התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

התקופה

"ומילדיי יותר מכולם" – מסעו של הרב ישראל פרנקל


הרב ישראל פרנקל (45) עזב את החברה החרדית וכעת הוא חלק מהקהילה הדתית. משפחתו, כולל שבעה מילדיו, ניתקו עימו קשר בעקבות עזיבתו. היום, יותר מתמיד, הוא מבין את חשיבות קבלת האחר כפי שהוא וללא תנאי, ודאי כשמדובר בבן משפחה. "כשיצאתי מהעולם החרדי המשפחה שלי נידתה אותי. ניסיתי לחדש את הקשר פעמים רבות. לצערי, ללא הצלחה".   חוויית יציאה כפולה וחוזרת ישראל נשוי בשנית ומגדל את בנו ושישה מילדיה של אשתו. הדרך שעבר סייעה לו להבין לעומק את חשיבות שמירת הקשר עם הילדים, גם אם הם לא הולכים בדרכם של הוריהם. "יש לי ילד שיצא מהחברה החרדית, וששת ילדיה של אשתי אינם דתיים. לפחות כרגע. כולם גרים איתנו באותו בית, וכך אני חווה על בשרי מה חשים הורים חרדים במצב דומה. אי אפשר לזלזל במשבר ובקושי כשכל מה שניסית לבנות בבית ועם הילדים מתפורר לנגד עיניך. בד-בבד, אני מבין גם ההרגשה של היוצאים, כי גם זאת הייתה חוויה אישית שלי. וכך, שוב ושוב אני שואל את עצמי, 'איך יכול להיות שבני משפחתי שונאים אותי כל כך, מה כבר עשיתי? הרי בסך הכול פעלתי באופן שאני מאמין שיעשה אותי בן אדם הכי טוב שאני יכול להיות... לצערי, אין לי קשר עם הילדים החרדים שלי מנישואיי הראשונים, בשל ניכור הורי שנעשה להם. אני יודע היטב מאיפה זה מגיע, החברה והרבנים עשו להם שטיפת מוח, והם מסתכלים עליי כעל אדם מסוכן".   לבחור באהבה – למרות הכול "היציאה מהדת, של הילדים שלי ושל אשתי, הפגישה אותי שוב עם העוול שנעשה לי כשהמשפחה שלי, וכל האנשים שהיו חבריי במשך יותר מעשרים שנה, ניתקו איתי קשר. יכולתי לכעוס עליהם, אבל אז הייתי כמו אלו שפגעו בי. בחרתי באהבה כי ילדיי קשורים אליי לא משנה מה, ועל כן מגיעה להם אהבה עד כלות הנפש". "לפני כמה חודשים הבת השנייה של אשתי יצאה מהארון, וכאדם נאמן לתורה היה לי בזה קושי, אבל לרגע לא נתתי לזה לפגום באהבתי אליה. מהיציאה שלי מהעולם החרדי למדתי איך אמורה להרגיש אהבה אמיתית, מה המהות האמיתית של קשר בין הורים לילדיהם ומה טיבה של חברות אמיתית. עם השנים למדתי עוד ועוד, וכיום לא רק שאני אוהב את היוצאים הפרטיים שלנו מכל הלב, אני מכבד אותם ואת ההחלטות שלהם".   ללמוד מהתהליך של הילדים "בעקבות היציאה מהחברה החרדית והעוול שנגרם לי, התבשלה אצלי התובנה שעליי לאפשר לכל אדם להיות מי שהוא. אני יצאתי כי הרגשתי שהיו טעויות בדרך שבה חייתי ושהדרך הזאת לא הולמת את האמונה שלי. הילדים היוצאים עוברים תהליך דומה. אין לי ספק שכל מה שהם עושים מוביל אותם להיות אנשים כנים יותר, בעלי אמונה חזקה ומידות מתוקנות. בדיוק כמוני, הם שואפים לחיות חיים ערכיים מתוך חשיבה ודיוק. לכן הם מסבים לי נחת רבה יותר מאשר אילו היו מקפידים לשמור על ציווי זה או אחר רק כי למדו זאת בבית הספר. הלמידה שלי מהתהליך שלהם התגבשה למסר שאני רוצה להעביר להורים לילדים יוצאים. המסר אינו 'קבלו את הילד שלכם ללא תנאי', זה עניין בסיסי, וגם לא 'כבדו כל אדם לפי אמונתו' כי גם זה בסיסי. המסר שלי הוא לנסות ללמוד מהילדים על הדרך שלנו, ההורים, כי אם הילדים נוטשים את דרך החינוך, אפילו במעט, יש לזה סיבה. הייתי טיפש אם הייתי חושב שאני מושלם ויודע-כול. התהליך של הילדים יכול ללמד אותנו, ההורים, איך לשפר את המידות שלנו, ומזמין אותנו לברר את האמונות שלנו, את ההבנה שלנו בתורה ובאיך להיות אדם. אם נעבוד יחד, לכולנו יצמח מכך רק טוב".

קשר לא מותנה


איציק בן יחיאל הקים את עמותת "בנערינו" לפני כשבע שנים. מטרתה העיקרית של העמותה היא לתווך בין ההורים החרדים לבין ילדיהם שבחרו ללכת בדרך אחרת. לפני כ-20 שנים, בהיותו בן 19 בלבד, החל איציק לעבוד עם ילדים ובני נוער בסיכון. ברבות השנים זיהה כי חסרה דמות שתלווה הורים שמתמודדים עם ילד שבחר לעזוב את החברה החרדית. ילדים כאלו מתחת לגיל 18 נחשבים נוער בסיכון. ״במסגרת העמותה הורים פונים אליי כדי למצוא מסגרת לבן שלהם. אני מלווה את המשפחה ואני בקשר עם הנער, ובמקביל אני בקשר עם הרווחה כדי לתת שהמענה לאותו נער יהיה מותאם ואיכותי. אני מלווה אותם בכל מה שהם צריכים״.  לפי ההגדרה הפורמלית, "נוער בסיכון" הם נערים שמסכנים את עצמם ואת סביבתם. בחברה החרדית המצב מורכב יותר, בגלל היציאה מהקהילה והרגישות מול המשפחה ורבדים נוספים שיש לתת עליהם את הדעת. "החברה החרדית היא קבוצת אוכלוסייה ששואפת לצייתנות ולמצוינות״, מסביר איציק את המורכבות.  ״צייתנות למנהיגי הקהילה וגם לחוקי החברה, הניואנסים החברתיים שנוצרו במאה השנים האחרונות ומתבטאים בלבוש, בהתנהגות, בשפה וכו׳. מי שלא מציית מסמן שהוא כבר לא שייך לקבוצה. על כן מדובר לא רק בנוער בסיכון משום שנשר מהמסגרת, אלא בנוער שמסמן את עצמו כמי שכבר לא שייך לקהילה, כי הוא שונה בלבוש ובהתנהגות״. לדבריו, במקרים אלה מתעורר קושי רגשי ומשפחתי מורכב, שמחייב הבנה עמוקה ותיווך בין ההורה לילד. ״משהו קורה בתוך הבית. המערכת מזהה שהוא חריג ולא מציית לחוקי החברה ופולטת אותו החוצה, והנער נרמס. פה המקום שלי לבוא ולעזור. המשפחה בחרדה, בייחוד בקהילות היותר סגורות. הם מאוד מתביישים וגם חוששים שזה יהרוס להם, למשל בשידוכים. אני אומר להורים: ׳נכון, יש קהילה, אבל המטרה שלנו כהורים לבדוק מה מתאים לנו. בוא נשב יחד ונבין מה חשוב לכם באמת׳״. לאחר ניסיון של שנים פיתח איציק שיטה ייחודית, שנקראת "שלושת המעגלים". שיתוף של ההורים, של הנער ושל המסגרת הרלוונטית לו – שכולם משתפים פעולה למען הצלחתו המיטבית של הנער. איציק מסביר כי בשנים האחרונות הוא נתקל במגמה הולכת וגדלה של הורים חרדים שמחפשים דרך לשמור על הקשר עם הילד, למרות שאינו הולך בדרכם. "בהתחלה קשה להם לקבל והם מקווים שהוא ישתנה, אבל ככל שעובר הזמן, וההורה מבין שהוא לא יחזור ושהחלום מתרחק מהמציאות, התפיסה לגבי הקשר עם הילד הולכת ומשתנה. אני מדריך אותם איך להתמיר את האהבה והדאגה שלהם לקבלה של הילד ולהעמקה וחיזוק הקשר שלהם. לדוגמה, אני עורך עם ההורים כעשרה מפגשים שבמהלכם אני מקשיב להם ומברר מה חשוב להם שיהיה בקשר עם הילד. השיחות הללו בדרך כלל מאוד טעונות. נקודות המוצא היא שגם ההורים וגם הילד מעוניינים בקשר ורוצים בטובת הילד. הנקודות שעליהן צריך לדבר, בדרך כלל, הן מה הקשר הזה מכיל. ההורים לומדים בשיחות איתי איך להגיע למצב שאליו הם שואפים מלכתחילה, שלילד שלהם יהיה טוב. כיום ברור יותר מאי-פעם שגם אם הילד לא יחזור, הוא עדיין בן משפחה ושהקשר של הורה-ילד לא אמור להיות מותנה, אלא מובנה. זה המסר העיקרי: בקשרים משפחתיים אין התניות. עם כיפה או בלי כיפה, ולא משנה מה ילבש, הוא הבן שלנו ואנו אוהבים אותו בכל מחיר. קשר הורה-ילד אינו חובה אלא זכות!"

עגלה מלאה – גרסה עדכנית


"באמת היית חרדית?" "כן." "ועכשיו?" "עכשיו אני חופשייה." "מה, את לא שומרת כלום?" "כלום." "כלום-כלום? פסח, בשר-חלב, משהו?" "כלום. לא מאמינה ולא שומרת. מוזר לי שאנשים שמחשיבים עצמם חילונים בוחרים להקפיד על מצווה זו או אחרת. מה העניין? הדת היא עסקת חבילה." "טוב, פשוט עברת מקיצוניות אחת לקיצונית אחרת. יש גם אמצע." "זה לא אמצע, זה הרגל, זה אי-הקדשת מחשבה, זה לעשות משהו כי כולם עושים. זו עדריות ובינונית השקפתית שאני לא מסוגלת להבין ולהתחבר."   כך בערך נשמעו הדיאלוגים שלי בשנים הראשונות ליציאה. זו הייתה תקופת התפכחות מכאיבה – נוסף על הפגיעה והעלבון שחשתי מהנידוי המיידי ומהשינוי המהיר ביחס כלפיי, מנערה מוערכת וחלומית לאסקופה נדרסת ופושעת איומה – הבנתי שרוב הדברים שעליהם התבססו תפיסות העולם שלי, הערכים שלי, הזהות שלי, הרצונות שלי לעתיד, שלל מערכות היחסים שלי עם העולם ומרכיביו, הכול התמוטט בקול רעש מחריד. נחרב, נתכתש, התאדה – וברע. בהבנה שעבדו עליי, שחייתי שקר. השנים חלפו. תחושת המרמור גם. שק הכעס הכבד כל כך שנשאתי בשנים הראשונות פורק זה מכבר. הפיוס שלי עם העבר החל לפני כעשור, ותהליך החיבור המחודש לשורשים, לערכים, לחוויות, לטקסטים ולטקסים ממלא אותי ומרגש בכל פעם שאני מוכנה להתבונן בו, להעריך את הדרך שעברתי ולהעמיק עוד באינטרפרטציות שלי להתנהלות יומיומית שמבוססת על רעיונות השקפתיים שהיו חלק מחיי מאז שכבתי בעריסה, מוקפת בתמונות אדמו"רי חב"ד ומעל ראשי תלוי קמע "שיר המעלות". החינוך שספגתי עשיר ברעיונות טובים, הכְוונה לחיים של משמעות ואמצעים להעשרת תחושת האושר. אני מודה על האפשרות מרחיבת הדעת הזאת, לקחת את הדברים המעולים והמצמיחים, המוכרים לי כל כך, ולעבד אותם באופן שיתאים לחיי כיום.   אודה לך ה' באופן טבעי וזורם, בחרתי לבחון ראשית את אלמנט ההודיה. כחרדית, המילים הראשונות שהוצאתי מפי מדי בוקר היו "מודה אני". ההודיות היו חלק בלתי נפרד מהיום-יום. התפילות, הברכות והרגלי הנימוס שחייבו לומר כל הזמן תודה. גם היום ההודיות הן עניין מרכזי אצלי. "דבר אינו מובן מאליו", אני מזכירה לעצמי, אם בטקס יומי קבוע ואם בזמנים שהתזכורת הזאת נחוצה – להודות על הקיים, לכוון את הפוקוס המחשבתי-רגשי-מנטלי לעבר ה"יש", להכיר בו ולהודות, להודות הרבה. לפי חוקרים העוסקים בניתוח מרכיבי תחושת האושר, הקדשת זמן יומי קבוע לכתיבת "הודיות" – לפני שהולכים לישון, כדי לזמן שינה טובה ונעימה, או בתחילת היום, להתחיל אותו בהרגשה מעולה – מחוללת שינוי לטובה, ולו בשל הפניית תשומת הלב לדברים החיובים שבחיינו. תודה על זה.   מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד עניין השמחה הוא חלק מרכזי בזרם שבו גדלתי. הציווי הזה חל לא רק בחגים, בהתבסס על חובת "ושמחת בחגיך והיית אך שמח", אלא גם לאורך השנה כולה. ברובד העמוק, נטול תוקף הציווי האלוהי, רעיון השמחה כחלק אינטגרלי מהקיום הוא עניין משנה חיים. שמחה היא מקור לצמיחה, להתעלות, להגברת העשייה, לכינון יחסי אנוש טובים ולאריכות ימים, היא פריזמה תפיסתית להגברת שפע. אבל יותר מכול, שמחה היא בחירה. בחירה להתמקד ברגש חיובי כמנוע. כבר שמחתם היום?   עזוב תעזוב עימו אני מתחברת מאוד לרעיון העומד מאחורי "עזוב תעזוב עימו". זו גישה נכונה לחיים ולהצעות עזרה. לעצמי, ברור לי שאיני יכולה לתלות את אושרי/סיפוקי/התקדמותי באנשים אחרים. החובה שלי היא לדאוג לי במצבי שגרה ובמצבים מלחיצים, לא להיכנע לדחף להתבוסס בקושי וברחמים העצמיים, אלא לפעול למען הטבת התנאים והסיטואציה. ובנוגע להגשת עזרה לאחרים, איני יכולה ואיני רוצה לקבל עליי אחריות מלאה למצבם. אני נכונה להושיט יד ולעזור, אך בשום אופן לא להציל, לא להיות המלאך המושיע עבור מי שאינו מוכן להתאמץ כדי לעזור לעצמו.   והגית בו יומם ולילה, מצווה התורה. העיבוד שלי למצווה הזאת מרגש אותי בכל פעם מחדש ומסייע לי להוקיר עוד יותר את החינוך שקיבלתי, חינוך לקדושת ההגות. הגות מחייבת "חפירה", מחייבת הטלת ספק, מחייבת הפניית משאבים לקריאה וחקירה. איני יכולה לדמיין את עצמי, את הזהות שהרכבתי לי, בלי אלמנט ההגות. הספרייה החרדית עמוסה בספרי הגות, ואני מודה (כאמור, תמיד) על שגדלתי במקום שמחשיב במיוחד הגות וחשיבה מעמיקה.   הלשון היא קולמוס הלב והניגון הוא קולמוס הנפש כמו רוב החרדים לשעבר, גם אני חובבת מאוד ניגונים ושירים מבית אבא ומחצר האדמו"ר. חובבת זו מילה עדינה מדי. אני מתרגשת מהם, אני דומעת, אני מתמלאת בתחושות כמוסות וחזקות, זרמים עוברים בי. למוזיקה, כך חונכתי, יש כוח אדיר ומשפיע, ולי יש הזדמנות להיחשף לחלקים עמוקים ופנימיים בנפש באמצעות התרכזות במילים ובלחן. שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים בִּי, אִמִּי וְאָבִי, נִגּוּנִים מִזְמוֹרִים שְׁכוּחִים. גַּרְעִינִים; גַּרְעִינִים נְשָׂאָם לְבָבִי – עַתָּה הֵם עוֹלִים וְצוֹמְחִים. גרעיני החינוך שקיבלתי הצמיחו אותי להיות מי שאני, ורבים מהם מלבלבים ופורחים ביותר שאת בערוגת חיי העכשווית.

נוטינג היל


לפני הרבה שנים למדתי בסמינר להוראה בכפר חב״ד, במסלול משולב עם לימודי תקשורת. זו הייתה תקופה מוזרה בחיים שלי, מצד אחד הייתי אישה בוגרת שרוכשת מקצוע, ומצד שני, בכל בוקר מדדו לי את אורך החצאית ובדקו אם מרחתי לק על הציפורניים. מבלבל. בסמוך לסמינר, מרחק נסיעה קצרה ברכבת, נמצא קניון עזריאלי. מרוב ששרצנו שם, המקום זכה לכינוי ״כפר חב״ד גימל״. היינו נוסעות לקניון להתאוורר, לאכול ולקנות בגדים. בקניון היו אולמות קולנוע, אבל אף אחד מאיתנו לא חלמה להיכנס. אני העזתי. היו לי סיבות מקילות. השנה הייתה 1999, אימת באג אלפיים שרתה על הכול. האינטרנט חדר יותר ויותר, וגם אנחנו נחשפנו. השיטוט ברשת כלל התכתבויות חפוזות עם בחורים חילוניים בצ'אטים של תפוז ובאי.סי.קיו. כמה מאיתנו הרחיקו לכת ונפגשו עם אותם בחורים. כולנו רצינו מאוד להתאהב, אבל ידענו שזה אומר לצאת לפגישות ולהתחתן, ולא הרגשנו לגמרי מוכנות. ב-1999 יצא לאקרנים הסרט "נוטינג היל"; קומדיה רומנטית עם היפה בנשים (דאז) ג’וליה רוברטס. ליבי הרך, מאז ומעולם, נטה לכיוון הקיטש וקראתי את הטיזר לסרט בעיניים שוקקות.  

  ההתגנבות לקולנוע, אם אני זוכרת נכון, הייתה אחרי אכזבה מבחור שעבורו הייתי עוד מישהי עלומה בצ'אט, ועבורי הוא היה פוטנציאל לסיפור אהבה מדהים. עוד לא הייתי מיומנת ב"מערכות יחסים" והיחס המזלזל שלו שבר את ליבי. קבעתי עם חברה, קנינו כרטיסים ל״נוטינג היל״, והתמסרנו ליו גרנט ולמבטים הכחולים והמיוסרים ששלח אלינו דרך המסך. למשך שעה וחצי שהינו בסימולטור רגשי, צחקנו ובכינו. שכחנו שמחר שוב יבדקו אם אנחנו צנועות. בסרט ג’וליה רוברטס מגלמת את אנה סקוט, שחקנית מפורסמת שנכנסת במקרה לחנות הספרים של יו, חנות קטנה וכושלת שמוכרת בעיקר ספרי מסע וטיולים. כך מתחיל הרומן ביניהם, נגד כל הסיכויים. עלילת הסרט הקסימה וניחמה אותי. רוב הסרט מתרחש בשכונת נוטינג היל בלונדון, שכונה ציורית שבליבה שוק איכרים הומה אדם, וברחובותיה בתים קטנים צבעוניים.

    אני עוזבת לרגע את אלקי של אז, שיושבת בקולנוע בעזריאלי, אוכלת פופקורן לא מהדרין, כדי לספר על המשפחה הקטנה והמורכבת שלי. אני בת יחידה. אימא שלי גרושה, חוזרת בתשובה. אבא שלי לא יהודי, ובמשך שנים לא היה לי שום קשר איתו. אימא שלי הקפידה למסמס את נוכחותו, או כך לפחות קיוותה, ולבסוף חרצה את גורלו וסיפרה לי שהוא מת. ממש כמו בסיפורי חסידים, היהודי חוזר בתשובה ואשתו הגויה עולה באש עם הסוס והעגלה. לא ממש האמנתי לה, אבל הסיפור שסיפרה היה נוח עבורי, ילדה חב"דניקית שגדלה בתוך הקהילה. את הסוד על קיומו הסתרתי. כששאלו אותי עליו התחמקתי. אבא גוי הוא גיבנת רצינית לילדה שרק רוצה להיות כמו כולם ולהשתלב.   הסרט הסתיים. יצאנו מהאולם בראש מורכן ומיהרנו להתערבב בהמון. אילו היינו נתפסות – התוצאה הייתה מרה. אבל אני לא יכולתי לשכוח את הסרט. שוב ושוב חמקתי לאולם הקולנוע כדי לצפות בו. לא הצלחתי להסביר לעצמי למה, הרי הוקרנו עוד סרטים.
[caption id="attachment_10666" align="alignnone" width="669"] נוטינג היל היום[/caption]
  שנים לאחר מכן, כשכבר הייתי נשואה ואם לילדים, מצאתי את אבא שלי. הייתי בהלם כשגיליתי שבמשך כל הזמן הזה הוא התגורר בנוטינג היל. בבניין שצמוד לדירתו של תסריטאי הסרט, ריצ’רד קרטיס.   נוטינג היל. 1999. בריטניה. קומדיה רומנטית. 124 דק'. במאי: רוג׳ר מיצ׳ל.

חינוך מחדש


"הלומד ילד," כך טען אלישע בן אבויה, החכם באדם, "דומה לדיו הכתובה על נייר חלק. והלומד זקן דומה לדיו הכתובה לנייר מחוק." את הדברים הללו אישרו פרויד וממשיכיו, וממשיכי ממשיכיו, וכך אני מרגישה היום. בת עשרים וחמש כמעט וכבר לא ילדה. נייר מה זה לא חדש. תראו, הכללות, מטבע היותן הכללות, תמיד יחטאו לחלק מהאמת. המציאות מורכבת ואינה חד-משמעית, בטח כשמדובר במציאות של אנשים רבים כל כך. לא אני ולא אף אחד יכולים להתיימר להסביר מה זה לגדול בחברה חסידית סגורה, כי זה תלוי בכל כך הרבה, יש המון אפשרויות שונות שם. לכן עכשיו אני מדברת עליי, על המציאות שבה חייתי כילדה. במציאות ההיא היו דברים חשובים רבים סביבי, התורה הייתה חשובה מאוד, כל הלכה ב"קיצור שולחן ערוך", מדפי הספרים הישנים, המלאים בספרי קודש כבדים היו נורא חשובים. המבוגרים היו חשובים, האדמו"ר היה קדוש. המוסדות והישיבות שסבבו את הבית שלי, כמו "מחנה ישראל" היו מלאים בבחורי ישיבה חשובים-חשובים ויקרים. אני לא. הייתי ילדה קטנה, נמוכה ומתולתלת, וממש לא חשובה. סתם עוד ילדה אחת. בגן חובה לימדו אותנו לשיר: "כשאבא שלי לומד/ בזכותו העולם עומד/ לכן אשתדל מאוד/ לא להפריע לו ללמוד"   העולם לא עמד בזכותי, ונדרשתי לא להפריע לאלה שבזכותם הוא עומד. אני זוכרת עשרות רבות של סיפורים על מסירות נפש לתורה – סיפור מחריד אחד זכור לי במיוחד, על רבנית צדיקה וחולה מאוד, שנמנעה מלהעיר את בעלה הלמדן ובלילה הייתה זוחלת למרפסת כדי להשתעל – בעיקר אני זוכרת הרגשה חזקה מאוד של חיילת בצבא השם. למען האמת, הייתי ג'ובניקית. אחיי זכו להיות חיילים של ממש. הייתי מסתכלת על אבא שלי לומד בסלון וחושבת, האם הרצון שלי לספר לו מה שקרה לי בגן מצדיק ביטול תורה? כולם סביבי תמיד טענו שלא, אין הצדקה. אומנם האיש הזה הוא אבא שלי, אבל יותר מזה, הוא חייל של הקדוש ברוך הוא ומחזיק את העולם עכשיו.   גדלתי. אט-אט ספרים אחרים תפסו את מקומם של הגמרות הענקיות בסלון. את הנוף הצפוף של עזרת תורה החלפתי בנוף של שכונה אחרת, מרוחקת ככל שיכולתי. תפאורת חיי השתנתה לחלוטין, אבל בתוכי הרגשתי שנשארתי ילדה קטנה, מתולתלת, שעדיין מוקפת בדברים חשובים, גדולים ונצחיים שקודמים לה. כשהיה שקט יכולתי לשמוע את מחשבותיה: אם אני רוצה משהו, זה משנה בכלל? הרצון שלי רלוונטי למשהו? למה בעצם אני לא פשוט עושה מה שצריך ודי? למה אני לא עושה מה שאומרים לי ודי? אולי שקט כבר? הרבה יותר קשה לשנות מחשבות של ילדה קטנה מלעבור לשכונה חילונית ולשמוע מוזיקה אחרת. הרבה יותר קשה מהשלמת בגרויות, אולי אפילו מלסיים את הש"ס. גירסא דינקותא קוראים לזה. ערב ערב הגירסא דינקותא שלי צעדה איתי בעליות של ירושלים ופיזמה לי פזמונים רעים של ביטול עצמי ומסירות נפש.   כיום סולם הערכים שאני בונה לי הוא אחר, מיקמתי את עצמי גבוה. למען האמת, אני מצליחה לחשוב ככה אבל מתקשה להרגיש את זה. אני מסתובבת אחורה, לחפש את הילדה כדי לספר לה שסיפוריה מהגן בהחלט שווים ביטול תורה, שבני אדם אינם קטנים או חוטאים, ולא משרתים של רעיונות. הם בני אדם יקרים מפז. הכול יקר. הכול יקר נורא. אני רוצה לחזור לאותם ימים של שעות ארוכות-ארוכות בחצר בית הכנסת, שם בכו מרות ילדים קטנים והיה נורא חם. אני רוצה לחזור לשם וללחוש לה, "היי מותק, שמעי קטע, האנשים האלה, שמתפללים בפנים, צריכים לצאת ולדאוג לכם. אתם חשובים מספיק. המחשבות שלכם, הרצונות שלכם, האופי המתפתח והחמוד שלכם. שום דבר לא צריך להימסר בשום אופן ופנים." ככה אני מכניסה את עצמי למחנות חינוך מחדש. וזה קשה, כי אני כבר לא נייר חדש ולפעמים נגמר לי הכוח. אבל אז אני קמה שוב להילחם. אני מוחקת אט-אט כל מיני אקסיומות שאיני מוכנה להחזיק בהן עוד ולבזבז עליהם שטח פנימי יקר. יום-יום, בכל פעם שיש לי כוח, אני שוטפת לי במים נקיים את המוח מאותן מנטרות, שרוקדות אצלי באונה הפרונטלית, מנטרות של ביטול עצמי שצבעתי בלורדים אי-אז בגן. אבא לא צריך להקריב את הילד שלו לאלוהים! שומעת, חני? לא אברהם את יצחק, ולא כל אותם אבות שמקריבים את ילדיהם על מזבח האמונה. גם את לא צריכה להקריב את עצמך, בשום אופן, אף פעם. את חשובה. מאוד-מאוד חשובה. את שומעת?  

הילדה שלא היה לה מספיק זמן ומפלצת השעון המתקתקת


או: סיפור ישן-חדש, זיכרונות, מסעות ומה שביניהם   מריה 2015 הלילה חלמה על השעונים הנמסים של סלבדור דאלי. היא נאנחה, התהפכה ובעטה במיטה עד שגופה רעד, אבל זה לא עזר לה. היא התעוררה, שוב, באנקת בהלה ולחששה לעצמה: זמן... אני חייבת לקנות זמן. בשפתיים חרבות ולב דופק גיששה דרכה אל הכיור הקטן, צחצחה שיניים עד זוב דם, ובמוחה הקודח השעון מתקתק. יש ללכת לבנק ולסדר את המינוס שרק העמיק ושאב אליו את כל הסובב אותה; יש ללכת לפסיכולוג שיתקן ויאבחן וינחם ויאמר שיש, יש עוד תקווה; יש ללכת לעבוד כדי שכל המערכת תוכל להתקיים; יש לאכול משהו, וכמובן לא לשכוח לשתות הרבה מים; יש להתקלח ולסדר מעט את החדר העמוס; יש לקום ולעשות. "לקום ולעשות," חזרה ושיננה לעצמה. ואל יהא הדבר פשוט בעיניכם, כי בכל פעולה, ותהא זו הפשוטה והיומיומית ביותר, המפלצת מתעוררת לתחייה, נוטלת שתי משקולות אימתניות וכורכת אותן סביב המשימות הפשוטות לכאורה. ושוב ושוב הופכות הפעולות הבנאליות והיומיומיות למשימות קשות עד בלתי נסבלות. כל ארוחה וכל טבילה באמבט כרוכות במלחמה, כל עניין בירוקרטי מתיש אותה. חשבון הטלפון, הוצאה חריגה שהגיחה לה פתאום – כל אלו פערו תהום מתחתיה. ובעיקר, מה שאכל אותה מבפנים, היה הזמן שהתפתל לו בלחישה חרישית מרגע שפקחה עיניים עד פקיחת העיניים למחרת. הכול בער בה. היא רצתה כוחות על, או אפילו סתם כוחות פשוטים כמו של כולם. היא רצתה לטוס, לטייל, ללמוד, לשיר, לרקוד. בעיקר רצתה להשאיר חותם פה, בכדור. היא לא רצתה להתמוסס ככה, כמו הזמן, להיעלם בלי שמישהו ידע בכלל שפעם הייתה פה מישהי עם עיניים גדולות ולב קרוע ורצון גדול פשוט להיות. הימים רדפו אותה כרדוף חתול אחר זנבו, במעגלים גדולים שהלכו וקטנו סביבה עד מחנק. הכול עורר בה קנאה והתפעלות, ואז תחושת החמצה. כל שיר ששמעה בעיניים מצועפות עורר בה רצון עז ליצור ולעשות, אבל אז הגיעה מפלצת המשקולות ולפתה אותה במבט קפוא, מצקצקת בלשונה ומורה באצבע תקיפה על שעון ענק שמרחף לו מעל כאומר: הרפי מחזיונות השווא שלך, ילדה טיפשה, אין לך זמן לזה. יש לשרוד. לשרוד! כל פנס רחוב היה בעיניה תעלומה: מי היוצר המוכשר שהרכיב והנדס ותרם את תרומתו לכדור? היא שוטפת כלים ונאנחת אל הסקוצ' והסבון. היא אף פעם לא תצליח לעשות משהו יעיל כמו שני אלה. ובכלל, מה היא חולמת בהקיץ? יש ללכת ללמוד, ויש ללכת לרופא, והכביסה לא תתלה את עצמה. ויש, כמובן, לפחד מההתקף הגדול שקרב ובא, החור השחור שמתקרב אליה בצעדי ענק. וככה התהלכה לה סהרורית בעולם, טרוטת עיניים וקצרת נשימה, ורק הלילות היו מספקים לה נחמה, כי מדי פעם, כשהכול בה בער וגעש ורתח, היא הייתה מקבלת מתנה בדמות חלום אמיתי עד כאב. בחלום היא טסה למקומות מופלאים, בחלום לא הייתה שום תחושת זמן. כאילו הזמן שכב שם בערמות ענק, וכל מי שרצה נטל לעצמו חופן גדוש ממנו. זמן לחיות וזמן לנשום, ולעשות וליצור. אפילו סתם זמן כדי להיות האדם עם עצמו, בלי התקתוק המקפיא של אל השעון הגדול, ומפלצת המשקולות שם למעלה. והודו ופריז ויוון, כמו שכבו שם נינוחות בשבילה, רק שתתהלך בהן. תטייל, תחקור ותנשום... הן היו כבדות וחמימות כמו שדיים ענקיים, אבל אפילו שם, בין חמדות הערים וקסמי הזמן, צל התקרב ושיחר לפתחי נשמתה הקרועה. ושוב הייתה קמה בשפתיים חרבות, ומילה אחת עמדה שם, צחיחה ומצחינה כהבל בוקר: זמן. זמן --- הזמן שלי נוזל לאט. הוא זולג לו בטיפות מגושמות ועכורות. אל האין. הזמן שלי נוזל לאט ומכתים בדרכו דפים לבנים שהולכים ומצהיבים. הזמן שלי משטה בי כמו מאהב עם לשון חלקלקה, והוא ממשיך ומהתל בי משל הייתי השטן בכבודו ובעצמו. וכשאינו ניגר לו בעצלתיים, הזמן שלי מתכנס בתוך עצמו ונאסף לשלולית מרקיבה של חלומות, תוכניות, ופיסות נשכחות של חיי. והנה עכשיו, בעיצומו של מסע בין פריז יוון והמון זמן לחשוב ולנשום, אני שולחת חיבוק עז למריה של 2015. ושולחת לכם מתכון קיצי ומרענן לסביצ'ה דג לבן, שאפשר להכין מהר או לאט, ואז לזלול ולהרגיש לשנייה שהזמן נעצר ואפשר פשוט להיות.   מצרכים: 1 רצועת פילה שמנמנה של דג לבן, טרי ככל האפשר (דניס, מוסר ים, לוקוס, וכל דג טרי) 1 נקטרינה קצוצה לקוביות קטנות 1 בצל סגול קטן קצוץ דק 1 זוקיני (קישוא ירוק וצעיר) 1 גביע יוגורט בעל אחוז שומן גבוה 1/2 עגבנייה בשלה חופן קטן של צנוברים שמן זית, לימון, מלח ופלפל לפי הטעם מעט עלי זעתר טריים, אם יש בנמצא. אם לא – כוסברה קצוצה לגמרי תעשה את העבודה.   הוראות הכנה:
  1. קוצצים את את פילה הדג לקוביות קטנטנות.
  2. מקלפים את הזוקיני ומסירים את הקליפה, ואז ממשיכים לקלוף בקולפן ליצירת רצועות זוקיני דקיקות.
  3. מניחים בקערה את כל הרכיבים, חוץ מהיוגורט והעגבנייה.
  4. מערבבים, טועמים את הסביצ'ה ומתקנים תיבול.
  5. יוצקים את היוגורט לצלחת נאה ויוצרים שלולית סקסית.
  6. עורמים את הסביצ'ה על שלולית היוגורט, ומעל סוחטים את העגבנייה בתנועה מיומנת, כאילו אתם מינימום אייל שני.
  7. נגיעה קלה של שמן זית, ויאללה.
מומלץ לטרוף בתוספת פרוסות לחם קלויות, קרקרים או כל פחמימה קראנצ'ית אחרת. בתיאבון!

חינוך | מבט פנימה והחוצה


הסתגלות מהירה לפני כמה ימים נפגשו חברותי למחזור מהתיכון. לא הלכתי, אבל מצאתי את עצמי מתבוננת בתמונות שהן העלו לקבוצת הוואצאפ של ״מחזור ח״י – בית חנה צפת" שוב ושוב. לא נכון יהיה להגיד שאני מתגעגעת לצורת החיים הקודמת שלי, אבל מדי פעם עולה בי געגוע לאנשים מסוימים, להרגשה השמיימית שהנה, עוד רגע המשיח בא ולוקח ממני את כל הצרות. גדלתי בקהילת חב״ד בצפת של שנות התשעים, חוויה יוצאת דופן, במבט לאחור. כמובן, כשהייתי בפנים, לא יכולתי לראות את זה. צנחתי לעיר הצפונית עם אימא שלי, חוזרת בתשובה, היישר מהעולם החילוני. כן, אני בת יחידה. אפשר לומר שאני מכירה היטב את תחושת ההגירה משני צידי המתרס, חזרה בתשובה ועזיבת הקהילה החרדית. ההתחלה הייתה מבלבלת. אני זוכרת שאחד הילדים קרא לאחותו מהחלון, ״דבורה לאה! דבורה לאה!!״ ולא הבנתי אם הוא קורא לילדה אחת או יותר. חינכו אותנו להיות ״ילדות חסידות״. מה זה אומר? להיות "חיילות של הרבי", לצאת "למבצעים", בעיקר "לחלק נש"ק" ר"ת נרות שבת קודש. כן, הז'רגון היה לגמרי צבאי. בל"ג בעומר היינו מובילות תהלוכות של מאות ילדים, וכולם צורחים יחד סיסמאות כמו: ״ליהודי מתאים יותר לאכול מזון כשר״. בכל שנה הייתי חוזרת הביתה מהתהלוכה מיובשת, ומקיאה את נשמתי. אני אלרגית לתהלוכות ל״ג בעומר. בשנה הראשונה למעבר לצפת הגרילו בתהלוכה את האופניים החדשים שלי. אימא תרמה אותם כיוון שהסבירו לה שלבנות אסור לרכוב... בני אדם הם יצורים סתגלנים, ומאוד מהר התרגלתי והכרתי ואפילו אהבתי. שיננתי שירים על הרבי ועל ביאת המשיח, ואת לוח השנה החב״די, על כל חגיו ומועדיו. שלטתי לגמרי בטמפו החסידי. עבור ילדים זו חוויה כיפית. הרבי היה אז בחיים, והיום-יום שלנו כלל צפייה בסרטים מ-770 ובגעגועים אליו.  
[caption id="attachment_10618" align="alignnone" width="768"] "מובן שיש משהו מתנשא מאוד בקבלת האחר בחב"ד, מעצם הגדרתו כ"אחר"."[/caption]
  ילדות סוג א' וילדות סוג ב' בבית הספר, אף שהייתי תלמידה טובה וילדה מרצה, סומנתי כשונה. היה ברור מאוד מי הילדים של "המקורבים" ומי ילדי ה״שלוחים״. וכחותמת סופית להבדל, יצא לאור "ספר השלוחים", ובו תמונות של המשפחות המיוחסות ומלאות החשיבות, בני המזל שהרבי שלח כדי להפיץ את אור החסידות בעולם. ילדי אותם "שלוחים" הסתובבו כטווסים וכולם רצו בחברתם. זה קשה להרגיש שלא משנה מה תעשי, תמיד תהיי סוג ב׳. הרבי אומנם הטיף לאהבת ישראל, אבל מובן שיש משהו מתנשא מאוד בקבלת האחר בחב"ד, מעצם הגדרתו כ"אחר".   גם המורות נדפקו היום, כאימא בעצמי, אני מבינה ויודעת שהחינוך מגיע מהבית. את הילדים שלי אני שולחת לבית ספר מסיבות חברתיות בעיקר, ואת החינוך לאהבה וקבלה אני משאירה בתחום אחריותי. בצפת, לעומת זאת, לא הייתה הבנה כזו. ההורים סמכו על מוסדות החינוך. היו בנים שחטפו מכות בתלמוד תורה, ואיתנו, הבנות, עבדו בשיטה אפקטיבית המשלבת בין שטיפת מוח לעלבונות. חקוקים בי משפטים מאוד קשים שהמורות שלי אמרו כשהעזתי לבטא את עצמי, או כשהראיתי סימנים קטנים של מרד נעורים. אני יכולה להבין אותן: הן היו כל כך עייפות. ללדת תינוק מדי שנה ולחזור במהירות לעבודה, לעמוד שעות מול עשרות תלמידות. אפשר להשתגע. כיום אני יודעת: השיטה הייתה אכזרית לכולנו במידה שווה.   ואם הדלתות היו מסתובבות? הלימודים לא היו ברמה גבוהה. אומנם למדנו לבגרויות, אבל כשלא התחשק לנו ללמוד וביקשנו לערוך "התוועדות חסידית" לרגל תאריך אמיתי או ממוצא, המורות לא התנגדו. אני זוכרת שהיו כמה תלמידות מבריקות בכיתה. לא פעם אני תוהה לעצמי, לאן הן היו יכולות להגיע לולא המקום שבו גדלו והנסיבות, האם הן באמת מאושרות, ומי אני, שהטפתי נגד התנשאות לפני רגע, שאחשוב אחרת?   הסדקים והשבר יש סכנה רבה בתליית החינוך בגורמים חיצוניים. אז פחות הרגשתי את זה, אבל היום, במבט לאחור, אני מבינה שהיינו ממש בסכנה. יש לי המון חברות שנפגעו מינית ולא סיפרו להורים, כי הן בכלל לא הבינו מה קורה להן והטראומה צפה אצלן בגיל מאוחר יותר. אבל הטראומה הקולקטיבית הייתה כשהרבי נפטר. הילדים והנוער חוו בלבול מטורף, והמבוגרים לא ממש התייחסו לכך. הם עצמם היו באבל או בהכחשה. בקיץ שבו הרבי נפטר, לראשונה בקרית חב"ד בצפת, הוכנסו לבתים עיתונים חילוניים. כי כולם רצו לקרוא את הכתבות שהתפרסמו לאחר הסתלקותו של הרבי. באותו קיץ, יותר מתמיד, בני הנוער לא היו תחת השגחה ומהר מאוד הם הגיעו לעמודים האחוריים בעיתון, למודעות הפורנו והשיחות הארוטיות. חשבונות טלפון של משפחות רבות בקהילה הכפילו את עצמם. בזמן שההורים עשו קריעה על מות הרבי, או חגגו בהתכחשות נמרצת לפטירתו, ילדיהם גילו את המיניות אגב הקשבה דרוכה לסיפורים על דיילות ועל שליחי פיצה שמגדילים ראש. מעניין מה עמדת הפסיכולוגיה על מיניות כזאת, שמתגלה בזמן שקהילה שלמה מאבדת את דמות האב והמנהיג שלה.   חינוך של בית כאם למתבגרים אני מבינה כמה גדולה תחושת החרדה הנלווית לתפקיד גידול ילדים, וכמה מרגיע לאפשר לקהילה לקחת מאיתנו חלק מהעול. אבל אסור לבנות על זה. הבית הוא המקום שבו הילדים מתעצבים, שם מתווכים להם את המציאות, מציבים מראה ואוהבים אותם. לא משנה מה.

כוונות בתפילה


"שוכן עד מרום וקדוש שמו" קולו של החזן הסתלסל ברחבי בית המדרש. יצאתי למטבחון בית הכנסת, לקפה של בוקר ולפגישה חטופה עם ידידי ר' יעקב (רעבּ יענקף, אם תרצו) רב ואנוס. יום יבוא ואספר לכם עליו ועל חברו, שניהם אנוסים כמוני, מאותו רחוב, קהילה ושטיבל אי שם בצפון הארץ. עוד אספר איך נפגשנו ועוד מעלילותינו. אומנם העת לא כל כך מתאימה לשתיית קפה, אבל דווקא עכשיו, כשכל המתפללים בפנים, אפשר לחמוק למטבח בחלקו האחורי של הבניין בלי לחשוש מעיניים בוחנות. ליתר ביטחון, אנחנו מערים את הקפה לכלי שני לביטול חשש בישול בשבת, לכל הדעות. ר' יעקב ימסור שיעור אחרי התפילה, ובינתיים הוא מבקש להגג איתי בין גברא לגברא, בתוכם על פרקי הריאליטי האחרונים ששודרו השבוע ועל החדשות בביצת האנוסים. הוא מנופף בידיו, כדרכם של דרשנים ומוסרי שיעורים, כולו אחוז סערה כאילו מפצח קושיא בשיטת אחד הראשונים. בסיום השיחה אני חוזר לבית המדרש ולתפילה. הבן יקיר לי לא שם לב ל"הפסק" שלי, השהיית הדיבור באמצע התפילה. אני שר עם כולם "אל אדון", ובסיום התפילה מתיישב להקשיב לשיעור של ר' יעקב. הפעם הוא מדבר על כוונות בתפילה. נושא חשוב מאין כמותו. שנינו לא הנחנו תפילין יותר מחמש שנים, אבל החיים ממשיכים. הוא עומד על במת ארון הקודש, הסטנדר לפניו, ערמת ספרים פתוחה מעל, והוא מצטט ברייתות ואגדתות, ראשונים ואחרונים, להוכיח בדיוק איך רצוי וכדאי להגות ולכוון בעת קריאת השם המפורש בתפילה. אני שואל שאלת מחץ. הכול מביטים בי. אני מתאפק לא לצחוק. גם הוא מתאפק. אילו רק ידעו איפה שאלתי את השאלה הזו בפעם הראשונה. אתמול בערב יצאנו שנינו, יעקב ואני, למועדון בתל אביב. לבושים ג'ינס וטריקו שהחלפנו ברכב, השיער מרוח בג'ל, להדביק את הפאות, והזקן גם הוא נמשח ונמתח לאחור. צללנו בים האלכוהול, בריקודים, באווירה. אבל לפני שנסחפנו לרחבה, תוך כדי השוט הראשון, עברנו על סקיצת השיעור.    
אנוסים? מוזמנים לשתף אנקדוטות שקרו לכם במייל: [email protected]  

ילדה-אימא


חג שני של סוכות. אשראם במדבר. הריח של הירוק מתפתל לו בין האוהלים הלוהטים, הטעם של הוויסקי הזול עוד על הלשון שלה, הדמעות צורבות את פניה, יחד עם השמש שמתחילה לשקוע על המדבר. הלב שלה כואב. לא בגלל התינוק שלה, שלא ראתה כבר ארבעה ימים, לא בגלל הדירה ברמת גן עם החלון השבור, לא בגלל העתיד הלא ידוע שעוד לפניה. הלב שלה כואב ככה בגלל יובל. גם יובל נמצא בפסטיבל. היא לא ידעה שהוא יהיה פה, אילו ידעה ודאי שלא הייתה מגיעה. אבל עכשיו הוא פה, וגם היא פה, והיא לא ראתה אותו כבר שעתיים. אולי הכיר מישהי? היא יודעת שהוא לא חייב לה כלום, הוא הבהיר זאת היטב אחרי ששכבו בפעם הראשונה. הוא בסך הכול ילד, היא מזכירה לעצמה. גם היא ילדה, בדיוק בגילו, היא חושבת, אבל לה יש תינוק. היא אימא. ילדה-אימא. מין יצור כלאיים מוזר, שהפסטיבל בטח עוד לא ראה אף פעם. היא נועלת מגפי בוקרים חומים, השרוכים פרומים. לובשת חצאית אדומה קצרצרה וגופייה שחורה צמודה. השיער הארוך שלה פרוע, פזור עד המותניים. היא לא אוהבת להסתרק. יובל יודע שיש לה תינוק. הוא ידע את זה כבר בפעם הראשונה ששכבו. הוא גם יודע שרק לפני חצי שנה היא ארזה את הצעצועים של התינוק שלה בשקית אשפה, החזיקה אותה ביד אחת, בשנייה את התינוק, וברחה מהבית להורים שלה. הוא ידע הכול ובכל זאת הסכים לרצות לשכב איתה. יובל עדיין מאוהב בנטע, החברה הראשונה שלו. זו שהעניקה לו תחושת משפחתיות. לנטע יש משפחה גדולה, חמה ואוהבת. גם לה יש, אבל היא לא יכולה לספק ליובל את תחושת המשפחתיות שהוא צריך, לא עם המשפחה שלה. היא עדיין לא ממש מכירה את תופעת הגברים-ילדים, בני עשרים וחמש, שמצד אחד מרגישים הרבה רגשות כלפיה, ומצד שני לא מוכנים להתחייב, אבל היא מבינה את הכאב בעיניו כשהוא מסביר לה את זה. היא מבינה אותו כשהוא מספר לה בערגה על נטע שעזבה אותו לטובת חיפוש עצמי בהודו, מי כמוה יודעת להבין כאב. אבל הלב שלה מרגיש רגשות כל כך עמוקים כלפיו, רגשות שיכולים להתקיים רק בלב נקי מחספוס, לב נקי וילדי ותמים, כמו שלה. היא לא באמת מצליחה להבין למה הוא לא רוצה אותה באופן שהיא רוצה אותו, הרי כל כך טוב להם יחד, במפגשים הקצרצרים שלהם. וככה יושבים הרגשות העמוקים האלו בתוך הלב שלה, שעדיין נקי מחספוס, והעיניים שלה, שמחפשות את החולצה הירוקה שהוא לובש בין האוהלים הלוהטים, נוצצות מדמעות. בראש היא מריצה את המילים שאמר לה, השיחה שבה הסביר למה הוא לא מרגיש כמוה גם אחרי הפעם השנייה ששכבו, וגם אחרי הפעם השלישית והרביעית. ביום השני של הפסטיבל היא אורזת את עצמה ועולה על טרמפ חזרה למרכז. היא מספיקה לישון לילה אחד בדירה עם החלון השבור לפני שהיא קמה, לובשת את הבגדים הצנועים וקושרת כיסוי ראש, ונוסעת לבני ברק, להחזיר את התינוק שלה מאבא שלו. זו הייתה הפעם הראשונה שהחיים החטיפו לה סטירת לחי מצלצלת, במקום המדויק שבו צליל הסטירה מותיר הד על שריר הלב. *** תשע שנים אחרי. אני עוצרת בבית קפה על אם הדרך הירוקה שמובילה למושב שבו אני גרה. אני נכנסת לשתות קפה עם השמש השוקעת, כדי להיזכר בילדה-אימא ההיא. אני רוצה להקשיב לה רגע, לשאול אותה איך היא מרגישה, לדעת מה שלומה עכשיו. התמונה שלה בשערה הפרוע ברורה לי עכשיו יותר מתמיד. אני יכולה ללטף לה את השיער שלא סורק חודשים, ולמחות לה את הדמעות. תבכי, אני אומרת לה, רק את ואני כאן עכשיו, תבכי ותוציאי הכול. אני כל כך לבד, היא מתייפחת ושורטת עוד קצת את ליבי המחוספס, אני כל כך אבודה. אני בכלל לא יכולה להיות אימא, אני בעצמי עוד תינוקת. אני יודעת, אני אומרת לה, אני יודעת, מתוקה שלי. זה נורא ואיום להיות אימא כשאת בעצמך תינוקת, זה מפחיד כל כך, ואף אחד לא לימד אותך ואמר לך שאת יכולה לעשות את זה. זה נורא מפחיד. אני מרגישה אשמה, היא משתנקת, כי עזבתי אותו ארבעה ימים, את התינוק שלי, ובכלל לא חשבתי עליו. ועצוב לי רק בגלל יובל, ואני נמצאת בתוך בועה של התכחשות למציאות הכואבת שלי. איזו מין ילדה-אימא אני? ואז אני מספרת לה שבעוד תשע שנים היא כבר לא תהיה ילדה, היא תהיה רק אימא. וכשסוף-סוף היא תהיה אימא, היא כבר לא תהיה אבודה בכלל. אני מספרת לה שאני לא מכירה בכל העולם אימא טובה, אכפתית ומסורה כמוה. אני מגלה לה שהיא יצאה למלחמות בבתי משפט כדי להשיב לה את התינוק שלה, והיא עשתה את זה לגמרי-לגמרי לבד. אני מגלה לה שהיום האוצר שלה הוא כבר ילד בן 12, חצי גבר. אני צוחקת ואומרת לה שהוא מת עליה, הגבר הקטן שלה, כי היא ורק היא זו שיודעת לרפא לו את הכאבים ולהיות לו למשענת אמיתית ומכילה. אני מספרת לה שהיום בדירתה אין חלונות שבורים, רק שמש צהובה וטרמפולינה בחצר, והצחוק שלו, של היקר שלה. אני מספרת לה שבמהלך השנים שעברו לא מעט יובלים עמדו בתור כדי להיות איתה, אבל היא לא רצתה אותם, כי היא גילתה שיובל הוא בכלל לא הטעם שלה, היא כבר הרבה זמן לא נמשכת לגברים מהסוג הזה, והיא ממש ממש שווה. אני לוחשת לה שהלב שלה כבר מחוספס, ויש בו הרבה שריטות וצלקות, אבל בלילה הן זוהרות לצד הנשימות של התינוק שלה, ואפילו שהתינוק הזה הוא כבר גדול, וכבר עברו כמה שנים מאז שנות המלחמה ההן, היא לא יכולה לשכוח איך היא נלחמה עליו בחירוף נפש, לבד, מול השופט. והיא לא ויתרה לאף אחד, לא לאבא שלו, לא לקהילה הסגורה שבה הוא גדל ולא למוסד דובר היידיש שבו הוא לומד. והיא ניצחה. אני מוחה לה את הדמעות, לילדה-אימא, ואומרת לה שהיא הגיבורה שלי, שאני עפה עליה כל פעם מחדש, מתרגשת לגלות את העוצמות שלה, אחוזת התפעלות מהאישה שהיא הפכה להיות, מהאנשים שהיא הוציאה מהחיים שלה, מאלו שהיא השכילה להכניס פנימה, מהשכל שלה, מהיושרה שלה, ובעיקר – מכוח הלביאה שבה. הילדה-אימא מסתכלת עליי מנוחמת, ושואלת אותי מה סוף הסיפור. אני עונה לה שאני עוד לא יודעת, הסיפור עוד רחוק מלהיגמר, אבל היא לא לבד. אני מבטיחה לה שאני איתה, ושנעבור יחד את כל המשוכות, ובעוד תשע שנים תצטרף אלינו מישהי נוספת, שתדע לספר לנו את ההמשך.

תושייה חסרת אחריות


יום אחד, כשהייתי בכיתה י', קבעתי עם חברה שנלמד אצלה למבחן באנגלית. בסיום הלימודים עלינו יחד לאוטובוס, וכשהגענו, לצערה המוגזם של חברתי, התברר כי ביתה נעול ואין בפנים איש. לשווא נקשנו עוד ועוד על הדלת. בעוד חברתי מתכוננת להתיישב מחוץ לדלת ולקונן על שלא לקחה מפתח, עלה לי רעיון. "בואי ניכנס מהמרפסת!" הצעתי לה. החברה הנידה ראשה בפחד נחרץ. "מה פתאום!" הכיצד יישמע כדבר הזה... הסברתי לה באדיבות כי מדובר בקומת קרקע ושלא יקרה לנו דבר. בראשי עלו תמונות ילדות של אחי, שהשתלשל בחבל ממרפסת הבית אשר בקומה השנייה, קסדת אופניים לראשו, ובכוונתו לברוח מהבית. מה זה כבר קומת קרקע? מה, היא עושה צחוק? חברתי נגררה בעקבותיי בהבעת אי-רצון גלויה, והביטה בי נדהמת כשבדקתי את חוזקה של גדר הברזל שהקיפה את הבית והתנשאה לגובה של כולה שני מטר. השרשרת שכבלה את שערי הגדר הייתה קשורה ברפיון יחסי, והיה אפשר למשוך את הדלתות כלפי חוץ וליצור רווח קטן למעלה. ביקשתי מחברתי למשוך ולהחזיק, ואני טיפסתי על הגדר, השתחלתי ברווח וקפצתי לצד השני. נכנסתי לביתה דרך דלת המרפסת, שלא הייתה נעולה, ופתחתי מבפנים את הדלת הראשית. החברה נכנסה, המומה לחלוטין, והשביעה אותי לא לגלות לאף אחד. אמרתי – סבבה, והתחלנו ללמוד. כעבור כמה שעות אימא שלה נכנסה לחדר ואמרה בדאגה, "שכחתי לתת לך מפתח היום. איך הסתדרת?" דממה. חברתי הביטה בי ואני בה ושתינו שתקנו. נשבעתי ואקיימה. האם נבהלה ופקדה על בתה להגיד מייד. הילדה הסמיקה, הרכינה ראש והתחילה לתאר בגמגום איך טיפסתי דרך המרפסת ופתחתי את הדלת. במהלך הסיפור הבטתי באם בהתרגשות, ציפיתי לתשואות נלהבות על התושייה הספונטנית שהפגנתי. לרוע המזל, התבדיתי. האם התעוותה בזעם והחלה לשאוג על בתה, ככה, מולי. בצרחות מקפיאות דם זעקה על הטמטום וחוסר האחריות, ועל איך יכולנו להיפגע וליפול, ומה היא הייתה אומרת לאימא שלי אם היה קורה לי משהו. הזדרזתי לומר בהומור שמבחינת אמא שלי זה בסדר גם בלי ביטוח, היא זרקה לעברי מבט מצמית, ואני השתתקתי בבהלה. ואז, כשהסתיימה מסכת התוכחה, האם זינקה החוצה, הידקה את השרשרת הנעילה בסיבוב נוסף, לוודא שהמקרה האיום והנורא הזה לא יחזור על עצמו. חברתי קמלה מבושה, ואני לא הבנתי על מה ולמה הבלגן. מובן שידעתי שעשיתי מעשה שבימים כתיקונם מוטב לו שלא ייעשה, אך האם איש לא עדכן את אמה של חברתי בדבר קיומה של סקאלה התנהגותית שלמה שנקראת ׳שעת הדחק׳, שבה אני בדרך כלל מככבת. ואז התחלתי לחשוב כיצד אימא שלי הייתה מגיבה. אימא שלי הייתה משתעשעת, אומנם לא לפני שהייתה מזייפת חרדה תיאטרלית, ומייד לאחריה הייתה מקוננת על העובדה שמכיתה של עשרים וחמש בנות נורמליות רק הבת שלה חייבת להיות הכי מג׳נונה. ואז, באין-רואים, הייתה מבליעה חיוך מרוצה על שהבת שלה מגלה יצירתיות ותושייה.   עקבתי במבטי אחרי אימהּ של חברתי, היא שוטטה בעצבנות ברחבי הבית, ולא הצלחתי למצוא אצלה צל של חיוך או אישור על היצירתיות והתושייה האמורים לעיל. פתאום הרגשתי שאני לא יכולה להיות במצב שבו מה שאני רואה כתושייה מתפרש אצל אחרים כחוסר אחריות. התנצלתי רדודות וברחתי בכלימה לביתי.   באוטובוס הוגעתי מוחי בסוגיית הורים וגידולם: האם אנו שיבוטים התנהגותיים של תוצאות החינוך של הורינו, או לחילופין, הם נדרשים להתחנך מחדש עקב ההתנהגות שלנו? תגובות התנהגותיות של הורים יכולות להשפיע על עיצוב החינוך, לחיוב ולשלילה. לדוגמה, אם במהלך הצבת גבול לילד, או הטפת מוסר על משהו בלתי הולם שהוא עשה, ההורה מאבד קצת מהאסרטיביות ומבליע חיוך שמעיד (או אפילו רק רומז) על קו חשיבה שונה ממה שחייבים לומר, הילד מריח את התנודות האלה. כך הוא גדל ולומד להבחין בין הדברים הנאמרים לסאבטקסט. יתרה מכך, הוא עשוי להתנהג בצורה הפוכה מכפי שהתבקש, ולצפות לחיוך ההוא, המתגנב, המאשר. לבסוף, פטרתי את עצמי באנחה ובהנחה שכולנו שונים ויש לנו הורים שונים, שמחנכים ואף חונכו באופן שונה, ותושייה וחוסר אחריות אינם בהכרח הפכים, השאלה היא במי מהם בוחרים להתמקד בלהט הרגע. וחוץ מזה, למרות שכולנו שונים, נו באמת, אפשר לחשוב מה כבר עשיתי...

הכותבים שלנו

איזי פוליאס

כותב טורי דעה

רסל דיקשטיין

כותבת במגזין

שניאור שפרינצין

כותב אורח

אליאור מור יוסף

כותב אורח

שפרה יעקובוביץ

כותב אורח

אלישבע גרנות

כותב במגזין

מריה אסטריכר

כותב במגזין

ברוריה לבנון-אברהם

כותב אורח

שי פיאטיגורסקי

כותב אורח

הניוזלטר שלנו

קבלו את כל הכתבות הכי מענינות והכי חדשניות ישירות למייל

קצת על התקופה...

מגזין "התקופה" מביאה אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.

דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.

רוצה לכתוב למגזין התקופה?

דילוג לתוכן