אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה פגשתי יוצאת!
אם להיצמד להגדרה הוויקיפדית, פגשתי ודאי אין-ספור לפניה ורבים כדוגמתה סבבוני, שמא הייתי אחת כזאת בעצמי. לא שמרתי שבת אז, וחזותי הייתה חילונית למדי. עד היום תמהה אני למה דווקא אל מול זאת נפעמתי ואמרתי לעצמי בקול: "וואיי, הנה דתל"שית!"
הייתה זו תקופה של לפני יותר מעשור, הלכתי לי בעולם בתחושה מסוימת של בת חורין, למעט אחזקות שוטפות של תשלומי דירה, מיסים, עבודה וחברה. לא בגבהים ולא בקרקעית, שורדת פלוס.
גם מבחינה רוחנית לא היו תנודות קיצוניות, התהליך שלי התפרש על פני שנים, אם לא עשורים. הקונפליקטים הנושנים כבר דהו מפאת חוסר תרגום למציאות יום-יומית, חיה בחוויה, בהוויה, משתדלת להישמר מהדיוטות התחתונות, כי רק שם מתחוורת לי מציאות היותי האחראית הבלעדית על עצמי. כך שאם כבר ביצעתי את הנטישה, שלא יהיו פדיחות! אני חושבת שהדבר העיקרי ששמר עליי מפני נפילות הייתה הבושה שמא לא אשרוד את העצמאות הזאת.
מה גם שהרגשתי שהתחושה ההישרדותית היום-יומית מזוהה בצורה שווה עם המציאות של כל אדם באשר הוא, ללא היבדלות מטעמים אלו או אחרים. אני אדם אמיתי, תפקידי הוא לשרוד, וכל השאר – בונוס.
באותה התקופה היינו חבורה של ארבע בנות, החברות הכי טובות. כולנו היינו פליטות הקהילה והמוסדות החרדיים, לא הזדהינו כיוצאות. אני חושבת שבגלל העובדה הפשוטה שזה פשוט לא העסיק אותנו יותר מדי, לא הגדיר ולא הוביל ולא תרם. מבחינתנו, היינו סקרניות מדי לחיות את החיים עצמם. למעט אנקדוטות הומוריסטיות פה ושם, אפילו לא העלינו את הנושא בפוגשנו אנשים מרקע חילוני, בייחוד בהתחשב בכך ששתיים מאיתנו עוד בכלל שמרו שבת.
אז בשבת ההיא, לפני 12 שנה, פגשנו את הדתל"שית ההיא, וכנראה זו הפעם הראשונה שהכרנו מישהי שכנראה עונה להגדרה הזאת. לכן נפעמנו.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
התקופה
אילו הוציאנו - והלוא הוציאנו!
נהורא שגב
אותיות פורחות
י. צרויהזון
עכשיו זה מדעי! הסרת הכיפה היא הגורם היחיד והוודאי לתופעה הרווחת של בריחת אותיות מהמוח.
ההוכחה החד-משמעית
מי מאיתנו לא נתקל בתופעת האותיות הפורחות באוויר? מי לא ניסה להסתתר מאימתה של האות אל"ף (א') שהתעופפה במרחק לא גדול מהקרקע, גדולה ומאיימת, מחוללת הרס כמו אשמדאי בזמניו היפים ביותר, או מיהר להימלט כאשר האות בי"ת (ב') חגה לה באוויר וביאשה אותו בזוהמה.
צוות מדענים מאוניברסיטת המקובלים בצפת הקדישו את מיטב שנותיהם לחקר התופעה המדאיגה, ואף זכו למימון מוגבר בשנים האחרונות, בשל התפשטותה. שיטות המחקר כללו ניסויי מעבדה, שאלונים פתוחים וסגורים, קבוצות מחקר מובחנות ומדויקות, תצפיות, קריאה בכוכבים וירידה לפשר חלומות. כל אלו הובילו למסקנה חד-משמעית, שהובהרה פעם אחר פעם בכל אחד מהמבדקים: ברגע שהכיפה מוסרת מהקרקפת מייד מתחיל תהליך בריחת האותיות, ואילו השבתה לראש עוצרת את הבריחה.
קשה לומר שהממצא התקבל בהפתעה. הלוא בריחת האותיות לאחר הסרת הכיפה היא סיכון ידוע משכבר הימים. עם זאת, מעניין להבין מה ההסבר המדעי מאחורי התופעה: "בין עצמות הגולגולת מצוי המוח", מסביר ח.כמולוג, המדען שהוביל את המחקר רב-השנים, "במוח מצויים תאי זיכרון שבהם מאוחסנות אותיות הא"ב. אולם שאיפתן הבסיסית והטבעית של האותיות היא לצאת מהמוח ולהסתובב בעולם. במצב תקין מה שעוצר מבעדן לעשות זאת זו הכיפה. הכיפה המהודקת לראשו של האדם סוגרת למעשה את פתח המילוט של האותיות, ובכך מותירה אותן בתוך הראש". ח.כמולוג מציין שלדעת חוקרים מסוימים בצוותו כיפה עם סרט היא המחסום האפקטיבי ביותר, אך לדבריו עוד לא נאספו מספיק ראיות לאישוש תיאוריה זו.
"בהיעדר מחסום הכיפה", ממשיך ח.כמולוג ומנופף בשלל מסמכים תומכים, "האותיות פשוט משתחלות החוצה ומשתוללות, ואת האסון כולנו רואים". הסבריו של המדען מבהירים מדוע באזורים מסוימים בארץ, למשל מעל העיר תל אביב, נמצאו כמויות חריגות מאוד של נשורת אותיות ומדוע פרסמה אוניברסיטת המקובלים אזהרת מסע למקומות מסוכנים כמו אלו, וציינה כי קרינת האותיות עלולה להביא למצב של עודף מידע מסוכן.
סיפורי מקרה
בחרנו להביא שני סיפורים, מתוך עשרות אלפי המקרים שנבדקו במהלך המחקר, הממחישים את היקף התופעה ומעוררים תקווה באשר למניעתה.
דבורה (שם בדוי, כמובן) מבני ברק מספרת: זה קרה בשבת אחר הצוהריים. יצאתי עם ילדיי הקטנים לגן השעשועים, כמו בכל שבת. ילדות התנדנדו בנדנדה, ילדים התגלשו במגלשה, וליד הקרוסלה התנהל תור לא מסודר. הכול כרגיל. שום דבר לא הכין אותנו למה שעומד לקרות. פתאום אני רואה ילד כבן 4, שובב קצת, שמסתובב ומפזז בצעדים רחבים מדי, ומניע את הידיים לכל הכיוונים. וככה, פתאום, הוא העיף לבן שלי את הכיפה מהראש. אני דוגלת באחריות אישית, אז חיכיתי שהבן שלי ישים לב שהכיפה כבר לא על ראשו, אבל הוא לא שם לב. פתאום הבחנתי באות אל"ף גדולה שמשתחלת לו מאמצע הראש. כבר לא יכולתי לעמוד מנגד, צרחתי בכל הכוח: "תחזיר את הכיפה, תחזיר אותה תכף ומייד! האל"ף-בייע"ס בורחים לך מהראש!"
הילד שלי כל כך נבהל, הוא רץ אליי בדמעות ואמר, "...ני ל... יודע מה ...ת רוצה, ...מ..., למה ...ת צועקת?"
הייתי המומה. הבנתי שזה מאוחר מדי, שהא' ברחה לו לבלי שוב. למרבה המזל, התאוששתי מהר ורצתי להביא לו כיפה אחרת מהבית, לפני שגם האות ב' תברח לו מהזיכרון.
בעקבות המקרה המצער דבורה החליטה לפעול בכול כוחה ומאודה למען העלאת המודעות הציבורית לנושא, ולהתריע מפני הסכנה החמורה הטמונה בהסרת הכיפה ולו לרגע אחד.
סיפורו של מנחם, תושב אחת הערים הדרומיות, מבהיר מהו מסלול החתחתים שעובר מי שתלמודו נשכח ממנו. כיפתו של מנחם נפלה מראשו באחד הלילות, וכשהוא קם גילה כי כל האותיות ברחו מראשו. מנחם נאלץ לשוב לכיתה הראשונה בחיידר, להתיישב על כיסא קטן בהרבה ממידות ישבנו, ולהתחיל לשנן את האותיות יחד עם בני השלוש. קשה לתאר את עוצמת הסבל, עוגמת הנפש והמחיר הכלכלי והרגשי שנגבה ממנו בשל. גם מנחם נרתם למיגור התופעה, והוא כיום מרצה בגני ילדים, מדבר איתם בשפתם ומסביר להם מדוע עליהם להקפיד שהכיפה לא תרד מראשם אף לא לרגע. את קירות משרדו של מנחם מעטרים מכתבי תודה של ילדים מכל רחבי הארץ.
חרף מאמציהם של דבורה, מנחם ואנשים ונשים רבים אחרים, לא נרשמה בלימה משמעותית בהיקף התופעה, אלא להפך. המחקר נמשך.
הפיתוחים העדכניים ביותר:
במהלך עשרות שנות המחקר נערכו גם כמה ניסיונות להתמודד עם התופעה בדרכים אלה ואחרות. איגדנו עבורכם את היעילות שבהן:
שיר מנע
במצבים שבהם הכיפה הוסרה מהראש ויש חשש ודאי לדליפת אותיות, על הנוכחים בחדר לשיר את הפזמון הבא:
גוֹי, גוֹי, גוֹי,
מַשִי גוֹי,
האָסט אַן עַבֵירֶה,
גֵייט אַרוֹיס דִי תֹּורֶה
(בעברית: גוי, גוי, גוי, משי גוי [אין תרגום הולם למילה "משי" בהקשר זה] יש לך עבירה, התורה יוצאת).
ב-145% מהמקרים שבהם הפזמון הושר לא חלה דליפת אותיות. יותר מכך, הכיפה הושבה לראש תוך שניות אחדות ולא הוסרה ממנו עוד למשך יממה שלמה לפחות.
את ההסבר לפתרון המועיל הזה מספק חבר צוות בכיר בחטיבת המחקר של האוניברסיטה הקבלית, פרופ' ח.רטוטים. "מדובר למעשה במשוואה בעלת איברים מעוררי הרתעה, שילוב של המילה הקשה 'גוי' עם המילה מעוררת הצמרמורת 'עבירה' מייצר תדר שמשנה את האווירה באחת, קושר בין האדם לכיפתו ובכך נמנעת זליגת האותיות".
עמיתו של פרופ' ח.רטוטים, פרופ' ארימטוס ג.וזמאות, מבקש להדגיש כי מסתובבים בשוק נוסחאות בלתי מאומתות המתיימרות לחקות את השפעתו של השיר, אך בשום ניסוי לא שוחזרה רמת ההצלחה שהושגה בשירת הנוסח המקורי.
הפתרון האורגני
פתרון זה נמצא בהישג ידו של כל אחד. ממש בהישג ידו. בשעת הצורך יש להניח את היד על הראש המגולה, בדיוק באזור התושבת של הכיפה, ובכך לעצור את דליפת האותיות עד להשגת כיפה תקינה.
עצת גדולים
כנהוג וכידוע, אין לסמוך על חידושים ופיתוחים בכל נושא שהוא. ועל כן, בשעת הצורך ובמקרה חירום, יש לפנות לדוד היודע כול, או לאח הגדול.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
קריאה משפחתית
יעקב גולדברג
המלצות הקריאה של יענקי גולדברג
לפני כ-150 שנה הוכרז בפתיחה האייקונית של "אנה קארנינה" שכל משפחה אומללה בדרכה שלה, ומאז המציאות – או לפחות זו המשתקפת בעלילות הספרים – אכן ממחישה שהאומללות המשפחתית פנים רבות לה. אל מול גלגוליו והתפתחויותיו של מוסד המשפחה, שמקבל פנים חדשות מדור לדור, נדמה ששלל המורכבויות והאתגרים יכולים להיחשב כעוגן היציב והמחויב בכל משפחה ומשפחה כמעט, מורכבות שמכילה כמובן לא מעט אושר, כוח ומשמעות.
הנה 5 ספרים נבחרים מהשנים האחרונות, שמתעסקים ובוחשים במשפחתיות, בהשפעות שלה על חייו ועל בחירותיו של היחיד, ובכוחה הקיומי וההרסני כאחד על מי שאנחנו.
לחסל / מישל וולבק / 2022
פול, גיבור הרומן, הוא יועצו ואיש אמונו של שר האוצר הצרפתי ובנו של עובד בכיר לשעבר בשירות הביטחון. החיים שלו לא הולכים לשום מקום, הוא חי עם בת זוגו פרודנס בבית משותף אך בחדרים נפרדים, וכבר שנים שאין ביניהם שום קשר רגשי או גופני. התפרקות משפחתו היא הציר שמניע את העלילה, והיא כוללת את אביו החולה והמשותק, את ססיל, אחותו הדתייה, ואת אחיו אורוויל, שנשוי לעיתונאית בינונית שלא סובלת את פול.
על רקע מזימת טרור עולמית ובחירות לנשיאות צרפת, ולקראת יום הולדתו ה-50, פול עובר מסע חניכה וחיבור מחודש עם משפחתו המורחבת בכלל, ועם בת זוגו בפרט. פול, שמעיד על עצמו שהוא: "חש צורך שאינו יודע שובעה באהבה", משתדל להישאר אדיש לכול: "הוא עצמו תמיד הרגיש פחות או יותר פטור מן התשוקות השונות שמנה זה עתה, ושהפילוסופים מן העבר גינו כמעט פה אחד. תמיד תפס את העולם כמקום שהוא לא אמור להיות בו, אבל גם לא היה להוט לעוזבו, פשוט משום שלא הכיר מקום אחר" (עמ' 260). דווקא אותה אדישות מאפשרת לו להשביע, ולו במעט, את הצורך באהבה, ולשוב בפשטות לעצמו, לבת זוגו ולמשפחתו.
לקריאת פרק ראשון
זיכרונותיה של נערה מחונכת / סימון דה בבואר / 2011
הספר הראשון, מבין ארבעה כרכי אוטוביוגרפיה, שכתבה אחת ההוגות הפמיניסטיות הבולטות במאה הקודמת ובכלל, עוקב אחר זיכרונותיה החל מילדותה המוקדמת ועד תחילת שנות ה-20 לחייה, אז פגשה את ז'אן פול סארטר. הספר – שיכול לשמש מעין ספויילר לזוגיות המרדנית של שני אלו, שדחו את רעיון מוסד הנישואין לטובת מערכת יחסים פתוחה שהתבססה בעיקר על שותפות אינטלקטואלית ועל חברות עמוקה – מתאר את ראשית חייה של דה בבואר, שגדלה במשפחה בורגנית וקתולית, וכיצד הפכה לנערה סקרנית ומרדנית שהגיעה ללמוד פילוסופיה בסורבון.
התמסרותה לדת ניכרה כבר בגיל צעיר: "נמלאתי צדיקות; הקץ להתקפי הזעם ולקפריזות". וגם: "יראת השמיים המשותפת לנו קירבה אותי ואת אמא זו לזו... הפיכתי לילדה טובה הושלמה". וגם כעבור כמה שנים, כשזנחה את האמונה הדתית, היא עדיין טעונה ברגש דתי חזק: "אני רוצה לגעת באלוהים או להיהפך לאלוהים, הכרזתי". כילדה שגדלה לאם שסברה כי ייעודה של האישה הוא להתחתן בשידוך ראוי, ללדת ילדים רבים ולבקר באופן סדיר בכנסייה, היא מתענגת על ההתבגרות המרדנית שלה: "הברים ומועדוני הריקודים משכו אותי במידה רבה בזכות אופיים האסור. אמי לא הייתה מוכנה לדרוך בהם בעד שום הון שבעולם, אבי היה מזדעזע לראות אותי שם. מצאתי סיפוק גדול בידיעה שאני נמצאת לגמרי מחוץ לחוק". ותוהה, תהייה שתלווה אותה לאורך כל חייה: "איפה ניתן מקום, בחייהם הממושטרים של המבוגרים, לחייתיות הטבעית של החושים, של העונג?"
לקריאת פרק ראשון
אין מקום כזה / שפרה קורנפלד / 2022
ספרה השני של שפרה קורנפלד עוקב אחר עלילותיה של משפחת הרמן, ופורש, ללא רחמים, את התוצאה האומללה האפשרית של מעשים חסרי אחריות, במיוחד כאלו שאין מהם דרך חזרה, כמו הבאת ילדים לעולם. אידי ויהושע, הורים חרדים לשישה, מתגרשים ומחלקים ביניהם את הילדים. האב לוקח את הבנים, האם את הבנות. בשלב מסוים האם מחליטה להימלט עם שתי בנותיה הקטנות לאחותה בקנדה, והמרחק הגיאוגרפי משתלב עם הפערים האחרים שמתרחבים ומצטמצמים בין כל חלקי המשפחה.
קורנפלד, שגדלה בבית חרדי והעידה כי חלקים מהספר מבוססים על חייה האישיים, מתארת טרגדיה משפחתית מודרנית, שמסופרת מכמה זוויות ומערערת את ההיררכיה הברורה של יחסי הורים–ילדים. יש את יונה, האחות הבכורה שצריכה לדאוג לאחיותיה הקטנות ובין לבין מפתחת הפרעת אכילה ובורחת לניו יורק; פרי, התאום של יונה שמתגייס לצבא, ובראש כולם אידי, האם שמסחררת את כולם סביבה ונותרת חסרת יכולת לטפל בעצמה ובטח שלא בילדיה: "אחת-עשרה שנים צללתי בלי לעלות לאוויר. אחת-עשרה שנים של הריונות, הנקה, חיתולים ופליטות, ואפילו לא מחזור אחד שסיים את המסע מחוץ לגוף".
לקריאת פרק ראשון
הארגונאוטים / מגי נלסון / 2022
"איך להסביר, בתרבות שמקדשת הכרעה, שלפעמים הסיפור נשאר מבולגן?" (עמ' 66), כך תוהה הארי דודג', בן זוגה של המשוררת והסופרת מגי נלסון, שלא מזדהה לא כגבר ולא כאישה, בציטוט (אחד מיני רבים) בספרה של נלסון, הארגונאוטים. הספר, שיצא לאור לראשונה (2015), זכה למעמד של ספר מכונן בתרבות הקווירית של המאה ה-21, ומשלב תיאוריה ואוטוביוגרפיה, פרוזה ועיון ביצירה מתגלגלת, אבל ממש לא מבולגנת, כולל התנגדות והתנכרות לאידיאולוגיות היסודיות ביותר של החברה הסטרייטית. בין היתר, מוסכמת הבאת ילדים.
החלק האוטוביוגרפי של הספר מתמקד בעיקר במערכת היחסים המתפתחת בין נלסון להארי, תוך התייחסות מפורטת לחוויות הפיזיות של השניים, לרבות השינויים ההורמונליים שעובר הארי וההיריון של נלסון. הסיפור האישי נכנס ויוצא בינות לפסיפס פסקאות, ציטוטים ותיאוריות המשולבים בהרהורים חופשיים של נלסון על תשוקה וזהות, מיניות ומגדר ועוד ועוד. כן משפחה, לא משפחה – אליבא דנלסון, ה"אויב" הוא קיבעון יתר שעלול להוביל למצב הגנתי של קיפאון ולהתכחשות לכוחה של אמונה ולהשפעתה על היכולת להתמסר ולא להתחמק מהרצונות האותנטיים שלנו, שאומנם אינם חקוקים בסלע אך אל לנו להתעלם מהם ולהיוותר בשדה הפנטזיה, אל לנו לברוח ממה שטומן בחובו סיכוי לחיים ממשיים וממומשים.
קלרה והשמש / קאזואו אישיגורו / 2022
קלרה והשמש, הרומן השמיני של הסופר הבריטי זוכה פרס נובל קאזואו אישיגורו, מתרחש בארה"ב בעתיד לא מוגדר. המספרת, בגוף ראשון, היא קלרה, אישה מלאכותית שניזונה מהשמש וייעודה הוא לספק שירותי חברות מלאים למי שרוכש אותה. היא אומנם לא הגרסה המתקדמת ביותר בשוק, אבל ניחנה בכושר התבוננות מיוחד שמשתלב עם יכולות רגשיות מפותחות: "ככל שאני מתבוננת ורואה יותר, רגשות רבים יותר נעשים זמינים לי" (עמוד 97), היא מעידה על עצמה, וממשיכה למלא את תפקידה בחריצות.
דרך חלון החנות שבה מוצעת קלרה למכירה, היא לומדת על העולם שבחוץ, עד אשר רוכשת אותה ג'וסי בת ה-14, נערה חולנית שמזהה בקלרה משהו מיוחד. קלרה היא דמות "אנושית" באופן אפילו מעט משעמם. היא מתבוננת, סקרנית מאוד, מעט מוזרה וכמובן חברה מסורה. הבנאליות של דמותה מחדדת את השאלה העולה בהמשך העלילה – שעדיף שלא נפרטה כדי לא להרוס את חוויית הקריאה – הנוגעת בפחדים הגדולים ביותר וביחס שלנו לאהבות שמלוות את חיינו, על עוצמתן ושבריריותן. "אין שום דבר מיוחד כל כך בבת שלי", מצהיר אביה של ג'וסי, ועדיין, אפילו קלרה הרובוטית יודעת לומר שלא משנה כמה ננסה להתחכם, יש דברים שאין להם תחליף.
לקריאת פרק ראשון
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
שרה שנירר | מייסדת בית יעקב וממחוללות הפמיניזם האורתודוקסי
עקיבא גריןהמיתוס והפער
השעה שעת לילה מאוחרת. השקט הקסום ביער ירושלים מופר באחת. קבוצת בנות עשרה, מהטובות בסמינר, עליזות ושובבות, נכנסת אל היער. אחת הבנות מצוידת בגיטרה, חברתה בחליל צד. וכך, הרחק מעין כול, מתחילה המסיבה. הבנות לא מסתפקות בשירה ובזמרה, אלא יוצאות במחול. הריקודים הסוערים, מלאי שמחת הנעורים, נמשכים עד קרוב לעלות השחר. קיומו של האירוע הובא לידיעת ההנהלה הרוחנית של הסמינר, ואחת המורות הכבודות פנתה אל החוגגות ברוב כעס וחמה: “מה שרה שנירר הייתה אומרת על החרפה שאירעה? בשביל זה היא הקימה את בית יעקב? בשביל ריקודים והוללות? לאן עוד נגיע?" הממולחת שבחבורת התלמידות לחשה בקול: "אם שרה שנירר הייתה כאן, היא הייתה מצטרפת אלינו”. הארכיון מגלה שהתלמידה צדקה. על פי עדותה של נערה מהראשונות שהתחנכו ב"בית יעקב", חגיגות ט”ו באב – חג ריקודי העם המעורבים מימי המשנה – נערכו יחד עם שרה שנירר ביערות ליד סקאווה, הסמוכה לקראקוב. המסיבה כללה הליכה ביער לאור ירח ונאום של שרה שנירר ושל אחת התלמידות־מדריכות. הנואמת טענה בפאתוס ש”חג ט”ו באב שייך לנו, הנשים”. לאחר מכן פצחו הבנות בשירה ובריקודים. עוד על אירוע יוצא דופן זה ראו ברשומתה של נעמי זיידמן, "התחייה הפמיניסטית של ט"ו באב", באתר "הספרנים" – בלוג הספרייה הלאומית.מי את, שרה שנירר?
הקאנון החרדי צנזר חלקים מהותיים ורבים מחייה ומפועלה של שרה שנירר, יומניה המפורסמים נערכו באופן מגמתי. מהיומנים המקוריים עולה דמות שונה מזו שמנסים להציג בבתי הספר החרדיים. את מה שלא מספר היומן השלימה לי תלמידה אחת אדיבה, בריאיון שערכתי עימה לפני שנים מספר. פניה הטובות ואדיבותה של אותה תלמידה חביבה ונעימת סבר לא ימושו מזיכרוני. מלבד הריאיון איתה וכתבתה של סוכצ'בסקי־בקון במקור ראשון, שנעזרתי בה רבות בכתיבת מאמר זה, הסתמכתי גם על ספרה המיוחד של פרופסור נעמי זיידמן, שהיא בוגרת "בית יעקב" בעצמה: שרה שנירר ותנועת בית יעקב, מהפכה בשם המסורת. צירוף הדברים מעלה את התמונה הבאה: שרה נולדה בקראקוב למשפחה חסידית ענייה, אשר מנתה עשרה ילדים. בשל העוני העצום נאלצה שרה לעזוב את בית הספר ולעזור בכלכלת הבית, אך התחננה להוריה שייתנו לה להשלים את בית הספר היסודי. הוריה הסכימו. את השכלתה הגבוהה נאלצה שרה לרכוש באופן אוטודידקטי. שלטונות פולין הרשו לבני המעמד הנמוך להשתתף בהרצאות בתור שומעים חופשיים, והנערה הסקרנית ניצלה את זה היטב. היא הקפידה להשתתף במסלולי ההרצאות האלו על תרבות גרמנית, על שירה ומחזות. רעיונות על מעמד האישה החלו לעלות בפולין הנחשלת, ושרה ינקה רעיונות אלו מפי מוריה הנוכריים. כבר באותם הימים התבשלו בה דעותיה הפמיניסטיות. בהיותה בת 20 כתבה ביומנה: “האידיאל שלי, אי־שם במעמקי נשמתי, הוא רק לעבוד למען אחיותיי! […] לו הייתי יכולה לשכנע אותן יום אחד מה המשמעות של להיות אישה יהודייה אמיתית, לא רק למען האימהות שלהן או מפחד מאבותיהן, אלא רק מתוך אהבה גדולה לבורא עצמו […] לו הייתי יכולה לחיות עד שאיהנה לראות את תורתי נכנסת לבתים של אותן נערות יהודיות […] האם אני יוצאת מדעתי? […] איך אנשים היו צוחקים עלי, איך הם ידברו עלי!? איזו ילדה חסידית מטופשת!" בהיותה נערה רווקה, חופשייה מעול בית ונישואין, השקיעה שרה זמן רב בלמידה ובביקורים בתיאטרון הפולני. התרבות הפולנית הייתה ספוגה בעורקיה. שיריו של אדם מיצקביץ’ ויוליוס סלובצקי היו שגורים על לשונה. הוריה של שרה התקשו למצוא לה שידוך, בשל מראהּ הלא-חינני. היא נולדה עם שפה שסועה והרופא תפר את שולי השפה בגסות, דבר שכיער את פניה. בהתקרבה לגיל 30 (!) השיאו אותה הוריה לבחור חסידי בינוני בשכלו. הנישואין לא עלו יפה, שרה לא הייתה מוכנה להסכים עם תפיסת הנישואין הפטריארכלית שעל פיה מקומה של האישה – ולא משנה כמה היא חכמה ומוכשרת – הוא בין התנור לכיריים, כולל כיבוס בגדי הבעל וטיפול בעדת ילדים. היא דרשה וקיבלה גט מבעלה. חזון מאוד לא נפוץ באותה תקופה ובאותה קהילה. מאז דבק בשרה כינוי הגנאי המשפיל “די גיגעטע” – הגרושה. בימים ההם היה כינוי זה אות קין נצחי על מצח האישה.מצב החינוך וההתייחסות הרבנית לכך
בתקופת עלומיה של שרה מצב היהדות היה בכי רע. פריקת העול ההמונית לא פסחה גם על בתיהם של הרבנים הגדולים ביותר. די אם נציין את ילדיו של רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב – ה”שם משמואל" שהפנו עורף ליהדות בבוז,[1] או שנקרא את זיכרונותיה של איטה קאליש־קמינר, בתו של האדמו”ר מוורקא־אוטבוצק, שכתבה על חבריה הרבים וחוג ידידיה שכלל בתוכו את מיטב בניה של היהדות הנאמנה.[2] הרבנים אומנם היו עסוקים בסכסוכי חצרות, במריבות שוחטים ובמאבקי שליטה, אך היו גם ניסיונות להציל את בני הנוער, בין השאר באמצעות הקמת ישיבות בליטא, בפולין ובהונגריה. שונה היה המצב בקרב הנערות; התפיסה המסורתית גרסה ש"מוטב יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים". תוצאות התפיסה הזו היו אסון קולוסאלי. שיעור המרות הדת והחילון נסק באופן תלול. כשהייתה שנירר בווינה, היא נחשפה לרעיונותיו המהפכנים של הרב שמשון הירש, מרבני הנאו־אורתודוקסיה המפורסמים. הרב הירש העביר את נקודת הכובד מעיסוק מופרז בתלמוד ופלפוליו לעיסוק בעקרונות היהדות, לימוד תנ"ך ומדעים ומתן שוויון לנשים. בבית הכנסת שייסד בפרנקפורט היו 550 מקומות לגברים, ו־350 מקומות לנשים. רעיונותיו של הירש וחדשנותם מצאו חן בעיני האישה המשכילה והמהפכנית. בפיקחותה הבינה היטב כי שיטת החינוך הישנה לא תחזיק מעמד מול גלי החילון, אך ידעה שבלי הסכמה רבנית לא תוכל לפעול כלל. לשם כך השתמשה שנירר בברכה שנאמרה לה על ידי רבי יששכר דוב מבעלז, כהסכמה לפעילותה. היא קיבלה גם הסכמה שבשתיקה מהאדמו"ר מגור, ועידוד גלוי מהחפץ חיים. חשוב לציין שחסידי בעלז השמרניים לא הסכימו עם רעיונותיה, וגם אחר כך, כשנפתחה בבעלז רשת בתי חינוך לבנות, שמה היה "בית מלכה", ולא "בית יעקב". מלבד רבנים אלו, רוב רבני הונגריה לחמו ביוזמה בכל הכוח. ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש כינה את הרשת "בית עשו" – בהיפוך מכוון לשמה של הרשת, "בית יעקב". במקומות רבים ספגה שרה זריקות אבנים. אבנים אלו לא נזרקו על ידי הבונדיסטים, אלא על ידי יהודים קנאים וחמי מזג. באחת מעיירות הונגריה לחם רב העיר נגד הכנסת רשת "בית יעקב" לקהילתו. לאחר שנתיים הוא נכנע, אלא שמחיר התנגדותו הראשונית היה כבד. כ־70 נערות מבנות העיירה פרקו עול. הצלחתה של שרה בהקמת מוסד הלימודים לבנות עוררה את מפלגת "אגודת ישראל". עד אותה תקופה לא הייתה במפלגה כל מודעות לצורכי הנשים. לצורך המחשה, אציין דוגמה מובהקת לכך. באמצע שנות ה־30 קיבלה מפלגת אגודת ישראל כרטיסי עלייה לארץ (סרטיפיקטים) מאת הסוכנות היהודית. על פי הנחיותיו של האדמו"ר מגור, הסרטיפיקטים ניתנו לגברים בלבד. בנות "בית יעקב", שכבר הפכו לקבוצת בנות פעילה, לא הסכימו לגזרה זו. הן השוו את מאבקן למאבק ההרואי של בנות צלפחד, שרצו נחלה בארץ ישראל ולא חששו להתעמת עם משה רבינו. כך אף הן, נחושות בדעתן ולא מוכנות להיות כנועות לתכתיבי הממסד הרבני המפלה ביודעין בין גברים לנשים. כדי שלא ייוותר רושם שתנועה מבורכת זו מנוהלת על ידי אישה בלבד, פעלו עסקני אגודת ישראל וחיתנו את שרה בשנית, עם יצחק לנדא. נישואין אלו התקיימו על הנייר בלבד. בפועל, הפעילות התנהלה מביתה של שרה כמו לפני נישואיה. בנות היו ישנות עימה בחדרה. אחותה הייתה דואגת לארוחותיה. גם במודעות הפטירה שיצאו אחר מותה הטראגי בקיצור ימים, נכתב רק שם המשפחה "שענירער" ולא הוזכר השם "לנדא" אף לא ברמז. אחרי מלחמת העולם השנייה, שמחקה כמעט את כל יהדות אירופה, פעלו בוגרות "בית יעקב" להקים בתי ספר לבנות. אולם כחלק מכתיבת ההיסטוריה ושכתובה על ידי הממסד החרדי, גם דמותה של שרה שנירר הפכה לאייקון המסמל חינוך לצניעות, לשמרנות ולהסתגרות מפני העולם החיצון, על אף שכאמור אין כל קשר בין דמות אייקונית זו למציאות.[1] להרחבה על כך ראו: י"י טרונק, פוילן: זכרונות און בילדער, חלק ז, ניו יורק: אונזער צייט, 1953, עמ' 201–217. להרחבה על דמויות של יוצאים ויוצאות נוספים ממשפחות מיוחסות בתקופה ההיא, ראו: דוד אסף, נאחז בסבך, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו, עמ' 331, הערה 54. [2] איטה סיפרה את סיפור חייה בספרה אתמולי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
הקפוסטה | מתכון מסע
מריה אסטריכר
(מאכל יהודי הונגרי מסורתי שנוהגים לאכול בפורים והוא מורכב מעלי כרוב ממולאים באורז ובשר ברוטב עגבניות)
או: אגדה משפחתית אורבנית
פורים 2005, אני נאבקת שלא להיחנק מצחוק. לופתת את הבטן מתחת לשולחן ומוחה דמעות של צחוק חנוק בלתי נשלט.
אני מביטה סביבי ורואה שכולם באותה הפוזיציה. עיניים מבריקות מדמעות של צחוק וחרחורים קלים עד כבדים.
אומנם הסיבה שלשמה התכנסנו כאן היא ארוחת פורים, שהיא אירוע בהחלט מצחיק, חגיגי ומוצלח למדי, אבל הצחוק ההיסטרי מגיע מסצנה ספציפית מאוד שבה שולמית האחות הקטנה נוגסת לתומה בקפוסטה שמנמנה מעשה ידי אימא, ומגלה לחרדתה את הסוד האפל מכול, שכולנו כבר גילינו בשלבים שונים בחיינו – שהקפוסטה האגדית של אימא, התבשיל הכי מושקע שלה שכל כך אהבנו לטרוף כילדים, עשוי, ובכן, משאריות של אורז מהשנה האחרונה שאימא פשוט זרקה למקפיא בתוך שקיות סנדוויץ' שמנוניות. הכרוב גם הוא נאגר שם במקפיא הענק, שאריות של כרוב מהמרק, כרובים שלמים במצב ביניים שנקנו במבצע באוגוסט והוקפאו למען סעודת הפורים וכמובן סופים של רסק עגבניות בקופסאות שימורים שנשלחו למקפיא כמות שהן, פתוחות ומטונפות.
שולמית מביטה בזעזוע בקפוסטה, משתעלת קלות, מקללת אותנו נמרצות תוך כדי צחוק מתגלגל וחסר שליטה – הדרך האסטרייכרית הנכונה להתמודד עם המציאות – ובאלגנטיות מקצועית מזיזה את הצלחת מעט הצידה ומכסה אותה במפית פרחונית כדי שאימא לא תיעלב.
אנחנו, הגדולים, עלינו על הסוד האפל כשראינו את אימא בסוף כל ארוחה שכללה אורז, אוספת את השאריות מהצלחות בתנועה מכנית לתוך שקית סנדוויץ' וזורקת למקפיא. וכל אחד מאיתנו בתורו עבר את השלב שבו הוא גדול מספיק כדי להבין מאיפה הגיעו המצרכים לקפוסטה החגיגית. כל אחד מאיתנו ביצע פתיחה מזועזעת של המקפיא במחסן ונשא הספד קטן למאכל שלא נהיה מסוגלים יותר לאכול בחיים.
שולמית הקטנה, לעומת זאת, שמעולם לא פתחה את המקפיא, כי היא הקטנה של אימא ומוז'ינקלה אמיתית שלא הכינה לעצמה מעולם סנדוויץ' או ארוחת צוהריים, קיבלה את המידע המפורט לתוך האוזן ממנחם ושמיל בשעה שנגסה בתאווה מהמאכל האהוב עליה.
אימא, כמו אימא, לא הבחינה בכל הדרמה הזאת ורק חייכה חיוך מלא נחת יהודית למראה יוצאי חלציה יושבים לסעודת הפורים ופיהם מלא צחוק.
השנים עברו, ואימא שמה לב מתישהו שאף אחד לא אוכל מהקפוסטה המפורסמת והפסיקה להכין אותה.
כולנו נשמנו לרווחה, ואימא המתוקה רק נאנחת בהקלה בכל סעודת פורים ומפטירה מתחת לאף שאיזה כיף שהיא כבר לא צריכה להכין את הקפוסטה הזאת, שגם ככה דרשה ממנה מאמץ קולינרי עילאי, ושהיא מבחינתה לאכול חלה עם טחינה בפורים, רק שאנחנו היינו כל כך להוטים לקפוסטה אז היא עשתה את המאמץ. אבל ברוך השם איבדנו עניין ועול אחד ירד לה מהגב.
חסדי ה' כי לא תמו. כי לא כלו רחמיו.
וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.
***
אין מתכון לקפוסטה, כי אין מצב שאני נוגעת בקודש הקודשים הזה.
אבל קבלו מתכון חגיגי ומשמח לבורקס בשר:
מצרכים:
חבילה של בצק עלים מופשר
למילוי:
חצי קילו בשר טחון
בצל אחד גדול קצוץ
2 שיני שום כתושות
כ-6 משמשים מיובשים קצוצים
חופן צנוברים קלויים
3 כפות שמן זית
כף סילאן
מלח ופלפל
פטרוזיליה קצוצה
והסוד שלי לטעם מיוחד: חופן של עלי זעתר טריים קצוצים.
אופן ההכנה:
מחממים את התנור ל-180 מעלות.
במחבת בינונית מחממים את שמן הזית ומטגנים את הבצל והשום עד להזהבה.
מוסיפים את הבשר לטיגון קצרצר וחלקי, כדי שהעסיסיות שלו תישמר במהלך האפייה.
מכבים את האש ומעבירים את תערובת הבשר לקערה. מוסיפים את שאר הרכיבים ומתקנים תיבול.
פותחים את בצק העלים למלבן בגודל הרצוי ומניחים לאורכו בשליש התחתון תלולית יפה של המילוי. מגלגלים בזהירות עד לקבלת נחש בצק ממולא, ומגלגלים אותו לשבלול.
מעבירים בזהירות לתבנית מרופדת בנייר אפייה, מושחים בחלמון ביצה ומפזרים שומשום לרוב.
שולחים לתנור לחצי שעה בערך, או עד שהשבלול זהוב, פריך ומגרה, ומתקשרים לאימא להגיד אה פרעיילכן פורים 3>
בתיאבון!
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
אותנטיות – זה כל הסיפור
רייצ'ל שץ
הסרט אושפיזין, או כמו שבאמת צריך להגות את שמו "האושפיזין", הפך להיות סרט שהבורגנות החילונית מוציאה פעם בשנה מהמדף מעל הטלוויזיה, מנערת את הקופסה מהאבק וחוגגת את חג הסוכות. מעין ברכת כוהנים שנתית.
בלי שום קשר לאלוהים, כמובן.
יש מעט סרטים ישראליים שהצליחו להתרומם ולהיכנס לקאנון התרבותי המקומי והפכו לקלאסיקות. כאלה שנדמה שיש להם משבצת שידור קבועה בגלגל השנה והחיים שלנו כחברה. כמו אבי נשר עם "הלהקה", שמי זרחין עם "הכוכבים של שלומי", אורי סיוון וארי פולמן עם "קלרה הקדושה", ניר ברגמן עם "כנפיים שבורות", הגשש החיוור עם "גבעת חלפון אינה עונה" ועוד.
הקולנוע בארץ עדיין צעיר, בכל ביס תרבות נדחפות קצת שאריות חול וגמלים, ואומנות צריכה זמן כדי להתהוות. אולי, כמו במקרים רבים, זה עניין של כסף. בכל שנה קרן הקולנוע הישראלית (שעל התקציב שלה בעיקר מתבססת התעשייה) מתקצבת שישה- שבעה יוצרים בלבד ב-כשלושה מיליון שקל לסרט באורך מלא. זה נשמע הרבה, אבל קולנוע הוא תחום יקר מאוד. לשם השוואה, האוונג'רס האחרון תוקצב בכ-220 מיליון דולר.
אז אנחנו לא הוליווד, זה ברור, לא בשנים, לא בתקציב וגם לא בקצב. אבל התעשייה בארץ הולכת ומתפתחת, ויצירות ישראליות מגיעות לענקית הסטרימינג "נטפליקס". בסדרה "שטיסל", לדוגמה, ניתן לצפות כעת במאה תשעים מדינות מסביב לעולם. גם בתחום הקולנוע סרטים ישראליים מתחילים לתפוס מקום ונוכחות. לא מזמן במאי ישראלי זכה בפרס "דוב הזהב" בברלין, ולאחר מכן בפרס "חבר השופטים" בפסטיבל קאן בצרפת.
אז איך בכל זאת קולנוע צעיר ולא מתוקצב מצליח?
ובכן, קולנוע הוא מדיום נרטיבי שאוהב נקודות מבט, והוא תמיד ינסה לחדש את עצמו ולמצוא נקודות מבט ספציפיות שלא ראינו. זו הדרך שלו להתפתח, למצוא עוד סיפורים ועוד גוונים אנושיים שיצטרפו לסיפור הגדול של האנושות.
אם אבקש מעשרה אנשים לספר לי על השפן הקטן ששכח לסגור את הדלת, כל אחד יספר סיפור אחר. אחד יתמקד בסבל של השפן, השני ינסה ללמד את הקורא מוסר השכל, והשלישי יחליט שהסיפור בכלל צריך להיות מסופר דרך עיניו של החיידק.
אחד השינויים הכי גדולים שעברתי בתהליך היציאה, ושלאט לאט קרה גם ליוצאים נוספים סביבי, הוא התפתחות של נקודת מבט ספציפית ואישית על החיים. ההבנה שהקונפליקטים שלי שונים, שהדרך שבה אני חווה אהבה, שמחה וכעס היא שלי, שלכל אחד גבולות מוסריים שונים (מה שבעיניי ראוי, ייתפס בעיני האחר כבעייתי), שנקודת המבט שלי על החיים היא אינדיבידואלית ולא שייכת לחברה, וככל שהיא אינדיבידואלית יותר, היא שייכת לי יותר.
יש שיאמרו שזה בעצם כל הסיפור של יציאה מהחברה החרדית. הייתה לנו נקודת מבט פנימית אחרת מהחברה שבתוכה גדלנו. וההתנגשות הזו דחפה אותנו החוצה, לעולם שבו יש יותר מרחב לבחור את הנרטיב ולספר אותו כמו שאנחנו רוצים.
מה מיוחד בסרט "האושפיזין" שהצליח להעלות אותו מעל השאר?
כששולי רנד כתב את הסרט "האושפיזין" ואז שיחק בו (וגם זכה עליו בפרס אופיר) השנה הייתה 2004. ז'אנר "סרטי הדוסים" כמעט שלא היה קיים (הסדרה "החצר" שודרה ב-2003, ודוד וולך יצא עם הסרט "חופשת קיץ" רק ב-2007). העולם החרדי היה עדיין גטו ואף אחד לא הציץ מעל החומות, לא באמת. היו במאים חילוניים שניסו להציג את החברה החרדית על המסך, אבל נקודת המבט שלהם הייתה חיצונית והדמויות יצאו שטוחות, הן היו פלקט של אנשים דתיים שנראים ומתנהגים בצורה מסוימת, אבל לא אנשים חיים. לעומתם, נקודת המבט של שולי רנד הסעירה את הקהל הישראלי והפכה את הכול לחי ואמיתי. הסרט גם מביא איתו תמות דתיות שלא נראו קודם על המסך הישראלי.
גם בשוק השחור הדוסי, "האושפיזין" היה בין הדיסקים הנצרבים ביותר בהיסטוריה, כולנו רצינו לראות מי האיש שהעז לעשות עלינו סרט והאם הצליח להציג את העולם החרדי כפי שהוא, לפחות כפי שאנחנו רואים אותו.
אבל הסרט "האושפיזין" לא הצליח להביא רק נקודת מבט חדשה לזמנו בקולנוע הישראלי, הוא הביא גם נקודת מבט שעד היום נשקפת מעיניים ספציפיות מאוד, עיניים של חוזר בתשובה.
חוזרים בתשובה ייחשבו לנצח "האחר", "השונה", בתוך הקהילה החרדית. הם אף פעם לא יהיו באמת חרדים, גם אם הם מאוד מנסים להיות כאלה. החברה מסרבת לראות בהם חלק, והיא כנראה צודקת, הם עדיין נושאים בתוכם חלקים מהחילוניות ולא מוכנים לוותר עליה. כמו, למשל, על הצורך שלהם ליצור, או על נקודת המבט האינדיבידואלית שמסכנת את החברה החרדית כפי שהיא בנויה היום. שולי רנד ערני מאוד בתוך הסרט כלפי המקום שהחברה החרדית מקצה לו והוא מתבונן בו בכאב אבל גם בהבנה.
ניתן לראות זאת בסצנה שבה שולי קונה את האתרוג הכי מהודר, הכי יפה, כדי להרגיש שייך, כדי להיות משהו שהחברה החרדית אף פעם לא תיתן לו להיות.
המציאות מייד מנכיחה לו עד כמה הוא לא חלק, כאשר שני חברים מהעבר באים לבקר אותו ומזכירים לו שהוא אחר, שהעבר תמיד יהיה חלק ממנו גם אם אלו חלקים בעצמו שקשה לו להתמודד איתם.
בסצנת הסיום של הסרט הגיבור עומד באמצע בית הכנסת, הוא הרגע מל את הבן הראשון שלו וכולם רוקדים סביבו. הוא מוקף בקהילה החרדית, ואז מצטרף אליו גם העבר שכה פחד להתמודד איתו. העבר מיוצג על ידי החברים מפעם שחובשים כיפות ומצטרפים למעגל הרוקדים. הגיבור, שעד כה ניסה להסתיר את חבריו, מצליח לקבל אותם ואת עברו.
או כמו שכתבה המשוררת זלדה:
"הֶעָבָר אֵינֶנּוּ תַּכְשִׁיט
חָתוּם בְּתוֹךְ קֻפְסָה שֶׁל בְּדֹלַח
גַּם אֵינֶנּוּ
נָחָשׁ בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת שֶׁל כֹּהַל –
הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ
בְּתוֹךְ הַהֹוֶה
וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר
נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר –
כַּאֲשֶׁר הֶעָבָר מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה
זוֹ הֲרָמַת הַחַיִּים כֻּלָּם..."
זהו סוף שמח, של תקווה, של קבלה, והוא סוגר את התמה של זרות בנימה אופטימית.
אבל אולי דווקא בגלל נקודת המבט המיוחדת של היוצר הייתי מצפה לסוף פתוח יותר, כזה שבו הוא עדיין האחר, ולא האתרוג ולא ההתמודדות עם העבר יהפכו אותו באמת לחלק, כי יש משהו יפה בלהיות "השונה" ו"האחר" בתוך חברה, להיות בעל התשובה, לחיות בתוך חברה מסוימת, להבין אותה אבל בו-זמנית גם לא להיות שייך עד הסוף. יש משהו יפה בלשמור על היכולת שלך להיות אינדיבידואל, על הדרך שבה אתה רואה את המציאות, ועל הדרך שבה אתה מספר סיפור.
אולי ההשלמה הזו עם הזרות יכלה להיות סוף ריאליסטי ושמח יותר.
כשנציגי נטפליקס הגיעו לאחרונה לארץ לפתוח חממה לתסריטאים מקומיים, ישבתי בקהל בסשן של Q&A, המיקרופון עבר מאחד לאחד וכולם שאלו שאלות, כולם רצו להבין, מה נטפליקס מחפשת, כל אחד רצה להבין איך לכתוב את הסדרה שנטפליקס תקנה. לאחר מספר שאלות דומות מהקהל, קמה אחת הבכירות ואמרה: "אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, אתם תאמרו לנו. כל מה שאנחנו מחפשים הוא אותנטיות, אותנטיות של נקודת מבט. ספרו לנו את הסיפור שלכם".
ולמי שהדיסק הצרוב של אושפיזין עוד לא הגיע אליו, הנה קישור לטריילר: https://www.youtube.com/watch?v=zVfXipr3WuE
העגלה מלאה בילדים (ברוך-השם!)
מני פלד
החזון איש: הילודה החרדית מבטיחה את הניצחון שלנו
פרופ' בן דוד: בשנת 2065 מחצית מהילדים בישראל יהיו חרדים
המצווה הראשונה בתורה היא מצוות "פרו ורבו". וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ.[1] נחלקו חכמים בפירושה של המצווה, האם היא כוללת חובה ללדת שני זכרים או בן ובת? מעבר למצווה הבסיסית של הולדת שני ילדים, ישנה מצווה נוספת של הרחבת המשפחה. מצווה זו מקורה בפסוק: בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ, כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר, הֲזֶה אוֹ זֶה, וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים.[2] וכדברי הרמב"ם: אף על פי שקיים אדם מצוות פריה ורביה (בבן ובת), הרי הוא מצוּוֶה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כוח, ש'כל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם'".[3] האם פרשנות המצווה מחייבת הגדלה של המשפחה ללא גבול? אין לדעת. הדברים לא נדונו בפירוש בדבריהם של פרשני ההלכה. שאלת הגודל הרצוי של המשפחה, להשקפתם של פרשני התורה, נותרה תאורטית במשך מאות ואלפי שנים. בעבר, השיעור הגבוה של תמותת תינוקות הביא לכך שמשפחות שבהן יותר משלושה ילדים שהגיעו לבגרות היו נדירות. בעת המודרנית, עם התפתחות הרפואה והקטנה דרמטית של תמותת תינוקות, הפכה השאלה למעשית. הספרות הרבנית ממעטת לעסוק בסוגיה הרגישה, והיא נותרה שיח המתנהל בעיקר בין כותלי בית המדרש. הרב אליעזר מלמד, רב מהמגזר הדתי-לאומי, כתב בספרו כי ארבעה או חמישה ילדים למשפחה מספיקים לו, לאדם הדתי, לעמוד ברף שהציבה לו התורה. לא בטוח שהמספר הזה מקובל על הרבנים החרדים בבני ברק או במודיעין עילית. אם לשפוט לפי גודלן של המשפחות בערים אלו, נדמה כי התשובה היא שלילית. מסתבר כי למרות מה שנדמה לנו, חרדים וריבוי ילודה לא תמיד צעדו שלובי זרוע. היו ימים שבהם החרדים והלא חרדים במדינת ישראל חלקו משפחות בסדר גודל דומה. השינוי התרחש בהמשך הדרך. כמו חברת הלומדים ותהליכים אחרים, הוא הפך לחלק בלתי נפרד מהחברה החרדית, עד כי נדמה שהוא היה כאן מאז ומעולם.
בשנת 1988 טען חוקר החברה החרדית פרופ' מנחם פרידמן במאמרו "האישה החרדית", [4] כי יציאתה של האישה החרדית לשוק התעסוקה, תהפוך אותה לסוכנות שינוי של החברה החרדית. נדמה כי תחזיתו של פרידמן לא התממשה, חרף הזינוק במספר הנשים החרדיות המשתלבות בשוק התעסוקה, עד כדי כך ששיעורן דומה לשיעור הנשים המועסקות במגזר הכללי. יציאת הנשים לשוק התעסוקה לא חוללה את השינוי שעליו דיבר פרופ' פרידמן, אבל כפי שנראה, גם לא השפיעה על שיעורי הילודה במגזר, שנותרו גבוהים, והם בין הגורמים שמציבים את ישראל במקום הראשון במדינותoecd בשיעור הילודה למשפחה.
לפי ציטוט שיוחס ליאסר ערפאת, הרחם הפלסטינית היא כלי במלחמה נגד ישראל. כלי שיביא לכליה של מדינת ישראל בגלל רוב ערבי מובהק שייווצר בין הים לירדן. בשנת 2006, בתגובה לדברים של אביגדור ליברמן נגד ערביי ישראל, אמר ח"כ עבאס זכור, כי הרחם של האם הערבייה תנצח את ליברמן בכך שתכפיל תוך עשרים שנה את האוכלוסייה הערבית בישראל.[5] "אני אומר שאם אדון ליברמן רואה במיליון וחצי ערבים שחיים במדינת ישראל איום אסטרטגי, אז אני מבטיח לו שבעוד 20 שנה, ב-2026, יהיו שלושה מיליון ערבים", אמר והוסיף, "אני מודה לליברמן על כך שבמה שהוא מכנה 'איום אסטרטגי', הוא מעורר מחדש את המפעל האסטרטגי של הגברת הילודה. לכן, אני קורא לכל האזרחים הערבים להפעיל מחדש את המפעל הזה, ולהתחיל ללדת יותר ילדים". לדבריו, עידוד הילודה הוא חובה כדי ש"נשמור על עצמנו ועל קיומנו. אני מאמין שאנחנו מיעוט, ואומרים שזו מדינה יהודית. התקווה שלי היא שבסופו של דבר נהיה חצי-חצי, ותהיה מדינה מעורבת. אני גם קורא לכל משפחה ללדת לפחות 10 ילדים, לפני שליברמן יאסור עלינו להוליד יותר מילד אחד". ערפאת וזכור טעו. הילודה במגזר הערבי צנחה לשפל. חלק מהירידה קשורה לקיצוץ בקצבאות הילדים, קיצוץ חד שנכנס לתוקף בשנת 2003, ביוזמת שר האוצר דאז בנימין נתניהו.
התחזית של החזון איש: "הילודה החרדית מבטיחה את הניצחון שלנו"
אך ישנו מגזר אחר שלגביו התחזיות, או לפחות כאלו שנטען שניתנו, התבררו כמדויקות עד לנקודת הזמן הנוכחית של שנת 2023. בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל עמד שיעורם של החרדים באוכלוסייה על 3.3% לערך.
באותן שנים החרדים היו מיעוט זעיר בתוך רוב מוחלט של חילוניים. מספרם הנמוך של החרדים גרם לבן גוריון להאמין שתוך זמן קצר הגרסה החרדית של היהדות תתנוון ותתכווץ ותעבור מהעולם.[6] התפיסה הפסימית לגבי עתידה של החברה החרדית לא הייתה נחלתו של בן גוריון בלבד. גם נציגים מובהקים של החברה החרדית לא ראו לה עתיד בארץ. בשנת 1951 נבחר שלמה לורנץ לכהן כח"כ מטעם "אגודת ישראל". עוד קודם לכן היה מעורב בפעילות ציבורית רחבה והיה מקורב לגדולי הדור ההוא, הרב מבריסק והחזון איש. בשנות חייו האחרונות פרסם אוטוביוגרפיה בשם "במחציתם". בספר הוא משחזר שיחה שהייתה לו עם החזון איש בראשית ימי המדינה.
לורנץ: "הרי החילונים הם רוב מוחלט בכל מקום, ואנו איננו אלא מיעוט בלתי מורגש. מה עתידה של היהדות החרדית כאן בארץ?"
החזון איש: "המערכה בין החרדים והחילונים לא תוכרע בממשלה ובכנסת, כי אם במשפחות שלנו. הם גוזרים כרת על עצמם בכך שאינם מעוניינים בילדים. אם רק נצליח לחנך את ילדינו בדרכנו הניצחון אתנו".
לורנץ, שלא הכיר את המושג "גידול אקספוננציאלי", נדרש למשל מפי הרב, כדי להבין את המשמעות של הגידול המספרי של המשפחה החרדית לעומת המשפחה החילונית.
"הוא הזכיר לי את הסיפור הידוע על אותו חכם שביקש מהמלך שיביא לו בשכרו גרעיני חיטה, אשר יוכפלו לפי משבצות לוח 'השחמט'", מתאר לורנץ בספרו. "כאשר במשבצת הראשונה יניח המלך שני גרעינים, ואחר כך, בכל משבצת נוספת יניח המלך כמות גרעינים במספר הכופל את כמות הגרעינים שבמשבצת הקודמת. המלך, שתחילה התפלא על הבקשה הצנועה והמוזרה, הבין לבסוף שבכל מדינות מלכותו אין את כמות הגרעינים הדרושה לכך".
כך המחיש החזון איש את החזון שלו בעניין גידול האוכלוסייה החרדית בישראל. "אצלנו הממוצע בכל משפחה הוא 8 ילדים, שהם 4 זוגות. לכל אחד מהילדים 8 ילדים. ולכן בדור השני יהיו 16 זוגות, בדור השלישי 64 זוגות, בדור הרביעי 256 זוגות, בדור החמישי 1,024 זוגות, בדור השישי 4,096 זוגות, בדור השביעי 32,768 ילדים שהם 16,384... בו בזמן שאצלם יש כעת שניים. בדור השני נשארים רק שניים, ואף בדור השלישי הרביעי והחמישי – הם רק שניים... לנו רק נותר לדאוג שבנינו ובנותינו אכן ילכו בדרך התורה".
ובכך מסיים לורנץ: "ואכן חכם עדיף מנביא. מרן צפה את השינוי שעתיד להתרחש", וכאן הוא מביא בפני הקוראים את הנתונים על הגידול בחינוך החרדי בין השנים 1960-2005. על פי הנתונים, החינוך החרדי בשנת 1960 היה רק 6.6% ממערכת החינוך. בשנת 2005 חלקו עמד כבר על 25%. נתון המשקף לדבריו עלייה של 278% בחינוך החרדי. בעוד החינוך הממלכתי והממלכתי דתי חוו ירידה של 18.5% ו-28% בממוצע כל אחד.
בוויכוח בין בן גוריון לחזון איש זה האחרון צדק לפחות בשאלה העגלה של מי מלאה יותר. העגלה החרדית, כאמור, מלאה יותר בילדים ויש לכך השפעות דרמטיות על הגידול החרדי בארץ ועל עתידה של מדינת ישראל.
עד כאן – סיפור יפה. אולם הנתונים שנביא משרטטים תמונה שונה לחלוטין. המשפחות החרדיות התחילו לגדול בכמויות שאנו רואים היום רק בשנת 1977, כאשר לורנץ וחבריו נכנסו לקואליציה של בגין והתקציבים למגזר החרדי החלו לזרום.
במחקר שפרסמו ד"ר יורם מישר וד"ר צ'ארלס מנסקי בשנת 2000,[7] הם גילו כי שיעור הילודה בקרב משפחות חרדיות ממוצא אשכנזי עד שנת 1955, לא עלה על שלושה ילדים בממוצע.
החוקרים כותבים כי הממצאים המפתיעים מנפצים כמה מיתוסים על ילודה במגזר החרדי: "מקובל לחשוב שבקרב החרדים המקיימים את מצוות 'פרו ורבו' ולא משתמשים באמצעים להגבלת הילודה שיעור הילודה היה גבוה מאוד תמיד. הנתונים שבידינו מורים שבניגוד לתפיסה מקובלת זו, לפחות אצל נשים חרדיות אשכנזיות במדגם שלנו שנולדו אחרי 1920 ונישאו לפני 1955, שיעור הפריון השלם היה ברמה דומה מאוד לזו של נשים אשכנזיות לא-חרדיות מאותו הדור. תופעה זו מעידה בבירור על קיומו של תכנון משפחה בקרב האוכלוסייה החרדית, ובייחוד היא מעידה שזו כנראה טעות חמורה לייחס שיעור ילודה גבוה לעצם 'החרדיות' ובאופן מנותק מתנאי רקע משלימים ובתוכם התנאים הכלכליים", אומרים החוקרים. המחקר שלהם מצביע על קצבאות הילדים והרחבת הסדר "תורתו אומנותו" שהתרחשו לאחר המהפך ב-77', כתהליכים שהובילו לגידול במספר הילדים למשפחה חרדית אשכנזית. אחד החוקרים שמצוטט במאמר העלה את התאוריה המכונה "תאוריית המועדונים" לפיה הגידול במספר הילדים משפר את מעמדה של המשפחה בקהילה, שכן הוא מעיד על נכונות לאמץ אורח חיים סגפני והסתפקות במועט. יהיו ההסברים אשר יהיו, אין ספק כי חלק מהשינוי הרחב שהתחולל בחברה החרדית אחרי המהפך, כלל גם מעבר למשפחות גדולות. משפחות ברוכות ילדים, כפי שהן נקראות במגזר, או משפחות מרובות ילדים, כפי שהן נקראות מחוצה לו.
"בשנת 2065 מחצית מהילדים במערכת החינוך יהיו חרדים וישראל תהיה מדינת עולם שלישי"
פרופ' דן בן דוד, הוא אחד החוקרים הבולטים בתחום הדמוגרפיה של מגמות בחברה הישראלית. מכון שורש, שבראשו הוא עומד, מבצע ניתוחי עומק של המספרים שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומוציא מהם את התחזית לגבי עתידה של מדינת ישראל. לדבריו של בן דוד, בהינתן שקצב הילודה של משפחה חרדית העומד כיום על 6.5 ילדים למשפחה יישמר אחוז הילדים החרדים במערכת החינוך בשנת 2065 יעמוד על כמחצית מהילדים בישראל.
"המשמעות של כמחצית מהאוכלוסייה בישראל היא חרדית, שהמדינה לא תוכל לממן את מערכת הבריאות ואת מערכת החינוך ואת הצבא וכל הפיתוח המודרני של המדינה. אנחנו נהפוך להיות מדינת עולם שלישי", מתריע בן דוד.
הוא מסביר שחלק מהשינוי שעברה מדינת ישראל במעבר למדינה מודרנית ומתפתחת, קשור בקשר הדוק בהשכלה של האוכלוסייה. אם בעבר מספרם של חסרי השכלה אקדמית היה גבוה באוכלוסייה הכללית, עם השנים מספרם הלך ופחת. "מדינה מודרנית מבוססת על שוק עבודה של בני אדם עם השכלה. ברגע שקבוצה הולכת וגדלה תהיה חסרת השכלה, היא תשפיע באופן ברור על האיכות של שוק העבודה המקומי ותשיג לאחור את כל ההישגים של מדינת ישראל". פרופ' בן דוד מציין כי כיום בניגוד לעבר, אין כמעט כיום בישראל אנשים חסרי השכלה לחלוטין בגיל העבודה.
פרופ' בן דוד מדגיש כי ישראל היא המדינה היחידה בעולם המערבי שמאפשרת באופן חוקי קיומם של מוסדות חינוך ללא לימודי ליבה. אפילו בארה"ב ישנה חובה גם במסגרת החינוך הפרטי ללמד את הילדים לימודי ליבה. מה שמביא לפערים הגדולים בשיעורי בעלי תארים אקדמיים בקרב גברים בין החרדים בישראל לחרדים בארה"ב.
בן דוד לא אופטימי במיוחד לגבי עתידה הכלכלי והחברתי של ישראל. הוא מציג את התחזית שלו לשנת 2065, שמתכתבת עם חזונו של החזון איש ולפיה כמחצית מהתלמידים במערכת החינוך בישראל יהיו חרדים.
"כבר היום כמחצית מהתלמידים בישראל אינם מקבלים את הכלים המתאימים לשוק התעסוקה המודרני. בהם החרדים והערבים וחלק מהתלמידים בפריפריה. המצב הזה רק יחמיר אם המדינה תמשיך לממן מערכת חינוך שבה תלמידים אינם לומדים ליבה ומספרם הולך וגדל בקצב אקספוננציאלי".
האם התחזיות הדמוגרפיות לגבי המשך מגמת הגידול של החברה החרדית במתכונת הנוכחית יגשימו את עצמן, או שמא כמו במקרה של התחזית במגזר הערבי מספרם של החרדים לא יגדל בקצב החזוי לו? קשה לנבא. בשנים האחרונות מתחוללים תהליכי שינוי במגזר החרדי, שחלקם קשורים לחשיפה הולכת וגוברת לאינטרנט ולגידול במספר הסטודנטים החרדים ומספרם של בתי הספר המשלבים לימודי ליבה. פרופ' בן דוד סבור כי המספרים הללו הם זניחים ביחס למגמה הכללית, שמצביעה על הכיוון שאליו הולכת מדינת ישראל. גם הוא, כמו רבים אחרים העוסקים בניתוח הנתונים והמגמות, מקווה שהתחזית תתבדה ושישראל תמצא את עצמה במקום טוב יותר בעשורים הקרובים.
[1] בראשית א, כ"ח. [2] קהלת י"א ו' . [3] רמב"ם, אישות, נשים פרק ט"ו הלכה ט"ז. [4] מנחם פרידמן, האישה החרדית, ירושלים תשמ"ח. [5] איתמר ענברי, מעריב , 30.10.2006 [6] צבי צמרת: מדינה יהודית כן; מדינה קלריקלית לא; ראשי מפא"י ויחסם אל הדת והדתיים. [7] ירום מישר, צ'ארלס מנסקי, קצבאות ופוריות ילדים בישראל: ממצאים ראשוניים / קצבאות הילדים והילודה בישראל: ממצאים ראשונים
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
לפי ציטוט שיוחס ליאסר ערפאת, הרחם הפלסטינית היא כלי במלחמה נגד ישראל. כלי שיביא לכליה של מדינת ישראל בגלל רוב ערבי מובהק שייווצר בין הים לירדן. בשנת 2006, בתגובה לדברים של אביגדור ליברמן נגד ערביי ישראל, אמר ח"כ עבאס זכור, כי הרחם של האם הערבייה תנצח את ליברמן בכך שתכפיל תוך עשרים שנה את האוכלוסייה הערבית בישראל.[5] "אני אומר שאם אדון ליברמן רואה במיליון וחצי ערבים שחיים במדינת ישראל איום אסטרטגי, אז אני מבטיח לו שבעוד 20 שנה, ב-2026, יהיו שלושה מיליון ערבים", אמר והוסיף, "אני מודה לליברמן על כך שבמה שהוא מכנה 'איום אסטרטגי', הוא מעורר מחדש את המפעל האסטרטגי של הגברת הילודה. לכן, אני קורא לכל האזרחים הערבים להפעיל מחדש את המפעל הזה, ולהתחיל ללדת יותר ילדים". לדבריו, עידוד הילודה הוא חובה כדי ש"נשמור על עצמנו ועל קיומנו. אני מאמין שאנחנו מיעוט, ואומרים שזו מדינה יהודית. התקווה שלי היא שבסופו של דבר נהיה חצי-חצי, ותהיה מדינה מעורבת. אני גם קורא לכל משפחה ללדת לפחות 10 ילדים, לפני שליברמן יאסור עלינו להוליד יותר מילד אחד". ערפאת וזכור טעו. הילודה במגזר הערבי צנחה לשפל. חלק מהירידה קשורה לקיצוץ בקצבאות הילדים, קיצוץ חד שנכנס לתוקף בשנת 2003, ביוזמת שר האוצר דאז בנימין נתניהו.
התחזית של החזון איש: "הילודה החרדית מבטיחה את הניצחון שלנו"
אך ישנו מגזר אחר שלגביו התחזיות, או לפחות כאלו שנטען שניתנו, התבררו כמדויקות עד לנקודת הזמן הנוכחית של שנת 2023. בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל עמד שיעורם של החרדים באוכלוסייה על 3.3% לערך.
באותן שנים החרדים היו מיעוט זעיר בתוך רוב מוחלט של חילוניים. מספרם הנמוך של החרדים גרם לבן גוריון להאמין שתוך זמן קצר הגרסה החרדית של היהדות תתנוון ותתכווץ ותעבור מהעולם.[6] התפיסה הפסימית לגבי עתידה של החברה החרדית לא הייתה נחלתו של בן גוריון בלבד. גם נציגים מובהקים של החברה החרדית לא ראו לה עתיד בארץ. בשנת 1951 נבחר שלמה לורנץ לכהן כח"כ מטעם "אגודת ישראל". עוד קודם לכן היה מעורב בפעילות ציבורית רחבה והיה מקורב לגדולי הדור ההוא, הרב מבריסק והחזון איש. בשנות חייו האחרונות פרסם אוטוביוגרפיה בשם "במחציתם". בספר הוא משחזר שיחה שהייתה לו עם החזון איש בראשית ימי המדינה.
לורנץ: "הרי החילונים הם רוב מוחלט בכל מקום, ואנו איננו אלא מיעוט בלתי מורגש. מה עתידה של היהדות החרדית כאן בארץ?"
החזון איש: "המערכה בין החרדים והחילונים לא תוכרע בממשלה ובכנסת, כי אם במשפחות שלנו. הם גוזרים כרת על עצמם בכך שאינם מעוניינים בילדים. אם רק נצליח לחנך את ילדינו בדרכנו הניצחון אתנו".
לורנץ, שלא הכיר את המושג "גידול אקספוננציאלי", נדרש למשל מפי הרב, כדי להבין את המשמעות של הגידול המספרי של המשפחה החרדית לעומת המשפחה החילונית.
"הוא הזכיר לי את הסיפור הידוע על אותו חכם שביקש מהמלך שיביא לו בשכרו גרעיני חיטה, אשר יוכפלו לפי משבצות לוח 'השחמט'", מתאר לורנץ בספרו. "כאשר במשבצת הראשונה יניח המלך שני גרעינים, ואחר כך, בכל משבצת נוספת יניח המלך כמות גרעינים במספר הכופל את כמות הגרעינים שבמשבצת הקודמת. המלך, שתחילה התפלא על הבקשה הצנועה והמוזרה, הבין לבסוף שבכל מדינות מלכותו אין את כמות הגרעינים הדרושה לכך".
כך המחיש החזון איש את החזון שלו בעניין גידול האוכלוסייה החרדית בישראל. "אצלנו הממוצע בכל משפחה הוא 8 ילדים, שהם 4 זוגות. לכל אחד מהילדים 8 ילדים. ולכן בדור השני יהיו 16 זוגות, בדור השלישי 64 זוגות, בדור הרביעי 256 זוגות, בדור החמישי 1,024 זוגות, בדור השישי 4,096 זוגות, בדור השביעי 32,768 ילדים שהם 16,384... בו בזמן שאצלם יש כעת שניים. בדור השני נשארים רק שניים, ואף בדור השלישי הרביעי והחמישי – הם רק שניים... לנו רק נותר לדאוג שבנינו ובנותינו אכן ילכו בדרך התורה".
ובכך מסיים לורנץ: "ואכן חכם עדיף מנביא. מרן צפה את השינוי שעתיד להתרחש", וכאן הוא מביא בפני הקוראים את הנתונים על הגידול בחינוך החרדי בין השנים 1960-2005. על פי הנתונים, החינוך החרדי בשנת 1960 היה רק 6.6% ממערכת החינוך. בשנת 2005 חלקו עמד כבר על 25%. נתון המשקף לדבריו עלייה של 278% בחינוך החרדי. בעוד החינוך הממלכתי והממלכתי דתי חוו ירידה של 18.5% ו-28% בממוצע כל אחד.
בוויכוח בין בן גוריון לחזון איש זה האחרון צדק לפחות בשאלה העגלה של מי מלאה יותר. העגלה החרדית, כאמור, מלאה יותר בילדים ויש לכך השפעות דרמטיות על הגידול החרדי בארץ ועל עתידה של מדינת ישראל.
עד כאן – סיפור יפה. אולם הנתונים שנביא משרטטים תמונה שונה לחלוטין. המשפחות החרדיות התחילו לגדול בכמויות שאנו רואים היום רק בשנת 1977, כאשר לורנץ וחבריו נכנסו לקואליציה של בגין והתקציבים למגזר החרדי החלו לזרום.
במחקר שפרסמו ד"ר יורם מישר וד"ר צ'ארלס מנסקי בשנת 2000,[7] הם גילו כי שיעור הילודה בקרב משפחות חרדיות ממוצא אשכנזי עד שנת 1955, לא עלה על שלושה ילדים בממוצע.
החוקרים כותבים כי הממצאים המפתיעים מנפצים כמה מיתוסים על ילודה במגזר החרדי: "מקובל לחשוב שבקרב החרדים המקיימים את מצוות 'פרו ורבו' ולא משתמשים באמצעים להגבלת הילודה שיעור הילודה היה גבוה מאוד תמיד. הנתונים שבידינו מורים שבניגוד לתפיסה מקובלת זו, לפחות אצל נשים חרדיות אשכנזיות במדגם שלנו שנולדו אחרי 1920 ונישאו לפני 1955, שיעור הפריון השלם היה ברמה דומה מאוד לזו של נשים אשכנזיות לא-חרדיות מאותו הדור. תופעה זו מעידה בבירור על קיומו של תכנון משפחה בקרב האוכלוסייה החרדית, ובייחוד היא מעידה שזו כנראה טעות חמורה לייחס שיעור ילודה גבוה לעצם 'החרדיות' ובאופן מנותק מתנאי רקע משלימים ובתוכם התנאים הכלכליים", אומרים החוקרים. המחקר שלהם מצביע על קצבאות הילדים והרחבת הסדר "תורתו אומנותו" שהתרחשו לאחר המהפך ב-77', כתהליכים שהובילו לגידול במספר הילדים למשפחה חרדית אשכנזית. אחד החוקרים שמצוטט במאמר העלה את התאוריה המכונה "תאוריית המועדונים" לפיה הגידול במספר הילדים משפר את מעמדה של המשפחה בקהילה, שכן הוא מעיד על נכונות לאמץ אורח חיים סגפני והסתפקות במועט. יהיו ההסברים אשר יהיו, אין ספק כי חלק מהשינוי הרחב שהתחולל בחברה החרדית אחרי המהפך, כלל גם מעבר למשפחות גדולות. משפחות ברוכות ילדים, כפי שהן נקראות במגזר, או משפחות מרובות ילדים, כפי שהן נקראות מחוצה לו.
"בשנת 2065 מחצית מהילדים במערכת החינוך יהיו חרדים וישראל תהיה מדינת עולם שלישי"
פרופ' דן בן דוד, הוא אחד החוקרים הבולטים בתחום הדמוגרפיה של מגמות בחברה הישראלית. מכון שורש, שבראשו הוא עומד, מבצע ניתוחי עומק של המספרים שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומוציא מהם את התחזית לגבי עתידה של מדינת ישראל. לדבריו של בן דוד, בהינתן שקצב הילודה של משפחה חרדית העומד כיום על 6.5 ילדים למשפחה יישמר אחוז הילדים החרדים במערכת החינוך בשנת 2065 יעמוד על כמחצית מהילדים בישראל.
"המשמעות של כמחצית מהאוכלוסייה בישראל היא חרדית, שהמדינה לא תוכל לממן את מערכת הבריאות ואת מערכת החינוך ואת הצבא וכל הפיתוח המודרני של המדינה. אנחנו נהפוך להיות מדינת עולם שלישי", מתריע בן דוד.
הוא מסביר שחלק מהשינוי שעברה מדינת ישראל במעבר למדינה מודרנית ומתפתחת, קשור בקשר הדוק בהשכלה של האוכלוסייה. אם בעבר מספרם של חסרי השכלה אקדמית היה גבוה באוכלוסייה הכללית, עם השנים מספרם הלך ופחת. "מדינה מודרנית מבוססת על שוק עבודה של בני אדם עם השכלה. ברגע שקבוצה הולכת וגדלה תהיה חסרת השכלה, היא תשפיע באופן ברור על האיכות של שוק העבודה המקומי ותשיג לאחור את כל ההישגים של מדינת ישראל". פרופ' בן דוד מציין כי כיום בניגוד לעבר, אין כמעט כיום בישראל אנשים חסרי השכלה לחלוטין בגיל העבודה.
פרופ' בן דוד מדגיש כי ישראל היא המדינה היחידה בעולם המערבי שמאפשרת באופן חוקי קיומם של מוסדות חינוך ללא לימודי ליבה. אפילו בארה"ב ישנה חובה גם במסגרת החינוך הפרטי ללמד את הילדים לימודי ליבה. מה שמביא לפערים הגדולים בשיעורי בעלי תארים אקדמיים בקרב גברים בין החרדים בישראל לחרדים בארה"ב.
בן דוד לא אופטימי במיוחד לגבי עתידה הכלכלי והחברתי של ישראל. הוא מציג את התחזית שלו לשנת 2065, שמתכתבת עם חזונו של החזון איש ולפיה כמחצית מהתלמידים במערכת החינוך בישראל יהיו חרדים.
"כבר היום כמחצית מהתלמידים בישראל אינם מקבלים את הכלים המתאימים לשוק התעסוקה המודרני. בהם החרדים והערבים וחלק מהתלמידים בפריפריה. המצב הזה רק יחמיר אם המדינה תמשיך לממן מערכת חינוך שבה תלמידים אינם לומדים ליבה ומספרם הולך וגדל בקצב אקספוננציאלי".
האם התחזיות הדמוגרפיות לגבי המשך מגמת הגידול של החברה החרדית במתכונת הנוכחית יגשימו את עצמן, או שמא כמו במקרה של התחזית במגזר הערבי מספרם של החרדים לא יגדל בקצב החזוי לו? קשה לנבא. בשנים האחרונות מתחוללים תהליכי שינוי במגזר החרדי, שחלקם קשורים לחשיפה הולכת וגוברת לאינטרנט ולגידול במספר הסטודנטים החרדים ומספרם של בתי הספר המשלבים לימודי ליבה. פרופ' בן דוד סבור כי המספרים הללו הם זניחים ביחס למגמה הכללית, שמצביעה על הכיוון שאליו הולכת מדינת ישראל. גם הוא, כמו רבים אחרים העוסקים בניתוח הנתונים והמגמות, מקווה שהתחזית תתבדה ושישראל תמצא את עצמה במקום טוב יותר בעשורים הקרובים.
[1] בראשית א, כ"ח. [2] קהלת י"א ו' . [3] רמב"ם, אישות, נשים פרק ט"ו הלכה ט"ז. [4] מנחם פרידמן, האישה החרדית, ירושלים תשמ"ח. [5] איתמר ענברי, מעריב , 30.10.2006 [6] צבי צמרת: מדינה יהודית כן; מדינה קלריקלית לא; ראשי מפא"י ויחסם אל הדת והדתיים. [7] ירום מישר, צ'ארלס מנסקי, קצבאות ופוריות ילדים בישראל: ממצאים ראשוניים / קצבאות הילדים והילודה בישראל: ממצאים ראשונים
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
אסור לך, אסור לך, אסור לך
פניני פישר
איילת צפתה בטלוויזיה בסתר אצל סבה וסבתה, מלכי החביאה טלפון נייד בתחתונים, אסתי קנתה מכשיר רדיו והסתירה אותו מתחת לכרית, ונחמי צפתה בהיחבא בסרטי האחים גרובייס. יוצאות מכל המגזרים נזכרות באיסורים שהושתו עליהן.
בעולם החרדי מקפידים על הפרדה מהעולם החיצון. זאת, בין היתר, כדי לשמור על חברה סגורה עם כללים ברורים של מה מותר ומה אסור. לעיתים קרובות נאסרו דברים שבפרספקטיבה בוגרת אנחנו לא מבינים את ההיגיון שעומד מאחוריהם, וכבר בתור ילדים ומתבגרים הרגשנו צורך למרוד בהם.
איילת גדלה להורים חוזרים בתשובה, ואף שהייתה חשופה לעולם החילוני, הוריה התעקשו לאסור עליה פעילויות שונות. "דוד שלי היה עושה קייטנה לכל הילדים בחופש הגדול, וגם אני הצטרפתי. כמובן. אבל היו אוסרים עליי כל מיני דברים שבני הדודים שלי נהנו מהם. כולם היו רואים טלוויזיה, ואותי הוציאו מהחדר בהוראה של ההורים שלי. כשהייתי נוסעת לסבא וסבתא, הייתי צופה בטלוויזיה בהיחבא, מבלי שההורים שלי ידעו. כך הייתי עושה במשך שנים, כדי לפצות על מה שנאסר עליי".
נחמי גדלה בבית חסידי אדוק, ללא מחשב וללא סרטים, אפילו לא סרטים חרדיים. "לא הרשו לנו לראות סרטים, אפילו של 'גרובייס', שהיו מותאמים לחברה החרדית. לדודים שלי היה מחשב בבית, ודודה שלי אפשרה לילדים לצפות בסרטים. הייתי בורחת אליה במוצאי שבת, כשכל המשפחה שלהם הייתה נאספת, ורואה סרטים חרדיים. תמיד פחדתי מהרגע שההורים שלי יגלו את זה. רק מזכירה שמדובר בסרטים עם גברים בלבד, שמספרים על מעשיות של צדיקים. לא משהו שהיה יכול 'חלילה' לדרדר אותי".
נעמה חלמה להיות צלמת ולראות עולם, אך נאסר עליה להיחשף לתכנים מסוג זה. היא נהגה ללכת בחשאי לחנות הספרים בבניין כלל בירושלים, ולרכוש מגזינים של 'נשיונל גאוגרפיק' יד שנייה. ״במשך שעות הייתי מעלעלת בעמודים, קוראת בשקיקה כתבות על עולמות לא מוכרים. הדמויות המצולמות בעמודי הכרומו נשזרו בדמיונותיי, המצאתי להן סיפורי חיים וטיילתי איתן בכל קצוות תבל״.
"אצלנו בבית היה אסור לשמוע רדיו, אפילו לא תחנות חרדיות", מספרת אסתי. "אני זוכרת איך אבא שלי התגאה בזה, שאפילו במלחמת המפרץ הם לא האזינו לרדיו. את המידע על מה שקרה הם היו מגלים רק למחרת, בקריאה בעיתונות החרדית. כשגדלתי איכשהו נודע לי שיש תוכניות רדיו מעניינות. קניתי בכמה שקלים מכשיר רדיו קטן בקיוסק בבני ברק, והתחלתי להאזין לתוכניות בתחנת 103 FM. ידעתי שאני מסתכנת והקפדתי להסתיר את המכשיר במגירה חבויה והוצאתי אותו רק בלילות, כשכולם הלכו לישון. הייתי מאזינה בשקט, אוזנייה אחת תחובה באוזן שצמודה לכרית, והמכשיר עצמו מוחבא מתחת לכרית".
על אף המאמצים, סודה של אסתי התגלה. "יום אחד אבא שלי חיפש במגירה ומצא את הרדיו. לא אשכח את האכזבה ואת הכעס שהוא חש. כאילו רצחתי מישהו. מה בסך הכול עשיתי? רק האזנתי לתוכניות רדיו". אסתי מציינת שהיא מבינה את רצונם של הוריה שלא לחשוף את ילדיהם לתכנים שרחוקים מעולמם, אבל תוהה על ההקפדה והסגירות. " עד היום אני לא מצליחה להבין מה הבעיה שלהם עם רדיו חרדי. פשוט מוזר!"
בבית שבו מלכי גדלה טלפון נייד היה אסור בתכלית האיסור. אולם היא רצתה ליהנות מתחושת עצמאות, ובסודי-סודות רכשה את המכשיר האסור מכסף שהרוויחה מתיקוני בגדים. "אני זוכרת איך רעדתי מפחד שיגלו שיש ברשותי טלפון נייד. המכשיר לא היה עם אינטרנט, אלא שימש לשיחות והודעות טקסט בלבד, ובכל זאת – זה היה סוד כמוס. הייתי מחביאה אותו בין התחתונים ומקווה שלא איתפס. בדיעבד, אני לא מבינה מה האיסור הגדול. הרי טלפון נייד יכול לעזור להורים לדעת איפה אני וליצור איתי קשר".
בביתה של רחלי נאסר על הנשים והילדות לגרוב גרביים שחורים בשבתות ובחגים, אלא רק גרביים בצבע לבן. ועד היום היא לא מבינה מדוע. "תמיד הסתכלתי על השכנות והחברות שלי בקנאה רבה. לא הבנתי למה להן מותר לגרוב גרביים שחורים ולי אסור. בליבי התפללתי שהוריי יסכימו שאהיה קצת יותר 'מודרנית' ויאפשרו לי להסתובב בשבתות ובחגים כשרגליי נתונות בגרביים שחורים. אני זוכרת את עצמי עומדת בחדרי מול המראה, מודדת גרביים שחורים ומדמיינת איך אני יוצאת ככה החוצה, ונהנית מהתחושה שאני מעט יותר 'פתוחה'. עד היום אני לא מבינה את ההיגיון מאחורי האיסור הזה. הרי גרביים שחורים צנועים בהרבה מגרביים לבנים או מגרביים בצבע גוף".
גם בבית הספר, כך לפי רחלי, ההקפדות בענייני לבוש לא היו הגיוניות. ״היה מותר לנעול סנדלים או נעליים שהסוליה שלהם בצבע כחול או שחור. וזהו. אני זוכרת ששכנעתי את אימא שלי לקנות לי סנדלים שסולייתם בצבע בז'. אבל בבית ספר אמרו לי שהסנדלים שלי מאוד מודרניים ומוחצנים, ושאוכל להגיע איתם לבית הספר רק אם אצבע את הסוליות לצבעים ה'מותרים'. לא נותרה לי ברירה. קשקשתי על הסוליות בלורד ארטליין שחור. זה היה מאוד מכוער, אבל העיקר שעמד בתקנון בית הספר״.
"כל דבר שאיכשהו מזכיר את צבע ג'ינס היה אסור בתכלית האיסור," נזכרת יעל. "אני זוכרת שבחופש הגדול לפני כיתה ו' הלכתי עם אימא שלי לקניות לקראת החזרה ללימודים. רציתי קלמר ג'ינס, הכי פשוט שיש, שעלה כמה שקלים. אימא שלי ממש גערה בי שזה לא צנוע ושאנחנו לא משתמשים בצבע הזה. עד היום לא ברור לי מה העניין. כולה צבע כחול..."
ספר, סופר וסיפור
עקיבא גרין
"בשלושה דברים ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו – בספר, סופר וסיפור", נכתב במדרש.[1] סיפורים תמיד היו חלק מרכזי בהוויה של הרוח האנושית. משחר ימי ההיסטוריה התלכדו בני האדם סביב סיפורים ומיתוסים, שהועברו מדור לדור בשלל דרכים: סיפורי ערש לפני השינה, סיפורים שסופרו סביב המדורה, ובהמשך – כטקסטים כתובים. בתנ"ך, ספר הספרים שלנו, נוכל למצוא עקבות של סיפורי עם, אגדות ומיתוסים מתרבויות שונות שאומצו על ידי העברים הקדמונים ויצרו את המצע התרבותי לדת היהודית. הזרם החרדי, השואף להגדרה ייחודית ומובדלת, נזקק אף הוא ליצירת קאנון ספרותי, גיבוש של ספרות מופת וספרות אגדה.
המציאות מדברת בעד עצמה, אנו יודעים כי הספרות החרדית היא תעשייה גדולה וענפה. נוכל לחלק באופן גס את הספרות שאינה תורנית לשני ז'אנרים עיקריים: ספרות חינוכית השקפתית – שבספריה מובעים רעיונות אידיאולוגיים בשלל אופנים. ספרות הגיוגרפית – טקסטים שמתבססים על ביוגרפיה של אישים בולטים, תוך מתן מקום לפרשנות אישית ולנטייתו הדידקטית של הכותב [הגיו – מחשבה, גרפיה – כתיבה].
חשוב לציין שהספרות החרדית וקוראיה מנהלים ביניהם דיאלוג מתמיד. הסיפור מתיימר לחנך את הקוראים, ואילו אופי הקוראים מכתיב למספר מה יהיה תוכן הסיפור. לדוגמה: סיפורים חסידיים, בדרך כלל, יתארו מופתים שחולל הצדיק, ואילו המספר הליטאי יתמקד בסיפורים המדגישים את חשיבות לימוד התורה.
אולם לא רק השיוך המגזרי מכתיב את אופי הסיפור ועיצובו אלא גם רוח התקופה והערכים שהקוראים מבקשים לספוג אליהם באמצעות הסיפור, והאופן שבו הם רוצים לראות את עצמם ואת החברה שאליה הם משויכים.
הדברים באים לידי ביטוי באופן מובהק בסיפורים המגוללים את תולדות חייהם של גדולי ישראל, הנכללים בז'אנר ספרות הגיוגרפית. סיפורים אלו עוברים עריכה מסיבית. לא כל תולדות חייהם של הגיבורים יובאו, אלא רק אלו המשרתים את הנרטיב. כמו כן, יושמטו עובדות שאינן עולות בקנה אחד עם השקפת העולם החרדית העכשווית. חלק מהציטוטים יעבור עריכה וחלק אחר ייוחס לגיבור אף שלא הוא אמר אותם. בסוף התהליך הסיפורים יציגו דמויות מופלאות, שמיימיות, שסיפור חייהם הערוך מעיד על רצון – ואולי אפילו צורך – לראות בצדיק מודל אידיאלי. אולם הדבר כרוך, בהכרח, בגלוריפיקציה.[2]
נדון בכמה דוגמאות:
הרב ישראל זאב גוסטמן, מגאוני וילנה ולימים ראש ישיבת "נצח ישראל רמיילס" בשכונת רחביה בירושלים, שרד על אף הזוועות שעבר בזמן מלחמת העולם השנייה. בנו נרצח לנגד עיניו, וידידיו הקרובים, רבני וילנה, הוצאו להורג בעינויים קשים. גורל דומה ציפה לו, אך הוא הצליח להימלט ליערות עם רעייתו ובתו. השהות הממושכת במקום המסתור סייעה לרב ולאשתו לכונן ביניהם קשר זוגי מיוחד במינו. באחד הימים עבר ליד מקום המסתור חייל גרמני. הרב זינק עליו וחנק אותו במו ידיו. מעשה גבורה זה הסב לרב גאווה גדולה.
המשפחה הקטנה עלתה ארצה והשתקעה בירושלים. הרב הקפיד לטפח את הגינה בחצרו, ומדי יום שישי קטף פרחים והגיש לרעייתו. אהבתם הגדולה של בני הזוג הייתה ידועה לכול. כשרעייתו נפטרה נשבר ליבו של הרב והוא התהלך כמי שחרב עליו עולמו.
גבורתו של הרב גוסטמן בתקופת שהותו ביערות אירופה ומערכת היחסים האוהבת שלו עם אשתו נראות לנו כעובדות ראויות לאזכור ולסיפור לדורות הבאים, אולם לפי יעקב ב. פרידמן,[3] ניסיון לפרסום עובדות אלו נדחה. בשתי מערכות עיתונים הובהר לו שאין זה מקובל וראוי לספר שאותו רב חשוב וידוע חנק איש גסטפו במו ידיו, וכי אהב את אשתו אהבת נפש ופטירתה דיכאה את רוחו.
דוגמה נוספת: סמוך לשנת תשס"ג הוציא הרב נתן קמנצקי שני כרכים באנגלית בשם: The Making of a Gadol [התהוותו של גדול]. ספרים אלו היו גדושים בסיפורים על גדולי תורה ליטאיים, כפי ששמע אותם המחבר מאביו, הרב יעקב קמנצקי, מגדולי רבני אמריקה, ובעובדות שליקט ממקורות מוסמכים אחרים. הספרים זכו לקיתונות של ביקורת זועמת והוחרמו. הרב קמנצקי תיעד בפרוטרוט את השתלשלות העניינים. בספר Anatomy of a Ban: The Story of the Ban on the Book Making of a Gadol [אנטומיה של חרם: הסיפור של חרם הספר התהוותו של גדול] נחשפו הסיבות, המתמיהות בחלקן, לביקורת החריפה. נכדיו של רבי אהרן קוטלר, ראש ישיבת ליקווד באמריקה, מאוד לא אהבו לקרוא שסבם חיבב בנעוריו ספרות רוסית. אחרים נרתעו מחשיפת מנהגו של רבי אליעזר גורדון, ראש ישיבת טלז, לנזוף בתלמידים שהעזו להתווכח איתו בזמן השיעור. עוד כתב הרב קמנצקי, כי במסגרת ניסיונותיו לבטל את החרם שהוטל על הספרים הוא נפגש עם הרב שלמה וולבה, בין החותמים על הוראת החרם. לדבריו, כך נימק הרב וולבה את החלטת החרם: "לצערי הגדול נתברר לי שנמצאים מאות מקומות שבהם יש פגיעה בגדולי התורה. זאת אומרת שכל הדרך בספר מנוגדת לגישתנו אל גדולי התורה בכל הדורות, וגם בחינוך אנו נזהרים עד מאוד לתאר לתלמידים את הגדולים בכל השלימות שלהם והן דרישת גדולי דורנו שליט"א". הביקורת, אם כן, כלל לא נוגעת לנכונות העובדות המובאות בספר. גם המחבר וגם המבקר יודעים שהסיפורים נכונים, וחלקם אף הועלה על הכתב ביומני זיכרונות של בני אותה התקופה.[4] הביקורת הייתה על ניפוץ המיתוס. הרב קמנצקי שיתף את הקוראים במחשבותיו בעניין זה (שם, עמוד 261): "שיטת המוסר מלמדת שכדי להיות פרום [אדוק] צריך קודם להיות קלוג [חכם]... האם זה קלוג ליצור מיתוסים על גדולים, שכל אדם פשוט וישר יקלוט שאינם אמיתיים, במקום לתאר את דמויותיהם באופן מציאותי?... חוץ מזה, האם בכלל מותר ליצור מיתוסים כשהרמב"ן בפירושו לתורה כותב שאמונתנו מבוססת על היותינו אמיתיים בסיפורים שלנו?... ובכלל, בשביל מה צריכים לספר בדיות, כשהאמת על אודות הגדולים שלנו היא כה נהדרת ונוסכת השראה?" בהמשך הספר (עמ' 175) מבהיר הרב קמנצקי את עמדתו ומסקנותיו על הצנזורה הפנימית שספג: "נמצא שהבוך [הספר]... הפריד בין בוגרים בנפשם לבין אלה שנשארו ילדותיים בחשיבתם – בין הגברים לנערים: בין אלו המעדיפים למצוץ סיפורי אגדות ובדיות לבין אלה המסוגלים לבלוע ולעכל מציאות ואמת".
[1] יצוין שכבר רבי יצחק הוטנר התאונן על כך באגרתו הנודעת (אגרת קכח): "רעה חולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם. מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם, בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם. הרושם שלך על גדולי ישראל מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכל משוחחים, מתפעלים ומרימים על נס את טהרת הלשון של בעל החפץ חיים זצ"ל, אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע - משל אחד מני אלף. ודי לנבון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל". [3] האם היה ראוי שאכתוב על רגעיו האחרונים של אבא? - בחדרי חרדים (bhol.co.il) [4] ראו: ע' אטקס וש' טיקוצ'ינסקי (עורכים), ישיבות ליטא – פרקי זכרונות, ירושלים תשס"ד.
דוגמה נוספת: סמוך לשנת תשס"ג הוציא הרב נתן קמנצקי שני כרכים באנגלית בשם: The Making of a Gadol [התהוותו של גדול]. ספרים אלו היו גדושים בסיפורים על גדולי תורה ליטאיים, כפי ששמע אותם המחבר מאביו, הרב יעקב קמנצקי, מגדולי רבני אמריקה, ובעובדות שליקט ממקורות מוסמכים אחרים. הספרים זכו לקיתונות של ביקורת זועמת והוחרמו. הרב קמנצקי תיעד בפרוטרוט את השתלשלות העניינים. בספר Anatomy of a Ban: The Story of the Ban on the Book Making of a Gadol [אנטומיה של חרם: הסיפור של חרם הספר התהוותו של גדול] נחשפו הסיבות, המתמיהות בחלקן, לביקורת החריפה. נכדיו של רבי אהרן קוטלר, ראש ישיבת ליקווד באמריקה, מאוד לא אהבו לקרוא שסבם חיבב בנעוריו ספרות רוסית. אחרים נרתעו מחשיפת מנהגו של רבי אליעזר גורדון, ראש ישיבת טלז, לנזוף בתלמידים שהעזו להתווכח איתו בזמן השיעור. עוד כתב הרב קמנצקי, כי במסגרת ניסיונותיו לבטל את החרם שהוטל על הספרים הוא נפגש עם הרב שלמה וולבה, בין החותמים על הוראת החרם. לדבריו, כך נימק הרב וולבה את החלטת החרם: "לצערי הגדול נתברר לי שנמצאים מאות מקומות שבהם יש פגיעה בגדולי התורה. זאת אומרת שכל הדרך בספר מנוגדת לגישתנו אל גדולי התורה בכל הדורות, וגם בחינוך אנו נזהרים עד מאוד לתאר לתלמידים את הגדולים בכל השלימות שלהם והן דרישת גדולי דורנו שליט"א". הביקורת, אם כן, כלל לא נוגעת לנכונות העובדות המובאות בספר. גם המחבר וגם המבקר יודעים שהסיפורים נכונים, וחלקם אף הועלה על הכתב ביומני זיכרונות של בני אותה התקופה.[4] הביקורת הייתה על ניפוץ המיתוס. הרב קמנצקי שיתף את הקוראים במחשבותיו בעניין זה (שם, עמוד 261): "שיטת המוסר מלמדת שכדי להיות פרום [אדוק] צריך קודם להיות קלוג [חכם]... האם זה קלוג ליצור מיתוסים על גדולים, שכל אדם פשוט וישר יקלוט שאינם אמיתיים, במקום לתאר את דמויותיהם באופן מציאותי?... חוץ מזה, האם בכלל מותר ליצור מיתוסים כשהרמב"ן בפירושו לתורה כותב שאמונתנו מבוססת על היותינו אמיתיים בסיפורים שלנו?... ובכלל, בשביל מה צריכים לספר בדיות, כשהאמת על אודות הגדולים שלנו היא כה נהדרת ונוסכת השראה?" בהמשך הספר (עמ' 175) מבהיר הרב קמנצקי את עמדתו ומסקנותיו על הצנזורה הפנימית שספג: "נמצא שהבוך [הספר]... הפריד בין בוגרים בנפשם לבין אלה שנשארו ילדותיים בחשיבתם – בין הגברים לנערים: בין אלו המעדיפים למצוץ סיפורי אגדות ובדיות לבין אלה המסוגלים לבלוע ולעכל מציאות ואמת".
[1] יצוין שכבר רבי יצחק הוטנר התאונן על כך באגרתו הנודעת (אגרת קכח): "רעה חולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם. מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם, בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם. הרושם שלך על גדולי ישראל מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכל משוחחים, מתפעלים ומרימים על נס את טהרת הלשון של בעל החפץ חיים זצ"ל, אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע - משל אחד מני אלף. ודי לנבון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל". [3] האם היה ראוי שאכתוב על רגעיו האחרונים של אבא? - בחדרי חרדים (bhol.co.il) [4] ראו: ע' אטקס וש' טיקוצ'ינסקי (עורכים), ישיבות ליטא – פרקי זכרונות, ירושלים תשס"ד.
עגלה מלאה – גרסה עדכנית
רסל דיקשטיין
"באמת היית חרדית?"
"כן."
"ועכשיו?"
"עכשיו אני חופשייה."
"מה, את לא שומרת כלום?"
"כלום."
"כלום-כלום? פסח, בשר-חלב, משהו?"
"כלום. לא מאמינה ולא שומרת. מוזר לי שאנשים שמחשיבים עצמם חילונים בוחרים להקפיד על מצווה זו או אחרת. מה העניין? הדת היא עסקת חבילה."
"טוב, פשוט עברת מקיצוניות אחת לקיצונית אחרת. יש גם אמצע."
"זה לא אמצע, זה הרגל, זה אי-הקדשת מחשבה, זה לעשות משהו כי כולם עושים. זו עדריות ובינונית השקפתית שאני לא מסוגלת להבין ולהתחבר."
כך בערך נשמעו הדיאלוגים שלי בשנים הראשונות ליציאה. זו הייתה תקופת התפכחות מכאיבה – נוסף על הפגיעה והעלבון שחשתי מהנידוי המיידי ומהשינוי המהיר ביחס כלפיי, מנערה מוערכת וחלומית לאסקופה נדרסת ופושעת איומה – הבנתי שרוב הדברים שעליהם התבססו תפיסות העולם שלי, הערכים שלי, הזהות שלי, הרצונות שלי לעתיד, שלל מערכות היחסים שלי עם העולם ומרכיביו, הכול התמוטט בקול רעש מחריד. נחרב, נתכתש, התאדה – וברע. בהבנה שעבדו עליי, שחייתי שקר.
השנים חלפו. תחושת המרמור גם. שק הכעס הכבד כל כך שנשאתי בשנים הראשונות פורק זה מכבר. הפיוס שלי עם העבר החל לפני כעשור, ותהליך החיבור המחודש לשורשים, לערכים, לחוויות, לטקסטים ולטקסים ממלא אותי ומרגש בכל פעם שאני מוכנה להתבונן בו, להעריך את הדרך שעברתי ולהעמיק עוד באינטרפרטציות שלי להתנהלות יומיומית שמבוססת על רעיונות השקפתיים שהיו חלק מחיי מאז שכבתי בעריסה, מוקפת בתמונות אדמו"רי חב"ד ומעל ראשי תלוי קמע "שיר המעלות".
החינוך שספגתי עשיר ברעיונות טובים, הכְוונה לחיים של משמעות ואמצעים להעשרת תחושת האושר. אני מודה על האפשרות מרחיבת הדעת הזאת, לקחת את הדברים המעולים והמצמיחים, המוכרים לי כל כך, ולעבד אותם באופן שיתאים לחיי כיום.
אודה לך ה'
באופן טבעי וזורם, בחרתי לבחון ראשית את אלמנט ההודיה. כחרדית, המילים הראשונות שהוצאתי מפי מדי בוקר היו "מודה אני". ההודיות היו חלק בלתי נפרד מהיום-יום. התפילות, הברכות והרגלי הנימוס שחייבו לומר כל הזמן תודה.
גם היום ההודיות הן עניין מרכזי אצלי. "דבר אינו מובן מאליו", אני מזכירה לעצמי, אם בטקס יומי קבוע ואם בזמנים שהתזכורת הזאת נחוצה – להודות על הקיים, לכוון את הפוקוס המחשבתי-רגשי-מנטלי לעבר ה"יש", להכיר בו ולהודות, להודות הרבה.
לפי חוקרים העוסקים בניתוח מרכיבי תחושת האושר, הקדשת זמן יומי קבוע לכתיבת "הודיות" – לפני שהולכים לישון, כדי לזמן שינה טובה ונעימה, או בתחילת היום, להתחיל אותו בהרגשה מעולה – מחוללת שינוי לטובה, ולו בשל הפניית תשומת הלב לדברים החיובים שבחיינו.
תודה על זה.
מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד
עניין השמחה הוא חלק מרכזי בזרם שבו גדלתי. הציווי הזה חל לא רק בחגים, בהתבסס על חובת "ושמחת בחגיך והיית אך שמח", אלא גם לאורך השנה כולה.
ברובד העמוק, נטול תוקף הציווי האלוהי, רעיון השמחה כחלק אינטגרלי מהקיום הוא עניין משנה חיים. שמחה היא מקור לצמיחה, להתעלות, להגברת העשייה, לכינון יחסי אנוש טובים ולאריכות ימים, היא פריזמה תפיסתית להגברת שפע. אבל יותר מכול, שמחה היא בחירה. בחירה להתמקד ברגש חיובי כמנוע.
כבר שמחתם היום?
עזוב תעזוב עימו
אני מתחברת מאוד לרעיון העומד מאחורי "עזוב תעזוב עימו". זו גישה נכונה לחיים ולהצעות עזרה. לעצמי, ברור לי שאיני יכולה לתלות את אושרי/סיפוקי/התקדמותי באנשים אחרים. החובה שלי היא לדאוג לי במצבי שגרה ובמצבים מלחיצים, לא להיכנע לדחף להתבוסס בקושי וברחמים העצמיים, אלא לפעול למען הטבת התנאים והסיטואציה. ובנוגע להגשת עזרה לאחרים, איני יכולה ואיני רוצה לקבל עליי אחריות מלאה למצבם. אני נכונה להושיט יד ולעזור, אך בשום אופן לא להציל, לא להיות המלאך המושיע עבור מי שאינו מוכן להתאמץ כדי לעזור לעצמו.
והגית בו
יומם ולילה, מצווה התורה. העיבוד שלי למצווה הזאת מרגש אותי בכל פעם מחדש ומסייע לי להוקיר עוד יותר את החינוך שקיבלתי, חינוך לקדושת ההגות. הגות מחייבת "חפירה", מחייבת הטלת ספק, מחייבת הפניית משאבים לקריאה וחקירה. איני יכולה לדמיין את עצמי, את הזהות שהרכבתי לי, בלי אלמנט ההגות. הספרייה החרדית עמוסה בספרי הגות, ואני מודה (כאמור, תמיד) על שגדלתי במקום שמחשיב במיוחד הגות וחשיבה מעמיקה.
הלשון היא קולמוס הלב והניגון הוא קולמוס הנפש
כמו רוב החרדים לשעבר, גם אני חובבת מאוד ניגונים ושירים מבית אבא ומחצר האדמו"ר. חובבת זו מילה עדינה מדי. אני מתרגשת מהם, אני דומעת, אני מתמלאת בתחושות כמוסות וחזקות, זרמים עוברים בי. למוזיקה, כך חונכתי, יש כוח אדיר ומשפיע, ולי יש הזדמנות להיחשף לחלקים עמוקים ופנימיים בנפש באמצעות התרכזות במילים ובלחן.
שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים בִּי, אִמִּי וְאָבִי,
נִגּוּנִים מִזְמוֹרִים שְׁכוּחִים.
גַּרְעִינִים; גַּרְעִינִים נְשָׂאָם לְבָבִי –
עַתָּה הֵם עוֹלִים וְצוֹמְחִים.
גרעיני החינוך שקיבלתי הצמיחו אותי להיות מי שאני, ורבים מהם מלבלבים ופורחים ביותר שאת בערוגת חיי העכשווית.
חינוך מחדש
חני כהן
"הלומד ילד," כך טען אלישע בן אבויה, החכם באדם, "דומה לדיו הכתובה על נייר חלק. והלומד זקן דומה לדיו הכתובה לנייר מחוק." את הדברים הללו אישרו פרויד וממשיכיו, וממשיכי ממשיכיו, וכך אני מרגישה היום. בת עשרים וחמש כמעט וכבר לא ילדה. נייר מה זה לא חדש.
תראו, הכללות, מטבע היותן הכללות, תמיד יחטאו לחלק מהאמת. המציאות מורכבת ואינה חד-משמעית, בטח כשמדובר במציאות של אנשים רבים כל כך. לא אני ולא אף אחד יכולים להתיימר להסביר מה זה לגדול בחברה חסידית סגורה, כי זה תלוי בכל כך הרבה, יש המון אפשרויות שונות שם. לכן עכשיו אני מדברת עליי, על המציאות שבה חייתי כילדה.
במציאות ההיא היו דברים חשובים רבים סביבי, התורה הייתה חשובה מאוד, כל הלכה ב"קיצור שולחן ערוך", מדפי הספרים הישנים, המלאים בספרי קודש כבדים היו נורא חשובים. המבוגרים היו חשובים, האדמו"ר היה קדוש. המוסדות והישיבות שסבבו את הבית שלי, כמו "מחנה ישראל" היו מלאים בבחורי ישיבה חשובים-חשובים ויקרים. אני לא. הייתי ילדה קטנה, נמוכה ומתולתלת, וממש לא חשובה. סתם עוד ילדה אחת.
בגן חובה לימדו אותנו לשיר:
"כשאבא שלי לומד/
בזכותו העולם עומד/
לכן אשתדל מאוד/
לא להפריע לו ללמוד"
העולם לא עמד בזכותי, ונדרשתי לא להפריע לאלה שבזכותם הוא עומד. אני זוכרת עשרות רבות של סיפורים על מסירות נפש לתורה – סיפור מחריד אחד זכור לי במיוחד, על רבנית צדיקה וחולה מאוד, שנמנעה מלהעיר את בעלה הלמדן ובלילה הייתה זוחלת למרפסת כדי להשתעל – בעיקר אני זוכרת הרגשה חזקה מאוד של חיילת בצבא השם. למען האמת, הייתי ג'ובניקית. אחיי זכו להיות חיילים של ממש. הייתי מסתכלת על אבא שלי לומד בסלון וחושבת, האם הרצון שלי לספר לו מה שקרה לי בגן מצדיק ביטול תורה? כולם סביבי תמיד טענו שלא, אין הצדקה. אומנם האיש הזה הוא אבא שלי, אבל יותר מזה, הוא חייל של הקדוש ברוך הוא ומחזיק את העולם עכשיו.
גדלתי. אט-אט ספרים אחרים תפסו את מקומם של הגמרות הענקיות בסלון. את הנוף הצפוף של עזרת תורה החלפתי בנוף של שכונה אחרת, מרוחקת ככל שיכולתי. תפאורת חיי השתנתה לחלוטין, אבל בתוכי הרגשתי שנשארתי ילדה קטנה, מתולתלת, שעדיין מוקפת בדברים חשובים, גדולים ונצחיים שקודמים לה. כשהיה שקט יכולתי לשמוע את מחשבותיה:
אם אני רוצה משהו, זה משנה בכלל? הרצון שלי רלוונטי למשהו? למה בעצם אני לא פשוט עושה מה שצריך ודי? למה אני לא עושה מה שאומרים לי ודי? אולי שקט כבר?
הרבה יותר קשה לשנות מחשבות של ילדה קטנה מלעבור לשכונה חילונית ולשמוע מוזיקה אחרת. הרבה יותר קשה מהשלמת בגרויות, אולי אפילו מלסיים את הש"ס. גירסא דינקותא קוראים לזה. ערב ערב הגירסא דינקותא שלי צעדה איתי בעליות של ירושלים ופיזמה לי פזמונים רעים של ביטול עצמי ומסירות נפש.
כיום סולם הערכים שאני בונה לי הוא אחר, מיקמתי את עצמי גבוה. למען האמת, אני מצליחה לחשוב ככה אבל מתקשה להרגיש את זה. אני מסתובבת אחורה, לחפש את הילדה כדי לספר לה שסיפוריה מהגן בהחלט שווים ביטול תורה, שבני אדם אינם קטנים או חוטאים, ולא משרתים של רעיונות. הם בני אדם יקרים מפז. הכול יקר. הכול יקר נורא.
אני רוצה לחזור לאותם ימים של שעות ארוכות-ארוכות בחצר בית הכנסת, שם בכו מרות ילדים קטנים והיה נורא חם. אני רוצה לחזור לשם וללחוש לה, "היי מותק, שמעי קטע, האנשים האלה, שמתפללים בפנים, צריכים לצאת ולדאוג לכם. אתם חשובים מספיק. המחשבות שלכם, הרצונות שלכם, האופי המתפתח והחמוד שלכם. שום דבר לא צריך להימסר בשום אופן ופנים."
ככה אני מכניסה את עצמי למחנות חינוך מחדש. וזה קשה, כי אני כבר לא נייר חדש ולפעמים נגמר לי הכוח. אבל אז אני קמה שוב להילחם. אני מוחקת אט-אט כל מיני אקסיומות שאיני מוכנה להחזיק בהן עוד ולבזבז עליהם שטח פנימי יקר.
יום-יום, בכל פעם שיש לי כוח, אני שוטפת לי במים נקיים את המוח מאותן מנטרות, שרוקדות אצלי באונה הפרונטלית, מנטרות של ביטול עצמי שצבעתי בלורדים אי-אז בגן.
אבא לא צריך להקריב את הילד שלו לאלוהים! שומעת, חני? לא אברהם את יצחק, ולא כל אותם אבות שמקריבים את ילדיהם על מזבח האמונה. גם את לא צריכה להקריב את עצמך, בשום אופן, אף פעם.
את חשובה. מאוד-מאוד חשובה. את שומעת?
חינוך | מבט פנימה והחוצה
אלקי הרשברג
הסתגלות מהירה
לפני כמה ימים נפגשו חברותי למחזור מהתיכון. לא הלכתי, אבל מצאתי את עצמי מתבוננת בתמונות שהן העלו לקבוצת הוואצאפ של ״מחזור ח״י – בית חנה צפת" שוב ושוב.
לא נכון יהיה להגיד שאני מתגעגעת לצורת החיים הקודמת שלי, אבל מדי פעם עולה בי געגוע לאנשים מסוימים, להרגשה השמיימית שהנה, עוד רגע המשיח בא ולוקח ממני את כל הצרות.
גדלתי בקהילת חב״ד בצפת של שנות התשעים, חוויה יוצאת דופן, במבט לאחור. כמובן, כשהייתי בפנים, לא יכולתי לראות את זה. צנחתי לעיר הצפונית עם אימא שלי, חוזרת בתשובה, היישר מהעולם החילוני. כן, אני בת יחידה. אפשר לומר שאני מכירה היטב את תחושת ההגירה משני צידי המתרס, חזרה בתשובה ועזיבת הקהילה החרדית. ההתחלה הייתה מבלבלת. אני זוכרת שאחד הילדים קרא לאחותו מהחלון, ״דבורה לאה! דבורה לאה!!״ ולא הבנתי אם הוא קורא לילדה אחת או יותר.
חינכו אותנו להיות ״ילדות חסידות״. מה זה אומר? להיות "חיילות של הרבי", לצאת "למבצעים", בעיקר "לחלק נש"ק" ר"ת נרות שבת קודש. כן, הז'רגון היה לגמרי צבאי. בל"ג בעומר היינו מובילות תהלוכות של מאות ילדים, וכולם צורחים יחד סיסמאות כמו: ״ליהודי מתאים יותר לאכול מזון כשר״. בכל שנה הייתי חוזרת הביתה מהתהלוכה מיובשת, ומקיאה את נשמתי. אני אלרגית לתהלוכות ל״ג בעומר. בשנה הראשונה למעבר לצפת הגרילו בתהלוכה את האופניים החדשים שלי. אימא תרמה אותם כיוון שהסבירו לה שלבנות אסור לרכוב...
בני אדם הם יצורים סתגלנים, ומאוד מהר התרגלתי והכרתי ואפילו אהבתי. שיננתי שירים על הרבי ועל ביאת המשיח, ואת לוח השנה החב״די, על כל חגיו ומועדיו. שלטתי לגמרי בטמפו החסידי. עבור ילדים זו חוויה כיפית. הרבי היה אז בחיים, והיום-יום שלנו כלל צפייה בסרטים מ-770 ובגעגועים אליו.
[caption id="attachment_10618" align="alignnone" width="768"]
"מובן שיש משהו מתנשא מאוד בקבלת האחר בחב"ד, מעצם הגדרתו כ"אחר"."[/caption]
ילדות סוג א' וילדות סוג ב' בבית הספר, אף שהייתי תלמידה טובה וילדה מרצה, סומנתי כשונה. היה ברור מאוד מי הילדים של "המקורבים" ומי ילדי ה״שלוחים״. וכחותמת סופית להבדל, יצא לאור "ספר השלוחים", ובו תמונות של המשפחות המיוחסות ומלאות החשיבות, בני המזל שהרבי שלח כדי להפיץ את אור החסידות בעולם. ילדי אותם "שלוחים" הסתובבו כטווסים וכולם רצו בחברתם. זה קשה להרגיש שלא משנה מה תעשי, תמיד תהיי סוג ב׳. הרבי אומנם הטיף לאהבת ישראל, אבל מובן שיש משהו מתנשא מאוד בקבלת האחר בחב"ד, מעצם הגדרתו כ"אחר". גם המורות נדפקו היום, כאימא בעצמי, אני מבינה ויודעת שהחינוך מגיע מהבית. את הילדים שלי אני שולחת לבית ספר מסיבות חברתיות בעיקר, ואת החינוך לאהבה וקבלה אני משאירה בתחום אחריותי. בצפת, לעומת זאת, לא הייתה הבנה כזו. ההורים סמכו על מוסדות החינוך. היו בנים שחטפו מכות בתלמוד תורה, ואיתנו, הבנות, עבדו בשיטה אפקטיבית המשלבת בין שטיפת מוח לעלבונות. חקוקים בי משפטים מאוד קשים שהמורות שלי אמרו כשהעזתי לבטא את עצמי, או כשהראיתי סימנים קטנים של מרד נעורים. אני יכולה להבין אותן: הן היו כל כך עייפות. ללדת תינוק מדי שנה ולחזור במהירות לעבודה, לעמוד שעות מול עשרות תלמידות. אפשר להשתגע. כיום אני יודעת: השיטה הייתה אכזרית לכולנו במידה שווה. ואם הדלתות היו מסתובבות? הלימודים לא היו ברמה גבוהה. אומנם למדנו לבגרויות, אבל כשלא התחשק לנו ללמוד וביקשנו לערוך "התוועדות חסידית" לרגל תאריך אמיתי או ממוצא, המורות לא התנגדו. אני זוכרת שהיו כמה תלמידות מבריקות בכיתה. לא פעם אני תוהה לעצמי, לאן הן היו יכולות להגיע לולא המקום שבו גדלו והנסיבות, האם הן באמת מאושרות, ומי אני, שהטפתי נגד התנשאות לפני רגע, שאחשוב אחרת? הסדקים והשבר יש סכנה רבה בתליית החינוך בגורמים חיצוניים. אז פחות הרגשתי את זה, אבל היום, במבט לאחור, אני מבינה שהיינו ממש בסכנה. יש לי המון חברות שנפגעו מינית ולא סיפרו להורים, כי הן בכלל לא הבינו מה קורה להן והטראומה צפה אצלן בגיל מאוחר יותר. אבל הטראומה הקולקטיבית הייתה כשהרבי נפטר. הילדים והנוער חוו בלבול מטורף, והמבוגרים לא ממש התייחסו לכך. הם עצמם היו באבל או בהכחשה. בקיץ שבו הרבי נפטר, לראשונה בקרית חב"ד בצפת, הוכנסו לבתים עיתונים חילוניים. כי כולם רצו לקרוא את הכתבות שהתפרסמו לאחר הסתלקותו של הרבי. באותו קיץ, יותר מתמיד, בני הנוער לא היו תחת השגחה ומהר מאוד הם הגיעו לעמודים האחוריים בעיתון, למודעות הפורנו והשיחות הארוטיות. חשבונות טלפון של משפחות רבות בקהילה הכפילו את עצמם. בזמן שההורים עשו קריעה על מות הרבי, או חגגו בהתכחשות נמרצת לפטירתו, ילדיהם גילו את המיניות אגב הקשבה דרוכה לסיפורים על דיילות ועל שליחי פיצה שמגדילים ראש. מעניין מה עמדת הפסיכולוגיה על מיניות כזאת, שמתגלה בזמן שקהילה שלמה מאבדת את דמות האב והמנהיג שלה. חינוך של בית כאם למתבגרים אני מבינה כמה גדולה תחושת החרדה הנלווית לתפקיד גידול ילדים, וכמה מרגיע לאפשר לקהילה לקחת מאיתנו חלק מהעול. אבל אסור לבנות על זה. הבית הוא המקום שבו הילדים מתעצבים, שם מתווכים להם את המציאות, מציבים מראה ואוהבים אותם. לא משנה מה.
[caption id="attachment_10618" align="alignnone" width="768"]
"מובן שיש משהו מתנשא מאוד בקבלת האחר בחב"ד, מעצם הגדרתו כ"אחר"."[/caption]
ילדות סוג א' וילדות סוג ב' בבית הספר, אף שהייתי תלמידה טובה וילדה מרצה, סומנתי כשונה. היה ברור מאוד מי הילדים של "המקורבים" ומי ילדי ה״שלוחים״. וכחותמת סופית להבדל, יצא לאור "ספר השלוחים", ובו תמונות של המשפחות המיוחסות ומלאות החשיבות, בני המזל שהרבי שלח כדי להפיץ את אור החסידות בעולם. ילדי אותם "שלוחים" הסתובבו כטווסים וכולם רצו בחברתם. זה קשה להרגיש שלא משנה מה תעשי, תמיד תהיי סוג ב׳. הרבי אומנם הטיף לאהבת ישראל, אבל מובן שיש משהו מתנשא מאוד בקבלת האחר בחב"ד, מעצם הגדרתו כ"אחר". גם המורות נדפקו היום, כאימא בעצמי, אני מבינה ויודעת שהחינוך מגיע מהבית. את הילדים שלי אני שולחת לבית ספר מסיבות חברתיות בעיקר, ואת החינוך לאהבה וקבלה אני משאירה בתחום אחריותי. בצפת, לעומת זאת, לא הייתה הבנה כזו. ההורים סמכו על מוסדות החינוך. היו בנים שחטפו מכות בתלמוד תורה, ואיתנו, הבנות, עבדו בשיטה אפקטיבית המשלבת בין שטיפת מוח לעלבונות. חקוקים בי משפטים מאוד קשים שהמורות שלי אמרו כשהעזתי לבטא את עצמי, או כשהראיתי סימנים קטנים של מרד נעורים. אני יכולה להבין אותן: הן היו כל כך עייפות. ללדת תינוק מדי שנה ולחזור במהירות לעבודה, לעמוד שעות מול עשרות תלמידות. אפשר להשתגע. כיום אני יודעת: השיטה הייתה אכזרית לכולנו במידה שווה. ואם הדלתות היו מסתובבות? הלימודים לא היו ברמה גבוהה. אומנם למדנו לבגרויות, אבל כשלא התחשק לנו ללמוד וביקשנו לערוך "התוועדות חסידית" לרגל תאריך אמיתי או ממוצא, המורות לא התנגדו. אני זוכרת שהיו כמה תלמידות מבריקות בכיתה. לא פעם אני תוהה לעצמי, לאן הן היו יכולות להגיע לולא המקום שבו גדלו והנסיבות, האם הן באמת מאושרות, ומי אני, שהטפתי נגד התנשאות לפני רגע, שאחשוב אחרת? הסדקים והשבר יש סכנה רבה בתליית החינוך בגורמים חיצוניים. אז פחות הרגשתי את זה, אבל היום, במבט לאחור, אני מבינה שהיינו ממש בסכנה. יש לי המון חברות שנפגעו מינית ולא סיפרו להורים, כי הן בכלל לא הבינו מה קורה להן והטראומה צפה אצלן בגיל מאוחר יותר. אבל הטראומה הקולקטיבית הייתה כשהרבי נפטר. הילדים והנוער חוו בלבול מטורף, והמבוגרים לא ממש התייחסו לכך. הם עצמם היו באבל או בהכחשה. בקיץ שבו הרבי נפטר, לראשונה בקרית חב"ד בצפת, הוכנסו לבתים עיתונים חילוניים. כי כולם רצו לקרוא את הכתבות שהתפרסמו לאחר הסתלקותו של הרבי. באותו קיץ, יותר מתמיד, בני הנוער לא היו תחת השגחה ומהר מאוד הם הגיעו לעמודים האחוריים בעיתון, למודעות הפורנו והשיחות הארוטיות. חשבונות טלפון של משפחות רבות בקהילה הכפילו את עצמם. בזמן שההורים עשו קריעה על מות הרבי, או חגגו בהתכחשות נמרצת לפטירתו, ילדיהם גילו את המיניות אגב הקשבה דרוכה לסיפורים על דיילות ועל שליחי פיצה שמגדילים ראש. מעניין מה עמדת הפסיכולוגיה על מיניות כזאת, שמתגלה בזמן שקהילה שלמה מאבדת את דמות האב והמנהיג שלה. חינוך של בית כאם למתבגרים אני מבינה כמה גדולה תחושת החרדה הנלווית לתפקיד גידול ילדים, וכמה מרגיע לאפשר לקהילה לקחת מאיתנו חלק מהעול. אבל אסור לבנות על זה. הבית הוא המקום שבו הילדים מתעצבים, שם מתווכים להם את המציאות, מציבים מראה ואוהבים אותם. לא משנה מה.
על הברזלים ובין הכיסאות
מני פלד
באמצע שנות ה-90 נתפס תלמיד מישיבת פונביז' בעת כתיבת חידושי תורה בשבת. הוא סולק לאלתר מהישיבה, והועבר לישיבה הראשונה לנושרים "שערי יושר". מקרה זה משקף את מאפייני הדור הראשון של הנושרים, בחורים שסטו מעט מהמסלול ותפקיד הישיבה היה להשיבם אל דרך המלך. כיום הישיבות לנושרים מתמודדות עם אתגרים מסוג אחר.
בל"ג בעומר תשמ"ב (1982) הוקמה בירושלים, בשכונת כרם, ישיבת "שערי יושר". את הישיבה הקים הרב משה גולדשטיין. בראשית דרכה הישיבה יועדה לבעלי תשובה ולנערים חרדים שלא השתלבו במסגרות המקובלות. בהמשך הפכה במוצהר לישיבה הראשונה לנושרים, ישיבה שתכליתה למצוא פתרון לנערים שנשרו מעולם הישיבות. אוכלוסיית הישיבה הלכה וגדלה, המקום נעשה צר מלהכיל והישיבה עברה למבנה רחב ידיים בשכונת הר נוף בירושלים. בשנת 2011, כמעט שלושים שנה לאחר הקמתה, הודיעה הנהלת הישיבה על שינוי מגמה. באתר האינטרנט "בחדרי חרדים" נכתב: שערי יושר אומרת לא לנושרים.[1] ההסבר הרשמי, הטכנולוגיה חדרה אל הישיבה והפכה את ההתמודדות עם הנוער הנושר לבלתי אפשרית.
"שערי יושר" הייתה אם הישיבות עבור נוער נושר. אחריה צצו כפטריות אחר הגשם עוד ועוד ישיבות. המפורסמת בהן היא ישיבת רש"י, שבראשה עומד הרב חייקל מילצקי. לאורך השנים הישיבה גדלה והתרחבה; נוסף על הסניף המרכזי בשכונת הבוכרים, לישיבה שלוחות בפתח תקווה, חדרה ותפרח. ישיבות נוספות לנושרים הן ישיבת "דרך השם", שייסד הרב גרינבוים, בעברו רב ב"שערי יושר", ישיבת "מבקשי השם" וישיבות נוספות. חלק מהמטפלים בתחום הנוער בקהילה החרדית טוענים שהישיבות לנושרים הפכו לעסק כלכלי, והן מגייסות משאבים מהרשויות התומכות במתן מענה לנוער בסיכון. לאורך השנים נעשו ניסיונות, שלא צלחו, להקים ישיבות לנוער נושר בקפריסין ובצרפת. הישיבה בצרפת נסגרה לפני כשנה, בעקבות תחקיר על שיטות החינוך שהונהגו במוסד. הבחורים חזרו לישראל ורובם לא הצליחו להשתלב במסגרת אחרת. בתחקיר שפרסם העיתונאי אהרון רבינוביץ ב"הארץ" נחשפו פרטים על שיטות החינוך בישיבת רש"י. המרואיינים, בוגרי הישיבה, תיארו פרקטיקות של אלימות והשפלות. בוגרים אחרים יצאו בגלוי נגד ה"השחרה" בתחקיר. בתגובות שהם פרסמו ברשתות החברתיות נטען שהשיטות לגיטימיות בהתחשב בקושי להתמודד עם האתגרים שמציבים הנערים.
דור אחר – התמודדות אחרת
משימתם של הרבנים בשערי יושר הייתה לתקן את המקולקל. להחזיר את הנער שנטש את מסלול הישיבות חזרה הביתה; לקחת נערים, שרובם הגדול בחורי ישיבות גדולות מוכרות, ולטפל בבעיות שהביאו לנשירתם מהישיבה. הנער שהוזכר בפתח המאמר הגיע לשערי יושר באמצע שנות ה-90. בתוך תקופה קצרה הצליחה הנהלת הישיבה להבין את הנסיבות שהביאו אותו לכתוב חידושי תורה דווקא בשבת. הנער קיבל את הכלים הדרושים, ומהר מאוד עלה שוב על המסלול החרדי המוכר, ישיבה חדשה, חתונה, כולל.
בדור השני של הישיבות לנושרים הנשירה הייתה מסוג אחר. רוב הנושרים התרחקו מרחק גדול מישיבות האם. התיקון היה חלום רחוק, המשימה התחלפה: מתיקון לשימור. שימור של הנער בתוך מסגרת עד לרגע המכריע בחייו – החתונה. כל ישיבה המציאה דרכים ושיטות משלה, המשותף לרובן נעוץ בהבנת הצורך לשמר את הנערים במגזר החרדי, בשוליו הגמישים, עד לנישואיו עם חרדית מרקע דומה. הנחת הבסיס: אם הבחור יתחתן כחרדי, רוב הסיכויים שהוא יקים משפחה חרדית, וכך הנשירה לא תעבור לדור הבא.
אז איך משמרים? דואגים לאווירה של כיף בישיבה. הכול, כמובן, על טהרת הקודש. כדי למנוע שעמום וכדי לאפשר לנערים להרוויח כסף, אפשרו להם לעבוד בחלק משעות היום. האיסור על קשר עם בנות המין השני לא נאכף. יתרה מזאת, בתחקיר על המתרחש בישיבת רש"י, סיפרו כמה בוגרים שראש הישיבה, הרב מילצקי, דרש מהם, לכאורה, לשתף אותו בחוויותיהם האינטימיות עם בנות הזוג שלהם. לסיכום: הישיבות לנושרים דור 2 היו למעשה "קייטנה לשימור חרדים".
לא לומדים, לא מתגייסים לצבא, לא לומדים מקצוע
שאלת הטיפול בנוער הנושר החרדי עוררה מחלוקת בין רבני המגזר הליטאי. בסוף שנות ה-90 יצאה לדרך יוזמה להקמת גדוד "נצח יהודה-הנח"ל החרדי". היזמים טענו כי הגדוד יפתור את בעיית הנוער הנושר, שבאותם ימים תפחה למספרים גבוהים. ראש ישיבת שערי יושר צידד בעמדתם של המתנגדים לגדוד החרדי. במאמרים שפרסם טען כי הצבא לא יפתור את בעיות הנשירה, אלא רק יעמיק אותן. מנגד, טענו התומכים כי ההתנגדות נובעת מרצונו של גולדשטיין לשמר את ההגמוניה בתחום הטיפול בנוער הנושר. התנגדותו של גולדשטיין ושל רבנים נוספים הכשילה את היוזמה להפוך את הנח"ל החרדי לפתרון ארוך טווח לנושרים חרדים. סתימת הגולל על היוזמה אפשר לראות במכתב שפרסם מקורבו של הרב שטיינמן, ובו התנער הרב מתמיכתו בנח"ל החרדי.[2] במכתב אף הכחיש הרב את תמיכתו המוקדמת ביוזמה, דבר שיוחס לו על ידי מקימי הנח"ל. בשורה התחתונה: הגיוס לנח"ל החרדי היה דל ביותר.
בתחקיר שפורסם ב-2012 בעיתון "בקהילה" נטען שרוב המתגייסים לגדוד הם בוגרי ישיבות חרדיות-לאומיות, או "נערי הגבעות" שרצו ליהנות משירות מקוצר ביחידה נטולת בנות. יזם הנח"ל, הרב דוד בלוך, טען במאמר שפרסם באתר "כיכר השבת" כי המספרים שהוצגו בתחקיר מנופחים וכי חלק הארי של המשרתים בגדוד הם בוגרי החינוך החרדי.[3]
מאז אותו ניסיון כושל הוקמו כמה ישיבות שמשלבות שירות צבאי חלקי ולימודים. היוזמות נתקלו לרוב בהתנגדות שקטה או גלויה של הרבנים. רוב הנושרים שנמצאים במסגרות לומדים בישיבות-קייטנה מסוג זה או אחר. אולם אחוז גדול מהנושרים לא מוצא את עצמו לא במסגרת הצבאית, לא במסגרת משלבת ולא בישיבות לנושרים. ההערכות הן שהם עובדים בעבודות מזדמנות וחיים מהיד לפה.
ההתנגדות לכל פתרון שאיננו סוג של קייטנה לנוער נושר שומט את הקרקע מתחת לרגלי ההתנגדות החרדית לחובת השירות בצה"ל. לכל אורך השנים הצהירו חברי הכנסת החרדים שמי שלומד תורה צריך להמשיך ללמוד, ומי שלא לומד תורה צריך ללכת לצבא. קיומן של הישיבות לנושרים במודל הקייטנה הופך את הטיעון למגוחך. זמן הלימוד היומי באותן "ישיבות-קייטנה" פחות בהרבה מזמן הלימוד הקצוב בפקודה בגדוד נצח יהודה. המציאות היא שיש אלפי נערים בגיל גיוס שאינם "ממיתים עצמם באוהלה של תורה" אלא מבלים ועובדים, ועדיין חברי הכנסת החרדים מתנגדים בצורה תקיפה, יותר או פחות, לגיוסם לצבא.
התוצרים השלילים של תפיסת הקייטנה לא מסתכמים רק במישור האידיאולוגי של שירות צבאי. יש לכך השפעה על העתיד הכלכלי הצפוי לאותם נערים. התנגדות רבני הישיבות לאפשר לימודים ורכישת השכלה גוזרת על הבוגרים חיי עוני. בעוד רוב בני הישיבות הרגילות צפויים ללמוד בכולל אחרי החתונה, מי שעובד חצי יום בישיבה, לא ילמד יותר משעה אחרי החתונה. השאלה היחידה שנותרה: במה הוא יעבוד? האם ימשיך להיות "חוטב עצים ושואב מים" בעבודות מזדמנות, כפי שעשה בתקופת הישיבה, או שיעבוד בעבודה מכובדת. לו היו ראשי הישיבה משלבים, או לכל הפחות מאפשרים, לימודי מקצוע בחלק מהיום, אותם נערים היו זוכים לצאת אל החיים עם ידע מקצועי ויכולת השתכרות מכובדת. ההתנגדות מביאה לכך שרוב בוגרי הישיבות לנושרים מתמודדים עם אתגר כלכלי מורכב אחרי החתונה. בניגוד לאחיהם במסלול חרדי קלאסי, בוגרי הישיבות לנושרים לא זוכים לרוב לסיוע ברכישת דירה. השנים שהעבירו בישיבה, שלא כללו פיתוח מיומנויות למידה מכל סוג, לא מסייעות להם בבואם להתחיל לימודים אחרי החתונה. חלקם סובלים מקשיי למידה, מה שמוסיף קושי על קושי. אם בכל זאת הם רוצים לצאת למסלול אקדמי, הם נדרשים לעשות זאת כאשר במקביל הם מפרנסים את המשפחה ומטפלים בילדים, מה שמעלה את הסיכוי לנשירה שלהם מהלימודים בשלבים מוקדמים. לא אחת האישה שאיתה התחתנו נעדרת יכולת השתכרות, שכן כמוהם, גם היא נשרה ממסגרת הלימודים של הסמינרים החרדיים. התוצאה כואבת: נערים רבים מסיימים את פרק הקייטנה של הישיבה לנושרים כשהם נעדרי כישורי חיים, חסרי יכולת השתכרות ועם מינוס בבנק.
הטלפון החכם סדק את החומות
רעיון השימור עבד לא רע כל עוד ה"חטאים" של הנוער הנושר היו בשליטה יחסית של הישיבה ושל המסגרת החרדית. אך גם כאן הטלפון החכם הצליח לסדוק את החומה, לשבור את הקו המפריד בין נער נושר לנער שעזב לחלוטין את הקהילה החרדית. זאת בשל השימוש התכוף בטלפון החכם, כמו גם הקושי להתנזר מהשימוש בו בשבת. על פי נתונים לא רשמיים, אחוז גבוה מהנערים שלומדים בישיבות לנושרים לא מקפידים על אי-שימוש בטלפון בשבת. סביר להניח שחילול שבת קבוע משפיע על תודעתם ומציב את ראשי הישיבות בפני דילמה קשה. הנערים מחללים שבת בחדרי הפנימייה בישיבה או בדירות שבהן הם שוהים. החיבור לטלפון בשבת מנתק את חלקם מהעולם החרדי והדתי, שכן שמירת השבת מבדילה בין אדם שומר מצוות למי שאינו מקפיד על שמירת מצוות.
לאתגרים הרבים שיצרה נוכחותו של הטלפון החכם, המכניס לתוך בית המדרש את כל מה שבחוץ, נוסף גם האתגר התרבותי. השאלה, האם הישיבות לנושרים כשלו במשימה? תלך ותחריף עם הזמן. הפער בין ההגדרה של אותם בחורים כחרדים, לעומת מעשיהם בפועל יחייב את ראשי הישיבות לנושרים לקבל החלטות. כיום ניתן להבחין בסנוניות ראשונות של ישיבות שמנסות לטפל בנשירה בשלבים המוקדמים שלה, שלבים שבהם אפשר עוד להכריח את הנערים להיפרד מהטלפון החכם לפחות כל עוד הם שוהים בתחום הישיבה.
מבט צופה פני עתיד
הנוער הנושר בשנת 2022 אינו דומה לנוער הנושר של לפני ארבעה עשורים, ואפילו לא לאלו שלפני עשור. הסיפורים על מתעשרי ההיי-טק מצאו את דרכם למגזר החרדי, שמותיהם של יחידות טכנולוגיות בצה"ל לא זרות היום לנערים הללו. שאלת העתיד הכלכלי מובילה את חלקם לחפש את המסלול שיוביל אותם לשירות טכנולוגי שישפר את עתידם. בשנים האחרונות נפתחו כמה ישיבות הסדר חרדיות. אחת מהן, שהוקמה על ידי יזם הנח"ל החרדי הרב דוד בלוך, מיתגה את עצמה כישיבת צמרת שלא נופלת ברמת הלימודים מישיבות העילית החרדיות.[4] ישיבות הסדר חרדיות אחרות פונות בעיקר לנוער שלא הצליח להשתלב בישיבות רגילות. הקמת המסגרות החדשות לוותה בהתעלמות של תקשורת המיינסטרים החרדית. חריג היה ביטאון הפלג הירושלמי, "הפלס", שפרסם סדרה של מאמרים נגד הקמתן. העוסקים בטיפול בנוער נושר מעריכים כי מספרים הולכים וגדלים של נערים שלא מצאו את מקומם בהיכלי הישיבות, בשילוב המודעות לעתיד הכלכלי של אותם נערים, תביא לגידול משמעותי של מסגרות משלבות מסוג "ישיבת הסדר חרדית". כיום, מספרם הכולל של התלמידים הלומדים הוא סביב 400 נערים.[5] ככל שהתופעה תתרחב, סביר להניח שחלקים נרחבים יותר בחברה החרדית, כולל הרבנים, יעניקו הסכמה שבשתיקה לפתרונות המבטיחים עתיד טוב יותר עבור אלו המכונים "הנושרים".
חומרא או מיתותא
איזי פוליאס
כשאני קורא ברשת על גבר חרדי שמצטיין במייקרוסופט ועובד לצד נשים בחברה, או כשאני רואה מערכון של 'כאן 11' שמוגש על ידי חרדיות, הדבר הראשון שאני אומר לעצמי הוא: אלה לא חרדים. איך ייתכן שהחרדי הזה עובד עם נשים, בזמן שכתוב בהלכה שאסור להסתכל על נשים? איך אותה אישה מצטלמת לתכנים בערוץ טלוויזיה שמשדר חומרי כפירה כמו "היהודים באים"?
מחשבה דומה מגיעה כשאני רואה בכפרים בהודו מטייל חובש כיפה סרוגה (מזרוחניק). או אז אני תוהה לעצמי: איזה היתר הוא מצא כדי לצאת מהארץ? אומנם חונכתי לדון כל אדם לכף זכות, אבל כמות כיסויי הראש גדולה מכדי לומר שכולם באו לכאן למטרות רפואיות או לצורכי פרנסה; בכל זאת, מדובר בהודו – לא בארצות הברית. המסעדות, שמנוהלות כאן על ידי גויים, אינן ריקות מסועדים חובשי כיפה, וכחרדי לשעבר אני נחרד לעיתים כשאני רואה אותם מקלים ראש בענייני כשרות.
יש הלכה ויש להיצמד אליה. צורם לי לראות את קלות הראש הזאת.
בקטע הזה נשארתי חרדי.
כשאני משתף בתחושות האלה את המטיילים שסביבי, הם שואלים אותי: "למה אתה כל כך קיצוני?"
אני מכיר טוב-טוב את השאלה הזאת. יש לי נטייה להקצין, ואני לא יודע אם מקור נטייה זו הוא הגנטיקה שלי או החינוך החרדי שקיבלתי. אני משער שזהו שילוב של השניים, כמו מקורן של נטיות רבות אצל בני האדם, אבל אני חושב שהחינוך החרדי שירת להפליא את הגנים הקיצוניים שלי.
התרנגולים המלוחים הם דוגמה טובה לכך:
אצלנו, בקהילת ה'חזון איש' (חזונאישיקים), הקפידו מאוד על כשרות הבשר והעופות. לא אוכלים בשר ועוף מחוץ לבית, גם לא במקומות או בבתים שמתהדרים בהכשר הטוב ביותר של בד"ץ. לדעתם, כשזה מגיע לאיסורים חמורים של אכילת נבלות וטריפות, אי אפשר לסמוך על מערכת הכשרות.
אז איך אוכלים עופות? ובכן, שוכרים את המשחטה המקומית במאה שערים לערב אחד, דואגים למשלוח תרנגולים ולשוחט מומחה, ויוצרים מעין השגחה פרטית שעניינה בקרה על כל הנעשה. אבא שלי למד את כל ההלכות לעומק, וסמך על הידע ועל העיניים המדקדקות שלו. לאחר השחיטה, העופות היו מועברים לפתח הבניין, אנחנו, הילדים, היינו סוחבים את העופות לחדר ההכשרות שצויד מבעוד מועד במלח גס ובחביות מים, וההורים, בכבודם ובעצמם, היו מולחים את העופות ומכשירים אותם.
אני זוכר את עצמי כבר בגיל צעיר מאוד רואה חרדים כשרים מזינים את גופם בלאפה-שווארמה, ומתמלא חמלה כלפיהם, על שהם אוכלים בשר שיש בו חשש נבלות וטריפות. וגם קינאתי בהם מאוד. הייתי בוהה בהם מהשולחן ממול, בעודי מתנחם בקושי בפלאפל-צ'יפס.
בשלב מסוים התחלתי לשאול שאלות. לא הסתדר לי ש'מטעמי שלמה', המסעדה שממוקמת מול בית הכנסת הגדול ביותר בבני ברק, מכשילה יהודים בנבלות וטריפות מדי יום. הייתי אז בן 17, והיו לי הרבה שאלות על הדרך שהכרתי. הצמידו לי איזה אברך "פתוח", מחשובי הקהילה, שאיתו אוכל לדבר על הכול. שאלתי אותו: "אתה באמת חושב שכל החרדים בבני ברק אוכלים בשר עם חשש נבלות וטרפות?" הוא ענה לי בנחרצות: "כן".
כמה ימים אחר כך עזבתי את הישיבה של הקהילה, ומהר מאוד עזבתי גם את הדת. יותר מדי דברים לא הסתדרו לי, ותשובתו של אותו אברך הייתה המכה האחרונה בפטיש.
האמת היא שזה לא מתחיל ונגמר בתרנגולים מלוחים; הקיצוניות באה לידי ביטוי גם בצבעי הלולאות של החולצה הלבנה ובמסגרות המשקפיים. אני זוכר שאחי הגדול הופיע יום בהיר אחד לבוש בחולצה לבנה שהלולאה העליונה שלה צבועה בירוק, וכל הבית רעש וגעש על הצבעוניות שנכנסה אלינו פתאום, ומי יודע לאיפה הצבע הזה עוד יתדרדר. כשאותו אח היה בן 17, כל החברים שלי בחיידר דיברו על זה שיש לי אח מודרני, שמרכיב משקפיים עם רבע מסגרת בלבד. לי ולחבריי היה ברור שהוא בדרך להפוך לחילוני, דבר שמעולם לא קרה.
חונכתי שיש דרך אחת ויחידה לשמור תורה ומצוות. סטייה מהתלם, ולו בדבר הקטן ביותר, חמורה כמעט כמו הדבר הגדול ביותר. לא היה מקום להקל ראש בחומרות ובמנהגים, כמו שלא היה מקום להקל ראש בהלכות. אומנם לימדו אותנו שיש הבדל עקרוני בין הלכות שהן עיקר הדין ובין חומרות בהלכה ומנהגים, והיינו מתפלפלים יומם ולילה בהבדלים אלו, אבל בפועל, נדרשנו להקדיש תשומת לב גבוהה ובאותה מידה להלכות, לחומרות ולמנהגים.
מי שלא מחמיר כנראה חוטא. לא יגידו לנו את זה במילים מפורשות, אבל זאת התחושה שהפרצופים משדרים. שאלות כה רבות ששאלתי נענו בפרצוף ובתנועת ידיים שמעבירה את המסר: חרדים שאינם מחמירים חוטאים בשוגג, ותפסיק להקשות עם שאלות מסוג זה.
אותו אברך "פתוח" אמר לי במילים את מה שכל החיים שידרו לי בפרצופים.
עד היום, תשע שנים אחרי שיצאתי מהחברה החרדית, כשאני רואה דתיים שמעגלים פינות בהלכה זה חורה לי. כשאני שומע מחובש הכיפה הסרוגה שהוא מעדיף ללמוד תנ"ך במקום להתעמק בגמרא ובלימודי הלכות, אני מסתכל עליו בבוז קל ואומר לעצמי: אוי לו ואוי לנפשו, בטח נכשל בעשרות עבירות מדי יום.
בזכות החינוך הקיצוני צברתי לדורות משפחתי קילומטראז' מכובד של מצוות, חומרות ומנהגים, ובזכות אותה קיצוניות יצאתי מהחברה החרדית. דרך האמצע לא עבדה לי. לקח לי זמן לזהות את דפוסי ההתנהגות הקיצוניים שלי, ומלאכת האיזון נמצאת בראש סדר העדיפויות שלי.
אני משער שהחרדי בהייטק, החרדית ב'כאן 11' והמזרוחניקים בהודו הם שומרי תורה ומצוות שיזכו לגן עדן, כי לא יכול להיות שרק הדרך שגדלתי עליה היא הנכונה. אבל קשה לי להבין את הדרך שלהם, קשה לי להבין את הסיפור שהם מספרים לעצמם. הראש הלוגי שלי, בסיוע החינוך הקיצוני שקיבלתי, משאיר אותי בפרצוף תמוה, ואני לא יודע להגיד אם אותם מעגלי פינות חוטאים בשוגג או שהקיצוניות של החינוך החרדי השתלטה לי על הראש.
***
ברור לי שלא כל החרדים כה מוקצנים, וקטונתי מלבקר את החינוך החרדי בפרהסיה, אבל את החוויה הקיצונית שקיבלתי בקהילת ה'חזון איש' ובמאה שערים, אי אפשר לקחת ממני. אני מאמין שאני לא היחיד שחווה כך את החינוך החרדי, ושיוצאים רבים, מקהילות נוספות, מזדהים איתי.
מי ייתן שהחשיבה המאוזנת תחדור גם לקהילות קיצוניות אלו, יחד עם חופש הבחירה.
תושייה חסרת אחריות
נהורא שגב
יום אחד, כשהייתי בכיתה י', קבעתי עם חברה שנלמד אצלה למבחן באנגלית. בסיום הלימודים עלינו יחד לאוטובוס, וכשהגענו, לצערה המוגזם של חברתי, התברר כי ביתה נעול ואין בפנים איש. לשווא נקשנו עוד ועוד על הדלת.
בעוד חברתי מתכוננת להתיישב מחוץ לדלת ולקונן על שלא לקחה מפתח, עלה לי רעיון. "בואי ניכנס מהמרפסת!" הצעתי לה.
החברה הנידה ראשה בפחד נחרץ. "מה פתאום!" הכיצד יישמע כדבר הזה...
הסברתי לה באדיבות כי מדובר בקומת קרקע ושלא יקרה לנו דבר. בראשי עלו תמונות ילדות של אחי, שהשתלשל בחבל ממרפסת הבית אשר בקומה השנייה, קסדת אופניים לראשו, ובכוונתו לברוח מהבית. מה זה כבר קומת קרקע? מה, היא עושה צחוק?
חברתי נגררה בעקבותיי בהבעת אי-רצון גלויה, והביטה בי נדהמת כשבדקתי את חוזקה של גדר הברזל שהקיפה את הבית והתנשאה לגובה של כולה שני מטר.
השרשרת שכבלה את שערי הגדר הייתה קשורה ברפיון יחסי, והיה אפשר למשוך את הדלתות כלפי חוץ וליצור רווח קטן למעלה. ביקשתי מחברתי למשוך ולהחזיק, ואני טיפסתי על הגדר, השתחלתי ברווח וקפצתי לצד השני. נכנסתי לביתה דרך דלת המרפסת, שלא הייתה נעולה, ופתחתי מבפנים את הדלת הראשית.
החברה נכנסה, המומה לחלוטין, והשביעה אותי לא לגלות לאף אחד. אמרתי – סבבה, והתחלנו ללמוד.
כעבור כמה שעות אימא שלה נכנסה לחדר ואמרה בדאגה, "שכחתי לתת לך מפתח היום. איך הסתדרת?"
דממה.
חברתי הביטה בי ואני בה ושתינו שתקנו. נשבעתי ואקיימה.
האם נבהלה ופקדה על בתה להגיד מייד. הילדה הסמיקה, הרכינה ראש והתחילה לתאר בגמגום איך טיפסתי דרך המרפסת ופתחתי את הדלת. במהלך הסיפור הבטתי באם בהתרגשות, ציפיתי לתשואות נלהבות על התושייה הספונטנית שהפגנתי. לרוע המזל, התבדיתי.
האם התעוותה בזעם והחלה לשאוג על בתה, ככה, מולי. בצרחות מקפיאות דם זעקה על הטמטום וחוסר האחריות, ועל איך יכולנו להיפגע וליפול, ומה היא הייתה אומרת לאימא שלי אם היה קורה לי משהו. הזדרזתי לומר בהומור שמבחינת אמא שלי זה בסדר גם בלי ביטוח, היא זרקה לעברי מבט מצמית, ואני השתתקתי בבהלה.
ואז, כשהסתיימה מסכת התוכחה, האם זינקה החוצה, הידקה את השרשרת הנעילה בסיבוב נוסף, לוודא שהמקרה האיום והנורא הזה לא יחזור על עצמו.
חברתי קמלה מבושה, ואני לא הבנתי על מה ולמה הבלגן. מובן שידעתי שעשיתי מעשה שבימים כתיקונם מוטב לו שלא ייעשה, אך האם איש לא עדכן את אמה של חברתי בדבר קיומה של סקאלה התנהגותית שלמה שנקראת ׳שעת הדחק׳, שבה אני בדרך כלל מככבת.
ואז התחלתי לחשוב כיצד אימא שלי הייתה מגיבה.
אימא שלי הייתה משתעשעת, אומנם לא לפני שהייתה מזייפת חרדה תיאטרלית, ומייד לאחריה הייתה מקוננת על העובדה שמכיתה של עשרים וחמש בנות נורמליות רק הבת שלה חייבת להיות הכי מג׳נונה. ואז, באין-רואים, הייתה מבליעה חיוך מרוצה על שהבת שלה מגלה יצירתיות ותושייה.
עקבתי במבטי אחרי אימהּ של חברתי, היא שוטטה בעצבנות ברחבי הבית, ולא הצלחתי למצוא אצלה צל של חיוך או אישור על היצירתיות והתושייה האמורים לעיל. פתאום הרגשתי שאני לא יכולה להיות במצב שבו מה שאני רואה כתושייה מתפרש אצל אחרים כחוסר אחריות.
התנצלתי רדודות וברחתי בכלימה לביתי.
באוטובוס הוגעתי מוחי בסוגיית הורים וגידולם: האם אנו שיבוטים התנהגותיים של תוצאות החינוך של הורינו, או לחילופין, הם נדרשים להתחנך מחדש עקב ההתנהגות שלנו? תגובות התנהגותיות של הורים יכולות להשפיע על עיצוב החינוך, לחיוב ולשלילה. לדוגמה, אם במהלך הצבת גבול לילד, או הטפת מוסר על משהו בלתי הולם שהוא עשה, ההורה מאבד קצת מהאסרטיביות ומבליע חיוך שמעיד (או אפילו רק רומז) על קו חשיבה שונה ממה שחייבים לומר, הילד מריח את התנודות האלה. כך הוא גדל ולומד להבחין בין הדברים הנאמרים לסאבטקסט. יתרה מכך, הוא עשוי להתנהג בצורה הפוכה מכפי שהתבקש, ולצפות לחיוך ההוא, המתגנב, המאשר.
לבסוף, פטרתי את עצמי באנחה ובהנחה שכולנו שונים ויש לנו הורים שונים, שמחנכים ואף חונכו באופן שונה, ותושייה וחוסר אחריות אינם בהכרח הפכים, השאלה היא במי מהם בוחרים להתמקד בלהט הרגע.
וחוץ מזה, למרות שכולנו שונים, נו באמת, אפשר לחשוב מה כבר עשיתי...
לפרק ולהרכיב מחדש
אמיר שטיין
בט' באב האחרון הלכתי לעבודה עם בטן מקרקרת, כפכפים, ושיער שלא סיפרתי 3 שבועות. הרגשתי מין חרדה כזו: האם אני חוזר בתשובה בלי לשים לב? מה זה אומר עליי, שהדברים האלו חזרו להיות משמעותיים בחיי? כבר שנים שלא צמתי אף צום, כבר שנים שאני מגדיר את עצמי כחילוני, ואפילו אתאיסט-אגנוסטי. אז מה עובר עליי?
בעניין אחר, לפני כמה ימים נתקלתי בפוסט מעניין של פעילה פמיניסטית חרדית, על סוגיית היעדר נשים חרדיות בפוליטיקה, ועל המקום של הפטריארכיה בתוך כל זה. בתגובות חיכו לה האנשים עם הקלשונים – לא חרדים, אלא חילונים – שהאשימו אותה בצביעות. אחד הגולשים נזף בה וטען שכל עוד היא חלק במערכת החרדית, אין לה זכות להתלונן.
מה הקשר בין השניים? ביני לבין עצמי אני יודע מה המוטיבציות שלי לנהוג מנהגי אבלות בימי בין המצרים: בשנים האחרונות אני מרגיש שהשיח במדינתנו הקטנה הוא בלתי נסבל. אני חש פילוג והקצנה, שאיני יודע אם אי פעם יהיה להם ריפוי. אני חש חורבן חברתי, חורבן שט' באב נותן לי מקום להביע את האבל והצער שלי עליו. האבל גם נותן לי אפשרות להיות חלק ממשהו גדול יותר, להתחבר לקולקטיב יהודי, גם אם זה רק בדמיון שלי. תחושת השייכות משרתת חלקים בנפשי לא פחות מהסקפטיות הבריאה שלי. אני יודע שלא חזרתי להאמין באורח פלא בקיומו של האל, או יותר נכון – של אלים (כי אם אחד קיים, למה לא כולם?) ושאני רק מפלס לי דרך ססגונית משל עצמי. אז למה עברה מחשבה מגוחכת כזו בראשי?
בארצות הברית, אחת המדינות הדתיות ביותר בעולם (אני תמיד שמח להפתיע) יש תופעה נרחבת של "יציאה בשאלה" מהנצרות. ארצות הברית היא אומנם מקום שבו מתקיימת לכאורה הפרדה של דת מהמדינה, אבל כ-75% מאוכלוסייתה הם נוצרים, דבר שמשפיע פעמים רבות על החוקים וגם על מערכת החינוך, כמו שראינו בסוגיית ההפלות. אנשים שאינם משויכים לשום דת או אמונה הם אחוז מאוד קטן מאוכלוסיית ארה"ב, רק כ10%, והם נתפסים כקיצוניים ואף סופגים יחס עוין ממשפחותיהם. נשמע מוכר, נכון? לאורך השנים זכיתי לפתח חברויות קרובות ומשמעותיות עם נוצרים לשעבר מארה"ב, ללמוד מהחוויות שלהם, לראות את כל האלמנטים הדומים והשונים בין הקהילות שלנו – וזכיתי, בפשטות, בעוד אחים ואחיות לצרה וגם לשמחה.
בארה"ב השיח עבר בשנים האחרונות מנרטיב שעוסק באמונה או חוסר אמונה לנרטיב שמהותו "לפרק ולהרכיב מחדש". המונח "לפרק" מגיע מהאסכולה הפילוסופית של ז'אק דרידה. דקונסטרוקציה, לפרק בלעז, פירושה פירוק הטקסט והבנייתו מחדש במסגרת קריאה ביקורתית. זו בעצם גישה ביקורתית, מורכבת למדי, שמנסה להבין טקסטים ורעיונות מתוך התבוננות קרובה ואינטימית. הפילוסוף דיוויד ב. אליסון הסביר את המונח דקונסטרוקציה כ: "...פרויקט של מחשבה ביקורתית, שמטרתה היא לאתר ולפרק מושגים שפועלים כאקסיומות או חוקים..." האסכולה הפילוסופית הזו מוחלת בעצם על הדת, והמאמין מפרק לגורמים את אמונותיו ובוחר מה מהן להרכיב מחדש, אם בכלל. זו התבוננות בכל מה שנראה לנו טריוויאלי ומובן מאליו.
במסגרת התנועה של דקונסטרוקציה דתית, יש אנשים שממשיכים להיות דתיים, אבל דתיים בצורה שנכונה להם. יש גם אנשים שמאבדים לחלוטין את אמונתם בעקבות התהליך, שאצל כל אחד מהם נראה אחרת. המיוחד בתהליך כזה מתגלה באפשרות לשמור על חלקים מענייני הדת בצורה עדכנית. כשמפרקים ומרכיבים מחדש אפשר ליצור דבר אחר על בסיס החומר הישן. דקונסטרוקציה מאפשרת מציאות מורכבת ונכונה יותר עבור האינדבידואל – במקום חיים של או או, חיים של גם וגם.
כשעשיתי את דרכי מחוץ לבני ברק, המודל היחיד שהכרתי היה יציאה מוחלטת מהדת. לבד מהסופרת יוכי ברנדס, לא ממש נתקלתי באדם שחי בחברה החרדית, עזב אותה, ומצא את מקומו בסוג אחר של חיים יהודיים. אבל עבורי המודל של חיים חופשיים נטולי יהדות אף פעם לא היה אופציה. תמיד הייתי 100% אני כשציטטתי פסוקים, גמרות, הלכות ואמרות מוסר. לא משנה כמה רחוק אהיה מבית המדרש, מוחי ישלוף תמיד דברי תורה אלו ואחרים. ניסיתי למצוא את הדרך שלי בתוך העולם הזה, החופשי, נטול הסממנים היהודיים. והצלחתי, סוג של. היום, כשאנשים פוגשים אותי, הם מניחים שגדלתי בקיבוץ של "השומר הצעיר" ושאני חילוני בין חילונים. אבל בתוך הלב שלי תמיד מונחים סטנדר ודף גמרא פתוח, ואני יכול בשנייה לעבור מלדבר קווירית שוטפת לשיחה בבית מדרש'ית מצויה. ובתוך הגם וגם, הצבעוני והיפה והפוסט סטרוקטורליסטי שלי, למדתי לאט לאט להרכיב אותי מחדש.
בכל הקשור לאיכות חיים נפשית, הזמן, הפסיכולוגיה והפילוסופיה לימדו אותי שהשאלה "אילו חיים אני רוצה לנהל?" היא לא שאלה של מה צריך או מה מותר, אלא: "מה עושה לי טוב"? (ולא פוגע באחריםות). וזה גם מה שמניסיוני מאפשר לנו, כיוצאים, להצליח לבנות חזרה את הזהות שלנו. כשהייתי חרדי תמיד הדהדו השאלות: מה צריך לעשות? מה חייבים לעשות? מה נדרש ממני? אני עדיין שואל את עצמי שאלות כאלו, אבל רק אחרי שדאגתי לשאול את עצמי: מה אני צריך? מה יעשה לי טוב? מה יעזור לי?
בשנים האחרונות אני בונה לאט לאט "אני חדש", אבל האני הזה לא מורכב מחומר חדש שאספתי יש מאין. האני שלי מורכב מהחומר המקורי, מאבני הבנייה שיצרו את האני הקודם. הצורה נראית אחרת ומתנהגת אחרת, ויש בה שילוב של חדש-ישן, היא אותו דבר, אבל נוחה יותר ועוטפת יותר. הבנייה מחדש מאפשרת לשמר את מה שנעים וטוב, ולהיפטר ממה שפחות מתאים. הבנייה מחדש מאפשרת חיים של בחירה אמיתית, של חופש, של חירות ושל שייכות. אני חושב שאם יותר אנשים היו משתתפים במלאכת הפרוק והבנייה מחדש, הם היו מבינים יותר את האנשים שמתקיימים ב"גם וגם", האנשים שממשיכים להיות חלק, אבל גם מציבים גבול ברור לְמה שאינם שותפים בו.
אבל מה הטעם בכל זה? זו השאלה שאנשים בדרך כלל שואלים בשלב הזה. אם אין דרך אבסולוטית לחיות את החיים, מין פורמולת שחור-לבן מדויקת לחיות על פיה, מה הטעם בכל זה? יש לי חלום, שהבן אדם הבא שינוע מחרדיות אל העולם שבחוץ לא ישאל את עצמו שאלות קיומיות כמו "האם יש או אין אלוהים"? ולפי זה יבחר לצאת או לא. זאת שאלה עצומה שלא בהכרח מוצאים לה תשובה חד משמעית, ושיש לה השפעה רגשית מטלטלת וקיומית על השואל. השאלה הנכונה, מבחינתי, היא: "איך אני רוצה שחיי ייראו?" לא האם אני רוצה להיות חילוני או חרדי, יהודי או לא יהודי, אלא – ממה אני רוצה שהסלט, שהוא החיים שלי, יהיה מורכב? לא ששאלת קיום האל לא חשובה, אבל היא לא מה שאמור להכריע את איכות חיינו. כשאנחנו מתמודדים עם שאלת הקיום שלנו, האינסטינקט האנושי הוא להתמכר לרעיונות גדולים, לחפש תשובות גדולות, מופשטות.
כבני אדם אנו רוצים תשובה קוסמית שתבוא מבחוץ ותגדיר את הטעם והמשמעות של חיינו, זה טבעי ולגיטימי. אבל התשובה הזו לא קיימת מחוץ אלינו, מחוץ לרצון שלנו במשמעות ומחוץ למוח שלנו. אם יום אחד נפסיק להתקיים, גם הצורך במשמעות ובטעם יפסיק להתקיים יחד איתנו. במקום זאת, אני מציע לעצמי ולעולם את המרשם של הפילוסוף אלבר קאמי לחיים של משמעות: "מרד, חירות ותאווה".[1]
מרד הוא הכוח של בני האדם להגדיר את עצמם. נכון, אולי נולדתי להיות עקרת בית בני ברקית וללדת שבעה ילדים, אבל הנה אני פה, כותב הגיגים פילוסופיים למחייתי. זהו כוחה של הגדרה עצמית.
חירות משמעה, הכוח שלי כבן אדם להיות אותנטי, לחיות כפי שנכון לי, ולא על פי תכתיבי החברה.
ותאווה? תאווה היא הדבר האסור ביותר, נכון? אסור להקשיב לגוף וצריך לנתק בין המוח ללב, לא? אבל אם נקשיב טוב-טוב לגוף שלנו, נגלה שהתאווה הכי בסיסית שלנו היא לחיות, לשמור על עצמנו. האם זה כל כך גרוע?
הגמרא במסכת קידושין ל, ב' אומרת כי: "...יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, שנאמר (תהלים לז, לב) צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו". אני שמח לפרק את האקסיומה של חז"ל ולבשר לכם, שאחרי כמה שנים בממלכת היצר, למדתי שמה שמנסה להרוג אותי הוא הדחף לדחוק את עצמי בכוח למיטת-סדום של החברה, שדורשת מכולנו להתיישר לגודל וצורה כבקשתה. מה שלא הורג אותי זה לעצום עיניים, לנשום עמוק, ולהקשיב לאני החדש-ישן שאומר לי פשוט לחיות.
הכותבים שלנו
הניוזלטר שלנו
קבלו את כל הכתבות הכי מענינות והכי חדשניות ישירות למייל
קצת על התקופה...
מגזין "התקופה" מביאה אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
