפרויקטים מגוונים עבר דרך יציאה חשאית מהבית, שוטטות ברחוב, שירות משמעותי במג"ב ושיחה מכוננת עם אביה. "המשפחה שלי לא מקבלת אותי בגלל שאני לא דתייה, לא בגלל שאני לסבית", היא מבהירה ונזכרת בשיחה ההיא: "אבא שלי אמר לי 'אם זה נכון מה שמספרים עלייך, את תלכי ישר לגיהינום. ואני כל כך אוהב אותך שאני מאחל לך שמחבל ירצח אותך, כי רק כך את תזכי להגיע לגן עדן'". במילים אלו נפרד ממנה, מהבת שעימה היה לו קשר מיוחד וקרוב. ריקי מספרת שתמיד הייתה ילדה סקרנית. "השונה עניין אותי, לאו דווקא החילונים. חסידים, לצורך העניין, עניינו אותי מאוד. הייתי הולכת לטישים. אבל לא רק קבוצות ששונות מהפלג עוררו אצלי סקרנות ועניין, הייתי עוצרת ליד לוחות המודעות, קוראת הכול, הייתי מתפלחת ל'צומת ספרים' בקניון ובולעת ספרים. הייתי מוצאת עיתונים שנשארו תחובים בין הכיסאות לחלון, וקוראת. לא חששתי לשאול שאלות. פעם אחת שאלתי את המורה שלי, למה היא אומרת על בן גוריון 'יימח שמו וזכרו', והיא אמרה לי לעוף מהכיתה'. הייתי סקרנית יותר מכל ילדה אחרת בכיתה ובפער עצום". הסקרנות העצומה של ריקי לא עמדה בסתירה לאמונתה ולתחושת הקשר העמוק שלה עם הקהילה, עם המשפחה ועם אלוהים. "אומנם הייתה לי איזו פנטזיה להיות חילונית, אבל גם ידיעה ברורה שזה לא יקרה לעולם", היא נזכרת. "הייתי בטוחה שהמשפחה שלי תקבל את זה מאוד קשה ובהחלט לא רציתי למוטט אותם. אבל לא רק זה, גדלתי בבית חרדי-אליטיסטי במלוא מובן המילה. החינוך היה מתבדל ומתנשא, כל מי שהוא לא משלנו הוא פסול. והחילונים – בכלל, הם ריקים, בהמות. ואני, כילדה, יישרתי קו עם התפיסה הזאת. אבל גם באמת האמנתי בכל ליבי. אפילו חילול השבת הראשון שלי נבע מאמונה, באחת השבתות היה מאוד חם ואני הדלקתי מאוורר מתוך מחשבה שאלוהים ודאי לא רוצה שבשבת אסבול מהחום". במשך שנים ריקי חשבה שהיא תינשא לבחור חרדי "מודרני" ושתגור רחוק מהוריה ותוכל לנהל אורח חיים פתוח יותר, וזאת מבלי לפגוע במשפחה. אולם עם הזמן הספקות הלכו וגברו. ביום שהיא הורחקה מהסמינר, קצת לפני גיל 18, הוריה דיברו ביניהם על הצורך לחתן אותה בהקדם, וריקי הבינה שעליה לעזוב את הבית לפני שיהיה מאוחר מדי.   ריקי הייתה נחושה לבחור לעצמה חיים חדשים, טובים יותר. היא התעקשה להתגייס למג"ב, למרות נתוני הפתיחה שלה, והצליחה. שם, חמושה ביוזמתיות ובביטחון עצמי פילסה את דרכה, נעשתה צלמת צבאית, הייתה חיילת מצטיינת, וכשהשתחררה מיהרה לנצל את שלל המיומנויות שצברה בצבא ופתחה עסק לצילום ולעריכה, בד בבד עם לימודי קולנוע במכללת "מנשר". העסק הלך וגדל במהירות וריקי נעשתה יזמית מבוקשת, כל זאת תוך כדי הגשות של סרטים ותסריטים ללימודים, בניית זוגיות עם אנה ומציאת משפחה חלופית, עוטפת ואוהבת. המסר של ריקי ליוצאים וליוצאות: "אל תשבו ותחכו להזדמנויות, הן לא ייפלו עליכן. אל תפחדו ליזום, לדבר, להציע, ליצור, אפילו להתנדב. תיצרו קשרים ותטפחו אותם. אף אחד לא יפרוס לכם שטיח אדום, רק אתם תעשו את זה בשביל עצמכם".   "עומק רגשי ואינטליגנציה גבוהה מאפיינים את החניכות והחניכים שלנו", מסבירה פנינה אדלר, מדריכה ב"איגי" ובקבוצת "יוצאות בגאווה". "היוצאים עוברים מסע עמוס בתגליות על עצמם ועל העולם. קבלת הזהות המינית מחייבת התבוננות פנימית כנה. באופן גורף, אפשר לומר שאצל כולם ניכרת יכולת של חשיבה עצמאית ומעט מרדנות".   יעל (שם בדוי), בת  23, מנהלת מערכות מידע בחברת סייבר, תמיד הרגישה חריגה. "היו לי שאלות לא מקובלות, עניינו אותי תחומי ידע שבנות אחרות אפילו לא שמעו עליהם. הסקרנות שלי והתפיסה האחרת שלי אתגרו מאוד את הגורמים החינוכיים סביבי. הייתה לי הרבה ביקורת על הדרך, ברמה האידיאולוגית. כשהובן שיש עולמות ידע רבים מחוץ לקהילה שאני מעוניינת לחקור אותם, הראו לי את הדרך החוצה". יעל עזבה את הבית והתחילה לעבוד בתחום שהיא עוסקת בו גם היום. "מישהו שהכיר מישהו נתן לי הזדמנות", היא צוחקת. "לא למדתי מחשבים בבית הספר, מן הסתם. לימדתי את עצמי". גם יעל הבינה שהדרך להשתלבות מוצלחת בחברה הישראלית עוברת דרך הצבא. בשל הניסיון שצברה היא עברה מיונים והתגייסה ליחידה טכנולוגית, שם זכתה לקבלה ולהכלה. "מגיל צעיר ידעתי שיש אצלי משהו אחר בעניין הזהות המינית. אם הייתי נשארת מאמינה ברור לי שהייתי מוצאת דרך להתנהל עם הדיסוננס. אחרי שעזבתי והתגייסתי יצאתי עם בנות שאין להן שום קשר לדת והרגשתי שמשהו חסר, שהן לא מבינות אותי עד הסוף, כל מיני ניואנסים ורפרנסים שמי שלא מכירה לא מתחברת. עם זאת, ברור שככל שיעבור הזמן לדבר הזה תהיה פחות משמעות, ואני אביא לקשר הרבה יותר דברים חוץ מהחבילה של 'חרדית לשעבר'. החיים שלי כרגע מאוד יציבים, השתחררתי מקבע, התקבלתי לעבודה טובה, ואני מעבירה את הזמן הפנוי ברכישת פלאנצ'ות למטבח, אפילו שיש לי כבר 3, ובגדול אני חיה על כרטיס ה-תןביס מהעבודה. על פניו – בדרך הבטוחה להתברגנות טיפוסית נטולת קשיי הסתגלות חומריים ומנטליים שאפיינו את תהליך היציאה שלי בעבר. וכך, מן הסתם, עניין היציאה הולך ומתקהה עם הזמן". יעל, בת זקונים במשפחה גדולה, שירתה כחיילת בודדה. אולם בשנים האחרונות הקשר עם המשפחה הולך ומשתקם. עם זאת, השיח הפתוח שלה עם הוריה ומשפחתה נעצר סביב הזהות המינית שלה. "הם יודעים", היא אומרת, "היו הרבה רמזים מטרימים ואני לא מצנזרת את עצמי ברשתות החברתיות. אז הם בטוח יודעים. אבל אף פעם לא באתי ואמרתי להם. גם כשאהיה בזוגיות ייקח הרבה זמן עד שנעשה משהו שיצריך מעורבות או ידיעה ברורה של המשפחה. אני לא חושבת שיש סיבה לפתוח את הנושא מול ההורים אם אין על הפרק חתונה או הבאת ילדים". "יש סוגים שונים של התמודדות", מסבירה פנינה, "אבל הכי חשוב לדעת שאני בסדר בדיוק כמו שאני. אין נוסחה אחת שטובה לכולם. התפקיד שלי, כמדריכה, הוא לאשר לכל אחת מהחניכות שלי שזה בסדר להיות את. אני מבינה את ההתחבטויות, עם חלק אני מזדהה מאוד, אבל מה שחשוב לי הוא שהן ידעו שלא משנה מה – הן בסדר בדיוק כפי שהן".   אליאור מור יוסף, עובד סוציאלי ומטפל רגשי, רואה לעצמו מטרה ושליחות להיות גשר בין החברה החרדית לקהילה הגאה. אליאור, בן 27, בזוגיות ארוכה, מטפל ופעיל חברתי, גדל בקהילה חרדית ברחובות. "גיבוש הזהות המינית שלי התחיל בגיל 14, בישיבה. מובן שהדברים לא התקבלו בהבנה בשום צורה. עברתי מישיבה לישיבה, ובסופו של דבר בחרתי להתגייס. לא רציתי להיות אברך. אומנם הייתי עדיין חרדי בגישה, אבל רציתי לעבוד ולפרנס את עצמי. היה לי ברור שהדרך לשם עוברת בשירות צבאי מלא. התעקשתי, נלחמתי, ובסופו של דבר שירתי כמש"ק ת"ש בגדוד חרדי. ביום העצמאות קיבלתי 'חייל מצטיין', וזו הייתה הכרה מאוד מרגשת. בצבא אזרתי אומץ לצאת מהדת ולצאת מהארון. המשפחה החרדית לא קיבלה את זה. אפילו הייתה תקופה של נתק בקשר. את היציאה מהדת הם עוד איכשהו קיבלו, אבל היציאה מהארון הייתה צעד אחד יותר מדי עבורם". הדרך לחיבור הייתה ארוכה, אך משתלמת. כיום הקשר של אליאור ומשפחתו טוב ואיתן, בן זוגו מגיע איתו לארוחות בחגים, ולפעמים אפילו קופץ לבקר ולאסוף שניצלים ביום שישי, בזמנים שאליאור עסוק ולא יכול להגיע. מייד עם השחרור נרשם אליאור ללימודי עבודה סוציאלית. "בזמן שהייתי בין ישיבות היה לי קשר מאוד טוב עם עובד סוציאלי בשם אבינועם. הוא ליווה אותי ועזר לי בקונפליקטים מול ההורים ומול המסגרות. בתוך כל הטירוף הזה שהיה עם העסקנים למיניהם וכל מיני מטפלים מפוקפקים, הגיע עובד סוציאלי חילוני, מהרווחה, רגיש מאוד, ואמר לי, תקשיב, איך שאתה – זה בסדר'. הוא היה האדם הראשון שאמר לי שאני בסדר. אבינועם הסביר לי שלהורים שלי קשה, אבל הקושי זמני ושאני אצליח בחיים משום שהאתגרים שאני חווה יבנו אותי, העתיד שלי לא הרוס, כפי שניסו להפחיד אותי העסקנים והמטפלים למיניהם. הוא נטע בי תקווה. הוא כל כך סייע לי שרציתי להיות גם אני האדם הזה, שנמצא במקום הנכון ובזמן הנכון". אליאור הגשים את חלומו. הוא סיים תואר ראשון בהצטיינות, לומד לתואר שני ומתמחה בטיפול בילדים ונוער. המאבק בטיפולי המרה הוא נושא קרוב לליבו, והוא מרצה על סיפור חייו. במהלך השנים אליאור פתח קליניקה והוא מטפל בלא מעט צעירים להט"בים מהחברה הדתית והחרדית, בדגש על קבלה עצמית והקשר עם המשפחה. "גם רבנים וראשי ישיבות מתקשרים אליי ומתייעצים איתי, כי הגישה שלי אחרת. אני חושב שהמשפחה צריכה לקבל ולכבד את היציאה מהארון, אבל גם היוצאים צריכים לנהוג ברגישות ובכבוד. ההכלה צריכה להיות דו-כיוונית. תמיד".   מושקא קורקוס, בת 26, נולדה בבני ברק וחיה היום ברמת גן. היא מדריכה באיגי וב"יוצאות בגאווה", ובוגרת תואר שני בלימודי מגדר. "הדחיפה שלי לעזוב את הקהילה הייתה כשאבא שלי התחיל לדבר איתי על שידוכים", היא נזכרת. "שאלתי את עצמי אם אלו החיים שאני רוצה, להתחתן ולהביא ילדים ולגדל אותם בקהילה, וידעתי מייד שאני לא בכיוון. תמיד הייתה לי חשיבה פמיניסטית, ביקורתית, אבל הייתי מאוד מאמינה וחסידית. אהבתי את האידיאולוגיה. בכלל לא חשבתי על יציאה, היו לי כמה מודלים של אנשים שהכרתי מקרוב ויצאו, והיה נראה שהיציאה לא בנתה אותם. אולי אפילו להפך. התהליך שלי היה מאוד איטי ומדוד. את התואר הראשון שלי עשיתי במסלול החרדי במכללה בקרית אונו". החיבוטים וההתלבטות הבשילו לבסוף ליציאה. מושקא עזבה את הבית, נרשמה ללימודי מגדר, כלכלה את עצמה בעזרת עבודה ומלגות – ויצאה מהארון. "כחרדית מודרנית נפגשתי עם בחורים, אבל הרגשתי שזה לא נדבק. אחרי שכבר החלפתי את החצאית במכנסיים הכרתי מישהי, והיא סיפרה לי שהיא לסבית. למעשה, היא פתחה לי צוהר להבין שגם אני כזו. דרכה הכרתי קהילה של בנות והזהות המינית שלי הלכה והתגבשה. הסדרה שהכי האירה לי הייתה "ג'נטלמן ג'ק" על הלסבית המודרנית הראשונה", היא מוסיפה המלצת צפייה. "הייתי מרותקת לסדרה – ואז נפל לי האסימון". מרוגשת מההבנה החלה מושקא לפעול באופן שנראה לה הולם את זהותה, היא קיצצה את השיער והצהירה על יציאה מהארון בפני כל מי שהכירה, כולל המשפחה. "מאוד שמחתי בגילוי הזה ולא התמהמהתי בשיתוף. דיברתי עם אימא שלי, זה היה בתקופה שהכרתי את אותה בחורה והייתי מאוהבת. אימא שלי קלטה שאני בעננים ושאלה, 'את יוצאת עם מישהו?' ואני אמרתי, 'לא, אני יוצאת עם מישהי'. מאוד חשובה לי הכנות מול ההורים שלי ולא רציתי להסתיר מהם. אימא שלי הגיבה לא טוב, כמובן, הייתה שיחה קשה. אבל הזמן עשה את שלו. אבא שלי עדיין מברך אותי בכל שבת שאני אצלם שאזכה להתחתן עם בחור ולהקים בית, ואני אומרת לו, 'אבא, שחרר, אני אחתן עם אישה'. זה לא ממש עוזר לשנינו, הוא בשלו, אני בשלי," היא צוחקת. "גם האחים שלי יודעים. אחרי שסיפרתי לאחותי היא ביקשה שלא אדבר איתה יותר על זה. גם לאחיינית הבוגרת שלי סיפרתי והיא הייתה המומה. אני לא יכולה לומר שאני חווה קבלה מצידן. אחותי וגיסי ממש מנסים להשתיק אותי. זה מקומם אותי. לא רצחתי אף אחד. לא אנסתי. הם צריכים לשמוח מזה שאני יודעת מי אני ושאני אהיה בזוגיות שמתאימה לי. זה לא דבר עצוב. אני מאוד מוקירה את העובדה שאני בקשר טוב עם המשפחה, ועם כל ההבנה שיש לי, חשוב לי לא להחביא שום חלק ממני. אני מכבדת אותם וחשוב לי שיכבדו אותי, כמו שאני".   בתהליכי יציאה – אל תהיו עם זה לבד! לייעוץ, הכוונה ורישום לקבוצות המפגש: bit.ly/3I8siTJ קבוצת “יוצאות.ים בגאווה” תל אביב: bit.ly/3Id9djo  

לילה לבן בירושלים


באותו ערב הלימודים בישיבה הסתיימו בשעה שבע, שעתיים לפני הזמן הרגיל. שלג כבד החל לרדת ולהיערם. ידענו שנשוחרר מוקדם כיוון שהכבישים תכף ייחסמו והתחבורה הציבורית תושבת, והתלמידים שגרים בקצה העיר לא יצליחו להגיע לבתיהם – שלא כמוני, שגר במרחק שתי רחובות מהישיבה. רגע לפני שאני יוצא מפתח הישיבה ופונה ללכת הביתה, ניגש אליי בער'ל ושואל, "רוצה ללוות אותי הביתה? אני יכול להראות לך את אוסף הקלטות שסיפרתי לך עליו." בשלושת החודשים הראשונים שלי בישיבה, ניסיתי בכל מיני דרכים להרשים אותו ולהתקרב אליו. הוא היה הכי פופולרי וכריזמטי בישיבה. כולם היו מקשיבים ומתפעלים מקטעי החזנות שביצע, ופורצים בצחוק מהבדיחות ומהחיקויים שלו. ניסיתי לגרום לו להסתכל עליי, להתייחס אליי, להעניק לי מעמד של מקורב. ללא הצלחה. מצאתי בבית קלטת חזנות של יוסל'ה רוזנבלט, והכרחתי את עצמי להקשיב שוב ושוב לשירה הכבדה והזרה הזאת – סאונד עתיק ולא איכותי, הקלטה בת כשמונים שנה; קול עמוק של גבר ששר בסגנון מוצק ומשונה, בהרמוניה ומלודיה מורכבות, מרווחים מוזיקליים שאוזן המורגלת למנגינה עממית, פשוטה וקליטה כמו מוזיקה חסידית, מתעייפת מלהאזין לה אחרי חמש שניות. כפיתי זאת על עצמי כי חשבתי שכך אזכה בתשומת ליבו של הבחור שכל היום מדבר על חזנות, שר, מחקה ומספר אגדות ומעשיות על הבוהמה החזנית, על סצנת הכליזמרים של טאראס ועל הקומדיה של דז'יגאן. בקיצור, כל תרבות הבמה של תחילת המאה העשרים בעולם התיאטרון היודו-אירופי-אמריקני. חרשתי על הקלטת, הקשבתי לה בווקמן פעם אחר פעם, עד שהתחברתי, ואפילו התאהבתי. נמשכתי בעיקר לסלסולים המאתגרים של רוזנבלט, והתחלתי לשנן בעל פה משפטים מתוך פרקי החזנות. או אז גיליתי כי נולדתי עם נטייה ברורה לגמישות הגרונית הדרושה לכך. הייתי עובר ליד בער’ל, מפזם כאילו לעצמי בשקט איזו קולרטורה מסובכת. לבסוף בער’ל שם לב אליי, והתלהב. הנה, הוא מצא מישהו שיכול למחוא לו כפיים מתוך הבנה בחזנות, לא רק מתוך הערצה סתמית לכריזמה שלו. הוא היה ניגש אליי מדי פעם, ומנסה להרשים אותי בקטע חזנות חדש שלמד. אני כמובן הייתי מסמיק ומסתגר, אך בתוכי התרגשתי מההישג. עדיין לא השגתי גישה מלאה אליו, היו אחרים שהתברגו במעגל היותר קרוב שלו, הייתה להם היסטוריה ארוכה יותר משלי. הייתי בסך הכול תלמיד חדש בישיבה. פעם אחת, אחרי שביקשתי והוא הבטיח שוב ושוב, אכן הביא לי סוף סוף קלטת עם הקלטה של משפחת מלבסקי, עליה שמעתי לראשונה ממנו, והתוודעתי לרפרטואר שלה מתוך החיקויים והסיפורים שלו. אבל התברר שההעתקה שעשה לא הצליחה – שמעתי רק כמה שניות את קולו המרגש והמחוספס של האבא, החזן שמואל מלבסקי. זהו, כל שאר הקלטת הייתה ריקה. והנה הערב בער’ל, בכבודו ובעצמו, מזמין אותי לביתו, רק אני והוא. כל תשומת הלב שלו תהיה נתונה לי באופן בלעדי. מובן שנעניתי להצעה. לא חשבתי מה אענה להורים כשישאלו למה לא חזרתי הביתה מייד ולאן הלכתי. בדרך לא דיברתי מילה. הוא, לעומת זאת, דיבר בקול, סיפר סיפורים ובדיחות לי ולעדת מעריציו שליוו אותנו, כי הם גרים באותו אזור. הלב שלי רקד בתוכי, הבטן התהפכה מהתרגשות. אנחנו מגיעים לביתו של בער’ל. אחרי שנפרדים משאר החבורה, אני נשאר איתו, רק אני והוא. בער’ל מכניס אותי הביתה דרך כניסה אחורית, ישר אל חדרון קטן, ללא חלונות, ומראה לי את עשרות המדפים הקטנים שתלויים על הקירות, עליהם מסודרות מאות קלטות, על כל אחת מהן מדבקה וכיתוב מפורט. זהו אוסף קלטות שאחיו הגדולים – נגנים וחזנים בעצמם – אספו והעתיקו במשך שנים מתקליטים ישנים. המדפים היו מחולקים לפי קטגוריות של חזנות, מוזיקת כליזמרים ומערכונים של דז'יגן. פתאום נהיה חושך מוחלט, החשמל כנראה קפץ בגלל סערת החורף. בער’ל אומר שהוא כבר חוזר, ומשאיר אותי עומד לבד באפלה. אחרי כמה דקות הוא חוזר עם נר נשמה דולק, מניח אותו על השולחן הקטן הצמוד לקיר, ולאורו המרצד ממשיך להסביר לי על הספרייה המרשימה. הוא מכניס לטייפ קלטת של טאראס, לוחץ פליי, ודוינה רומנית מתוקה מתחילה להתנגן. הווירטואוזיות של טאראס, מלך הכליזמר דאז. "תשמע את הטאראס הזה," הוא אומר, "חכה עוד שנייה, תשמע את הדריידל המטורף." הוא מדבר, מסביר ומספר, ואני שם לב שזו כבר הפעם השלישית שכף ידו נתקלת בטעות במכנסיים שלי. אנחנו עומדים צמודים, בגלל קוטן החדר ועומס החפצים בו. הוא שוב מניע את ידו, תנועה טבעית כביכול, ונוגע בי. אני ממשיך להקשיב לטאראס ולהסבר של בער’ל. הוא חוזר על אותה תנועה, עם קצת יותר השתהות וכוונה. גוון הפרצוף שלי מתחלף לסומק אדמדם במהירות הבזק, ואני שמח שהחדר חשוך והלהבה הקלושה לא חושפת את מבוכתי. אחרי דקה בער’ל כבר מניח את גב כף ידו על המכנסיים באזור הרוכסן, משתהה ובודק מה תהיה התגובה שלי. אני שותק, מתכנס בתוכי, עוצר את הנשימה כמה שאני יכול, מנסה להיראות כאילו אני לא מרגיש מה קורה, ומנגד אני גם לא רוצה להפריע לו, שימשיך. בער’ל מצמיד שתי אצבעות ותופס את הלשונית, מושך אותה בתנועה איטית מטה. החזה שלי מתמלא במהירות משאיפה קטנה של אוויר. אני משחרר קצת אוויר מהאף, משתדל לא להישמע, לא להיות נוכח. הוא ממשיך לגשש, ואני לא מגיב. פתאום נשמע מרחוק קולו של אביו קורא לו. בער'ל נבהל ומשתדל להחזיר מהר עטרה ליושנה. הוא לוחש לי לבוא אחריו, ומוביל אותי בצעדים זהירים אל היציאה האחורית. אנחנו מגיעים למסדרון שמוביל למדרגות. השלג פסק, הרחוב לבן ומואר בפאר צח. אני עולה אחריו במדרגות לקומה השנייה. הבית חשוך, אין חשמל בכל הבניין, אך השלג מבהיר מעט את הלילה וסופג את כל רעשי העולם, כמו מזרני קיר של אולפן הקלטות. אנחנו מגיעים אל מרפסת חצר מקורה חלקית, היא נראית נטושה, ובער'ל ניגש ישר לעניין. אני מתנשף, נבוך, אך מתמסר לתחושה המענגת ועוצם עיניים. בער'ל כמו חצי מחבק אותי מאחור, בעוד ידו פועלת את פעולתה מלפנים. גלי חשמל נעים בתוכי הלוך ושוב, מעלה מטה, כבתנועת הוריקן איטית כלפי מרכז הגוף. קצב הנשימה  שלי הולך ומתגבר. שלג שוב יורד, פתיתים נוחתים על פניי, נמסים וגולשים מטה. נשימותיי מתבלבלות, אני מנסה, ללא הצלחה, להחניק אנחה, לאצור אוושה. תשוקה מעורפלת, ויברציה מסתורית שבוחשת בגופי כבר כמה שנים; התפתלויותיי על משכבי בלילות; זחלי שדים במערכת הפנימית שבלי שום הסבר הופיעו בהדרגתיות מגיל 12 ואילך – כל אלו כמו עושים את דרכם החוצה, ואז – פיצוץ! קולות עמומים מגיעים מעבר להרי החושך; אני שומע כמו מלמול, מרגיש מנגינה, אבל לא מצליח לזהות אף מילה. הרמוניה משונה. צליל לא מכוון שהגיע לפורקן. עכשיו, בלילה הקפוא הזה, פתאום הכול פורץ באחת ומתפזר על השלג. לבן נבלע בלבן. התעלומה מתבהרת. אני הולך הביתה בלחיים סמוקות. לבן הכול; לבן הקול, מבהיק את חשכת הלילה. פתית קפוא מתקרב לפניי ונמס מייד מחום דמי. אין תנועה והאדם מועט, מתהלך אי-פה, אי-שם. ילד הולך, נער בא. אני חדש נולד. התגלות. *** לפני שנתיים, 26 שנה אחרי, התקשר אליי בער’ל פתאום ואמר, "אני רוצה לבקש ממך לחשוב אם אי-פעם בחיים פגעתי בך, בכל דרך שהיא." לא הבנתי מה הוא נופל עליי עכשיו, מה פתאום נזכר בי, ומה בדיוק הוא רוצה אחרי כל כך הרבה שנים שלא היינו בקשר. נתקלנו זה בזה פעמים בודדות – בכל זאת, מאה שערים, כמה כבר היא גדולה? היינו נדים בראשינו לשלום וממהרים לפנות לכיוונים הפוכים. לא היה לי עניין להיכנס איתו לשיחה, תמיד היה פתלתל-מילים, תמיד שיחק משחקים שנועדו לשפר את מעמדו החברתי, והקפיד לעשות זאת בצדקנות מופגנת. "לא, לא פגעת בי," עניתי. "בכל זאת, גם אם לא פגעתי בך מעולם, תגיד לי 'מחול לך' שלוש פעמים," התעקש. חשבתי שזה עוד אחד מתעלולי התדמית שלו. "מחול לך, מחול לך, מחול לך," אמרתי במהירות. הייתי באמצע אימון בפארק ורציתי לסיים כבר את השיחה המשונה. "תודה רבה לך יוחנן, המון הצלחה בכול, כל טוב לך." כמה חודשים לאחר מכן שמעתי שבער’ל "הלך לעולמו", שבמשך תקופה ארוכה סבל ממחלת הסרטן. או אז הבנתי את השיחה; ייתכן שרצה להתנקות מחטאים ומאשמה לקראת עליית נשמתו השמיימה, לעמוד בפני קונו נקי כפיים וצח כשלג, לקבל מקום מכובד ונוח בגן עדן – וייתכן שחשב שמחלתו באה לו בגלל חטא זה או אחר, וניסה להירפא באמצעות בקשת סליחה מכל מאהביו.  

כה אהבו חכמינו


בין הדברים שגורמים לי להכי הרבה אושר והנאה בחיים, תתפלאו לדעת, שמור מקום של כבוד לקריאת טקסטים תלמודיים. אני חושב שהסיבה לכך שאני כה נהנה לקרוא סיפורי חז"ל וטקסטים תלמודיים היא נקודת המבט השונה והמרתקת שאני מגלה בהם, דווקא בהיותי יוצא החברה החרדית. אני קורא מחדש את הגירסא דינקותא שלי, ומגלה פתאום דברים חדשים שאני יכול להישבע שלא היו שם. זה קצת כמו להרכיב משקפיים ולראות את העולם אחרת, מרובה בפרטים שלא מבחינים בהם קודם לכן. לרגל חודש הגאווה רציתי לשתף בסיפור הכי דביק-רומנטי-טראגי בתלמוד: סאגת יחסיהם של ר' יוחנן וריש לקיש. לא לברוח, זה סיפור מעניין, אני מבטיח! סיפורנו מתחיל בתיאור פסטורלי של יום אביבי. החתיך התלמודי, ר' יוחנן, יוצא לשחייה בנהר הירדן. יופיו של ר' יוחנן, שהתלמוד מרבה לעסוק בו, מתואר כך: "הרוצה לראות יופיו של ר' יוחנן, יביא כוס של כסף צרוף וימלאנו גרעינים של רימון אדום, ויעטר כליל של ורד אדום על פיו, ויניחנו בין חמה לצל - ואותו זוהר, מעין יופיו של ר' יוחנן הוא".[1] כלומר אפילו הגביע היפה ביותר, התכשיטים היפים ביותר, ובתצוגת התאורה האידיאלית, יכולים לתת לנו רק "מעין" יופיו של ר' יוחנן. לא הדבר האמיתי, לא מתקרב לשלמות שלו. ריש לקיש, ליסטיס[2] ידוע, גם כן מתפנן לו בירדן, ולפתע הוא רואה בחור חתיך במיוחד שוחה בנהר, וליבו נכבש. כן, אני יודע, הפרשנות המקובלת היא שר' יוחנן נדמה בעיניו כאישה, משום רוב יופיו. פרשנות זו מסתמכת על משפט הפתיחה הפלרטטני שריש לקיש אמר לר' יוחנן, "יופיך לנשים". אבל שימו לב, גבירותי ורבותיי, הוא לא אמר "חשבתיך לאישה", אלא משהו בסגנון של "איך בן יכול להיות יפה כל כך..." גם המשך הסיפור מתאר אהבה עזה בין שני הגברים, ולכן אני מסרב לקבל את הפרשנות המסורתית. נוסף על כך, שימו לב להקשר - הסיפור מתרחש בארץ ישראל, שהייתה מושפעת מהתרבות ההלניסטית, תחת השלטון הרומאי. משיכה לבני אותו המין לא הייתה חריגה בתרבות ההלניסטית, להפך. היא הייתה מקובלת מאוד. בצבא יוון העתיקה, ערש התרבות ההלניסטית, הייתה יחידת עילית צבאית של 150 זוגות גברים נאהבים. קראו להם "הגדוד הקדוש של תבאי". אהבה של גבר לגבר לא הייתה חריגה באותם ימים. בחזרה למתרחש בנהר הירדן. ר' יוחנן, לכאורה, דוחה את חיזוריו של ריש לקיש. ריש לקיש חוזר בתשובה, מתחתן עם אחותו של ר' יוחנן, ושני הגברים הופכים לחברותא. הם יושבים זה לצד זה יום-יום, שעות על גבי שעות, מתווכחים, דנים, לומדים ומתפלפלים. סוף הסיפור, שהיה גם הסוף שלהם, מעיד יותר מכול על מהות מערכת היחסים הזאת. יום אחד הם נקלעים לוויכוח הלכתי, סביב ענייני טומאת סכין, ור' יוחנן פולט מבלי משים, "לסטאה בלסטיותיה ידע!" כלומר, "לסטיס מבין בלהיות לסטיס". במילים אחרות: אדון ריש לקיש, אתה אותו פושטק שפגשתי בירדן. אינך תלמיד חכם ובר-פלוגתא מן המניין. אינך אחד מהחבורה. הוויכוח הזה מותיר את שתי החכמים מפורקים: ר' יוחנן חולה נפשית "חלשה דעתו", ואילו ריש לקיש חולה גופנית. המצב מידרדר, וריש לקיש כל כך חולה שאשתו מגיעה אל אחיה, ר' יוחנן, ומתחננת בפניו שיבוא לדבר עם בעלה ויתפייס איתו, וכך יחלים. אבל מצבו הנפשי של ר' יוחנן, ככל הנראה, כה קשה שהוא מסרב. ריש לקיש מת מחולי שנגרם, לטענת אשתו, מצער על היחס שהפגין כלפיו ר' יוחנן. ור' יוחנן שוקע יותר ויותר במרה השחורה. החכמים מנסים לשדך לו חכם אחר, אבל כל חברותא חדש רק מזכיר לו כמה הוא מתגעגע אל ריש לקיש. כשגם הריבאונד הבית מדרשי לא מצליח, ר' יוחנן מאבד את זה לחלוטין. התלמוד מתאר זאת כך: "והוה קא צוח עד דשף דעתיה. בעו רבנן רחמי עליה ונח נפשיה". ארמית שפה קשה, אז הנה התרגום: "ובכה ואמר: 'היכן אתה, בן לקיש? היכן אתה, בן לקיש? והיה צועק עד שנטרפה עליו דעתו. ביקשו עליו חכמים רחמים, ומת." קשה להתעלם מהתיאור קורע הלב של ר' יוחנן, היפה והנערץ, מחפש את אהובו המת וקורא אליו קריאות של געגוע. יהיו שיפרשו את הקטע הזה כסיפור על אהבת תורה, אבל ר' יוחנן לא קורא אל התורה ולא מתגעגע אל ההלכות. הוא רק רוצה את ריש לקיש שלו. וכשהאחרון אינו, הוא משתגע מרוב צער.  

פותחים את הארון | על יציאה כפולה


איך נחוות יציאה מארון הקודש החרדי + מהארון המיני והמגדרי? שיחה כנה ופתוחה על ההתמודדות של יוצאות.ים להט"ב מול עצמם.ן, מול הקהילה ומול המשפחה, התמודדות שנמשכת הרבה אחרי היציאה עצמה, ובאופן מצער גם מול החברה החילונית. במגזר החרדי שוררת דממה מוחלטת בכל מה שקשור ללהט"ב, למשיכה לבני אותו המין, ובטח ביחס לנושא הרגיש של שינוי מגדרי. עוד הרבה לפני חוסר הקבלה למגדר פחות מובחן ולמיניות נזילה, קיימת מראש מחיקה של כל שיח אפשרי בנושא. כשאני יצאתי מהמגזר החרדי, המשכתי להיות דתייה וכך נחשפתי ליכולת של חלקים בציבור הדתי להנכיח את השיח ולקבל גם אותי. השתתפתי במצעד הגאווה הירושלמי, כחלק מהקהילה הדתית התומכת. זה היה מאוד מרגש. מה היה מרגש? האפשרות להיות גם שומרת תורה ומצוות וגם מחוברת לזהות שלי. יותר מזה, הידיעה שגם אם אין הסכמה, יש הבנה שמאחורי התגיות נמצאים בני אדם שצריכים לחוות קבלה ויחס מחבק. ומה עובר על אלו שבחרו לצאת מהארון וגם לצאת מהדת – איך הייתה היציאה מול החברים, מול הקהילה ומול המשפחה?   בן זילברמן ויהלי רוט משתפים. בן זילברמן, עובד סוציאלי, רכז הגיל השלישי והרביעי ב"בית הפתוח" ומנחה קבוצות של חרדים וחרדים לשעבר בקהילה הגאה, פעיל במאבק נגד טיפולי המרה וגיבור הסרט "בטיפול", שעוסק בטיפולי המרה.   איך יציאת הסרט השפיעה על המאבק בטיפולי ההמרה? אנשים שיצאו מהחברה החרדית, במיוחד להט"בים, מאוד התרגשו וכתבו לי המון הודעות תמיכה. קיבלתי משובים על אנשים שחשבו ללכת לטיפולי המרה, ולאחר הצפייה בסרט החליטו שלא ללכת. אפילו מטפלי המרה כתבו לי שאחרי הצפייה בסרט הם הבינו שהטיפול שהם נותנים הוא לא טוב, משום שהסרט המחיש להם את הבעייתיות בסוג הטיפול הזה. הסרט בא להזכיר שלכל אחד ואחת מגיע ליווי טיפולי בדרך שהוא סלל לעצמו, בלי תנאים ובלי התניות. ישנה אמונה רווחת בקרב חרדים, שאם הם ילכו למטפל וידברו איתו על נטיותיהם המיניות, הוא יעודד אותם לצאת מהארון. זה לא נכון. טיפול פסיכולוגי לא מסליל לכיוון מסוים. בטיפולי המרה, לעומת זאת, המטרה נקבעת מראש. במצב דחוק חברתית ואישית, עם כל האיומים החברתיים מסביב, טיפול כזה עלול להוביל לתהום של דיכאון ואובדנות. מה ההגדרה שלך את עצמך היום, והאם ההגדרה הזאת השתנתה במהלך הזמן מאז היציאה?  אני הומו, זו ההגדרה שלי. עזבתי את הקהילה החרדית בגיל 21, ו-3 שנים אחר כך עוד המשכתי ללכת לטיפולי המרה. יצאתי מהארון סופית בגיל 24, ואז סיפרתי לכולם, למשפחה ולחברים. עזיבת הקהילה הייתה שלב שאפשר לי זמן לחקירה פנימית, כי לא הייתי מחויב לנורמות ולחוקים מגבילים. אחרי היציאה מהדת הרגשתי שיש לי חופש אמיתי לבחור את החיים שלי בהתאם למה שאני מרגיש, אבל רציתי לתת צ'אנס נוסף לטיפולי המרה. כשהבנתי שזה לא עובד, הגעתי למצב אובדני. עליתי על גג של בניין, הסתכלתי למטה וממש לא פחדתי. אמרתי לעצמי, "טוב, אני אסיים עם זה..." ואז פתאום עברה לי מחשבה בראש: "בן, עוד לא ניסית לצאת מהארון".   מה היה יותר מאתגר, היציאה מהחברה החרדית או היציאה מהארון? שניהם היו קשים ודרמטיים. את היציאה מהדת המשפחה שלי עיכלה יותר טוב, את היציאה מהארון היה להם יותר קשה להכיל. אחרי שיצאתי מהחברה החרדית שמרנו על קשר, ואחרי היציאה מהארון היה נתק ולא דיברו איתי תקופה ממושכת. גם מול עצמי היה קושי. על כך שהפסקתי להיות חרדי לא התביישתי לדבר, אולי קצת פחדתי מהתגובות ומהיחס. אבל היציאה מהארון הייתה מלווה בהרבה בושה, וזה משהו שלא קיים בכל יציאה מסוג אחר.   איך שיתפת את המשפחה? הראשון שסיפרתי לו על היציאה מהארון היה אבא שלי. הוא ידע כל השנים על טיפולי ההמרה, כי הוא שילם עליהם. יום אחד הזמנתי אותו לקפה ופשוט אמרתי לו שאני לא מתכוון להמשיך עוד בטיפול ושאני יוצא מהארון. הוא לא ידע איך לאכול את זה, ופשוט קם והלך. לאחר מכן, במשך שנה, הוא לא דיבר איתי. הקשר התחדש כי לא הייתי מוכן להמשיך במצב הזה. באתי הביתה בלי להודיע ואמרתי לו שאני מתכוון להמשיך לבוא איך שאני, בלי כיפה, ואני לא מוכן להסתיר שאני הומו. אמרתי לו, "אתה הבאת אותי לעולם, ולכן הבית שלך תמיד יהיה גם שלי". קבעתי עובדות בשטח, הבנתי שהם לא מסוגלים לתת לי אישור מפורש ולהגיד שזה בסדר, כי יש להם מגבלות ערכיות, אמוניות, הלכתיות. הם לא מסוגלים להגיד לי "תבוא איך שאתה", אז פשוט הגעתי והם התמודדו. זה לא היה קל, כמובן. אנשים אמרו לי שההורים שלי לא יעמדו בזה ושאני צריך להתחשב בהם. אבל צריך להפסיק לחשוב שלהורים אין כוחות להתמודד. גם אם קשה להם, הם מסוגלים להתמודד. אם נצא מנקודת הנחה שהם לא מסוגלים להכיל, אז אנחנו נהיה אלו שמתמודדים עם הכאב – וניפגע. אם צעירים יגידו לעצמם שהם לא יצאו מהדת או מהארון כדי לא לפגוע בהורים, הסיכוי לאובדנות או לפגיעה עצמית יעלה.   איך המשפחה התמודדה עם השיתוף שלך? עיקר הקושי של ההורים היה מול האחים שלי. אנחנו 14 ילדים, יש לי 11 אחים מתחתיי, וההורים לא רצו שהאחים הצעירים יותר ידעו שקיים דבר כזה. דיברתי עם האחים והאחיות הבוגרים, חלקם ביקשו שלא אדבר על זה בקרבת ילדיהם, וחלקם לא רצו שאדבר על זה בכלל. ברגע שהם ביקשו דבר כזה הודעתי שאני לא בא לבקר, כי מבחינתי להטיל וטו על חלק כל כך מרכזי בזהות שלי הוא למחוק את מי שאני, ואני לא מקיים שיח עם אנשים שמוחקים אותי. לעומת זאת, אימא שלי קיבלה את זה יחסית בסדר. אומנם לפעמים היא אומרת לי שזה יעבור ושאני בסוף אתחתן עם אישה וכל מיני אמירות שכאלה, אבל אני סלחני כלפיה כי היא אוהבת אותי ומקבלת אותי. יש לה בחדר סטיקר של "ואהבת לרעך כמוך" עם דגל הגאווה. פעם היא אמרה לי, "אתה יודע, יש פה כמה בחורים שגרים למעלה ואני חושבת שהם כמוך". היה לי מאוד נעים לשמוע שהיא מכירה בכך שיש אנשים "כאלה", והמחישה לי שיש אצלה הבנה ורצון לקבל.   האם חל שינוי בשנים האחרונות ביחס של החברה החרדית ליציאה מהארון? אני מדריך קבוצה של יוצאי החברה החרדית בירושלים, שמשתייכים לקהילה הגאה. רובם לא יכולים לבקר את ההורים והקשר רעוע. אני מנחה גם קבוצה של חרדים להט"בים, מטעם עמותת "חברותא", זו עמותה עבור להט"בים מהחברה הדתית. מדובר בקבוצה שנפגשת בתל אביב, דיסקרטית מאוד. חוויית החיים בארון שם הרבה יותר חזקה, חלק מהאנשים שם הלכו לטיפולי המרה ועל האחרים מופעל לחץ ללכת. זו קבוצה מעניינת כי יש בה אנשים מאמינים שרוצים להישאר חרדים, אבל ברור להם שהם לא מעוניינים לחיות בארון, ובשקר.   מה צריך לקרות בשביל שהחברה החרדית תעשה את השינוי?  אני חושב שצריך לרתום את הרבנים, כי בחברה החרדית הרבה מגיע מלמעלה. צריך מאסה קריטית של חרדים להט"בים שיצאו מהארון ויגידו בגלוי, "אנחנו חרדים להט"בים ולא מתנצלים על זה". זו תהיה תחילת הדרך. ברגע שיהיו פנים ושמות לתופעה, אנשים יצטרכו להביע דעה לכאן או לכאן. זה תהליך שייקח זמן, ואני מאמין שהוא אכן יקרה. צריך להבין שהחברה החרדית עוברת שינויים, וחרדים מודרניים הם כבר לא תופעת שוליים. אני לא נאיבי, אבל עצם התפתחות שיח בנושא תהיה התחלה טובה. ואם הדיון ינדוד גם לתקשורת המגזרית – זה יהיה שיפור משמעותי.   האם יוצאים להט"בים מרגישים בטוחים לאחר היציאה? לצערי, גם המרחב של היוצאים הוא לא מרחב בטוח ללהט"בים, משום שבקרב היוצאים עצמם יש גילויי הומופוביה ולהט"בופוביה. אומנם הארגונים של היוצאים מכירים באתגר הייחודי של הלהט"בים, אך המענה לא מספק. בפתרונות הדיור, לדוגמה, לא מוודאים שהדירה תהיה "להט"ב פרנדלי" ושהיוצא הלהט"ב ירגיש שם בנוח ובטוח. לדעתי, צריך לעשות יותר פעילות ולפתח מענים מדויקים יותר ללהט"בים יוצאי המגזר.   מה הטיפ שלך ליוצאים להט"ב? להיעזר בארגונים. בארגונים יש אנשי מקצוע שיודעים ורוצים לעזור: איגי, חברותא, בת קול, הלל, יוצאים לשינוי, הבית הפתוח בירושלים, בית הקהילות, המרכז הגאה, האגודה למען הלהט"ב ועוד. במידת הצורך, לבקש גם עזרה פסיכולוגית, העיקר לא להתמודד עם זה לבד.   יהלי רוט, חבר.ת הקהילה, יוצא.ת המגזר החרדי מה ההגדרה שלך את עצמך היום? אני על הקשת הטרנסית. מבחינה מגדרית, אני ג'נדר קוויר. מבחינת נטייה מינית, אני לסבית ונמשכת לנשים או לנקבות לא בינאריות אחרות. כשלמדתי על ההבדלים בין נשים לגברים, לא הרגשתי בת. כשנכנסתי לקהילה הגאה ולמדתי שמגדר זה לא מין ביולוגי, הדברים הסתדרו לי. כשההורים שלי התחילו לדבר על שידוכים, לקחתי קורס על בחירת בן זוג במכון טל. אחרי חודשים של מחשבות ושיחות עם חברים הגעתי לבית הפתוח. הזדהיתי כאישה, כי לא הכרתי שום דבר אחר. לקח לי המון זמן להבין שמה שאנשים טרנסים מרגישים דומה מאוד למה שאני מרגיש. וההרגשה שלי היא שאני לא אישה ולא גבר. ואני עדיין בארון בהרבה מקומות, כי כל אדם חדש שאני פוגש אני צריך לצאת מולו מהארון, או שלא – ואז זה סבל.   מה היה תהליך היציאה שלך? גדלתי ברמת אשכול, ההורים שלי הם סוג של חרדים מודרניים, ואני אף פעם לא הייתי דתייה באמת. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי מחרימה את התפילות כי לא הבנתי למה זה טוב. יצאתי מהחברה החרדית, ובמשך שנה הייתי בארגון "בת קול", ארגון של לסביות דתיות. בזמנו, לא קיבלו שם את הקשת הטרנסית ולא הרגשתי שייכת כל כך לשם, וגם בפן הדתי הבנתי שאין טעם לקיים דברים שאני לא מאמינה בהם והם לא נוחים. היום ב"בת קול" יש קבוצת צעירות ויש פתיחות לקוויריות, אבל אני כבר לא שם.   האם גם היום יש קושי סביב ההכרה והקבלה?  אני שומעת כל הזמן אמירות כמו: "את סתם לסבית שחושבת שהיא צריכה להיות גבר", "את סתם מבולבלת", "זה כי החרדים לא נתנו לך ללבוש מכנסיים". לדעתי, זה נובע מכך שאנשים לא מאמינים למה שהם לא מרגישים בעצמם. בהקשר הזה, היציאה מהדת לא פתרה לי בעיות, היא שינתה אותן. במקום שיכעסו עליי או יתעלמו ממני בחברה החרדית, אנשים מתעצבנים עליי בפייסבוק או בעבודות שאני מגיע אליהן. בעבודות קודמות קיבלתי הרבה הערות טרנספוביות. פעם נכנסתי בלוק גברי לשירותי נשים, והעירו לי. אבל אין לי ברירה כי אין שירותים א-בינאריים. פעם זוג שעמד לידי תהה בקול, "זה בן או בת?"   מה היה מאתגר יותר, היציאה מהחברה החרדית או היציאה מהארון? לא אמרתי להורים באופן מפורש שיצאתי מהדת. הם יודעים שאני לא דתי, הם גם הגיעו לבקר אצלי ויודעים שביליתי שבתות בחברת משפחה לא דתית, אבל אין על זה שיח. לעומת זאת, היציאה מהארון הייתה נוראה ואיומה. זה קרה פעמיים, כי יצאתי כלסבית ואז כא- בינארית.  כשעוד גרתי אצל ההורים פרסמתי משהו על הקהילה הגאה בסטטוס בווטסאפ, והם ניסו להחזיר אותי לארון. לא רצו שאדבר על זה. יש להם טענות הומופוביות, כמו "למה צריך לדחוף את זה לאנשים בפנים?"   מה הכי חשוב לך שהחברה או המשפחה תבין? שכבוד צריך להיות הדדי, כמו שאנחנו מכבדים אותם ואת האמונות שלהם הם צריכים לכבד את הבחירות שלנו. רובנו, היוצאים, לא מצפים שיאמינו למה שהם מרגישים, רק רוצים שיכבדו את הבחירה ויתנו לנו לחיות כמו שאנחנו רוצים. יש לחרדים נטייה לרצות שכולם יהיו כמוהם, כמו במפעל.   מה החלק הכי קשה באתגר הכפול של להיות יוצא מהחברה החרדית ומהארון?  אין שייכות אמיתית לשום מקום, כי המשפחה לא מקבלת ממיליון סיבות. לפעמים אני תוהה מה יותר גרוע עבורם, לצאת מהארון או מהדת. לפעמים הם שונאים אותך כי אתה הומו ולפעמים כי אתה לא דתי. לאימא שלי הכי חשוב עניין הדת, ושלא יראו שאני שונה, אבל היא מקבלת את הרגשות שלי. אבא שלי חושב שהדברים האלה לא קיימים, ושהכול שטויות. הוא לא מאמין שיש דבר כזה, להט"ב.   מה עזר לך בהתמודדות? הקבוצות של "יוצאים לשינוי" וקבוצות הצעירים של "הבית הפתוח". ספציפית, הקבוצה של יוצאים לשינוי עזרה לי המון. זו קבוצה ייחודית, כי החברים בה הם יוצאים מהמגזר. כולם מבינים את האתגרים שלי, שזה לגדול בחברה שוביניסטית, עם הבניות שמרניות וחוסר שיח מוחלט בנושא. אני מרגיש לבד פעמים רבות, והידיעה שיש אנשים בקבוצה שאכפת להם ממני היא משמעותית מאוד עבורי ועוזרת בהתמודדות.   מה הטיפ שלך ליוצאים להט"ב? אם המשפחה שלך לא מקבלת אותך, יש מספיק אחרים שיקבלו. וכמה שזה קשה, לפעמים צריך לחתוך. כדאי ללכת לטיפול פסיכולוגי כדי לדעת איך להתמודד עם הקשיים ועם הבדידות, ללמוד ולדעת מתי אתה עלול להגיע למצבים לא טובים, ולהכיר קבוצות רלוונטיות כדי שתמיד יהיה מישהו שאפשר לפנות אליו, או מישהו שיבדוק שאתה בסדר.  

מגיע לך לחיות


בחב"ד יש הרבה מנהגים. בשונה ממנהגים מהסוג שגורמים לך בפסח לזרוק לפח את הכוסות שנפלו בטעות מהשולחן – כי בפסח לא משתמשים בכלים שנגעו ואפילו לשנייה ברצפה, מה אנחנו מסנגדים? – ואז להיזכר שאלו כוסות חד-פעמיות שהגיעו במשלוח הפיצה הלא-כשרה-בעליל-לפסח שהזמנת מדומינוס, יש גם מנהגים מקסימים. אני, לדוגמה, יודעת שבחופה שלי יהיו כל מנהגי רבותינו הקדושים: עששיות מזכוכית בידי מי שיובילו איתי לחופה ונגינה חיה של ד' בבות. אממה, אני מניחה שסרטון החופה שלי יהיה ויראלי מאוד בקבוצות של חב"דנייעס, כי לא בכל יום רואים זוג נשים צועדות לחופה על רקע ד' בבות שמנוגן בכינור. אני לא אוהבת הגדרות, אני חושבת שזו אחת מהסיבות לכך שאני לא נשואה היום לבעלי, אנחנו לא מגדלים את ששת ילדינו – לכולם קוראים מענדי – ולא שליחים ביעד אקזוטי כלשהו. אבל אם לרגע צריך להתעסק בהן, בהגדרות, אני יודעת שיש אצלי משהו שנותן לכל תהליך היציאה רובד נוסף. אני לא חושבת שזה מקנה לי אישיות מסוימת, הלוואי, נמאס לי לחפש אחת – אבל אני כן חושבת שבהשוואה לכל אחת שיוצאת מהמגזר ולא יודעת על מה מדברים בדייט, אני לא ראיתי דינמיקות זוגיות שבאפשרותי להשוות אליהן, גם אם זה באופן מאוד כללי. וגם, העניין הפעוט הזה, שההיכרות היחידה שלך עם התחום היא איזו בת של מורה שלפני שנולדת התחתנה עם בת זוג, ועד היום, אחת לכמה שעות, חב"דניקית תורנית מזכירה את האסון שפקד את המורה הכבודה ההיא, עם הבת ש... התדרדרה, לא עלינו, הקב"ה ירחם עליה, עשתה מעשים משונים ונוראיים. רחמנא לצלן. והאוזניים תצלינה. כמו שאפשר להבין, בעדינות, מבין השורות, זה לא משהו שמתקבל בברכה, וכשיש מאחורייך שורה של מעשים שאף הם לא התקבלו בברכה, מאוד לא דחוף לך להסתובב עם עוד אחד. אז אולי זה גורם לך לצאת יותר מהר, אבל באותם ימים, על הדשא מאחורי התיכון, את מיוסרת הרבה יותר; לא מבינה מה קורה לך או לא רוצה להבין. מצד שני, יש גם יתרונות. כשהגעתי לצבא וחצי מחלקה הייתה מאוהבת במפקדת המחלקה, שהייתה בחורה מרשימה לכל הדעות, רק אני יכולתי להסתכל בהתנשאות מהצד. חבר'ה, אני גדלתי במקום שחינך ודרש מכל אחת למנות לה "משפיעה", כי ככה הרעבע הורה. כן, מה שאתם מתארים לעצמכם – דמות נשית סמכותית שמלווה אותך בגיל ההתבגרות ומאזינה לבעיות הרוחניות שלך, ועונה לשיחות באמצע הלילה, כי את במשבר. רוחני, כמובן. כן. יש הרבה דרכים לטפל בנטייה של בנות מבולבלות מינית בגיל ההתבגרות, להוסיף דמות נשית שהיא צ'ק-ליסט של כל מה שגורם לך לפתח אובססית סמכות בגיל ההתבגרות, כנראה שהיא לא אחת מהן. אז הדלקתי סיגריה וצקצקתי בהתנשאות, והלכתי לעשות לה סטוקינג בפייסבוק. דניאל המ"מ, אם את רואה את זה: זה לא עלייך.   הוצע לי לכתוב טור לפני שבוע, כלומר בתקופת החיים הנוכחית שלי, שכוללת דירה בשכונה היפסטרית (איכס על היפסטרים, יש להם ערכים) שדגל הגאווה שתליתי במרפסת נבלע בין שאר דגלי הגאווה פה; כשאני עובדת בחברת סטארט-אפ שעובדים בה 50 איש, מתוכם בערך 78 שייכים לקהילה (זו התחושה, בכל אופן); ואני מסתובבת בעיקר באקו-סיסטם כל כך מכיל ומקבל, שאני לפעמים שוכחת שמורות בסמינר מתקשרות להורים של חברות שלך, כדי לעדכן אותם שלא כדאי לבת שלהם להסתובב איתך כי יש עלייך כל מיני "עניינים" זה דבר שקיים, אבל זה קיים. ואם את צריכה לריב עם כל כך הרבה אנשים, רעיונות ורגשות, אחרי שהבנת שאת לא מאמינה יותר במערכת או באלוהים, או בכל דבר על הרצף הזה, הדבר האחרון שחסר לך הוא גם להרגיש שמה שקורה לך בגוף כשאת רואה מישהי שמוצאת חן בעינייך זה הדבר הכי טמא ומטונף בעולם, ואלוהים שישמור (חח) כמה שכל אחד מהם בנפרד הוא כמעט בלתי אפשרי, אז יחד? אני לא יודעת מי קורא את הטקסט הזה, אבל אם את או אתה מפחדים, חוששות או מהססים – אני רוצה להגיד לכם שזה יהיה מורכב, זה יהיה קשה, זה הולך ליצור רגעים שייצרבו אצלכם שנים קדימה, וככל הנראה, לא במובן חיובי. אבל יום אחד, בלי שתשימו לב, אתם לא תאמינו שהיה זמן שבו שקלתם ברצינות לא לחיות את החיים שלכם כמו שמגיע לכם. ומגיע לך להתעורר בוקר אחד ולהבין שבחרת לתת לעצמך את האפשרות לאהוב, להיות נאהבת ולהיות מי שאת, בדיוק כמו שאת.  

לשם מצוות גאווה


הפעם האחרונה שחום גופי עלה ממגע גופו של גבר הייתה בישיבה. הייתי אז בחור תמים, בן 17, לבן, חלק ומתוק. כה תמים שלא הבנתי למה הבחורים שוהים במקלחות זמן רב כל כך, כה לבן שהשמש הסתנוורה ממני בחודשים יולי-אוגוסט, וכה חלק עד שיכולתי להחליק את הפנים שלי על הזיפים של אותו בחור בישיבה. אולי נקרא לו ככה, הבחור עם הזיפים.   אני לא זוכר איך זה התחיל, אבל מצאנו את עצמנו הולכים ברחובות, לבושי חולצות לבנות ומכנסיים שחורים, חבוקים, מחויכים ומחוככים. אחרי סיבוב של שעה וחצי בשעות הערב המאוחרות היינו נכנסים לחדר, מכבים את האור ולא עושים כלום, רק שוכבים לבושים אחד על השני וחשים זה את חום גופו של זה. לפעמים התפלקו להן כמה נשיקות קלות על הלחי, ואת התחושה אני זוכר עד היום. באותם ימים לא הקדשתי בכלל מחשבה לנושא נטייה מינית, בקושי ידעתי מה זאת מיניות. בסך הכול הכרתי את המילה "נעים", ובמקרה הזה, הבחור עם הזיפים היה אמון על המשימה. זה היה לאחר שכבר צפיתי בסרט הראשון בסדרת אסקימו לימון והתגריתי מאוד. היה לי ברור שאני לא נמשך לגברים. מעולם לא הסתכלתי על גברים, דווקא עם הנשים היה לי סיפור לא פתור עוד מגיל 13. ניגשתי אז לאימא שלי ואמרתי לה, "קורה לי משהו מוזר, כשאני רואה אישה אני ממש רוצה להסתכל עליה ולגעת בה". מאותם ימים בישיבה ועד לפני חודש לא התעסקתי בכלל בשאלה האם אני נמשך גם לגברים. לפני חודש, נכנסתי לאופטיקה ברחוב אבן גבירול בתל אביב, ושם שוב נתתי מקום לשאלה הזאת, לזכר הימים הטובים בישיבה. המוכר באופטיקה נראה לי מעצב כזה, עם טעם טוב, וסטייליסט מן המניין, ועברה לי בראש המחשבה שהוא כנראה נמשך לגברים. ביקשתי שיתאים לי משקפיים, ניסיתי זוג אחד ואז זוג שני, ובעודי מנסה להתמודד עם השיער שלי, שהגיע עד העיניים, המוכר נעמד מאחוריי, ובאדיבות רבה ובחושניות קלה אסף לי את השיער בשתי הידיים, ואמר לי: "אני מחזיק. תראה אם אתה אוהב". ברגע הראשון הייתי בהתגוננות. הגוף שלי הגיב ורציתי להתנגד, ואז אמרתי לעצמי: מה כל כך מפחיד אותך? שחרר רגע, תן לזה מקום... החלטתי שאני מתמסר לאיך אני מרגיש עם זה, שמתי את הפחדים בצד והתמסרתי לסיטואציה. היה משהו נעים בזה שהוא החזיק לי את השיער, משהו דואג, וזה סיקרן אותי. המשקפיים התאימו. שכוייח. בעודי מחכה שמהאופטיקה הקודמת שלי ישלחו לי את תוצאות בדיקת הראייה האחרונה, המוכר החביב שואל אותי: "מאיפה אתה?" "מיפו, בלה בלה בלה... ואתה?" "מגניב, מגניב..." ואז אמרתי לעצמי, אם כבר מתמסרים אז עד הסוף, אהיה כולי בפלירט הזה, מי יודע אולי אגלה עכשיו שאני נמשך גם לגברים ושהנעים הזה, שאני מדבר עליו ושחוויתי בישיבה, זה חתיכת דבר מודחק שמפחיד אותי. "בא לך לשרוף איתי קצת זמן ולעשן פייסל בחוץ?" הוא שאל. "יאללה, פייסל בחוץ," אמרתי לו. מפה לשם, מצאתי את עצמי בסוג של דייט לא מתוכנן עם בחור במרכז תל אביב. התמסרתי לדייט המאולתר הזה והרשיתי לעצמי לבחון אותו, יחד עם הפחד ועם השאלות על זהות שהתעוררו באותם רגעים. הדייט הסתיים, נפרדנו לשלום, בלי חיבוק ובלי לחיצת יד, והתחלתי להתגלגל באופניים על שבילי רחוב אבן גבירול בשעה שכולם חוזרים מהעבודה. החלטתי שעכשיו אני מסתכל רק על גברים, כאילו שאני לא נמשך לנשים בכלל. בחנתי את הגבר הזה ואת הגבר ההוא... כשראיתי אישה אמרתי לעצמי, עזוב נשים עכשיו, אתה רק על הגברים, יא חביבי. סיימתי להתגלגל, נכנסתי לשיעור מדיטציה, ומייד כשיצאתי כבר חשקה נפשי שוב במין הנשי, הסתכלתי על גברים וזה לא הניע, לא הזיז לי. אני לא יודע אם קיימתי את מצוות הגאווה, ואם על פי הקריטריונים זאת נחשבת התנסות, אבל היה מסקרן להרגיש את בלבול הזהות הזה לכמה שעות, ולפגוש את הפחד שמי יודע אם ואיך הוא יפגוש אותי שוב בעתיד. עם השנים למדתי ליהנות מהאקסטרים וכמה שיותר יותר טוב. ומה יש לי לומר על הדבקות עם הבחור בישיבה? התמימות אוי התמימות, היא כה נפלאה.  

על הסקאלה | חוויות מהפנימייה


על פי ויקיפדיה, נטייה מינית היא הבסיס לריגוש מיני, פנטזיה מינית ולעיתים גם להיקשרות רגשית-רומנטית. רוב בני האדם רואים את עצמם בעלי נטייה מינית עיקרית אחת כלפי הקטגוריות המגדריות האנושיות, כגון הטרוסקסואלים, הנמשכים לבני המין האחר, או הומוסקסואלים, הנמשכים לבני אותו המין, ולעיתים אף לכל החולקים איתם את מגדרם. אנשים הנמשכים לבני מינם וגם לבני המין האחר מכונים בדרך כלל ביסקסואלים, פאן-סקסואלים או מולטיסקסואלים.   את כל זה לא ידעתי כשהייתי בפנימייה. עניין המשיכה המינית לא דובר בכלל, אף פעם, בשום הקשר שהוא. חתונה עם גבר הייתה ברירת המחדל הברורה, הטבעית והמובנת מאליה. כמובן, לא דובר על הנעשה בחדרי-חדרים בינו לבינה, או בתיאור המאוד-מאוד לא סקסי: תשמיש המיטה. היו שידעו, פחות או יותר, וסיפרו לאחרות ברמיזות או מפורשות, תלוי ברמת הקרבה, והיו שניזונו מהקטעים הארוטיים והמסעירים בדפים ההם וההם בקיצור שולחן ערוך. שום ידע מיני לא הוקנה בפנימייה. על חוקי הצניעות הבסיסיים לא היה צורך לדבר בכלל, לא היו גברים כמעט באזור. מובן מאליו שאין לדבר עם בנים, להתראות עימם ובטח-בטח בן בנו של בטח, לחתור למגע פיזי. תקנון הצניעות הנוקשה נועד לנו, עבורנו, בדל"ת אמות הפנימייה. נאסרו עגילים שאינם צמודים לאוזן, נאסר לפזר את השיער שאורכו עובר את הכתפיים, נאסר לצאת מהחדר ללא גרביים, לבישת מכנסי פיג'מה הייתה אסורה, שרוולים ארוכים וחצאית בגובה אמצע השוק היו חובה, איפור ולק נאסרו, עצמות הבריח היו חייבות להיות מכוסות בכל תזוזה, ועוד ועוד. בכל האסור והצמצום והסגירות האלה, צמחו רומנים לוהטים. ריגוש של ממש היה להניח את הראש על ברכי חברה וליהנות מידה המלטפת את השיער, החיבוקים מדי יציאה לשבת חופשית וחזרה ממנה היו ממושכים ועוטפים, החלפת בגדים בינינו, כולל אלו התחתונים, היו עניין שבשגרה.
החיבה הגופנית הייתה כאין וכאפס לעומת הרומנים הרגשיים שפרחו בהיעדר אפשרות לאהוב בנים ובלהט ההורמונים המתגעשים של גיל העשרה. הפנימייה הייתה יקום מקביל עם חוקים משלה, הייתה בה היררכיה של מעמדות באופן המובהק ביותר. הבנות הצעירות התאהבו בבוגרות, הבלתי מושגות, החניכות היו כרוכות אחר מדריכות כריזמטיות. מתוסבכות, קראו לזה. וכמובן, גם למראה החיצוני היה משקל רב. הבנות הנאות היו הנחשקות ביותר. בפנימייה היה עדיף שתהיי יפה וחכמה. כי גם החכמות, אלו שאפשר לשחנ"ש איתן עד השעות הקטנות של הלילה, היו סחורה מבוקשת להתאהבות.
בשנים הראשונות שלי בפנימייה הייתי מתוסבכת, ובשנים הבאות היו לי מתוסבכות. כמתוסבכת הייתי אורבת למושא אהבתי, מנסה לצוד את תשומת ליבה בכל מיני דרכים: אם בהתחזות לחולה, אם בהצקות של ממש, אם בהיקלעות חוזרת ונשנית למקומות שבהם היא עשויה לעבור, רק כדי שתבחין בי. לא העזתי לומר לה שאני אוהבת אותה. את שברון הלב שחשתי בערב שהיא "נהייתה כלה", לא אשכח לעולם.   כשהייתי בי"א ובי"ב היוצרות התהפכו. ממתוסבכת הפכתי להיות זו שיש לה מתוסבכות, במישור אחד, ובמישור אחר האהבה שלי לנשים לבשה ממד בוגר יותר. טיפחתי אהבה על בסיס קשר של שיחות, שיתוף, גילוי, רקימת חלומות ותחושת ערבות הדדית. הדברים השתלבו באופן המוזר שבו דברים התרחשו בפנימייה, אל בנות גילי נקשרתי בעבותות של אהבה מבוססת רגש אמיתי ואכפתיות, ואל בנות צעירות נעתרתי כדי לפצות את עצמי שלפני כמה שנים. הייתי מקבלת מהן מכתבים ארוכים, חבילות ממתקים ונעתרת, מעת לעת, תלוי ברמת הפניות שלי ובפאסון שבחרתי לעטות, להליכות סביב בניין הפנימייה תוך כדי שיחה על עניינים שהטרידו את הצעירה ממני, כדי שכולן-כולן יראו שהיא לא סתם מתוסבכת בסתר, כפי שאני הייתי, היא מתוסבכת עם קשר "אמיתי".
הפנימייה הייתה גם כר נרחב לפגיעות מיניות, טשטוש גבולות, יחסי מרות והשתקה מכאיבה. אני סוחבת טראומה ארוכה, פגיעה שנמשכה שנתיים, עד שהעיפו את אשת הצוות שפגעה בי וכנראה גם באחרות. מובן שלא הרחיקו אותה מכל תפקיד שכרוך בקשר עם ילדות, פשוט העבירו אותה לנהל בית ספר ללא פנימייה. חרדי קלאסי.
אבל זה כבר עניין לטור אחר. אני בטיפול, אני מתמודדת עם התופעות הבלתי נגמרות של פוסטראומה, ולקח הרבה מאוד זמן להבין, להכיר, לכבד ולאהוב את הזהות המינית שלי. היום אני יודעת שאני נמשכת לגברים ולנשים, ממוקמת איפשהו באמצע, על הסקאלה. ואת הניצנים הראשונים לידיעה שלי על אהבת אישה, אני חייבת לפנימייה.  

הרופא לשבורי לב


מה אנוס כי תזכרנו, דו מיני כי תפקדנו ותסגרהו לפני ולפנים בתוך דלתות ארון הקודש ביום הכיפורים בתפילת מנחה, עת הבעל-קורא היה קורא את הפסוק: "ואיש כי ישכב את זכר משכבי אישה תועבה עשו שניהם דמיהם בם", חשתי כאילו אגרוף מוטח בחוזקה אל חזי. הבטתי בזהירות לצדדים, בוחן את פניהם של היושבים לוודא שאיש מהם לא הבחין במבוכתי. חלפו להן שנים, עברו להם ימי כיפורים. האגרוף בחזה התחלף במכה קלה, עד שנעלם בתהום הנשייה. זהות מינית מבולבלת היא משקולת כבדה בכמעט כל חברה אנושית... על אחת כמה וכמה בחברה שקידשה את המשפחה, מתעבת את המיניות האחרת, בזה לכל חריג ושונה. את שאלת הזהות אתה נושא לכל מקום שאליו אתה פונה. אני מוצא את עצמי שואל: מי אני, האם אני נורמלי? בתקופה שהתורה ואני היינו מחוברים, המצפון והאשמה היו דוברים ראשים. בדמיוני ראיתי את הגיהינום השמור במיוחד לעבריינים כמוני, הפוסחים על שתי הסעיפים ולא יודעים מה רצונם. השחרור האיטי מהדת ריפא במעט את הכאב, פינה מקום להתמודדות עם מינון נמוך יותר של אשמה. לאורך השנים, כל מפגש עם גברים הסתיים בתחושה רעה. תחושה שחוטא אני לפניו יתברך. פרץ של שנאה אחז בי לאחר מפגש שכלל נשיקה וחיבוק. במר ייאושי, הרמתי טלפון לאחד מהארגונים, אלו המעניקים טיפולי המרה. למזלי, הקשר הסתיים בתום שיחה אחת. האמונה הלכה ודעכה, קולות המצפון הצליחו לחדור את השכל הכופר, לעלות את החושך ולעשות שפטים בנשמתי. עד לפעם האחרונה. הפעם האחרונה הייתה מרפא של ממש; הכאב התפוגג. אומנם הבלבול נותר, השאלות על הזהות לא הלכו לשום מקום, אבל מצאתי נחמה קטנה. הכרנו באפליקציה, ומהר מאוד הבנתי שאנחנו בני אותו השבט. היו לי הרבה חששות, מי האיש שמאחורי הזהות הבדויה: שמא השכן ממול? המתפלל מבית הכנסת? רק לאחר שהיה לי ברור שזה לא מישהו שאני מכיר, קבענו להיפגש. סיכמנו על סימן זיהוי. שני אנשים לבושים כחרדים. אחד, חצי חרדי בליבו, הותיר את אלוהים מחוץ לחדר המיטות. ואני, שאלוהי ישראל ואני כבר לא. הדיבורים הפכו אט אט למעשים, רגשות תורגמו לנגיעות ברגישות מודעת. לא הכברנו במילים, נתנו לאצבעות לדבר. נשיקות וחיבוקים מילאו את מקומם של המשפטים הגדולים. בלי שדיברנו על כך מראש, היה ברור שלא אצה לנו הדרך. כל שלב קיבל את כבודו ופרק הסיום לא חייב להראות כמו בסרטים. השלמנו זה את זה בהרמוניה. תעוזה ותשוקה פעפעו בי, ובפעם הראשונה בחיי הפה שלי הרחיק למקומות שעד כה לא הגיע אליהם. על אף שלחצנו יד רק דקות מספר קודם לכן, שררה בינינו הבנה של זוג נשוי. בתבונה גילינו זה את נקודת העונג של האחר. ההכלה הייתה חלק בלתי נפרד מהאווירה בחדר. הקצב הלך ועלה, רף התשוקה שבר את שיאי העונג, הפורקן הגיע ואחריו הייתה אמורה לבוא תחושת דיכאון. סברתי, לתומי, שהדיבורים משקיטים מי התהום. נפרדנו בנשיקה. נכנסתי לרכב והתחלתי בנסיעה חזרה לעבודה, ממתין לשנאה העצמית, המוכרת, לריקנות הקוברת. שקט. דממה. קול חרטה קלה לא נשמע. את השלטון תפסו ההתרגשות והשמחה והכמיהה אל המפגש הבא. הייתה זו חוויה מרפאת. שלחתי לו הודעה שהיה כיף. קבענו לשוב ולהיפגש. ביום הכיפורים הבא, בשעת תפילת המנחה בעת קריאת התורה, אחליף את המילה "תועבה" ב"תרופה", את ה"מוות" ב"חיים".  

סטנדר בראש המגדל


פתאום, איני יודע למה, אני נזכר במדרגות של עזרת הנשים בישיבה. מהצד האחורי של הבניין הסתלסלו מדרגות יציאת חירום שהובילו לעזרת הנשים. אם עולים עד למעלה רואים את בני ברק הצפופה מתחלפת במגדלי רמת גן. בסוף "בין הסדרים" לפני תחילת "סדר ב" היה הזמן שלי לעמוד שם ולבהות.זו הייתה פינה שקטה. אף אחד לא רואה אותך שם. חלונות הפנימייה צופים לרחבת הישיבה, חלונות בית המדרש צופים לרחוב. סופו של גרם המדרגות נושק לדלת הכבדה של עזרת הנשים. דלת שנדרשים זמן וכוח כדי לפתוח אותה. במעלה הגרם היה ריבוע קטן, סטנדר עמד שם בקביעות, כאילו משגיח אכפתי במיוחד עיצב פינת חטאים דיסקרטית לאוורור.   כן משגיח-לא משגיח. אני ניצלתי היטב את פינת החטאים הזו. אני ושלמה. בסדר א הייתי מוציא הרבה אנרגיות. חרשתי את החומר עם ליפא. הוא היה מוכשר וחווית הלימוד שלנו הייתה אינטנסיבית ומלאת אתגר וסיפוק. במשך הסדר היו מגיעים בחורים לדבר איתי בלימוד, לשאול שאלות ולהציע רעיונות. בענווה גדולה מילאתי את תפקידי רם-המעמד. התפקיד הבלתי כתוב, להיות בחור חשוב. ניסחתי כך, הברקתי אחרת, סיכומים שלי עברו מיד ליד, מסרתי חבורות. הייתי מלא סיפוק ול-4 שעות הייתי שוכח מהגירוי הכמעט מתפוצץ. השקט שאחרי הסערה היה מגיע בבין הסדרים. נכנסתי לחדר, למיטה, לבד. כל תא בגופי זעק למגע, לליטוף, לחיבוק. 4 כריות במיטת נוער פנימייתית צרה ניסו להוות תחליף זול, ולא תמיד עמדו במשימה.   אחרי שעתיים, עם פרצוף כרית ומפוצץ הורמונים הייתי נעמד להתאוורר בפינת החטאים. שלמה היה המלאך המושיע. בחור גבוה, עיני תכלת משתקפות מבעד לבלורית חומה ושופעת, חלק כאילו יצא זה עתה ממכון קוסמטיק-לייזר, רזה, ישבנו בולט. לו רק היה בחורה. אבל אין בחורות בישיבה.   שלמה ישן בחדר לידי. הוא היה בקיבוץ א ואני רק בשיעור ב. עקבתי אחריו. ידעתי איפה הוא יושב בסדרים ואיפה הוא עומד בתפילות. הוא היה מתמיד גדול אבל כישרון בינוני. שאלותיו בשיעור הכללי היו סבירות ומטה אבל איכשהו כולן נחרטו בזיכרוני. יום אחד אזרתי אומץ וניגשתי להציע לו תירוץ על אחת משאלותיו הפשוטות. הוא הקשיב. הגיב. שאל. החמיא. עיניו התרכזו בי, כאילו אני עצמי סוגיה קצת מסובכת, שצריך לאחוז ראש ולא ללכת לאיבוד בין השקלא והטריא. במשך כל הזמן הזה הסתכלתי על זרועותיו השריריות וכתפיו החסונות, והתחננתי אליהן במבטי. חבקו אותי כבר. חזק חזק, עד שיהיה לי קשה לנשום. גם פלג גופו התחתון לא נעלם מעיני. נשמתי עמוק את ריח ה-dove שאיתו חפף את הבלורית.   השיחה בלימוד הסתיימה והתחילה שיחה על מוזיקה. "בוא, אלווה אותך לחדר," אמר לי. בדרך נתקענו זה בזה כמה פעמים. בטעות. "אני חייב להשמיע לך משהו," אמר והכניס אותי לחדר שלו. חברי החדר שלו, שני חשובים מקיבוץ א, חייכו אליי באדיבות של בוגרים, אך שלמה היה ממוקד מטרה והדף אותם ממני. "שב, תרגיש בנוח," הראה לי את מיטתו המסודרת בקפדנות. היו לו מצעים יוקרתיים, ריחניים, מוקפדים, פס כחול חצה אותם באלכסון. התחלתי ללטף את הכרית שלו. הרמתי אותה על ברכי וחיבקתי אותה, כמתגונן, שלא יראה את הרעד הקטן שאחז בי, את הזקפה הקלה. הוא הוציא את הנגן שלו. "את לעבעדיג יענקל של פריד שמעת?" לא. "שיר מגוחך, בוא תשמע." הוא מתקרב. אלוהים אדירים. תוקע אזניה אחת באוזן שלו, מסלק שערות סוררות מעל אזני בתנועה רכה, מושך את הפעולה כמה שניות ארוכות. מכאן ההוכחה שלי שמכמה שניות ללא נשימה לא מתים.   הוא מכניס לאוזני את האוזניה השנייה. צובט בלחי ומנשק אותה. "אתה חמוד," הוא אומר. "למה אתה רועד?"   אני מעביר מבט סביב: כיסא שבור במרכז החדר, חשוב אחד קורא "יתד נאמן" במיטתו וחשוב אחר, במיטה המקבילה, קורא את "המוסד". אף אחד מהם לא מתעלף ולא שם לב שהחשוב השלישי נישק אותי עכשיו.   את לעבעדיג יענקל לא שמענו באותו יום. אבל מאז זה הפך למנהג של קבע, כל יום, אחרי שנת הצהריים, עוד לפני שצחצחתי שיניים, הייתי נכנס לחדר שלו ומעיר אותו. הוא לא היה מתעורר עד שהייתי טופח על ישבנו. או-אז היה קם, שוטף פנים וקורא לי, "בוא, תשטוף פנים," כאילו אין דבר טבעי מזה. הייתי מסדר לו את הבלורית, ובסיום מעביר את ידי דרך הלחיים בלטיפה, ודרך פיו בנשיקה קטנה חפוזה. יחד היינו מחייכים למראה השבורה שמעל הכיור, זו עם כתמי משחת השיניים. החשובים היו מתפלאים קצת אבל לא אומרים דבר.   אחרי הליטופים בחסות סידור השיער, היינו הולכים, בשתיקה של שותפים לפשע, לשאוף אוויר בפינת החטאים. שלמה היה מוציא סיגריה, מחזיק אותה ביד ימין, מסתכל בריכוז על הנוף ובידו השמאלית מלטף את גבי עד עצם הזנב. ולפעמים היה נענה לתפילתי האילמת ויורד לישבן. כשהחברותא היה מצלצל שהוא מגיע, היה שלמה גוחן מעלי ומצמיד ללחיי נשיקה ארוכה ארוכה. באותן שניות הייתי מגלה עניין רב במגדלי עזריאלי ומבטי נתקע בהם, כאילו כל סודות היקום כתובים על המשולש. כשדלת עזרת הנשים הייתה נפתחת, היה שלמה מעביר את היד לתנועה אגבית כזאת, כאילו מסלק איזה לכלוך נסתר מחולצתי. פעם היו הליטופים נסערים מדי והסטנדר הנצחי שם קיבל נדנוד הגון עד שנפל בקול רעש גדול וכמעט מסגיר.   מעולם לא דיברנו על זה. לדבר דיברנו רק בלימוד ובמוזיקה. את זה לא דיברנו, רק עשינו. חוץ מצוהריים אחד, שבו, משום מה, הייתה תנועה ערה מאוד מכיוון עזרת הנשים, ושלמה נאלץ לעצור את ליטופיו שוב ושוב, גם כשהגיע כבר למקומות הכי מעניינים. בהומור של תסכול אמר לי: "מה נסגר עם החולצה שלך היום? כל שנייה היא מתלכלכת." "אולי כדאי שאוריד אותה?" שאלתי בשובבות. ידעתי אבל שזה לא אפשרי. גם פינת החטאים לא תכיל זאת. באותו יום קיבלתי שתי נשיקות, ומגדלי עזריאלי נראו מכוערים פחות מהרגיל.  

הכותבים שלנו

איזי פוליאס

כותב טורי דעה

רסל דיקשטיין

כותבת במגזין

שניאור שפרינצין

כותב אורח

אליאור מור יוסף

כותב אורח

שפרה יעקובוביץ

כותב אורח

אלישבע גרנות

כותב במגזין

מריה אסטריכר

כותב במגזין

ברוריה לבנון-אברהם

כותב אורח

שי פיאטיגורסקי

כותב אורח

הניוזלטר שלנו

קבלו את כל הכתבות הכי מענינות והכי חדשניות ישירות למייל

קצת על התקופה...

מגזין "התקופה" מביאה אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.

דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.

רוצה לכתוב למגזין התקופה?

דילוג לתוכן