התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

התקופה

נביא הזעם חסר השיוך – או בבואת הקונפליקט הישראלי?


בי"א אלול תשנ"ד (18/08/1994) הלך לעולמו פרופסור ישעיהו ליבוביץ. פרופ' ליבוביץ נחשב אחד מהוגי הדעות הגדולים של העם היהודי במאה ה־20. דומה כי אפילו הביטוי "איש אשכולות" לא יכול להמחיש את היקף פועלו האינטלקטואלי. הוא היה מדען ופרופסור לביוכימיה ולכימיה אורגנית, תלמיד חכם, כותב והוגה בתחומי המדע, הפילוסופיה, המוסר, יהדות וכן שימש כעורך האנציקלופדיה העברית. רבות נכתב על דעותיו ועל אישיותו יוצאות הדופן. את הניתוחים המלומדים על־אודות משנתו אשאיר לפילוסופים טובים ממני, אך בשורות אלה אנסה לגעת בייחודיות שלייבוביץ' הביא לחברה הישראלית, דבר שאולי  יסביר את סוד הפופולריות שלו. מיותר לציין שהבולטות של ליבוביץ באה לו בשל אמירותיו הפרובוקטיביות; הפרופסור לא חסך את שבט לשונו והרעיף דברי ביקורת חריפים ושנונים, נטולי צנזורה, על החברה, על פוליטיקאים, על רבנים ושאר מנהיגים. מייד לאחר מלחמת ששת הימים, שעה שבמדינת ישראל שררה אופוריה בעקבות הניצחון המהיר והעם נהר בהתרגשות לכותל המערבי ולשאר חלקי העיר שאוחדה לה יחדיו, דברי הביקורת של ליבוביץ היו חריגים באקלים החברתי. הוא ביקר את הפיכת הכותל לאתר לאומי, ובמאמר שפרסם ב"הארץ" תחת הכותרת "הדיסכותל", הציע להקים את "דיסקוטק השכינה" ברחבת הכותל. אמירות פרובוקטיביות מפורסמות שלו נאמרו כשביקר את מהלכי השלטון ביחס לערבים, ואמר "יש יהודו־נאצים", וכי "מנטליות נאצית רווחת בקרבנו". לא פלא אפוא שכאשר בשנת 1992 הוחלט להעניק לו את פרס ישראל, נוצר לחץ ציבורי חזק נגד ההחלטה, וליבוביץ נאלץ להודיע שהוא מוותר על הפרס.   האם הפופולריות של פרופסור ליבוביץ נובעת מהתעניינות אינטלקטואלית בדבריו ובמפעלו האקדמי והרעיוני, או שה"אקשן" שיצרו אמירותיו השנויות במחלוקת והחריגות בחריפותן הוא שהסב אליו קשב ציבורי רב כל כך? נראה שהאחרון הוא הסיבה, אבל לא רק. ליבוביץ לא היה פרופסור מרוחק ומתבודד במגדל השן האקדמי, אלא "ירד לעם", השתתף בכינוסים ובתוכניות טלוויזיה, וענה באופן אישי למכתבים ששלחו לו. כל אלו עשו אותו נגיש במיוחד. אך ספק אם הקהל הרב שגדש את האולמות ושתה בצמא את דבריו התעניין בפילוסופיה וברעיונות המורכבים של ליבוביץ, או רק במשנתו הפוליטית, החריגה כל כך.   אבל בזאת לא מסתכם קסמו של האיש. לתפיסתי, ליבוביץ ייצג בדמותו ניגודים שמאפיינים במידת מה את החברה הישראלית, דווקא משום שלא ניתן לשייכו לאף משבצת קיימת, לא אז ולא עכשיו. כאדם ששמר מצוות באדיקות, חבש כיפה שחורה גדולה והודיע שהצו הדתי אינו כפוף למוסר, היינו יכולים לחשוב שמדובר בדמות של חרדי. גם העובדה שנאמנותו ליהדות התבטאה בקיום הוראות ההלכה והמצוות המעשיות (ולא בעיסוק בעצם האמונה באל למשל), יכולה הייתה לקשר אותו למגזר שמתנהג כך הלכה למעשה. אך בהיותו איש אקדמיה שמדבר בחופשיות על מדע ואבולוציה, הוא לא היה שייך לשם. עבור המגזר הדתי־לאומי הוא היה שמאלני מדי, ועבור השמאל הוא נחשב דתי מדי. כך נוצרה משבצת קטנה, ייחודית, ליבוביציאנית, שהיא קצת מהכול ונגד כולם, ובבת אחת.   המעניין ביותר הוא שעיקר הכשרתו האקדמית של ליבוביץ הייתה בתחום המדעים המדויקים, בביוכימיה וברפואה, ובציבור הוא מוכר בזכות עמדותיו הפילוסופיות וההגותיות. למרות הדמות התקיפה שהציג באופן פומבי, מכתבים רבים שנשלחו אליו (והתקבצו לספר "רציתי לשאול אותך פרופסור לייבוביץ", הוצאת כתר, 2014) מגלים שהיו כאלה שראו בו מורה דרך לחיים, והמענה הסבלני שלו אליהם מציג צד מרוכך יותר באישיותו. במידה מסוימת, ניתן לומר שבקרב המגזר החרדי ליבוביץ זכה להילה של "גדול", מעמד שאליו מגיע תלמיד חכם בדרגה גבוהה, וכך דעתו הופכת ל"דעת תורה" ורלוונטית גם בעניינים שאינם קשורים ישירות לתחום ההלכתי. כך לא היה נושא שבו דעתו של ליבוביץ לא הושמעה בקול רם וזכתה להתייחסות נרחבת.   "נביא הזעם של החברה הישראלית" – כפי שכונה, אולי השתמש במילים חריפות כדי לבלוט ולגרום לסביבה להקשיב לו, דבר שבמבחן התוצאה התברר כטקטיקה מוצלחת. הוא אכן קיבל במה נרחבת מאוד לדעותיו העיוניות והפילוסופיות, ושמו קובע לנצח כאחד מהוגי הדעות המפורסמים והמשפיעים ביותר, ויוכיחו זאת אזכוריו החוזרים בשיח הציבורי גם כיום.

ביום שאהיה ראשת הממשלה


ביום שאהיה ראשת הממשלה אבקש מכל אזרח ואזרחית בישראל: שמרו עליכם מפניי. אנא דאגו להזכיר לי מהי הסיבה ואילו מניעים גרמו לי להחליט להיות חלק מההיסטוריה. בלעדיכם – סיכוי גדול שאשכח. בבקשה הזכירו לי אם יראה ששכחתי והכוח סנוור את עיניי; שימו לי מקלות בגלגלים כשאצטרך תזכורת לכך שאיני כל יכולה; דאגו להזכיר לי שאני על תנאי ושאתם – כן, כן, אתם, אזרחי ישראל, לא שוכחים לבדוק בציציותיי, לבדוק שאני פועלת ביושר, בנאמנות ובכפוף ליסודות שעל בסיסם הוקמה מדינת ישראל, כפי שהבטחתי לעשות. הקפידו להזכיר לעצמכם ולי שאני בסיכון גבוה לפעול ממניעי אגו ולהשתמש בכוחי לרעה, גם אם אישיותי טובה בבסיסה ומניעי היו טהורים. בדקו כל עת האם אני ראויה להמשיך בתפקידי.   סיבה ותוצאה – חוקיות בהתנהגות האדם כוח ההרגל מייצר לנו אשליה, שמה שהיה ימשיך להיות. אחד המקומות שבהם אנחנו "נופלים" הוא כשאנחנו מאמינים וסומכים יותר מדי על בני אדם בכלל ועל מנהיגים ובעלי כוח בפרט, ושוכחים כי כגודל כוחו של האדם כך גודל יכולתו להזיק. ידוע שמעמד גבוה וכוח לאורך זמן מחזקים מאפייני אישיות ספציפיים. הנחת היסוד החשובה ביותר של מדע הפסיכולוגיה היא שישנה חוקיות בהתנהגות האדם ואין בה שום דבר מקרי. לא צריך להיות גאון גדול בשביל לדעת שילד שגדל להורים מפנקים יתר על המידה, עלול לגדול להיות שתלטן ועריץ, או לחילופין ילד שסובל מהזנחה יכול להתפתח לאדם שמתנצל על עצם קיומו. נסו להיזכר, אם בילדותכם הייתה ״מלכת כיתה״? אילו מאפייני אישיות היו לה? האם היא ידעה להפסיד במשחק? מי היו "המקורבים" אליה, אלו שהיא הרוויחה מהם, אלו שהחמיאו לה ואמרו לה כמה שהיא מדהימה...? איני מתכוונת לבקר ילדים, הלוא ילדים גדלים ומשתנים (או שלא), אבל ילדים הם אנשים קטנים ותהליכים שקורים אצלם קורים גם אצלנו, המבוגרים, רק בתוספת של קצת יותר תחכום ומסיכות. כשבאתי לכתוב את דעתי על הרפורמה המשפטית, אלוהים עדי שהדבר הראשון שעשיתי היה להקשיב. להקשיב באמת. הקשבתי ליריב לוין, שר המשפטים. הקשבתי לטענות בעד ונגד הרפורמה. שמעתי את כאבה של יד ימין. הבנתי. הזדהיתי עם תחושת האפליה בבחירת השופטים המכהנים. מערכת משפט שיש לה חלק רחב ודומיננטי בחוקת המדינה ובקבלת החלטות היא פריווילגיית במובנים רבים. הבנתי את כאבם של אנשי הפריפריה, את התסכול שמלווה כבר שנים רבות את אנשי הימין ושאין להתכחש לו. ומנגד, שמעתי את הפחד של יד שמאל. את הפחד מהניסיון לשינוי מעמדה של בית המשפט, את הפחד לאבד סמכות מאזנת. איני רואה את עצמי כשייכת באופן מובהק לצד שמאל או ימין, אני גם לא יודעת אם בני ברק, העיר שבה גדלתי, נחשבת לפריפריה, אבל מה שבטוח הוא שבבית הספר שלי – אזרחות לא למדתי מעולם. לא למדתי מהי דמוקרטיה, מהי חוקה, מהם מושגי היסוד בדמוקרטיה, כמו למשל הפרדת רשויות. באיחור למדתי כי במגילת העצמאות, שהוקראה ביום ההכרזה על הקמת המדינה, נקבע אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. נבחרי הציבור הבינו את חשיבותה של היהדות בחיי המדינה, ולא פחות מכך את ערך הדמוקרטיה. לאורך ההיסטוריה לא תמיד היה ברור שזכויות אדם וחופש בחירה הם עניין בסיסי ושלאף אדם אין רשות לכפות את דעתו או לשלוט באדם אחר. עקרון "הפרדת רשויות" נועד למנוע מצב שלאדם יחיד או לרשות אחת יש כוח רב מדי, דבר שעלול להמיט חורבן. בשתי מילים "חלוקת הכוח", כדי שלעולם לא ייוצר מצב שבו יהיה בידי מערכת אחת כוח רב מדי, וכך הסיכון להפרת זכויות אדם יקטן בהרבה. יש שיגידו שהיעדר המידע הוא הגורם לכך שמעולם לא חשבתי שלי כאדם פרטי יש יכולת ואף אחריות לחשוב, פשוט לחשוב באופן עצמאי כאינדיבידואל, ולבחור במנהיגות מסוימת, בדרך ובגישה שאני מאמינה בה. לכן, דווקא היום בא לי לומר בקול גדול לך, ולך ולכן, ולכם: חִשבו, הפעילו את המוח. תנו לעצמכם זמן להתנקות – להתנקות ממחלוקת, להתנקות מזרם או שייכות, להתנקות מאמונות שמנהלות אותנו ולחשוב. שחררו מהשיח את צד ימין וצד שמאל. שחררו את הצד הפוליטי. עשו ריסטרט והפעילו את המנגנון הביקורתי – כי תוספת כוח היא לא עניין של צד פוליטי היא שאלה אנושית: מה עלול לקרות כשנותנים למישהו כוח מופרז?   השתמשו באינטואיציה הבריאה שלכם ושאלו את עצמכם: האם נכון לתקן אפליה במחיר של נתינת כוח רב יותר לממשלה? האם זה שווה את הסיכון? האם סביר שמקדמי הרפורמה הם אלו שהולכים להרוויח ממנה באופן אישי? האם הם יכולים להפעיל שיקול דעת אובייקטיבי ולחשוב על טובת הציבור כולו? האם נכון לבטל את ה"מניפולציה" (השיטה) שמשמרת את הדמוקרטיה הישראלית ואת ערך הפרדת הרשויות? ככלל, מה מבטיח לנו שאנשי השלטון לא ישתמשו בכוחם לרעה? כשאהיה אני ראשת ממשלה, עִמדו על המשמר ושמרו על כוחי מוגבל. למענכם, למעננו.   #הרפורמה_המשפטית

מתגברים על נשים


כולנו שמענו על הרפורמה המשפטית. כולנו נחשפנו לחסימות בכל שבוע של צומת עזריאלי בתל אביב, לעיתים אף יותר מפעם בשבוע, כחלק מההפגנות נגד הרפורמה הזו. רובנו, כנראה, יצאנו באמצע יום עבודה כשהודיעו על השביתה שהייתה חלק משמעותי במחאה. הרפורמה כוללת סעיף בעל משמעות אדירה על עתיד המדינה כולה, ועתיד הנשים בפרט. לסעיף הזה קוראים "פסקת ההתגברות". משמעותו של סעיף זה היא שהכנסת יכולה להציע חוק, ובמקרה שבג"ץ פוסל את החוק משום שאינו עומד בסטנדרטיים החוקתיים, לכנסת ניתנת רשות לחוקק אותו בכל מקרה ותוקפו יהיה למשך הקדנציה הנוכחית או 4 שנים – התקופה המאוחרת יותר מבין השניים. כמי שגדלה בחברה החרדית והתחנכה במוסדות חרדיים, אני יודעת מה יחס הדת לאישה. "אישה כשרה עושה רצון בעלה", הוא רק אחד מהמשפטים שעליהם גדלנו. תפיסה שעל פיה האישה נתונה לרצונו של בעלה. עליה להיות אישה טובה. כשרה. "כל כבודה בת מלך פנימה" מודיע כי מקומה של האישה הוא בבית, לגדל את הילדים. עליה לצאת לפרנס ולחזור לביתה מייד. לא מתאים שתצא לטייל. לא צנוע. כך גדלנו, הבנות, הנשים. הצניעות הייתה המצווה ששלטה בכל תחומי החיים. אסור שיראו את המרפק. אסור שיראו את הברך. אסור שיראו את עצמות הבריח. הדבר היחיד שמותר – ואף חובה: שהחצאית והשרוולים יהיו ארוכים. האישה מוסתרת. נעלמת. אבל הבעיה לא מתחילה ומסתיימת בתוך המגזר החרדי, אלא משפיעה על כולנו במצב שהחרדים והדתיים הקיצוניים הם חלק נכבד מהממשלה. מתחילת שנת 2023 נרצחו 11 נשים, ו-2 נשים ניצלו מניסיון רצח. זהו מצב עצוב מאוד ובלתי נתפס, שבעידן שלנו ובמדינה כמו שלנו נשים ממשיכות להירצח. לא שהחרדים אשמים ברצח נשים, אבל במטרה לתקן ולו במעט את המצב הוצע לאחרונה חוק האיזוק האלקטרוני, אך הוא הופל על חודו של קול. חוק שהיה יכול להציל נשים מרצח, לא זכה לתמיכה רחבה. המפילים: חברי כנסת מהקואליציה, שכידוע מורכבת מחרדים, דתיים ותומכיהם. השותפים הטבעיים. חשיבות חייה של האישה נמוגה באחת. במדינה שבה פסקת ההתגברות אכן תיושם ויחוקקו חוקים בהשראת הדת, מבלי שתהיה לבג"ץ אפשרות להתערב, מעמדה של האישה יצנח עוד. זו אינה נבואה בלתי מבוססת, שר האוצר בצלאל סמוטריץ' אמר, "יש מיעוט נשים שמתאים לתפקידים גבריים אבל זה לא הכלל". שמעתם? אישה לא מתאימה לעסוק בתפקידים הנחשבים גבריים. אישה לא יכולה להיות טייסת/לוחמת (הוסיפו כל מה שעולה בראשכם). אמירה מקוממת נוספת של השר סמוטריץ' היא בעניין סוגיית ההפלות: "אני מאוד, אבל מאוד נגד הפלות. מבחינתי שאף אישה לא תעשה הפלה, גם לא אם היא בת 17 ולא נשואה". ומה תעשה אישה שנכנסה להריון בכפייה? או נערה בהריון לא צפוי? ובכלל, לאישה הזכות על גופה. זוהי חירות, דמוקרטיה. אפשר ורצוי לחשוש בכל מה שנוגע לעמדתה של הממשלה הנוכחית ביחס למעמדן וזכויותיהן של נשים, בכל הקשור לחירותן. לאישה החיה בישראל מודל 2023 ומעוניינת לחיות את חייה בצורה חופשיה, מכבדת, שווה – בהחלט יש סיבה לדאגה.

רפורמה משפטית – חובה להתנגד!


מצביעי ממשלת הימין "מלא מלא" שקמה פה בחודשים האחרונים, קצת מופתעים. קיבלנו ממשלה שנותנת מענה מגומגם לטרור ולפשיעה, מדרדרת את כלכלת ישראל לשפל היסטורי וגורמת להרחבת הקרע בעם – עד שנראה שאינו ניתן לאיחוי עוד. אבל רגע, למה להספיד? יש לנו רפורמה משפטית! כיוצא החברה החרדית, אין דבר שמקומם אותי יותר מלשמוע חלק מאחינו היוצאים, גם אם הוא מזערי ביותר, תומכים ב"רפורמה" ההרסנית הזאת. דווקא אנחנו, שחיינו תחת הנהגה חרדית-שמרנית, עלינו לשים לב יותר מכולם לפוטנציאל הנזק האדיר הגלום ברפורמה זו.      ראשית, עלינו להודות באופן המפוכח ביותר, רוב דמוגרפי חרדי-דתי-ימני הולך ומתהווה בישראל. רוב המבטיח את שליטת ציבורים אלו בכנסת למשך שנים רבות. אילו יתאפשר לכנסת להעביר חוקים שאינם ניתנים לפסילה על ידי בג"ץ, כפי ששואפת ליישם רפורמה זו כבר בשלביה הראשונים, קיים סיכון גדול שיועברו חוקים הפוגעים באורח חייו של הציבור הכללי. כבר עתה, חודשים ספורים לאחר הקמת הממשלה, אנו עדים לניסיונות להעביר מסה של חוקים העוסקים בענייני דת ומדינה, המיטיבים עם הציבור הדתי-חרדי ומצרים את צעדיו של הציבור האחר. נבחן לדוגמה חלק מהחוקים שהוצעו בחודשים האחרונים בנושאי דת ומדינה ונגלה כמה הם פוגעים בציבור שאינו מקפיד על שמירת תורה ומצוות: חוק הכותל; חוק החמץ; חוק הגיוס; הצעה לחסימת כבישי איילון בימי השבוע כדי להימנע מעבודות בשבת; מתן מימון מלא למוסדות חינוך שלא מלמדים ליבה, וכמובן אותה הצעת חוק השולחת למאסר (!) אדם שיסייע לקטין לעזוב את החברה החרדית ולהשתלב בחברה הכללית (מובן שההגדרה של סיוע היא מאוד רחבה...) דינם של חוקים אלו ושכמותם – הפוגעים בזכות לשוויון, בכבוד האדם וחירותו – להיפסל על ידי בג"ץ. אך לא בעולם שלאחר העברת הרפורמה המשפטית. בעולם שאחרי הרפורמה בג"ץ יהפוך כלי משחק בידיהם של הפוליטיקאים, גוף שסמכותו ניטלה ממנו והוא רוקן מתוכנו לחלוטין כמעט. ישראל תהפוך דמוקרטית למראית עין, דיקטטורה על מלא מלא. שליטת הכנסת בבית המשפט העליון תשנה את כל מה שאנחנו מכירים. גם אם לא מחר בבוקר, גם אם לא בעוד שנה, את ההשלכות יישאו כולם. ובפרט אנחנו.

הרפורמה המשפטית - סופה של הדמוקרטיה?


כבר כמה חודשים שהארץ רועשת בעקבות הצעת החוק שהגיש חבר הכנסת ושר המשפטים יריב לוין. כבמטה קסמים נחלקה המדינה למחנה התומכים ברפורמה המשפטית ולמחנה המתנגדים להפיכה השיפוטית. נדמה כי באופן אבסורדי או אולי לא – מספר האנשים המביעים דעה נחרצת בעד או נגד הרפורמה עומד ביחס הפוך לאלה שבאמת קראו את הצעת החוק. מחמת קוצר היריעה לא אוכל להתייחס לכל מרכיבי ההצעה, לכן אפציר בכם להפעיל סקרנות בריאה ולקרוא אותה בעצמכם. במאמר זה אתייחס לאחת הטענות המרכזיות נגד הרפורמה, זו המצטיירת כמחסום הבולט בין הצדדים. הטענה היא: שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים ויצירת רוב לפוליטיקאים יגרום לפוליטיזציה של מערכת המשפט.   הטענה לפוליטיזציה של מערכת המשפט מועלית הן בנוגע לשלב בחירת השופטים – חשש שהשופטים ייבחרו בעקבות שיקולים לא ענייניים של הפוליטיקאים, הן בנוגע לשלבים שלאחר בחירת השופטים – חשש שהשופטים יחושו מחויבות כלפי אלו שמינו אותם והדבר ישפיע על שיקול דעתם בבואם לעשות דין ומשפט.   שלב הבחירה: הכנסת שיקולים שאינם מקצועיים בבחירת שופטי העליון טענה זו נשענת על הנחת המוצא: פוליטיקאים תמיד יבחרו שופטים שמצדדים באג'נדה שלהם. לכן יש להעביר את הסמכות למינוי שופטים לשופטים ולאנשי מקצוע, כיוון שאלו יפעלו משיקולים מקצועיים בלבד. הבה נבחן זאת ונשיב בכנות, האם אדם יכול לבחור בחירה כה משמעותית במנותק מהאידיאולוגיה שלו? מהחינוך שספג בבית הוריו? מתבנית נוף מולדתו? קחו לדוגמה את שלושת שופטי העליון המכהנים כיום בוועדה לבחירת שופטים: הנשיאה אסתר חיות, השופט עוזי פוגלמן והשופט יצחק עמית. שלושתם בעלי נטייה חזקה לצד הליברלי-אקטיביסטי של הסקאלה. האם הם לא יעדיפו שופט בצלמם? ומה לגבי שני הנציגים הנוספים בוועדה, חברי לשכת עורכי הדין? הם הרי שואפים להתמנות לשופטים בבוא היום, וגם אם לא, הם הרי מתפרנסים מייצוג והופעה בפני אותם שופטים החברים בוועדה. האם יהיה זה כה מופרך לחשוב שהם יצטרפו לדעת השופטים בבואם לבחור שופטי עליון חדשים?   שלבי ה"אחרי" – התנהלות השופטים לאחר המינוי כאמור, הטיעון הנוסף נגד רוב של פוליטיקאים בוועדה לבחירת שופטים מתייחס לחשש שהשופטים שימונו ירגישו מחויבים לפוליטיקאים שמינו אותם. אך ממה נפשך – אם הסיבה להשאיר את בחירת השופטים כפי שהיא נהוגה היום נובעת מכך שאנחנו סומכים על המקצועיות וחוסר משוא הפנים שלהם, אז כיצד נחשוד בהם בחוסר מקצועיות ובהתחשבות בדעת הפוליטיקאים שמינו אותם? היש שופטים שכל דרכיהם צדק ואמת וכאלה שלא? נוסף על כך, הבה נפליג למחוזות ההשוואה: פוליטיקאים הרי אחראיים על מינויים רבים. המפכ"ל ממונה על ידי הממשלה בהמלצת השר לביטחון פנים; הרמטכ"ל ממונה על ידי הממשלה בהמלצת שר הביטחון; ראש השב"כ נבחר גם הוא באישור הממשלה ובהמלצת ראש הממשלה; ראש המוסד נבחר על ידי ראש הממשלה ללא צורך באישור הממשלה. האם יש מי שטוען שכל רשימת האישים המכובדים שהבאתי זה עתה מתנהלים תחת מחויבות כלפי אלו שמינו אותם ועל חשבון תפיסתם המקצועית? האם בתקופת רוני אלשיך, מינוי של ממשלת נתניהו, המשטרה לא חקרה את ראש הממשלה ואף המליצה להגיש נגדו כתב אישום? האם מינויו של אביחי מנדלבליט ליועץ משפטי לממשלה מנע ממנו להגיש נגד נתניהו, ראש הממשלה שהוביל את מינויו, שלושה כתבי אישום? כל בעלי התפקידים הללו מקבלים את אמוננו שיפעלו על פי תפיסתם המקצועית, חרף העובדה שמונו על ידי פוליטיקאים – ושופטים שימונו באותה דרך, לא? עד כדי כך אנו חושדים בשופטים שיזנחו את הדין והצדק וירצו את אלה שמינו אותם? נתון נוסף שיכול להוריד את מפלס החשש מפני המחויבות שירגישו השופטים לאלה שמינו אותם: מרגע שמונה שופט לבית המשפט העליון הוא מכהן שם עד הגיעו לגמלאות (גיל 70). האפשרות לפטר שופט אינה קיימת כמעט, כך שמרגע שמונה אין לו שום סיבה ליישר קו עם גחמות הממנה ושום איום לא מוטל עליו. אסכם ואומר: הרפורמה באה לתקן כמה בלמים שיצאו מאיזון במתח שבין הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת. היה לי חשוב להצביע על רכיב אחד מהרפורמה, להוציא אותו מסערת ההפגנות, מהדורות החדשות ושאר המתלהמים ולבחון אותו בתנאי מעבדה. אני ממליץ לכל אחת ואחד להניח לרגע לכל האמוציות והפחדים, להשתיק את מוזיקת הרקע ולקרוא את הצעת החוק של יריב לוין, להשוותה למצב כיום ולהיווכח בעצמו האם כצעקתה. אולי זה לא יגרום לכם להסכים לרפורמה, אך אין ספק שפעולה כזו תצמצם את רדידות השיח ותעניק עומק אינטלקטואלי לדיון האידיאולוגי החשוב כל כך.

יוצאים מהבתים


בין ההפגנה בתל אביב לבין ריצת המחאה במרתון, הבינה גולדי רייך משהו מהותי על הזהות הפוליטית המורכבת של היוצאים בשאלה ועל החלק שיכול להיות להם בשינוי.

את השורות האלה אני כותבת ממש בסיום מרתון תל אביב. מזל שלפחות האצבעות לא צריכות להתאושש מהריצה ואני חופשייה להקליד את שלל חוויותיי מהמרוץ הכיפי. הפעם, גם למסיבה הכי טובה בעיר נכנסה הסוגיה הפוליטית ואלפים רצו "למען הדמוקרטיה" עם שלטים, חולצות, מגאפונים ומה לא. לא אשקר אם אכתוב שהאינסטינקט הראשוני שלי למראה שלהם רצים בחולצות "למען הדמוקרטיה" ובצעקות מחאה למען הדמוקרטיה, היה לצעוק בקול רם יותר שלא מערבבים שמחה בעצב, ובבקשה אל תיגעו במקום הטהור והמחבר הזה שנקרא "ספורט", ותלכלכו לי אותו בפוליטיקה ומחאות. למרבה המזל, לא היה לי מספיק חמצן בדם כדי לצעוק, ולקחתי את הזמן לנסות להבין את התחושות המדויקות בנוגע לערבוב העולמות שהתרחש אל מול עיניי. לא פחות מכך, רציתי להבין את אותם רצים. החלפתי איתם מילה או שתיים, ומצאתי אנשים שבכלל לא תכננו לרוץ או מצויים בכושר שמאפשר ריצה. הם פשוט כל כך מאמינים בחשיבות המחאה, שהם היו מוכנים לסבול חמישה עד עשרה קילומטרים של ריצה למען מטרה שהם כל כך מאמינים בה. כשהאמת האחת מתפוגגת השיחות הללו החזירו אותי להפגנה הראשונה במוצאי שבת, שאליה הלכתי כמובן. אחרי הכול, אני חייבת לכבד את הדמות התל אביבית שיצרתי לעצמי, ומה יותר תל אביבי מלהתקומם נגד הממשלה בימים אלה. וברצינות, אני באמת מאמינה שצריך למחות נגד הטירוף הזה שמתרחש סביב, ומנסה להיות אזרחית טובה ולמלא את חלקי הפעוט במחאה, די קרוב לבית. כאשר עמדתי שם, עם ההמונים ברחוב קפלן, לא היה לי טוב. ליתר דיוק הרגשתי רע מאוד. בתחילה חשבתי שזה הגשם והקור, ואולי זה בכלל הטיימינג – מוצאי שבת, זמן בשבוע שאני לא מחבבת במיוחד. אמרתי לעצמי שאולי זה וירוס או סתם דאון קטנטן כזה של החיים, אבל ככל שהעמקתי בזה הבנתי שקשה לי עם האירוע. נפשית. קשה לי ואני חייבת להבין למה. אולי זה המקום לדייק את הזהות הפוליטית או ה א־פוליטית שלי, שבעיניי יש לה קשר ישיר ליציאה שלי בשאלה, מהחברה החרדית. אניח כאן בזהירות הנחה שאני מדברת עליה כבר שנים אחדות עם חבריי יוצאי החברה החרדית: יש לנו בעיה מובנית עם הזהות הפוליטית שלנו. הבעיה מורכבת מכמה היבטים, ואפרט אותם כאן. גם אם לא יצאתם בשאלה, מוזמנים לחלוק עליי או להסכים. כיוצאי החברה החרדית, יש לנו שני מסלולים בולטים בזהות הפוליטית ובסוגיית הישראליות שלנו. המסלול הראשון שייך לחבר'ה הא־פוליטיים, או אלה שמתקשים כמוני להאמין באמת אחת מוחלטת. אחרי הכול מגיל אפס חונכנו להאמין באמת אחת, האמת הכי אמיתית, הכי שרירותית. כזו שאי אפשר, שאסור, לערער עליה. האמת הזו שבתוכה חיינו לא נגעה רק לאמונה ולקיום מצוות. היא נגעה בכל הרבדים בחיים התרבותיים, ולא רק בהם. גדלנו עם ספר הוראות שמנחה אותנו מה לחשוב, איך להרגיש, עם מי להזדהות פוליטית, וברזולוציות הרבה יותר גבוהות כמו איפה לגור, ללמוד ולהתפלל. כל תת־קבוצה בחברה החרדית מרגישה שהיא "הקטר" המוביל של הרכבת החרדית, וכמובן שאם אתה משתייך "לרולקסים" החרדיים – מה שנקרא "האליטה האשכנזית" – אין ספק בכלל שאורח חייך הוא הנכון והמדויק, ובעיקר זה שאהוב על אלוהים בצורה מוחלטת. גם אם לא שפר עליך מזלך ואתה לא שייך לקטר המוביל, יש לך תפקיד כפול בשמירה על "הבית". שימוש בסמלים כמו "אבא מסתכל מלמעלה" כדי להשאיר את תנועת ש"ס חיה ובועטת, מחדד את קו המחשבה ומותיר אותו ברור, נאמן והדוק, צמוד לאותה אמת, ומסייע להזדהות מוחלטת עם הקבוצה הספציפית שבה גדלת.   עוצרת באמצע ברגע היציאה, האמת הזאת שתיארתי כאן מתפרקת, ויחד איתה מתפרק גם השריר הזה שגורם לנו להיות משוכנעים כי ״יש אמת אחת". פתאום החיים, שהיו בשחור־לבן, אולי אפור, קיבלו עוד כל כך הרבה צבעים וגוונים. מצד שני, הכול הפך מורכב יותר: אנחנו אוהבים את מה שהשארנו מאחור, אבל לפעמים גם שונאים. ממש בו־זמנית. כל מטבע שפעם היה מורכב מצד אחד, לעיתים רחוקות שניים, מקבל פתאום צדדים נסתרים שהופכים את המציאות למורכבת כל כך. במציאות כזו, יש יוצאים בשאלה שנאחזים לפחות בתפיסות הפוליטיות החד־משמעיות מהימים ההם ושומרים על ימינם; אחרים בוחרים ללכת לאמת המוחלטת בצד השני. במסלול הזה נמצא לעיתים קרובות את אלה שלקחו את הכלים הקיצוניים ביותר שקיבלו בחברה החרדית, אלה המובילים לתפיסת עולם חד־משמעית, והעבירו אותם כמו שהם לעולם החדש. כך, לעיתים, נמצא אותם באותו גוש פוליטי רק קיצוניים יותר; ולעיתים בגוש הפוליטי השני, ממש בקצה, שם הם יהיו במקרים רבים צדיקים יותר מהאפיפיור: פועלים יותר, מוחים יותר, קיצוניים יותר, ובעיקר מחפשים את השינוי בצורה כנה ואמיתית, בלי שאלות ובלי ספקות. לעומתם, ישנם רבים, כמוני, שמוצאים את עצמם באמצע. עבורי, התחושה לחזור לעולם של מחאות דומה לפעמים לחזרה להפגנות שחווינו בילדות – נניח, הפגנות השבת. באופן אישי, יש בזה מן הפוסט טראומה שמתכתב עם המעבר וחציית הקווים. ברובד העמוק יותר, אני והדומים לי מרגישים שזווית הראייה הרחבה שקיבלנו, של מבט מלמעלה על שני העולמות, לא מאפשרת לנו להתחבר באופן מלא עם שום אמת, לא מכאן ולא מכאן, גם אם היא קרובה לתפיסת עולמנו וגם אם רחוקה ממנה. פעם אחת יצאת מה״אקווריום" שלך, כבר לא תוכל להיכנס לאקווריום אחר. כך, אתה שט באוקיינוס שבו אתה מסתכל על הכול מכל כך הרבה היבטים ופרספקטיבות, ואלה גורמים לך להרגיש שלא בנוח עם הזדהות מוחלטת זו או אחרת. בכל תחום. בשנים האחרונות מדברים לא מעט על "סל קליטה" ליוצאים בשאלה, כדי לסייע להם להשתלב בחברה הישראלית: בתעסוקה, בתרבות, בהתמודדות עם זוגיות ומיניות. כמובן, גם בעיניי יש בכך צורך ממשי. סוגיית הזהות הישראלית מהווה חלק משמעותי בתהליך היציאה, ונוגעת בכאבים העמוקים ביותר שלנו. אולי זה המקום לדבר על זה, לנסות להבין את התחושות ואת מקורות ההזדהות, כעוד שלב בדרך שלנו להתמקמות בחברה הישראלית, גם מבחינה זהותית ופוליטית. מבחינה אישית, אני חשה שדווקא בזכות המעבר הזה בין העולמות, יש לי ולחבריי המון מה לתרום לחברה הישראלית, בכל האספקטים ובכל הרבדים.    
הטור בשיתוף המגזין "ליברל".

אדם. משמעות. חיפוש


ויקטור אמיל פראנקל נולד בווינה, בשנת 1905. 70 שנה לאחר לידתו הוא יקבל תעודת אזרח של כבוד מטעם עיר הולדתו, וייאסף אל אבותיו כשהוא בן 92 לאחר שהטביע חותם נדיר בעוצמתו, בעמקותו, במקוריותו, בהשפעתו ובהיקפו. היא חיבר 32 ספרים, שתורגמו ליותר שפות, ופרסם עוד את משנתו בהרצאות שנשא ב-209 אוניברסיטאות בכל חמש היבשות.   לשאת כל "איך" האדם הנדיר הזה שאל שאלות קיומיות כבר מגיל צעיר. הוא קיבל תואר דוקטור לרפואה, התכתב עם פרויד, ובעידודו פרסם מאמרים, למד אצל אדלר, והקים אקדמיה משלו. כל זה לפני שהועבר למחנה ריכוז בעקבות הכיבוש הנאצי, ואחר כך למחנה אחר, ולעוד אחד – עד שהגיע למחנה ליד דכאו, שם עבד כרופא עד סיום המלחמה. בוגר מצטיין. הצטיינותו של פראנקל הובעה בספרון צנום, 148 עמודים בסך הכול (לא כולל הקדמה וביבליוגרפיה) במהדורת כיס. או לפחות כיס פנימי של טרולי, שכן ספר זה נודד איתי בשנים האחרונות בכל תחנות המסע שלי. 12 ארגזי ספרים מסרתי, אך על הספר הקטן הזה, "האדם מחפש משמעות", לא הייתי מסוגלת לוותר. הספר שפקח את עיניי, שתיקף את צרחות הנפש שלי, ושהדגים באופן הנורא ביותר שאפשר לעלות על הדעת – מהי רוח הקיום. האסכולה שייסד פראנקל, ומושגי יסוד בה מפורטים בחלקו השני של הספרון, נקראת "לוגותרפיה" – הלחם של המילים "משמעות" ו"ריפוי" בלטינית. רק מלכתוב את המילים הללו מסתמרות שערותיי. כמה תקווה וכמה אומץ נדרשים כדי לראות במשמעות – ריפוי. אני מצאתי במשמעות ריפוי, משחה עבה ומנחמת על פצעים מודלקים בנפש, חריטות שנחרטו בי, שעל כולם תכסה המשמעות שמצאתי לי. מצאתי לאחר חיפוש. התאוריה שפיתח פראנקל אושררה במעבדה האכזרית בעולם, התקופה החשוכה שבין 1942 ל-1945. הוא ואסירים אחרים הוכיחו את שאמר ניטשה: "מי שיש לו 'עבור מה' שלמענו יחיה יכול לשאת כמעט כל 'איך'". פראנקל מעיד שרצה להישאר בחיים כדי שיוכל לפגוש שוב את רעייתו, אסירה אחרת סיפרה שהתעקשה לחיות כדי להוכיח את שרידותו של עם ישראל. כל אסיר ששרד היה צריך למצוא לעצמו סיבה מאוד טובה לעשות את זה. כך, לפי פראנקל, דעיכת הגוף קשורה בקשר הדוק לחוזקה של הנפש. הוא תיאר כי במחנה הריכוז שיעורי התמותה בין חג המולד לראש השנה בלוח הנוצרי עלו בשיעורים גדולים. הסיבה לכך, לדעת הרופא הראשי של המחנה, היא שאנשים רבים תלו תקווה גדולה בשחרורם לרגל חג המולד, וכשלא שוחררו האכזבה החלישה את המערכת החיסונית שלהם וכוחותיהם לא עמדו להם עוד.   על הציר שבין העולם הפנימי לעולם החיצוני פראנקל מייחד נתח נכבד מפילוסופיית חייו לפרשנות האישית של האדם לאירועים החיצוניים שקורים סביבו. "אפשר ליטול מן האדם את הכול חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבחור את דרכו." המשפט הזה, ורק הוא, יכול להתוות דרך חיים, דרך התמודדות, אמצעי לחדש את מלאי האנרגיה וההתלהבות בכל סיטואציה. החיבור האישי שלי לרעיון זה הוא הדגמה כבירה של חופש הבחירה. התיאוריות הטיפוליות כיום, מפותחות בהרבה מכפי שהיו בתקופה שבה הגה פראנקל את רעיונותיו, מדגישות אף הן את חשיבות הפרשנות האישית, החיובית, בהתמודדות עם אתגרי החיים. החל מעצירת רצף המחשבות האוטומטיות בעקבות ציון נמוך במבחן ועד להתמודדות עם טראומות.   צידה לדרך רבים מדברים על לקחי השואה, יש מי שמתחבר למסר "לעולם לא עוד", ויש מי שמהרהר בהשלכות הנוראיות של שנאת הזר. במוצאי יום זה אני מציעה לאסוף לארגז הכלים המנטלי את צוואתו של ויקטור פראנקל – מציאת משמעות וחירות המחשבה.

החרדים ובג"ץ: בימים ההם ובזמן הזה


מהפגנת חצי המיליון נגד בית המשפט העליון ועד למאות האלפים נגד המהפכה המשפטית, החרדים הם המפתח בשאלת "בג"ץ – כן או לא". האם גם הפעם החרדים יכניסו גול עצמי מפואר ויביאו לניצחונה של מערכת המשפט?    קיצור תולדות הקונפליקט 14 בפברואר 1999, המונים לבושי שחור-לבן עושים את דרכם לכניסה לעיר ירושלים. על פי הערכות המשטרה, 350 אלף בני אדם מכל רחבי הארץ ומכל הזרמים של המגזר החרדי הגיעו לירושלים, להפגנה הגדולה ביותר שנערכה אי-פעם בישראל נגד גוף שהוא לא הממשלה, לא הכנסת או המשטרה, אלא בית המשפט העליון. באותה השעה הוקף מושא ההפגנה, מבנה בית המשפט העליון, בכוחות מיוחדים של משטרה וצבא, צלפים הועמדו הכן על גגו של בית המשפט, אפילו מסוק חימם מנוע, למקרה שייאלצו לחלץ את השופטים. אבל החששות שהמפגינים יעלו בכוח על בית המשפט העליון התבדו. בתום קריאת פרקי תהילים התפזרה ההפגנה, שזכתה לכינוי "הפגנת החצי מיליון". מנגד, תומכי בית המשפט העליון התכנסו בגן סאקר להפגנת תמיכה. על פי ההערכות המשטרה, בהפגנת התמיכה השתתפו כ-50 אלף בני אדם בלבד. בשונה מימים אלו, שבליבת הדיון עומדת השאלה האם לבג"ץ יש זכות לפסול חוקים של הכנסת, המחאה החרדית נגעה בעיקר להחלטות מנהליות שקיבל בג"ץ, שלפיהן לשר הביטחון לא הייתה סמכות להעניק פטור גורף מגיוס לבני ישיבות, וכן לדרישה לשלב נציגים של הזרמים הרפורמיים והקונסרבטיביים במועצות הדתיות ולצמצם את סמכויות בתי הדין הרבנים. את היוזמה להפגנה הובילו חבר הכנסת מנחם פורוש ז"ל ונבחרי ציבור חרדים אחרים. במסיבת עיתונאים שכינסו פורוש ומשה גפני, כינו השניים את בג"ץ "אנטישמי". הרב עובדיה יוסף הפליא בפניני לשונו, והכתיר את השופטים בתארים: "רשעים, סוררים ומורים", "ריקים ופוחזים". הרב דוד יוסף אף הרחיק לכת וקרא לנשיא בית המשפט העליון דאז, אהרון ברק, "צורר היהודים". ההפגנה לא רק שלא השיגה את מטרתה להחליש את בית המשפט העליון, אלא היא אף הביאה לציפוף השורות. מבקרי האקטיביזם השיפוטי של בית המשפט העליון הושתקו. הקריאה הכללית שנשמעה בחלל הייתה הדרישה להעמיד לדין את הרבנים ואת הדוברים שהסיתו נגד בית המשפט. הפרשנים המשפטיים ופרשנים אחרים התחרו ביניהם באמירות נגד ההפגנה החרדית, שלטענתם היה בה איום על שלטון החוק. אפילו באגף הימני של הפוליטיקה לא נשמעו קולות תמיכה בהפגנת החרדים, למעט השרה דאז לימור לבנת שאמרה: "במשטר דמוקרטי, לכל אחד יש זכות למתוח ביקורת, להפגין או למחות נגד כל מוסד, גם אם הוא בית המשפט העליון".

בן-יהודה, אייכה?


עברית שפת היהודים? בשנת תשע"ג (2012) הכריזה ממשלת ישראל על "יום הלשון העברית", שיצוין בכל שנה בכ"א בטבת – יום הולדתו של אליעזר בן-יהודה, ממחיי השפה העברית.[1] כשהייתי ילד התגנב לאוזניי השם "בן-יהודה" ושמעתי מעט על פועלו למען תחיית השפה העברית. לא ייחסתי לכך חשיבות רבה, וגם לא ממש הבנתי את ההבדל בין לשון הקודש לעברית. פה ושם הייתי זורק לאוויר את השם "בן-יהודה" ללא כל מטרה וללא כל כוונה, בסך הכול ניסיתי לשעשע את עצמי עם מושגים חדשים ששמעתי, בעת שהרכבתי מכונית מלגו. "לא אומרים פה בבית את השם הזה," אמר לי אבי ביידיש צחה ובטון אסרטיבי. הוא לא הסביר יותר מדי, אבל עם הזמן איכשהו הבנתי שבן-יהודה קשור לשפה העברית, שפת הציוֹנים, שאבי לא התחבר אליה. בחיידר שבו למדתי לא דיברו עברית, רבים מחבריי השתייכו למשפחות נטורי קרתא (המוכרים בהתנגדותם החריפה למדינת ישראל ולציונות), והקביעה כי השפה העברית היא טמאה נראתה לי הגיונית למדי. אומנם גיסיי וגיסותיי, שנכנסו למשפחה באותם ימים, דיברו עברית אבל הייתי ילד קטן ולפי תפיסת העולם שלי דאז: משפחתי שייכת לגזע העליון, ואלו שמדברים עברית הם תינוקות שנשבו ששייכים לגזע נחות יותר. מסכנים, הם אינם יודעים לדבר בלשון האמיתית של היהודים, שפת היידיש. כיום אני חובב גדול של השפה העברית, משתעשע בהלכות השפה ובגינוניה, ומתרגש מכל פוסט שמתפרסם בדף הפייסבוק של האקדמיה ללשון העברית. לפחות פעם ביום אני מספר לאנשים על העמוד הנפלא הזה, ובכך מזכה את הרבים. כדאי גם לכם לעקוב.   מיהו בן-יהודה? לקראת יום הלשון העברית עיינתי בגוגל, כדי לדעת קצת יותר על יום קדוש זה, וכך גיליתי שזהו יום הולדתו של בן-יהודה. קראתי קצת על קורות חייו, ונפעמתי לגלות כי חלקים מסיפור נעוריו דומים לחלקים מסיפור נעוריי. בן-יהודה נולד כאליעזר יצחק פערלמאַן, בבית שקיים אורח חיים חרדי-חסידי. בגיל חמש התייתם מאביו, ואימו שלחה אותו ללמוד בחיידר. בגיל 13 נשלח ללמוד בישיבה, ובעקבות ראש הישיבה, שתמך בסתר בתנועת ההשכלה היהודית, גילה אליעזר יצחק ספר דקדוק של השפה העברית ונשבה בקסמי לימוד הלשון. אט-אט, לאחר שקרא ספרים לועזיים שתירגמו סופרי ההשכלה, החל להתעניין ברעיון תחיית העברית כשפה ספרותית חדשה. לאחר זמן קצר בישיבה עבר להתגורר בבית דודו, שהתנגד לתנועת ההשכלה. הדוד ניסה לעצור את משיכתו של אליעזר יצחק להשכלה וללימוד הדקדוק העברי, אך הנער היה נחוש בדעתו ולא התנצל על כך. הוא החל להתפלל בקול רם בהברה עברית, ולא בהברה אשכנזית כפי שהיה נהוג בבית אבא ובישיבה. לימים, פרסם מאמר פוליטי ראשון, ובו טען שתקומת עם ישראל תהיה בארץ ישראל ובשפה העברית, משום שאין לאום ללא שפה משותפת. על מאמר זה חתם לראשונה בשם העט "בן-יהודה".[2] בן-יהודה, אייכה? כשקראתי את סיפור התבגרותו של אליעזר יצחק, הרגשתי שסיפורי דומה לו. גם אני נחשפתי בנעוריי לפילוסופיה אחרת מזו שגדלתי עליה, אם כי לא בהשראת ראש הישיבה שלי אלא בעקבות שאלות שעלו במוחי ככל שהתעמקתי בלימוד התורה. גם אותי ניסו לעצור כשזיהו שאני נמשך למה שהפך לימים "תנועת היציאה". אבל אני הכרזתי בקול רם שאיני מוכן להיות חלק מהחברה החרדית, ויצאתי ממנה בגאווה גדולה ובקול רעש גדול. משהו בנער הזה, אליעזר יצחק, שהתפלל בקול רם בהברה עברית, הזכיר לי את נטייתי בהשמעת קולי ואת הבערה הפנימית שלי, שלעיתים הופכת את הקול לציני ומתריס. איני יודע מה היה מזגו של בן-יהודה, אך אני יכול לדמיין את עצמי מתפלל יחד איתו בקול רם בהברה עברית, ולא אשכנזית, למען ישמעו וייראו. גם פרסום המאמר הראשון שלו, על השפה העברית, הזכיר לי קצת את עצמי. הנה אני כאן, משמיע את קולי במגזין של תנועת היציאה, כותב את תפיסת עולמי ומכריז בריש גלי על היותי חלק מתנועה. מזה אבא פחד היום אני מבין מדוע אבי התנגד כל כך להשמעת השם "בן-יהודה". ציוני זה אינו רק מחייה השפה העברית, הוא שייך לתנועת ההשכלה היהודית, או אם נרצה – הוא למעשה חלוץ של תנועת היציאה, וזאת כבר סכנה גדולה. ילד חרדי אינו יכול להזכיר שמות של גדולי החלוצים של תנועת היציאה, האנשים שחוללו שינוי כה גדול באופיו של העם היהודי והובילו להקמת מדינה ציונית, באופן הנוגד את אורח החיים הדתי. גילוי קווי הדמיון הללו חוללו בקרבי רגשות עזים, אך הדבר שהכי ריגש אותי הוא הנתון הבא: שמו של אבי הוא אליעזר, שמי הוא יצחק, וכאמור, שמו של בן-יהודה הוא אליעזר יצחק. אם זה אינו סימן כלשהו משמיים בנוגע למקומי בתנועת היציאה, איני יודע מה כן.   אליעזר יצחק, אם היית בחיים כיום, הייתי רוצה שתקרא את השורות הללו. היה שלום!  
[1] האקדמיה ללשון העברית [2] ויקיפדיה
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק

קדיש כללי?


עשרה בטבת, היום שבו – לפי המסורת ולפי הגננת – החל המצור על ירושלים, שלוש שנים לפני חורבן הבית הראשון, נקבע ב-1949 ל"יום הקדיש הכללי". האוקסימורון בולט לעין מייד, "קדיש", מילה שמהותה היא הקדשה ספציפית, הוצמדה באופן תותב למדי למילה "הכללי". לפי הכתוב ב"לקסיקון הכנסת", מתברר שיש דבר כזה, מדובר ביום לזכרם של נפטרים ונרצחים שיום מותם המדויק לא ידוע. ביום זה נוהגים קרובי הנפטרים להדליק נר נשמה, לומר "קדיש" ולהתפלל לעילוי נשמתם. לפי קביעת הרבנות הראשית לישראל, היום הזה מוקדש, בעיקר, לזכר קורבנות השואה – להבדיל באופן הכי-הכי מובהק מיום הזיכרון לשואה ולגבורה, שנקבע ביום שבו פרץ מרד גטו ורשה – כדי לשקף שחורבן יהדות אירופה הוא חוליה נוספת, אחרונה אולי, בשרשרת הרדיפות והחורבן שידע עם ישראל בכל אלפיים שנות. אני מתקשה שלא להיות צינית כלפי ההחלטה הזאת. ציניות במובן הפשוט והמילוני, תפיסה שמבוססת על אמונה שבני האדם פועלים מתוך רגש אנוכי בלבד. אין כמו להמשיך לדבוק בגישת "עשו שונא ליעקב" ולצמצם את מלחמת העולם השנייה לזווית היהודית בלבד, תוך התעלמות בוטה – שמתבררת בימים אלו במלוא עוזה – מהתהליכים שהובילו להשתלטות הנאצית על גרמניה. כאילו לא הייתה תורת הגזע, שלא כוונה נגד יהודים בלבד אלא כלפי שלל מיעוטים, כאילו לא טופחו שנאה ותיעוב כלפי כל מי ששונה, כאילו לא הייתה הסתה ופייק ניוז בגרסתו המוקדמת, שכונה אז "תעמולה". פשוט יותר, ומשמר הגמוניה ושלטון, להציג את הדברים באופן גס ודיכוטומי: תמיד שנאו אותנו, תמיד ישנאו אותנו. למה. ככה. כי אנחנו העם הנבחר וכולם מקנאים בנו ושונאים אותנו ורוצים להשמידנו. ולנו, כנרדפים תמידיים, מותר לעשות הכול. כך מונעים התערות בחברה הכללית, בעולם, בקדמה, במגמות העולמיות וביוזמות אוניברסליות. וסיפור המיסוי על כלים חד-פעמיים – שברוב ארצות אירופה שבהן ביקרתי בשנים האחרונות הם לא בנמצא, גם לא בתאילנד – הוא רק דוגמה לישראצנטריות ההולכת וגוברת. הספקנות וההרהור על מוסכמת השואה אינם טבעיים לי. לא בסביבה שבה גדלתי ובטח שלא כמי שנולדה בצילה הכבד של השואה, בהשפעת "פרו ורבו ומלאו את הארץ, כי את רוב העם היהודי הנאצים הרגו"; תפיסה חרדית העומדת בלב תופעת המשפחות ברוכות הילדים. גם בן גוריון וממשיכיו ראו ברחם האם העברייה מקור של כוח ועוצמה מספרית. בשנותיה הראשונות של המדינה הוענק "פרס ילודה", מענק על סך 100 לירות לאימהות לעשרה ילדים ויותר. המטרה: להשלים את שחיסרו הנאצים ועוזריהם. כך, טראומות מחנות ההשמדה חרוטות אצלי. לא המצאתי את זה. המחקר הוכיח שמצוקה הישרדותית, כמו זו שהייתה לסבי שברח ממחנות העבודה, ובהמשך ממחנות ההשמדה ונדד ביערות הקפואים של פולין, מועברת כמה דורות קדימה. על מאפייניהם של בני הדור השני לשואה נכתבו הררי מילים. בני הדור השלישי, ואני ביניהם, עדיין מצומררים, עדיין סרוטים, עדיין חשים באיום הקיומי האורב בכל פינה. מזל שנולדנו לעידן קצת יותר מודע. התפיסה הבדלנית והקורבנית הייתה מטה עונשין שהונף מולי פעמים אינספור. איך ייתכן שאני נוטשת את דרך האבות ביודעין ובמזיד, והלוא אני נצר לסב שהעדיף רעב אמיתי על פני אכילת מזון לא כשר. והלוא היהודים במחנות מסרו את נפשם למען שמירת השבת וקיום המצוות. איזו חוצפה ארורה היא זאת, רשעות של ממש. בעיטה ובגידה, חבירה לגרועים באויבנו, ועוד כהנה וכהנה. הלחיצה הבוטה על רגש המצפון היהודי הפכה אותי קהה לו. נעשיתי סרקסטית ועוקצנית. התקשיתי לברור בין אשדות המלל שהוטחו בי, לבחון מה ראוי לעיון ולחשיבה ומה קשור לעולמות הרגש בלבד, ועל כן – סובייקטיבי. בהמשך חיי הצלחתי לגבש תפיסה מורכבת. תפיסה שרואה באסון השואה אות קין נצחי על הטבע האנושי, הדגשת התוצאה של הידרדרות מוסרית, של יצירת המון מוסת ובעיקר – של חלוקת בני האדם לשווים ושווים פחות. כיום אני יכולה להתחבר לגבורת הנפש של סבי, שהאמין בדת ובאלוהים בכל ליבו ושילם על כך מחיר כבד, ולהנחיל עבורי ערכים דומים, שאינן קשורים לקיום מצוות. לדוגמה, להתעקש על דברים שחשובים לי, לא להתייאש גם כשהכול נראה אבוד, אהבת הזולת, צמיחה מתוך משבר ויצירת חיים חדשים, מתוקנים ומלאי משמעות ועשייה. אז אולי פחות "קדיש" וקצת יותר "כללי"?

הכותבים שלנו

איזי פוליאס

כותב טורי דעה

רסל דיקשטיין

כותבת במגזין

שניאור שפרינצין

כותב אורח

אליאור מור יוסף

כותב אורח

שפרה יעקובוביץ

כותב אורח

אלישבע גרנות

כותב במגזין

מריה אסטריכר

כותב במגזין

ברוריה לבנון-אברהם

כותב אורח

שי פיאטיגורסקי

כותב אורח

הניוזלטר שלנו

קבלו את כל הכתבות הכי מענינות והכי חדשניות ישירות למייל

קצת על התקופה...

מגזין "התקופה" מביאה אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.

דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.

רוצה לכתוב למגזין התקופה?

דילוג לתוכן