אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה פגשתי יוצאת!
אם להיצמד להגדרה הוויקיפדית, פגשתי ודאי אין-ספור לפניה ורבים כדוגמתה סבבוני, שמא הייתי אחת כזאת בעצמי. לא שמרתי שבת אז, וחזותי הייתה חילונית למדי. עד היום תמהה אני למה דווקא אל מול זאת נפעמתי ואמרתי לעצמי בקול: "וואיי, הנה דתל"שית!"
הייתה זו תקופה של לפני יותר מעשור, הלכתי לי בעולם בתחושה מסוימת של בת חורין, למעט אחזקות שוטפות של תשלומי דירה, מיסים, עבודה וחברה. לא בגבהים ולא בקרקעית, שורדת פלוס.
גם מבחינה רוחנית לא היו תנודות קיצוניות, התהליך שלי התפרש על פני שנים, אם לא עשורים. הקונפליקטים הנושנים כבר דהו מפאת חוסר תרגום למציאות יום-יומית, חיה בחוויה, בהוויה, משתדלת להישמר מהדיוטות התחתונות, כי רק שם מתחוורת לי מציאות היותי האחראית הבלעדית על עצמי. כך שאם כבר ביצעתי את הנטישה, שלא יהיו פדיחות! אני חושבת שהדבר העיקרי ששמר עליי מפני נפילות הייתה הבושה שמא לא אשרוד את העצמאות הזאת.
מה גם שהרגשתי שהתחושה ההישרדותית היום-יומית מזוהה בצורה שווה עם המציאות של כל אדם באשר הוא, ללא היבדלות מטעמים אלו או אחרים. אני אדם אמיתי, תפקידי הוא לשרוד, וכל השאר – בונוס.
באותה התקופה היינו חבורה של ארבע בנות, החברות הכי טובות. כולנו היינו פליטות הקהילה והמוסדות החרדיים, לא הזדהינו כיוצאות. אני חושבת שבגלל העובדה הפשוטה שזה פשוט לא העסיק אותנו יותר מדי, לא הגדיר ולא הוביל ולא תרם. מבחינתנו, היינו סקרניות מדי לחיות את החיים עצמם. למעט אנקדוטות הומוריסטיות פה ושם, אפילו לא העלינו את הנושא בפוגשנו אנשים מרקע חילוני, בייחוד בהתחשב בכך ששתיים מאיתנו עוד בכלל שמרו שבת.
אז בשבת ההיא, לפני 12 שנה, פגשנו את הדתל"שית ההיא, וכנראה זו הפעם הראשונה שהכרנו מישהי שכנראה עונה להגדרה הזאת. לכן נפעמנו.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
התקופה
אילו הוציאנו - והלוא הוציאנו!
נהורא שגב
אותיות פורחות
י. צרויהזון
עכשיו זה מדעי! הסרת הכיפה היא הגורם היחיד והוודאי לתופעה הרווחת של בריחת אותיות מהמוח.
ההוכחה החד-משמעית
מי מאיתנו לא נתקל בתופעת האותיות הפורחות באוויר? מי לא ניסה להסתתר מאימתה של האות אל"ף (א') שהתעופפה במרחק לא גדול מהקרקע, גדולה ומאיימת, מחוללת הרס כמו אשמדאי בזמניו היפים ביותר, או מיהר להימלט כאשר האות בי"ת (ב') חגה לה באוויר וביאשה אותו בזוהמה.
צוות מדענים מאוניברסיטת המקובלים בצפת הקדישו את מיטב שנותיהם לחקר התופעה המדאיגה, ואף זכו למימון מוגבר בשנים האחרונות, בשל התפשטותה. שיטות המחקר כללו ניסויי מעבדה, שאלונים פתוחים וסגורים, קבוצות מחקר מובחנות ומדויקות, תצפיות, קריאה בכוכבים וירידה לפשר חלומות. כל אלו הובילו למסקנה חד-משמעית, שהובהרה פעם אחר פעם בכל אחד מהמבדקים: ברגע שהכיפה מוסרת מהקרקפת מייד מתחיל תהליך בריחת האותיות, ואילו השבתה לראש עוצרת את הבריחה.
קשה לומר שהממצא התקבל בהפתעה. הלוא בריחת האותיות לאחר הסרת הכיפה היא סיכון ידוע משכבר הימים. עם זאת, מעניין להבין מה ההסבר המדעי מאחורי התופעה: "בין עצמות הגולגולת מצוי המוח", מסביר ח.כמולוג, המדען שהוביל את המחקר רב-השנים, "במוח מצויים תאי זיכרון שבהם מאוחסנות אותיות הא"ב. אולם שאיפתן הבסיסית והטבעית של האותיות היא לצאת מהמוח ולהסתובב בעולם. במצב תקין מה שעוצר מבעדן לעשות זאת זו הכיפה. הכיפה המהודקת לראשו של האדם סוגרת למעשה את פתח המילוט של האותיות, ובכך מותירה אותן בתוך הראש". ח.כמולוג מציין שלדעת חוקרים מסוימים בצוותו כיפה עם סרט היא המחסום האפקטיבי ביותר, אך לדבריו עוד לא נאספו מספיק ראיות לאישוש תיאוריה זו.
"בהיעדר מחסום הכיפה", ממשיך ח.כמולוג ומנופף בשלל מסמכים תומכים, "האותיות פשוט משתחלות החוצה ומשתוללות, ואת האסון כולנו רואים". הסבריו של המדען מבהירים מדוע באזורים מסוימים בארץ, למשל מעל העיר תל אביב, נמצאו כמויות חריגות מאוד של נשורת אותיות ומדוע פרסמה אוניברסיטת המקובלים אזהרת מסע למקומות מסוכנים כמו אלו, וציינה כי קרינת האותיות עלולה להביא למצב של עודף מידע מסוכן.
סיפורי מקרה
בחרנו להביא שני סיפורים, מתוך עשרות אלפי המקרים שנבדקו במהלך המחקר, הממחישים את היקף התופעה ומעוררים תקווה באשר למניעתה.
דבורה (שם בדוי, כמובן) מבני ברק מספרת: זה קרה בשבת אחר הצוהריים. יצאתי עם ילדיי הקטנים לגן השעשועים, כמו בכל שבת. ילדות התנדנדו בנדנדה, ילדים התגלשו במגלשה, וליד הקרוסלה התנהל תור לא מסודר. הכול כרגיל. שום דבר לא הכין אותנו למה שעומד לקרות. פתאום אני רואה ילד כבן 4, שובב קצת, שמסתובב ומפזז בצעדים רחבים מדי, ומניע את הידיים לכל הכיוונים. וככה, פתאום, הוא העיף לבן שלי את הכיפה מהראש. אני דוגלת באחריות אישית, אז חיכיתי שהבן שלי ישים לב שהכיפה כבר לא על ראשו, אבל הוא לא שם לב. פתאום הבחנתי באות אל"ף גדולה שמשתחלת לו מאמצע הראש. כבר לא יכולתי לעמוד מנגד, צרחתי בכל הכוח: "תחזיר את הכיפה, תחזיר אותה תכף ומייד! האל"ף-בייע"ס בורחים לך מהראש!"
הילד שלי כל כך נבהל, הוא רץ אליי בדמעות ואמר, "...ני ל... יודע מה ...ת רוצה, ...מ..., למה ...ת צועקת?"
הייתי המומה. הבנתי שזה מאוחר מדי, שהא' ברחה לו לבלי שוב. למרבה המזל, התאוששתי מהר ורצתי להביא לו כיפה אחרת מהבית, לפני שגם האות ב' תברח לו מהזיכרון.
בעקבות המקרה המצער דבורה החליטה לפעול בכול כוחה ומאודה למען העלאת המודעות הציבורית לנושא, ולהתריע מפני הסכנה החמורה הטמונה בהסרת הכיפה ולו לרגע אחד.
סיפורו של מנחם, תושב אחת הערים הדרומיות, מבהיר מהו מסלול החתחתים שעובר מי שתלמודו נשכח ממנו. כיפתו של מנחם נפלה מראשו באחד הלילות, וכשהוא קם גילה כי כל האותיות ברחו מראשו. מנחם נאלץ לשוב לכיתה הראשונה בחיידר, להתיישב על כיסא קטן בהרבה ממידות ישבנו, ולהתחיל לשנן את האותיות יחד עם בני השלוש. קשה לתאר את עוצמת הסבל, עוגמת הנפש והמחיר הכלכלי והרגשי שנגבה ממנו בשל. גם מנחם נרתם למיגור התופעה, והוא כיום מרצה בגני ילדים, מדבר איתם בשפתם ומסביר להם מדוע עליהם להקפיד שהכיפה לא תרד מראשם אף לא לרגע. את קירות משרדו של מנחם מעטרים מכתבי תודה של ילדים מכל רחבי הארץ.
חרף מאמציהם של דבורה, מנחם ואנשים ונשים רבים אחרים, לא נרשמה בלימה משמעותית בהיקף התופעה, אלא להפך. המחקר נמשך.
הפיתוחים העדכניים ביותר:
במהלך עשרות שנות המחקר נערכו גם כמה ניסיונות להתמודד עם התופעה בדרכים אלה ואחרות. איגדנו עבורכם את היעילות שבהן:
שיר מנע
במצבים שבהם הכיפה הוסרה מהראש ויש חשש ודאי לדליפת אותיות, על הנוכחים בחדר לשיר את הפזמון הבא:
גוֹי, גוֹי, גוֹי,
מַשִי גוֹי,
האָסט אַן עַבֵירֶה,
גֵייט אַרוֹיס דִי תֹּורֶה
(בעברית: גוי, גוי, גוי, משי גוי [אין תרגום הולם למילה "משי" בהקשר זה] יש לך עבירה, התורה יוצאת).
ב-145% מהמקרים שבהם הפזמון הושר לא חלה דליפת אותיות. יותר מכך, הכיפה הושבה לראש תוך שניות אחדות ולא הוסרה ממנו עוד למשך יממה שלמה לפחות.
את ההסבר לפתרון המועיל הזה מספק חבר צוות בכיר בחטיבת המחקר של האוניברסיטה הקבלית, פרופ' ח.רטוטים. "מדובר למעשה במשוואה בעלת איברים מעוררי הרתעה, שילוב של המילה הקשה 'גוי' עם המילה מעוררת הצמרמורת 'עבירה' מייצר תדר שמשנה את האווירה באחת, קושר בין האדם לכיפתו ובכך נמנעת זליגת האותיות".
עמיתו של פרופ' ח.רטוטים, פרופ' ארימטוס ג.וזמאות, מבקש להדגיש כי מסתובבים בשוק נוסחאות בלתי מאומתות המתיימרות לחקות את השפעתו של השיר, אך בשום ניסוי לא שוחזרה רמת ההצלחה שהושגה בשירת הנוסח המקורי.
הפתרון האורגני
פתרון זה נמצא בהישג ידו של כל אחד. ממש בהישג ידו. בשעת הצורך יש להניח את היד על הראש המגולה, בדיוק באזור התושבת של הכיפה, ובכך לעצור את דליפת האותיות עד להשגת כיפה תקינה.
עצת גדולים
כנהוג וכידוע, אין לסמוך על חידושים ופיתוחים בכל נושא שהוא. ועל כן, בשעת הצורך ובמקרה חירום, יש לפנות לדוד היודע כול, או לאח הגדול.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
קריאה משפחתית
יעקב גולדברג
המלצות הקריאה של יענקי גולדברג
לפני כ-150 שנה הוכרז בפתיחה האייקונית של "אנה קארנינה" שכל משפחה אומללה בדרכה שלה, ומאז המציאות – או לפחות זו המשתקפת בעלילות הספרים – אכן ממחישה שהאומללות המשפחתית פנים רבות לה. אל מול גלגוליו והתפתחויותיו של מוסד המשפחה, שמקבל פנים חדשות מדור לדור, נדמה ששלל המורכבויות והאתגרים יכולים להיחשב כעוגן היציב והמחויב בכל משפחה ומשפחה כמעט, מורכבות שמכילה כמובן לא מעט אושר, כוח ומשמעות.
הנה 5 ספרים נבחרים מהשנים האחרונות, שמתעסקים ובוחשים במשפחתיות, בהשפעות שלה על חייו ועל בחירותיו של היחיד, ובכוחה הקיומי וההרסני כאחד על מי שאנחנו.
לחסל / מישל וולבק / 2022
פול, גיבור הרומן, הוא יועצו ואיש אמונו של שר האוצר הצרפתי ובנו של עובד בכיר לשעבר בשירות הביטחון. החיים שלו לא הולכים לשום מקום, הוא חי עם בת זוגו פרודנס בבית משותף אך בחדרים נפרדים, וכבר שנים שאין ביניהם שום קשר רגשי או גופני. התפרקות משפחתו היא הציר שמניע את העלילה, והיא כוללת את אביו החולה והמשותק, את ססיל, אחותו הדתייה, ואת אחיו אורוויל, שנשוי לעיתונאית בינונית שלא סובלת את פול.
על רקע מזימת טרור עולמית ובחירות לנשיאות צרפת, ולקראת יום הולדתו ה-50, פול עובר מסע חניכה וחיבור מחודש עם משפחתו המורחבת בכלל, ועם בת זוגו בפרט. פול, שמעיד על עצמו שהוא: "חש צורך שאינו יודע שובעה באהבה", משתדל להישאר אדיש לכול: "הוא עצמו תמיד הרגיש פחות או יותר פטור מן התשוקות השונות שמנה זה עתה, ושהפילוסופים מן העבר גינו כמעט פה אחד. תמיד תפס את העולם כמקום שהוא לא אמור להיות בו, אבל גם לא היה להוט לעוזבו, פשוט משום שלא הכיר מקום אחר" (עמ' 260). דווקא אותה אדישות מאפשרת לו להשביע, ולו במעט, את הצורך באהבה, ולשוב בפשטות לעצמו, לבת זוגו ולמשפחתו.
לקריאת פרק ראשון
זיכרונותיה של נערה מחונכת / סימון דה בבואר / 2011
הספר הראשון, מבין ארבעה כרכי אוטוביוגרפיה, שכתבה אחת ההוגות הפמיניסטיות הבולטות במאה הקודמת ובכלל, עוקב אחר זיכרונותיה החל מילדותה המוקדמת ועד תחילת שנות ה-20 לחייה, אז פגשה את ז'אן פול סארטר. הספר – שיכול לשמש מעין ספויילר לזוגיות המרדנית של שני אלו, שדחו את רעיון מוסד הנישואין לטובת מערכת יחסים פתוחה שהתבססה בעיקר על שותפות אינטלקטואלית ועל חברות עמוקה – מתאר את ראשית חייה של דה בבואר, שגדלה במשפחה בורגנית וקתולית, וכיצד הפכה לנערה סקרנית ומרדנית שהגיעה ללמוד פילוסופיה בסורבון.
התמסרותה לדת ניכרה כבר בגיל צעיר: "נמלאתי צדיקות; הקץ להתקפי הזעם ולקפריזות". וגם: "יראת השמיים המשותפת לנו קירבה אותי ואת אמא זו לזו... הפיכתי לילדה טובה הושלמה". וגם כעבור כמה שנים, כשזנחה את האמונה הדתית, היא עדיין טעונה ברגש דתי חזק: "אני רוצה לגעת באלוהים או להיהפך לאלוהים, הכרזתי". כילדה שגדלה לאם שסברה כי ייעודה של האישה הוא להתחתן בשידוך ראוי, ללדת ילדים רבים ולבקר באופן סדיר בכנסייה, היא מתענגת על ההתבגרות המרדנית שלה: "הברים ומועדוני הריקודים משכו אותי במידה רבה בזכות אופיים האסור. אמי לא הייתה מוכנה לדרוך בהם בעד שום הון שבעולם, אבי היה מזדעזע לראות אותי שם. מצאתי סיפוק גדול בידיעה שאני נמצאת לגמרי מחוץ לחוק". ותוהה, תהייה שתלווה אותה לאורך כל חייה: "איפה ניתן מקום, בחייהם הממושטרים של המבוגרים, לחייתיות הטבעית של החושים, של העונג?"
לקריאת פרק ראשון
אין מקום כזה / שפרה קורנפלד / 2022
ספרה השני של שפרה קורנפלד עוקב אחר עלילותיה של משפחת הרמן, ופורש, ללא רחמים, את התוצאה האומללה האפשרית של מעשים חסרי אחריות, במיוחד כאלו שאין מהם דרך חזרה, כמו הבאת ילדים לעולם. אידי ויהושע, הורים חרדים לשישה, מתגרשים ומחלקים ביניהם את הילדים. האב לוקח את הבנים, האם את הבנות. בשלב מסוים האם מחליטה להימלט עם שתי בנותיה הקטנות לאחותה בקנדה, והמרחק הגיאוגרפי משתלב עם הפערים האחרים שמתרחבים ומצטמצמים בין כל חלקי המשפחה.
קורנפלד, שגדלה בבית חרדי והעידה כי חלקים מהספר מבוססים על חייה האישיים, מתארת טרגדיה משפחתית מודרנית, שמסופרת מכמה זוויות ומערערת את ההיררכיה הברורה של יחסי הורים–ילדים. יש את יונה, האחות הבכורה שצריכה לדאוג לאחיותיה הקטנות ובין לבין מפתחת הפרעת אכילה ובורחת לניו יורק; פרי, התאום של יונה שמתגייס לצבא, ובראש כולם אידי, האם שמסחררת את כולם סביבה ונותרת חסרת יכולת לטפל בעצמה ובטח שלא בילדיה: "אחת-עשרה שנים צללתי בלי לעלות לאוויר. אחת-עשרה שנים של הריונות, הנקה, חיתולים ופליטות, ואפילו לא מחזור אחד שסיים את המסע מחוץ לגוף".
לקריאת פרק ראשון
הארגונאוטים / מגי נלסון / 2022
"איך להסביר, בתרבות שמקדשת הכרעה, שלפעמים הסיפור נשאר מבולגן?" (עמ' 66), כך תוהה הארי דודג', בן זוגה של המשוררת והסופרת מגי נלסון, שלא מזדהה לא כגבר ולא כאישה, בציטוט (אחד מיני רבים) בספרה של נלסון, הארגונאוטים. הספר, שיצא לאור לראשונה (2015), זכה למעמד של ספר מכונן בתרבות הקווירית של המאה ה-21, ומשלב תיאוריה ואוטוביוגרפיה, פרוזה ועיון ביצירה מתגלגלת, אבל ממש לא מבולגנת, כולל התנגדות והתנכרות לאידיאולוגיות היסודיות ביותר של החברה הסטרייטית. בין היתר, מוסכמת הבאת ילדים.
החלק האוטוביוגרפי של הספר מתמקד בעיקר במערכת היחסים המתפתחת בין נלסון להארי, תוך התייחסות מפורטת לחוויות הפיזיות של השניים, לרבות השינויים ההורמונליים שעובר הארי וההיריון של נלסון. הסיפור האישי נכנס ויוצא בינות לפסיפס פסקאות, ציטוטים ותיאוריות המשולבים בהרהורים חופשיים של נלסון על תשוקה וזהות, מיניות ומגדר ועוד ועוד. כן משפחה, לא משפחה – אליבא דנלסון, ה"אויב" הוא קיבעון יתר שעלול להוביל למצב הגנתי של קיפאון ולהתכחשות לכוחה של אמונה ולהשפעתה על היכולת להתמסר ולא להתחמק מהרצונות האותנטיים שלנו, שאומנם אינם חקוקים בסלע אך אל לנו להתעלם מהם ולהיוותר בשדה הפנטזיה, אל לנו לברוח ממה שטומן בחובו סיכוי לחיים ממשיים וממומשים.
קלרה והשמש / קאזואו אישיגורו / 2022
קלרה והשמש, הרומן השמיני של הסופר הבריטי זוכה פרס נובל קאזואו אישיגורו, מתרחש בארה"ב בעתיד לא מוגדר. המספרת, בגוף ראשון, היא קלרה, אישה מלאכותית שניזונה מהשמש וייעודה הוא לספק שירותי חברות מלאים למי שרוכש אותה. היא אומנם לא הגרסה המתקדמת ביותר בשוק, אבל ניחנה בכושר התבוננות מיוחד שמשתלב עם יכולות רגשיות מפותחות: "ככל שאני מתבוננת ורואה יותר, רגשות רבים יותר נעשים זמינים לי" (עמוד 97), היא מעידה על עצמה, וממשיכה למלא את תפקידה בחריצות.
דרך חלון החנות שבה מוצעת קלרה למכירה, היא לומדת על העולם שבחוץ, עד אשר רוכשת אותה ג'וסי בת ה-14, נערה חולנית שמזהה בקלרה משהו מיוחד. קלרה היא דמות "אנושית" באופן אפילו מעט משעמם. היא מתבוננת, סקרנית מאוד, מעט מוזרה וכמובן חברה מסורה. הבנאליות של דמותה מחדדת את השאלה העולה בהמשך העלילה – שעדיף שלא נפרטה כדי לא להרוס את חוויית הקריאה – הנוגעת בפחדים הגדולים ביותר וביחס שלנו לאהבות שמלוות את חיינו, על עוצמתן ושבריריותן. "אין שום דבר מיוחד כל כך בבת שלי", מצהיר אביה של ג'וסי, ועדיין, אפילו קלרה הרובוטית יודעת לומר שלא משנה כמה ננסה להתחכם, יש דברים שאין להם תחליף.
לקריאת פרק ראשון
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
שרה שנירר | מייסדת בית יעקב וממחוללות הפמיניזם האורתודוקסי
עקיבא גריןהמיתוס והפער
השעה שעת לילה מאוחרת. השקט הקסום ביער ירושלים מופר באחת. קבוצת בנות עשרה, מהטובות בסמינר, עליזות ושובבות, נכנסת אל היער. אחת הבנות מצוידת בגיטרה, חברתה בחליל צד. וכך, הרחק מעין כול, מתחילה המסיבה. הבנות לא מסתפקות בשירה ובזמרה, אלא יוצאות במחול. הריקודים הסוערים, מלאי שמחת הנעורים, נמשכים עד קרוב לעלות השחר. קיומו של האירוע הובא לידיעת ההנהלה הרוחנית של הסמינר, ואחת המורות הכבודות פנתה אל החוגגות ברוב כעס וחמה: “מה שרה שנירר הייתה אומרת על החרפה שאירעה? בשביל זה היא הקימה את בית יעקב? בשביל ריקודים והוללות? לאן עוד נגיע?" הממולחת שבחבורת התלמידות לחשה בקול: "אם שרה שנירר הייתה כאן, היא הייתה מצטרפת אלינו”. הארכיון מגלה שהתלמידה צדקה. על פי עדותה של נערה מהראשונות שהתחנכו ב"בית יעקב", חגיגות ט”ו באב – חג ריקודי העם המעורבים מימי המשנה – נערכו יחד עם שרה שנירר ביערות ליד סקאווה, הסמוכה לקראקוב. המסיבה כללה הליכה ביער לאור ירח ונאום של שרה שנירר ושל אחת התלמידות־מדריכות. הנואמת טענה בפאתוס ש”חג ט”ו באב שייך לנו, הנשים”. לאחר מכן פצחו הבנות בשירה ובריקודים. עוד על אירוע יוצא דופן זה ראו ברשומתה של נעמי זיידמן, "התחייה הפמיניסטית של ט"ו באב", באתר "הספרנים" – בלוג הספרייה הלאומית.מי את, שרה שנירר?
הקאנון החרדי צנזר חלקים מהותיים ורבים מחייה ומפועלה של שרה שנירר, יומניה המפורסמים נערכו באופן מגמתי. מהיומנים המקוריים עולה דמות שונה מזו שמנסים להציג בבתי הספר החרדיים. את מה שלא מספר היומן השלימה לי תלמידה אחת אדיבה, בריאיון שערכתי עימה לפני שנים מספר. פניה הטובות ואדיבותה של אותה תלמידה חביבה ונעימת סבר לא ימושו מזיכרוני. מלבד הריאיון איתה וכתבתה של סוכצ'בסקי־בקון במקור ראשון, שנעזרתי בה רבות בכתיבת מאמר זה, הסתמכתי גם על ספרה המיוחד של פרופסור נעמי זיידמן, שהיא בוגרת "בית יעקב" בעצמה: שרה שנירר ותנועת בית יעקב, מהפכה בשם המסורת. צירוף הדברים מעלה את התמונה הבאה: שרה נולדה בקראקוב למשפחה חסידית ענייה, אשר מנתה עשרה ילדים. בשל העוני העצום נאלצה שרה לעזוב את בית הספר ולעזור בכלכלת הבית, אך התחננה להוריה שייתנו לה להשלים את בית הספר היסודי. הוריה הסכימו. את השכלתה הגבוהה נאלצה שרה לרכוש באופן אוטודידקטי. שלטונות פולין הרשו לבני המעמד הנמוך להשתתף בהרצאות בתור שומעים חופשיים, והנערה הסקרנית ניצלה את זה היטב. היא הקפידה להשתתף במסלולי ההרצאות האלו על תרבות גרמנית, על שירה ומחזות. רעיונות על מעמד האישה החלו לעלות בפולין הנחשלת, ושרה ינקה רעיונות אלו מפי מוריה הנוכריים. כבר באותם הימים התבשלו בה דעותיה הפמיניסטיות. בהיותה בת 20 כתבה ביומנה: “האידיאל שלי, אי־שם במעמקי נשמתי, הוא רק לעבוד למען אחיותיי! […] לו הייתי יכולה לשכנע אותן יום אחד מה המשמעות של להיות אישה יהודייה אמיתית, לא רק למען האימהות שלהן או מפחד מאבותיהן, אלא רק מתוך אהבה גדולה לבורא עצמו […] לו הייתי יכולה לחיות עד שאיהנה לראות את תורתי נכנסת לבתים של אותן נערות יהודיות […] האם אני יוצאת מדעתי? […] איך אנשים היו צוחקים עלי, איך הם ידברו עלי!? איזו ילדה חסידית מטופשת!" בהיותה נערה רווקה, חופשייה מעול בית ונישואין, השקיעה שרה זמן רב בלמידה ובביקורים בתיאטרון הפולני. התרבות הפולנית הייתה ספוגה בעורקיה. שיריו של אדם מיצקביץ’ ויוליוס סלובצקי היו שגורים על לשונה. הוריה של שרה התקשו למצוא לה שידוך, בשל מראהּ הלא-חינני. היא נולדה עם שפה שסועה והרופא תפר את שולי השפה בגסות, דבר שכיער את פניה. בהתקרבה לגיל 30 (!) השיאו אותה הוריה לבחור חסידי בינוני בשכלו. הנישואין לא עלו יפה, שרה לא הייתה מוכנה להסכים עם תפיסת הנישואין הפטריארכלית שעל פיה מקומה של האישה – ולא משנה כמה היא חכמה ומוכשרת – הוא בין התנור לכיריים, כולל כיבוס בגדי הבעל וטיפול בעדת ילדים. היא דרשה וקיבלה גט מבעלה. חזון מאוד לא נפוץ באותה תקופה ובאותה קהילה. מאז דבק בשרה כינוי הגנאי המשפיל “די גיגעטע” – הגרושה. בימים ההם היה כינוי זה אות קין נצחי על מצח האישה.מצב החינוך וההתייחסות הרבנית לכך
בתקופת עלומיה של שרה מצב היהדות היה בכי רע. פריקת העול ההמונית לא פסחה גם על בתיהם של הרבנים הגדולים ביותר. די אם נציין את ילדיו של רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב – ה”שם משמואל" שהפנו עורף ליהדות בבוז,[1] או שנקרא את זיכרונותיה של איטה קאליש־קמינר, בתו של האדמו”ר מוורקא־אוטבוצק, שכתבה על חבריה הרבים וחוג ידידיה שכלל בתוכו את מיטב בניה של היהדות הנאמנה.[2] הרבנים אומנם היו עסוקים בסכסוכי חצרות, במריבות שוחטים ובמאבקי שליטה, אך היו גם ניסיונות להציל את בני הנוער, בין השאר באמצעות הקמת ישיבות בליטא, בפולין ובהונגריה. שונה היה המצב בקרב הנערות; התפיסה המסורתית גרסה ש"מוטב יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים". תוצאות התפיסה הזו היו אסון קולוסאלי. שיעור המרות הדת והחילון נסק באופן תלול. כשהייתה שנירר בווינה, היא נחשפה לרעיונותיו המהפכנים של הרב שמשון הירש, מרבני הנאו־אורתודוקסיה המפורסמים. הרב הירש העביר את נקודת הכובד מעיסוק מופרז בתלמוד ופלפוליו לעיסוק בעקרונות היהדות, לימוד תנ"ך ומדעים ומתן שוויון לנשים. בבית הכנסת שייסד בפרנקפורט היו 550 מקומות לגברים, ו־350 מקומות לנשים. רעיונותיו של הירש וחדשנותם מצאו חן בעיני האישה המשכילה והמהפכנית. בפיקחותה הבינה היטב כי שיטת החינוך הישנה לא תחזיק מעמד מול גלי החילון, אך ידעה שבלי הסכמה רבנית לא תוכל לפעול כלל. לשם כך השתמשה שנירר בברכה שנאמרה לה על ידי רבי יששכר דוב מבעלז, כהסכמה לפעילותה. היא קיבלה גם הסכמה שבשתיקה מהאדמו"ר מגור, ועידוד גלוי מהחפץ חיים. חשוב לציין שחסידי בעלז השמרניים לא הסכימו עם רעיונותיה, וגם אחר כך, כשנפתחה בבעלז רשת בתי חינוך לבנות, שמה היה "בית מלכה", ולא "בית יעקב". מלבד רבנים אלו, רוב רבני הונגריה לחמו ביוזמה בכל הכוח. ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש כינה את הרשת "בית עשו" – בהיפוך מכוון לשמה של הרשת, "בית יעקב". במקומות רבים ספגה שרה זריקות אבנים. אבנים אלו לא נזרקו על ידי הבונדיסטים, אלא על ידי יהודים קנאים וחמי מזג. באחת מעיירות הונגריה לחם רב העיר נגד הכנסת רשת "בית יעקב" לקהילתו. לאחר שנתיים הוא נכנע, אלא שמחיר התנגדותו הראשונית היה כבד. כ־70 נערות מבנות העיירה פרקו עול. הצלחתה של שרה בהקמת מוסד הלימודים לבנות עוררה את מפלגת "אגודת ישראל". עד אותה תקופה לא הייתה במפלגה כל מודעות לצורכי הנשים. לצורך המחשה, אציין דוגמה מובהקת לכך. באמצע שנות ה־30 קיבלה מפלגת אגודת ישראל כרטיסי עלייה לארץ (סרטיפיקטים) מאת הסוכנות היהודית. על פי הנחיותיו של האדמו"ר מגור, הסרטיפיקטים ניתנו לגברים בלבד. בנות "בית יעקב", שכבר הפכו לקבוצת בנות פעילה, לא הסכימו לגזרה זו. הן השוו את מאבקן למאבק ההרואי של בנות צלפחד, שרצו נחלה בארץ ישראל ולא חששו להתעמת עם משה רבינו. כך אף הן, נחושות בדעתן ולא מוכנות להיות כנועות לתכתיבי הממסד הרבני המפלה ביודעין בין גברים לנשים. כדי שלא ייוותר רושם שתנועה מבורכת זו מנוהלת על ידי אישה בלבד, פעלו עסקני אגודת ישראל וחיתנו את שרה בשנית, עם יצחק לנדא. נישואין אלו התקיימו על הנייר בלבד. בפועל, הפעילות התנהלה מביתה של שרה כמו לפני נישואיה. בנות היו ישנות עימה בחדרה. אחותה הייתה דואגת לארוחותיה. גם במודעות הפטירה שיצאו אחר מותה הטראגי בקיצור ימים, נכתב רק שם המשפחה "שענירער" ולא הוזכר השם "לנדא" אף לא ברמז. אחרי מלחמת העולם השנייה, שמחקה כמעט את כל יהדות אירופה, פעלו בוגרות "בית יעקב" להקים בתי ספר לבנות. אולם כחלק מכתיבת ההיסטוריה ושכתובה על ידי הממסד החרדי, גם דמותה של שרה שנירר הפכה לאייקון המסמל חינוך לצניעות, לשמרנות ולהסתגרות מפני העולם החיצון, על אף שכאמור אין כל קשר בין דמות אייקונית זו למציאות.[1] להרחבה על כך ראו: י"י טרונק, פוילן: זכרונות און בילדער, חלק ז, ניו יורק: אונזער צייט, 1953, עמ' 201–217. להרחבה על דמויות של יוצאים ויוצאות נוספים ממשפחות מיוחסות בתקופה ההיא, ראו: דוד אסף, נאחז בסבך, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו, עמ' 331, הערה 54. [2] איטה סיפרה את סיפור חייה בספרה אתמולי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
הקפוסטה | מתכון מסע
מריה אסטריכר
(מאכל יהודי הונגרי מסורתי שנוהגים לאכול בפורים והוא מורכב מעלי כרוב ממולאים באורז ובשר ברוטב עגבניות)
או: אגדה משפחתית אורבנית
פורים 2005, אני נאבקת שלא להיחנק מצחוק. לופתת את הבטן מתחת לשולחן ומוחה דמעות של צחוק חנוק בלתי נשלט.
אני מביטה סביבי ורואה שכולם באותה הפוזיציה. עיניים מבריקות מדמעות של צחוק וחרחורים קלים עד כבדים.
אומנם הסיבה שלשמה התכנסנו כאן היא ארוחת פורים, שהיא אירוע בהחלט מצחיק, חגיגי ומוצלח למדי, אבל הצחוק ההיסטרי מגיע מסצנה ספציפית מאוד שבה שולמית האחות הקטנה נוגסת לתומה בקפוסטה שמנמנה מעשה ידי אימא, ומגלה לחרדתה את הסוד האפל מכול, שכולנו כבר גילינו בשלבים שונים בחיינו – שהקפוסטה האגדית של אימא, התבשיל הכי מושקע שלה שכל כך אהבנו לטרוף כילדים, עשוי, ובכן, משאריות של אורז מהשנה האחרונה שאימא פשוט זרקה למקפיא בתוך שקיות סנדוויץ' שמנוניות. הכרוב גם הוא נאגר שם במקפיא הענק, שאריות של כרוב מהמרק, כרובים שלמים במצב ביניים שנקנו במבצע באוגוסט והוקפאו למען סעודת הפורים וכמובן סופים של רסק עגבניות בקופסאות שימורים שנשלחו למקפיא כמות שהן, פתוחות ומטונפות.
שולמית מביטה בזעזוע בקפוסטה, משתעלת קלות, מקללת אותנו נמרצות תוך כדי צחוק מתגלגל וחסר שליטה – הדרך האסטרייכרית הנכונה להתמודד עם המציאות – ובאלגנטיות מקצועית מזיזה את הצלחת מעט הצידה ומכסה אותה במפית פרחונית כדי שאימא לא תיעלב.
אנחנו, הגדולים, עלינו על הסוד האפל כשראינו את אימא בסוף כל ארוחה שכללה אורז, אוספת את השאריות מהצלחות בתנועה מכנית לתוך שקית סנדוויץ' וזורקת למקפיא. וכל אחד מאיתנו בתורו עבר את השלב שבו הוא גדול מספיק כדי להבין מאיפה הגיעו המצרכים לקפוסטה החגיגית. כל אחד מאיתנו ביצע פתיחה מזועזעת של המקפיא במחסן ונשא הספד קטן למאכל שלא נהיה מסוגלים יותר לאכול בחיים.
שולמית הקטנה, לעומת זאת, שמעולם לא פתחה את המקפיא, כי היא הקטנה של אימא ומוז'ינקלה אמיתית שלא הכינה לעצמה מעולם סנדוויץ' או ארוחת צוהריים, קיבלה את המידע המפורט לתוך האוזן ממנחם ושמיל בשעה שנגסה בתאווה מהמאכל האהוב עליה.
אימא, כמו אימא, לא הבחינה בכל הדרמה הזאת ורק חייכה חיוך מלא נחת יהודית למראה יוצאי חלציה יושבים לסעודת הפורים ופיהם מלא צחוק.
השנים עברו, ואימא שמה לב מתישהו שאף אחד לא אוכל מהקפוסטה המפורסמת והפסיקה להכין אותה.
כולנו נשמנו לרווחה, ואימא המתוקה רק נאנחת בהקלה בכל סעודת פורים ומפטירה מתחת לאף שאיזה כיף שהיא כבר לא צריכה להכין את הקפוסטה הזאת, שגם ככה דרשה ממנה מאמץ קולינרי עילאי, ושהיא מבחינתה לאכול חלה עם טחינה בפורים, רק שאנחנו היינו כל כך להוטים לקפוסטה אז היא עשתה את המאמץ. אבל ברוך השם איבדנו עניין ועול אחד ירד לה מהגב.
חסדי ה' כי לא תמו. כי לא כלו רחמיו.
וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.
***
אין מתכון לקפוסטה, כי אין מצב שאני נוגעת בקודש הקודשים הזה.
אבל קבלו מתכון חגיגי ומשמח לבורקס בשר:
מצרכים:
חבילה של בצק עלים מופשר
למילוי:
חצי קילו בשר טחון
בצל אחד גדול קצוץ
2 שיני שום כתושות
כ-6 משמשים מיובשים קצוצים
חופן צנוברים קלויים
3 כפות שמן זית
כף סילאן
מלח ופלפל
פטרוזיליה קצוצה
והסוד שלי לטעם מיוחד: חופן של עלי זעתר טריים קצוצים.
אופן ההכנה:
מחממים את התנור ל-180 מעלות.
במחבת בינונית מחממים את שמן הזית ומטגנים את הבצל והשום עד להזהבה.
מוסיפים את הבשר לטיגון קצרצר וחלקי, כדי שהעסיסיות שלו תישמר במהלך האפייה.
מכבים את האש ומעבירים את תערובת הבשר לקערה. מוסיפים את שאר הרכיבים ומתקנים תיבול.
פותחים את בצק העלים למלבן בגודל הרצוי ומניחים לאורכו בשליש התחתון תלולית יפה של המילוי. מגלגלים בזהירות עד לקבלת נחש בצק ממולא, ומגלגלים אותו לשבלול.
מעבירים בזהירות לתבנית מרופדת בנייר אפייה, מושחים בחלמון ביצה ומפזרים שומשום לרוב.
שולחים לתנור לחצי שעה בערך, או עד שהשבלול זהוב, פריך ומגרה, ומתקשרים לאימא להגיד אה פרעיילכן פורים 3>
בתיאבון!
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
אותנטיות – זה כל הסיפור
רייצ'ל שץ
הסרט אושפיזין, או כמו שבאמת צריך להגות את שמו "האושפיזין", הפך להיות סרט שהבורגנות החילונית מוציאה פעם בשנה מהמדף מעל הטלוויזיה, מנערת את הקופסה מהאבק וחוגגת את חג הסוכות. מעין ברכת כוהנים שנתית.
בלי שום קשר לאלוהים, כמובן.
יש מעט סרטים ישראליים שהצליחו להתרומם ולהיכנס לקאנון התרבותי המקומי והפכו לקלאסיקות. כאלה שנדמה שיש להם משבצת שידור קבועה בגלגל השנה והחיים שלנו כחברה. כמו אבי נשר עם "הלהקה", שמי זרחין עם "הכוכבים של שלומי", אורי סיוון וארי פולמן עם "קלרה הקדושה", ניר ברגמן עם "כנפיים שבורות", הגשש החיוור עם "גבעת חלפון אינה עונה" ועוד.
הקולנוע בארץ עדיין צעיר, בכל ביס תרבות נדחפות קצת שאריות חול וגמלים, ואומנות צריכה זמן כדי להתהוות. אולי, כמו במקרים רבים, זה עניין של כסף. בכל שנה קרן הקולנוע הישראלית (שעל התקציב שלה בעיקר מתבססת התעשייה) מתקצבת שישה- שבעה יוצרים בלבד ב-כשלושה מיליון שקל לסרט באורך מלא. זה נשמע הרבה, אבל קולנוע הוא תחום יקר מאוד. לשם השוואה, האוונג'רס האחרון תוקצב בכ-220 מיליון דולר.
אז אנחנו לא הוליווד, זה ברור, לא בשנים, לא בתקציב וגם לא בקצב. אבל התעשייה בארץ הולכת ומתפתחת, ויצירות ישראליות מגיעות לענקית הסטרימינג "נטפליקס". בסדרה "שטיסל", לדוגמה, ניתן לצפות כעת במאה תשעים מדינות מסביב לעולם. גם בתחום הקולנוע סרטים ישראליים מתחילים לתפוס מקום ונוכחות. לא מזמן במאי ישראלי זכה בפרס "דוב הזהב" בברלין, ולאחר מכן בפרס "חבר השופטים" בפסטיבל קאן בצרפת.
אז איך בכל זאת קולנוע צעיר ולא מתוקצב מצליח?
ובכן, קולנוע הוא מדיום נרטיבי שאוהב נקודות מבט, והוא תמיד ינסה לחדש את עצמו ולמצוא נקודות מבט ספציפיות שלא ראינו. זו הדרך שלו להתפתח, למצוא עוד סיפורים ועוד גוונים אנושיים שיצטרפו לסיפור הגדול של האנושות.
אם אבקש מעשרה אנשים לספר לי על השפן הקטן ששכח לסגור את הדלת, כל אחד יספר סיפור אחר. אחד יתמקד בסבל של השפן, השני ינסה ללמד את הקורא מוסר השכל, והשלישי יחליט שהסיפור בכלל צריך להיות מסופר דרך עיניו של החיידק.
אחד השינויים הכי גדולים שעברתי בתהליך היציאה, ושלאט לאט קרה גם ליוצאים נוספים סביבי, הוא התפתחות של נקודת מבט ספציפית ואישית על החיים. ההבנה שהקונפליקטים שלי שונים, שהדרך שבה אני חווה אהבה, שמחה וכעס היא שלי, שלכל אחד גבולות מוסריים שונים (מה שבעיניי ראוי, ייתפס בעיני האחר כבעייתי), שנקודת המבט שלי על החיים היא אינדיבידואלית ולא שייכת לחברה, וככל שהיא אינדיבידואלית יותר, היא שייכת לי יותר.
יש שיאמרו שזה בעצם כל הסיפור של יציאה מהחברה החרדית. הייתה לנו נקודת מבט פנימית אחרת מהחברה שבתוכה גדלנו. וההתנגשות הזו דחפה אותנו החוצה, לעולם שבו יש יותר מרחב לבחור את הנרטיב ולספר אותו כמו שאנחנו רוצים.
מה מיוחד בסרט "האושפיזין" שהצליח להעלות אותו מעל השאר?
כששולי רנד כתב את הסרט "האושפיזין" ואז שיחק בו (וגם זכה עליו בפרס אופיר) השנה הייתה 2004. ז'אנר "סרטי הדוסים" כמעט שלא היה קיים (הסדרה "החצר" שודרה ב-2003, ודוד וולך יצא עם הסרט "חופשת קיץ" רק ב-2007). העולם החרדי היה עדיין גטו ואף אחד לא הציץ מעל החומות, לא באמת. היו במאים חילוניים שניסו להציג את החברה החרדית על המסך, אבל נקודת המבט שלהם הייתה חיצונית והדמויות יצאו שטוחות, הן היו פלקט של אנשים דתיים שנראים ומתנהגים בצורה מסוימת, אבל לא אנשים חיים. לעומתם, נקודת המבט של שולי רנד הסעירה את הקהל הישראלי והפכה את הכול לחי ואמיתי. הסרט גם מביא איתו תמות דתיות שלא נראו קודם על המסך הישראלי.
גם בשוק השחור הדוסי, "האושפיזין" היה בין הדיסקים הנצרבים ביותר בהיסטוריה, כולנו רצינו לראות מי האיש שהעז לעשות עלינו סרט והאם הצליח להציג את העולם החרדי כפי שהוא, לפחות כפי שאנחנו רואים אותו.
אבל הסרט "האושפיזין" לא הצליח להביא רק נקודת מבט חדשה לזמנו בקולנוע הישראלי, הוא הביא גם נקודת מבט שעד היום נשקפת מעיניים ספציפיות מאוד, עיניים של חוזר בתשובה.
חוזרים בתשובה ייחשבו לנצח "האחר", "השונה", בתוך הקהילה החרדית. הם אף פעם לא יהיו באמת חרדים, גם אם הם מאוד מנסים להיות כאלה. החברה מסרבת לראות בהם חלק, והיא כנראה צודקת, הם עדיין נושאים בתוכם חלקים מהחילוניות ולא מוכנים לוותר עליה. כמו, למשל, על הצורך שלהם ליצור, או על נקודת המבט האינדיבידואלית שמסכנת את החברה החרדית כפי שהיא בנויה היום. שולי רנד ערני מאוד בתוך הסרט כלפי המקום שהחברה החרדית מקצה לו והוא מתבונן בו בכאב אבל גם בהבנה.
ניתן לראות זאת בסצנה שבה שולי קונה את האתרוג הכי מהודר, הכי יפה, כדי להרגיש שייך, כדי להיות משהו שהחברה החרדית אף פעם לא תיתן לו להיות.
המציאות מייד מנכיחה לו עד כמה הוא לא חלק, כאשר שני חברים מהעבר באים לבקר אותו ומזכירים לו שהוא אחר, שהעבר תמיד יהיה חלק ממנו גם אם אלו חלקים בעצמו שקשה לו להתמודד איתם.
בסצנת הסיום של הסרט הגיבור עומד באמצע בית הכנסת, הוא הרגע מל את הבן הראשון שלו וכולם רוקדים סביבו. הוא מוקף בקהילה החרדית, ואז מצטרף אליו גם העבר שכה פחד להתמודד איתו. העבר מיוצג על ידי החברים מפעם שחובשים כיפות ומצטרפים למעגל הרוקדים. הגיבור, שעד כה ניסה להסתיר את חבריו, מצליח לקבל אותם ואת עברו.
או כמו שכתבה המשוררת זלדה:
"הֶעָבָר אֵינֶנּוּ תַּכְשִׁיט
חָתוּם בְּתוֹךְ קֻפְסָה שֶׁל בְּדֹלַח
גַּם אֵינֶנּוּ
נָחָשׁ בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת שֶׁל כֹּהַל –
הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ
בְּתוֹךְ הַהֹוֶה
וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר
נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר –
כַּאֲשֶׁר הֶעָבָר מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה
זוֹ הֲרָמַת הַחַיִּים כֻּלָּם..."
זהו סוף שמח, של תקווה, של קבלה, והוא סוגר את התמה של זרות בנימה אופטימית.
אבל אולי דווקא בגלל נקודת המבט המיוחדת של היוצר הייתי מצפה לסוף פתוח יותר, כזה שבו הוא עדיין האחר, ולא האתרוג ולא ההתמודדות עם העבר יהפכו אותו באמת לחלק, כי יש משהו יפה בלהיות "השונה" ו"האחר" בתוך חברה, להיות בעל התשובה, לחיות בתוך חברה מסוימת, להבין אותה אבל בו-זמנית גם לא להיות שייך עד הסוף. יש משהו יפה בלשמור על היכולת שלך להיות אינדיבידואל, על הדרך שבה אתה רואה את המציאות, ועל הדרך שבה אתה מספר סיפור.
אולי ההשלמה הזו עם הזרות יכלה להיות סוף ריאליסטי ושמח יותר.
כשנציגי נטפליקס הגיעו לאחרונה לארץ לפתוח חממה לתסריטאים מקומיים, ישבתי בקהל בסשן של Q&A, המיקרופון עבר מאחד לאחד וכולם שאלו שאלות, כולם רצו להבין, מה נטפליקס מחפשת, כל אחד רצה להבין איך לכתוב את הסדרה שנטפליקס תקנה. לאחר מספר שאלות דומות מהקהל, קמה אחת הבכירות ואמרה: "אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, אתם תאמרו לנו. כל מה שאנחנו מחפשים הוא אותנטיות, אותנטיות של נקודת מבט. ספרו לנו את הסיפור שלכם".
ולמי שהדיסק הצרוב של אושפיזין עוד לא הגיע אליו, הנה קישור לטריילר: https://www.youtube.com/watch?v=zVfXipr3WuE
זכרונות מה הם?
מערכת המגזין
כשהייתי קטנה בעיקר זכרתי את הרע.
זכרתי איך חברה משכה לי בצמה,
זכרתי איך המורה השפילה אותי מול כל הכיתה,
זכרתי את ההפסקות הגדולות, איך היו פעמיים שנאלצתי להבין שאני מבין הקטנות,
זכרתי דברים שקרו לי בכיתה ופעמים שבכיתי בהפסקה.
החיים המשיכו הלאה והזיכרונות הרעים התעופפו איתם.
אבל אז הגעתי לצבא, חיילת מבית חרדי שחוץ מליטול ידיים בבוקר כשהיא קמה משינה לא היה לה המון מידע.
לא הכרתי את החיים האחרים,
לא הכרתי חברים חילוניים,
לא הכרתי את התרבות וגם לא את האנשים.
הכרתי בתי כנסת בשבתות,
הכרתי חגים ותפילות,
וכמובן שהכרתי מלא זמירות.
את המין השני לא הכרתי כלל... אולי קצת מעזרת הנשים ומהמחיצה שהיתה בחלל...
היה לי מפקד שהיה אחד, הוא היה גדול ממני, חזק ממני ובעל מילה - מילה של קצינים.
הוא ניסה להחמיא, להביע דאגה, להתקשר אלי גם כשאני בחופשה.
אמר לי שאני חיילת מעולה אך אני הרגשתי כל כך בודדה.
הייתי בודדה בתחושות הרגשתי שנחצו כאן גבולות.
יום אחד אזרתי אומץ והתיישבתי מולו.
אמרתי לו שזה לא מתאים, שיפסיק עכשיו גם אם עדיין לא היו מעשים.
לא רציתי להיות הסיפור הבא,
רציתי שקט ושלווה.
הייתי אחת קטנה מול מפלצת גדולה.
ויתרתי על תפקיד מרשים כדי שיעזוב אותי לנפשי.
הייתי בת 19 והוא היה מעל לגיל 30.
הוא לא עשה כלום אך אני הרגשתי לא בנוח.
למרות שהייתי חזקה,
וברחתי מהר, עדיין הרגשתי אשמה.
לא רציתי לשתף כדי לא להתאכזב,
שמרתי עמוק בלב והרגשתי כושלת כל כך.
הוא סך הכל החמיא ואמר מילה טובה? איך את מוציאה הכל מפרופורציה?
אני אומנם הייתי אחת מול מילה גדולה, ועדיין הזיכרונות מהצבא תמיד מעלים לי את אותה תחושה.
למרות שהייתי חיילת מעולה, חופ"לת של ערימה של לוחמים, לוחמות ותומכי לחימה.
תמיד הזיכרונות מתנקזים לאותה תקופה קצרה שהרגשתי אחת מול מילה גדולה.
אז להאמין שהיה מקרה בארץ הזאת אשר 30 גברים עם מילה גדולה היו על אחת קטנה?
איך הזיכרונות שלה יהיו?
איך היא תמשיך את חייה?
מה היא תגיד לעצמה?
אני זאת שגרמתי לכל המהומה?
איך אנחנו נמשיך את החיים שלנו כשהחינוך שלנו קלוקל?
איך אנחנו נזעק את קולה?
אני לא יכולה לדמיין את העובדה שהיא הייתה אחת קטנה מול 30 גברים עם מילה גדולה.
לכל אחד יש את הגופיה שלו
מערכת המגזין
בתור ילד, כדורסל היה החיים שלי כבר מגיל 6.
כדורסל זה משחק גאוני בעיניי.
זה משחק שכדי להצליח בו צריך גם יכולת אישית גבוהה ודיוק מטורף, אבל גם רמה מאוד גבוהה של קבוצתיות.
את הספר על מיקי ברקוביץ' מצאתי בספריה בערך כשהייתי בן 11 ולא עזבתי אותו במשך איזה חודש שלם.
כל מילה בספר הזה קראתי כאילו החיים שלי תלויים בה.
והיו שם שני סיפורים שאני לא שוכח עד היום...
מיקי מספר שבתור ילד, הוא שיחק בקבוצת הילדים של מכבי ובימים שלא היו אימונים של הקבוצה הם היו משחקים במגרש של השכונה כולם ביחד במשך כל הצהריים.
וכשהחשיך, כל הילדים התפזרו הביתה.
חוץ מילד אחד שהמשיך לשחק לבד גם בחושך.
יום אחד, יהושע רוזין (שהיה המאמן של קבוצת הילדים של מכבי) עבר ליד המגרש וראה את מיקי משחק לבד בחושך..
הוא אמר לו: ''מיקי, לך הביתה.. כבר מאוחר.. למה אתה משחק בחושך?"
אז מיקי ענה לו: ''אני מתאמן בחושך כי אני יודע שאם אצליח לקלוע בחושך, ככה לא תהיה לי בעיה לקלוע כשהמגרש מואר...''
הסיפור השני שמיקי סיפר הוא על האימון הראשון שלו בקבוצה הבוגרת.
בקבוצת הנוער מיקי שיחק עם המספר 6 וכשהוא עלה לקבוצה הבוגרת מי ששיחק עם מספר 6 היה טל ברודי האגדי שהיה כבר שחקן ותיק.
מיקי ידע שאין לו סיכוי לקבל את מספר 6 אבל בכל זאת הלך לדבר עם האפסנאי של מכבי לראות אולי אולי יקרה איזה נס.
האפסנאי אמר שהמספר היחיד שפנוי הוא המספר 9 וזה המספר שיהיה לו על הגופיה בקבוצה הבוגרת.
כשהוא ראה את האכזבה על הפנים של מיקי הוא הסתכל עליו ואמר לו: ''חביבי, השחקן הוא זה שעושה את הגופיה, לא הגופיה היא זאת שעושה את השחקן''.
מיקי סיפר שהמשפט הזה שינה לו את החיים.
שני הסיפורים האלה מלמדים אולי את שני העקרונות הכי חשובים בחיים.
העיקרון הראשון הוא כח רצון.
כדי להצליח ולהיות טובים צריך לחתור להיות מעל הממוצע.
אם אתה רוצה להיות מאה אחוז ותשקיע מאה אחוז, יכול להיות שתצליח ויכול להיות שתצליח יותר.
אבל לא בטוח שתצליח להגיע למאה אחוז.
אבל אם תשקיע מאתיים אחוז - למאה אחוז בטוח שתגיע...
אבל כח רצון של ברזל זה גם לא מספיק.
כי לפעמים יש לנו כח רצון אבל אנחנו הולכים איתו במסלול של מישהו אחר במקום ללכת במסלול שלנו.
העיקרון שלומדים מהסיפור השני הוא שצריך להשקיע רק בגופיה שלנו.
ולא בשום גופיה אחרת.
גם אם היא זוהרת ונוצצת ונראית מיליון דולר.
עופו על הגופיה שלכם ⛹
צילום : SA'AR YA'ACOV, לע"מ
לעשות משהו
היום, היום שלי התכנס אל תוך עצמו.
בים השיגרה המדומיין, היום שלי היה ספינת סוחרים קטנה. וכשהמציאות, בדגלים מתנוססים ובתותחים מכוונים צמצמה את המרחק ביניהם, היה ברור שלא נותר אלא להניף את הדגל הלבן.. עוד לפני שהתמתחתי.
היום, היום שלי לא ניסה להתרומם. זחוח מבפנים העמיד פני חולה, תוך שהוא קובר את עצמו בפוך טפח נוסף. "זה אתה לבד עכשיו" אמר בלי לומר. מפקיר אותי לחסדיה של שמש ארורה ומסנוורת.
אז ניסיתי לירות קצת לכל הכיוונים, להכחיש את סופה של הלחימה, להתנתק מגופי שנלקח בשבי, אך ללא הועיל. אף כדור לא פגע באף מטרה. יותר נכון במטרה. שהרי היתה רק אחת כזאת: לעשות משהו.
אתה יכול לעשות הרבה דברים אבל לא לעשות משהו. לא. כי בשביל לעשות משהו, קודם כל, צריך לאהוב. קחו לדוגמא את האדם הזה במקום העבודה שלכם, שלא משנה מה הוא עושה, קשה להאמין לו. ובעצם הוא עושה הכל נכון, אבל העיניים שלו משדרות זיוף תמידי, וכשהוא שואל לשלומינו או מברך אותנו בבוקר טוב, הקליפה הכי חיצונית של ההכרה שלנו, היא המתקשרת איתו במלמולים. ניכר שהוא לא נמצא במקום ובזמן הנכונים לו. בלי רגש החיים, משהו במטריקס שלו מסרב לתפקד וקורס בתוך עצמו.
שיחה בין אנשים דומה להתרחשות כימית, ואהבה היא הזרז, הדוחק בריאקציה להתחולל. אם מכוונים לתדר הנכון, ובהיווצר התנאים המתאימים, אפילו סתם מה-נשמע מחולל נס. דלת עקשנית משתכנעת להיפתח. לב שבגדו בו נותן שוב אמון.
את יכולה להתקבל לעבודה של גדולים ועדיין תהיי רחוקה מלעשות משהו. גודל החיוך שתלבשי על פנייך לא יקבע בשום צורה אם כשתביטי במראה בבוקר, תהיי גאה באשה שמביטה בך בחזרה. כי בשביל לעשות משהו, צריך גם חזון ומטרה. ולא צריך לחייך כל הזמן. בהחלט יש מקום לחירוק שיניים;
פרצופו של קריסטופר קולומבוס למשל, בטח היה עקום, עד לרגע בו מצא את היבשת החדשה שלו, אותה חלם לגלות כל חייו. אהובתו היתה זרה מסתורית ורחוקה, אבל כשיש לך חזון ומטרה, מרחק ושאר מכשולים, הם רק קשקוש בשולי הדף, או נביחות של כלבים אילמים.
התקף החרדה הראשון שלך קורה במשרד. אתה עובר על תיקי לקוחות, עונה לשיחות, מתנצל, מגדיר מחדש, מבטל, אבל משהו לא פועל. עיניך פוגשות בתמונה על הקיר: גלים וגלשן. ולרגע הרוח ורסיסי המים עוטפים אותך, ובשנייה אחריה מסחררים. אתה שוקע, נחנק מהשקר שהאכלת את עצמך בעידוד הסביבה והאגו. אם הם רק היו יודעים. בלי אהבה ובלי חזון, כמעט בלי נעורים.
אני חייבת לעשות משהו, את בוכה לה בטלפון.
היא חברת ילדות, לא סתם אחת שאתן שותות הפוך-דל-חלש ביחד, בשבת בבוקר בנווה צדק. אם כבר לשתות איתה, אז ערק במרפסת, ובאמצע השבוע. היא תרגיע אותך, לא לפני שתגער בך; "רק כשיש צרות היא נזכרת בי זאת".
אתן יושבות במקום הקבוע, היא מעשנת ואת מגלגלת, ושתיכן חדורות מטיבציה לפתור את התסביכים הקיומיים שלך.
כך מבלי משים, הרצון לעשות משהו, כופה את עצמו עלינו בסופו של דבר. הוא יכול לבוא בדמות התקף חרדה, או בדמות יום שהתכנס אל תוך עצמו. בחלום שהתעוררנו ממנו מאושרים, או בריח האדמה כשגשם.
זה דבר מסובך זה, לעשות משהו.
נראה לי שאוותר?
ציור: Out of Work or Nothing Doing - Ralph Hedley, 1888
שלום חבר.
תמיד חשבתי שאנשים שאני מכירה חסינים...
תמיד אמרתי לעצמי שלי זה לא יקרה.
אני, אני לא אכיר חייל שנהרג למען המדינה, כי אני, אני אופטימית.
אבל מה לעשות שבמדינה שלנו אופטימיות זו רק מילה של תקווה.
אז כן, רגע לפני שעליתי למטוס לאמסטרדם, לכיוון הבית שאני כל כך מתגעגעת אליו - אל הארץ שלי ישראל (בגלגול הקודם שהייתי נוודת בעולם).
בדיוק אז שלחו לי תמונה ושאלו אם אני מכירה את הבחור, ישר עניתי שברור! בחור מדהים.
ובאותה נשימה שמעתי משהו שלא שיערתי לשמוע...
הוא נרצח בדם קר תוך כדי שהוא מגן על המדינה שלנו - הבית האמיתי.
בטיסה שארכה 13 שעות מארגנטינה, בכיתי כמו ילדה קטנה.
נזכרתי בשיחות שלנו.
כמה דומים אנחנו,
שנינו היינו בבית החייל בירושלים תקופה קצרה,
שנינו הגענו מבית שמש, ממשפחות חרדיות.
שנינו האמנו שאפשר לשרת את המדינה ותוך כדי לכבד גם את המקום שממנו הגענו.
אני אישית כיבדתי רק כשהגעתי לעיר,
אבל אתה כיבדת כל כך והשארת את כל הסיממנים החרדיים.
בחרת לתרום במסגרת שתכבד גם את משפחתך.
דיברנו על כבוד... על זה שהייתי עצבנית שבארוחת שישי קמו חבר׳ה צעירים ולא פינו את הצלחות שלהם.
על זה שלא הגיוני שאנשים מבוגרים ממנו יפנו לנו את כלי האוכל.
ואתה הסכמת איתי ואמרת לי שאין מה לעשות חוץ מלהוות דוגמא אישית...
ואתה, אתה בהחלט היית דוגמא!
תודה על שזכיתי להכיר אדם כמוך.
תודה על דברים שלמדתי ממך...
היה שלום חבר.
תנצב״ה
רב״ט יוסף כהן.
נפל בפיגוע בגבעת אסף.
יומני קורונה / בימים אלה
פרק נוסף ביומני הקורונה של לביא.
מגיפה עולמית, לה ניתן שם סקסי בצורה מחשידה, משתוללת בעולם, ובאיטליה כבר הפסיקו לספור חולים ועכשיו סופרים שם מתים. ראיתי בחדשות. ביבי שלנו, כמו שמתנסחות בחורות מסוימות, מטפל במשבר כמו שצריך. בהתחלה סגרו את הגבולות בזה אחר זה כמו דומינו. סין ועוד מדינות מזרח רחוק, איטליה, ספרד, ועוד ועוד. אמנם התעכב קצת ביבי מלסגור גבול עם ארצות הברית כי בכל זאת, כולם יודעים שלייבש את טראפ ולהוציא אותו אהבל (בחייאת, הוא התכחש למגיפה בעוד שהיא מתפשטת במהירות שתמונת סלבס עירומה מונפצת ברשת) יכול להיות מסוכן יותר מהקורונה עצמה ובכל זאת, גם את הגבול עם טראמפ סגרו ואין יוצא ואין בא. אחרי זה התחילו בידודים למי שנדבק, או ששהה ליד מי שנדבק, או שיש ספק אם היה, במקום בו היה חולה שנדבק. בידוד פירושו: שוכבים במיטה שבועיים ונעשים מומחים לנטפליקס ובמיוחד לתחום הסדרות האפוקליפטיות כמו 'וירוס קטלני'. בשלב הבא סגרו מקומות הגורמים ל'הדבקות המוניות'. ככה, הסבירו המומחים מהקופסא, נרויח זמן לפני שהעליה בשיעורי התחלואה תהיה 'גיאומטרית'. ובכלל זה סגרו לי את המסעדה. היא לא שלי, אבל היא שלי במובן ששם ביליתי - בהחלט אפשר לומר - תקופה. ולמרות שטכנית, אני בחופש ולא שש לדבר על העבודה, אני מוכרח לספר: בערב האחרון, עובדי המטבח (שירדו לעם) והמלצרים והמלצריות הצטופפו יחד בשולחן שתים-עשרה ובהו מרותקים בסמארטפון שנשען על מלחיה. מתוך המכשיר בקעה דמותו של נתניהו, מכריז בקול בס שסוגרים אותנו. מי שסירב להאמין, קיבל מהמציאות הוכחות מידיות בדמות טופסי חל"ת שחולקו בינינו על קרע נאום הפרידה שנשא הבעלים. "אני אוהב אתכם מאוד, אנחנו עוד ניפגש, הכל יהיה בסדר, אתם צריכים לשמוח! תמלאו את הטפסים!" יוצר אווירה של מסיבת סיום וגורם לאחת המלצריות לאבד את זה קצת ולהתפרץ בבכי. אפילו חמודי, הטבח הערבי שמת עלי למרות שהצבעתי ליכוד פעם שעברה, שלוחץ לי תמיד את היד בסוף משמרת ועושה לי כבוד ומחווה של שלום אישי - לא 'בי לילה טוב' כמו שהוא זורק לכולם – ויתר על הפריוילגיה ונעלם עם שלום עצוב ומרוחק. תהיתי עד כמה המקום הזה הוא עבורו בית שני, מלבד ביתו שבכפר. # # # בימים אלה, על פי ההנחיות המעודכנות, היציאה המותרת החוצה היא רק אם יש לך כלב שאתה משחרר קצת לטיול, או יציאה לצרכים חיוניים לקנות אוכל ותרפות, או לעשות ספורט. לבד כמובן. בימים אלה, כל מי שיש לה חבר והיא שוקלת לשדרג אותו לדגם קשוב או מכיל יותר, מוטב לה לדחות את התכנונים עד להודעה חדשה. ברור לך שאת לא תכירה מישהו חדש, למה איפה תשבו בדייט-ראשון?? לאן תצאו? הכל סגור, הספסל למטה נראה מלוכלך משתן של כלבים, ולהביא את בר המזל לחדר שלך אפילו לא אחרי הפגישה הראשונה, אלא לפגישה הראשונה עצמה! זה כבר מוגזם לגמרי. אמנם את אוהבת חשוף אבל את בפירוש לא זונה. אם אני רוצה זין בתקופה הקרובה, אמרה לעצמה כל מי שיש לה חבר והיא מתכננת להיפרד ממנו, מוטב לי לשמוח במה שיש. בימים אלה הסטלנים מתרוצצים מבוהלים ומנסים להתארגן על כמות. יש דיבור חזק על סגר, צבא, ולעשות פה מדינת משטרה כמו באיטליה. כאילו לא מספיק שקשה למצוא כיוון טוב בעיר הזאת כמעט כמו אהבת אמת. אז התארגנתי גם אני על שקית, כי אני אדם זהיר, אבל כיוון לאהבת אמת - אפילו לא טרחתי לחפש. <<< לפרק הקודם
ההגדה שלי לסוף העולם
פעם כשהייתי קטנה בליל הסדר הייתי אומרת את ״כנגד 4 בנים דיברה התורה״ כשאני על הכיסא הכי גבוה שהוסב זמנית לבמה.
בסוף הייתי מגיעה לבת החמישית הכי טובה שהיא לא נכללה כלל באחד מהארבעה, והיא שאלה האם גם שנה הבאה נחגוג ככה? והתשובה תמיד לא איחרה מלהגיע. כן, גם בשנה הבאה נכריז ״עבדים היינו במצרים ועתה בני חורין״ - חופשיים ומאושרים.
השנה אמנם אני כבר לא אותה ילדה קטנה אבל פתאום משום מקום צצה לי שוב אותה הקושיה,
מה יהיה בשנה הבאה?
יש תחושה כזאת שסוף העולם הגיע,
כמובן כל אחד והאמונה שלו.
ישנם שיגידו שמשיח מחכה כבר בפתחה,
אחרים יאמרו שזה סך הכל עוד תקופה
ויש שיקבעו שהאנושות מיצתה את עצמה.
אז רגע לפני שגם אני משייכת את עצמי לאחת הקבוצות האלו או לכולם ביחד,
יצאתי לחקור ארבעה טיפוסים
כמעט כמו ארבעת הבנים
(במרחק כמובן של 2 מטרים).
הראשון היה זה שכבר מלפני חודשיים הצטייד במחסן של מים, שימורים, עופות קפואים וטיטולים.
השני הצטייד מהר בעוד כמה מכשירים טכנולוגים כתחליף של ביביסיסטר או סתם כדי שיהיה לו יותר נוח.
השלישי קנה יינות ומקפיא מפוצץ בגלידות.
והרביעי אמר לעצמו שכלום לא קרה וקנה רק בנוסף עוד מנה חמה.
וכמו אותם 4 הטיפוסים גם אצלינו היו כאלה שדחפו בתורים והראו שסוף העולם גורם לנו להוציא את כל השדים!
יש כאלה שישר התנדבו לעזור לקשישים לקבל גם בימים אלו מצרכים.
ובמקום אחר היו כאלה שהביטו מהצד בלגלוג מרושע, ולעומתם, כאלה שישר נכנסו לפאניקה עצומה.
יש את אותם אנשים שהתחילו את הבידוד הביתי לפני חודשיים והיו אחרים שהתחילו עם כולם בידוד המוני לפני שבועיים.
ואני, אני כבר מזמן שאלתי את אותה השאלה מה יהיה בשנה הבאה? מה יוביל הרגשת סוף העולם הזה? האם תרבות הצריכה תרד? ואולי טיסה כבר לא תהיה חלום ממוצע? האם נחזור להיות שוב עם דביק גם בחורף? או אולי נאמץ כמה גינונים כאילו אנחנו באמת מינימום בני מלכים?
לא יודעת מה יוביל יום אבל יודעת שהוא לא יראה כתמול, שלשום.
צילום: דבורה עמית
סיאם ריפ, קמבודיה
יומני קרונה / לכתוב
דוקא עכשיו, בשגרת הבידודים, רבים מוצאים את עצמם מטפסים לבויידם ושולפים ממנו תחביב מאובק שהודחק. המגזין בסדרת אייטמים אותנטית, מביא את הגיגיו של לביא, צעיר מהמרכז, הטוען כי קורונה עודדה אותו למשהו ישן וטוב: לכתוב.
הרבה זמן לא הייתי פה. בעולם האותיות והדף הלבן בו אתה מזקק רגשות למילה, משפט, קטע. אתה חייב שיהיה לך כישרון לכתיבה אחרת אתה כמו הנשמות האבודות האלה שתמיד חלמו לעשות א' ובסוף עשו ז'. כמו הייטקיסט אחד שהכרתי (דרכינו נפרדו כשהוא התחיל עבודה של גדולים וזה פגע לי בדימוי העצמי) שהיה גיטריסט בחסד עליון, פנאט של ג'ימי הנדריקס, חלם על להקה אבל מצא את עצמו בגיל 29 ממוסמר לכיסא כמו פוחלץ. עיניים מתות. טייק אווי. פקקים. חרדות. ציפרלקס. אתה חייב לאהוב את הדבר. כתיבה. ואתה חייב את התנאים שישברו את עולמך, לא ישאירו לך טיפת רצון להישאר בו, וידרבנו אותך לצלול במחשבות מול מחשב ומקלדת, עט ומפית, – ולעזוב את הכאוס ולשוב אל המדיטציה הזאת, שמסדרת לך את תחושת הבלבול והכאב במעמקי הבטן לקטע, בו אתה מספר למשל איך היכרת אותה, למה אהבת אותה ואיך איבדת אותה. ואתה לא עושה את זה כי לדעתך, כבר ניסית הכל ו''הכתיבה זה הדבר היחיד שאולי יציל אותי מלחזור למלצר'' ולא בגלל ש "אני מרגיש שהאישיות שלי חומקת ממני כשאני לא כותב" ובטח לא כש-"אני התקמבנתי להיות כתב שמכתיבים לו מה לכתוב ואני עושה ים כסף". לא. אתה כותב לראשונה, או חוזר לכתוב אחרי הרבה זמן שלא, כמו במקרה שלי, כי החיים שלך הם גל שמתנפץ ויודע להתנפץ, רק למחברת עֶפְרוֹן שכנראה ממוחזרת מנייר טואלט מחורבן תרתי משמע ושבדיוק כמוך, ראתה ימים יפים יותר. אתה חוזר לכתוב כי אתה מרגיש שאין לך מפלט אחר, שכמו סכר אתה אוגר ואוגר ואתה תוהה שמא נהיית מסוג הסכרים האידיוטים שלא הקשיבו כשעשו תדריך-לסכרים-מתחילים, והסבירו עם מצגות פאוור-פוינט זולות אך ברורות: שאפשר לכתוב! זאת אומרת, לשלוח יד ארוכה אל מעמקי המצולות ולשחרר את פקק האמבטיה הענקי. שניתן להקל על המעמסה. שאפשר לעשות סדר. שנים שנכנעת לפחד ה"אני כבר לא זוכר איך עושים את זה", פחד שעצמו לבש מסיכת עצלנות ושיכנע אותך להאמין שאפשר להסתפק בשיוט מחשבות אקראי ולא מבוקר, מבלי להתנגש במציאות ולאבד בעקבות התאונה חלקים הכרחיים ממטוס המחשבה שלך. עד שמגיע רגע. סביר שזה יתרחש בשעת לילה מאוחרת, סביר שתהיה עייף ומותש, הגיוני אם גם אפוי קצת, אבל אתה תמצא את עצמך גורר את גופך היגע בשארית כוחותיך אל הדף והעט הקרובים אליך גיאוגרפית, מניף מנוף של כוח רצון, מרים את היד הכותבת שלך ומשרבט בכתב של מישהו שיודע לקרוא את העתיד: 'אם אני לא כותב – אני מת'. "מרגע זה" כמו שאמר לי הפסיכורופא, "תסבול מאולקוס מצפוני, אתה תכאב מידי פעם, זה ימשך ככה זמן מה ובזמן זה תצטרך להחליט האם אתה מעדיף להדחיק את רגשותיך ולתת לאולקוס להחלים לבד, או שפשוט".. "או שפשוט תכתוב" השלמתי את מסקנתו המתבקשת, אותה חזיתי הרבה לפני שקבעתי אצלו את התור. לא מיהרתי להחליט, עד שאתמול ידעתי שהרגע שלי הגיע. קורונה הגיעה. לפרק הבא >>> צילום: לביא טיחונוב
משהו שונה
מצאתי את עצמי לראשונה בגיל 22 מתחילה להכיר משהו שונה.
זה היה ביום הראשון באוניברסיטה,
חיפשתי את מבטה של המנהלת ישירות לאורכה של החצאית שלי, אך זה לא קרה.
חיפשתי את כללי התקנות שיקבעו לי איך יראה אחר הצהריים שלי, אך זה לא היה.
חיפשתי את השעה בתחילת היום שבו אני מתפללת להצלחתי, אך זה התאדה.
חיפשתי את הכינוסים הסתמיים של עוד יומולדת לאדמו"ר שלא הכרתי, אך זה הוחלף במסיבה מגניבה.
חיפשתי להוכיח שהגרביים שלי הם 70 דייניר, אך השארתי אותם בבית.
חיפשתי את המוכר, אך הוא לא דפק בדלת... וגם לא בחלון.
וגם לא הגיע בשבוע לאחר מכן, אז נשארתי בשונה והתחלתי ללמוד עליו וממנו.
אז בסוף הסמסטר הזה ולקראת תקופת המבחנים אני מגיעה עם שוני
אבל עם חלום ענק לצמצם את הפערים וללמוד גם מהשונה, מהלימודים החילוניים.
בתמונה: Cyber Horse 2016, אוניברסיטת תל אביב
צילום: דבורה עמית
יוצא וטוב לו
בתחילה, כשיצאתי בשאלה, היה לי קשה לשוחח עם חרדים.
כמעט ניתקתי קשר עם כל חברי מהעבר הלא רחוק. משהו במבט המרחם שלהם, היה שובר אותי. במידה מסוימת הרגשתי מגורש.
כאילו לא אני הייתי זה שיצא בטריקת דלת.
היום הכל כל-כך שונה.
היום אני זה שמתבונן בהם במבט מרחם, כעל כלואים בכלוב מחשבתם. היום אני לא מרגיש שנאבדתי אלא הם נראים לי אלה שמאבדים את החיים שלהם, החד-פעמיים, הקצרמרים. היום אני יוצא וטוב לו, אבל לא תמיד הייתי.
כשאתה מגיח לעולם בפעם השנייה, היא חסרה לך, אלוהים יודע כמה, הגלולה האמונית. אלוהים לא מחבק אותך יותר, ולא שומר עליך. וזה מפחיד.
אבל אחרי שהבשיל בך פרי הספק – אתה מחוסן והגלולה לא תעבוד יותר לעולם.
אתה יוצא למסע חדש, ארוך, יש שיגידו אין סופי.
זה לא נכון.
מיטיבי הלכת וברי המזל מגיעים לסוף המסע.
ומה יש שם? בעיקר השלמה.
השלמה עם החיים האלה, חסרי המשמעות.
השלמה עם פחד וחוסר וודאות.
ואולי גם אושר. כן, אושר.
אושר מהידיעה, שאין בי שום פסול. מעולם לא היה.
אושר מהזכות להיות יצור תבוני בקוסמוס הזה. גרגיר חול אפסי, שמסוגל לחוות, להתאהב, לסלוח, ומי יודע? אולי גם לשנות משהו.
זה הרבה יותר מרגש,
מלחיות בתחתית ההיררכית בה חיים מאמינים.
בסוף המסע אתה מבין, שרק אתה זה שינתב את הרפסודה שלך ימינה או שמאלה, ורק אתה תחליט בשבילך מה טוב לך.
בסוף המסע אתה מבין, שאתה הוא האלוהים.
אז אני יוצא וטוב לו,
ומה אתם?
שייקה
חלפו שלוש שנים...
בכל פעם שאני חולף בכביש גבעת שאול בית זית, אני נזכר בו, בשייקה, ותכף תבינו למה. הוא היה הדבר קרוב ביותר למה שקראנו אז בישיבה 'חוזר בשאלה'. אהבה גדולה היתה לו, לדבר ב'לימוד', ובכל נושא תורני שהוא. ובעיקר לשקוע בעיון בספר 'קצות החושן' או 'קצויס' בעגה הישיבתית, כשסיגריה נצחית תלויה לו בזוית הפה, בפוזה אופיינית. אבל בלילות, הוא הוריד את הכיפה.. והלך לנגן בגיטרה בס שלו עם להקת רודיג'יה, במועדונים האפלים של ירושלים. ולא היה מאושר ממנו. וואוו... איך הוא אהב מוזיקה. כל מוזיקה. עם העדפה לג'אז, ופאנק רוק כבד, הכי כבד שיש, והתענג על זה... בבקרים 'חילטר' כמלצר בקפה עגנון, ולתדהמת הבנות שעבדו שם, לא נענה לחיזורן... והוא לא היה כמו אף בחור ישיבה שהכרתי. היו לו עיניים ירוקות, מבריקות וטובות שהיית יכול לטבוע בהן, ולו בגלל העומק. ישותו אמרה, עצור! יש כאן משהו אחר, ולא רק אחר אלא גם משהו... מפתה... זיכרון הילדות שלי ממנו, ילד חרדי עם מכנסי גומי, ולשון פאותיו מבצבץ בהגזמה מאחורי האוזניים, נשרך אחרי אביו המגיד שיעור של הדף הַיָּוֹימִי ביציאה מבית הכנסת צא"י בשכונה שלנו, וכבר אז היה נראה לי כחידה. לא עוד ילד. מין עוף מוזר. נרקומן של לימוד, ידע ואינטלקט. עילוי. גיק מחשבים. התפעל ממילים סתומות בפיוטי הסליחות, ושלט בתוכנות על ובשפת המחשבים. ותמיד תמיד ידעת, שלא ידעת את כולו. וזה למרות שהוא לא היה בונקר. הוא היה חברותי, רגיש וממיס לב באישיותו. ביום שלישי השישי בדצמבר אלפיים ושש עשרה, מישהו ראה אותו ביער בית זית, כשראשו מונח בזוית משונה, והוא תלוי על עמוד חשמל... במותו לא הפך למרטיר ולא לְיֶשׁוּ... ואין כמעט מי שיספר שהיה כאן פעם מישהו שקראו לו שייקה, ו... וכל מה שנשאר ממנו זה, זיכרון חולף במוח עייף.הכותבים שלנו
הניוזלטר שלנו
קבלו את כל הכתבות הכי מענינות והכי חדשניות ישירות למייל
קצת על התקופה...
מגזין "התקופה" מביאה אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
