אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה פגשתי יוצאת!
אם להיצמד להגדרה הוויקיפדית, פגשתי ודאי אין-ספור לפניה ורבים כדוגמתה סבבוני, שמא הייתי אחת כזאת בעצמי. לא שמרתי שבת אז, וחזותי הייתה חילונית למדי. עד היום תמהה אני למה דווקא אל מול זאת נפעמתי ואמרתי לעצמי בקול: "וואיי, הנה דתל"שית!"
הייתה זו תקופה של לפני יותר מעשור, הלכתי לי בעולם בתחושה מסוימת של בת חורין, למעט אחזקות שוטפות של תשלומי דירה, מיסים, עבודה וחברה. לא בגבהים ולא בקרקעית, שורדת פלוס.
גם מבחינה רוחנית לא היו תנודות קיצוניות, התהליך שלי התפרש על פני שנים, אם לא עשורים. הקונפליקטים הנושנים כבר דהו מפאת חוסר תרגום למציאות יום-יומית, חיה בחוויה, בהוויה, משתדלת להישמר מהדיוטות התחתונות, כי רק שם מתחוורת לי מציאות היותי האחראית הבלעדית על עצמי. כך שאם כבר ביצעתי את הנטישה, שלא יהיו פדיחות! אני חושבת שהדבר העיקרי ששמר עליי מפני נפילות הייתה הבושה שמא לא אשרוד את העצמאות הזאת.
מה גם שהרגשתי שהתחושה ההישרדותית היום-יומית מזוהה בצורה שווה עם המציאות של כל אדם באשר הוא, ללא היבדלות מטעמים אלו או אחרים. אני אדם אמיתי, תפקידי הוא לשרוד, וכל השאר – בונוס.
באותה התקופה היינו חבורה של ארבע בנות, החברות הכי טובות. כולנו היינו פליטות הקהילה והמוסדות החרדיים, לא הזדהינו כיוצאות. אני חושבת שבגלל העובדה הפשוטה שזה פשוט לא העסיק אותנו יותר מדי, לא הגדיר ולא הוביל ולא תרם. מבחינתנו, היינו סקרניות מדי לחיות את החיים עצמם. למעט אנקדוטות הומוריסטיות פה ושם, אפילו לא העלינו את הנושא בפוגשנו אנשים מרקע חילוני, בייחוד בהתחשב בכך ששתיים מאיתנו עוד בכלל שמרו שבת.
אז בשבת ההיא, לפני 12 שנה, פגשנו את הדתל"שית ההיא, וכנראה זו הפעם הראשונה שהכרנו מישהי שכנראה עונה להגדרה הזאת. לכן נפעמנו.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
התקופה
אילו הוציאנו - והלוא הוציאנו!
נהורא שגב
אותיות פורחות
י. צרויהזון
עכשיו זה מדעי! הסרת הכיפה היא הגורם היחיד והוודאי לתופעה הרווחת של בריחת אותיות מהמוח.
ההוכחה החד-משמעית
מי מאיתנו לא נתקל בתופעת האותיות הפורחות באוויר? מי לא ניסה להסתתר מאימתה של האות אל"ף (א') שהתעופפה במרחק לא גדול מהקרקע, גדולה ומאיימת, מחוללת הרס כמו אשמדאי בזמניו היפים ביותר, או מיהר להימלט כאשר האות בי"ת (ב') חגה לה באוויר וביאשה אותו בזוהמה.
צוות מדענים מאוניברסיטת המקובלים בצפת הקדישו את מיטב שנותיהם לחקר התופעה המדאיגה, ואף זכו למימון מוגבר בשנים האחרונות, בשל התפשטותה. שיטות המחקר כללו ניסויי מעבדה, שאלונים פתוחים וסגורים, קבוצות מחקר מובחנות ומדויקות, תצפיות, קריאה בכוכבים וירידה לפשר חלומות. כל אלו הובילו למסקנה חד-משמעית, שהובהרה פעם אחר פעם בכל אחד מהמבדקים: ברגע שהכיפה מוסרת מהקרקפת מייד מתחיל תהליך בריחת האותיות, ואילו השבתה לראש עוצרת את הבריחה.
קשה לומר שהממצא התקבל בהפתעה. הלוא בריחת האותיות לאחר הסרת הכיפה היא סיכון ידוע משכבר הימים. עם זאת, מעניין להבין מה ההסבר המדעי מאחורי התופעה: "בין עצמות הגולגולת מצוי המוח", מסביר ח.כמולוג, המדען שהוביל את המחקר רב-השנים, "במוח מצויים תאי זיכרון שבהם מאוחסנות אותיות הא"ב. אולם שאיפתן הבסיסית והטבעית של האותיות היא לצאת מהמוח ולהסתובב בעולם. במצב תקין מה שעוצר מבעדן לעשות זאת זו הכיפה. הכיפה המהודקת לראשו של האדם סוגרת למעשה את פתח המילוט של האותיות, ובכך מותירה אותן בתוך הראש". ח.כמולוג מציין שלדעת חוקרים מסוימים בצוותו כיפה עם סרט היא המחסום האפקטיבי ביותר, אך לדבריו עוד לא נאספו מספיק ראיות לאישוש תיאוריה זו.
"בהיעדר מחסום הכיפה", ממשיך ח.כמולוג ומנופף בשלל מסמכים תומכים, "האותיות פשוט משתחלות החוצה ומשתוללות, ואת האסון כולנו רואים". הסבריו של המדען מבהירים מדוע באזורים מסוימים בארץ, למשל מעל העיר תל אביב, נמצאו כמויות חריגות מאוד של נשורת אותיות ומדוע פרסמה אוניברסיטת המקובלים אזהרת מסע למקומות מסוכנים כמו אלו, וציינה כי קרינת האותיות עלולה להביא למצב של עודף מידע מסוכן.
סיפורי מקרה
בחרנו להביא שני סיפורים, מתוך עשרות אלפי המקרים שנבדקו במהלך המחקר, הממחישים את היקף התופעה ומעוררים תקווה באשר למניעתה.
דבורה (שם בדוי, כמובן) מבני ברק מספרת: זה קרה בשבת אחר הצוהריים. יצאתי עם ילדיי הקטנים לגן השעשועים, כמו בכל שבת. ילדות התנדנדו בנדנדה, ילדים התגלשו במגלשה, וליד הקרוסלה התנהל תור לא מסודר. הכול כרגיל. שום דבר לא הכין אותנו למה שעומד לקרות. פתאום אני רואה ילד כבן 4, שובב קצת, שמסתובב ומפזז בצעדים רחבים מדי, ומניע את הידיים לכל הכיוונים. וככה, פתאום, הוא העיף לבן שלי את הכיפה מהראש. אני דוגלת באחריות אישית, אז חיכיתי שהבן שלי ישים לב שהכיפה כבר לא על ראשו, אבל הוא לא שם לב. פתאום הבחנתי באות אל"ף גדולה שמשתחלת לו מאמצע הראש. כבר לא יכולתי לעמוד מנגד, צרחתי בכל הכוח: "תחזיר את הכיפה, תחזיר אותה תכף ומייד! האל"ף-בייע"ס בורחים לך מהראש!"
הילד שלי כל כך נבהל, הוא רץ אליי בדמעות ואמר, "...ני ל... יודע מה ...ת רוצה, ...מ..., למה ...ת צועקת?"
הייתי המומה. הבנתי שזה מאוחר מדי, שהא' ברחה לו לבלי שוב. למרבה המזל, התאוששתי מהר ורצתי להביא לו כיפה אחרת מהבית, לפני שגם האות ב' תברח לו מהזיכרון.
בעקבות המקרה המצער דבורה החליטה לפעול בכול כוחה ומאודה למען העלאת המודעות הציבורית לנושא, ולהתריע מפני הסכנה החמורה הטמונה בהסרת הכיפה ולו לרגע אחד.
סיפורו של מנחם, תושב אחת הערים הדרומיות, מבהיר מהו מסלול החתחתים שעובר מי שתלמודו נשכח ממנו. כיפתו של מנחם נפלה מראשו באחד הלילות, וכשהוא קם גילה כי כל האותיות ברחו מראשו. מנחם נאלץ לשוב לכיתה הראשונה בחיידר, להתיישב על כיסא קטן בהרבה ממידות ישבנו, ולהתחיל לשנן את האותיות יחד עם בני השלוש. קשה לתאר את עוצמת הסבל, עוגמת הנפש והמחיר הכלכלי והרגשי שנגבה ממנו בשל. גם מנחם נרתם למיגור התופעה, והוא כיום מרצה בגני ילדים, מדבר איתם בשפתם ומסביר להם מדוע עליהם להקפיד שהכיפה לא תרד מראשם אף לא לרגע. את קירות משרדו של מנחם מעטרים מכתבי תודה של ילדים מכל רחבי הארץ.
חרף מאמציהם של דבורה, מנחם ואנשים ונשים רבים אחרים, לא נרשמה בלימה משמעותית בהיקף התופעה, אלא להפך. המחקר נמשך.
הפיתוחים העדכניים ביותר:
במהלך עשרות שנות המחקר נערכו גם כמה ניסיונות להתמודד עם התופעה בדרכים אלה ואחרות. איגדנו עבורכם את היעילות שבהן:
שיר מנע
במצבים שבהם הכיפה הוסרה מהראש ויש חשש ודאי לדליפת אותיות, על הנוכחים בחדר לשיר את הפזמון הבא:
גוֹי, גוֹי, גוֹי,
מַשִי גוֹי,
האָסט אַן עַבֵירֶה,
גֵייט אַרוֹיס דִי תֹּורֶה
(בעברית: גוי, גוי, גוי, משי גוי [אין תרגום הולם למילה "משי" בהקשר זה] יש לך עבירה, התורה יוצאת).
ב-145% מהמקרים שבהם הפזמון הושר לא חלה דליפת אותיות. יותר מכך, הכיפה הושבה לראש תוך שניות אחדות ולא הוסרה ממנו עוד למשך יממה שלמה לפחות.
את ההסבר לפתרון המועיל הזה מספק חבר צוות בכיר בחטיבת המחקר של האוניברסיטה הקבלית, פרופ' ח.רטוטים. "מדובר למעשה במשוואה בעלת איברים מעוררי הרתעה, שילוב של המילה הקשה 'גוי' עם המילה מעוררת הצמרמורת 'עבירה' מייצר תדר שמשנה את האווירה באחת, קושר בין האדם לכיפתו ובכך נמנעת זליגת האותיות".
עמיתו של פרופ' ח.רטוטים, פרופ' ארימטוס ג.וזמאות, מבקש להדגיש כי מסתובבים בשוק נוסחאות בלתי מאומתות המתיימרות לחקות את השפעתו של השיר, אך בשום ניסוי לא שוחזרה רמת ההצלחה שהושגה בשירת הנוסח המקורי.
הפתרון האורגני
פתרון זה נמצא בהישג ידו של כל אחד. ממש בהישג ידו. בשעת הצורך יש להניח את היד על הראש המגולה, בדיוק באזור התושבת של הכיפה, ובכך לעצור את דליפת האותיות עד להשגת כיפה תקינה.
עצת גדולים
כנהוג וכידוע, אין לסמוך על חידושים ופיתוחים בכל נושא שהוא. ועל כן, בשעת הצורך ובמקרה חירום, יש לפנות לדוד היודע כול, או לאח הגדול.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
קריאה משפחתית
יעקב גולדברג
המלצות הקריאה של יענקי גולדברג
לפני כ-150 שנה הוכרז בפתיחה האייקונית של "אנה קארנינה" שכל משפחה אומללה בדרכה שלה, ומאז המציאות – או לפחות זו המשתקפת בעלילות הספרים – אכן ממחישה שהאומללות המשפחתית פנים רבות לה. אל מול גלגוליו והתפתחויותיו של מוסד המשפחה, שמקבל פנים חדשות מדור לדור, נדמה ששלל המורכבויות והאתגרים יכולים להיחשב כעוגן היציב והמחויב בכל משפחה ומשפחה כמעט, מורכבות שמכילה כמובן לא מעט אושר, כוח ומשמעות.
הנה 5 ספרים נבחרים מהשנים האחרונות, שמתעסקים ובוחשים במשפחתיות, בהשפעות שלה על חייו ועל בחירותיו של היחיד, ובכוחה הקיומי וההרסני כאחד על מי שאנחנו.
לחסל / מישל וולבק / 2022
פול, גיבור הרומן, הוא יועצו ואיש אמונו של שר האוצר הצרפתי ובנו של עובד בכיר לשעבר בשירות הביטחון. החיים שלו לא הולכים לשום מקום, הוא חי עם בת זוגו פרודנס בבית משותף אך בחדרים נפרדים, וכבר שנים שאין ביניהם שום קשר רגשי או גופני. התפרקות משפחתו היא הציר שמניע את העלילה, והיא כוללת את אביו החולה והמשותק, את ססיל, אחותו הדתייה, ואת אחיו אורוויל, שנשוי לעיתונאית בינונית שלא סובלת את פול.
על רקע מזימת טרור עולמית ובחירות לנשיאות צרפת, ולקראת יום הולדתו ה-50, פול עובר מסע חניכה וחיבור מחודש עם משפחתו המורחבת בכלל, ועם בת זוגו בפרט. פול, שמעיד על עצמו שהוא: "חש צורך שאינו יודע שובעה באהבה", משתדל להישאר אדיש לכול: "הוא עצמו תמיד הרגיש פחות או יותר פטור מן התשוקות השונות שמנה זה עתה, ושהפילוסופים מן העבר גינו כמעט פה אחד. תמיד תפס את העולם כמקום שהוא לא אמור להיות בו, אבל גם לא היה להוט לעוזבו, פשוט משום שלא הכיר מקום אחר" (עמ' 260). דווקא אותה אדישות מאפשרת לו להשביע, ולו במעט, את הצורך באהבה, ולשוב בפשטות לעצמו, לבת זוגו ולמשפחתו.
לקריאת פרק ראשון
זיכרונותיה של נערה מחונכת / סימון דה בבואר / 2011
הספר הראשון, מבין ארבעה כרכי אוטוביוגרפיה, שכתבה אחת ההוגות הפמיניסטיות הבולטות במאה הקודמת ובכלל, עוקב אחר זיכרונותיה החל מילדותה המוקדמת ועד תחילת שנות ה-20 לחייה, אז פגשה את ז'אן פול סארטר. הספר – שיכול לשמש מעין ספויילר לזוגיות המרדנית של שני אלו, שדחו את רעיון מוסד הנישואין לטובת מערכת יחסים פתוחה שהתבססה בעיקר על שותפות אינטלקטואלית ועל חברות עמוקה – מתאר את ראשית חייה של דה בבואר, שגדלה במשפחה בורגנית וקתולית, וכיצד הפכה לנערה סקרנית ומרדנית שהגיעה ללמוד פילוסופיה בסורבון.
התמסרותה לדת ניכרה כבר בגיל צעיר: "נמלאתי צדיקות; הקץ להתקפי הזעם ולקפריזות". וגם: "יראת השמיים המשותפת לנו קירבה אותי ואת אמא זו לזו... הפיכתי לילדה טובה הושלמה". וגם כעבור כמה שנים, כשזנחה את האמונה הדתית, היא עדיין טעונה ברגש דתי חזק: "אני רוצה לגעת באלוהים או להיהפך לאלוהים, הכרזתי". כילדה שגדלה לאם שסברה כי ייעודה של האישה הוא להתחתן בשידוך ראוי, ללדת ילדים רבים ולבקר באופן סדיר בכנסייה, היא מתענגת על ההתבגרות המרדנית שלה: "הברים ומועדוני הריקודים משכו אותי במידה רבה בזכות אופיים האסור. אמי לא הייתה מוכנה לדרוך בהם בעד שום הון שבעולם, אבי היה מזדעזע לראות אותי שם. מצאתי סיפוק גדול בידיעה שאני נמצאת לגמרי מחוץ לחוק". ותוהה, תהייה שתלווה אותה לאורך כל חייה: "איפה ניתן מקום, בחייהם הממושטרים של המבוגרים, לחייתיות הטבעית של החושים, של העונג?"
לקריאת פרק ראשון
אין מקום כזה / שפרה קורנפלד / 2022
ספרה השני של שפרה קורנפלד עוקב אחר עלילותיה של משפחת הרמן, ופורש, ללא רחמים, את התוצאה האומללה האפשרית של מעשים חסרי אחריות, במיוחד כאלו שאין מהם דרך חזרה, כמו הבאת ילדים לעולם. אידי ויהושע, הורים חרדים לשישה, מתגרשים ומחלקים ביניהם את הילדים. האב לוקח את הבנים, האם את הבנות. בשלב מסוים האם מחליטה להימלט עם שתי בנותיה הקטנות לאחותה בקנדה, והמרחק הגיאוגרפי משתלב עם הפערים האחרים שמתרחבים ומצטמצמים בין כל חלקי המשפחה.
קורנפלד, שגדלה בבית חרדי והעידה כי חלקים מהספר מבוססים על חייה האישיים, מתארת טרגדיה משפחתית מודרנית, שמסופרת מכמה זוויות ומערערת את ההיררכיה הברורה של יחסי הורים–ילדים. יש את יונה, האחות הבכורה שצריכה לדאוג לאחיותיה הקטנות ובין לבין מפתחת הפרעת אכילה ובורחת לניו יורק; פרי, התאום של יונה שמתגייס לצבא, ובראש כולם אידי, האם שמסחררת את כולם סביבה ונותרת חסרת יכולת לטפל בעצמה ובטח שלא בילדיה: "אחת-עשרה שנים צללתי בלי לעלות לאוויר. אחת-עשרה שנים של הריונות, הנקה, חיתולים ופליטות, ואפילו לא מחזור אחד שסיים את המסע מחוץ לגוף".
לקריאת פרק ראשון
הארגונאוטים / מגי נלסון / 2022
"איך להסביר, בתרבות שמקדשת הכרעה, שלפעמים הסיפור נשאר מבולגן?" (עמ' 66), כך תוהה הארי דודג', בן זוגה של המשוררת והסופרת מגי נלסון, שלא מזדהה לא כגבר ולא כאישה, בציטוט (אחד מיני רבים) בספרה של נלסון, הארגונאוטים. הספר, שיצא לאור לראשונה (2015), זכה למעמד של ספר מכונן בתרבות הקווירית של המאה ה-21, ומשלב תיאוריה ואוטוביוגרפיה, פרוזה ועיון ביצירה מתגלגלת, אבל ממש לא מבולגנת, כולל התנגדות והתנכרות לאידיאולוגיות היסודיות ביותר של החברה הסטרייטית. בין היתר, מוסכמת הבאת ילדים.
החלק האוטוביוגרפי של הספר מתמקד בעיקר במערכת היחסים המתפתחת בין נלסון להארי, תוך התייחסות מפורטת לחוויות הפיזיות של השניים, לרבות השינויים ההורמונליים שעובר הארי וההיריון של נלסון. הסיפור האישי נכנס ויוצא בינות לפסיפס פסקאות, ציטוטים ותיאוריות המשולבים בהרהורים חופשיים של נלסון על תשוקה וזהות, מיניות ומגדר ועוד ועוד. כן משפחה, לא משפחה – אליבא דנלסון, ה"אויב" הוא קיבעון יתר שעלול להוביל למצב הגנתי של קיפאון ולהתכחשות לכוחה של אמונה ולהשפעתה על היכולת להתמסר ולא להתחמק מהרצונות האותנטיים שלנו, שאומנם אינם חקוקים בסלע אך אל לנו להתעלם מהם ולהיוותר בשדה הפנטזיה, אל לנו לברוח ממה שטומן בחובו סיכוי לחיים ממשיים וממומשים.
קלרה והשמש / קאזואו אישיגורו / 2022
קלרה והשמש, הרומן השמיני של הסופר הבריטי זוכה פרס נובל קאזואו אישיגורו, מתרחש בארה"ב בעתיד לא מוגדר. המספרת, בגוף ראשון, היא קלרה, אישה מלאכותית שניזונה מהשמש וייעודה הוא לספק שירותי חברות מלאים למי שרוכש אותה. היא אומנם לא הגרסה המתקדמת ביותר בשוק, אבל ניחנה בכושר התבוננות מיוחד שמשתלב עם יכולות רגשיות מפותחות: "ככל שאני מתבוננת ורואה יותר, רגשות רבים יותר נעשים זמינים לי" (עמוד 97), היא מעידה על עצמה, וממשיכה למלא את תפקידה בחריצות.
דרך חלון החנות שבה מוצעת קלרה למכירה, היא לומדת על העולם שבחוץ, עד אשר רוכשת אותה ג'וסי בת ה-14, נערה חולנית שמזהה בקלרה משהו מיוחד. קלרה היא דמות "אנושית" באופן אפילו מעט משעמם. היא מתבוננת, סקרנית מאוד, מעט מוזרה וכמובן חברה מסורה. הבנאליות של דמותה מחדדת את השאלה העולה בהמשך העלילה – שעדיף שלא נפרטה כדי לא להרוס את חוויית הקריאה – הנוגעת בפחדים הגדולים ביותר וביחס שלנו לאהבות שמלוות את חיינו, על עוצמתן ושבריריותן. "אין שום דבר מיוחד כל כך בבת שלי", מצהיר אביה של ג'וסי, ועדיין, אפילו קלרה הרובוטית יודעת לומר שלא משנה כמה ננסה להתחכם, יש דברים שאין להם תחליף.
לקריאת פרק ראשון
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
שרה שנירר | מייסדת בית יעקב וממחוללות הפמיניזם האורתודוקסי
עקיבא גריןהמיתוס והפער
השעה שעת לילה מאוחרת. השקט הקסום ביער ירושלים מופר באחת. קבוצת בנות עשרה, מהטובות בסמינר, עליזות ושובבות, נכנסת אל היער. אחת הבנות מצוידת בגיטרה, חברתה בחליל צד. וכך, הרחק מעין כול, מתחילה המסיבה. הבנות לא מסתפקות בשירה ובזמרה, אלא יוצאות במחול. הריקודים הסוערים, מלאי שמחת הנעורים, נמשכים עד קרוב לעלות השחר. קיומו של האירוע הובא לידיעת ההנהלה הרוחנית של הסמינר, ואחת המורות הכבודות פנתה אל החוגגות ברוב כעס וחמה: “מה שרה שנירר הייתה אומרת על החרפה שאירעה? בשביל זה היא הקימה את בית יעקב? בשביל ריקודים והוללות? לאן עוד נגיע?" הממולחת שבחבורת התלמידות לחשה בקול: "אם שרה שנירר הייתה כאן, היא הייתה מצטרפת אלינו”. הארכיון מגלה שהתלמידה צדקה. על פי עדותה של נערה מהראשונות שהתחנכו ב"בית יעקב", חגיגות ט”ו באב – חג ריקודי העם המעורבים מימי המשנה – נערכו יחד עם שרה שנירר ביערות ליד סקאווה, הסמוכה לקראקוב. המסיבה כללה הליכה ביער לאור ירח ונאום של שרה שנירר ושל אחת התלמידות־מדריכות. הנואמת טענה בפאתוס ש”חג ט”ו באב שייך לנו, הנשים”. לאחר מכן פצחו הבנות בשירה ובריקודים. עוד על אירוע יוצא דופן זה ראו ברשומתה של נעמי זיידמן, "התחייה הפמיניסטית של ט"ו באב", באתר "הספרנים" – בלוג הספרייה הלאומית.מי את, שרה שנירר?
הקאנון החרדי צנזר חלקים מהותיים ורבים מחייה ומפועלה של שרה שנירר, יומניה המפורסמים נערכו באופן מגמתי. מהיומנים המקוריים עולה דמות שונה מזו שמנסים להציג בבתי הספר החרדיים. את מה שלא מספר היומן השלימה לי תלמידה אחת אדיבה, בריאיון שערכתי עימה לפני שנים מספר. פניה הטובות ואדיבותה של אותה תלמידה חביבה ונעימת סבר לא ימושו מזיכרוני. מלבד הריאיון איתה וכתבתה של סוכצ'בסקי־בקון במקור ראשון, שנעזרתי בה רבות בכתיבת מאמר זה, הסתמכתי גם על ספרה המיוחד של פרופסור נעמי זיידמן, שהיא בוגרת "בית יעקב" בעצמה: שרה שנירר ותנועת בית יעקב, מהפכה בשם המסורת. צירוף הדברים מעלה את התמונה הבאה: שרה נולדה בקראקוב למשפחה חסידית ענייה, אשר מנתה עשרה ילדים. בשל העוני העצום נאלצה שרה לעזוב את בית הספר ולעזור בכלכלת הבית, אך התחננה להוריה שייתנו לה להשלים את בית הספר היסודי. הוריה הסכימו. את השכלתה הגבוהה נאלצה שרה לרכוש באופן אוטודידקטי. שלטונות פולין הרשו לבני המעמד הנמוך להשתתף בהרצאות בתור שומעים חופשיים, והנערה הסקרנית ניצלה את זה היטב. היא הקפידה להשתתף במסלולי ההרצאות האלו על תרבות גרמנית, על שירה ומחזות. רעיונות על מעמד האישה החלו לעלות בפולין הנחשלת, ושרה ינקה רעיונות אלו מפי מוריה הנוכריים. כבר באותם הימים התבשלו בה דעותיה הפמיניסטיות. בהיותה בת 20 כתבה ביומנה: “האידיאל שלי, אי־שם במעמקי נשמתי, הוא רק לעבוד למען אחיותיי! […] לו הייתי יכולה לשכנע אותן יום אחד מה המשמעות של להיות אישה יהודייה אמיתית, לא רק למען האימהות שלהן או מפחד מאבותיהן, אלא רק מתוך אהבה גדולה לבורא עצמו […] לו הייתי יכולה לחיות עד שאיהנה לראות את תורתי נכנסת לבתים של אותן נערות יהודיות […] האם אני יוצאת מדעתי? […] איך אנשים היו צוחקים עלי, איך הם ידברו עלי!? איזו ילדה חסידית מטופשת!" בהיותה נערה רווקה, חופשייה מעול בית ונישואין, השקיעה שרה זמן רב בלמידה ובביקורים בתיאטרון הפולני. התרבות הפולנית הייתה ספוגה בעורקיה. שיריו של אדם מיצקביץ’ ויוליוס סלובצקי היו שגורים על לשונה. הוריה של שרה התקשו למצוא לה שידוך, בשל מראהּ הלא-חינני. היא נולדה עם שפה שסועה והרופא תפר את שולי השפה בגסות, דבר שכיער את פניה. בהתקרבה לגיל 30 (!) השיאו אותה הוריה לבחור חסידי בינוני בשכלו. הנישואין לא עלו יפה, שרה לא הייתה מוכנה להסכים עם תפיסת הנישואין הפטריארכלית שעל פיה מקומה של האישה – ולא משנה כמה היא חכמה ומוכשרת – הוא בין התנור לכיריים, כולל כיבוס בגדי הבעל וטיפול בעדת ילדים. היא דרשה וקיבלה גט מבעלה. חזון מאוד לא נפוץ באותה תקופה ובאותה קהילה. מאז דבק בשרה כינוי הגנאי המשפיל “די גיגעטע” – הגרושה. בימים ההם היה כינוי זה אות קין נצחי על מצח האישה.מצב החינוך וההתייחסות הרבנית לכך
בתקופת עלומיה של שרה מצב היהדות היה בכי רע. פריקת העול ההמונית לא פסחה גם על בתיהם של הרבנים הגדולים ביותר. די אם נציין את ילדיו של רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב – ה”שם משמואל" שהפנו עורף ליהדות בבוז,[1] או שנקרא את זיכרונותיה של איטה קאליש־קמינר, בתו של האדמו”ר מוורקא־אוטבוצק, שכתבה על חבריה הרבים וחוג ידידיה שכלל בתוכו את מיטב בניה של היהדות הנאמנה.[2] הרבנים אומנם היו עסוקים בסכסוכי חצרות, במריבות שוחטים ובמאבקי שליטה, אך היו גם ניסיונות להציל את בני הנוער, בין השאר באמצעות הקמת ישיבות בליטא, בפולין ובהונגריה. שונה היה המצב בקרב הנערות; התפיסה המסורתית גרסה ש"מוטב יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים". תוצאות התפיסה הזו היו אסון קולוסאלי. שיעור המרות הדת והחילון נסק באופן תלול. כשהייתה שנירר בווינה, היא נחשפה לרעיונותיו המהפכנים של הרב שמשון הירש, מרבני הנאו־אורתודוקסיה המפורסמים. הרב הירש העביר את נקודת הכובד מעיסוק מופרז בתלמוד ופלפוליו לעיסוק בעקרונות היהדות, לימוד תנ"ך ומדעים ומתן שוויון לנשים. בבית הכנסת שייסד בפרנקפורט היו 550 מקומות לגברים, ו־350 מקומות לנשים. רעיונותיו של הירש וחדשנותם מצאו חן בעיני האישה המשכילה והמהפכנית. בפיקחותה הבינה היטב כי שיטת החינוך הישנה לא תחזיק מעמד מול גלי החילון, אך ידעה שבלי הסכמה רבנית לא תוכל לפעול כלל. לשם כך השתמשה שנירר בברכה שנאמרה לה על ידי רבי יששכר דוב מבעלז, כהסכמה לפעילותה. היא קיבלה גם הסכמה שבשתיקה מהאדמו"ר מגור, ועידוד גלוי מהחפץ חיים. חשוב לציין שחסידי בעלז השמרניים לא הסכימו עם רעיונותיה, וגם אחר כך, כשנפתחה בבעלז רשת בתי חינוך לבנות, שמה היה "בית מלכה", ולא "בית יעקב". מלבד רבנים אלו, רוב רבני הונגריה לחמו ביוזמה בכל הכוח. ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש כינה את הרשת "בית עשו" – בהיפוך מכוון לשמה של הרשת, "בית יעקב". במקומות רבים ספגה שרה זריקות אבנים. אבנים אלו לא נזרקו על ידי הבונדיסטים, אלא על ידי יהודים קנאים וחמי מזג. באחת מעיירות הונגריה לחם רב העיר נגד הכנסת רשת "בית יעקב" לקהילתו. לאחר שנתיים הוא נכנע, אלא שמחיר התנגדותו הראשונית היה כבד. כ־70 נערות מבנות העיירה פרקו עול. הצלחתה של שרה בהקמת מוסד הלימודים לבנות עוררה את מפלגת "אגודת ישראל". עד אותה תקופה לא הייתה במפלגה כל מודעות לצורכי הנשים. לצורך המחשה, אציין דוגמה מובהקת לכך. באמצע שנות ה־30 קיבלה מפלגת אגודת ישראל כרטיסי עלייה לארץ (סרטיפיקטים) מאת הסוכנות היהודית. על פי הנחיותיו של האדמו"ר מגור, הסרטיפיקטים ניתנו לגברים בלבד. בנות "בית יעקב", שכבר הפכו לקבוצת בנות פעילה, לא הסכימו לגזרה זו. הן השוו את מאבקן למאבק ההרואי של בנות צלפחד, שרצו נחלה בארץ ישראל ולא חששו להתעמת עם משה רבינו. כך אף הן, נחושות בדעתן ולא מוכנות להיות כנועות לתכתיבי הממסד הרבני המפלה ביודעין בין גברים לנשים. כדי שלא ייוותר רושם שתנועה מבורכת זו מנוהלת על ידי אישה בלבד, פעלו עסקני אגודת ישראל וחיתנו את שרה בשנית, עם יצחק לנדא. נישואין אלו התקיימו על הנייר בלבד. בפועל, הפעילות התנהלה מביתה של שרה כמו לפני נישואיה. בנות היו ישנות עימה בחדרה. אחותה הייתה דואגת לארוחותיה. גם במודעות הפטירה שיצאו אחר מותה הטראגי בקיצור ימים, נכתב רק שם המשפחה "שענירער" ולא הוזכר השם "לנדא" אף לא ברמז. אחרי מלחמת העולם השנייה, שמחקה כמעט את כל יהדות אירופה, פעלו בוגרות "בית יעקב" להקים בתי ספר לבנות. אולם כחלק מכתיבת ההיסטוריה ושכתובה על ידי הממסד החרדי, גם דמותה של שרה שנירר הפכה לאייקון המסמל חינוך לצניעות, לשמרנות ולהסתגרות מפני העולם החיצון, על אף שכאמור אין כל קשר בין דמות אייקונית זו למציאות.[1] להרחבה על כך ראו: י"י טרונק, פוילן: זכרונות און בילדער, חלק ז, ניו יורק: אונזער צייט, 1953, עמ' 201–217. להרחבה על דמויות של יוצאים ויוצאות נוספים ממשפחות מיוחסות בתקופה ההיא, ראו: דוד אסף, נאחז בסבך, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו, עמ' 331, הערה 54. [2] איטה סיפרה את סיפור חייה בספרה אתמולי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
הקפוסטה | מתכון מסע
מריה אסטריכר
(מאכל יהודי הונגרי מסורתי שנוהגים לאכול בפורים והוא מורכב מעלי כרוב ממולאים באורז ובשר ברוטב עגבניות)
או: אגדה משפחתית אורבנית
פורים 2005, אני נאבקת שלא להיחנק מצחוק. לופתת את הבטן מתחת לשולחן ומוחה דמעות של צחוק חנוק בלתי נשלט.
אני מביטה סביבי ורואה שכולם באותה הפוזיציה. עיניים מבריקות מדמעות של צחוק וחרחורים קלים עד כבדים.
אומנם הסיבה שלשמה התכנסנו כאן היא ארוחת פורים, שהיא אירוע בהחלט מצחיק, חגיגי ומוצלח למדי, אבל הצחוק ההיסטרי מגיע מסצנה ספציפית מאוד שבה שולמית האחות הקטנה נוגסת לתומה בקפוסטה שמנמנה מעשה ידי אימא, ומגלה לחרדתה את הסוד האפל מכול, שכולנו כבר גילינו בשלבים שונים בחיינו – שהקפוסטה האגדית של אימא, התבשיל הכי מושקע שלה שכל כך אהבנו לטרוף כילדים, עשוי, ובכן, משאריות של אורז מהשנה האחרונה שאימא פשוט זרקה למקפיא בתוך שקיות סנדוויץ' שמנוניות. הכרוב גם הוא נאגר שם במקפיא הענק, שאריות של כרוב מהמרק, כרובים שלמים במצב ביניים שנקנו במבצע באוגוסט והוקפאו למען סעודת הפורים וכמובן סופים של רסק עגבניות בקופסאות שימורים שנשלחו למקפיא כמות שהן, פתוחות ומטונפות.
שולמית מביטה בזעזוע בקפוסטה, משתעלת קלות, מקללת אותנו נמרצות תוך כדי צחוק מתגלגל וחסר שליטה – הדרך האסטרייכרית הנכונה להתמודד עם המציאות – ובאלגנטיות מקצועית מזיזה את הצלחת מעט הצידה ומכסה אותה במפית פרחונית כדי שאימא לא תיעלב.
אנחנו, הגדולים, עלינו על הסוד האפל כשראינו את אימא בסוף כל ארוחה שכללה אורז, אוספת את השאריות מהצלחות בתנועה מכנית לתוך שקית סנדוויץ' וזורקת למקפיא. וכל אחד מאיתנו בתורו עבר את השלב שבו הוא גדול מספיק כדי להבין מאיפה הגיעו המצרכים לקפוסטה החגיגית. כל אחד מאיתנו ביצע פתיחה מזועזעת של המקפיא במחסן ונשא הספד קטן למאכל שלא נהיה מסוגלים יותר לאכול בחיים.
שולמית הקטנה, לעומת זאת, שמעולם לא פתחה את המקפיא, כי היא הקטנה של אימא ומוז'ינקלה אמיתית שלא הכינה לעצמה מעולם סנדוויץ' או ארוחת צוהריים, קיבלה את המידע המפורט לתוך האוזן ממנחם ושמיל בשעה שנגסה בתאווה מהמאכל האהוב עליה.
אימא, כמו אימא, לא הבחינה בכל הדרמה הזאת ורק חייכה חיוך מלא נחת יהודית למראה יוצאי חלציה יושבים לסעודת הפורים ופיהם מלא צחוק.
השנים עברו, ואימא שמה לב מתישהו שאף אחד לא אוכל מהקפוסטה המפורסמת והפסיקה להכין אותה.
כולנו נשמנו לרווחה, ואימא המתוקה רק נאנחת בהקלה בכל סעודת פורים ומפטירה מתחת לאף שאיזה כיף שהיא כבר לא צריכה להכין את הקפוסטה הזאת, שגם ככה דרשה ממנה מאמץ קולינרי עילאי, ושהיא מבחינתה לאכול חלה עם טחינה בפורים, רק שאנחנו היינו כל כך להוטים לקפוסטה אז היא עשתה את המאמץ. אבל ברוך השם איבדנו עניין ועול אחד ירד לה מהגב.
חסדי ה' כי לא תמו. כי לא כלו רחמיו.
וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.
***
אין מתכון לקפוסטה, כי אין מצב שאני נוגעת בקודש הקודשים הזה.
אבל קבלו מתכון חגיגי ומשמח לבורקס בשר:
מצרכים:
חבילה של בצק עלים מופשר
למילוי:
חצי קילו בשר טחון
בצל אחד גדול קצוץ
2 שיני שום כתושות
כ-6 משמשים מיובשים קצוצים
חופן צנוברים קלויים
3 כפות שמן זית
כף סילאן
מלח ופלפל
פטרוזיליה קצוצה
והסוד שלי לטעם מיוחד: חופן של עלי זעתר טריים קצוצים.
אופן ההכנה:
מחממים את התנור ל-180 מעלות.
במחבת בינונית מחממים את שמן הזית ומטגנים את הבצל והשום עד להזהבה.
מוסיפים את הבשר לטיגון קצרצר וחלקי, כדי שהעסיסיות שלו תישמר במהלך האפייה.
מכבים את האש ומעבירים את תערובת הבשר לקערה. מוסיפים את שאר הרכיבים ומתקנים תיבול.
פותחים את בצק העלים למלבן בגודל הרצוי ומניחים לאורכו בשליש התחתון תלולית יפה של המילוי. מגלגלים בזהירות עד לקבלת נחש בצק ממולא, ומגלגלים אותו לשבלול.
מעבירים בזהירות לתבנית מרופדת בנייר אפייה, מושחים בחלמון ביצה ומפזרים שומשום לרוב.
שולחים לתנור לחצי שעה בערך, או עד שהשבלול זהוב, פריך ומגרה, ומתקשרים לאימא להגיד אה פרעיילכן פורים 3>
בתיאבון!
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
אותנטיות – זה כל הסיפור
רייצ'ל שץ
הסרט אושפיזין, או כמו שבאמת צריך להגות את שמו "האושפיזין", הפך להיות סרט שהבורגנות החילונית מוציאה פעם בשנה מהמדף מעל הטלוויזיה, מנערת את הקופסה מהאבק וחוגגת את חג הסוכות. מעין ברכת כוהנים שנתית.
בלי שום קשר לאלוהים, כמובן.
יש מעט סרטים ישראליים שהצליחו להתרומם ולהיכנס לקאנון התרבותי המקומי והפכו לקלאסיקות. כאלה שנדמה שיש להם משבצת שידור קבועה בגלגל השנה והחיים שלנו כחברה. כמו אבי נשר עם "הלהקה", שמי זרחין עם "הכוכבים של שלומי", אורי סיוון וארי פולמן עם "קלרה הקדושה", ניר ברגמן עם "כנפיים שבורות", הגשש החיוור עם "גבעת חלפון אינה עונה" ועוד.
הקולנוע בארץ עדיין צעיר, בכל ביס תרבות נדחפות קצת שאריות חול וגמלים, ואומנות צריכה זמן כדי להתהוות. אולי, כמו במקרים רבים, זה עניין של כסף. בכל שנה קרן הקולנוע הישראלית (שעל התקציב שלה בעיקר מתבססת התעשייה) מתקצבת שישה- שבעה יוצרים בלבד ב-כשלושה מיליון שקל לסרט באורך מלא. זה נשמע הרבה, אבל קולנוע הוא תחום יקר מאוד. לשם השוואה, האוונג'רס האחרון תוקצב בכ-220 מיליון דולר.
אז אנחנו לא הוליווד, זה ברור, לא בשנים, לא בתקציב וגם לא בקצב. אבל התעשייה בארץ הולכת ומתפתחת, ויצירות ישראליות מגיעות לענקית הסטרימינג "נטפליקס". בסדרה "שטיסל", לדוגמה, ניתן לצפות כעת במאה תשעים מדינות מסביב לעולם. גם בתחום הקולנוע סרטים ישראליים מתחילים לתפוס מקום ונוכחות. לא מזמן במאי ישראלי זכה בפרס "דוב הזהב" בברלין, ולאחר מכן בפרס "חבר השופטים" בפסטיבל קאן בצרפת.
אז איך בכל זאת קולנוע צעיר ולא מתוקצב מצליח?
ובכן, קולנוע הוא מדיום נרטיבי שאוהב נקודות מבט, והוא תמיד ינסה לחדש את עצמו ולמצוא נקודות מבט ספציפיות שלא ראינו. זו הדרך שלו להתפתח, למצוא עוד סיפורים ועוד גוונים אנושיים שיצטרפו לסיפור הגדול של האנושות.
אם אבקש מעשרה אנשים לספר לי על השפן הקטן ששכח לסגור את הדלת, כל אחד יספר סיפור אחר. אחד יתמקד בסבל של השפן, השני ינסה ללמד את הקורא מוסר השכל, והשלישי יחליט שהסיפור בכלל צריך להיות מסופר דרך עיניו של החיידק.
אחד השינויים הכי גדולים שעברתי בתהליך היציאה, ושלאט לאט קרה גם ליוצאים נוספים סביבי, הוא התפתחות של נקודת מבט ספציפית ואישית על החיים. ההבנה שהקונפליקטים שלי שונים, שהדרך שבה אני חווה אהבה, שמחה וכעס היא שלי, שלכל אחד גבולות מוסריים שונים (מה שבעיניי ראוי, ייתפס בעיני האחר כבעייתי), שנקודת המבט שלי על החיים היא אינדיבידואלית ולא שייכת לחברה, וככל שהיא אינדיבידואלית יותר, היא שייכת לי יותר.
יש שיאמרו שזה בעצם כל הסיפור של יציאה מהחברה החרדית. הייתה לנו נקודת מבט פנימית אחרת מהחברה שבתוכה גדלנו. וההתנגשות הזו דחפה אותנו החוצה, לעולם שבו יש יותר מרחב לבחור את הנרטיב ולספר אותו כמו שאנחנו רוצים.
מה מיוחד בסרט "האושפיזין" שהצליח להעלות אותו מעל השאר?
כששולי רנד כתב את הסרט "האושפיזין" ואז שיחק בו (וגם זכה עליו בפרס אופיר) השנה הייתה 2004. ז'אנר "סרטי הדוסים" כמעט שלא היה קיים (הסדרה "החצר" שודרה ב-2003, ודוד וולך יצא עם הסרט "חופשת קיץ" רק ב-2007). העולם החרדי היה עדיין גטו ואף אחד לא הציץ מעל החומות, לא באמת. היו במאים חילוניים שניסו להציג את החברה החרדית על המסך, אבל נקודת המבט שלהם הייתה חיצונית והדמויות יצאו שטוחות, הן היו פלקט של אנשים דתיים שנראים ומתנהגים בצורה מסוימת, אבל לא אנשים חיים. לעומתם, נקודת המבט של שולי רנד הסעירה את הקהל הישראלי והפכה את הכול לחי ואמיתי. הסרט גם מביא איתו תמות דתיות שלא נראו קודם על המסך הישראלי.
גם בשוק השחור הדוסי, "האושפיזין" היה בין הדיסקים הנצרבים ביותר בהיסטוריה, כולנו רצינו לראות מי האיש שהעז לעשות עלינו סרט והאם הצליח להציג את העולם החרדי כפי שהוא, לפחות כפי שאנחנו רואים אותו.
אבל הסרט "האושפיזין" לא הצליח להביא רק נקודת מבט חדשה לזמנו בקולנוע הישראלי, הוא הביא גם נקודת מבט שעד היום נשקפת מעיניים ספציפיות מאוד, עיניים של חוזר בתשובה.
חוזרים בתשובה ייחשבו לנצח "האחר", "השונה", בתוך הקהילה החרדית. הם אף פעם לא יהיו באמת חרדים, גם אם הם מאוד מנסים להיות כאלה. החברה מסרבת לראות בהם חלק, והיא כנראה צודקת, הם עדיין נושאים בתוכם חלקים מהחילוניות ולא מוכנים לוותר עליה. כמו, למשל, על הצורך שלהם ליצור, או על נקודת המבט האינדיבידואלית שמסכנת את החברה החרדית כפי שהיא בנויה היום. שולי רנד ערני מאוד בתוך הסרט כלפי המקום שהחברה החרדית מקצה לו והוא מתבונן בו בכאב אבל גם בהבנה.
ניתן לראות זאת בסצנה שבה שולי קונה את האתרוג הכי מהודר, הכי יפה, כדי להרגיש שייך, כדי להיות משהו שהחברה החרדית אף פעם לא תיתן לו להיות.
המציאות מייד מנכיחה לו עד כמה הוא לא חלק, כאשר שני חברים מהעבר באים לבקר אותו ומזכירים לו שהוא אחר, שהעבר תמיד יהיה חלק ממנו גם אם אלו חלקים בעצמו שקשה לו להתמודד איתם.
בסצנת הסיום של הסרט הגיבור עומד באמצע בית הכנסת, הוא הרגע מל את הבן הראשון שלו וכולם רוקדים סביבו. הוא מוקף בקהילה החרדית, ואז מצטרף אליו גם העבר שכה פחד להתמודד איתו. העבר מיוצג על ידי החברים מפעם שחובשים כיפות ומצטרפים למעגל הרוקדים. הגיבור, שעד כה ניסה להסתיר את חבריו, מצליח לקבל אותם ואת עברו.
או כמו שכתבה המשוררת זלדה:
"הֶעָבָר אֵינֶנּוּ תַּכְשִׁיט
חָתוּם בְּתוֹךְ קֻפְסָה שֶׁל בְּדֹלַח
גַּם אֵינֶנּוּ
נָחָשׁ בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת שֶׁל כֹּהַל –
הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ
בְּתוֹךְ הַהֹוֶה
וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר
נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר –
כַּאֲשֶׁר הֶעָבָר מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה
זוֹ הֲרָמַת הַחַיִּים כֻּלָּם..."
זהו סוף שמח, של תקווה, של קבלה, והוא סוגר את התמה של זרות בנימה אופטימית.
אבל אולי דווקא בגלל נקודת המבט המיוחדת של היוצר הייתי מצפה לסוף פתוח יותר, כזה שבו הוא עדיין האחר, ולא האתרוג ולא ההתמודדות עם העבר יהפכו אותו באמת לחלק, כי יש משהו יפה בלהיות "השונה" ו"האחר" בתוך חברה, להיות בעל התשובה, לחיות בתוך חברה מסוימת, להבין אותה אבל בו-זמנית גם לא להיות שייך עד הסוף. יש משהו יפה בלשמור על היכולת שלך להיות אינדיבידואל, על הדרך שבה אתה רואה את המציאות, ועל הדרך שבה אתה מספר סיפור.
אולי ההשלמה הזו עם הזרות יכלה להיות סוף ריאליסטי ושמח יותר.
כשנציגי נטפליקס הגיעו לאחרונה לארץ לפתוח חממה לתסריטאים מקומיים, ישבתי בקהל בסשן של Q&A, המיקרופון עבר מאחד לאחד וכולם שאלו שאלות, כולם רצו להבין, מה נטפליקס מחפשת, כל אחד רצה להבין איך לכתוב את הסדרה שנטפליקס תקנה. לאחר מספר שאלות דומות מהקהל, קמה אחת הבכירות ואמרה: "אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, אתם תאמרו לנו. כל מה שאנחנו מחפשים הוא אותנטיות, אותנטיות של נקודת מבט. ספרו לנו את הסיפור שלכם".
ולמי שהדיסק הצרוב של אושפיזין עוד לא הגיע אליו, הנה קישור לטריילר: https://www.youtube.com/watch?v=zVfXipr3WuE
העגלה מלאה בילדים (ברוך-השם!)
מני פלד
החזון איש: הילודה החרדית מבטיחה את הניצחון שלנו
פרופ' בן דוד: בשנת 2065 מחצית מהילדים בישראל יהיו חרדים
המצווה הראשונה בתורה היא מצוות "פרו ורבו". וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ.[1] נחלקו חכמים בפירושה של המצווה, האם היא כוללת חובה ללדת שני זכרים או בן ובת? מעבר למצווה הבסיסית של הולדת שני ילדים, ישנה מצווה נוספת של הרחבת המשפחה. מצווה זו מקורה בפסוק: בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ, כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר, הֲזֶה אוֹ זֶה, וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים.[2] וכדברי הרמב"ם: אף על פי שקיים אדם מצוות פריה ורביה (בבן ובת), הרי הוא מצוּוֶה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כוח, ש'כל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם'".[3] האם פרשנות המצווה מחייבת הגדלה של המשפחה ללא גבול? אין לדעת. הדברים לא נדונו בפירוש בדבריהם של פרשני ההלכה. שאלת הגודל הרצוי של המשפחה, להשקפתם של פרשני התורה, נותרה תאורטית במשך מאות ואלפי שנים. בעבר, השיעור הגבוה של תמותת תינוקות הביא לכך שמשפחות שבהן יותר משלושה ילדים שהגיעו לבגרות היו נדירות. בעת המודרנית, עם התפתחות הרפואה והקטנה דרמטית של תמותת תינוקות, הפכה השאלה למעשית. הספרות הרבנית ממעטת לעסוק בסוגיה הרגישה, והיא נותרה שיח המתנהל בעיקר בין כותלי בית המדרש. הרב אליעזר מלמד, רב מהמגזר הדתי-לאומי, כתב בספרו כי ארבעה או חמישה ילדים למשפחה מספיקים לו, לאדם הדתי, לעמוד ברף שהציבה לו התורה. לא בטוח שהמספר הזה מקובל על הרבנים החרדים בבני ברק או במודיעין עילית. אם לשפוט לפי גודלן של המשפחות בערים אלו, נדמה כי התשובה היא שלילית. מסתבר כי למרות מה שנדמה לנו, חרדים וריבוי ילודה לא תמיד צעדו שלובי זרוע. היו ימים שבהם החרדים והלא חרדים במדינת ישראל חלקו משפחות בסדר גודל דומה. השינוי התרחש בהמשך הדרך. כמו חברת הלומדים ותהליכים אחרים, הוא הפך לחלק בלתי נפרד מהחברה החרדית, עד כי נדמה שהוא היה כאן מאז ומעולם.
בשנת 1988 טען חוקר החברה החרדית פרופ' מנחם פרידמן במאמרו "האישה החרדית", [4] כי יציאתה של האישה החרדית לשוק התעסוקה, תהפוך אותה לסוכנות שינוי של החברה החרדית. נדמה כי תחזיתו של פרידמן לא התממשה, חרף הזינוק במספר הנשים החרדיות המשתלבות בשוק התעסוקה, עד כדי כך ששיעורן דומה לשיעור הנשים המועסקות במגזר הכללי. יציאת הנשים לשוק התעסוקה לא חוללה את השינוי שעליו דיבר פרופ' פרידמן, אבל כפי שנראה, גם לא השפיעה על שיעורי הילודה במגזר, שנותרו גבוהים, והם בין הגורמים שמציבים את ישראל במקום הראשון במדינותoecd בשיעור הילודה למשפחה.
לפי ציטוט שיוחס ליאסר ערפאת, הרחם הפלסטינית היא כלי במלחמה נגד ישראל. כלי שיביא לכליה של מדינת ישראל בגלל רוב ערבי מובהק שייווצר בין הים לירדן. בשנת 2006, בתגובה לדברים של אביגדור ליברמן נגד ערביי ישראל, אמר ח"כ עבאס זכור, כי הרחם של האם הערבייה תנצח את ליברמן בכך שתכפיל תוך עשרים שנה את האוכלוסייה הערבית בישראל.[5] "אני אומר שאם אדון ליברמן רואה במיליון וחצי ערבים שחיים במדינת ישראל איום אסטרטגי, אז אני מבטיח לו שבעוד 20 שנה, ב-2026, יהיו שלושה מיליון ערבים", אמר והוסיף, "אני מודה לליברמן על כך שבמה שהוא מכנה 'איום אסטרטגי', הוא מעורר מחדש את המפעל האסטרטגי של הגברת הילודה. לכן, אני קורא לכל האזרחים הערבים להפעיל מחדש את המפעל הזה, ולהתחיל ללדת יותר ילדים". לדבריו, עידוד הילודה הוא חובה כדי ש"נשמור על עצמנו ועל קיומנו. אני מאמין שאנחנו מיעוט, ואומרים שזו מדינה יהודית. התקווה שלי היא שבסופו של דבר נהיה חצי-חצי, ותהיה מדינה מעורבת. אני גם קורא לכל משפחה ללדת לפחות 10 ילדים, לפני שליברמן יאסור עלינו להוליד יותר מילד אחד". ערפאת וזכור טעו. הילודה במגזר הערבי צנחה לשפל. חלק מהירידה קשורה לקיצוץ בקצבאות הילדים, קיצוץ חד שנכנס לתוקף בשנת 2003, ביוזמת שר האוצר דאז בנימין נתניהו.
התחזית של החזון איש: "הילודה החרדית מבטיחה את הניצחון שלנו"
אך ישנו מגזר אחר שלגביו התחזיות, או לפחות כאלו שנטען שניתנו, התבררו כמדויקות עד לנקודת הזמן הנוכחית של שנת 2023. בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל עמד שיעורם של החרדים באוכלוסייה על 3.3% לערך.
באותן שנים החרדים היו מיעוט זעיר בתוך רוב מוחלט של חילוניים. מספרם הנמוך של החרדים גרם לבן גוריון להאמין שתוך זמן קצר הגרסה החרדית של היהדות תתנוון ותתכווץ ותעבור מהעולם.[6] התפיסה הפסימית לגבי עתידה של החברה החרדית לא הייתה נחלתו של בן גוריון בלבד. גם נציגים מובהקים של החברה החרדית לא ראו לה עתיד בארץ. בשנת 1951 נבחר שלמה לורנץ לכהן כח"כ מטעם "אגודת ישראל". עוד קודם לכן היה מעורב בפעילות ציבורית רחבה והיה מקורב לגדולי הדור ההוא, הרב מבריסק והחזון איש. בשנות חייו האחרונות פרסם אוטוביוגרפיה בשם "במחציתם". בספר הוא משחזר שיחה שהייתה לו עם החזון איש בראשית ימי המדינה.
לורנץ: "הרי החילונים הם רוב מוחלט בכל מקום, ואנו איננו אלא מיעוט בלתי מורגש. מה עתידה של היהדות החרדית כאן בארץ?"
החזון איש: "המערכה בין החרדים והחילונים לא תוכרע בממשלה ובכנסת, כי אם במשפחות שלנו. הם גוזרים כרת על עצמם בכך שאינם מעוניינים בילדים. אם רק נצליח לחנך את ילדינו בדרכנו הניצחון אתנו".
לורנץ, שלא הכיר את המושג "גידול אקספוננציאלי", נדרש למשל מפי הרב, כדי להבין את המשמעות של הגידול המספרי של המשפחה החרדית לעומת המשפחה החילונית.
"הוא הזכיר לי את הסיפור הידוע על אותו חכם שביקש מהמלך שיביא לו בשכרו גרעיני חיטה, אשר יוכפלו לפי משבצות לוח 'השחמט'", מתאר לורנץ בספרו. "כאשר במשבצת הראשונה יניח המלך שני גרעינים, ואחר כך, בכל משבצת נוספת יניח המלך כמות גרעינים במספר הכופל את כמות הגרעינים שבמשבצת הקודמת. המלך, שתחילה התפלא על הבקשה הצנועה והמוזרה, הבין לבסוף שבכל מדינות מלכותו אין את כמות הגרעינים הדרושה לכך".
כך המחיש החזון איש את החזון שלו בעניין גידול האוכלוסייה החרדית בישראל. "אצלנו הממוצע בכל משפחה הוא 8 ילדים, שהם 4 זוגות. לכל אחד מהילדים 8 ילדים. ולכן בדור השני יהיו 16 זוגות, בדור השלישי 64 זוגות, בדור הרביעי 256 זוגות, בדור החמישי 1,024 זוגות, בדור השישי 4,096 זוגות, בדור השביעי 32,768 ילדים שהם 16,384... בו בזמן שאצלם יש כעת שניים. בדור השני נשארים רק שניים, ואף בדור השלישי הרביעי והחמישי – הם רק שניים... לנו רק נותר לדאוג שבנינו ובנותינו אכן ילכו בדרך התורה".
ובכך מסיים לורנץ: "ואכן חכם עדיף מנביא. מרן צפה את השינוי שעתיד להתרחש", וכאן הוא מביא בפני הקוראים את הנתונים על הגידול בחינוך החרדי בין השנים 1960-2005. על פי הנתונים, החינוך החרדי בשנת 1960 היה רק 6.6% ממערכת החינוך. בשנת 2005 חלקו עמד כבר על 25%. נתון המשקף לדבריו עלייה של 278% בחינוך החרדי. בעוד החינוך הממלכתי והממלכתי דתי חוו ירידה של 18.5% ו-28% בממוצע כל אחד.
בוויכוח בין בן גוריון לחזון איש זה האחרון צדק לפחות בשאלה העגלה של מי מלאה יותר. העגלה החרדית, כאמור, מלאה יותר בילדים ויש לכך השפעות דרמטיות על הגידול החרדי בארץ ועל עתידה של מדינת ישראל.
עד כאן – סיפור יפה. אולם הנתונים שנביא משרטטים תמונה שונה לחלוטין. המשפחות החרדיות התחילו לגדול בכמויות שאנו רואים היום רק בשנת 1977, כאשר לורנץ וחבריו נכנסו לקואליציה של בגין והתקציבים למגזר החרדי החלו לזרום.
במחקר שפרסמו ד"ר יורם מישר וד"ר צ'ארלס מנסקי בשנת 2000,[7] הם גילו כי שיעור הילודה בקרב משפחות חרדיות ממוצא אשכנזי עד שנת 1955, לא עלה על שלושה ילדים בממוצע.
החוקרים כותבים כי הממצאים המפתיעים מנפצים כמה מיתוסים על ילודה במגזר החרדי: "מקובל לחשוב שבקרב החרדים המקיימים את מצוות 'פרו ורבו' ולא משתמשים באמצעים להגבלת הילודה שיעור הילודה היה גבוה מאוד תמיד. הנתונים שבידינו מורים שבניגוד לתפיסה מקובלת זו, לפחות אצל נשים חרדיות אשכנזיות במדגם שלנו שנולדו אחרי 1920 ונישאו לפני 1955, שיעור הפריון השלם היה ברמה דומה מאוד לזו של נשים אשכנזיות לא-חרדיות מאותו הדור. תופעה זו מעידה בבירור על קיומו של תכנון משפחה בקרב האוכלוסייה החרדית, ובייחוד היא מעידה שזו כנראה טעות חמורה לייחס שיעור ילודה גבוה לעצם 'החרדיות' ובאופן מנותק מתנאי רקע משלימים ובתוכם התנאים הכלכליים", אומרים החוקרים. המחקר שלהם מצביע על קצבאות הילדים והרחבת הסדר "תורתו אומנותו" שהתרחשו לאחר המהפך ב-77', כתהליכים שהובילו לגידול במספר הילדים למשפחה חרדית אשכנזית. אחד החוקרים שמצוטט במאמר העלה את התאוריה המכונה "תאוריית המועדונים" לפיה הגידול במספר הילדים משפר את מעמדה של המשפחה בקהילה, שכן הוא מעיד על נכונות לאמץ אורח חיים סגפני והסתפקות במועט. יהיו ההסברים אשר יהיו, אין ספק כי חלק מהשינוי הרחב שהתחולל בחברה החרדית אחרי המהפך, כלל גם מעבר למשפחות גדולות. משפחות ברוכות ילדים, כפי שהן נקראות במגזר, או משפחות מרובות ילדים, כפי שהן נקראות מחוצה לו.
"בשנת 2065 מחצית מהילדים במערכת החינוך יהיו חרדים וישראל תהיה מדינת עולם שלישי"
פרופ' דן בן דוד, הוא אחד החוקרים הבולטים בתחום הדמוגרפיה של מגמות בחברה הישראלית. מכון שורש, שבראשו הוא עומד, מבצע ניתוחי עומק של המספרים שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומוציא מהם את התחזית לגבי עתידה של מדינת ישראל. לדבריו של בן דוד, בהינתן שקצב הילודה של משפחה חרדית העומד כיום על 6.5 ילדים למשפחה יישמר אחוז הילדים החרדים במערכת החינוך בשנת 2065 יעמוד על כמחצית מהילדים בישראל.
"המשמעות של כמחצית מהאוכלוסייה בישראל היא חרדית, שהמדינה לא תוכל לממן את מערכת הבריאות ואת מערכת החינוך ואת הצבא וכל הפיתוח המודרני של המדינה. אנחנו נהפוך להיות מדינת עולם שלישי", מתריע בן דוד.
הוא מסביר שחלק מהשינוי שעברה מדינת ישראל במעבר למדינה מודרנית ומתפתחת, קשור בקשר הדוק בהשכלה של האוכלוסייה. אם בעבר מספרם של חסרי השכלה אקדמית היה גבוה באוכלוסייה הכללית, עם השנים מספרם הלך ופחת. "מדינה מודרנית מבוססת על שוק עבודה של בני אדם עם השכלה. ברגע שקבוצה הולכת וגדלה תהיה חסרת השכלה, היא תשפיע באופן ברור על האיכות של שוק העבודה המקומי ותשיג לאחור את כל ההישגים של מדינת ישראל". פרופ' בן דוד מציין כי כיום בניגוד לעבר, אין כמעט כיום בישראל אנשים חסרי השכלה לחלוטין בגיל העבודה.
פרופ' בן דוד מדגיש כי ישראל היא המדינה היחידה בעולם המערבי שמאפשרת באופן חוקי קיומם של מוסדות חינוך ללא לימודי ליבה. אפילו בארה"ב ישנה חובה גם במסגרת החינוך הפרטי ללמד את הילדים לימודי ליבה. מה שמביא לפערים הגדולים בשיעורי בעלי תארים אקדמיים בקרב גברים בין החרדים בישראל לחרדים בארה"ב.
בן דוד לא אופטימי במיוחד לגבי עתידה הכלכלי והחברתי של ישראל. הוא מציג את התחזית שלו לשנת 2065, שמתכתבת עם חזונו של החזון איש ולפיה כמחצית מהתלמידים במערכת החינוך בישראל יהיו חרדים.
"כבר היום כמחצית מהתלמידים בישראל אינם מקבלים את הכלים המתאימים לשוק התעסוקה המודרני. בהם החרדים והערבים וחלק מהתלמידים בפריפריה. המצב הזה רק יחמיר אם המדינה תמשיך לממן מערכת חינוך שבה תלמידים אינם לומדים ליבה ומספרם הולך וגדל בקצב אקספוננציאלי".
האם התחזיות הדמוגרפיות לגבי המשך מגמת הגידול של החברה החרדית במתכונת הנוכחית יגשימו את עצמן, או שמא כמו במקרה של התחזית במגזר הערבי מספרם של החרדים לא יגדל בקצב החזוי לו? קשה לנבא. בשנים האחרונות מתחוללים תהליכי שינוי במגזר החרדי, שחלקם קשורים לחשיפה הולכת וגוברת לאינטרנט ולגידול במספר הסטודנטים החרדים ומספרם של בתי הספר המשלבים לימודי ליבה. פרופ' בן דוד סבור כי המספרים הללו הם זניחים ביחס למגמה הכללית, שמצביעה על הכיוון שאליו הולכת מדינת ישראל. גם הוא, כמו רבים אחרים העוסקים בניתוח הנתונים והמגמות, מקווה שהתחזית תתבדה ושישראל תמצא את עצמה במקום טוב יותר בעשורים הקרובים.
[1] בראשית א, כ"ח. [2] קהלת י"א ו' . [3] רמב"ם, אישות, נשים פרק ט"ו הלכה ט"ז. [4] מנחם פרידמן, האישה החרדית, ירושלים תשמ"ח. [5] איתמר ענברי, מעריב , 30.10.2006 [6] צבי צמרת: מדינה יהודית כן; מדינה קלריקלית לא; ראשי מפא"י ויחסם אל הדת והדתיים. [7] ירום מישר, צ'ארלס מנסקי, קצבאות ופוריות ילדים בישראל: ממצאים ראשוניים / קצבאות הילדים והילודה בישראל: ממצאים ראשונים
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
לפי ציטוט שיוחס ליאסר ערפאת, הרחם הפלסטינית היא כלי במלחמה נגד ישראל. כלי שיביא לכליה של מדינת ישראל בגלל רוב ערבי מובהק שייווצר בין הים לירדן. בשנת 2006, בתגובה לדברים של אביגדור ליברמן נגד ערביי ישראל, אמר ח"כ עבאס זכור, כי הרחם של האם הערבייה תנצח את ליברמן בכך שתכפיל תוך עשרים שנה את האוכלוסייה הערבית בישראל.[5] "אני אומר שאם אדון ליברמן רואה במיליון וחצי ערבים שחיים במדינת ישראל איום אסטרטגי, אז אני מבטיח לו שבעוד 20 שנה, ב-2026, יהיו שלושה מיליון ערבים", אמר והוסיף, "אני מודה לליברמן על כך שבמה שהוא מכנה 'איום אסטרטגי', הוא מעורר מחדש את המפעל האסטרטגי של הגברת הילודה. לכן, אני קורא לכל האזרחים הערבים להפעיל מחדש את המפעל הזה, ולהתחיל ללדת יותר ילדים". לדבריו, עידוד הילודה הוא חובה כדי ש"נשמור על עצמנו ועל קיומנו. אני מאמין שאנחנו מיעוט, ואומרים שזו מדינה יהודית. התקווה שלי היא שבסופו של דבר נהיה חצי-חצי, ותהיה מדינה מעורבת. אני גם קורא לכל משפחה ללדת לפחות 10 ילדים, לפני שליברמן יאסור עלינו להוליד יותר מילד אחד". ערפאת וזכור טעו. הילודה במגזר הערבי צנחה לשפל. חלק מהירידה קשורה לקיצוץ בקצבאות הילדים, קיצוץ חד שנכנס לתוקף בשנת 2003, ביוזמת שר האוצר דאז בנימין נתניהו.
התחזית של החזון איש: "הילודה החרדית מבטיחה את הניצחון שלנו"
אך ישנו מגזר אחר שלגביו התחזיות, או לפחות כאלו שנטען שניתנו, התבררו כמדויקות עד לנקודת הזמן הנוכחית של שנת 2023. בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל עמד שיעורם של החרדים באוכלוסייה על 3.3% לערך.
באותן שנים החרדים היו מיעוט זעיר בתוך רוב מוחלט של חילוניים. מספרם הנמוך של החרדים גרם לבן גוריון להאמין שתוך זמן קצר הגרסה החרדית של היהדות תתנוון ותתכווץ ותעבור מהעולם.[6] התפיסה הפסימית לגבי עתידה של החברה החרדית לא הייתה נחלתו של בן גוריון בלבד. גם נציגים מובהקים של החברה החרדית לא ראו לה עתיד בארץ. בשנת 1951 נבחר שלמה לורנץ לכהן כח"כ מטעם "אגודת ישראל". עוד קודם לכן היה מעורב בפעילות ציבורית רחבה והיה מקורב לגדולי הדור ההוא, הרב מבריסק והחזון איש. בשנות חייו האחרונות פרסם אוטוביוגרפיה בשם "במחציתם". בספר הוא משחזר שיחה שהייתה לו עם החזון איש בראשית ימי המדינה.
לורנץ: "הרי החילונים הם רוב מוחלט בכל מקום, ואנו איננו אלא מיעוט בלתי מורגש. מה עתידה של היהדות החרדית כאן בארץ?"
החזון איש: "המערכה בין החרדים והחילונים לא תוכרע בממשלה ובכנסת, כי אם במשפחות שלנו. הם גוזרים כרת על עצמם בכך שאינם מעוניינים בילדים. אם רק נצליח לחנך את ילדינו בדרכנו הניצחון אתנו".
לורנץ, שלא הכיר את המושג "גידול אקספוננציאלי", נדרש למשל מפי הרב, כדי להבין את המשמעות של הגידול המספרי של המשפחה החרדית לעומת המשפחה החילונית.
"הוא הזכיר לי את הסיפור הידוע על אותו חכם שביקש מהמלך שיביא לו בשכרו גרעיני חיטה, אשר יוכפלו לפי משבצות לוח 'השחמט'", מתאר לורנץ בספרו. "כאשר במשבצת הראשונה יניח המלך שני גרעינים, ואחר כך, בכל משבצת נוספת יניח המלך כמות גרעינים במספר הכופל את כמות הגרעינים שבמשבצת הקודמת. המלך, שתחילה התפלא על הבקשה הצנועה והמוזרה, הבין לבסוף שבכל מדינות מלכותו אין את כמות הגרעינים הדרושה לכך".
כך המחיש החזון איש את החזון שלו בעניין גידול האוכלוסייה החרדית בישראל. "אצלנו הממוצע בכל משפחה הוא 8 ילדים, שהם 4 זוגות. לכל אחד מהילדים 8 ילדים. ולכן בדור השני יהיו 16 זוגות, בדור השלישי 64 זוגות, בדור הרביעי 256 זוגות, בדור החמישי 1,024 זוגות, בדור השישי 4,096 זוגות, בדור השביעי 32,768 ילדים שהם 16,384... בו בזמן שאצלם יש כעת שניים. בדור השני נשארים רק שניים, ואף בדור השלישי הרביעי והחמישי – הם רק שניים... לנו רק נותר לדאוג שבנינו ובנותינו אכן ילכו בדרך התורה".
ובכך מסיים לורנץ: "ואכן חכם עדיף מנביא. מרן צפה את השינוי שעתיד להתרחש", וכאן הוא מביא בפני הקוראים את הנתונים על הגידול בחינוך החרדי בין השנים 1960-2005. על פי הנתונים, החינוך החרדי בשנת 1960 היה רק 6.6% ממערכת החינוך. בשנת 2005 חלקו עמד כבר על 25%. נתון המשקף לדבריו עלייה של 278% בחינוך החרדי. בעוד החינוך הממלכתי והממלכתי דתי חוו ירידה של 18.5% ו-28% בממוצע כל אחד.
בוויכוח בין בן גוריון לחזון איש זה האחרון צדק לפחות בשאלה העגלה של מי מלאה יותר. העגלה החרדית, כאמור, מלאה יותר בילדים ויש לכך השפעות דרמטיות על הגידול החרדי בארץ ועל עתידה של מדינת ישראל.
עד כאן – סיפור יפה. אולם הנתונים שנביא משרטטים תמונה שונה לחלוטין. המשפחות החרדיות התחילו לגדול בכמויות שאנו רואים היום רק בשנת 1977, כאשר לורנץ וחבריו נכנסו לקואליציה של בגין והתקציבים למגזר החרדי החלו לזרום.
במחקר שפרסמו ד"ר יורם מישר וד"ר צ'ארלס מנסקי בשנת 2000,[7] הם גילו כי שיעור הילודה בקרב משפחות חרדיות ממוצא אשכנזי עד שנת 1955, לא עלה על שלושה ילדים בממוצע.
החוקרים כותבים כי הממצאים המפתיעים מנפצים כמה מיתוסים על ילודה במגזר החרדי: "מקובל לחשוב שבקרב החרדים המקיימים את מצוות 'פרו ורבו' ולא משתמשים באמצעים להגבלת הילודה שיעור הילודה היה גבוה מאוד תמיד. הנתונים שבידינו מורים שבניגוד לתפיסה מקובלת זו, לפחות אצל נשים חרדיות אשכנזיות במדגם שלנו שנולדו אחרי 1920 ונישאו לפני 1955, שיעור הפריון השלם היה ברמה דומה מאוד לזו של נשים אשכנזיות לא-חרדיות מאותו הדור. תופעה זו מעידה בבירור על קיומו של תכנון משפחה בקרב האוכלוסייה החרדית, ובייחוד היא מעידה שזו כנראה טעות חמורה לייחס שיעור ילודה גבוה לעצם 'החרדיות' ובאופן מנותק מתנאי רקע משלימים ובתוכם התנאים הכלכליים", אומרים החוקרים. המחקר שלהם מצביע על קצבאות הילדים והרחבת הסדר "תורתו אומנותו" שהתרחשו לאחר המהפך ב-77', כתהליכים שהובילו לגידול במספר הילדים למשפחה חרדית אשכנזית. אחד החוקרים שמצוטט במאמר העלה את התאוריה המכונה "תאוריית המועדונים" לפיה הגידול במספר הילדים משפר את מעמדה של המשפחה בקהילה, שכן הוא מעיד על נכונות לאמץ אורח חיים סגפני והסתפקות במועט. יהיו ההסברים אשר יהיו, אין ספק כי חלק מהשינוי הרחב שהתחולל בחברה החרדית אחרי המהפך, כלל גם מעבר למשפחות גדולות. משפחות ברוכות ילדים, כפי שהן נקראות במגזר, או משפחות מרובות ילדים, כפי שהן נקראות מחוצה לו.
"בשנת 2065 מחצית מהילדים במערכת החינוך יהיו חרדים וישראל תהיה מדינת עולם שלישי"
פרופ' דן בן דוד, הוא אחד החוקרים הבולטים בתחום הדמוגרפיה של מגמות בחברה הישראלית. מכון שורש, שבראשו הוא עומד, מבצע ניתוחי עומק של המספרים שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומוציא מהם את התחזית לגבי עתידה של מדינת ישראל. לדבריו של בן דוד, בהינתן שקצב הילודה של משפחה חרדית העומד כיום על 6.5 ילדים למשפחה יישמר אחוז הילדים החרדים במערכת החינוך בשנת 2065 יעמוד על כמחצית מהילדים בישראל.
"המשמעות של כמחצית מהאוכלוסייה בישראל היא חרדית, שהמדינה לא תוכל לממן את מערכת הבריאות ואת מערכת החינוך ואת הצבא וכל הפיתוח המודרני של המדינה. אנחנו נהפוך להיות מדינת עולם שלישי", מתריע בן דוד.
הוא מסביר שחלק מהשינוי שעברה מדינת ישראל במעבר למדינה מודרנית ומתפתחת, קשור בקשר הדוק בהשכלה של האוכלוסייה. אם בעבר מספרם של חסרי השכלה אקדמית היה גבוה באוכלוסייה הכללית, עם השנים מספרם הלך ופחת. "מדינה מודרנית מבוססת על שוק עבודה של בני אדם עם השכלה. ברגע שקבוצה הולכת וגדלה תהיה חסרת השכלה, היא תשפיע באופן ברור על האיכות של שוק העבודה המקומי ותשיג לאחור את כל ההישגים של מדינת ישראל". פרופ' בן דוד מציין כי כיום בניגוד לעבר, אין כמעט כיום בישראל אנשים חסרי השכלה לחלוטין בגיל העבודה.
פרופ' בן דוד מדגיש כי ישראל היא המדינה היחידה בעולם המערבי שמאפשרת באופן חוקי קיומם של מוסדות חינוך ללא לימודי ליבה. אפילו בארה"ב ישנה חובה גם במסגרת החינוך הפרטי ללמד את הילדים לימודי ליבה. מה שמביא לפערים הגדולים בשיעורי בעלי תארים אקדמיים בקרב גברים בין החרדים בישראל לחרדים בארה"ב.
בן דוד לא אופטימי במיוחד לגבי עתידה הכלכלי והחברתי של ישראל. הוא מציג את התחזית שלו לשנת 2065, שמתכתבת עם חזונו של החזון איש ולפיה כמחצית מהתלמידים במערכת החינוך בישראל יהיו חרדים.
"כבר היום כמחצית מהתלמידים בישראל אינם מקבלים את הכלים המתאימים לשוק התעסוקה המודרני. בהם החרדים והערבים וחלק מהתלמידים בפריפריה. המצב הזה רק יחמיר אם המדינה תמשיך לממן מערכת חינוך שבה תלמידים אינם לומדים ליבה ומספרם הולך וגדל בקצב אקספוננציאלי".
האם התחזיות הדמוגרפיות לגבי המשך מגמת הגידול של החברה החרדית במתכונת הנוכחית יגשימו את עצמן, או שמא כמו במקרה של התחזית במגזר הערבי מספרם של החרדים לא יגדל בקצב החזוי לו? קשה לנבא. בשנים האחרונות מתחוללים תהליכי שינוי במגזר החרדי, שחלקם קשורים לחשיפה הולכת וגוברת לאינטרנט ולגידול במספר הסטודנטים החרדים ומספרם של בתי הספר המשלבים לימודי ליבה. פרופ' בן דוד סבור כי המספרים הללו הם זניחים ביחס למגמה הכללית, שמצביעה על הכיוון שאליו הולכת מדינת ישראל. גם הוא, כמו רבים אחרים העוסקים בניתוח הנתונים והמגמות, מקווה שהתחזית תתבדה ושישראל תמצא את עצמה במקום טוב יותר בעשורים הקרובים.
[1] בראשית א, כ"ח. [2] קהלת י"א ו' . [3] רמב"ם, אישות, נשים פרק ט"ו הלכה ט"ז. [4] מנחם פרידמן, האישה החרדית, ירושלים תשמ"ח. [5] איתמר ענברי, מעריב , 30.10.2006 [6] צבי צמרת: מדינה יהודית כן; מדינה קלריקלית לא; ראשי מפא"י ויחסם אל הדת והדתיים. [7] ירום מישר, צ'ארלס מנסקי, קצבאות ופוריות ילדים בישראל: ממצאים ראשוניים / קצבאות הילדים והילודה בישראל: ממצאים ראשונים
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
״עגבנייה רקובה עלולה לגרום לריקבון שאר העגבניות בסלסילה״
פניני פישר
יוסי העביר לחבריו שיר של להקת הילדים "קינדרלעך", למוישי הייתה חברה, נינה שמעה רדיו וסייעה לחברה שסולקה מהבית, ואבא של חברה של לאהל'ה היה מנהל ישיבה שחלק מהבחורים שלמדו בה היו בקשר עם בנות מהסמינר. ארבע עדויות של בוגרי החברה החרדית שהושעו מהמוסד החינוכי שבו למדו - והסיבות, תלושות ותמוהות.
רבים ורבות מיוצאי החברה החרדית נפלטו בשלב זה או אחר ממערכת החינוך, או כפי שקוראים לזה: ״העיפו״ אותם מהמסגרת שבה למדו. הסיבות לכך קשורות לאי-עמידה ברף הנוקשה שנדרש מהם. על אף הבנת החשש המוצדק מפני השפעה על תלמידות ותלמידים אחרים, חלקם מתארים התנהלות לא הוגנת בדרך שבה הם או חבריהם מצאו את עצמם ללא מסגרת לימודית.
"הייתי אמורה לעוף שבע פעמים לפניה, אבל סבא שלי היה מחשובי החסידות"
לאהל'ה, חסידת גור לשעבר, מתארת כיצד התעמרו בחברה שלמדה איתה בסמינר, אך השתייכה לחסידות אחרת: "הסיפור הזה מוכיח שהיה הכי קל לגרש בנות שמגיעות ממשפחות מחסידויות קטנות, שפחות שייכות לקהילה, ושהכי קל לפגוע בהן. הייתי אמורה לעוף שבע פעמים לפניה, אבל סבא שלי היה מחשובי החסידות".
"לאבא של החברה הייתה ישיבה", מספרת לאהל'ה. "וכמה בנות אצלנו ניסו ליצור קשר עם בחורים מהישיבה, והשתמשו בה כל הזמן כדי להתקשר אליהם מטלפונים ציבוריים. מין שובבות כזו של בנות. הבנות שעשו את זה היו חסידות גור ממשפחות מאוד טובות. הן היו מאוד לא בסדר וממש לחצו עליה. אבל כשכל זה התפוצץ העיפו אותה, כי אמרו שזו הישיבה של אבא שלה".
"בעיני הצוות החינוכי קשר עם בנים הוא מעשה חמור מאוד. אבל אם אתם מעיפים, למה לא להעיף את כולן? הכי הכאיב לי שכשהודיעו להורים שלה שמעיפים אותה מהסמינר, היא ואימא שלה, שהייתה סוג של רבנית, הסתובבו מבית לבית של כל החברות האחרות, לבקש מהן חתימה על כמה שהיא ילדה טובה".
"הן הסתובבו כמו שתי קבצניות, בהשפלה נוראית. הילדות לא יכלו לחתום כי ההורים שלהן לא הסכימו. רציתי לעזור לחברה, אבל לא יכולתי, גם אני פחדתי לחתום. זו דרך פעולה שמאוד מזוהה עם גור, ובתור ילדה שנמצאת בין הפטיש לסדן זו חוויה מאוד מצמררת".
"הם אמרו לי שהיא שונאת אותי ושהיא תכננה להדביק אותי באיידס"
מוישי גדל בבית ליטאי בירושלים, וכשהיה בשיעור ב' בישיבה גדולה מצא את עצמו ללא מסגרת, כיוון שנתפס "על חם" עם חברתו. "למדתי באחת הישיבות החשובות בירושלים", הוא מספר. "השתעממתי בלימודים ונקלעתי לצ’אט טלפוני. שם הכרתי בחורה חרדית. הפגישה הראשונה שלנו הייתה בכותל. באתי עם כובע וחליפה, והתנשקנו באחת הסמטאות כשאני עדיין בלבוש חרדי".
מוישי וחברתו חיפשו מקום קבוע למפגשים שלהם, ולא ידעו שמשמרת הצניעות בעקבותיהם. "מצאנו במורדות הר הרצל איזשהו עץ גדול, שיכול להסתיר אותנו, ושם נהגנו להיפגש. משמרת הצניעות עקבה אחריי וסיפרה לראש הישיבה שלי על המפגשים הללו. הוא הגיע לשם והפתיע אותי כשאנחנו באמצע אקט מיני. הוא אמר לי 'אל תחזור לישיבה יותר'".
"הייתי בהלם של החיים", הוא מתאר. "כשהגעתי הביתה אימא שלי קיבלה את פניי בבכי מטורף. היא לא דיברה איתי במשך שבועיים. סיפרו לה בדיוק מה היה. כל המשפחה הייתה בהלם ואף אחד לא דיבר איתי. כל מיני רבנים התערבו וניסו להפריד ביני לבין החברה שלי. הייתי מאוד תמים והאמנתי למה שהם אמרו, שהיא שונאת אותי ושהיא תכננה להדביק אותי באיידס. היום זה מצחיק אותי, כמובן".
ניסו לסדר לי ישיבה שהייתה מיועדת לפליטי עולם הישיבות, ושם עוד יותר התקלקלתי", הוא מספר על שקרה לאחר ההעפה מהישיבה, "זה מדרון חלקלק, אבל זה כל המהות של החברה החרדית. מי שלא צועד בדרך הראשית, מוצא את עצמו בשוליים. ובמקום שמישהו יבוא להרים אותו, דורסים אותו. הם מוכנים להקריב את אותו ילד כדי להציל את האחרים".
"אנשים הופתעו וניסו להבין מה יש בשיר הזה שהוא מכעיס כל כך״
יוסי קלאר מצא את עצמו ללא מסגרת בהיותו בן 15 בלבד. "הייתי בישיבה קטנה של חסידות סלונים. ידעתי ששמים עליי עין כי הסתובבתי עם חבר'ה שלא היו הכי טובים בקטע דתי; לא הקפדנו על הסדרים ולא עמדתי במאה אחוז בציפיות הדתיות שלהם".
בסוף שיעור ב׳ בישיבה קטנה, נקרא קלאר לחדרו של המשגיח וזה הודיע לו על סוף דרכו בישיבה. "באותה תקופה החבר'ה התחילו להשתמש בנגן 3MP, אבל לרובם לא היה להם מחשב בבית והם לא יכלו להעביר שירים לנגן. כיוון שאצלי בבית היה מחשב עשיתי להם טובה, העברתי שירים וגביתי מכל אחד חמישה שקלים. השירים שהעברתי היו כמובן שירים חרדים לחלוטין. הכנתי אוסף שירים, קראתי לו ׳המובחרים׳. היו שם שירים של מרדכי בן דוד, יעקב שוואקי, אברהם פריד ועוד. את ליפא שמעלצר, למשל, לא שמתי להם כי היה אסור".
אחד הבחורים נתפס עם הנגן והלשין למשגיח כי קלאר הוא זה שהעביר לו את השירים. "באותה שיחה עם המשגיח הוא אמר לי שחבל לו מאוד, אבל התחברתי עם בחורים לא טובים ושמתי לאנשים שירים לא טובים בנגן. הוא אמר שהוא עבר על השירים של אחד הבחורים וחלקם אכן היו בסדר, אבל היה שם שיר חופה של הקינדרלעך. "איך זה יכול להיות שבחור חרדי שומע שיר שיש שם משפט 'הנה כאן אתם שניכם מתחת לחופה', כך הוא אמר לי".
"ברגע שהבנתי שהמשגיח הולך להעיף אותי, הודעתי לו שאני עוזב", מספר קלאר. "ביקשתי שלא יספר על כך להורים שלי והוא הסכים. כבר באותו ערב נסעתי הביתה וראיתי את אבא שלי עומד ומדבר עם המשגיח. הוא סיפר לאבא שלי, למרות שאמר שלא יספר. היום הסיטואציה מצחיקה אותי, אבל אז זה ביאס אותי ממש".
"היום, כשאני מספר לאנשים למה העיפו אותי מהישיבה, הם מופתעים ומנסים להבין מה יש בשיר הזה שהוא מכעיס כל כך", אומר קלאר. "זה מזעזע שכך מתנהגים לתלמידים, אבל ככה קוראים למגזר – חרדים, הם בחרדה כל הזמן והקינדרלעך הם 'נישט פון איינזערע' (לא משלנו)".
"העובדה שעזרתי לחברה למצוא מקום ללון בו היה הקש ששבר את גב הגמל"
נינה פוקס למדה בסמינר גור בבני ברק. היא הועפה מהסמינר כי האזינה לרדיו, הסתובבה עם טלפון נייד וסידרה מקום לינה לחברה שהייתה במצוקה. "כדי להרוויח כסף עשיתי בייביסיטר לשני ילדיה של גברת פומרנץ, חסידת גור עשירה שמכרה יהלומים. הייתי מנצלת את ההזדמנות כדי להאזין לרדיו בבית שלה, ולפני שהיא הייתה חוזרת הייתי מעבירה בחזרה למצב טייפ. באחת הפעמים כנראה פספסתי. הגברת לא בחלה באמצעים, היא יצרה קשר עם מנהלת הסמינר ועדכנה אותה שאני, 'לא עלינו', שומעת רדיו. מהכסף שצברתי קניתי טלפון נוקיה קטן, ומשמרת הצניעות שעקבה אחריי עדכנה את הסמינר שאני מסתובבת עם טלפון".
מהנהלת הסמינר קראה לה ולהוריה לשיחה, והיא הואשמה בהאזנה לרדיו והחזקת טלפון. "המניפולציות שהם השתמשו כדי לאמת את זה שאני מסתובבת עם טלפון ושאני שומעת רדיו לא נופלות מחקירת שב״כ. צעקות, צרחות ואיומים מצד המנהלת, שאספר לה עם מי אני מסתובבת ואיך יש לי טלפון. הכחשתי הכול, וזה תוך כדי שהנייד בכיס של המעיל שלי. אחרי כמה שעות שיחררו אותי לביתי, אך היה נראה שהמנהלת רק מחכה לרגע שתהיה לה סיבה להעיף אותי".
"כמה שבועות לאחר מכן, בערב פסח, אחת החברות הטובות שלי התייצבה בפתח ביתי וסיפרה שההורים שלה העיפו אותה מהבית כי גילו שיש לה טלפון ושהיא בקשר עם בחור", היא מספרת. "היא ביקשה שאסדר לה מקום להיות בו. יצרתי קשר עם שכנה שהתחתנה ויצאה בשאלה, וסיכמנו שאותה חברה תשהה אצלה עד יעבור זעם. ימים ספורים לאחר מכן, ערב פסח, אחיה דופק בדלת ושואל אותי היכן אחותו. מפוחדת ורועדת נאלצתי למסור לו את הכתובת שבה היא נמצאת, ואחרי שנפגשה עם אחיה היא סיפרה שאני זו שסידרתי לה את מקום השהייה".
בסמינר ראו את המעשה בחומרה רבה והחליטו להפסיק את לימודיה. "חג הפסח הסתיים, סידרתי את התיק לקראת חזרה ללימודים, אבל אז אבא הודיע לי שאני לא יכולה לשוב לסמינר. העובדה שעזרתי לחברה למצוא מקום ללון בו היה הקש ששבר את גב הגמל. מבחינתם, הייתי כמו עגבנייה רקובה שעלולה לגרום לריקבון לשאר העגבניות בסלסילה״.
בחירה – חופשית
רסל דיקשטיין
מהו חופש? מיהו אדם חופשי? מהו התמהיל הרצוי והמדויק בין חופש לגבולות והגבלות? האם קיימת בחירה חופשית? שאלות כמו אלו העסיקו הוגים ואנשי רוח כבר בראשית העת העתיקה. פילוסופיים יוונים דנו בהן, גם חכמי ישראל נדרשו לתת דעתם בעניין, ומאות אלפי מילים נשפכו בנושא בכתבי יד עתיקים ומודרניים. עזיבת החברה החרדית מקושרת באופן מתבקש לרצון להיות חופשי, לחירות לקבל החלטות אישיות, לחצוב את מסלול החיים לאחר מחשבה ומסקנות אישיות ולא לפעול כמוכתב. כמה רחוק אנחנו מוכנים ללכת כדי לממש את ערך החופש, להנכיח אותו בחיינו באופן אבסולוטי? איזה מחיר משלמים אנשים שבחרו לחיות חיי חופש, ומה כללה הדרך שהם עברו כדי להגשימם?
[caption id="attachment_10252" align="alignnone" width="605"]
צביקה, אוטו-קראוון. "צורת החיים שבחרתי מעמיקה את הצורך להתמקד בדברים שבשליטה שלי, לעומת שחרור האחיזה בדברים שאינם בשליטתי"[/caption]
"אני פחות מתחבר למילה חופש", הוא אומר. "בעיקר כי זה נשמע כאילו אני לוקח הפסקה ממשהו. אני הרבה יותר אוהב את המילה חירות, כי מבחינתי היא מסבירה יותר את היכולת להיות אני". "להיות אני" – כמה משמעות מקפלות המילים הללו בחובן. החינוך שקיבלנו לא מזכיר במאום את המילים האלה, את מה שעומד מאחוריהן, את תפיסת העולם הזאת. צביקה, כמוני, נולד למשפחה חב"דית, גדל והתחנך במוסדות החינוך החב"דיים הקלאסיים. שום "אני" לא היה שם. הייעוד הכללי, של כל מי שזכה להיוולד יהודי, הוא לעבוד את ה', ו"הנבחרים", כלומר החסידים, נוצרו כדי לאתר ניצוצות של קדושה ולפעול כדי לעשות לו יתברך "דירה בתחתונים". יהדות אורתודוקסית מעולם לא שילבה יד עם מונחים ואידיאות מאסכולת "האדם במרכז". האינדיבידואל כערך עומד בניגוד לתפיסות שמרניות באופן כללי, ולתפיסות אמוניות-הלכתיות על אחת כמה וכמה. איך עושים, בפועל, את המעבר הטרנספורמטיבי הזה, מחיים שמוקדשים לאל, לקהילה, למשפחה, לוויתורים אינספור למען השכר המובטח בעולם הבא, לחיים שמקדשים חופש ותנועה, צמיחה מתוך הרפתקה ודיוק עצמי בלתי פוסק? הרי לא מדובר בשינוי קל, אלא בהיפטרות מוחלטת מתפיסת עולם קודמת וגיבוש עמדה מנוגדת לה לחלוטין; במישור המחשבתי-תפיסתי, ובמישור הפיזי-חברתי יש לברר את המוסכמות החברתיות – בעיקר אלו של העולם שאליו הגענו, החילוני, החופשי כביכול – להעמיק בשאלות עצמיות, לסנן רעשים חיצוניים, לבחור להיות נכונים לשלם את המחיר. המעבר הזה, תוצאת תהליך מנטלי ומעשי, הוא מסע בפני עצמו. צביקה מספר: "בשלב מסוים נחתה אצלי ההבנה שעזבתי את העולם החרדי וכברירת מחדל נחתי בעולם החילוני. ובעולם החילוני יש כללים מסוימים שיש לנהוג על פיהם. אימצתי אותם בלי לחשוב יותר מדי, ופתאום הבנתי שמשהו שם לא נכון בשבילי. החלפתי מערכת ערכים אחת במערכת ערכים אחרת, בלי שבחנתי אותה בכלל וביררתי אם היא מתאימה לי. זה שעזבתי את החברה החרדית ואני לא מסכים עם מה שקורה שם, לא אומר בהכרח שאני מקבל ומסכים לכל מה שיש לחברה החילונית להציע". זו הייתה תקופה קשה בחייו של צביקה, הוא אומנם עבד בעבודה טובה, מכובדת ומתגמלת, אבל נפשו לא ידעה מרגוע. "פעלתי כמצופה ממני, עשיתי כל מה שהעולם החילוני מבקש, הרווחתי מצוין, שכרתי דירה יפה בגבעתיים, בר קבוע, חברים, בחורות. הכול טוב – חוץ מדבר אחד: לא הייתי מאושר". צביקה לא היה יכול עוד להמשיך לעשות מה שצריך לעשות, החלל הפנימי לא אפשר לו. "יום אחד קמתי בבוקר בהחלטה שאם כבר הכול אבוד, אני מוכרח לעשות את הדבר שאני הכי מפחד ממנו. הפחד הכי גדול שלי היה שאמצא את עצמי הומלס. התאמתי את הדברים לסגנון שלי, ויצאתי למסע בשביל ישראל. עשיתי כמה הכנות גופניות, הליכות, קצת סחיבות, שאוכל לעמוד באתגר, לפחות מבחינה פיזית. יצאתי לבד מתל אביב, בדרכי צפונה. הטיול ארך עשרה ימים. עשרה ימים בטבע, דבר שלא עשיתי קודם לכן. בכלל. חזרתי מהטיול עם הבנה שהתפתחות נמצאת מחוץ לאזור הנוחות ושאני הולך לחיות עם עצמי כל חיי, ושאני רוצה להיות חברה טובה עבורי". הבנות הבסיס הללו היו תשתית לאורח החיים שצביקה הנחיל לעצמו, מעבר לקרוואן ופרישה מחיי עבודה 9 עד 5 והשתוקקות למנוחה בסופי השבוע. "צורת החיים שבחרתי מעמיקה את הצורך להתמקד בדברים שבשליטה שלי, לעומת שחרור האחיזה בדברים שאינם בשליטתי. והרווח הגדול הוא הסיפוק הרב שמושג מהתגברות על פחדים עמוקים", מסביר צביקה, ומבהיר שלא התנתק לחלוטין מחברה. "אני משתדל בכל יום לעשות מעשה טוב, אפילו משהו פעוט, למען האחרים. דווקא בגלל שאני כל כך הרבה זמן בחברת עצמי, חשוב להזכיר לי שאני גם חלק מחברה. יוצא לי הרבה לעזור לאנשים שנתקעו בדרך. ואם אני לא מוצא מישהו לעשות לו משהו טוב, אני עושה משהו למען הסביבה, מנקה, מרים זבל. העיקר לעשות משהו שהוא לא למען עצמי". במרוצת המסע הפך צביקה מאדם עצוב ופסימי, שנהג לשתות כדי לברוח מהתמודדויות, לאיש שמח, חוקר, לומד, רגוע ומחייך. "נקודת המבט שלי השתנתה. אני כבר לא מבקר בחור השחור, הבולעני. הצרה הייתה שהדמיון שלי תמיד צייר לי תמונות קודרות ומבהילות, הרבה 'מה אם?', ופירוט של סיטואציות הזויות וקיצוניות, שמשום מה האמנתי שהן יכולות לקרות, ושקעתי עוד יותר. הכנסתי את עצמי לבתי כלא מחשבתיים שמעולם לא הייתי אמור לבקר בהם מלכתחילה, רק כי הדמיון שלי עבד שעות נוספות. היום, בראייה לאחור, אני שם לב שהייתי זה שקובע את החוקים, הנוקשים למדי, וגם זה שאמור לציית להם, גם השופט, לחומרה כמובן, וגם התליין, גם הסוהר – אבל גם הסורר. והנענש. המון פעולות שנועדו להקטין, לגמד, לכבות, להסתיר. היה מטלטל להבין שהתייחסתי לעצמי כמו שלא הייתי מוכן שאף אחד בעולם יתייחס אליי. זה היה חייב להשתנות. הכלל של 'ואהבת לרעך כמוך' מצריך קודם כול אהבה שלך לעצמך. כיום אני עסוק בעיקר במציאת נקודת מבט של ראיית הטוב והאדרה שלו. בשיחות הרבות שלי עם אנשים שנקלעו לאזור שבו אני חונה, אני תמיד מוצא את המקום המואר שיש להם בחיים ומעניק לו נפח, מראה להם שיש להם כוחות ועוזר להם להגדיר עבור עצמם נקודת חוזק שהם יכולים להישען עליה. זה בדיוק מה שהייתי רוצה לשמוע כשהייתי במצבים קשים, שמישהו יבוא ויאמר לי, 'יש אצלך אור, אתה רק צריך להגדיל אותו'". צביקה מעמיק בסיפור חייו ומשתף בהתלבטויות, בזיכרונות ובבחירות בבלוג שלו "מחשבות על הדרך".
[caption id="attachment_10266" align="alignnone" width="662"]
קין, נוף נורווגי מהחלון. "שהינו כמה שבועות בכל תחנה, נורווגיה, ליטא, פלורידה"[/caption]
קין, לדבריו, אף פעם לא יודע מראש מה יהיה היעד הבא שלו. התנועה שלו חופשית ואין לו קריטריונים ידועים מראש בבחירת מקומות. "נסענו לבלרוס בגלל שבת הזוג דאז ידעה רוסית וחשבנו שיהיה לה שם נוח. היינו בקפריסין, אבל היה משעמם והמשכנו הלאה, לרומניה. היינו בווייטנאם אחרי ששברתי את הרגל בתאילנד וחיפשתי יעד קרוב. היה לי איזה מיזם בפנמה, והפכתי את הדרך לשם למסע שבו שהינו כמה שבועות בכל תחנה, נורווגיה, ליטא, פלורידה. לאתר הסקי הצרפתי הגעתי אחרי שחברים סיפרו שהם שוכרים שם דירה. הדברים מתגלגלים וקורים". אין ספק שסוג חיים כזה מזמן חוויות חדשות ומאתגרות. החוויה הטרייה האחרונה של קין הייתה אשפוז בבית חולים בתאילנד. "במשך שבועיים הייתי בבידוד בבית החולים. הביטוח אפשר לי להתאשפז בבית חולים פרטי, האוכל היה טוב, וכשהייתי יכול המשכתי לעבוד". יתרון נוסף של עבודה מרחוק. האקראיות והמקריות הן מוטיב חוזר בקורותיו של קין. "לא חשבתי שכך ייראו חיי, לא הגשמתי איזה חלום ישן. כמובן שכילד ונער ראיתי את עצמי מנהל אורח חיים חרדי. כשיצאתי, לא היה לי מושג לאן הדברים יתגלגלו. אני מאוד מרוצה – מעצמי, לא מזה שאני נווד. טוב לי עם עצמי, טוב לי מאיך שאני מרגיש, היומיום שלי טוב. הנוודות מעולם לא הייתה חלום שלי וגם היום היא לא חלום, היא מציאות שאימצתי. אני רואה בזה אורח חיים חכם שמאפשר לחיות בנוחות ולחסוך כסף. אבל בסופו של דבר, כנראה שמבחינת חלקים מסוימים באופיי אני כן בנוי לזה, אני משתעמם בקלות וצריך הרבה עניין בחיים, קשה לי לקבל מרות ולכן עבודה מרחוק מתאימה לי מאוד, נשארתי באותה עבודה רק בגלל שיש לי בוס נוח ומאפשר. הנוודות לא שאיפה, אבל היא מתאימה לי. לא פוסל בכלל להתיישב במקום אחד, בתנאי שאוכל לאפשר לעצמי רמת חיים טובה ולהמשיך לעשות מה שטוב לי". הבחירה בנוודות כוללת אומנם מסע פיזי ומעבר ממקום למקום, אבל לא פחות מכך – מסע פנימי, בירור עומק ודיוק. "אחרי היציאה היו לי תקופות קשות, רציתי למות מחוסר משמעות. לקח לי זמן להבין שאני לא רוצה להחליף את אלוהים במציאת 'משמעות' אחרת, והמשמעות היא – שאין משמעות. כיום הדברים שאני משקיע בהם קשורים אליי ולשיפור שלי, אני משקיע הרבה בפיתוח הגוף, רוכב, מתאמן ובלמידה של דברים חדשים". קין לומד עיסוי באופן מעמיק, כדי להכיר טוב יותר את הגוף, ומתכנן להירשם לאחר מכן לקורס יוגה. "ובכל מקרה, אני חי את הרגע ומשתדל שהרגע הזה יהיה הכי טוב עבורי". תאילנד היא מעין גן עדן של אנשים מהמערב שמחפשים להם חיי חופש. גם אבי (38) בחר לעבור לשם, אחרי שבילה בה כמה חודשים לפני פרוץ הקורונה. כיום אבי מתגורר בעיר לא גדולה בצפון-מזרח תאילנד, לאחר שלדבריו מיצה את המקומות התיירותיים באזור.
[caption id="attachment_10258" align="alignnone" width="597"]
אבי, תאילנד. "אם לא טוב לך באיזה מקום, או שאתה מרגיש שהחיים שלך נעדרי חשק והתלהבות, תנסה משהו אחר"[/caption]
"אחרי שיצאתי מהחברה החרדית הלכתי ללמוד משפטים. סיימתי התמחות ומבחני לשכה, ונסעתי לטייל בהודו. חשבתי שזה יהיה טיול של כמה חודשים ואז אחזור לארץ ואתחיל לעבוד כעורך-דין במשרד. אבל תוך כדי הטיול התאהבתי במזרח הרחוק, ובכלל – קסם לי לנסות אורח חיים יותר חופשי. נאלצתי לעזוב את הודו מטעמי ויזה, עברתי לתאילנד וגם בה התאהבתי. רציתי להישאר שם אבל הייתי חייב לחזור לארץ. התוכנית הייתה לחזור ולהכשיר את הקרקע למעבר. ואז פרצה הקורונה ודברים השתבשו. אולם כאשר תאילנד פתחה את שעריה מייד עליתי למטוס. מאז אני כאן, לא יודע לעוד כמה זמן. בינתיים טוב לי פה". ממה מורכב ה"טוב" הזה, שעליו מדברים קין ואבי? מה גורם לתאילנד להיות נהדרת כל כך לאנשים שמבקשים להם חיי חופש והתנהלות חופשית? "קודם כול, לתאילנד יש יתרונות אובייקטיבים", מסביר אבי. "המחיה כאן זולה. הנופים יפים. תשתיות מפותחות, ברמה של אינטרנט כבישים וכדומה. ויש גם גיוון של אוכלוסייה, מגיעים לכאן אנשים מכל העולם, והכול ברגוע ובאווירה מאפשרת. נדמה לפעמים שרק צריך לבחור מה רוצים – ותאילנד כבר תאפשר את זה. אפשר לבחור אורח חיים ספורטיבי, הרפתקני, סטלני. הכול זמין ונגיש. וגם בתוך תאילנד עצמה, כשמגיעה תחושת מיצוי אפשר לבחור לעבור למקום אחר, לפי מה שמתאים. אני מאוד מתחבר לתמה שאומרת: אם לא טוב לך באיזה מקום, או שאתה מרגיש שהחיים שלך נעדרי חשק והתלהבות, תנסה משהו אחר. הלוואי שמישהו היה אומר לי את זה כשהייתי צעיר. הייתי חוסך לעצמי שהות במקומות ששעממו אותי וכיבו אותי".
לגור בכל מקום – עם עצמך
אנחנו יושבים על כיסאות מתקפלים, משוכללים דווקא, מאלו שיש להם תאים ייעודים למשקה, רגליים משוכות קדימה, מולנו פרוש קו המים. גלגל חמה אדום נושק להם במרחק האופק. מעט רכבים חונים במגרש העפר הגדול, וגם הם מתכוננים ליציאה. אנחנו שותים יין (אדום!) ומעל גלימה הלילה עוטפת את השמיים הכתומים-אדומים, אורות הרכבים היוצאים מהחנייה מפלחים את החושך הרגוע. הכי רגוע כאן, בחוף הנטוש. איזה מזל שעזבתי את גוש דן הפקוק, הלוהט, התזזיתי והגעתי לביקור אצל צביקה. צביקה (41) מתגורר בארבע השנים האחרונות באוטו-קרוואן. פנים הרכב עוצב ונבנה על ידיו, בידיו ממש, מיטה, מקלחת, מטבח, חללי אחסון. צביקה שלף את עצמו ממרוץ החיים ויצר לעצמו שגרה אחרת, שגרה של מסע שבו הדגש הוא על הדרך, לא על המטרה. הוא בוחר לעצמו לוקיישנים לפי העין, הנוחות ומצב הרוח, ושוהה באתר עד שהוא מחליט לעבור למיקום הבא. הוא שהה כמה חודשים באילת, בצפון, בנקודות שונות לאורך רצועת החוף ובמקומות נוספים בארץ. צביקה היה מנהל עבודה ופרויקטים באתרי בנייה, והיום קצב החיים שלו שונה לחלוטין.[caption id="attachment_10252" align="alignnone" width="605"]
צביקה, אוטו-קראוון. "צורת החיים שבחרתי מעמיקה את הצורך להתמקד בדברים שבשליטה שלי, לעומת שחרור האחיזה בדברים שאינם בשליטתי"[/caption]
"אני פחות מתחבר למילה חופש", הוא אומר. "בעיקר כי זה נשמע כאילו אני לוקח הפסקה ממשהו. אני הרבה יותר אוהב את המילה חירות, כי מבחינתי היא מסבירה יותר את היכולת להיות אני". "להיות אני" – כמה משמעות מקפלות המילים הללו בחובן. החינוך שקיבלנו לא מזכיר במאום את המילים האלה, את מה שעומד מאחוריהן, את תפיסת העולם הזאת. צביקה, כמוני, נולד למשפחה חב"דית, גדל והתחנך במוסדות החינוך החב"דיים הקלאסיים. שום "אני" לא היה שם. הייעוד הכללי, של כל מי שזכה להיוולד יהודי, הוא לעבוד את ה', ו"הנבחרים", כלומר החסידים, נוצרו כדי לאתר ניצוצות של קדושה ולפעול כדי לעשות לו יתברך "דירה בתחתונים". יהדות אורתודוקסית מעולם לא שילבה יד עם מונחים ואידיאות מאסכולת "האדם במרכז". האינדיבידואל כערך עומד בניגוד לתפיסות שמרניות באופן כללי, ולתפיסות אמוניות-הלכתיות על אחת כמה וכמה. איך עושים, בפועל, את המעבר הטרנספורמטיבי הזה, מחיים שמוקדשים לאל, לקהילה, למשפחה, לוויתורים אינספור למען השכר המובטח בעולם הבא, לחיים שמקדשים חופש ותנועה, צמיחה מתוך הרפתקה ודיוק עצמי בלתי פוסק? הרי לא מדובר בשינוי קל, אלא בהיפטרות מוחלטת מתפיסת עולם קודמת וגיבוש עמדה מנוגדת לה לחלוטין; במישור המחשבתי-תפיסתי, ובמישור הפיזי-חברתי יש לברר את המוסכמות החברתיות – בעיקר אלו של העולם שאליו הגענו, החילוני, החופשי כביכול – להעמיק בשאלות עצמיות, לסנן רעשים חיצוניים, לבחור להיות נכונים לשלם את המחיר. המעבר הזה, תוצאת תהליך מנטלי ומעשי, הוא מסע בפני עצמו. צביקה מספר: "בשלב מסוים נחתה אצלי ההבנה שעזבתי את העולם החרדי וכברירת מחדל נחתי בעולם החילוני. ובעולם החילוני יש כללים מסוימים שיש לנהוג על פיהם. אימצתי אותם בלי לחשוב יותר מדי, ופתאום הבנתי שמשהו שם לא נכון בשבילי. החלפתי מערכת ערכים אחת במערכת ערכים אחרת, בלי שבחנתי אותה בכלל וביררתי אם היא מתאימה לי. זה שעזבתי את החברה החרדית ואני לא מסכים עם מה שקורה שם, לא אומר בהכרח שאני מקבל ומסכים לכל מה שיש לחברה החילונית להציע". זו הייתה תקופה קשה בחייו של צביקה, הוא אומנם עבד בעבודה טובה, מכובדת ומתגמלת, אבל נפשו לא ידעה מרגוע. "פעלתי כמצופה ממני, עשיתי כל מה שהעולם החילוני מבקש, הרווחתי מצוין, שכרתי דירה יפה בגבעתיים, בר קבוע, חברים, בחורות. הכול טוב – חוץ מדבר אחד: לא הייתי מאושר". צביקה לא היה יכול עוד להמשיך לעשות מה שצריך לעשות, החלל הפנימי לא אפשר לו. "יום אחד קמתי בבוקר בהחלטה שאם כבר הכול אבוד, אני מוכרח לעשות את הדבר שאני הכי מפחד ממנו. הפחד הכי גדול שלי היה שאמצא את עצמי הומלס. התאמתי את הדברים לסגנון שלי, ויצאתי למסע בשביל ישראל. עשיתי כמה הכנות גופניות, הליכות, קצת סחיבות, שאוכל לעמוד באתגר, לפחות מבחינה פיזית. יצאתי לבד מתל אביב, בדרכי צפונה. הטיול ארך עשרה ימים. עשרה ימים בטבע, דבר שלא עשיתי קודם לכן. בכלל. חזרתי מהטיול עם הבנה שהתפתחות נמצאת מחוץ לאזור הנוחות ושאני הולך לחיות עם עצמי כל חיי, ושאני רוצה להיות חברה טובה עבורי". הבנות הבסיס הללו היו תשתית לאורח החיים שצביקה הנחיל לעצמו, מעבר לקרוואן ופרישה מחיי עבודה 9 עד 5 והשתוקקות למנוחה בסופי השבוע. "צורת החיים שבחרתי מעמיקה את הצורך להתמקד בדברים שבשליטה שלי, לעומת שחרור האחיזה בדברים שאינם בשליטתי. והרווח הגדול הוא הסיפוק הרב שמושג מהתגברות על פחדים עמוקים", מסביר צביקה, ומבהיר שלא התנתק לחלוטין מחברה. "אני משתדל בכל יום לעשות מעשה טוב, אפילו משהו פעוט, למען האחרים. דווקא בגלל שאני כל כך הרבה זמן בחברת עצמי, חשוב להזכיר לי שאני גם חלק מחברה. יוצא לי הרבה לעזור לאנשים שנתקעו בדרך. ואם אני לא מוצא מישהו לעשות לו משהו טוב, אני עושה משהו למען הסביבה, מנקה, מרים זבל. העיקר לעשות משהו שהוא לא למען עצמי". במרוצת המסע הפך צביקה מאדם עצוב ופסימי, שנהג לשתות כדי לברוח מהתמודדויות, לאיש שמח, חוקר, לומד, רגוע ומחייך. "נקודת המבט שלי השתנתה. אני כבר לא מבקר בחור השחור, הבולעני. הצרה הייתה שהדמיון שלי תמיד צייר לי תמונות קודרות ומבהילות, הרבה 'מה אם?', ופירוט של סיטואציות הזויות וקיצוניות, שמשום מה האמנתי שהן יכולות לקרות, ושקעתי עוד יותר. הכנסתי את עצמי לבתי כלא מחשבתיים שמעולם לא הייתי אמור לבקר בהם מלכתחילה, רק כי הדמיון שלי עבד שעות נוספות. היום, בראייה לאחור, אני שם לב שהייתי זה שקובע את החוקים, הנוקשים למדי, וגם זה שאמור לציית להם, גם השופט, לחומרה כמובן, וגם התליין, גם הסוהר – אבל גם הסורר. והנענש. המון פעולות שנועדו להקטין, לגמד, לכבות, להסתיר. היה מטלטל להבין שהתייחסתי לעצמי כמו שלא הייתי מוכן שאף אחד בעולם יתייחס אליי. זה היה חייב להשתנות. הכלל של 'ואהבת לרעך כמוך' מצריך קודם כול אהבה שלך לעצמך. כיום אני עסוק בעיקר במציאת נקודת מבט של ראיית הטוב והאדרה שלו. בשיחות הרבות שלי עם אנשים שנקלעו לאזור שבו אני חונה, אני תמיד מוצא את המקום המואר שיש להם בחיים ומעניק לו נפח, מראה להם שיש להם כוחות ועוזר להם להגדיר עבור עצמם נקודת חוזק שהם יכולים להישען עליה. זה בדיוק מה שהייתי רוצה לשמוע כשהייתי במצבים קשים, שמישהו יבוא ויאמר לי, 'יש אצלך אור, אתה רק צריך להגדיל אותו'". צביקה מעמיק בסיפור חייו ומשתף בהתלבטויות, בזיכרונות ובבחירות בבלוג שלו "מחשבות על הדרך".
לעבוד מכל מקום – ולבחור במה להתמקד
ב-2009 הייתה לי התגלות, זה קרה כשרכבתי באופניים לאורך טיילת סט.קילדה, מלבורן, אוסטרליה. באותה תקופה עבדתי בכל משלוח יד שנקרה בדרכי, בייבי-סיטר, מורה לעברית, ניקיון, שליחויות – כל דבר שהיה יכול לצמצם, ולו במעט, את החובות האדירים שצברתי בשל התנהלות כלכלית קלוקלת ותשוקת לימודים עצומה. באותו ערב חזרתי מאחת העבודות האלה, השכר בכיסי, המצברוח מרומם והתחושה הייתה שקיבלתי שליטה על חיי. אמרתי לעצמי, נגמרו 7 השנים הרעות ומעתה יתחילו 7 השנים הטובות. השנים הקשות, של תחילת היציאה, כללו טבילה, עד כדי טביעה כמעט, בכל מה שיכול להפחיד ולהרתיע: אובדן האמונה והחרדה הקיומית הנלוות לכך, נתק מכאיב מהמשפחה, בדידות, כישלונות אישיים (ומובנים, בפרספקטיבה), פגיעות ותחושה כללית של "אין לי מקום בעולם". ואז, בעוד הרוח האוסטרלית הנעימה מצננת את זיעת פניי, נחה עליי רוח אחרת, רוח שהכניסה אותי לכוכב שלי. הסקתי שיש לי יכולת לבחור מה החוויה שלי מכל אירוע, עם אילו אנשים אני מעוניינת להיות בקשר ומה תהיה מידת הקשר שלי איתם, יש לי בחירה באילו נושאים להתעניין. בקיצור – יש לי מקום. אומנם יצאתי מקהילה מאוד עוטפת ולוחצת ונזרקתי לריק מוחלט, אבל המצב הזה לא חייב להימשך. אני יכולה ליצור לעצמי מרחב שיהיה מוגן מפני רוחות רעות, מפני פגיעות ויחס מזיק, מפני התרחשויות שאינן מיטיבות עימי, מרחב עצום שיעוצב בדיוק לטעמי. הרמתי עיניי, השמיים היו מלאי ריצודים כסופים, אמרתי לי – ברוכה הבאה לכוכב שלך. הכוכב שלי לא חייב להיות מקום פיזי, יותר נכון, הוא חייב שלא להיות מקום פיזי, משום שהבנה נוספת שחדרה אליי באותו ערב הייתה – אני מעוניינת בחיים מאפשרים, של רווחה פיזית ומנטלית, חיים עם כמה שפחות מגבלות ועם כמה שיותר חופש, ובחירה. אני רוצה להכיר את העולם, לחוות אותו דרך עיניי ורגליי. שם החל המסע שלי. שש שנים אחר כך התחלתי לבסס לעצמי עסק שמאפשר לי לעבוד מכל מקום ולבחור את הפרויקטים שאני עובדת עליהם, את האנשים שאני בקשר מקצועי איתם. סגנון החיים הזה אינו ייחודי לי, הוא תופעה שהולכת ותופסת תאוצה בקרב אנשי "העולם החדש". מדובר במגמה עולמית, שהתחזקה בעקבות הקורונה, חתירה לעבודה און-ליין ולחיים שמשלבים עבודה עם טיול, ויתור על מקום מגורים קבוע לטובת קונספט של נדודים, ובעיקר – חופש מלוא החופנים. חופש להחליט על לוחות הזמנים, סדר היום, מקום השהות והסביבה הקרובה. הקהילה המתרחבת הזאת קרויה "נוודות דיגיטלית". במסגרת ההתוודעות שלי לאנשים שבוחרים "לעבוד מכל מקום", הכרתי את "קין". קין הוא הכינוי שהדביק לעצמו יוצא נווד. קין (31), מתכנת, בן למשפחה ירושלמית ותיקה, שוהה כיום בצ'אנג-מאי. קודם לכן הוא שהה באתר נופש בצרפת, לפני זה היה כמה חודשים בארץ, ביישוב כפרי, לאחר שנדד בין ארצות שונות כארבע שנים. בגיל 18 קין שיתף את הוריו במחשבותיו. "אמרתי להם, זה לא אורח החיים שאני רוצה. היו לי שאלות בדת ובאמונה, שלחו אותי להיות חברותא של אורי זוהר ואפילו הלכתי ללמוד פילוסופיה ב'כולל' מחתרתי. בעצת הרב אדלשטיין, ההורים שלי שלחו אותי ללמד חוזרים בתשובה בחו"ל, מתוך תקווה שכך ייפסקו הרהורי הכפירה שלי. אבל אחרי שנתיים של בדיקה הבנתי שאני לא שייך יותר לעולם הזה. אז החל משבר חריף, הרגשתי חסר משמעות בלי אלוהים ובלי הנחיות מה לעשות. הייתי חייב מסגרת. התגייסתי לצבא. הוגדרתי עדיין כחרדי ולכן לא קיבלתי את התפקיד שרציתי, חקר מודיעין, והוצע לי לשרת בתפקיד שלא כולל קשר עם נשים". בצבא קין התמקצע בתכנות. לדבריו, הוא חשב שלא ירצה לעסוק במקצוע הזה באזרחות, אך כיוון שהיה צריך להתפרנס החליט לנצל הזדמנות עסקית שנקרתה בדרכו ונרתם לפרויקט תכנות. מאז ועד היום הוא עובד עם אותו לקוח, שלדבריו הוא הרבה יותר מזה. "הייתי אומר אפילו – מנטור". לאורח החיים הנוודי הוא התגלגל במקרה. "בהתחלה הייתי מגיע לעבוד במשרד. באחת ההזדמנויות שאלתי את המעסיק שלי אם אני יכול לעבוד מהבית. לקח לו 4 חודשים לומר לי, 'כן. ואם אתה לא עובד מהמשרד, אין סיבה שתישאר בארץ. קח איתך את העבודה וסע – תיהנה'. התחלתי לנדוד וראיתי כי טוב". לפני שיצא למסע הכיר קין את מי שתהיה חברתו במשך כמה שנים. "היא הייתה נוודת עוד לפני שהכרנו, אבל סגנון הנוודות שלנו היה שונה. אחרי כמה שנים וניסיונות להתאים את עצמנו אחד לשנייה, נפרדנו דרכינו ואני המשכתי לנווד לבד".[caption id="attachment_10266" align="alignnone" width="662"]
קין, נוף נורווגי מהחלון. "שהינו כמה שבועות בכל תחנה, נורווגיה, ליטא, פלורידה"[/caption]
קין, לדבריו, אף פעם לא יודע מראש מה יהיה היעד הבא שלו. התנועה שלו חופשית ואין לו קריטריונים ידועים מראש בבחירת מקומות. "נסענו לבלרוס בגלל שבת הזוג דאז ידעה רוסית וחשבנו שיהיה לה שם נוח. היינו בקפריסין, אבל היה משעמם והמשכנו הלאה, לרומניה. היינו בווייטנאם אחרי ששברתי את הרגל בתאילנד וחיפשתי יעד קרוב. היה לי איזה מיזם בפנמה, והפכתי את הדרך לשם למסע שבו שהינו כמה שבועות בכל תחנה, נורווגיה, ליטא, פלורידה. לאתר הסקי הצרפתי הגעתי אחרי שחברים סיפרו שהם שוכרים שם דירה. הדברים מתגלגלים וקורים". אין ספק שסוג חיים כזה מזמן חוויות חדשות ומאתגרות. החוויה הטרייה האחרונה של קין הייתה אשפוז בבית חולים בתאילנד. "במשך שבועיים הייתי בבידוד בבית החולים. הביטוח אפשר לי להתאשפז בבית חולים פרטי, האוכל היה טוב, וכשהייתי יכול המשכתי לעבוד". יתרון נוסף של עבודה מרחוק. האקראיות והמקריות הן מוטיב חוזר בקורותיו של קין. "לא חשבתי שכך ייראו חיי, לא הגשמתי איזה חלום ישן. כמובן שכילד ונער ראיתי את עצמי מנהל אורח חיים חרדי. כשיצאתי, לא היה לי מושג לאן הדברים יתגלגלו. אני מאוד מרוצה – מעצמי, לא מזה שאני נווד. טוב לי עם עצמי, טוב לי מאיך שאני מרגיש, היומיום שלי טוב. הנוודות מעולם לא הייתה חלום שלי וגם היום היא לא חלום, היא מציאות שאימצתי. אני רואה בזה אורח חיים חכם שמאפשר לחיות בנוחות ולחסוך כסף. אבל בסופו של דבר, כנראה שמבחינת חלקים מסוימים באופיי אני כן בנוי לזה, אני משתעמם בקלות וצריך הרבה עניין בחיים, קשה לי לקבל מרות ולכן עבודה מרחוק מתאימה לי מאוד, נשארתי באותה עבודה רק בגלל שיש לי בוס נוח ומאפשר. הנוודות לא שאיפה, אבל היא מתאימה לי. לא פוסל בכלל להתיישב במקום אחד, בתנאי שאוכל לאפשר לעצמי רמת חיים טובה ולהמשיך לעשות מה שטוב לי". הבחירה בנוודות כוללת אומנם מסע פיזי ומעבר ממקום למקום, אבל לא פחות מכך – מסע פנימי, בירור עומק ודיוק. "אחרי היציאה היו לי תקופות קשות, רציתי למות מחוסר משמעות. לקח לי זמן להבין שאני לא רוצה להחליף את אלוהים במציאת 'משמעות' אחרת, והמשמעות היא – שאין משמעות. כיום הדברים שאני משקיע בהם קשורים אליי ולשיפור שלי, אני משקיע הרבה בפיתוח הגוף, רוכב, מתאמן ובלמידה של דברים חדשים". קין לומד עיסוי באופן מעמיק, כדי להכיר טוב יותר את הגוף, ומתכנן להירשם לאחר מכן לקורס יוגה. "ובכל מקרה, אני חי את הרגע ומשתדל שהרגע הזה יהיה הכי טוב עבורי". תאילנד היא מעין גן עדן של אנשים מהמערב שמחפשים להם חיי חופש. גם אבי (38) בחר לעבור לשם, אחרי שבילה בה כמה חודשים לפני פרוץ הקורונה. כיום אבי מתגורר בעיר לא גדולה בצפון-מזרח תאילנד, לאחר שלדבריו מיצה את המקומות התיירותיים באזור.
[caption id="attachment_10258" align="alignnone" width="597"]
אבי, תאילנד. "אם לא טוב לך באיזה מקום, או שאתה מרגיש שהחיים שלך נעדרי חשק והתלהבות, תנסה משהו אחר"[/caption]
"אחרי שיצאתי מהחברה החרדית הלכתי ללמוד משפטים. סיימתי התמחות ומבחני לשכה, ונסעתי לטייל בהודו. חשבתי שזה יהיה טיול של כמה חודשים ואז אחזור לארץ ואתחיל לעבוד כעורך-דין במשרד. אבל תוך כדי הטיול התאהבתי במזרח הרחוק, ובכלל – קסם לי לנסות אורח חיים יותר חופשי. נאלצתי לעזוב את הודו מטעמי ויזה, עברתי לתאילנד וגם בה התאהבתי. רציתי להישאר שם אבל הייתי חייב לחזור לארץ. התוכנית הייתה לחזור ולהכשיר את הקרקע למעבר. ואז פרצה הקורונה ודברים השתבשו. אולם כאשר תאילנד פתחה את שעריה מייד עליתי למטוס. מאז אני כאן, לא יודע לעוד כמה זמן. בינתיים טוב לי פה". ממה מורכב ה"טוב" הזה, שעליו מדברים קין ואבי? מה גורם לתאילנד להיות נהדרת כל כך לאנשים שמבקשים להם חיי חופש והתנהלות חופשית? "קודם כול, לתאילנד יש יתרונות אובייקטיבים", מסביר אבי. "המחיה כאן זולה. הנופים יפים. תשתיות מפותחות, ברמה של אינטרנט כבישים וכדומה. ויש גם גיוון של אוכלוסייה, מגיעים לכאן אנשים מכל העולם, והכול ברגוע ובאווירה מאפשרת. נדמה לפעמים שרק צריך לבחור מה רוצים – ותאילנד כבר תאפשר את זה. אפשר לבחור אורח חיים ספורטיבי, הרפתקני, סטלני. הכול זמין ונגיש. וגם בתוך תאילנד עצמה, כשמגיעה תחושת מיצוי אפשר לבחור לעבור למקום אחר, לפי מה שמתאים. אני מאוד מתחבר לתמה שאומרת: אם לא טוב לך באיזה מקום, או שאתה מרגיש שהחיים שלך נעדרי חשק והתלהבות, תנסה משהו אחר. הלוואי שמישהו היה אומר לי את זה כשהייתי צעיר. הייתי חוסך לעצמי שהות במקומות ששעממו אותי וכיבו אותי".
לשלם את המחיר – על הבחירה
המחירים של ההחלטה על אורח חיים נוודי מתגלים רק במהלך המסע. תחושת חוסר הוודאות היא אורחת קבועה, גם חשש מפני הבאות, ממעבר למקום לא מוכר. ומן הסתם, אורח חיים שכזה מזמן סדרה בלתי נגמרת של בלת"מים. החל מפציעות, בתי אירוח לא ראויים למגורים (נסו לגלות זאת בשתיים בלילה, ובלי טלפון פתוח לשיחות יוצאות. מקרה שהיה) עד אירועים נקודתיים שקורים בשל חוסר היכרות מספקת עם המקום, השפה והתרבות. שוב ושוב נשאלת השאלה: זה שווה את זה? אצלי, על כל פנים, התשובה היא – כן. גם אבי מכיר במחירים ומוכן לשלם אותם. "הכי קשה לי המרחק. המרחק מהמשפחה ומהחברים. זה מחיר כבד שאני לא מפחית ממשקלו. אבל עדיין, בשיקולי העלות-תועלת חייבים לבסוף להכריע. בשיקול בין להיות מוקף במעגלי אנשים שאני מכיר ואוהב לעומת להיות במקום שטוב לי בו ואני יכול להתפתח לכיוון שמתאים לי – עשיתי את הבחירה שלי. כמה זה יחזיק? אני לא יודע. אני לא עסוק בלתכנן את העתיד. אני חי היום".
הנער הירושלמי המופנם שהפך למנהיג המגזר החרדי
מני פלד
היום מציינים במגזר החרדי, עשור לפטירתו של המנהיג הליטאי, הרב יוסף שלום אלישיב. האחרון שאיחד תחת הנהגתו את הרוב הגדול של המגזר הליטאי. אחריו כבר בלתי אפשרי לדבר על הליטאים כמקשה אחת. הזרם המרכזי והפלג הירושלמי, נפרדו בגירושין מכוערים שכללו חסימות כבישים והרבה דם רע. בשעה ששורות אלו נכתבות, יורש יורשו של יורשו, הדור הרביעי בשרשרת ההנהגה, הרב גרשון אדלשטיין (בן ה-99), מאושפז בבית חולים. מסתבר שתנאי הסף למנהיג של 90 פלוס, מוביל לתחלופה גבוהה של מנהיגים ליטאים. אולי הגיע הזמן לחשוב על מודל יציב יותר.
יד הרב הרצוג
הרב יוסף שלום אלישיב, נולד בליטא בשנת 1910. בן יחיד להוריו לאחר 17 שנות המתנה. ייחוסו, לסבו מצד אמו, המקובל הרב שלמה אלישיב, מחבר סדרת ספרי הקבלה: "הלשם". את שם המשפחה "אלישיב" אימצה המשפחה בעלותה ארצה בשנת 1924. כמו גם את הלבוש הירושלמי ואת שם משפחתו של הסב, שבזכות קשריו ומעמדו, הצליחה המשפחה לקבל אישור עלייה לארץ ישראל.
[caption id="attachment_10202" align="alignright" width="182"]
הרב יוסף שלום אלישיב בבחרותו (קרדיט: ויקיפדיה)[/caption]
נוף מולדתו של יוסף שלום, לא הכיל רמזים על כך, שדווקא הוא עתיד להנהיג את התנועה הפוליטית: "דגל התורה", תנועה שהצירים המרכזיים שלה הם ישיבות וכוללים. הדמות המרכזית במשפחה, היה הסבא. שהיה מושקע כל כולו, בפרויקט סידור ופירוש הקבלה על פי תורתו של הגאון, בו נטל חלק גם הנכד הצעיר. הפרויקט הפך לסדרת הספרים שעל שמו נקרא הסבא 'הלשם'. הנתיב בו צעד הנער יוסף שלום, היה מנוגד לנתיבים בהם התעצבה ה"ליטאיות" בימים של טרום הקמת המדינה. הנער ניסה למצוא את מקומו בישיבת חברון אולם כעבור חצי שנה עזב את הישיבה ושב אל מודל הלימוד העצמאי. יש הרואים קווי דמיון בין המנהיג החרדי הראשון בארץ ישראל: החזון איש, לבין הרב אלישיב. שניהם גדלו במחוזות בהם הייתה הערצה גדולה למורשתו של הגאון מווילנה, עסקו בעיקר בלימוד ההלכה וניסו את מזלם בישיבות ללא הצלחה. נתיב נוסף בו צעד אלישיב הצעיר בניגוד לחרדיות המתהווה, היה הקשר החם עם הרב אברהם יצחק הכהן קוּק, מנהיגה לעתיד של הציונות הדתית, שהיה ידיד של 'הלשם' ואף שימש כמסדר קידושין בחתונתו. יוסף שלום נהג להשתתף מידי שבת בסעודה שלישית בביתו של הרב קוק, שם נשא הרב תכנים מעולמות הקבלה. חשוב לציין, כי חרף הסביבה הקבלית שבה גדל, לא הייתה לכך השפעה על הגותו ותפיסת עולמו של הרב אלישיב.
עם נישואיו לביתו של הרב אריה לוין, החל הרב אלישיב ללמוד בכולל שהקים הרב הראשי לישראל הרב יצחק. הרצוג ביקש לכונן דור של פוסקי הלכה בארץ ישראל, פוסקים שיחליפו את הדור האבוד שנספה באירופה בתקופת השואה. בכולל שהקים בירושלים, למדו בין השאר, הרבנים: שלמה זלמן אוירבך, שמואל הלוי וואזנר ואלישיב - שלושתם קיבלו לימים את התואר פוסקי הדור. באותה העת, מעמדה של הרבנות הראשית היה נתון בוויכוח פנים חרדי. חלקים בהנהגה החרדית דוגמת הרב מבריסק, ייחסו לראשיה רצון לכונן מחדש את הסנהדרין ולהכפיף את העולם היהודי לפסיקותיה. לעומת החזון איש שהיה מתון יותר בהתנגדותו. עמדתם השלילית של המנהיגים החרדים ביחס לרבנות הראשית, לא מנע מהרב אלישיב להתמנות בגיל 40 לתפקיד דיין בבית הדין הגדול. גוף שהיה ראש החץ של הביקורת הפנים חרדית על הרבנות הראשית.
האח והאחות - לידתו של פוסק הדור
פרשייה אחת הוציאה את הרב אלישיב מאלמוניותו היחסית, פרשת האח והאחות. לא מן הנמנע, כי אילו פרשיית האח והאחות לא הייתה באה לעולם, היה הרב אלישיב מסיים את כהונתו בבית הדין הגדול בגיל 70, ושמו היה נכרך ברשימה אחת של דיינים בכירים שפרשו כמו הרב זלמן נחמיה גולדברג, הרב שלמה פישר ואחרים. אלו, חרף גדלותם בתורה וכישרונם הרב, לא הצליחו להגיע למעמד אליו הגיע הרב אלישיב. פרשיית האח והאחות, פרצה בשנת 1972.
הרב הראשי לישראל באותם ימים, הלא הוא הרב שלמה גורן, הקים בית דין מיוחד, לדון במעמדם של אח ואחות לנגר. השניים נולדו לאמם לאחר שנפרדה מאביהם בלי לקבל ממנו גט וחיה עם גבר אחר. השאלה שעמדה במרכז הסערה, האם ניתן להתיר את השניים מחשש ממזרות, בטענה שגיורו של הבעל הראשון לו הייתה נשואה אמם, היה מוטל בספק. הרב גורן בלחץ פוליטי של ממשלת גולדה מאיר, הקים בית דין מיוחד, שפסק, בניגוד לפסיקות חוזרות של שורת ערכאות בבתי הדין שדנו בסוגיה, כי הגיור בטל והאחים מותרים לבוא בקהל. הפסיקה של הרב גורן גרמה לסערה בעולם הדתי והחרדי. הרב אלישיב נעמד בראש החץ של המאבק והתפטר מתפקידו כדיין בבית הדין הרבני בירושלים כמחאה על פסק הדין. המאבק הארוך והקרבה למובילי המאבק הרבנים שך וקנייבסקי האב, הביאו לפרסום שמו של הרב אלישיב במגזר החרדי והפכו אותו לדמות ציבורית מוכרת. בתוך מספר שנים, שמו של הרב אלישיב לצד שמו של מחותנו הרב שלמה זלמן אוירבך, הפכו שמות נרדפים לפוסקי הדור.
ההימור הפוליטי-הקמת דגל התורה
לקראת בחירות 1988, דרש המנהיג הליטאי הרב שך, להשפיע באופן משמעותי יותר על ההרכב של רשימת אגודת ישראל לכנסת. ניצני הפילוג בין החסידים לליטאים, נראו עוד קודם, בהופעתו של העיתון הליטאי "יתד נאמן", שהוקם על ידי הרבנים שך וקנייבסקי האב ובערוב ימיו של זה האחרון. עד להופעתו של יתד נאמן, היה עיתון המודיע, היומון החרדי היחיד. הרבנים הליטאים חשו שכוח השפעתם על העיתון הולכת ונחלשת לטובת חסידות גור ששלטה בעיתון, ולכן החליטו לצאת עם עיתון חדש. ככל שהתקרבו הבחירות, עסק הרב שך בשאלות האם להקים מפלגה חדשה, לתמוך במפלגת הלוויין שהיה שותף להקמתה, ש"ס, או להגיע לשותפות הוגנת יותר עם החסידים ובעיקר עם חסידות גור, ששלטה במפלגה, בעיתון ובמוסדות החינוך. כותבי קורות העיתים חלוקים בשאלת האחריות לפילוג. הרב שך יצא לדרך חדשה והחליט על הקמת מפלגת "דגל התורה", חרף הסכנה שלא יחצה אחוז החסימה. הקמת המפלגה דרשה גיוס של כל הרבנים המשפיעים בזירה החרדית. הרב שך ניסה בתחילה להשפיע על הרב שלמה זלמן אוירבך להצטרף למפלגה החדשה, אך הוא סירב. (יש התולים את סירבו בקרבת משפחה שלו למנחם פורוש, נציג אגודת ישראל אחרים סבורים כי אוירבך התנגד לפיצול שהחזיר לחיים את המחלוקת בין חסידים לליטאים, אחרי עשרות שנים של שקט) הרב שך היה זקוק לדמות רבנית הלכתית, שתעניק גושפנקא הלכתית לצעד הפוליטי שנעשה. בשם זיכרון המאבק המשותף שניהל יחד עם הרב אלישיב בפסק האח והאחות, החליט לנסות את מזלו ולהפתעתו של הרב שך, הסכים הרב אלישיב להעניק את חתימתו למפלגה החדשה, ואף ניאות להשתתף במסע הבחירות.
[caption id="attachment_10196" align="alignnone" width="715"]
ניתן לראות בתמונה מכנס ייסוד המפלגה החדשה שהתקיים בבנייני האומה בירושלים, את הרבנים אלישיב ושטיינמן לימינו של הרב שך (קרדיט: ויקיפדיה)[/caption]
בתום מסע בחירות רווי השמצות ומחלוקות פנים חרדית נוקבת, הצליחה המפלגה הצעירה להכניס שני נציגים לכנסת. אחד מהם משה גפני, המכהן בה עד היום. השתתפותו של הרב אלישיב בכינוסי הבחירות, לא תורגמה למעורבות פוליטית אקטיבית בחייה של המפלגה הצעירה. בניגוד לעמיתו, הרב שטיינמן, שהפך לחבר מועצת גדולי התורה שהקים הרב שך, הרב אלישיב נותר מחוץ לקבלת ההחלטות במפלגה. הבחירות לראשות עיריית ירושלים-אולמרט זה טוב לחרדים בבחירות לראשות עיריית ירושלים שהתקיימו בשנת 1993, התמודד אהוד אולמרט, אז חבר כנסת מטעם הליכוד, נגד ראש העיר המיתולוגי של ירושלים טדי קולק. אולמרט ניצל את קשריו עם החרדים, במטרה לרקוח הסכם שיבטיח את תמיכתם בו. התמיכה הרבנית נתקלה בבעיה: האיסור לתמוך באופן ישיר במי שאינו חרדי. עד לאותה מערכת בחירות, החרדים בחרו את נציגיהם לרשימה העירונית ולא התערבו בשאלת הבחירה לראשות העיר, שכן זהות המנצח הייתה ברורה. לא כך הפעם, היה צורך להכריע בשאלת התמיכה הישירה במועמד חילוני למהדרין. היות והיה מדובר בשאלה של פוליטיקה מקומית, השאלה הגיע לשולחנו של הרב אלישיב. הרב הפוסק הכריע: צרכיה של היהדות החרדית מחייבים אותנו לתמוך באופן ישיר באהוד אולמרט. במילים צופות פני עתיד "אולמרט טוב לחרדים". לוחות המודעות של ירושלים כוסו במכתבו של הרב אלישיב. הבחירה באולמרט הפכה מ"ספק עבירה" למצווה גדולה. תושביה החרדים של ירושלים יצאו בהמוניהם לקלפיות והביאו את הניצחון למועמד הצעיר. שנתיים מאוחר יותר, הפסק שהכתיר את אולמרט לראש עיריית ירושלים, יהיה הפסק שיכריע בתמיכה האקטיבית במועמד צעיר אחר, הפעם בנימין נתניהו, תחת הסלוגן 'נתניהו טוב ליהודים'. עמדתו הריאל-פוליטית של הרב אלישיב, הביאה אותו ב-2003 לתמוך במועמדותו של נציג חרדי לתפקיד ראש עיריית ירושלים, חרף הדילמות הכרוכות במעמד של ראש עיר עורבת. מנהיג שוקע מנהיג נולד בשנותיו האחרונות של הרב שך, הסתגר הרב בביתו וסירב להתערב בנושאים ציבוריים. ההחלטה לומר "איני יכול עוד", התקבלה לאחר שהרב שך נתקל בקואליציה של רבנים, שהתנגדה למינוי שביקש לכפות על תושבי העיר החרדית החדשה מודיעין עילית. את הקואליציה נגד המינוי הובילו הרבנים שטיינמן ואלישיב. עם שקיעת מנהיגותו של הרב שך, נראה היה כי כתר ההנהגה יעבור לידיו של הרב שטיינמן. בישיבה שקיימו חברי מועצת גדולי התורה בשאלה מי ימונה לנשיא הבא, נבחר שטיינמן, לתפקיד אותו מילא הרב שך. אחד מחברי ה"מועצת" סימן את מעבר ההנהגה במילים הבאות: 'הרב שך היה מדינאי, הרב שטיינמן הוא פוליטיקאי'. אנשיו של הרב שטיינמן, החלו להעמיק את אחיזתם במוקדי הכוח של המפלגה. עיקר המאמץ הושקע בביצור כוחם של אנשי הרב שטיינמן, בעיתון יתד נאמן. מול העורך החזק של העיתון נתי גרוסמן, שהתנגד לתפיסת עולמו של הרב שטיינמן אותה כינה 'פשרנית', ניצבו רבנים שמונו על ידי הרב שך לפקח על הנעשה בעיתון. אלו צדדו במנהיגותו של הרב שטיינמן ונתנו לכך ביטוי בקו שנקט העיתון. הוויכוח המרכזי נסוב סביב שאלת גיוס חרדים לצה"ל. בשלהי שנות ה-90, הוקם הגדוד החרדי הראשון בצה"ל, שכונה באותם ימים "הנח"ל החרדי", מה שהפך עם הזמן לגדוד "נצח יהודה". הקמת הגדוד החרדי כפתרון לבעיית נוער השוליים, הסעירה את הרחוב החרדי. מקורביו של הרב שטיינמן היו בין מייסדי הגדוד ולדבריהם הוא העניק להם את ברכת הדרך. הדיון סביב הנח"ל, זרע את ניצני המחלוקת שפרצה 15 שנה מאוחר יותר, בין הרב שטיינמן לרב אוירבך הבן. אנשי הרב שטיינמן דאגו לכך, שביקורת נגד הגדוד החרדי לא תקבל ביטוי פומבי בעיתון שנחשב למתווה הדרך של הציבור הליטאי. תחושת שיכרון הכוח של אנשי הרב שטיינמן, הביאה אותם לפסול פרסום של מכתב שכתב הרב אלישיב וממנו השתמעה ביקורת נגד הגדוד החרדי. המכתב פורסם לבסוף בעיתון 'בקהילה', תחת הכותרת 'המכתב שלא פורסם ביתד נאמן'. הסערה שפרצה הביאה את הרב אלישיב לאיים כי יעזוב לאלתר את כל תפקידיו בדגל התורה. האולטימטום עשה את שלו. שטיינמן ואנשיו הרימו דגל לבן והעבירו את השליטה במוקדי הכוח, לידי עושי דברו של הרב אלישיב. מנקודה זו ואילך, נדדה ההנהגה החרדית הליטאית מבני ברק לירושלים. לאורך כל תקופת הנהגתו של הרב אלישיב, הוא ניסה לרוב לחתור להסכמות עם חצרות הרבנים בבני ברק, בדגש על חצרו של שטיינמן. קשה לומר שניסיונות אלו צלחו ובין ירושלים לבני ברק, הלכה ונבנתה חומה של עוינות.
שמרנות וכניעה לקיצונים סיכום תקופת הנהגתו של הרב אלישיב, מתאפיינת בניסיון לשמר את מורשתו של הרב שך. התנגדות נרחבת לשינויים כמו לימוד ליבה במוסדות החינוך. התנגדות לכל ניסיון לגיוס חרדים לצה"ל. מאבק עיקש נגד האינטרנט. נכונות לזרום עם הקצנה פנים חרדית, כמו בסוגיית הטלפון הסלולרי הכשר. שם נכנע לדרישתם של חסידי גור להסיר את האופציה לשליחת הודעות בטלפונים הכשרים. שמרנותו לא סייעה לו להעביר לדור הבא, את מה שהוא קיבל, ציבור ליטאי מאוחד וגאה. יורשיו קיבלו לידיהם ציבור ליטאי מפוצל, וחסר הסכמה כלפי הרבנים המובילים אותו. הניצחון שנחל במאבק על הטלפון הכשר, הולך ומתברר כניצחון פירוס. החדירה של הטלפונים החכמים למגזר החרדי, שוברת שיאים. אם לא יהיו שינויים של הרגע האחרון, בעוד כחודש תצא תעודת הפטירה של הקומה הכשרה, ועוד הצלחה ממנהיגתו של הרב אלישיב תרד בתהום הנשייה.
'היורשים' הגרסה החרדית אחד מראשי הישיבות אמר פעם: 'אם ישיבת פונביז' היא אם הישיבות, כולנו ממזרים!' בדיחה או לא בדיחה, פונביז' הרתה וילדה את המחלוקת שקרעה את החברה הליטאית מבפנים. צאצאיה של המחלוקת הם רבים. הירידה במעמדם של הרבנים, הפיצול הפנים חרדי ועוד. עוד לפני שנגיע לקשר של הרב אלישיב למחלוקת, קצת רקע על איך הפך סכסוך משפחתי בין אח לאחות, למחלוקת שפיצלה חברה שלמה. ישיבת פונביז' הוקמה שנים אחדות לפני הקמת המדינה, על ידי הרב יוסף שלמה כהנמן, רב חרדי נמרץ שאיבד את ישיבתו, קהילתו ורוב משפחתו בשואה. בתוך מספר שנים בודד, הפכה הישיבה למובילה בארץ, תוך שהיא עוקפת מתחרות ותיקות כמו ישיבת חברון. ראשי הישיבה זכו להשפעה ציבורית והחלו לצבור כוח פוליטי. הדמות הבולטת והידועה בין ראשי הישיבה, היה הרב שך. הקמתה של תנועת דגל התורה בסוף שנות ה-80, הדקה את הקשר בין כוח פוליטי לתפקיד ראש ישיבת פונביז'. עם המעמד והכוח, באו המאבקים על הירושה. הרב כהנמן המייסד, הותיר אחריו בן אחד, הרב אברהם כהנמן. מאבק הירושה התגלגל לפתחו של הדור הבא. הבן אליעזר והבת ציפורה. ציפורה התחתנה עם הרב שמואל מרקוביץ בן למשפחה ליטאית שורשית. בראשית הדרך הגיסים חיפשו, כל אחד בדרכו, את הקרבה אל הרב שך. השניים סייעו לו במאבק שניהל מול משפחת פוברסקי על השליטה בישיבה. אחרי הניצחון על משפחת פוברסקי, החלו הגיסים לריב בינם לבין עצמם. הסכסוך לא פרץ את גבולות הישיבה, עד לאירועי שמחת תורה שנת 1998. האירועים האלימים ושורה של רעשי משנה, הכריחו את הרבנים אלישיב, שטיינמן, ואחרים לנסות ולפשר בין הגיסים הניצים. לתפקיד הבורר נבחר על ידי אלישיב, הרב גדליה צימבליסט, בוגר ישיבת חברון, כיהן כדיין בבית הדין הגדול והיה בקשרים טובים עם הרב אלישיב. חוסר היכרותו עם הצדדים הניצים, נחשב בראשית הדרך ליתרון. במבט לאחור הייתה זו השגיאה הראשונה בשרשרת אין סופית. פסק הדין שפרסם לבסוף, זכה לחתימתם של הרבנים אלישיב, שטיינמן, לפקוביץ וקרליץ. הפסק הותיר מעמד חלקי לחתן שמואל מרקוביץ בעוד רוב הזכויות הוענקו לאליעזר כהנמן.
[caption id="attachment_10198" align="alignnone" width="715"]
פוניבז': מלחמה ללא הפסקה (מתוך סרטון)[/caption]
פסק הדין כיבה את אש המחלוקות, אך הותיר גחלים לוחשות, ממתינות לשעת הכושר לפרוץ שוב. הטריגר היה בשנת 2004, בהחלטה של הרב גרשון אדלשטיין למנות לתפקיד ר"מ בישיבה את חיים פרץ ברמן. המינוי נתקל בהתנגדות נחרצת של מרקוביץ. המינוי לווה באלימות קשה שעליה נמתחה באופן חריג ביקורת פומבית בעיתון יתד נאמן, שנשלט על ידי מקורבי הרב אלישיב. השיא הגיע בפרסום מכתבו של הרב אלישיב המתנגד למינוי. מול מכתביהם של רבני בני ברק, קנייבסקי הבן, לפקוביץ, קרליץ, שצידדו במינוי. בתווך ניצב הרב שטיינמן, שהביע תמיכה שקטה במינוי. התערבותו של הרב אלישיב במה שנחשב בעיני רבני בני ברק כמעוז שלהם, יצרה קרע בינו לבינם, קרע שלא התאחה עד לפטירתו בשנת 2013.
פסיקה מחמירה יבול דל למרות שהיה מתמיד והגה כל ימיו בתורה, לא חיבר הרב אלישיב ספרים. התוכן הכתוב היחיד הוא תשובות ופסקי דין שכתב בתפקידו כדיין בבית הדין הגדול. השיעורים שהעביר מידי יום בבית הכנסת הסמוך לביתו, עובדו לסדרת ספרים. השיעורים לא נועדו במקורם לתלמידי חכמים, אלא לאנשים העמלים לפרנסתם. בתחום הפסיקה התאפיין הרב אלישיב בדרישה מחמירה. בניגוד לעמיתו הרב אוירבך, נטה הרב אלישיב בכל מקרה של ספק להחמיר. יש מתלמידיו הסבורים שנטייתו להחמיר באה בד בבד עם תפיסה שמרנית כללית שאימץ לעצמו, כחלק ממעורבותו בתנועה הליטאית-דגל התורה. כך או כך, ברוב השאלות ההלכתיות בהם ישנו ויכוח בין הרב אוירבך לרב אלישיב, באופן כמעט ודאי, הרב אוירבך יפסוק לקולא ואילו הרב אלישיב לחומרא.
בבחירות 2009, רבים מחסידיהם של רבני בני ברק, הצביעו למפלגת ש"ס, במחאה על הצבת נציגו של הרב אלישיב ברשימת יהדות התורה, איש העסקים מנחם כרמל. שבועות ספורים לפני פטירתו של הרב אלישיב, השלימו מקורביו של הרב שטיינמן, את השתלטותם המחודשת על יתד נאמן. בניגוד לסיבוב הקודם, הפעם הם לא לקחו שבויים והביאו לפיטוריו של עורך העיתון נתי גרוסמן.
[caption id="attachment_10200" align="alignnone" width="3264"]
מודעות אבל על פטירתו של הרב אלישיב[/caption]
ימים אחדים לפני פטירתו של הרב אלישיב, הקים גרוסמן בתמיכתו של הרב אוירבך הבן, את עיתון 'הפלס'. הקמת העיתון סימנה את הפילוג בתוך היהדות הליטאית. מצד אחד הזרם המרכזי שראה ברב שטיינמן יורש של הרב אלישיב. מהעבר השני הפלג הירושלמי, שראה ברב אוירבך הבן, יורשו של הרב אלישיב. הקרבות בין הניצים נגררו לאלימות, לסכסוכים משפטיים ולמשפחות שנקרעו בוויכוח סביב שאלת היורש. עם פטירתם של הרבנים שטיינמן ואוירבך הבן, שקטה הארץ מעט. עשור אחרי פטירתו של הרב אלישיב, מצויה ההנהגה החרדית בשבר חסר תקדים. פטירתו של חתנו, יורש, יורשו, הרב קנייבסקי, הותירה את הליטאים במשבר ירושת ההנהגה, משבר שסופו אינו נראה.
הרב יוסף שלום אלישיב בבחרותו (קרדיט: ויקיפדיה)[/caption]
נוף מולדתו של יוסף שלום, לא הכיל רמזים על כך, שדווקא הוא עתיד להנהיג את התנועה הפוליטית: "דגל התורה", תנועה שהצירים המרכזיים שלה הם ישיבות וכוללים. הדמות המרכזית במשפחה, היה הסבא. שהיה מושקע כל כולו, בפרויקט סידור ופירוש הקבלה על פי תורתו של הגאון, בו נטל חלק גם הנכד הצעיר. הפרויקט הפך לסדרת הספרים שעל שמו נקרא הסבא 'הלשם'. הנתיב בו צעד הנער יוסף שלום, היה מנוגד לנתיבים בהם התעצבה ה"ליטאיות" בימים של טרום הקמת המדינה. הנער ניסה למצוא את מקומו בישיבת חברון אולם כעבור חצי שנה עזב את הישיבה ושב אל מודל הלימוד העצמאי. יש הרואים קווי דמיון בין המנהיג החרדי הראשון בארץ ישראל: החזון איש, לבין הרב אלישיב. שניהם גדלו במחוזות בהם הייתה הערצה גדולה למורשתו של הגאון מווילנה, עסקו בעיקר בלימוד ההלכה וניסו את מזלם בישיבות ללא הצלחה. נתיב נוסף בו צעד אלישיב הצעיר בניגוד לחרדיות המתהווה, היה הקשר החם עם הרב אברהם יצחק הכהן קוּק, מנהיגה לעתיד של הציונות הדתית, שהיה ידיד של 'הלשם' ואף שימש כמסדר קידושין בחתונתו. יוסף שלום נהג להשתתף מידי שבת בסעודה שלישית בביתו של הרב קוק, שם נשא הרב תכנים מעולמות הקבלה. חשוב לציין, כי חרף הסביבה הקבלית שבה גדל, לא הייתה לכך השפעה על הגותו ותפיסת עולמו של הרב אלישיב.
עם נישואיו לביתו של הרב אריה לוין, החל הרב אלישיב ללמוד בכולל שהקים הרב הראשי לישראל הרב יצחק. הרצוג ביקש לכונן דור של פוסקי הלכה בארץ ישראל, פוסקים שיחליפו את הדור האבוד שנספה באירופה בתקופת השואה. בכולל שהקים בירושלים, למדו בין השאר, הרבנים: שלמה זלמן אוירבך, שמואל הלוי וואזנר ואלישיב - שלושתם קיבלו לימים את התואר פוסקי הדור. באותה העת, מעמדה של הרבנות הראשית היה נתון בוויכוח פנים חרדי. חלקים בהנהגה החרדית דוגמת הרב מבריסק, ייחסו לראשיה רצון לכונן מחדש את הסנהדרין ולהכפיף את העולם היהודי לפסיקותיה. לעומת החזון איש שהיה מתון יותר בהתנגדותו. עמדתם השלילית של המנהיגים החרדים ביחס לרבנות הראשית, לא מנע מהרב אלישיב להתמנות בגיל 40 לתפקיד דיין בבית הדין הגדול. גוף שהיה ראש החץ של הביקורת הפנים חרדית על הרבנות הראשית.
האח והאחות - לידתו של פוסק הדור
פרשייה אחת הוציאה את הרב אלישיב מאלמוניותו היחסית, פרשת האח והאחות. לא מן הנמנע, כי אילו פרשיית האח והאחות לא הייתה באה לעולם, היה הרב אלישיב מסיים את כהונתו בבית הדין הגדול בגיל 70, ושמו היה נכרך ברשימה אחת של דיינים בכירים שפרשו כמו הרב זלמן נחמיה גולדברג, הרב שלמה פישר ואחרים. אלו, חרף גדלותם בתורה וכישרונם הרב, לא הצליחו להגיע למעמד אליו הגיע הרב אלישיב. פרשיית האח והאחות, פרצה בשנת 1972.
הרב הראשי לישראל באותם ימים, הלא הוא הרב שלמה גורן, הקים בית דין מיוחד, לדון במעמדם של אח ואחות לנגר. השניים נולדו לאמם לאחר שנפרדה מאביהם בלי לקבל ממנו גט וחיה עם גבר אחר. השאלה שעמדה במרכז הסערה, האם ניתן להתיר את השניים מחשש ממזרות, בטענה שגיורו של הבעל הראשון לו הייתה נשואה אמם, היה מוטל בספק. הרב גורן בלחץ פוליטי של ממשלת גולדה מאיר, הקים בית דין מיוחד, שפסק, בניגוד לפסיקות חוזרות של שורת ערכאות בבתי הדין שדנו בסוגיה, כי הגיור בטל והאחים מותרים לבוא בקהל. הפסיקה של הרב גורן גרמה לסערה בעולם הדתי והחרדי. הרב אלישיב נעמד בראש החץ של המאבק והתפטר מתפקידו כדיין בבית הדין הרבני בירושלים כמחאה על פסק הדין. המאבק הארוך והקרבה למובילי המאבק הרבנים שך וקנייבסקי האב, הביאו לפרסום שמו של הרב אלישיב במגזר החרדי והפכו אותו לדמות ציבורית מוכרת. בתוך מספר שנים, שמו של הרב אלישיב לצד שמו של מחותנו הרב שלמה זלמן אוירבך, הפכו שמות נרדפים לפוסקי הדור.
ההימור הפוליטי-הקמת דגל התורה
לקראת בחירות 1988, דרש המנהיג הליטאי הרב שך, להשפיע באופן משמעותי יותר על ההרכב של רשימת אגודת ישראל לכנסת. ניצני הפילוג בין החסידים לליטאים, נראו עוד קודם, בהופעתו של העיתון הליטאי "יתד נאמן", שהוקם על ידי הרבנים שך וקנייבסקי האב ובערוב ימיו של זה האחרון. עד להופעתו של יתד נאמן, היה עיתון המודיע, היומון החרדי היחיד. הרבנים הליטאים חשו שכוח השפעתם על העיתון הולכת ונחלשת לטובת חסידות גור ששלטה בעיתון, ולכן החליטו לצאת עם עיתון חדש. ככל שהתקרבו הבחירות, עסק הרב שך בשאלות האם להקים מפלגה חדשה, לתמוך במפלגת הלוויין שהיה שותף להקמתה, ש"ס, או להגיע לשותפות הוגנת יותר עם החסידים ובעיקר עם חסידות גור, ששלטה במפלגה, בעיתון ובמוסדות החינוך. כותבי קורות העיתים חלוקים בשאלת האחריות לפילוג. הרב שך יצא לדרך חדשה והחליט על הקמת מפלגת "דגל התורה", חרף הסכנה שלא יחצה אחוז החסימה. הקמת המפלגה דרשה גיוס של כל הרבנים המשפיעים בזירה החרדית. הרב שך ניסה בתחילה להשפיע על הרב שלמה זלמן אוירבך להצטרף למפלגה החדשה, אך הוא סירב. (יש התולים את סירבו בקרבת משפחה שלו למנחם פורוש, נציג אגודת ישראל אחרים סבורים כי אוירבך התנגד לפיצול שהחזיר לחיים את המחלוקת בין חסידים לליטאים, אחרי עשרות שנים של שקט) הרב שך היה זקוק לדמות רבנית הלכתית, שתעניק גושפנקא הלכתית לצעד הפוליטי שנעשה. בשם זיכרון המאבק המשותף שניהל יחד עם הרב אלישיב בפסק האח והאחות, החליט לנסות את מזלו ולהפתעתו של הרב שך, הסכים הרב אלישיב להעניק את חתימתו למפלגה החדשה, ואף ניאות להשתתף במסע הבחירות.
[caption id="attachment_10196" align="alignnone" width="715"]
ניתן לראות בתמונה מכנס ייסוד המפלגה החדשה שהתקיים בבנייני האומה בירושלים, את הרבנים אלישיב ושטיינמן לימינו של הרב שך (קרדיט: ויקיפדיה)[/caption]
בתום מסע בחירות רווי השמצות ומחלוקות פנים חרדית נוקבת, הצליחה המפלגה הצעירה להכניס שני נציגים לכנסת. אחד מהם משה גפני, המכהן בה עד היום. השתתפותו של הרב אלישיב בכינוסי הבחירות, לא תורגמה למעורבות פוליטית אקטיבית בחייה של המפלגה הצעירה. בניגוד לעמיתו, הרב שטיינמן, שהפך לחבר מועצת גדולי התורה שהקים הרב שך, הרב אלישיב נותר מחוץ לקבלת ההחלטות במפלגה. הבחירות לראשות עיריית ירושלים-אולמרט זה טוב לחרדים בבחירות לראשות עיריית ירושלים שהתקיימו בשנת 1993, התמודד אהוד אולמרט, אז חבר כנסת מטעם הליכוד, נגד ראש העיר המיתולוגי של ירושלים טדי קולק. אולמרט ניצל את קשריו עם החרדים, במטרה לרקוח הסכם שיבטיח את תמיכתם בו. התמיכה הרבנית נתקלה בבעיה: האיסור לתמוך באופן ישיר במי שאינו חרדי. עד לאותה מערכת בחירות, החרדים בחרו את נציגיהם לרשימה העירונית ולא התערבו בשאלת הבחירה לראשות העיר, שכן זהות המנצח הייתה ברורה. לא כך הפעם, היה צורך להכריע בשאלת התמיכה הישירה במועמד חילוני למהדרין. היות והיה מדובר בשאלה של פוליטיקה מקומית, השאלה הגיע לשולחנו של הרב אלישיב. הרב הפוסק הכריע: צרכיה של היהדות החרדית מחייבים אותנו לתמוך באופן ישיר באהוד אולמרט. במילים צופות פני עתיד "אולמרט טוב לחרדים". לוחות המודעות של ירושלים כוסו במכתבו של הרב אלישיב. הבחירה באולמרט הפכה מ"ספק עבירה" למצווה גדולה. תושביה החרדים של ירושלים יצאו בהמוניהם לקלפיות והביאו את הניצחון למועמד הצעיר. שנתיים מאוחר יותר, הפסק שהכתיר את אולמרט לראש עיריית ירושלים, יהיה הפסק שיכריע בתמיכה האקטיבית במועמד צעיר אחר, הפעם בנימין נתניהו, תחת הסלוגן 'נתניהו טוב ליהודים'. עמדתו הריאל-פוליטית של הרב אלישיב, הביאה אותו ב-2003 לתמוך במועמדותו של נציג חרדי לתפקיד ראש עיריית ירושלים, חרף הדילמות הכרוכות במעמד של ראש עיר עורבת. מנהיג שוקע מנהיג נולד בשנותיו האחרונות של הרב שך, הסתגר הרב בביתו וסירב להתערב בנושאים ציבוריים. ההחלטה לומר "איני יכול עוד", התקבלה לאחר שהרב שך נתקל בקואליציה של רבנים, שהתנגדה למינוי שביקש לכפות על תושבי העיר החרדית החדשה מודיעין עילית. את הקואליציה נגד המינוי הובילו הרבנים שטיינמן ואלישיב. עם שקיעת מנהיגותו של הרב שך, נראה היה כי כתר ההנהגה יעבור לידיו של הרב שטיינמן. בישיבה שקיימו חברי מועצת גדולי התורה בשאלה מי ימונה לנשיא הבא, נבחר שטיינמן, לתפקיד אותו מילא הרב שך. אחד מחברי ה"מועצת" סימן את מעבר ההנהגה במילים הבאות: 'הרב שך היה מדינאי, הרב שטיינמן הוא פוליטיקאי'. אנשיו של הרב שטיינמן, החלו להעמיק את אחיזתם במוקדי הכוח של המפלגה. עיקר המאמץ הושקע בביצור כוחם של אנשי הרב שטיינמן, בעיתון יתד נאמן. מול העורך החזק של העיתון נתי גרוסמן, שהתנגד לתפיסת עולמו של הרב שטיינמן אותה כינה 'פשרנית', ניצבו רבנים שמונו על ידי הרב שך לפקח על הנעשה בעיתון. אלו צדדו במנהיגותו של הרב שטיינמן ונתנו לכך ביטוי בקו שנקט העיתון. הוויכוח המרכזי נסוב סביב שאלת גיוס חרדים לצה"ל. בשלהי שנות ה-90, הוקם הגדוד החרדי הראשון בצה"ל, שכונה באותם ימים "הנח"ל החרדי", מה שהפך עם הזמן לגדוד "נצח יהודה". הקמת הגדוד החרדי כפתרון לבעיית נוער השוליים, הסעירה את הרחוב החרדי. מקורביו של הרב שטיינמן היו בין מייסדי הגדוד ולדבריהם הוא העניק להם את ברכת הדרך. הדיון סביב הנח"ל, זרע את ניצני המחלוקת שפרצה 15 שנה מאוחר יותר, בין הרב שטיינמן לרב אוירבך הבן. אנשי הרב שטיינמן דאגו לכך, שביקורת נגד הגדוד החרדי לא תקבל ביטוי פומבי בעיתון שנחשב למתווה הדרך של הציבור הליטאי. תחושת שיכרון הכוח של אנשי הרב שטיינמן, הביאה אותם לפסול פרסום של מכתב שכתב הרב אלישיב וממנו השתמעה ביקורת נגד הגדוד החרדי. המכתב פורסם לבסוף בעיתון 'בקהילה', תחת הכותרת 'המכתב שלא פורסם ביתד נאמן'. הסערה שפרצה הביאה את הרב אלישיב לאיים כי יעזוב לאלתר את כל תפקידיו בדגל התורה. האולטימטום עשה את שלו. שטיינמן ואנשיו הרימו דגל לבן והעבירו את השליטה במוקדי הכוח, לידי עושי דברו של הרב אלישיב. מנקודה זו ואילך, נדדה ההנהגה החרדית הליטאית מבני ברק לירושלים. לאורך כל תקופת הנהגתו של הרב אלישיב, הוא ניסה לרוב לחתור להסכמות עם חצרות הרבנים בבני ברק, בדגש על חצרו של שטיינמן. קשה לומר שניסיונות אלו צלחו ובין ירושלים לבני ברק, הלכה ונבנתה חומה של עוינות.
שמרנות וכניעה לקיצונים סיכום תקופת הנהגתו של הרב אלישיב, מתאפיינת בניסיון לשמר את מורשתו של הרב שך. התנגדות נרחבת לשינויים כמו לימוד ליבה במוסדות החינוך. התנגדות לכל ניסיון לגיוס חרדים לצה"ל. מאבק עיקש נגד האינטרנט. נכונות לזרום עם הקצנה פנים חרדית, כמו בסוגיית הטלפון הסלולרי הכשר. שם נכנע לדרישתם של חסידי גור להסיר את האופציה לשליחת הודעות בטלפונים הכשרים. שמרנותו לא סייעה לו להעביר לדור הבא, את מה שהוא קיבל, ציבור ליטאי מאוחד וגאה. יורשיו קיבלו לידיהם ציבור ליטאי מפוצל, וחסר הסכמה כלפי הרבנים המובילים אותו. הניצחון שנחל במאבק על הטלפון הכשר, הולך ומתברר כניצחון פירוס. החדירה של הטלפונים החכמים למגזר החרדי, שוברת שיאים. אם לא יהיו שינויים של הרגע האחרון, בעוד כחודש תצא תעודת הפטירה של הקומה הכשרה, ועוד הצלחה ממנהיגתו של הרב אלישיב תרד בתהום הנשייה.
'היורשים' הגרסה החרדית אחד מראשי הישיבות אמר פעם: 'אם ישיבת פונביז' היא אם הישיבות, כולנו ממזרים!' בדיחה או לא בדיחה, פונביז' הרתה וילדה את המחלוקת שקרעה את החברה הליטאית מבפנים. צאצאיה של המחלוקת הם רבים. הירידה במעמדם של הרבנים, הפיצול הפנים חרדי ועוד. עוד לפני שנגיע לקשר של הרב אלישיב למחלוקת, קצת רקע על איך הפך סכסוך משפחתי בין אח לאחות, למחלוקת שפיצלה חברה שלמה. ישיבת פונביז' הוקמה שנים אחדות לפני הקמת המדינה, על ידי הרב יוסף שלמה כהנמן, רב חרדי נמרץ שאיבד את ישיבתו, קהילתו ורוב משפחתו בשואה. בתוך מספר שנים בודד, הפכה הישיבה למובילה בארץ, תוך שהיא עוקפת מתחרות ותיקות כמו ישיבת חברון. ראשי הישיבה זכו להשפעה ציבורית והחלו לצבור כוח פוליטי. הדמות הבולטת והידועה בין ראשי הישיבה, היה הרב שך. הקמתה של תנועת דגל התורה בסוף שנות ה-80, הדקה את הקשר בין כוח פוליטי לתפקיד ראש ישיבת פונביז'. עם המעמד והכוח, באו המאבקים על הירושה. הרב כהנמן המייסד, הותיר אחריו בן אחד, הרב אברהם כהנמן. מאבק הירושה התגלגל לפתחו של הדור הבא. הבן אליעזר והבת ציפורה. ציפורה התחתנה עם הרב שמואל מרקוביץ בן למשפחה ליטאית שורשית. בראשית הדרך הגיסים חיפשו, כל אחד בדרכו, את הקרבה אל הרב שך. השניים סייעו לו במאבק שניהל מול משפחת פוברסקי על השליטה בישיבה. אחרי הניצחון על משפחת פוברסקי, החלו הגיסים לריב בינם לבין עצמם. הסכסוך לא פרץ את גבולות הישיבה, עד לאירועי שמחת תורה שנת 1998. האירועים האלימים ושורה של רעשי משנה, הכריחו את הרבנים אלישיב, שטיינמן, ואחרים לנסות ולפשר בין הגיסים הניצים. לתפקיד הבורר נבחר על ידי אלישיב, הרב גדליה צימבליסט, בוגר ישיבת חברון, כיהן כדיין בבית הדין הגדול והיה בקשרים טובים עם הרב אלישיב. חוסר היכרותו עם הצדדים הניצים, נחשב בראשית הדרך ליתרון. במבט לאחור הייתה זו השגיאה הראשונה בשרשרת אין סופית. פסק הדין שפרסם לבסוף, זכה לחתימתם של הרבנים אלישיב, שטיינמן, לפקוביץ וקרליץ. הפסק הותיר מעמד חלקי לחתן שמואל מרקוביץ בעוד רוב הזכויות הוענקו לאליעזר כהנמן.
[caption id="attachment_10198" align="alignnone" width="715"]
פוניבז': מלחמה ללא הפסקה (מתוך סרטון)[/caption]
פסק הדין כיבה את אש המחלוקות, אך הותיר גחלים לוחשות, ממתינות לשעת הכושר לפרוץ שוב. הטריגר היה בשנת 2004, בהחלטה של הרב גרשון אדלשטיין למנות לתפקיד ר"מ בישיבה את חיים פרץ ברמן. המינוי נתקל בהתנגדות נחרצת של מרקוביץ. המינוי לווה באלימות קשה שעליה נמתחה באופן חריג ביקורת פומבית בעיתון יתד נאמן, שנשלט על ידי מקורבי הרב אלישיב. השיא הגיע בפרסום מכתבו של הרב אלישיב המתנגד למינוי. מול מכתביהם של רבני בני ברק, קנייבסקי הבן, לפקוביץ, קרליץ, שצידדו במינוי. בתווך ניצב הרב שטיינמן, שהביע תמיכה שקטה במינוי. התערבותו של הרב אלישיב במה שנחשב בעיני רבני בני ברק כמעוז שלהם, יצרה קרע בינו לבינם, קרע שלא התאחה עד לפטירתו בשנת 2013.
פסיקה מחמירה יבול דל למרות שהיה מתמיד והגה כל ימיו בתורה, לא חיבר הרב אלישיב ספרים. התוכן הכתוב היחיד הוא תשובות ופסקי דין שכתב בתפקידו כדיין בבית הדין הגדול. השיעורים שהעביר מידי יום בבית הכנסת הסמוך לביתו, עובדו לסדרת ספרים. השיעורים לא נועדו במקורם לתלמידי חכמים, אלא לאנשים העמלים לפרנסתם. בתחום הפסיקה התאפיין הרב אלישיב בדרישה מחמירה. בניגוד לעמיתו הרב אוירבך, נטה הרב אלישיב בכל מקרה של ספק להחמיר. יש מתלמידיו הסבורים שנטייתו להחמיר באה בד בבד עם תפיסה שמרנית כללית שאימץ לעצמו, כחלק ממעורבותו בתנועה הליטאית-דגל התורה. כך או כך, ברוב השאלות ההלכתיות בהם ישנו ויכוח בין הרב אוירבך לרב אלישיב, באופן כמעט ודאי, הרב אוירבך יפסוק לקולא ואילו הרב אלישיב לחומרא.
בבחירות 2009, רבים מחסידיהם של רבני בני ברק, הצביעו למפלגת ש"ס, במחאה על הצבת נציגו של הרב אלישיב ברשימת יהדות התורה, איש העסקים מנחם כרמל. שבועות ספורים לפני פטירתו של הרב אלישיב, השלימו מקורביו של הרב שטיינמן, את השתלטותם המחודשת על יתד נאמן. בניגוד לסיבוב הקודם, הפעם הם לא לקחו שבויים והביאו לפיטוריו של עורך העיתון נתי גרוסמן.
[caption id="attachment_10200" align="alignnone" width="3264"]
מודעות אבל על פטירתו של הרב אלישיב[/caption]
ימים אחדים לפני פטירתו של הרב אלישיב, הקים גרוסמן בתמיכתו של הרב אוירבך הבן, את עיתון 'הפלס'. הקמת העיתון סימנה את הפילוג בתוך היהדות הליטאית. מצד אחד הזרם המרכזי שראה ברב שטיינמן יורש של הרב אלישיב. מהעבר השני הפלג הירושלמי, שראה ברב אוירבך הבן, יורשו של הרב אלישיב. הקרבות בין הניצים נגררו לאלימות, לסכסוכים משפטיים ולמשפחות שנקרעו בוויכוח סביב שאלת היורש. עם פטירתם של הרבנים שטיינמן ואוירבך הבן, שקטה הארץ מעט. עשור אחרי פטירתו של הרב אלישיב, מצויה ההנהגה החרדית בשבר חסר תקדים. פטירתו של חתנו, יורש, יורשו, הרב קנייבסקי, הותירה את הליטאים במשבר ירושת ההנהגה, משבר שסופו אינו נראה.
למי זה לא קרה? הפערים הקטנים של תחילת הדרך
פניני פישר
פערי השפה, התרבות והמנטליות בין הציבור החרדי לחילוני מייצרים בשלבים הראשונים של היציאה מגוון רגעים מביכים ומוזרים, ולעיתים גם קומיים – הזוג שהתגנדר לכבוד יציאה לקולנוע, יעל שפחדה לחלות במחלת הציפורניים, ודודי, שלא ידע מתי אפשר להתחיל לאכול כשאין קידוש
את המעבר מהעולם החרדי לחילוני אפשר להמשיל להגירה למדינה זרה שבה השפה, התרבות, הסלנג, המנטליות והחוקים שונים מאלו שהיו מוכרים עד כה והמהגרים נאלצים ללמוד הכול ולהתרגל לניואנסים שמאפיינים את המקום החדש.
אולם בשונה מהגירה, ששם לרוב יש הבנה לקשיי ההסתגלות וההתאקלמות, לרבים לא מובן איך יכול להיות שהיוצאים גדלו כאן, בארץ, ובכל זאת הם אינם דוברים את השפה הישראלית הרווחת, לא מכירים כמעט את התרבות החילונית שלא לדבר על חוסר הבנה של הסלנג ושל המנטליות.
ואיך הדברים באים לידי ביטוי?
ברגעים קטנים של מבוכה, בהתנהלות שיכולה להתפרש כמוזרה, ובעיקר – בסיטואציות שבמבט לאחור הן פשוט מצחיקות!
איך מתלבשים לקולנוע בשבת?
מלכי הייתה מלאת התלהבות. לראשונה בחייה היא תלך לקולנוע ביום שישי בערב! ״בפעם הראשונה שהלכנו אני ובעלי לקולנוע בשישי בערב, חשבנו שגם חילונים מתלבשים חגיגי לכבוד שבת״, היא נזכרת. ״באנו מתוקתקים, מכף רגל ועד ראש, עקבים ובגדי שבת, ואז אנחנו רואים שכולם שם, בקולנוע, זרוקים בכיסאות, לובשים ג'ינס ונועלים כפכפים. הייתי בהלם. התפדחתי ממש. רק אחר כך הבנתי שבעולם החילוני לא מתלבשים חגיגי בשבתות ושזה מנהג של חרדים ודתיים בלבד״.
משינה – מי?
יהודית הוזמנה להופעה של אחד ההרכבים מפורסמים בארץ: משינה. אבל לא היה לה מושג על מי ועל מה מדובר. ״עבדתי אז בחברת תקשורת, ובמסגרת אירוע חברה הייתה הופעה של משינה", היא מספרת. ״לא הבנתי בכלל מה זה משינה, ואני רואה שכולם סביבי מתלהבים ומתרגשים. בהופעה עצמה הקהל היה בטירוף, ואני לא הבנתי למה. כולם שרו את כל השירים, בעוד אני מתבוננת המומה בקבוצה המוזרה הזאת שעל הבמה. הייתי שוקיסטית לאורך כל ההופעה".
ענייני שפה
נחמי לא הכירה את ההבדל בין המילים "מגניב" ל-"גנוב". "עבדתי באיזושהי חנות, וכשמנהל קלט שאישרתי ללקוחה קשת יום לחלק את סכום הקנייה ל-36 תשלומים, הוא אמר לי, 'תגידי, את גנובה או מה?' נהניתי מהמחמאה, אבל לא ממש הבנתי למה נאמרה בטון הזה..."
גם ישראל גילה את פערי השפה בדרך לא שגרתית. "בצבא אמרתי שצריך להביא 'מסרטה' כדי לצלם את הטקס, ואף אחד לא הבין על מה אני מדבר. לקח לי כמה רגעים להבין שחילונים אומרים 'מצלמת וידיאו'".
הפערים מתבטאים לא רק בשפה העברית אלא גם, אולי בעיקר, באי-ידיעת השפה האנגלית. שפרה הייתה חייבת כסף ונסעה לעבוד בעגלות בארצות הברית. "נסעתי בלי לדעת אנגלית בכלל. באחד הימים הראשונים שלי בדוכן הגיע אחד הלקוחות הוותיקים. הוא ראה שאני חדשה ושאל לשמי. אמרתי לו ומייד שאלתי לשמו. הוא אמר, Take a guess (תנחשי), ואני לחצתי את ידו ואמרתי לו, 'נייס טו מיט יו גס'. הוא נקרע מצחוק וסיפר את זה לשאר העובדים. הם לא הפסיקו לצחוק ועד היום מזכירים לי את זה".
במקרה אחר, שקרה בארץ, שפרה נוכחה לדעת שפערי התרבות מונעים ממנה להבין רפרנסים בשיחת עבודה פשוטה. "הייתה לי פגישת עבודה עם לקוח והוא אמר לי בטלפון שיפגוש אותי ברחוב היקינטון", היא נזכרת. "אבל הקליטה בטלפון לא הייתה טובה ולא הצלחתי לקלוט את שם הרחוב. שאלתי שוב ושוב, ואז הלקוח אמר, 'יקינטון, כמו בשיר פזמון ליקינטון'. אמרתי מייד, 'אה, כן-כן', למרות שלא היה לי מושג. לבסוף נאלצתי לבקש ממנו לכתוב לי בווצאפ את הכתובת. אחר כך בדקתי בגוגל וגיליתי שזה שיר ישראלי מאוד מוכר".
המחלה ה"קשה" של הציפורנים היפות
יעל חשבה שלק על הציפורניים זה סימן למחלה קשה. "באחד החופשים הלכנו לפארק, כל המשפחה, וראיתי אישה עם ציפורניים ארוכות ואדומות. שאלתי את אימא שלי מה יש לה על הציפורניים, והיא אמרה לי שהאישה הזו חולה במחלה מאוד קשה, שהציפורניים הופכות לצבעוניות. פחדתי שאני גם אחלה במחלה הזו. ברבות השנים, כשהייתי בין שני העולמות, למדתי במכללה והייתה שם מישהי מבית דתי-לאומי והיה לה לק על הציפורניים. כשהבעתי את השתתפותי בצערה על מחלתה הקשה, מחלת הציפורניים, היא לא הבינה מה אני רוצה ממנה. אפילו נפגעה קצת. אחרי בירור קצר הבנתי שהציפורניים הצבעוניות האלה הן תוצאה של מריחת לק, ליופי. כל כך כעסתי על אימא שלי, שבמקום להגיד את האמת היא שיקרה והנפיצה סיפור משוגע וגרמה לי למבוכה גדולה".
סכינים בבית הספר?
ריקי הייתה בטוחה שילדים חילונים יוצאים לבית הספר חמושים היטב. "עבדתי במחסן ציוד והגיעה עובדת חדשה. קיבלתי אותה ואמרתי לה: 'אני חייבת לשאול אותך משהו, כשהיית ילדה והלכת לבית הספר, היית יוצאת מהבית עם סכין?' כי סיפרו לנו שילדים חילונים הולכים עם סכינים לבית הספר ורוצחים אחד את השני. העובדת החדשה התפוצצה מצחוק, ואני התביישתי מאוד. פתאום הבנתי כמה מגוחך לשאול שאלה כזאת וכמה שזה שטויות".
מתי אוכלים?
יוסי התארח אצל משפחה חילונית לארוחת שישי וחיכה לסימן להתחיל לאכול. "ידעתי שהם לא נוטלים ידיים, אבל ציפיתי שתהיה איזושהי פתיחה לארוחה. שאלו אותי למה אני לא אוכל, ועניתי שאם אין קידוש איך אדע מתי אפשר להתחיל לאכול?"
הלכות קעקוע
ליבי חלמה לעשות קעקוע. "נכנסתי למקעקע ואמרתי לו שאני רוצה לעשות קעקוע. הוא שאל אותי, ׳קעקוע של מה?׳ אמרתי לו, ׳לא יודעת, מה אתה שואל אותי כאלה שאלות? אתה תחליט, אתה המקעקע'. הוא הוציא אלבומים עם תמונות ושרטוטים של קעקועים וביקש שאבחר. לא ידעתי מה לבחור, איך לבחור. פתאום ראיתי ציור של פרחים ואמרתי, 'זה מה שאני רוצה'. הוא הסביר שזה קעקוע ארוך שייקח ארבע-חמש שעות. לא היה אכפת לי, וכך נוצר הקעקוע הראשון שלי, בלי צורה בלי כיוון".
המלחמה על הילדים
רסל דיקשטיין
איור: ניר גולן
הפעלת מכבש לחצים, איומים בהרחקת הילדים, אלימות פיזית ורגשית, התנכלויות פומביות, אי-כיבוד הסכמים ופעולות פוגעניות נוספות הם רק חלק מדרך הייסורים שעוברים יוצאים, הורים לילדים. להתלבטויות המובנות בתהליך היציאה, לקשיים ולאתגרים הרבים, לכורח להתחיל מחדש מנקודת אפס, מתווסף מטען עצום ומכאיב כשמדובר באלו שבחרו לצאת לאחר שהקימו משפחה. במקרים כאלה, לפי סיפורים רבים מאינספור, המשפחות, העסקנים ולעיתים הקהילה כולה מתגייסים להצרת צעדיו של היוצא או היוצאת, תוך כדי פגיעה אנושה בכבודם, ברווחתם, בפרנסתם ובביטחונם האישי, ובעיקר – על חשבון נפשם הרכה של הילדים. תחקיר בשת"פ עם מגזין ליברל
את התחקיר הזה התחלתי מתוך רצון לברר אם הורים יוצאים מופלים לרעה בערכאות המשפטיות, זאת ללא קשר לתפקודם ההורי וליכולת ההשתכרות שלהם, אלא רק כיוון שבחרו לצאת מהקהילה החרדית. התמונה שנחשפה בפניי בעקבות הראיונות שערכתי הייתה מבהילה הרבה יותר. האפליה בבית הדין היא קצה הקרחון; היוצאים, ששודכו בגיל צעיר מאוד ולפני שגיבשו את זהותם היו כבר הורים לילדים, נאלצים להתמודד עם לחצים רבים, נגררים לדיונים משפטיים אינסופיים, ונאבקים בכל כוחם על זכותם הבסיסית לגדל את ילדיהם, כל זאת בזמן שהם עצמם מתמודדים עם משברי היציאה. האצבע המאשימה מופנית לא רק כלפי בית הדין אלא גם – ואולי בעיקר, כלפי העסקנים.
"עסקנים" הם דמויות מפתח בקהילות החרדיות, לרבים מהם קשרים חזקים בבתי הדין ובמוסדות מדינה נוספים, ונדמה כי כל תכליתם היא להרחיק את הילדים הרכים מקרבתו של ההורה, שמא יושפעו ממנו. מבחינתם, כל האמצעים כשרים למען מטרה זו, והם פועלים בשלל דרכים, חלקן חוקיות וחלקן חצו את הסף הפלילי, וזאת מבלי להתחשב בנזקים האדירים שנגרמים לילדים המרוחקים מהוריהם בשעת המשבר העמוק של התפרקות התא המשפחתי, ובהורים, שהריחוק הכפוי מילדיהם הורס את חייהם, את נפשם ומכלה את ממונם בדיונים אינסופיים בערכאות המשפטיות.
בשל הרגישות הגבוהה, כל השמות בכתבה בדויים והפרטים המזהים טושטשו, פרט למרואיינים שמופיעים בשמם המלא.
תוכנית צעדים הוקמה ב-2017 כדי לשנות מדיניות בכל הקשור ליחס של ערכאות השיפוט להורים יוצאים ולזכויותיהם של הורים יוצאים. אוכלוסיית היעד של "צעדים", לפי אתר "כל זכות": גברים ונשים שהשתייכו לחברה החרדית בהיותם נשואים, והחליטו להתגרש על רקע בחירתם לצאת בשאלה כאשר הצד השני נותר ומשתייך לחברה החרדית. לתוכנית אפשר לפנות בכל שלב, בין שנמצאים בתהליך גירושין פעיל, בין שרק חושבים על כך, וגם במצבים שהגט כבר ניתן אך מתעורר צורך לפתוח מחדש עניין הנוגע לילדים. התוכנית מעניקה ייעוץ משפטי ראשון ללא עלות וליווי מסובסד לפי הצורך. בפגישה הראשונה מתברר המצב המשפטי, מוסבר על הזכויות ומוצגים התסריטים האפשריים. לפנייה לתוכנית צעדים לחצו כאן. להורדת המדריך להורים ששוקלים גירושין ויציאה – לחצו כאן.
רציתי רק לעוף כבר מהבית
לאסתר (24) המתגוררת כיום בעיר בעלת צביון דתי, מותר לפגוש את ילדיה רק בבית הוריה. בית שבו סבלה מהתעללות פיזית ורגשית. אסתר פתחה בהליכי גירושין לפני כשנה, ומאז חייה הפכו למסכת סבל בלתי פוסקת. "המשפחה שלי היא משפחה חסידית שורשית, מאוד מוכרת ומקושרת", מספרת אסתר, "וגם השתדכתי לבחור בעל רקע דומה. שתי המשפחות הן חרדיות הארד-קור, מתנגדים למדינה הציונית, מקפידים על גילוח השיער אחרי החתונה, ועוד חומרות בלי סוף". אסתר התחתנה קצת לפני גיל 18, ובגיל 20 כבר הייתה אם לשניים. "לא היו לי מחשבות יציאה לפני החתונה, אבל המון דברים לא הסתדרו לי", היא משחזרת. "למעשה, התחתנתי רק כדי לעוף מהבית". הרצון לברוח מהבית האלים והסגור היה משותף לאסתר ולמיועד לה, והשניים, לתקופה מסוימת "חגגו את החירות". "כבר בשבע ברכות הוא קנה סמארטפון", היא צוחקת. "ואני, אחרי שראיתי שהטלפון הזה לא נושך, קניתי גם לעצמי. שנינו הלכנו ונפתחנו". הזוג הטרי הקפיד לשמור על חזות חיצונית חרדית למהדרין, בעוד שבבית פנימה ההתנהלות הייתה שונה. "היינו מתפרפרים בהיחבא, יוצאים למסעדות, אני הייתי מתאפרת. העזתי לערער על הגאלח (גילוח השיער לאחר החתונה) היינו באותו הראש". המשבר הגיע כאשר אחד הרבנים לקח את בן הזוג כ"פרויקט אישי" והחל מקרב אותו. או-אז צצו הקרעים בין תפיסות העולם. המצב החריף כשבן הזוג שאף למשוך את אסתר יחד איתו לכיוון הקיצוני, ואילו היא חשה שעיניה נפקחו ושהיא מעוניינת לשלב בין העולם החרדי לעולם שאותו רק התחילה להכיר. העניינים יצאו מכלל שליטה, בעוד בן זוגה לשעבר של אסתר מתחרד והולך, היא הבינה שמקומה כבר אינו בקהילה. "זה לא שהחיים איתו היו טובים, בכלל לא. הוא היה שתלטן ורצה לחקות את אבא שלו, שהיה כמו אל בבית". אסתר מתארת את חיי הנישואין הקצרים שלה בתמציתיות מכאיבה, את ניסיונות השליטה, את ההתעללות הרגשית, שגלשה לא פעם לאלימות של ממש, לביטול שלה ולחרדה הגדולה שאחזה בה מהמחשבה שכך ייראו חייה וחיי ילדיה. "רציתי להתגרש ממנו בלי קשר ליציאה", היא מבהירה. "בכלל לא חשבתי שיש לי אפשרות לצאת, לא האמנתי שאני אצליח, לא ראיתי את זה קורה, לא יכולתי לדמיין את עצמי עושה משהו כזה. לא הייתי מסוגלת להפוך ממי שמרצה את כולם למי שכולם כועסים עליה". את מצוקתה ביטאה אסתר בפוסטים באחת הרשתות החברתיות, הדברים הגיעו לעיניה של האחראית עליה במקום העבודה, ולאחר שיחות רבות הסכימה אסתר לשתף במתרחש בביתה וקיבלה ייעוץ מקצועי ראשוני. כמה ימים לאחר מכן, בעקבות התפרצות אלימה קשה נוספת, החליטה אסתר לאזור עוז והגישה בקשה ליישוב סכסוך בבית המשפט לענייני משפחה, כפי שהומלץ לה. לדבריה, היא הבהירה מראש שאין בכוונתה "לחלן" את הילדים, אלא ביקשה שהם יתחנכו במסגרות דתיות, לא חרדיות. "חייתי את הצביעות החרדית במשך שנים רבות, ולא רציתי שגם הילדים שלי יהיו במקום כזה, שבו ההנחיה היא להתנהג בצורה מסוימת כלפי חוץ ובין כותלי הבית לעשות מה שרוצים. כילדה וכמתבגרת זה מאוד הפריע לי וערער אותי, ולא רציתי שגם הילדים שלי יעברו חוויות דומות". בן זוגה של אסתר מיהר לגייס נגדה את עסקני הקהילה והצהיר שמבחינתו מדובר בהכרזת מלחמה. האיומים לא איחרו לבוא. "רציתי שנעשה את זה יפה, שנפתור את העניינים בינינו, שנשים את הילדים בראש סדר העדיפויות, אבל לא היה לי פרטנר", היא מסכמת בכאב. לא רק בן הזוג לשעבר, משפחתו הענפה ועסקני הקהילה נרתמו למאבק, להפתעתה של אסתר, גם הוריה שלה הודיעו לה שלא יתמכו בהחלטתה, ויעשו הכול כדי שהילדים יישארו במסגרת החרדית הקיצונית, גם במחיר של ניתוק שלה מהם. הלחצים הרבים שהופעלו על אסתר, האמירות הקשות שהופנו כלפיה והחשש מלאבד את ילדיה הובילו אותה להסכים לשורה של ויתורים והתפשרויות. "גיליתי שכל מה שחששתי ממנו אכן קרה", היא מספרת. המשפחות המקושרות שלה ושל הפרוד הצליחו להפעיל קשרים גם בתוך מוסדות המדינה, והניסיון של אסתר לנצח ב"מרוץ הסמכויות" טורפד וכעת עניינה נידון בשתי ערכאות, והיא מצפה בכיליון עיניים לגט ולהסכם הגירושין, שלא נותרה לה ברירה אלא להסכים לרוב התנאים שלא היו מקובלים עליה. היא אינה מורשית לקחת את ילדיה לביתה, המפגשים עימם מדודים וקצובים ונאסר עליה לבלות עימם שלא תחת עינם הפקוחה של הוריה.מאבק ממומן היטב
האיום המרכזי המרחף מעל ראשה של אסתר וילדיה הפך לעובדה קיימת וכואבת בחייהם של לא מעט יוצאות ויוצאים – ניתוק אכזרי מהילדים. סיפורה של אביבה שדה (41), שהגיעה עד בג"ץ כדי להילחם בניתוק שנכפה עליה ועל ילדיה זה מזה, מלמד על הכוחות הגדולים ועל המניפולציות המופעלים נגד הורה שבחר לצאת מקהילה סגורה ושמרנית. גם אביבה נישאה בשידוך, ומבלי להכיר באמת את מי שיהיה בן זוגה ואבי ילדיה, וגם היא גילתה כעבור זמן קצר שנישאה לאדם בעייתי. "הנישואין מההתחלה לא היו טובים", היא משחזרת, "אבל הייתי יראת שמיים כזו. כל הזמן התייעצתי עם הרב, והוא אמר לי להישאר ולא להתגרש". אביבה השתייכה לקהילת ספרדים בני תורה, בן זוגה נשא בתפקיד תורני-רבני בכיר, המניפולציות והשקרים סבבו את אביבה עוד לפני שהתחתנה. לדבריה, היא זיהתה מאפייני אישיות מוזרים באדם ששודכה לו, אך מדריכת הכלות שלה אמרה שדיברה עם הרב של המיועד וכי מדובר בביישנות, לא באדם קריר ומנותק. בדיעבד, התגלה לאביבה כי המדריכה שיקרה. אנקדוטה זו התבררה להיות רמז מטרים להתנהלות העסקנים והקהילה כולה לאחר שאביבה ביקשה להיפרד מבן הזוג. "חברה שלי מכיתה ג', שהייתה שכנה שלי אחרי החתונה, הפסיקה לדבר איתי. כולם הפנו לי עורף". למרבה האירוניה, התהיות של אביבה וערעור האמונה החלו בעקבות השיעורים שלה עם בן זוגה. "זו הייתה הדרך שלנו לתקשר, באמצעות לימוד משותף. למרות שלא רציתי בכך, איבדתי את האמונה. הקפדתי לשתף אותו ולתאר לו כל מה שעובר עליי. הוא כעס מאוד והפסיק את הפעילות המשותפת היחידה שלנו". אביבה מדגישה כי לא הייתה שום השלכה מעשית להרהורי הכפירה שלה. "לא חשבתי לחלל שבת או משהו, אבל ביני לבין עצמי התחבטתי במחשבות אמוניות". החיים המתוחים נמשכו עד מאורע טרגי שפקד את בני הזוג, או אז אביבה חשה שהקשר בינה ובין אלוהים ניתק לחלוטין, ותוך כדי שהיא מקפידה לא לערער סדרי עולם ולהיראות כלפי חוץ כחרדית מן השורה, היא החלה לחשוב על האפשרות לעזוב את הקהילה. אביבה, אז כבר אם לשישה, עבדה בשלוש עבודות בתוך המגזר החרדי, וכדי לגשר על הדיסוננס שחשה בין חוסר אמונתה להכרח לשדר עסקים כרגיל היא ביקשה לצאת ללמוד. הרב התיר זאת בתנאי שלא תלמד מקצוע שיקנה לה כלים לעבוד במקום חילוני, ואביבה נרשמה ללימודי סוציולוגיה. "חודשיים לתוך הסמסטר, בשתים-עשרה וחצי בלילה, אני מקבלת שיחת טלפון מהרב, 'בואי אליי עכשיו ללשכה'. הוא אמר שזה דחוף-דחוף. הגעתי מייד, הרב הוציא פנקס צ'קים ושאל, 'כמה כסף את רוצה כדי להפסיק את הלימודים?' אמרתי לו שאני לא רוצה. מבחינתי, זה היה עניין חיוני, ולא היה קשור בכלל כסף, למרות המצב הלא טוב בבית. הרב הסביר לי שיש בעיתיות בזה שאישה יוצאת מהבית להרבה שעות, ושרואים אותי יוצאת מהבית אחרי הצוהריים, ו'אחרים לומדים ממך, ובעלך הוא רב וזה לא ייתכן'. אמרתי לו שאני לא מוכנה בשום אופן, שהלימודים הם חמצן בשבילי. כמובן שלא ידעתי כמה משמעות יש לפגישה הזאת. הוא אמר לי, 'אם זאת התשובה שלך אנחנו נדאג שתתחרטי עליה'. ואחרי חמישה ימים קיבלתי מכתב מבית הדין הרבני, בקשה לגירושין ומשמורת מלאה שלו". הבקשה הייתה רצופה שקרים בוטים שנועדו להכפיש את שמה של אביבה ולאשר את הבקשה להרחיקה מילדיה. "וזהו, יום אחד חזרתי הביתה וגיליתי שהוא החליף מנעול בדלת ושאני לא יכולה להיכנס". מאז אביבה לא ראתה את ילדיה במשך שמונה חודשים. "הכול היה מתוכנן, המאבק נגדי מומן באמצעות 'קופת השכונה', כולם עזרו לגרוש שלי במאבק להרחיק את הילדים ממני. כל השכונה הייתה מלאה בפשקווילים על האישה שהלכה לכת השטן וכמה שצריך להיזהר ממני. חטפתי מכות, הורו לי לצאת מהעיר, אמרו לי שאני משוקצת ואפיקורסית. ערכו תפילות נגדי בכותל ולקחו לשם את הילדים שלי. הגיעו גם אליי; בזמן שעוד חשבתי שאצליח במאבק ואזכה לראות את הילדים שלי, שכרתי דירה קרובה לבית שלי. יום אחד חזרתי הביתה והיו שם אפרוחים מתים ופתק 'תעזבי את העיר!' סבלתי המון אבל לא ויתרתי. אחרי שמונה חודשים עסקן אחד ניסה לעזור. הוא אמר שיורשה לי לראות את הילדים פעמיים בשבוע בתנאי שאבוא לבושה בלבוש חרדי, כמובן שהסכמתי. נחתם הסכם, אבל מהר מאוד גיליתי ששיקרו לי. עבדו עליי ממש. חתמתי על הסכם כדי שיהיה גט, אבל בפועל לא נתנו לי לראות את הילדים. משם היו שנים ארוכות של מאבקים משפטיים. גם לאחר פסיקה של בית הדין שהאב חייב להרשות לאם לראות את הילדים, לא הייתה על זה שום אכיפה".בית הדין מוטה
"אנחנו נתקלים בהרבה מקרים של חוסר כיבוד הסכמים", אומרת נטע קמר, מנהלת תוכנית "צעדים", שהוקמה בשיתוף העמותות "הלל" ו"יוצאים לשינוי", ומטרתה היא לסייע ליוצאים בהליכי פרידה וגירושין. נטע, עו"ד בהכשרתה, מכירה מקרוב עשרות רבות של "מקרי-קצה", סיפורים קשים ושוברי לב על פירוד וניתוק בין הורים לילדים, הפעלת לחצים על ההורה היוצא, הפעלת מניפולציות מסוגים שונים ורצון בלתי מתפשר להרחיק את הילדים מקרבתו של ההורה, ולעיתים גם ממשפחתו של היוצא, במקרים שהיא מביעה תמיכה בו. לדבריה, כל עוד לא מעוגן בהסכם אילו סנקציות יופעלו במקרה של אי-כיבוד הסעיפים, ההורה החרדי והקהילה מרשים לעצמם לעשות ככל העולה על רוחם, ואין להסתמך על בית הדין שיפעל כדי לאכוף את ההסכם. "בית הדין היה מוטה, חד-משמעית", מספרת אביבה. "היו לי הוכחות להפרכת השקרים שהציג אב ילדיי אבל הם לא התייחסו לכך. התוצאה היא שיותר מעשר שנים לא ראיתי את הילדים שלי. אני מכירה עוד המון סיפורים. בית הדין מוטה תמיד לטובת הצד החרדי". "בית הדין הרבני באופן ברור בוחר צד", מדגישה נטע. "הדיינים אומרים את הדברים בפני המתדיינים. משפטים כמו 'אנחנו שלוחים של בית דין של מעלה, ואנחנו נעשה כל מה שצריך כדי לשמור את הילד בחינוך חרדי' נאמרו ולא פעם. אך הם לא נכנסו לפרוטוקול. לרוב, הפרוטוקול לא נמסר מייד בתום הדיון כך שיש להם אפשרות לבצע עריכות. עורכי הדין שעובדים איתנו יכולים להעיד על דברים שהם שמעו". יתרה מזאת, אחד הדיינים התראיין לעיתון "משפחה" ואמר שהמטרה שלו היא לגרום לילד להישאר שומר תורה ומצוות, וכי יעשה הכול כדי שזה יקרה, והתייחס לשיטות להערים על בג"ץ בעניין זה. כך צוטט באתר "בחדרי חרדים": "אבל ברגע שכתבת את פסק הדין הזה, למחרת בבוקר הוא ייפול בבג"ץ. זו אפילו לא שאלה. אז מה עושים? אתה צריך לכתוב את אותם הדברים, ולהגיע בסופו של דבר לאותו מצב שסימנת קודם לכן. תגיד שהוא צריך להיות אצל האבא, מבלי להזכיר שבת וכיפה. תמצא הנמקות אחרות, וכאלה אינן חסרות". בעקבות הריאיון ל"משפחה" הוגש בג"ץ נגד מינויו של הדיין, אליהו רפאל היישריק, אך העתירה נדחתה, המינוי אושר והאיש מכהן כדיין בבית הדין הגדול. "זה מסוג האמירות שגם אם אומרן התנער מהן, הן משקפות הלך רוח. והלך הרוח בבית הדין הרבני, כפי שעולה מהמקרים שמגיעים אלינו, הוא הטיה מובהקת לטובת ההורה שנשאר בקהילה החרדית", מסבירה נטע. אביבה מחזקת את הדברים ומבהירה את המלכוד: "הרי הדיין שנותן את פסק הדין יפגוש את בעל הדין אחר כך בבית הכנסת, במקווה או בשטיבלעך, את בעל הדין החילוני רוב הסיכויים שהוא לא יפגוש לעולם. יותר מזה, הדיין הוא חלק מקהילה בעלת קודים ברורים. איזה פרצוף יהיה לו אם הוא יפסוק לטובת ההורה החילוני?"תלוי על איזה דיין אתה נופל
סיפורו של יחזקאל אינו שונה בהרבה מסיפורם של הורים יוצאים אחרים, אך יש בו שביב של תקווה. יחזקאל, שמשפחתו וגרושתו שייכות לפלג הירושלמי, התחתן בשידוך בגיל 18, וגם הוא גילה מהר מאוד שאין שום חיבור אמיתי בינו ובין האישה ששודכה לו. "מההתחלה הקשר שלנו היה טכני לחלוטין. היא הבינה שעומד מולה בנאדם קצת אחר, מעמיק וחוקר, אבל זה היה 'בקטע טוב', בקטע של אדם עם ראש חזק, אבל הייתי ירא שמיים לחלוטין, מתמיד גדול, עילוי. אך מתחת לפני השטח תמיד נמשכתי לקצוות: גם כחרדי הלכתי לכיוון הרדיקלי ביותר, בדקתי גבולות ושאלתי שאלות. אבל לא שיתפתי אף אחד. לא ראיתי באשתי פרטנרית לשיח ומישהי שתוכל להבין אותי". נושא האמונה וההליכה בתלם הוא טאבו, בפרט בחוגים הקיצוניים, ויחזקאל ידע שערעור על כך הוא דבר נפיץ ומסוכן. הסודיות הייתה מתבקשת, מה גם שאין יוצאים במעגל המשפחתי הקרוב ליחזקאל. "היציאה עצמה היא קושי, היא אילוץ, היא לא דבר שנעשה בכיף ובשמחה, בפרט כשיש ילדים בתמונה. לא רציתי לבלבל אותם, לערער את עולמם", מציין יחזקאל. "אבל הגעתי לצומת שבו הבנתי שאיני מסוגל יותר לחיות בין שני העולמות, לחיות בשקר, ושהבחירה מתבקשת, לכאן או לכאן. כיוון שאני אדם טוטאלי, הבנתי שאני לא יכול יותר להמשיך את המשחק. הייתי מוכרח לבחור, או ללכת בדרך התורה, לעשות סוויץ' בראש ולשכוח כל מה שאני יודע על ערעור האמונה הדתית, או לבחור בדרך של חיים, לחיות כפי שאני רוצה, כפי שאני מבין. הדרך הראשונה נפסלה, בלתי אפשרי לאדם שראה את האור לשוב לאחור, 'כל באיה לא ישובון'. ולא שלא ניסיתי", נזכר יחזקאל בחיוך עצוב, "ניסיתי כמה וכמה פעמים לשכוח ולהתמסר לדרך, וזה לא עבד. כך הבנתי שעדיף לפעול עכשיו, כי אם זה לא יקרה כעת זה יקרה כשיהיו לי שישה ילדים והדברים יהפכו להיות מסובכים פי כמה". ליחזקאל, שנשא במשרה תורנית מכובדת, היה הרבה מה להפסיד. "ידעתי שצפויה לי מלחמה, אבל לא דמיינתי מה עתיד לקרות. חשבתי, אני אדם טוב, ומן הסתם יתנהגו איתי בהתאם, באנושיות. זה לא קרה". יחזקאל היה הורה מעורב מאוד. לדבריו, הוא זה שטיפל בילדים במהלך כל היום. "הייתי מעיר אותם בבוקר, מכין להם סנדוויצ'ים, לוקח אותם למסגרות, מחזיר אותם הביתה, מבלה איתם, מקלח אותם, משכיב אותם לישון וקורא איתם קריאת שמע". לדבריו, גרושתו עבדה רוב שעות היום ולא הייתה לה סבלנות לילדים, "הם לא כל כך עניינו אותה", והוא קיבל עליו בשמחה את עול גידולם. "הגירושין היו הכרח, בלי קשר ליציאה", מדגיש יחזקאל, כמו רובם של המרואיינים. "עם כל הקושי והכאב, היו בעיות בלתי פתירות. הלכנו במשך כמה שנים לטיפול זוגי, והמטפלים אמרו לבסוף שאין ברירה אלא לפרק את החבילה". הוריו של יחזקאל תמכו בו, הסכם הגירושין נחתם והזוג נפרד. "הכול עבד חלק עד ששיניתי את הלבוש שלי, ונודע בקהילה שאני 'מסתובב במקומות של יוצאים בשאלה'". אז יחזקאל נקלע לסחרור רגשי שעיקרו: סירובן של גרושתו ומשפחתה לאפשר לו לראות את ילדיו. "הייתי מגיע לבית, דופק ואיש לא פותח. הם פשוט העלימו לי את הילדים". לדבריו, היה קשר ישיר בין תהליך ה"חילון" שלו לניתוק הכפוי מילדיו. "אמרו לי, 'אתה כבר לא חרדי ואתה לא תראה יותר את הילדים בשום אופן'". יחזקאל פנה לבית הדין, שם נוהל תיק הגירושין, ובאופן מפתיע, זכה לתמיכה מצד אב בית הדין. לתחושתו, מתחילה לבצבץ מגמה חדשה, במקומות מסוימים, של קבלה והכלה. "בית הדין שינה גישה בשנים האחרונות", הוא מכריז ומייד ממהר לסייג, "לא כולם, כמובן, אבל חלק מהדיינים נוקטים גישה אחרת, הם אומרים שהאבא או האימא צריכים לראות את הילדים ולא משנה מה. כמובן, בלי לשבש עליהם את עולמם, אבל אם ההורה היוצא לא עושה פרובוקציות ולא מערער על תפיסת העולם שבה הילדים חיים, לא לוקח אותם למקומות שלא תואמים את החינוך שלהם, אין סיבה שההורה לא יראה את ילדיו. זו סתם אכזריות. גם בקהילות עצמן חל שינוי, כבר מכירים יותר בתופעת היציאה, לפחות לא מכחישים אותה, והיחס ליוצאים משתנה אט-אט, פחות מנדים, פחות מרחיקים, יש הכלה ודיאלוג", הוא מסביר בעיניים בורקות מאופטימיות. ויש לו סיבה טובה, בית הדין הכיר בעוול שנגרם ליחזקאל ולילדיו ואילץ את גרושתו ומשפחתה לכבד את ההסכם ואת הסדרי הראייה. לאחר דחיות בטיעונים שונים את הפסח האחרון בילה יחזקאל בחברת שלושת ילדיו. הדבר אינו מובן מאליו, גם עבורו. "יש מערכת שלמה, משומנת היטב, של עסקנים שפועלים נגד יוצאים, נלחמת בהם, נרתמת בתקציבים גדולים לטובת הצד השני ונגד מי שיצא – לא משנה אם זה הגבר או האישה. הם שולחים מעקבים, מצלמים סרטונים, אוספים חומר, מנסים להוכיח שההורה מחלל שבת בפרהסיה, ודברים דומים, ואם אין הוכחות הם יכולים להמציא ולהעליל עלילות, ואז משתמשים בחומרים האלה כראיות משפטיות. יש להם עורכי דין טובים והרבה ניסיון מצטבר. המטרה שלהם היא למנוע קשר בין ההורה היוצא לילדיו. אבל בסופו של דבר, כשמגיעים לבית הדין, תלוי על מי אתה נופל", הוא מסכם בחיוך שמחפה על צער וכאב של כמה חודשים שבהם לא ראה את הילדים. "אני, למזלי, נפלתי על דיין עם לב. אני לא אשכח איך בתחילת הדיון הוא אמר, 'מבחינתי לא משנה אם האבא חילוני-שמאלני-אתאיסט גמור, אבא צריך לראות את הילדים, והילדים צריכים לראות את האבא'. אני לא אומר שכל הדיינים הם כאלה, אבל המקרה שלי מעיד על איזושהי תזוזה". במקרה של יחזקאל הפנייה לבית הדין התבררה להיות בחירה נכונה. "יש מקרים שבהם הבחירה בבית הדין עדיפה", מסבירה נטע, "לא בכל מקרה נמליץ למהר לפנות לבית המשפט. זה נכון ברוב המקרים, אך בהחלט לא בכולם. במקרים מסוימים עדיף להורה לפנות דווקא לבית הדין. לכן חשוב להגיע לייעוץ כמה שיותר מוקדם, כדי להבין לאיזו ערכאה כדאי לפנות".מסכת של שקרים והסתרות
לעומת סיפורו המשמח של יחזקאל, סיפורו של יוחנן הוניג (42) עגום יותר. כמו אצל אסתר, אביבה ויחזקאל, הבקיעים בזוגיות התחילו לצוץ כבר בתחילת חיי הנישואין. "מהיום הראשון הבנתי שהשידוך הזה היה טעות, אבל הייתי 'נייס גאי', הייתי ירא שמיים, התייעצתי עם אנשים שהאמנתי שטובתי חשובה להם וקיבלתי את דבריהם באופן עיוור, ובעיקר – התייעצתי עם אלוהים שאמר לי שככה זה החיים ויהיה בסדר". לאחר שנולדו לזוג 3 ילדים והבעיות הפכו חמורות יותר ויותר, יוחנן החליט להתגרש ועשה כל שביכולתו כדי לעבור את התהליך בשלום וללא דרמות מיותרות. הושג הסכם מכבד והגט ניתן תוך 3 ימים מהפנייה לאב בית הדין. גם אצל יוחנן הגירושין לא היו קשורים ליציאה בשאלה. "רק אחרי שנה וחצי התחלתי את תהליך היציאה", הוא משחזר. הבעיות התחילו לאחר שהגרושה השתדכה עם חרדי מווינה, והיא והילדים עברו לשם. "כמה עסקנים היו מעורבים, וכולם שיקרו, כשבועיים לפני המעבר המתוכנן הם דאגו לעדכן אותי על השידוך, אמרו לי שזה עניין של כמה שבועות, שלחתן המיועד של גרושתי יש ילדים בארץ והוא רק צריך לסגור שם את ענייניו והם יחזרו. בפועל, הם נשארו שם כל השנים. בהתחלה הייתי בטוח שזה רק עניין של זמן, נסעתי לשם והם היו מגיעים אליי, עד שהתחילו להתנכל, היו מקציבים לי זמנים לשיחה, ואז גם מקשיבים לשיחות. לאחר שבע שנות נישואין שלהם התגלה לי שבעלה של גרושתי הוא פדופיל ושהילדים סובלים קשות בבית. כשגיליתי את זה מובן שניסיתי לעשות כל שביכולתי כדי לקחת מהם את הילדים. פניתי לבית המשפט, היה לי מכתב מהילדה שלי, שבו היא סיפרה לי מה באמת קורה בין כותלי הבית, ואפילו סרטונים שהמחישו זאת, אבל אז התברר שטעיתי טעות מרה בכך שהאמנתי להבטחות שניתנו לי כל השנים. כי בשלב זה, לפי החוק, הילדים כבר התערו בווינה ולא היה אפשר להחזיר אותם לארץ. דמויות מסוימות בחסידות שלו אפילו ניסו להעביר את הבת שלי למשפחת אומנה בלי ידיעתי. ברגע האחרון הדבר נודע לי, בזכות כמה מעשים אמיצים שבתי עשתה, והניסיון סוכל לאחר שאיימתי עליהם. הסיפור הזה הותיר אותי המום מעוצמת הרוע. אילו לא הייתי מאמין לשקרים של עסקנים בחסידות, הכול היה אחרת. הסתירו ממני, טוו מסכת של שקרים, הבטחות שווא והסתרות ביודעין". גם אביבה מזהירה מפני ההבטחות של העסקנים. "הם יבואו אליך בלשון חלקלקה ובנופת צופים, תוך מצג שווא שהם מבקשים את טובתך. יבטיחו לך עבודה טובה, כסף, הסכם ידידותי, יגידו את הדברים הנכונים, ובפועל – יעשו מה שהם רוצים. השיטה היא של השוטר הטוב והשוטר הרע – השוטר הרע זה בית הדין, והם, העסקנים, הם השוטר הטוב". "הפכתי עולמות, הוצאתי את כל חסכונותיי, הגעתי עד פת לחם כדי לנהל את המערכה המשפטית. כלום לא עזר, גם בית המשפט החילוני מפחד לפעול נגד הקהילה החרדית. במשך כל הזמן הזה, במקביל, ניסיתי לגייס אנשים מהקהילה כדי שיעזרו לי לחלץ את הילדים מהבית המתעלל", ממשיך יוחנן לספר בכאב, "אבל נתקלתי באוזניים אטומות. אף אחד לא רצה לעזור לחילוני הזה. היו שניסו להניא אותי מהמאבק. הם אמרו, לא בדיוק במילים אלו, אבל זה מה ששידרו, 'אתה בסך הכול האבא, אתה לא אמור להיות קשור לילדים כמו אימא. אין לך סיבה אמיתית להיאבק עליהם'. זה היה כואב מאוד לשמוע את זה, אבל הם היו אותנטיים. בציבור החרדי, בצורה מכלילה, עדיין לא מבינים את החשיבות הגדולה של דמות האב בחיי הילדים". יוחנן חושף את סיפורו האישי, הריחוק מילדיו ומאבקו המשפטי בהחלטות בנושא בספר "עירום ועריה" שעתיד לצאת לאור בעזרת "מימון המונים".לא בוחלים בשום אמצעים
גם יהודה (28) אב לילד בן 7 גילה בדרך הקשה שהקהילה כולה התגייסה להרחקתו מבנו. "השופט והמשטרה, כולם היו לטובתי, ולמרות זאת הקהילה הצליחה לנתק אותי מהילד. הם יכולים לפעול נגדך גם כשהחוק לצידך". בדומה לשאר ההורים שהסכימו להתראיין בנושא, גם אצל יהודה הבקיעים בחיי הנישואין צצו כבר בתחילתם והוא אינו קושר בין הגירושין ליציאה בשאלה. "ברגע שהחלטתי להתגרש התחילה מלחמה, המלחמה הייתה על הנרטיב. למשפחה שלה היה חשוב מאוד 'להוציא אותה טוב' מכל הסיפור. המלחמה הייתה להראות שאני הלא בסדר, ובמלחמה הזאת הם לא בחלו בשום אמצעים". יהודה מתאר תהליך גירושין ארוך וקשה, רווי במריבות ובהשמצות, ומודה כי היה נאיבי לכל אורך הדרך. "שנינו היינו חרדים עם ראש פתוח, ולכן לא חשבתי שהיציאה בשאלה תהיה טריגר עבורם. כארבע שנים לאחר שניתן הגט, ואחרי שהסכמתי לרוב הדרישות של הצד השני, קיבלתי טלפון מהמשפחה של גרושתי והם אמרו לי השבוע לא לבוא לקחת את הילד. לשאלתי, נאמר לי שהילד ביקש להישאר השבוע אצל גרושתי. הייתי כל כך תמים, אמרתי לעצמי שזה בסדר ובשבוע הבא אבוא לקחת אותו. מה שהתברר אחר כך הוא שהמשפחה העלילה עליי שהתעללתי בילד, ואת הסכמתי לא לקחת אותו הם הביאו כראייה לנכונות העלילה". יהודה הזדעזע עמוקות כשהבין מה נרקם נגדו, ובשנים האחרונות הוא מבלה זמן רב באולמות בית המשפט ועושה כל שביכולתו כדי להחזיר לעצמו את הזכות להתראות עם ילדו, כפי שסוכם. הוא מתאר תהליך ארוך ומייסר שכולל הפניות לקבלת חוות דעת של מומחים, ניסיונות תיווך ודיונים בלתי נגמרים סביב "טובת הילד". אם כך הם פני הדברים בבית המשפט, מה היה קורה אילו היה מוכרח לפנות לבית הדין? "הפרשנות של מהי 'טובת הילד' שונה בעיני בית הדין", מסבירה נטע, ומספרת על תיק שהיא מלווה: האם, שנשארה חרדית, אינה כשירה לגדל את הילדים, וזאת לפי חוות דעת של גורמי רווחה. ההמלצה הברורה של אנשי המקצוע היא להעביר את המשמורת לאב, היוצא, אולם בית הדין איתן בדעתו שלא לאשר את ההמלצה.תגובת הנהלת בתי הדין הרבניים:
"בית הדין הרבני אינו אמור ואף אינו רואה עצמו כמי שעליו להחזיר בתשובה את הצדדים הבאים להתדיין לפניו, לא אותם ולא את ילדיהם, ובוודאי שאינו מתנכר חלילה ומצר את צעדיו של מי שבחר להתרחק מקיום תורה ומצוות יהיו סיבותיו אשר יהיו. השיקול האחד והיחיד המנחה בעניין אחזקת ילדים הוא טובת הילד. ואכן, במקרים רבים בהם אחד מבני הזוג חזר בשאלה – הילדים הועברו לידי הצד החילוני בהמלצות שירותי הרווחה. על כל פנים, אנו מבקשים מהמערכת שלא להסתפק בגרסה חד צדדית של מי מהצדדים אלא להביא את עמדותיהם של בעלי הדין מהצד השני של המתרס לשם הצגת תמונה הוגנת ובלתי מוטית".עולמם של הילדים יתמוטט
השאלה, מהי טובת הילד, היא שאלה כבדת משקל. לא רק גורמי המקצוע, בתי הדין ובתי המשפט נדרשים לה, אלא שהיא פקטור משמעותי ביותר אצל הורים חרדים ששוקלים יציאה בשאלה. מנחם (44) חסיד גור ואב לשמונה, מודה שהסיבה היחידה לכך שהוא עדיין לבוש כחרדי ודוחה את גירושיו נעוצה בפחד שלו מריסוק עולמם של ילדיו. לדבריו, הוא כבר לא חושש מהתערבות העסקנים ומחרחורי הריב של המשפחות, אלא מתגובת הילדים עצמם. "במשך שנים חינכתי אותם בדרך מסוימת, שלחתי אותם לבתי ספר חרדיים, לימדתי אותם תורה ומצוות. איך אני יכול לבוא ולומר להם ההפך ממה שאמרתי להם כל השנים? הילדים שלי הם הדבר החשוב ביותר בחיי, הם הסיפוק והמשמעות שלי, דבר כזה ימוטט את עולמם". הנקודה שהעלה מנחם משמעותית מאוד בתהליך שעוברים הורים לילדים מעל גיל גן. החינוך החרדי פסקני וחד-משמעי, היחס לאדם שאינו שומר תורה ומצוות הוא שלילי ביותר, ולכן הורים לילדים בוגרים חוששים מתגובת הילדים ומכך שהרצון להינתק יבוא מהילדים עצמם, בשכנוע, בדרבון ובעידוד של הקהילה והמשפחות. "לצערי, דחיתי את 'השיחה' עם הילדים מתוך מחשבה שהמילים הנכונות יגיעו מתישהו. זה לא קרה. ככה עברו כמעט עשר שנים, אני לא אדם מאמין ומשתוקק כבר לצאת לחופשי, להפסיק עם המשחק הכפול. בעבר ההתמודדות שלי הייתה בעיקר מול אשתי, והיום ההתמודדות היא מול הילדים, ואני לא מסוגל יותר לשקר להם". לפני כמה חודשים מנחם התחיל תהליך טיפולי, ובכוונתו לקבל סיוע מקצועי כדי לתווך את השינוי לילדיו ולהוביל תהליך איטי של גירושין ויציאה. "חשוב לי לא לזעזע את עולמם", הוא מדגיש. "חיכיתי כל כך הרבה שנים ויצרתי בעיה גדולה יותר, ואיתה אני צריך להתמודד עכשיו. מהניסיון שלי, לעולם לא יהיה זמן טוב או נכון להתחיל בתהליך". גם לתחושתה של נטע קמר מתוכנית "צעדים" הורים רבים דוחים את הגירושין ואת היציאה בשאלה בגלל הילדים. "יש יוצאים שאפילו חושבים שעדיף להתנתק לתקופה מסוימת מהילדים, כדי לא לבלבל אותם ולערער אותם, להוסיף קושי על הקושי המובנה של גירושי הורים. אנחנו לא שופטים אותם, אבל חשוב לדעת שלהחלטות האלה יש השלכות על המצב המשפטי; ובהיבט של הקשר הבין-אישי בין הורה לילד, כל מקרה לגופו, ועדיין קריטי להבין שלניתוק של קשר באופן חד-צדדי יש משמעויות קשות מאוד, בעיקר בהיבט הרגשי ובנזק שהדבר עלול לגרום לילדים בטווח הרחוק. שיקום קשר שנותק קשה ומורכב לאין ערוך מטיפול במקרה בזמן תהליך הגירושין והיציאה".אין פתרון קל
אובדן האמונה הוא נקודת שבר בכל גיל ובכל סטטוס משפחתי, יציאה מהעולם החרדי היא תהליך מורכב ומאתגר, וכאשר מעורבים בעניין ילדים, הסכמי גירושין ומשמורת הדברים סבוכים פי כמה. למרבה הצער, תופעת "ניכור הורי", מצב שבו הילדים מתנכרים להורה היוצא בשל שטיפת מוח שהם עוברים על ידי ההורה החרדי, הקהילה והמשפחות, אינה נדירה. נקודת התקווה היא שכיום הנושא מדובר, ידוע, ומטופל, אם באמצעות קבוצות פייסבוק ייעודיות שבהן נוצרים חיבורים על סמך שיתופים ואם דרך תוכנית "צעדים" שפועלת במישורים רבים, לרבות העלאת המודעות לסיטואציה המורכבת של הורים יוצאים בקרב אנשי המקצוע במגזר הפרטי ובמוסדות המדינה, ולשינוי המדיניות הקיימת בטיפול בעניינם של יוצאים בהליכי פרידה וגירושין. בסיום כל אחד מהראיונות ביקשתי מההורים ששיתפו אותי בסיפורם לתת עצת זהב להורה ששוקל גירושין ויציאה. אסתר: לצד השני, בדרך כלל, יש הרבה כוח ומימון בלתי נגמר, ולכן קריטי להגיע מוכנים. הטיפ החשוב מכול, למהר לפתוח את התיק בבית המשפט לענייני משפחה, כי שם אין סיכוי שלא ייתנו לכם לראות את הילדים. אביבה: תדאגו לעצמכם, כי אף אחד לא ידאג לכם. תשמרו בצד כסף, תלמדו מקצוע, תצאו לחיים עם כלים. יחזקאל: חשוב להתנהל בצורה שקולה, לא להיגרר לפרובוקציות של הצד השני, לברוח מעימותים ולהשתדל להתנהל במישור המשפטי-חוקי. יוחנן: הורה ששוקל להתגרש ולצאת צריך לדעת שהוא עומד על קצה צוק, גם אם הוא לא רואה את זה. לא שהידיעה הזאת תמנע ממנו לפעול, אבל הוא צריך להתכונן לכל תרחיש, להיות מחושב מאוד. וגם, לא "להנחית" על המשפחה את עניין הגירושין (או היציאה), אלא לעשות זאת באופן מדורג. מנחם: אני ממליץ לכל מי שמרגיש שהוא לא "מחובר לסיסטם", קודם כול – לגשת לטיפול. בשביל לעשות תהליכים משמעותיים חובה לדעת מי אתה, מה הכוחות שלך, מה המניעים העמוקים שלך ואילו כוחות מצויים בך. יהודה: לנשום עמוק. לדעת שלא תמיד הצדק ייעשה ושיהיה צורך לעשות ויתורים. חשוב לזכור שילד שיודע שההורה אוהב אותו ודואג לו – יחזיר אהבה בכפל כפליים. נטע: מאוד חשוב, בכל שלב של התהליך, לבוא להתייעץ. תוכנית צעדים מסייעת לא רק למי ששוקלים גירושין על רקע יציאה בשאלה, אלא גם במקרים שההסכם נחתם ומתגלים קשיים ביישומו. פגישת הייעוץ היא ללא עלות ולא כדאי לוותר עליה.תוכנית צעדים הוקמה ב-2017 כדי לשנות מדיניות בכל הקשור ליחס של ערכאות השיפוט להורים יוצאים ולזכויותיהם של הורים יוצאים. אוכלוסיית היעד של "צעדים", לפי אתר "כל זכות": גברים ונשים שהשתייכו לחברה החרדית בהיותם נשואים, והחליטו להתגרש על רקע בחירתם לצאת בשאלה כאשר הצד השני נותר ומשתייך לחברה החרדית. לתוכנית אפשר לפנות בכל שלב, בין שנמצאים בתהליך גירושין פעיל, בין שרק חושבים על כך, וגם במצבים שהגט כבר ניתן אך מתעורר צורך לפתוח מחדש עניין הנוגע לילדים. התוכנית מעניקה ייעוץ משפטי ראשון ללא עלות וליווי מסובסד לפי הצורך. בפגישה הראשונה מתברר המצב המשפטי, מוסבר על הזכויות ומוצגים התסריטים האפשריים. לפנייה לתוכנית צעדים לחצו כאן. להורדת המדריך להורים ששוקלים גירושין ויציאה – לחצו כאן.
פותחים את הארון | על יציאה כפולה
בת שבע רקלר
איך נחוות יציאה מארון הקודש החרדי + מהארון המיני והמגדרי? שיחה כנה ופתוחה על ההתמודדות של יוצאות.ים להט"ב מול עצמם.ן, מול הקהילה ומול המשפחה, התמודדות שנמשכת הרבה אחרי היציאה עצמה, ובאופן מצער גם מול החברה החילונית.
במגזר החרדי שוררת דממה מוחלטת בכל מה שקשור ללהט"ב, למשיכה לבני אותו המין, ובטח ביחס לנושא הרגיש של שינוי מגדרי. עוד הרבה לפני חוסר הקבלה למגדר פחות מובחן ולמיניות נזילה, קיימת מראש מחיקה של כל שיח אפשרי בנושא. כשאני יצאתי מהמגזר החרדי, המשכתי להיות דתייה וכך נחשפתי ליכולת של חלקים בציבור הדתי להנכיח את השיח ולקבל גם אותי.
השתתפתי במצעד הגאווה הירושלמי, כחלק מהקהילה הדתית התומכת. זה היה מאוד מרגש.
מה היה מרגש? האפשרות להיות גם שומרת תורה ומצוות וגם מחוברת לזהות שלי. יותר מזה, הידיעה שגם אם אין הסכמה, יש הבנה שמאחורי התגיות נמצאים בני אדם שצריכים לחוות קבלה ויחס מחבק.
ומה עובר על אלו שבחרו לצאת מהארון וגם לצאת מהדת – איך הייתה היציאה מול החברים, מול הקהילה ומול המשפחה?
בן זילברמן ויהלי רוט משתפים.
בן זילברמן, עובד סוציאלי, רכז הגיל השלישי והרביעי ב"בית הפתוח" ומנחה קבוצות של חרדים וחרדים לשעבר בקהילה הגאה, פעיל במאבק נגד טיפולי המרה וגיבור הסרט "בטיפול", שעוסק בטיפולי המרה.
איך יציאת הסרט השפיעה על המאבק בטיפולי ההמרה?
אנשים שיצאו מהחברה החרדית, במיוחד להט"בים, מאוד התרגשו וכתבו לי המון הודעות תמיכה. קיבלתי משובים על אנשים שחשבו ללכת לטיפולי המרה, ולאחר הצפייה בסרט החליטו שלא ללכת. אפילו מטפלי המרה כתבו לי שאחרי הצפייה בסרט הם הבינו שהטיפול שהם נותנים הוא לא טוב, משום שהסרט המחיש להם את הבעייתיות בסוג הטיפול הזה.
הסרט בא להזכיר שלכל אחד ואחת מגיע ליווי טיפולי בדרך שהוא סלל לעצמו, בלי תנאים ובלי התניות. ישנה אמונה רווחת בקרב חרדים, שאם הם ילכו למטפל וידברו איתו על נטיותיהם המיניות, הוא יעודד אותם לצאת מהארון. זה לא נכון. טיפול פסיכולוגי לא מסליל לכיוון מסוים. בטיפולי המרה, לעומת זאת, המטרה נקבעת מראש. במצב דחוק חברתית ואישית, עם כל האיומים החברתיים מסביב, טיפול כזה עלול להוביל לתהום של דיכאון ואובדנות.
מה ההגדרה שלך את עצמך היום, והאם ההגדרה הזאת השתנתה במהלך הזמן מאז היציאה?
אני הומו, זו ההגדרה שלי. עזבתי את הקהילה החרדית בגיל 21, ו-3 שנים אחר כך עוד המשכתי ללכת לטיפולי המרה. יצאתי מהארון סופית בגיל 24, ואז סיפרתי לכולם, למשפחה ולחברים. עזיבת הקהילה הייתה שלב שאפשר לי זמן לחקירה פנימית, כי לא הייתי מחויב לנורמות ולחוקים מגבילים.
אחרי היציאה מהדת הרגשתי שיש לי חופש אמיתי לבחור את החיים שלי בהתאם למה שאני מרגיש, אבל רציתי לתת צ'אנס נוסף לטיפולי המרה. כשהבנתי שזה לא עובד, הגעתי למצב אובדני. עליתי על גג של בניין, הסתכלתי למטה וממש לא פחדתי. אמרתי לעצמי, "טוב, אני אסיים עם זה..." ואז פתאום עברה לי מחשבה בראש: "בן, עוד לא ניסית לצאת מהארון".
מה היה יותר מאתגר, היציאה מהחברה החרדית או היציאה מהארון?
שניהם היו קשים ודרמטיים. את היציאה מהדת המשפחה שלי עיכלה יותר טוב, את היציאה מהארון היה להם יותר קשה להכיל. אחרי שיצאתי מהחברה החרדית שמרנו על קשר, ואחרי היציאה מהארון היה נתק ולא דיברו איתי תקופה ממושכת.
גם מול עצמי היה קושי. על כך שהפסקתי להיות חרדי לא התביישתי לדבר, אולי קצת פחדתי מהתגובות ומהיחס. אבל היציאה מהארון הייתה מלווה בהרבה בושה, וזה משהו שלא קיים בכל יציאה מסוג אחר.
איך שיתפת את המשפחה?
הראשון שסיפרתי לו על היציאה מהארון היה אבא שלי. הוא ידע כל השנים על טיפולי ההמרה, כי הוא שילם עליהם. יום אחד הזמנתי אותו לקפה ופשוט אמרתי לו שאני לא מתכוון להמשיך עוד בטיפול ושאני יוצא מהארון. הוא לא ידע איך לאכול את זה, ופשוט קם והלך. לאחר מכן, במשך שנה, הוא לא דיבר איתי. הקשר התחדש כי לא הייתי מוכן להמשיך במצב הזה. באתי הביתה בלי להודיע ואמרתי לו שאני מתכוון להמשיך לבוא איך שאני, בלי כיפה, ואני לא מוכן להסתיר שאני הומו. אמרתי לו, "אתה הבאת אותי לעולם, ולכן הבית שלך תמיד יהיה גם שלי". קבעתי עובדות בשטח, הבנתי שהם לא מסוגלים לתת לי אישור מפורש ולהגיד שזה בסדר, כי יש להם מגבלות ערכיות, אמוניות, הלכתיות. הם לא מסוגלים להגיד לי "תבוא איך שאתה", אז פשוט הגעתי והם התמודדו.
זה לא היה קל, כמובן. אנשים אמרו לי שההורים שלי לא יעמדו בזה ושאני צריך להתחשב בהם. אבל צריך להפסיק לחשוב שלהורים אין כוחות להתמודד. גם אם קשה להם, הם מסוגלים להתמודד. אם נצא מנקודת הנחה שהם לא מסוגלים להכיל, אז אנחנו נהיה אלו שמתמודדים עם הכאב – וניפגע. אם צעירים יגידו לעצמם שהם לא יצאו מהדת או מהארון כדי לא לפגוע בהורים, הסיכוי לאובדנות או לפגיעה עצמית יעלה.
איך המשפחה התמודדה עם השיתוף שלך?
עיקר הקושי של ההורים היה מול האחים שלי. אנחנו 14 ילדים, יש לי 11 אחים מתחתיי, וההורים לא רצו שהאחים הצעירים יותר ידעו שקיים דבר כזה. דיברתי עם האחים והאחיות הבוגרים, חלקם ביקשו שלא אדבר על זה בקרבת ילדיהם, וחלקם לא רצו שאדבר על זה בכלל. ברגע שהם ביקשו דבר כזה הודעתי שאני לא בא לבקר, כי מבחינתי להטיל וטו על חלק כל כך מרכזי בזהות שלי הוא למחוק את מי שאני, ואני לא מקיים שיח עם אנשים שמוחקים אותי.
לעומת זאת, אימא שלי קיבלה את זה יחסית בסדר. אומנם לפעמים היא אומרת לי שזה יעבור ושאני בסוף אתחתן עם אישה וכל מיני אמירות שכאלה, אבל אני סלחני כלפיה כי היא אוהבת אותי ומקבלת אותי. יש לה בחדר סטיקר של "ואהבת לרעך כמוך" עם דגל הגאווה. פעם היא אמרה לי, "אתה יודע, יש פה כמה בחורים שגרים למעלה ואני חושבת שהם כמוך". היה לי מאוד נעים לשמוע שהיא מכירה בכך שיש אנשים "כאלה", והמחישה לי שיש אצלה הבנה ורצון לקבל.
האם חל שינוי בשנים האחרונות ביחס של החברה החרדית ליציאה מהארון?
אני מדריך קבוצה של יוצאי החברה החרדית בירושלים, שמשתייכים לקהילה הגאה. רובם לא יכולים לבקר את ההורים והקשר רעוע. אני מנחה גם קבוצה של חרדים להט"בים, מטעם עמותת "חברותא", זו עמותה עבור להט"בים מהחברה הדתית. מדובר בקבוצה שנפגשת בתל אביב, דיסקרטית מאוד. חוויית החיים בארון שם הרבה יותר חזקה, חלק מהאנשים שם הלכו לטיפולי המרה ועל האחרים מופעל לחץ ללכת. זו קבוצה מעניינת כי יש בה אנשים מאמינים שרוצים להישאר חרדים, אבל ברור להם שהם לא מעוניינים לחיות בארון, ובשקר.
מה צריך לקרות בשביל שהחברה החרדית תעשה את השינוי?
אני חושב שצריך לרתום את הרבנים, כי בחברה החרדית הרבה מגיע מלמעלה. צריך מאסה קריטית של חרדים להט"בים שיצאו מהארון ויגידו בגלוי, "אנחנו חרדים להט"בים ולא מתנצלים על זה". זו תהיה תחילת הדרך. ברגע שיהיו פנים ושמות לתופעה, אנשים יצטרכו להביע דעה לכאן או לכאן. זה תהליך שייקח זמן, ואני מאמין שהוא אכן יקרה. צריך להבין שהחברה החרדית עוברת שינויים, וחרדים מודרניים הם כבר לא תופעת שוליים. אני לא נאיבי, אבל עצם התפתחות שיח בנושא תהיה התחלה טובה. ואם הדיון ינדוד גם לתקשורת המגזרית – זה יהיה שיפור משמעותי.
האם יוצאים להט"בים מרגישים בטוחים לאחר היציאה?
לצערי, גם המרחב של היוצאים הוא לא מרחב בטוח ללהט"בים, משום שבקרב היוצאים עצמם יש גילויי הומופוביה ולהט"בופוביה. אומנם הארגונים של היוצאים מכירים באתגר הייחודי של הלהט"בים, אך המענה לא מספק. בפתרונות הדיור, לדוגמה, לא מוודאים שהדירה תהיה "להט"ב פרנדלי" ושהיוצא הלהט"ב ירגיש שם בנוח ובטוח. לדעתי, צריך לעשות יותר פעילות ולפתח מענים מדויקים יותר ללהט"בים יוצאי המגזר.
מה הטיפ שלך ליוצאים להט"ב?
להיעזר בארגונים. בארגונים יש אנשי מקצוע שיודעים ורוצים לעזור: איגי, חברותא, בת קול, הלל, יוצאים לשינוי, הבית הפתוח בירושלים, בית הקהילות, המרכז הגאה, האגודה למען הלהט"ב ועוד. במידת הצורך, לבקש גם עזרה פסיכולוגית, העיקר לא להתמודד עם זה לבד.
יהלי רוט, חבר.ת הקהילה, יוצא.ת המגזר החרדי
מה ההגדרה שלך את עצמך היום?
אני על הקשת הטרנסית. מבחינה מגדרית, אני ג'נדר קוויר. מבחינת נטייה מינית, אני לסבית ונמשכת לנשים או לנקבות לא בינאריות אחרות. כשלמדתי על ההבדלים בין נשים לגברים, לא הרגשתי בת. כשנכנסתי לקהילה הגאה ולמדתי שמגדר זה לא מין ביולוגי, הדברים הסתדרו לי.
כשההורים שלי התחילו לדבר על שידוכים, לקחתי קורס על בחירת בן זוג במכון טל. אחרי חודשים של מחשבות ושיחות עם חברים הגעתי לבית הפתוח. הזדהיתי כאישה, כי לא הכרתי שום דבר אחר. לקח לי המון זמן להבין שמה שאנשים טרנסים מרגישים דומה מאוד למה שאני מרגיש. וההרגשה שלי היא שאני לא אישה ולא גבר. ואני עדיין בארון בהרבה מקומות, כי כל אדם חדש שאני פוגש אני צריך לצאת מולו מהארון, או שלא – ואז זה סבל.
מה היה תהליך היציאה שלך?
גדלתי ברמת אשכול, ההורים שלי הם סוג של חרדים מודרניים, ואני אף פעם לא הייתי דתייה באמת. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי מחרימה את התפילות כי לא הבנתי למה זה טוב.
יצאתי מהחברה החרדית, ובמשך שנה הייתי בארגון "בת קול", ארגון של לסביות דתיות. בזמנו, לא קיבלו שם את הקשת הטרנסית ולא הרגשתי שייכת כל כך לשם, וגם בפן הדתי הבנתי שאין טעם לקיים דברים שאני לא מאמינה בהם והם לא נוחים.
היום ב"בת קול" יש קבוצת צעירות ויש פתיחות לקוויריות, אבל אני כבר לא שם.
האם גם היום יש קושי סביב ההכרה והקבלה?
אני שומעת כל הזמן אמירות כמו: "את סתם לסבית שחושבת שהיא צריכה להיות גבר", "את סתם מבולבלת", "זה כי החרדים לא נתנו לך ללבוש מכנסיים". לדעתי, זה נובע מכך שאנשים לא מאמינים למה שהם לא מרגישים בעצמם. בהקשר הזה, היציאה מהדת לא פתרה לי בעיות, היא שינתה אותן. במקום שיכעסו עליי או יתעלמו ממני בחברה החרדית, אנשים מתעצבנים עליי בפייסבוק או בעבודות שאני מגיע אליהן. בעבודות קודמות קיבלתי הרבה הערות טרנספוביות. פעם נכנסתי בלוק גברי לשירותי נשים, והעירו לי. אבל אין לי ברירה כי אין שירותים א-בינאריים. פעם זוג שעמד לידי תהה בקול, "זה בן או בת?"
מה היה מאתגר יותר, היציאה מהחברה החרדית או היציאה מהארון?
לא אמרתי להורים באופן מפורש שיצאתי מהדת. הם יודעים שאני לא דתי, הם גם הגיעו לבקר אצלי ויודעים שביליתי שבתות בחברת משפחה לא דתית, אבל אין על זה שיח.
לעומת זאת, היציאה מהארון הייתה נוראה ואיומה. זה קרה פעמיים, כי יצאתי כלסבית ואז כא- בינארית. כשעוד גרתי אצל ההורים פרסמתי משהו על הקהילה הגאה בסטטוס בווטסאפ, והם ניסו להחזיר אותי לארון. לא רצו שאדבר על זה. יש להם טענות הומופוביות, כמו "למה צריך לדחוף את זה לאנשים בפנים?"
מה הכי חשוב לך שהחברה או המשפחה תבין?
שכבוד צריך להיות הדדי, כמו שאנחנו מכבדים אותם ואת האמונות שלהם הם צריכים לכבד את הבחירות שלנו. רובנו, היוצאים, לא מצפים שיאמינו למה שהם מרגישים, רק רוצים שיכבדו את הבחירה ויתנו לנו לחיות כמו שאנחנו רוצים. יש לחרדים נטייה לרצות שכולם יהיו כמוהם, כמו במפעל.
מה החלק הכי קשה באתגר הכפול של להיות יוצא מהחברה החרדית ומהארון?
אין שייכות אמיתית לשום מקום, כי המשפחה לא מקבלת ממיליון סיבות. לפעמים אני תוהה מה יותר גרוע עבורם, לצאת מהארון או מהדת. לפעמים הם שונאים אותך כי אתה הומו ולפעמים כי אתה לא דתי.
לאימא שלי הכי חשוב עניין הדת, ושלא יראו שאני שונה, אבל היא מקבלת את הרגשות שלי. אבא שלי חושב שהדברים האלה לא קיימים, ושהכול שטויות. הוא לא מאמין שיש דבר כזה, להט"ב.
מה עזר לך בהתמודדות?
הקבוצות של "יוצאים לשינוי" וקבוצות הצעירים של "הבית הפתוח". ספציפית, הקבוצה של יוצאים לשינוי עזרה לי המון. זו קבוצה ייחודית, כי החברים בה הם יוצאים מהמגזר. כולם מבינים את האתגרים שלי, שזה לגדול בחברה שוביניסטית, עם הבניות שמרניות וחוסר שיח מוחלט בנושא. אני מרגיש לבד פעמים רבות, והידיעה שיש אנשים בקבוצה שאכפת להם ממני היא משמעותית מאוד עבורי ועוזרת בהתמודדות.
מה הטיפ שלך ליוצאים להט"ב?
אם המשפחה שלך לא מקבלת אותך, יש מספיק אחרים שיקבלו. וכמה שזה קשה, לפעמים צריך לחתוך. כדאי ללכת לטיפול פסיכולוגי כדי לדעת איך להתמודד עם הקשיים ועם הבדידות, ללמוד ולדעת מתי אתה עלול להגיע למצבים לא טובים, ולהכיר קבוצות רלוונטיות כדי שתמיד יהיה מישהו שאפשר לפנות אליו, או מישהו שיבדוק שאתה בסדר.
מה ההגדרה שלך את עצמך היום, והאם ההגדרה הזאת השתנתה במהלך הזמן מאז היציאה?
אני הומו, זו ההגדרה שלי. עזבתי את הקהילה החרדית בגיל 21, ו-3 שנים אחר כך עוד המשכתי ללכת לטיפולי המרה. יצאתי מהארון סופית בגיל 24, ואז סיפרתי לכולם, למשפחה ולחברים. עזיבת הקהילה הייתה שלב שאפשר לי זמן לחקירה פנימית, כי לא הייתי מחויב לנורמות ולחוקים מגבילים.
אחרי היציאה מהדת הרגשתי שיש לי חופש אמיתי לבחור את החיים שלי בהתאם למה שאני מרגיש, אבל רציתי לתת צ'אנס נוסף לטיפולי המרה. כשהבנתי שזה לא עובד, הגעתי למצב אובדני. עליתי על גג של בניין, הסתכלתי למטה וממש לא פחדתי. אמרתי לעצמי, "טוב, אני אסיים עם זה..." ואז פתאום עברה לי מחשבה בראש: "בן, עוד לא ניסית לצאת מהארון".
מה היה יותר מאתגר, היציאה מהחברה החרדית או היציאה מהארון?
שניהם היו קשים ודרמטיים. את היציאה מהדת המשפחה שלי עיכלה יותר טוב, את היציאה מהארון היה להם יותר קשה להכיל. אחרי שיצאתי מהחברה החרדית שמרנו על קשר, ואחרי היציאה מהארון היה נתק ולא דיברו איתי תקופה ממושכת.
גם מול עצמי היה קושי. על כך שהפסקתי להיות חרדי לא התביישתי לדבר, אולי קצת פחדתי מהתגובות ומהיחס. אבל היציאה מהארון הייתה מלווה בהרבה בושה, וזה משהו שלא קיים בכל יציאה מסוג אחר.
איך שיתפת את המשפחה?
הראשון שסיפרתי לו על היציאה מהארון היה אבא שלי. הוא ידע כל השנים על טיפולי ההמרה, כי הוא שילם עליהם. יום אחד הזמנתי אותו לקפה ופשוט אמרתי לו שאני לא מתכוון להמשיך עוד בטיפול ושאני יוצא מהארון. הוא לא ידע איך לאכול את זה, ופשוט קם והלך. לאחר מכן, במשך שנה, הוא לא דיבר איתי. הקשר התחדש כי לא הייתי מוכן להמשיך במצב הזה. באתי הביתה בלי להודיע ואמרתי לו שאני מתכוון להמשיך לבוא איך שאני, בלי כיפה, ואני לא מוכן להסתיר שאני הומו. אמרתי לו, "אתה הבאת אותי לעולם, ולכן הבית שלך תמיד יהיה גם שלי". קבעתי עובדות בשטח, הבנתי שהם לא מסוגלים לתת לי אישור מפורש ולהגיד שזה בסדר, כי יש להם מגבלות ערכיות, אמוניות, הלכתיות. הם לא מסוגלים להגיד לי "תבוא איך שאתה", אז פשוט הגעתי והם התמודדו.
זה לא היה קל, כמובן. אנשים אמרו לי שההורים שלי לא יעמדו בזה ושאני צריך להתחשב בהם. אבל צריך להפסיק לחשוב שלהורים אין כוחות להתמודד. גם אם קשה להם, הם מסוגלים להתמודד. אם נצא מנקודת הנחה שהם לא מסוגלים להכיל, אז אנחנו נהיה אלו שמתמודדים עם הכאב – וניפגע. אם צעירים יגידו לעצמם שהם לא יצאו מהדת או מהארון כדי לא לפגוע בהורים, הסיכוי לאובדנות או לפגיעה עצמית יעלה.
איך המשפחה התמודדה עם השיתוף שלך?
עיקר הקושי של ההורים היה מול האחים שלי. אנחנו 14 ילדים, יש לי 11 אחים מתחתיי, וההורים לא רצו שהאחים הצעירים יותר ידעו שקיים דבר כזה. דיברתי עם האחים והאחיות הבוגרים, חלקם ביקשו שלא אדבר על זה בקרבת ילדיהם, וחלקם לא רצו שאדבר על זה בכלל. ברגע שהם ביקשו דבר כזה הודעתי שאני לא בא לבקר, כי מבחינתי להטיל וטו על חלק כל כך מרכזי בזהות שלי הוא למחוק את מי שאני, ואני לא מקיים שיח עם אנשים שמוחקים אותי.
לעומת זאת, אימא שלי קיבלה את זה יחסית בסדר. אומנם לפעמים היא אומרת לי שזה יעבור ושאני בסוף אתחתן עם אישה וכל מיני אמירות שכאלה, אבל אני סלחני כלפיה כי היא אוהבת אותי ומקבלת אותי. יש לה בחדר סטיקר של "ואהבת לרעך כמוך" עם דגל הגאווה. פעם היא אמרה לי, "אתה יודע, יש פה כמה בחורים שגרים למעלה ואני חושבת שהם כמוך". היה לי מאוד נעים לשמוע שהיא מכירה בכך שיש אנשים "כאלה", והמחישה לי שיש אצלה הבנה ורצון לקבל.
האם חל שינוי בשנים האחרונות ביחס של החברה החרדית ליציאה מהארון?
אני מדריך קבוצה של יוצאי החברה החרדית בירושלים, שמשתייכים לקהילה הגאה. רובם לא יכולים לבקר את ההורים והקשר רעוע. אני מנחה גם קבוצה של חרדים להט"בים, מטעם עמותת "חברותא", זו עמותה עבור להט"בים מהחברה הדתית. מדובר בקבוצה שנפגשת בתל אביב, דיסקרטית מאוד. חוויית החיים בארון שם הרבה יותר חזקה, חלק מהאנשים שם הלכו לטיפולי המרה ועל האחרים מופעל לחץ ללכת. זו קבוצה מעניינת כי יש בה אנשים מאמינים שרוצים להישאר חרדים, אבל ברור להם שהם לא מעוניינים לחיות בארון, ובשקר.
מה צריך לקרות בשביל שהחברה החרדית תעשה את השינוי?
אני חושב שצריך לרתום את הרבנים, כי בחברה החרדית הרבה מגיע מלמעלה. צריך מאסה קריטית של חרדים להט"בים שיצאו מהארון ויגידו בגלוי, "אנחנו חרדים להט"בים ולא מתנצלים על זה". זו תהיה תחילת הדרך. ברגע שיהיו פנים ושמות לתופעה, אנשים יצטרכו להביע דעה לכאן או לכאן. זה תהליך שייקח זמן, ואני מאמין שהוא אכן יקרה. צריך להבין שהחברה החרדית עוברת שינויים, וחרדים מודרניים הם כבר לא תופעת שוליים. אני לא נאיבי, אבל עצם התפתחות שיח בנושא תהיה התחלה טובה. ואם הדיון ינדוד גם לתקשורת המגזרית – זה יהיה שיפור משמעותי.
האם יוצאים להט"בים מרגישים בטוחים לאחר היציאה?
לצערי, גם המרחב של היוצאים הוא לא מרחב בטוח ללהט"בים, משום שבקרב היוצאים עצמם יש גילויי הומופוביה ולהט"בופוביה. אומנם הארגונים של היוצאים מכירים באתגר הייחודי של הלהט"בים, אך המענה לא מספק. בפתרונות הדיור, לדוגמה, לא מוודאים שהדירה תהיה "להט"ב פרנדלי" ושהיוצא הלהט"ב ירגיש שם בנוח ובטוח. לדעתי, צריך לעשות יותר פעילות ולפתח מענים מדויקים יותר ללהט"בים יוצאי המגזר.
מה הטיפ שלך ליוצאים להט"ב?
להיעזר בארגונים. בארגונים יש אנשי מקצוע שיודעים ורוצים לעזור: איגי, חברותא, בת קול, הלל, יוצאים לשינוי, הבית הפתוח בירושלים, בית הקהילות, המרכז הגאה, האגודה למען הלהט"ב ועוד. במידת הצורך, לבקש גם עזרה פסיכולוגית, העיקר לא להתמודד עם זה לבד.
יהלי רוט, חבר.ת הקהילה, יוצא.ת המגזר החרדי
מה ההגדרה שלך את עצמך היום?
אני על הקשת הטרנסית. מבחינה מגדרית, אני ג'נדר קוויר. מבחינת נטייה מינית, אני לסבית ונמשכת לנשים או לנקבות לא בינאריות אחרות. כשלמדתי על ההבדלים בין נשים לגברים, לא הרגשתי בת. כשנכנסתי לקהילה הגאה ולמדתי שמגדר זה לא מין ביולוגי, הדברים הסתדרו לי.
כשההורים שלי התחילו לדבר על שידוכים, לקחתי קורס על בחירת בן זוג במכון טל. אחרי חודשים של מחשבות ושיחות עם חברים הגעתי לבית הפתוח. הזדהיתי כאישה, כי לא הכרתי שום דבר אחר. לקח לי המון זמן להבין שמה שאנשים טרנסים מרגישים דומה מאוד למה שאני מרגיש. וההרגשה שלי היא שאני לא אישה ולא גבר. ואני עדיין בארון בהרבה מקומות, כי כל אדם חדש שאני פוגש אני צריך לצאת מולו מהארון, או שלא – ואז זה סבל.
מה היה תהליך היציאה שלך?
גדלתי ברמת אשכול, ההורים שלי הם סוג של חרדים מודרניים, ואני אף פעם לא הייתי דתייה באמת. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי מחרימה את התפילות כי לא הבנתי למה זה טוב.
יצאתי מהחברה החרדית, ובמשך שנה הייתי בארגון "בת קול", ארגון של לסביות דתיות. בזמנו, לא קיבלו שם את הקשת הטרנסית ולא הרגשתי שייכת כל כך לשם, וגם בפן הדתי הבנתי שאין טעם לקיים דברים שאני לא מאמינה בהם והם לא נוחים.
היום ב"בת קול" יש קבוצת צעירות ויש פתיחות לקוויריות, אבל אני כבר לא שם.
האם גם היום יש קושי סביב ההכרה והקבלה?
אני שומעת כל הזמן אמירות כמו: "את סתם לסבית שחושבת שהיא צריכה להיות גבר", "את סתם מבולבלת", "זה כי החרדים לא נתנו לך ללבוש מכנסיים". לדעתי, זה נובע מכך שאנשים לא מאמינים למה שהם לא מרגישים בעצמם. בהקשר הזה, היציאה מהדת לא פתרה לי בעיות, היא שינתה אותן. במקום שיכעסו עליי או יתעלמו ממני בחברה החרדית, אנשים מתעצבנים עליי בפייסבוק או בעבודות שאני מגיע אליהן. בעבודות קודמות קיבלתי הרבה הערות טרנספוביות. פעם נכנסתי בלוק גברי לשירותי נשים, והעירו לי. אבל אין לי ברירה כי אין שירותים א-בינאריים. פעם זוג שעמד לידי תהה בקול, "זה בן או בת?"
מה היה מאתגר יותר, היציאה מהחברה החרדית או היציאה מהארון?
לא אמרתי להורים באופן מפורש שיצאתי מהדת. הם יודעים שאני לא דתי, הם גם הגיעו לבקר אצלי ויודעים שביליתי שבתות בחברת משפחה לא דתית, אבל אין על זה שיח.
לעומת זאת, היציאה מהארון הייתה נוראה ואיומה. זה קרה פעמיים, כי יצאתי כלסבית ואז כא- בינארית. כשעוד גרתי אצל ההורים פרסמתי משהו על הקהילה הגאה בסטטוס בווטסאפ, והם ניסו להחזיר אותי לארון. לא רצו שאדבר על זה. יש להם טענות הומופוביות, כמו "למה צריך לדחוף את זה לאנשים בפנים?"
מה הכי חשוב לך שהחברה או המשפחה תבין?
שכבוד צריך להיות הדדי, כמו שאנחנו מכבדים אותם ואת האמונות שלהם הם צריכים לכבד את הבחירות שלנו. רובנו, היוצאים, לא מצפים שיאמינו למה שהם מרגישים, רק רוצים שיכבדו את הבחירה ויתנו לנו לחיות כמו שאנחנו רוצים. יש לחרדים נטייה לרצות שכולם יהיו כמוהם, כמו במפעל.
מה החלק הכי קשה באתגר הכפול של להיות יוצא מהחברה החרדית ומהארון?
אין שייכות אמיתית לשום מקום, כי המשפחה לא מקבלת ממיליון סיבות. לפעמים אני תוהה מה יותר גרוע עבורם, לצאת מהארון או מהדת. לפעמים הם שונאים אותך כי אתה הומו ולפעמים כי אתה לא דתי.
לאימא שלי הכי חשוב עניין הדת, ושלא יראו שאני שונה, אבל היא מקבלת את הרגשות שלי. אבא שלי חושב שהדברים האלה לא קיימים, ושהכול שטויות. הוא לא מאמין שיש דבר כזה, להט"ב.
מה עזר לך בהתמודדות?
הקבוצות של "יוצאים לשינוי" וקבוצות הצעירים של "הבית הפתוח". ספציפית, הקבוצה של יוצאים לשינוי עזרה לי המון. זו קבוצה ייחודית, כי החברים בה הם יוצאים מהמגזר. כולם מבינים את האתגרים שלי, שזה לגדול בחברה שוביניסטית, עם הבניות שמרניות וחוסר שיח מוחלט בנושא. אני מרגיש לבד פעמים רבות, והידיעה שיש אנשים בקבוצה שאכפת להם ממני היא משמעותית מאוד עבורי ועוזרת בהתמודדות.
מה הטיפ שלך ליוצאים להט"ב?
אם המשפחה שלך לא מקבלת אותך, יש מספיק אחרים שיקבלו. וכמה שזה קשה, לפעמים צריך לחתוך. כדאי ללכת לטיפול פסיכולוגי כדי לדעת איך להתמודד עם הקשיים ועם הבדידות, ללמוד ולדעת מתי אתה עלול להגיע למצבים לא טובים, ולהכיר קבוצות רלוונטיות כדי שתמיד יהיה מישהו שאפשר לפנות אליו, או מישהו שיבדוק שאתה בסדר.
יוצאי צבא
רסל דיקשטיין
אבא של עטקא אמר לה "על גופתי את תתגייסי לצבא", וכעבור שנה הגיע אליה לבסיס, עם אחיה הצעיר וארגז סופגניות; שי נפרד מהצבא בהסכמה הדדית, כי באותן שנים שום דבר במערכת הצבאית לא היה ערוך ליוצאים חסרי עורף משפחתי; יואל טעה במבחנים בכוונה, כדי לקבל פטור, ולבסוף התגייס וטיפס בסולם הדרגות, תום החל לשרת כחרדי בעקבות שיחה קצרה ומשנת חיים עם חייל דתי, תוך כדי שירות הוריד את הכיפה ועבר להתגורר אצל משפחה מאמצת, ומוטי דסקל התגייס בהיותו נשוי ואב לפעוטות, והיום הוא רכז תוכנית "יוצאים לצבא".
ארבעת מסלולי יוצאים בצבא.
אין דבר הממחיש יותר את הפערים בין הקהילה החרדית לאוכלוסייה הישראלית הכללית כמו השירות בצבא. בעוד שברוב הקהילות החרדיות שירות בצבא הוא מוקצה מחמת מיאוס, עניין לענות בו, לריב עליו, לשרוף/להפגין/להימנע ממנו בכל מחיר – בקרב האוכלוסייה הכללית מדובר בחובה אזרחית, זכות מהמעלה הראשונה, מקור לגאווה ולסיפורי גבורה. הישראלי הממוצע ראה בשירות בצבא חלק בלתי נפרד ממסלול ההתבגרות של צעירי ארצנו, והפטור המוענק לחרדים הוא סלע מחלוקת שמזין מערכות בחירות ועימותים חברתיים לא מעטים. יוצאים רבים בוחרים להתגייס לצבא כדי להיטמע במהירות בחברה הכללית, וכדי לקבל את הכלים הבסיסיים הדרושים לכניסה נעימה ומוצלחת לשוק העבודה וההשכלה הגבוהה.
"קודם כול, תתגייס", זו עצה ששומעים חרדים רבים ששוקלים יציאה. שירות בצבא מעניק מסגרת, תנאים, שייכות, חברה וקהילה, וכמובן, פותח שערים לחיים שלאחר השחרור. עם זאת, הקשיים העומדים בפני היוצאים הבוחרים במסלול זה הם רבים. בלי הכנה מתאימה, בלי מענים מדויקים ובלי תמיכה במצבים המאפיינים את אוכלוסיית היוצאים, הקושי הטבעי בשירות הופך לעיתים לבלתי נסבל. מה היתרונות בהתמדה בשירות, על אף הקשיים? אילו חוויות ייחודיות ליוצאים? מה אפשר לעשות במקרה שרוצים לשפר את הציונים במבחנים לפני הגיוס ולהשפיע על השיבוץ? האם כדאי להתגייס גם בגיל מאוחר יחסית, ומה השיקולים שכדאי להביא בחשבון לפני שבוחרים "להילחם על ביטול הפטור"?
עטקא דיקשטיין (29) לא חלמה להתגייס. היא גדלה בקהילת חב"ד, למדה במוסדות הקהילה, יצאה לשליחות באוקראינה, ושם החלו לפעפע בה ספקות על הדרך. כשחזרה ארצה לא מצאה את עצמה וכעבור כמה חודשים עזבה את הבית ועברה לגור בשכונת נחלאות בירושלים. הרצון להתגייס החל בעקבות היציאה לשוק העבודה. "בכל מקום שאליו הלכתי שאלו אותי מה עשיתי בצבא, ככה הבנתי ששירות צבאי לבנות הוא דבר מקובל והתחילו אצלי המחשבות שגם אני רוצה". העבודה הראשונה שלה הייתה בקפיטריה באוניברסיטה, ורוב חברותיה לעבודה היו לפני שירות או מייד אחרי שירות. השיחות, הסיפורים והאווירה הכללית בקפטריה חיזקו אצלה את ההחלטה להתגייס בשביל כניסה חלקה וטובה לעולם החדש. "רציתי לרכוש ידע, שייכות, ניסיון וחיבור חזק לחברה הישראלית, ואת כל זה אפשר להשיג רק בצבא", היא מסבירה את החלטתה להתחיל לפעול, בגיל 21, לביטול הפטור שהוענק לה כתלמידת סמינר.
"לא גדלתי על שנאת חיילים או שנאת צה"ל", היא מדגישה. "בחב"ד אוהבים חיילים. הרבי קרא לפצועי צה"ל 'מצויני צה"ל', ובאופן כללי היחס כלפי הצבא הוא יחס טוב ומוקיר". אביה של עטקא ממשיך לשרת במילואים (הוא התגייס כחרדי לאחר שנישא והקים משפחה), ואחד מאחיה משרת בקבע בתפקיד בכיר. שאר אחיה בחרו שלא להתגייס. אף שלבישת מדי זית לא הייתה חריגה במשפחה, שירות לבנות היה בגדר גזרה שאין ההורים מוכנים לעמוד בה. "ידעתי שתהיה התנגדות", מספרת עטקא, "ולכן ביקשתי להעביר את התיק שלי מלשכת הגיוס בבאר שבע ללשכת הגיוס בירושלים". לדבריה, היא הבהירה לפקידות הצבאית שהנושא רגיש וצריך להיעשות בדיסקרטיות, ולכן אין להתקשר להוריה ולבשר להם על כוונתה. בקשתה זו לא נענתה ומלשכת הגיוס התקשרו להורים, לספר להם על בקשתה של עטקא לבטל את הפטור.
"הם עשו כל שביכולתם כדי לשכנע אותי לוותר על הרעיון", נזכרת עטקא, "סיפרו לי שאין תפקידים טובים לבנות בצבא, שאני אעשה קפה כל היום ואזיז ניירות מכאן לכאן. כשזה לא עזר, אבא שלי ניסה לטרפד את הגיוס בכך שטען בלשכת הגיוס שאני סובלת מבעיות נפשיות שיקשו עליי ועל המערכת. הייתי צריכה להיפגש עם הפסיכיאטר הראשי כדי להוכיח שאני פיקס". מהרגע שבו היא החלה בתהליך לביטול הפטור עד לביטולו בפועל עברה כשנה, וכעבור עוד כמה חודשים, סוף סוף, זכתה להיכנס בשערי הבקו"ם.
בזמן הזה קיבלה עצות מכאן ומכאן, היו שאמרו לה לוותר על הרעיון משום שהצבא הוא מסגרת לא מתאימה ליוצאים. אחד מהם הוא שי (39) מתל אביב. שי התגייס בגיל 19 מחוסר ברירה. "העיפו אותי מהישיבה, בבית לא הייתי יכול להיות, אז התגייסתי". שי שובץ לתפקיד קרבי בחטיבת גבעתי, ומהרגע הראשון הרגיש חוסר התאמה. בצבא לא ידעו להתמודד עם החייל הרגיש, שלא היה יכול לחזור לביתו בחופשות, שהיה זקוק לכסף כדי לשלם שכירות, שלא הצליח להתחבר לשאר החיילים בעלי הרקע השונה כל כך משלו. הוא הועבר מתפקיד לתפקיד, ניסה להסביר מה הם הצרכים המיוחדים שלו, ולא נענה. לבסוף, בהחלטה משותפת, הוא שוחרר מהצבא לפני תום תקופת השירות הסדיר. עטקא, לעומת זאת, התרגשה מניצחונה במאבק הפרטי שלה, וכשהיא מלאת מוטיבציה ורצון לשרת שירות משמעותי, שובצה לתפקיד סמב"צית, רכשה חברים וסיגלה לעצמה כלים והתנהגות שסייעו לה רבות גם בהמשך, בחיים האזרחיים. רוב המפקדים הזוטרים בבסיס היו צעירים ממנה, אך לדבריה הדבר לא הפריע לחוויית השירות הטובה. "זה תרם לי, להיות מעט מבוגרת יותר מכולם. הייתי האוזן הקשבת לחיילות ולמפקדים והרגשתי שהגיל שלי מפצה מעט על חוסר הפז"ם שלי בדברים אחרים". בחיוך היא נזכרת בכינוי שהוצמד לה "סבתא עטקא". כעבור זמן מה כחיילת גם הוריה השלימו את החלטתה, היא ביקרה בביתם בעודה במדים ובחנוכה הגיעו אביה ואחיה לשמח את ליבה ואת לב חבריה בסופגניות ובחנוכיות. עבורה – זו הייתה סגירת מעגל מרגשת.
גורלו של תום (29) ממרכז הארץ לא שפר בעניין זה. במשך שנה שלמה אחיו לא ידעו שאחיהם הגדול, הנערץ, משרת בצבא. הוא היה מחליף בגדים לפני שנכנס לרחובות המובילים לביתו, ואימו נהגה להסתיר את המדים שכיבסה עבורו בין סדינים ארוכים שהתנופפו בחבלי הכביסה. אסור היה לאיש לדעת שהבן המוכשר, גאוות המשפחה, שנה ופירש.
תום למד בישיבה ליטאית וסומן כעילוי. הוא הקפיד על קלה כבחמורה, ואף הקפיד להוסיף לעצמו חומרות מחומרות שונות. בגיל 17.5 התחילו תהיות וספקות בקשר למקומו בעולם החרדי. הוא הסיק שהוא לא מעוניין להמשיך בישיבה הנחשבת, ולחיות חיים מוכתבים מראש.
באחד הלילות טייל עם חבריו ליד מחסום צבאי, ושם פגש חייל דתי, חובש כיפה סרוגה. לדבריו, השיחה הקצרה עם אותו חייל הייתה נקודת המפנה בחייו, ובעקבותיה הוא החליט להתגייס. "החייל שאל אותנו למה אנחנו לא ישנים. הוא אמר שאם הייתה לו אפשרות לישון עכשיו, המפגש הזה קרה באחת וחצי בלילה, זה בדיוק מה שהוא היה עושה ולא משוטט ברחובות. השאלה הזאת העירה אותי, פתאום הבנתי שאני חי בבועה, שיש אנשים ששומרים עליי ומשוועים למיטה, בעוד אני מסתובב ללא מטרה. השאלה השנייה שהוא שאל הייתה, 'מה פרשת השבוע?' וזאת בכלל הייתה התקלה, כי לא ידענו. פתאום תפסתי שאני מבזבז את הזמן שלי, מדבר גבוהה-גבוהה אבל מה פרשת השבוע איני יודע".
את השנתיים הבאות העביר תום בניסיונות לשכנע את אימו לא להתנגד לגיוסו, והיא, מצידה, שיגרה אליו רבנים, אנשי ציבור – "מאורי זוהר ועד חיים ולדר" כדי להניע אותו מהרצון להתגייס. מסע השכנועים לא הועיל, ולאחר עיכובים מעיכובים שונים היום המיוחל הגיע ותום עבר שרשרת חיול. את השירות תום התחיל במסלול החרדי. "הייתי חרדי, שחור-לבן, הקפדתי על הכול, אבל בתוכי הרגשתי שהאמונה מתחילה להתערער, וזה היה קשה", אומר תום, כיום סטודנט לתואר במדעים מדויקים. "אני זוכר שהלכתי לכותל, החזקתי את האבנים ובכיתי להשם שיציל אותי מלאבד את האמונה. אני רגיל לדבר עם אלוהים 3 פעמים ביום, ופתאום אני מתחיל להרגיש שאין לי על מה לדבר איתו. זה היה מפחיד לחשוב שבמשך כל כך הרבה שנים התפללתי סתם, שאין שם כלום. לא הייתי יכול להכיל בכלל את המחשבה הזאת. תוך כדי תפילה הבנתי את הפרדוקס, אני מתפלל לאלוהים, שאני לא בטוח שהוא קיים, ומבקש ממנו שיעזור לי להאמין בו". במהלך השירות התחזקו הספקות והפקפוקים, עד שתום הרגיש שאמונתו אבדה לחלוטין. לאחר שסיים קורס קצינים הבין שגם הכיפה הסמלית שהשאיר לראשו חסרת משמעות עבורו, והחליט לוותר עליה. סיפורו המיוחד הגיע לאוזניה של אשת חינוך מהעיר מודיעין, ולאחר שתום סיפר לה שהוא מוכרח להתחפש לחרדי כדי לחזור הביתה, היא הציעה לו להגיע לביתה בחופשות, לבוש במדים ומעוטר בדרגות. משפחתו, עד היום, אינה יודעת על כך. גם המסלול שעשה יואל (35), כיום עובד הייטק בתחום רגיש, הוא דוגמה ומופת לאפשרויות הרבות הטמונות בשירות צבאי משמעותי. יואל נולד וגדל בקהילה חרדית-ספרדית בדרום הארץ. מהישיבה פרש בגיל צעיר, בגלל ספקות באמונה, והחל לעבוד. תחום המחשבים קרץ לו, ובהיותו אוטודידקט לימד את עצמו אנגלית, טכנאות מחשבים ורשתות תקשורת, ובעיקר – השלים השכלה שלא במסגרת קונבנציונלית. גם את ההחלטה להתגייס קיבל יואל, כדרכו, באופן מושכל. הוא התייעץ עם שני חברים שייצגו, לדבריו, שתי אסכולות בקרב היוצאים.
"לפי אסכולה אחת, הצבא יעזור, יתרום, יפתח דלתות, הזדמנויות וכן הלאה, והדעה האחרת היא, המדינה לא עזרה לך, לא תרמה לך, לא נלחמה עליך כאזרח שמגיעות לו זכויות בסיסיות כמו השכלה רלוונטית והכנה לחיים, ולכן אין שום סיבה לתת למדינה. בפרט שכאשר תגיע לצבא המעמד שלך שם יהיה נמוך מאוד, בגלל אותם חוסרים, שהם, כאמור, באשמת המדינה". יואל התבונן בחייהם של שני החברים, זה שצידד בשירות וזה שהתנגד לו, והחליט שהוא שואף לחיות כמו החבר שעשה צבא, עבד ולמד והתברג היטב בחברה נחשבת, ואינו מעוניין בחיים כדוגמת אלו של החבר שהתנגד לשירות, שגם דעותיו בנושאים אחרים אחרות משלו, ושהוא "עדיין מחפש את עצמו".
נקודת הפתיחה של יואל בצבא הייתה גרועה למדי. כיוון שהרצון להתגייס התעורר אצלו אחרי שעשה מבחנים שבהם טעה בכוונה מתוך מטרה להיפטר מהשירות הצבאי, וכיוון שנשר מהישיבה, נתוניו במערכת הצבאית היו נמוכים מאוד. הוא שובץ למסלול שלא הייתה בו כל אפשרות להתקבל לתפקידים משמעותיים. יואל יצא למאבק על זכותו לשרת שירות משמעותי. בעצמו רקם קשרים, כתב מכתבים, התראיין שוב ושוב, ובעיקר, הוכיח את עצמו כחייל מצטיין בכל מסגרת שבה שירת. המאמצים נשאו פרי, הוא שובץ לתפקיד משמעותי ביותר, יצא לקצונה ובסופו של דבר שירת בקבע כקצין באחד החילות הנחשבים. הכלים שקיבל בצבא, תפקידיו המגוונים, הקשרים שיצר סייעו לו רבות בחיים האזרחיים. למרות זאת, יואל אינו ממהר להמליץ לכל יוצא להתגייס, אלא רק לאלו הרואים בשירות בצבא הזדמנות טובה ותקופת חיים מכוננת, שבה הם מתכוונים להשקיע ולהיות נכונים לבקש ולקבל כל מה שהצבא יכול להציע למשרתים. אחרת, הוא מדגיש, "חבל על הזמן. לכו ללמוד". הדגשה נוספת שלו נוגעת למקרים שבהם היוצא מבקש להתגייס לאחר שטעה בכוונה במבחני הסיווג. "עדיף לפעול כדי לשפר את הציון לפני הגיוס בפועל. זה אפשרי, תתייעצו עם גורמים מקצועיים המבינים היטב את נבכי הבירוקרטיה הצבאית, תעשו שיעורי בית ותשפרו את הציון. יהיה קשה הרבה יותר להיבחן שוב לאחר שהתחלתם כבר את השירות. אם החלטתם לפעול כדי לשפר את הציונים, קחו את זה כפרויקט חייכם והשקיעו בהכנה בכל הרצינות. המבחנים האלה יקבעו גורלות עבורכם". מוטי דסקל, רכז תחום "יוצאים לצבא" התגייס בגיל 23, בהיותו נשוי ואב ל-2. גם הוא, בדומה לתום, התחיל את השירות בתוכנית ייעודית לחרדים והמשיך במסלול כללי. סיפורו האישי, המסלול שעבר בצבא והמסלול שלו ב"יוצאים לשינוי" הובילו אותו להיות אוזן קשבת ותומך פעיל למען מיצוי הזכויות של חיילים בוגרי החינוך החרדי, וזאת בלי קשר לרמת הדתיות שלהם כיום. המענים המרכזיים עבור אוכלוסייה ייחודית זו הם: הכרה כבוגרי החינוך החרדי, מיונים מותאמים לפני השירות, הכרה כחייל בודד, דבר המעניק שכר גבוה יותר, פתרונות מגורים ומלגות לאחר השחרור, וכן אפשרות לצאת ללימודים לקראת סוף השירות, הטבה שזכאים לה חיילים חרדיים. אומנם רשויות הצבא מכירות היום בצרכים המיוחדים של חיילים יוצאים, אך לדברי מוטי, המצב רחוק מלהיות משביע רצון והמאבקים להשוואת זכויות חיילים יוצאים לאלו של חיילים חרדים עדיין נמשכים, כמו גם ההכרח הבהול להכיר בצרכים המיוחדים של חיילות יוצאות, ולהשוות את התנאים שלהן לאלו של חיילים יוצאים. כל המרואיינים דיברו על הצורך בהכנה טובה לפני הגיוס, וזו אחת המטרות של תחום "יוצאים לצבא". "תקופת השירות אינה דומה לשום דבר אחר, שום דבר המוכר ליוצאים מחייהם הקודמים, והכנה טובה תסייע להם להיות חיילים טובים יותר ולהפיק מהשירות את המרב", מסביר מוטי, וממשיך לפרט את התוכניות לליווי, קידום ותמיכה במועמדים לגיוס (מלש"בים) ובחיילים המשרתים בפועל. "אני רוצה לתת להם כל מה שלא היה לי", הוא אומר, ושי מסכם, "בזמני לא הייתה שום תוכנית ושום מענה לנער חרדי שנזרק מהישיבה ומהבית. אם היה לי למי לפנות, אם מישהו היה מקשיב לי, הכול היה נראה אחרת".
"הם עשו כל שביכולתם כדי לשכנע אותי לוותר על הרעיון", נזכרת עטקא, "סיפרו לי שאין תפקידים טובים לבנות בצבא, שאני אעשה קפה כל היום ואזיז ניירות מכאן לכאן. כשזה לא עזר, אבא שלי ניסה לטרפד את הגיוס בכך שטען בלשכת הגיוס שאני סובלת מבעיות נפשיות שיקשו עליי ועל המערכת. הייתי צריכה להיפגש עם הפסיכיאטר הראשי כדי להוכיח שאני פיקס". מהרגע שבו היא החלה בתהליך לביטול הפטור עד לביטולו בפועל עברה כשנה, וכעבור עוד כמה חודשים, סוף סוף, זכתה להיכנס בשערי הבקו"ם.
בזמן הזה קיבלה עצות מכאן ומכאן, היו שאמרו לה לוותר על הרעיון משום שהצבא הוא מסגרת לא מתאימה ליוצאים. אחד מהם הוא שי (39) מתל אביב. שי התגייס בגיל 19 מחוסר ברירה. "העיפו אותי מהישיבה, בבית לא הייתי יכול להיות, אז התגייסתי". שי שובץ לתפקיד קרבי בחטיבת גבעתי, ומהרגע הראשון הרגיש חוסר התאמה. בצבא לא ידעו להתמודד עם החייל הרגיש, שלא היה יכול לחזור לביתו בחופשות, שהיה זקוק לכסף כדי לשלם שכירות, שלא הצליח להתחבר לשאר החיילים בעלי הרקע השונה כל כך משלו. הוא הועבר מתפקיד לתפקיד, ניסה להסביר מה הם הצרכים המיוחדים שלו, ולא נענה. לבסוף, בהחלטה משותפת, הוא שוחרר מהצבא לפני תום תקופת השירות הסדיר. עטקא, לעומת זאת, התרגשה מניצחונה במאבק הפרטי שלה, וכשהיא מלאת מוטיבציה ורצון לשרת שירות משמעותי, שובצה לתפקיד סמב"צית, רכשה חברים וסיגלה לעצמה כלים והתנהגות שסייעו לה רבות גם בהמשך, בחיים האזרחיים. רוב המפקדים הזוטרים בבסיס היו צעירים ממנה, אך לדבריה הדבר לא הפריע לחוויית השירות הטובה. "זה תרם לי, להיות מעט מבוגרת יותר מכולם. הייתי האוזן הקשבת לחיילות ולמפקדים והרגשתי שהגיל שלי מפצה מעט על חוסר הפז"ם שלי בדברים אחרים". בחיוך היא נזכרת בכינוי שהוצמד לה "סבתא עטקא". כעבור זמן מה כחיילת גם הוריה השלימו את החלטתה, היא ביקרה בביתם בעודה במדים ובחנוכה הגיעו אביה ואחיה לשמח את ליבה ואת לב חבריה בסופגניות ובחנוכיות. עבורה – זו הייתה סגירת מעגל מרגשת.
גורלו של תום (29) ממרכז הארץ לא שפר בעניין זה. במשך שנה שלמה אחיו לא ידעו שאחיהם הגדול, הנערץ, משרת בצבא. הוא היה מחליף בגדים לפני שנכנס לרחובות המובילים לביתו, ואימו נהגה להסתיר את המדים שכיבסה עבורו בין סדינים ארוכים שהתנופפו בחבלי הכביסה. אסור היה לאיש לדעת שהבן המוכשר, גאוות המשפחה, שנה ופירש.
תום למד בישיבה ליטאית וסומן כעילוי. הוא הקפיד על קלה כבחמורה, ואף הקפיד להוסיף לעצמו חומרות מחומרות שונות. בגיל 17.5 התחילו תהיות וספקות בקשר למקומו בעולם החרדי. הוא הסיק שהוא לא מעוניין להמשיך בישיבה הנחשבת, ולחיות חיים מוכתבים מראש.
באחד הלילות טייל עם חבריו ליד מחסום צבאי, ושם פגש חייל דתי, חובש כיפה סרוגה. לדבריו, השיחה הקצרה עם אותו חייל הייתה נקודת המפנה בחייו, ובעקבותיה הוא החליט להתגייס. "החייל שאל אותנו למה אנחנו לא ישנים. הוא אמר שאם הייתה לו אפשרות לישון עכשיו, המפגש הזה קרה באחת וחצי בלילה, זה בדיוק מה שהוא היה עושה ולא משוטט ברחובות. השאלה הזאת העירה אותי, פתאום הבנתי שאני חי בבועה, שיש אנשים ששומרים עליי ומשוועים למיטה, בעוד אני מסתובב ללא מטרה. השאלה השנייה שהוא שאל הייתה, 'מה פרשת השבוע?' וזאת בכלל הייתה התקלה, כי לא ידענו. פתאום תפסתי שאני מבזבז את הזמן שלי, מדבר גבוהה-גבוהה אבל מה פרשת השבוע איני יודע".
את השנתיים הבאות העביר תום בניסיונות לשכנע את אימו לא להתנגד לגיוסו, והיא, מצידה, שיגרה אליו רבנים, אנשי ציבור – "מאורי זוהר ועד חיים ולדר" כדי להניע אותו מהרצון להתגייס. מסע השכנועים לא הועיל, ולאחר עיכובים מעיכובים שונים היום המיוחל הגיע ותום עבר שרשרת חיול. את השירות תום התחיל במסלול החרדי. "הייתי חרדי, שחור-לבן, הקפדתי על הכול, אבל בתוכי הרגשתי שהאמונה מתחילה להתערער, וזה היה קשה", אומר תום, כיום סטודנט לתואר במדעים מדויקים. "אני זוכר שהלכתי לכותל, החזקתי את האבנים ובכיתי להשם שיציל אותי מלאבד את האמונה. אני רגיל לדבר עם אלוהים 3 פעמים ביום, ופתאום אני מתחיל להרגיש שאין לי על מה לדבר איתו. זה היה מפחיד לחשוב שבמשך כל כך הרבה שנים התפללתי סתם, שאין שם כלום. לא הייתי יכול להכיל בכלל את המחשבה הזאת. תוך כדי תפילה הבנתי את הפרדוקס, אני מתפלל לאלוהים, שאני לא בטוח שהוא קיים, ומבקש ממנו שיעזור לי להאמין בו". במהלך השירות התחזקו הספקות והפקפוקים, עד שתום הרגיש שאמונתו אבדה לחלוטין. לאחר שסיים קורס קצינים הבין שגם הכיפה הסמלית שהשאיר לראשו חסרת משמעות עבורו, והחליט לוותר עליה. סיפורו המיוחד הגיע לאוזניה של אשת חינוך מהעיר מודיעין, ולאחר שתום סיפר לה שהוא מוכרח להתחפש לחרדי כדי לחזור הביתה, היא הציעה לו להגיע לביתה בחופשות, לבוש במדים ומעוטר בדרגות. משפחתו, עד היום, אינה יודעת על כך. גם המסלול שעשה יואל (35), כיום עובד הייטק בתחום רגיש, הוא דוגמה ומופת לאפשרויות הרבות הטמונות בשירות צבאי משמעותי. יואל נולד וגדל בקהילה חרדית-ספרדית בדרום הארץ. מהישיבה פרש בגיל צעיר, בגלל ספקות באמונה, והחל לעבוד. תחום המחשבים קרץ לו, ובהיותו אוטודידקט לימד את עצמו אנגלית, טכנאות מחשבים ורשתות תקשורת, ובעיקר – השלים השכלה שלא במסגרת קונבנציונלית. גם את ההחלטה להתגייס קיבל יואל, כדרכו, באופן מושכל. הוא התייעץ עם שני חברים שייצגו, לדבריו, שתי אסכולות בקרב היוצאים.
"לפי אסכולה אחת, הצבא יעזור, יתרום, יפתח דלתות, הזדמנויות וכן הלאה, והדעה האחרת היא, המדינה לא עזרה לך, לא תרמה לך, לא נלחמה עליך כאזרח שמגיעות לו זכויות בסיסיות כמו השכלה רלוונטית והכנה לחיים, ולכן אין שום סיבה לתת למדינה. בפרט שכאשר תגיע לצבא המעמד שלך שם יהיה נמוך מאוד, בגלל אותם חוסרים, שהם, כאמור, באשמת המדינה". יואל התבונן בחייהם של שני החברים, זה שצידד בשירות וזה שהתנגד לו, והחליט שהוא שואף לחיות כמו החבר שעשה צבא, עבד ולמד והתברג היטב בחברה נחשבת, ואינו מעוניין בחיים כדוגמת אלו של החבר שהתנגד לשירות, שגם דעותיו בנושאים אחרים אחרות משלו, ושהוא "עדיין מחפש את עצמו".
נקודת הפתיחה של יואל בצבא הייתה גרועה למדי. כיוון שהרצון להתגייס התעורר אצלו אחרי שעשה מבחנים שבהם טעה בכוונה מתוך מטרה להיפטר מהשירות הצבאי, וכיוון שנשר מהישיבה, נתוניו במערכת הצבאית היו נמוכים מאוד. הוא שובץ למסלול שלא הייתה בו כל אפשרות להתקבל לתפקידים משמעותיים. יואל יצא למאבק על זכותו לשרת שירות משמעותי. בעצמו רקם קשרים, כתב מכתבים, התראיין שוב ושוב, ובעיקר, הוכיח את עצמו כחייל מצטיין בכל מסגרת שבה שירת. המאמצים נשאו פרי, הוא שובץ לתפקיד משמעותי ביותר, יצא לקצונה ובסופו של דבר שירת בקבע כקצין באחד החילות הנחשבים. הכלים שקיבל בצבא, תפקידיו המגוונים, הקשרים שיצר סייעו לו רבות בחיים האזרחיים. למרות זאת, יואל אינו ממהר להמליץ לכל יוצא להתגייס, אלא רק לאלו הרואים בשירות בצבא הזדמנות טובה ותקופת חיים מכוננת, שבה הם מתכוונים להשקיע ולהיות נכונים לבקש ולקבל כל מה שהצבא יכול להציע למשרתים. אחרת, הוא מדגיש, "חבל על הזמן. לכו ללמוד". הדגשה נוספת שלו נוגעת למקרים שבהם היוצא מבקש להתגייס לאחר שטעה בכוונה במבחני הסיווג. "עדיף לפעול כדי לשפר את הציון לפני הגיוס בפועל. זה אפשרי, תתייעצו עם גורמים מקצועיים המבינים היטב את נבכי הבירוקרטיה הצבאית, תעשו שיעורי בית ותשפרו את הציון. יהיה קשה הרבה יותר להיבחן שוב לאחר שהתחלתם כבר את השירות. אם החלטתם לפעול כדי לשפר את הציונים, קחו את זה כפרויקט חייכם והשקיעו בהכנה בכל הרצינות. המבחנים האלה יקבעו גורלות עבורכם". מוטי דסקל, רכז תחום "יוצאים לצבא" התגייס בגיל 23, בהיותו נשוי ואב ל-2. גם הוא, בדומה לתום, התחיל את השירות בתוכנית ייעודית לחרדים והמשיך במסלול כללי. סיפורו האישי, המסלול שעבר בצבא והמסלול שלו ב"יוצאים לשינוי" הובילו אותו להיות אוזן קשבת ותומך פעיל למען מיצוי הזכויות של חיילים בוגרי החינוך החרדי, וזאת בלי קשר לרמת הדתיות שלהם כיום. המענים המרכזיים עבור אוכלוסייה ייחודית זו הם: הכרה כבוגרי החינוך החרדי, מיונים מותאמים לפני השירות, הכרה כחייל בודד, דבר המעניק שכר גבוה יותר, פתרונות מגורים ומלגות לאחר השחרור, וכן אפשרות לצאת ללימודים לקראת סוף השירות, הטבה שזכאים לה חיילים חרדיים. אומנם רשויות הצבא מכירות היום בצרכים המיוחדים של חיילים יוצאים, אך לדברי מוטי, המצב רחוק מלהיות משביע רצון והמאבקים להשוואת זכויות חיילים יוצאים לאלו של חיילים חרדים עדיין נמשכים, כמו גם ההכרח הבהול להכיר בצרכים המיוחדים של חיילות יוצאות, ולהשוות את התנאים שלהן לאלו של חיילים יוצאים. כל המרואיינים דיברו על הצורך בהכנה טובה לפני הגיוס, וזו אחת המטרות של תחום "יוצאים לצבא". "תקופת השירות אינה דומה לשום דבר אחר, שום דבר המוכר ליוצאים מחייהם הקודמים, והכנה טובה תסייע להם להיות חיילים טובים יותר ולהפיק מהשירות את המרב", מסביר מוטי, וממשיך לפרט את התוכניות לליווי, קידום ותמיכה במועמדים לגיוס (מלש"בים) ובחיילים המשרתים בפועל. "אני רוצה לתת להם כל מה שלא היה לי", הוא אומר, ושי מסכם, "בזמני לא הייתה שום תוכנית ושום מענה לנער חרדי שנזרק מהישיבה ומהבית. אם היה לי למי לפנות, אם מישהו היה מקשיב לי, הכול היה נראה אחרת".
שירת "הגאווה" של משוררי ספרד
מני פלד
עצמאות ופריחה של התרבות היהודית הן המאפיינים הבולטים של המאות הראשונות באלף השני בספרד. השלטון המוסלמי ששלט בחצי האי האיברי אפשר ליהודים חופש דת ועיסוק, ואחדים מהם אף השתלבו במשרות מדיניות. מקצועות שעד אז לא היו נגישים ליהודים נפתחו, ורבים החלו לעסוק ברפואה, מדעים ועוד. תקופה מלבבת זו נקראת "תור הזהב".
העצמאות הרוחנית שהעניק השלטון המוסלמי ליהודים, הביאה להתפתחות יצירה מופלאה ולשיאים שכמותם לא נודעו בתולדות העם היהודי בגלות. תחומים רבים של יצירה, כמו פרשנות המקרא, דקדוק, לשון, פילוסופיה ומדעים אחרים. בכולם ניכרה החדשנות של האסכולה הספרדית, שהושפעה וינקה מהמקורות ומתרבות הסביבה הערבית-מוסלמית. בתחום היצירה הספרותית בולטת במיוחד שירת ספרד. סגנון שירה זה כבש לבבות ברוב ארצות הים התיכון ושינה לחלוטין את אופי היצירה שנכתבה לאחר מכן.
בתוך תרבות היצירה והשירה, צמחה לה תרבות ייחודית של "שירת חול". בניגוד לשירה העתיקה יותר, שירת ארץ ישראל ובבל, שהתמקדה בשירת שבח לאלוהים ובפיוט, משוררי ספרד יצרו סגנון שירה חדש שכולו חול.
החוקרת שלומית אליצור מסבירה את הקרקע התרבותית שעליה צמחה שירת החול של משוררי ספרד: "בחברה הערבית דאגו נושאי המשרות הרמות גם לטיפוח התרבות: הם יצרו סביבם 'חצר' ובה העסיקו אנשי רוח. אציל ערבי שרצה ביוקרת שמו, דאג לפרנס אנשי מדע מלומדים ובעיקר משוררים. אלו היו פנויים לכתוב את יצירותיהם, והקדישו אותן לבעל החצר הנדיב. היהודים שהגיעו למשרות רבות באנדלוס הפנימו דגם זה ואימצוהו. השכלתם הערבית המקיפה, שהייתה תנאי לקבלת משרתם, הכשירה אותם לתמוך ביצירה התרבותית בארמונותיהם, והם ניסו לחקות את אורח החיים של חבריהם הערבים, וביקשו שלא ליפול מהם בתמיכתם במשוררים ובמלומדים"[1].
אליצור מסבירה כי ההשפעה של החברה הערבית הובילה ליצירת אליטה חדשה. בניגוד לעבר, האליטה לא הייתה ממוקדת רק בלימודי הקודש. משפחות רבות ראו לעצמן חובה ללמד את ילדיהן השכלה כללית, לצד ההשכלה היהודית.
במצב של השפעה חזקה כל כך של התרבות הערבית, היה בלתי סביר ששירת החול היהודית תעלה ותפרח. אליצור מכנה את התהליך שנוצר "נס תרבותי"; בנקודה זו התרחש, לכאורה, אחד "הניסים" של תרבות ישראל בימי הביניים, "נס" שחולל את קיומה של שירת החול העברית בספרד: למרות ההשפעה העמוקה של התרבות הערבית, שכללה מצע משותף של השכלה, הפנמת יסודות תרבותיים והטמעה חלקית של אורח החיים, היו החצרנים היהודים באמצע המאה העשירית בספרד יהודים הגאים בלאומיותם, והתרבות שהם ביקשו לפתח – למרות היותה משופעת מן התרבות הערבית בת אותו הזמן – הייתה קודם כול תרבות יהודית.
שירת החול הכילה סגנונות שונים. החל משירי הלל לפטרונו של המשורר, שירי חשק ויין, המתארים את המשתאות שהיו חלק בלתי נפרד מחיי החצר, ועד לשירי אהבה של ממש. שירים שבהם האוהב משתוקק אל קסמה של אהובתו, וממשיל את יופייה במיני משלים ומטאפורות.
בתוך שירי האהבה הללו, נחבאים אל הכלים, שירים שכתבו אחדים מן המשוררים למושא אהבתם – הגבר. בין משוררים אלו נוכל למצוא שמות מוכרים: שלמה אבן גבירול; רבי יהודה הלוי, מחבר ספר הכוזרי, ספר המוכר לרבים מבוגרי החינוך הדתי והחרדי; ועוד כמה שמות פחות מוכרים. בחרתי להביא חמישה משוררים שפרסמו קטעי שירה רבים, פיוטים שהפכו לחלק מקאנון התפילה היהודי. לצד הפיוט ושירת הקודש, יחד עם שירי החשק והיין, כמהה נפשם אל אהוב ליבם. את רגשותיהם לא היססו להעלות עלי כתב, להפוך את הרגש למילה הכתובה. חלקם היו מפורשים יותר בגילויי האהבה שלהם, אחרים התחכמו. שירת הגאווה של דמויות המופת של העם היהודי היא קול חשוב מן העבר, ששקע בתהום הנשייה.
ואלה שמות:
שלמה אבן גבירול
ספרד, המאה-11
שלמה אבן גבירול, משורר שלאחרונה צוינו 1000 שנה להולדתו, נולד במאלגה שבדרום ספרד בראשית המאה ה-11. הוא נפטר בגיל 37. לאבן גבירול, כמו למשוררים רבים, היו פטרונים אמידים שהחזיקו אותו על חשבונם. תחילה שימש אבן גבירול משורר חצר, וחלק נכבד משירתו הם שירים שנכתבו לבקשתם של אותם פטרונים. לאחר כמה שנים נדד לגרנדה, שם היה עצמאי ביצירתו. בגרנדה פגש משורר שהיה עבורו מקור השראה. שמו של המשורר: שמואל הנגיד. גם שמואל שורר שירי אהבה לגברים.
מילים: שלמה אבן גבירול
תְּברַֹךְ מִבְּלִי קֵצֶה / בְּכָל תָּבואֹ וְכָל תֵּצֵא!
קְרָאַנִי שְׁלוּחֶךָ / וְהוּא נֶחְפָּז וּמִתְרַצֶּה,
וְשַׂשְׂתִּי בוֹ כְּאִלּוּ עַד / וְשָׁלָל רַב אֲנִי מוצֵֹא,
וְהִבְעִיר אֵשׁ בְּתוךְֹ גּוּפִי / כְּמִקָּצֶה וְעַד קָצֶה,
וּבָאתִי אֶל נְהַר חִשְׁקוֹ / אֲשֶׁר צַוָּאר וְראֹשׁ יֶחְצֶה,
וּמִי יִתֵּן יְחָנֵּנִי / וְיֵעָתֵר וְיֵרָצֶה,
וְיואֵֹל־נָא וְאֶרְדֶּה צוּף / דְּבַשׁ פִּיהוּ וְגַם אֶמְצֶה,
וְהַצּופֶֹה יְהִי נִרְדָּם / וְרואֹותָֹיו מְעַט יַעְצֶה,
וּמִדְבָּרָיו מְשׁהָֹמִים / בְּעֵת יָנוּב וְעֵת יִפְצֶה,
יְמִיתֵנִי בְּעֵת יִזְעַם, / יְחַיֵּנִי בְּעֵת יִרְצֶה,
וּמִשַּׁחַת יְחִידָתִי / אֲזַי יַצִּיל וְגַם יִפְצֶה,
צְבִי - פָּנָיו וְאורֵֹהוּ / כְּאורֹ שֶׁמֶש בְּעֵת יֵצֵא.
פירוש מילות השיר:
בפתיח מברך המשורר את אהובו ששיגר לו איגרת אהבה באמצעות שליח. השליח מבעיר את אש התשוקה אל הידיד מקצה לקצה. החשק מושווה לנהר שאפשר לטבול בו את הגוף. המשורר מקווה שהשליח, המייצג את האהוב הנחשק, ייעתר לנשיקותיו. מוטיב של רדיית דבש הוא מוטיב מקובל בקרב משוררי ספרד לתיאור נשיקות של חושק ונחשק.
הצופה המוזכר כאן הוא הצופה שעלול להפריע לחושקים לממש את אהבתם, לכן המשורר מבקש ממנו להירדם ולא להפריע להם בהתעלסותם. את השיר מסיימות המילים המתארות את פניו של האהוב, שאורו כאור השמש בצאתה.
השיר בביצוע ברי סחרוף
שיר אהבה זה עובד ליצירה מוזיקלית לפני כמה שנים, והוא חלק מהאלבום שיצרו ברי סחרוף ורע מוכיח. האלבום מוקדש כולו ליצירתו של שלמה אבן גבירול, ונקרא "אדומי השפתות".
קישור לשיר: https://www.youtube.com/watch?v=dWwvYXcmf_4
יצחק אבן מר שאול
ספרד, המאה-10
משורר שקדם לשלמה אבן גבירול וכתב גם הוא שירת חשק, הוא יצחק אבן מר שאול. שמו של אבן מר שאול מוכר בקרב פייטנים מהעדה התימנית. הפיוט שחיבר "אֱלֹהַי אַל תְּדִינֵנִי כְּמַעֲלִי וְאַל תָּמֹד אֱלֵי חֵיקִי כְּפָעֳלִי" זכה לשורה של ביצועים. סיפור חייו של אבן מר שאול אינו ידוע בבירור. החוקרים סבורים כי הוא חי בסוף המאה ה-10 בספרד. השיר שכתב התגלגל לידינו דרך הגניזה הקהירית. ספר שירה בשם "ספר הרקמה", שהתגלה בגניזה, הכיל שיר פרי עטו. השיר מבטא באופן ברור את החשק של האהוב לאוהבו. לשיר כמה נוסחאות, בחרתי להביא אחת מהן. החוקרים עדיין מנסים לפענח את הנוסח המושלם של השיר, אולם הנוסח המוסכם דיו כדי להבין את רגשותיו של המשורר.
מילים: יצחק אבן מר שאול
צְבִי חָשׁוּק בְּאַסְפַּמְיָה/ יָצְרוּ רַב עֲלִילִיָּה
וְהִמְשִׁילוֹ וְהִשְׁלִיטוֹ/ עָלַי כָּל חַי וְכָל חַיָּה
יְפֵה תֹּאַר כְּיָרֵחַ/ עֲלֵי קוֹמָה יְפֵהפִיָּה
וְתַלְתַּלָּיו כְּאַרְגָּמָן/ עֲלֵי רַקָּה פְּנִינִיָּה
כְּמוֹ יוֹסֵף (בְּצוּרָ)תוֹ/ וּבְשַׁעַר-אֲדוֹנֶיהָ
יְפֵה עַיִן כְּבֶן יִשַׁי/ הֲרָגַנִי כְּאוּרִיָּה
וְגַם הִשִּׁיק כִּלְיוֹתַי/ וְלִבִּי אֵשׁ פְּנִימִיָּה
בְּעָבְרוֹ בִּי עֲזָבַנִי/ חֲסַר לֵבָב וְתֻשִׁיָּה
בָּכוּ עַמִּי בְּנוֹת יַעֲנָה/ וְכָל אַיָּה וְכָל דַּיָּה!
אָהוּב נַפְשִׁי קַטְלָנִי-/הַזֶּה מִשְׁפַּט פִּילִילֶיהָ ?
וְנַפְשִׁי לוֹ מְאֹד חוֹלָה/ וְגַם תּוֹעֶה וְהוֹמִיָּה
וּמִדְּבָרָיו עֲלֵי לִבִּי/ כְּמוֹ מָטָר עֲלֵי צִיָּה
דָּלַנִי מִבְּאֵר שַׁחַת/ וְאֶל אֵרֵד לְתַחְתִּיָּה
פירוש מילות השיר
השיר נפתח במילים "צבי חשוק". בשימוש בדימוי הצבי המשורר רומז לקינת דוד על אוהבו יונתן, "הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל-בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים". צבי חשוק, כלומר צבי נער נחשק, שמתגורר באסמפיה, שמה האחר של ספרד. "רב עלילה גדול המעשים" הוא האל, "והמשילו והשליטו על כל חי וכל חיה" כלומר האל נתן לאהוב יכולת לשלוט, ואי אפשר שלא להתאהב בו ולחשוב רק עליו. את יופיו של האהוב מתאר המשורר "תלתליו כארגמן" ואת צבעי רקתו כ"פנינים". גיבורי התנ"ך, המתוארים כמי שהיו יפי תואר ויפי מראה, אף הם מוזכרים בשיר. יוסף בצורתו היפה. אדוניה, בנו של דוד המלך, המתואר כבעל שיער ארוך ויפה מראה. דוד עצמו, שעיניו היו סמל ליופי.
הסלנג העכשווי "מת עליו" נרמז במלים "הרגני כאוריה", כמו דוד שהרג את אוריה, כך, כביכול, האהוב "ממית" את האוהב וגורם לו "למות" מרוב אהבה.
בהמשך השיר, התמלאה התשוקה ובאה האכזבה. האהוב מתעלם מאוהב. את בכיו ועצבנו מבקש המשורר לחלוק עם כולם. "בכו עמי בנות יענה וכל איה וכל דיה". העופות המוזכרים מסמלים את השיממון הנלווה לתחושת הייאוש של האהוב המאוכזב. כשהוא חולה מרוב אהבה, מבקש הוא מאוהבו שישעה אל אהבתו ולא יגרום לו לרדת אל באר שחת מרוב אכזבה.
שמואל הנגיד
ספרד, המאה ה-10
שמואל הנגיד נולד בשנת 993 בגרנדה שבספרד המוסלמית. הוא התקדם במהירות בסולם התפקידים בחצר חבוס, מלך גרנדה, מונה לווזיר הגדול ויצא למלחמות בראש הצבא. בניגוד למשוררי חצר, לשמואל הנגיד היה מספיק כסף כדי להתקיים בלי להזדקק לחסדיהם של פטרונים אלו ואחרים.
כמשורר, השפיע כאמור על שלמה אבן גבירול, וגם על משה אבן עזרא ועל רבי יהודה הלוי. אחד משיריו המוכרים כיום: מֵת אָב וּמֵת אֵלוּל, וּמֵת חֻמָם, גַם נֶאֱסַף תִשְרֵי וּמֵת עִמָם, בָאוּ יְמֵי הַקר, וְהַתִירוֹשׁ אָדַם וְקוֹלוֹ בַכְלִי דָמַם. השיר נערך על ידי נתן יהונתן, ומבוצע על ידי צביקה פיק.
קישור לשיר: https://www.youtube.com/watch?v=YqGtaClQmiU&t=1s
בתוך עולם הלירי של שמואל הנגיד, תופס מקום נכבד ז'אנר שירי החשק. הסגנון של שמואל הנגיד הקים עליו מבקרים מקרב בני דורו, שראו בשירתו פריצת גדר. חרף מעמדו הרם בקהילה היהודית, נאלץ שמואל הנגיד לפרסם הבהרה כי אין לקרוא את המילים באופן פשוט. להגנתו, טען כי שירת החשק היא אלגוריה. לשם כך גייס את המאמר התלמודי המשבח את ספר שיר השירים: "כל השירים קודש ושיר השירים קודש קודשים", וכך ענה למבקריו כי שיריו הם כמו שיר השירים. החוקרים סבורים כי הבהרה זו הייתה מן השפה ולחוץ. ביחס לשיר שיובא כאן, סבורים אחדים מן החוקרים כי הוא מבטא התנסות אישית של המשורר ביחסים עם גברים.
מילים: שמואל הנגיד
לְאַט, כִּי אֵין כְּמוֹ בַרְזֶל לְבָבִי
וְלֹא אוּכַל נְשׂא קֶצֶף אֲהוּבִי
הֲמַכָּתִי, וְאַתְּ רוֹפֵא, אֲנוּשָׁה?
וְאִם נֶצַח, וְאַתְּ לוֹחֵשׁ, כְּאֵבִי?
שְׁתֵה יַיִן וְחָלָב מִשְּׂפָתִי
וְתֵן תַּגְמוּל לְיֵינִי וַחֲלָבִי,
שְׁלַח יָדָךְ וְתֵן לִבִּי בְּכַפָּךְ
וְאַל זָרִים יְדֵיהֶם יִשְׁלְחוּ בִי!
פירוש מילות השיר:
לאט, כי הלב שלי לא עשוי מברזל ולא יכול לשאת את הקצף של האהבה. האם מחלתי אנושה? אתה הרופא שלי. האם כאבי נצחי? אתה רופא הלחשים שלי. "שתה יין וחלב משפתי", כלומר "נשק אותי". והשב לי נשיקה בנשיקה. שלח את ידך אליי והנח אותה על ליבי, אל תאפשר לזרים לגעת בי ולהקדים אותך.
משה אבן עזרא
משה אבן עזרא נולד אף הוא בגרנדה במאה ה-11. הוא נחשב לאחד מגדולי המשוררים, הושפע מאוד מאופי ומסגנון שירתו של שמואל הנגיד, והיה בקשרי חברות עם רבי יהודה הלוי. השניים אף שיגרו איש לרעהו שירי ידידות. חלק מן הפיוטים שחיבר מצאו את דרכם אל סידור התפילה. הוא זכה לכינוי "הַסַּלַח", על שום פיוטי הסליחות הרבות שחיבר. היצירה המוכרת ביותר שלו היא פיוט הפותח את תפילת נעילה בקהילות הספרדים: אֵל נוֹרָא עֲלִילָה אֵל נוֹרָא עֲלִילָה. הַמְצִיא לָנוּ מְחִילָה בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה. הפיוט זכה לעיבודים רבים והוא מושר בסגנות שונים, לפי נוסחי התפילה.
קישור לשיר בביצוע מאיר בנאי: https://www.youtube.com/watch?v=QY1EJp1JX8o
יצירתו של משה אבן עזרא לא הסתכמה בפיוטים בלבד אלא הייתה רוויית שירי חשק ויין. נוסף על ספרי השירה שכתב, הוא חיבר ספר העוסק בניתוח עומק של השפה השירית.
מילים: משה אבן עזרא
תַּאְוַת לְבָבִי וּמַחְמַד עֵינִי -
עֹפֶר לְצִדִּי וְכוֹס בִּימִינִי!
רַבּוּ מְרִיבַי - וְלֹא אֶשְׁמָעֵם,
בּוֹא, הַצְּבִי, וַאֲנִי אַכְנִיעֵם,
וּזְמָן יְכַלֵּם וּמָוֶת יִרְעֵם.
בּוֹא, הַצְּבִי, קוּם וְהַבְרִיאֵנִי
מִצּוּף שְׂפָתְךָ וְהַשְׂבִּיעֵנִי!
לָמָּה יְנִיאוּן לְבָבִי, לָמָּה?
אִם בַּעֲבוּר חֵטְא וּבִגְלַל אַשְׁמָה
אֶשְׁגֶּה בְיָפְיָךְ - אֲדֹנָי שָׁמָּה!
אַל יֵט לְבָבְךָ בְּנִיב מְעַנֵּנִי,
אִישׁ מַעֲקַשִּׁים, וּבוֹא נַסֵּנִי.
פירוש מילות השיר:
"העופר" הנער הנחשק, כמו הצבי בשירתו של יצחק אבן שאול, נמצא לצדי וכוס היין ביד ימין. הרבה אנשים רבים איתי, אבל הנער שגדל והיה לצבי, בכוחו להעניק לי כוח להכניעם. המשורר מבקש מהצבי להבריא אותו בנשיקה על השפתיים. כשהוא חש שמנסים להרחיק אותו מאוהבו, הוא תוהה מדוע, האם יש בזה חטא או אשמה. המשורר מבקש ליהנות מזיו יופיו של אוהבו, באומרו שאלוהים נמצא שם. הוא קורא לאוהב שלא ילך אחר אלו המתנגדים לו ושלא יהיה עקשן ויבוא לנסות אותו, ויבדוק בעצמו אם הוא עומד באהבתו אליו.
רבי יהודה הלוי
שמו של יהודה הלוי ודאי מוכר הן כהוגה דעות, בזכות ספרו "הכוזרי" שבו ניסח הוכחות לאמיתות היהדות ולעליונותו של העם היהודי על פני עמים אחרים, והן בזכות שיריו שהפכו לחלק מקאנון השירה והתפילה. לדוגמה, השיר "יוֹם שַׁבָּתון אֵין לִשְׁכֹּחַ" מושר בסעודת שבת בבוקר. שיר מוכר נוסף שלו, המבטא את הכיסופים והערגה לארץ ישראל, "לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב".
קישור לשיר "ליבי במזרח" בלחנו ובביצועו של מוני אמריליו: https://www.youtube.com/watch?v=NPkft3uNNTM
בין שיריו וכתביו של הלוי, נמצא שיר המבטא את תשוקתו וכמיהתו אל מושא אהבתו. גם כאן, כמו בשירתם של חבריו של הלוי לעולם השירה והפיוט, הנער נשוא החשק מכונה "צבי", ולעיתים "עופר". בשל אורכו, השיר מובא כאן באופן חלקי.
מילים: יהודה הלוי
יוֹם שִׁעֲשַׁעְתִּיהוּ עֲלֵי בִרְכַּי / וַיַּרְא תְּמוּנָתוֹ בְּאִישׁוֹנָי,
נָשַׁק שְׁתֵּי עֵינַי מְתַעְתֵּעַ: / אֶת תָּאֳרוֹ נָשַׁק וְלֹא עֵינָי.
לֶחִי כְּרִצְפַּת אֵשׁ בְּרִצְפַת שֵׁשׁ / נִרְקַם סְבִיבָיו מֹר כְּרִקְמַת שֵׁשׁ
יֹסֵף בְּלִבִּי אֵשׁ בְּקָרְבוֹ לִי/ כִּי יַחֲמֹל פַּעַם וְיִבְגֹּד שֵׁשׁ
הבית האחרון של השיר:
בֹּא יְדִידִי בֹּא לְבֵית בַּת נְדִיבִים נִתְעַלְּסָה בָּאֳהָבִים
יַעֲלַת חֵן בָּךְ תְּעָלָה לְחשֵׁק/ וּבְפִיךָ חַיֵּי בְשָׂרִים לְנשֵׁק/ גַּם בְּפָנַיִךְ בְּשָׂמִים יְנַשֵּׁק
פירוש מילות השיר:
תיאור היום שבו השתעשעתי עם אהובי, שישב על ברכי והיה קרוב אליי כל כך עד שראה את מראהו נשקף באישוניי. וכך, כאשר נישק את עיניי בעצם נישק את עצמו. לחיי סמקו כמו אש על רצפת שש. סביב האהוב נרקמה הילת מור, סוג של בושם, כמו שיש חלק. וכאשר התקרב האהוב האש התחזקה. האהוב אומנם נעתר לתחינת האהבה אבל בוגד באמונו של האוהב שש פעמים. בסוף השיר המשורר מבקש להתעלס עם אהובו ולהתחבר אליו.
לסיום, שיר שכתב יהודה אלחירזי, משורר מאוחר יותר. בשיר הוא מתאר מפגש עם משורר בן ישיבה, ששירתו שלא ערבה לאוזנו של אלחריזי. המשורר מכונה "איש עדין". השימוש בביטוי זה ממחיש את פליאתו של אלחירזי, שלא ציפה מאדם כזה לשורר שיר המבטא תשוקה וחשק עזים לגבר.
וְאִישׁ מִבְּנֵי עֲדִינָה. עֲשֵׂה שִׁירֵי זִמָּה/ מְלֵאִים טֻמְאָה/ וְנִגְאָלָה וּמוֹרָאָהּ
וְאֵלּוּ הֵם
לוּ שָׁר בָּנוּ בֶּן עַמְרָם (משה רבינו) פְּנֵי דּוֹדִי
מִתְאַדְּמִים הָעֵת שְׁתוֹת שֵׁכָר
וּלְפִי קְוֻצּוֹתָיו וְהוֹד יָפְיוֹ
לֹא חָק בְּתוֹרָתוֹ וְאֶת זָכַר
אחדים מהחוקרים פקפקו באמינותו של אלחריזי בשיר זה, שייחס את שיר הזימה לאדם אחר. הם סבורים שמדובר בתרגיל ספרותי זול, שנועד להסתיר את העובדה שהשיר יצא מתחת קולמוסו שלו. או שמדובר בדרך חתרנית להעביר מסר שאין דרך אחרת להעבירו, אלא לציין "חבר שלי כתב שיר".
תהיה אשר תהיה הפרשנות על אודות הכותב האלמוני של שיר החשק, כמות השירה ההומו-ארוטית פרי עטם של המשוררים הבולטים ביותר של העם היהודי לא מותירה מקום לספק: באליטה של העולם היהודי בספרד של ראשית האלף השני התקיים עולם שלם של רגשות אהבה בין גברים. אחדים מן השירים מספרים על מעבר מעולם הרגש לעולם המעשה. השירים ששרדו את פגעי הזמן מעניקים לנו הצצה נדירה אל נפשם של גדולי המשוררים שקמו לעם היהודי מאז ומעולם. בעוד אנו רגילים לעולם תחום של "אסור ומותר", לנפש חוקים משלה.
למשך תקופה קצרה בהיסטוריה של העם היהודי, בקעו מעיינות תהום של היצירה ועלו על גדותיהם. בשירתם ציוו לנו להמשיך את השירה. לשיר איש איש את שירת נפשו. בלי פחד ובלי מורא. שירת האהבה לגברים של משוררי ספרד מוכיחה כי בארון השירה היהודי יש מקום לכל הגוונים ולכל הצלילים.
[1] שלומית אליצור. שירת החול העברית של משוררי ספרד, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה כרך א'.
[1] שלומית אליצור. שירת החול העברית של משוררי ספרד, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה כרך א'.
יאללה, איזו יציאה
פניני פישר
אשר לא הרגיש טוב וסירב לפגוש חופ"ל, כי חשב שמדובר בקצין בדרגה גבוהה שינזוף בו; אימא של דוד הזהירה את קצינת הת"ש שלא תפתה אותו; בני קרא בתורה בהגייה חסידית, מתוך הרגל; ומוטי רק רצה להיות קצין.
תהליך היציאה מהחברה החרדית אינו דבר של מה בכך, והוא מלווה באתגרים רבים הכוללים, בין השאר, השלמת פערים בסיסיים ולימוד "שפה" חדשה ומושגים חדשים שמקובלים בציבור הכללי. כשמדובר בצעירים שעזבו את הישיבה והתגייסו לצבא, הדבר נכון פי כמה וכמה. הצורך להסתגל במהירות לעולם חדש גורר לעיתים סיטואציות משעשעות, מפדחות ומצחיקות. הנה כמה סיפורים כאלה מארבעה יוצאי החברה החרדית ששירתו בצבא.
אשר (25) מספר על חוויה מצחיקה שהתרחשה בימים הראשונים לאחר שרשרת החיול בבקו"ם. "בלילה הראשון של הטירונות, איך שירדתי מהאוטובוס התחילו הצעקות. בחיים שלי לא צעקו עליי ככה, אפילו לא המשגיח בישיבה. נכנסתי לחרדה. הרגשתי צורך עז להקיא בדיוק כשצעקו עלינו ללכת לחדרים ולישון. לא ידעתי אם מותר לצאת מהחדר או לא, החלטתי להסתכן ורצתי לשירותים והקאתי את נשמתי. המפקד בא ושאל אותי, 'מה אתה עושה כאן?', אמרתי לו, 'סליחה, אני חוזר מהר לחדר'.
הוא שאל אותי אם אני רוצה שהוא יקרא לחופ"ל. חשבתי שזה מפקד בדרגה גבוהה יותר ופחדתי ממש. אמרתי, 'לא, לא, מה פתאום, אני מבטיח שאני חוזר לישון ולא יוצא מהחדר שוב'. חזרתי למיטה ובכיתי את חיי. במסדר בוקר שאלו אותנו אם ישנו שבע שעות, וצעקתי עם כולם 'כן', כי חששתי שידעו שלא ישנתי באותו לילה.
אחר כך שאלו אותי למה לא אמרתי שלא הרגשתי טוב ולמה לא רציתי שיגיע חופ"ל, ואמרתי שפחדתי. שאלו, 'ממה פחדת?'. וכך, תוך כדי השיחה, הבנתי שחופ"ל הוא חובש שיכול לעזור לי, ושלא מדובר במפקד בדרגה גבוהה יותר". דוד, כיום בן 30, היה עדיין חרדי כשהתגייס בגיל 22 ל"נצח יהודה". גם לו, כמו לרבים, יש סיפורים על סיטואציות מביכות בגלל הרקע החרדי שלו. "קצינת ת"ש של פיקוד מרכז התקשרה לאימא שלי, לנסות לפייס בינינו", הוא מספר, "אימא שלי חשבה שאהיה חילוני וכופר בעקבות השירות, והקצינה שאלה אותה אם היא חושבת שדוד יכול לחזור הביתה אם יגיע ללא המדים. אימא שלי אמרה שלא, ואז שאלה את הקצינה מה היא בשבילי. הקצינה לא רצתה לחשוף את עצמה, והיא אמרה שהיא סתם חברה שמכירה אותי. בתגובה אימא שלי הזהירה אותה, בעצבים, שלא תנסה לפתות אותי. המשפט הזה אפילו נרשם בפרוטוקול". בני בלושטיין (29) גדל במשפחה שמשתייכת לחסידי גור. הוא עזב את החברה החרדית והתגייס. "זה היה בצוק איתן", הוא משחזר, "הייתי חייל בתותחנים, הוצבנו בגבול עזה וירינו הרבה פגזים. יום שישי אחד הגיעו חב"דניקים לעשות איתנו שבת. בבוקר הם ערכו תפילת שחרית, כולל ספר תורה וכל הטקס.
הם רצו שאחד מאיתנו יקרא בתורה, וחבר שלי חמד לצון ודחף אותי קדימה, שאעלה. סירבתי, אבל לבסוף זרמתי עם הרעיון. החב"דניקים הגישו לי דף מודפס עם הברכה, התחלתי לברך בהגייה רגילה, ומהר מאוד, אחרי שתיים-שלוש שניות, המוח שלי עבר לאוטומט והפה המשיך בהגייה אשכנזית חסידית, כאילו אני עכשיו בשטיבל בגור. זה היה משעשע וגם מפדח".
ומה קורה במפגש עם חרדים, כאשר מתברר להם שהחייל העומד מולם השתייך בעבר לקהילה?
"באחד הימים היינו בחצור, יש שם קהילה גדולה של גור", מספר בלושטיין. "רצינו להגיע למרכז והחלטנו לנסוע באוטובוס שיוצא מהקריה החסידית ומגיע לבני ברק. חיכינו בתחנה ובינתיים שיחקתי בסמארטפון. פתאום ניגש אליי חסיד גור, התחיל להסביר לי על הקריה החסידית וביקש שלא אשתמש בטלפון כשאני בתחומה. אמרתי לו, 'כן, בטח, אני מבין. אני בעצמי הייתי בישיבת אמרי אמת'. החסיד היה המום, הוא לא הבין מאיפה נפלתי עליו. הייתי בלי כיפה, לבוש במדים ומחזיק נשק. בתגובה, הוא פשוט הלך. אחרי חמש דקות הוא חזר ושאל מה שם המשפחה שלי. אמרתי לו שאני לא מעוניין להגיד. זה היה מאוד משעשע לראות את הפרצוף שלו כשהוא הבין שאני חסיד גור לשעבר".
מוטי (32) מעיד שלא ידע כמעט כלום על הצבא בתחילת השירות.
"הגיוס שלי היה מהיר ולא היה ברור לאן לשבץ אותי. המ"פ קרא לי לשיחה ושאל אותי, "איפה תרצה לשרת?" בלי היסוס אמרתי, 'קצין'. 'כן, אבל איפה?' שאל המ"פ. לקח לי זמן להבין מה הבעיה בתשובה שלי..."
״בבוקר הראשון לטירונות, בגלל שהייתי עם זקן עבות ופאות ארוכות, נשלחתי לעמוד לפני התיבה כשליח ציבור", ממשיך מוטי לספר. "אני, כ׳חסידישער יונגערמאן׳ (אברך חסידי), התפללתי כמו שאני מכיר מהשטיבל, לאחר רבע שעה כבר הייתי בשמונה עשרה. אחד המתפללים ניגש אליי ואמר לי, 'אנחנו נמשיך מכאן'. זו הייתה הפעם האחרונה שביקשו ממני לגשת לעמוד".
הוא שאל אותי אם אני רוצה שהוא יקרא לחופ"ל. חשבתי שזה מפקד בדרגה גבוהה יותר ופחדתי ממש. אמרתי, 'לא, לא, מה פתאום, אני מבטיח שאני חוזר לישון ולא יוצא מהחדר שוב'. חזרתי למיטה ובכיתי את חיי. במסדר בוקר שאלו אותנו אם ישנו שבע שעות, וצעקתי עם כולם 'כן', כי חששתי שידעו שלא ישנתי באותו לילה.
אחר כך שאלו אותי למה לא אמרתי שלא הרגשתי טוב ולמה לא רציתי שיגיע חופ"ל, ואמרתי שפחדתי. שאלו, 'ממה פחדת?'. וכך, תוך כדי השיחה, הבנתי שחופ"ל הוא חובש שיכול לעזור לי, ושלא מדובר במפקד בדרגה גבוהה יותר". דוד, כיום בן 30, היה עדיין חרדי כשהתגייס בגיל 22 ל"נצח יהודה". גם לו, כמו לרבים, יש סיפורים על סיטואציות מביכות בגלל הרקע החרדי שלו. "קצינת ת"ש של פיקוד מרכז התקשרה לאימא שלי, לנסות לפייס בינינו", הוא מספר, "אימא שלי חשבה שאהיה חילוני וכופר בעקבות השירות, והקצינה שאלה אותה אם היא חושבת שדוד יכול לחזור הביתה אם יגיע ללא המדים. אימא שלי אמרה שלא, ואז שאלה את הקצינה מה היא בשבילי. הקצינה לא רצתה לחשוף את עצמה, והיא אמרה שהיא סתם חברה שמכירה אותי. בתגובה אימא שלי הזהירה אותה, בעצבים, שלא תנסה לפתות אותי. המשפט הזה אפילו נרשם בפרוטוקול". בני בלושטיין (29) גדל במשפחה שמשתייכת לחסידי גור. הוא עזב את החברה החרדית והתגייס. "זה היה בצוק איתן", הוא משחזר, "הייתי חייל בתותחנים, הוצבנו בגבול עזה וירינו הרבה פגזים. יום שישי אחד הגיעו חב"דניקים לעשות איתנו שבת. בבוקר הם ערכו תפילת שחרית, כולל ספר תורה וכל הטקס.
הם רצו שאחד מאיתנו יקרא בתורה, וחבר שלי חמד לצון ודחף אותי קדימה, שאעלה. סירבתי, אבל לבסוף זרמתי עם הרעיון. החב"דניקים הגישו לי דף מודפס עם הברכה, התחלתי לברך בהגייה רגילה, ומהר מאוד, אחרי שתיים-שלוש שניות, המוח שלי עבר לאוטומט והפה המשיך בהגייה אשכנזית חסידית, כאילו אני עכשיו בשטיבל בגור. זה היה משעשע וגם מפדח".
ומה קורה במפגש עם חרדים, כאשר מתברר להם שהחייל העומד מולם השתייך בעבר לקהילה?
"באחד הימים היינו בחצור, יש שם קהילה גדולה של גור", מספר בלושטיין. "רצינו להגיע למרכז והחלטנו לנסוע באוטובוס שיוצא מהקריה החסידית ומגיע לבני ברק. חיכינו בתחנה ובינתיים שיחקתי בסמארטפון. פתאום ניגש אליי חסיד גור, התחיל להסביר לי על הקריה החסידית וביקש שלא אשתמש בטלפון כשאני בתחומה. אמרתי לו, 'כן, בטח, אני מבין. אני בעצמי הייתי בישיבת אמרי אמת'. החסיד היה המום, הוא לא הבין מאיפה נפלתי עליו. הייתי בלי כיפה, לבוש במדים ומחזיק נשק. בתגובה, הוא פשוט הלך. אחרי חמש דקות הוא חזר ושאל מה שם המשפחה שלי. אמרתי לו שאני לא מעוניין להגיד. זה היה מאוד משעשע לראות את הפרצוף שלו כשהוא הבין שאני חסיד גור לשעבר".
מוטי (32) מעיד שלא ידע כמעט כלום על הצבא בתחילת השירות.
"הגיוס שלי היה מהיר ולא היה ברור לאן לשבץ אותי. המ"פ קרא לי לשיחה ושאל אותי, "איפה תרצה לשרת?" בלי היסוס אמרתי, 'קצין'. 'כן, אבל איפה?' שאל המ"פ. לקח לי זמן להבין מה הבעיה בתשובה שלי..."
״בבוקר הראשון לטירונות, בגלל שהייתי עם זקן עבות ופאות ארוכות, נשלחתי לעמוד לפני התיבה כשליח ציבור", ממשיך מוטי לספר. "אני, כ׳חסידישער יונגערמאן׳ (אברך חסידי), התפללתי כמו שאני מכיר מהשטיבל, לאחר רבע שעה כבר הייתי בשמונה עשרה. אחד המתפללים ניגש אליי ואמר לי, 'אנחנו נמשיך מכאן'. זו הייתה הפעם האחרונה שביקשו ממני לגשת לעמוד".
הכותבים שלנו
הניוזלטר שלנו
קבלו את כל הכתבות הכי מענינות והכי חדשניות ישירות למייל
קצת על התקופה...
מגזין "התקופה" מביאה אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
