אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה פגשתי יוצאת!
אם להיצמד להגדרה הוויקיפדית, פגשתי ודאי אין-ספור לפניה ורבים כדוגמתה סבבוני, שמא הייתי אחת כזאת בעצמי. לא שמרתי שבת אז, וחזותי הייתה חילונית למדי. עד היום תמהה אני למה דווקא אל מול זאת נפעמתי ואמרתי לעצמי בקול: "וואיי, הנה דתל"שית!"
הייתה זו תקופה של לפני יותר מעשור, הלכתי לי בעולם בתחושה מסוימת של בת חורין, למעט אחזקות שוטפות של תשלומי דירה, מיסים, עבודה וחברה. לא בגבהים ולא בקרקעית, שורדת פלוס.
גם מבחינה רוחנית לא היו תנודות קיצוניות, התהליך שלי התפרש על פני שנים, אם לא עשורים. הקונפליקטים הנושנים כבר דהו מפאת חוסר תרגום למציאות יום-יומית, חיה בחוויה, בהוויה, משתדלת להישמר מהדיוטות התחתונות, כי רק שם מתחוורת לי מציאות היותי האחראית הבלעדית על עצמי. כך שאם כבר ביצעתי את הנטישה, שלא יהיו פדיחות! אני חושבת שהדבר העיקרי ששמר עליי מפני נפילות הייתה הבושה שמא לא אשרוד את העצמאות הזאת.
מה גם שהרגשתי שהתחושה ההישרדותית היום-יומית מזוהה בצורה שווה עם המציאות של כל אדם באשר הוא, ללא היבדלות מטעמים אלו או אחרים. אני אדם אמיתי, תפקידי הוא לשרוד, וכל השאר – בונוס.
באותה התקופה היינו חבורה של ארבע בנות, החברות הכי טובות. כולנו היינו פליטות הקהילה והמוסדות החרדיים, לא הזדהינו כיוצאות. אני חושבת שבגלל העובדה הפשוטה שזה פשוט לא העסיק אותנו יותר מדי, לא הגדיר ולא הוביל ולא תרם. מבחינתנו, היינו סקרניות מדי לחיות את החיים עצמם. למעט אנקדוטות הומוריסטיות פה ושם, אפילו לא העלינו את הנושא בפוגשנו אנשים מרקע חילוני, בייחוד בהתחשב בכך ששתיים מאיתנו עוד בכלל שמרו שבת.
אז בשבת ההיא, לפני 12 שנה, פגשנו את הדתל"שית ההיא, וכנראה זו הפעם הראשונה שהכרנו מישהי שכנראה עונה להגדרה הזאת. לכן נפעמנו.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
התקופה
אילו הוציאנו - והלוא הוציאנו!
נהורא שגב
אותיות פורחות
י. צרויהזון
עכשיו זה מדעי! הסרת הכיפה היא הגורם היחיד והוודאי לתופעה הרווחת של בריחת אותיות מהמוח.
ההוכחה החד-משמעית
מי מאיתנו לא נתקל בתופעת האותיות הפורחות באוויר? מי לא ניסה להסתתר מאימתה של האות אל"ף (א') שהתעופפה במרחק לא גדול מהקרקע, גדולה ומאיימת, מחוללת הרס כמו אשמדאי בזמניו היפים ביותר, או מיהר להימלט כאשר האות בי"ת (ב') חגה לה באוויר וביאשה אותו בזוהמה.
צוות מדענים מאוניברסיטת המקובלים בצפת הקדישו את מיטב שנותיהם לחקר התופעה המדאיגה, ואף זכו למימון מוגבר בשנים האחרונות, בשל התפשטותה. שיטות המחקר כללו ניסויי מעבדה, שאלונים פתוחים וסגורים, קבוצות מחקר מובחנות ומדויקות, תצפיות, קריאה בכוכבים וירידה לפשר חלומות. כל אלו הובילו למסקנה חד-משמעית, שהובהרה פעם אחר פעם בכל אחד מהמבדקים: ברגע שהכיפה מוסרת מהקרקפת מייד מתחיל תהליך בריחת האותיות, ואילו השבתה לראש עוצרת את הבריחה.
קשה לומר שהממצא התקבל בהפתעה. הלוא בריחת האותיות לאחר הסרת הכיפה היא סיכון ידוע משכבר הימים. עם זאת, מעניין להבין מה ההסבר המדעי מאחורי התופעה: "בין עצמות הגולגולת מצוי המוח", מסביר ח.כמולוג, המדען שהוביל את המחקר רב-השנים, "במוח מצויים תאי זיכרון שבהם מאוחסנות אותיות הא"ב. אולם שאיפתן הבסיסית והטבעית של האותיות היא לצאת מהמוח ולהסתובב בעולם. במצב תקין מה שעוצר מבעדן לעשות זאת זו הכיפה. הכיפה המהודקת לראשו של האדם סוגרת למעשה את פתח המילוט של האותיות, ובכך מותירה אותן בתוך הראש". ח.כמולוג מציין שלדעת חוקרים מסוימים בצוותו כיפה עם סרט היא המחסום האפקטיבי ביותר, אך לדבריו עוד לא נאספו מספיק ראיות לאישוש תיאוריה זו.
"בהיעדר מחסום הכיפה", ממשיך ח.כמולוג ומנופף בשלל מסמכים תומכים, "האותיות פשוט משתחלות החוצה ומשתוללות, ואת האסון כולנו רואים". הסבריו של המדען מבהירים מדוע באזורים מסוימים בארץ, למשל מעל העיר תל אביב, נמצאו כמויות חריגות מאוד של נשורת אותיות ומדוע פרסמה אוניברסיטת המקובלים אזהרת מסע למקומות מסוכנים כמו אלו, וציינה כי קרינת האותיות עלולה להביא למצב של עודף מידע מסוכן.
סיפורי מקרה
בחרנו להביא שני סיפורים, מתוך עשרות אלפי המקרים שנבדקו במהלך המחקר, הממחישים את היקף התופעה ומעוררים תקווה באשר למניעתה.
דבורה (שם בדוי, כמובן) מבני ברק מספרת: זה קרה בשבת אחר הצוהריים. יצאתי עם ילדיי הקטנים לגן השעשועים, כמו בכל שבת. ילדות התנדנדו בנדנדה, ילדים התגלשו במגלשה, וליד הקרוסלה התנהל תור לא מסודר. הכול כרגיל. שום דבר לא הכין אותנו למה שעומד לקרות. פתאום אני רואה ילד כבן 4, שובב קצת, שמסתובב ומפזז בצעדים רחבים מדי, ומניע את הידיים לכל הכיוונים. וככה, פתאום, הוא העיף לבן שלי את הכיפה מהראש. אני דוגלת באחריות אישית, אז חיכיתי שהבן שלי ישים לב שהכיפה כבר לא על ראשו, אבל הוא לא שם לב. פתאום הבחנתי באות אל"ף גדולה שמשתחלת לו מאמצע הראש. כבר לא יכולתי לעמוד מנגד, צרחתי בכל הכוח: "תחזיר את הכיפה, תחזיר אותה תכף ומייד! האל"ף-בייע"ס בורחים לך מהראש!"
הילד שלי כל כך נבהל, הוא רץ אליי בדמעות ואמר, "...ני ל... יודע מה ...ת רוצה, ...מ..., למה ...ת צועקת?"
הייתי המומה. הבנתי שזה מאוחר מדי, שהא' ברחה לו לבלי שוב. למרבה המזל, התאוששתי מהר ורצתי להביא לו כיפה אחרת מהבית, לפני שגם האות ב' תברח לו מהזיכרון.
בעקבות המקרה המצער דבורה החליטה לפעול בכול כוחה ומאודה למען העלאת המודעות הציבורית לנושא, ולהתריע מפני הסכנה החמורה הטמונה בהסרת הכיפה ולו לרגע אחד.
סיפורו של מנחם, תושב אחת הערים הדרומיות, מבהיר מהו מסלול החתחתים שעובר מי שתלמודו נשכח ממנו. כיפתו של מנחם נפלה מראשו באחד הלילות, וכשהוא קם גילה כי כל האותיות ברחו מראשו. מנחם נאלץ לשוב לכיתה הראשונה בחיידר, להתיישב על כיסא קטן בהרבה ממידות ישבנו, ולהתחיל לשנן את האותיות יחד עם בני השלוש. קשה לתאר את עוצמת הסבל, עוגמת הנפש והמחיר הכלכלי והרגשי שנגבה ממנו בשל. גם מנחם נרתם למיגור התופעה, והוא כיום מרצה בגני ילדים, מדבר איתם בשפתם ומסביר להם מדוע עליהם להקפיד שהכיפה לא תרד מראשם אף לא לרגע. את קירות משרדו של מנחם מעטרים מכתבי תודה של ילדים מכל רחבי הארץ.
חרף מאמציהם של דבורה, מנחם ואנשים ונשים רבים אחרים, לא נרשמה בלימה משמעותית בהיקף התופעה, אלא להפך. המחקר נמשך.
הפיתוחים העדכניים ביותר:
במהלך עשרות שנות המחקר נערכו גם כמה ניסיונות להתמודד עם התופעה בדרכים אלה ואחרות. איגדנו עבורכם את היעילות שבהן:
שיר מנע
במצבים שבהם הכיפה הוסרה מהראש ויש חשש ודאי לדליפת אותיות, על הנוכחים בחדר לשיר את הפזמון הבא:
גוֹי, גוֹי, גוֹי,
מַשִי גוֹי,
האָסט אַן עַבֵירֶה,
גֵייט אַרוֹיס דִי תֹּורֶה
(בעברית: גוי, גוי, גוי, משי גוי [אין תרגום הולם למילה "משי" בהקשר זה] יש לך עבירה, התורה יוצאת).
ב-145% מהמקרים שבהם הפזמון הושר לא חלה דליפת אותיות. יותר מכך, הכיפה הושבה לראש תוך שניות אחדות ולא הוסרה ממנו עוד למשך יממה שלמה לפחות.
את ההסבר לפתרון המועיל הזה מספק חבר צוות בכיר בחטיבת המחקר של האוניברסיטה הקבלית, פרופ' ח.רטוטים. "מדובר למעשה במשוואה בעלת איברים מעוררי הרתעה, שילוב של המילה הקשה 'גוי' עם המילה מעוררת הצמרמורת 'עבירה' מייצר תדר שמשנה את האווירה באחת, קושר בין האדם לכיפתו ובכך נמנעת זליגת האותיות".
עמיתו של פרופ' ח.רטוטים, פרופ' ארימטוס ג.וזמאות, מבקש להדגיש כי מסתובבים בשוק נוסחאות בלתי מאומתות המתיימרות לחקות את השפעתו של השיר, אך בשום ניסוי לא שוחזרה רמת ההצלחה שהושגה בשירת הנוסח המקורי.
הפתרון האורגני
פתרון זה נמצא בהישג ידו של כל אחד. ממש בהישג ידו. בשעת הצורך יש להניח את היד על הראש המגולה, בדיוק באזור התושבת של הכיפה, ובכך לעצור את דליפת האותיות עד להשגת כיפה תקינה.
עצת גדולים
כנהוג וכידוע, אין לסמוך על חידושים ופיתוחים בכל נושא שהוא. ועל כן, בשעת הצורך ובמקרה חירום, יש לפנות לדוד היודע כול, או לאח הגדול.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
קריאה משפחתית
יעקב גולדברג
המלצות הקריאה של יענקי גולדברג
לפני כ-150 שנה הוכרז בפתיחה האייקונית של "אנה קארנינה" שכל משפחה אומללה בדרכה שלה, ומאז המציאות – או לפחות זו המשתקפת בעלילות הספרים – אכן ממחישה שהאומללות המשפחתית פנים רבות לה. אל מול גלגוליו והתפתחויותיו של מוסד המשפחה, שמקבל פנים חדשות מדור לדור, נדמה ששלל המורכבויות והאתגרים יכולים להיחשב כעוגן היציב והמחויב בכל משפחה ומשפחה כמעט, מורכבות שמכילה כמובן לא מעט אושר, כוח ומשמעות.
הנה 5 ספרים נבחרים מהשנים האחרונות, שמתעסקים ובוחשים במשפחתיות, בהשפעות שלה על חייו ועל בחירותיו של היחיד, ובכוחה הקיומי וההרסני כאחד על מי שאנחנו.
לחסל / מישל וולבק / 2022
פול, גיבור הרומן, הוא יועצו ואיש אמונו של שר האוצר הצרפתי ובנו של עובד בכיר לשעבר בשירות הביטחון. החיים שלו לא הולכים לשום מקום, הוא חי עם בת זוגו פרודנס בבית משותף אך בחדרים נפרדים, וכבר שנים שאין ביניהם שום קשר רגשי או גופני. התפרקות משפחתו היא הציר שמניע את העלילה, והיא כוללת את אביו החולה והמשותק, את ססיל, אחותו הדתייה, ואת אחיו אורוויל, שנשוי לעיתונאית בינונית שלא סובלת את פול.
על רקע מזימת טרור עולמית ובחירות לנשיאות צרפת, ולקראת יום הולדתו ה-50, פול עובר מסע חניכה וחיבור מחודש עם משפחתו המורחבת בכלל, ועם בת זוגו בפרט. פול, שמעיד על עצמו שהוא: "חש צורך שאינו יודע שובעה באהבה", משתדל להישאר אדיש לכול: "הוא עצמו תמיד הרגיש פחות או יותר פטור מן התשוקות השונות שמנה זה עתה, ושהפילוסופים מן העבר גינו כמעט פה אחד. תמיד תפס את העולם כמקום שהוא לא אמור להיות בו, אבל גם לא היה להוט לעוזבו, פשוט משום שלא הכיר מקום אחר" (עמ' 260). דווקא אותה אדישות מאפשרת לו להשביע, ולו במעט, את הצורך באהבה, ולשוב בפשטות לעצמו, לבת זוגו ולמשפחתו.
לקריאת פרק ראשון
זיכרונותיה של נערה מחונכת / סימון דה בבואר / 2011
הספר הראשון, מבין ארבעה כרכי אוטוביוגרפיה, שכתבה אחת ההוגות הפמיניסטיות הבולטות במאה הקודמת ובכלל, עוקב אחר זיכרונותיה החל מילדותה המוקדמת ועד תחילת שנות ה-20 לחייה, אז פגשה את ז'אן פול סארטר. הספר – שיכול לשמש מעין ספויילר לזוגיות המרדנית של שני אלו, שדחו את רעיון מוסד הנישואין לטובת מערכת יחסים פתוחה שהתבססה בעיקר על שותפות אינטלקטואלית ועל חברות עמוקה – מתאר את ראשית חייה של דה בבואר, שגדלה במשפחה בורגנית וקתולית, וכיצד הפכה לנערה סקרנית ומרדנית שהגיעה ללמוד פילוסופיה בסורבון.
התמסרותה לדת ניכרה כבר בגיל צעיר: "נמלאתי צדיקות; הקץ להתקפי הזעם ולקפריזות". וגם: "יראת השמיים המשותפת לנו קירבה אותי ואת אמא זו לזו... הפיכתי לילדה טובה הושלמה". וגם כעבור כמה שנים, כשזנחה את האמונה הדתית, היא עדיין טעונה ברגש דתי חזק: "אני רוצה לגעת באלוהים או להיהפך לאלוהים, הכרזתי". כילדה שגדלה לאם שסברה כי ייעודה של האישה הוא להתחתן בשידוך ראוי, ללדת ילדים רבים ולבקר באופן סדיר בכנסייה, היא מתענגת על ההתבגרות המרדנית שלה: "הברים ומועדוני הריקודים משכו אותי במידה רבה בזכות אופיים האסור. אמי לא הייתה מוכנה לדרוך בהם בעד שום הון שבעולם, אבי היה מזדעזע לראות אותי שם. מצאתי סיפוק גדול בידיעה שאני נמצאת לגמרי מחוץ לחוק". ותוהה, תהייה שתלווה אותה לאורך כל חייה: "איפה ניתן מקום, בחייהם הממושטרים של המבוגרים, לחייתיות הטבעית של החושים, של העונג?"
לקריאת פרק ראשון
אין מקום כזה / שפרה קורנפלד / 2022
ספרה השני של שפרה קורנפלד עוקב אחר עלילותיה של משפחת הרמן, ופורש, ללא רחמים, את התוצאה האומללה האפשרית של מעשים חסרי אחריות, במיוחד כאלו שאין מהם דרך חזרה, כמו הבאת ילדים לעולם. אידי ויהושע, הורים חרדים לשישה, מתגרשים ומחלקים ביניהם את הילדים. האב לוקח את הבנים, האם את הבנות. בשלב מסוים האם מחליטה להימלט עם שתי בנותיה הקטנות לאחותה בקנדה, והמרחק הגיאוגרפי משתלב עם הפערים האחרים שמתרחבים ומצטמצמים בין כל חלקי המשפחה.
קורנפלד, שגדלה בבית חרדי והעידה כי חלקים מהספר מבוססים על חייה האישיים, מתארת טרגדיה משפחתית מודרנית, שמסופרת מכמה זוויות ומערערת את ההיררכיה הברורה של יחסי הורים–ילדים. יש את יונה, האחות הבכורה שצריכה לדאוג לאחיותיה הקטנות ובין לבין מפתחת הפרעת אכילה ובורחת לניו יורק; פרי, התאום של יונה שמתגייס לצבא, ובראש כולם אידי, האם שמסחררת את כולם סביבה ונותרת חסרת יכולת לטפל בעצמה ובטח שלא בילדיה: "אחת-עשרה שנים צללתי בלי לעלות לאוויר. אחת-עשרה שנים של הריונות, הנקה, חיתולים ופליטות, ואפילו לא מחזור אחד שסיים את המסע מחוץ לגוף".
לקריאת פרק ראשון
הארגונאוטים / מגי נלסון / 2022
"איך להסביר, בתרבות שמקדשת הכרעה, שלפעמים הסיפור נשאר מבולגן?" (עמ' 66), כך תוהה הארי דודג', בן זוגה של המשוררת והסופרת מגי נלסון, שלא מזדהה לא כגבר ולא כאישה, בציטוט (אחד מיני רבים) בספרה של נלסון, הארגונאוטים. הספר, שיצא לאור לראשונה (2015), זכה למעמד של ספר מכונן בתרבות הקווירית של המאה ה-21, ומשלב תיאוריה ואוטוביוגרפיה, פרוזה ועיון ביצירה מתגלגלת, אבל ממש לא מבולגנת, כולל התנגדות והתנכרות לאידיאולוגיות היסודיות ביותר של החברה הסטרייטית. בין היתר, מוסכמת הבאת ילדים.
החלק האוטוביוגרפי של הספר מתמקד בעיקר במערכת היחסים המתפתחת בין נלסון להארי, תוך התייחסות מפורטת לחוויות הפיזיות של השניים, לרבות השינויים ההורמונליים שעובר הארי וההיריון של נלסון. הסיפור האישי נכנס ויוצא בינות לפסיפס פסקאות, ציטוטים ותיאוריות המשולבים בהרהורים חופשיים של נלסון על תשוקה וזהות, מיניות ומגדר ועוד ועוד. כן משפחה, לא משפחה – אליבא דנלסון, ה"אויב" הוא קיבעון יתר שעלול להוביל למצב הגנתי של קיפאון ולהתכחשות לכוחה של אמונה ולהשפעתה על היכולת להתמסר ולא להתחמק מהרצונות האותנטיים שלנו, שאומנם אינם חקוקים בסלע אך אל לנו להתעלם מהם ולהיוותר בשדה הפנטזיה, אל לנו לברוח ממה שטומן בחובו סיכוי לחיים ממשיים וממומשים.
קלרה והשמש / קאזואו אישיגורו / 2022
קלרה והשמש, הרומן השמיני של הסופר הבריטי זוכה פרס נובל קאזואו אישיגורו, מתרחש בארה"ב בעתיד לא מוגדר. המספרת, בגוף ראשון, היא קלרה, אישה מלאכותית שניזונה מהשמש וייעודה הוא לספק שירותי חברות מלאים למי שרוכש אותה. היא אומנם לא הגרסה המתקדמת ביותר בשוק, אבל ניחנה בכושר התבוננות מיוחד שמשתלב עם יכולות רגשיות מפותחות: "ככל שאני מתבוננת ורואה יותר, רגשות רבים יותר נעשים זמינים לי" (עמוד 97), היא מעידה על עצמה, וממשיכה למלא את תפקידה בחריצות.
דרך חלון החנות שבה מוצעת קלרה למכירה, היא לומדת על העולם שבחוץ, עד אשר רוכשת אותה ג'וסי בת ה-14, נערה חולנית שמזהה בקלרה משהו מיוחד. קלרה היא דמות "אנושית" באופן אפילו מעט משעמם. היא מתבוננת, סקרנית מאוד, מעט מוזרה וכמובן חברה מסורה. הבנאליות של דמותה מחדדת את השאלה העולה בהמשך העלילה – שעדיף שלא נפרטה כדי לא להרוס את חוויית הקריאה – הנוגעת בפחדים הגדולים ביותר וביחס שלנו לאהבות שמלוות את חיינו, על עוצמתן ושבריריותן. "אין שום דבר מיוחד כל כך בבת שלי", מצהיר אביה של ג'וסי, ועדיין, אפילו קלרה הרובוטית יודעת לומר שלא משנה כמה ננסה להתחכם, יש דברים שאין להם תחליף.
לקריאת פרק ראשון
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
שרה שנירר | מייסדת בית יעקב וממחוללות הפמיניזם האורתודוקסי
עקיבא גריןהמיתוס והפער
השעה שעת לילה מאוחרת. השקט הקסום ביער ירושלים מופר באחת. קבוצת בנות עשרה, מהטובות בסמינר, עליזות ושובבות, נכנסת אל היער. אחת הבנות מצוידת בגיטרה, חברתה בחליל צד. וכך, הרחק מעין כול, מתחילה המסיבה. הבנות לא מסתפקות בשירה ובזמרה, אלא יוצאות במחול. הריקודים הסוערים, מלאי שמחת הנעורים, נמשכים עד קרוב לעלות השחר. קיומו של האירוע הובא לידיעת ההנהלה הרוחנית של הסמינר, ואחת המורות הכבודות פנתה אל החוגגות ברוב כעס וחמה: “מה שרה שנירר הייתה אומרת על החרפה שאירעה? בשביל זה היא הקימה את בית יעקב? בשביל ריקודים והוללות? לאן עוד נגיע?" הממולחת שבחבורת התלמידות לחשה בקול: "אם שרה שנירר הייתה כאן, היא הייתה מצטרפת אלינו”. הארכיון מגלה שהתלמידה צדקה. על פי עדותה של נערה מהראשונות שהתחנכו ב"בית יעקב", חגיגות ט”ו באב – חג ריקודי העם המעורבים מימי המשנה – נערכו יחד עם שרה שנירר ביערות ליד סקאווה, הסמוכה לקראקוב. המסיבה כללה הליכה ביער לאור ירח ונאום של שרה שנירר ושל אחת התלמידות־מדריכות. הנואמת טענה בפאתוס ש”חג ט”ו באב שייך לנו, הנשים”. לאחר מכן פצחו הבנות בשירה ובריקודים. עוד על אירוע יוצא דופן זה ראו ברשומתה של נעמי זיידמן, "התחייה הפמיניסטית של ט"ו באב", באתר "הספרנים" – בלוג הספרייה הלאומית.מי את, שרה שנירר?
הקאנון החרדי צנזר חלקים מהותיים ורבים מחייה ומפועלה של שרה שנירר, יומניה המפורסמים נערכו באופן מגמתי. מהיומנים המקוריים עולה דמות שונה מזו שמנסים להציג בבתי הספר החרדיים. את מה שלא מספר היומן השלימה לי תלמידה אחת אדיבה, בריאיון שערכתי עימה לפני שנים מספר. פניה הטובות ואדיבותה של אותה תלמידה חביבה ונעימת סבר לא ימושו מזיכרוני. מלבד הריאיון איתה וכתבתה של סוכצ'בסקי־בקון במקור ראשון, שנעזרתי בה רבות בכתיבת מאמר זה, הסתמכתי גם על ספרה המיוחד של פרופסור נעמי זיידמן, שהיא בוגרת "בית יעקב" בעצמה: שרה שנירר ותנועת בית יעקב, מהפכה בשם המסורת. צירוף הדברים מעלה את התמונה הבאה: שרה נולדה בקראקוב למשפחה חסידית ענייה, אשר מנתה עשרה ילדים. בשל העוני העצום נאלצה שרה לעזוב את בית הספר ולעזור בכלכלת הבית, אך התחננה להוריה שייתנו לה להשלים את בית הספר היסודי. הוריה הסכימו. את השכלתה הגבוהה נאלצה שרה לרכוש באופן אוטודידקטי. שלטונות פולין הרשו לבני המעמד הנמוך להשתתף בהרצאות בתור שומעים חופשיים, והנערה הסקרנית ניצלה את זה היטב. היא הקפידה להשתתף במסלולי ההרצאות האלו על תרבות גרמנית, על שירה ומחזות. רעיונות על מעמד האישה החלו לעלות בפולין הנחשלת, ושרה ינקה רעיונות אלו מפי מוריה הנוכריים. כבר באותם הימים התבשלו בה דעותיה הפמיניסטיות. בהיותה בת 20 כתבה ביומנה: “האידיאל שלי, אי־שם במעמקי נשמתי, הוא רק לעבוד למען אחיותיי! […] לו הייתי יכולה לשכנע אותן יום אחד מה המשמעות של להיות אישה יהודייה אמיתית, לא רק למען האימהות שלהן או מפחד מאבותיהן, אלא רק מתוך אהבה גדולה לבורא עצמו […] לו הייתי יכולה לחיות עד שאיהנה לראות את תורתי נכנסת לבתים של אותן נערות יהודיות […] האם אני יוצאת מדעתי? […] איך אנשים היו צוחקים עלי, איך הם ידברו עלי!? איזו ילדה חסידית מטופשת!" בהיותה נערה רווקה, חופשייה מעול בית ונישואין, השקיעה שרה זמן רב בלמידה ובביקורים בתיאטרון הפולני. התרבות הפולנית הייתה ספוגה בעורקיה. שיריו של אדם מיצקביץ’ ויוליוס סלובצקי היו שגורים על לשונה. הוריה של שרה התקשו למצוא לה שידוך, בשל מראהּ הלא-חינני. היא נולדה עם שפה שסועה והרופא תפר את שולי השפה בגסות, דבר שכיער את פניה. בהתקרבה לגיל 30 (!) השיאו אותה הוריה לבחור חסידי בינוני בשכלו. הנישואין לא עלו יפה, שרה לא הייתה מוכנה להסכים עם תפיסת הנישואין הפטריארכלית שעל פיה מקומה של האישה – ולא משנה כמה היא חכמה ומוכשרת – הוא בין התנור לכיריים, כולל כיבוס בגדי הבעל וטיפול בעדת ילדים. היא דרשה וקיבלה גט מבעלה. חזון מאוד לא נפוץ באותה תקופה ובאותה קהילה. מאז דבק בשרה כינוי הגנאי המשפיל “די גיגעטע” – הגרושה. בימים ההם היה כינוי זה אות קין נצחי על מצח האישה.מצב החינוך וההתייחסות הרבנית לכך
בתקופת עלומיה של שרה מצב היהדות היה בכי רע. פריקת העול ההמונית לא פסחה גם על בתיהם של הרבנים הגדולים ביותר. די אם נציין את ילדיו של רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב – ה”שם משמואל" שהפנו עורף ליהדות בבוז,[1] או שנקרא את זיכרונותיה של איטה קאליש־קמינר, בתו של האדמו”ר מוורקא־אוטבוצק, שכתבה על חבריה הרבים וחוג ידידיה שכלל בתוכו את מיטב בניה של היהדות הנאמנה.[2] הרבנים אומנם היו עסוקים בסכסוכי חצרות, במריבות שוחטים ובמאבקי שליטה, אך היו גם ניסיונות להציל את בני הנוער, בין השאר באמצעות הקמת ישיבות בליטא, בפולין ובהונגריה. שונה היה המצב בקרב הנערות; התפיסה המסורתית גרסה ש"מוטב יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים". תוצאות התפיסה הזו היו אסון קולוסאלי. שיעור המרות הדת והחילון נסק באופן תלול. כשהייתה שנירר בווינה, היא נחשפה לרעיונותיו המהפכנים של הרב שמשון הירש, מרבני הנאו־אורתודוקסיה המפורסמים. הרב הירש העביר את נקודת הכובד מעיסוק מופרז בתלמוד ופלפוליו לעיסוק בעקרונות היהדות, לימוד תנ"ך ומדעים ומתן שוויון לנשים. בבית הכנסת שייסד בפרנקפורט היו 550 מקומות לגברים, ו־350 מקומות לנשים. רעיונותיו של הירש וחדשנותם מצאו חן בעיני האישה המשכילה והמהפכנית. בפיקחותה הבינה היטב כי שיטת החינוך הישנה לא תחזיק מעמד מול גלי החילון, אך ידעה שבלי הסכמה רבנית לא תוכל לפעול כלל. לשם כך השתמשה שנירר בברכה שנאמרה לה על ידי רבי יששכר דוב מבעלז, כהסכמה לפעילותה. היא קיבלה גם הסכמה שבשתיקה מהאדמו"ר מגור, ועידוד גלוי מהחפץ חיים. חשוב לציין שחסידי בעלז השמרניים לא הסכימו עם רעיונותיה, וגם אחר כך, כשנפתחה בבעלז רשת בתי חינוך לבנות, שמה היה "בית מלכה", ולא "בית יעקב". מלבד רבנים אלו, רוב רבני הונגריה לחמו ביוזמה בכל הכוח. ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש כינה את הרשת "בית עשו" – בהיפוך מכוון לשמה של הרשת, "בית יעקב". במקומות רבים ספגה שרה זריקות אבנים. אבנים אלו לא נזרקו על ידי הבונדיסטים, אלא על ידי יהודים קנאים וחמי מזג. באחת מעיירות הונגריה לחם רב העיר נגד הכנסת רשת "בית יעקב" לקהילתו. לאחר שנתיים הוא נכנע, אלא שמחיר התנגדותו הראשונית היה כבד. כ־70 נערות מבנות העיירה פרקו עול. הצלחתה של שרה בהקמת מוסד הלימודים לבנות עוררה את מפלגת "אגודת ישראל". עד אותה תקופה לא הייתה במפלגה כל מודעות לצורכי הנשים. לצורך המחשה, אציין דוגמה מובהקת לכך. באמצע שנות ה־30 קיבלה מפלגת אגודת ישראל כרטיסי עלייה לארץ (סרטיפיקטים) מאת הסוכנות היהודית. על פי הנחיותיו של האדמו"ר מגור, הסרטיפיקטים ניתנו לגברים בלבד. בנות "בית יעקב", שכבר הפכו לקבוצת בנות פעילה, לא הסכימו לגזרה זו. הן השוו את מאבקן למאבק ההרואי של בנות צלפחד, שרצו נחלה בארץ ישראל ולא חששו להתעמת עם משה רבינו. כך אף הן, נחושות בדעתן ולא מוכנות להיות כנועות לתכתיבי הממסד הרבני המפלה ביודעין בין גברים לנשים. כדי שלא ייוותר רושם שתנועה מבורכת זו מנוהלת על ידי אישה בלבד, פעלו עסקני אגודת ישראל וחיתנו את שרה בשנית, עם יצחק לנדא. נישואין אלו התקיימו על הנייר בלבד. בפועל, הפעילות התנהלה מביתה של שרה כמו לפני נישואיה. בנות היו ישנות עימה בחדרה. אחותה הייתה דואגת לארוחותיה. גם במודעות הפטירה שיצאו אחר מותה הטראגי בקיצור ימים, נכתב רק שם המשפחה "שענירער" ולא הוזכר השם "לנדא" אף לא ברמז. אחרי מלחמת העולם השנייה, שמחקה כמעט את כל יהדות אירופה, פעלו בוגרות "בית יעקב" להקים בתי ספר לבנות. אולם כחלק מכתיבת ההיסטוריה ושכתובה על ידי הממסד החרדי, גם דמותה של שרה שנירר הפכה לאייקון המסמל חינוך לצניעות, לשמרנות ולהסתגרות מפני העולם החיצון, על אף שכאמור אין כל קשר בין דמות אייקונית זו למציאות.[1] להרחבה על כך ראו: י"י טרונק, פוילן: זכרונות און בילדער, חלק ז, ניו יורק: אונזער צייט, 1953, עמ' 201–217. להרחבה על דמויות של יוצאים ויוצאות נוספים ממשפחות מיוחסות בתקופה ההיא, ראו: דוד אסף, נאחז בסבך, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו, עמ' 331, הערה 54. [2] איטה סיפרה את סיפור חייה בספרה אתמולי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
הקפוסטה | מתכון מסע
מריה אסטריכר
(מאכל יהודי הונגרי מסורתי שנוהגים לאכול בפורים והוא מורכב מעלי כרוב ממולאים באורז ובשר ברוטב עגבניות)
או: אגדה משפחתית אורבנית
פורים 2005, אני נאבקת שלא להיחנק מצחוק. לופתת את הבטן מתחת לשולחן ומוחה דמעות של צחוק חנוק בלתי נשלט.
אני מביטה סביבי ורואה שכולם באותה הפוזיציה. עיניים מבריקות מדמעות של צחוק וחרחורים קלים עד כבדים.
אומנם הסיבה שלשמה התכנסנו כאן היא ארוחת פורים, שהיא אירוע בהחלט מצחיק, חגיגי ומוצלח למדי, אבל הצחוק ההיסטרי מגיע מסצנה ספציפית מאוד שבה שולמית האחות הקטנה נוגסת לתומה בקפוסטה שמנמנה מעשה ידי אימא, ומגלה לחרדתה את הסוד האפל מכול, שכולנו כבר גילינו בשלבים שונים בחיינו – שהקפוסטה האגדית של אימא, התבשיל הכי מושקע שלה שכל כך אהבנו לטרוף כילדים, עשוי, ובכן, משאריות של אורז מהשנה האחרונה שאימא פשוט זרקה למקפיא בתוך שקיות סנדוויץ' שמנוניות. הכרוב גם הוא נאגר שם במקפיא הענק, שאריות של כרוב מהמרק, כרובים שלמים במצב ביניים שנקנו במבצע באוגוסט והוקפאו למען סעודת הפורים וכמובן סופים של רסק עגבניות בקופסאות שימורים שנשלחו למקפיא כמות שהן, פתוחות ומטונפות.
שולמית מביטה בזעזוע בקפוסטה, משתעלת קלות, מקללת אותנו נמרצות תוך כדי צחוק מתגלגל וחסר שליטה – הדרך האסטרייכרית הנכונה להתמודד עם המציאות – ובאלגנטיות מקצועית מזיזה את הצלחת מעט הצידה ומכסה אותה במפית פרחונית כדי שאימא לא תיעלב.
אנחנו, הגדולים, עלינו על הסוד האפל כשראינו את אימא בסוף כל ארוחה שכללה אורז, אוספת את השאריות מהצלחות בתנועה מכנית לתוך שקית סנדוויץ' וזורקת למקפיא. וכל אחד מאיתנו בתורו עבר את השלב שבו הוא גדול מספיק כדי להבין מאיפה הגיעו המצרכים לקפוסטה החגיגית. כל אחד מאיתנו ביצע פתיחה מזועזעת של המקפיא במחסן ונשא הספד קטן למאכל שלא נהיה מסוגלים יותר לאכול בחיים.
שולמית הקטנה, לעומת זאת, שמעולם לא פתחה את המקפיא, כי היא הקטנה של אימא ומוז'ינקלה אמיתית שלא הכינה לעצמה מעולם סנדוויץ' או ארוחת צוהריים, קיבלה את המידע המפורט לתוך האוזן ממנחם ושמיל בשעה שנגסה בתאווה מהמאכל האהוב עליה.
אימא, כמו אימא, לא הבחינה בכל הדרמה הזאת ורק חייכה חיוך מלא נחת יהודית למראה יוצאי חלציה יושבים לסעודת הפורים ופיהם מלא צחוק.
השנים עברו, ואימא שמה לב מתישהו שאף אחד לא אוכל מהקפוסטה המפורסמת והפסיקה להכין אותה.
כולנו נשמנו לרווחה, ואימא המתוקה רק נאנחת בהקלה בכל סעודת פורים ומפטירה מתחת לאף שאיזה כיף שהיא כבר לא צריכה להכין את הקפוסטה הזאת, שגם ככה דרשה ממנה מאמץ קולינרי עילאי, ושהיא מבחינתה לאכול חלה עם טחינה בפורים, רק שאנחנו היינו כל כך להוטים לקפוסטה אז היא עשתה את המאמץ. אבל ברוך השם איבדנו עניין ועול אחד ירד לה מהגב.
חסדי ה' כי לא תמו. כי לא כלו רחמיו.
וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.
***
אין מתכון לקפוסטה, כי אין מצב שאני נוגעת בקודש הקודשים הזה.
אבל קבלו מתכון חגיגי ומשמח לבורקס בשר:
מצרכים:
חבילה של בצק עלים מופשר
למילוי:
חצי קילו בשר טחון
בצל אחד גדול קצוץ
2 שיני שום כתושות
כ-6 משמשים מיובשים קצוצים
חופן צנוברים קלויים
3 כפות שמן זית
כף סילאן
מלח ופלפל
פטרוזיליה קצוצה
והסוד שלי לטעם מיוחד: חופן של עלי זעתר טריים קצוצים.
אופן ההכנה:
מחממים את התנור ל-180 מעלות.
במחבת בינונית מחממים את שמן הזית ומטגנים את הבצל והשום עד להזהבה.
מוסיפים את הבשר לטיגון קצרצר וחלקי, כדי שהעסיסיות שלו תישמר במהלך האפייה.
מכבים את האש ומעבירים את תערובת הבשר לקערה. מוסיפים את שאר הרכיבים ומתקנים תיבול.
פותחים את בצק העלים למלבן בגודל הרצוי ומניחים לאורכו בשליש התחתון תלולית יפה של המילוי. מגלגלים בזהירות עד לקבלת נחש בצק ממולא, ומגלגלים אותו לשבלול.
מעבירים בזהירות לתבנית מרופדת בנייר אפייה, מושחים בחלמון ביצה ומפזרים שומשום לרוב.
שולחים לתנור לחצי שעה בערך, או עד שהשבלול זהוב, פריך ומגרה, ומתקשרים לאימא להגיד אה פרעיילכן פורים 3>
בתיאבון!
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
אותנטיות – זה כל הסיפור
רייצ'ל שץ
הסרט אושפיזין, או כמו שבאמת צריך להגות את שמו "האושפיזין", הפך להיות סרט שהבורגנות החילונית מוציאה פעם בשנה מהמדף מעל הטלוויזיה, מנערת את הקופסה מהאבק וחוגגת את חג הסוכות. מעין ברכת כוהנים שנתית.
בלי שום קשר לאלוהים, כמובן.
יש מעט סרטים ישראליים שהצליחו להתרומם ולהיכנס לקאנון התרבותי המקומי והפכו לקלאסיקות. כאלה שנדמה שיש להם משבצת שידור קבועה בגלגל השנה והחיים שלנו כחברה. כמו אבי נשר עם "הלהקה", שמי זרחין עם "הכוכבים של שלומי", אורי סיוון וארי פולמן עם "קלרה הקדושה", ניר ברגמן עם "כנפיים שבורות", הגשש החיוור עם "גבעת חלפון אינה עונה" ועוד.
הקולנוע בארץ עדיין צעיר, בכל ביס תרבות נדחפות קצת שאריות חול וגמלים, ואומנות צריכה זמן כדי להתהוות. אולי, כמו במקרים רבים, זה עניין של כסף. בכל שנה קרן הקולנוע הישראלית (שעל התקציב שלה בעיקר מתבססת התעשייה) מתקצבת שישה- שבעה יוצרים בלבד ב-כשלושה מיליון שקל לסרט באורך מלא. זה נשמע הרבה, אבל קולנוע הוא תחום יקר מאוד. לשם השוואה, האוונג'רס האחרון תוקצב בכ-220 מיליון דולר.
אז אנחנו לא הוליווד, זה ברור, לא בשנים, לא בתקציב וגם לא בקצב. אבל התעשייה בארץ הולכת ומתפתחת, ויצירות ישראליות מגיעות לענקית הסטרימינג "נטפליקס". בסדרה "שטיסל", לדוגמה, ניתן לצפות כעת במאה תשעים מדינות מסביב לעולם. גם בתחום הקולנוע סרטים ישראליים מתחילים לתפוס מקום ונוכחות. לא מזמן במאי ישראלי זכה בפרס "דוב הזהב" בברלין, ולאחר מכן בפרס "חבר השופטים" בפסטיבל קאן בצרפת.
אז איך בכל זאת קולנוע צעיר ולא מתוקצב מצליח?
ובכן, קולנוע הוא מדיום נרטיבי שאוהב נקודות מבט, והוא תמיד ינסה לחדש את עצמו ולמצוא נקודות מבט ספציפיות שלא ראינו. זו הדרך שלו להתפתח, למצוא עוד סיפורים ועוד גוונים אנושיים שיצטרפו לסיפור הגדול של האנושות.
אם אבקש מעשרה אנשים לספר לי על השפן הקטן ששכח לסגור את הדלת, כל אחד יספר סיפור אחר. אחד יתמקד בסבל של השפן, השני ינסה ללמד את הקורא מוסר השכל, והשלישי יחליט שהסיפור בכלל צריך להיות מסופר דרך עיניו של החיידק.
אחד השינויים הכי גדולים שעברתי בתהליך היציאה, ושלאט לאט קרה גם ליוצאים נוספים סביבי, הוא התפתחות של נקודת מבט ספציפית ואישית על החיים. ההבנה שהקונפליקטים שלי שונים, שהדרך שבה אני חווה אהבה, שמחה וכעס היא שלי, שלכל אחד גבולות מוסריים שונים (מה שבעיניי ראוי, ייתפס בעיני האחר כבעייתי), שנקודת המבט שלי על החיים היא אינדיבידואלית ולא שייכת לחברה, וככל שהיא אינדיבידואלית יותר, היא שייכת לי יותר.
יש שיאמרו שזה בעצם כל הסיפור של יציאה מהחברה החרדית. הייתה לנו נקודת מבט פנימית אחרת מהחברה שבתוכה גדלנו. וההתנגשות הזו דחפה אותנו החוצה, לעולם שבו יש יותר מרחב לבחור את הנרטיב ולספר אותו כמו שאנחנו רוצים.
מה מיוחד בסרט "האושפיזין" שהצליח להעלות אותו מעל השאר?
כששולי רנד כתב את הסרט "האושפיזין" ואז שיחק בו (וגם זכה עליו בפרס אופיר) השנה הייתה 2004. ז'אנר "סרטי הדוסים" כמעט שלא היה קיים (הסדרה "החצר" שודרה ב-2003, ודוד וולך יצא עם הסרט "חופשת קיץ" רק ב-2007). העולם החרדי היה עדיין גטו ואף אחד לא הציץ מעל החומות, לא באמת. היו במאים חילוניים שניסו להציג את החברה החרדית על המסך, אבל נקודת המבט שלהם הייתה חיצונית והדמויות יצאו שטוחות, הן היו פלקט של אנשים דתיים שנראים ומתנהגים בצורה מסוימת, אבל לא אנשים חיים. לעומתם, נקודת המבט של שולי רנד הסעירה את הקהל הישראלי והפכה את הכול לחי ואמיתי. הסרט גם מביא איתו תמות דתיות שלא נראו קודם על המסך הישראלי.
גם בשוק השחור הדוסי, "האושפיזין" היה בין הדיסקים הנצרבים ביותר בהיסטוריה, כולנו רצינו לראות מי האיש שהעז לעשות עלינו סרט והאם הצליח להציג את העולם החרדי כפי שהוא, לפחות כפי שאנחנו רואים אותו.
אבל הסרט "האושפיזין" לא הצליח להביא רק נקודת מבט חדשה לזמנו בקולנוע הישראלי, הוא הביא גם נקודת מבט שעד היום נשקפת מעיניים ספציפיות מאוד, עיניים של חוזר בתשובה.
חוזרים בתשובה ייחשבו לנצח "האחר", "השונה", בתוך הקהילה החרדית. הם אף פעם לא יהיו באמת חרדים, גם אם הם מאוד מנסים להיות כאלה. החברה מסרבת לראות בהם חלק, והיא כנראה צודקת, הם עדיין נושאים בתוכם חלקים מהחילוניות ולא מוכנים לוותר עליה. כמו, למשל, על הצורך שלהם ליצור, או על נקודת המבט האינדיבידואלית שמסכנת את החברה החרדית כפי שהיא בנויה היום. שולי רנד ערני מאוד בתוך הסרט כלפי המקום שהחברה החרדית מקצה לו והוא מתבונן בו בכאב אבל גם בהבנה.
ניתן לראות זאת בסצנה שבה שולי קונה את האתרוג הכי מהודר, הכי יפה, כדי להרגיש שייך, כדי להיות משהו שהחברה החרדית אף פעם לא תיתן לו להיות.
המציאות מייד מנכיחה לו עד כמה הוא לא חלק, כאשר שני חברים מהעבר באים לבקר אותו ומזכירים לו שהוא אחר, שהעבר תמיד יהיה חלק ממנו גם אם אלו חלקים בעצמו שקשה לו להתמודד איתם.
בסצנת הסיום של הסרט הגיבור עומד באמצע בית הכנסת, הוא הרגע מל את הבן הראשון שלו וכולם רוקדים סביבו. הוא מוקף בקהילה החרדית, ואז מצטרף אליו גם העבר שכה פחד להתמודד איתו. העבר מיוצג על ידי החברים מפעם שחובשים כיפות ומצטרפים למעגל הרוקדים. הגיבור, שעד כה ניסה להסתיר את חבריו, מצליח לקבל אותם ואת עברו.
או כמו שכתבה המשוררת זלדה:
"הֶעָבָר אֵינֶנּוּ תַּכְשִׁיט
חָתוּם בְּתוֹךְ קֻפְסָה שֶׁל בְּדֹלַח
גַּם אֵינֶנּוּ
נָחָשׁ בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת שֶׁל כֹּהַל –
הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ
בְּתוֹךְ הַהֹוֶה
וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר
נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר –
כַּאֲשֶׁר הֶעָבָר מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה
זוֹ הֲרָמַת הַחַיִּים כֻּלָּם..."
זהו סוף שמח, של תקווה, של קבלה, והוא סוגר את התמה של זרות בנימה אופטימית.
אבל אולי דווקא בגלל נקודת המבט המיוחדת של היוצר הייתי מצפה לסוף פתוח יותר, כזה שבו הוא עדיין האחר, ולא האתרוג ולא ההתמודדות עם העבר יהפכו אותו באמת לחלק, כי יש משהו יפה בלהיות "השונה" ו"האחר" בתוך חברה, להיות בעל התשובה, לחיות בתוך חברה מסוימת, להבין אותה אבל בו-זמנית גם לא להיות שייך עד הסוף. יש משהו יפה בלשמור על היכולת שלך להיות אינדיבידואל, על הדרך שבה אתה רואה את המציאות, ועל הדרך שבה אתה מספר סיפור.
אולי ההשלמה הזו עם הזרות יכלה להיות סוף ריאליסטי ושמח יותר.
כשנציגי נטפליקס הגיעו לאחרונה לארץ לפתוח חממה לתסריטאים מקומיים, ישבתי בקהל בסשן של Q&A, המיקרופון עבר מאחד לאחד וכולם שאלו שאלות, כולם רצו להבין, מה נטפליקס מחפשת, כל אחד רצה להבין איך לכתוב את הסדרה שנטפליקס תקנה. לאחר מספר שאלות דומות מהקהל, קמה אחת הבכירות ואמרה: "אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, אתם תאמרו לנו. כל מה שאנחנו מחפשים הוא אותנטיות, אותנטיות של נקודת מבט. ספרו לנו את הסיפור שלכם".
ולמי שהדיסק הצרוב של אושפיזין עוד לא הגיע אליו, הנה קישור לטריילר: https://www.youtube.com/watch?v=zVfXipr3WuE
אנתולוגיית שירה על מסע יציאה "בגעגועייך חיי"
מילה למילה,
שורה ועוד שורה,
לשים את הלב על המגש, פרוס ופרוש לרווחה,
פסיעה לפסיעה,
בחירה ועוד בחירה,
לסלול את הדרך, לצייר מחדש את המפה.
בהתרגשות רבה אנו גאים להציג את היצירה המרשימה:
"בגעגועייך חיי" - אנתולוגיית שירים על מסע יציאה
אסופת שירים שנכתבו על ידי יוצאות ויוצאים מהחברה החרדית
על מסעות של קריעת ים פרטית, של אומץ לשאול על פשר החיים ושל יציאה לדרך אל הלא נודע.
לקריאת והורדת האנתולוגיה הקליקו
***
אנתולוגיית השירה החלה את דרכה אי שם בספטמבר האחרון, יצאנו לאסוף מקבץ של שירי יציאה שיספרו את סיפורה של תנועת היציאה מהחברה החרדית במסגרת אירועי יום הבחירה 2023.
המלחמה הקשה שבאה עלינו ביטלה לנו את התוכניות ואף הביאה איתה מכה כואבת של למעלה מ-20 יוצאות ויוצאים שנרצחו ונפלו, לקראת חג היציאה ממצרים בחרנו לצאת לאור עם האנתולוגיה מתוך כבוד וזיכרון לאלו שעברו את המסע, מסע היציאה וכבר אינם איתנו.
לזכרם, לזכר מי שהיו, ולזכר המסע שחלקנו יחד.
לקריאת והורדת האנתולוגיה הקליקו
היסוד החמישי
עינת קרוגר
"במקום שאין תיירים השתדל להיות תייר," אמר לי מוחי. אז השתדלתי. כך מצאתי עצמי, לפני כמה שבועות, מגיעה לאפריקה. אולם מה שמוחי לא טרח להזהיר אותי מפניו הוא שבמקום שאין תיירים גם אין מים בברזים, אין כבישים סלולים, אין חשמל יציב ואין דוברי אנגלית. באומץ הגובל בתמימות, שכן כל מעשה אמיץ מצריך קורטוב של טיפשות, יצאתי למסע. יעד ראשון: מלאווי, ראשון מתוך מספר בלתי נודע.
בתקופה זו בחיי אינני מחויבת לאף אדם ולשום מסגרת, חופשיה לרוץ בעקבות הרוח. ובכל זאת המוטיב החוזר על עצמו, בצורת שאלה, הוא "מה בעצם אני מחפשת? מה המטרה?" אפריקאים רבים שאלו אותי מה אני עושה כאן, בארצם הנידחת, ותשובתי "מטיילת" תמיד הפתיעה אותם. הם נמצאים במאבק הישרדותי מתמשך ואינם יכולים להרשות לעצמם מותרות. יש מהם מעולם לא עזבו את הכפר שבו נולדו, לא כל שכן את מדינתם. אף שבפועל עניתי על שאלתם, היא עוד מהדהדת במוחי ומלווה אותי בדרכי.
לאחר היכרות ראשונית עם התרבות המקומית, שכללה התוודעות לחקלאים המגדלים עגבניות, ובמקרים טובים גם תירס, ולנשים בבגדים צבעוניים הסוחבות ציוד על ראשן ותינוק על גבן, ולאחר אינספור קריאות "מזונגו" (לבנה) לעברי, התחלתי להיטמע ולהבין את הלך הרוח בחלק זה של העולם.
יום בהיר אחד הגעתי למזח, במטרה לעלות על מעבורת ציבורית השטה לאורך אגם מלאווי, אגם העולה במידותיו על גודלה של ישראל. המזח הצחין מריח של דגים טריים ומיובשים, הנמכרים על דוכנים רעועים או נערמים בשקים גדולים. אנשים התרוצצו אנה ואנה, פורקים סחורה שהושטה אליהם בסירות קטנות מהמעבורת האיתנה שעגנה כקילומטר מהחוף. הפשלתי את שולי מכנסיי ויחד עם חבורה שהייתה יכולה להיות שבט שלם דילגנו אל סירת עץ קטנטונת. את המעבר מהסירה למעבורת הגדולה עשיתי עם סולם שנראה מבוגר לגילו ונמתח לאורך הדופן. בטן האונייה נועדה, באופן רשמי, לאחסון ציוד וכבודה, ולכן הופתעתי כשגיליתי שבין השקים והחבילות מוטלים להם בני אדם, נוסעים שהעדיפו לשלם פחות. בקומה האמצעית היו תאים עם מיטות, לאנשים שיכלו להרשות לעצמם את המחיר, ובקומה העליונה, תחת הרקיע, התמקמו רוב הנוסעים ואני ביניהם.
ארבעים השעות שהעברתי על הסיפון נוצלו בעיקר למחשבות. מוקפת ביסוד המים – אגם ושמיים, מחשבותיי שטו על האדוות, מוחי התמזג עם התנודות. ובסופו של דבר הכול חזר לשאלה המקורית – מה אני מחפשת? בכל מקום ניתן למצוא מים, ואת אותם השמיים. אפילו שלווה ושעות של רגיעה יש לי בחיי שבבית. למה הייתי צריכה דווקא לשוט על האגם הזה ולא על הכינרת?
ארבעים שעות על אותה אונייה הן אכן כמות נכבדה, אך לא כדי להגיע לתשובות לשאלות שהמוח שלי הגה. אז הנחתי להן בינתיים והתרכזתי בהרפתקה הבאה.
הגעתי לעיירת חוף קסומה ותיירותית, מלאת ילדים אפריקאים המתרוצצים ברחובות. הסתובבתי בין אומנים מגלפים בעץ, נשים שמוכרות פירות, ובמקרה התחברתי לבחור נחמד שהזמין אותי לארוחת צוהריים תרבותית בביתו. שם למדתי להכין אוכל מקומי בשם "סימה", וישבתי על הרצפה עם משפחתו הגדולה לאכול את שהכנתי איתם.
הימים עברו בנעימים ובשלווה. עד למקרה מסעיר באחד הערבים. ישבתי בבקתת הקש שבה גרתי, אני ועוד שלושה מטיילים. פתאום הרגשתי חום לא מוסבר. יצאתי במהירות, וקפאתי במקומי. העצים הגדולים שעל יד הבקתה החלו עולים באש! להבות כתומות ליחכו את הענפים ואורן ריצד על פניי. האש פשטה והתקדמה בין השיחים, וחומהּ הפשיר את הקיפאון שאחז בי. פרצתי בצעקות היסטריות לחבריי שהיו בתוך הבקתה "בואו!!! צאו!!! מהר!!!" תוך כמה שניות הם נעמדו לידי וכולנו בהינו באש ממרחק בטוח. ברגע שהבנתי שבעוד דקות ספורות גג הבקתה העשוי זרדים יתלקח גם הוא, רצתי פנימה והחלתי לאסוף מכל הבא ליד.
כך, מלאה חפצים, רצתי חזרה לאזור בטוח. חבריי כמו יצאו פתאום מהטראנס שאחז בהם, ומצאנו עצמנו רצים לבקתה וממנה, מרוקנים אותה לחלוטין מחפצינו. עד מהרה עטו אנשי העיירה על האש, בידיהם גיגיות ודליים מלאי מים שסחבו מהאגם.
עמדתי מהצד, מודעת פתאום לשבריריות החיים, לסכנות האורבות בפינות. חשבתי על הדחף שלי להגן על חפציי המועטים, על כמה אני תלויה בהם. אך בעיקר חשבתי על כמה אפריקה מצטיירת כמקום מסוכן, על כמה חששתי מפניה בעבר, ועל כך שלבסוף הסכנה שארבה לי הייתה האש, יסוד טבע המגיע לכל מקום, ללא הבדלה בין אנשים או מדינות.
לאחר שווידאתי שאיש לא נפגע, החלטתי שעליי להמשיך במסע. למחרת יצאתי לדרך, להוטה לספוג עוד מהתרבות, הטבע והאנשים. את המיוחדים מבין האזרחים הגרים כאן קשה לפספס. אלו הם הראסטפרים, או הראסטה־מן בלשונם. מדובר באנשי רוח מעניינים, שוחרי שלום ורוגע, מגודלי שיער וזקן. הם חיים בקהילות ועוסקים במוזיקה ובאומנות. התחברתי במיוחד אל אחד מהם, והוא לימד אותי לגלף בעץ. שיחות הרוח הרבות שניהלנו שפעו תובנות ונקודות מבט שונות מכל מה שהכרתי. הוא סיפר לי על דרכו המיוחדת לפרש את התנ"ך, על חשיבות ההתמדה והסבלנות. למדתי ממנו להעריך כל דבר קטן ולהתייחס לכל אדם כעולם. למרות כל ההשראה והנקודות למחשבה, השקפת עולמו לא עזרה לי למצוא תשובה לשאלותיי. לא מצאתי מושא לחיפושיי. ראסטה ציון, זהו שמו, חי בעולם עם זמן משלו. הכול מתנהל לאט ועל מי מנוחות, 20 דקות הן שעתיים ו"עוד מעט" זה מחרתיים. הסמים שהוא לוקח לא תורמים לעניין, שכן הם מרחיקים את רגליו מהקרקע ומרימים את תודעתו גבוה לאוויר, כמו הופכים אותו למעופף. אך בזכותם הוא שמח ומאושר בחלקו, מלא מוטיבציה להטיף מחוכמת רוחו לכל העובר בחייו.
כשמיציתי, ואולי קצת אחרי, עזבתי את משכנו הדל. חזרתי למציאות, למהירות, לדאגותיי. הרגשתי צורך לאמץ קצת את גופי, להעביר אותו אתגר. כך, כשפניי מועדות לטראק בהרים, נסעתי דרומה עם עוד שלושה ישראלים. התחלנו טראק בן ארבעה ימים, כשעל גבינו תיקים מלאי אוכל ומעט בגדים חמים. ביום הראשון טיפסנו במלוא המרץ, כמו כובשים את האדמה שתחת רגלינו, דוחפים עצמנו מעלה על ידי דחיקת הקרקע מטה. מעת לעת עצרתי כדי להקשיב לגזעים חרושי הקמטים, לפרפרים המתעופפים בין הפרחים ולסלעים הניצבים בדממתם הכבדה. אך בעיקר הקשבתי לאימא אדמה. לזרועותיה השלוחות לכל עבר, ויוצרת הרים ומישורים. הרגשתי איך היא מתמשכת ומתארכת, איך דרך האדמה אני יכולה להתחבר אפילו עד לישראל.
הטראק היה מאתגר ומספק, התחושות האהובות עליי, תחושות שהן אחיות.
שם, בפסגת ההרים, בתוך רטיבות העננים, באוויר הצח והדליל, על האדמה ומול המדורה, הבנתי משהו. ארבעת יסודות הטבע, מים אש אוויר אדמה, מרכיבים הכול. במינונים שונים ובצורות שונות הם יוצרים חומרים שונים ועולמות שונים. כל העולם וכל הנשים והאנשים, למרות גיוונם ושונותם, מורכבים מאותם ארבעה יסודות. כשמם כן הם – יסודות, הבסיס של הכול. אז מה אני מחפשת? מה אוכל למצוא אם הכול זהה בבסיסו?
אני מחפשת את היסוד החמישי. אני מחפשת את הנשמה, את נשמתי.
למלא את החלל
אורי אלטמן
במרחק של דקת הליכה מהישיבה שבה למדתי ניצב "שטיבל" חסידי קטן. רוב שעות היום הוא עמד ריק, משמש אנדרטה לקהילה ולאדמו"ר שפעם מילאו אותו בטישים ואירועים. שוּלֶעם בּוֹרוּך, הגבאי הזקן, הסתובב ואיבק את הספרים, הכין תה למעטים שעוד פקדו את המקום והתאמץ בכל יום ללקט מניין למנחה וערבית. ביקשתי ממנו מפתח לשטיבל, שאוכל לשבת שם וללמוד בשקט. הוא הסכים בשמחה, נרגש מההתעניינות הבלתי צפויה של צעיר בבית הנוסטלגי, המתרוקן.
מנהג היה לי במשך כמה שנים, לפחות אחת לשבוע הייתי נפרד מהרעש מחריש האוזניים שעוררו מאות התלמידים הלומדים בהיכל הישיבה, ושם פעמיי לשטיבל. הייתי יושב כשעתיים בעזרת נשים קטנה וריקה מאדם, עם ספרים ישנים ואור עמום, ולומד בקול. לא היה ממי להתבייש. איש לא ראה אותי. ניהלתי דין ודברים עם עצמי על הפירוש הנכון בסוגיה, ולא עשיתי לי הנחות. אם בישיבה הלימוד היה קרש קפיצה לחברה, כשחידושים ושאלות משמשים להפגנת ברק וכישרונות, הרי הלימוד בשטיבל שימש לי כפינת התבודדות. נטול ביקורת או מחמאות יכולתי ללמוד מה שבאמת עניין אותי, או מה שבאמת האמנתי שחובתי לעסוק בו מבחינה דתית.
היחיד שידע על הלימוד השבועי הזה היה אלוהים בכבודו ובעצמו, שהגיע לשבת מולי והתענג על הצעיר הלומד תורה בחשק, "לשם שמיים", בלי לקוות שזה יעזור לו בשידוכים. כשהייתי יוצא מהשטיבל הייתי רפוי ואסוף, כמו אחרי מדיטציה טובה. חזרתי לזירת המלחמה היוקרתית בהיכל הישיבה טעון בעוצמה של סוד; נפשי התמלאה בנקודות אור שזוהרן מותנה בכך שאיש מלבדי לא רואה אותן. שעות הטענת הפנימיות שלי נתנו לי כוח להתמודד בעולם החיצון. בניתי לי עוגנים שאינם תלויים באיש והיו נחלתי הבלעדית – וכיוון שכך, מי יכול לערער אותם.
לבסוף הם התערערו בכל זאת. שאלות וסערות הוציאוני לדרך מפותלת שבה שחררתי חבל אחר חבל מקשרי העוגנים הפנימיים. הם הפכו ללא רלוונטיים, וחלקם אף הפכו למקור של כאב. את עולמי החיצוני החלפתי בהדרגה, חברים חדשים באו, בגדים אחרים נקנו, ואפילו מקום מגורים השתנה. אך לעוגנים הפנימיים טרם מצאתי תחליף.
כיום, אין לי שום מקום לברוח אליו לשעתיים של עבודה עצמית. כל מה שאני עושה מתכתב עם בני אדם ועם העולם שמחוצה לי. אפילו שעת מנוחה מול נטפליקס מעמידה דרמות אנושיות בראש מעייני. כל לימוד – מכוון מטרה, ידע הוא בעל משמעות רק כשיש לו שימוש אקדמי, חברתי או משמש כהרפיה נפשית. אך אין לי שום פרטנר פנימי. יציאתו של ה"לשם שמיים" מחיי הותירה בי חלל עצום. אין לי שום סוד, שום משמעויות נסתרות שזוהרן מותנה באי־ראיית האחר. אדרבא, הכול חשוף ומוחצן, הכול עומד למבחן אינסטגרם ונמדד בעוקבים ובלייקים. גם אם אברח למקום נטול אנשים כדי לנוח, לא אמצא בו משמעות פוזיטיבית מעבר לבריחה מאנשים, מה שאומר שגם בהתבודדותי אני מתכתב איתם.
צריך להכיר בכך שמעבר לשאלות הזהות, ההשתייכות, ההשתלבות, וכל שאר הדיונים שמעסיקים את היוצאים ואת המחקרים עליהם, קיים החלל הפנימי הזה. שום מדיטציה או חוויות חיבור לא יכולה להשתוות לאינטימיות הממלאת של משמעות דתית־אינדוודואלית. קשה מאוד למצוא חלופה חילונית למקום הפנימי העשיר של יחסי האדם מול האל. אך אם בכל זאת מצאתם משהו כזה – אל תשמרו את הגילוי לעצמכם. ספרו לי, ומי יודע, אולי אצליח למצוא מפתח לשטיבל חדש.
על קידוש החיים והבחירה
אחרי מות קדושים אמור
"הלווייתו של הבחור החשוב... ז"ל תצא הערב בשעה 6 מבית הוריו... לבית העלמין סגולה בפתח תקווה."
מוות הוא תמיד כואב, בייחוד כשהוא מופיע בסדר הפוך, הורים לא אמורים לקבור את ילדיהם.
תאונת אופנוע – הוא החליק בכביש – וחייו הצעירים נקטעו באיבם. חבריו מהשכונה לא רוכבים על אופנוע, הם ספונים היטב בין קירות בית המדרש, אבל הוא "התקלקל", יצא לתרבות רעה, ובאותו יום גשום זה עלה לו בחייו.
סביב הרכב של החברה קדישא המון בשחור לבן, ובצד קבוצת נשים מבני המשפחה והשכנות, מוחות דמעה. ברמקול מתייפח הדוד ראש הישיבה, מונה את צדקותיו של הנפטר למרות "התמודדויות שלו", נשמה קדושה שבאה לעולם לתקופה קצרה, ואלו שהכירו אותו באמת ידעו כמה צדיק היה.
בצד, במרחק מה משאר המלווים, עומדת קבוצת אנשים קטנה, לראשיהם כיפות שמראן מספר שאינן על הראש דרך קבע, חבריו של המת מהזמנים הלא מאוד רחוקים, לפני שהוחזר בתשובה והועלה לדרגת צדיק. הוא כבר לא פה להעמיד את המספיד על טעותו.
האם בדרכו לגן-עדן, או במנהרה הלבנה שהולכים בה אחרי המוות, הפריעו לו מילות ההספד "הלא מדויקות" בלשון המעטה, וההתעלמות מהבחירות שעשה בחייו?
לעולם לא נדע, כנראה, כי מהמקום שאליו הוא הלך אף אחד עדיין לא חזר.
לחבריו בצד זה ודאי צרם, אולי אפילו עברה בראשם מחשבה קטנה, ומה אם זה יקרה לי מחר, כך תיראה גם ההלוויה שלי?
כבוד המשפחה או כבוד הבחירה?
ומה אם כן? למי אכפת, בעצם? אהיה מת ולמתים לא אכפת מכלום, זה לא באמת ישנה לי משהו, יגביל אותי או ישפיע על העתיד שלי. לא?
אם זה עושה להם טוב, לזכור דמות של צדיק ולעשות הלוויה בצורה מסוימת, למה שאמנע זאת מהם? זה לא דורש ממני שום דבר, אולי אפילו זה המקום לכבד את האמונה שלהם ואת אורח חייהם. בינינו, זו גם לא הפעם הראשונה שנכבד, אם כבר זו הפעם האחרונה.
אולי זה קטנוני להשאיר בצוואה הוראות מדויקות איך לנהוג בגופה אחרי המוות? אולי זו סתם תקיעת אצבע בעין? מה, אני חייב שיקברו אותי בטקס לא דתי או שישרפו את הגופה שלי? האם אני חייב לצער את המשפחה גם כמת?
מצד שני, למה שהעובדה שכל זה יתרחש או לא אחרי מותי יכולה להיות סיבה שזה לא יפריע לי? ולמה צריך בכלל סיבה להצדיק את ההרגשה הלא נוחה שמתפשטת בגוף כאשר המחשבה על האופן שבו ינהגו בי אחרי המוות מופיעה?
בסוף, כל החיים אנו מנסים להגיע להישגים, חלק מהפעולות והמעשים שלנו נועדו כדי שיראו אותנו באופן שאנחנו רוצים להיראות, שיסתכלו עלינו כחכמים, מוצלחים, יפים והרבה דברים אחרים.
יש מי שרואה זאת כדרך להגיע למטרות, אם אהיה עשיר אוכל לקנות מה שיתחשק לי, אם אהיה מוצלח אנשים ירצו להיות בחברתי.
אבל יש גם רובד נוסף: הרצון בהגשמה בדרך שלי, לא לוויתור על מי שאני. נעשה המון למען המטרה הזאת, החשובה אולי יותר מכול.
יש לנו רצון להיזכר בצורה מסוימת בחיים, וכן, גם אחרי המוות. זה לא יפריע אז, כשכבר לא נהיה פה, זה מפריע עכשיו.
מי אחראי פה על ההנצחה?
בימים כתיקונם ובתקופות טובות יותר אולי נעדיף לא להתעסק בזה. מוות הוא בדרך כלל לא נושא שיחה לסמולטוק (למרות שגם זה לא מוחלט).
עכשיו, שלהי 2023, התקופה אינה רגילה, החלל שנפער בלב הפרטי והקולקטיבי מהטבח הנורא והקורבנות הרבים הוא עצום. בין מאות הנרצחים והנופלים נמנים 17 חברות וחברים שמסלול חייהם בילדות לא היה אמור להביא אותם לנקודה שבה הם מצאו את מותם, אבל הם בחרו. בחרו בעצמם ובחרו להיות מי שהם, וביום הנורא הזה הם נפרדו מאיתנו.
חלק מהנרצחים הובאו לקבורה בדרך שבה חיו והאמינו, בצורה שכיבדה את זכרם וכיבדה את מי שהיו בחייהם.
והיו כאלה שלא; אנשים שבהלווייתם שלהם לא היה מקום לבחירתם, לרצונותיהם, להצלחותיהם, לגבורתם ולאמונתם. לא ניתן להם אפילו לא כבוד אחרון.
בציניות כאובה אפשר לומר שהדבר המנחם היחיד הוא שלפחות הם מתים, ואחרי המוות כבר לא מרגישים איך רומסים אותך ואת כל מי שהיית.
מה הבקשה בסך הכול? לא שיתרמו את האיברים, לא שיקברו בקבורה אזרחית ולא לפי ההלכה. הדבר היחיד שמקומם הוא הניסיון למחוק את ההיסטוריה של מי שכבר לא יכול להתנגד לפעולה הדורסנית הזאת.
אדגיש, למרות המילים הקשות זאת לא האשמה. צער המשפחות מובן ונוגע ללב. כאב השכול ואובדן של בשר מבשרך הוא עצום. אולי, במידה מסוימת, ההלוויה הייתה למעשה פרידה ממי שהם הרגישו שאיבדו אז, כשעזב את דרכם.
סביר להניח כי מה שנעשה לא היה מתוך כוונה שלא לכבד את זכרם של המתים. האמונה שאחרי המוות הכול מגלים את האור ורוצים בדיוק את מה שהדת מצווה, חזקה מכול.
אומנם יש טעם לפגם כאשר באים בטענות כלפי מי שחווה אובדן פתאומי ומכאיב כל כך, ויש לא מעטים שמתרעמים על עצם העלאת הנושא, אבל אי אפשר לעמוד מנגד, לא ניתן להחריש כאשר זכות כה בסיסית של הגדרה עצמית נשללת.
החברים שנפלו בחרו במודע ובכוונה בדרך חיים מסוימת, בהגדרה עצמית ואישיותית שונה מזו שבה גדלו והתחנכו, הם בחרו לצאת, חרף כל האתגרים שכרוכים בכך כי הדבר היה בנפשם. הפעולה המינימלית, הנדרשת והמתבקשת, היא לכבד את בחירתם לפחות אחרי מותם.
ייתכן שבין היוצאות והיוצאים יש כאלו שכל העניין לא נוגע להם. באמת לא אכפת להם אם לא יכבדו את זכרם אחרי המוות. אולי. כיחידים שיעשו מה שהם רואים לנכון, אך באופן כללי, הנחת המוצא הבסיסית צריכה להיות שזכותו של אדם להיקבר ולהיזכר בדרך שבה חי את חייו.
לא צריך לחפש חברים שיעידו, צוואה שנחתמה, או כל דבר שיוכיח בוודאות שהרצון היה להיקבר ולהיזכר בדרך החיים שבה האדם בחר. להפך, לפעול כאילו הוא לא רצה בכך זה משהו שנדרשים לו הסבר וראיה.
זהו לא נייר עמדה או קריאה לשינוי בחקיקה, זאת צעקה כאובה, שכולי תקווה שתישמע היכן שהיא צריכה להישמע; לראות ולכבד את האדם באשר הוא בחייו, ולפחות לנהוג כך לאחר מותו.
ריקי רוטר - פורצת דרך ונכנסת לבית "האח הגדול"
רסל דיקשטיין
מהפלג הירושלמי ללב הקונצזוס הישראלי
כאשר מסתכלים על רשימת ההישגים ותחנות החיים של ריקי רוטר, קשה להאמין שמדובר באישה אחת, בת 25 בסך הכול. ריקי, כיום מתגוררת בבת ים, בזוגיות מאושרת עם בת זוג תומכת, עובדת על סרט הגמר שלה, בעלת עסק משגשג לשיווק מבוסס וידיאו ושבאמתחתה פרסים רבים ועשרות לקוחות מרוצים, גדלה בקהילה סגורה במשפחה השייכת לפלג הירושלמי, החלק היותר קיצוני של הציבור הליטאי. בחודש יולי 2023, באומץ אופייני ובביטחון, טיפסה ריקי במדרגות הבית המפורסם בישראל, בית "האח הגדול".
ריקי תמיד הייתה דעתנית וסקרנית, כבר כילדה, מהוויכוחים שניהלה בסמינר, דעותיה החריגות הובילו לבסוף להרחקתה, ועד לכיתת הסטודנטים בבית ספר לקולנוע "מנשר" וללו”ז עמוס בפרויקטים מגוונים. מסלול חייה החל ביציאה חשאית מהבית, שוטטות ברחוב, שירות משמעותי במג"ב ושיחה מכוננת עם אביה. "המשפחה שלי לא מקבלת אותי בגלל שאני לא דתייה, לא בגלל שאני לסבית", היא מבהירה ונזכרת בשיחה ההיא: "אבא שלי אמר לי ‘אם זה נכון מה שמספרים עלייך, את תלכי ישר לגיהינום. ואני כל כך אוהב אותך שאני מאחל לך שמחבל ירצח אותך, כי רק כך את תזכי להגיע לגן עדן'".
במילים אלו נפרד ממנה, מהבת שעימה היה לו קשר מיוחד וקרוב.
ריקי לא הפנתה את ראשה לאחור, ובביטחון עצמי ובשמחת חיים אופיינית החליטה ללכת בעקבות ליבה ולהיצמד להוראותיו של היצר שניקר בה תמיד. יצר הסקרנות. ביקשנו ללכת מעט אחורה, לברר ממתי הרגישה את הסקרנות הבוערת הזאת. לדברי של ריקי, זה היה טבוע בה תמיד. "השונה עניין אותי, לאו דווקא החילונים. חסידים, לצורך העניין, עניינו אותי מאוד. הייתי הולכת לטישים. אבל לא רק קבוצות ששונות מהפלג עוררו אצלי סקרנות ועניין, הייתי עוצרת ליד לוחות המודעות, קוראת הכול, הייתי מתפלחת ל'צומת ספרים' בקניון ובולעת ספרים. הייתי מוצאת עיתונים שנשארו תחובים בין הכיסאות לחלון, וקוראת. לא חששתי לשאול שאלות. פעם אחת שאלתי את המורה שלי, למה היא אומרת על בן גוריון 'יימח שמו וזכרו', והיא אמרה לי לעוף מהכיתה. הייתי סקרנית יותר מכל ילדה אחרת בכיתה, ובפער עצום”.
הסקרנות העצומה של ריקי לא עמדה בסתירה לאמונתה ולתחושת הקשר העמוק שלה עם הקהילה, עם המשפחה ועם אלוהים. "אומנם הייתה לי איזו פנטזיה להיות חילונית, אבל גם ידיעה ברורה שזה לא יקרה לעולם", היא נזכרת. "הייתי בטוחה שהמשפחה שלי תקבל את זה מאוד קשה ובהחלט לא רציתי למוטט אותם. אבל לא רק זה, גדלתי בבית חרדי-אליטיסטי במלוא מובן המילה. החינוך היה מתבדל ומתנשא, כל מי שהוא לא משלנו הוא פסול. והחילונים – בכלל, הם ריקים, בהמות. ואני, כילדה, יישרתי קו עם התפיסה הזאת. אבל גם באמת האמנתי בכל ליבי. אפילו חילול השבת הראשון שלי נבע מאמונה, באחת השבתות היה מאוד חם ואני הדלקתי מאוורר מתוך מחשבה שאלוהים ודאי לא רוצה שבשבת אסבול מהחום".
במשך שנים ריקי חשבה שהיא תינשא לבחור חרדי "מודרני", ושתגור רחוק מהוריה ותוכל לנהל אורח חיים פתוח יותר, וזאת מבלי לפגוע במשפחה. אולם עם הזמן הספקות הלכו וגברו. ביום שהיא הורחקה מהסמינר, קצת לפני גיל 18, הוריה דיברו ביניהם על הצורך לחתן אותה בהקדם, וריקי הבינה שעליה לעזוב את הבית לפני שיהיה מאוחר מדי.
היא ארזה מעט חפצים ועזבה את הבית, נחושה לבחור לעצמה חיים חדשים, טובים יותר.
שירות משמעותי, עסק משגשג וגיחה לאח הגדול
החוץ לא האיר לה פנים, אבל ריקי הייתה נחושה. היא הכריחה את צה"ל לגייס אותה לשירות משמעותי, התקבלה למג”ב, למרות נתוני הפתיחה הלא-מאוד מרשימים, והצליחה. שם, חמושה ביוזמתיות ובביטחון עצמי פילסה את דרכה, נעשתה צלמת צבאית, הייתה חיילת מצטיינת, וכשהשתחררה מיהרה לנצל את שלל המיומנויות שצברה בצבא ופתחה עסק לצילום ולעריכה, בד בבד עם לימודי קולנוע במכללת “מנשר”. העסק הלך וגדל במהירות וריקי נעשתה יזמית מבוקשת, כל זאת תוך כדי הגשות של סרטים ותסריטים ללימודים, בניית זוגיות עם אנה ומציאת משפחה חלופית, עוטפת ואוהבת. העשייה המגוונת והייחודית שלה, המוניטין המקצועי שצברה וקהילת האוהדים ההולכת וגדלה שלה צדו את עיני מלהקי תוכניות הריאלטי ולאחר מסע שכנועים ריקי הצטרפה לדיירי בית "האח הגדול", תוכנית הריאלטי מהנצפות ביותר בישראל.
לריקי חשוב להעביר מסר חד ליוצאים וליוצאות: "אל תשבו ותחכו להזדמנויות, הן לא ייפלו עליכן. אל תפחדו ליזום, לדבר, להציע, ליצור, אפילו להתנדב. תיצרו קשרים ותטפחו אותם. אף אחד לא יפרוס לכם שטיח אדום, רק אתם תעשו את זה בשביל עצמכם!"
מה הסיפור שלך?
רסל דיקשטיין
השעה תשע בערב, שלושים דקות לאחר "כיבוי אורות" לתלמידות כיתות ז'-ח'. אצלנו, בקומה השלישית, קומת כיתה ט', תכונת סוף יום הייתה בשיאה. התכנסות הערב הסתיימה, קראנו "קריאת שמע" מסידור (לא כולל ברכת "המפיל", כמובן) ואת אגרת הרמב"ן. התור למקלחת החל, ומדריכת הלילה החלה להאיץ בבנות המשוחחות בטלפון הציבורי – "אם את לא מסיימת תוך חמש דקות, אני מנתקת לך. זה לא טלפון פרטי!" בהמולה העליזה והלא-חרישית בכלל הסתובבה מדריכת הלילה של כיתה ז', פניה עגומות וקומתה כפופה. "הנה את," היא אחזה בי, נרגשת. "את חייבת לעזור לי, דיברתי עם נחמי, את משוחררת מכיבוי אורות היום." על קצה לשוני עמדה תשובה מתחכמת ומפולפלת, כפי שנהגתי להשיב באותם ימים, עם משפט סיום מוחץ ואירוני על תפלות החיים וחוסר הטעם בכול והניחי נא לי להרהר את הרהוריי הנוגים, אך היא הקדימה ואמרה, "מירי רוצה שתבואי לספר לה סיפור. היא לא מוכנה ללכת לישון וממרידה לי את כולן. תעשי לי טובה."
מירי, אחותי הצעירה ממני בכמעט שנתיים, הגיעה לפנימייה אחריי. קסם לה הרעיון של שחרור כולל ממטלות הבית, ארוחות מתוזמנות 3 פעמים ביום ושינון של מעשיות חסידיות מחורזות בלחנים של ניגוני חב"ד ושירי הלל לרבי ולרבנית. היא לא הביאה בחשבון דבר אחד, פנימייה זה חרא גדול. זה כלא לנפש. בעוד אני יכולתי ליצור לעצמי עולם פנימי עשיר ומגוון, מקום משלי ועבורי בתוך בית הבלהות הזה, הפנימייה, מירי הייתה זקוקה למבוגרים שיראו אותה. ובאין כאלה, היא עשתה מה שבראש שלה. אין דבר מלחיץ מזה עבור צוות ממשטר, ובנקודה הזאת נקראתי לדגל. הדבר היחיד שהיה מרגיע את מירי ומחזיר למדריכה את השליטה היה סיפור, ולא סתם סיפור, סיפור שלי.
וכך הייתי מגיעה לחדרה של אחותי, משדלת אותה להיכנס למיטה, מכסה אותה בשמיכה, דוחקת את השוליים היטב-היטב, שהשמיכה לא תישמט במהלך הלילה, ומתחילה. "לפני שנים רבות, בכפר קטן ומרוחק מכל מקום יישוב..." פעם התעוררו תושבי הכפר למראה שמיים ירוקים, שדות כחולים, שמש חומה ואדמה צהובה. פעם התעוררו התושבים וגילו שמישהו גנב להם את האותיות פר"ח – ויצאו להשיב את הגזלה. פעם הירקות בגינת הירק המטופחת שלהם, מקור המחיה של הכפר כולו, החלו לדבר ולא התכוונו לאפשר לבני האדם לאכול אותם. פעם כל המבוגרים של הכפר נעלמו והילדים היו צריכים לנהל את המקום בעצמם. אף פעם לא ידעתי איך הסיפור יתפתח; העלילות המשונות התגלגלו מפי לפי מידת הערנות של אחותי. עלילות מסמרות שיער ומפותלות במיוחד אם היא הייתה ערנית ודרוכה, ועלילות רכות וקצרות כאשר זיהיתי שעפעפיה כבדים ונעצמים.
נשק "הכפר הקטן והמרוחק" היה שמור למקרים כאלה, של צורך בהרגעה, אבל הסיפורים שפעו ממני תמיד. האחים שלי אף פעם לא שבעו מסיפוריי, ולי אף פעם לא נמאס לספר.
מובן שגדלתי בסביבה מטפחת סיפורים ומספרי סיפורים. בילדות המוקדמת, כשנחה הרוח על אימי, היא הייתה מכנסת אותנו, דרדסיה הרבים, ומקריאה לנו סיפור מספריית מחניים. הפריץ הרשע, היהודי עדין הנפש, האוצר מתחת לגשר, הדוב המרקד, יהלום בבטנו של דג, הילד שניצל, צדיק בגוב האריות, דמא בן נתינא, ר' עקיבא והנר, סעודת העכברים, סוחר העתיקות, קריאת תהילים שהצילה ממוות – ועוד ועוד. שבילי כפרים באוקראינה נסללו בדמיוננו, שווקי איזמיר גדשו לנגד עינינו ונפרשו נתיבים בערים יהודאיות קדומות. האיורים הוסיפו לחוויה, ובהיעדר מכשירי טלוויזיה סיפורים אלו נחקקו במוחותינו – לתמיד.
במוצאי שבת, בנוהל החסידי, אבא היה מספר מסיפורי הבעש"ט. גם אצל מייסד החסידות ההתחלה הייתה זהה בדרך כלל: החסידים מתיישבים בעגלה, אלכסיי, העגלון, מניף את השוט ומסתובב בגבו אל נתיב הנסיעה, הסוסים דוהרים לדרכם וההרפתקה מתחילה. עיתוני הילדים שפעו סיפורים. סיפור בהמשכים ב"זרקור", ב"מרווה לצמא" וב"במחנה צבאות השם", עיתון הילדים של חב"ד. הייתי שולחת לשם יצירות כתובות שלי, ונרגשת כל כך כשראיתי שם את מילותיי מודפסות ואת שמי מככב במדורים.
(מתוך "במחנה צבאות השם" – שנת ה'תשנ"ב – ככל הנראה)
האקלים הסיפורי הזה עודד אותי להמציא סיפורים מבוססי מציאות, או לפחות מבוססי סיפורים ששמעתי שקרו במציאות. וכך, לפי הצורך ולפי מידת העניין של מאזיניי, המצאתי סיפורי צדיקים (לכו תוכיחו שלא היה האדמו"ר מפלוטכשקנט) סיפורים על גבורת ילדים יהודים בשואה (חומר לפיתוח סיפורים כאלה לא חסר) וסיפורי מופת שלא היו ולא נבראו. וזה היה טוב. זה היה טוב מאוד. זה יצר לי מקום בעולם וארגן לי את המציאות.
את הטכניקה הזאת, של חיבור סיפורים, שכפלתי לטיפול עצמוני בטראומות. הדברים שקרו – קרו, אין לי דרך לגזור חלקים מהביוגרפיה שלי ולהעלימם. מנגנוני ההדחקה שלי לא פעילים במיוחד, להפך. כל שנותר לי הוא להחליט איך אני מספרת את הסיפור שלי, איזו נקודת מבט אני מאמצת לי. האם אני בוחרת לראות את הנערה הדרוסה שהייתי בפנימייה, או את האחות הגדולה שנקראה לדגל והייתה האדם הנכון במקום הנכון; האם אני מספרת את סיפור היציאה שלי כזריקה מהבית והתגלגלות ברחובות ובמאורות שהמילה אורווה הולמת אותן יותר מדירה, או כסיפור של גילויים חדשים, למידה והתגברות על בסיס יומיומי. והיום, איך אני רואה את חיי, האם כסיפור של החמצה והתאיידות של חלומות (ראבק, רציתי להיות דוקטור לפילוסופיה בגיל 40) או של היפתחות לעולמות חדשים, תרגול של גמישות מחשבתית ואימוץ נקודת מבט של ילדה תמידית. אפשר להתבאס ממה שקרה וממה שלא קרה, תמיד אפשר, ואפשר גם שלא.
יצירת נרטיב – זה כל הסיפור.
נשירת יוצאים מהאקדמיה: הסיבה האמיתית
מה הסיבה האמיתית לאחוזי הנשירה הגבוהים מהתואר הראשון של בוגרי החינוך החרדי? ספוילר: לא בהכרח הפער בלימודי ליב"ה. ואיך כל זה קשור לפאולו קואלו?
מי אמר שיש אלוהים, בעצם?
אני זוכר את עצמי מקפיד על בחורים שמלמלו את התפילות בדקלום חיוור.
זו הייתה השנה הראשונה שלי בשיבת קטנה "תומכי תמימים" קריית גת, איפה שאפילו נגן אם פי שלוש היה נחשב טריפה כמו סלולרי המקשים או ספר חילוני לא עלינו.
אני לא דקלמתי.
כמי שנולד למשפחה חילונית וכבן לחוזרת בתשובה הייתה לי אמונה יוקדת. כשקראתי מאמרי חסידות, כשהתפללתי, בשרי נעשה חידודין-חידודין הנפש כלתה וכספה ועיני היו רכות מבכי של התגלות.
מסתבר שככל שהאש גדולה יותר כך מהר יותר היא מתכלה. בסוף אותה שנה האמונה שלי התפחמה לאין וספק נוקב שלא הניח לי בגד בי. סדקים חד משמעיים נפרצו בחומות המובן מאליו.
מי אמר, שיש בכלל אלוהים?
לא משנה מה אתה מרגיש אלא איך אתה מתנהג
הייתי כולה בן ארבע עשרה ועוד מים רבים ידרשו לכיפה שתיסחף. לא מיהרתי לוותר וגם לא הרבנים לזכותם יאמר, שזיהו אצלי מצוקה אמתית.
הרבה דברים שמעתי אבל את הכל אפשר לסכם במילותיו של רבי שניאור זלמן מליאדי (הכותב כך בעיבוד קל, פרק מ"ג, ספר התניא): "סדר העבודה הקבוע בקיום התורה והמצוות הוא על ידי יראה בסור מרע ועשה טוב" ושכפי שפירטו לי הרבנים – אמונה איננה תנאי לקיום המצוות.
גם במעשה תיבלו לי: אי שם בימי ברית המועצות מאחורי מסך הברזל הלך בלילה חסיד. כשצעקו לו "מי זה שם הולך?" החזיר: "ביטול הולך!".
יעני זהו האידיאל המקודש – ביטול ביטוייך העצמי והפיכתך לפיקציה, כלי שרת לכוונה העליונה.
"חורבן האיד" במונחים פרוידיאניים.
יציאת חירום
שש שנים אחר כך מצאתי את עצמי מיואש ומושלך על ספה בסלון של חבר שגר אז בתל אביב, גם כן יוצא בשאלה.
הפערים ביני לבין בני גילי החילונים נראו לי גראנדיוזיים.
נתקפתי חרדת פומו וחיפשתי דרך קיצור אל ראש הטבלה, יפה שעה אחת קודם. כישוף שיהפוך אותי מצפרדע לנסיך. ממישהו שעוד מחפש את משקל הכיפה בבוקר לאחד ששיחק אותה בגדול.
מילת הקסם שהעליתי הייתה:
כסף.
לא בחוסר היגיון מוחלט אנשים סביבי אמרו לי שכדי להשיג מצלצלים לומדים מקצוע ריאלי.
כיוונתי חרטומי אל האקדמיה.
יוצאים לאקדמיה: מקפצה או שברון לב?
דו"ח מבקר המדינה (2019) קובע שלמעלה מחצי מהגברים בוגרי החינוך החרדי - 55% - מתחילים מכינה ולא ממשיכים. ומתוך אלו שכן, רק 24% מסיימים את התואר הראשון(!).
אצל נשים המצב עגום פחות אבל חכו עם מחיאות הכפיים: שיעור נשירתם עומד על יותר מכפול ביחס לאכלוסיה הכללית.
מבלי להיכנס לדיון כמה והאם הגמרא מחדדת את המוח כפי שיש הטוענים, לדעתי התשובה לנשירה לא טמונה בכלל במושגים כמו 'אינטליגנציה' 'לימודי ליבה' או 'תקציבים'
אבל היום זוהי חכמה שבדיעבד.
געצעל, יש לנו בעיה
הרומן שלי עם האקדמיה שהתחיל תמים ולא נטול תשוקה, מהר מאוד הפך למורכב ובעל אופי סאדו מזוכיסטי, בלי לשפוט.
מבלי לחשוף כאן את מספר המוסדות האקדמיים שהחלפתי בחמש השנים האחרונות אציין שכמות החוויות מספיקה לי לכתיבת סדרת דוקו בנושא.
והלוואי שהייתי היחיד. בכל תחנה אקדמית כזו פגשתי נוודים נדכאים שכמותי וחלקם היו חכמים מאוד.
הנדסה אלכימית של האושר
השינוי הגיע מכיוון לא צפוי כשהספר "האלכימאי" של פאולו קואלו נקרא בדרכי באיחור קוסמולוגי לפני כשנה.
נו ניחא, אומרים שהכל מלמעלה.
מסופר שם על נער שיצא למסע בעקבות חלום על אוצר הקבור אי שם בפירמידות של מצרים. מלכיצדק מלך העיר שלם הנגלה אליו משכנעו: "אם תלך בעקבות לבך ותקשיב לאותות, תמצא את ייעודך ואת האושר".
אני מודה שההתחלה קצת הזכירה לי אגדה בעל שם טוב'ית אולם הואיל והספר התגלגל אלי בסגר הראשון כשעוד לא בניתי לי שיגרה שפויה ועיקר עיסוקי הסתכם בעישון במיטה, החלטתי להשבית את הנטפליקס לזמן מה להדליק ג'וינט ולצלול.
מה אני אגיד לכם? אולי ההחלטה הנבונה שלקחתי מתחילת המסע שלי.
ספוילר: לכו בעקבות הלב
קואלו מעיד על עצמו שהוא 'יודע להפוך את הדברים המסובכים ביותר לפשוטים'. ובאמת אם נסנן את המיסטיקה אלוהים ואבק המדבר מהספר, נשאר עם כמה תובנות לכאורה קיטשיות אבל את אמתותן למדתי על בשרי.
בישיבה אמרו לי שמה שאני מרגיש לא רלוונטי. כשיצאתי בשאלה חזרתי על אותה טעות ודחקתי לקרן זווית את האינטואיציה שאמרה לי שהתחום שלי - יהיה פחות "ריאלי" ככל שיהיה – נמצא באסכולה אחרת.
במקום להקשיב ללב הקשבתי לפחד שצייר תמונה: אני בן שלושים ועדיין בתחתית שרשרת המזון.
חששתי לקחת סיכון, חיפשתי קיצור דרך בטוח וכאן שוב עולה בי שורת זהב: "הפחד מן הסבל, גרוע מן הסבל עצמו".
לא עצרתי לרגע לחשוב מה החלום שלי ומהו הדבר שבשבילו אקום מחר בבוקר.
מחר ולא בעוד כך וכך שנים.
אינטואיציה היא לא מילה גסה
אני לא פוסל את האקדמיה חלילה וגם לא טוען שהדרך אל האושר נטולת מכאוב וקשיים. להפך. החיים הם זירה אכזרית ובדיוק בגלל זה חשוב לבחור נכון מול מה להתמודד.
לא לימודי הליבה ולא חוסר אמביציה - שדווקא נושבת חזק מאוד במפרשים של הדתלשי"ם – חוצצים בינם לבין הצלחה.
חיפזון הדבקת הפער, הזנחת העולם הפנימי והרוחני שאולי הם מרגישים שכבר הוליך אותם שולל, הם הסיבה.
אם פניכם אל הקיר, לא משנה כמה מהר וחזק תנועו זה לא יועיל.
חפשו לכם אופק, זקקו חלום.
פותחת שנה
מירי אברמוביץ
בכל בוקר מתעורר בי הצורך להציל את העולם, שילוב כזה בין הרצון להיטיב לבין הצורך להיות משמעותית. בדרך כלל אני מתאפקת מלתת ביטוי מוגזם לצורך הנ״ל, אבל הפעם, לכבוד השנה החדשה, זה גדול ממני. משהו בי חייב לשתף במתכון הסודי שלי לשנה טובה.
ומי שמכיר אותי יותר מחמש דקות יודע שאני בת 70 עם רזומה של 120. אז תרימו כוסית, תסתכלו לי בעיניים, ו–צ׳ירסס!
אה. רגע אחד, כמו לכל מתכון, יש סיפור מאחוריו.
בני אדם לא באמת מצפים לטוב יותר מהחיים שקיבלו
בצעירותי היה לי קשר מעניין עם מורה בסמינר. איני יודעת מי יותר נהנתה מהקשר הזה, אני או המורה אסתר. היא הייתה אוהבת לשמוע את דעתי ולנתח איתי סיטואציות. באותה תקופה הייתי מדריכה בפנימייה טיפולית, היו שם מקרים קשים ביותר, בנות שבאו מרקעים מורכבים. באחת השיחות שאלה אותי המורה אסתר, "איך את מסוגלת לחיות 24/7 בסביבה טרגית כל כך?" עניתי לה: "גם לאסיר בבית סוהר יש ימים שבהם הוא מנצח בשחמט. הנפש מתרגלת, הציפיות הן רק בהתאם לחוויית החיים. החניכות שלי לא כואבות את מה שלא היה להן, כי הן לא מכירות משהו אחר..."
הוכחה מטלטלת לכך קשורה לאחת הבנות שהכרתי במסגרת העבודה, יעל (שם בדוי).
יעל שהתה ברחוב, בחברת מלאי שקיות שאנשים טובים השאירו לה. באחד הלילות היה לה קר, והיא החליטה ״להשתדרג״ לשינה בבית הכנסת, שם פגש אותה גבאי בית הכנסת, שהכיר את מנהלת הפנימייה, וביקש לסדר לה מקום בדחיפות.
יעל הגיעה עם עגלת תינוק ישנה ומלאי שקיות שרק אלוהים יודע מה היה שם.
היא עמדה בכניסה, שקטה ומכונסת. נודע לי על הגעתה כיוון שהחניכות רצו אליי וביקשו "שהחדשה" לא תהיה איתן בחדר. כשהתקרבתי לקבל את פניה של יעל הבנתי למה. לא היה אפשר להתעלם מהריח...
באופן חריג אפשרתי לה לשהות בחדר לבד, במחשבה שלאט לאט תתאקלם ותלמד להיות נעימה לסביבה. למחרת יעל נעלמה, ואיתה גם השקיות. בערב חזר הגבאי עם יעל והשקיות, לאחר שסחב אותה מספסל בית הכנסת. כך כמה פעמים. יעל הוחזרה לפנימייה שוב ושוב, עד שהבנו שהיא מעדיפה את הספסל בבית הכנסת.
חשבתי לעצמי, כל אחד – ציפיותיו בהתאם לנקודת הפתיחה שלו, כל אחד ויכולת ההכלה שלו לטוב שיש לעולם להציע.
האם יש דרך להתגבר על מגבלה זו ולחיות חיים מלאים? האם הסביבה תקבע את הציפיות או את יכולת ההכלה שלנו לטוב?
החיים, כמו החיים, לוקחים אותנו למקומות שלא תכננו. יש שיקראו לזה "השגחה פרטית" ויש שיקראו לזה "קארמה" ויש שיאפשרו לביצת ההפתעה הזו פשוט להיות.
לא דמיינתי שאצא בשאלה, לא חשבתי שיום אחד אעזוב את בני ברק ואנהל אורח חיים שאינו דתי. מצאתי את הנישה שלי בתוך החברה החרדית, מצאתי את הסיפוק המאוד ספציפי שלי וחלמתי "חלומות חברתיים" – חלומות כמו שכולם חלמו סביבי... התחתנתי, הבאתי לעולם ילדה מתוקה. הנישואים לא צלחו והגירושים פתחו לי את היכולת לראות את עצמי באור שונה, כבר לא במסלול הצפוי והמוכר שחשבתי שאבלה בו את חיי. השינוי הזה גרם לי לראות מסלולים שלא הכרתי.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהלכתי עם זוהר לים. זוהר, חברה שהיא לב. אה, והשם ישמור, גם חילונית, ועוד מתל אביב.
זה היה ביום שישי בצוהריים. יצאנו מדירתה שביפו, לאחר שעשתה לי סיור בבית וראיתי את פחי המחזור שהיו רהיט בפני עצמו במטבח המאוד עתיק שלה (ועתיק זו מחמאה, כן?) חיפשתי כוס חד־פעמית למים, וקיבלתי הסבר אקולוגי למתחיל על החור באוזון ועוד דאגות קיומיות, ועל כך שבבית הזה השימוש הוא בכלים רב־פעמיים בלבד. על הדרך הכרתי את לונה, השותפה החייכנית שלימדה אותי כמה מילים בערבית, וגם את אמיר, השותף השלישי, ובן זוגו הספקתי להכיר. תוך שאני טועמת מהמידע החדש, חשבתי לעצמי כמה רחוק ממני העולם של זוהר וכמה קרוב אליי העולם של זוהר, הרי כולנו בני אדם, במלבושים שונים, תרבויות שונות. וכך הבליחה לי מחשבה: רגע, אז גם חרדיות זו תרבות? האם הרוחנית שאנו מייחסים לאורח החיים החרדי אינו אלא יציקת משמעות פרי ידינו? מיהרתי לסלק את המחשבה האיומה הזאת, כי בכל זאת, זה לא כיף גדול לאבד את כוח ההרגל.
זוהר אפשרה לי לבחור בגד ים, ולראשונה בחיי לבשתי ביקיני והבטתי במראה (תהיתי האם אני אוהבת את מה שאני רואה) ולבשתי מעל את השמלה שהגעתי איתה. לפתע הרגשתי מוזר לחבוש את הפאה בחזרה. התלבטות קצרה, ובעידודה של זוהר ההחלטה התקבלה. פיזרתי את השיער, קצת חוששת, עדיין לא בטוחה שאני עושה את הדבר הנכון. בדרכנו לים טיילנו בשוק הפשפשים, זוהר רצתה שניכנס לחנות חפצי נוי, לבחון וילון חרוזים עם הדפס של פרידה קאלו. ואני, אני רק ראיתי אישה שלא סידרה גבות. ואז קיבלתי הסבר על פרידה וכמה פמיניסטית היא הייתה (גם למילה פמיניסטית הייתי צריכה תרגום).
היה לי נעים כל כך.
התקרבנו לים והרוח העיפה לי את השיער. אמרתי לזוהר, בהתרגשות, "אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שהרגשתי את השיער שלי ככה, נושם את הראש, מאוורר." הגענו לים, ואני דמעתי. חוויית החופש הציפה אותי ברגע של חיבור לטבע, ככה, בלי מסיכות, בלי פאות.
לומדת ללמוד ולשאול שאלות
משהו בחוויה העמוקה הזאת גרם לי להתחיל לחשוב, לערער, להתבונן פנימה והחוצה, ובעיקר ללמוד אותי. הנחתי את אלוהים על Hold ונתתי לעצמי להרגיש, לשאול, איך אני רוצה את החיים שלי? האם זה בסדר לרצות שיהיה לי נוח? האם זה בסדר לרצות לפעול שונה מאיך שחונכתי?
פתאום ידעתי, אני רוצה להרגיש שוב את השיער שלי ככה, משוחרר ברוח, שזה לא יהיה אירוע מכונן חד־פעמי, אני חולמת על להיות נאהבת מבלי להתחתן, חולמת לחזור אל הבמות, לשיר כמו פעם, כשעוד היה לי מותר, לפני הבת מצווה, לפני שנחשבתי לאישה. החלטתי – אני עוברת לפתח תקווה ואלוהים נשאר בבני ברק.
אחרי שלוש שנים, שבהן הספקתי ללמוד שקיימות עוד הרבה אמונות מגבילות מעבר לדת, כאלו שמנהלות לנו את החיים מבלי שנשים לב, הבנתי שהדרך אל האושר רצופה בעבודת הלב: להרחיב את נקודת הבחירה ולתת לאופציות להישאר פתוחות, לאפשר לטוב להגיע ולהיות נוכח. אז, אחרי ניסיונות רבים, קבלו בחום את המתכון שלי לשנה טובה:
חממו תנור ל־365 מעלות
הרתיחו אמונות מגבילות, ורק אחרי שהתנור חם מאוד הכניסו אליו בכל יום:
10 דברים טובים שאתם מלאי הודיה עליהם
15 משפטים של אמונות חיוביות, לפי הצורך
20 דקות של התמקדות בנשימה
*לשנה טובה ומתוקה יותר מומלץ להכפיל כמויות.
רצוננו לראות את מלכנו
עטקא דיקשטיין
יום חמישי, 22.06.2023 למניינם, וג' תמוז למנייננו. צמד מילים שמעביר צמרמורת, לא משנה מאיזה צד של המפה החב"דית אתה. גם אצלי. גם עשור לאחר היציאה. זה הסיפור שלי עם חב"ד ב-770 מילים (הנה לי, אתגר!)
אקדים רגע את המאוחר, לטובת הציבור שלא מעורה בתאריכי לוח השנה החסידי.
בתאריך ג' בתמוז, שנת התשנ"ד (1994) התבקש לבית דין של מעלה (לכאורה, כמובן) הרבי מליובאוויטש. רבי מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר השביעי והאחרון בשושלת חסידות חב"ד. תם עידן האדמו"רות והחל עידן המשיחיות והאמונה, המבוססת על רגש חזק ועל קריאת משנתו ככתב סתרים ומציאת רמזים ברמת אמינות גמישה למדי לכך שהרבי – הוא ולא אחר – מלך המשיח וגואל העם. הבה לא נתווכח על נקודת המוצא הזאת. היא הבסיס.
ובאשר אליי, נולדתי למשפחה חב"דית בשליחות בעיר באר שבע. לרבי שליט"א מלך המשיח התוודעתי ברגע צאתי מרחם אימי, כך לפחות מעידות התמונות. כשהייתי בת שנתיים הרבי לקה בשבץ מוחי. שנתיים וחצי לאחר מכן אלונקה הובלה לבית העלמין ברוב עם והדרת מלך (המשיח!).
אם עדיין לא הובן, הזרם שאליו משתייכת משפחתי (ואני עד גיל 21-20) מאמין שהרבי קם, שב אל בית מדרשו, המכונה 'בית רבנו שבבבל', בברוקלין, ונמצא שם מאז ועד עתה. לימים, כשגדלתי והתבגרתי, גם אני האמנתי בכל גופי ונפשי שהרבי חי וקיים בגוף גשמי. נהגתי להגיד בכל יום לפחות ג' פעמים, ובכל הזדמנות דקדושא, "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד" הפעם הראשונה הייתה בדרך כלל מייד לאחר נטילת הידיים שליד המיטה, מעל קערת ה'נעגאל וואסר'.
חייתי בתחושה חזקה מאוד שהאמת נמצאת אצלנו, ותכף-תכף יבוא היום שבו הרבע יתגלה, ואז כל העולם כולו ידע שהמשיחיסטים צדקו.
בתיכון הייתי המשיחיסטית הראשית, הייתי נעמדת תחת (ומעל) כל במה רעננה ונואמת בלהט קדוש ומסבירה ומפרשת ומביאה ציטוטים ומדגימה לכל מי שהעזה לא להאמין – למה הרבי בעצם חי וכי אנו בזמן הגאולה ממש. פשיטא. אני עדיין זוכרת וחשה בעצמותי את האמונה היוקדת ללא פשרות שליוותה את נעוריי ובגרותי. האמונה התחזקה וקיבלה משנה תוקף בעזרת סיפורי מופת מופתיים במיוחד שקרו לחסידים בכל הזמנים, ובאופן ספציפי לבני משפחתי. אחד מהם צרוב אצלי באופן חזק, כי הוא קרה לאחותי הגדולה, והגיע לאוזניי שלא ממנה.
והנה הסיפור: אחותי הייתה קצת לפני בת המצווה שלה, וחלתה במחלת ילדים זוטרה כלשהי. חום גופה עלה והיא נרדמה. ובחלומה ענן "בקע" מתוך הקיר של חדר בנות, הענן התפזר ופניו של הרבי התגלו (זה היה בשנה הראשונה "לפטירתו") הוא שאל לשלומה, היא תיארה את מצבה, הוא איחל לה רפואה שלמה, היא ביקשה ברכה לבר המצווה של אחינו, והרבי, ברוב נדיבות, איחל לה מזל טוב חסידי לבת המצווה ומזל טוב חסידי לאח לבר מצווה, חזר לעננו והענן נעלם בתוך הקיר. אחותי קמה כחדשה, מחלתה כבר לא הייתה לה. ומכל האירוע נותר סימן כחלחל על הקיר, כצבע הענן של הרבי. הוכחה ניצחת לביקורו בביתנו.
את הסיפור, כאמור, לא שמעתי מאחותי, היא עזבה את חב"ד (ואחר כך גם את ה') כשאני הייתי בערך בגיל עשר. שמעתי אותו בהתוועדות מיוחדת שהייתה במדרשה שבה למדתי בגיל 19, בצפת. כלומר המופת הנפלא הזה שרד לפחות שבע-עשרה שנים.
מובן שאין להפריך את המופת בכמה עובדות, כמו שייתכן מאוד שהילדה הייתה בהשפעה חזקה מאוד של פטירת הרבי, שחום גבוה גורם להזיות, שייתכן שהתרופות שקיבלה הן היו אחראיות על ירידת החום ולאו דווקא הברכה המופתית, ושיש סיכוי לא רע בכלל שהכתם הכחלחל היה על הקיר קודם. בית של ילדים, הם מקשטים לפעמים את הקירות.
לא משנה. לא הורסים סיפור טוב. בטח שלא מופת נהדר ושורד כזה.
גם לי היה סיפור מופתי של ממש. בגיל 15 איבדתי את ההכרה בגלל התייבשות ופוניתי לבית החולים סורוקה. הוריי לא היו בבית, וחברת משפחה הגיעה איתי למיון. לטענתה, כאשר הניחה תמונה של הרבי על מצחי פקחתי עיניים. הנס הזה ליווה את שנותיי בתיכון. הורי הגדילו לעשות, ודאגו לפמפם לי שאני חבה את חיי לרבי שליט"א.
את הסדק האמוני הראשון שלי אני זוקפת ''לזכותו'' של הפיגוע בבית חב''ד במומבאי, הודו.
סמכתי על הרבי שלא ייתן ששלוחיו יינזקו, זאת הייתה אמונת יסוד אצלי, למדתי שהרבי הצהיר שהוא שומר על השלוחים שלו. איזו אכזבה קשה. הרי גם אני, שגרתי עם משפחתי בלב שכונת פשע בעיר הדרומית, סברתי ש"שלוחי מצווה אינם ניזוקין", ואם השליחים הצדיקים והקדושים נרצחו, שמא אני עצמי כבר לא מוגנת?
אולם אמונתי גברה לבסוף. לאחר כמה ימים ואינספור שיחות חיזוק וגאולה מצד הצוות החינוכי התחזקתי עוד יותר בענייני גאולה ומשיח. כאשר נשאלתי בהתרסה מה קרה בג' בתמוז, הייתי עונה שהרבי שליט"א השתחרר מבית החולים וחזר ל-770.
בשנים הראשונות לצאתי מארון הקודש ניסיתי להסביר לחברותיי וחבריי בוגרי החברה החרדית מהי משנתם של החב"דניקים המשיחיסטים, ולרוב נתקלתי במבט תוהה בואכה מרחם על אותם ''משוגעים'' המאמינים.
איני חושבת שמדובר במשוגעים, אלא באנשים הנלחמים על אמונתם וחייהם בדרכם. אני מכירה מקרוב מאוד את האמונה היוקדת הזו, את סיפורי הניסים והנפלאות שחולל הרבי, שתמיד חיזקו את האמונה, ולעיתים אני מתמלאת בגעגועים אליה. יש בה, באמונה, משום הקלה גדולה.
-זר לא יבין זאת-
"כל אחד לפי טבעו" – מילים לזכרו של הרב גרשון אדלשטיין
דניאל פראנק
ראש ישיבה פרטי של כל אחד מהתלמידים
תמיד ידעתי מי זה ר' גרשון. אבי למד אצלו, וכעבור שנים – גם שני אחיי הגדולים. כאשר אני הייתי תלמידו הוא תמיד היה זמין לשאלות ולעצות. מפעם לפעם התארחתי בביתו בסעודות ליל שבת.
הקשר העמוק בינינו נטווה לאחר שהחברותא שלי התאהב בי, או כפי שכינינו זאת בזמנו "היה לו תסבוך".
כדי לרכוש את אהדתי הוא היה מספר לי, "פלוני אמר עליך כך, אלמוני אמר עליך כך, ואני הגנתי עליך".
בתמימותי לא קישרתי בין התסבוך שלו לבין הדברים שהוא אומר, והערכתי אותו על שיצא להגנתי.
למי שלא מכיר, בישיבת פוניבז' כמעט שאין פיקוח מצד הצוות (לפחות כך היה בזמני) אבל המשטור החברתי בהחלט נוכח; החברה תשפוט אותך לחומרה על כל טעות קטנה.
הקש ששבר את גב הגמל היה כשאותו מתוסבך הודיע לי, שמישהו חשוב אמר לו שאני "גאה להיות בהמה", שזה הביטוי הרווח להומוסקסואליות.
זה הלחיץ אותי. חשד למשכב זכר היה סוג הרכילות העסיסי ביותר בישיבה. אומנם רוב הבחורים (גם אם לא רובם המוחלט) לא היו עסוקים ברכילויות, אבל המיעוט שכן עסק בכך היה מפחיד דיו.
ביקשתי מהחברותא שלי שיספר לי מי מרכל עליי, שאוכל לבקש ממנו להפסיק, אך
הוא סירב בטענה שזה לשון הרע. כשהסברתי שהדבר הוא לתועלת, שכן אוכל לדבר איתו ולגרום לו להפסיק לרכל עליי, ענה לי החברותא – כדי לנפנף אותי – "רק ר' גרשון יכול להורות לי שזה לתועלת".
עליתי לר' גרשון, ובדמעות סיפרתי לו דברים כהווייתם, ושאני רוצה לדעת מי מדבר עליי כדי שאוכל לבקש ממנו להפסיק.
ר' גרשון הקשיב לי ואמר, "הוא צריך חיזוק".
לא הבנתי איך זה עוזר לי, מה הקשר בין הצורך של הבחור בחיזוק לרצון שלי להפסיק את חרושת השמועות עליי.
חזרתי על החשש שלי בפני ר' גרשון, והוא בשלו, "הבחור צריך חיזוק". כך היה גם בפעם השלישית...
יצאתי מאוכזב למדי, אך יום למחרת החברותא שלי יצא ל"חיזוק".
הוא נשלח לחזק ישיבה חדשה שזה עתה נפתחה.
כך נפתר הסיפור בצורה מכבדת גם מבחינתו.
אין בסיפור הבעת עמדה בנושא הומוסקסואליות, רק סיפור על רגישותו הגבוהה של ר' גרשון, היחס האישי ומציאת פתרונות יצירתיים ומכובדים. בתקופה זו ר' גרשון כבר היה חבר ב"מועצת", רב גדול ובעל שם שרבים עולים לבקש את ברכתו ועצתו, אבל מבחינתו, קודם כול ולפני הכול, הוא מחויב לתלמידים שלו, לביטחונם ולרווחתכם, דואג להם עד הפרט הכי קטן.
נקודה נוספת לזכותו, הוא לא היה מתערב סתם כך, היית צריך לעלות אליו ולספר לו במה העניין ולבקש ממנו עצה. אחרת, הוא לא היה מתערב ולא אומר לתלמידיו מה לעשות. המילים "כל אחד לפי טבעו" היו שגורות על פיו ובאו לידי ביטוי בהנהגותיו. ואם כבר עלית אליו וביקשת ממנו עזרה – הוא היה מקדיש לך את כל המשאבים העומדים לרשותו.
ר' גרשון הרים טלפון
לאחר תקופה בישיבה חשתי שאני לא מרוצה; שאני לא עושה משהו משמעותי בחיי, וחשבתי שאם אעבור ללמד חוזרים בתשובה ארגיש סיפוק רב יותר.
משפחתי עוסקת בהחזרה בתשובה, אז פניתי לאבי וביקשתי להשתלב בעשייה. הוא שלח אותי לרב שלו, ר' משה שפירא, שהיה נשיא של כמה ישיבות לחוזרים בתשובה. ר' משה נפנף אותי כלאחר יד, ואמר לי "נדבר אחרי שתתחתן".
נשארתי עוד זמן מה בישיבה, ואז נרשמתי למסלול עתודה צבאית בפיזיקה במכון לב.
עליתי לר' גרשון, לספר לו שאני עוזב את הישיבה.
לשאלתו למה, הסברתי לו שאני חש חוסר סיפוק בעשייה העכשווית שלי.
הייתה לנו שיחה מעניינת, על חשיבות הלימוד, עיון מול בקיאות אבל זה נושא לפעם אחרת.
בסוף השיחה הוא שאל אותי, "שקלת לנסות ללמד? אולי זה ייתן לך יותר סיפוק..."
ענית לי שאם אלמד בישיבה של חוזרים בתשובה בארץ, אתויג כבחור סוג ב', ולצערי הרב שפירא לא הסכים לשלוח אותי ללמד בחו"ל.
חשבתי שבזאת תם העניין, אך התברר שמייד לאחר צאתי מחדרו חייג ר' גרשון, בכבודו ובעצמו, לרב שפירא וביקש ממנו לשלוח אותי לישיבה ברוסיה.
בפוניבז' היה לי את החדר הכי נחשב, חדר גדול על גג הישיבה. ר' גרשון הבטיח לי שהחדר יחכה לי לכשאחזור.
המחווה הזאת ריגשה אותי. בן אדם נושק לגיל 90, רב לעשרות אלפי תלמידים, דואג כל כך לתלמידו עד כדי כך שהוא מתחייב לשמור לו את החדר.
באחת ההזדמנויות ביקרתי בפוניבז' עם אחד התלמידים מהישיבה ברוסיה. כאשר ר' גרשון נכנס להיכל, כל הבחורים נעמדים, ונשארים לעמוד עד שהרב מתיישב במקומו. בעת ביקורי בישיבה עם התלמיד ר' גרשון עצר כאשר הגיע לבימה (מרכז היכל הישיבה) וביקש לקרוא לי. הגעתי אליו עם התלמיד, והוא התעניין בשלומי ובירך את תלמידי. הוא היה יכול לעשות זאת לאחר שיגיע למקומו, אך הבחירה שלו לקרוא לנו כאשר כל שאר הבחורים עומדים נועדה לפרגן לי, לחזק אותי בדרכי החדשה. ההרגשה הייתה נפלאה. שוב התוודעתי לרגישותו הגבוהה של ר' גרשון.
היחס האישי המשיך כאשר הצבא הערים קשיים על חזרתי לישיבה ברוסיה. ר' גרשון כתב מכתב לוועד הישיבות וביקש מהם לעזור לי לקבל היתר יציאה.
"אני אחיך, כל ישראל אחים"
ההחלטה לעזוב סופית את הישיבה ואת העולם החרדי נפלה, ימים אלו היו הקשים בחיי. הראשונים שידעו על כך היו הוריי היקרים, ור' גרשון. במשך שנה ויותר הם היו היחידים שידעו על החלטתי.
ר' גרשון ראה את מצוקתי ושאל אותי אם ארצה ללכת לפסיכולוג. הוא אמר לי, "יש דברים שאני לא יכול לעזור, אבל מישהו שלמד את המקצוע אולי יוכל".
הוא שלח אותי לפסיכולוג חילוני, שלפי מה שהוא בירר הוא הכי טוב למה שהייתי צריך (במבט לאחור, המפגשים עם הפסיכולוג היו בזבוז זמן, אבל ר' גרשון עשה ככל יכולתו).
אני זוכר את ההשתאות שלי מהיכולת של בן אדם שהעביר תחתיו עשרות אלפי תלמידים, לומר בפשטות "אני לא יודע", ומייד להמליץ על פסיכולוג שטוב בתחומו, גם אם הוא לא חרדי.
כאשר שקלתי להתגייס התייעצתי עם ר' גרשון, והוא המליץ לי לדחות את הגיוס בחצי שנה. לא הקשבתי לו, ונרשמתי לגיוס הקרוב.
כשעליתי אליו להודיע לו על כך, זה היה בסוכות, הוא היה אחרי צנתור. אני זוכר אותו שוכב במיטתו בסוכה. התיישבתי לידו ושאלתי אם יש "לרושיבע" עצה בשבילי, איך לשמור על הדברים הטובים שלמדתי בישיבה גם כשאעבור למסלול כה שונה.
הוא ענה לי, "תלמד כל יום שמירת הלשון".
שמירת הלשון, למי שלא זוכר, הוא ספר שבין השאר עוסק בענייני מלאכים וקבלה – פחות מתאים לי.
זו הייתה תקופה מאוד סוערת רגשית, ופלטתי, "אחי, אני מחלל כיפור – ואתה אומר לי ללמוד שמירת הלשון?" פתאום קלטתי עם מי אני מדבר, ומה בעצם אני אומר. זו הייתה הפעם הראשונה שסיפרתי למישהו שאני לא שומר כיפור, ומכל האנשים בעולם בחרתי להגיד את זה לראש הישיבה, ועוד לקרוא לו אחי...
נעמדתי חיוור כולי וביקשתי את סליחתו.
ר' גרשון חייך אליי ואמר, "על מה סליחה? אני אחיך, כל ישראל אחים, כל ישראל אחים".
זו הייתה הפעם האחרונה שביקרתי אותו בעודי חובש כיפה.
כמה חודשים אחר כך, ביום הגיוס, בעודי באוטובוס בדרך לבסיס, הטלפון שלי צלצל. על הצג, מספר הטלפון בביתו של ראש הישיבה.
עניתי.
ר' גרשון עצמו דיבר אליי מעברו השני של הקו.
אני זוכר שמרוב הרגל נעמדתי באמצע האוטובוס, כאילו שהוא לידי ואנחנו משוחחים, כמו אז – בישיבה.
ר' גרשון אמר לי, "היום אתה מתגייס. נכון?"
"כן", עניתי, אני בדרכי לבסיס".
הוא התעניין בשלומי, שאל איך אני מרגיש, בירך אותי ואיחל לי בהצלחה בדרכי.
זהו. הוא התקשר רק כדי להתעניין בשלומי, להביע את דאגתו לי ביומי הראשון בצה"ל.
יהי זכרו ברוך!
הכותבים שלנו
קצת על התקופה...
מגזין "התקופה" מביא אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
