התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

התקופה

יוצאים יחד ממשיכים לבד


היציאה מהחברה החרדית היא מסע מטלטל, ורבים מבין אלה שבחרו לעזוב את החברה החרדית חווים ניתוק מהמשפחה, בלבול גדול, קושי להשתלב בחברה הכללית ובדידות שרק מהגרים יבינו. כאשר מדובר בזוגות נשואים, שעוברים את התהליך יחדיו, אפשר היה לחשוב כי לפחות חלק מהקשיים יתפוגגו בזכות העובדה שהתהליך הוא משותף  ושהזוגיות תתחזק. בפועל, מתברר, זוגות רבים שיצאו יחד – מתגרשים לאחר שהתהליך מסתיים.   אבי (48), שגדל בבני ברק, הכיר את גרושתו כשהיה בן 18 בלבד, באמצעות שידוך. אחרי יותר משני עשורים יחדיו, כשהם חובקים ארבעה ילדים משותפים ולאחר שיצאו יחד בשאלה, הם החליטו שמוטב להמשיך מכאן בנפרד. ״ההורים שיתפו אותי שאני הולך להתחתן״, מספר אבי כיצד הכיר את אשתו לשעבר. ״נפגשתי עם הבחורה עשר דקות, למען הפרוטוקול, לא באמת ציפו לאישור שלי. התחתנו עוד לפני שהיא הייתה בת 18. הייתה לנו זוגיות טובה וכיבדנו אחד את השנייה, גם כשלא היה טוב. הבנתי שאנחנו לא מתאימים, מהמקום שממנו באנו, להתגרש זו בכלל לא אופציה״. ברבות השנים התרחק אבי מהדת ושיתף בכך את אשתו. תחילה היא ביקשה לא להיות מעורבת, אך כעבור שנתיים הצטרפה אליו לתהליך של יציאה בשאלה. ״התחילו להתעורר אצלי שאלות באמונה״, הוא מתאר את שאירע. ״סיפרתי לה שיש לי שאלות באמונה, בחינוך ובכלל בנוגע לדרך, והיא ביקשה שלא אשתף אותה ואת הילדים. התחלנו להרגיש התרחקות בינינו, כי התעסקתי רוב הזמן בשאלה, האם הדרך הזאת נכונה. לאט לאט היא הסכימה לשמוע על הספקות שלי, עד השתכנעה. היה לי חשוב שהיא תעשה את זה יחד איתי, כדי שלא אאבד את הקשר עם הילדים. התחלנו לשתף אותם בתהליך, עד שיצאנו כולנו ועזבנו את העיר  החרדית״.   שומרים על יציבות ליציאה המשותפת, מודה אבי, ישנם יתרונות רבים. ״הילדים חווים יציבות, כי שני ההורים ביחד בתהליך״, הוא מסביר. ״יש לי חברים שעוברים את זה לבד, והתהליך מלווה בניכור הורי. יתרון נוסף הוא שיש תמיכה מהמשפחה ואף פעם לא הרגשתי את הבדידות שמרגישים יוצאים רבים. מצד שני, מדובר בתהליך של שנים ואתה מתחיל תהליך פנימי ארוך, להכיר את עצמך מחדש, ולא יכול להתמקד רק בעצמך כי יש עוד אנשים לצידך שעוברים טלטלה וצריך להיות שם בשבילם״. מדוע זה הסתיים בפרידה? ״אנחנו שני אנשים שונים באופי״, מסביר אבי. ״אם היינו נפגשים שלא במסגרת שידוך, כנראה לא הייתי מתחתן איתה. אחרי היציאה בשאלה, גרם לי התהליך לשבור מוסכמות ולבדוק דברים אחרים. הפער לא היה רק בדת, שם דווקא הצלחנו לגשר על הפערים. אחר כך, הייתה תקופה מתוחה שהסתיימה בטוב  אנחנו ביחסים טובים ועושים ארוחות עם הילדים״. זו כנראה הנקודה המרכזית, שחוזרת על עצמה גם בסיפורים אחרים: התהליך המשותף אינו מחפה על העובדה שמלכתחילה לא מדובר בזוגיות מבחירה, וברגע שיוצאים מהעולם החרדי – התפרים העדינים נפרמים. ״לדעתי להרבה זוגות אין התאמה אמיתית״, מסכים אבי. ״רק כשהם יוצאים בשאלה, יש להם את האפשרות להתגרש״. יעל (35), אם ארבעה ילדים שגדלה בבית ליטאי והתחתנה בשידוך, מצאה את עצמה בסיטואציה דומה כאשר הזוגיות התפרקה בתום 13 שנות נישואים ויציאה בשאלה יחד עם בעלה. ״קיבלתי החלטה שאני לא ממשיכה את החיים החרדיים״, היא מספרת על תהליך היציאה. ״בהתחלה הפכנו את החיים ליותר מאפשרים בניואנסים מאוד קטנים, ובשלב מסוים החלטתי לסיים את החיים החרדיים. בעלי דאז הראה נכונות להצטרף אליי. הופתעתי מאוד, לא ידעתי להעריך את זה. המחשבה הראשונה שלי הייתה לעזוב את הבית ואת הילדים, אבל הכול השתנה כשהוא הביע רצון להצטרף אליי וזכיתי בילדים שלי״. למה זה לא עבד? בדיוק כמו במקרה של אבי – היעדר הבחירה. ״הוא נורא נסחף אחריי והיה מאוד תלותי בשביל לשמור את התא המשפחתי״, היא אומרת. ״דווקא בגלל שיצאנו בשאלה, היו לי כוחות לקום ולעזוב את המקום הזה, שלא הייתה בו אהבה וזוגיות. אני לא בחרתי בבעלי והוא לא בחר בי. ההורים בחרו בנו בשבילנו, ואני מראש לא התחברתי לבן אדם. אם אני אדם חופשי, מדוע שאחיה עם אדם שאני לא מתחברת אליו? כל עוד הייתי במגזר החרדי, זה היה לא מתאים להתגרש, אבל ברגע שיצאתי הכול מותר״. כלומר, הגירושין במצב הזה הם לא היוצא מן הכלל, אלא הבחירה הכמעט טבעית. ״הסיכוי להישאר יחד שואף לאפס, ורואים את זה בשטח״, מסבירה יעל. ״כשאני שומעת על זוגות שנשארו יחד אחרי שיצאו בשאלה, זה ממש מפתיע אותי ואני מעריצה אותם. זה כמו הימור שצלח, וזה נדיר, ממש כמו לזכות בפיס״.   לנצח את הסטטיסטיקה זוג כזה, שלעת עתה ״זכה בפיס״ כדברי יעל, הם יהודה (35) ואלישבע צ'רנוביצקי. השניים יצאו בשאלה יחד ושרדו כזוג. ״התחתנו בשידוך ואנחנו נשואים 13 שנה״, הוא מספר. ״שנינו מגיעים מבתים ליטאים ושנינו לא בדיוק הלכנו בתלם גם כשהיינו חרדים. כבר בגיל 17 התחלתי לפזול החוצה, אבל עדיין נשארתי בתוך המסגרת ולא ראיתי את עצמי כחילוני. אלישבע אשתי גם לא הלכה בדיוק בתלם, ואבא שלה ביקש לחתן אותה כדי שלא תקלקל את האחיות הקטנות״. שנתיים אחרי החתונה צ'רנוביצקי התגייס לצבא ואט אט הם החלו להתרחק מהחברה החרדית. ״ידענו שהילדים שלנו לא ילמדו במוסדות חרדיים, אבל השיח של היציאה עדיין לא היה שם. ברבות השנים אשתי הלכה והתרחקה, וגם אני לא הייתי שם אבל נשארתי כלפי חוץ חרדי, כי זה היה לי נוח. בחדרי חדרים הייתי חילוני. אפילו כשהיא יצאה במוצהר, לא חשבתי שאני אצא גם כן וחשבתי שאמשיך לנהל חיים כפולים. אהבתי את המקום שהייתי בו. ״לאט לאט הסממנים החיצוניים שלה הגיעו. הייתה בינינו תקשורת כל הזמן וכיבדנו אחד את השנייה. היו קשיים אבל הייתה הידברות. היו הרבה ויתורים משני הצדדים; למשל, כשהיא התחילה לאכול לא כשר זה היה רק מחוץ לבית, ובבית המשכנו לשמור כשרות. בשלב מסוים היה בבית בשרי, חלבי ו׳טרף׳״. ״אחד היתרונות ביציאה בשאלה משותפת הוא שלא מאבדים את הבית״, ממשיך צ'רנוביצקי. ״עצם היציאה בשאלה זו טלטלה בעיקר לנפש, והידיעה שיש מקום שבו מקבלים אותך ושיש לך לאן לחזור, מאוד עוזר בתהליך. גם שנינו הגענו מהעולם החרדי ולא בקיאים בעולם הדייטים. להתחיל להיכנס אליו, זה לא פשוט״. מה מבדיל את צ'רנוביצקי משאר הזוגות? לתחושתו, ההידברות וההכלה. ״הרצון להישאר ביחד גרם לנו להילחם אחד על השנייה״, הוא אומר. ״אלישבע יצאה קודם ואני בעקבותיה. גם כשידעתי שאני עדיין לא שם, כל עוד לא הייתי שלם במאה אחוז, לא רציתי לעשות את הצעד, כי יש לנו ילדה שהבינה ופחדתי לעשות לה טלטלה. אף פעם לא חשבתי על זה במונחים של הצלחה, עד ששמעתי מאנשים שצלחנו את הסטטיסטיקה. אנשים מופתעים מאוד לשמוע שיצאנו מהמגזר החרדי ביחד. רק אז התחלתי להבין שאנחנו מיוחדים״.  

דייט ראשון


"בסופ"ש האחרון הייתי במסיבת ניינטיז", אמרה כדי לשבור את השתיקה. הנהנתי בראשי תוך כדי שאני לוחץ את בהונות רגליי לרצפה במבוכה. לא היה לי מושג איזו מוזיקה זו ואם אני אוהב אותה. הברמן שאל אם נרצה ריפיל. מלמלתי כן בהקלה. היא אמרה לא, היין הראשון הספיק. אחר כך הבנתי שזו דרך אחרת לומר אני רוצה לעוף מפה. התגעגעתי לדייטים שלפני עשור, בבתי המלון הירושלמיים עם הכללים הברורים והפשוטים. כוס מים בדייט ראשון, כוס מיץ תפוזים בדייט שני, ושדכנית אחת, יודעת כול, שמספרת בדיוק איך "היא" מרגישה. בתל אביב, ספר החוקים מורכב יותר, אין משגיח שילמד אותו, ובטח שאין דמות אלוהית שמסדרת הכול מלמעלה.   עמדתי מאחוריה כשהיא רכונה על הספה האפורה בדירה שלי. על הרצפה, בגדים זרוקים בערבוביה ובקבוק ג'ין חצי ריק. "יותר חזק," היא צעקה. מילאתי אחר ההוראות בצייתנות רובוטית. הפעם הגעתי מוכן יותר, התייעצתי עם יוסי, שאמר לי בביטחון של רווק תל אביבי בן שנתיים, שמומלץ לצאת לבר סליזי שדוחף צ'ייסרים חינם. זה עבד, אבל יוסי שכח לספר לי על משמעות של ריח גוף. לפעמים הוא פשוט לא מתחבר.   "אחרי שאמות אני רוצה שייקחו את האפר שלי וישימו אותו בכיסים של אנשים רנדומליים. תאר לך כמה חוויות אוכל לייצר לאנשים אחרי המוות שלי", אמרה בחיוך קונדסי ואוהב. ישבנו נינוחים על ספסל בבית קברות אירופאי, שותים קפה מכוסות נייר. דייט ראשון יכול להיות נכון, חשבתי, והחזרתי לה מבט שאומר, כמה יופי רך ונשי יש בך.  
התיאורים האלו הם חלק קטן מהמסע האישי שלי כיוצא בשאלה, מסע מפרך ומתגמל לגילוי העולם העשיר של מערכות יחסים. למדתי שלצורך האנושי הבסיסי בחיבור עם בן אנוש אחר יש אינסוף צבעים וצורות. יחסים רומנטיים, ידידותיים, מיניים, אינטלקטואליים, וכל סוג אחר של חיבור העולה במוחכם. כל חיבור הוא ייחודי.
  החילוני הממוצע דומה לחרדי הרבה יותר מכפי שהיה רוצה להודות, סגור בתוך עולם מוכתב. רבים מדי תקועים במערכות יחסים שמבוססות על הפחד מבדידות, על הצורך לרצות את ההורים עם נכד מתוק או על הרצון להרגיש נורמטיבי כלפי החברה. כמי ששבר מוסכמות והתמודד עם הפחד והבדידות, דווקא ליוצא בשאלה יש יכולת לראות את החיבור האנושי בעיניים רעננות, לגלות את עצמו ואת הזולת ממקום אמיתי ומחובר יותר, ולהתנסות בקשת רחבה יותר של מערכות יחסים. למסע המסעיר של יוצא בשאלה "רעב" שחסר חינוך מתאים עלול להיות פוטנציאל גבוה לפגיעה בזולת. לא משנה מהי העמדה הפוליטית שלכם כלפי תנועת MeToo, בסופו של דבר חילונים ודתיים מכל המגדרים יכולים להסכים על הכלל האוניברסלי של "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". ההבנה הבסיסית שלאדם מולכם יש עולם פנימי, בדיוק כמוכם, המורכב גם הוא מרצונות ואכזבות. היופי במערכות יחסים הוא במפגש בין שני בני אדם שעושים טוב זה לזה, ואם המפגש לא עושה טוב לאחד הצדדים, אז הוא מכוער ורע. לשני הצדדים. השאלה אם הדיבור או המגע שלכם עושה טוב לצד השני היא שאלה לא פשוטה. לוקח הרבה זמן ללמוד את הסאבטקסט ואת שפת הגוף, שמספרים לנו מה טוב לצד השני, וגם אז תצטרכו להיות מוכנים לפגוע ולהיפגע, זה חלק מהחשיפוּת שאינהרנטית במערכות יחסים. הכלי היעיל ביותר לצמצום הפגיעה, בוודאי במצב של חוסר ניסיון, הוא תקשורת. זה אומנם לא סקסי לשאול לפני כל מגע (ואל תאמינו להיפים שאומרים אחרת), אבל כשאין וודאות גמורה, תקשורת מילולית היא הכרחית. כולנו מעריכים כנות ופתיחות, ואם תראו לצד השני שאתם רואים אותם הם יראו אתכם חזרה. ומי יודע – אולי יהיה דייט שני.  

יוצאת מהשורות


זר לא יבין. שנים חשבתי ככה. הבחירה לעזוב את הקהילה החרדית, הסגורה והשמורה, גוזרת, בהכרח, אינספור גילויים חדשים, חוויות שונות ולפעמים משונות, הרבה בלבול ותמיהה. הדברים נכונים לכל תחומי החיים, שמשתנים ב-180 מעלות. ענייני "בינו לבינה" אינם שונים. להפך. גדלנו על שמירת נגיעה (בנות ובנים), שמירת העיניים (בעיקר בנים) ושמירה והתנזרות כלליים (כולם!). מין הוא מחוץ לתחום השיח עבור מי שלא זכה ששמו יתנוסס במודעת "באו בקשרי השידוכין", והמפגש הראשון של הנערה – או לפחות כך אמור להיות – עם הלכות ביאה, ברור שיהיו הלכות, מפורטות עד אימה, הוא בחדר המלחיץ של מדריכת הכלות. שמעתי שההדגמות כוללות בננה ואשכולית. לא יודעת. לא זכיתי להגיע לשלב הזה. אני יצאתי קודם. כשהצעות השידוך החלו לזרום, הבנתי שעליי להחליט עכשיו, האם אני ממשיכה להסתלל: חתונה, ילדים והרבה, נעשית מורה נכבדה, מרבה לשתף במתכוני עוגיות ב-10 דקות וסאקרית של מבצעי שמפו ומרכך ב"אושר עד", או שאני מאפשרת לתהיות שסדקו את חומת האמונה שלי, סדקים קטנים נכון לאותה עת, להתברר לפני שאני נכנסת בעול חופה וקידושין. העתיד הצפוי מדי לא היה לרוחי ובחרתי בלא-נודע. עזבתי את הסמינר, ועד מהרה הייתי חייבת למצוא עבודה ולצעוד את צעדיי הראשונים, מהוססים ומבולבלים, בעולם שמורכב מגברים ונשים שחיים בכפיפה אחת, משוחררים מאיסורי ייחוד. ללחוץ יד למראיין בריאיון עבודה, ללמוד לא להירתע כשקולגה נוגע בכתפי כדי להסב את תשומת ליבי, ובשלב מתקדם יותר, שהשם ישמור, לרקוד עם גבר זר. זה היה מעבר קיצוני וחריף, מאיסור גמור והפחדה, לשחרור מוחלט. אין פלא שכמו רבים, בחרתי במוכר ובידוע. לא הצלחתי להתחבר לחילונים, הפער היה גדול מדי ואני גם כך הרגשתי אבודה. החיבור עם יוצאים, לעומת זאת, היה מיידי ומתבקש. הרקע הדומה, הלבטים הדומים, הערגונות המשותפים לעולם הקודם, התסכול מהסתירות בדת, שהעמידו בסימן שאלה ענק את כל החינוך והיסודות של האמונה, הקונפליקטים הרבים מספור מול המשפחה והקהילה, חוויות הילדות הזהות, ובעיקר, ההומור המגזרי. הרגשתי שמדברים בשפה שלי, ויחד עם ההתמודדויות של השנים הראשונות ליציאה, החיבור הרומנטי היה כמעט בלתי נמנע.
מובן שזה לא ייחודי לי. הבחירה בבנזוג מרקע דומה היא אוטומטית אפילו. אפשר להבחין בזה בכל מעגלי המיעוטים בכל חברה שהיא, בדחף להתכרבל בחיק המוכר והידוע. החבר הראשון, השני, השלישי (וכן הלאה, בשלב מסוים הפסקתי לספור והתחלתי להיאנח) שלי היו יוצאים. לא חשבתי שיש לי אופציה אחרת. איך אצליח בכלל להתחבר למישהו חילוני, על מה נדבר, לְמה נרפרר, איך הוא יכיל את השונות שלי ויקבל את מסלול חיי החריג כל כך מהנורמה הישראלית. חשבתי שאני מתמודדת ביותר מדי חזיתות, אז שלפחות בתחום הזוגי ארגיש בבית.
אממה, אצלי, עד שבחרתי אחרת, הקשרים האלה לא הוכיחו את עצמם לאורך זמן. כי לא רק הרקע דומה, גם השריטות. והפיצוצים לא איחרו לבוא. מלבד זאת, חיבור על בסיס גדילה בקהילה חרדית לא מספיק, כך התברר לי פעם אחר פעם. בשביל קשר בר קיימא צריך יותר מזה. תהליך היציאה כולל גם תהליכי בירור אימננטיים, יצירת עולם פנימי חדש על חורבות העולם שאבד, טיפול אמיתי בטראומות וכינון עצמי מעודכן, מפותח ומודע. אם כן, ייתכן שעבור א.נשים מסוימים.ות, בחירה בבן זוג יוצא לא רק שאינה ערובה לקשר זוגי מוצלח אלא דווקא דבר שמשמר היצמדות למקום שאינו רלוונטי עוד? אולי. יש זוגות שמצליחים לצמוח, אני מכירה כאלה, וישנם אחרים – ולא מעטים, שהבחישה בעבר לא מאפשרת להם להתקדם ולהתפתח, והם למעשה נשארים חרדים, רק בלי כיסוי ראש. ומה אומר המחקר? מתברר (גוגל מהיר) שאפשר, יאפ, אפשר, לנבא את מידת ההצלחה של קשר זוגי לטווח הרחוק. הפרמטרים, תחזיקו חזק, לא קשורים לרקע שממנו מגיעים בני הזוג, בכלל לא. מה שחשוב הוא האופן שבו הם מתמודדים עם רגשות קשים. כן, זה המשתנה הקובע בנוסחת הזוגיות, קטע, הא? האם אפשר לייחל לפרמטר יותר חוצה-מגזרים מזה?
בקצרה: בשנות ה-90 פיתח החוקר היהודי (והדתי!) ג'ון גוטמן מודל לניבוי מידת ההצלחה בקשר זוגי מחייב, כלומר נישואין; הוא ראיין זוגות – חיפשתי וחיפשתי לא מצאתי כמה, אבל אני רוצה להניח שמדובר במספר גדול של מרואיינים, כדי לא לזרוק את הנתון היפה לפח המחקרי, זרמו איתי – שאך נישאו, הסיק מהתשובות שלהם מי יתגרש בזמן הקרוב ומי יתמיד בקשר שלוש שנים לפחות, והצליח לקלוע ב-94% מהמקרים. לפי מחקרו, אחד הפרמטרים להצלחת הקשר הוא סגנון התמודדות זהה של בני הזוג עם רגשות שליליים.
אם בני הזוג, שניהם, נוטים לדבר על הקושי ולשתף במה שעובר עליהם, מעדיפים לנבור ולמצוא בעצמם את הפתרון – בינגו. יש סיכוי נהדר להמשך הקשר. וכן להפך, אם בני הזוג – כאמור, שניהם – מתמודדים עם רגשות קשים באמצעות חפירה פנימית, עצמונית, ללא משתתפים, נוטים לחלק עצות ולא מתרעמים כשמקבלים אותן, אופן ההתמודדות הזהה הזה יכול להיות בסיס איתן לזוגיות פורה ומתמשכת. יפה, אחרי שבודדנו את מרכיב הרקע הדומה כפרמטר לקשר מוצלח, תראו כמה יתרונות יכולים להתרגש עליכם, על שניכם, אם תבחרו לצאת עם מי שלא דומע מצלילי "יה אכסוף" ושבשבילו חנינא בן דוסא הוא שם של רחוב בדרך לשוק הפשפשים ביפו; ואם תעזו לצאת מהמקום הנוח וליהנות מהיכרות הדדית ועמוקה עם עולם חדש. במקרה כזה אתם לא תהיו אלו שרק לומדים ומקבלים, אלא גם תורמים ומלמדים. בני זוג, בקשר בריא כמובן, שואפים להכיר זה את עולמו של זה, ואין דבר נחמד מלהכיר לבן הזוג את המנהגים, את התרבות, את הניואנסים החרדיים שעבורכם הם מובנים מאליהם ועבור החילוני הממוצע הם פלא עצום ומרתק. והבונוס: אתם צפויים לגלות בעצמכם, על עצמכם, דברים נהדרים שלא ידעתם עד כמה הם כאלה. האם יש בדבריי המלצה חמה להיפרד ממחשבת "זר לא יבין" לטובת היכרות עם "חיים שכדוגמתם עוד לא ראינו מעולם"? לא ממש, הרי יש כל כך הרבה זוגות מוצלחים של יוצאים, ואהבה זוגית הלוא היא פלא עצום ורב רבדים. אבל אם תמיד הייתם בטוחים שהשוק שלכם, מטבעו, מצומצם מאוד, מה דעתכם לחשוב על הרחבת המעגלים?    

זהות וזוגיות


כל שאני יכולה לחשוב עליו הוא על עינייך היפות התכולות, על האישונים הקטנים שכמו טובעים בים שסביבם, על החריצים סביב שעשו אותך מחייך תמיד; כל שאני יכולה לחשוב עליו הוא על הספה החומה בביתך – שבשלב מסוים היה גם שלי, שלנו – שעליה ישבתי כשאמרת, "תנוחי, מאמי, אני מכין לנו אוכל"; על החולצות שלך שאהבתי ללבוש; על המיטה הגדולה שלך, שבה שכבתי ואיך כיסית אותי כשנרדמתי. אני חושבת על ידייך החזקות אוחזות בביטחון בכידון הקטנוע כשהחלקנו במהירות בכבישי בגין הריקים. הייתי מחבקת את מותניך ויודעת שאני מוגנת כל כך ברוח הפרוצה הזאת. אני זוכרת את השעון שקניתי לך, את הנעליים שקנית לי; אני זוכרת רגעים גדולים של יחד, רגעים קטנים של יום.
פתאום אני לא חושבת עליך, אלא נזכרת בכל ההטרדות שחוויתי, בעיקר אבל לא רק, מגברים יוצאים בשאלה. בשאלות לא מותאמות, בהערות מחפיצות, אינטראקציות מציקות על גבול הפוגעות. ועולה לי מחשבה על כך שבסופו של דבר כולם רוצים אהבה. אולי גם זוגיות. הניסיונות הכושלים הם ניסיונות למשהו מאוד טהור, פשוט וגדול. אדם-רוצה-אדם. אחד. מיוחד. שיראה אותו במיוחד. שיאהב ללא תנאי (או עם תנאי ממש קטן) שירצה בכל מצב (או לפחות כמעט) שיימשך, שירצה, שיתמסר אליו. שיהיה נאמן. שייתן. שיהיה שם. ממש קרוב וליד.
ולפעמים, זה לא יוצא טוב. לפעמים, כשאתה לא יודע מספיק יודע מי אתה, איך תדע ליד מי אתה רוצה להיות? כשאת בתהליך של בניית זהות, את אולי עוד לא יודעת מה את מציעה. כשאת בהישרדות בכל תחום, למה את מצפה, מה מותר, מה אסור, מה מקובל, מה רצוי? אם היא בת זוג שלי, האם היא שלי?   כחרדים לא דיברו איתנו על זוגיות. התנהגו את זה, ולא בצורה גלויה. המיטות המופרדות, ענייניות השיח, שמירת הנגיעה – כל אלו לא סייעו לנו ללמוד את רזי הזוגיות. השידוכים לא בדיוק נתנו לנו הזדמנות להתאמן על יסודות החיזור. בסמינר, למשל, מה למדנו על רומנטיקה? פתאום מותר לתת ידיים ברחוב. באיזה שלב לומדים על בקשת רשות לגעת? מותר לדבר עם כל אישה? איך יודעים איך לדבר עם מישהי שהיא לא אחותי אבל גם לא אשתי? אני חושבת על המסע ההזוי הזה, שנקרא "בניית זהות". אדם מזוהה עם ערכים מסוימים אשר מרכיבים את אישיותו, מורגל בדעותיו, ובתפיסת עולמו, ואז – הוא יוצא בשאלה. וכמו פרח שילדה קטנה אוחזת בידה ותולשת את עלי הכותרת אחד-אחד, תוך שהיא ממלמלת - אוהב, לא אוהב, אוהב, לא אוהב. כך נושרים חלקי זהות מהאדם. מאמין, לא מאמין, רוצה, לא רוצה, מסכים, לא מסכים.   אני מסתכלת על עצמי בראי: סוף יום, המסקרה כבר נמרחה. העיניים בוחנות במדויק את ההשתקפות. השיער פזור על הכתף, לא עוד אסוף בגומייה שחורה; עצמות הבריח בולטות בגאווה בין כתפיות הגופייה. הדמות שבמראה אינה דומה לילדה שנשקפה במראת חדר הילדים בבית הישן. מה נשאר דומה? מתבוננת בתוכי ושואלת שאלות: אני יודעת מאין באתי, אך לאן אני הולכת? מה אני רוצה? אני נזכרת בבחור הנחמד שדיבר איתי היום ושאל: "אז מה את מחפשת?" "אני לא יודעת," עניתי בכנות. אני אמורה לדעת? איך אדע מה אני מחפשת בבן הזוג כשעוד לא מצאתי את מקומי שלי? הרי אני רוצה זוגיות ובית, אבל איך אכניס אדם לכאוס חיי? פעם אמר לי מישהו בחיוך נכלם, "זה תלוי בבת הזוג שאפגוש." כעסתי עליו. מה זה קשור לבת הזוג? תפתח עמוד שדרה! כעת, מול המראה בחדרי, אני מבינה מדוע כעסתי. אני את דעתי עוד לא פיתחתי. אני לא יודעת כיצד נראית זוגיות. איזו צורה וצבע יש לה בעולם האחר הזה. איך מוצאים אותה? איך ממש לא?   אני נכנסת לישון. המיטה ריקה. רק דובי גדול. ואין פה אותך.    

לב אדום


זה קרה לפני כמה שנים. ישבתי ביחידת הדיור שלי. הקליטה הייתה גרועה, הנטסטיק התחבר בקושי. איכשהו הצלחתי להעלות פוסט, מפרופיל פיקטיבי, בקבוצת הפייסבוק "חרדים חדשים". האנונימיות הייתה מוחלטת, אבל הפחד גדול: האם יאהבו מה שכתבתי, ישנאו? או הכי גרוע, פשוט יתעלמו והפוסט, חלילה, ייעלם בתהום האלגוריתם? אלו היו צעדיי הראשונים, המהוססים, בעולם הגדול. הקונספט טרם התברר לי, חשבתי שכולם יודעים מה זה נפקא מינה. להפתעתי המפוחדת, הפוסט עורר דיון ער, תגובות בעד ונגד ניתחו את מה שטענתי, והפוסט קיבל 27 לייקים כחולים וארבעה לבבות אדומים.
חבר "פתוח" הסביר לי איפה לוחצים כדי לראות את רשימת המלייקים. אחד מארבעת הלבבות האדומים היה שייך לחני פיינשטיין. היא גם הגיבה, "אתה כותב מדהיםםםם", עם מם סופית שהופיעה ארבע פעמים. התרגשתי. לא ידעתי שכה מהר אמצא חן בעיני מישהי. נכנסתי לפרופיל שלה והופתעתי לגלות שהיא נשואה. לא הבנתי מניין האומץ לאשה נשואה להתנהג כך לגבר, ועוד לעיני כול.
זה יכול להצחיק אתכם, חופשי, ובצדק. המעבר מהעולם החרדי המפריד בין המינים בצורה מוחלטת כמעט, לעולם שבו הכול לכאורה מותר, הוא כר פורה לטעויות מביכות במקרה הטוב, ופוגעניות במקרה הפחות טוב. בחור חסידי מן השורה לומד להשפיל עיניים כשהוא משוחח עם שכנתו, אם לארבעה ילדים שלראשה בנדנה קשורה ברישול וקול עייף. הוא פונה אליה בלשון רבים, כדי לשמור על דיסטנס, "יש לכם אולי להשאיל כוס שמן?" הוא מסלסל את פאתו במבוכה. בראשו רצים דברי הרבי בסעודה שלישית האחרונה של שובב"ים, על שמירת העיניים וטהרת המחשבה. סוף סוף השכנה "מגיעים ומניחים" את כוס השמן על ידית הדלת בזווית מסוכנת. לא למסור ישירות, חלילה. אם התיאור הזה נשמע לכם קיצוני, כנראה לא למדתם בישיבה חסידית. אבל גם המשגיח הליטאי בטח סיפר לכם בלהט על העגלה הריקה שמלאה בתאוות ובפורקן יצרים נורא. "השם ירחם מה שהולך שם, אש בנעורת". ופתאום נופלות המחיצות, הכיסויים וההסתרות. קשה לטפס על העגלה הריקה שדוהרת במהירות ומבקשת מהיוצא המבולבל להחזיק חזק במוטות האחיזה. הוא נזקק לבנות זהות חדשה מרסיסי לבנים, משברי מושגים, ללמוד שפה חדשה ולתמרן בין עבודה, לימודים, חיפושים ומשברים. בתוך כל זה צצות הנשים שאמש השפיל מבט מולן וסילק אותן ממחשבתו. כעת הן עומדות מולו בגודל טבעי, מדברות, צוחקות, שואלות, מרגישות, משתפות, מחמיאות ושמות לב אדום. הן, ללא ספק, רוצות אותך. עכשיו. שלא לדבר על כך שאתה רוצה. לא ייתכן אחרת.   הבלבול הזה עלול להיות הרה אסון מבחינת היוצא. התחום הראשון שנפגע הוא תחום החיזור הראוי. כשהסיטואציה לא מובנת, כשכל דיבור קרוב ומלא כנות יכול להתפרש כאינטימיות - קצרה הדרך למקרים של הטרדות, שנעשות מתוך תום לב ובלבול משווע. אך לא רק סכנת ההטרדה מרחפת בתקופת ההסתגלות לעולם החדש. זוגיות היא סיפור מורכב, יאמר לכם כל איש מערבי שחי במאה ה-21. קל וחומר בן בנו של קל וחומר (הביטוי הזה מובן בעולם החדש?) שזוגיות ליוצאים מורכבת הרבה יותר. אם בעולם המקביל שרים "שש עשרה מלאו לנער וליבו המה" כשהוא מתאהב בילדה בכיתה המקבילה, הרי שהיוצא עשוי להתחיל את סיבוכי הרומנטיקה שלו בשנות העשרים המאוחרות. כמה מביך, בגיל הזה לעשות טעויות של נער עשרה מתבגר, כמה פתטית עשויה להיות התרגשות לא פרופורציונלית למציאות, כשאתה כבר עמוק בחייך הבוגרים.
החלל הוא גדול. המשפחה נעלמת או מתכסה בהמון שכבות של שחור-לבן שעומדות וחוצצות בינה לג'ינס של היוצא. הצורך בנפש קרובה גדול מתמיד. היציבות קטנה מתמיד. אתגר גדול עומד בפני היוצא. הוא משול לאדם רעב, שרעבונו מבטל את שיקול דעתו המאוזן, והוא במדינה זרה, לא יודע לשאול איפה אפשר להשיג כאן מזון. מפח נפש מחכה לו מכל פינה, תקוות נכזבות והסתבכויות בקשרים לא בריאים.
כמה נוגעת ללב היא האהבה הטבעית המתפרצת: למצוא קליק ללא שדכנית, להגיע לבינגו רגשי עם מישהי שאשכרה מרגישה וחושבת כמוך. אולי אפילו לומדת את אותו מקצוע, באותה אוניברסיטה. כמה חם החיבוק עם מישהי שאתה באמת אוהב. כמה נוגעת ללב, ככה עשויה לקרוע את הלב. כשהיא אפופה משקעי עבר, טריגרים, אי-הבנות ושברי חיים דוקרים. ולפתע מתגלות דרגות האהבה השונות: אוהב אותה אבל לא כחבר, לא כבן זוג, אוהב אותה כבת זוג, אבל לא למגורים יחד. ורשימת נפגעי פעולות האהבה הולכת וגדלה. מקשר לקשר מתחדדת השאלה: איך נדע לענות על שאלת "יחסינו לאן?" בעוד לגמרי לא ברור לנו מהם יחסים ומיהם אנחנו.   אינני פסימי. בחורינו המלומדים לומדים את עצמם ואת סביבתם לא רע, אך המחיר שהם או הפרטנריות שלהם משלמים על הדרך, לפעמים, גבוה מדי. צו השעה הוא להכיר בבעיה, למצוא דרכים להעלות את המודעות אליה, לדברר אותה ולתת לה את מלוא תשומת הלב, ההסברתית והמקצועית.

הכותבים שלנו

איזי פוליאס

כותב טורי דעה

רסל דיקשטיין

כותבת במגזין

שניאור שפרינצין

כותב אורח

אליאור מור יוסף

כותב אורח

שפרה יעקובוביץ

כותב אורח

אלישבע גרנות

כותב במגזין

מריה אסטריכר

כותב במגזין

ברוריה לבנון-אברהם

כותב אורח

שי פיאטיגורסקי

כותב אורח

הניוזלטר שלנו

קבלו את כל הכתבות הכי מענינות והכי חדשניות ישירות למייל

קצת על התקופה...

מגזין "התקופה" מביאה אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.

דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.

רוצה לכתוב למגזין התקופה?

דילוג לתוכן