אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה פגשתי יוצאת!
אם להיצמד להגדרה הוויקיפדית, פגשתי ודאי אין-ספור לפניה ורבים כדוגמתה סבבוני, שמא הייתי אחת כזאת בעצמי. לא שמרתי שבת אז, וחזותי הייתה חילונית למדי. עד היום תמהה אני למה דווקא אל מול זאת נפעמתי ואמרתי לעצמי בקול: "וואיי, הנה דתל"שית!"
הייתה זו תקופה של לפני יותר מעשור, הלכתי לי בעולם בתחושה מסוימת של בת חורין, למעט אחזקות שוטפות של תשלומי דירה, מיסים, עבודה וחברה. לא בגבהים ולא בקרקעית, שורדת פלוס.
גם מבחינה רוחנית לא היו תנודות קיצוניות, התהליך שלי התפרש על פני שנים, אם לא עשורים. הקונפליקטים הנושנים כבר דהו מפאת חוסר תרגום למציאות יום-יומית, חיה בחוויה, בהוויה, משתדלת להישמר מהדיוטות התחתונות, כי רק שם מתחוורת לי מציאות היותי האחראית הבלעדית על עצמי. כך שאם כבר ביצעתי את הנטישה, שלא יהיו פדיחות! אני חושבת שהדבר העיקרי ששמר עליי מפני נפילות הייתה הבושה שמא לא אשרוד את העצמאות הזאת.
מה גם שהרגשתי שהתחושה ההישרדותית היום-יומית מזוהה בצורה שווה עם המציאות של כל אדם באשר הוא, ללא היבדלות מטעמים אלו או אחרים. אני אדם אמיתי, תפקידי הוא לשרוד, וכל השאר – בונוס.
באותה התקופה היינו חבורה של ארבע בנות, החברות הכי טובות. כולנו היינו פליטות הקהילה והמוסדות החרדיים, לא הזדהינו כיוצאות. אני חושבת שבגלל העובדה הפשוטה שזה פשוט לא העסיק אותנו יותר מדי, לא הגדיר ולא הוביל ולא תרם. מבחינתנו, היינו סקרניות מדי לחיות את החיים עצמם. למעט אנקדוטות הומוריסטיות פה ושם, אפילו לא העלינו את הנושא בפוגשנו אנשים מרקע חילוני, בייחוד בהתחשב בכך ששתיים מאיתנו עוד בכלל שמרו שבת.
אז בשבת ההיא, לפני 12 שנה, פגשנו את הדתל"שית ההיא, וכנראה זו הפעם הראשונה שהכרנו מישהי שכנראה עונה להגדרה הזאת. לכן נפעמנו.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
התקופה
אילו הוציאנו - והלוא הוציאנו!
נהורא שגב
אותיות פורחות
י. צרויהזון
עכשיו זה מדעי! הסרת הכיפה היא הגורם היחיד והוודאי לתופעה הרווחת של בריחת אותיות מהמוח.
ההוכחה החד-משמעית
מי מאיתנו לא נתקל בתופעת האותיות הפורחות באוויר? מי לא ניסה להסתתר מאימתה של האות אל"ף (א') שהתעופפה במרחק לא גדול מהקרקע, גדולה ומאיימת, מחוללת הרס כמו אשמדאי בזמניו היפים ביותר, או מיהר להימלט כאשר האות בי"ת (ב') חגה לה באוויר וביאשה אותו בזוהמה.
צוות מדענים מאוניברסיטת המקובלים בצפת הקדישו את מיטב שנותיהם לחקר התופעה המדאיגה, ואף זכו למימון מוגבר בשנים האחרונות, בשל התפשטותה. שיטות המחקר כללו ניסויי מעבדה, שאלונים פתוחים וסגורים, קבוצות מחקר מובחנות ומדויקות, תצפיות, קריאה בכוכבים וירידה לפשר חלומות. כל אלו הובילו למסקנה חד-משמעית, שהובהרה פעם אחר פעם בכל אחד מהמבדקים: ברגע שהכיפה מוסרת מהקרקפת מייד מתחיל תהליך בריחת האותיות, ואילו השבתה לראש עוצרת את הבריחה.
קשה לומר שהממצא התקבל בהפתעה. הלוא בריחת האותיות לאחר הסרת הכיפה היא סיכון ידוע משכבר הימים. עם זאת, מעניין להבין מה ההסבר המדעי מאחורי התופעה: "בין עצמות הגולגולת מצוי המוח", מסביר ח.כמולוג, המדען שהוביל את המחקר רב-השנים, "במוח מצויים תאי זיכרון שבהם מאוחסנות אותיות הא"ב. אולם שאיפתן הבסיסית והטבעית של האותיות היא לצאת מהמוח ולהסתובב בעולם. במצב תקין מה שעוצר מבעדן לעשות זאת זו הכיפה. הכיפה המהודקת לראשו של האדם סוגרת למעשה את פתח המילוט של האותיות, ובכך מותירה אותן בתוך הראש". ח.כמולוג מציין שלדעת חוקרים מסוימים בצוותו כיפה עם סרט היא המחסום האפקטיבי ביותר, אך לדבריו עוד לא נאספו מספיק ראיות לאישוש תיאוריה זו.
"בהיעדר מחסום הכיפה", ממשיך ח.כמולוג ומנופף בשלל מסמכים תומכים, "האותיות פשוט משתחלות החוצה ומשתוללות, ואת האסון כולנו רואים". הסבריו של המדען מבהירים מדוע באזורים מסוימים בארץ, למשל מעל העיר תל אביב, נמצאו כמויות חריגות מאוד של נשורת אותיות ומדוע פרסמה אוניברסיטת המקובלים אזהרת מסע למקומות מסוכנים כמו אלו, וציינה כי קרינת האותיות עלולה להביא למצב של עודף מידע מסוכן.
סיפורי מקרה
בחרנו להביא שני סיפורים, מתוך עשרות אלפי המקרים שנבדקו במהלך המחקר, הממחישים את היקף התופעה ומעוררים תקווה באשר למניעתה.
דבורה (שם בדוי, כמובן) מבני ברק מספרת: זה קרה בשבת אחר הצוהריים. יצאתי עם ילדיי הקטנים לגן השעשועים, כמו בכל שבת. ילדות התנדנדו בנדנדה, ילדים התגלשו במגלשה, וליד הקרוסלה התנהל תור לא מסודר. הכול כרגיל. שום דבר לא הכין אותנו למה שעומד לקרות. פתאום אני רואה ילד כבן 4, שובב קצת, שמסתובב ומפזז בצעדים רחבים מדי, ומניע את הידיים לכל הכיוונים. וככה, פתאום, הוא העיף לבן שלי את הכיפה מהראש. אני דוגלת באחריות אישית, אז חיכיתי שהבן שלי ישים לב שהכיפה כבר לא על ראשו, אבל הוא לא שם לב. פתאום הבחנתי באות אל"ף גדולה שמשתחלת לו מאמצע הראש. כבר לא יכולתי לעמוד מנגד, צרחתי בכל הכוח: "תחזיר את הכיפה, תחזיר אותה תכף ומייד! האל"ף-בייע"ס בורחים לך מהראש!"
הילד שלי כל כך נבהל, הוא רץ אליי בדמעות ואמר, "...ני ל... יודע מה ...ת רוצה, ...מ..., למה ...ת צועקת?"
הייתי המומה. הבנתי שזה מאוחר מדי, שהא' ברחה לו לבלי שוב. למרבה המזל, התאוששתי מהר ורצתי להביא לו כיפה אחרת מהבית, לפני שגם האות ב' תברח לו מהזיכרון.
בעקבות המקרה המצער דבורה החליטה לפעול בכול כוחה ומאודה למען העלאת המודעות הציבורית לנושא, ולהתריע מפני הסכנה החמורה הטמונה בהסרת הכיפה ולו לרגע אחד.
סיפורו של מנחם, תושב אחת הערים הדרומיות, מבהיר מהו מסלול החתחתים שעובר מי שתלמודו נשכח ממנו. כיפתו של מנחם נפלה מראשו באחד הלילות, וכשהוא קם גילה כי כל האותיות ברחו מראשו. מנחם נאלץ לשוב לכיתה הראשונה בחיידר, להתיישב על כיסא קטן בהרבה ממידות ישבנו, ולהתחיל לשנן את האותיות יחד עם בני השלוש. קשה לתאר את עוצמת הסבל, עוגמת הנפש והמחיר הכלכלי והרגשי שנגבה ממנו בשל. גם מנחם נרתם למיגור התופעה, והוא כיום מרצה בגני ילדים, מדבר איתם בשפתם ומסביר להם מדוע עליהם להקפיד שהכיפה לא תרד מראשם אף לא לרגע. את קירות משרדו של מנחם מעטרים מכתבי תודה של ילדים מכל רחבי הארץ.
חרף מאמציהם של דבורה, מנחם ואנשים ונשים רבים אחרים, לא נרשמה בלימה משמעותית בהיקף התופעה, אלא להפך. המחקר נמשך.
הפיתוחים העדכניים ביותר:
במהלך עשרות שנות המחקר נערכו גם כמה ניסיונות להתמודד עם התופעה בדרכים אלה ואחרות. איגדנו עבורכם את היעילות שבהן:
שיר מנע
במצבים שבהם הכיפה הוסרה מהראש ויש חשש ודאי לדליפת אותיות, על הנוכחים בחדר לשיר את הפזמון הבא:
גוֹי, גוֹי, גוֹי,
מַשִי גוֹי,
האָסט אַן עַבֵירֶה,
גֵייט אַרוֹיס דִי תֹּורֶה
(בעברית: גוי, גוי, גוי, משי גוי [אין תרגום הולם למילה "משי" בהקשר זה] יש לך עבירה, התורה יוצאת).
ב-145% מהמקרים שבהם הפזמון הושר לא חלה דליפת אותיות. יותר מכך, הכיפה הושבה לראש תוך שניות אחדות ולא הוסרה ממנו עוד למשך יממה שלמה לפחות.
את ההסבר לפתרון המועיל הזה מספק חבר צוות בכיר בחטיבת המחקר של האוניברסיטה הקבלית, פרופ' ח.רטוטים. "מדובר למעשה במשוואה בעלת איברים מעוררי הרתעה, שילוב של המילה הקשה 'גוי' עם המילה מעוררת הצמרמורת 'עבירה' מייצר תדר שמשנה את האווירה באחת, קושר בין האדם לכיפתו ובכך נמנעת זליגת האותיות".
עמיתו של פרופ' ח.רטוטים, פרופ' ארימטוס ג.וזמאות, מבקש להדגיש כי מסתובבים בשוק נוסחאות בלתי מאומתות המתיימרות לחקות את השפעתו של השיר, אך בשום ניסוי לא שוחזרה רמת ההצלחה שהושגה בשירת הנוסח המקורי.
הפתרון האורגני
פתרון זה נמצא בהישג ידו של כל אחד. ממש בהישג ידו. בשעת הצורך יש להניח את היד על הראש המגולה, בדיוק באזור התושבת של הכיפה, ובכך לעצור את דליפת האותיות עד להשגת כיפה תקינה.
עצת גדולים
כנהוג וכידוע, אין לסמוך על חידושים ופיתוחים בכל נושא שהוא. ועל כן, בשעת הצורך ובמקרה חירום, יש לפנות לדוד היודע כול, או לאח הגדול.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
קריאה משפחתית
יעקב גולדברג
המלצות הקריאה של יענקי גולדברג
לפני כ-150 שנה הוכרז בפתיחה האייקונית של "אנה קארנינה" שכל משפחה אומללה בדרכה שלה, ומאז המציאות – או לפחות זו המשתקפת בעלילות הספרים – אכן ממחישה שהאומללות המשפחתית פנים רבות לה. אל מול גלגוליו והתפתחויותיו של מוסד המשפחה, שמקבל פנים חדשות מדור לדור, נדמה ששלל המורכבויות והאתגרים יכולים להיחשב כעוגן היציב והמחויב בכל משפחה ומשפחה כמעט, מורכבות שמכילה כמובן לא מעט אושר, כוח ומשמעות.
הנה 5 ספרים נבחרים מהשנים האחרונות, שמתעסקים ובוחשים במשפחתיות, בהשפעות שלה על חייו ועל בחירותיו של היחיד, ובכוחה הקיומי וההרסני כאחד על מי שאנחנו.
לחסל / מישל וולבק / 2022
פול, גיבור הרומן, הוא יועצו ואיש אמונו של שר האוצר הצרפתי ובנו של עובד בכיר לשעבר בשירות הביטחון. החיים שלו לא הולכים לשום מקום, הוא חי עם בת זוגו פרודנס בבית משותף אך בחדרים נפרדים, וכבר שנים שאין ביניהם שום קשר רגשי או גופני. התפרקות משפחתו היא הציר שמניע את העלילה, והיא כוללת את אביו החולה והמשותק, את ססיל, אחותו הדתייה, ואת אחיו אורוויל, שנשוי לעיתונאית בינונית שלא סובלת את פול.
על רקע מזימת טרור עולמית ובחירות לנשיאות צרפת, ולקראת יום הולדתו ה-50, פול עובר מסע חניכה וחיבור מחודש עם משפחתו המורחבת בכלל, ועם בת זוגו בפרט. פול, שמעיד על עצמו שהוא: "חש צורך שאינו יודע שובעה באהבה", משתדל להישאר אדיש לכול: "הוא עצמו תמיד הרגיש פחות או יותר פטור מן התשוקות השונות שמנה זה עתה, ושהפילוסופים מן העבר גינו כמעט פה אחד. תמיד תפס את העולם כמקום שהוא לא אמור להיות בו, אבל גם לא היה להוט לעוזבו, פשוט משום שלא הכיר מקום אחר" (עמ' 260). דווקא אותה אדישות מאפשרת לו להשביע, ולו במעט, את הצורך באהבה, ולשוב בפשטות לעצמו, לבת זוגו ולמשפחתו.
לקריאת פרק ראשון
זיכרונותיה של נערה מחונכת / סימון דה בבואר / 2011
הספר הראשון, מבין ארבעה כרכי אוטוביוגרפיה, שכתבה אחת ההוגות הפמיניסטיות הבולטות במאה הקודמת ובכלל, עוקב אחר זיכרונותיה החל מילדותה המוקדמת ועד תחילת שנות ה-20 לחייה, אז פגשה את ז'אן פול סארטר. הספר – שיכול לשמש מעין ספויילר לזוגיות המרדנית של שני אלו, שדחו את רעיון מוסד הנישואין לטובת מערכת יחסים פתוחה שהתבססה בעיקר על שותפות אינטלקטואלית ועל חברות עמוקה – מתאר את ראשית חייה של דה בבואר, שגדלה במשפחה בורגנית וקתולית, וכיצד הפכה לנערה סקרנית ומרדנית שהגיעה ללמוד פילוסופיה בסורבון.
התמסרותה לדת ניכרה כבר בגיל צעיר: "נמלאתי צדיקות; הקץ להתקפי הזעם ולקפריזות". וגם: "יראת השמיים המשותפת לנו קירבה אותי ואת אמא זו לזו... הפיכתי לילדה טובה הושלמה". וגם כעבור כמה שנים, כשזנחה את האמונה הדתית, היא עדיין טעונה ברגש דתי חזק: "אני רוצה לגעת באלוהים או להיהפך לאלוהים, הכרזתי". כילדה שגדלה לאם שסברה כי ייעודה של האישה הוא להתחתן בשידוך ראוי, ללדת ילדים רבים ולבקר באופן סדיר בכנסייה, היא מתענגת על ההתבגרות המרדנית שלה: "הברים ומועדוני הריקודים משכו אותי במידה רבה בזכות אופיים האסור. אמי לא הייתה מוכנה לדרוך בהם בעד שום הון שבעולם, אבי היה מזדעזע לראות אותי שם. מצאתי סיפוק גדול בידיעה שאני נמצאת לגמרי מחוץ לחוק". ותוהה, תהייה שתלווה אותה לאורך כל חייה: "איפה ניתן מקום, בחייהם הממושטרים של המבוגרים, לחייתיות הטבעית של החושים, של העונג?"
לקריאת פרק ראשון
אין מקום כזה / שפרה קורנפלד / 2022
ספרה השני של שפרה קורנפלד עוקב אחר עלילותיה של משפחת הרמן, ופורש, ללא רחמים, את התוצאה האומללה האפשרית של מעשים חסרי אחריות, במיוחד כאלו שאין מהם דרך חזרה, כמו הבאת ילדים לעולם. אידי ויהושע, הורים חרדים לשישה, מתגרשים ומחלקים ביניהם את הילדים. האב לוקח את הבנים, האם את הבנות. בשלב מסוים האם מחליטה להימלט עם שתי בנותיה הקטנות לאחותה בקנדה, והמרחק הגיאוגרפי משתלב עם הפערים האחרים שמתרחבים ומצטמצמים בין כל חלקי המשפחה.
קורנפלד, שגדלה בבית חרדי והעידה כי חלקים מהספר מבוססים על חייה האישיים, מתארת טרגדיה משפחתית מודרנית, שמסופרת מכמה זוויות ומערערת את ההיררכיה הברורה של יחסי הורים–ילדים. יש את יונה, האחות הבכורה שצריכה לדאוג לאחיותיה הקטנות ובין לבין מפתחת הפרעת אכילה ובורחת לניו יורק; פרי, התאום של יונה שמתגייס לצבא, ובראש כולם אידי, האם שמסחררת את כולם סביבה ונותרת חסרת יכולת לטפל בעצמה ובטח שלא בילדיה: "אחת-עשרה שנים צללתי בלי לעלות לאוויר. אחת-עשרה שנים של הריונות, הנקה, חיתולים ופליטות, ואפילו לא מחזור אחד שסיים את המסע מחוץ לגוף".
לקריאת פרק ראשון
הארגונאוטים / מגי נלסון / 2022
"איך להסביר, בתרבות שמקדשת הכרעה, שלפעמים הסיפור נשאר מבולגן?" (עמ' 66), כך תוהה הארי דודג', בן זוגה של המשוררת והסופרת מגי נלסון, שלא מזדהה לא כגבר ולא כאישה, בציטוט (אחד מיני רבים) בספרה של נלסון, הארגונאוטים. הספר, שיצא לאור לראשונה (2015), זכה למעמד של ספר מכונן בתרבות הקווירית של המאה ה-21, ומשלב תיאוריה ואוטוביוגרפיה, פרוזה ועיון ביצירה מתגלגלת, אבל ממש לא מבולגנת, כולל התנגדות והתנכרות לאידיאולוגיות היסודיות ביותר של החברה הסטרייטית. בין היתר, מוסכמת הבאת ילדים.
החלק האוטוביוגרפי של הספר מתמקד בעיקר במערכת היחסים המתפתחת בין נלסון להארי, תוך התייחסות מפורטת לחוויות הפיזיות של השניים, לרבות השינויים ההורמונליים שעובר הארי וההיריון של נלסון. הסיפור האישי נכנס ויוצא בינות לפסיפס פסקאות, ציטוטים ותיאוריות המשולבים בהרהורים חופשיים של נלסון על תשוקה וזהות, מיניות ומגדר ועוד ועוד. כן משפחה, לא משפחה – אליבא דנלסון, ה"אויב" הוא קיבעון יתר שעלול להוביל למצב הגנתי של קיפאון ולהתכחשות לכוחה של אמונה ולהשפעתה על היכולת להתמסר ולא להתחמק מהרצונות האותנטיים שלנו, שאומנם אינם חקוקים בסלע אך אל לנו להתעלם מהם ולהיוותר בשדה הפנטזיה, אל לנו לברוח ממה שטומן בחובו סיכוי לחיים ממשיים וממומשים.
קלרה והשמש / קאזואו אישיגורו / 2022
קלרה והשמש, הרומן השמיני של הסופר הבריטי זוכה פרס נובל קאזואו אישיגורו, מתרחש בארה"ב בעתיד לא מוגדר. המספרת, בגוף ראשון, היא קלרה, אישה מלאכותית שניזונה מהשמש וייעודה הוא לספק שירותי חברות מלאים למי שרוכש אותה. היא אומנם לא הגרסה המתקדמת ביותר בשוק, אבל ניחנה בכושר התבוננות מיוחד שמשתלב עם יכולות רגשיות מפותחות: "ככל שאני מתבוננת ורואה יותר, רגשות רבים יותר נעשים זמינים לי" (עמוד 97), היא מעידה על עצמה, וממשיכה למלא את תפקידה בחריצות.
דרך חלון החנות שבה מוצעת קלרה למכירה, היא לומדת על העולם שבחוץ, עד אשר רוכשת אותה ג'וסי בת ה-14, נערה חולנית שמזהה בקלרה משהו מיוחד. קלרה היא דמות "אנושית" באופן אפילו מעט משעמם. היא מתבוננת, סקרנית מאוד, מעט מוזרה וכמובן חברה מסורה. הבנאליות של דמותה מחדדת את השאלה העולה בהמשך העלילה – שעדיף שלא נפרטה כדי לא להרוס את חוויית הקריאה – הנוגעת בפחדים הגדולים ביותר וביחס שלנו לאהבות שמלוות את חיינו, על עוצמתן ושבריריותן. "אין שום דבר מיוחד כל כך בבת שלי", מצהיר אביה של ג'וסי, ועדיין, אפילו קלרה הרובוטית יודעת לומר שלא משנה כמה ננסה להתחכם, יש דברים שאין להם תחליף.
לקריאת פרק ראשון
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
שרה שנירר | מייסדת בית יעקב וממחוללות הפמיניזם האורתודוקסי
עקיבא גריןהמיתוס והפער
השעה שעת לילה מאוחרת. השקט הקסום ביער ירושלים מופר באחת. קבוצת בנות עשרה, מהטובות בסמינר, עליזות ושובבות, נכנסת אל היער. אחת הבנות מצוידת בגיטרה, חברתה בחליל צד. וכך, הרחק מעין כול, מתחילה המסיבה. הבנות לא מסתפקות בשירה ובזמרה, אלא יוצאות במחול. הריקודים הסוערים, מלאי שמחת הנעורים, נמשכים עד קרוב לעלות השחר. קיומו של האירוע הובא לידיעת ההנהלה הרוחנית של הסמינר, ואחת המורות הכבודות פנתה אל החוגגות ברוב כעס וחמה: “מה שרה שנירר הייתה אומרת על החרפה שאירעה? בשביל זה היא הקימה את בית יעקב? בשביל ריקודים והוללות? לאן עוד נגיע?" הממולחת שבחבורת התלמידות לחשה בקול: "אם שרה שנירר הייתה כאן, היא הייתה מצטרפת אלינו”. הארכיון מגלה שהתלמידה צדקה. על פי עדותה של נערה מהראשונות שהתחנכו ב"בית יעקב", חגיגות ט”ו באב – חג ריקודי העם המעורבים מימי המשנה – נערכו יחד עם שרה שנירר ביערות ליד סקאווה, הסמוכה לקראקוב. המסיבה כללה הליכה ביער לאור ירח ונאום של שרה שנירר ושל אחת התלמידות־מדריכות. הנואמת טענה בפאתוס ש”חג ט”ו באב שייך לנו, הנשים”. לאחר מכן פצחו הבנות בשירה ובריקודים. עוד על אירוע יוצא דופן זה ראו ברשומתה של נעמי זיידמן, "התחייה הפמיניסטית של ט"ו באב", באתר "הספרנים" – בלוג הספרייה הלאומית.מי את, שרה שנירר?
הקאנון החרדי צנזר חלקים מהותיים ורבים מחייה ומפועלה של שרה שנירר, יומניה המפורסמים נערכו באופן מגמתי. מהיומנים המקוריים עולה דמות שונה מזו שמנסים להציג בבתי הספר החרדיים. את מה שלא מספר היומן השלימה לי תלמידה אחת אדיבה, בריאיון שערכתי עימה לפני שנים מספר. פניה הטובות ואדיבותה של אותה תלמידה חביבה ונעימת סבר לא ימושו מזיכרוני. מלבד הריאיון איתה וכתבתה של סוכצ'בסקי־בקון במקור ראשון, שנעזרתי בה רבות בכתיבת מאמר זה, הסתמכתי גם על ספרה המיוחד של פרופסור נעמי זיידמן, שהיא בוגרת "בית יעקב" בעצמה: שרה שנירר ותנועת בית יעקב, מהפכה בשם המסורת. צירוף הדברים מעלה את התמונה הבאה: שרה נולדה בקראקוב למשפחה חסידית ענייה, אשר מנתה עשרה ילדים. בשל העוני העצום נאלצה שרה לעזוב את בית הספר ולעזור בכלכלת הבית, אך התחננה להוריה שייתנו לה להשלים את בית הספר היסודי. הוריה הסכימו. את השכלתה הגבוהה נאלצה שרה לרכוש באופן אוטודידקטי. שלטונות פולין הרשו לבני המעמד הנמוך להשתתף בהרצאות בתור שומעים חופשיים, והנערה הסקרנית ניצלה את זה היטב. היא הקפידה להשתתף במסלולי ההרצאות האלו על תרבות גרמנית, על שירה ומחזות. רעיונות על מעמד האישה החלו לעלות בפולין הנחשלת, ושרה ינקה רעיונות אלו מפי מוריה הנוכריים. כבר באותם הימים התבשלו בה דעותיה הפמיניסטיות. בהיותה בת 20 כתבה ביומנה: “האידיאל שלי, אי־שם במעמקי נשמתי, הוא רק לעבוד למען אחיותיי! […] לו הייתי יכולה לשכנע אותן יום אחד מה המשמעות של להיות אישה יהודייה אמיתית, לא רק למען האימהות שלהן או מפחד מאבותיהן, אלא רק מתוך אהבה גדולה לבורא עצמו […] לו הייתי יכולה לחיות עד שאיהנה לראות את תורתי נכנסת לבתים של אותן נערות יהודיות […] האם אני יוצאת מדעתי? […] איך אנשים היו צוחקים עלי, איך הם ידברו עלי!? איזו ילדה חסידית מטופשת!" בהיותה נערה רווקה, חופשייה מעול בית ונישואין, השקיעה שרה זמן רב בלמידה ובביקורים בתיאטרון הפולני. התרבות הפולנית הייתה ספוגה בעורקיה. שיריו של אדם מיצקביץ’ ויוליוס סלובצקי היו שגורים על לשונה. הוריה של שרה התקשו למצוא לה שידוך, בשל מראהּ הלא-חינני. היא נולדה עם שפה שסועה והרופא תפר את שולי השפה בגסות, דבר שכיער את פניה. בהתקרבה לגיל 30 (!) השיאו אותה הוריה לבחור חסידי בינוני בשכלו. הנישואין לא עלו יפה, שרה לא הייתה מוכנה להסכים עם תפיסת הנישואין הפטריארכלית שעל פיה מקומה של האישה – ולא משנה כמה היא חכמה ומוכשרת – הוא בין התנור לכיריים, כולל כיבוס בגדי הבעל וטיפול בעדת ילדים. היא דרשה וקיבלה גט מבעלה. חזון מאוד לא נפוץ באותה תקופה ובאותה קהילה. מאז דבק בשרה כינוי הגנאי המשפיל “די גיגעטע” – הגרושה. בימים ההם היה כינוי זה אות קין נצחי על מצח האישה.מצב החינוך וההתייחסות הרבנית לכך
בתקופת עלומיה של שרה מצב היהדות היה בכי רע. פריקת העול ההמונית לא פסחה גם על בתיהם של הרבנים הגדולים ביותר. די אם נציין את ילדיו של רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב – ה”שם משמואל" שהפנו עורף ליהדות בבוז,[1] או שנקרא את זיכרונותיה של איטה קאליש־קמינר, בתו של האדמו”ר מוורקא־אוטבוצק, שכתבה על חבריה הרבים וחוג ידידיה שכלל בתוכו את מיטב בניה של היהדות הנאמנה.[2] הרבנים אומנם היו עסוקים בסכסוכי חצרות, במריבות שוחטים ובמאבקי שליטה, אך היו גם ניסיונות להציל את בני הנוער, בין השאר באמצעות הקמת ישיבות בליטא, בפולין ובהונגריה. שונה היה המצב בקרב הנערות; התפיסה המסורתית גרסה ש"מוטב יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים". תוצאות התפיסה הזו היו אסון קולוסאלי. שיעור המרות הדת והחילון נסק באופן תלול. כשהייתה שנירר בווינה, היא נחשפה לרעיונותיו המהפכנים של הרב שמשון הירש, מרבני הנאו־אורתודוקסיה המפורסמים. הרב הירש העביר את נקודת הכובד מעיסוק מופרז בתלמוד ופלפוליו לעיסוק בעקרונות היהדות, לימוד תנ"ך ומדעים ומתן שוויון לנשים. בבית הכנסת שייסד בפרנקפורט היו 550 מקומות לגברים, ו־350 מקומות לנשים. רעיונותיו של הירש וחדשנותם מצאו חן בעיני האישה המשכילה והמהפכנית. בפיקחותה הבינה היטב כי שיטת החינוך הישנה לא תחזיק מעמד מול גלי החילון, אך ידעה שבלי הסכמה רבנית לא תוכל לפעול כלל. לשם כך השתמשה שנירר בברכה שנאמרה לה על ידי רבי יששכר דוב מבעלז, כהסכמה לפעילותה. היא קיבלה גם הסכמה שבשתיקה מהאדמו"ר מגור, ועידוד גלוי מהחפץ חיים. חשוב לציין שחסידי בעלז השמרניים לא הסכימו עם רעיונותיה, וגם אחר כך, כשנפתחה בבעלז רשת בתי חינוך לבנות, שמה היה "בית מלכה", ולא "בית יעקב". מלבד רבנים אלו, רוב רבני הונגריה לחמו ביוזמה בכל הכוח. ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש כינה את הרשת "בית עשו" – בהיפוך מכוון לשמה של הרשת, "בית יעקב". במקומות רבים ספגה שרה זריקות אבנים. אבנים אלו לא נזרקו על ידי הבונדיסטים, אלא על ידי יהודים קנאים וחמי מזג. באחת מעיירות הונגריה לחם רב העיר נגד הכנסת רשת "בית יעקב" לקהילתו. לאחר שנתיים הוא נכנע, אלא שמחיר התנגדותו הראשונית היה כבד. כ־70 נערות מבנות העיירה פרקו עול. הצלחתה של שרה בהקמת מוסד הלימודים לבנות עוררה את מפלגת "אגודת ישראל". עד אותה תקופה לא הייתה במפלגה כל מודעות לצורכי הנשים. לצורך המחשה, אציין דוגמה מובהקת לכך. באמצע שנות ה־30 קיבלה מפלגת אגודת ישראל כרטיסי עלייה לארץ (סרטיפיקטים) מאת הסוכנות היהודית. על פי הנחיותיו של האדמו"ר מגור, הסרטיפיקטים ניתנו לגברים בלבד. בנות "בית יעקב", שכבר הפכו לקבוצת בנות פעילה, לא הסכימו לגזרה זו. הן השוו את מאבקן למאבק ההרואי של בנות צלפחד, שרצו נחלה בארץ ישראל ולא חששו להתעמת עם משה רבינו. כך אף הן, נחושות בדעתן ולא מוכנות להיות כנועות לתכתיבי הממסד הרבני המפלה ביודעין בין גברים לנשים. כדי שלא ייוותר רושם שתנועה מבורכת זו מנוהלת על ידי אישה בלבד, פעלו עסקני אגודת ישראל וחיתנו את שרה בשנית, עם יצחק לנדא. נישואין אלו התקיימו על הנייר בלבד. בפועל, הפעילות התנהלה מביתה של שרה כמו לפני נישואיה. בנות היו ישנות עימה בחדרה. אחותה הייתה דואגת לארוחותיה. גם במודעות הפטירה שיצאו אחר מותה הטראגי בקיצור ימים, נכתב רק שם המשפחה "שענירער" ולא הוזכר השם "לנדא" אף לא ברמז. אחרי מלחמת העולם השנייה, שמחקה כמעט את כל יהדות אירופה, פעלו בוגרות "בית יעקב" להקים בתי ספר לבנות. אולם כחלק מכתיבת ההיסטוריה ושכתובה על ידי הממסד החרדי, גם דמותה של שרה שנירר הפכה לאייקון המסמל חינוך לצניעות, לשמרנות ולהסתגרות מפני העולם החיצון, על אף שכאמור אין כל קשר בין דמות אייקונית זו למציאות.[1] להרחבה על כך ראו: י"י טרונק, פוילן: זכרונות און בילדער, חלק ז, ניו יורק: אונזער צייט, 1953, עמ' 201–217. להרחבה על דמויות של יוצאים ויוצאות נוספים ממשפחות מיוחסות בתקופה ההיא, ראו: דוד אסף, נאחז בסבך, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו, עמ' 331, הערה 54. [2] איטה סיפרה את סיפור חייה בספרה אתמולי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
הקפוסטה | מתכון מסע
מריה אסטריכר
(מאכל יהודי הונגרי מסורתי שנוהגים לאכול בפורים והוא מורכב מעלי כרוב ממולאים באורז ובשר ברוטב עגבניות)
או: אגדה משפחתית אורבנית
פורים 2005, אני נאבקת שלא להיחנק מצחוק. לופתת את הבטן מתחת לשולחן ומוחה דמעות של צחוק חנוק בלתי נשלט.
אני מביטה סביבי ורואה שכולם באותה הפוזיציה. עיניים מבריקות מדמעות של צחוק וחרחורים קלים עד כבדים.
אומנם הסיבה שלשמה התכנסנו כאן היא ארוחת פורים, שהיא אירוע בהחלט מצחיק, חגיגי ומוצלח למדי, אבל הצחוק ההיסטרי מגיע מסצנה ספציפית מאוד שבה שולמית האחות הקטנה נוגסת לתומה בקפוסטה שמנמנה מעשה ידי אימא, ומגלה לחרדתה את הסוד האפל מכול, שכולנו כבר גילינו בשלבים שונים בחיינו – שהקפוסטה האגדית של אימא, התבשיל הכי מושקע שלה שכל כך אהבנו לטרוף כילדים, עשוי, ובכן, משאריות של אורז מהשנה האחרונה שאימא פשוט זרקה למקפיא בתוך שקיות סנדוויץ' שמנוניות. הכרוב גם הוא נאגר שם במקפיא הענק, שאריות של כרוב מהמרק, כרובים שלמים במצב ביניים שנקנו במבצע באוגוסט והוקפאו למען סעודת הפורים וכמובן סופים של רסק עגבניות בקופסאות שימורים שנשלחו למקפיא כמות שהן, פתוחות ומטונפות.
שולמית מביטה בזעזוע בקפוסטה, משתעלת קלות, מקללת אותנו נמרצות תוך כדי צחוק מתגלגל וחסר שליטה – הדרך האסטרייכרית הנכונה להתמודד עם המציאות – ובאלגנטיות מקצועית מזיזה את הצלחת מעט הצידה ומכסה אותה במפית פרחונית כדי שאימא לא תיעלב.
אנחנו, הגדולים, עלינו על הסוד האפל כשראינו את אימא בסוף כל ארוחה שכללה אורז, אוספת את השאריות מהצלחות בתנועה מכנית לתוך שקית סנדוויץ' וזורקת למקפיא. וכל אחד מאיתנו בתורו עבר את השלב שבו הוא גדול מספיק כדי להבין מאיפה הגיעו המצרכים לקפוסטה החגיגית. כל אחד מאיתנו ביצע פתיחה מזועזעת של המקפיא במחסן ונשא הספד קטן למאכל שלא נהיה מסוגלים יותר לאכול בחיים.
שולמית הקטנה, לעומת זאת, שמעולם לא פתחה את המקפיא, כי היא הקטנה של אימא ומוז'ינקלה אמיתית שלא הכינה לעצמה מעולם סנדוויץ' או ארוחת צוהריים, קיבלה את המידע המפורט לתוך האוזן ממנחם ושמיל בשעה שנגסה בתאווה מהמאכל האהוב עליה.
אימא, כמו אימא, לא הבחינה בכל הדרמה הזאת ורק חייכה חיוך מלא נחת יהודית למראה יוצאי חלציה יושבים לסעודת הפורים ופיהם מלא צחוק.
השנים עברו, ואימא שמה לב מתישהו שאף אחד לא אוכל מהקפוסטה המפורסמת והפסיקה להכין אותה.
כולנו נשמנו לרווחה, ואימא המתוקה רק נאנחת בהקלה בכל סעודת פורים ומפטירה מתחת לאף שאיזה כיף שהיא כבר לא צריכה להכין את הקפוסטה הזאת, שגם ככה דרשה ממנה מאמץ קולינרי עילאי, ושהיא מבחינתה לאכול חלה עם טחינה בפורים, רק שאנחנו היינו כל כך להוטים לקפוסטה אז היא עשתה את המאמץ. אבל ברוך השם איבדנו עניין ועול אחד ירד לה מהגב.
חסדי ה' כי לא תמו. כי לא כלו רחמיו.
וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.
***
אין מתכון לקפוסטה, כי אין מצב שאני נוגעת בקודש הקודשים הזה.
אבל קבלו מתכון חגיגי ומשמח לבורקס בשר:
מצרכים:
חבילה של בצק עלים מופשר
למילוי:
חצי קילו בשר טחון
בצל אחד גדול קצוץ
2 שיני שום כתושות
כ-6 משמשים מיובשים קצוצים
חופן צנוברים קלויים
3 כפות שמן זית
כף סילאן
מלח ופלפל
פטרוזיליה קצוצה
והסוד שלי לטעם מיוחד: חופן של עלי זעתר טריים קצוצים.
אופן ההכנה:
מחממים את התנור ל-180 מעלות.
במחבת בינונית מחממים את שמן הזית ומטגנים את הבצל והשום עד להזהבה.
מוסיפים את הבשר לטיגון קצרצר וחלקי, כדי שהעסיסיות שלו תישמר במהלך האפייה.
מכבים את האש ומעבירים את תערובת הבשר לקערה. מוסיפים את שאר הרכיבים ומתקנים תיבול.
פותחים את בצק העלים למלבן בגודל הרצוי ומניחים לאורכו בשליש התחתון תלולית יפה של המילוי. מגלגלים בזהירות עד לקבלת נחש בצק ממולא, ומגלגלים אותו לשבלול.
מעבירים בזהירות לתבנית מרופדת בנייר אפייה, מושחים בחלמון ביצה ומפזרים שומשום לרוב.
שולחים לתנור לחצי שעה בערך, או עד שהשבלול זהוב, פריך ומגרה, ומתקשרים לאימא להגיד אה פרעיילכן פורים 3>
בתיאבון!
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
אותנטיות – זה כל הסיפור
רייצ'ל שץ
הסרט אושפיזין, או כמו שבאמת צריך להגות את שמו "האושפיזין", הפך להיות סרט שהבורגנות החילונית מוציאה פעם בשנה מהמדף מעל הטלוויזיה, מנערת את הקופסה מהאבק וחוגגת את חג הסוכות. מעין ברכת כוהנים שנתית.
בלי שום קשר לאלוהים, כמובן.
יש מעט סרטים ישראליים שהצליחו להתרומם ולהיכנס לקאנון התרבותי המקומי והפכו לקלאסיקות. כאלה שנדמה שיש להם משבצת שידור קבועה בגלגל השנה והחיים שלנו כחברה. כמו אבי נשר עם "הלהקה", שמי זרחין עם "הכוכבים של שלומי", אורי סיוון וארי פולמן עם "קלרה הקדושה", ניר ברגמן עם "כנפיים שבורות", הגשש החיוור עם "גבעת חלפון אינה עונה" ועוד.
הקולנוע בארץ עדיין צעיר, בכל ביס תרבות נדחפות קצת שאריות חול וגמלים, ואומנות צריכה זמן כדי להתהוות. אולי, כמו במקרים רבים, זה עניין של כסף. בכל שנה קרן הקולנוע הישראלית (שעל התקציב שלה בעיקר מתבססת התעשייה) מתקצבת שישה- שבעה יוצרים בלבד ב-כשלושה מיליון שקל לסרט באורך מלא. זה נשמע הרבה, אבל קולנוע הוא תחום יקר מאוד. לשם השוואה, האוונג'רס האחרון תוקצב בכ-220 מיליון דולר.
אז אנחנו לא הוליווד, זה ברור, לא בשנים, לא בתקציב וגם לא בקצב. אבל התעשייה בארץ הולכת ומתפתחת, ויצירות ישראליות מגיעות לענקית הסטרימינג "נטפליקס". בסדרה "שטיסל", לדוגמה, ניתן לצפות כעת במאה תשעים מדינות מסביב לעולם. גם בתחום הקולנוע סרטים ישראליים מתחילים לתפוס מקום ונוכחות. לא מזמן במאי ישראלי זכה בפרס "דוב הזהב" בברלין, ולאחר מכן בפרס "חבר השופטים" בפסטיבל קאן בצרפת.
אז איך בכל זאת קולנוע צעיר ולא מתוקצב מצליח?
ובכן, קולנוע הוא מדיום נרטיבי שאוהב נקודות מבט, והוא תמיד ינסה לחדש את עצמו ולמצוא נקודות מבט ספציפיות שלא ראינו. זו הדרך שלו להתפתח, למצוא עוד סיפורים ועוד גוונים אנושיים שיצטרפו לסיפור הגדול של האנושות.
אם אבקש מעשרה אנשים לספר לי על השפן הקטן ששכח לסגור את הדלת, כל אחד יספר סיפור אחר. אחד יתמקד בסבל של השפן, השני ינסה ללמד את הקורא מוסר השכל, והשלישי יחליט שהסיפור בכלל צריך להיות מסופר דרך עיניו של החיידק.
אחד השינויים הכי גדולים שעברתי בתהליך היציאה, ושלאט לאט קרה גם ליוצאים נוספים סביבי, הוא התפתחות של נקודת מבט ספציפית ואישית על החיים. ההבנה שהקונפליקטים שלי שונים, שהדרך שבה אני חווה אהבה, שמחה וכעס היא שלי, שלכל אחד גבולות מוסריים שונים (מה שבעיניי ראוי, ייתפס בעיני האחר כבעייתי), שנקודת המבט שלי על החיים היא אינדיבידואלית ולא שייכת לחברה, וככל שהיא אינדיבידואלית יותר, היא שייכת לי יותר.
יש שיאמרו שזה בעצם כל הסיפור של יציאה מהחברה החרדית. הייתה לנו נקודת מבט פנימית אחרת מהחברה שבתוכה גדלנו. וההתנגשות הזו דחפה אותנו החוצה, לעולם שבו יש יותר מרחב לבחור את הנרטיב ולספר אותו כמו שאנחנו רוצים.
מה מיוחד בסרט "האושפיזין" שהצליח להעלות אותו מעל השאר?
כששולי רנד כתב את הסרט "האושפיזין" ואז שיחק בו (וגם זכה עליו בפרס אופיר) השנה הייתה 2004. ז'אנר "סרטי הדוסים" כמעט שלא היה קיים (הסדרה "החצר" שודרה ב-2003, ודוד וולך יצא עם הסרט "חופשת קיץ" רק ב-2007). העולם החרדי היה עדיין גטו ואף אחד לא הציץ מעל החומות, לא באמת. היו במאים חילוניים שניסו להציג את החברה החרדית על המסך, אבל נקודת המבט שלהם הייתה חיצונית והדמויות יצאו שטוחות, הן היו פלקט של אנשים דתיים שנראים ומתנהגים בצורה מסוימת, אבל לא אנשים חיים. לעומתם, נקודת המבט של שולי רנד הסעירה את הקהל הישראלי והפכה את הכול לחי ואמיתי. הסרט גם מביא איתו תמות דתיות שלא נראו קודם על המסך הישראלי.
גם בשוק השחור הדוסי, "האושפיזין" היה בין הדיסקים הנצרבים ביותר בהיסטוריה, כולנו רצינו לראות מי האיש שהעז לעשות עלינו סרט והאם הצליח להציג את העולם החרדי כפי שהוא, לפחות כפי שאנחנו רואים אותו.
אבל הסרט "האושפיזין" לא הצליח להביא רק נקודת מבט חדשה לזמנו בקולנוע הישראלי, הוא הביא גם נקודת מבט שעד היום נשקפת מעיניים ספציפיות מאוד, עיניים של חוזר בתשובה.
חוזרים בתשובה ייחשבו לנצח "האחר", "השונה", בתוך הקהילה החרדית. הם אף פעם לא יהיו באמת חרדים, גם אם הם מאוד מנסים להיות כאלה. החברה מסרבת לראות בהם חלק, והיא כנראה צודקת, הם עדיין נושאים בתוכם חלקים מהחילוניות ולא מוכנים לוותר עליה. כמו, למשל, על הצורך שלהם ליצור, או על נקודת המבט האינדיבידואלית שמסכנת את החברה החרדית כפי שהיא בנויה היום. שולי רנד ערני מאוד בתוך הסרט כלפי המקום שהחברה החרדית מקצה לו והוא מתבונן בו בכאב אבל גם בהבנה.
ניתן לראות זאת בסצנה שבה שולי קונה את האתרוג הכי מהודר, הכי יפה, כדי להרגיש שייך, כדי להיות משהו שהחברה החרדית אף פעם לא תיתן לו להיות.
המציאות מייד מנכיחה לו עד כמה הוא לא חלק, כאשר שני חברים מהעבר באים לבקר אותו ומזכירים לו שהוא אחר, שהעבר תמיד יהיה חלק ממנו גם אם אלו חלקים בעצמו שקשה לו להתמודד איתם.
בסצנת הסיום של הסרט הגיבור עומד באמצע בית הכנסת, הוא הרגע מל את הבן הראשון שלו וכולם רוקדים סביבו. הוא מוקף בקהילה החרדית, ואז מצטרף אליו גם העבר שכה פחד להתמודד איתו. העבר מיוצג על ידי החברים מפעם שחובשים כיפות ומצטרפים למעגל הרוקדים. הגיבור, שעד כה ניסה להסתיר את חבריו, מצליח לקבל אותם ואת עברו.
או כמו שכתבה המשוררת זלדה:
"הֶעָבָר אֵינֶנּוּ תַּכְשִׁיט
חָתוּם בְּתוֹךְ קֻפְסָה שֶׁל בְּדֹלַח
גַּם אֵינֶנּוּ
נָחָשׁ בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת שֶׁל כֹּהַל –
הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ
בְּתוֹךְ הַהֹוֶה
וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר
נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר –
כַּאֲשֶׁר הֶעָבָר מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה
זוֹ הֲרָמַת הַחַיִּים כֻּלָּם..."
זהו סוף שמח, של תקווה, של קבלה, והוא סוגר את התמה של זרות בנימה אופטימית.
אבל אולי דווקא בגלל נקודת המבט המיוחדת של היוצר הייתי מצפה לסוף פתוח יותר, כזה שבו הוא עדיין האחר, ולא האתרוג ולא ההתמודדות עם העבר יהפכו אותו באמת לחלק, כי יש משהו יפה בלהיות "השונה" ו"האחר" בתוך חברה, להיות בעל התשובה, לחיות בתוך חברה מסוימת, להבין אותה אבל בו-זמנית גם לא להיות שייך עד הסוף. יש משהו יפה בלשמור על היכולת שלך להיות אינדיבידואל, על הדרך שבה אתה רואה את המציאות, ועל הדרך שבה אתה מספר סיפור.
אולי ההשלמה הזו עם הזרות יכלה להיות סוף ריאליסטי ושמח יותר.
כשנציגי נטפליקס הגיעו לאחרונה לארץ לפתוח חממה לתסריטאים מקומיים, ישבתי בקהל בסשן של Q&A, המיקרופון עבר מאחד לאחד וכולם שאלו שאלות, כולם רצו להבין, מה נטפליקס מחפשת, כל אחד רצה להבין איך לכתוב את הסדרה שנטפליקס תקנה. לאחר מספר שאלות דומות מהקהל, קמה אחת הבכירות ואמרה: "אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, אתם תאמרו לנו. כל מה שאנחנו מחפשים הוא אותנטיות, אותנטיות של נקודת מבט. ספרו לנו את הסיפור שלכם".
ולמי שהדיסק הצרוב של אושפיזין עוד לא הגיע אליו, הנה קישור לטריילר: https://www.youtube.com/watch?v=zVfXipr3WuE
יוצאים יחד ממשיכים לבד
פניני פישר
היציאה מהחברה החרדית היא מסע מטלטל, ורבים מבין אלה שבחרו לעזוב את החברה החרדית חווים ניתוק מהמשפחה, בלבול גדול, קושי להשתלב בחברה הכללית ובדידות שרק מהגרים יבינו. כאשר מדובר בזוגות נשואים, שעוברים את התהליך יחדיו, אפשר היה לחשוב כי לפחות חלק מהקשיים יתפוגגו בזכות העובדה שהתהליך הוא משותף ושהזוגיות תתחזק. בפועל, מתברר, זוגות רבים שיצאו יחד – מתגרשים לאחר שהתהליך מסתיים.
אבי (48), שגדל בבני ברק, הכיר את גרושתו כשהיה בן 18 בלבד, באמצעות שידוך. אחרי יותר משני עשורים יחדיו, כשהם חובקים ארבעה ילדים משותפים ולאחר שיצאו יחד בשאלה, הם החליטו שמוטב להמשיך מכאן בנפרד.
״ההורים שיתפו אותי שאני הולך להתחתן״, מספר אבי כיצד הכיר את אשתו לשעבר. ״נפגשתי עם הבחורה עשר דקות, למען הפרוטוקול, לא באמת ציפו לאישור שלי. התחתנו עוד לפני שהיא הייתה בת 18. הייתה לנו זוגיות טובה וכיבדנו אחד את השנייה, גם כשלא היה טוב. הבנתי שאנחנו לא מתאימים, מהמקום שממנו באנו, להתגרש זו בכלל לא אופציה״.
ברבות השנים התרחק אבי מהדת ושיתף בכך את אשתו. תחילה היא ביקשה לא להיות מעורבת, אך כעבור שנתיים הצטרפה אליו לתהליך של יציאה בשאלה. ״התחילו להתעורר אצלי שאלות באמונה״, הוא מתאר את שאירע. ״סיפרתי לה שיש לי שאלות באמונה, בחינוך ובכלל בנוגע לדרך, והיא ביקשה שלא אשתף אותה ואת הילדים. התחלנו להרגיש התרחקות בינינו, כי התעסקתי רוב הזמן בשאלה, האם הדרך הזאת נכונה. לאט לאט היא הסכימה לשמוע על הספקות שלי, עד השתכנעה. היה לי חשוב שהיא תעשה את זה יחד איתי, כדי שלא אאבד את הקשר עם הילדים. התחלנו לשתף אותם בתהליך, עד שיצאנו כולנו ועזבנו את העיר החרדית״.
שומרים על יציבות
ליציאה המשותפת, מודה אבי, ישנם יתרונות רבים. ״הילדים חווים יציבות, כי שני ההורים ביחד בתהליך״, הוא מסביר. ״יש לי חברים שעוברים את זה לבד, והתהליך מלווה בניכור הורי. יתרון נוסף הוא שיש תמיכה מהמשפחה ואף פעם לא הרגשתי את הבדידות שמרגישים יוצאים רבים. מצד שני, מדובר בתהליך של שנים ואתה מתחיל תהליך פנימי ארוך, להכיר את עצמך מחדש, ולא יכול להתמקד רק בעצמך כי יש עוד אנשים לצידך שעוברים טלטלה וצריך להיות שם בשבילם״.
מדוע זה הסתיים בפרידה?
״אנחנו שני אנשים שונים באופי״, מסביר אבי. ״אם היינו נפגשים שלא במסגרת שידוך, כנראה לא הייתי מתחתן איתה. אחרי היציאה בשאלה, גרם לי התהליך לשבור מוסכמות ולבדוק דברים אחרים. הפער לא היה רק בדת, שם דווקא הצלחנו לגשר על הפערים. אחר כך, הייתה תקופה מתוחה שהסתיימה בטוב אנחנו ביחסים טובים ועושים ארוחות עם הילדים״.
זו כנראה הנקודה המרכזית, שחוזרת על עצמה גם בסיפורים אחרים: התהליך המשותף אינו מחפה על העובדה שמלכתחילה לא מדובר בזוגיות מבחירה, וברגע שיוצאים מהעולם החרדי – התפרים העדינים נפרמים. ״לדעתי להרבה זוגות אין התאמה אמיתית״, מסכים אבי. ״רק כשהם יוצאים בשאלה, יש להם את האפשרות להתגרש״.
יעל (35), אם ארבעה ילדים שגדלה בבית ליטאי והתחתנה בשידוך, מצאה את עצמה בסיטואציה דומה כאשר הזוגיות התפרקה בתום 13 שנות נישואים ויציאה בשאלה יחד עם בעלה.
״קיבלתי החלטה שאני לא ממשיכה את החיים החרדיים״, היא מספרת על תהליך היציאה. ״בהתחלה הפכנו את החיים ליותר מאפשרים בניואנסים מאוד קטנים, ובשלב מסוים החלטתי לסיים את החיים החרדיים. בעלי דאז הראה נכונות להצטרף אליי. הופתעתי מאוד, לא ידעתי להעריך את זה. המחשבה הראשונה שלי הייתה לעזוב את הבית ואת הילדים, אבל הכול השתנה כשהוא הביע רצון להצטרף אליי וזכיתי בילדים שלי״.
למה זה לא עבד?
בדיוק כמו במקרה של אבי – היעדר הבחירה. ״הוא נורא נסחף אחריי והיה מאוד תלותי בשביל לשמור את התא המשפחתי״, היא אומרת. ״דווקא בגלל שיצאנו בשאלה, היו לי כוחות לקום ולעזוב את המקום הזה, שלא הייתה בו אהבה וזוגיות. אני לא בחרתי בבעלי והוא לא בחר בי. ההורים בחרו בנו בשבילנו, ואני מראש לא התחברתי לבן אדם. אם אני אדם חופשי, מדוע שאחיה עם אדם שאני לא מתחברת אליו? כל עוד הייתי במגזר החרדי, זה היה לא מתאים להתגרש, אבל ברגע שיצאתי הכול מותר״.
כלומר, הגירושין במצב הזה הם לא היוצא מן הכלל, אלא הבחירה הכמעט טבעית. ״הסיכוי להישאר יחד שואף לאפס, ורואים את זה בשטח״, מסבירה יעל. ״כשאני שומעת על זוגות שנשארו יחד אחרי שיצאו בשאלה, זה ממש מפתיע אותי ואני מעריצה אותם. זה כמו הימור שצלח, וזה נדיר, ממש כמו לזכות בפיס״.
לנצח את הסטטיסטיקה
זוג כזה, שלעת עתה ״זכה בפיס״ כדברי יעל, הם יהודה (35) ואלישבע צ'רנוביצקי. השניים יצאו בשאלה יחד ושרדו כזוג. ״התחתנו בשידוך ואנחנו נשואים 13 שנה״, הוא מספר. ״שנינו מגיעים מבתים ליטאים ושנינו לא בדיוק הלכנו בתלם גם כשהיינו חרדים. כבר בגיל 17 התחלתי לפזול החוצה, אבל עדיין נשארתי בתוך המסגרת ולא ראיתי את עצמי כחילוני. אלישבע אשתי גם לא הלכה בדיוק בתלם, ואבא שלה ביקש לחתן אותה כדי שלא תקלקל את האחיות הקטנות״.
שנתיים אחרי החתונה צ'רנוביצקי התגייס לצבא ואט אט הם החלו להתרחק מהחברה החרדית. ״ידענו שהילדים שלנו לא ילמדו במוסדות חרדיים, אבל השיח של היציאה עדיין לא היה שם. ברבות השנים אשתי הלכה והתרחקה, וגם אני לא הייתי שם אבל נשארתי כלפי חוץ חרדי, כי זה היה לי נוח. בחדרי חדרים הייתי חילוני. אפילו כשהיא יצאה במוצהר, לא חשבתי שאני אצא גם כן וחשבתי שאמשיך לנהל חיים כפולים. אהבתי את המקום שהייתי בו.
״לאט לאט הסממנים החיצוניים שלה הגיעו. הייתה בינינו תקשורת כל הזמן וכיבדנו אחד את השנייה. היו קשיים אבל הייתה הידברות. היו הרבה ויתורים משני הצדדים; למשל, כשהיא התחילה לאכול לא כשר זה היה רק מחוץ לבית, ובבית המשכנו לשמור כשרות. בשלב מסוים היה בבית בשרי, חלבי ו׳טרף׳״.
״אחד היתרונות ביציאה בשאלה משותפת הוא שלא מאבדים את הבית״, ממשיך צ'רנוביצקי. ״עצם היציאה בשאלה זו טלטלה בעיקר לנפש, והידיעה שיש מקום שבו מקבלים אותך ושיש לך לאן לחזור, מאוד עוזר בתהליך. גם שנינו הגענו מהעולם החרדי ולא בקיאים בעולם הדייטים. להתחיל להיכנס אליו, זה לא פשוט״.
מה מבדיל את צ'רנוביצקי משאר הזוגות? לתחושתו, ההידברות וההכלה.
״הרצון להישאר ביחד גרם לנו להילחם אחד על השנייה״, הוא אומר. ״אלישבע יצאה קודם ואני בעקבותיה. גם כשידעתי שאני עדיין לא שם, כל עוד לא הייתי שלם במאה אחוז, לא רציתי לעשות את הצעד, כי יש לנו ילדה שהבינה ופחדתי לעשות לה טלטלה. אף פעם לא חשבתי על זה במונחים של הצלחה, עד ששמעתי מאנשים שצלחנו את הסטטיסטיקה. אנשים מופתעים מאוד לשמוע שיצאנו מהמגזר החרדי ביחד. רק אז התחלתי להבין שאנחנו מיוחדים״.
שנתיים אחרי החתונה צ'רנוביצקי התגייס לצבא ואט אט הם החלו להתרחק מהחברה החרדית. ״ידענו שהילדים שלנו לא ילמדו במוסדות חרדיים, אבל השיח של היציאה עדיין לא היה שם. ברבות השנים אשתי הלכה והתרחקה, וגם אני לא הייתי שם אבל נשארתי כלפי חוץ חרדי, כי זה היה לי נוח. בחדרי חדרים הייתי חילוני. אפילו כשהיא יצאה במוצהר, לא חשבתי שאני אצא גם כן וחשבתי שאמשיך לנהל חיים כפולים. אהבתי את המקום שהייתי בו.
״לאט לאט הסממנים החיצוניים שלה הגיעו. הייתה בינינו תקשורת כל הזמן וכיבדנו אחד את השנייה. היו קשיים אבל הייתה הידברות. היו הרבה ויתורים משני הצדדים; למשל, כשהיא התחילה לאכול לא כשר זה היה רק מחוץ לבית, ובבית המשכנו לשמור כשרות. בשלב מסוים היה בבית בשרי, חלבי ו׳טרף׳״.
״אחד היתרונות ביציאה בשאלה משותפת הוא שלא מאבדים את הבית״, ממשיך צ'רנוביצקי. ״עצם היציאה בשאלה זו טלטלה בעיקר לנפש, והידיעה שיש מקום שבו מקבלים אותך ושיש לך לאן לחזור, מאוד עוזר בתהליך. גם שנינו הגענו מהעולם החרדי ולא בקיאים בעולם הדייטים. להתחיל להיכנס אליו, זה לא פשוט״.
מה מבדיל את צ'רנוביצקי משאר הזוגות? לתחושתו, ההידברות וההכלה.
״הרצון להישאר ביחד גרם לנו להילחם אחד על השנייה״, הוא אומר. ״אלישבע יצאה קודם ואני בעקבותיה. גם כשידעתי שאני עדיין לא שם, כל עוד לא הייתי שלם במאה אחוז, לא רציתי לעשות את הצעד, כי יש לנו ילדה שהבינה ופחדתי לעשות לה טלטלה. אף פעם לא חשבתי על זה במונחים של הצלחה, עד ששמעתי מאנשים שצלחנו את הסטטיסטיקה. אנשים מופתעים מאוד לשמוע שיצאנו מהמגזר החרדי ביחד. רק אז התחלתי להבין שאנחנו מיוחדים״.
דייט ראשון
The Jude
"בסופ"ש האחרון הייתי במסיבת ניינטיז", אמרה כדי לשבור את השתיקה. הנהנתי בראשי תוך כדי שאני לוחץ את בהונות רגליי לרצפה במבוכה. לא היה לי מושג איזו מוזיקה זו ואם אני אוהב אותה.
הברמן שאל אם נרצה ריפיל. מלמלתי כן בהקלה. היא אמרה לא, היין הראשון הספיק. אחר כך הבנתי שזו דרך אחרת לומר אני רוצה לעוף מפה.
התגעגעתי לדייטים שלפני עשור, בבתי המלון הירושלמיים עם הכללים הברורים והפשוטים. כוס מים בדייט ראשון, כוס מיץ תפוזים בדייט שני, ושדכנית אחת, יודעת כול, שמספרת בדיוק איך "היא" מרגישה. בתל אביב, ספר החוקים מורכב יותר, אין משגיח שילמד אותו, ובטח שאין דמות אלוהית שמסדרת הכול מלמעלה.
עמדתי מאחוריה כשהיא רכונה על הספה האפורה בדירה שלי. על הרצפה, בגדים זרוקים בערבוביה ובקבוק ג'ין חצי ריק. "יותר חזק," היא צעקה. מילאתי אחר ההוראות בצייתנות רובוטית.
הפעם הגעתי מוכן יותר, התייעצתי עם יוסי, שאמר לי בביטחון של רווק תל אביבי בן שנתיים, שמומלץ לצאת לבר סליזי שדוחף צ'ייסרים חינם. זה עבד, אבל יוסי שכח לספר לי על משמעות של ריח גוף. לפעמים הוא פשוט לא מתחבר.
"אחרי שאמות אני רוצה שייקחו את האפר שלי וישימו אותו בכיסים של אנשים רנדומליים. תאר לך כמה חוויות אוכל לייצר לאנשים אחרי המוות שלי", אמרה בחיוך קונדסי ואוהב. ישבנו נינוחים על ספסל בבית קברות אירופאי, שותים קפה מכוסות נייר. דייט ראשון יכול להיות נכון, חשבתי, והחזרתי לה מבט שאומר, כמה יופי רך ונשי יש בך.
התיאורים האלו הם חלק קטן מהמסע האישי שלי כיוצא בשאלה, מסע מפרך ומתגמל לגילוי העולם העשיר של מערכות יחסים. למדתי שלצורך האנושי הבסיסי בחיבור עם בן אנוש אחר יש אינסוף צבעים וצורות. יחסים רומנטיים, ידידותיים, מיניים, אינטלקטואליים, וכל סוג אחר של חיבור העולה במוחכם. כל חיבור הוא ייחודי.
החילוני הממוצע דומה לחרדי הרבה יותר מכפי שהיה רוצה להודות, סגור בתוך עולם מוכתב. רבים מדי תקועים במערכות יחסים שמבוססות על הפחד מבדידות, על הצורך לרצות את ההורים עם נכד מתוק או על הרצון להרגיש נורמטיבי כלפי החברה. כמי ששבר מוסכמות והתמודד עם הפחד והבדידות, דווקא ליוצא בשאלה יש יכולת לראות את החיבור האנושי בעיניים רעננות, לגלות את עצמו ואת הזולת ממקום אמיתי ומחובר יותר, ולהתנסות בקשת רחבה יותר של מערכות יחסים. למסע המסעיר של יוצא בשאלה "רעב" שחסר חינוך מתאים עלול להיות פוטנציאל גבוה לפגיעה בזולת. לא משנה מהי העמדה הפוליטית שלכם כלפי תנועת MeToo, בסופו של דבר חילונים ודתיים מכל המגדרים יכולים להסכים על הכלל האוניברסלי של "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". ההבנה הבסיסית שלאדם מולכם יש עולם פנימי, בדיוק כמוכם, המורכב גם הוא מרצונות ואכזבות. היופי במערכות יחסים הוא במפגש בין שני בני אדם שעושים טוב זה לזה, ואם המפגש לא עושה טוב לאחד הצדדים, אז הוא מכוער ורע. לשני הצדדים. השאלה אם הדיבור או המגע שלכם עושה טוב לצד השני היא שאלה לא פשוטה. לוקח הרבה זמן ללמוד את הסאבטקסט ואת שפת הגוף, שמספרים לנו מה טוב לצד השני, וגם אז תצטרכו להיות מוכנים לפגוע ולהיפגע, זה חלק מהחשיפוּת שאינהרנטית במערכות יחסים. הכלי היעיל ביותר לצמצום הפגיעה, בוודאי במצב של חוסר ניסיון, הוא תקשורת. זה אומנם לא סקסי לשאול לפני כל מגע (ואל תאמינו להיפים שאומרים אחרת), אבל כשאין וודאות גמורה, תקשורת מילולית היא הכרחית. כולנו מעריכים כנות ופתיחות, ואם תראו לצד השני שאתם רואים אותם הם יראו אתכם חזרה. ומי יודע – אולי יהיה דייט שני.
התיאורים האלו הם חלק קטן מהמסע האישי שלי כיוצא בשאלה, מסע מפרך ומתגמל לגילוי העולם העשיר של מערכות יחסים. למדתי שלצורך האנושי הבסיסי בחיבור עם בן אנוש אחר יש אינסוף צבעים וצורות. יחסים רומנטיים, ידידותיים, מיניים, אינטלקטואליים, וכל סוג אחר של חיבור העולה במוחכם. כל חיבור הוא ייחודי.
החילוני הממוצע דומה לחרדי הרבה יותר מכפי שהיה רוצה להודות, סגור בתוך עולם מוכתב. רבים מדי תקועים במערכות יחסים שמבוססות על הפחד מבדידות, על הצורך לרצות את ההורים עם נכד מתוק או על הרצון להרגיש נורמטיבי כלפי החברה. כמי ששבר מוסכמות והתמודד עם הפחד והבדידות, דווקא ליוצא בשאלה יש יכולת לראות את החיבור האנושי בעיניים רעננות, לגלות את עצמו ואת הזולת ממקום אמיתי ומחובר יותר, ולהתנסות בקשת רחבה יותר של מערכות יחסים. למסע המסעיר של יוצא בשאלה "רעב" שחסר חינוך מתאים עלול להיות פוטנציאל גבוה לפגיעה בזולת. לא משנה מהי העמדה הפוליטית שלכם כלפי תנועת MeToo, בסופו של דבר חילונים ודתיים מכל המגדרים יכולים להסכים על הכלל האוניברסלי של "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". ההבנה הבסיסית שלאדם מולכם יש עולם פנימי, בדיוק כמוכם, המורכב גם הוא מרצונות ואכזבות. היופי במערכות יחסים הוא במפגש בין שני בני אדם שעושים טוב זה לזה, ואם המפגש לא עושה טוב לאחד הצדדים, אז הוא מכוער ורע. לשני הצדדים. השאלה אם הדיבור או המגע שלכם עושה טוב לצד השני היא שאלה לא פשוטה. לוקח הרבה זמן ללמוד את הסאבטקסט ואת שפת הגוף, שמספרים לנו מה טוב לצד השני, וגם אז תצטרכו להיות מוכנים לפגוע ולהיפגע, זה חלק מהחשיפוּת שאינהרנטית במערכות יחסים. הכלי היעיל ביותר לצמצום הפגיעה, בוודאי במצב של חוסר ניסיון, הוא תקשורת. זה אומנם לא סקסי לשאול לפני כל מגע (ואל תאמינו להיפים שאומרים אחרת), אבל כשאין וודאות גמורה, תקשורת מילולית היא הכרחית. כולנו מעריכים כנות ופתיחות, ואם תראו לצד השני שאתם רואים אותם הם יראו אתכם חזרה. ומי יודע – אולי יהיה דייט שני.
יוצאת מהשורות
רסל דיקשטיין
זר לא יבין. שנים חשבתי ככה.
הבחירה לעזוב את הקהילה החרדית, הסגורה והשמורה, גוזרת, בהכרח, אינספור גילויים חדשים, חוויות שונות ולפעמים משונות, הרבה בלבול ותמיהה. הדברים נכונים לכל תחומי החיים, שמשתנים ב-180 מעלות. ענייני "בינו לבינה" אינם שונים. להפך. גדלנו על שמירת נגיעה (בנות ובנים), שמירת העיניים (בעיקר בנים) ושמירה והתנזרות כלליים (כולם!). מין הוא מחוץ לתחום השיח עבור מי שלא זכה ששמו יתנוסס במודעת "באו בקשרי השידוכין", והמפגש הראשון של הנערה – או לפחות כך אמור להיות – עם הלכות ביאה, ברור שיהיו הלכות, מפורטות עד אימה, הוא בחדר המלחיץ של מדריכת הכלות. שמעתי שההדגמות כוללות בננה ואשכולית. לא יודעת. לא זכיתי להגיע לשלב הזה. אני יצאתי קודם. כשהצעות השידוך החלו לזרום, הבנתי שעליי להחליט עכשיו, האם אני ממשיכה להסתלל: חתונה, ילדים והרבה, נעשית מורה נכבדה, מרבה לשתף במתכוני עוגיות ב-10 דקות וסאקרית של מבצעי שמפו ומרכך ב"אושר עד", או שאני מאפשרת לתהיות שסדקו את חומת האמונה שלי, סדקים קטנים נכון לאותה עת, להתברר לפני שאני נכנסת בעול חופה וקידושין. העתיד הצפוי מדי לא היה לרוחי ובחרתי בלא-נודע. עזבתי את הסמינר, ועד מהרה הייתי חייבת למצוא עבודה ולצעוד את צעדיי הראשונים, מהוססים ומבולבלים, בעולם שמורכב מגברים ונשים שחיים בכפיפה אחת, משוחררים מאיסורי ייחוד. ללחוץ יד למראיין בריאיון עבודה, ללמוד לא להירתע כשקולגה נוגע בכתפי כדי להסב את תשומת ליבי, ובשלב מתקדם יותר, שהשם ישמור, לרקוד עם גבר זר. זה היה מעבר קיצוני וחריף, מאיסור גמור והפחדה, לשחרור מוחלט. אין פלא שכמו רבים, בחרתי במוכר ובידוע. לא הצלחתי להתחבר לחילונים, הפער היה גדול מדי ואני גם כך הרגשתי אבודה. החיבור עם יוצאים, לעומת זאת, היה מיידי ומתבקש. הרקע הדומה, הלבטים הדומים, הערגונות המשותפים לעולם הקודם, התסכול מהסתירות בדת, שהעמידו בסימן שאלה ענק את כל החינוך והיסודות של האמונה, הקונפליקטים הרבים מספור מול המשפחה והקהילה, חוויות הילדות הזהות, ובעיקר, ההומור המגזרי. הרגשתי שמדברים בשפה שלי, ויחד עם ההתמודדויות של השנים הראשונות ליציאה, החיבור הרומנטי היה כמעט בלתי נמנע.
מובן שזה לא ייחודי לי. הבחירה בבנזוג מרקע דומה היא אוטומטית אפילו. אפשר להבחין בזה בכל מעגלי המיעוטים בכל חברה שהיא, בדחף להתכרבל בחיק המוכר והידוע. החבר הראשון, השני, השלישי (וכן הלאה, בשלב מסוים הפסקתי לספור והתחלתי להיאנח) שלי היו יוצאים. לא חשבתי שיש לי אופציה אחרת. איך אצליח בכלל להתחבר למישהו חילוני, על מה נדבר, לְמה נרפרר, איך הוא יכיל את השונות שלי ויקבל את מסלול חיי החריג כל כך מהנורמה הישראלית. חשבתי שאני מתמודדת ביותר מדי חזיתות, אז שלפחות בתחום הזוגי ארגיש בבית.
אממה, אצלי, עד שבחרתי אחרת, הקשרים האלה לא הוכיחו את עצמם לאורך זמן. כי לא רק הרקע דומה, גם השריטות. והפיצוצים לא איחרו לבוא. מלבד זאת, חיבור על בסיס גדילה בקהילה חרדית לא מספיק, כך התברר לי פעם אחר פעם. בשביל קשר בר קיימא צריך יותר מזה. תהליך היציאה כולל גם תהליכי בירור אימננטיים, יצירת עולם פנימי חדש על חורבות העולם שאבד, טיפול אמיתי בטראומות וכינון עצמי מעודכן, מפותח ומודע. אם כן, ייתכן שעבור א.נשים מסוימים.ות, בחירה בבן זוג יוצא לא רק שאינה ערובה לקשר זוגי מוצלח אלא דווקא דבר שמשמר היצמדות למקום שאינו רלוונטי עוד? אולי. יש זוגות שמצליחים לצמוח, אני מכירה כאלה, וישנם אחרים – ולא מעטים, שהבחישה בעבר לא מאפשרת להם להתקדם ולהתפתח, והם למעשה נשארים חרדים, רק בלי כיסוי ראש. ומה אומר המחקר? מתברר (גוגל מהיר) שאפשר, יאפ, אפשר, לנבא את מידת ההצלחה של קשר זוגי לטווח הרחוק. הפרמטרים, תחזיקו חזק, לא קשורים לרקע שממנו מגיעים בני הזוג, בכלל לא. מה שחשוב הוא האופן שבו הם מתמודדים עם רגשות קשים. כן, זה המשתנה הקובע בנוסחת הזוגיות, קטע, הא? האם אפשר לייחל לפרמטר יותר חוצה-מגזרים מזה?
בקצרה: בשנות ה-90 פיתח החוקר היהודי (והדתי!) ג'ון גוטמן מודל לניבוי מידת ההצלחה בקשר זוגי מחייב, כלומר נישואין; הוא ראיין זוגות – חיפשתי וחיפשתי לא מצאתי כמה, אבל אני רוצה להניח שמדובר במספר גדול של מרואיינים, כדי לא לזרוק את הנתון היפה לפח המחקרי, זרמו איתי – שאך נישאו, הסיק מהתשובות שלהם מי יתגרש בזמן הקרוב ומי יתמיד בקשר שלוש שנים לפחות, והצליח לקלוע ב-94% מהמקרים. לפי מחקרו, אחד הפרמטרים להצלחת הקשר הוא סגנון התמודדות זהה של בני הזוג עם רגשות שליליים.
אם בני הזוג, שניהם, נוטים לדבר על הקושי ולשתף במה שעובר עליהם, מעדיפים לנבור ולמצוא בעצמם את הפתרון – בינגו. יש סיכוי נהדר להמשך הקשר. וכן להפך, אם בני הזוג – כאמור, שניהם – מתמודדים עם רגשות קשים באמצעות חפירה פנימית, עצמונית, ללא משתתפים, נוטים לחלק עצות ולא מתרעמים כשמקבלים אותן, אופן ההתמודדות הזהה הזה יכול להיות בסיס איתן לזוגיות פורה ומתמשכת. יפה, אחרי שבודדנו את מרכיב הרקע הדומה כפרמטר לקשר מוצלח, תראו כמה יתרונות יכולים להתרגש עליכם, על שניכם, אם תבחרו לצאת עם מי שלא דומע מצלילי "יה אכסוף" ושבשבילו חנינא בן דוסא הוא שם של רחוב בדרך לשוק הפשפשים ביפו; ואם תעזו לצאת מהמקום הנוח וליהנות מהיכרות הדדית ועמוקה עם עולם חדש. במקרה כזה אתם לא תהיו אלו שרק לומדים ומקבלים, אלא גם תורמים ומלמדים. בני זוג, בקשר בריא כמובן, שואפים להכיר זה את עולמו של זה, ואין דבר נחמד מלהכיר לבן הזוג את המנהגים, את התרבות, את הניואנסים החרדיים שעבורכם הם מובנים מאליהם ועבור החילוני הממוצע הם פלא עצום ומרתק. והבונוס: אתם צפויים לגלות בעצמכם, על עצמכם, דברים נהדרים שלא ידעתם עד כמה הם כאלה. האם יש בדבריי המלצה חמה להיפרד ממחשבת "זר לא יבין" לטובת היכרות עם "חיים שכדוגמתם עוד לא ראינו מעולם"? לא ממש, הרי יש כל כך הרבה זוגות מוצלחים של יוצאים, ואהבה זוגית הלוא היא פלא עצום ורב רבדים. אבל אם תמיד הייתם בטוחים שהשוק שלכם, מטבעו, מצומצם מאוד, מה דעתכם לחשוב על הרחבת המעגלים?
מובן שזה לא ייחודי לי. הבחירה בבנזוג מרקע דומה היא אוטומטית אפילו. אפשר להבחין בזה בכל מעגלי המיעוטים בכל חברה שהיא, בדחף להתכרבל בחיק המוכר והידוע. החבר הראשון, השני, השלישי (וכן הלאה, בשלב מסוים הפסקתי לספור והתחלתי להיאנח) שלי היו יוצאים. לא חשבתי שיש לי אופציה אחרת. איך אצליח בכלל להתחבר למישהו חילוני, על מה נדבר, לְמה נרפרר, איך הוא יכיל את השונות שלי ויקבל את מסלול חיי החריג כל כך מהנורמה הישראלית. חשבתי שאני מתמודדת ביותר מדי חזיתות, אז שלפחות בתחום הזוגי ארגיש בבית.
אממה, אצלי, עד שבחרתי אחרת, הקשרים האלה לא הוכיחו את עצמם לאורך זמן. כי לא רק הרקע דומה, גם השריטות. והפיצוצים לא איחרו לבוא. מלבד זאת, חיבור על בסיס גדילה בקהילה חרדית לא מספיק, כך התברר לי פעם אחר פעם. בשביל קשר בר קיימא צריך יותר מזה. תהליך היציאה כולל גם תהליכי בירור אימננטיים, יצירת עולם פנימי חדש על חורבות העולם שאבד, טיפול אמיתי בטראומות וכינון עצמי מעודכן, מפותח ומודע. אם כן, ייתכן שעבור א.נשים מסוימים.ות, בחירה בבן זוג יוצא לא רק שאינה ערובה לקשר זוגי מוצלח אלא דווקא דבר שמשמר היצמדות למקום שאינו רלוונטי עוד? אולי. יש זוגות שמצליחים לצמוח, אני מכירה כאלה, וישנם אחרים – ולא מעטים, שהבחישה בעבר לא מאפשרת להם להתקדם ולהתפתח, והם למעשה נשארים חרדים, רק בלי כיסוי ראש. ומה אומר המחקר? מתברר (גוגל מהיר) שאפשר, יאפ, אפשר, לנבא את מידת ההצלחה של קשר זוגי לטווח הרחוק. הפרמטרים, תחזיקו חזק, לא קשורים לרקע שממנו מגיעים בני הזוג, בכלל לא. מה שחשוב הוא האופן שבו הם מתמודדים עם רגשות קשים. כן, זה המשתנה הקובע בנוסחת הזוגיות, קטע, הא? האם אפשר לייחל לפרמטר יותר חוצה-מגזרים מזה?
בקצרה: בשנות ה-90 פיתח החוקר היהודי (והדתי!) ג'ון גוטמן מודל לניבוי מידת ההצלחה בקשר זוגי מחייב, כלומר נישואין; הוא ראיין זוגות – חיפשתי וחיפשתי לא מצאתי כמה, אבל אני רוצה להניח שמדובר במספר גדול של מרואיינים, כדי לא לזרוק את הנתון היפה לפח המחקרי, זרמו איתי – שאך נישאו, הסיק מהתשובות שלהם מי יתגרש בזמן הקרוב ומי יתמיד בקשר שלוש שנים לפחות, והצליח לקלוע ב-94% מהמקרים. לפי מחקרו, אחד הפרמטרים להצלחת הקשר הוא סגנון התמודדות זהה של בני הזוג עם רגשות שליליים.
אם בני הזוג, שניהם, נוטים לדבר על הקושי ולשתף במה שעובר עליהם, מעדיפים לנבור ולמצוא בעצמם את הפתרון – בינגו. יש סיכוי נהדר להמשך הקשר. וכן להפך, אם בני הזוג – כאמור, שניהם – מתמודדים עם רגשות קשים באמצעות חפירה פנימית, עצמונית, ללא משתתפים, נוטים לחלק עצות ולא מתרעמים כשמקבלים אותן, אופן ההתמודדות הזהה הזה יכול להיות בסיס איתן לזוגיות פורה ומתמשכת. יפה, אחרי שבודדנו את מרכיב הרקע הדומה כפרמטר לקשר מוצלח, תראו כמה יתרונות יכולים להתרגש עליכם, על שניכם, אם תבחרו לצאת עם מי שלא דומע מצלילי "יה אכסוף" ושבשבילו חנינא בן דוסא הוא שם של רחוב בדרך לשוק הפשפשים ביפו; ואם תעזו לצאת מהמקום הנוח וליהנות מהיכרות הדדית ועמוקה עם עולם חדש. במקרה כזה אתם לא תהיו אלו שרק לומדים ומקבלים, אלא גם תורמים ומלמדים. בני זוג, בקשר בריא כמובן, שואפים להכיר זה את עולמו של זה, ואין דבר נחמד מלהכיר לבן הזוג את המנהגים, את התרבות, את הניואנסים החרדיים שעבורכם הם מובנים מאליהם ועבור החילוני הממוצע הם פלא עצום ומרתק. והבונוס: אתם צפויים לגלות בעצמכם, על עצמכם, דברים נהדרים שלא ידעתם עד כמה הם כאלה. האם יש בדבריי המלצה חמה להיפרד ממחשבת "זר לא יבין" לטובת היכרות עם "חיים שכדוגמתם עוד לא ראינו מעולם"? לא ממש, הרי יש כל כך הרבה זוגות מוצלחים של יוצאים, ואהבה זוגית הלוא היא פלא עצום ורב רבדים. אבל אם תמיד הייתם בטוחים שהשוק שלכם, מטבעו, מצומצם מאוד, מה דעתכם לחשוב על הרחבת המעגלים?
זהות וזוגיות
ריקי ליסיצין
כל שאני יכולה לחשוב עליו הוא על עינייך היפות התכולות, על האישונים הקטנים שכמו טובעים בים שסביבם, על החריצים סביב שעשו אותך מחייך תמיד; כל שאני יכולה לחשוב עליו הוא על הספה החומה בביתך – שבשלב מסוים היה גם שלי, שלנו – שעליה ישבתי כשאמרת, "תנוחי, מאמי, אני מכין לנו אוכל"; על החולצות שלך שאהבתי ללבוש; על המיטה הגדולה שלך, שבה שכבתי ואיך כיסית אותי כשנרדמתי. אני חושבת על ידייך החזקות אוחזות בביטחון בכידון הקטנוע כשהחלקנו במהירות בכבישי בגין הריקים. הייתי מחבקת את מותניך ויודעת שאני מוגנת כל כך ברוח הפרוצה הזאת. אני זוכרת את השעון שקניתי לך, את הנעליים שקנית לי; אני זוכרת רגעים גדולים של יחד, רגעים קטנים של יום.
פתאום אני לא חושבת עליך, אלא נזכרת בכל ההטרדות שחוויתי, בעיקר אבל לא רק, מגברים יוצאים בשאלה. בשאלות לא מותאמות, בהערות מחפיצות, אינטראקציות מציקות על גבול הפוגעות. ועולה לי מחשבה על כך שבסופו של דבר כולם רוצים אהבה. אולי גם זוגיות. הניסיונות הכושלים הם ניסיונות למשהו מאוד טהור, פשוט וגדול. אדם-רוצה-אדם. אחד. מיוחד. שיראה אותו במיוחד. שיאהב ללא תנאי (או עם תנאי ממש קטן) שירצה בכל מצב (או לפחות כמעט) שיימשך, שירצה, שיתמסר אליו. שיהיה נאמן. שייתן. שיהיה שם. ממש קרוב וליד.
ולפעמים, זה לא יוצא טוב. לפעמים, כשאתה לא יודע מספיק יודע מי אתה, איך תדע ליד מי אתה רוצה להיות? כשאת בתהליך של בניית זהות, את אולי עוד לא יודעת מה את מציעה. כשאת בהישרדות בכל תחום, למה את מצפה, מה מותר, מה אסור, מה מקובל, מה רצוי? אם היא בת זוג שלי, האם היא שלי? כחרדים לא דיברו איתנו על זוגיות. התנהגו את זה, ולא בצורה גלויה. המיטות המופרדות, ענייניות השיח, שמירת הנגיעה – כל אלו לא סייעו לנו ללמוד את רזי הזוגיות. השידוכים לא בדיוק נתנו לנו הזדמנות להתאמן על יסודות החיזור. בסמינר, למשל, מה למדנו על רומנטיקה? פתאום מותר לתת ידיים ברחוב. באיזה שלב לומדים על בקשת רשות לגעת? מותר לדבר עם כל אישה? איך יודעים איך לדבר עם מישהי שהיא לא אחותי אבל גם לא אשתי? אני חושבת על המסע ההזוי הזה, שנקרא "בניית זהות". אדם מזוהה עם ערכים מסוימים אשר מרכיבים את אישיותו, מורגל בדעותיו, ובתפיסת עולמו, ואז – הוא יוצא בשאלה. וכמו פרח שילדה קטנה אוחזת בידה ותולשת את עלי הכותרת אחד-אחד, תוך שהיא ממלמלת - אוהב, לא אוהב, אוהב, לא אוהב. כך נושרים חלקי זהות מהאדם. מאמין, לא מאמין, רוצה, לא רוצה, מסכים, לא מסכים. אני מסתכלת על עצמי בראי: סוף יום, המסקרה כבר נמרחה. העיניים בוחנות במדויק את ההשתקפות. השיער פזור על הכתף, לא עוד אסוף בגומייה שחורה; עצמות הבריח בולטות בגאווה בין כתפיות הגופייה. הדמות שבמראה אינה דומה לילדה שנשקפה במראת חדר הילדים בבית הישן. מה נשאר דומה? מתבוננת בתוכי ושואלת שאלות: אני יודעת מאין באתי, אך לאן אני הולכת? מה אני רוצה? אני נזכרת בבחור הנחמד שדיבר איתי היום ושאל: "אז מה את מחפשת?" "אני לא יודעת," עניתי בכנות. אני אמורה לדעת? איך אדע מה אני מחפשת בבן הזוג כשעוד לא מצאתי את מקומי שלי? הרי אני רוצה זוגיות ובית, אבל איך אכניס אדם לכאוס חיי? פעם אמר לי מישהו בחיוך נכלם, "זה תלוי בבת הזוג שאפגוש." כעסתי עליו. מה זה קשור לבת הזוג? תפתח עמוד שדרה! כעת, מול המראה בחדרי, אני מבינה מדוע כעסתי. אני את דעתי עוד לא פיתחתי. אני לא יודעת כיצד נראית זוגיות. איזו צורה וצבע יש לה בעולם האחר הזה. איך מוצאים אותה? איך ממש לא? אני נכנסת לישון. המיטה ריקה. רק דובי גדול. ואין פה אותך.
פתאום אני לא חושבת עליך, אלא נזכרת בכל ההטרדות שחוויתי, בעיקר אבל לא רק, מגברים יוצאים בשאלה. בשאלות לא מותאמות, בהערות מחפיצות, אינטראקציות מציקות על גבול הפוגעות. ועולה לי מחשבה על כך שבסופו של דבר כולם רוצים אהבה. אולי גם זוגיות. הניסיונות הכושלים הם ניסיונות למשהו מאוד טהור, פשוט וגדול. אדם-רוצה-אדם. אחד. מיוחד. שיראה אותו במיוחד. שיאהב ללא תנאי (או עם תנאי ממש קטן) שירצה בכל מצב (או לפחות כמעט) שיימשך, שירצה, שיתמסר אליו. שיהיה נאמן. שייתן. שיהיה שם. ממש קרוב וליד.
ולפעמים, זה לא יוצא טוב. לפעמים, כשאתה לא יודע מספיק יודע מי אתה, איך תדע ליד מי אתה רוצה להיות? כשאת בתהליך של בניית זהות, את אולי עוד לא יודעת מה את מציעה. כשאת בהישרדות בכל תחום, למה את מצפה, מה מותר, מה אסור, מה מקובל, מה רצוי? אם היא בת זוג שלי, האם היא שלי? כחרדים לא דיברו איתנו על זוגיות. התנהגו את זה, ולא בצורה גלויה. המיטות המופרדות, ענייניות השיח, שמירת הנגיעה – כל אלו לא סייעו לנו ללמוד את רזי הזוגיות. השידוכים לא בדיוק נתנו לנו הזדמנות להתאמן על יסודות החיזור. בסמינר, למשל, מה למדנו על רומנטיקה? פתאום מותר לתת ידיים ברחוב. באיזה שלב לומדים על בקשת רשות לגעת? מותר לדבר עם כל אישה? איך יודעים איך לדבר עם מישהי שהיא לא אחותי אבל גם לא אשתי? אני חושבת על המסע ההזוי הזה, שנקרא "בניית זהות". אדם מזוהה עם ערכים מסוימים אשר מרכיבים את אישיותו, מורגל בדעותיו, ובתפיסת עולמו, ואז – הוא יוצא בשאלה. וכמו פרח שילדה קטנה אוחזת בידה ותולשת את עלי הכותרת אחד-אחד, תוך שהיא ממלמלת - אוהב, לא אוהב, אוהב, לא אוהב. כך נושרים חלקי זהות מהאדם. מאמין, לא מאמין, רוצה, לא רוצה, מסכים, לא מסכים. אני מסתכלת על עצמי בראי: סוף יום, המסקרה כבר נמרחה. העיניים בוחנות במדויק את ההשתקפות. השיער פזור על הכתף, לא עוד אסוף בגומייה שחורה; עצמות הבריח בולטות בגאווה בין כתפיות הגופייה. הדמות שבמראה אינה דומה לילדה שנשקפה במראת חדר הילדים בבית הישן. מה נשאר דומה? מתבוננת בתוכי ושואלת שאלות: אני יודעת מאין באתי, אך לאן אני הולכת? מה אני רוצה? אני נזכרת בבחור הנחמד שדיבר איתי היום ושאל: "אז מה את מחפשת?" "אני לא יודעת," עניתי בכנות. אני אמורה לדעת? איך אדע מה אני מחפשת בבן הזוג כשעוד לא מצאתי את מקומי שלי? הרי אני רוצה זוגיות ובית, אבל איך אכניס אדם לכאוס חיי? פעם אמר לי מישהו בחיוך נכלם, "זה תלוי בבת הזוג שאפגוש." כעסתי עליו. מה זה קשור לבת הזוג? תפתח עמוד שדרה! כעת, מול המראה בחדרי, אני מבינה מדוע כעסתי. אני את דעתי עוד לא פיתחתי. אני לא יודעת כיצד נראית זוגיות. איזו צורה וצבע יש לה בעולם האחר הזה. איך מוצאים אותה? איך ממש לא? אני נכנסת לישון. המיטה ריקה. רק דובי גדול. ואין פה אותך.
לב אדום
מוישי שפירא
זה קרה לפני כמה שנים. ישבתי ביחידת הדיור שלי. הקליטה הייתה גרועה, הנטסטיק התחבר בקושי. איכשהו הצלחתי להעלות פוסט, מפרופיל פיקטיבי, בקבוצת הפייסבוק "חרדים חדשים". האנונימיות הייתה מוחלטת, אבל הפחד גדול: האם יאהבו מה שכתבתי, ישנאו? או הכי גרוע, פשוט יתעלמו והפוסט, חלילה, ייעלם בתהום האלגוריתם? אלו היו צעדיי הראשונים, המהוססים, בעולם הגדול. הקונספט טרם התברר לי, חשבתי שכולם יודעים מה זה נפקא מינה. להפתעתי המפוחדת, הפוסט עורר דיון ער, תגובות בעד ונגד ניתחו את מה שטענתי, והפוסט קיבל 27 לייקים כחולים וארבעה לבבות אדומים.
חבר "פתוח" הסביר לי איפה לוחצים כדי לראות את רשימת המלייקים. אחד מארבעת הלבבות האדומים היה שייך לחני פיינשטיין. היא גם הגיבה, "אתה כותב מדהיםםםם", עם מם סופית שהופיעה ארבע פעמים. התרגשתי. לא ידעתי שכה מהר אמצא חן בעיני מישהי. נכנסתי לפרופיל שלה והופתעתי לגלות שהיא נשואה. לא הבנתי מניין האומץ לאשה נשואה להתנהג כך לגבר, ועוד לעיני כול.
זה יכול להצחיק אתכם, חופשי, ובצדק. המעבר מהעולם החרדי המפריד בין המינים בצורה מוחלטת כמעט, לעולם שבו הכול לכאורה מותר, הוא כר פורה לטעויות מביכות במקרה הטוב, ופוגעניות במקרה הפחות טוב. בחור חסידי מן השורה לומד להשפיל עיניים כשהוא משוחח עם שכנתו, אם לארבעה ילדים שלראשה בנדנה קשורה ברישול וקול עייף. הוא פונה אליה בלשון רבים, כדי לשמור על דיסטנס, "יש לכם אולי להשאיל כוס שמן?" הוא מסלסל את פאתו במבוכה. בראשו רצים דברי הרבי בסעודה שלישית האחרונה של שובב"ים, על שמירת העיניים וטהרת המחשבה. סוף סוף השכנה "מגיעים ומניחים" את כוס השמן על ידית הדלת בזווית מסוכנת. לא למסור ישירות, חלילה. אם התיאור הזה נשמע לכם קיצוני, כנראה לא למדתם בישיבה חסידית. אבל גם המשגיח הליטאי בטח סיפר לכם בלהט על העגלה הריקה שמלאה בתאוות ובפורקן יצרים נורא. "השם ירחם מה שהולך שם, אש בנעורת". ופתאום נופלות המחיצות, הכיסויים וההסתרות. קשה לטפס על העגלה הריקה שדוהרת במהירות ומבקשת מהיוצא המבולבל להחזיק חזק במוטות האחיזה. הוא נזקק לבנות זהות חדשה מרסיסי לבנים, משברי מושגים, ללמוד שפה חדשה ולתמרן בין עבודה, לימודים, חיפושים ומשברים. בתוך כל זה צצות הנשים שאמש השפיל מבט מולן וסילק אותן ממחשבתו. כעת הן עומדות מולו בגודל טבעי, מדברות, צוחקות, שואלות, מרגישות, משתפות, מחמיאות ושמות לב אדום. הן, ללא ספק, רוצות אותך. עכשיו. שלא לדבר על כך שאתה רוצה. לא ייתכן אחרת. הבלבול הזה עלול להיות הרה אסון מבחינת היוצא. התחום הראשון שנפגע הוא תחום החיזור הראוי. כשהסיטואציה לא מובנת, כשכל דיבור קרוב ומלא כנות יכול להתפרש כאינטימיות - קצרה הדרך למקרים של הטרדות, שנעשות מתוך תום לב ובלבול משווע. אך לא רק סכנת ההטרדה מרחפת בתקופת ההסתגלות לעולם החדש. זוגיות היא סיפור מורכב, יאמר לכם כל איש מערבי שחי במאה ה-21. קל וחומר בן בנו של קל וחומר (הביטוי הזה מובן בעולם החדש?) שזוגיות ליוצאים מורכבת הרבה יותר. אם בעולם המקביל שרים "שש עשרה מלאו לנער וליבו המה" כשהוא מתאהב בילדה בכיתה המקבילה, הרי שהיוצא עשוי להתחיל את סיבוכי הרומנטיקה שלו בשנות העשרים המאוחרות. כמה מביך, בגיל הזה לעשות טעויות של נער עשרה מתבגר, כמה פתטית עשויה להיות התרגשות לא פרופורציונלית למציאות, כשאתה כבר עמוק בחייך הבוגרים.
החלל הוא גדול. המשפחה נעלמת או מתכסה בהמון שכבות של שחור-לבן שעומדות וחוצצות בינה לג'ינס של היוצא. הצורך בנפש קרובה גדול מתמיד. היציבות קטנה מתמיד. אתגר גדול עומד בפני היוצא. הוא משול לאדם רעב, שרעבונו מבטל את שיקול דעתו המאוזן, והוא במדינה זרה, לא יודע לשאול איפה אפשר להשיג כאן מזון. מפח נפש מחכה לו מכל פינה, תקוות נכזבות והסתבכויות בקשרים לא בריאים.
כמה נוגעת ללב היא האהבה הטבעית המתפרצת: למצוא קליק ללא שדכנית, להגיע לבינגו רגשי עם מישהי שאשכרה מרגישה וחושבת כמוך. אולי אפילו לומדת את אותו מקצוע, באותה אוניברסיטה. כמה חם החיבוק עם מישהי שאתה באמת אוהב. כמה נוגעת ללב, ככה עשויה לקרוע את הלב. כשהיא אפופה משקעי עבר, טריגרים, אי-הבנות ושברי חיים דוקרים. ולפתע מתגלות דרגות האהבה השונות: אוהב אותה אבל לא כחבר, לא כבן זוג, אוהב אותה כבת זוג, אבל לא למגורים יחד. ורשימת נפגעי פעולות האהבה הולכת וגדלה. מקשר לקשר מתחדדת השאלה: איך נדע לענות על שאלת "יחסינו לאן?" בעוד לגמרי לא ברור לנו מהם יחסים ומיהם אנחנו. אינני פסימי. בחורינו המלומדים לומדים את עצמם ואת סביבתם לא רע, אך המחיר שהם או הפרטנריות שלהם משלמים על הדרך, לפעמים, גבוה מדי. צו השעה הוא להכיר בבעיה, למצוא דרכים להעלות את המודעות אליה, לדברר אותה ולתת לה את מלוא תשומת הלב, ההסברתית והמקצועית.
חבר "פתוח" הסביר לי איפה לוחצים כדי לראות את רשימת המלייקים. אחד מארבעת הלבבות האדומים היה שייך לחני פיינשטיין. היא גם הגיבה, "אתה כותב מדהיםםםם", עם מם סופית שהופיעה ארבע פעמים. התרגשתי. לא ידעתי שכה מהר אמצא חן בעיני מישהי. נכנסתי לפרופיל שלה והופתעתי לגלות שהיא נשואה. לא הבנתי מניין האומץ לאשה נשואה להתנהג כך לגבר, ועוד לעיני כול.
זה יכול להצחיק אתכם, חופשי, ובצדק. המעבר מהעולם החרדי המפריד בין המינים בצורה מוחלטת כמעט, לעולם שבו הכול לכאורה מותר, הוא כר פורה לטעויות מביכות במקרה הטוב, ופוגעניות במקרה הפחות טוב. בחור חסידי מן השורה לומד להשפיל עיניים כשהוא משוחח עם שכנתו, אם לארבעה ילדים שלראשה בנדנה קשורה ברישול וקול עייף. הוא פונה אליה בלשון רבים, כדי לשמור על דיסטנס, "יש לכם אולי להשאיל כוס שמן?" הוא מסלסל את פאתו במבוכה. בראשו רצים דברי הרבי בסעודה שלישית האחרונה של שובב"ים, על שמירת העיניים וטהרת המחשבה. סוף סוף השכנה "מגיעים ומניחים" את כוס השמן על ידית הדלת בזווית מסוכנת. לא למסור ישירות, חלילה. אם התיאור הזה נשמע לכם קיצוני, כנראה לא למדתם בישיבה חסידית. אבל גם המשגיח הליטאי בטח סיפר לכם בלהט על העגלה הריקה שמלאה בתאוות ובפורקן יצרים נורא. "השם ירחם מה שהולך שם, אש בנעורת". ופתאום נופלות המחיצות, הכיסויים וההסתרות. קשה לטפס על העגלה הריקה שדוהרת במהירות ומבקשת מהיוצא המבולבל להחזיק חזק במוטות האחיזה. הוא נזקק לבנות זהות חדשה מרסיסי לבנים, משברי מושגים, ללמוד שפה חדשה ולתמרן בין עבודה, לימודים, חיפושים ומשברים. בתוך כל זה צצות הנשים שאמש השפיל מבט מולן וסילק אותן ממחשבתו. כעת הן עומדות מולו בגודל טבעי, מדברות, צוחקות, שואלות, מרגישות, משתפות, מחמיאות ושמות לב אדום. הן, ללא ספק, רוצות אותך. עכשיו. שלא לדבר על כך שאתה רוצה. לא ייתכן אחרת. הבלבול הזה עלול להיות הרה אסון מבחינת היוצא. התחום הראשון שנפגע הוא תחום החיזור הראוי. כשהסיטואציה לא מובנת, כשכל דיבור קרוב ומלא כנות יכול להתפרש כאינטימיות - קצרה הדרך למקרים של הטרדות, שנעשות מתוך תום לב ובלבול משווע. אך לא רק סכנת ההטרדה מרחפת בתקופת ההסתגלות לעולם החדש. זוגיות היא סיפור מורכב, יאמר לכם כל איש מערבי שחי במאה ה-21. קל וחומר בן בנו של קל וחומר (הביטוי הזה מובן בעולם החדש?) שזוגיות ליוצאים מורכבת הרבה יותר. אם בעולם המקביל שרים "שש עשרה מלאו לנער וליבו המה" כשהוא מתאהב בילדה בכיתה המקבילה, הרי שהיוצא עשוי להתחיל את סיבוכי הרומנטיקה שלו בשנות העשרים המאוחרות. כמה מביך, בגיל הזה לעשות טעויות של נער עשרה מתבגר, כמה פתטית עשויה להיות התרגשות לא פרופורציונלית למציאות, כשאתה כבר עמוק בחייך הבוגרים.
החלל הוא גדול. המשפחה נעלמת או מתכסה בהמון שכבות של שחור-לבן שעומדות וחוצצות בינה לג'ינס של היוצא. הצורך בנפש קרובה גדול מתמיד. היציבות קטנה מתמיד. אתגר גדול עומד בפני היוצא. הוא משול לאדם רעב, שרעבונו מבטל את שיקול דעתו המאוזן, והוא במדינה זרה, לא יודע לשאול איפה אפשר להשיג כאן מזון. מפח נפש מחכה לו מכל פינה, תקוות נכזבות והסתבכויות בקשרים לא בריאים.
כמה נוגעת ללב היא האהבה הטבעית המתפרצת: למצוא קליק ללא שדכנית, להגיע לבינגו רגשי עם מישהי שאשכרה מרגישה וחושבת כמוך. אולי אפילו לומדת את אותו מקצוע, באותה אוניברסיטה. כמה חם החיבוק עם מישהי שאתה באמת אוהב. כמה נוגעת ללב, ככה עשויה לקרוע את הלב. כשהיא אפופה משקעי עבר, טריגרים, אי-הבנות ושברי חיים דוקרים. ולפתע מתגלות דרגות האהבה השונות: אוהב אותה אבל לא כחבר, לא כבן זוג, אוהב אותה כבת זוג, אבל לא למגורים יחד. ורשימת נפגעי פעולות האהבה הולכת וגדלה. מקשר לקשר מתחדדת השאלה: איך נדע לענות על שאלת "יחסינו לאן?" בעוד לגמרי לא ברור לנו מהם יחסים ומיהם אנחנו. אינני פסימי. בחורינו המלומדים לומדים את עצמם ואת סביבתם לא רע, אך המחיר שהם או הפרטנריות שלהם משלמים על הדרך, לפעמים, גבוה מדי. צו השעה הוא להכיר בבעיה, למצוא דרכים להעלות את המודעות אליה, לדברר אותה ולתת לה את מלוא תשומת הלב, ההסברתית והמקצועית.
הכותבים שלנו
הניוזלטר שלנו
קבלו את כל הכתבות הכי מענינות והכי חדשניות ישירות למייל
קצת על התקופה...
מגזין "התקופה" מביאה אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
