התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

התקופה

זכרונות מה הם?


כשהייתי קטנה בעיקר זכרתי את הרע. זכרתי איך חברה משכה לי בצמה, זכרתי איך המורה השפילה אותי מול כל הכיתה, זכרתי את ההפסקות הגדולות, איך היו פעמיים שנאלצתי להבין שאני מבין הקטנות, זכרתי דברים שקרו לי בכיתה ופעמים שבכיתי בהפסקה. החיים המשיכו הלאה והזיכרונות הרעים התעופפו איתם. אבל אז הגעתי לצבא, חיילת מבית חרדי שחוץ מליטול ידיים בבוקר כשהיא קמה משינה לא היה לה המון מידע. לא הכרתי את החיים האחרים, לא הכרתי חברים חילוניים, לא הכרתי את התרבות וגם לא את האנשים. הכרתי בתי כנסת בשבתות, הכרתי חגים ותפילות, וכמובן שהכרתי מלא זמירות. את המין השני לא הכרתי כלל... אולי קצת מעזרת הנשים ומהמחיצה שהיתה בחלל... היה לי מפקד שהיה אחד, הוא היה גדול ממני, חזק ממני ובעל מילה - מילה של קצינים. הוא ניסה להחמיא, להביע דאגה, להתקשר אלי גם כשאני בחופשה. אמר לי שאני חיילת מעולה אך אני הרגשתי כל כך בודדה. הייתי בודדה בתחושות הרגשתי שנחצו כאן גבולות. יום אחד אזרתי אומץ והתיישבתי מולו. אמרתי לו שזה לא מתאים, שיפסיק עכשיו גם אם עדיין לא היו מעשים. לא רציתי להיות הסיפור הבא, רציתי שקט ושלווה. הייתי אחת קטנה מול מפלצת גדולה. ויתרתי על תפקיד מרשים כדי שיעזוב אותי לנפשי. הייתי בת 19 והוא היה מעל לגיל 30. הוא לא עשה כלום אך אני הרגשתי לא בנוח. למרות שהייתי חזקה, וברחתי מהר, עדיין הרגשתי אשמה. לא רציתי לשתף כדי לא להתאכזב, שמרתי עמוק בלב והרגשתי כושלת כל כך. הוא סך הכל החמיא ואמר מילה טובה? איך את מוציאה הכל מפרופורציה? אני אומנם הייתי אחת מול מילה גדולה, ועדיין הזיכרונות מהצבא תמיד מעלים לי את אותה תחושה. למרות שהייתי חיילת מעולה, חופ"לת של ערימה של לוחמים, לוחמות ותומכי לחימה. תמיד הזיכרונות מתנקזים לאותה תקופה קצרה שהרגשתי אחת מול מילה גדולה. אז להאמין שהיה מקרה בארץ הזאת אשר 30 גברים עם מילה גדולה היו על אחת קטנה? איך הזיכרונות שלה יהיו? איך היא תמשיך את חייה? מה היא תגיד לעצמה? אני זאת שגרמתי לכל המהומה? איך אנחנו נמשיך את החיים שלנו כשהחינוך שלנו קלוקל? איך אנחנו נזעק את קולה? אני לא יכולה לדמיין את העובדה שהיא הייתה אחת קטנה מול 30 גברים עם מילה גדולה.

לכל אחד יש את הגופיה שלו


בתור ילד, כדורסל היה החיים שלי כבר מגיל 6. כדורסל זה משחק גאוני בעיניי. זה משחק שכדי להצליח בו צריך גם יכולת אישית גבוהה ודיוק מטורף, אבל גם רמה מאוד גבוהה של קבוצתיות. את הספר על מיקי ברקוביץ' מצאתי בספריה בערך כשהייתי בן 11 ולא עזבתי אותו במשך איזה חודש שלם. כל מילה בספר הזה קראתי כאילו החיים שלי תלויים בה. והיו שם שני סיפורים שאני לא שוכח עד היום... מיקי מספר שבתור ילד, הוא שיחק בקבוצת הילדים של מכבי ובימים שלא היו אימונים של הקבוצה הם היו משחקים במגרש של השכונה כולם ביחד במשך כל הצהריים. וכשהחשיך, כל הילדים התפזרו הביתה. חוץ מילד אחד שהמשיך לשחק לבד גם בחושך. יום אחד, יהושע רוזין (שהיה המאמן של קבוצת הילדים של מכבי) עבר ליד המגרש וראה את מיקי משחק לבד בחושך.. הוא אמר לו: ''מיקי, לך הביתה.. כבר מאוחר.. למה אתה משחק בחושך?" אז מיקי ענה לו: ''אני מתאמן בחושך כי אני יודע שאם אצליח לקלוע בחושך, ככה לא תהיה לי בעיה לקלוע כשהמגרש מואר...'' הסיפור השני שמיקי סיפר הוא על האימון הראשון שלו בקבוצה הבוגרת. בקבוצת הנוער מיקי שיחק עם המספר 6 וכשהוא עלה לקבוצה הבוגרת מי ששיחק עם מספר 6 היה טל ברודי האגדי שהיה כבר שחקן ותיק. מיקי ידע שאין לו סיכוי לקבל את מספר 6 אבל בכל זאת הלך לדבר עם האפסנאי של מכבי לראות אולי אולי יקרה איזה נס. האפסנאי אמר שהמספר היחיד שפנוי הוא המספר 9 וזה המספר שיהיה לו על הגופיה בקבוצה הבוגרת. כשהוא ראה את האכזבה על הפנים של מיקי הוא הסתכל עליו ואמר לו: ''חביבי, השחקן הוא זה שעושה את הגופיה, לא הגופיה היא זאת שעושה את השחקן''. מיקי סיפר שהמשפט הזה שינה לו את החיים. שני הסיפורים האלה מלמדים אולי את שני העקרונות הכי חשובים בחיים. העיקרון הראשון הוא כח רצון. כדי להצליח ולהיות טובים צריך לחתור להיות מעל הממוצע. אם אתה רוצה להיות מאה אחוז ותשקיע מאה אחוז, יכול להיות שתצליח ויכול להיות שתצליח יותר. אבל לא בטוח שתצליח להגיע למאה אחוז. אבל אם תשקיע מאתיים אחוז - למאה אחוז בטוח שתגיע... אבל כח רצון של ברזל זה גם לא מספיק. כי לפעמים יש לנו כח רצון אבל אנחנו הולכים איתו במסלול של מישהו אחר במקום ללכת במסלול שלנו. העיקרון שלומדים מהסיפור השני הוא שצריך להשקיע רק בגופיה שלנו. ולא בשום גופיה אחרת. גם אם היא זוהרת ונוצצת ונראית מיליון דולר. עופו על הגופיה שלכם  צילום : SA'AR YA'ACOV, לע"מ

לעשות משהו


היום, היום שלי התכנס אל תוך עצמו. בים השיגרה המדומיין, היום שלי היה ספינת סוחרים קטנה. וכשהמציאות, בדגלים מתנוססים ובתותחים מכוונים צמצמה את המרחק ביניהם, היה ברור שלא נותר אלא להניף את הדגל הלבן.. עוד לפני שהתמתחתי. היום, היום שלי לא ניסה להתרומם. זחוח מבפנים העמיד פני חולה, תוך שהוא קובר את עצמו בפוך טפח נוסף. "זה אתה לבד עכשיו" אמר בלי לומר. מפקיר אותי לחסדיה של שמש ארורה ומסנוורת. אז ניסיתי לירות קצת לכל הכיוונים, להכחיש את סופה של הלחימה, להתנתק מגופי שנלקח בשבי, אך ללא הועיל. אף כדור לא פגע באף מטרה. יותר נכון במטרה. שהרי היתה רק אחת כזאת: לעשות משהו. אתה יכול לעשות הרבה דברים אבל לא לעשות משהו. לא. כי בשביל לעשות משהו, קודם כל, צריך לאהוב. קחו לדוגמא את האדם הזה במקום העבודה שלכם, שלא משנה מה הוא עושה, קשה להאמין לו. ובעצם הוא עושה הכל נכון, אבל העיניים שלו משדרות זיוף תמידי, וכשהוא שואל לשלומינו או מברך אותנו בבוקר טוב, הקליפה הכי חיצונית של ההכרה שלנו, היא המתקשרת איתו במלמולים. ניכר שהוא לא נמצא במקום ובזמן הנכונים לו. בלי רגש החיים, משהו במטריקס שלו מסרב לתפקד וקורס בתוך עצמו. שיחה בין אנשים דומה להתרחשות כימית, ואהבה היא הזרז, הדוחק בריאקציה להתחולל. אם מכוונים לתדר הנכון, ובהיווצר התנאים המתאימים, אפילו סתם מה-נשמע מחולל נס. דלת עקשנית משתכנעת להיפתח. לב שבגדו בו נותן שוב אמון. את יכולה להתקבל לעבודה של גדולים ועדיין תהיי רחוקה מלעשות משהו. גודל החיוך שתלבשי על פנייך לא יקבע בשום צורה אם כשתביטי במראה בבוקר, תהיי גאה באשה שמביטה בך בחזרה. כי בשביל לעשות משהו, צריך גם חזון ומטרה. ולא צריך לחייך כל הזמן. בהחלט יש מקום לחירוק שיניים; פרצופו של קריסטופר קולומבוס למשל, בטח היה עקום, עד לרגע בו מצא את היבשת החדשה שלו, אותה חלם לגלות כל חייו. אהובתו היתה זרה מסתורית ורחוקה, אבל כשיש לך חזון ומטרה, מרחק ושאר מכשולים, הם רק קשקוש בשולי הדף, או נביחות של כלבים אילמים. התקף החרדה הראשון שלך קורה במשרד. אתה עובר על תיקי לקוחות, עונה לשיחות, מתנצל, מגדיר מחדש, מבטל, אבל משהו לא פועל. עיניך פוגשות בתמונה על הקיר: גלים וגלשן. ולרגע הרוח ורסיסי המים עוטפים אותך, ובשנייה אחריה מסחררים. אתה שוקע, נחנק מהשקר שהאכלת את עצמך בעידוד הסביבה והאגו. אם הם רק היו יודעים. בלי אהבה ובלי חזון, כמעט בלי נעורים. אני חייבת לעשות משהו, את בוכה לה בטלפון. היא חברת ילדות, לא סתם אחת שאתן שותות הפוך-דל-חלש ביחד, בשבת בבוקר בנווה צדק. אם כבר לשתות איתה, אז ערק במרפסת, ובאמצע השבוע. היא תרגיע אותך, לא לפני שתגער בך; "רק כשיש צרות היא נזכרת בי זאת". אתן יושבות במקום הקבוע, היא מעשנת ואת מגלגלת, ושתיכן חדורות מטיבציה לפתור את התסביכים הקיומיים שלך. כך מבלי משים, הרצון לעשות משהו, כופה את עצמו עלינו בסופו של דבר. הוא יכול לבוא בדמות התקף חרדה, או בדמות יום שהתכנס אל תוך עצמו. בחלום שהתעוררנו ממנו מאושרים, או בריח האדמה כשגשם. זה דבר מסובך זה, לעשות משהו. נראה לי שאוותר?   ציור: Out of Work or Nothing Doing - Ralph Hedley, 1888

שלום חבר.


תמיד חשבתי שאנשים שאני מכירה חסינים... תמיד אמרתי לעצמי שלי זה לא יקרה. אני, אני לא אכיר חייל שנהרג למען המדינה, כי אני, אני אופטימית. אבל מה לעשות שבמדינה שלנו אופטימיות זו רק מילה של תקווה. אז כן, רגע לפני שעליתי למטוס לאמסטרדם, לכיוון הבית שאני כל כך מתגעגעת אליו - אל הארץ שלי ישראל (בגלגול הקודם שהייתי נוודת בעולם). בדיוק אז שלחו לי תמונה ושאלו אם אני מכירה את הבחור, ישר עניתי שברור! בחור מדהים. ובאותה נשימה שמעתי משהו שלא שיערתי לשמוע... הוא נרצח בדם קר תוך כדי שהוא מגן על המדינה שלנו - הבית האמיתי. בטיסה שארכה 13 שעות מארגנטינה, בכיתי כמו ילדה קטנה. נזכרתי בשיחות שלנו. כמה דומים אנחנו, שנינו היינו בבית החייל בירושלים תקופה קצרה, שנינו הגענו מבית שמש, ממשפחות חרדיות. שנינו האמנו שאפשר לשרת את המדינה ותוך כדי לכבד גם את המקום שממנו הגענו. אני אישית כיבדתי רק כשהגעתי לעיר, אבל אתה כיבדת כל כך והשארת את כל הסיממנים החרדיים. בחרת לתרום במסגרת שתכבד גם את משפחתך. דיברנו על כבוד... על זה שהייתי עצבנית שבארוחת שישי קמו חבר׳ה צעירים ולא פינו את הצלחות שלהם. על זה שלא הגיוני שאנשים מבוגרים ממנו יפנו לנו את כלי האוכל. ואתה הסכמת איתי ואמרת לי שאין מה לעשות חוץ מלהוות דוגמא אישית... ואתה, אתה בהחלט היית דוגמא! תודה על שזכיתי להכיר אדם כמוך. תודה על דברים שלמדתי ממך... היה שלום חבר. תנצב״ה רב״ט יוסף כהן. נפל בפיגוע בגבעת אסף.

יומני קורונה / בימים אלה


פרק נוסף ביומני הקורונה של לביא.

מגיפה עולמית, לה ניתן שם סקסי בצורה מחשידה, משתוללת בעולם, ובאיטליה כבר הפסיקו לספור חולים ועכשיו סופרים שם מתים. ראיתי בחדשות. ביבי שלנו, כמו שמתנסחות בחורות מסוימות, מטפל במשבר כמו שצריך. בהתחלה סגרו את הגבולות בזה אחר זה כמו דומינו. סין ועוד מדינות מזרח רחוק, איטליה, ספרד, ועוד ועוד. אמנם התעכב קצת ביבי מלסגור גבול עם ארצות הברית כי בכל זאת, כולם יודעים שלייבש את טראפ ולהוציא אותו אהבל (בחייאת, הוא התכחש למגיפה בעוד שהיא מתפשטת במהירות שתמונת סלבס עירומה מונפצת ברשת) יכול להיות מסוכן יותר מהקורונה עצמה ובכל זאת, גם את הגבול עם טראמפ סגרו ואין יוצא ואין בא. אחרי זה התחילו בידודים למי שנדבק, או ששהה ליד מי שנדבק, או שיש ספק אם היה, במקום בו היה חולה שנדבק. בידוד פירושו: שוכבים במיטה שבועיים ונעשים מומחים לנטפליקס ובמיוחד לתחום הסדרות האפוקליפטיות כמו 'וירוס קטלני'. בשלב הבא סגרו מקומות הגורמים ל'הדבקות המוניות'. ככה, הסבירו המומחים מהקופסא, נרויח זמן לפני שהעליה בשיעורי התחלואה תהיה 'גיאומטרית'. ובכלל זה סגרו לי את המסעדה. היא לא שלי, אבל היא שלי במובן ששם ביליתי - בהחלט אפשר לומר - תקופה. ולמרות שטכנית, אני בחופש ולא שש לדבר על העבודה, אני מוכרח לספר: בערב האחרון, עובדי המטבח (שירדו לעם) והמלצרים והמלצריות הצטופפו יחד בשולחן שתים-עשרה ובהו מרותקים בסמארטפון שנשען על מלחיה. מתוך המכשיר בקעה דמותו של נתניהו, מכריז בקול בס שסוגרים אותנו. מי שסירב להאמין, קיבל מהמציאות הוכחות מידיות בדמות טופסי חל"ת שחולקו בינינו על קרע נאום הפרידה שנשא הבעלים. "אני אוהב אתכם מאוד, אנחנו עוד ניפגש, הכל יהיה בסדר, אתם צריכים לשמוח! תמלאו את הטפסים!" יוצר אווירה של מסיבת סיום וגורם לאחת המלצריות לאבד את זה קצת ולהתפרץ בבכי. אפילו חמודי, הטבח הערבי שמת עלי למרות שהצבעתי ליכוד פעם שעברה, שלוחץ לי תמיד את היד בסוף משמרת ועושה לי כבוד ומחווה של שלום אישי - לא 'בי לילה טוב' כמו שהוא זורק לכולם – ויתר על הפריוילגיה ונעלם עם שלום עצוב ומרוחק. תהיתי עד כמה המקום הזה הוא עבורו בית שני,  מלבד ביתו שבכפר. #  #  # בימים אלה, על פי ההנחיות המעודכנות, היציאה המותרת החוצה היא רק אם יש לך כלב שאתה משחרר קצת לטיול, או יציאה לצרכים חיוניים לקנות אוכל ותרפות, או לעשות ספורט. לבד כמובן. בימים אלה, כל מי שיש לה חבר והיא שוקלת לשדרג אותו לדגם קשוב או מכיל יותר, מוטב לה לדחות את התכנונים עד להודעה חדשה. ברור לך שאת לא תכירה מישהו חדש, למה איפה תשבו בדייט-ראשון?? לאן תצאו? הכל סגור, הספסל למטה נראה מלוכלך משתן של כלבים, ולהביא את בר המזל לחדר שלך אפילו לא אחרי הפגישה הראשונה, אלא לפגישה הראשונה עצמה! זה כבר מוגזם לגמרי. אמנם את אוהבת חשוף אבל את בפירוש לא זונה. אם אני רוצה זין בתקופה הקרובה, אמרה לעצמה כל מי שיש לה חבר והיא מתכננת להיפרד ממנו, מוטב לי לשמוח במה שיש. בימים אלה הסטלנים מתרוצצים מבוהלים ומנסים להתארגן על כמות. יש דיבור חזק על סגר, צבא, ולעשות פה מדינת משטרה כמו באיטליה. כאילו לא מספיק שקשה למצוא כיוון טוב בעיר הזאת כמעט כמו אהבת אמת. אז התארגנתי גם אני על שקית, כי אני אדם זהיר, אבל כיוון לאהבת אמת - אפילו לא טרחתי לחפש. <<< לפרק הקודם

ההגדה שלי לסוף העולם


פעם כשהייתי קטנה בליל הסדר הייתי אומרת את ״כנגד 4 בנים דיברה התורה״ כשאני על הכיסא הכי גבוה שהוסב זמנית לבמה. בסוף הייתי מגיעה לבת החמישית הכי טובה שהיא לא נכללה כלל באחד מהארבעה, והיא שאלה האם גם שנה הבאה נחגוג ככה? והתשובה תמיד לא איחרה מלהגיע. כן, גם בשנה הבאה נכריז ״עבדים היינו במצרים ועתה בני חורין״ - חופשיים ומאושרים. השנה אמנם אני כבר לא אותה ילדה קטנה אבל פתאום משום מקום צצה לי שוב אותה הקושיה, מה יהיה בשנה הבאה? יש תחושה כזאת שסוף העולם הגיע, כמובן כל אחד והאמונה שלו. ישנם שיגידו שמשיח מחכה כבר בפתחה, אחרים יאמרו שזה סך הכל עוד תקופה ויש שיקבעו שהאנושות מיצתה את עצמה. אז רגע לפני שגם אני משייכת את עצמי לאחת הקבוצות האלו או לכולם ביחד, יצאתי לחקור ארבעה טיפוסים כמעט כמו ארבעת הבנים (במרחק כמובן של 2 מטרים). הראשון היה זה שכבר מלפני חודשיים הצטייד במחסן של מים, שימורים, עופות קפואים וטיטולים. השני הצטייד מהר בעוד כמה מכשירים טכנולוגים כתחליף של ביביסיסטר או סתם כדי שיהיה לו יותר נוח. השלישי קנה יינות ומקפיא מפוצץ בגלידות. והרביעי אמר לעצמו שכלום לא קרה וקנה רק בנוסף עוד מנה חמה. וכמו אותם 4 הטיפוסים גם אצלינו היו כאלה שדחפו בתורים והראו שסוף העולם גורם לנו להוציא את כל השדים! יש כאלה שישר התנדבו לעזור לקשישים לקבל גם בימים אלו מצרכים. ובמקום אחר היו כאלה שהביטו מהצד בלגלוג מרושע, ולעומתם, כאלה שישר נכנסו לפאניקה עצומה. יש את אותם אנשים שהתחילו את הבידוד הביתי לפני חודשיים והיו אחרים שהתחילו עם כולם בידוד המוני לפני שבועיים. ואני, אני כבר מזמן שאלתי את אותה השאלה מה יהיה בשנה הבאה? מה יוביל הרגשת סוף העולם הזה? האם תרבות הצריכה תרד? ואולי טיסה כבר לא תהיה חלום ממוצע? האם נחזור להיות שוב עם דביק גם בחורף? או אולי נאמץ כמה גינונים כאילו אנחנו באמת מינימום בני מלכים? לא יודעת מה יוביל יום אבל יודעת שהוא לא יראה כתמול, שלשום.   צילום: דבורה עמית סיאם ריפ, קמבודיה

יומני קרונה / לכתוב


דוקא עכשיו, בשגרת הבידודים, רבים מוצאים את עצמם מטפסים לבויידם ושולפים ממנו תחביב מאובק שהודחק. המגזין בסדרת אייטמים אותנטית, מביא את הגיגיו של לביא, צעיר מהמרכז, הטוען כי קורונה עודדה אותו למשהו ישן וטוב: לכתוב.

הרבה זמן לא הייתי פה. בעולם האותיות והדף הלבן בו אתה מזקק רגשות למילה, משפט, קטע. אתה חייב שיהיה לך כישרון לכתיבה אחרת אתה כמו הנשמות האבודות האלה שתמיד חלמו לעשות א' ובסוף עשו ז'. כמו הייטקיסט אחד שהכרתי (דרכינו נפרדו כשהוא התחיל עבודה של גדולים וזה פגע לי בדימוי העצמי) שהיה גיטריסט בחסד עליון, פנאט של ג'ימי הנדריקס, חלם על להקה אבל מצא את עצמו בגיל 29 ממוסמר לכיסא כמו פוחלץ. עיניים מתות. טייק אווי. פקקים. חרדות. ציפרלקס. אתה חייב לאהוב את הדבר. כתיבה. ואתה חייב את התנאים שישברו את עולמך, לא ישאירו לך טיפת רצון להישאר בו, וידרבנו אותך לצלול במחשבות מול מחשב ומקלדת, עט ומפית, – ולעזוב את הכאוס ולשוב אל המדיטציה הזאת, שמסדרת לך את תחושת הבלבול והכאב במעמקי הבטן לקטע, בו אתה מספר למשל איך היכרת אותה, למה אהבת אותה ואיך איבדת אותה. ואתה לא עושה את זה כי לדעתך, כבר ניסית הכל ו''הכתיבה זה הדבר היחיד שאולי יציל אותי מלחזור למלצר'' ולא בגלל ש "אני מרגיש שהאישיות שלי חומקת ממני כשאני לא כותב" ובטח לא כש-"אני התקמבנתי להיות כתב שמכתיבים לו מה לכתוב ואני עושה ים כסף". לא. אתה כותב לראשונה, או חוזר לכתוב אחרי הרבה זמן שלא, כמו במקרה שלי, כי החיים שלך הם גל שמתנפץ ויודע להתנפץ, רק למחברת עֶפְרוֹן שכנראה ממוחזרת מנייר טואלט מחורבן תרתי משמע ושבדיוק כמוך, ראתה ימים יפים יותר. אתה חוזר לכתוב כי אתה מרגיש שאין לך מפלט אחר, שכמו סכר אתה אוגר ואוגר ואתה תוהה שמא נהיית מסוג הסכרים האידיוטים שלא הקשיבו כשעשו תדריך-לסכרים-מתחילים, והסבירו עם מצגות פאוור-פוינט זולות אך ברורות: שאפשר לכתוב! זאת אומרת, לשלוח יד ארוכה אל מעמקי המצולות ולשחרר את פקק האמבטיה הענקי. שניתן להקל על המעמסה. שאפשר לעשות סדר.  שנים שנכנעת לפחד ה"אני כבר לא זוכר איך עושים את זה", פחד שעצמו לבש מסיכת עצלנות ושיכנע אותך להאמין שאפשר להסתפק בשיוט מחשבות אקראי ולא מבוקר, מבלי להתנגש במציאות ולאבד בעקבות התאונה חלקים הכרחיים ממטוס המחשבה שלך. עד שמגיע רגע. סביר שזה יתרחש בשעת לילה מאוחרת, סביר שתהיה עייף ומותש, הגיוני אם גם אפוי קצת, אבל אתה תמצא את עצמך גורר את גופך היגע בשארית כוחותיך אל הדף והעט הקרובים אליך גיאוגרפית, מניף מנוף של כוח רצון, מרים את היד הכותבת שלך ומשרבט בכתב של מישהו שיודע לקרוא את העתיד: 'אם אני לא כותב – אני מת'. "מרגע זה" כמו שאמר לי הפסיכורופא, "תסבול מאולקוס מצפוני, אתה תכאב מידי פעם, זה ימשך ככה זמן מה ובזמן זה תצטרך להחליט האם אתה מעדיף להדחיק את רגשותיך ולתת לאולקוס להחלים לבד, או שפשוט".. "או שפשוט תכתוב" השלמתי את מסקנתו המתבקשת, אותה חזיתי הרבה לפני שקבעתי אצלו את התור. לא מיהרתי להחליט, עד שאתמול ידעתי שהרגע שלי הגיע. קורונה הגיעה.   לפרק הבא >>>   צילום: לביא טיחונוב

משהו שונה


מצאתי את עצמי לראשונה בגיל 22 מתחילה להכיר משהו שונה. זה היה ביום הראשון באוניברסיטה, חיפשתי את מבטה של המנהלת ישירות לאורכה של החצאית שלי, אך זה לא קרה. חיפשתי את כללי התקנות שיקבעו לי איך יראה אחר הצהריים שלי, אך זה לא היה. חיפשתי את השעה בתחילת היום שבו אני מתפללת להצלחתי, אך זה התאדה. חיפשתי את הכינוסים הסתמיים של עוד יומולדת לאדמו"ר שלא הכרתי, אך זה הוחלף במסיבה מגניבה. חיפשתי להוכיח שהגרביים שלי הם 70 דייניר, אך השארתי אותם בבית. חיפשתי את המוכר, אך הוא לא דפק בדלת... וגם לא בחלון. וגם לא הגיע בשבוע לאחר מכן, אז נשארתי בשונה והתחלתי ללמוד עליו וממנו. אז בסוף הסמסטר הזה ולקראת תקופת המבחנים אני מגיעה עם שוני אבל עם חלום ענק לצמצם את הפערים וללמוד גם מהשונה, מהלימודים החילוניים.   בתמונה: Cyber Horse 2016, אוניברסיטת תל אביב צילום: דבורה עמית  

יוצא וטוב לו


בתחילה, כשיצאתי בשאלה, היה לי קשה לשוחח עם חרדים. כמעט ניתקתי קשר עם כל חברי מהעבר הלא רחוק. משהו במבט המרחם שלהם, היה שובר אותי. במידה מסוימת הרגשתי מגורש. כאילו לא אני הייתי זה שיצא בטריקת דלת. היום הכל כל-כך שונה. היום אני זה שמתבונן בהם במבט מרחם, כעל כלואים בכלוב מחשבתם. היום אני לא מרגיש שנאבדתי אלא הם נראים לי אלה שמאבדים את החיים שלהם, החד-פעמיים, הקצרמרים. היום אני יוצא וטוב לו, אבל לא תמיד הייתי. כשאתה מגיח לעולם בפעם השנייה, היא חסרה לך, אלוהים יודע כמה, הגלולה האמונית. אלוהים לא מחבק אותך יותר, ולא שומר עליך. וזה מפחיד. אבל אחרי שהבשיל בך פרי הספק – אתה מחוסן והגלולה לא תעבוד יותר לעולם. אתה יוצא למסע חדש, ארוך, יש שיגידו אין סופי. זה לא נכון. מיטיבי הלכת וברי המזל מגיעים לסוף המסע. ומה יש שם? בעיקר השלמה. השלמה עם החיים האלה, חסרי המשמעות. השלמה עם פחד וחוסר וודאות. ואולי גם אושר. כן, אושר. אושר מהידיעה, שאין בי שום פסול. מעולם לא היה. אושר מהזכות להיות יצור תבוני בקוסמוס הזה. גרגיר חול אפסי, שמסוגל לחוות, להתאהב, לסלוח, ומי יודע? אולי גם לשנות משהו. זה הרבה יותר מרגש, מלחיות בתחתית ההיררכית בה חיים מאמינים. בסוף המסע אתה מבין, שרק אתה זה שינתב את הרפסודה שלך ימינה או שמאלה, ורק אתה תחליט בשבילך מה טוב לך. בסוף המסע אתה מבין, שאתה הוא האלוהים. אז אני יוצא וטוב לו, ומה אתם?

שייקה


חלפו שלוש שנים...

בכל פעם שאני חולף בכביש גבעת שאול בית זית, אני נזכר בו, בשייקה, ותכף תבינו למה. הוא היה הדבר קרוב ביותר למה שקראנו אז בישיבה 'חוזר בשאלה'. אהבה גדולה היתה לו, לדבר ב'לימוד', ובכל נושא תורני שהוא. ובעיקר לשקוע בעיון בספר 'קצות החושן' או 'קצויס' בעגה הישיבתית, כשסיגריה נצחית תלויה לו בזוית הפה, בפוזה אופיינית. אבל בלילות, הוא הוריד את הכיפה.. והלך לנגן בגיטרה בס שלו עם להקת רודיג'יה, במועדונים האפלים של ירושלים. ולא היה מאושר ממנו. וואוו... איך הוא אהב מוזיקה. כל מוזיקה. עם העדפה לג'אז, ופאנק רוק כבד, הכי כבד שיש, והתענג על זה... בבקרים 'חילטר' כמלצר בקפה עגנון, ולתדהמת הבנות שעבדו שם, לא נענה לחיזורן... והוא לא היה כמו אף בחור ישיבה שהכרתי. היו לו עיניים ירוקות, מבריקות וטובות שהיית יכול לטבוע בהן, ולו בגלל העומק. ישותו אמרה, עצור! יש כאן משהו אחר, ולא רק אחר אלא גם משהו... מפתה... זיכרון הילדות שלי ממנו, ילד חרדי עם מכנסי גומי, ולשון פאותיו מבצבץ בהגזמה מאחורי האוזניים, נשרך אחרי אביו המגיד שיעור של הדף הַיָּוֹימִי ביציאה מבית הכנסת צא"י בשכונה שלנו, וכבר אז היה נראה לי כחידה. לא עוד ילד. מין עוף מוזר. נרקומן של לימוד, ידע ואינטלקט. עילוי. גיק מחשבים. התפעל ממילים סתומות בפיוטי הסליחות, ושלט בתוכנות על ובשפת המחשבים. ותמיד תמיד ידעת, שלא ידעת את כולו. וזה למרות שהוא לא היה בונקר. הוא היה חברותי, רגיש וממיס לב באישיותו. ביום שלישי השישי בדצמבר אלפיים ושש עשרה, מישהו ראה אותו ביער בית זית, כשראשו מונח בזוית משונה, והוא תלוי על עמוד חשמל... במותו לא הפך למרטיר ולא לְיֶשׁוּ... ואין כמעט מי שיספר שהיה כאן פעם מישהו שקראו לו שייקה, ו... וכל מה שנשאר ממנו זה, זיכרון חולף במוח עייף.

הכותבים שלנו

איזי פוליאס

כותב טורי דעה

רסל דיקשטיין

כותבת במגזין

שניאור שפרינצין

כותב אורח

אליאור מור יוסף

כותב אורח

שפרה יעקובוביץ

כותב אורח

אלישבע גרנות

כותב במגזין

מריה אסטריכר

כותב במגזין

ברוריה לבנון-אברהם

כותב אורח

שי פיאטיגורסקי

כותב אורח

הניוזלטר שלנו

קבלו את כל הכתבות הכי מענינות והכי חדשניות ישירות למייל

קצת על התקופה...

מגזין "התקופה" מביאה אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.

דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.

רוצה לכתוב למגזין התקופה?

דילוג לתוכן