אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה פגשתי יוצאת!
אם להיצמד להגדרה הוויקיפדית, פגשתי ודאי אין-ספור לפניה ורבים כדוגמתה סבבוני, שמא הייתי אחת כזאת בעצמי. לא שמרתי שבת אז, וחזותי הייתה חילונית למדי. עד היום תמהה אני למה דווקא אל מול זאת נפעמתי ואמרתי לעצמי בקול: "וואיי, הנה דתל"שית!"
הייתה זו תקופה של לפני יותר מעשור, הלכתי לי בעולם בתחושה מסוימת של בת חורין, למעט אחזקות שוטפות של תשלומי דירה, מיסים, עבודה וחברה. לא בגבהים ולא בקרקעית, שורדת פלוס.
גם מבחינה רוחנית לא היו תנודות קיצוניות, התהליך שלי התפרש על פני שנים, אם לא עשורים. הקונפליקטים הנושנים כבר דהו מפאת חוסר תרגום למציאות יום-יומית, חיה בחוויה, בהוויה, משתדלת להישמר מהדיוטות התחתונות, כי רק שם מתחוורת לי מציאות היותי האחראית הבלעדית על עצמי. כך שאם כבר ביצעתי את הנטישה, שלא יהיו פדיחות! אני חושבת שהדבר העיקרי ששמר עליי מפני נפילות הייתה הבושה שמא לא אשרוד את העצמאות הזאת.
מה גם שהרגשתי שהתחושה ההישרדותית היום-יומית מזוהה בצורה שווה עם המציאות של כל אדם באשר הוא, ללא היבדלות מטעמים אלו או אחרים. אני אדם אמיתי, תפקידי הוא לשרוד, וכל השאר – בונוס.
באותה התקופה היינו חבורה של ארבע בנות, החברות הכי טובות. כולנו היינו פליטות הקהילה והמוסדות החרדיים, לא הזדהינו כיוצאות. אני חושבת שבגלל העובדה הפשוטה שזה פשוט לא העסיק אותנו יותר מדי, לא הגדיר ולא הוביל ולא תרם. מבחינתנו, היינו סקרניות מדי לחיות את החיים עצמם. למעט אנקדוטות הומוריסטיות פה ושם, אפילו לא העלינו את הנושא בפוגשנו אנשים מרקע חילוני, בייחוד בהתחשב בכך ששתיים מאיתנו עוד בכלל שמרו שבת.
אז בשבת ההיא, לפני 12 שנה, פגשנו את הדתל"שית ההיא, וכנראה זו הפעם הראשונה שהכרנו מישהי שכנראה עונה להגדרה הזאת. לכן נפעמנו.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
התקופה
אילו הוציאנו - והלוא הוציאנו!
נהורא שגב
אותיות פורחות
י. צרויהזון
עכשיו זה מדעי! הסרת הכיפה היא הגורם היחיד והוודאי לתופעה הרווחת של בריחת אותיות מהמוח.
ההוכחה החד-משמעית
מי מאיתנו לא נתקל בתופעת האותיות הפורחות באוויר? מי לא ניסה להסתתר מאימתה של האות אל"ף (א') שהתעופפה במרחק לא גדול מהקרקע, גדולה ומאיימת, מחוללת הרס כמו אשמדאי בזמניו היפים ביותר, או מיהר להימלט כאשר האות בי"ת (ב') חגה לה באוויר וביאשה אותו בזוהמה.
צוות מדענים מאוניברסיטת המקובלים בצפת הקדישו את מיטב שנותיהם לחקר התופעה המדאיגה, ואף זכו למימון מוגבר בשנים האחרונות, בשל התפשטותה. שיטות המחקר כללו ניסויי מעבדה, שאלונים פתוחים וסגורים, קבוצות מחקר מובחנות ומדויקות, תצפיות, קריאה בכוכבים וירידה לפשר חלומות. כל אלו הובילו למסקנה חד-משמעית, שהובהרה פעם אחר פעם בכל אחד מהמבדקים: ברגע שהכיפה מוסרת מהקרקפת מייד מתחיל תהליך בריחת האותיות, ואילו השבתה לראש עוצרת את הבריחה.
קשה לומר שהממצא התקבל בהפתעה. הלוא בריחת האותיות לאחר הסרת הכיפה היא סיכון ידוע משכבר הימים. עם זאת, מעניין להבין מה ההסבר המדעי מאחורי התופעה: "בין עצמות הגולגולת מצוי המוח", מסביר ח.כמולוג, המדען שהוביל את המחקר רב-השנים, "במוח מצויים תאי זיכרון שבהם מאוחסנות אותיות הא"ב. אולם שאיפתן הבסיסית והטבעית של האותיות היא לצאת מהמוח ולהסתובב בעולם. במצב תקין מה שעוצר מבעדן לעשות זאת זו הכיפה. הכיפה המהודקת לראשו של האדם סוגרת למעשה את פתח המילוט של האותיות, ובכך מותירה אותן בתוך הראש". ח.כמולוג מציין שלדעת חוקרים מסוימים בצוותו כיפה עם סרט היא המחסום האפקטיבי ביותר, אך לדבריו עוד לא נאספו מספיק ראיות לאישוש תיאוריה זו.
"בהיעדר מחסום הכיפה", ממשיך ח.כמולוג ומנופף בשלל מסמכים תומכים, "האותיות פשוט משתחלות החוצה ומשתוללות, ואת האסון כולנו רואים". הסבריו של המדען מבהירים מדוע באזורים מסוימים בארץ, למשל מעל העיר תל אביב, נמצאו כמויות חריגות מאוד של נשורת אותיות ומדוע פרסמה אוניברסיטת המקובלים אזהרת מסע למקומות מסוכנים כמו אלו, וציינה כי קרינת האותיות עלולה להביא למצב של עודף מידע מסוכן.
סיפורי מקרה
בחרנו להביא שני סיפורים, מתוך עשרות אלפי המקרים שנבדקו במהלך המחקר, הממחישים את היקף התופעה ומעוררים תקווה באשר למניעתה.
דבורה (שם בדוי, כמובן) מבני ברק מספרת: זה קרה בשבת אחר הצוהריים. יצאתי עם ילדיי הקטנים לגן השעשועים, כמו בכל שבת. ילדות התנדנדו בנדנדה, ילדים התגלשו במגלשה, וליד הקרוסלה התנהל תור לא מסודר. הכול כרגיל. שום דבר לא הכין אותנו למה שעומד לקרות. פתאום אני רואה ילד כבן 4, שובב קצת, שמסתובב ומפזז בצעדים רחבים מדי, ומניע את הידיים לכל הכיוונים. וככה, פתאום, הוא העיף לבן שלי את הכיפה מהראש. אני דוגלת באחריות אישית, אז חיכיתי שהבן שלי ישים לב שהכיפה כבר לא על ראשו, אבל הוא לא שם לב. פתאום הבחנתי באות אל"ף גדולה שמשתחלת לו מאמצע הראש. כבר לא יכולתי לעמוד מנגד, צרחתי בכל הכוח: "תחזיר את הכיפה, תחזיר אותה תכף ומייד! האל"ף-בייע"ס בורחים לך מהראש!"
הילד שלי כל כך נבהל, הוא רץ אליי בדמעות ואמר, "...ני ל... יודע מה ...ת רוצה, ...מ..., למה ...ת צועקת?"
הייתי המומה. הבנתי שזה מאוחר מדי, שהא' ברחה לו לבלי שוב. למרבה המזל, התאוששתי מהר ורצתי להביא לו כיפה אחרת מהבית, לפני שגם האות ב' תברח לו מהזיכרון.
בעקבות המקרה המצער דבורה החליטה לפעול בכול כוחה ומאודה למען העלאת המודעות הציבורית לנושא, ולהתריע מפני הסכנה החמורה הטמונה בהסרת הכיפה ולו לרגע אחד.
סיפורו של מנחם, תושב אחת הערים הדרומיות, מבהיר מהו מסלול החתחתים שעובר מי שתלמודו נשכח ממנו. כיפתו של מנחם נפלה מראשו באחד הלילות, וכשהוא קם גילה כי כל האותיות ברחו מראשו. מנחם נאלץ לשוב לכיתה הראשונה בחיידר, להתיישב על כיסא קטן בהרבה ממידות ישבנו, ולהתחיל לשנן את האותיות יחד עם בני השלוש. קשה לתאר את עוצמת הסבל, עוגמת הנפש והמחיר הכלכלי והרגשי שנגבה ממנו בשל. גם מנחם נרתם למיגור התופעה, והוא כיום מרצה בגני ילדים, מדבר איתם בשפתם ומסביר להם מדוע עליהם להקפיד שהכיפה לא תרד מראשם אף לא לרגע. את קירות משרדו של מנחם מעטרים מכתבי תודה של ילדים מכל רחבי הארץ.
חרף מאמציהם של דבורה, מנחם ואנשים ונשים רבים אחרים, לא נרשמה בלימה משמעותית בהיקף התופעה, אלא להפך. המחקר נמשך.
הפיתוחים העדכניים ביותר:
במהלך עשרות שנות המחקר נערכו גם כמה ניסיונות להתמודד עם התופעה בדרכים אלה ואחרות. איגדנו עבורכם את היעילות שבהן:
שיר מנע
במצבים שבהם הכיפה הוסרה מהראש ויש חשש ודאי לדליפת אותיות, על הנוכחים בחדר לשיר את הפזמון הבא:
גוֹי, גוֹי, גוֹי,
מַשִי גוֹי,
האָסט אַן עַבֵירֶה,
גֵייט אַרוֹיס דִי תֹּורֶה
(בעברית: גוי, גוי, גוי, משי גוי [אין תרגום הולם למילה "משי" בהקשר זה] יש לך עבירה, התורה יוצאת).
ב-145% מהמקרים שבהם הפזמון הושר לא חלה דליפת אותיות. יותר מכך, הכיפה הושבה לראש תוך שניות אחדות ולא הוסרה ממנו עוד למשך יממה שלמה לפחות.
את ההסבר לפתרון המועיל הזה מספק חבר צוות בכיר בחטיבת המחקר של האוניברסיטה הקבלית, פרופ' ח.רטוטים. "מדובר למעשה במשוואה בעלת איברים מעוררי הרתעה, שילוב של המילה הקשה 'גוי' עם המילה מעוררת הצמרמורת 'עבירה' מייצר תדר שמשנה את האווירה באחת, קושר בין האדם לכיפתו ובכך נמנעת זליגת האותיות".
עמיתו של פרופ' ח.רטוטים, פרופ' ארימטוס ג.וזמאות, מבקש להדגיש כי מסתובבים בשוק נוסחאות בלתי מאומתות המתיימרות לחקות את השפעתו של השיר, אך בשום ניסוי לא שוחזרה רמת ההצלחה שהושגה בשירת הנוסח המקורי.
הפתרון האורגני
פתרון זה נמצא בהישג ידו של כל אחד. ממש בהישג ידו. בשעת הצורך יש להניח את היד על הראש המגולה, בדיוק באזור התושבת של הכיפה, ובכך לעצור את דליפת האותיות עד להשגת כיפה תקינה.
עצת גדולים
כנהוג וכידוע, אין לסמוך על חידושים ופיתוחים בכל נושא שהוא. ועל כן, בשעת הצורך ובמקרה חירום, יש לפנות לדוד היודע כול, או לאח הגדול.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
קריאה משפחתית
יעקב גולדברג
המלצות הקריאה של יענקי גולדברג
לפני כ-150 שנה הוכרז בפתיחה האייקונית של "אנה קארנינה" שכל משפחה אומללה בדרכה שלה, ומאז המציאות – או לפחות זו המשתקפת בעלילות הספרים – אכן ממחישה שהאומללות המשפחתית פנים רבות לה. אל מול גלגוליו והתפתחויותיו של מוסד המשפחה, שמקבל פנים חדשות מדור לדור, נדמה ששלל המורכבויות והאתגרים יכולים להיחשב כעוגן היציב והמחויב בכל משפחה ומשפחה כמעט, מורכבות שמכילה כמובן לא מעט אושר, כוח ומשמעות.
הנה 5 ספרים נבחרים מהשנים האחרונות, שמתעסקים ובוחשים במשפחתיות, בהשפעות שלה על חייו ועל בחירותיו של היחיד, ובכוחה הקיומי וההרסני כאחד על מי שאנחנו.
לחסל / מישל וולבק / 2022
פול, גיבור הרומן, הוא יועצו ואיש אמונו של שר האוצר הצרפתי ובנו של עובד בכיר לשעבר בשירות הביטחון. החיים שלו לא הולכים לשום מקום, הוא חי עם בת זוגו פרודנס בבית משותף אך בחדרים נפרדים, וכבר שנים שאין ביניהם שום קשר רגשי או גופני. התפרקות משפחתו היא הציר שמניע את העלילה, והיא כוללת את אביו החולה והמשותק, את ססיל, אחותו הדתייה, ואת אחיו אורוויל, שנשוי לעיתונאית בינונית שלא סובלת את פול.
על רקע מזימת טרור עולמית ובחירות לנשיאות צרפת, ולקראת יום הולדתו ה-50, פול עובר מסע חניכה וחיבור מחודש עם משפחתו המורחבת בכלל, ועם בת זוגו בפרט. פול, שמעיד על עצמו שהוא: "חש צורך שאינו יודע שובעה באהבה", משתדל להישאר אדיש לכול: "הוא עצמו תמיד הרגיש פחות או יותר פטור מן התשוקות השונות שמנה זה עתה, ושהפילוסופים מן העבר גינו כמעט פה אחד. תמיד תפס את העולם כמקום שהוא לא אמור להיות בו, אבל גם לא היה להוט לעוזבו, פשוט משום שלא הכיר מקום אחר" (עמ' 260). דווקא אותה אדישות מאפשרת לו להשביע, ולו במעט, את הצורך באהבה, ולשוב בפשטות לעצמו, לבת זוגו ולמשפחתו.
לקריאת פרק ראשון
זיכרונותיה של נערה מחונכת / סימון דה בבואר / 2011
הספר הראשון, מבין ארבעה כרכי אוטוביוגרפיה, שכתבה אחת ההוגות הפמיניסטיות הבולטות במאה הקודמת ובכלל, עוקב אחר זיכרונותיה החל מילדותה המוקדמת ועד תחילת שנות ה-20 לחייה, אז פגשה את ז'אן פול סארטר. הספר – שיכול לשמש מעין ספויילר לזוגיות המרדנית של שני אלו, שדחו את רעיון מוסד הנישואין לטובת מערכת יחסים פתוחה שהתבססה בעיקר על שותפות אינטלקטואלית ועל חברות עמוקה – מתאר את ראשית חייה של דה בבואר, שגדלה במשפחה בורגנית וקתולית, וכיצד הפכה לנערה סקרנית ומרדנית שהגיעה ללמוד פילוסופיה בסורבון.
התמסרותה לדת ניכרה כבר בגיל צעיר: "נמלאתי צדיקות; הקץ להתקפי הזעם ולקפריזות". וגם: "יראת השמיים המשותפת לנו קירבה אותי ואת אמא זו לזו... הפיכתי לילדה טובה הושלמה". וגם כעבור כמה שנים, כשזנחה את האמונה הדתית, היא עדיין טעונה ברגש דתי חזק: "אני רוצה לגעת באלוהים או להיהפך לאלוהים, הכרזתי". כילדה שגדלה לאם שסברה כי ייעודה של האישה הוא להתחתן בשידוך ראוי, ללדת ילדים רבים ולבקר באופן סדיר בכנסייה, היא מתענגת על ההתבגרות המרדנית שלה: "הברים ומועדוני הריקודים משכו אותי במידה רבה בזכות אופיים האסור. אמי לא הייתה מוכנה לדרוך בהם בעד שום הון שבעולם, אבי היה מזדעזע לראות אותי שם. מצאתי סיפוק גדול בידיעה שאני נמצאת לגמרי מחוץ לחוק". ותוהה, תהייה שתלווה אותה לאורך כל חייה: "איפה ניתן מקום, בחייהם הממושטרים של המבוגרים, לחייתיות הטבעית של החושים, של העונג?"
לקריאת פרק ראשון
אין מקום כזה / שפרה קורנפלד / 2022
ספרה השני של שפרה קורנפלד עוקב אחר עלילותיה של משפחת הרמן, ופורש, ללא רחמים, את התוצאה האומללה האפשרית של מעשים חסרי אחריות, במיוחד כאלו שאין מהם דרך חזרה, כמו הבאת ילדים לעולם. אידי ויהושע, הורים חרדים לשישה, מתגרשים ומחלקים ביניהם את הילדים. האב לוקח את הבנים, האם את הבנות. בשלב מסוים האם מחליטה להימלט עם שתי בנותיה הקטנות לאחותה בקנדה, והמרחק הגיאוגרפי משתלב עם הפערים האחרים שמתרחבים ומצטמצמים בין כל חלקי המשפחה.
קורנפלד, שגדלה בבית חרדי והעידה כי חלקים מהספר מבוססים על חייה האישיים, מתארת טרגדיה משפחתית מודרנית, שמסופרת מכמה זוויות ומערערת את ההיררכיה הברורה של יחסי הורים–ילדים. יש את יונה, האחות הבכורה שצריכה לדאוג לאחיותיה הקטנות ובין לבין מפתחת הפרעת אכילה ובורחת לניו יורק; פרי, התאום של יונה שמתגייס לצבא, ובראש כולם אידי, האם שמסחררת את כולם סביבה ונותרת חסרת יכולת לטפל בעצמה ובטח שלא בילדיה: "אחת-עשרה שנים צללתי בלי לעלות לאוויר. אחת-עשרה שנים של הריונות, הנקה, חיתולים ופליטות, ואפילו לא מחזור אחד שסיים את המסע מחוץ לגוף".
לקריאת פרק ראשון
הארגונאוטים / מגי נלסון / 2022
"איך להסביר, בתרבות שמקדשת הכרעה, שלפעמים הסיפור נשאר מבולגן?" (עמ' 66), כך תוהה הארי דודג', בן זוגה של המשוררת והסופרת מגי נלסון, שלא מזדהה לא כגבר ולא כאישה, בציטוט (אחד מיני רבים) בספרה של נלסון, הארגונאוטים. הספר, שיצא לאור לראשונה (2015), זכה למעמד של ספר מכונן בתרבות הקווירית של המאה ה-21, ומשלב תיאוריה ואוטוביוגרפיה, פרוזה ועיון ביצירה מתגלגלת, אבל ממש לא מבולגנת, כולל התנגדות והתנכרות לאידיאולוגיות היסודיות ביותר של החברה הסטרייטית. בין היתר, מוסכמת הבאת ילדים.
החלק האוטוביוגרפי של הספר מתמקד בעיקר במערכת היחסים המתפתחת בין נלסון להארי, תוך התייחסות מפורטת לחוויות הפיזיות של השניים, לרבות השינויים ההורמונליים שעובר הארי וההיריון של נלסון. הסיפור האישי נכנס ויוצא בינות לפסיפס פסקאות, ציטוטים ותיאוריות המשולבים בהרהורים חופשיים של נלסון על תשוקה וזהות, מיניות ומגדר ועוד ועוד. כן משפחה, לא משפחה – אליבא דנלסון, ה"אויב" הוא קיבעון יתר שעלול להוביל למצב הגנתי של קיפאון ולהתכחשות לכוחה של אמונה ולהשפעתה על היכולת להתמסר ולא להתחמק מהרצונות האותנטיים שלנו, שאומנם אינם חקוקים בסלע אך אל לנו להתעלם מהם ולהיוותר בשדה הפנטזיה, אל לנו לברוח ממה שטומן בחובו סיכוי לחיים ממשיים וממומשים.
קלרה והשמש / קאזואו אישיגורו / 2022
קלרה והשמש, הרומן השמיני של הסופר הבריטי זוכה פרס נובל קאזואו אישיגורו, מתרחש בארה"ב בעתיד לא מוגדר. המספרת, בגוף ראשון, היא קלרה, אישה מלאכותית שניזונה מהשמש וייעודה הוא לספק שירותי חברות מלאים למי שרוכש אותה. היא אומנם לא הגרסה המתקדמת ביותר בשוק, אבל ניחנה בכושר התבוננות מיוחד שמשתלב עם יכולות רגשיות מפותחות: "ככל שאני מתבוננת ורואה יותר, רגשות רבים יותר נעשים זמינים לי" (עמוד 97), היא מעידה על עצמה, וממשיכה למלא את תפקידה בחריצות.
דרך חלון החנות שבה מוצעת קלרה למכירה, היא לומדת על העולם שבחוץ, עד אשר רוכשת אותה ג'וסי בת ה-14, נערה חולנית שמזהה בקלרה משהו מיוחד. קלרה היא דמות "אנושית" באופן אפילו מעט משעמם. היא מתבוננת, סקרנית מאוד, מעט מוזרה וכמובן חברה מסורה. הבנאליות של דמותה מחדדת את השאלה העולה בהמשך העלילה – שעדיף שלא נפרטה כדי לא להרוס את חוויית הקריאה – הנוגעת בפחדים הגדולים ביותר וביחס שלנו לאהבות שמלוות את חיינו, על עוצמתן ושבריריותן. "אין שום דבר מיוחד כל כך בבת שלי", מצהיר אביה של ג'וסי, ועדיין, אפילו קלרה הרובוטית יודעת לומר שלא משנה כמה ננסה להתחכם, יש דברים שאין להם תחליף.
לקריאת פרק ראשון
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
שרה שנירר | מייסדת בית יעקב וממחוללות הפמיניזם האורתודוקסי
עקיבא גריןהמיתוס והפער
השעה שעת לילה מאוחרת. השקט הקסום ביער ירושלים מופר באחת. קבוצת בנות עשרה, מהטובות בסמינר, עליזות ושובבות, נכנסת אל היער. אחת הבנות מצוידת בגיטרה, חברתה בחליל צד. וכך, הרחק מעין כול, מתחילה המסיבה. הבנות לא מסתפקות בשירה ובזמרה, אלא יוצאות במחול. הריקודים הסוערים, מלאי שמחת הנעורים, נמשכים עד קרוב לעלות השחר. קיומו של האירוע הובא לידיעת ההנהלה הרוחנית של הסמינר, ואחת המורות הכבודות פנתה אל החוגגות ברוב כעס וחמה: “מה שרה שנירר הייתה אומרת על החרפה שאירעה? בשביל זה היא הקימה את בית יעקב? בשביל ריקודים והוללות? לאן עוד נגיע?" הממולחת שבחבורת התלמידות לחשה בקול: "אם שרה שנירר הייתה כאן, היא הייתה מצטרפת אלינו”. הארכיון מגלה שהתלמידה צדקה. על פי עדותה של נערה מהראשונות שהתחנכו ב"בית יעקב", חגיגות ט”ו באב – חג ריקודי העם המעורבים מימי המשנה – נערכו יחד עם שרה שנירר ביערות ליד סקאווה, הסמוכה לקראקוב. המסיבה כללה הליכה ביער לאור ירח ונאום של שרה שנירר ושל אחת התלמידות־מדריכות. הנואמת טענה בפאתוס ש”חג ט”ו באב שייך לנו, הנשים”. לאחר מכן פצחו הבנות בשירה ובריקודים. עוד על אירוע יוצא דופן זה ראו ברשומתה של נעמי זיידמן, "התחייה הפמיניסטית של ט"ו באב", באתר "הספרנים" – בלוג הספרייה הלאומית.מי את, שרה שנירר?
הקאנון החרדי צנזר חלקים מהותיים ורבים מחייה ומפועלה של שרה שנירר, יומניה המפורסמים נערכו באופן מגמתי. מהיומנים המקוריים עולה דמות שונה מזו שמנסים להציג בבתי הספר החרדיים. את מה שלא מספר היומן השלימה לי תלמידה אחת אדיבה, בריאיון שערכתי עימה לפני שנים מספר. פניה הטובות ואדיבותה של אותה תלמידה חביבה ונעימת סבר לא ימושו מזיכרוני. מלבד הריאיון איתה וכתבתה של סוכצ'בסקי־בקון במקור ראשון, שנעזרתי בה רבות בכתיבת מאמר זה, הסתמכתי גם על ספרה המיוחד של פרופסור נעמי זיידמן, שהיא בוגרת "בית יעקב" בעצמה: שרה שנירר ותנועת בית יעקב, מהפכה בשם המסורת. צירוף הדברים מעלה את התמונה הבאה: שרה נולדה בקראקוב למשפחה חסידית ענייה, אשר מנתה עשרה ילדים. בשל העוני העצום נאלצה שרה לעזוב את בית הספר ולעזור בכלכלת הבית, אך התחננה להוריה שייתנו לה להשלים את בית הספר היסודי. הוריה הסכימו. את השכלתה הגבוהה נאלצה שרה לרכוש באופן אוטודידקטי. שלטונות פולין הרשו לבני המעמד הנמוך להשתתף בהרצאות בתור שומעים חופשיים, והנערה הסקרנית ניצלה את זה היטב. היא הקפידה להשתתף במסלולי ההרצאות האלו על תרבות גרמנית, על שירה ומחזות. רעיונות על מעמד האישה החלו לעלות בפולין הנחשלת, ושרה ינקה רעיונות אלו מפי מוריה הנוכריים. כבר באותם הימים התבשלו בה דעותיה הפמיניסטיות. בהיותה בת 20 כתבה ביומנה: “האידיאל שלי, אי־שם במעמקי נשמתי, הוא רק לעבוד למען אחיותיי! […] לו הייתי יכולה לשכנע אותן יום אחד מה המשמעות של להיות אישה יהודייה אמיתית, לא רק למען האימהות שלהן או מפחד מאבותיהן, אלא רק מתוך אהבה גדולה לבורא עצמו […] לו הייתי יכולה לחיות עד שאיהנה לראות את תורתי נכנסת לבתים של אותן נערות יהודיות […] האם אני יוצאת מדעתי? […] איך אנשים היו צוחקים עלי, איך הם ידברו עלי!? איזו ילדה חסידית מטופשת!" בהיותה נערה רווקה, חופשייה מעול בית ונישואין, השקיעה שרה זמן רב בלמידה ובביקורים בתיאטרון הפולני. התרבות הפולנית הייתה ספוגה בעורקיה. שיריו של אדם מיצקביץ’ ויוליוס סלובצקי היו שגורים על לשונה. הוריה של שרה התקשו למצוא לה שידוך, בשל מראהּ הלא-חינני. היא נולדה עם שפה שסועה והרופא תפר את שולי השפה בגסות, דבר שכיער את פניה. בהתקרבה לגיל 30 (!) השיאו אותה הוריה לבחור חסידי בינוני בשכלו. הנישואין לא עלו יפה, שרה לא הייתה מוכנה להסכים עם תפיסת הנישואין הפטריארכלית שעל פיה מקומה של האישה – ולא משנה כמה היא חכמה ומוכשרת – הוא בין התנור לכיריים, כולל כיבוס בגדי הבעל וטיפול בעדת ילדים. היא דרשה וקיבלה גט מבעלה. חזון מאוד לא נפוץ באותה תקופה ובאותה קהילה. מאז דבק בשרה כינוי הגנאי המשפיל “די גיגעטע” – הגרושה. בימים ההם היה כינוי זה אות קין נצחי על מצח האישה.מצב החינוך וההתייחסות הרבנית לכך
בתקופת עלומיה של שרה מצב היהדות היה בכי רע. פריקת העול ההמונית לא פסחה גם על בתיהם של הרבנים הגדולים ביותר. די אם נציין את ילדיו של רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב – ה”שם משמואל" שהפנו עורף ליהדות בבוז,[1] או שנקרא את זיכרונותיה של איטה קאליש־קמינר, בתו של האדמו”ר מוורקא־אוטבוצק, שכתבה על חבריה הרבים וחוג ידידיה שכלל בתוכו את מיטב בניה של היהדות הנאמנה.[2] הרבנים אומנם היו עסוקים בסכסוכי חצרות, במריבות שוחטים ובמאבקי שליטה, אך היו גם ניסיונות להציל את בני הנוער, בין השאר באמצעות הקמת ישיבות בליטא, בפולין ובהונגריה. שונה היה המצב בקרב הנערות; התפיסה המסורתית גרסה ש"מוטב יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים". תוצאות התפיסה הזו היו אסון קולוסאלי. שיעור המרות הדת והחילון נסק באופן תלול. כשהייתה שנירר בווינה, היא נחשפה לרעיונותיו המהפכנים של הרב שמשון הירש, מרבני הנאו־אורתודוקסיה המפורסמים. הרב הירש העביר את נקודת הכובד מעיסוק מופרז בתלמוד ופלפוליו לעיסוק בעקרונות היהדות, לימוד תנ"ך ומדעים ומתן שוויון לנשים. בבית הכנסת שייסד בפרנקפורט היו 550 מקומות לגברים, ו־350 מקומות לנשים. רעיונותיו של הירש וחדשנותם מצאו חן בעיני האישה המשכילה והמהפכנית. בפיקחותה הבינה היטב כי שיטת החינוך הישנה לא תחזיק מעמד מול גלי החילון, אך ידעה שבלי הסכמה רבנית לא תוכל לפעול כלל. לשם כך השתמשה שנירר בברכה שנאמרה לה על ידי רבי יששכר דוב מבעלז, כהסכמה לפעילותה. היא קיבלה גם הסכמה שבשתיקה מהאדמו"ר מגור, ועידוד גלוי מהחפץ חיים. חשוב לציין שחסידי בעלז השמרניים לא הסכימו עם רעיונותיה, וגם אחר כך, כשנפתחה בבעלז רשת בתי חינוך לבנות, שמה היה "בית מלכה", ולא "בית יעקב". מלבד רבנים אלו, רוב רבני הונגריה לחמו ביוזמה בכל הכוח. ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש כינה את הרשת "בית עשו" – בהיפוך מכוון לשמה של הרשת, "בית יעקב". במקומות רבים ספגה שרה זריקות אבנים. אבנים אלו לא נזרקו על ידי הבונדיסטים, אלא על ידי יהודים קנאים וחמי מזג. באחת מעיירות הונגריה לחם רב העיר נגד הכנסת רשת "בית יעקב" לקהילתו. לאחר שנתיים הוא נכנע, אלא שמחיר התנגדותו הראשונית היה כבד. כ־70 נערות מבנות העיירה פרקו עול. הצלחתה של שרה בהקמת מוסד הלימודים לבנות עוררה את מפלגת "אגודת ישראל". עד אותה תקופה לא הייתה במפלגה כל מודעות לצורכי הנשים. לצורך המחשה, אציין דוגמה מובהקת לכך. באמצע שנות ה־30 קיבלה מפלגת אגודת ישראל כרטיסי עלייה לארץ (סרטיפיקטים) מאת הסוכנות היהודית. על פי הנחיותיו של האדמו"ר מגור, הסרטיפיקטים ניתנו לגברים בלבד. בנות "בית יעקב", שכבר הפכו לקבוצת בנות פעילה, לא הסכימו לגזרה זו. הן השוו את מאבקן למאבק ההרואי של בנות צלפחד, שרצו נחלה בארץ ישראל ולא חששו להתעמת עם משה רבינו. כך אף הן, נחושות בדעתן ולא מוכנות להיות כנועות לתכתיבי הממסד הרבני המפלה ביודעין בין גברים לנשים. כדי שלא ייוותר רושם שתנועה מבורכת זו מנוהלת על ידי אישה בלבד, פעלו עסקני אגודת ישראל וחיתנו את שרה בשנית, עם יצחק לנדא. נישואין אלו התקיימו על הנייר בלבד. בפועל, הפעילות התנהלה מביתה של שרה כמו לפני נישואיה. בנות היו ישנות עימה בחדרה. אחותה הייתה דואגת לארוחותיה. גם במודעות הפטירה שיצאו אחר מותה הטראגי בקיצור ימים, נכתב רק שם המשפחה "שענירער" ולא הוזכר השם "לנדא" אף לא ברמז. אחרי מלחמת העולם השנייה, שמחקה כמעט את כל יהדות אירופה, פעלו בוגרות "בית יעקב" להקים בתי ספר לבנות. אולם כחלק מכתיבת ההיסטוריה ושכתובה על ידי הממסד החרדי, גם דמותה של שרה שנירר הפכה לאייקון המסמל חינוך לצניעות, לשמרנות ולהסתגרות מפני העולם החיצון, על אף שכאמור אין כל קשר בין דמות אייקונית זו למציאות.[1] להרחבה על כך ראו: י"י טרונק, פוילן: זכרונות און בילדער, חלק ז, ניו יורק: אונזער צייט, 1953, עמ' 201–217. להרחבה על דמויות של יוצאים ויוצאות נוספים ממשפחות מיוחסות בתקופה ההיא, ראו: דוד אסף, נאחז בסבך, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו, עמ' 331, הערה 54. [2] איטה סיפרה את סיפור חייה בספרה אתמולי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
הקפוסטה | מתכון מסע
מריה אסטריכר
(מאכל יהודי הונגרי מסורתי שנוהגים לאכול בפורים והוא מורכב מעלי כרוב ממולאים באורז ובשר ברוטב עגבניות)
או: אגדה משפחתית אורבנית
פורים 2005, אני נאבקת שלא להיחנק מצחוק. לופתת את הבטן מתחת לשולחן ומוחה דמעות של צחוק חנוק בלתי נשלט.
אני מביטה סביבי ורואה שכולם באותה הפוזיציה. עיניים מבריקות מדמעות של צחוק וחרחורים קלים עד כבדים.
אומנם הסיבה שלשמה התכנסנו כאן היא ארוחת פורים, שהיא אירוע בהחלט מצחיק, חגיגי ומוצלח למדי, אבל הצחוק ההיסטרי מגיע מסצנה ספציפית מאוד שבה שולמית האחות הקטנה נוגסת לתומה בקפוסטה שמנמנה מעשה ידי אימא, ומגלה לחרדתה את הסוד האפל מכול, שכולנו כבר גילינו בשלבים שונים בחיינו – שהקפוסטה האגדית של אימא, התבשיל הכי מושקע שלה שכל כך אהבנו לטרוף כילדים, עשוי, ובכן, משאריות של אורז מהשנה האחרונה שאימא פשוט זרקה למקפיא בתוך שקיות סנדוויץ' שמנוניות. הכרוב גם הוא נאגר שם במקפיא הענק, שאריות של כרוב מהמרק, כרובים שלמים במצב ביניים שנקנו במבצע באוגוסט והוקפאו למען סעודת הפורים וכמובן סופים של רסק עגבניות בקופסאות שימורים שנשלחו למקפיא כמות שהן, פתוחות ומטונפות.
שולמית מביטה בזעזוע בקפוסטה, משתעלת קלות, מקללת אותנו נמרצות תוך כדי צחוק מתגלגל וחסר שליטה – הדרך האסטרייכרית הנכונה להתמודד עם המציאות – ובאלגנטיות מקצועית מזיזה את הצלחת מעט הצידה ומכסה אותה במפית פרחונית כדי שאימא לא תיעלב.
אנחנו, הגדולים, עלינו על הסוד האפל כשראינו את אימא בסוף כל ארוחה שכללה אורז, אוספת את השאריות מהצלחות בתנועה מכנית לתוך שקית סנדוויץ' וזורקת למקפיא. וכל אחד מאיתנו בתורו עבר את השלב שבו הוא גדול מספיק כדי להבין מאיפה הגיעו המצרכים לקפוסטה החגיגית. כל אחד מאיתנו ביצע פתיחה מזועזעת של המקפיא במחסן ונשא הספד קטן למאכל שלא נהיה מסוגלים יותר לאכול בחיים.
שולמית הקטנה, לעומת זאת, שמעולם לא פתחה את המקפיא, כי היא הקטנה של אימא ומוז'ינקלה אמיתית שלא הכינה לעצמה מעולם סנדוויץ' או ארוחת צוהריים, קיבלה את המידע המפורט לתוך האוזן ממנחם ושמיל בשעה שנגסה בתאווה מהמאכל האהוב עליה.
אימא, כמו אימא, לא הבחינה בכל הדרמה הזאת ורק חייכה חיוך מלא נחת יהודית למראה יוצאי חלציה יושבים לסעודת הפורים ופיהם מלא צחוק.
השנים עברו, ואימא שמה לב מתישהו שאף אחד לא אוכל מהקפוסטה המפורסמת והפסיקה להכין אותה.
כולנו נשמנו לרווחה, ואימא המתוקה רק נאנחת בהקלה בכל סעודת פורים ומפטירה מתחת לאף שאיזה כיף שהיא כבר לא צריכה להכין את הקפוסטה הזאת, שגם ככה דרשה ממנה מאמץ קולינרי עילאי, ושהיא מבחינתה לאכול חלה עם טחינה בפורים, רק שאנחנו היינו כל כך להוטים לקפוסטה אז היא עשתה את המאמץ. אבל ברוך השם איבדנו עניין ועול אחד ירד לה מהגב.
חסדי ה' כי לא תמו. כי לא כלו רחמיו.
וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.
***
אין מתכון לקפוסטה, כי אין מצב שאני נוגעת בקודש הקודשים הזה.
אבל קבלו מתכון חגיגי ומשמח לבורקס בשר:
מצרכים:
חבילה של בצק עלים מופשר
למילוי:
חצי קילו בשר טחון
בצל אחד גדול קצוץ
2 שיני שום כתושות
כ-6 משמשים מיובשים קצוצים
חופן צנוברים קלויים
3 כפות שמן זית
כף סילאן
מלח ופלפל
פטרוזיליה קצוצה
והסוד שלי לטעם מיוחד: חופן של עלי זעתר טריים קצוצים.
אופן ההכנה:
מחממים את התנור ל-180 מעלות.
במחבת בינונית מחממים את שמן הזית ומטגנים את הבצל והשום עד להזהבה.
מוסיפים את הבשר לטיגון קצרצר וחלקי, כדי שהעסיסיות שלו תישמר במהלך האפייה.
מכבים את האש ומעבירים את תערובת הבשר לקערה. מוסיפים את שאר הרכיבים ומתקנים תיבול.
פותחים את בצק העלים למלבן בגודל הרצוי ומניחים לאורכו בשליש התחתון תלולית יפה של המילוי. מגלגלים בזהירות עד לקבלת נחש בצק ממולא, ומגלגלים אותו לשבלול.
מעבירים בזהירות לתבנית מרופדת בנייר אפייה, מושחים בחלמון ביצה ומפזרים שומשום לרוב.
שולחים לתנור לחצי שעה בערך, או עד שהשבלול זהוב, פריך ומגרה, ומתקשרים לאימא להגיד אה פרעיילכן פורים 3>
בתיאבון!
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
אותנטיות – זה כל הסיפור
רייצ'ל שץ
הסרט אושפיזין, או כמו שבאמת צריך להגות את שמו "האושפיזין", הפך להיות סרט שהבורגנות החילונית מוציאה פעם בשנה מהמדף מעל הטלוויזיה, מנערת את הקופסה מהאבק וחוגגת את חג הסוכות. מעין ברכת כוהנים שנתית.
בלי שום קשר לאלוהים, כמובן.
יש מעט סרטים ישראליים שהצליחו להתרומם ולהיכנס לקאנון התרבותי המקומי והפכו לקלאסיקות. כאלה שנדמה שיש להם משבצת שידור קבועה בגלגל השנה והחיים שלנו כחברה. כמו אבי נשר עם "הלהקה", שמי זרחין עם "הכוכבים של שלומי", אורי סיוון וארי פולמן עם "קלרה הקדושה", ניר ברגמן עם "כנפיים שבורות", הגשש החיוור עם "גבעת חלפון אינה עונה" ועוד.
הקולנוע בארץ עדיין צעיר, בכל ביס תרבות נדחפות קצת שאריות חול וגמלים, ואומנות צריכה זמן כדי להתהוות. אולי, כמו במקרים רבים, זה עניין של כסף. בכל שנה קרן הקולנוע הישראלית (שעל התקציב שלה בעיקר מתבססת התעשייה) מתקצבת שישה- שבעה יוצרים בלבד ב-כשלושה מיליון שקל לסרט באורך מלא. זה נשמע הרבה, אבל קולנוע הוא תחום יקר מאוד. לשם השוואה, האוונג'רס האחרון תוקצב בכ-220 מיליון דולר.
אז אנחנו לא הוליווד, זה ברור, לא בשנים, לא בתקציב וגם לא בקצב. אבל התעשייה בארץ הולכת ומתפתחת, ויצירות ישראליות מגיעות לענקית הסטרימינג "נטפליקס". בסדרה "שטיסל", לדוגמה, ניתן לצפות כעת במאה תשעים מדינות מסביב לעולם. גם בתחום הקולנוע סרטים ישראליים מתחילים לתפוס מקום ונוכחות. לא מזמן במאי ישראלי זכה בפרס "דוב הזהב" בברלין, ולאחר מכן בפרס "חבר השופטים" בפסטיבל קאן בצרפת.
אז איך בכל זאת קולנוע צעיר ולא מתוקצב מצליח?
ובכן, קולנוע הוא מדיום נרטיבי שאוהב נקודות מבט, והוא תמיד ינסה לחדש את עצמו ולמצוא נקודות מבט ספציפיות שלא ראינו. זו הדרך שלו להתפתח, למצוא עוד סיפורים ועוד גוונים אנושיים שיצטרפו לסיפור הגדול של האנושות.
אם אבקש מעשרה אנשים לספר לי על השפן הקטן ששכח לסגור את הדלת, כל אחד יספר סיפור אחר. אחד יתמקד בסבל של השפן, השני ינסה ללמד את הקורא מוסר השכל, והשלישי יחליט שהסיפור בכלל צריך להיות מסופר דרך עיניו של החיידק.
אחד השינויים הכי גדולים שעברתי בתהליך היציאה, ושלאט לאט קרה גם ליוצאים נוספים סביבי, הוא התפתחות של נקודת מבט ספציפית ואישית על החיים. ההבנה שהקונפליקטים שלי שונים, שהדרך שבה אני חווה אהבה, שמחה וכעס היא שלי, שלכל אחד גבולות מוסריים שונים (מה שבעיניי ראוי, ייתפס בעיני האחר כבעייתי), שנקודת המבט שלי על החיים היא אינדיבידואלית ולא שייכת לחברה, וככל שהיא אינדיבידואלית יותר, היא שייכת לי יותר.
יש שיאמרו שזה בעצם כל הסיפור של יציאה מהחברה החרדית. הייתה לנו נקודת מבט פנימית אחרת מהחברה שבתוכה גדלנו. וההתנגשות הזו דחפה אותנו החוצה, לעולם שבו יש יותר מרחב לבחור את הנרטיב ולספר אותו כמו שאנחנו רוצים.
מה מיוחד בסרט "האושפיזין" שהצליח להעלות אותו מעל השאר?
כששולי רנד כתב את הסרט "האושפיזין" ואז שיחק בו (וגם זכה עליו בפרס אופיר) השנה הייתה 2004. ז'אנר "סרטי הדוסים" כמעט שלא היה קיים (הסדרה "החצר" שודרה ב-2003, ודוד וולך יצא עם הסרט "חופשת קיץ" רק ב-2007). העולם החרדי היה עדיין גטו ואף אחד לא הציץ מעל החומות, לא באמת. היו במאים חילוניים שניסו להציג את החברה החרדית על המסך, אבל נקודת המבט שלהם הייתה חיצונית והדמויות יצאו שטוחות, הן היו פלקט של אנשים דתיים שנראים ומתנהגים בצורה מסוימת, אבל לא אנשים חיים. לעומתם, נקודת המבט של שולי רנד הסעירה את הקהל הישראלי והפכה את הכול לחי ואמיתי. הסרט גם מביא איתו תמות דתיות שלא נראו קודם על המסך הישראלי.
גם בשוק השחור הדוסי, "האושפיזין" היה בין הדיסקים הנצרבים ביותר בהיסטוריה, כולנו רצינו לראות מי האיש שהעז לעשות עלינו סרט והאם הצליח להציג את העולם החרדי כפי שהוא, לפחות כפי שאנחנו רואים אותו.
אבל הסרט "האושפיזין" לא הצליח להביא רק נקודת מבט חדשה לזמנו בקולנוע הישראלי, הוא הביא גם נקודת מבט שעד היום נשקפת מעיניים ספציפיות מאוד, עיניים של חוזר בתשובה.
חוזרים בתשובה ייחשבו לנצח "האחר", "השונה", בתוך הקהילה החרדית. הם אף פעם לא יהיו באמת חרדים, גם אם הם מאוד מנסים להיות כאלה. החברה מסרבת לראות בהם חלק, והיא כנראה צודקת, הם עדיין נושאים בתוכם חלקים מהחילוניות ולא מוכנים לוותר עליה. כמו, למשל, על הצורך שלהם ליצור, או על נקודת המבט האינדיבידואלית שמסכנת את החברה החרדית כפי שהיא בנויה היום. שולי רנד ערני מאוד בתוך הסרט כלפי המקום שהחברה החרדית מקצה לו והוא מתבונן בו בכאב אבל גם בהבנה.
ניתן לראות זאת בסצנה שבה שולי קונה את האתרוג הכי מהודר, הכי יפה, כדי להרגיש שייך, כדי להיות משהו שהחברה החרדית אף פעם לא תיתן לו להיות.
המציאות מייד מנכיחה לו עד כמה הוא לא חלק, כאשר שני חברים מהעבר באים לבקר אותו ומזכירים לו שהוא אחר, שהעבר תמיד יהיה חלק ממנו גם אם אלו חלקים בעצמו שקשה לו להתמודד איתם.
בסצנת הסיום של הסרט הגיבור עומד באמצע בית הכנסת, הוא הרגע מל את הבן הראשון שלו וכולם רוקדים סביבו. הוא מוקף בקהילה החרדית, ואז מצטרף אליו גם העבר שכה פחד להתמודד איתו. העבר מיוצג על ידי החברים מפעם שחובשים כיפות ומצטרפים למעגל הרוקדים. הגיבור, שעד כה ניסה להסתיר את חבריו, מצליח לקבל אותם ואת עברו.
או כמו שכתבה המשוררת זלדה:
"הֶעָבָר אֵינֶנּוּ תַּכְשִׁיט
חָתוּם בְּתוֹךְ קֻפְסָה שֶׁל בְּדֹלַח
גַּם אֵינֶנּוּ
נָחָשׁ בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת שֶׁל כֹּהַל –
הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ
בְּתוֹךְ הַהֹוֶה
וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר
נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר –
כַּאֲשֶׁר הֶעָבָר מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה
זוֹ הֲרָמַת הַחַיִּים כֻּלָּם..."
זהו סוף שמח, של תקווה, של קבלה, והוא סוגר את התמה של זרות בנימה אופטימית.
אבל אולי דווקא בגלל נקודת המבט המיוחדת של היוצר הייתי מצפה לסוף פתוח יותר, כזה שבו הוא עדיין האחר, ולא האתרוג ולא ההתמודדות עם העבר יהפכו אותו באמת לחלק, כי יש משהו יפה בלהיות "השונה" ו"האחר" בתוך חברה, להיות בעל התשובה, לחיות בתוך חברה מסוימת, להבין אותה אבל בו-זמנית גם לא להיות שייך עד הסוף. יש משהו יפה בלשמור על היכולת שלך להיות אינדיבידואל, על הדרך שבה אתה רואה את המציאות, ועל הדרך שבה אתה מספר סיפור.
אולי ההשלמה הזו עם הזרות יכלה להיות סוף ריאליסטי ושמח יותר.
כשנציגי נטפליקס הגיעו לאחרונה לארץ לפתוח חממה לתסריטאים מקומיים, ישבתי בקהל בסשן של Q&A, המיקרופון עבר מאחד לאחד וכולם שאלו שאלות, כולם רצו להבין, מה נטפליקס מחפשת, כל אחד רצה להבין איך לכתוב את הסדרה שנטפליקס תקנה. לאחר מספר שאלות דומות מהקהל, קמה אחת הבכירות ואמרה: "אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, אתם תאמרו לנו. כל מה שאנחנו מחפשים הוא אותנטיות, אותנטיות של נקודת מבט. ספרו לנו את הסיפור שלכם".
ולמי שהדיסק הצרוב של אושפיזין עוד לא הגיע אליו, הנה קישור לטריילר: https://www.youtube.com/watch?v=zVfXipr3WuE
בין הזמנים
רסל דיקשטיין
בין הזמנים. כינוי לחופשה בין תקופות הלימוד בישיבה, ובעיקר בין "זמן קיץ" ו"זמן אלול".
בין הזמנים שלי, לפני 20 שנים בדיוק, היה בין זמן קבלת העול המוחלטת לזמן פריקה, בין זמן הקפדה על ברכה ראשונה ואחרונה בלגימת מים מהקולר, למתיחת גבולות בדמות לילות אורכים במאורות למיניהן, בין זמן המאבק לשרוד בעבודות פחת ללילות מלאי הבכי והבקשה מאלוקים – כך כונה אז – קח ממני את המחשבות האלה, תעשה אותי פחות שואלת, פחות מתבוננת, פחות מחפשת משמעות ואמת, בין זמן גילוח הראש לקרחת בוהקת, לזמן ההליכות לכותל, להרצאות של ארגוני חזרה בתשובה, לבתי כנסת שמציעים משהו אחר.
"בין הזמנים" שזכה לתוארו רק בדיעבד, בפרספקטיבה. בין הזמנים שארך כמה שנים ובו הובהר לי באופן הכי מפלח לב שאפשר – שאני כבר לא שם, שאין לי עוד חלק ונחלה בו, בהם.
ערב אותו בין הזמנים שנת תשס"ב הלכתי לכותל לתפילת תשעה בערב. הרחבה המתה אדם. עמישראל פרשיו וחיליו – כולם כולם היו שם. האווירה לא הייתה של אבל על חורבן אלא של קדושה והתעלוּת. הייתי מצוידת בספר תהילים, פרצוף מלא פירסנגים, קרחת שמעט התמלאה ועכשיו הייתה צבועה בכחול, חולצה רחבה מאוד, מכנסיים רחבים ומעליהם חצאית. ככה התלבשתי אז. הכי רחוק מבגדי התיכון בצפת והסמינר בכפר חב"ד. ואז ראיתי מולי את דוד שלי, יוסי, אח של אבא. יוסי אחז ביד אחת בבנו שובאל בן התשע, ואת כף ידו השנייה חיבק בניה, בן השבע. לא רציתי לפגוש אותם. לא רציתי להתנצל על המראה שלי, על הבחירות שלי, על הבריחות שלי. באותה תקופה מערכת היחסים ביני להוריי הייתה בשפל. היה נתק של עלבון וזעם הדדיים ולא התחשק לי לחטוף עוד שיחת טלפון שופעת רותחין. ניסיתי לחמוק כמה וכמה פעמים, כמה מסובך להיעלם ברחבת הכותל בערב תשעה באב. לא הצלחתי. מזל, כמה מזל היה שלא הצלחתי. את דודתי חני פגשתי ליד אבני הכותל, ושוחחנו בלחש, ואילו יוסי בסוף נעמד מולי, הביט בי בעיניים רכות, חומלות, בלי שיפוטיות. אולי עם קורטוב של עצב. אמר שאבוא אליהם מתי שארצה, הבית פתוח.
אמרתי שאבוא, ולא באתי.
לא באתי כי כשבוע לאחר מכן, בערב שבת, יוסי, חני ושובאל נרצחו.
יום ראשון לאחר הפיגוע. ישיבת מרכז הרב. הרחבה המתה. כאילו כל האנשים, הנשים והטף, למעט הפרשים והחילים, שהיו בכותל לפני עשרה ימים, הגיעו לשם. שלוש גופות הוצבו במרכז, עטופות בטלית, שתיים גדולות ואחת קטנה.
היה חם מאוד. האוויר היה רווי דמעות וצער. אני, כזו השרויה בבין הזמנים, קיבלתי הודעת ניתוק מהמשפחה הגרעינית כשנה וחצי לפני כן ולא הסתופפתי בחברתם. עמדתי במקום אחר והשקפתי מהצד. הייתי בצד. הרגשתי כל כך בצד. משקיפה ולא חלק. כשהנאומים החלו האווירה במקום התחלפה, לא אבל על חורבן, אלא קדושה והתעלות. הדודים המתים שלי טיפסו למדרגת קדושים, שזכו להסתופף תחת כנפי השכינה, בחברתו השמיימית והנשגבה של אלוהים, מחולל הכול.
עד היום אני יכולה לחוש את המרירות שהציפה אותי כשהבנתי ש"בקרוביי אקדש" כבר לא מנחם אותי, ושאני לא מסוגלת לקבל את השלמת "גזרת שמיים", ושהכאב לא מתעבד ומתעכל אצלי ל"יהי שם השם מבורך". הבטתי בהמון המנוחם, מצדיק הדין, ושיוועתי להרגיש כמותם, רק הפעם, הקדושברוכהוא, רק הפעם.
אחרי מסע הלוויה היה לי פרץ של חזרה בתשובה, כעבור כמה חודשים שוב חזרתי להתנדנד, לרוץ בריצת רצוא ושוב על הסקאלה בין אמונה כמפלט, כצורך, כעוגן לשפיות, להתפשטות ממנה לטובת ידיעה וחקר וקבלת הרנדומליות של הקיום.
וקוי ה' יחליפו כוח!
אליאור מור יוסף
יצאתי מהחברה החרדית בגיל 18, לפני עשור כמעט, ומאז אני חי את החיים שבחרתי לעצמי וטוב לי. התקופה הזו, של יולי-אוגוסט ו-"החופש הגדול", מזכירה לי את ימי "בין הזמנים", כשעוד הייתי בחברה החרדית. באותם ימים הייתי תלמיד בתלמוד-תורה, ותמיד הפריע לי שלבנות יש חופש ארוך יותר מלבנים. זוכרים את זה? הסבירו לנו שהבנים צריכים להמשיך ללמוד תורה והבנות לא. אבל אותי זה עצבן. קינאתי באחיותיי, שהיו נשארות לישון עד מאוחר, ואני הייתי צריך לקום מוקדם ולמהר לתפילה בכיתה. נראה לי שכל מי שיצא מהחברה החרדית יבין על מה אני מדבר.
לנו, הבנים, מכרו סיפורים על כך שאנחנו חשובים יותר, משמעותיים ועוד... אבל בתכל'ס, היה לנו פחות חופש. סתם התאמצנו יותר.
אני זוכר את הקייטנות שהיו מארגנות ילדות בנות 11 בחדרי המדרגות, מתנסות בתפקיד אימהות קטנות, מחלקות שוקו ולחמנייה, מפעילות את הילדים ומרוויחות כמה גרושים. אם את קוראת את השורות האלו והפעלת קייטנה כזו בילדותך: דעי לך שהרווחת, לבנים לא הייתה בכלל הזדמנות כזו. והיו בנים, כמוני, שממש קינאו בבנות כמוך.
החלום המתוק שלי היה להפעיל קייטנה בחופש. לקום מאוחר. להיות "בת" לזמן קצר. מובן שלא סיפרתי על הרעיונות המופרכים האלו לאיש, כי אתם יודעים – נו, זה לא ממש "מתאים" או "מקובל". אבל רציתי. ממש רציתי. אם יש כאן בנים שעברו חוויה דומה אני ממש אשמח שתכתבו לי כדי שאדע שאני לא לבד ושיש עוד כאלו שחוו את זה.
מה ההיגיון שעומד מאחורי כל זה? דורות של בנים חרדים גדלים בלי חופשה ארוכה. עד גיל 18 לא היה לי "בין הזמנים", אחד, ארוך ונעים כמו של הבנות.
נכון, בנות לא היו חזניות בתפילה, לא היו במוקד קבלת ההחלטות, אבל היה להן משהו שלנו לא היה: חופש של חודשיים! עם קייטנות ומשחקים ושוקו ולחמנייה וכיף. מי בכלל צריך להיות במוקד קבלת ההחלטות, להיות חזן בתפילה, כשיש לך חופש גדול? לקום מאוחר זה הרבה יותר שווה.
בלי קשר. כשהייתי חרדי, תמיד הצד של הבנות היה נראה לי מעניין וצבעוני יותר. הייתי מתגנב לשיחות של אימי וחברותיה, נהנה מהריכולים, הדיבורים על המתכונים והפשטידה החדשה, שאהובה השכנה הכינה, הסיפורים על השמלות החדשות לחתונה של מוישי. זה עניין אותי הרבה יותר מהצד האפור והיבש של הבנים. בצד "שלנו" הייתי שומע חידוש על פרשת השבוע או סיפור משעמם. נו, באמת. אין ספק: החיים בחברה החרדית לא היו פשוטים עבור כולנו. ובטח שלא פשוט להיות אישה בחברה החרדית. אבל אם יש נושא אחד שיש בו חוסר צדק שזועק לשמיים, הוא האפליה ב"בין הזמנים".
[caption id="attachment_10298" align="alignnone" width="675"]
בתמונה: אני, עדי, בן הזוג שלי, ויולי הכלבה שלנו, מטיילים ומחליפים כוח.[/caption]
היום, כשאני כבר ילד גדול בן 28, אני מקפיד, בכל יולי-אוגוסט מחדש, לעשות תיקון ל"בין הזמנים" שנגזל ממני בילדות. בתקופה הזו אני חוזר לילדות, קונה לי שוקו, מדמיין שאני מפעיל קייטנה מוצלחת בבניין הכי מרכזי בשכונה החרדית, ומבלה בחופש ארוך ומהנה. וכמו שנהגה לצטט המנהלת המיתולוגית במכתב שהייתה משגרת לכלל התלמידות, בכל שנה מחדש, לקראת החופש הגדול: "וקוי ה' יחליפו כוח".
אליאור מור יוסף הוא יוצא מהחברה החרדית, עובד סוציאלי המתמחה בטיפול בילדים ונוער, מרצה על סיפור חייו ופעיל חברתי בקהילה הגאה
[caption id="attachment_10298" align="alignnone" width="675"]
בתמונה: אני, עדי, בן הזוג שלי, ויולי הכלבה שלנו, מטיילים ומחליפים כוח.[/caption]
היום, כשאני כבר ילד גדול בן 28, אני מקפיד, בכל יולי-אוגוסט מחדש, לעשות תיקון ל"בין הזמנים" שנגזל ממני בילדות. בתקופה הזו אני חוזר לילדות, קונה לי שוקו, מדמיין שאני מפעיל קייטנה מוצלחת בבניין הכי מרכזי בשכונה החרדית, ומבלה בחופש ארוך ומהנה. וכמו שנהגה לצטט המנהלת המיתולוגית במכתב שהייתה משגרת לכלל התלמידות, בכל שנה מחדש, לקראת החופש הגדול: "וקוי ה' יחליפו כוח".
אליאור מור יוסף הוא יוצא מהחברה החרדית, עובד סוציאלי המתמחה בטיפול בילדים ונוער, מרצה על סיפור חייו ופעיל חברתי בקהילה הגאה
בחירה – חופשית
רסל דיקשטיין
מהו חופש? מיהו אדם חופשי? מהו התמהיל הרצוי והמדויק בין חופש לגבולות והגבלות? האם קיימת בחירה חופשית? שאלות כמו אלו העסיקו הוגים ואנשי רוח כבר בראשית העת העתיקה. פילוסופיים יוונים דנו בהן, גם חכמי ישראל נדרשו לתת דעתם בעניין, ומאות אלפי מילים נשפכו בנושא בכתבי יד עתיקים ומודרניים. עזיבת החברה החרדית מקושרת באופן מתבקש לרצון להיות חופשי, לחירות לקבל החלטות אישיות, לחצוב את מסלול החיים לאחר מחשבה ומסקנות אישיות ולא לפעול כמוכתב. כמה רחוק אנחנו מוכנים ללכת כדי לממש את ערך החופש, להנכיח אותו בחיינו באופן אבסולוטי? איזה מחיר משלמים אנשים שבחרו לחיות חיי חופש, ומה כללה הדרך שהם עברו כדי להגשימם?
[caption id="attachment_10252" align="alignnone" width="605"]
צביקה, אוטו-קראוון. "צורת החיים שבחרתי מעמיקה את הצורך להתמקד בדברים שבשליטה שלי, לעומת שחרור האחיזה בדברים שאינם בשליטתי"[/caption]
"אני פחות מתחבר למילה חופש", הוא אומר. "בעיקר כי זה נשמע כאילו אני לוקח הפסקה ממשהו. אני הרבה יותר אוהב את המילה חירות, כי מבחינתי היא מסבירה יותר את היכולת להיות אני". "להיות אני" – כמה משמעות מקפלות המילים הללו בחובן. החינוך שקיבלנו לא מזכיר במאום את המילים האלה, את מה שעומד מאחוריהן, את תפיסת העולם הזאת. צביקה, כמוני, נולד למשפחה חב"דית, גדל והתחנך במוסדות החינוך החב"דיים הקלאסיים. שום "אני" לא היה שם. הייעוד הכללי, של כל מי שזכה להיוולד יהודי, הוא לעבוד את ה', ו"הנבחרים", כלומר החסידים, נוצרו כדי לאתר ניצוצות של קדושה ולפעול כדי לעשות לו יתברך "דירה בתחתונים". יהדות אורתודוקסית מעולם לא שילבה יד עם מונחים ואידיאות מאסכולת "האדם במרכז". האינדיבידואל כערך עומד בניגוד לתפיסות שמרניות באופן כללי, ולתפיסות אמוניות-הלכתיות על אחת כמה וכמה. איך עושים, בפועל, את המעבר הטרנספורמטיבי הזה, מחיים שמוקדשים לאל, לקהילה, למשפחה, לוויתורים אינספור למען השכר המובטח בעולם הבא, לחיים שמקדשים חופש ותנועה, צמיחה מתוך הרפתקה ודיוק עצמי בלתי פוסק? הרי לא מדובר בשינוי קל, אלא בהיפטרות מוחלטת מתפיסת עולם קודמת וגיבוש עמדה מנוגדת לה לחלוטין; במישור המחשבתי-תפיסתי, ובמישור הפיזי-חברתי יש לברר את המוסכמות החברתיות – בעיקר אלו של העולם שאליו הגענו, החילוני, החופשי כביכול – להעמיק בשאלות עצמיות, לסנן רעשים חיצוניים, לבחור להיות נכונים לשלם את המחיר. המעבר הזה, תוצאת תהליך מנטלי ומעשי, הוא מסע בפני עצמו. צביקה מספר: "בשלב מסוים נחתה אצלי ההבנה שעזבתי את העולם החרדי וכברירת מחדל נחתי בעולם החילוני. ובעולם החילוני יש כללים מסוימים שיש לנהוג על פיהם. אימצתי אותם בלי לחשוב יותר מדי, ופתאום הבנתי שמשהו שם לא נכון בשבילי. החלפתי מערכת ערכים אחת במערכת ערכים אחרת, בלי שבחנתי אותה בכלל וביררתי אם היא מתאימה לי. זה שעזבתי את החברה החרדית ואני לא מסכים עם מה שקורה שם, לא אומר בהכרח שאני מקבל ומסכים לכל מה שיש לחברה החילונית להציע". זו הייתה תקופה קשה בחייו של צביקה, הוא אומנם עבד בעבודה טובה, מכובדת ומתגמלת, אבל נפשו לא ידעה מרגוע. "פעלתי כמצופה ממני, עשיתי כל מה שהעולם החילוני מבקש, הרווחתי מצוין, שכרתי דירה יפה בגבעתיים, בר קבוע, חברים, בחורות. הכול טוב – חוץ מדבר אחד: לא הייתי מאושר". צביקה לא היה יכול עוד להמשיך לעשות מה שצריך לעשות, החלל הפנימי לא אפשר לו. "יום אחד קמתי בבוקר בהחלטה שאם כבר הכול אבוד, אני מוכרח לעשות את הדבר שאני הכי מפחד ממנו. הפחד הכי גדול שלי היה שאמצא את עצמי הומלס. התאמתי את הדברים לסגנון שלי, ויצאתי למסע בשביל ישראל. עשיתי כמה הכנות גופניות, הליכות, קצת סחיבות, שאוכל לעמוד באתגר, לפחות מבחינה פיזית. יצאתי לבד מתל אביב, בדרכי צפונה. הטיול ארך עשרה ימים. עשרה ימים בטבע, דבר שלא עשיתי קודם לכן. בכלל. חזרתי מהטיול עם הבנה שהתפתחות נמצאת מחוץ לאזור הנוחות ושאני הולך לחיות עם עצמי כל חיי, ושאני רוצה להיות חברה טובה עבורי". הבנות הבסיס הללו היו תשתית לאורח החיים שצביקה הנחיל לעצמו, מעבר לקרוואן ופרישה מחיי עבודה 9 עד 5 והשתוקקות למנוחה בסופי השבוע. "צורת החיים שבחרתי מעמיקה את הצורך להתמקד בדברים שבשליטה שלי, לעומת שחרור האחיזה בדברים שאינם בשליטתי. והרווח הגדול הוא הסיפוק הרב שמושג מהתגברות על פחדים עמוקים", מסביר צביקה, ומבהיר שלא התנתק לחלוטין מחברה. "אני משתדל בכל יום לעשות מעשה טוב, אפילו משהו פעוט, למען האחרים. דווקא בגלל שאני כל כך הרבה זמן בחברת עצמי, חשוב להזכיר לי שאני גם חלק מחברה. יוצא לי הרבה לעזור לאנשים שנתקעו בדרך. ואם אני לא מוצא מישהו לעשות לו משהו טוב, אני עושה משהו למען הסביבה, מנקה, מרים זבל. העיקר לעשות משהו שהוא לא למען עצמי". במרוצת המסע הפך צביקה מאדם עצוב ופסימי, שנהג לשתות כדי לברוח מהתמודדויות, לאיש שמח, חוקר, לומד, רגוע ומחייך. "נקודת המבט שלי השתנתה. אני כבר לא מבקר בחור השחור, הבולעני. הצרה הייתה שהדמיון שלי תמיד צייר לי תמונות קודרות ומבהילות, הרבה 'מה אם?', ופירוט של סיטואציות הזויות וקיצוניות, שמשום מה האמנתי שהן יכולות לקרות, ושקעתי עוד יותר. הכנסתי את עצמי לבתי כלא מחשבתיים שמעולם לא הייתי אמור לבקר בהם מלכתחילה, רק כי הדמיון שלי עבד שעות נוספות. היום, בראייה לאחור, אני שם לב שהייתי זה שקובע את החוקים, הנוקשים למדי, וגם זה שאמור לציית להם, גם השופט, לחומרה כמובן, וגם התליין, גם הסוהר – אבל גם הסורר. והנענש. המון פעולות שנועדו להקטין, לגמד, לכבות, להסתיר. היה מטלטל להבין שהתייחסתי לעצמי כמו שלא הייתי מוכן שאף אחד בעולם יתייחס אליי. זה היה חייב להשתנות. הכלל של 'ואהבת לרעך כמוך' מצריך קודם כול אהבה שלך לעצמך. כיום אני עסוק בעיקר במציאת נקודת מבט של ראיית הטוב והאדרה שלו. בשיחות הרבות שלי עם אנשים שנקלעו לאזור שבו אני חונה, אני תמיד מוצא את המקום המואר שיש להם בחיים ומעניק לו נפח, מראה להם שיש להם כוחות ועוזר להם להגדיר עבור עצמם נקודת חוזק שהם יכולים להישען עליה. זה בדיוק מה שהייתי רוצה לשמוע כשהייתי במצבים קשים, שמישהו יבוא ויאמר לי, 'יש אצלך אור, אתה רק צריך להגדיל אותו'". צביקה מעמיק בסיפור חייו ומשתף בהתלבטויות, בזיכרונות ובבחירות בבלוג שלו "מחשבות על הדרך".
[caption id="attachment_10266" align="alignnone" width="662"]
קין, נוף נורווגי מהחלון. "שהינו כמה שבועות בכל תחנה, נורווגיה, ליטא, פלורידה"[/caption]
קין, לדבריו, אף פעם לא יודע מראש מה יהיה היעד הבא שלו. התנועה שלו חופשית ואין לו קריטריונים ידועים מראש בבחירת מקומות. "נסענו לבלרוס בגלל שבת הזוג דאז ידעה רוסית וחשבנו שיהיה לה שם נוח. היינו בקפריסין, אבל היה משעמם והמשכנו הלאה, לרומניה. היינו בווייטנאם אחרי ששברתי את הרגל בתאילנד וחיפשתי יעד קרוב. היה לי איזה מיזם בפנמה, והפכתי את הדרך לשם למסע שבו שהינו כמה שבועות בכל תחנה, נורווגיה, ליטא, פלורידה. לאתר הסקי הצרפתי הגעתי אחרי שחברים סיפרו שהם שוכרים שם דירה. הדברים מתגלגלים וקורים". אין ספק שסוג חיים כזה מזמן חוויות חדשות ומאתגרות. החוויה הטרייה האחרונה של קין הייתה אשפוז בבית חולים בתאילנד. "במשך שבועיים הייתי בבידוד בבית החולים. הביטוח אפשר לי להתאשפז בבית חולים פרטי, האוכל היה טוב, וכשהייתי יכול המשכתי לעבוד". יתרון נוסף של עבודה מרחוק. האקראיות והמקריות הן מוטיב חוזר בקורותיו של קין. "לא חשבתי שכך ייראו חיי, לא הגשמתי איזה חלום ישן. כמובן שכילד ונער ראיתי את עצמי מנהל אורח חיים חרדי. כשיצאתי, לא היה לי מושג לאן הדברים יתגלגלו. אני מאוד מרוצה – מעצמי, לא מזה שאני נווד. טוב לי עם עצמי, טוב לי מאיך שאני מרגיש, היומיום שלי טוב. הנוודות מעולם לא הייתה חלום שלי וגם היום היא לא חלום, היא מציאות שאימצתי. אני רואה בזה אורח חיים חכם שמאפשר לחיות בנוחות ולחסוך כסף. אבל בסופו של דבר, כנראה שמבחינת חלקים מסוימים באופיי אני כן בנוי לזה, אני משתעמם בקלות וצריך הרבה עניין בחיים, קשה לי לקבל מרות ולכן עבודה מרחוק מתאימה לי מאוד, נשארתי באותה עבודה רק בגלל שיש לי בוס נוח ומאפשר. הנוודות לא שאיפה, אבל היא מתאימה לי. לא פוסל בכלל להתיישב במקום אחד, בתנאי שאוכל לאפשר לעצמי רמת חיים טובה ולהמשיך לעשות מה שטוב לי". הבחירה בנוודות כוללת אומנם מסע פיזי ומעבר ממקום למקום, אבל לא פחות מכך – מסע פנימי, בירור עומק ודיוק. "אחרי היציאה היו לי תקופות קשות, רציתי למות מחוסר משמעות. לקח לי זמן להבין שאני לא רוצה להחליף את אלוהים במציאת 'משמעות' אחרת, והמשמעות היא – שאין משמעות. כיום הדברים שאני משקיע בהם קשורים אליי ולשיפור שלי, אני משקיע הרבה בפיתוח הגוף, רוכב, מתאמן ובלמידה של דברים חדשים". קין לומד עיסוי באופן מעמיק, כדי להכיר טוב יותר את הגוף, ומתכנן להירשם לאחר מכן לקורס יוגה. "ובכל מקרה, אני חי את הרגע ומשתדל שהרגע הזה יהיה הכי טוב עבורי". תאילנד היא מעין גן עדן של אנשים מהמערב שמחפשים להם חיי חופש. גם אבי (38) בחר לעבור לשם, אחרי שבילה בה כמה חודשים לפני פרוץ הקורונה. כיום אבי מתגורר בעיר לא גדולה בצפון-מזרח תאילנד, לאחר שלדבריו מיצה את המקומות התיירותיים באזור.
[caption id="attachment_10258" align="alignnone" width="597"]
אבי, תאילנד. "אם לא טוב לך באיזה מקום, או שאתה מרגיש שהחיים שלך נעדרי חשק והתלהבות, תנסה משהו אחר"[/caption]
"אחרי שיצאתי מהחברה החרדית הלכתי ללמוד משפטים. סיימתי התמחות ומבחני לשכה, ונסעתי לטייל בהודו. חשבתי שזה יהיה טיול של כמה חודשים ואז אחזור לארץ ואתחיל לעבוד כעורך-דין במשרד. אבל תוך כדי הטיול התאהבתי במזרח הרחוק, ובכלל – קסם לי לנסות אורח חיים יותר חופשי. נאלצתי לעזוב את הודו מטעמי ויזה, עברתי לתאילנד וגם בה התאהבתי. רציתי להישאר שם אבל הייתי חייב לחזור לארץ. התוכנית הייתה לחזור ולהכשיר את הקרקע למעבר. ואז פרצה הקורונה ודברים השתבשו. אולם כאשר תאילנד פתחה את שעריה מייד עליתי למטוס. מאז אני כאן, לא יודע לעוד כמה זמן. בינתיים טוב לי פה". ממה מורכב ה"טוב" הזה, שעליו מדברים קין ואבי? מה גורם לתאילנד להיות נהדרת כל כך לאנשים שמבקשים להם חיי חופש והתנהלות חופשית? "קודם כול, לתאילנד יש יתרונות אובייקטיבים", מסביר אבי. "המחיה כאן זולה. הנופים יפים. תשתיות מפותחות, ברמה של אינטרנט כבישים וכדומה. ויש גם גיוון של אוכלוסייה, מגיעים לכאן אנשים מכל העולם, והכול ברגוע ובאווירה מאפשרת. נדמה לפעמים שרק צריך לבחור מה רוצים – ותאילנד כבר תאפשר את זה. אפשר לבחור אורח חיים ספורטיבי, הרפתקני, סטלני. הכול זמין ונגיש. וגם בתוך תאילנד עצמה, כשמגיעה תחושת מיצוי אפשר לבחור לעבור למקום אחר, לפי מה שמתאים. אני מאוד מתחבר לתמה שאומרת: אם לא טוב לך באיזה מקום, או שאתה מרגיש שהחיים שלך נעדרי חשק והתלהבות, תנסה משהו אחר. הלוואי שמישהו היה אומר לי את זה כשהייתי צעיר. הייתי חוסך לעצמי שהות במקומות ששעממו אותי וכיבו אותי".
לגור בכל מקום – עם עצמך
אנחנו יושבים על כיסאות מתקפלים, משוכללים דווקא, מאלו שיש להם תאים ייעודים למשקה, רגליים משוכות קדימה, מולנו פרוש קו המים. גלגל חמה אדום נושק להם במרחק האופק. מעט רכבים חונים במגרש העפר הגדול, וגם הם מתכוננים ליציאה. אנחנו שותים יין (אדום!) ומעל גלימה הלילה עוטפת את השמיים הכתומים-אדומים, אורות הרכבים היוצאים מהחנייה מפלחים את החושך הרגוע. הכי רגוע כאן, בחוף הנטוש. איזה מזל שעזבתי את גוש דן הפקוק, הלוהט, התזזיתי והגעתי לביקור אצל צביקה. צביקה (41) מתגורר בארבע השנים האחרונות באוטו-קרוואן. פנים הרכב עוצב ונבנה על ידיו, בידיו ממש, מיטה, מקלחת, מטבח, חללי אחסון. צביקה שלף את עצמו ממרוץ החיים ויצר לעצמו שגרה אחרת, שגרה של מסע שבו הדגש הוא על הדרך, לא על המטרה. הוא בוחר לעצמו לוקיישנים לפי העין, הנוחות ומצב הרוח, ושוהה באתר עד שהוא מחליט לעבור למיקום הבא. הוא שהה כמה חודשים באילת, בצפון, בנקודות שונות לאורך רצועת החוף ובמקומות נוספים בארץ. צביקה היה מנהל עבודה ופרויקטים באתרי בנייה, והיום קצב החיים שלו שונה לחלוטין.[caption id="attachment_10252" align="alignnone" width="605"]
צביקה, אוטו-קראוון. "צורת החיים שבחרתי מעמיקה את הצורך להתמקד בדברים שבשליטה שלי, לעומת שחרור האחיזה בדברים שאינם בשליטתי"[/caption]
"אני פחות מתחבר למילה חופש", הוא אומר. "בעיקר כי זה נשמע כאילו אני לוקח הפסקה ממשהו. אני הרבה יותר אוהב את המילה חירות, כי מבחינתי היא מסבירה יותר את היכולת להיות אני". "להיות אני" – כמה משמעות מקפלות המילים הללו בחובן. החינוך שקיבלנו לא מזכיר במאום את המילים האלה, את מה שעומד מאחוריהן, את תפיסת העולם הזאת. צביקה, כמוני, נולד למשפחה חב"דית, גדל והתחנך במוסדות החינוך החב"דיים הקלאסיים. שום "אני" לא היה שם. הייעוד הכללי, של כל מי שזכה להיוולד יהודי, הוא לעבוד את ה', ו"הנבחרים", כלומר החסידים, נוצרו כדי לאתר ניצוצות של קדושה ולפעול כדי לעשות לו יתברך "דירה בתחתונים". יהדות אורתודוקסית מעולם לא שילבה יד עם מונחים ואידיאות מאסכולת "האדם במרכז". האינדיבידואל כערך עומד בניגוד לתפיסות שמרניות באופן כללי, ולתפיסות אמוניות-הלכתיות על אחת כמה וכמה. איך עושים, בפועל, את המעבר הטרנספורמטיבי הזה, מחיים שמוקדשים לאל, לקהילה, למשפחה, לוויתורים אינספור למען השכר המובטח בעולם הבא, לחיים שמקדשים חופש ותנועה, צמיחה מתוך הרפתקה ודיוק עצמי בלתי פוסק? הרי לא מדובר בשינוי קל, אלא בהיפטרות מוחלטת מתפיסת עולם קודמת וגיבוש עמדה מנוגדת לה לחלוטין; במישור המחשבתי-תפיסתי, ובמישור הפיזי-חברתי יש לברר את המוסכמות החברתיות – בעיקר אלו של העולם שאליו הגענו, החילוני, החופשי כביכול – להעמיק בשאלות עצמיות, לסנן רעשים חיצוניים, לבחור להיות נכונים לשלם את המחיר. המעבר הזה, תוצאת תהליך מנטלי ומעשי, הוא מסע בפני עצמו. צביקה מספר: "בשלב מסוים נחתה אצלי ההבנה שעזבתי את העולם החרדי וכברירת מחדל נחתי בעולם החילוני. ובעולם החילוני יש כללים מסוימים שיש לנהוג על פיהם. אימצתי אותם בלי לחשוב יותר מדי, ופתאום הבנתי שמשהו שם לא נכון בשבילי. החלפתי מערכת ערכים אחת במערכת ערכים אחרת, בלי שבחנתי אותה בכלל וביררתי אם היא מתאימה לי. זה שעזבתי את החברה החרדית ואני לא מסכים עם מה שקורה שם, לא אומר בהכרח שאני מקבל ומסכים לכל מה שיש לחברה החילונית להציע". זו הייתה תקופה קשה בחייו של צביקה, הוא אומנם עבד בעבודה טובה, מכובדת ומתגמלת, אבל נפשו לא ידעה מרגוע. "פעלתי כמצופה ממני, עשיתי כל מה שהעולם החילוני מבקש, הרווחתי מצוין, שכרתי דירה יפה בגבעתיים, בר קבוע, חברים, בחורות. הכול טוב – חוץ מדבר אחד: לא הייתי מאושר". צביקה לא היה יכול עוד להמשיך לעשות מה שצריך לעשות, החלל הפנימי לא אפשר לו. "יום אחד קמתי בבוקר בהחלטה שאם כבר הכול אבוד, אני מוכרח לעשות את הדבר שאני הכי מפחד ממנו. הפחד הכי גדול שלי היה שאמצא את עצמי הומלס. התאמתי את הדברים לסגנון שלי, ויצאתי למסע בשביל ישראל. עשיתי כמה הכנות גופניות, הליכות, קצת סחיבות, שאוכל לעמוד באתגר, לפחות מבחינה פיזית. יצאתי לבד מתל אביב, בדרכי צפונה. הטיול ארך עשרה ימים. עשרה ימים בטבע, דבר שלא עשיתי קודם לכן. בכלל. חזרתי מהטיול עם הבנה שהתפתחות נמצאת מחוץ לאזור הנוחות ושאני הולך לחיות עם עצמי כל חיי, ושאני רוצה להיות חברה טובה עבורי". הבנות הבסיס הללו היו תשתית לאורח החיים שצביקה הנחיל לעצמו, מעבר לקרוואן ופרישה מחיי עבודה 9 עד 5 והשתוקקות למנוחה בסופי השבוע. "צורת החיים שבחרתי מעמיקה את הצורך להתמקד בדברים שבשליטה שלי, לעומת שחרור האחיזה בדברים שאינם בשליטתי. והרווח הגדול הוא הסיפוק הרב שמושג מהתגברות על פחדים עמוקים", מסביר צביקה, ומבהיר שלא התנתק לחלוטין מחברה. "אני משתדל בכל יום לעשות מעשה טוב, אפילו משהו פעוט, למען האחרים. דווקא בגלל שאני כל כך הרבה זמן בחברת עצמי, חשוב להזכיר לי שאני גם חלק מחברה. יוצא לי הרבה לעזור לאנשים שנתקעו בדרך. ואם אני לא מוצא מישהו לעשות לו משהו טוב, אני עושה משהו למען הסביבה, מנקה, מרים זבל. העיקר לעשות משהו שהוא לא למען עצמי". במרוצת המסע הפך צביקה מאדם עצוב ופסימי, שנהג לשתות כדי לברוח מהתמודדויות, לאיש שמח, חוקר, לומד, רגוע ומחייך. "נקודת המבט שלי השתנתה. אני כבר לא מבקר בחור השחור, הבולעני. הצרה הייתה שהדמיון שלי תמיד צייר לי תמונות קודרות ומבהילות, הרבה 'מה אם?', ופירוט של סיטואציות הזויות וקיצוניות, שמשום מה האמנתי שהן יכולות לקרות, ושקעתי עוד יותר. הכנסתי את עצמי לבתי כלא מחשבתיים שמעולם לא הייתי אמור לבקר בהם מלכתחילה, רק כי הדמיון שלי עבד שעות נוספות. היום, בראייה לאחור, אני שם לב שהייתי זה שקובע את החוקים, הנוקשים למדי, וגם זה שאמור לציית להם, גם השופט, לחומרה כמובן, וגם התליין, גם הסוהר – אבל גם הסורר. והנענש. המון פעולות שנועדו להקטין, לגמד, לכבות, להסתיר. היה מטלטל להבין שהתייחסתי לעצמי כמו שלא הייתי מוכן שאף אחד בעולם יתייחס אליי. זה היה חייב להשתנות. הכלל של 'ואהבת לרעך כמוך' מצריך קודם כול אהבה שלך לעצמך. כיום אני עסוק בעיקר במציאת נקודת מבט של ראיית הטוב והאדרה שלו. בשיחות הרבות שלי עם אנשים שנקלעו לאזור שבו אני חונה, אני תמיד מוצא את המקום המואר שיש להם בחיים ומעניק לו נפח, מראה להם שיש להם כוחות ועוזר להם להגדיר עבור עצמם נקודת חוזק שהם יכולים להישען עליה. זה בדיוק מה שהייתי רוצה לשמוע כשהייתי במצבים קשים, שמישהו יבוא ויאמר לי, 'יש אצלך אור, אתה רק צריך להגדיל אותו'". צביקה מעמיק בסיפור חייו ומשתף בהתלבטויות, בזיכרונות ובבחירות בבלוג שלו "מחשבות על הדרך".
לעבוד מכל מקום – ולבחור במה להתמקד
ב-2009 הייתה לי התגלות, זה קרה כשרכבתי באופניים לאורך טיילת סט.קילדה, מלבורן, אוסטרליה. באותה תקופה עבדתי בכל משלוח יד שנקרה בדרכי, בייבי-סיטר, מורה לעברית, ניקיון, שליחויות – כל דבר שהיה יכול לצמצם, ולו במעט, את החובות האדירים שצברתי בשל התנהלות כלכלית קלוקלת ותשוקת לימודים עצומה. באותו ערב חזרתי מאחת העבודות האלה, השכר בכיסי, המצברוח מרומם והתחושה הייתה שקיבלתי שליטה על חיי. אמרתי לעצמי, נגמרו 7 השנים הרעות ומעתה יתחילו 7 השנים הטובות. השנים הקשות, של תחילת היציאה, כללו טבילה, עד כדי טביעה כמעט, בכל מה שיכול להפחיד ולהרתיע: אובדן האמונה והחרדה הקיומית הנלוות לכך, נתק מכאיב מהמשפחה, בדידות, כישלונות אישיים (ומובנים, בפרספקטיבה), פגיעות ותחושה כללית של "אין לי מקום בעולם". ואז, בעוד הרוח האוסטרלית הנעימה מצננת את זיעת פניי, נחה עליי רוח אחרת, רוח שהכניסה אותי לכוכב שלי. הסקתי שיש לי יכולת לבחור מה החוויה שלי מכל אירוע, עם אילו אנשים אני מעוניינת להיות בקשר ומה תהיה מידת הקשר שלי איתם, יש לי בחירה באילו נושאים להתעניין. בקיצור – יש לי מקום. אומנם יצאתי מקהילה מאוד עוטפת ולוחצת ונזרקתי לריק מוחלט, אבל המצב הזה לא חייב להימשך. אני יכולה ליצור לעצמי מרחב שיהיה מוגן מפני רוחות רעות, מפני פגיעות ויחס מזיק, מפני התרחשויות שאינן מיטיבות עימי, מרחב עצום שיעוצב בדיוק לטעמי. הרמתי עיניי, השמיים היו מלאי ריצודים כסופים, אמרתי לי – ברוכה הבאה לכוכב שלך. הכוכב שלי לא חייב להיות מקום פיזי, יותר נכון, הוא חייב שלא להיות מקום פיזי, משום שהבנה נוספת שחדרה אליי באותו ערב הייתה – אני מעוניינת בחיים מאפשרים, של רווחה פיזית ומנטלית, חיים עם כמה שפחות מגבלות ועם כמה שיותר חופש, ובחירה. אני רוצה להכיר את העולם, לחוות אותו דרך עיניי ורגליי. שם החל המסע שלי. שש שנים אחר כך התחלתי לבסס לעצמי עסק שמאפשר לי לעבוד מכל מקום ולבחור את הפרויקטים שאני עובדת עליהם, את האנשים שאני בקשר מקצועי איתם. סגנון החיים הזה אינו ייחודי לי, הוא תופעה שהולכת ותופסת תאוצה בקרב אנשי "העולם החדש". מדובר במגמה עולמית, שהתחזקה בעקבות הקורונה, חתירה לעבודה און-ליין ולחיים שמשלבים עבודה עם טיול, ויתור על מקום מגורים קבוע לטובת קונספט של נדודים, ובעיקר – חופש מלוא החופנים. חופש להחליט על לוחות הזמנים, סדר היום, מקום השהות והסביבה הקרובה. הקהילה המתרחבת הזאת קרויה "נוודות דיגיטלית". במסגרת ההתוודעות שלי לאנשים שבוחרים "לעבוד מכל מקום", הכרתי את "קין". קין הוא הכינוי שהדביק לעצמו יוצא נווד. קין (31), מתכנת, בן למשפחה ירושלמית ותיקה, שוהה כיום בצ'אנג-מאי. קודם לכן הוא שהה באתר נופש בצרפת, לפני זה היה כמה חודשים בארץ, ביישוב כפרי, לאחר שנדד בין ארצות שונות כארבע שנים. בגיל 18 קין שיתף את הוריו במחשבותיו. "אמרתי להם, זה לא אורח החיים שאני רוצה. היו לי שאלות בדת ובאמונה, שלחו אותי להיות חברותא של אורי זוהר ואפילו הלכתי ללמוד פילוסופיה ב'כולל' מחתרתי. בעצת הרב אדלשטיין, ההורים שלי שלחו אותי ללמד חוזרים בתשובה בחו"ל, מתוך תקווה שכך ייפסקו הרהורי הכפירה שלי. אבל אחרי שנתיים של בדיקה הבנתי שאני לא שייך יותר לעולם הזה. אז החל משבר חריף, הרגשתי חסר משמעות בלי אלוהים ובלי הנחיות מה לעשות. הייתי חייב מסגרת. התגייסתי לצבא. הוגדרתי עדיין כחרדי ולכן לא קיבלתי את התפקיד שרציתי, חקר מודיעין, והוצע לי לשרת בתפקיד שלא כולל קשר עם נשים". בצבא קין התמקצע בתכנות. לדבריו, הוא חשב שלא ירצה לעסוק במקצוע הזה באזרחות, אך כיוון שהיה צריך להתפרנס החליט לנצל הזדמנות עסקית שנקרתה בדרכו ונרתם לפרויקט תכנות. מאז ועד היום הוא עובד עם אותו לקוח, שלדבריו הוא הרבה יותר מזה. "הייתי אומר אפילו – מנטור". לאורח החיים הנוודי הוא התגלגל במקרה. "בהתחלה הייתי מגיע לעבוד במשרד. באחת ההזדמנויות שאלתי את המעסיק שלי אם אני יכול לעבוד מהבית. לקח לו 4 חודשים לומר לי, 'כן. ואם אתה לא עובד מהמשרד, אין סיבה שתישאר בארץ. קח איתך את העבודה וסע – תיהנה'. התחלתי לנדוד וראיתי כי טוב". לפני שיצא למסע הכיר קין את מי שתהיה חברתו במשך כמה שנים. "היא הייתה נוודת עוד לפני שהכרנו, אבל סגנון הנוודות שלנו היה שונה. אחרי כמה שנים וניסיונות להתאים את עצמנו אחד לשנייה, נפרדנו דרכינו ואני המשכתי לנווד לבד".[caption id="attachment_10266" align="alignnone" width="662"]
קין, נוף נורווגי מהחלון. "שהינו כמה שבועות בכל תחנה, נורווגיה, ליטא, פלורידה"[/caption]
קין, לדבריו, אף פעם לא יודע מראש מה יהיה היעד הבא שלו. התנועה שלו חופשית ואין לו קריטריונים ידועים מראש בבחירת מקומות. "נסענו לבלרוס בגלל שבת הזוג דאז ידעה רוסית וחשבנו שיהיה לה שם נוח. היינו בקפריסין, אבל היה משעמם והמשכנו הלאה, לרומניה. היינו בווייטנאם אחרי ששברתי את הרגל בתאילנד וחיפשתי יעד קרוב. היה לי איזה מיזם בפנמה, והפכתי את הדרך לשם למסע שבו שהינו כמה שבועות בכל תחנה, נורווגיה, ליטא, פלורידה. לאתר הסקי הצרפתי הגעתי אחרי שחברים סיפרו שהם שוכרים שם דירה. הדברים מתגלגלים וקורים". אין ספק שסוג חיים כזה מזמן חוויות חדשות ומאתגרות. החוויה הטרייה האחרונה של קין הייתה אשפוז בבית חולים בתאילנד. "במשך שבועיים הייתי בבידוד בבית החולים. הביטוח אפשר לי להתאשפז בבית חולים פרטי, האוכל היה טוב, וכשהייתי יכול המשכתי לעבוד". יתרון נוסף של עבודה מרחוק. האקראיות והמקריות הן מוטיב חוזר בקורותיו של קין. "לא חשבתי שכך ייראו חיי, לא הגשמתי איזה חלום ישן. כמובן שכילד ונער ראיתי את עצמי מנהל אורח חיים חרדי. כשיצאתי, לא היה לי מושג לאן הדברים יתגלגלו. אני מאוד מרוצה – מעצמי, לא מזה שאני נווד. טוב לי עם עצמי, טוב לי מאיך שאני מרגיש, היומיום שלי טוב. הנוודות מעולם לא הייתה חלום שלי וגם היום היא לא חלום, היא מציאות שאימצתי. אני רואה בזה אורח חיים חכם שמאפשר לחיות בנוחות ולחסוך כסף. אבל בסופו של דבר, כנראה שמבחינת חלקים מסוימים באופיי אני כן בנוי לזה, אני משתעמם בקלות וצריך הרבה עניין בחיים, קשה לי לקבל מרות ולכן עבודה מרחוק מתאימה לי מאוד, נשארתי באותה עבודה רק בגלל שיש לי בוס נוח ומאפשר. הנוודות לא שאיפה, אבל היא מתאימה לי. לא פוסל בכלל להתיישב במקום אחד, בתנאי שאוכל לאפשר לעצמי רמת חיים טובה ולהמשיך לעשות מה שטוב לי". הבחירה בנוודות כוללת אומנם מסע פיזי ומעבר ממקום למקום, אבל לא פחות מכך – מסע פנימי, בירור עומק ודיוק. "אחרי היציאה היו לי תקופות קשות, רציתי למות מחוסר משמעות. לקח לי זמן להבין שאני לא רוצה להחליף את אלוהים במציאת 'משמעות' אחרת, והמשמעות היא – שאין משמעות. כיום הדברים שאני משקיע בהם קשורים אליי ולשיפור שלי, אני משקיע הרבה בפיתוח הגוף, רוכב, מתאמן ובלמידה של דברים חדשים". קין לומד עיסוי באופן מעמיק, כדי להכיר טוב יותר את הגוף, ומתכנן להירשם לאחר מכן לקורס יוגה. "ובכל מקרה, אני חי את הרגע ומשתדל שהרגע הזה יהיה הכי טוב עבורי". תאילנד היא מעין גן עדן של אנשים מהמערב שמחפשים להם חיי חופש. גם אבי (38) בחר לעבור לשם, אחרי שבילה בה כמה חודשים לפני פרוץ הקורונה. כיום אבי מתגורר בעיר לא גדולה בצפון-מזרח תאילנד, לאחר שלדבריו מיצה את המקומות התיירותיים באזור.
[caption id="attachment_10258" align="alignnone" width="597"]
אבי, תאילנד. "אם לא טוב לך באיזה מקום, או שאתה מרגיש שהחיים שלך נעדרי חשק והתלהבות, תנסה משהו אחר"[/caption]
"אחרי שיצאתי מהחברה החרדית הלכתי ללמוד משפטים. סיימתי התמחות ומבחני לשכה, ונסעתי לטייל בהודו. חשבתי שזה יהיה טיול של כמה חודשים ואז אחזור לארץ ואתחיל לעבוד כעורך-דין במשרד. אבל תוך כדי הטיול התאהבתי במזרח הרחוק, ובכלל – קסם לי לנסות אורח חיים יותר חופשי. נאלצתי לעזוב את הודו מטעמי ויזה, עברתי לתאילנד וגם בה התאהבתי. רציתי להישאר שם אבל הייתי חייב לחזור לארץ. התוכנית הייתה לחזור ולהכשיר את הקרקע למעבר. ואז פרצה הקורונה ודברים השתבשו. אולם כאשר תאילנד פתחה את שעריה מייד עליתי למטוס. מאז אני כאן, לא יודע לעוד כמה זמן. בינתיים טוב לי פה". ממה מורכב ה"טוב" הזה, שעליו מדברים קין ואבי? מה גורם לתאילנד להיות נהדרת כל כך לאנשים שמבקשים להם חיי חופש והתנהלות חופשית? "קודם כול, לתאילנד יש יתרונות אובייקטיבים", מסביר אבי. "המחיה כאן זולה. הנופים יפים. תשתיות מפותחות, ברמה של אינטרנט כבישים וכדומה. ויש גם גיוון של אוכלוסייה, מגיעים לכאן אנשים מכל העולם, והכול ברגוע ובאווירה מאפשרת. נדמה לפעמים שרק צריך לבחור מה רוצים – ותאילנד כבר תאפשר את זה. אפשר לבחור אורח חיים ספורטיבי, הרפתקני, סטלני. הכול זמין ונגיש. וגם בתוך תאילנד עצמה, כשמגיעה תחושת מיצוי אפשר לבחור לעבור למקום אחר, לפי מה שמתאים. אני מאוד מתחבר לתמה שאומרת: אם לא טוב לך באיזה מקום, או שאתה מרגיש שהחיים שלך נעדרי חשק והתלהבות, תנסה משהו אחר. הלוואי שמישהו היה אומר לי את זה כשהייתי צעיר. הייתי חוסך לעצמי שהות במקומות ששעממו אותי וכיבו אותי".
לשלם את המחיר – על הבחירה
המחירים של ההחלטה על אורח חיים נוודי מתגלים רק במהלך המסע. תחושת חוסר הוודאות היא אורחת קבועה, גם חשש מפני הבאות, ממעבר למקום לא מוכר. ומן הסתם, אורח חיים שכזה מזמן סדרה בלתי נגמרת של בלת"מים. החל מפציעות, בתי אירוח לא ראויים למגורים (נסו לגלות זאת בשתיים בלילה, ובלי טלפון פתוח לשיחות יוצאות. מקרה שהיה) עד אירועים נקודתיים שקורים בשל חוסר היכרות מספקת עם המקום, השפה והתרבות. שוב ושוב נשאלת השאלה: זה שווה את זה? אצלי, על כל פנים, התשובה היא – כן. גם אבי מכיר במחירים ומוכן לשלם אותם. "הכי קשה לי המרחק. המרחק מהמשפחה ומהחברים. זה מחיר כבד שאני לא מפחית ממשקלו. אבל עדיין, בשיקולי העלות-תועלת חייבים לבסוף להכריע. בשיקול בין להיות מוקף במעגלי אנשים שאני מכיר ואוהב לעומת להיות במקום שטוב לי בו ואני יכול להתפתח לכיוון שמתאים לי – עשיתי את הבחירה שלי. כמה זה יחזיק? אני לא יודע. אני לא עסוק בלתכנן את העתיד. אני חי היום".
תינוקות שנשבו בקולנוע
משה שלום
"נו, בא איתי לקולנוע, פעם אחת אתה חייב לעשות על זה V", שיגע אותי חיים. נכנעתי לו, למרות שלא הבנתי למה לי קולנוע בעולמם של נטפליקס וטלגרם.
עד לפני כמה שנים עוד השתתפתי בדיונים סביב השאלות, האם מיקומו של הסינמה סיטי במשכנות האומה הינו חלק ממזימה חילונית שנועדה לעצור את ההתפשטות החרדית באזור, והאם יש להילחם על סגירת המתחם בשבת.
והנה אני מוצא את עצמי עומד בתור לקופת הקולנוע, ולידי עומדים לא מעט בחורי ישיבה שמסתירים את חולצתם הלבנה מתחת לקפוצ'ון.
"איפה תרצו לשבת?" שואלת הקופאית. אני לא עונה. אין לי מושג. חיים ממהר לבחור מקומות טובים, לא קרוב מדי למסך ולא קרוב מדי לרמקולים 'שצורחים לך באוזן'.
אני מפלס דרכי בחושך למושב 10 בשורה 12. מחזיק דלי פופקורן ומרגיש כמו טינייג'ר שבודק גבולות. סשן הפרסומות נמשך ונמשך, וגרם לי להתחרט על 40 השקלים ששילמתי. סוף-סוף מפציע מולי, בגודל כפול מגודלו הטבעי, שולי רנד, מסתכל היישר לתוך עיניי במבטו המיוסר וזקנו הארוך.
הייתי בן 27 כשהגעתי לראשונה בחיי לקולנוע, וצפיתי בסרט המגולל את סיפור הקמת מפלגת ש"ס. החרדים כבשו גם את הסינמה סיטי. רק חסר שבעמדת הפופקורן יתחילו למכור צ'ולנט בליל שישי. כשזה יקרה, תזכרו שאני הראשון שחשבתי על זה.
ובינתיים, בשורה 12, חיים לוחש לי את שמו של כל שחקן המופיע על המסך, מספר במהירות מיהו, אילו תפקידים בולטים היו לו במהלך הקריירה ובמה הוא מיוחד. אני נשאב לעולם החרדי של שנות השמונים, ומגלה שלמעט אופנת הסוודרים החומים דבר לא השתנה שם. העסקונה, הקומבינות ומאבקי הכוח משחזרים את עצמם. גם החרדים הספרדים עדיין נלחמים על מקומם. "הבלתי רשמיים" זהו שם הסרט הראשון שראיתי בקולנוע.
לא יכולתי שלא להתפעל מהיוצר, חיים בטח יודע את שמו, כשהסרט הציג את דמויותיהם של הרב עובדיה האנושי והחם, ומנגד, הרב שך, שמדבר בשברי משפטים מתחמקים. בשורה מתחתיי ישב זוג שנראה חילוני למהדרין. מה הם מבינים? תהיתי, האם הם מצליחים לרדת לעומקן של דקויות, האם הם מסוגלים להתמוגג כראוי מהחיקוי של "הגדויילים"? תינוקות שנשבו שכמותם.
מסוחרר מהצפייה הארוכה יצאתי לרחוב הירושלמי, נשמתי עמוק וגיחכתי לעצמי. עשרים שנות בדיחות חרדיות בנוסח "מי שהולך עם כיפה בלי סרט, בסוף ילך לסרט בלי כיפה" נמסו בקול ענות חלושה בערב פרופורציונלי אחד.
הזוג מהשורה מתחתיי הופיע פתאום לידי. "התינוקת שנשבתה" התבררה כבתו של אחד ממקורבי הרב שך. "שמעתי על הסרט הזה והחלטתי שזו דרך טובה לעשות מהטריגר חוויה", אמרה תוך שהיא משעינה ראשה על כתפי בן הזוג, חילוני מהמרכז שהצליח לאהוב את הסרט בלי להבין את הניואנסים. "שולי רנד אדיר", הוא אמר. וכאילו כלום לא יעזור ולא משנה לאן תלך, עמדנו שלושתנו ליד הקולנוע הירושלמי וכמו ישיב'ע בוחרעס מן המניין ניתחנו את השפעתו הפוליטית של הרב שך.
מרפסת חופש
חני כהן
באחד משיעורי היהדות הראשונים ששמעתי בסמינר הישן בירושלים, לפני כמעט עשור, בקומה מינוס חמש בבניין הענק, המורה הגר דיברה איתנו על חופש אמיתי. היא אמרה, "תארו לכן, בנות, אדם שעולה לקומה הכי גבוהה בבניין גבוה מאוד. הוא יוצא אל המרפסת לנשום אוויר, ובמרפסת – אין גדר. לא בנו אחת כזאת. המרפסת יפה, הרוח מבדרת את שערותיו, והאדם הזה שלנו יוצא בצעדים מהוססים ונעצר. הוא מסתכל למטה, עשרות מטרים למטה. האם הוא מרגיש חופשי עכשיו? כיף לו? הוא יכול ליהנות מהאוויר ומהנוף? בשביל להרגיש את החופש, בנות יקרות, צריך גבולות. צריך שמירה. צריך כללים וחוקים. עבד השם בנות הוא לבדו חופשי."
אני זוכרת שישבתי שם וחשבתי לי, כן, נו, נכון. אבל מה אם היו מציבים לו גדר כבר בכניסה למרפסת, כזאת שמונעת ממנו בכלל לצאת אליה? ומה אם היו כובלים את ידיו רגליו בשלשלות ברזל כדי להגן עליו מעצמו? כמה חופש היה אפשר להרגיש אז? (שתקתי. איזה מזל שלפעמים ידעתי שלא כל שאלה מתקבלת בברכה. כל כך חבל על הפעמים שלא ידעתי את זה.)
הגדר שלי התחילה להיסדק בגיל ההתבגרות; עם הופעת ניצני האופי הראשוניים שלי, הגיע גם ספק שהלך וגדל מיום ליום. הגיעה סקרנות. פתאום התחלתי להבין שלא בטוח שאני יכולה גם למלא את הייעוד שאליו הוסללתי כאישה חרדית, וגם לרצות לחיות ולשמוח שאני חיה. רשימת האיסורים והכללים וההלכות הפסיקה להיות ברורה ונוחה, והתחלתי להסתכל עלי מרכיביה במבט ביקורתי. לא אהבתי את מה שאני רואה. לא חשבתי שהקטע הזה, שאני משרתת מטרה אחת שחשובה יותר ממני, ללא הקשבה עצמית, זה משהו שאני רוצה להמשיך איתו גם כבוגרת. לא.
משם, הכול היה עניין של זמן. ככל שתפיסת העולם שלי התרחקה מהבית כך התחילו לנשור ממני הכללים והחוקים שגדלתי בתוכם כמו קליפות. כמו עלים בשלכת. הלכות מנהגים איסורים. ויום אחד מצאתי את עצמי בלי גדר בכלל. פתאום לא היה אף אחד בעולם שאמר לי מה לעשות. הכול מותר ופרוץ. לא היה רע, לא היה טוב. הכול נהיה מורכב, לא נכון לחלוטין או מצווה או חיוב. חופש מוחלט-מוחלט.
טוב, נו, לא הרגשתי חופשיה. כמעט מתי מפחד.
נראה לי שרובנו עברנו את השלב הזה. השלב שאחרי קריסת סולם הערכים החרדי לפני בנייה של אחד חדש. החופש הפתאומי והמוחלט הזה סוגר עלינו ומפחיד ורע. העולם, על כל צבעיו החזקים, תוקף אותך ואין לאן לברוח. כמו טריפ שיצא משליטה. עולם בלי מוסכמות וכללים, חברה ונורמות. מאז הייתי ילדה קטנה למדתי שיש שביל צר מאוד שבו מותר לי ללכת. למדתי שכל התשובות כבר ניתנו לאנשים סביבי, ואני צריכה רק ליישם. כשעמדתי מול העולם היותר מדי חופשי הזה לא היו לי כלים להתמודד איתו.
אני חושבת שהמורה הגר קצת צדקה בשיעור ההוא וקצת טעתה. היא טעתה כי מנת יתר של חוקים, מרגע הקימה בבוקר ועד הכניסה למיטה בלילה, שלא מותאמים לאישיות, רצון או גיל זה הרסני. מונע התפתחות של רצון עצמאי ואישיות, מנוון את מה שהופך אותנו לאנשים שונים, את היופי ואת המורכבות שלנו ככאלה. אבל היא צדקה כי עולם שבו הכל מותר ופלואידי ואי אפשר להגיד משהו חד משמעי על כלום הוא מפחיד ומסוכן.
אם אתה כמוני, אז יום אחד אתה עומד מול המראה ומבין את זה ומתאבל. אבל עם הזמן, אחרי האבל והפחד, אתה ניגש בהיסוס אל העולם ומתחיל לחוות אותו. וככל שאתה חווה אותו יותר, מבלי לשים לב, אתה מתחיל לבנות לך גדר משלך. פתאום משהו אסור, לא כי אמרו לך, אלא כי הבנת שהוא מזיק. פתאום אתה מכוון מצפנים במוח ומגדיר לעצמך מה רע לך ומה טוב. זה הרבה יותר קשה מלהגיד "נעשה ונשמע" על אוסף חוקים שטרם קראת, אבל זה גם הרבה יותר מתגמל. ככה הייתה נראית ההתבגרות השנייה שלי.
היום אני יוצאת למרפסת שלי, ויש שם גדר יפה בתהליך בנייה. היא מורכבת מכל מה שלמדתי שרע לי וטוב לי. מכל מה שאני למדתי על העולם וכל מה שאני מאמינה בו. והיא טובה לי והיא תהיה טובה יותר יום אחד. ככה אני אוהבת אותה.
״אמרתי לך לא ללכת ללמוד קולנוע״
אלקי הרשברג
לפני עשרים ומשהו שנה עשיתי דיל עם אימא שלי, היא רשמה אותי לסמינר להוראה בכפר חב״ד, למסלול חדש שנקרא ״חינוך ותקשורת״. לפי הסיכום שלנו, אנסה ללמוד שם שנה, אבל ברצינות, אעשה השתדלות. ורק אם ממש אשנא את זה היא תסכים שאלך להירשם ללימודי קולנוע בבית הספר לטלוויזיה וקולנוע בירושלים ״מעלה״. מן הסתם, היא חשבה שבעזרת השם דברים יסתדרו ושאני אירגע מהשטויות שלי, או שישדכו אותי, ואז בכלל כבר יהיה לה שקט. לא כך היה. המסלול בכפר חב"ד היה בינוני, וכשסיפרתי בסוד למורה המיזרוחניקית שהובאה כדי ללמד ״תקשורת״ שאני חושבת ללכת ל"מעלה", היא אמרה לי משפט שאני בחיים לא אשכח: ״את לא מספיק מוכשרת כדי לשבור מסגרות״. מורה לחיים, מה יש לומר, אולי פחדה שיפטרו אותה.
מפה לשם, לא השתדכתי. בערבים, המורה מהסמינר הייתה מסתובבת בסובארו חבוטה ומחפשת תלמידות שלובשות חצאיות ג׳ינס, ואני נתפסתי לא פעם. ואפילו נקראתי למשרד שלה, לאחר שהולשן שמהדירה שלנו, רחמנא לצלן, עולים צלילי רדיו חילוני.
בתום שנת הניסיון אימא שלי באה איתי, לראות מקרוב מה זו הצרה הזאת שנקראת ״מעלה״. בכניסה לבית הספר ישבו בחורים חנונים, חובשי כיפה, לצד נשים צעירות בחצאיות ארוכות סתמיות. לאימא שלי זה היה נראה כמו סדום. ואנחנו, מן הסתם, נראינו בעיניהם כחייזריות.
באותו ביקור התברר כי בעקבות תרגיל שהגישה אחת התלמידות, שכלל עירום וניער חזק מאוד את העולם הדתי-לאומי, הוחלט להימנע מסקנדלים זהים ובמחזור הלימודים הקרוב לפתוח מסלול לנשים בלבד.
אימי המותשת נכנעה. עברתי את מבחני הכניסה והתקבלתי. נראה לי שסקרנתי אותם, מצד אחד דוסית מצד שני אין סרט שלא הכרתי, היה לי מבט תמים אבל גם רעב בעיניים. וגם, בינינו, הם מקבלים את כולם, קטע דתי חומל שכזה. למזלי.
התחלתי את הלימודים בירושלים. יחד עם חברתי הטובה מרים, גם היא פליטת סמינר, מצאנו חדר להשכרה אצל קשישה בשכונת גאולה. זה היה חדר יפהפה ובו ארון עץ ענקי ורצפה מצוירת. התפללנו לבורא עולם שנצליח ושנרגיש פחות נרדפות.
הגעתי לגן עדן. לא עניין אותי שום דבר חוץ מהלימודים. הקולנוע שאב אותי לתוך בטנו המתהפכת, ואני נתתי לו את כל כולי.
בכסף שקיבלתי מהבית לקנות אוכל קניתי קלטות מיני DV (זה היה הפורמט הכי מתקדם בתחילת שנות האלפיים) והשקעתי בתפאורה ובאביזרים. היינו יושבות לערוך כל הלילה, ועם זריחת השמש חוזרות הביתה, קפואות מהקור הירושלמי ובלב מלא בחדוות היצירה. רוב הבנות בכיתתי הגיעו מאולפנות וגדלו בצורה ״פתוחה״ יותר ממני, אבל מהר מאוד הפכנו חברות. כמעט שלא אכלתי, גם כי הייתי ענייה וגם כי לא שמתי לב בכלל לגוף שלי. השנה הראשונה בלימודי הקולנוע הייתה חלום. הרגשתי שמדברים בשפה שאני מבינה, ושמאז ומעולם הייתה השפה שלי, משהו אינטואיטיבי ומאוד פנימי ועמוק.
יצרתי מתוך עולמות תוכן שמוכרים לי. הסרט הראשון שלי היה טוויסט על חוני המעגל, ואף אחד לא תקף אותי והאשים שרצחתי פרה קדושה בגלל האינטרפרטציה חדשה שלי לדברים. זה היה מרענן. כשאת במקום שלא מחפשים אותך כל הזמן, היצירה פורצת. ואני הייתי חנוקה כל כך הרבה שנים.
בשנה הזאת יכולתי ממש להרגיש איך מתוך הגב הצנום שלי בוקעות, ולא מתוך ייסורים, זוג כנפיים.
בית ספר "מעלה" אולי לא בית ספר מושלם, אם יש דבר כזה בכלל בעולם, אבל אני חייבת לו את חיי. הם ראו אותי, כיבדו ואהבו את מה שיש לי לומר. עברתי שם תהפוכות ודברים קשים, התחלתי לצאת בשאלה, ואז חזרתי שוב בחצי תשובה, הם עשו הכנסת אורחים לנפש שלי וקיבלו הכול בסבלנות.
מאז הקולנוע מלווה אותי ומשמש עבורי מעין מראה של "איפה אני בחיים" עם עצמי ובכלל.
כשנולדו לי ילדים, בגלל שאני אדם מאוד טוטאלי, לא יכולתי להיות גם אימא וגם קולנוענית. אני לא אומרת שזה לא אפשרי, רבות וטובות הצליחו, אני לא. אימא שלי, שלא הבינה לעומק מה קורה לי נהנתה להזכיר לי שוב ושוב: ״אמרתי לך לא ללכת ללמוד קולנוע״.
עכשיו הילדים גדלו והלילות חזרו להיות שלי. אני שוב כותבת ויוצרת, וזה טוב ומספק וקשה, אבל זהו המקום הטבעי שלי. ממש כמו פעם. ויש לו ריח ותחושות, קשה להסביר. ויש זיכרון שריר כזה ואותו החלוק הישן של הבן שלי, שאני לובשת בכל בוקר, מעל הפיג׳מה, וניגשת למחשב עם הקפה. מעין טקס שהנשמה יודעת ״עכשיו כותבים״, ״עכשיו יוצרים״. וכאב הפנטום של הכנפיים שוקט, כשלאט לאט אני מרשה לעצמי לפרוש אותן. בשקט, בדרכי, מתוך מקום של ענווה ופחות של מרדנות.
לראשונה אני מצליחה לשלב בית ויצירה, אבל זה לקח שנים, הבית משמש לי – כמו שמספרים על הרבי מלובביץ' שהיה אוחז בקצה המפה כשהיה מדבר דברי תורה, כדי שלא יגיע לכלות הנפש – ביטחון שלא אלך לאיבוד ושוב לא אשכח את הגוף.
חירותא או מיתותא
נהורא שגב
היום כמעט פספסתי את התחנה. נסעתי באוטובוס וריחפתי אל תוך הטלפון שלי. כשהרמתי את עיניי גיליתי כי הנהג כבר סגר את הדלתות והחל בתזוזה איטית לעבר התחנה הבאה, המרוחקת מאוד מהיעד שלי. זינקתי במהירות ממושבי, נעמדתי מול הדלתות כמו שמשון הגיבורה ובמילים מתנצלות, מהולות בחיוך אשם, ביקשתי מהנהג לפתוח שוב את הדלת, כי לא שמתי לב.
הנהג הביט בי בעיניים חמורות של "חושך שבטו" ועצר שנית תוך שהוא מגדף את הדור הזה, שתקוע בטלפון כל היום.
ירדתי מהאוטובוס בתחושה חמוצה-מתוקה של "הספקתי לרדת בזמן" ושל "זו באמת בעיה, הטלפון הזה..." תוך כדי ריצה לתפוס את האוטובוס הבא, רצו אצלי מחשבות נוספות על הסמארטפון הזה, האיום והנורא, הטוב והגואל. שאלתי את עצמי אם אני בעדו, נגדו או ניטרלית. החלטתי שאני ניטרלית באופן הפגנתי, כי אני לא מתכוונת כרגע לחקור את החירות לעומת השעבוד בעידן הטכנולוגי של המאה ה-21, אבל הרגשתי צורך לשתף בתחושותיי בנושא:
בשבוע שעבר ביליתי בבר האהוב עליי עם אחי וחברותיי. ניגשנו לדלפק להזמין בירה. הברמנית הייתה עסוקה קמעה בטלפון שלה וכשהבחינה בנו זרקה אותו לצד וניגשה לחבק ולדבר. מבטי נמשך לכיוון שאליו זרקה את הטלפון ולתדהמתי נוכחתי לראות שהמכשיר שלה הוא טלפון "מאושר", כזה שמשמש את הקהילות החרדיות עבור שיחות, יומן ושעון מעורר – בלבד.
מאחר שהברמנית היא חילונית מובהקת שהגיעה מעיר שבה גרים חילונים מובהקים, הבעתי בפניה תמיהה עמוקה: על מה ולמה היא רכשה, מבחירה, מכשיר שכמוהו שימש אותי לפני יותר מעשור; מכשיר שנועד אך ורק לשיחות, בעלות חודשית אסטרונומית של עשרה שקלים, כי זה הדבר היחיד הכרוך שאימא שלי בזמנו הסכימה לממן.
הברמנית צחקה באושר, הרימה את הטלפון בשתי אצבעותיה (כן, הוא כזה קטן) ואמרה: "ככה אני אוהבת". ככה, פשוט...
גבותיי נותרו תוהות בקשת, וכשהבנתי שהיא לא יוספת הסקתי שהגיע הזמן להוריד אותן חזרה אל מעל העיניים.
חשבתי על זה, האם אני מסוגלת לחזור אל הטלפון הטיפש? מחשבה מהירה אמרה "בקלי קלות", והמחשבה המעמיקה החלה ליילל כשנזכרה שחוסר סמארטפון יגרום לי, בין השאר, להיגרר לסניף הבנק שלי בשוק, להמתין בתור נצחי, מיוזע ונרגן עבור הפקדת צ’ק, במקום לעשות זאת בלחיצת כפתור באפליקציה. ומה לגבי המוזיקה? הפלייליסטים המושלמים שטרחתי לייצר מאפס, שמותאמים לכל פעולה, לכל מוד, לכל עונה ושעה. והרי הכול טמון במכשיר. איך אסתדר ללא המוזיקה שלי?
ומה עם הדפים המלאים בהגיגיי, שיריי וסיפוריי?
שלא לדבר על שתיקות קטנות של מבוכה, שהעיסוק הסתמי בחיטוט בטלפון ממגר היטב.
אז כדי להרגיע את עצמי, הזכרתי לי שלאחרונה הרגל שלי מורדת וחוזרת לפרקים מגז הרשתות החברתיות, וכעת אני משייטת בין רפרוף לא מחייב לבין רפרוף קצת מחייב. אבל זה יחסי, כמובן, כי רף הרשתות הנמוך שלי בטח ירקיע שחק עבור מישהו אחר. וכמו שאני מסתכלת בטרוניה על עיניים של אחרים שמרוכזות יותר מהממוצע במסך במקום לשים לב למה שקורה סביבם, כך הנהג הביט בי בטרוניה כשהתרכזתי במסך במקום לזכור לרדת בתחנה (למרות שזה היה רק בשביל להחליף שיר בפלייליסט, מבטיחה! )
ובל אשכח את החלום המזעזע שחלמתי השבוע, שבו אני נמצאת בקרב חבר מרעיי הקרוב ביותר ולפתע בא נחש, ובעודי קפואה על שמריי הוא מכיש אותי. והארס מתחיל לפעפע ולהרדים את רגלי ומתפשט לשאר גופי, שפתיי דלות מצעקה וגבותיי מורמות בהפתעה, ואני נזרקת גוססת ושותתת אל תוך באר ללא תחתית, בעוד מוקיריי ומקורביי אינם מתיקים עיניהם ממסכי הסמארטפון שלהם.
התעוררתי שטופת זיעה, ונכונותי לזעום בכל תוקף על חבריי על מה שעשו (או לא עשו) לי בחלום, אבל אז חשבתי על כל עניין השתלטות המכשיר על האדם במרחב הציבורי, והבנתי שאין מנוס מלפטור את עצמי שוב בלא-כלום. הכיצד אוכל לשפוט אחרים במה שאני עצמי נופלת בו? ואז חשבתי על זה עוד קצת, על האנשים, איך הם נראים כשהם מתכנסים אל תוך-תוכי הסמארטפון שלהם, על עיניהם המהבהבות והריקות, על כתפיהם השמוטות, על המציאות והסביבה המתבטלים בעיניהם כליל באותם הרגעים. יש משהו חשוף, ועם זאת – נבוב, בחוסר היכולת לאחוז במציאות. בעודי חושבת זאת עוטפת אותי בושה גדולה ומודעות יתרה כל אימת שאני נזקקת לסמארטפון ברשות הרבים.
האם לזו תיקרא חירות? או שמא העיסוק באחר או העיסוק בעצמי בעיני האחר או עיסוק האחר בי הם מבזבזי האנרגיה הגדולים מכולם?
ובאשר להחזקת הסמארטפון בימים אלו, כמו לכל דבר בחיים, גם לזה יש יתרונות וחסרונות. הייתי שמחה לומר שכמו דברים אחרים התיקון הוא המינון. אך כיצד ניתן למנן את אשר מונח בכף ידך? את אשר הפך לחלק ממך?
בנימה זו, מי ייתן ונדע להפיק את התועלת המרבית ממה שניתן להפיק, בזמן ובמינון הנכונים, ונטיב לשלוט בעצמנו ולא נאפשר לאף עזר חיצוני (דיגיטלי ככל שיהיה) לשלוט בנו.
מעבדות לחירות?
איזי פוליאס
יש המדמיינים את החופש מול הרים פוטוגניים, עם תפריט שבו הצד של המחירים לא רלוונטי, עם שמש במידה מדויקת וסקס מזדמן לפחות פעם בשבוע. יש כאלה שאוהבים לצרף גם ימי שופינג, אסקפיזם מסוגים שונים ועוד סקס ביום שלישי.
ויש את המחפשים לעבור מסע אל נבכי הנפש ולאתגר את עצמם גופנית ומנטלית דרך טיפוס בהרים ודרך סדנאות העצמה, קריאת ספרים, כתיבה ומה שביניהם. אנשים מסוג זה אינם צריכים בהכרח לטוס לארץ רחוקה אלא יכולים לפגוש זאת בביתם או בשיפוע הסמוך לביתם.
אני אישית מתחבר מאוד לשני סוגי החופש. כמה כיף להתעלם מהמחיר של השייקים, לטפס על הר, לקרוא ספר ולדמיין סקס.
אבל כבר לימד אותנו רבי יהושע בן לוי "שאין לך בו חורין אלא מי שעוסק בתורה".[1]
האומנם?
כשנזכרתי במשפט הזה לאחר שהפסקתי לעסוק בתורה הרגשתי צורך עז להוכיח שיש עוד כיוונים לחירות. לא יתכן שעשיתי דרך כה ארוכה כדי לזכות בחירות כשהיא היתה מונחת בקרן זוית. ולא זו בלבד אלא שהמקום שלי בישיבה היה בקרן הזוית ליד ספרי המוסר.
חשבתי וחשבתי ולא מצאתי תשובה. כשהייתי רואה את אחי הלמדן מסתובב מחויך התמלאתי קנאה. ידעתי שהוא בן חורין אמיתי.
ואז נזכרתי בפסוק בקהלת בחסות שלמה "יוסיף דעת יוסיף מכאוב".[2] אומרים ששלמה המלך היה איש חכם ואולי זה נכון אבל הרגשתי שיש דרך להוסיף דעת ללא להוסיף מכאוב.
אז עוסקי התורה ניצחו את הפילוסופים ואת המטיילים? אף פעם זה לא עלה בדעתי.
חיפשתי וחיפשתי ואז גיליתי את התנועה ואת הנשימה, את המוסיקה ואת החיבוקים וככל שהוספתי בכלים החדשים הללו המכאוב ירד ותחושת החירות עלתה, לא רק ברגע הריקוד אלא בכל תקופת הריקוד. שיניתי אורח חיים ותחושת החירות בשמיים.
והדעת? מעולם לא הפחתתי בה.
הפסוק שלי הוא כזה: יוסיף דעת יוסיף מכאוב, יוסיף תנועה, וחיבוקים ונשימה ויפחית מכאוב.
יסלח לי רבי יהושע בן לוי אבל אני חושב שהוא לא רקד מספיק או שלא היה מחובר מספיק לגופו. אם מוסיפים דעת רק לשאלות פילוסופיות על משמעות החיים אולי המכאוב עולה אבל אם מוסיפים דעת לגוף, הרי שהמכאוב יורד, המכאוב הגופני והמכאוב המנטלי.
אבל לעוסקי התורה אסור לקרוא בספרים חיצוניים אם רוצים הם לזכות להיות בעולם הבא[3], מספרים להם שהם בני חורין אבל אין להם טיפים בתורה על האופן שבו יש לחקור את רצפת הסטודיו.
שמו אותם בתוך מערה, אסרו עליהם להסתכל מחוצה לה, מספרים להם שבחוץ שוררת עבדות בזמן שהם קוראים לעצמם עבדים. הם המציאו לעצמם סיפור שיגביל אותם מההקשבה לספונטניות המאיימת, הם מפחדים להקשיב לקול של עצמם שמא יכה אותם אלוהיהם בשחפת ובקדחת ושאר קללות עסיסיות.
אם אשמיע את הקול הזה לאחי אני משער שזה מה שהוא יגיד לי:
"אנחנו לא עסוקים כל היום בקבלת החלטות, יש לנו הוראות יצרן ברורות ועל פיהן אנחנו נוהגים. אתם לעומת זאת צריכים לקבל החלטות בכל רגע, כיצד תהיו כך בני חורין".
"דע אשר תשיב לאפיקורס" לימדו אותי בישיבה. סארטר הפילוסוף הצרפתי שנכנס לי ללב כבר השיב על זה:[4]
הוראות היצרן שלכם כביכול ברורות אבל אינכם חפים מקבלת החלטות. עולם התורה עמוס בשאלות ובדילמות, ספקות ומחלוקות. כמות השיטות והדעות היא רבה לאין ערוך לקבל החלטות בהתאם לסיטואציה. אם תבחרו להפיל את האחריות על הרב הרי שגם זו החלטה שאתם צריכים לקבל. מי יהיה הרב שמתיר את האישה לבעלה ומי יהיה זה אשר יקבע את סוגי הבקבוקים שמותר לפתוח בשבת.
מה עושים כשהאשה אינה יכולה לשאת שיעור כה גדול של חומרות, ומה יעשה ראש המשפחה כשהבן הנימול ירד לבאר שחת ועלול לקלקל את המשפחה, מי יפסוק בנושא זה? מי יהיה הרב אשר יזכה לפרש את הפסוק "עת לעשות לה' הפרו תורתך"?
בטבריה יש טלוויזיה טובה
מני פלד
"יצמחו לי שערות על כף היד אם בחור שצופה באותם מכשירים יגדל להיות תלמיד חכם," כך הרעים בקולו המשגיח בישיבה בשיחה לפני היציאה ל"בין הזמנים".
הימים – ימי הניצנים הראשונים של האינטרנט. הדרך של בחורי ישיבה לצרוך סרטים עברה בבתי מלון שהשכירו חדרים לפי שעות. מקומות מפוקפקים, באופן יחסי, שהוצפו בבחורי ישיבה בשבוע שלאחר חג הסוכות וחג הפסח ובחודש אב. מוקד העלייה לרגל של אותם צרכני מדיה בימי "בין הזמנים" הייתה טבריה. הבחורים הצעירים, אלו שהפרוטה לא הייתה מצויה בכיסם או כאלה שלא היה אכפת להם מרמת הניקיון בחדרים, השתכנו במלונות הזולים בעיר התחתית. הסיבה הרשמית להגעה לטבריה הייתה שהיא משמשת נקודת יציאה טובה לנחלי הצפון. בפועל, רבים מאותם בחורים נותרו ספונים בחדרים; מגלים את כל הטוב שיש בשידורי הכבלים והלוויין. לא מעטים מהם צפו לראשונה בסרטים הגדולים של התקופה. רובם המוחלט לא הכיר את השמות של הבמאים המשפיעים: וודי אלן, טרנטינו, היצ'קוק ואחרים. השמות של היוצרים החשובים הללו לא היו מוכרים אפילו לאלו שידעו לדקלם בעל פה את שמותיהם של כל השחקנים בליגת האלופות.
כמו הרבה דברים בחייהם של בחורי הישיבה, ראשי הישיבות והמשגיחים התוודעו לתופעה באיחור של כמה שנים. אחרי שכל בחור ישיבה ידע ש"טבריה" זה לא רק כנרת ותחנה בדרך ל"יהודייה", ואחרי שרובם הגדול של התלמידים ידעו שבטבריה יש טלוויזיה טובה. השמועה עשתה לה כנפיים: התגלה שבחורי ישיבות שואפים גראס לצלילי מוזיקה חסידית רועשת במועדון טברייני, שבעליו הסב אותו לשימושם של המבקרים הרבים בחופשות "בין הזמנים".
רק אז גילו ראשי הישיבות, לתדהמתם, שהתלמידים שלהם לא מנצלים את ימי החופשה כדי לסיים את המסכת, או לסתם טיול משפחתי, אלא נוסעים לטבריה ולא לשם הטיול בלבד. אילו היה מדובר בסכנה גשמית של טיולים מאתגרים, ראשי הישיבות יכלו להסתפק במכתבי חיזוק ועידוד. היות שמדובר בעניין רוחני, גייסו את שפת האיומים. שפה כמו זו של המשגיח, שאיים על הבחורים שעתידם הרוחני בסכנה וכי שאיפתם להיות רבנים לא תתגשם – אם רק יעזו להציץ במכשיר הטמא בחדרי המלונות בטבריה.
חלק מראשי הישיבות רצו לבטל את ימי בין הזמנים לחלוטין, בטוענם כי הנזק שטומנים בחובם הימים הללו עולה על התועלת שבצבירת המנוחה, בפרט שמדובר בחופשה יחסית ארוכה: חודש שלם בניסן, ועוד ארבעים יום במצטבר בחודשי אב ותשרי. מכאן עולה השאלה, מה המקור לחופשת "בין הזמנים", ואיך הפכו ימים אלו למוסד קדוש?
על פי השמועה, זמן חורף בשנת ה'תשל"ד (מייד לאחר מלחמת יום כיפור) היה זמן "חלש", משום שהתלמידים נותרו בישיבות בגלל המלחמה. לאורך השנים נעשו ניסיונות לבטל את "בין הזמנים", מסיבות של מלחמה ואסונות. אך בכל פעם מחדש הניסיון לא צלח. נראה שמדובר במוסד קודש בקדושה לשעתה ולעתיד לבוא.
המקור הקדום ביותר להפסקת הלימוד הזאת נמצא בתלמוד הבבלי. (ברכות דף ל"ה ע"ב): רבא אמר לתלמידו, "אל תבואו אליי בחודשים ניסן ותשרי, כדי שתוכלו לעסוק בעבודתכם ולפרנס את משפחותיכם." מסתבר שבעבר בחורי ישיבות ואברכים היו עובדים. נכון, לא כל השנה, אבל חודשיים בשנה – כן. ממשלת בבל לא העניקה מלגות לאברכים ולבחורים, ואלו נאלצו לעבוד ולהתפרנס בכוחות עצמם.
חלפו יותר מאלף שנה עד שמוסד "בין הזמנים" הוזכר בצורתו המודרנית, כפי שהיא מוכרת לנו כיום. אזכור ראשון של המושג נמצא בספר "באר שבע", חיבור משנת 1614. לא חלפו אלא כמה עשורים, וכבר הושמעה ביקורת על החופשה הארוכה שהרשו לעצמם לומדי התורה והישיבות. המהרש"א, בפירוש לנאמר בתלמוד במסכת שבת על הנסיבות שהובילו לחורבן, הסביר שהחורבן אירע כעונש על חיי הבטלה והשוטטות של היהודים בירושלים ערב החורבן. את הלקח ההיסטורי הפנה כלפי בני דורו. הוא תיאר את בחורי הישיבות בימי בין הזמנים במילים הבאות: "ביטול תינוקות של בית רבן הוא מצוי בכל קהילה, גם הבחורים מבטלין רוב הימים בבין הזמנים והולכים ברחובות בביטולים וטיולים". סרטים לא היו בקרקוב של המאה ה-17. בן דורו של המהרש"א, רבי ישעיה הלוי הורביץ (השל"ה), קרא לבטל את בין הזמנים: "ולא יזכר ולא יפקד שם בין הזמנים ויעקור מן העולם אז תהיה תורתנו תורת ה' תמימה".
מאות שנים חלפו, ודבר לא השתנה. למעט קיצור הזמן בשל מלחמת יום הכיפורים, וקריאה – שלא נענתה – של כמה רבנים לבטל את בין הזמנים בתקופת מלחמת לבנון השנייה ובצוק איתן.
חשוב לציין כי במגזר החסידי אורכם של ימי בין הזמנים שונה ומשתנה בין קבוצה חסידית לאחרת. אצל הליטאים המודל נשמר וכמעט לא השתנה מימי ראשית קום המדינה. בסיום של כל אחד מה"זמנים" – חורף, קיץ, אלול – גדולי ישראל מפרסמים קריאה לתלמידי הישיבות: להישמר מפני הנזקים הרוחניים הטמונים להם בימי החופשה. מדובר במכתב גנרי שחוזר על עצמו ושהשפעתו על בחורי הישיבות מזערית עד בלתי קיימת.
חוץ מאיומים, נוצרו גם פתרונות מעשיים. פתרונות שניסו להתמודד עם האתגר של חשיפה לתכנים שאינם מתאימים לבחורים חרדים, ואתגר גשמי של סכנות ממשיות שאליהן נקלעו לא אחת אותם צעירים חסרי ניסיון בטיולים בצפון ובדרום. אחד הפתרונות הראשונים הוא "ישיבת בין הזמנים", מסגרת לימוד לא פורמלית בשכונת המגורים של הבחורים. בניגוד לישיבות שבהן התלמיד משלם עבור הזכות ללמוד בישיבה, בישיבות בין הזמנים הבחור מתוגמל על הלימוד. התמריץ הכספי מעודד את הבחורים ללמוד כמה שיותר שעות בישיבה הזמנית, ולא לבלות את ימי החופשה בטבריה.
מסגרת נוספת היא ה"קעמפ". מוסד שעשה עלייה לישראל מהקהילה החרדית בארה"ב, שם הוא נערך מדי שנה בתקופת הקיץ, בהרים. בישיבות בישראל הקעמפ נערך בתקופת "בין הזמנים" של חודש אב. הקעמפ משופע בפעילות חברתית, תוכניות שונות וטיולים, ובחלק מהישיבות מבקרים פוליטיקאים לא חרדים ומתנצחים עם הבחורים.
בעבר היו כמה ניסיונות להקים קעמפ בחופשות פסח וסוכות, אולם אלו לא צלחו. הקעמפ נועד להחליף את החופשה נטולת הפיקוח בטבריה ובחופי הכנרת.
המסגרות הללו היו מתחרות ראויות לפיתויים בעידן טרום האינטרנט והטלפון החכם. ימים שבהם כל יום שהבחור לא שהה בטבריה היה "רווח נקי". ימים שבהם אם בחור מצא את סיפוקו בטיולים ובפעילות החברתית של הקעמפ, היה בכך כדי להבטיח את שובו בשלום לבית המדרש בתחילת הזמן החדש.
בעידן הדיגיטלי הנוכחי, ימי בין הזמנים הפכו לתקופה שבה חלק מבחורי הישיבות מנצלים את הזמן לסגירת פערים. לא פערים בתלמוד, לא פערים באנגלית ובמתמטיקה, אלא פערי צפייה בסדרות אהובות ומדוברות. ערוצי טלגרם שמאפשרים להוריד כמעט כל סדרה, הם מעיין נובע עבור בחורי הישיבות. נתוני הגלישה בערים החרדיות הם הוכחה מובהקת לשימוש נרחב בגלישה בסלולר, הרבה מעבר לשימוש שנעשה ב"דאטה" בערים חילונית. לא מעט בחורים שרכשו בסתר מכשיר סלולרי באזור מרכז כלל בירושלים, גולשים גם באתרים שהשתיקה יפה להם. המציצים הציצו ונפגעו. הצופים לא ישבו עוד להיות כשהיו. יש שקסמו של הסלולרי יגרום להם לנסות להמשיך להחזיק בו בישיבה, בתקווה לחמוק מעיניו הבוחנות של המשגיח. אחרים ינסו לאתר דרכים לצפות בסדרות גם בתוך תקופת הלימודים. יהיו מי שיחלקו את חווית הצפייה עם חברים שעדיין לא זכו לכך. ימי בין הזמנים הפכו להיות הימים שבהם הרחוב, בדמות האינטרנט והטלפונים החכמים, חודר במלוא העוצמה אל תלמידי הישיבות. סודק סדק ועוד סדק במה שכונה "תיבת נוח".
כמו תמיד, ראשי הישיבות, המשגיחים והרבנים עסוקים במלחמה הקודמת, ואולי יותר נכון לומר, הקודמת שלפני הקודמת. עולמם של רבים מהם קרוב יותר לקרקוב של המאה ה-17 מאשר לישראל מודל 2022. אלו מהם שכבר הפנימו את האתגר של הנסיעות לטבריה, עדיין לא השכילו להבין את המשמעות של בין הזמנים בעידן הטלפון החכם. הם שקועים בתוך מיסוך שלא מאפשר להם להביט נכוחה אל המציאות.
עד שהם יצאו מהבועה, הם עלולים לגלות שהם איחרו את הרכבת. אחוז משמעותי מהצעירים כבר עזב מזמן את התחנה. רק לאחרונה חשף פרשן חרדי בכיר כי 3000 תלמידי ישיבות בקירוב נשרו בשנה האחרונה מהלימודים בישיבה. במקום גידול טבעי, מספרם של תלמידי הישיבות דווקא פחת בשנתיים האחרונות. על כל בחור שהוסר מהרשימות של הישיבה, סביר להניח שיש בחור נוסף, אחד לפחות, שנותר בחור ישיבה רק באופן רשמי.
בעולם החרדי מאשימים את הקורונה. אם חושבים על זה, הקורונה הייתה "בין הזמנים" אחד ארוך. בין הזמנים שבו הבחורים נחשפו ובגדול לעולם שבחוץ. חלקם החליטו לא לשוב, אחרים ששבו עזבו. אחרים אולי יעזבו בהמשך. את הדי ההשפעה של הקורונה וימי בין הזמנים ניתן לראות בעלייה העצומה בפנייה לארגוני הסיוע לחרדים לשעבר. גל של יציאה החל בקורונה ומסרב לדעוך.
בעוד ראשי הישיבות עסוקים בשאלות הרות גורל, כמו ההתנגדות לרפורמה בסלולר של שר התקשורת, ומאבק בלתי מתפשר לשימור הטלפונים הסלולריים נטולי ההודעות והאינטרנט, חלק מהבחורים שתחת פיקוחם כבר מחזיקים ברשותם מכשיר חכם בסתר.
את תקופת בין הזמנים הקרובה של חודש אב רוב בחורי הישיבה ינצלו לחופשה ולטיולים, אם בחיק המשפחה, במסגרת הישיבה, או עם חברים. אולם חלק לא מבוטל מעשרות אלפי הבחורים ישלים בימים אלו את הצפייה ב"ריקוד האש" (לא צפיתי, אבל הביקורות משבחות – מ.פ.) או בעונה החדשה של "בת השוטר". המשכילים שבהם אולי ירשו לעצמם לצפות ב"עשרת הדיברות" של "היהודים באים". אם תיתקלו בזמן הקרוב בבחור ישיבה עייף, כלל לא בטוח שזה בגלל שהוא למד עד השעות הקטנות של הלילה; הכי קרוב שהוא הגיע לחכמי התלמוד שחיו בבבל ובפרס, היה באמצעות צפיית בינג' בעונה השנייה של "טהרן".
הכותבים שלנו
הניוזלטר שלנו
קבלו את כל הכתבות הכי מענינות והכי חדשניות ישירות למייל
קצת על התקופה...
מגזין "התקופה" מביאה אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
