אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה פגשתי יוצאת!
אם להיצמד להגדרה הוויקיפדית, פגשתי ודאי אין-ספור לפניה ורבים כדוגמתה סבבוני, שמא הייתי אחת כזאת בעצמי. לא שמרתי שבת אז, וחזותי הייתה חילונית למדי. עד היום תמהה אני למה דווקא אל מול זאת נפעמתי ואמרתי לעצמי בקול: "וואיי, הנה דתל"שית!"
הייתה זו תקופה של לפני יותר מעשור, הלכתי לי בעולם בתחושה מסוימת של בת חורין, למעט אחזקות שוטפות של תשלומי דירה, מיסים, עבודה וחברה. לא בגבהים ולא בקרקעית, שורדת פלוס.
גם מבחינה רוחנית לא היו תנודות קיצוניות, התהליך שלי התפרש על פני שנים, אם לא עשורים. הקונפליקטים הנושנים כבר דהו מפאת חוסר תרגום למציאות יום-יומית, חיה בחוויה, בהוויה, משתדלת להישמר מהדיוטות התחתונות, כי רק שם מתחוורת לי מציאות היותי האחראית הבלעדית על עצמי. כך שאם כבר ביצעתי את הנטישה, שלא יהיו פדיחות! אני חושבת שהדבר העיקרי ששמר עליי מפני נפילות הייתה הבושה שמא לא אשרוד את העצמאות הזאת.
מה גם שהרגשתי שהתחושה ההישרדותית היום-יומית מזוהה בצורה שווה עם המציאות של כל אדם באשר הוא, ללא היבדלות מטעמים אלו או אחרים. אני אדם אמיתי, תפקידי הוא לשרוד, וכל השאר – בונוס.
באותה התקופה היינו חבורה של ארבע בנות, החברות הכי טובות. כולנו היינו פליטות הקהילה והמוסדות החרדיים, לא הזדהינו כיוצאות. אני חושבת שבגלל העובדה הפשוטה שזה פשוט לא העסיק אותנו יותר מדי, לא הגדיר ולא הוביל ולא תרם. מבחינתנו, היינו סקרניות מדי לחיות את החיים עצמם. למעט אנקדוטות הומוריסטיות פה ושם, אפילו לא העלינו את הנושא בפוגשנו אנשים מרקע חילוני, בייחוד בהתחשב בכך ששתיים מאיתנו עוד בכלל שמרו שבת.
אז בשבת ההיא, לפני 12 שנה, פגשנו את הדתל"שית ההיא, וכנראה זו הפעם הראשונה שהכרנו מישהי שכנראה עונה להגדרה הזאת. לכן נפעמנו.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
התקופה
אילו הוציאנו - והלוא הוציאנו!
נהורא שגב
אותיות פורחות
י. צרויהזון
עכשיו זה מדעי! הסרת הכיפה היא הגורם היחיד והוודאי לתופעה הרווחת של בריחת אותיות מהמוח.
ההוכחה החד-משמעית
מי מאיתנו לא נתקל בתופעת האותיות הפורחות באוויר? מי לא ניסה להסתתר מאימתה של האות אל"ף (א') שהתעופפה במרחק לא גדול מהקרקע, גדולה ומאיימת, מחוללת הרס כמו אשמדאי בזמניו היפים ביותר, או מיהר להימלט כאשר האות בי"ת (ב') חגה לה באוויר וביאשה אותו בזוהמה.
צוות מדענים מאוניברסיטת המקובלים בצפת הקדישו את מיטב שנותיהם לחקר התופעה המדאיגה, ואף זכו למימון מוגבר בשנים האחרונות, בשל התפשטותה. שיטות המחקר כללו ניסויי מעבדה, שאלונים פתוחים וסגורים, קבוצות מחקר מובחנות ומדויקות, תצפיות, קריאה בכוכבים וירידה לפשר חלומות. כל אלו הובילו למסקנה חד-משמעית, שהובהרה פעם אחר פעם בכל אחד מהמבדקים: ברגע שהכיפה מוסרת מהקרקפת מייד מתחיל תהליך בריחת האותיות, ואילו השבתה לראש עוצרת את הבריחה.
קשה לומר שהממצא התקבל בהפתעה. הלוא בריחת האותיות לאחר הסרת הכיפה היא סיכון ידוע משכבר הימים. עם זאת, מעניין להבין מה ההסבר המדעי מאחורי התופעה: "בין עצמות הגולגולת מצוי המוח", מסביר ח.כמולוג, המדען שהוביל את המחקר רב-השנים, "במוח מצויים תאי זיכרון שבהם מאוחסנות אותיות הא"ב. אולם שאיפתן הבסיסית והטבעית של האותיות היא לצאת מהמוח ולהסתובב בעולם. במצב תקין מה שעוצר מבעדן לעשות זאת זו הכיפה. הכיפה המהודקת לראשו של האדם סוגרת למעשה את פתח המילוט של האותיות, ובכך מותירה אותן בתוך הראש". ח.כמולוג מציין שלדעת חוקרים מסוימים בצוותו כיפה עם סרט היא המחסום האפקטיבי ביותר, אך לדבריו עוד לא נאספו מספיק ראיות לאישוש תיאוריה זו.
"בהיעדר מחסום הכיפה", ממשיך ח.כמולוג ומנופף בשלל מסמכים תומכים, "האותיות פשוט משתחלות החוצה ומשתוללות, ואת האסון כולנו רואים". הסבריו של המדען מבהירים מדוע באזורים מסוימים בארץ, למשל מעל העיר תל אביב, נמצאו כמויות חריגות מאוד של נשורת אותיות ומדוע פרסמה אוניברסיטת המקובלים אזהרת מסע למקומות מסוכנים כמו אלו, וציינה כי קרינת האותיות עלולה להביא למצב של עודף מידע מסוכן.
סיפורי מקרה
בחרנו להביא שני סיפורים, מתוך עשרות אלפי המקרים שנבדקו במהלך המחקר, הממחישים את היקף התופעה ומעוררים תקווה באשר למניעתה.
דבורה (שם בדוי, כמובן) מבני ברק מספרת: זה קרה בשבת אחר הצוהריים. יצאתי עם ילדיי הקטנים לגן השעשועים, כמו בכל שבת. ילדות התנדנדו בנדנדה, ילדים התגלשו במגלשה, וליד הקרוסלה התנהל תור לא מסודר. הכול כרגיל. שום דבר לא הכין אותנו למה שעומד לקרות. פתאום אני רואה ילד כבן 4, שובב קצת, שמסתובב ומפזז בצעדים רחבים מדי, ומניע את הידיים לכל הכיוונים. וככה, פתאום, הוא העיף לבן שלי את הכיפה מהראש. אני דוגלת באחריות אישית, אז חיכיתי שהבן שלי ישים לב שהכיפה כבר לא על ראשו, אבל הוא לא שם לב. פתאום הבחנתי באות אל"ף גדולה שמשתחלת לו מאמצע הראש. כבר לא יכולתי לעמוד מנגד, צרחתי בכל הכוח: "תחזיר את הכיפה, תחזיר אותה תכף ומייד! האל"ף-בייע"ס בורחים לך מהראש!"
הילד שלי כל כך נבהל, הוא רץ אליי בדמעות ואמר, "...ני ל... יודע מה ...ת רוצה, ...מ..., למה ...ת צועקת?"
הייתי המומה. הבנתי שזה מאוחר מדי, שהא' ברחה לו לבלי שוב. למרבה המזל, התאוששתי מהר ורצתי להביא לו כיפה אחרת מהבית, לפני שגם האות ב' תברח לו מהזיכרון.
בעקבות המקרה המצער דבורה החליטה לפעול בכול כוחה ומאודה למען העלאת המודעות הציבורית לנושא, ולהתריע מפני הסכנה החמורה הטמונה בהסרת הכיפה ולו לרגע אחד.
סיפורו של מנחם, תושב אחת הערים הדרומיות, מבהיר מהו מסלול החתחתים שעובר מי שתלמודו נשכח ממנו. כיפתו של מנחם נפלה מראשו באחד הלילות, וכשהוא קם גילה כי כל האותיות ברחו מראשו. מנחם נאלץ לשוב לכיתה הראשונה בחיידר, להתיישב על כיסא קטן בהרבה ממידות ישבנו, ולהתחיל לשנן את האותיות יחד עם בני השלוש. קשה לתאר את עוצמת הסבל, עוגמת הנפש והמחיר הכלכלי והרגשי שנגבה ממנו בשל. גם מנחם נרתם למיגור התופעה, והוא כיום מרצה בגני ילדים, מדבר איתם בשפתם ומסביר להם מדוע עליהם להקפיד שהכיפה לא תרד מראשם אף לא לרגע. את קירות משרדו של מנחם מעטרים מכתבי תודה של ילדים מכל רחבי הארץ.
חרף מאמציהם של דבורה, מנחם ואנשים ונשים רבים אחרים, לא נרשמה בלימה משמעותית בהיקף התופעה, אלא להפך. המחקר נמשך.
הפיתוחים העדכניים ביותר:
במהלך עשרות שנות המחקר נערכו גם כמה ניסיונות להתמודד עם התופעה בדרכים אלה ואחרות. איגדנו עבורכם את היעילות שבהן:
שיר מנע
במצבים שבהם הכיפה הוסרה מהראש ויש חשש ודאי לדליפת אותיות, על הנוכחים בחדר לשיר את הפזמון הבא:
גוֹי, גוֹי, גוֹי,
מַשִי גוֹי,
האָסט אַן עַבֵירֶה,
גֵייט אַרוֹיס דִי תֹּורֶה
(בעברית: גוי, גוי, גוי, משי גוי [אין תרגום הולם למילה "משי" בהקשר זה] יש לך עבירה, התורה יוצאת).
ב-145% מהמקרים שבהם הפזמון הושר לא חלה דליפת אותיות. יותר מכך, הכיפה הושבה לראש תוך שניות אחדות ולא הוסרה ממנו עוד למשך יממה שלמה לפחות.
את ההסבר לפתרון המועיל הזה מספק חבר צוות בכיר בחטיבת המחקר של האוניברסיטה הקבלית, פרופ' ח.רטוטים. "מדובר למעשה במשוואה בעלת איברים מעוררי הרתעה, שילוב של המילה הקשה 'גוי' עם המילה מעוררת הצמרמורת 'עבירה' מייצר תדר שמשנה את האווירה באחת, קושר בין האדם לכיפתו ובכך נמנעת זליגת האותיות".
עמיתו של פרופ' ח.רטוטים, פרופ' ארימטוס ג.וזמאות, מבקש להדגיש כי מסתובבים בשוק נוסחאות בלתי מאומתות המתיימרות לחקות את השפעתו של השיר, אך בשום ניסוי לא שוחזרה רמת ההצלחה שהושגה בשירת הנוסח המקורי.
הפתרון האורגני
פתרון זה נמצא בהישג ידו של כל אחד. ממש בהישג ידו. בשעת הצורך יש להניח את היד על הראש המגולה, בדיוק באזור התושבת של הכיפה, ובכך לעצור את דליפת האותיות עד להשגת כיפה תקינה.
עצת גדולים
כנהוג וכידוע, אין לסמוך על חידושים ופיתוחים בכל נושא שהוא. ועל כן, בשעת הצורך ובמקרה חירום, יש לפנות לדוד היודע כול, או לאח הגדול.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
קריאה משפחתית
יעקב גולדברג
המלצות הקריאה של יענקי גולדברג
לפני כ-150 שנה הוכרז בפתיחה האייקונית של "אנה קארנינה" שכל משפחה אומללה בדרכה שלה, ומאז המציאות – או לפחות זו המשתקפת בעלילות הספרים – אכן ממחישה שהאומללות המשפחתית פנים רבות לה. אל מול גלגוליו והתפתחויותיו של מוסד המשפחה, שמקבל פנים חדשות מדור לדור, נדמה ששלל המורכבויות והאתגרים יכולים להיחשב כעוגן היציב והמחויב בכל משפחה ומשפחה כמעט, מורכבות שמכילה כמובן לא מעט אושר, כוח ומשמעות.
הנה 5 ספרים נבחרים מהשנים האחרונות, שמתעסקים ובוחשים במשפחתיות, בהשפעות שלה על חייו ועל בחירותיו של היחיד, ובכוחה הקיומי וההרסני כאחד על מי שאנחנו.
לחסל / מישל וולבק / 2022
פול, גיבור הרומן, הוא יועצו ואיש אמונו של שר האוצר הצרפתי ובנו של עובד בכיר לשעבר בשירות הביטחון. החיים שלו לא הולכים לשום מקום, הוא חי עם בת זוגו פרודנס בבית משותף אך בחדרים נפרדים, וכבר שנים שאין ביניהם שום קשר רגשי או גופני. התפרקות משפחתו היא הציר שמניע את העלילה, והיא כוללת את אביו החולה והמשותק, את ססיל, אחותו הדתייה, ואת אחיו אורוויל, שנשוי לעיתונאית בינונית שלא סובלת את פול.
על רקע מזימת טרור עולמית ובחירות לנשיאות צרפת, ולקראת יום הולדתו ה-50, פול עובר מסע חניכה וחיבור מחודש עם משפחתו המורחבת בכלל, ועם בת זוגו בפרט. פול, שמעיד על עצמו שהוא: "חש צורך שאינו יודע שובעה באהבה", משתדל להישאר אדיש לכול: "הוא עצמו תמיד הרגיש פחות או יותר פטור מן התשוקות השונות שמנה זה עתה, ושהפילוסופים מן העבר גינו כמעט פה אחד. תמיד תפס את העולם כמקום שהוא לא אמור להיות בו, אבל גם לא היה להוט לעוזבו, פשוט משום שלא הכיר מקום אחר" (עמ' 260). דווקא אותה אדישות מאפשרת לו להשביע, ולו במעט, את הצורך באהבה, ולשוב בפשטות לעצמו, לבת זוגו ולמשפחתו.
לקריאת פרק ראשון
זיכרונותיה של נערה מחונכת / סימון דה בבואר / 2011
הספר הראשון, מבין ארבעה כרכי אוטוביוגרפיה, שכתבה אחת ההוגות הפמיניסטיות הבולטות במאה הקודמת ובכלל, עוקב אחר זיכרונותיה החל מילדותה המוקדמת ועד תחילת שנות ה-20 לחייה, אז פגשה את ז'אן פול סארטר. הספר – שיכול לשמש מעין ספויילר לזוגיות המרדנית של שני אלו, שדחו את רעיון מוסד הנישואין לטובת מערכת יחסים פתוחה שהתבססה בעיקר על שותפות אינטלקטואלית ועל חברות עמוקה – מתאר את ראשית חייה של דה בבואר, שגדלה במשפחה בורגנית וקתולית, וכיצד הפכה לנערה סקרנית ומרדנית שהגיעה ללמוד פילוסופיה בסורבון.
התמסרותה לדת ניכרה כבר בגיל צעיר: "נמלאתי צדיקות; הקץ להתקפי הזעם ולקפריזות". וגם: "יראת השמיים המשותפת לנו קירבה אותי ואת אמא זו לזו... הפיכתי לילדה טובה הושלמה". וגם כעבור כמה שנים, כשזנחה את האמונה הדתית, היא עדיין טעונה ברגש דתי חזק: "אני רוצה לגעת באלוהים או להיהפך לאלוהים, הכרזתי". כילדה שגדלה לאם שסברה כי ייעודה של האישה הוא להתחתן בשידוך ראוי, ללדת ילדים רבים ולבקר באופן סדיר בכנסייה, היא מתענגת על ההתבגרות המרדנית שלה: "הברים ומועדוני הריקודים משכו אותי במידה רבה בזכות אופיים האסור. אמי לא הייתה מוכנה לדרוך בהם בעד שום הון שבעולם, אבי היה מזדעזע לראות אותי שם. מצאתי סיפוק גדול בידיעה שאני נמצאת לגמרי מחוץ לחוק". ותוהה, תהייה שתלווה אותה לאורך כל חייה: "איפה ניתן מקום, בחייהם הממושטרים של המבוגרים, לחייתיות הטבעית של החושים, של העונג?"
לקריאת פרק ראשון
אין מקום כזה / שפרה קורנפלד / 2022
ספרה השני של שפרה קורנפלד עוקב אחר עלילותיה של משפחת הרמן, ופורש, ללא רחמים, את התוצאה האומללה האפשרית של מעשים חסרי אחריות, במיוחד כאלו שאין מהם דרך חזרה, כמו הבאת ילדים לעולם. אידי ויהושע, הורים חרדים לשישה, מתגרשים ומחלקים ביניהם את הילדים. האב לוקח את הבנים, האם את הבנות. בשלב מסוים האם מחליטה להימלט עם שתי בנותיה הקטנות לאחותה בקנדה, והמרחק הגיאוגרפי משתלב עם הפערים האחרים שמתרחבים ומצטמצמים בין כל חלקי המשפחה.
קורנפלד, שגדלה בבית חרדי והעידה כי חלקים מהספר מבוססים על חייה האישיים, מתארת טרגדיה משפחתית מודרנית, שמסופרת מכמה זוויות ומערערת את ההיררכיה הברורה של יחסי הורים–ילדים. יש את יונה, האחות הבכורה שצריכה לדאוג לאחיותיה הקטנות ובין לבין מפתחת הפרעת אכילה ובורחת לניו יורק; פרי, התאום של יונה שמתגייס לצבא, ובראש כולם אידי, האם שמסחררת את כולם סביבה ונותרת חסרת יכולת לטפל בעצמה ובטח שלא בילדיה: "אחת-עשרה שנים צללתי בלי לעלות לאוויר. אחת-עשרה שנים של הריונות, הנקה, חיתולים ופליטות, ואפילו לא מחזור אחד שסיים את המסע מחוץ לגוף".
לקריאת פרק ראשון
הארגונאוטים / מגי נלסון / 2022
"איך להסביר, בתרבות שמקדשת הכרעה, שלפעמים הסיפור נשאר מבולגן?" (עמ' 66), כך תוהה הארי דודג', בן זוגה של המשוררת והסופרת מגי נלסון, שלא מזדהה לא כגבר ולא כאישה, בציטוט (אחד מיני רבים) בספרה של נלסון, הארגונאוטים. הספר, שיצא לאור לראשונה (2015), זכה למעמד של ספר מכונן בתרבות הקווירית של המאה ה-21, ומשלב תיאוריה ואוטוביוגרפיה, פרוזה ועיון ביצירה מתגלגלת, אבל ממש לא מבולגנת, כולל התנגדות והתנכרות לאידיאולוגיות היסודיות ביותר של החברה הסטרייטית. בין היתר, מוסכמת הבאת ילדים.
החלק האוטוביוגרפי של הספר מתמקד בעיקר במערכת היחסים המתפתחת בין נלסון להארי, תוך התייחסות מפורטת לחוויות הפיזיות של השניים, לרבות השינויים ההורמונליים שעובר הארי וההיריון של נלסון. הסיפור האישי נכנס ויוצא בינות לפסיפס פסקאות, ציטוטים ותיאוריות המשולבים בהרהורים חופשיים של נלסון על תשוקה וזהות, מיניות ומגדר ועוד ועוד. כן משפחה, לא משפחה – אליבא דנלסון, ה"אויב" הוא קיבעון יתר שעלול להוביל למצב הגנתי של קיפאון ולהתכחשות לכוחה של אמונה ולהשפעתה על היכולת להתמסר ולא להתחמק מהרצונות האותנטיים שלנו, שאומנם אינם חקוקים בסלע אך אל לנו להתעלם מהם ולהיוותר בשדה הפנטזיה, אל לנו לברוח ממה שטומן בחובו סיכוי לחיים ממשיים וממומשים.
קלרה והשמש / קאזואו אישיגורו / 2022
קלרה והשמש, הרומן השמיני של הסופר הבריטי זוכה פרס נובל קאזואו אישיגורו, מתרחש בארה"ב בעתיד לא מוגדר. המספרת, בגוף ראשון, היא קלרה, אישה מלאכותית שניזונה מהשמש וייעודה הוא לספק שירותי חברות מלאים למי שרוכש אותה. היא אומנם לא הגרסה המתקדמת ביותר בשוק, אבל ניחנה בכושר התבוננות מיוחד שמשתלב עם יכולות רגשיות מפותחות: "ככל שאני מתבוננת ורואה יותר, רגשות רבים יותר נעשים זמינים לי" (עמוד 97), היא מעידה על עצמה, וממשיכה למלא את תפקידה בחריצות.
דרך חלון החנות שבה מוצעת קלרה למכירה, היא לומדת על העולם שבחוץ, עד אשר רוכשת אותה ג'וסי בת ה-14, נערה חולנית שמזהה בקלרה משהו מיוחד. קלרה היא דמות "אנושית" באופן אפילו מעט משעמם. היא מתבוננת, סקרנית מאוד, מעט מוזרה וכמובן חברה מסורה. הבנאליות של דמותה מחדדת את השאלה העולה בהמשך העלילה – שעדיף שלא נפרטה כדי לא להרוס את חוויית הקריאה – הנוגעת בפחדים הגדולים ביותר וביחס שלנו לאהבות שמלוות את חיינו, על עוצמתן ושבריריותן. "אין שום דבר מיוחד כל כך בבת שלי", מצהיר אביה של ג'וסי, ועדיין, אפילו קלרה הרובוטית יודעת לומר שלא משנה כמה ננסה להתחכם, יש דברים שאין להם תחליף.
לקריאת פרק ראשון
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
שרה שנירר | מייסדת בית יעקב וממחוללות הפמיניזם האורתודוקסי
עקיבא גריןהמיתוס והפער
השעה שעת לילה מאוחרת. השקט הקסום ביער ירושלים מופר באחת. קבוצת בנות עשרה, מהטובות בסמינר, עליזות ושובבות, נכנסת אל היער. אחת הבנות מצוידת בגיטרה, חברתה בחליל צד. וכך, הרחק מעין כול, מתחילה המסיבה. הבנות לא מסתפקות בשירה ובזמרה, אלא יוצאות במחול. הריקודים הסוערים, מלאי שמחת הנעורים, נמשכים עד קרוב לעלות השחר. קיומו של האירוע הובא לידיעת ההנהלה הרוחנית של הסמינר, ואחת המורות הכבודות פנתה אל החוגגות ברוב כעס וחמה: “מה שרה שנירר הייתה אומרת על החרפה שאירעה? בשביל זה היא הקימה את בית יעקב? בשביל ריקודים והוללות? לאן עוד נגיע?" הממולחת שבחבורת התלמידות לחשה בקול: "אם שרה שנירר הייתה כאן, היא הייתה מצטרפת אלינו”. הארכיון מגלה שהתלמידה צדקה. על פי עדותה של נערה מהראשונות שהתחנכו ב"בית יעקב", חגיגות ט”ו באב – חג ריקודי העם המעורבים מימי המשנה – נערכו יחד עם שרה שנירר ביערות ליד סקאווה, הסמוכה לקראקוב. המסיבה כללה הליכה ביער לאור ירח ונאום של שרה שנירר ושל אחת התלמידות־מדריכות. הנואמת טענה בפאתוס ש”חג ט”ו באב שייך לנו, הנשים”. לאחר מכן פצחו הבנות בשירה ובריקודים. עוד על אירוע יוצא דופן זה ראו ברשומתה של נעמי זיידמן, "התחייה הפמיניסטית של ט"ו באב", באתר "הספרנים" – בלוג הספרייה הלאומית.מי את, שרה שנירר?
הקאנון החרדי צנזר חלקים מהותיים ורבים מחייה ומפועלה של שרה שנירר, יומניה המפורסמים נערכו באופן מגמתי. מהיומנים המקוריים עולה דמות שונה מזו שמנסים להציג בבתי הספר החרדיים. את מה שלא מספר היומן השלימה לי תלמידה אחת אדיבה, בריאיון שערכתי עימה לפני שנים מספר. פניה הטובות ואדיבותה של אותה תלמידה חביבה ונעימת סבר לא ימושו מזיכרוני. מלבד הריאיון איתה וכתבתה של סוכצ'בסקי־בקון במקור ראשון, שנעזרתי בה רבות בכתיבת מאמר זה, הסתמכתי גם על ספרה המיוחד של פרופסור נעמי זיידמן, שהיא בוגרת "בית יעקב" בעצמה: שרה שנירר ותנועת בית יעקב, מהפכה בשם המסורת. צירוף הדברים מעלה את התמונה הבאה: שרה נולדה בקראקוב למשפחה חסידית ענייה, אשר מנתה עשרה ילדים. בשל העוני העצום נאלצה שרה לעזוב את בית הספר ולעזור בכלכלת הבית, אך התחננה להוריה שייתנו לה להשלים את בית הספר היסודי. הוריה הסכימו. את השכלתה הגבוהה נאלצה שרה לרכוש באופן אוטודידקטי. שלטונות פולין הרשו לבני המעמד הנמוך להשתתף בהרצאות בתור שומעים חופשיים, והנערה הסקרנית ניצלה את זה היטב. היא הקפידה להשתתף במסלולי ההרצאות האלו על תרבות גרמנית, על שירה ומחזות. רעיונות על מעמד האישה החלו לעלות בפולין הנחשלת, ושרה ינקה רעיונות אלו מפי מוריה הנוכריים. כבר באותם הימים התבשלו בה דעותיה הפמיניסטיות. בהיותה בת 20 כתבה ביומנה: “האידיאל שלי, אי־שם במעמקי נשמתי, הוא רק לעבוד למען אחיותיי! […] לו הייתי יכולה לשכנע אותן יום אחד מה המשמעות של להיות אישה יהודייה אמיתית, לא רק למען האימהות שלהן או מפחד מאבותיהן, אלא רק מתוך אהבה גדולה לבורא עצמו […] לו הייתי יכולה לחיות עד שאיהנה לראות את תורתי נכנסת לבתים של אותן נערות יהודיות […] האם אני יוצאת מדעתי? […] איך אנשים היו צוחקים עלי, איך הם ידברו עלי!? איזו ילדה חסידית מטופשת!" בהיותה נערה רווקה, חופשייה מעול בית ונישואין, השקיעה שרה זמן רב בלמידה ובביקורים בתיאטרון הפולני. התרבות הפולנית הייתה ספוגה בעורקיה. שיריו של אדם מיצקביץ’ ויוליוס סלובצקי היו שגורים על לשונה. הוריה של שרה התקשו למצוא לה שידוך, בשל מראהּ הלא-חינני. היא נולדה עם שפה שסועה והרופא תפר את שולי השפה בגסות, דבר שכיער את פניה. בהתקרבה לגיל 30 (!) השיאו אותה הוריה לבחור חסידי בינוני בשכלו. הנישואין לא עלו יפה, שרה לא הייתה מוכנה להסכים עם תפיסת הנישואין הפטריארכלית שעל פיה מקומה של האישה – ולא משנה כמה היא חכמה ומוכשרת – הוא בין התנור לכיריים, כולל כיבוס בגדי הבעל וטיפול בעדת ילדים. היא דרשה וקיבלה גט מבעלה. חזון מאוד לא נפוץ באותה תקופה ובאותה קהילה. מאז דבק בשרה כינוי הגנאי המשפיל “די גיגעטע” – הגרושה. בימים ההם היה כינוי זה אות קין נצחי על מצח האישה.מצב החינוך וההתייחסות הרבנית לכך
בתקופת עלומיה של שרה מצב היהדות היה בכי רע. פריקת העול ההמונית לא פסחה גם על בתיהם של הרבנים הגדולים ביותר. די אם נציין את ילדיו של רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב – ה”שם משמואל" שהפנו עורף ליהדות בבוז,[1] או שנקרא את זיכרונותיה של איטה קאליש־קמינר, בתו של האדמו”ר מוורקא־אוטבוצק, שכתבה על חבריה הרבים וחוג ידידיה שכלל בתוכו את מיטב בניה של היהדות הנאמנה.[2] הרבנים אומנם היו עסוקים בסכסוכי חצרות, במריבות שוחטים ובמאבקי שליטה, אך היו גם ניסיונות להציל את בני הנוער, בין השאר באמצעות הקמת ישיבות בליטא, בפולין ובהונגריה. שונה היה המצב בקרב הנערות; התפיסה המסורתית גרסה ש"מוטב יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים". תוצאות התפיסה הזו היו אסון קולוסאלי. שיעור המרות הדת והחילון נסק באופן תלול. כשהייתה שנירר בווינה, היא נחשפה לרעיונותיו המהפכנים של הרב שמשון הירש, מרבני הנאו־אורתודוקסיה המפורסמים. הרב הירש העביר את נקודת הכובד מעיסוק מופרז בתלמוד ופלפוליו לעיסוק בעקרונות היהדות, לימוד תנ"ך ומדעים ומתן שוויון לנשים. בבית הכנסת שייסד בפרנקפורט היו 550 מקומות לגברים, ו־350 מקומות לנשים. רעיונותיו של הירש וחדשנותם מצאו חן בעיני האישה המשכילה והמהפכנית. בפיקחותה הבינה היטב כי שיטת החינוך הישנה לא תחזיק מעמד מול גלי החילון, אך ידעה שבלי הסכמה רבנית לא תוכל לפעול כלל. לשם כך השתמשה שנירר בברכה שנאמרה לה על ידי רבי יששכר דוב מבעלז, כהסכמה לפעילותה. היא קיבלה גם הסכמה שבשתיקה מהאדמו"ר מגור, ועידוד גלוי מהחפץ חיים. חשוב לציין שחסידי בעלז השמרניים לא הסכימו עם רעיונותיה, וגם אחר כך, כשנפתחה בבעלז רשת בתי חינוך לבנות, שמה היה "בית מלכה", ולא "בית יעקב". מלבד רבנים אלו, רוב רבני הונגריה לחמו ביוזמה בכל הכוח. ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש כינה את הרשת "בית עשו" – בהיפוך מכוון לשמה של הרשת, "בית יעקב". במקומות רבים ספגה שרה זריקות אבנים. אבנים אלו לא נזרקו על ידי הבונדיסטים, אלא על ידי יהודים קנאים וחמי מזג. באחת מעיירות הונגריה לחם רב העיר נגד הכנסת רשת "בית יעקב" לקהילתו. לאחר שנתיים הוא נכנע, אלא שמחיר התנגדותו הראשונית היה כבד. כ־70 נערות מבנות העיירה פרקו עול. הצלחתה של שרה בהקמת מוסד הלימודים לבנות עוררה את מפלגת "אגודת ישראל". עד אותה תקופה לא הייתה במפלגה כל מודעות לצורכי הנשים. לצורך המחשה, אציין דוגמה מובהקת לכך. באמצע שנות ה־30 קיבלה מפלגת אגודת ישראל כרטיסי עלייה לארץ (סרטיפיקטים) מאת הסוכנות היהודית. על פי הנחיותיו של האדמו"ר מגור, הסרטיפיקטים ניתנו לגברים בלבד. בנות "בית יעקב", שכבר הפכו לקבוצת בנות פעילה, לא הסכימו לגזרה זו. הן השוו את מאבקן למאבק ההרואי של בנות צלפחד, שרצו נחלה בארץ ישראל ולא חששו להתעמת עם משה רבינו. כך אף הן, נחושות בדעתן ולא מוכנות להיות כנועות לתכתיבי הממסד הרבני המפלה ביודעין בין גברים לנשים. כדי שלא ייוותר רושם שתנועה מבורכת זו מנוהלת על ידי אישה בלבד, פעלו עסקני אגודת ישראל וחיתנו את שרה בשנית, עם יצחק לנדא. נישואין אלו התקיימו על הנייר בלבד. בפועל, הפעילות התנהלה מביתה של שרה כמו לפני נישואיה. בנות היו ישנות עימה בחדרה. אחותה הייתה דואגת לארוחותיה. גם במודעות הפטירה שיצאו אחר מותה הטראגי בקיצור ימים, נכתב רק שם המשפחה "שענירער" ולא הוזכר השם "לנדא" אף לא ברמז. אחרי מלחמת העולם השנייה, שמחקה כמעט את כל יהדות אירופה, פעלו בוגרות "בית יעקב" להקים בתי ספר לבנות. אולם כחלק מכתיבת ההיסטוריה ושכתובה על ידי הממסד החרדי, גם דמותה של שרה שנירר הפכה לאייקון המסמל חינוך לצניעות, לשמרנות ולהסתגרות מפני העולם החיצון, על אף שכאמור אין כל קשר בין דמות אייקונית זו למציאות.[1] להרחבה על כך ראו: י"י טרונק, פוילן: זכרונות און בילדער, חלק ז, ניו יורק: אונזער צייט, 1953, עמ' 201–217. להרחבה על דמויות של יוצאים ויוצאות נוספים ממשפחות מיוחסות בתקופה ההיא, ראו: דוד אסף, נאחז בסבך, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו, עמ' 331, הערה 54. [2] איטה סיפרה את סיפור חייה בספרה אתמולי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
הקפוסטה | מתכון מסע
מריה אסטריכר
(מאכל יהודי הונגרי מסורתי שנוהגים לאכול בפורים והוא מורכב מעלי כרוב ממולאים באורז ובשר ברוטב עגבניות)
או: אגדה משפחתית אורבנית
פורים 2005, אני נאבקת שלא להיחנק מצחוק. לופתת את הבטן מתחת לשולחן ומוחה דמעות של צחוק חנוק בלתי נשלט.
אני מביטה סביבי ורואה שכולם באותה הפוזיציה. עיניים מבריקות מדמעות של צחוק וחרחורים קלים עד כבדים.
אומנם הסיבה שלשמה התכנסנו כאן היא ארוחת פורים, שהיא אירוע בהחלט מצחיק, חגיגי ומוצלח למדי, אבל הצחוק ההיסטרי מגיע מסצנה ספציפית מאוד שבה שולמית האחות הקטנה נוגסת לתומה בקפוסטה שמנמנה מעשה ידי אימא, ומגלה לחרדתה את הסוד האפל מכול, שכולנו כבר גילינו בשלבים שונים בחיינו – שהקפוסטה האגדית של אימא, התבשיל הכי מושקע שלה שכל כך אהבנו לטרוף כילדים, עשוי, ובכן, משאריות של אורז מהשנה האחרונה שאימא פשוט זרקה למקפיא בתוך שקיות סנדוויץ' שמנוניות. הכרוב גם הוא נאגר שם במקפיא הענק, שאריות של כרוב מהמרק, כרובים שלמים במצב ביניים שנקנו במבצע באוגוסט והוקפאו למען סעודת הפורים וכמובן סופים של רסק עגבניות בקופסאות שימורים שנשלחו למקפיא כמות שהן, פתוחות ומטונפות.
שולמית מביטה בזעזוע בקפוסטה, משתעלת קלות, מקללת אותנו נמרצות תוך כדי צחוק מתגלגל וחסר שליטה – הדרך האסטרייכרית הנכונה להתמודד עם המציאות – ובאלגנטיות מקצועית מזיזה את הצלחת מעט הצידה ומכסה אותה במפית פרחונית כדי שאימא לא תיעלב.
אנחנו, הגדולים, עלינו על הסוד האפל כשראינו את אימא בסוף כל ארוחה שכללה אורז, אוספת את השאריות מהצלחות בתנועה מכנית לתוך שקית סנדוויץ' וזורקת למקפיא. וכל אחד מאיתנו בתורו עבר את השלב שבו הוא גדול מספיק כדי להבין מאיפה הגיעו המצרכים לקפוסטה החגיגית. כל אחד מאיתנו ביצע פתיחה מזועזעת של המקפיא במחסן ונשא הספד קטן למאכל שלא נהיה מסוגלים יותר לאכול בחיים.
שולמית הקטנה, לעומת זאת, שמעולם לא פתחה את המקפיא, כי היא הקטנה של אימא ומוז'ינקלה אמיתית שלא הכינה לעצמה מעולם סנדוויץ' או ארוחת צוהריים, קיבלה את המידע המפורט לתוך האוזן ממנחם ושמיל בשעה שנגסה בתאווה מהמאכל האהוב עליה.
אימא, כמו אימא, לא הבחינה בכל הדרמה הזאת ורק חייכה חיוך מלא נחת יהודית למראה יוצאי חלציה יושבים לסעודת הפורים ופיהם מלא צחוק.
השנים עברו, ואימא שמה לב מתישהו שאף אחד לא אוכל מהקפוסטה המפורסמת והפסיקה להכין אותה.
כולנו נשמנו לרווחה, ואימא המתוקה רק נאנחת בהקלה בכל סעודת פורים ומפטירה מתחת לאף שאיזה כיף שהיא כבר לא צריכה להכין את הקפוסטה הזאת, שגם ככה דרשה ממנה מאמץ קולינרי עילאי, ושהיא מבחינתה לאכול חלה עם טחינה בפורים, רק שאנחנו היינו כל כך להוטים לקפוסטה אז היא עשתה את המאמץ. אבל ברוך השם איבדנו עניין ועול אחד ירד לה מהגב.
חסדי ה' כי לא תמו. כי לא כלו רחמיו.
וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.
***
אין מתכון לקפוסטה, כי אין מצב שאני נוגעת בקודש הקודשים הזה.
אבל קבלו מתכון חגיגי ומשמח לבורקס בשר:
מצרכים:
חבילה של בצק עלים מופשר
למילוי:
חצי קילו בשר טחון
בצל אחד גדול קצוץ
2 שיני שום כתושות
כ-6 משמשים מיובשים קצוצים
חופן צנוברים קלויים
3 כפות שמן זית
כף סילאן
מלח ופלפל
פטרוזיליה קצוצה
והסוד שלי לטעם מיוחד: חופן של עלי זעתר טריים קצוצים.
אופן ההכנה:
מחממים את התנור ל-180 מעלות.
במחבת בינונית מחממים את שמן הזית ומטגנים את הבצל והשום עד להזהבה.
מוסיפים את הבשר לטיגון קצרצר וחלקי, כדי שהעסיסיות שלו תישמר במהלך האפייה.
מכבים את האש ומעבירים את תערובת הבשר לקערה. מוסיפים את שאר הרכיבים ומתקנים תיבול.
פותחים את בצק העלים למלבן בגודל הרצוי ומניחים לאורכו בשליש התחתון תלולית יפה של המילוי. מגלגלים בזהירות עד לקבלת נחש בצק ממולא, ומגלגלים אותו לשבלול.
מעבירים בזהירות לתבנית מרופדת בנייר אפייה, מושחים בחלמון ביצה ומפזרים שומשום לרוב.
שולחים לתנור לחצי שעה בערך, או עד שהשבלול זהוב, פריך ומגרה, ומתקשרים לאימא להגיד אה פרעיילכן פורים 3>
בתיאבון!
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
אותנטיות – זה כל הסיפור
רייצ'ל שץ
הסרט אושפיזין, או כמו שבאמת צריך להגות את שמו "האושפיזין", הפך להיות סרט שהבורגנות החילונית מוציאה פעם בשנה מהמדף מעל הטלוויזיה, מנערת את הקופסה מהאבק וחוגגת את חג הסוכות. מעין ברכת כוהנים שנתית.
בלי שום קשר לאלוהים, כמובן.
יש מעט סרטים ישראליים שהצליחו להתרומם ולהיכנס לקאנון התרבותי המקומי והפכו לקלאסיקות. כאלה שנדמה שיש להם משבצת שידור קבועה בגלגל השנה והחיים שלנו כחברה. כמו אבי נשר עם "הלהקה", שמי זרחין עם "הכוכבים של שלומי", אורי סיוון וארי פולמן עם "קלרה הקדושה", ניר ברגמן עם "כנפיים שבורות", הגשש החיוור עם "גבעת חלפון אינה עונה" ועוד.
הקולנוע בארץ עדיין צעיר, בכל ביס תרבות נדחפות קצת שאריות חול וגמלים, ואומנות צריכה זמן כדי להתהוות. אולי, כמו במקרים רבים, זה עניין של כסף. בכל שנה קרן הקולנוע הישראלית (שעל התקציב שלה בעיקר מתבססת התעשייה) מתקצבת שישה- שבעה יוצרים בלבד ב-כשלושה מיליון שקל לסרט באורך מלא. זה נשמע הרבה, אבל קולנוע הוא תחום יקר מאוד. לשם השוואה, האוונג'רס האחרון תוקצב בכ-220 מיליון דולר.
אז אנחנו לא הוליווד, זה ברור, לא בשנים, לא בתקציב וגם לא בקצב. אבל התעשייה בארץ הולכת ומתפתחת, ויצירות ישראליות מגיעות לענקית הסטרימינג "נטפליקס". בסדרה "שטיסל", לדוגמה, ניתן לצפות כעת במאה תשעים מדינות מסביב לעולם. גם בתחום הקולנוע סרטים ישראליים מתחילים לתפוס מקום ונוכחות. לא מזמן במאי ישראלי זכה בפרס "דוב הזהב" בברלין, ולאחר מכן בפרס "חבר השופטים" בפסטיבל קאן בצרפת.
אז איך בכל זאת קולנוע צעיר ולא מתוקצב מצליח?
ובכן, קולנוע הוא מדיום נרטיבי שאוהב נקודות מבט, והוא תמיד ינסה לחדש את עצמו ולמצוא נקודות מבט ספציפיות שלא ראינו. זו הדרך שלו להתפתח, למצוא עוד סיפורים ועוד גוונים אנושיים שיצטרפו לסיפור הגדול של האנושות.
אם אבקש מעשרה אנשים לספר לי על השפן הקטן ששכח לסגור את הדלת, כל אחד יספר סיפור אחר. אחד יתמקד בסבל של השפן, השני ינסה ללמד את הקורא מוסר השכל, והשלישי יחליט שהסיפור בכלל צריך להיות מסופר דרך עיניו של החיידק.
אחד השינויים הכי גדולים שעברתי בתהליך היציאה, ושלאט לאט קרה גם ליוצאים נוספים סביבי, הוא התפתחות של נקודת מבט ספציפית ואישית על החיים. ההבנה שהקונפליקטים שלי שונים, שהדרך שבה אני חווה אהבה, שמחה וכעס היא שלי, שלכל אחד גבולות מוסריים שונים (מה שבעיניי ראוי, ייתפס בעיני האחר כבעייתי), שנקודת המבט שלי על החיים היא אינדיבידואלית ולא שייכת לחברה, וככל שהיא אינדיבידואלית יותר, היא שייכת לי יותר.
יש שיאמרו שזה בעצם כל הסיפור של יציאה מהחברה החרדית. הייתה לנו נקודת מבט פנימית אחרת מהחברה שבתוכה גדלנו. וההתנגשות הזו דחפה אותנו החוצה, לעולם שבו יש יותר מרחב לבחור את הנרטיב ולספר אותו כמו שאנחנו רוצים.
מה מיוחד בסרט "האושפיזין" שהצליח להעלות אותו מעל השאר?
כששולי רנד כתב את הסרט "האושפיזין" ואז שיחק בו (וגם זכה עליו בפרס אופיר) השנה הייתה 2004. ז'אנר "סרטי הדוסים" כמעט שלא היה קיים (הסדרה "החצר" שודרה ב-2003, ודוד וולך יצא עם הסרט "חופשת קיץ" רק ב-2007). העולם החרדי היה עדיין גטו ואף אחד לא הציץ מעל החומות, לא באמת. היו במאים חילוניים שניסו להציג את החברה החרדית על המסך, אבל נקודת המבט שלהם הייתה חיצונית והדמויות יצאו שטוחות, הן היו פלקט של אנשים דתיים שנראים ומתנהגים בצורה מסוימת, אבל לא אנשים חיים. לעומתם, נקודת המבט של שולי רנד הסעירה את הקהל הישראלי והפכה את הכול לחי ואמיתי. הסרט גם מביא איתו תמות דתיות שלא נראו קודם על המסך הישראלי.
גם בשוק השחור הדוסי, "האושפיזין" היה בין הדיסקים הנצרבים ביותר בהיסטוריה, כולנו רצינו לראות מי האיש שהעז לעשות עלינו סרט והאם הצליח להציג את העולם החרדי כפי שהוא, לפחות כפי שאנחנו רואים אותו.
אבל הסרט "האושפיזין" לא הצליח להביא רק נקודת מבט חדשה לזמנו בקולנוע הישראלי, הוא הביא גם נקודת מבט שעד היום נשקפת מעיניים ספציפיות מאוד, עיניים של חוזר בתשובה.
חוזרים בתשובה ייחשבו לנצח "האחר", "השונה", בתוך הקהילה החרדית. הם אף פעם לא יהיו באמת חרדים, גם אם הם מאוד מנסים להיות כאלה. החברה מסרבת לראות בהם חלק, והיא כנראה צודקת, הם עדיין נושאים בתוכם חלקים מהחילוניות ולא מוכנים לוותר עליה. כמו, למשל, על הצורך שלהם ליצור, או על נקודת המבט האינדיבידואלית שמסכנת את החברה החרדית כפי שהיא בנויה היום. שולי רנד ערני מאוד בתוך הסרט כלפי המקום שהחברה החרדית מקצה לו והוא מתבונן בו בכאב אבל גם בהבנה.
ניתן לראות זאת בסצנה שבה שולי קונה את האתרוג הכי מהודר, הכי יפה, כדי להרגיש שייך, כדי להיות משהו שהחברה החרדית אף פעם לא תיתן לו להיות.
המציאות מייד מנכיחה לו עד כמה הוא לא חלק, כאשר שני חברים מהעבר באים לבקר אותו ומזכירים לו שהוא אחר, שהעבר תמיד יהיה חלק ממנו גם אם אלו חלקים בעצמו שקשה לו להתמודד איתם.
בסצנת הסיום של הסרט הגיבור עומד באמצע בית הכנסת, הוא הרגע מל את הבן הראשון שלו וכולם רוקדים סביבו. הוא מוקף בקהילה החרדית, ואז מצטרף אליו גם העבר שכה פחד להתמודד איתו. העבר מיוצג על ידי החברים מפעם שחובשים כיפות ומצטרפים למעגל הרוקדים. הגיבור, שעד כה ניסה להסתיר את חבריו, מצליח לקבל אותם ואת עברו.
או כמו שכתבה המשוררת זלדה:
"הֶעָבָר אֵינֶנּוּ תַּכְשִׁיט
חָתוּם בְּתוֹךְ קֻפְסָה שֶׁל בְּדֹלַח
גַּם אֵינֶנּוּ
נָחָשׁ בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת שֶׁל כֹּהַל –
הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ
בְּתוֹךְ הַהֹוֶה
וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר
נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר –
כַּאֲשֶׁר הֶעָבָר מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה
זוֹ הֲרָמַת הַחַיִּים כֻּלָּם..."
זהו סוף שמח, של תקווה, של קבלה, והוא סוגר את התמה של זרות בנימה אופטימית.
אבל אולי דווקא בגלל נקודת המבט המיוחדת של היוצר הייתי מצפה לסוף פתוח יותר, כזה שבו הוא עדיין האחר, ולא האתרוג ולא ההתמודדות עם העבר יהפכו אותו באמת לחלק, כי יש משהו יפה בלהיות "השונה" ו"האחר" בתוך חברה, להיות בעל התשובה, לחיות בתוך חברה מסוימת, להבין אותה אבל בו-זמנית גם לא להיות שייך עד הסוף. יש משהו יפה בלשמור על היכולת שלך להיות אינדיבידואל, על הדרך שבה אתה רואה את המציאות, ועל הדרך שבה אתה מספר סיפור.
אולי ההשלמה הזו עם הזרות יכלה להיות סוף ריאליסטי ושמח יותר.
כשנציגי נטפליקס הגיעו לאחרונה לארץ לפתוח חממה לתסריטאים מקומיים, ישבתי בקהל בסשן של Q&A, המיקרופון עבר מאחד לאחד וכולם שאלו שאלות, כולם רצו להבין, מה נטפליקס מחפשת, כל אחד רצה להבין איך לכתוב את הסדרה שנטפליקס תקנה. לאחר מספר שאלות דומות מהקהל, קמה אחת הבכירות ואמרה: "אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, אתם תאמרו לנו. כל מה שאנחנו מחפשים הוא אותנטיות, אותנטיות של נקודת מבט. ספרו לנו את הסיפור שלכם".
ולמי שהדיסק הצרוב של אושפיזין עוד לא הגיע אליו, הנה קישור לטריילר: https://www.youtube.com/watch?v=zVfXipr3WuE
ישוע הנוצרי – מגן החלשים ורודף הצבועים – צָדַק?
עקיבא גרין
נוכחות דמותו האניגמטית של ישוע (ישו) ניכרת בעולמנו כבר יותר מ-2,000 שנה. ישוע נחשב, ובצדק, לאחד האנשים המשפיעים ביותר על תרבות המערב. סיפור קורות חייו לוט בערפל, המיתוסים והאגדות שנכתבו על-אודותיו משני צידי המתרס, הצד היהודי והצד הנוצרי, סותרים זה את זה באופן מהותי.[1]
לנו, כבני העם היהודי, קשה לעסוק בדמותו של ישוע ובמסרים שביקש לבטא. למרבה הצער, דפי ההיסטוריה שלנו רוויים בנהרות דם רב שנשפך על ידי מאמיניו. אף אם נטען שרוב מעשי הרצח נבעו מבורותם של הכפריים והאיכרים, אנשים פשוטים ובורים ששנאתם לובתה בנאומים של כמרים חשוכים וקנאים, אנאלפביתיים בחלקם, עדיין – קול דמי אחינו השפוך זועק אלינו מן האדמה.
מאידך גיסא, לא נוכל להתעלם מתרומתו העצומה של ישוע ליהדות ולעולם. על פי הרמב"ם (מלכים יא, ד), ישוע תרם לביעור עבודת האלילים מן העולם. העיסוק בנושא הועלם ברוב הדפוסים, וכאן נביא אותם כלשונם: "אף ישוע הנוצרי שדימה שיהיה משיח ונהרג בבית דין, כבר נתנבא בו דניאל שנאמר (יא, יד) ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו' וכי יש מכשול גדול מזה שכל הנביאים דיברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם ומקבץ נידחיהם ומחזק מצוותם, וזה גרם לאבד ישראל בחרב ולפזר שאריתן ולהשפילן ולהחליף התורה ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי יי. אבל מחשבות בורא עולם אין כח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו וכל הדברים האלו של ישוע הנצרי, ושלזה הישמעאלי שעמד אחריו, אינם אלא לישר דרך למלך המשיח ולתקן את העולם כולו לעבוד את יי ביחד שנאמר (צפניה ג, ט) 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם יי לעבדו שכם אחד'".[2]
במילים אחרות, בעוד שהיהדות כשלה במשימתה לבער את האלילות מן העולם ולגרום לכל באי האנושות להאמין באל אחד; ישוע הנוצרי הצליח לעשות זאת.
בשורות הבאות נסקור את עיקרי שיטתו ותולדות חייו של ישוע, הידועים לנו מתוך כתבי תלמידיו: על פי הכתבים הללו, ישוע נולד בבית לחם, ומקטנות נודע שמו כעילוי. בהיותו צעיר לימים נשבה בו רוח הקודש, והוא החל להתנבא באזור הכנרת והגליל. דרישותיו של ישוע ממאמיניו היו דרישות מוסריות. הוא הטיף לאהבת הבריות, צניעות, ענווה, אצילות רוח,[3] נוסף על הבעת בוז לעשירים נטולי החמלה והשמעת ביקורת חריפה נגד חכמי ישראל בגין התרחקותם מפשוטי העם.[4] ישוע טען שירושלים תחרב בשל התנהגויות אלו,[5] וביכה את אובדן האהבה הטהורה והנאצלת בין אדם לרעהו. חכמי ישראל לא אהבו את הביקורת שהוטחה בהם, והשיבו מלחמה. הם טענו שישוע מזלזל במצוות נטילת ידים,[6] שתלמידיו חיללו שבת,[7] ושהוא מעודד את שומעיו להתוודות על חטאיהם בפני אדם אחר, ובכך לזכות למחילה.[8] חכמי אותו דור נידו את ישוע והרחיקו אותו, ובעקיפין אולי אף גרמו להריגתו.[9] למרבה האירוניה, דווקא מותו הטראגי של ישוע שדרג את מעמדו – מנביא רגיל לבן אלמוות. מעניין לציין ששנים רבות לאחר החורבן, העלו חכמי ישראל את אותן טענות שטען ישוע: חז"ל קישרו בין חורבן הבית השני לשנאת חינם,[10] ובכך שחזרו את הביקורת שהשמיע ישוע נגד חכמי אותה תקופה. יתרה מזאת, כותבי התלמוד הבינו – באיחור – שנידויו והרחקתו של ישו היו טעות קולוסאלית. בתלמוד נמתחה ביקורת מפורשת על החכמים שדחו את ישוע וביטלו את דבריו, ולא השכילו לאמץ את הכלל: שמאל דוחה וימין מקרבת.[11]
בשורות הבאות נסקור את עיקרי שיטתו ותולדות חייו של ישוע, הידועים לנו מתוך כתבי תלמידיו: על פי הכתבים הללו, ישוע נולד בבית לחם, ומקטנות נודע שמו כעילוי. בהיותו צעיר לימים נשבה בו רוח הקודש, והוא החל להתנבא באזור הכנרת והגליל. דרישותיו של ישוע ממאמיניו היו דרישות מוסריות. הוא הטיף לאהבת הבריות, צניעות, ענווה, אצילות רוח,[3] נוסף על הבעת בוז לעשירים נטולי החמלה והשמעת ביקורת חריפה נגד חכמי ישראל בגין התרחקותם מפשוטי העם.[4] ישוע טען שירושלים תחרב בשל התנהגויות אלו,[5] וביכה את אובדן האהבה הטהורה והנאצלת בין אדם לרעהו. חכמי ישראל לא אהבו את הביקורת שהוטחה בהם, והשיבו מלחמה. הם טענו שישוע מזלזל במצוות נטילת ידים,[6] שתלמידיו חיללו שבת,[7] ושהוא מעודד את שומעיו להתוודות על חטאיהם בפני אדם אחר, ובכך לזכות למחילה.[8] חכמי אותו דור נידו את ישוע והרחיקו אותו, ובעקיפין אולי אף גרמו להריגתו.[9] למרבה האירוניה, דווקא מותו הטראגי של ישוע שדרג את מעמדו – מנביא רגיל לבן אלמוות. מעניין לציין ששנים רבות לאחר החורבן, העלו חכמי ישראל את אותן טענות שטען ישוע: חז"ל קישרו בין חורבן הבית השני לשנאת חינם,[10] ובכך שחזרו את הביקורת שהשמיע ישוע נגד חכמי אותה תקופה. יתרה מזאת, כותבי התלמוד הבינו – באיחור – שנידויו והרחקתו של ישו היו טעות קולוסאלית. בתלמוד נמתחה ביקורת מפורשת על החכמים שדחו את ישוע וביטלו את דבריו, ולא השכילו לאמץ את הכלל: שמאל דוחה וימין מקרבת.[11]
תרבות יון וחוכמת ישראל
עקיבא גרין
330 שנה (לערך) לפני הספירה. ימי החנוכה זכורים לנו, כבר מסיפורי הילדות, כתקופה קצרה שבה התחוללה מעין מלחמה הרואית ומופלאה; קומץ של יהודים אמיצים,[1] בני משפחת הכוהנים, יצאו למלחמה על רוחניותו של העם היהודי ולהצלתו מהתבוללות בתרבות יון. בנס עצום ניצחו מעטים את הרבים, החלשים את הגיבורים.
אך לאמיתו של דבר, ההתייוונות בקרב העם היהודי הייתה נפוצה במיוחד.[2] על פי התיאורים, הכוהנים עזבו את עבודת המקדש ובאו לצפות במשחקי הגימנסיון – שם התגוששו מתמודדים בעירום מלא.[3] החשמונאים שעלו לשלטון העניקו תחילה לחכמי ישראל כוח ועוצמה. החכמים הרגו על ימין ועל שמאל כדי לגדור את הפרצות בשמירת המצוות.[4] אך אט אט שלטון החשמונאים התייוון אף הוא, והשפעתה של תרבות יוון על יהודי אותה תקופה הלכה וגברה.[5]
אצל חכמי המשנה אפשר למצוא סימנים ברורים לתרבות יוונית חיה ותוססת.[6] על פי הכתוב במשנה, מותר אפילו לכתוב את ספר התורה ביוונית.[7] ניתן לשער שהסיבה לכך היא חדירת השפה היוונית והיותה שגורה בפי המון העם. בני משפחת רבן גמליאל, שהיו מקורבים למלכות, למדו חוכמה יוונית באופן רשמי.[8] אין זה מפתיע שבני משפחת הנשיא – רבן גמליאל – היו בקיאים בחישובי אסטרונומיה הנדרשים לחישוב המולדות.[9] גם רבי יהושע, שהיה עסקן פוליטי,[10] גילה בקיאות מרשימה בחוכמות היוונים, ואף נסע להתווכח עם חכמי אתונה.[11] משפט פיתגורס המפורסם, שמפצח את חישוב האלכסון, חדר למשנה והוטמע בתוכה.[12] באופן כללי, ניתן לומר שחז"ל הטמיעו את החוכמה היוונית על כרעיה וקרבה, ונעזרו בה רבות בכל התחומים.[13] חז"ל לא התביישו להודות שחכמי היוונים ניצחו אותם.[14] הרמב"ם, שכל כתביו מלאים וגדושים בכתבי חכמי יוון, העריץ את אריסטו באופן יוצא דופן.[15] הוא היה מספיק כן כדי להודות שחוכמת האסטרונומיה הידועה לנו מבוססת על כתבי חכמי היוונים.[16] לעומת זאת, רבי יהודה הלוי, בספרו "הכוזרי" (מאמר שני אות סו) כתב: "אמר החבר: ומה תאמר בחכמת שלמה, וכבר דיבר על כל החכמות בכח אלוקי ושִׂכלי וטבעי, והיו אנשי העולם באים אליו להעתיק חכמתו אל האומות עד מהודו, וכל החוכמות הועתקו שורשיהן וכללם מאתנו אל הכשדים תחילה, ואחר כך אל פרס ומדי, ואחר כך אל יון, ואחר כך אל רומי, ולאורך הזמן ורוב המיצועים לא נזכר בחכמות שהם הועתקו מן העברים - אך מן היוונים והרומים". טענה זו הועתקה על ידי הבאים אחריו, כמו הרמב"ן בהקדמת פירושו לתורה, והרשב"ץ בפתיחת חיבורו הפילוסופי 'מגן אבות'. במילים אחרות: במקום להודות שחכמי ישראל העתיקו חומרים מחכמי יון והטמיעו אותם בכתביהם, נטען שהיוונים גנבו מהיהודים את החוכמה, ושהיו להם כתבים אבודים שהכילו את אותה חכמה. טענה מוזרה מעט: חכמי ישראל חיברו ספרים שמשום מה לא הגיעו אלינו?
אצל חכמי המשנה אפשר למצוא סימנים ברורים לתרבות יוונית חיה ותוססת.[6] על פי הכתוב במשנה, מותר אפילו לכתוב את ספר התורה ביוונית.[7] ניתן לשער שהסיבה לכך היא חדירת השפה היוונית והיותה שגורה בפי המון העם. בני משפחת רבן גמליאל, שהיו מקורבים למלכות, למדו חוכמה יוונית באופן רשמי.[8] אין זה מפתיע שבני משפחת הנשיא – רבן גמליאל – היו בקיאים בחישובי אסטרונומיה הנדרשים לחישוב המולדות.[9] גם רבי יהושע, שהיה עסקן פוליטי,[10] גילה בקיאות מרשימה בחוכמות היוונים, ואף נסע להתווכח עם חכמי אתונה.[11] משפט פיתגורס המפורסם, שמפצח את חישוב האלכסון, חדר למשנה והוטמע בתוכה.[12] באופן כללי, ניתן לומר שחז"ל הטמיעו את החוכמה היוונית על כרעיה וקרבה, ונעזרו בה רבות בכל התחומים.[13] חז"ל לא התביישו להודות שחכמי היוונים ניצחו אותם.[14] הרמב"ם, שכל כתביו מלאים וגדושים בכתבי חכמי יוון, העריץ את אריסטו באופן יוצא דופן.[15] הוא היה מספיק כן כדי להודות שחוכמת האסטרונומיה הידועה לנו מבוססת על כתבי חכמי היוונים.[16] לעומת זאת, רבי יהודה הלוי, בספרו "הכוזרי" (מאמר שני אות סו) כתב: "אמר החבר: ומה תאמר בחכמת שלמה, וכבר דיבר על כל החכמות בכח אלוקי ושִׂכלי וטבעי, והיו אנשי העולם באים אליו להעתיק חכמתו אל האומות עד מהודו, וכל החוכמות הועתקו שורשיהן וכללם מאתנו אל הכשדים תחילה, ואחר כך אל פרס ומדי, ואחר כך אל יון, ואחר כך אל רומי, ולאורך הזמן ורוב המיצועים לא נזכר בחכמות שהם הועתקו מן העברים - אך מן היוונים והרומים". טענה זו הועתקה על ידי הבאים אחריו, כמו הרמב"ן בהקדמת פירושו לתורה, והרשב"ץ בפתיחת חיבורו הפילוסופי 'מגן אבות'. במילים אחרות: במקום להודות שחכמי ישראל העתיקו חומרים מחכמי יון והטמיעו אותם בכתביהם, נטען שהיוונים גנבו מהיהודים את החוכמה, ושהיו להם כתבים אבודים שהכילו את אותה חכמה. טענה מוזרה מעט: חכמי ישראל חיברו ספרים שמשום מה לא הגיעו אלינו?
יציאה בראי ההיסטוריה | הצדוקים צדקו?
עקיבא גרין
תקופת אמצע בית שני, הזרם הדתי המרכזי נמצא בשלבי בנייה. האיסיים ברחו למדבר, חיו בפרישות ולא נותר מהם שריד, כמה שנים לאחר מכן, גם הצדוקים ותפיסת עולמם נעלמו. חורבן הבית שירת היטב את חז"ל, והביא לניצחונם במלחמת הדעות. לא לחינם אמר רבי יוחנן בן זכאי "תן לי יבנה וחכמיה".[1] הוא הבין שבירושלים העסק אבוד.
ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים. עובדה זו מוצאת ביטוי רב בנוגע לצדוקים; הקבוצה שהשפיעה על חז"ל יותר מכל קבוצה אחרת בישראל, ואף על פי כן איננו יודעים עליהם כמעט מאומה. ניתן ללמוד זאת מהעובדה שחז"ל הודו בחצי פה שמרבית הכוהנים בזמן בית שני היו צדוקים.[2] במקום אחר מציינים חז"ל, כמעט בהבלעה, שהיה בית דין שלם שהיה בשליטת הצדוקים.[3] זאת מלבד ימי חג שנתקנו על ידי חז"ל כמזכרת לניצחונם על מנהגי הצדוקים.[4]
יתירה מזו, חז"ל, לאחר ניצחונם על הצדוקים, התחילו לערוך מפגני ראווה לשיטתם. למשל, שריפת פרה אדומה הפכה למאורע מפורסם, שבו חז"ל הקפידו לטמא את הכהן הגדול לפני שריפת הפרה, כדי להראות שהם חולקים על דעת הצדוקים.[5] גם קציר העומר[6] וקידוש החודש[7] וניסוך המים[8] הפכו להיות חגיגות המוניות, בשביל להראות שההלכה לא נקבעה לפי דעת הצדוקים.
העובדה שרוב המידע על-אודותיהם נלקח מכותבים עוינים, כגון חז"ל והברית החדשה, בשילוב היעדר כתבים עצמיים,[9] גרמו לבלבול גדול בקרב הבאים לחקור את חיי הצדוקים, פעילותם ומורשתם. יש מי שטוען שהצדוקים התנגדו לחכמי ישראל ממניעים פוליטיים,[10] ויש הטוענים שהם שיתפו פעולה עם הגויים, וזה מה שגרם להיעלמותם.[11]
מלבד מחלוקות מעניינות שהיו לצדוקים עם חכמי ישראל, (בכל אותן מחלוקות ניתן לראות שהצדוקים היו בעלי סברא ישרה יותר מאשר חז"ל; למשל במחלוקת על ירושת הבת,[12] ובמחלוקת על ענישת עד זומם,[13] ובאופן ביצוע מיתת שריפה[14]); היו לצדוקים ויכוחים עם חכמי ישראל גם בענייני אמונה, שאם נעצום עינינו וניסע במכונת הזמן אלפיים שנה לאחור, נגלה דעות רלוונטיות מאוד גם לימינו.
על פי פרופסור דוד פלוסר, "הצדוקים התנגדו לתורה שבעל-פה ולאמונה בחיים שלאחר המוות. הם דגלו בבחירה חופשית וצמצמו את האמונה בהשגחה. בן-אדם אחראי למעשיו, אם הוא נוהג בחוכמה, הוא שומר את התורה שבכתב, שהייתה התורה היחידה שבה הכירו, ויקבל, בעולמנו אנו, את השכר והעונש מתוך סיבתיות ארצית ברורה. לפי אמונתם, היה אל רציונליסטי, שנתן את התורה, ואשר מבחינה מסוימת הוא יכול להרשות לעצמו לנוח, לתת לבני-אדם שישחקו את המשחק ואם יהיו חכמים – יצליחו."[15] לעומת זאת, חכמי ישראל העבירו את נקודת הכובד ממעשי האדם לבחירת האל.
מסקירה היסטורית זאת אפשר ללמוד כי הצדוקים היו חריפי מוח, יראי השם ופיקחים. אלא שהם היו מציאותיים יותר מאשר חז"ל. אולם, כאמור, ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים וחז"ל הם שניצחו במלחמת הדעות שהתחוללה לאחר חורבן הבית. האמונה בעולם הבא העניקה נחמה ליהודים השבורים, יותר מאשר החשיבה הריאלית והמפוקחת של הצדוקים.
[1] בבלי גיטין נו, ב. [2] בבלי יומא ט, א; יומא נג, א; סוכה מח, ב. ויעויין שם עוד בדברי הגמרא (יומא יט, ב) שמקורם בתוספתא (שם פ"א ה"ז): "ת"ר מעשה בצדוקי אחד שהתקין מבחוץ והכניס, ביציאתו היה שמח שמחה גדולה, פגע בו אביו, אמר לו בני אף על פי שצדוקין אנו מתייראין אנו מן הפרושים. אמר לו כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה כי בענן אראה על הכפורת אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו, עכשיו שבא לידי לא אקיימנו". [3] בבלי סנהדרין נב, ב. [4] בבלי מנחות סה, א. [5] פרה פ"ג משנה ז. [6] בבלי מנחות סה, א. [7] על פי בבלי ראש השנה כב, ב; כג, ב. הביטוי הקיצוני לתפיסת חז"ל המנותקת ממציאות גרמי השמים וכוללת בתוכה מתן סמכויות מפליגה לדבריהם, מופיעה שם בדף כה, א. "אתם ואפילו מזידין". [8] המתואר באריכות במסכת סוכה נא, א ואילך. [9] אמנם היו שרצו לומר שמגילות קומראן שנתגלו לפני כשבעים שנה במדבר יהודה הם כתביהם האבודים של הצדוקים. ראו למשל אצל: רחל אליאור, זיכרון ונשיה, סודן של מגילות מדבר יהודה, ירושלים תשס"ט. אבל דעתה לא מתאימה למה שידוע לנו אודות דעות הצדוקים במספר מחלוקות מרכזיות. [10] לא מפתיע שאת טענה זו טוען יצחק אייזיק הלוי בחיבורו האפולוגטי 'דורות הראשונים' שהקדיש לכך כרך שלם. בו טען שהם היו אנשים תאבי שלטון ושררה, שזלזלו במצוות ללא כל אידיאולוגיה ממשית. אך מדברי חז"ל שהובאו כאן נראה שפני הדברים היו שונים בתכלית. חז"ל לא היו מקדישים עמוד שלם בגמרא (ב"ק פג, ב - פד, א) כדי להוכיח שעין תחת עין פירושו ממון ולא ממש; וכן לא היו מקדישים עמוד נוסף בגמרא (יומא פה, א - ב) כדי להוכיח שפיקוח נפש דוחה שבת; ועוד עמוד שלם (סנהדרין צ, ב) כדי להוכיח שיש תחיית המתים; אם החולקים עליהם היו אנשים בורים וריקים. [11] הנ"ל. [12] מחלוקת זו מופיעה בבבלי ב"ב קטו, ב. תמצית הדיון הוא במקרה שאדם מת והותיר אחריו בת ונכדה. הצדוקים טענו שבאופן שאין זכרים יורשים צריכים הבת והנכדה לחלוק את כספי הירושה ביניהם, לעומת זאת חכמי ישראל טענו שבאופן שהנכדה באה לירש במקום אביה, היא לבד יורשת את כל הירושה. כיון שזכותו של אביה המת מנצחת את זכות הבת לירש. חז"ל הוכיחו שם את טענותיהם בצורה דחוקה מאוד, ובניגוד לשכל הישר. [13] בבלי מכות ה, ב. הצדוקים טענו שעד שנענש אדם על ידו והוברר הדבר שהוא עד זומם, כלומר שהוא שיקר בעדותו, נענש הוא באותו עונש שנענש נשוא הדיון. לעומת זאת חז"ל טענו שרק אם עוד לא נענש הנאשם בפועל מענישים את העדים, אבל אם הנאשם כבר נענש, נפטרים העדים מעונש. על אף שהדין הוא לא מובן מסברא, היאך יתכן להעניש עדים שרצו לגרום נזק ולפטור אותם כליל במקרה שהם גרמו נזק. [14] בבלי סנהדרין נב, ב. הצדוקים פירשו את מיתת שריפה האמורה בתורה כפשטה, בתוך מדורת אש. לעומת זאת חז"ל דחקו שם בלשון הכתובים וביארו שמיתת שריפה נעשית על ידי השלכת עופרת רותחת לגרון הנאשם. [15] ראו: כתות בימי בית שני: צדוקים, פרושים ואיסיים.
על פי פרופסור דוד פלוסר, "הצדוקים התנגדו לתורה שבעל-פה ולאמונה בחיים שלאחר המוות. הם דגלו בבחירה חופשית וצמצמו את האמונה בהשגחה. בן-אדם אחראי למעשיו, אם הוא נוהג בחוכמה, הוא שומר את התורה שבכתב, שהייתה התורה היחידה שבה הכירו, ויקבל, בעולמנו אנו, את השכר והעונש מתוך סיבתיות ארצית ברורה. לפי אמונתם, היה אל רציונליסטי, שנתן את התורה, ואשר מבחינה מסוימת הוא יכול להרשות לעצמו לנוח, לתת לבני-אדם שישחקו את המשחק ואם יהיו חכמים – יצליחו."[15] לעומת זאת, חכמי ישראל העבירו את נקודת הכובד ממעשי האדם לבחירת האל.
מסקירה היסטורית זאת אפשר ללמוד כי הצדוקים היו חריפי מוח, יראי השם ופיקחים. אלא שהם היו מציאותיים יותר מאשר חז"ל. אולם, כאמור, ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים וחז"ל הם שניצחו במלחמת הדעות שהתחוללה לאחר חורבן הבית. האמונה בעולם הבא העניקה נחמה ליהודים השבורים, יותר מאשר החשיבה הריאלית והמפוקחת של הצדוקים.
[1] בבלי גיטין נו, ב. [2] בבלי יומא ט, א; יומא נג, א; סוכה מח, ב. ויעויין שם עוד בדברי הגמרא (יומא יט, ב) שמקורם בתוספתא (שם פ"א ה"ז): "ת"ר מעשה בצדוקי אחד שהתקין מבחוץ והכניס, ביציאתו היה שמח שמחה גדולה, פגע בו אביו, אמר לו בני אף על פי שצדוקין אנו מתייראין אנו מן הפרושים. אמר לו כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה כי בענן אראה על הכפורת אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו, עכשיו שבא לידי לא אקיימנו". [3] בבלי סנהדרין נב, ב. [4] בבלי מנחות סה, א. [5] פרה פ"ג משנה ז. [6] בבלי מנחות סה, א. [7] על פי בבלי ראש השנה כב, ב; כג, ב. הביטוי הקיצוני לתפיסת חז"ל המנותקת ממציאות גרמי השמים וכוללת בתוכה מתן סמכויות מפליגה לדבריהם, מופיעה שם בדף כה, א. "אתם ואפילו מזידין". [8] המתואר באריכות במסכת סוכה נא, א ואילך. [9] אמנם היו שרצו לומר שמגילות קומראן שנתגלו לפני כשבעים שנה במדבר יהודה הם כתביהם האבודים של הצדוקים. ראו למשל אצל: רחל אליאור, זיכרון ונשיה, סודן של מגילות מדבר יהודה, ירושלים תשס"ט. אבל דעתה לא מתאימה למה שידוע לנו אודות דעות הצדוקים במספר מחלוקות מרכזיות. [10] לא מפתיע שאת טענה זו טוען יצחק אייזיק הלוי בחיבורו האפולוגטי 'דורות הראשונים' שהקדיש לכך כרך שלם. בו טען שהם היו אנשים תאבי שלטון ושררה, שזלזלו במצוות ללא כל אידיאולוגיה ממשית. אך מדברי חז"ל שהובאו כאן נראה שפני הדברים היו שונים בתכלית. חז"ל לא היו מקדישים עמוד שלם בגמרא (ב"ק פג, ב - פד, א) כדי להוכיח שעין תחת עין פירושו ממון ולא ממש; וכן לא היו מקדישים עמוד נוסף בגמרא (יומא פה, א - ב) כדי להוכיח שפיקוח נפש דוחה שבת; ועוד עמוד שלם (סנהדרין צ, ב) כדי להוכיח שיש תחיית המתים; אם החולקים עליהם היו אנשים בורים וריקים. [11] הנ"ל. [12] מחלוקת זו מופיעה בבבלי ב"ב קטו, ב. תמצית הדיון הוא במקרה שאדם מת והותיר אחריו בת ונכדה. הצדוקים טענו שבאופן שאין זכרים יורשים צריכים הבת והנכדה לחלוק את כספי הירושה ביניהם, לעומת זאת חכמי ישראל טענו שבאופן שהנכדה באה לירש במקום אביה, היא לבד יורשת את כל הירושה. כיון שזכותו של אביה המת מנצחת את זכות הבת לירש. חז"ל הוכיחו שם את טענותיהם בצורה דחוקה מאוד, ובניגוד לשכל הישר. [13] בבלי מכות ה, ב. הצדוקים טענו שעד שנענש אדם על ידו והוברר הדבר שהוא עד זומם, כלומר שהוא שיקר בעדותו, נענש הוא באותו עונש שנענש נשוא הדיון. לעומת זאת חז"ל טענו שרק אם עוד לא נענש הנאשם בפועל מענישים את העדים, אבל אם הנאשם כבר נענש, נפטרים העדים מעונש. על אף שהדין הוא לא מובן מסברא, היאך יתכן להעניש עדים שרצו לגרום נזק ולפטור אותם כליל במקרה שהם גרמו נזק. [14] בבלי סנהדרין נב, ב. הצדוקים פירשו את מיתת שריפה האמורה בתורה כפשטה, בתוך מדורת אש. לעומת זאת חז"ל דחקו שם בלשון הכתובים וביארו שמיתת שריפה נעשית על ידי השלכת עופרת רותחת לגרון הנאשם. [15] ראו: כתות בימי בית שני: צדוקים, פרושים ואיסיים.
המלחמה על הילדים
רסל דיקשטיין
איור: ניר גולן
הפעלת מכבש לחצים, איומים בהרחקת הילדים, אלימות פיזית ורגשית, התנכלויות פומביות, אי-כיבוד הסכמים ופעולות פוגעניות נוספות הם רק חלק מדרך הייסורים שעוברים יוצאים, הורים לילדים. להתלבטויות המובנות בתהליך היציאה, לקשיים ולאתגרים הרבים, לכורח להתחיל מחדש מנקודת אפס, מתווסף מטען עצום ומכאיב כשמדובר באלו שבחרו לצאת לאחר שהקימו משפחה. במקרים כאלה, לפי סיפורים רבים מאינספור, המשפחות, העסקנים ולעיתים הקהילה כולה מתגייסים להצרת צעדיו של היוצא או היוצאת, תוך כדי פגיעה אנושה בכבודם, ברווחתם, בפרנסתם ובביטחונם האישי, ובעיקר – על חשבון נפשם הרכה של הילדים. תחקיר בשת"פ עם מגזין ליברל
את התחקיר הזה התחלתי מתוך רצון לברר אם הורים יוצאים מופלים לרעה בערכאות המשפטיות, זאת ללא קשר לתפקודם ההורי וליכולת ההשתכרות שלהם, אלא רק כיוון שבחרו לצאת מהקהילה החרדית. התמונה שנחשפה בפניי בעקבות הראיונות שערכתי הייתה מבהילה הרבה יותר. האפליה בבית הדין היא קצה הקרחון; היוצאים, ששודכו בגיל צעיר מאוד ולפני שגיבשו את זהותם היו כבר הורים לילדים, נאלצים להתמודד עם לחצים רבים, נגררים לדיונים משפטיים אינסופיים, ונאבקים בכל כוחם על זכותם הבסיסית לגדל את ילדיהם, כל זאת בזמן שהם עצמם מתמודדים עם משברי היציאה. האצבע המאשימה מופנית לא רק כלפי בית הדין אלא גם – ואולי בעיקר, כלפי העסקנים.
"עסקנים" הם דמויות מפתח בקהילות החרדיות, לרבים מהם קשרים חזקים בבתי הדין ובמוסדות מדינה נוספים, ונדמה כי כל תכליתם היא להרחיק את הילדים הרכים מקרבתו של ההורה, שמא יושפעו ממנו. מבחינתם, כל האמצעים כשרים למען מטרה זו, והם פועלים בשלל דרכים, חלקן חוקיות וחלקן חצו את הסף הפלילי, וזאת מבלי להתחשב בנזקים האדירים שנגרמים לילדים המרוחקים מהוריהם בשעת המשבר העמוק של התפרקות התא המשפחתי, ובהורים, שהריחוק הכפוי מילדיהם הורס את חייהם, את נפשם ומכלה את ממונם בדיונים אינסופיים בערכאות המשפטיות.
בשל הרגישות הגבוהה, כל השמות בכתבה בדויים והפרטים המזהים טושטשו, פרט למרואיינים שמופיעים בשמם המלא.
תוכנית צעדים הוקמה ב-2017 כדי לשנות מדיניות בכל הקשור ליחס של ערכאות השיפוט להורים יוצאים ולזכויותיהם של הורים יוצאים. אוכלוסיית היעד של "צעדים", לפי אתר "כל זכות": גברים ונשים שהשתייכו לחברה החרדית בהיותם נשואים, והחליטו להתגרש על רקע בחירתם לצאת בשאלה כאשר הצד השני נותר ומשתייך לחברה החרדית. לתוכנית אפשר לפנות בכל שלב, בין שנמצאים בתהליך גירושין פעיל, בין שרק חושבים על כך, וגם במצבים שהגט כבר ניתן אך מתעורר צורך לפתוח מחדש עניין הנוגע לילדים. התוכנית מעניקה ייעוץ משפטי ראשון ללא עלות וליווי מסובסד לפי הצורך. בפגישה הראשונה מתברר המצב המשפטי, מוסבר על הזכויות ומוצגים התסריטים האפשריים. לפנייה לתוכנית צעדים לחצו כאן. להורדת המדריך להורים ששוקלים גירושין ויציאה – לחצו כאן.
רציתי רק לעוף כבר מהבית
לאסתר (24) המתגוררת כיום בעיר בעלת צביון דתי, מותר לפגוש את ילדיה רק בבית הוריה. בית שבו סבלה מהתעללות פיזית ורגשית. אסתר פתחה בהליכי גירושין לפני כשנה, ומאז חייה הפכו למסכת סבל בלתי פוסקת. "המשפחה שלי היא משפחה חסידית שורשית, מאוד מוכרת ומקושרת", מספרת אסתר, "וגם השתדכתי לבחור בעל רקע דומה. שתי המשפחות הן חרדיות הארד-קור, מתנגדים למדינה הציונית, מקפידים על גילוח השיער אחרי החתונה, ועוד חומרות בלי סוף". אסתר התחתנה קצת לפני גיל 18, ובגיל 20 כבר הייתה אם לשניים. "לא היו לי מחשבות יציאה לפני החתונה, אבל המון דברים לא הסתדרו לי", היא משחזרת. "למעשה, התחתנתי רק כדי לעוף מהבית". הרצון לברוח מהבית האלים והסגור היה משותף לאסתר ולמיועד לה, והשניים, לתקופה מסוימת "חגגו את החירות". "כבר בשבע ברכות הוא קנה סמארטפון", היא צוחקת. "ואני, אחרי שראיתי שהטלפון הזה לא נושך, קניתי גם לעצמי. שנינו הלכנו ונפתחנו". הזוג הטרי הקפיד לשמור על חזות חיצונית חרדית למהדרין, בעוד שבבית פנימה ההתנהלות הייתה שונה. "היינו מתפרפרים בהיחבא, יוצאים למסעדות, אני הייתי מתאפרת. העזתי לערער על הגאלח (גילוח השיער לאחר החתונה) היינו באותו הראש". המשבר הגיע כאשר אחד הרבנים לקח את בן הזוג כ"פרויקט אישי" והחל מקרב אותו. או-אז צצו הקרעים בין תפיסות העולם. המצב החריף כשבן הזוג שאף למשוך את אסתר יחד איתו לכיוון הקיצוני, ואילו היא חשה שעיניה נפקחו ושהיא מעוניינת לשלב בין העולם החרדי לעולם שאותו רק התחילה להכיר. העניינים יצאו מכלל שליטה, בעוד בן זוגה לשעבר של אסתר מתחרד והולך, היא הבינה שמקומה כבר אינו בקהילה. "זה לא שהחיים איתו היו טובים, בכלל לא. הוא היה שתלטן ורצה לחקות את אבא שלו, שהיה כמו אל בבית". אסתר מתארת את חיי הנישואין הקצרים שלה בתמציתיות מכאיבה, את ניסיונות השליטה, את ההתעללות הרגשית, שגלשה לא פעם לאלימות של ממש, לביטול שלה ולחרדה הגדולה שאחזה בה מהמחשבה שכך ייראו חייה וחיי ילדיה. "רציתי להתגרש ממנו בלי קשר ליציאה", היא מבהירה. "בכלל לא חשבתי שיש לי אפשרות לצאת, לא האמנתי שאני אצליח, לא ראיתי את זה קורה, לא יכולתי לדמיין את עצמי עושה משהו כזה. לא הייתי מסוגלת להפוך ממי שמרצה את כולם למי שכולם כועסים עליה". את מצוקתה ביטאה אסתר בפוסטים באחת הרשתות החברתיות, הדברים הגיעו לעיניה של האחראית עליה במקום העבודה, ולאחר שיחות רבות הסכימה אסתר לשתף במתרחש בביתה וקיבלה ייעוץ מקצועי ראשוני. כמה ימים לאחר מכן, בעקבות התפרצות אלימה קשה נוספת, החליטה אסתר לאזור עוז והגישה בקשה ליישוב סכסוך בבית המשפט לענייני משפחה, כפי שהומלץ לה. לדבריה, היא הבהירה מראש שאין בכוונתה "לחלן" את הילדים, אלא ביקשה שהם יתחנכו במסגרות דתיות, לא חרדיות. "חייתי את הצביעות החרדית במשך שנים רבות, ולא רציתי שגם הילדים שלי יהיו במקום כזה, שבו ההנחיה היא להתנהג בצורה מסוימת כלפי חוץ ובין כותלי הבית לעשות מה שרוצים. כילדה וכמתבגרת זה מאוד הפריע לי וערער אותי, ולא רציתי שגם הילדים שלי יעברו חוויות דומות". בן זוגה של אסתר מיהר לגייס נגדה את עסקני הקהילה והצהיר שמבחינתו מדובר בהכרזת מלחמה. האיומים לא איחרו לבוא. "רציתי שנעשה את זה יפה, שנפתור את העניינים בינינו, שנשים את הילדים בראש סדר העדיפויות, אבל לא היה לי פרטנר", היא מסכמת בכאב. לא רק בן הזוג לשעבר, משפחתו הענפה ועסקני הקהילה נרתמו למאבק, להפתעתה של אסתר, גם הוריה שלה הודיעו לה שלא יתמכו בהחלטתה, ויעשו הכול כדי שהילדים יישארו במסגרת החרדית הקיצונית, גם במחיר של ניתוק שלה מהם. הלחצים הרבים שהופעלו על אסתר, האמירות הקשות שהופנו כלפיה והחשש מלאבד את ילדיה הובילו אותה להסכים לשורה של ויתורים והתפשרויות. "גיליתי שכל מה שחששתי ממנו אכן קרה", היא מספרת. המשפחות המקושרות שלה ושל הפרוד הצליחו להפעיל קשרים גם בתוך מוסדות המדינה, והניסיון של אסתר לנצח ב"מרוץ הסמכויות" טורפד וכעת עניינה נידון בשתי ערכאות, והיא מצפה בכיליון עיניים לגט ולהסכם הגירושין, שלא נותרה לה ברירה אלא להסכים לרוב התנאים שלא היו מקובלים עליה. היא אינה מורשית לקחת את ילדיה לביתה, המפגשים עימם מדודים וקצובים ונאסר עליה לבלות עימם שלא תחת עינם הפקוחה של הוריה.מאבק ממומן היטב
האיום המרכזי המרחף מעל ראשה של אסתר וילדיה הפך לעובדה קיימת וכואבת בחייהם של לא מעט יוצאות ויוצאים – ניתוק אכזרי מהילדים. סיפורה של אביבה שדה (41), שהגיעה עד בג"ץ כדי להילחם בניתוק שנכפה עליה ועל ילדיה זה מזה, מלמד על הכוחות הגדולים ועל המניפולציות המופעלים נגד הורה שבחר לצאת מקהילה סגורה ושמרנית. גם אביבה נישאה בשידוך, ומבלי להכיר באמת את מי שיהיה בן זוגה ואבי ילדיה, וגם היא גילתה כעבור זמן קצר שנישאה לאדם בעייתי. "הנישואין מההתחלה לא היו טובים", היא משחזרת, "אבל הייתי יראת שמיים כזו. כל הזמן התייעצתי עם הרב, והוא אמר לי להישאר ולא להתגרש". אביבה השתייכה לקהילת ספרדים בני תורה, בן זוגה נשא בתפקיד תורני-רבני בכיר, המניפולציות והשקרים סבבו את אביבה עוד לפני שהתחתנה. לדבריה, היא זיהתה מאפייני אישיות מוזרים באדם ששודכה לו, אך מדריכת הכלות שלה אמרה שדיברה עם הרב של המיועד וכי מדובר בביישנות, לא באדם קריר ומנותק. בדיעבד, התגלה לאביבה כי המדריכה שיקרה. אנקדוטה זו התבררה להיות רמז מטרים להתנהלות העסקנים והקהילה כולה לאחר שאביבה ביקשה להיפרד מבן הזוג. "חברה שלי מכיתה ג', שהייתה שכנה שלי אחרי החתונה, הפסיקה לדבר איתי. כולם הפנו לי עורף". למרבה האירוניה, התהיות של אביבה וערעור האמונה החלו בעקבות השיעורים שלה עם בן זוגה. "זו הייתה הדרך שלנו לתקשר, באמצעות לימוד משותף. למרות שלא רציתי בכך, איבדתי את האמונה. הקפדתי לשתף אותו ולתאר לו כל מה שעובר עליי. הוא כעס מאוד והפסיק את הפעילות המשותפת היחידה שלנו". אביבה מדגישה כי לא הייתה שום השלכה מעשית להרהורי הכפירה שלה. "לא חשבתי לחלל שבת או משהו, אבל ביני לבין עצמי התחבטתי במחשבות אמוניות". החיים המתוחים נמשכו עד מאורע טרגי שפקד את בני הזוג, או אז אביבה חשה שהקשר בינה ובין אלוהים ניתק לחלוטין, ותוך כדי שהיא מקפידה לא לערער סדרי עולם ולהיראות כלפי חוץ כחרדית מן השורה, היא החלה לחשוב על האפשרות לעזוב את הקהילה. אביבה, אז כבר אם לשישה, עבדה בשלוש עבודות בתוך המגזר החרדי, וכדי לגשר על הדיסוננס שחשה בין חוסר אמונתה להכרח לשדר עסקים כרגיל היא ביקשה לצאת ללמוד. הרב התיר זאת בתנאי שלא תלמד מקצוע שיקנה לה כלים לעבוד במקום חילוני, ואביבה נרשמה ללימודי סוציולוגיה. "חודשיים לתוך הסמסטר, בשתים-עשרה וחצי בלילה, אני מקבלת שיחת טלפון מהרב, 'בואי אליי עכשיו ללשכה'. הוא אמר שזה דחוף-דחוף. הגעתי מייד, הרב הוציא פנקס צ'קים ושאל, 'כמה כסף את רוצה כדי להפסיק את הלימודים?' אמרתי לו שאני לא רוצה. מבחינתי, זה היה עניין חיוני, ולא היה קשור בכלל כסף, למרות המצב הלא טוב בבית. הרב הסביר לי שיש בעיתיות בזה שאישה יוצאת מהבית להרבה שעות, ושרואים אותי יוצאת מהבית אחרי הצוהריים, ו'אחרים לומדים ממך, ובעלך הוא רב וזה לא ייתכן'. אמרתי לו שאני לא מוכנה בשום אופן, שהלימודים הם חמצן בשבילי. כמובן שלא ידעתי כמה משמעות יש לפגישה הזאת. הוא אמר לי, 'אם זאת התשובה שלך אנחנו נדאג שתתחרטי עליה'. ואחרי חמישה ימים קיבלתי מכתב מבית הדין הרבני, בקשה לגירושין ומשמורת מלאה שלו". הבקשה הייתה רצופה שקרים בוטים שנועדו להכפיש את שמה של אביבה ולאשר את הבקשה להרחיקה מילדיה. "וזהו, יום אחד חזרתי הביתה וגיליתי שהוא החליף מנעול בדלת ושאני לא יכולה להיכנס". מאז אביבה לא ראתה את ילדיה במשך שמונה חודשים. "הכול היה מתוכנן, המאבק נגדי מומן באמצעות 'קופת השכונה', כולם עזרו לגרוש שלי במאבק להרחיק את הילדים ממני. כל השכונה הייתה מלאה בפשקווילים על האישה שהלכה לכת השטן וכמה שצריך להיזהר ממני. חטפתי מכות, הורו לי לצאת מהעיר, אמרו לי שאני משוקצת ואפיקורסית. ערכו תפילות נגדי בכותל ולקחו לשם את הילדים שלי. הגיעו גם אליי; בזמן שעוד חשבתי שאצליח במאבק ואזכה לראות את הילדים שלי, שכרתי דירה קרובה לבית שלי. יום אחד חזרתי הביתה והיו שם אפרוחים מתים ופתק 'תעזבי את העיר!' סבלתי המון אבל לא ויתרתי. אחרי שמונה חודשים עסקן אחד ניסה לעזור. הוא אמר שיורשה לי לראות את הילדים פעמיים בשבוע בתנאי שאבוא לבושה בלבוש חרדי, כמובן שהסכמתי. נחתם הסכם, אבל מהר מאוד גיליתי ששיקרו לי. עבדו עליי ממש. חתמתי על הסכם כדי שיהיה גט, אבל בפועל לא נתנו לי לראות את הילדים. משם היו שנים ארוכות של מאבקים משפטיים. גם לאחר פסיקה של בית הדין שהאב חייב להרשות לאם לראות את הילדים, לא הייתה על זה שום אכיפה".בית הדין מוטה
"אנחנו נתקלים בהרבה מקרים של חוסר כיבוד הסכמים", אומרת נטע קמר, מנהלת תוכנית "צעדים", שהוקמה בשיתוף העמותות "הלל" ו"יוצאים לשינוי", ומטרתה היא לסייע ליוצאים בהליכי פרידה וגירושין. נטע, עו"ד בהכשרתה, מכירה מקרוב עשרות רבות של "מקרי-קצה", סיפורים קשים ושוברי לב על פירוד וניתוק בין הורים לילדים, הפעלת לחצים על ההורה היוצא, הפעלת מניפולציות מסוגים שונים ורצון בלתי מתפשר להרחיק את הילדים מקרבתו של ההורה, ולעיתים גם ממשפחתו של היוצא, במקרים שהיא מביעה תמיכה בו. לדבריה, כל עוד לא מעוגן בהסכם אילו סנקציות יופעלו במקרה של אי-כיבוד הסעיפים, ההורה החרדי והקהילה מרשים לעצמם לעשות ככל העולה על רוחם, ואין להסתמך על בית הדין שיפעל כדי לאכוף את ההסכם. "בית הדין היה מוטה, חד-משמעית", מספרת אביבה. "היו לי הוכחות להפרכת השקרים שהציג אב ילדיי אבל הם לא התייחסו לכך. התוצאה היא שיותר מעשר שנים לא ראיתי את הילדים שלי. אני מכירה עוד המון סיפורים. בית הדין מוטה תמיד לטובת הצד החרדי". "בית הדין הרבני באופן ברור בוחר צד", מדגישה נטע. "הדיינים אומרים את הדברים בפני המתדיינים. משפטים כמו 'אנחנו שלוחים של בית דין של מעלה, ואנחנו נעשה כל מה שצריך כדי לשמור את הילד בחינוך חרדי' נאמרו ולא פעם. אך הם לא נכנסו לפרוטוקול. לרוב, הפרוטוקול לא נמסר מייד בתום הדיון כך שיש להם אפשרות לבצע עריכות. עורכי הדין שעובדים איתנו יכולים להעיד על דברים שהם שמעו". יתרה מזאת, אחד הדיינים התראיין לעיתון "משפחה" ואמר שהמטרה שלו היא לגרום לילד להישאר שומר תורה ומצוות, וכי יעשה הכול כדי שזה יקרה, והתייחס לשיטות להערים על בג"ץ בעניין זה. כך צוטט באתר "בחדרי חרדים": "אבל ברגע שכתבת את פסק הדין הזה, למחרת בבוקר הוא ייפול בבג"ץ. זו אפילו לא שאלה. אז מה עושים? אתה צריך לכתוב את אותם הדברים, ולהגיע בסופו של דבר לאותו מצב שסימנת קודם לכן. תגיד שהוא צריך להיות אצל האבא, מבלי להזכיר שבת וכיפה. תמצא הנמקות אחרות, וכאלה אינן חסרות". בעקבות הריאיון ל"משפחה" הוגש בג"ץ נגד מינויו של הדיין, אליהו רפאל היישריק, אך העתירה נדחתה, המינוי אושר והאיש מכהן כדיין בבית הדין הגדול. "זה מסוג האמירות שגם אם אומרן התנער מהן, הן משקפות הלך רוח. והלך הרוח בבית הדין הרבני, כפי שעולה מהמקרים שמגיעים אלינו, הוא הטיה מובהקת לטובת ההורה שנשאר בקהילה החרדית", מסבירה נטע. אביבה מחזקת את הדברים ומבהירה את המלכוד: "הרי הדיין שנותן את פסק הדין יפגוש את בעל הדין אחר כך בבית הכנסת, במקווה או בשטיבלעך, את בעל הדין החילוני רוב הסיכויים שהוא לא יפגוש לעולם. יותר מזה, הדיין הוא חלק מקהילה בעלת קודים ברורים. איזה פרצוף יהיה לו אם הוא יפסוק לטובת ההורה החילוני?"תלוי על איזה דיין אתה נופל
סיפורו של יחזקאל אינו שונה בהרבה מסיפורם של הורים יוצאים אחרים, אך יש בו שביב של תקווה. יחזקאל, שמשפחתו וגרושתו שייכות לפלג הירושלמי, התחתן בשידוך בגיל 18, וגם הוא גילה מהר מאוד שאין שום חיבור אמיתי בינו ובין האישה ששודכה לו. "מההתחלה הקשר שלנו היה טכני לחלוטין. היא הבינה שעומד מולה בנאדם קצת אחר, מעמיק וחוקר, אבל זה היה 'בקטע טוב', בקטע של אדם עם ראש חזק, אבל הייתי ירא שמיים לחלוטין, מתמיד גדול, עילוי. אך מתחת לפני השטח תמיד נמשכתי לקצוות: גם כחרדי הלכתי לכיוון הרדיקלי ביותר, בדקתי גבולות ושאלתי שאלות. אבל לא שיתפתי אף אחד. לא ראיתי באשתי פרטנרית לשיח ומישהי שתוכל להבין אותי". נושא האמונה וההליכה בתלם הוא טאבו, בפרט בחוגים הקיצוניים, ויחזקאל ידע שערעור על כך הוא דבר נפיץ ומסוכן. הסודיות הייתה מתבקשת, מה גם שאין יוצאים במעגל המשפחתי הקרוב ליחזקאל. "היציאה עצמה היא קושי, היא אילוץ, היא לא דבר שנעשה בכיף ובשמחה, בפרט כשיש ילדים בתמונה. לא רציתי לבלבל אותם, לערער את עולמם", מציין יחזקאל. "אבל הגעתי לצומת שבו הבנתי שאיני מסוגל יותר לחיות בין שני העולמות, לחיות בשקר, ושהבחירה מתבקשת, לכאן או לכאן. כיוון שאני אדם טוטאלי, הבנתי שאני לא יכול יותר להמשיך את המשחק. הייתי מוכרח לבחור, או ללכת בדרך התורה, לעשות סוויץ' בראש ולשכוח כל מה שאני יודע על ערעור האמונה הדתית, או לבחור בדרך של חיים, לחיות כפי שאני רוצה, כפי שאני מבין. הדרך הראשונה נפסלה, בלתי אפשרי לאדם שראה את האור לשוב לאחור, 'כל באיה לא ישובון'. ולא שלא ניסיתי", נזכר יחזקאל בחיוך עצוב, "ניסיתי כמה וכמה פעמים לשכוח ולהתמסר לדרך, וזה לא עבד. כך הבנתי שעדיף לפעול עכשיו, כי אם זה לא יקרה כעת זה יקרה כשיהיו לי שישה ילדים והדברים יהפכו להיות מסובכים פי כמה". ליחזקאל, שנשא במשרה תורנית מכובדת, היה הרבה מה להפסיד. "ידעתי שצפויה לי מלחמה, אבל לא דמיינתי מה עתיד לקרות. חשבתי, אני אדם טוב, ומן הסתם יתנהגו איתי בהתאם, באנושיות. זה לא קרה". יחזקאל היה הורה מעורב מאוד. לדבריו, הוא זה שטיפל בילדים במהלך כל היום. "הייתי מעיר אותם בבוקר, מכין להם סנדוויצ'ים, לוקח אותם למסגרות, מחזיר אותם הביתה, מבלה איתם, מקלח אותם, משכיב אותם לישון וקורא איתם קריאת שמע". לדבריו, גרושתו עבדה רוב שעות היום ולא הייתה לה סבלנות לילדים, "הם לא כל כך עניינו אותה", והוא קיבל עליו בשמחה את עול גידולם. "הגירושין היו הכרח, בלי קשר ליציאה", מדגיש יחזקאל, כמו רובם של המרואיינים. "עם כל הקושי והכאב, היו בעיות בלתי פתירות. הלכנו במשך כמה שנים לטיפול זוגי, והמטפלים אמרו לבסוף שאין ברירה אלא לפרק את החבילה". הוריו של יחזקאל תמכו בו, הסכם הגירושין נחתם והזוג נפרד. "הכול עבד חלק עד ששיניתי את הלבוש שלי, ונודע בקהילה שאני 'מסתובב במקומות של יוצאים בשאלה'". אז יחזקאל נקלע לסחרור רגשי שעיקרו: סירובן של גרושתו ומשפחתה לאפשר לו לראות את ילדיו. "הייתי מגיע לבית, דופק ואיש לא פותח. הם פשוט העלימו לי את הילדים". לדבריו, היה קשר ישיר בין תהליך ה"חילון" שלו לניתוק הכפוי מילדיו. "אמרו לי, 'אתה כבר לא חרדי ואתה לא תראה יותר את הילדים בשום אופן'". יחזקאל פנה לבית הדין, שם נוהל תיק הגירושין, ובאופן מפתיע, זכה לתמיכה מצד אב בית הדין. לתחושתו, מתחילה לבצבץ מגמה חדשה, במקומות מסוימים, של קבלה והכלה. "בית הדין שינה גישה בשנים האחרונות", הוא מכריז ומייד ממהר לסייג, "לא כולם, כמובן, אבל חלק מהדיינים נוקטים גישה אחרת, הם אומרים שהאבא או האימא צריכים לראות את הילדים ולא משנה מה. כמובן, בלי לשבש עליהם את עולמם, אבל אם ההורה היוצא לא עושה פרובוקציות ולא מערער על תפיסת העולם שבה הילדים חיים, לא לוקח אותם למקומות שלא תואמים את החינוך שלהם, אין סיבה שההורה לא יראה את ילדיו. זו סתם אכזריות. גם בקהילות עצמן חל שינוי, כבר מכירים יותר בתופעת היציאה, לפחות לא מכחישים אותה, והיחס ליוצאים משתנה אט-אט, פחות מנדים, פחות מרחיקים, יש הכלה ודיאלוג", הוא מסביר בעיניים בורקות מאופטימיות. ויש לו סיבה טובה, בית הדין הכיר בעוול שנגרם ליחזקאל ולילדיו ואילץ את גרושתו ומשפחתה לכבד את ההסכם ואת הסדרי הראייה. לאחר דחיות בטיעונים שונים את הפסח האחרון בילה יחזקאל בחברת שלושת ילדיו. הדבר אינו מובן מאליו, גם עבורו. "יש מערכת שלמה, משומנת היטב, של עסקנים שפועלים נגד יוצאים, נלחמת בהם, נרתמת בתקציבים גדולים לטובת הצד השני ונגד מי שיצא – לא משנה אם זה הגבר או האישה. הם שולחים מעקבים, מצלמים סרטונים, אוספים חומר, מנסים להוכיח שההורה מחלל שבת בפרהסיה, ודברים דומים, ואם אין הוכחות הם יכולים להמציא ולהעליל עלילות, ואז משתמשים בחומרים האלה כראיות משפטיות. יש להם עורכי דין טובים והרבה ניסיון מצטבר. המטרה שלהם היא למנוע קשר בין ההורה היוצא לילדיו. אבל בסופו של דבר, כשמגיעים לבית הדין, תלוי על מי אתה נופל", הוא מסכם בחיוך שמחפה על צער וכאב של כמה חודשים שבהם לא ראה את הילדים. "אני, למזלי, נפלתי על דיין עם לב. אני לא אשכח איך בתחילת הדיון הוא אמר, 'מבחינתי לא משנה אם האבא חילוני-שמאלני-אתאיסט גמור, אבא צריך לראות את הילדים, והילדים צריכים לראות את האבא'. אני לא אומר שכל הדיינים הם כאלה, אבל המקרה שלי מעיד על איזושהי תזוזה". במקרה של יחזקאל הפנייה לבית הדין התבררה להיות בחירה נכונה. "יש מקרים שבהם הבחירה בבית הדין עדיפה", מסבירה נטע, "לא בכל מקרה נמליץ למהר לפנות לבית המשפט. זה נכון ברוב המקרים, אך בהחלט לא בכולם. במקרים מסוימים עדיף להורה לפנות דווקא לבית הדין. לכן חשוב להגיע לייעוץ כמה שיותר מוקדם, כדי להבין לאיזו ערכאה כדאי לפנות".מסכת של שקרים והסתרות
לעומת סיפורו המשמח של יחזקאל, סיפורו של יוחנן הוניג (42) עגום יותר. כמו אצל אסתר, אביבה ויחזקאל, הבקיעים בזוגיות התחילו לצוץ כבר בתחילת חיי הנישואין. "מהיום הראשון הבנתי שהשידוך הזה היה טעות, אבל הייתי 'נייס גאי', הייתי ירא שמיים, התייעצתי עם אנשים שהאמנתי שטובתי חשובה להם וקיבלתי את דבריהם באופן עיוור, ובעיקר – התייעצתי עם אלוהים שאמר לי שככה זה החיים ויהיה בסדר". לאחר שנולדו לזוג 3 ילדים והבעיות הפכו חמורות יותר ויותר, יוחנן החליט להתגרש ועשה כל שביכולתו כדי לעבור את התהליך בשלום וללא דרמות מיותרות. הושג הסכם מכבד והגט ניתן תוך 3 ימים מהפנייה לאב בית הדין. גם אצל יוחנן הגירושין לא היו קשורים ליציאה בשאלה. "רק אחרי שנה וחצי התחלתי את תהליך היציאה", הוא משחזר. הבעיות התחילו לאחר שהגרושה השתדכה עם חרדי מווינה, והיא והילדים עברו לשם. "כמה עסקנים היו מעורבים, וכולם שיקרו, כשבועיים לפני המעבר המתוכנן הם דאגו לעדכן אותי על השידוך, אמרו לי שזה עניין של כמה שבועות, שלחתן המיועד של גרושתי יש ילדים בארץ והוא רק צריך לסגור שם את ענייניו והם יחזרו. בפועל, הם נשארו שם כל השנים. בהתחלה הייתי בטוח שזה רק עניין של זמן, נסעתי לשם והם היו מגיעים אליי, עד שהתחילו להתנכל, היו מקציבים לי זמנים לשיחה, ואז גם מקשיבים לשיחות. לאחר שבע שנות נישואין שלהם התגלה לי שבעלה של גרושתי הוא פדופיל ושהילדים סובלים קשות בבית. כשגיליתי את זה מובן שניסיתי לעשות כל שביכולתי כדי לקחת מהם את הילדים. פניתי לבית המשפט, היה לי מכתב מהילדה שלי, שבו היא סיפרה לי מה באמת קורה בין כותלי הבית, ואפילו סרטונים שהמחישו זאת, אבל אז התברר שטעיתי טעות מרה בכך שהאמנתי להבטחות שניתנו לי כל השנים. כי בשלב זה, לפי החוק, הילדים כבר התערו בווינה ולא היה אפשר להחזיר אותם לארץ. דמויות מסוימות בחסידות שלו אפילו ניסו להעביר את הבת שלי למשפחת אומנה בלי ידיעתי. ברגע האחרון הדבר נודע לי, בזכות כמה מעשים אמיצים שבתי עשתה, והניסיון סוכל לאחר שאיימתי עליהם. הסיפור הזה הותיר אותי המום מעוצמת הרוע. אילו לא הייתי מאמין לשקרים של עסקנים בחסידות, הכול היה אחרת. הסתירו ממני, טוו מסכת של שקרים, הבטחות שווא והסתרות ביודעין". גם אביבה מזהירה מפני ההבטחות של העסקנים. "הם יבואו אליך בלשון חלקלקה ובנופת צופים, תוך מצג שווא שהם מבקשים את טובתך. יבטיחו לך עבודה טובה, כסף, הסכם ידידותי, יגידו את הדברים הנכונים, ובפועל – יעשו מה שהם רוצים. השיטה היא של השוטר הטוב והשוטר הרע – השוטר הרע זה בית הדין, והם, העסקנים, הם השוטר הטוב". "הפכתי עולמות, הוצאתי את כל חסכונותיי, הגעתי עד פת לחם כדי לנהל את המערכה המשפטית. כלום לא עזר, גם בית המשפט החילוני מפחד לפעול נגד הקהילה החרדית. במשך כל הזמן הזה, במקביל, ניסיתי לגייס אנשים מהקהילה כדי שיעזרו לי לחלץ את הילדים מהבית המתעלל", ממשיך יוחנן לספר בכאב, "אבל נתקלתי באוזניים אטומות. אף אחד לא רצה לעזור לחילוני הזה. היו שניסו להניא אותי מהמאבק. הם אמרו, לא בדיוק במילים אלו, אבל זה מה ששידרו, 'אתה בסך הכול האבא, אתה לא אמור להיות קשור לילדים כמו אימא. אין לך סיבה אמיתית להיאבק עליהם'. זה היה כואב מאוד לשמוע את זה, אבל הם היו אותנטיים. בציבור החרדי, בצורה מכלילה, עדיין לא מבינים את החשיבות הגדולה של דמות האב בחיי הילדים". יוחנן חושף את סיפורו האישי, הריחוק מילדיו ומאבקו המשפטי בהחלטות בנושא בספר "עירום ועריה" שעתיד לצאת לאור בעזרת "מימון המונים".לא בוחלים בשום אמצעים
גם יהודה (28) אב לילד בן 7 גילה בדרך הקשה שהקהילה כולה התגייסה להרחקתו מבנו. "השופט והמשטרה, כולם היו לטובתי, ולמרות זאת הקהילה הצליחה לנתק אותי מהילד. הם יכולים לפעול נגדך גם כשהחוק לצידך". בדומה לשאר ההורים שהסכימו להתראיין בנושא, גם אצל יהודה הבקיעים בחיי הנישואין צצו כבר בתחילתם והוא אינו קושר בין הגירושין ליציאה בשאלה. "ברגע שהחלטתי להתגרש התחילה מלחמה, המלחמה הייתה על הנרטיב. למשפחה שלה היה חשוב מאוד 'להוציא אותה טוב' מכל הסיפור. המלחמה הייתה להראות שאני הלא בסדר, ובמלחמה הזאת הם לא בחלו בשום אמצעים". יהודה מתאר תהליך גירושין ארוך וקשה, רווי במריבות ובהשמצות, ומודה כי היה נאיבי לכל אורך הדרך. "שנינו היינו חרדים עם ראש פתוח, ולכן לא חשבתי שהיציאה בשאלה תהיה טריגר עבורם. כארבע שנים לאחר שניתן הגט, ואחרי שהסכמתי לרוב הדרישות של הצד השני, קיבלתי טלפון מהמשפחה של גרושתי והם אמרו לי השבוע לא לבוא לקחת את הילד. לשאלתי, נאמר לי שהילד ביקש להישאר השבוע אצל גרושתי. הייתי כל כך תמים, אמרתי לעצמי שזה בסדר ובשבוע הבא אבוא לקחת אותו. מה שהתברר אחר כך הוא שהמשפחה העלילה עליי שהתעללתי בילד, ואת הסכמתי לא לקחת אותו הם הביאו כראייה לנכונות העלילה". יהודה הזדעזע עמוקות כשהבין מה נרקם נגדו, ובשנים האחרונות הוא מבלה זמן רב באולמות בית המשפט ועושה כל שביכולתו כדי להחזיר לעצמו את הזכות להתראות עם ילדו, כפי שסוכם. הוא מתאר תהליך ארוך ומייסר שכולל הפניות לקבלת חוות דעת של מומחים, ניסיונות תיווך ודיונים בלתי נגמרים סביב "טובת הילד". אם כך הם פני הדברים בבית המשפט, מה היה קורה אילו היה מוכרח לפנות לבית הדין? "הפרשנות של מהי 'טובת הילד' שונה בעיני בית הדין", מסבירה נטע, ומספרת על תיק שהיא מלווה: האם, שנשארה חרדית, אינה כשירה לגדל את הילדים, וזאת לפי חוות דעת של גורמי רווחה. ההמלצה הברורה של אנשי המקצוע היא להעביר את המשמורת לאב, היוצא, אולם בית הדין איתן בדעתו שלא לאשר את ההמלצה.תגובת הנהלת בתי הדין הרבניים:
"בית הדין הרבני אינו אמור ואף אינו רואה עצמו כמי שעליו להחזיר בתשובה את הצדדים הבאים להתדיין לפניו, לא אותם ולא את ילדיהם, ובוודאי שאינו מתנכר חלילה ומצר את צעדיו של מי שבחר להתרחק מקיום תורה ומצוות יהיו סיבותיו אשר יהיו. השיקול האחד והיחיד המנחה בעניין אחזקת ילדים הוא טובת הילד. ואכן, במקרים רבים בהם אחד מבני הזוג חזר בשאלה – הילדים הועברו לידי הצד החילוני בהמלצות שירותי הרווחה. על כל פנים, אנו מבקשים מהמערכת שלא להסתפק בגרסה חד צדדית של מי מהצדדים אלא להביא את עמדותיהם של בעלי הדין מהצד השני של המתרס לשם הצגת תמונה הוגנת ובלתי מוטית".עולמם של הילדים יתמוטט
השאלה, מהי טובת הילד, היא שאלה כבדת משקל. לא רק גורמי המקצוע, בתי הדין ובתי המשפט נדרשים לה, אלא שהיא פקטור משמעותי ביותר אצל הורים חרדים ששוקלים יציאה בשאלה. מנחם (44) חסיד גור ואב לשמונה, מודה שהסיבה היחידה לכך שהוא עדיין לבוש כחרדי ודוחה את גירושיו נעוצה בפחד שלו מריסוק עולמם של ילדיו. לדבריו, הוא כבר לא חושש מהתערבות העסקנים ומחרחורי הריב של המשפחות, אלא מתגובת הילדים עצמם. "במשך שנים חינכתי אותם בדרך מסוימת, שלחתי אותם לבתי ספר חרדיים, לימדתי אותם תורה ומצוות. איך אני יכול לבוא ולומר להם ההפך ממה שאמרתי להם כל השנים? הילדים שלי הם הדבר החשוב ביותר בחיי, הם הסיפוק והמשמעות שלי, דבר כזה ימוטט את עולמם". הנקודה שהעלה מנחם משמעותית מאוד בתהליך שעוברים הורים לילדים מעל גיל גן. החינוך החרדי פסקני וחד-משמעי, היחס לאדם שאינו שומר תורה ומצוות הוא שלילי ביותר, ולכן הורים לילדים בוגרים חוששים מתגובת הילדים ומכך שהרצון להינתק יבוא מהילדים עצמם, בשכנוע, בדרבון ובעידוד של הקהילה והמשפחות. "לצערי, דחיתי את 'השיחה' עם הילדים מתוך מחשבה שהמילים הנכונות יגיעו מתישהו. זה לא קרה. ככה עברו כמעט עשר שנים, אני לא אדם מאמין ומשתוקק כבר לצאת לחופשי, להפסיק עם המשחק הכפול. בעבר ההתמודדות שלי הייתה בעיקר מול אשתי, והיום ההתמודדות היא מול הילדים, ואני לא מסוגל יותר לשקר להם". לפני כמה חודשים מנחם התחיל תהליך טיפולי, ובכוונתו לקבל סיוע מקצועי כדי לתווך את השינוי לילדיו ולהוביל תהליך איטי של גירושין ויציאה. "חשוב לי לא לזעזע את עולמם", הוא מדגיש. "חיכיתי כל כך הרבה שנים ויצרתי בעיה גדולה יותר, ואיתה אני צריך להתמודד עכשיו. מהניסיון שלי, לעולם לא יהיה זמן טוב או נכון להתחיל בתהליך". גם לתחושתה של נטע קמר מתוכנית "צעדים" הורים רבים דוחים את הגירושין ואת היציאה בשאלה בגלל הילדים. "יש יוצאים שאפילו חושבים שעדיף להתנתק לתקופה מסוימת מהילדים, כדי לא לבלבל אותם ולערער אותם, להוסיף קושי על הקושי המובנה של גירושי הורים. אנחנו לא שופטים אותם, אבל חשוב לדעת שלהחלטות האלה יש השלכות על המצב המשפטי; ובהיבט של הקשר הבין-אישי בין הורה לילד, כל מקרה לגופו, ועדיין קריטי להבין שלניתוק של קשר באופן חד-צדדי יש משמעויות קשות מאוד, בעיקר בהיבט הרגשי ובנזק שהדבר עלול לגרום לילדים בטווח הרחוק. שיקום קשר שנותק קשה ומורכב לאין ערוך מטיפול במקרה בזמן תהליך הגירושין והיציאה".אין פתרון קל
אובדן האמונה הוא נקודת שבר בכל גיל ובכל סטטוס משפחתי, יציאה מהעולם החרדי היא תהליך מורכב ומאתגר, וכאשר מעורבים בעניין ילדים, הסכמי גירושין ומשמורת הדברים סבוכים פי כמה. למרבה הצער, תופעת "ניכור הורי", מצב שבו הילדים מתנכרים להורה היוצא בשל שטיפת מוח שהם עוברים על ידי ההורה החרדי, הקהילה והמשפחות, אינה נדירה. נקודת התקווה היא שכיום הנושא מדובר, ידוע, ומטופל, אם באמצעות קבוצות פייסבוק ייעודיות שבהן נוצרים חיבורים על סמך שיתופים ואם דרך תוכנית "צעדים" שפועלת במישורים רבים, לרבות העלאת המודעות לסיטואציה המורכבת של הורים יוצאים בקרב אנשי המקצוע במגזר הפרטי ובמוסדות המדינה, ולשינוי המדיניות הקיימת בטיפול בעניינם של יוצאים בהליכי פרידה וגירושין. בסיום כל אחד מהראיונות ביקשתי מההורים ששיתפו אותי בסיפורם לתת עצת זהב להורה ששוקל גירושין ויציאה. אסתר: לצד השני, בדרך כלל, יש הרבה כוח ומימון בלתי נגמר, ולכן קריטי להגיע מוכנים. הטיפ החשוב מכול, למהר לפתוח את התיק בבית המשפט לענייני משפחה, כי שם אין סיכוי שלא ייתנו לכם לראות את הילדים. אביבה: תדאגו לעצמכם, כי אף אחד לא ידאג לכם. תשמרו בצד כסף, תלמדו מקצוע, תצאו לחיים עם כלים. יחזקאל: חשוב להתנהל בצורה שקולה, לא להיגרר לפרובוקציות של הצד השני, לברוח מעימותים ולהשתדל להתנהל במישור המשפטי-חוקי. יוחנן: הורה ששוקל להתגרש ולצאת צריך לדעת שהוא עומד על קצה צוק, גם אם הוא לא רואה את זה. לא שהידיעה הזאת תמנע ממנו לפעול, אבל הוא צריך להתכונן לכל תרחיש, להיות מחושב מאוד. וגם, לא "להנחית" על המשפחה את עניין הגירושין (או היציאה), אלא לעשות זאת באופן מדורג. מנחם: אני ממליץ לכל מי שמרגיש שהוא לא "מחובר לסיסטם", קודם כול – לגשת לטיפול. בשביל לעשות תהליכים משמעותיים חובה לדעת מי אתה, מה הכוחות שלך, מה המניעים העמוקים שלך ואילו כוחות מצויים בך. יהודה: לנשום עמוק. לדעת שלא תמיד הצדק ייעשה ושיהיה צורך לעשות ויתורים. חשוב לזכור שילד שיודע שההורה אוהב אותו ודואג לו – יחזיר אהבה בכפל כפליים. נטע: מאוד חשוב, בכל שלב של התהליך, לבוא להתייעץ. תוכנית צעדים מסייעת לא רק למי ששוקלים גירושין על רקע יציאה בשאלה, אלא גם במקרים שההסכם נחתם ומתגלים קשיים ביישומו. פגישת הייעוץ היא ללא עלות ולא כדאי לוותר עליה.תוכנית צעדים הוקמה ב-2017 כדי לשנות מדיניות בכל הקשור ליחס של ערכאות השיפוט להורים יוצאים ולזכויותיהם של הורים יוצאים. אוכלוסיית היעד של "צעדים", לפי אתר "כל זכות": גברים ונשים שהשתייכו לחברה החרדית בהיותם נשואים, והחליטו להתגרש על רקע בחירתם לצאת בשאלה כאשר הצד השני נותר ומשתייך לחברה החרדית. לתוכנית אפשר לפנות בכל שלב, בין שנמצאים בתהליך גירושין פעיל, בין שרק חושבים על כך, וגם במצבים שהגט כבר ניתן אך מתעורר צורך לפתוח מחדש עניין הנוגע לילדים. התוכנית מעניקה ייעוץ משפטי ראשון ללא עלות וליווי מסובסד לפי הצורך. בפגישה הראשונה מתברר המצב המשפטי, מוסבר על הזכויות ומוצגים התסריטים האפשריים. לפנייה לתוכנית צעדים לחצו כאן. להורדת המדריך להורים ששוקלים גירושין ויציאה – לחצו כאן.
חיים ששווה לחיות אותם
אליאור מור יוסף
חודש הגאווה מזכיר לי את המסע המטלטל והלא פשוט שעברתי, מנער חרדי בבני ברק למי שאני היום. כשהייתי צעיר יותר, התביישתי במי שאני. הסתרתי את עצמי. שיקרתי. ידעתי שאם יגלו שאני שונה (אז עוד לא ידעתי לקרוא לזה "הומו"), זו תהיה בעיה רצינית.
אני חושב שכל מי שהיה במקום הזה יודע עד כמה זה קשה. לשקר, להסתיר את עצמך, לעטות מסכה ולשדר עסקים כרגיל. אני זוכר שבאחת הפעמים, כשהייתי בשיעור ב' בישיבה הקטנה, שיתפתי את המשגיח שנראה לי שיש לי הרהורי עבירה על גברים (כאמור, אז עוד לא ידעתי לומר את המילה "הומו"). הוא, בלי להתרגש, ענה שיש את זה להרבה בחורים ושבעזרת טיפול טוב אפשר לצאת מזה. לסיום הוסיף, שאצטרך לעזוב את הישיבה כי הישיבה שלו אינה טיפולית.
עברתי כמה ישיבות, התגלגלתי וחוויתי כל מיני דברים. נו, אתם יודעים איך זה. כשהגעתי לגיל 18 החלטתי לעזוב את הישיבה ולהתגייס לצבא. שלחו אותי ל"חזון איש 5" לעשות שאלת רב אצל הרב שטיינמן. נחשו מה הוא אמר. כמובן, הוא אמר שאני צריך להמשיך בישיבה. לא הקשבתי לו. החלטתי להתגייס בלי תמיכה מהסביבה.
שירתי כמש"ק ת"ש והייתי חייל בודד. אהבתי מאוד את הצבא. היה לי כיף. הייתי חופשי לגמרי. יצאתי, אבל היה לי רע. התגעגעתי לחיים בחברה החרדית. התגעגעתי לחברים מהישיבה, להתעניינותם בי, לעובדה שהיה מי שראה אותי, שאל לשלומי ודאג לי. התגעגעתי למשגיח, שהיה מביא לי עוגות טעימות שאשתו הייתה מכינה, ולחמימות שהייתה בו. התגעגעתי לזמירות שבת ולאוכל הטעים של אימא. התגעגעתי לכל זה. יצאתי, אבל נשארתי עצוב ובודד. הקהילה החרדית נטשה אותי. החברים לא נשארו. היו ימים שאמרתי לעצמי: "טיפש אחד! למה עזבת? למי אכפת להניח תפילין, להתפלל שלוש תפילות, ללמוד הרבה תורה, להמשיך לחיות בארון, העיקר להיות אהוב ומקובל?" אני חושב שכל מי שקורא את זה והיה שם – מבין על מה אני מדבר.
[caption id="attachment_9982" align="alignnone" width="460"]
פעם ראשונה סעודה אצל ההורים[/caption]
ואז הכרתי את עדי. למרבה האירוניה, בחור ממשפחה דתית. הוא ומשפחתו קיבלו אותי באהבה, חיבקו, עודדו ולא שפטו. והיום, אחרי שבע שנים שאנחנו יחד, אפילו המשפחה שלי, החרדית, מקבלת אותנו. רק לפני כמה ימים התארחנו שם לסעודת ליל שבת. כיום אני כבר לא עצוב ובודד, כי איך אפשר להיות עצוב כשאתה מחבק אדם אוהב? ואיך אפשר להיות עצוב כשסיימת תואר ראשון בהצטיינות – ועוד רגע גם תואר שני, מוקף בחברים וחברות, עושה טוב וחי חיים ששווה לחיות אותם? כיום אני כבר לא עצוב ולא מרגיש שאני צריך להסתיר את מי שאני. אני תופס את עצמי כמוצלח. כנגד הרבה מאוד סיבות טובות ללמה לא - קמתי על רגליי, כמעט לבד, לא התרסקתי ולא הידרדרתי, אני בונה את עצמי, לומד, מנהל עסק מצליח, עוסק בפעילות חברתית, שואף לעשות טוב לאחרים, מגדל עם עדי כלבה מתוקה, כמו שתמיד רצינו, וחי חיים ששווה לחיות אותם. היום אני מבין שאני בכלל לא טיפש על כך שעזבתי את החברה החרדית. אני מבין שיש לי הרבה מאוד סיבות טובות להיות גאה בעצמי. חג גאווה שמח.
אליאור מור יוסף הוא יוצא מהחברה החרדית, עובד סוציאלי המתמחה בטיפול בילדים ונוער, מרצה על סיפור חייו ופעיל חברתי בקהילה הגאה ב-14.7 אליאור יגיע לסלון בירושלים לספר את סיפורו מעורר ההשראה "מכאב לצמיחה". להרשמה
[caption id="attachment_9982" align="alignnone" width="460"]
פעם ראשונה סעודה אצל ההורים[/caption]
ואז הכרתי את עדי. למרבה האירוניה, בחור ממשפחה דתית. הוא ומשפחתו קיבלו אותי באהבה, חיבקו, עודדו ולא שפטו. והיום, אחרי שבע שנים שאנחנו יחד, אפילו המשפחה שלי, החרדית, מקבלת אותנו. רק לפני כמה ימים התארחנו שם לסעודת ליל שבת. כיום אני כבר לא עצוב ובודד, כי איך אפשר להיות עצוב כשאתה מחבק אדם אוהב? ואיך אפשר להיות עצוב כשסיימת תואר ראשון בהצטיינות – ועוד רגע גם תואר שני, מוקף בחברים וחברות, עושה טוב וחי חיים ששווה לחיות אותם? כיום אני כבר לא עצוב ולא מרגיש שאני צריך להסתיר את מי שאני. אני תופס את עצמי כמוצלח. כנגד הרבה מאוד סיבות טובות ללמה לא - קמתי על רגליי, כמעט לבד, לא התרסקתי ולא הידרדרתי, אני בונה את עצמי, לומד, מנהל עסק מצליח, עוסק בפעילות חברתית, שואף לעשות טוב לאחרים, מגדל עם עדי כלבה מתוקה, כמו שתמיד רצינו, וחי חיים ששווה לחיות אותם. היום אני מבין שאני בכלל לא טיפש על כך שעזבתי את החברה החרדית. אני מבין שיש לי הרבה מאוד סיבות טובות להיות גאה בעצמי. חג גאווה שמח.
אליאור מור יוסף הוא יוצא מהחברה החרדית, עובד סוציאלי המתמחה בטיפול בילדים ונוער, מרצה על סיפור חייו ופעיל חברתי בקהילה הגאה ב-14.7 אליאור יגיע לסלון בירושלים לספר את סיפורו מעורר ההשראה "מכאב לצמיחה". להרשמה
אימא, אבא – יש לי משהו לספר לכם
רסל דיקשטיין
יש קווים מקבילים רבים בין עזיבת הקהילה החרדית ליציאה מהארון. תחושת השונות שמלווה אותך מגיל צעיר, המחשבה שכולם "נורמליים" חוץ ממך, שאלת הזהות שאינה נותנת מנוח, הפחד מלהמשיך לחיות חיים שאינם החיים שלך, החשש מפני חשיפה טרם זמנה, והשיא – השיחה עם ההורים וההצהרה – זה מי שאני. עבור מי שנדרש לעבור "יציאה כפולה", גם יציאה מהחברה החרדית וגם יציאה מהארון מדובר באתגר מורכב ביותר. אם בשולי-השוליים של החברה החרדית כבר אפשר לגלות סימנים של סבלנות, קבלה והכלה של אלו שבחרו באורח חיים שונה, הרי שבעניין היציאה מהארון אנו נוטים להניח שיש טאבו מוחלט; חוסר קבלה, חרם והתנגדות מוחלטת. האומנם?
קשה להפריז בעוצמת האתגרים שנלווים ל"יציאה כפולה", ולצורך הכתבה הזאת בחרנו לראיין יוצאות ויוצא שמוכיחים כי מעז יצא מתוק, שהקשיים והמהמורות חיזקו אותם, עיצבו אותם ועשו אותם למי שהם – גדולים מהחיים! וכן, יש להם הרבה מה לומר על ההתמודדות המורכבת מכול, האינטראקציה עם המשפחה החרדית.
ריקי רוטר, בת 24, חיה בזוגיות מאושרת, סטודנטית לקולנוע – סרטה הקצר זכה בפרס בתחרות שנערכה בשיתוף "פסטיבל קאן" – והיא הבעלים הגאה של "רוטר מדיה", עסק משגשג לצילום, עריכה, ניהול מדיה, שיווק ייעוץ אסטרטגי ועוד. כמה משגשג? בין לקוחותיה נמנית לא אחרת משרת התחבורה מרב מיכאלי, הפוליטיקאית הבולטת ביותר בטיקטוק. החיבור ביניהן החל כשמלשכתה של מרב ביקשו מריקי להצטרף לצוות התיעוד לפני הבחירות האחרונות (2021), במפגש שלהן ריקי שאלה את מרב אם יש לה טיקטוק. "מרב אמרה לי – 'הו, בדיוק לך חיכיתי!'. הסרטון הראשון התפוצץ בטיקטוק, תוך שבוע 20 אלף עוקבים. והיום, שנה אחרי, מדובר ב-50 מיליון צפיות לסרטונים של מרב, ו-72 אלף עוקבים. בשנה הזאת הכול נהיה גדול, העסק גדל, יש לי עשרות לקוחות ופרויקטים נכנסים כל הזמן. יזמים, סטרטאפים, ראשי עיריות, סוכנויות בינלאומיות. המון תחומים."
המסלול של ריקי, שמשפחתה משתייכת לפלג הירושלמי, מהוויכוחים שניהלה בסמינר, ושדעותיה החריגות הובילו לבסוף להרחקתה, עד לכיתת הסטודנטים בבית ספר לקולנוע "מנשר" וללו"ז עמוס בפרויקטים מגוונים עבר דרך יציאה חשאית מהבית, שוטטות ברחוב, שירות משמעותי במג"ב ושיחה מכוננת עם אביה. "המשפחה שלי לא מקבלת אותי בגלל שאני לא דתייה, לא בגלל שאני לסבית", היא מבהירה ונזכרת בשיחה ההיא: "אבא שלי אמר לי 'אם זה נכון מה שמספרים עלייך, את תלכי ישר לגיהינום. ואני כל כך אוהב אותך שאני מאחל לך שמחבל ירצח אותך, כי רק כך את תזכי להגיע לגן עדן'".
במילים אלו נפרד ממנה, מהבת שעימה היה לו קשר מיוחד וקרוב.
ריקי מספרת שתמיד הייתה ילדה סקרנית. "השונה עניין אותי, לאו דווקא החילונים. חסידים, לצורך העניין, עניינו אותי מאוד. הייתי הולכת לטישים. אבל לא רק קבוצות ששונות מהפלג עוררו אצלי סקרנות ועניין, הייתי עוצרת ליד לוחות המודעות, קוראת הכול, הייתי מתפלחת ל'צומת ספרים' בקניון ובולעת ספרים. הייתי מוצאת עיתונים שנשארו תחובים בין הכיסאות לחלון, וקוראת. לא חששתי לשאול שאלות. פעם אחת שאלתי את המורה שלי, למה היא אומרת על בן גוריון 'יימח שמו וזכרו', והיא אמרה לי לעוף מהכיתה'. הייתי סקרנית יותר מכל ילדה אחרת בכיתה ובפער עצום". הסקרנות העצומה של ריקי לא עמדה בסתירה לאמונתה ולתחושת הקשר העמוק שלה עם הקהילה, עם המשפחה ועם אלוהים. "אומנם הייתה לי איזו פנטזיה להיות חילונית, אבל גם ידיעה ברורה שזה לא יקרה לעולם", היא נזכרת. "הייתי בטוחה שהמשפחה שלי תקבל את זה מאוד קשה ובהחלט לא רציתי למוטט אותם. אבל לא רק זה, גדלתי בבית חרדי-אליטיסטי במלוא מובן המילה. החינוך היה מתבדל ומתנשא, כל מי שהוא לא משלנו הוא פסול. והחילונים – בכלל, הם ריקים, בהמות. ואני, כילדה, יישרתי קו עם התפיסה הזאת. אבל גם באמת האמנתי בכל ליבי. אפילו חילול השבת הראשון שלי נבע מאמונה, באחת השבתות היה מאוד חם ואני הדלקתי מאוורר מתוך מחשבה שאלוהים ודאי לא רוצה שבשבת אסבול מהחום".
במשך שנים ריקי חשבה שהיא תינשא לבחור חרדי "מודרני" ושתגור רחוק מהוריה ותוכל לנהל אורח חיים פתוח יותר, וזאת מבלי לפגוע במשפחה. אולם עם הזמן הספקות הלכו וגברו. ביום שהיא הורחקה מהסמינר, קצת לפני גיל 18, הוריה דיברו ביניהם על הצורך לחתן אותה בהקדם, וריקי הבינה שעליה לעזוב את הבית לפני שיהיה מאוחר מדי.
ריקי הייתה נחושה לבחור לעצמה חיים חדשים, טובים יותר. היא התעקשה להתגייס למג"ב, למרות נתוני הפתיחה שלה, והצליחה. שם, חמושה ביוזמתיות ובביטחון עצמי פילסה את דרכה, נעשתה צלמת צבאית, הייתה חיילת מצטיינת, וכשהשתחררה מיהרה לנצל את שלל המיומנויות שצברה בצבא ופתחה עסק לצילום ולעריכה, בד בבד עם לימודי קולנוע במכללת "מנשר". העסק הלך וגדל במהירות וריקי נעשתה יזמית מבוקשת, כל זאת תוך כדי הגשות של סרטים ותסריטים ללימודים, בניית זוגיות עם אנה ומציאת משפחה חלופית, עוטפת ואוהבת.
המסר של ריקי ליוצאים וליוצאות: "אל תשבו ותחכו להזדמנויות, הן לא ייפלו עליכן. אל תפחדו ליזום, לדבר, להציע, ליצור, אפילו להתנדב. תיצרו קשרים ותטפחו אותם. אף אחד לא יפרוס לכם שטיח אדום, רק אתם תעשו את זה בשביל עצמכם".
"עומק רגשי ואינטליגנציה גבוהה מאפיינים את החניכות והחניכים שלנו", מסבירה פנינה אדלר, מדריכה ב"איגי" ובקבוצת "יוצאות בגאווה". "היוצאים עוברים מסע עמוס בתגליות על עצמם ועל העולם. קבלת הזהות המינית מחייבת התבוננות פנימית כנה. באופן גורף, אפשר לומר שאצל כולם ניכרת יכולת של חשיבה עצמאית ומעט מרדנות".
יעל (שם בדוי), בת 23, מנהלת מערכות מידע בחברת סייבר, תמיד הרגישה חריגה. "היו לי שאלות לא מקובלות, עניינו אותי תחומי ידע שבנות אחרות אפילו לא שמעו עליהם. הסקרנות שלי והתפיסה האחרת שלי אתגרו מאוד את הגורמים החינוכיים סביבי. הייתה לי הרבה ביקורת על הדרך, ברמה האידיאולוגית. כשהובן שיש עולמות ידע רבים מחוץ לקהילה שאני מעוניינת לחקור אותם, הראו לי את הדרך החוצה". יעל עזבה את הבית והתחילה לעבוד בתחום שהיא עוסקת בו גם היום. "מישהו שהכיר מישהו נתן לי הזדמנות", היא צוחקת. "לא למדתי מחשבים בבית הספר, מן הסתם. לימדתי את עצמי".
גם יעל הבינה שהדרך להשתלבות מוצלחת בחברה הישראלית עוברת דרך הצבא. בשל הניסיון שצברה היא עברה מיונים והתגייסה ליחידה טכנולוגית, שם זכתה לקבלה ולהכלה. "מגיל צעיר ידעתי שיש אצלי משהו אחר בעניין הזהות המינית. אם הייתי נשארת מאמינה ברור לי שהייתי מוצאת דרך להתנהל עם הדיסוננס. אחרי שעזבתי והתגייסתי יצאתי עם בנות שאין להן שום קשר לדת והרגשתי שמשהו חסר, שהן לא מבינות אותי עד הסוף, כל מיני ניואנסים ורפרנסים שמי שלא מכירה לא מתחברת. עם זאת, ברור שככל שיעבור הזמן לדבר הזה תהיה פחות משמעות, ואני אביא לקשר הרבה יותר דברים חוץ מהחבילה של 'חרדית לשעבר'. החיים שלי כרגע מאוד יציבים, השתחררתי מקבע, התקבלתי לעבודה טובה, ואני מעבירה את הזמן הפנוי ברכישת פלאנצ'ות למטבח, אפילו שיש לי כבר 3, ובגדול אני חיה על כרטיס ה-תןביס מהעבודה. על פניו – בדרך הבטוחה להתברגנות טיפוסית נטולת קשיי הסתגלות חומריים ומנטליים שאפיינו את תהליך היציאה שלי בעבר. וכך, מן הסתם, עניין היציאה הולך ומתקהה עם הזמן".
יעל, בת זקונים במשפחה גדולה, שירתה כחיילת בודדה. אולם בשנים האחרונות הקשר עם המשפחה הולך ומשתקם. עם זאת, השיח הפתוח שלה עם הוריה ומשפחתה נעצר סביב הזהות המינית שלה. "הם יודעים", היא אומרת, "היו הרבה רמזים מטרימים ואני לא מצנזרת את עצמי ברשתות החברתיות. אז הם בטוח יודעים. אבל אף פעם לא באתי ואמרתי להם. גם כשאהיה בזוגיות ייקח הרבה זמן עד שנעשה משהו שיצריך מעורבות או ידיעה ברורה של המשפחה. אני לא חושבת שיש סיבה לפתוח את הנושא מול ההורים אם אין על הפרק חתונה או הבאת ילדים".
"יש סוגים שונים של התמודדות", מסבירה פנינה, "אבל הכי חשוב לדעת שאני בסדר בדיוק כמו שאני. אין נוסחה אחת שטובה לכולם. התפקיד שלי, כמדריכה, הוא לאשר לכל אחת מהחניכות שלי שזה בסדר להיות את. אני מבינה את ההתחבטויות, עם חלק אני מזדהה מאוד, אבל מה שחשוב לי הוא שהן ידעו שלא משנה מה – הן בסדר בדיוק כפי שהן".
אליאור מור יוסף, עובד סוציאלי ומטפל רגשי, רואה לעצמו מטרה ושליחות להיות גשר בין החברה החרדית לקהילה הגאה.
אליאור, בן 27, בזוגיות ארוכה, מטפל ופעיל חברתי, גדל בקהילה חרדית ברחובות. "גיבוש הזהות המינית שלי התחיל בגיל 14, בישיבה. מובן שהדברים לא התקבלו בהבנה בשום צורה. עברתי מישיבה לישיבה, ובסופו של דבר בחרתי להתגייס. לא רציתי להיות אברך. אומנם הייתי עדיין חרדי בגישה, אבל רציתי לעבוד ולפרנס את עצמי. היה לי ברור שהדרך לשם עוברת בשירות צבאי מלא. התעקשתי, נלחמתי, ובסופו של דבר שירתי כמש"ק ת"ש בגדוד חרדי. ביום העצמאות קיבלתי 'חייל מצטיין', וזו הייתה הכרה מאוד מרגשת. בצבא אזרתי אומץ לצאת מהדת ולצאת מהארון. המשפחה החרדית לא קיבלה את זה. אפילו הייתה תקופה של נתק בקשר. את היציאה מהדת הם עוד איכשהו קיבלו, אבל היציאה מהארון הייתה צעד אחד יותר מדי עבורם".
הדרך לחיבור הייתה ארוכה, אך משתלמת. כיום הקשר של אליאור ומשפחתו טוב ואיתן, בן זוגו מגיע איתו לארוחות בחגים, ולפעמים אפילו קופץ לבקר ולאסוף שניצלים ביום שישי, בזמנים שאליאור עסוק ולא יכול להגיע.
מייד עם השחרור נרשם אליאור ללימודי עבודה סוציאלית. "בזמן שהייתי בין ישיבות היה לי קשר מאוד טוב עם עובד סוציאלי בשם אבינועם. הוא ליווה אותי ועזר לי בקונפליקטים מול ההורים ומול המסגרות. בתוך כל הטירוף הזה שהיה עם העסקנים למיניהם וכל מיני מטפלים מפוקפקים, הגיע עובד סוציאלי חילוני, מהרווחה, רגיש מאוד, ואמר לי, תקשיב, איך שאתה – זה בסדר'. הוא היה האדם הראשון שאמר לי שאני בסדר. אבינועם הסביר לי שלהורים שלי קשה, אבל הקושי זמני ושאני אצליח בחיים משום שהאתגרים שאני חווה יבנו אותי, העתיד שלי לא הרוס, כפי שניסו להפחיד אותי העסקנים והמטפלים למיניהם. הוא נטע בי תקווה. הוא כל כך סייע לי שרציתי להיות גם אני האדם הזה, שנמצא במקום הנכון ובזמן הנכון".
אליאור הגשים את חלומו. הוא סיים תואר ראשון בהצטיינות, לומד לתואר שני ומתמחה בטיפול בילדים ונוער. המאבק בטיפולי המרה הוא נושא קרוב לליבו, והוא מרצה על סיפור חייו. במהלך השנים אליאור פתח קליניקה והוא מטפל בלא מעט צעירים להט"בים מהחברה הדתית והחרדית, בדגש על קבלה עצמית והקשר עם המשפחה. "גם רבנים וראשי ישיבות מתקשרים אליי ומתייעצים איתי, כי הגישה שלי אחרת. אני חושב שהמשפחה צריכה לקבל ולכבד את היציאה מהארון, אבל גם היוצאים צריכים לנהוג ברגישות ובכבוד. ההכלה צריכה להיות דו-כיוונית. תמיד".
מושקא קורקוס, בת 26, נולדה בבני ברק וחיה היום ברמת גן. היא מדריכה באיגי וב"יוצאות בגאווה", ובוגרת תואר שני בלימודי מגדר. "הדחיפה שלי לעזוב את הקהילה הייתה כשאבא שלי התחיל לדבר איתי על שידוכים", היא נזכרת. "שאלתי את עצמי אם אלו החיים שאני רוצה, להתחתן ולהביא ילדים ולגדל אותם בקהילה, וידעתי מייד שאני לא בכיוון. תמיד הייתה לי חשיבה פמיניסטית, ביקורתית, אבל הייתי מאוד מאמינה וחסידית. אהבתי את האידיאולוגיה. בכלל לא חשבתי על יציאה, היו לי כמה מודלים של אנשים שהכרתי מקרוב ויצאו, והיה נראה שהיציאה לא בנתה אותם. אולי אפילו להפך. התהליך שלי היה מאוד איטי ומדוד. את התואר הראשון שלי עשיתי במסלול החרדי במכללה בקרית אונו".
החיבוטים וההתלבטות הבשילו לבסוף ליציאה. מושקא עזבה את הבית, נרשמה ללימודי מגדר, כלכלה את עצמה בעזרת עבודה ומלגות – ויצאה מהארון. "כחרדית מודרנית נפגשתי עם בחורים, אבל הרגשתי שזה לא נדבק. אחרי שכבר החלפתי את החצאית במכנסיים הכרתי מישהי, והיא סיפרה לי שהיא לסבית. למעשה, היא פתחה לי צוהר להבין שגם אני כזו. דרכה הכרתי קהילה של בנות והזהות המינית שלי הלכה והתגבשה. הסדרה שהכי האירה לי הייתה "ג'נטלמן ג'ק" על הלסבית המודרנית הראשונה", היא מוסיפה המלצת צפייה. "הייתי מרותקת לסדרה – ואז נפל לי האסימון".
מרוגשת מההבנה החלה מושקא לפעול באופן שנראה לה הולם את זהותה, היא קיצצה את השיער והצהירה על יציאה מהארון בפני כל מי שהכירה, כולל המשפחה. "מאוד שמחתי בגילוי הזה ולא התמהמהתי בשיתוף. דיברתי עם אימא שלי, זה היה בתקופה שהכרתי את אותה בחורה והייתי מאוהבת. אימא שלי קלטה שאני בעננים ושאלה, 'את יוצאת עם מישהו?' ואני אמרתי, 'לא, אני יוצאת עם מישהי'. מאוד חשובה לי הכנות מול ההורים שלי ולא רציתי להסתיר מהם. אימא שלי הגיבה לא טוב, כמובן, הייתה שיחה קשה. אבל הזמן עשה את שלו. אבא שלי עדיין מברך אותי בכל שבת שאני אצלם שאזכה להתחתן עם בחור ולהקים בית, ואני אומרת לו, 'אבא, שחרר, אני אחתן עם אישה'. זה לא ממש עוזר לשנינו, הוא בשלו, אני בשלי," היא צוחקת. "גם האחים שלי יודעים. אחרי שסיפרתי לאחותי היא ביקשה שלא אדבר איתה יותר על זה. גם לאחיינית הבוגרת שלי סיפרתי והיא הייתה המומה. אני לא יכולה לומר שאני חווה קבלה מצידן. אחותי וגיסי ממש מנסים להשתיק אותי. זה מקומם אותי. לא רצחתי אף אחד. לא אנסתי. הם צריכים לשמוח מזה שאני יודעת מי אני ושאני אהיה בזוגיות שמתאימה לי. זה לא דבר עצוב. אני מאוד מוקירה את העובדה שאני בקשר טוב עם המשפחה, ועם כל ההבנה שיש לי, חשוב לי לא להחביא שום חלק ממני. אני מכבדת אותם וחשוב לי שיכבדו אותי, כמו שאני".
בתהליכי יציאה – אל תהיו עם זה לבד!
לייעוץ, הכוונה ורישום לקבוצות המפגש: bit.ly/3I8siTJ
קבוצת “יוצאות.ים בגאווה” תל אביב: bit.ly/3Id9djo
לילה לבן בירושלים
יוחנן הוניג
באותו ערב הלימודים בישיבה הסתיימו בשעה שבע, שעתיים לפני הזמן הרגיל. שלג כבד החל לרדת ולהיערם. ידענו שנשוחרר מוקדם כיוון שהכבישים תכף ייחסמו והתחבורה הציבורית תושבת, והתלמידים שגרים בקצה העיר לא יצליחו להגיע לבתיהם – שלא כמוני, שגר במרחק שתי רחובות מהישיבה. רגע לפני שאני יוצא מפתח הישיבה ופונה ללכת הביתה, ניגש אליי בער'ל ושואל, "רוצה ללוות אותי הביתה? אני יכול להראות לך את אוסף הקלטות שסיפרתי לך עליו."
בשלושת החודשים הראשונים שלי בישיבה, ניסיתי בכל מיני דרכים להרשים אותו ולהתקרב אליו. הוא היה הכי פופולרי וכריזמטי בישיבה. כולם היו מקשיבים ומתפעלים מקטעי החזנות שביצע, ופורצים בצחוק מהבדיחות ומהחיקויים שלו.
ניסיתי לגרום לו להסתכל עליי, להתייחס אליי, להעניק לי מעמד של מקורב. ללא הצלחה.
מצאתי בבית קלטת חזנות של יוסל'ה רוזנבלט, והכרחתי את עצמי להקשיב שוב ושוב לשירה הכבדה והזרה הזאת – סאונד עתיק ולא איכותי, הקלטה בת כשמונים שנה; קול עמוק של גבר ששר בסגנון מוצק ומשונה, בהרמוניה ומלודיה מורכבות, מרווחים מוזיקליים שאוזן המורגלת למנגינה עממית, פשוטה וקליטה כמו מוזיקה חסידית, מתעייפת מלהאזין לה אחרי חמש שניות.
כפיתי זאת על עצמי כי חשבתי שכך אזכה בתשומת ליבו של הבחור שכל היום מדבר על חזנות, שר, מחקה ומספר אגדות ומעשיות על הבוהמה החזנית, על סצנת הכליזמרים של טאראס ועל הקומדיה של דז'יגאן. בקיצור, כל תרבות הבמה של תחילת המאה העשרים בעולם התיאטרון היודו-אירופי-אמריקני.
חרשתי על הקלטת, הקשבתי לה בווקמן פעם אחר פעם, עד שהתחברתי, ואפילו התאהבתי. נמשכתי בעיקר לסלסולים המאתגרים של רוזנבלט, והתחלתי לשנן בעל פה משפטים מתוך פרקי החזנות. או אז גיליתי כי נולדתי עם נטייה ברורה לגמישות הגרונית הדרושה לכך.
הייתי עובר ליד בער’ל, מפזם כאילו לעצמי בשקט איזו קולרטורה מסובכת. לבסוף בער’ל שם לב אליי, והתלהב. הנה, הוא מצא מישהו שיכול למחוא לו כפיים מתוך הבנה בחזנות, לא רק מתוך הערצה סתמית לכריזמה שלו. הוא היה ניגש אליי מדי פעם, ומנסה להרשים אותי בקטע חזנות חדש שלמד. אני כמובן הייתי מסמיק ומסתגר, אך בתוכי התרגשתי מההישג.
עדיין לא השגתי גישה מלאה אליו, היו אחרים שהתברגו במעגל היותר קרוב שלו, הייתה להם היסטוריה ארוכה יותר משלי. הייתי בסך הכול תלמיד חדש בישיבה.
פעם אחת, אחרי שביקשתי והוא הבטיח שוב ושוב, אכן הביא לי סוף סוף קלטת עם הקלטה של משפחת מלבסקי, עליה שמעתי לראשונה ממנו, והתוודעתי לרפרטואר שלה מתוך החיקויים והסיפורים שלו. אבל התברר שההעתקה שעשה לא הצליחה – שמעתי רק כמה שניות את קולו המרגש והמחוספס של האבא, החזן שמואל מלבסקי. זהו, כל שאר הקלטת הייתה ריקה.
והנה הערב בער’ל, בכבודו ובעצמו, מזמין אותי לביתו, רק אני והוא. כל תשומת הלב שלו תהיה נתונה לי באופן בלעדי. מובן שנעניתי להצעה. לא חשבתי מה אענה להורים כשישאלו למה לא חזרתי הביתה מייד ולאן הלכתי.
בדרך לא דיברתי מילה. הוא, לעומת זאת, דיבר בקול, סיפר סיפורים ובדיחות לי ולעדת מעריציו שליוו אותנו, כי הם גרים באותו אזור. הלב שלי רקד בתוכי, הבטן התהפכה מהתרגשות.
אנחנו מגיעים לביתו של בער’ל. אחרי שנפרדים משאר החבורה, אני נשאר איתו, רק אני והוא. בער’ל מכניס אותי הביתה דרך כניסה אחורית, ישר אל חדרון קטן, ללא חלונות, ומראה לי את עשרות המדפים הקטנים שתלויים על הקירות, עליהם מסודרות מאות קלטות, על כל אחת מהן מדבקה וכיתוב מפורט. זהו אוסף קלטות שאחיו הגדולים – נגנים וחזנים בעצמם – אספו והעתיקו במשך שנים מתקליטים ישנים. המדפים היו מחולקים לפי קטגוריות של חזנות, מוזיקת כליזמרים ומערכונים של דז'יגן.
פתאום נהיה חושך מוחלט, החשמל כנראה קפץ בגלל סערת החורף.
בער’ל אומר שהוא כבר חוזר, ומשאיר אותי עומד לבד באפלה.
אחרי כמה דקות הוא חוזר עם נר נשמה דולק, מניח אותו על השולחן הקטן הצמוד לקיר, ולאורו המרצד ממשיך להסביר לי על הספרייה המרשימה.
הוא מכניס לטייפ קלטת של טאראס, לוחץ פליי, ודוינה רומנית מתוקה מתחילה להתנגן. הווירטואוזיות של טאראס, מלך הכליזמר דאז.
"תשמע את הטאראס הזה," הוא אומר, "חכה עוד שנייה, תשמע את הדריידל המטורף."
הוא מדבר, מסביר ומספר, ואני שם לב שזו כבר הפעם השלישית שכף ידו נתקלת בטעות במכנסיים שלי. אנחנו עומדים צמודים, בגלל קוטן החדר ועומס החפצים בו. הוא שוב מניע את ידו, תנועה טבעית כביכול, ונוגע בי.
אני ממשיך להקשיב לטאראס ולהסבר של בער’ל.
הוא חוזר על אותה תנועה, עם קצת יותר השתהות וכוונה. גוון הפרצוף שלי מתחלף לסומק אדמדם במהירות הבזק, ואני שמח שהחדר חשוך והלהבה הקלושה לא חושפת את מבוכתי. אחרי דקה בער’ל כבר מניח את גב כף ידו על המכנסיים באזור הרוכסן, משתהה ובודק מה תהיה התגובה שלי.
אני שותק, מתכנס בתוכי, עוצר את הנשימה כמה שאני יכול, מנסה להיראות כאילו אני לא מרגיש מה קורה, ומנגד אני גם לא רוצה להפריע לו, שימשיך.
בער’ל מצמיד שתי אצבעות ותופס את הלשונית, מושך אותה בתנועה איטית מטה.
החזה שלי מתמלא במהירות משאיפה קטנה של אוויר. אני משחרר קצת אוויר מהאף, משתדל לא להישמע, לא להיות נוכח.
הוא ממשיך לגשש, ואני לא מגיב.
פתאום נשמע מרחוק קולו של אביו קורא לו. בער'ל נבהל ומשתדל להחזיר מהר עטרה ליושנה. הוא לוחש לי לבוא אחריו, ומוביל אותי בצעדים זהירים אל היציאה האחורית.
אנחנו מגיעים למסדרון שמוביל למדרגות. השלג פסק, הרחוב לבן ומואר בפאר צח. אני עולה אחריו במדרגות לקומה השנייה. הבית חשוך, אין חשמל בכל הבניין, אך השלג מבהיר מעט את הלילה וסופג את כל רעשי העולם, כמו מזרני קיר של אולפן הקלטות.
אנחנו מגיעים אל מרפסת חצר מקורה חלקית, היא נראית נטושה, ובער'ל ניגש ישר לעניין. אני מתנשף, נבוך, אך מתמסר לתחושה המענגת ועוצם עיניים. בער'ל כמו חצי מחבק אותי מאחור, בעוד ידו פועלת את פעולתה מלפנים. גלי חשמל נעים בתוכי הלוך ושוב, מעלה מטה, כבתנועת הוריקן איטית כלפי מרכז הגוף. קצב הנשימה שלי הולך ומתגבר. שלג שוב יורד, פתיתים נוחתים על פניי, נמסים וגולשים מטה. נשימותיי מתבלבלות, אני מנסה, ללא הצלחה, להחניק אנחה, לאצור אוושה. תשוקה מעורפלת, ויברציה מסתורית שבוחשת בגופי כבר כמה שנים; התפתלויותיי על משכבי בלילות; זחלי שדים במערכת הפנימית שבלי שום הסבר הופיעו בהדרגתיות מגיל 12 ואילך – כל אלו כמו עושים את דרכם החוצה, ואז – פיצוץ!
קולות עמומים מגיעים מעבר להרי החושך; אני שומע כמו מלמול, מרגיש מנגינה, אבל לא מצליח לזהות אף מילה. הרמוניה משונה. צליל לא מכוון שהגיע לפורקן. עכשיו, בלילה הקפוא הזה, פתאום הכול פורץ באחת ומתפזר על השלג. לבן נבלע בלבן. התעלומה מתבהרת.
אני הולך הביתה בלחיים סמוקות. לבן הכול; לבן הקול, מבהיק את חשכת הלילה. פתית קפוא מתקרב לפניי ונמס מייד מחום דמי. אין תנועה והאדם מועט, מתהלך אי-פה, אי-שם.
ילד הולך, נער בא.
אני חדש נולד.
התגלות.
***
לפני שנתיים, 26 שנה אחרי, התקשר אליי בער’ל פתאום ואמר, "אני רוצה לבקש ממך לחשוב אם אי-פעם בחיים פגעתי בך, בכל דרך שהיא."
לא הבנתי מה הוא נופל עליי עכשיו, מה פתאום נזכר בי, ומה בדיוק הוא רוצה אחרי כל כך הרבה שנים שלא היינו בקשר. נתקלנו זה בזה פעמים בודדות – בכל זאת, מאה שערים, כמה כבר היא גדולה? היינו נדים בראשינו לשלום וממהרים לפנות לכיוונים הפוכים.
לא היה לי עניין להיכנס איתו לשיחה, תמיד היה פתלתל-מילים, תמיד שיחק משחקים שנועדו לשפר את מעמדו החברתי, והקפיד לעשות זאת בצדקנות מופגנת.
"לא, לא פגעת בי," עניתי.
"בכל זאת, גם אם לא פגעתי בך מעולם, תגיד לי 'מחול לך' שלוש פעמים," התעקש.
חשבתי שזה עוד אחד מתעלולי התדמית שלו. "מחול לך, מחול לך, מחול לך," אמרתי במהירות. הייתי באמצע אימון בפארק ורציתי לסיים כבר את השיחה המשונה.
"תודה רבה לך יוחנן, המון הצלחה בכול, כל טוב לך."
כמה חודשים לאחר מכן שמעתי שבער’ל "הלך לעולמו", שבמשך תקופה ארוכה סבל ממחלת הסרטן. או אז הבנתי את השיחה; ייתכן שרצה להתנקות מחטאים ומאשמה לקראת עליית נשמתו השמיימה, לעמוד בפני קונו נקי כפיים וצח כשלג, לקבל מקום מכובד ונוח בגן עדן – וייתכן שחשב שמחלתו באה לו בגלל חטא זה או אחר, וניסה להירפא באמצעות בקשת סליחה מכל מאהביו.
כה אהבו חכמינו
אמיר שטיין
בין הדברים שגורמים לי להכי הרבה אושר והנאה בחיים, תתפלאו לדעת, שמור מקום של כבוד לקריאת טקסטים תלמודיים.
אני חושב שהסיבה לכך שאני כה נהנה לקרוא סיפורי חז"ל וטקסטים תלמודיים היא נקודת המבט השונה והמרתקת שאני מגלה בהם, דווקא בהיותי יוצא החברה החרדית. אני קורא מחדש את הגירסא דינקותא שלי, ומגלה פתאום דברים חדשים שאני יכול להישבע שלא היו שם. זה קצת כמו להרכיב משקפיים ולראות את העולם אחרת, מרובה בפרטים שלא מבחינים בהם קודם לכן.
לרגל חודש הגאווה רציתי לשתף בסיפור הכי דביק-רומנטי-טראגי בתלמוד: סאגת יחסיהם של ר' יוחנן וריש לקיש. לא לברוח, זה סיפור מעניין, אני מבטיח!
סיפורנו מתחיל בתיאור פסטורלי של יום אביבי. החתיך התלמודי, ר' יוחנן, יוצא לשחייה בנהר הירדן. יופיו של ר' יוחנן, שהתלמוד מרבה לעסוק בו, מתואר כך: "הרוצה לראות יופיו של ר' יוחנן, יביא כוס של כסף צרוף וימלאנו גרעינים של רימון אדום, ויעטר כליל של ורד אדום על פיו, ויניחנו בין חמה לצל - ואותו זוהר, מעין יופיו של ר' יוחנן הוא".[1] כלומר אפילו הגביע היפה ביותר, התכשיטים היפים ביותר, ובתצוגת התאורה האידיאלית, יכולים לתת לנו רק "מעין" יופיו של ר' יוחנן. לא הדבר האמיתי, לא מתקרב לשלמות שלו.
ריש לקיש, ליסטיס[2] ידוע, גם כן מתפנן לו בירדן, ולפתע הוא רואה בחור חתיך במיוחד שוחה בנהר, וליבו נכבש. כן, אני יודע, הפרשנות המקובלת היא שר' יוחנן נדמה בעיניו כאישה, משום רוב יופיו. פרשנות זו מסתמכת על משפט הפתיחה הפלרטטני שריש לקיש אמר לר' יוחנן, "יופיך לנשים". אבל שימו לב, גבירותי ורבותיי, הוא לא אמר "חשבתיך לאישה", אלא משהו בסגנון של "איך בן יכול להיות יפה כל כך..." גם המשך הסיפור מתאר אהבה עזה בין שני הגברים, ולכן אני מסרב לקבל את הפרשנות המסורתית.
נוסף על כך, שימו לב להקשר - הסיפור מתרחש בארץ ישראל, שהייתה מושפעת מהתרבות ההלניסטית, תחת השלטון הרומאי. משיכה לבני אותו המין לא הייתה חריגה בתרבות ההלניסטית, להפך. היא הייתה מקובלת מאוד. בצבא יוון העתיקה, ערש התרבות ההלניסטית, הייתה יחידת עילית צבאית של 150 זוגות גברים נאהבים. קראו להם "הגדוד הקדוש של תבאי". אהבה של גבר לגבר לא הייתה חריגה באותם ימים.
בחזרה למתרחש בנהר הירדן. ר' יוחנן, לכאורה, דוחה את חיזוריו של ריש לקיש. ריש לקיש חוזר בתשובה, מתחתן עם אחותו של ר' יוחנן, ושני הגברים הופכים לחברותא. הם יושבים זה לצד זה יום-יום, שעות על גבי שעות, מתווכחים, דנים, לומדים ומתפלפלים. סוף הסיפור, שהיה גם הסוף שלהם, מעיד יותר מכול על מהות מערכת היחסים הזאת.
יום אחד הם נקלעים לוויכוח הלכתי, סביב ענייני טומאת סכין, ור' יוחנן פולט מבלי משים, "לסטאה בלסטיותיה ידע!" כלומר, "לסטיס מבין בלהיות לסטיס". במילים אחרות: אדון ריש לקיש, אתה אותו פושטק שפגשתי בירדן. אינך תלמיד חכם ובר-פלוגתא מן המניין. אינך אחד מהחבורה.
הוויכוח הזה מותיר את שתי החכמים מפורקים: ר' יוחנן חולה נפשית "חלשה דעתו", ואילו ריש לקיש חולה גופנית. המצב מידרדר, וריש לקיש כל כך חולה שאשתו מגיעה אל אחיה, ר' יוחנן, ומתחננת בפניו שיבוא לדבר עם בעלה ויתפייס איתו, וכך יחלים. אבל מצבו הנפשי של ר' יוחנן, ככל הנראה, כה קשה שהוא מסרב.
ריש לקיש מת מחולי שנגרם, לטענת אשתו, מצער על היחס שהפגין כלפיו ר' יוחנן. ור' יוחנן שוקע יותר ויותר במרה השחורה. החכמים מנסים לשדך לו חכם אחר, אבל כל חברותא חדש רק מזכיר לו כמה הוא מתגעגע אל ריש לקיש. כשגם הריבאונד הבית מדרשי לא מצליח, ר' יוחנן מאבד את זה לחלוטין. התלמוד מתאר זאת כך: "והוה קא צוח עד דשף דעתיה. בעו רבנן רחמי עליה ונח נפשיה". ארמית שפה קשה, אז הנה התרגום: "ובכה ואמר: 'היכן אתה, בן לקיש? היכן אתה, בן לקיש? והיה צועק עד שנטרפה עליו דעתו. ביקשו עליו חכמים רחמים, ומת."
קשה להתעלם מהתיאור קורע הלב של ר' יוחנן, היפה והנערץ, מחפש את אהובו המת וקורא אליו קריאות של געגוע. יהיו שיפרשו את הקטע הזה כסיפור על אהבת תורה, אבל ר' יוחנן לא קורא אל התורה ולא מתגעגע אל ההלכות. הוא רק רוצה את ריש לקיש שלו. וכשהאחרון אינו, הוא משתגע מרוב צער.
פותחים את הארון | על יציאה כפולה
בת שבע רקלר
איך נחוות יציאה מארון הקודש החרדי + מהארון המיני והמגדרי? שיחה כנה ופתוחה על ההתמודדות של יוצאות.ים להט"ב מול עצמם.ן, מול הקהילה ומול המשפחה, התמודדות שנמשכת הרבה אחרי היציאה עצמה, ובאופן מצער גם מול החברה החילונית.
במגזר החרדי שוררת דממה מוחלטת בכל מה שקשור ללהט"ב, למשיכה לבני אותו המין, ובטח ביחס לנושא הרגיש של שינוי מגדרי. עוד הרבה לפני חוסר הקבלה למגדר פחות מובחן ולמיניות נזילה, קיימת מראש מחיקה של כל שיח אפשרי בנושא. כשאני יצאתי מהמגזר החרדי, המשכתי להיות דתייה וכך נחשפתי ליכולת של חלקים בציבור הדתי להנכיח את השיח ולקבל גם אותי.
השתתפתי במצעד הגאווה הירושלמי, כחלק מהקהילה הדתית התומכת. זה היה מאוד מרגש.
מה היה מרגש? האפשרות להיות גם שומרת תורה ומצוות וגם מחוברת לזהות שלי. יותר מזה, הידיעה שגם אם אין הסכמה, יש הבנה שמאחורי התגיות נמצאים בני אדם שצריכים לחוות קבלה ויחס מחבק.
ומה עובר על אלו שבחרו לצאת מהארון וגם לצאת מהדת – איך הייתה היציאה מול החברים, מול הקהילה ומול המשפחה?
בן זילברמן ויהלי רוט משתפים.
בן זילברמן, עובד סוציאלי, רכז הגיל השלישי והרביעי ב"בית הפתוח" ומנחה קבוצות של חרדים וחרדים לשעבר בקהילה הגאה, פעיל במאבק נגד טיפולי המרה וגיבור הסרט "בטיפול", שעוסק בטיפולי המרה.
איך יציאת הסרט השפיעה על המאבק בטיפולי ההמרה?
אנשים שיצאו מהחברה החרדית, במיוחד להט"בים, מאוד התרגשו וכתבו לי המון הודעות תמיכה. קיבלתי משובים על אנשים שחשבו ללכת לטיפולי המרה, ולאחר הצפייה בסרט החליטו שלא ללכת. אפילו מטפלי המרה כתבו לי שאחרי הצפייה בסרט הם הבינו שהטיפול שהם נותנים הוא לא טוב, משום שהסרט המחיש להם את הבעייתיות בסוג הטיפול הזה.
הסרט בא להזכיר שלכל אחד ואחת מגיע ליווי טיפולי בדרך שהוא סלל לעצמו, בלי תנאים ובלי התניות. ישנה אמונה רווחת בקרב חרדים, שאם הם ילכו למטפל וידברו איתו על נטיותיהם המיניות, הוא יעודד אותם לצאת מהארון. זה לא נכון. טיפול פסיכולוגי לא מסליל לכיוון מסוים. בטיפולי המרה, לעומת זאת, המטרה נקבעת מראש. במצב דחוק חברתית ואישית, עם כל האיומים החברתיים מסביב, טיפול כזה עלול להוביל לתהום של דיכאון ואובדנות.
מה ההגדרה שלך את עצמך היום, והאם ההגדרה הזאת השתנתה במהלך הזמן מאז היציאה?
אני הומו, זו ההגדרה שלי. עזבתי את הקהילה החרדית בגיל 21, ו-3 שנים אחר כך עוד המשכתי ללכת לטיפולי המרה. יצאתי מהארון סופית בגיל 24, ואז סיפרתי לכולם, למשפחה ולחברים. עזיבת הקהילה הייתה שלב שאפשר לי זמן לחקירה פנימית, כי לא הייתי מחויב לנורמות ולחוקים מגבילים.
אחרי היציאה מהדת הרגשתי שיש לי חופש אמיתי לבחור את החיים שלי בהתאם למה שאני מרגיש, אבל רציתי לתת צ'אנס נוסף לטיפולי המרה. כשהבנתי שזה לא עובד, הגעתי למצב אובדני. עליתי על גג של בניין, הסתכלתי למטה וממש לא פחדתי. אמרתי לעצמי, "טוב, אני אסיים עם זה..." ואז פתאום עברה לי מחשבה בראש: "בן, עוד לא ניסית לצאת מהארון".
מה היה יותר מאתגר, היציאה מהחברה החרדית או היציאה מהארון?
שניהם היו קשים ודרמטיים. את היציאה מהדת המשפחה שלי עיכלה יותר טוב, את היציאה מהארון היה להם יותר קשה להכיל. אחרי שיצאתי מהחברה החרדית שמרנו על קשר, ואחרי היציאה מהארון היה נתק ולא דיברו איתי תקופה ממושכת.
גם מול עצמי היה קושי. על כך שהפסקתי להיות חרדי לא התביישתי לדבר, אולי קצת פחדתי מהתגובות ומהיחס. אבל היציאה מהארון הייתה מלווה בהרבה בושה, וזה משהו שלא קיים בכל יציאה מסוג אחר.
איך שיתפת את המשפחה?
הראשון שסיפרתי לו על היציאה מהארון היה אבא שלי. הוא ידע כל השנים על טיפולי ההמרה, כי הוא שילם עליהם. יום אחד הזמנתי אותו לקפה ופשוט אמרתי לו שאני לא מתכוון להמשיך עוד בטיפול ושאני יוצא מהארון. הוא לא ידע איך לאכול את זה, ופשוט קם והלך. לאחר מכן, במשך שנה, הוא לא דיבר איתי. הקשר התחדש כי לא הייתי מוכן להמשיך במצב הזה. באתי הביתה בלי להודיע ואמרתי לו שאני מתכוון להמשיך לבוא איך שאני, בלי כיפה, ואני לא מוכן להסתיר שאני הומו. אמרתי לו, "אתה הבאת אותי לעולם, ולכן הבית שלך תמיד יהיה גם שלי". קבעתי עובדות בשטח, הבנתי שהם לא מסוגלים לתת לי אישור מפורש ולהגיד שזה בסדר, כי יש להם מגבלות ערכיות, אמוניות, הלכתיות. הם לא מסוגלים להגיד לי "תבוא איך שאתה", אז פשוט הגעתי והם התמודדו.
זה לא היה קל, כמובן. אנשים אמרו לי שההורים שלי לא יעמדו בזה ושאני צריך להתחשב בהם. אבל צריך להפסיק לחשוב שלהורים אין כוחות להתמודד. גם אם קשה להם, הם מסוגלים להתמודד. אם נצא מנקודת הנחה שהם לא מסוגלים להכיל, אז אנחנו נהיה אלו שמתמודדים עם הכאב – וניפגע. אם צעירים יגידו לעצמם שהם לא יצאו מהדת או מהארון כדי לא לפגוע בהורים, הסיכוי לאובדנות או לפגיעה עצמית יעלה.
איך המשפחה התמודדה עם השיתוף שלך?
עיקר הקושי של ההורים היה מול האחים שלי. אנחנו 14 ילדים, יש לי 11 אחים מתחתיי, וההורים לא רצו שהאחים הצעירים יותר ידעו שקיים דבר כזה. דיברתי עם האחים והאחיות הבוגרים, חלקם ביקשו שלא אדבר על זה בקרבת ילדיהם, וחלקם לא רצו שאדבר על זה בכלל. ברגע שהם ביקשו דבר כזה הודעתי שאני לא בא לבקר, כי מבחינתי להטיל וטו על חלק כל כך מרכזי בזהות שלי הוא למחוק את מי שאני, ואני לא מקיים שיח עם אנשים שמוחקים אותי.
לעומת זאת, אימא שלי קיבלה את זה יחסית בסדר. אומנם לפעמים היא אומרת לי שזה יעבור ושאני בסוף אתחתן עם אישה וכל מיני אמירות שכאלה, אבל אני סלחני כלפיה כי היא אוהבת אותי ומקבלת אותי. יש לה בחדר סטיקר של "ואהבת לרעך כמוך" עם דגל הגאווה. פעם היא אמרה לי, "אתה יודע, יש פה כמה בחורים שגרים למעלה ואני חושבת שהם כמוך". היה לי מאוד נעים לשמוע שהיא מכירה בכך שיש אנשים "כאלה", והמחישה לי שיש אצלה הבנה ורצון לקבל.
האם חל שינוי בשנים האחרונות ביחס של החברה החרדית ליציאה מהארון?
אני מדריך קבוצה של יוצאי החברה החרדית בירושלים, שמשתייכים לקהילה הגאה. רובם לא יכולים לבקר את ההורים והקשר רעוע. אני מנחה גם קבוצה של חרדים להט"בים, מטעם עמותת "חברותא", זו עמותה עבור להט"בים מהחברה הדתית. מדובר בקבוצה שנפגשת בתל אביב, דיסקרטית מאוד. חוויית החיים בארון שם הרבה יותר חזקה, חלק מהאנשים שם הלכו לטיפולי המרה ועל האחרים מופעל לחץ ללכת. זו קבוצה מעניינת כי יש בה אנשים מאמינים שרוצים להישאר חרדים, אבל ברור להם שהם לא מעוניינים לחיות בארון, ובשקר.
מה צריך לקרות בשביל שהחברה החרדית תעשה את השינוי?
אני חושב שצריך לרתום את הרבנים, כי בחברה החרדית הרבה מגיע מלמעלה. צריך מאסה קריטית של חרדים להט"בים שיצאו מהארון ויגידו בגלוי, "אנחנו חרדים להט"בים ולא מתנצלים על זה". זו תהיה תחילת הדרך. ברגע שיהיו פנים ושמות לתופעה, אנשים יצטרכו להביע דעה לכאן או לכאן. זה תהליך שייקח זמן, ואני מאמין שהוא אכן יקרה. צריך להבין שהחברה החרדית עוברת שינויים, וחרדים מודרניים הם כבר לא תופעת שוליים. אני לא נאיבי, אבל עצם התפתחות שיח בנושא תהיה התחלה טובה. ואם הדיון ינדוד גם לתקשורת המגזרית – זה יהיה שיפור משמעותי.
האם יוצאים להט"בים מרגישים בטוחים לאחר היציאה?
לצערי, גם המרחב של היוצאים הוא לא מרחב בטוח ללהט"בים, משום שבקרב היוצאים עצמם יש גילויי הומופוביה ולהט"בופוביה. אומנם הארגונים של היוצאים מכירים באתגר הייחודי של הלהט"בים, אך המענה לא מספק. בפתרונות הדיור, לדוגמה, לא מוודאים שהדירה תהיה "להט"ב פרנדלי" ושהיוצא הלהט"ב ירגיש שם בנוח ובטוח. לדעתי, צריך לעשות יותר פעילות ולפתח מענים מדויקים יותר ללהט"בים יוצאי המגזר.
מה הטיפ שלך ליוצאים להט"ב?
להיעזר בארגונים. בארגונים יש אנשי מקצוע שיודעים ורוצים לעזור: איגי, חברותא, בת קול, הלל, יוצאים לשינוי, הבית הפתוח בירושלים, בית הקהילות, המרכז הגאה, האגודה למען הלהט"ב ועוד. במידת הצורך, לבקש גם עזרה פסיכולוגית, העיקר לא להתמודד עם זה לבד.
יהלי רוט, חבר.ת הקהילה, יוצא.ת המגזר החרדי
מה ההגדרה שלך את עצמך היום?
אני על הקשת הטרנסית. מבחינה מגדרית, אני ג'נדר קוויר. מבחינת נטייה מינית, אני לסבית ונמשכת לנשים או לנקבות לא בינאריות אחרות. כשלמדתי על ההבדלים בין נשים לגברים, לא הרגשתי בת. כשנכנסתי לקהילה הגאה ולמדתי שמגדר זה לא מין ביולוגי, הדברים הסתדרו לי.
כשההורים שלי התחילו לדבר על שידוכים, לקחתי קורס על בחירת בן זוג במכון טל. אחרי חודשים של מחשבות ושיחות עם חברים הגעתי לבית הפתוח. הזדהיתי כאישה, כי לא הכרתי שום דבר אחר. לקח לי המון זמן להבין שמה שאנשים טרנסים מרגישים דומה מאוד למה שאני מרגיש. וההרגשה שלי היא שאני לא אישה ולא גבר. ואני עדיין בארון בהרבה מקומות, כי כל אדם חדש שאני פוגש אני צריך לצאת מולו מהארון, או שלא – ואז זה סבל.
מה היה תהליך היציאה שלך?
גדלתי ברמת אשכול, ההורים שלי הם סוג של חרדים מודרניים, ואני אף פעם לא הייתי דתייה באמת. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי מחרימה את התפילות כי לא הבנתי למה זה טוב.
יצאתי מהחברה החרדית, ובמשך שנה הייתי בארגון "בת קול", ארגון של לסביות דתיות. בזמנו, לא קיבלו שם את הקשת הטרנסית ולא הרגשתי שייכת כל כך לשם, וגם בפן הדתי הבנתי שאין טעם לקיים דברים שאני לא מאמינה בהם והם לא נוחים.
היום ב"בת קול" יש קבוצת צעירות ויש פתיחות לקוויריות, אבל אני כבר לא שם.
האם גם היום יש קושי סביב ההכרה והקבלה?
אני שומעת כל הזמן אמירות כמו: "את סתם לסבית שחושבת שהיא צריכה להיות גבר", "את סתם מבולבלת", "זה כי החרדים לא נתנו לך ללבוש מכנסיים". לדעתי, זה נובע מכך שאנשים לא מאמינים למה שהם לא מרגישים בעצמם. בהקשר הזה, היציאה מהדת לא פתרה לי בעיות, היא שינתה אותן. במקום שיכעסו עליי או יתעלמו ממני בחברה החרדית, אנשים מתעצבנים עליי בפייסבוק או בעבודות שאני מגיע אליהן. בעבודות קודמות קיבלתי הרבה הערות טרנספוביות. פעם נכנסתי בלוק גברי לשירותי נשים, והעירו לי. אבל אין לי ברירה כי אין שירותים א-בינאריים. פעם זוג שעמד לידי תהה בקול, "זה בן או בת?"
מה היה מאתגר יותר, היציאה מהחברה החרדית או היציאה מהארון?
לא אמרתי להורים באופן מפורש שיצאתי מהדת. הם יודעים שאני לא דתי, הם גם הגיעו לבקר אצלי ויודעים שביליתי שבתות בחברת משפחה לא דתית, אבל אין על זה שיח.
לעומת זאת, היציאה מהארון הייתה נוראה ואיומה. זה קרה פעמיים, כי יצאתי כלסבית ואז כא- בינארית. כשעוד גרתי אצל ההורים פרסמתי משהו על הקהילה הגאה בסטטוס בווטסאפ, והם ניסו להחזיר אותי לארון. לא רצו שאדבר על זה. יש להם טענות הומופוביות, כמו "למה צריך לדחוף את זה לאנשים בפנים?"
מה הכי חשוב לך שהחברה או המשפחה תבין?
שכבוד צריך להיות הדדי, כמו שאנחנו מכבדים אותם ואת האמונות שלהם הם צריכים לכבד את הבחירות שלנו. רובנו, היוצאים, לא מצפים שיאמינו למה שהם מרגישים, רק רוצים שיכבדו את הבחירה ויתנו לנו לחיות כמו שאנחנו רוצים. יש לחרדים נטייה לרצות שכולם יהיו כמוהם, כמו במפעל.
מה החלק הכי קשה באתגר הכפול של להיות יוצא מהחברה החרדית ומהארון?
אין שייכות אמיתית לשום מקום, כי המשפחה לא מקבלת ממיליון סיבות. לפעמים אני תוהה מה יותר גרוע עבורם, לצאת מהארון או מהדת. לפעמים הם שונאים אותך כי אתה הומו ולפעמים כי אתה לא דתי.
לאימא שלי הכי חשוב עניין הדת, ושלא יראו שאני שונה, אבל היא מקבלת את הרגשות שלי. אבא שלי חושב שהדברים האלה לא קיימים, ושהכול שטויות. הוא לא מאמין שיש דבר כזה, להט"ב.
מה עזר לך בהתמודדות?
הקבוצות של "יוצאים לשינוי" וקבוצות הצעירים של "הבית הפתוח". ספציפית, הקבוצה של יוצאים לשינוי עזרה לי המון. זו קבוצה ייחודית, כי החברים בה הם יוצאים מהמגזר. כולם מבינים את האתגרים שלי, שזה לגדול בחברה שוביניסטית, עם הבניות שמרניות וחוסר שיח מוחלט בנושא. אני מרגיש לבד פעמים רבות, והידיעה שיש אנשים בקבוצה שאכפת להם ממני היא משמעותית מאוד עבורי ועוזרת בהתמודדות.
מה הטיפ שלך ליוצאים להט"ב?
אם המשפחה שלך לא מקבלת אותך, יש מספיק אחרים שיקבלו. וכמה שזה קשה, לפעמים צריך לחתוך. כדאי ללכת לטיפול פסיכולוגי כדי לדעת איך להתמודד עם הקשיים ועם הבדידות, ללמוד ולדעת מתי אתה עלול להגיע למצבים לא טובים, ולהכיר קבוצות רלוונטיות כדי שתמיד יהיה מישהו שאפשר לפנות אליו, או מישהו שיבדוק שאתה בסדר.
מה ההגדרה שלך את עצמך היום, והאם ההגדרה הזאת השתנתה במהלך הזמן מאז היציאה?
אני הומו, זו ההגדרה שלי. עזבתי את הקהילה החרדית בגיל 21, ו-3 שנים אחר כך עוד המשכתי ללכת לטיפולי המרה. יצאתי מהארון סופית בגיל 24, ואז סיפרתי לכולם, למשפחה ולחברים. עזיבת הקהילה הייתה שלב שאפשר לי זמן לחקירה פנימית, כי לא הייתי מחויב לנורמות ולחוקים מגבילים.
אחרי היציאה מהדת הרגשתי שיש לי חופש אמיתי לבחור את החיים שלי בהתאם למה שאני מרגיש, אבל רציתי לתת צ'אנס נוסף לטיפולי המרה. כשהבנתי שזה לא עובד, הגעתי למצב אובדני. עליתי על גג של בניין, הסתכלתי למטה וממש לא פחדתי. אמרתי לעצמי, "טוב, אני אסיים עם זה..." ואז פתאום עברה לי מחשבה בראש: "בן, עוד לא ניסית לצאת מהארון".
מה היה יותר מאתגר, היציאה מהחברה החרדית או היציאה מהארון?
שניהם היו קשים ודרמטיים. את היציאה מהדת המשפחה שלי עיכלה יותר טוב, את היציאה מהארון היה להם יותר קשה להכיל. אחרי שיצאתי מהחברה החרדית שמרנו על קשר, ואחרי היציאה מהארון היה נתק ולא דיברו איתי תקופה ממושכת.
גם מול עצמי היה קושי. על כך שהפסקתי להיות חרדי לא התביישתי לדבר, אולי קצת פחדתי מהתגובות ומהיחס. אבל היציאה מהארון הייתה מלווה בהרבה בושה, וזה משהו שלא קיים בכל יציאה מסוג אחר.
איך שיתפת את המשפחה?
הראשון שסיפרתי לו על היציאה מהארון היה אבא שלי. הוא ידע כל השנים על טיפולי ההמרה, כי הוא שילם עליהם. יום אחד הזמנתי אותו לקפה ופשוט אמרתי לו שאני לא מתכוון להמשיך עוד בטיפול ושאני יוצא מהארון. הוא לא ידע איך לאכול את זה, ופשוט קם והלך. לאחר מכן, במשך שנה, הוא לא דיבר איתי. הקשר התחדש כי לא הייתי מוכן להמשיך במצב הזה. באתי הביתה בלי להודיע ואמרתי לו שאני מתכוון להמשיך לבוא איך שאני, בלי כיפה, ואני לא מוכן להסתיר שאני הומו. אמרתי לו, "אתה הבאת אותי לעולם, ולכן הבית שלך תמיד יהיה גם שלי". קבעתי עובדות בשטח, הבנתי שהם לא מסוגלים לתת לי אישור מפורש ולהגיד שזה בסדר, כי יש להם מגבלות ערכיות, אמוניות, הלכתיות. הם לא מסוגלים להגיד לי "תבוא איך שאתה", אז פשוט הגעתי והם התמודדו.
זה לא היה קל, כמובן. אנשים אמרו לי שההורים שלי לא יעמדו בזה ושאני צריך להתחשב בהם. אבל צריך להפסיק לחשוב שלהורים אין כוחות להתמודד. גם אם קשה להם, הם מסוגלים להתמודד. אם נצא מנקודת הנחה שהם לא מסוגלים להכיל, אז אנחנו נהיה אלו שמתמודדים עם הכאב – וניפגע. אם צעירים יגידו לעצמם שהם לא יצאו מהדת או מהארון כדי לא לפגוע בהורים, הסיכוי לאובדנות או לפגיעה עצמית יעלה.
איך המשפחה התמודדה עם השיתוף שלך?
עיקר הקושי של ההורים היה מול האחים שלי. אנחנו 14 ילדים, יש לי 11 אחים מתחתיי, וההורים לא רצו שהאחים הצעירים יותר ידעו שקיים דבר כזה. דיברתי עם האחים והאחיות הבוגרים, חלקם ביקשו שלא אדבר על זה בקרבת ילדיהם, וחלקם לא רצו שאדבר על זה בכלל. ברגע שהם ביקשו דבר כזה הודעתי שאני לא בא לבקר, כי מבחינתי להטיל וטו על חלק כל כך מרכזי בזהות שלי הוא למחוק את מי שאני, ואני לא מקיים שיח עם אנשים שמוחקים אותי.
לעומת זאת, אימא שלי קיבלה את זה יחסית בסדר. אומנם לפעמים היא אומרת לי שזה יעבור ושאני בסוף אתחתן עם אישה וכל מיני אמירות שכאלה, אבל אני סלחני כלפיה כי היא אוהבת אותי ומקבלת אותי. יש לה בחדר סטיקר של "ואהבת לרעך כמוך" עם דגל הגאווה. פעם היא אמרה לי, "אתה יודע, יש פה כמה בחורים שגרים למעלה ואני חושבת שהם כמוך". היה לי מאוד נעים לשמוע שהיא מכירה בכך שיש אנשים "כאלה", והמחישה לי שיש אצלה הבנה ורצון לקבל.
האם חל שינוי בשנים האחרונות ביחס של החברה החרדית ליציאה מהארון?
אני מדריך קבוצה של יוצאי החברה החרדית בירושלים, שמשתייכים לקהילה הגאה. רובם לא יכולים לבקר את ההורים והקשר רעוע. אני מנחה גם קבוצה של חרדים להט"בים, מטעם עמותת "חברותא", זו עמותה עבור להט"בים מהחברה הדתית. מדובר בקבוצה שנפגשת בתל אביב, דיסקרטית מאוד. חוויית החיים בארון שם הרבה יותר חזקה, חלק מהאנשים שם הלכו לטיפולי המרה ועל האחרים מופעל לחץ ללכת. זו קבוצה מעניינת כי יש בה אנשים מאמינים שרוצים להישאר חרדים, אבל ברור להם שהם לא מעוניינים לחיות בארון, ובשקר.
מה צריך לקרות בשביל שהחברה החרדית תעשה את השינוי?
אני חושב שצריך לרתום את הרבנים, כי בחברה החרדית הרבה מגיע מלמעלה. צריך מאסה קריטית של חרדים להט"בים שיצאו מהארון ויגידו בגלוי, "אנחנו חרדים להט"בים ולא מתנצלים על זה". זו תהיה תחילת הדרך. ברגע שיהיו פנים ושמות לתופעה, אנשים יצטרכו להביע דעה לכאן או לכאן. זה תהליך שייקח זמן, ואני מאמין שהוא אכן יקרה. צריך להבין שהחברה החרדית עוברת שינויים, וחרדים מודרניים הם כבר לא תופעת שוליים. אני לא נאיבי, אבל עצם התפתחות שיח בנושא תהיה התחלה טובה. ואם הדיון ינדוד גם לתקשורת המגזרית – זה יהיה שיפור משמעותי.
האם יוצאים להט"בים מרגישים בטוחים לאחר היציאה?
לצערי, גם המרחב של היוצאים הוא לא מרחב בטוח ללהט"בים, משום שבקרב היוצאים עצמם יש גילויי הומופוביה ולהט"בופוביה. אומנם הארגונים של היוצאים מכירים באתגר הייחודי של הלהט"בים, אך המענה לא מספק. בפתרונות הדיור, לדוגמה, לא מוודאים שהדירה תהיה "להט"ב פרנדלי" ושהיוצא הלהט"ב ירגיש שם בנוח ובטוח. לדעתי, צריך לעשות יותר פעילות ולפתח מענים מדויקים יותר ללהט"בים יוצאי המגזר.
מה הטיפ שלך ליוצאים להט"ב?
להיעזר בארגונים. בארגונים יש אנשי מקצוע שיודעים ורוצים לעזור: איגי, חברותא, בת קול, הלל, יוצאים לשינוי, הבית הפתוח בירושלים, בית הקהילות, המרכז הגאה, האגודה למען הלהט"ב ועוד. במידת הצורך, לבקש גם עזרה פסיכולוגית, העיקר לא להתמודד עם זה לבד.
יהלי רוט, חבר.ת הקהילה, יוצא.ת המגזר החרדי
מה ההגדרה שלך את עצמך היום?
אני על הקשת הטרנסית. מבחינה מגדרית, אני ג'נדר קוויר. מבחינת נטייה מינית, אני לסבית ונמשכת לנשים או לנקבות לא בינאריות אחרות. כשלמדתי על ההבדלים בין נשים לגברים, לא הרגשתי בת. כשנכנסתי לקהילה הגאה ולמדתי שמגדר זה לא מין ביולוגי, הדברים הסתדרו לי.
כשההורים שלי התחילו לדבר על שידוכים, לקחתי קורס על בחירת בן זוג במכון טל. אחרי חודשים של מחשבות ושיחות עם חברים הגעתי לבית הפתוח. הזדהיתי כאישה, כי לא הכרתי שום דבר אחר. לקח לי המון זמן להבין שמה שאנשים טרנסים מרגישים דומה מאוד למה שאני מרגיש. וההרגשה שלי היא שאני לא אישה ולא גבר. ואני עדיין בארון בהרבה מקומות, כי כל אדם חדש שאני פוגש אני צריך לצאת מולו מהארון, או שלא – ואז זה סבל.
מה היה תהליך היציאה שלך?
גדלתי ברמת אשכול, ההורים שלי הם סוג של חרדים מודרניים, ואני אף פעם לא הייתי דתייה באמת. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי מחרימה את התפילות כי לא הבנתי למה זה טוב.
יצאתי מהחברה החרדית, ובמשך שנה הייתי בארגון "בת קול", ארגון של לסביות דתיות. בזמנו, לא קיבלו שם את הקשת הטרנסית ולא הרגשתי שייכת כל כך לשם, וגם בפן הדתי הבנתי שאין טעם לקיים דברים שאני לא מאמינה בהם והם לא נוחים.
היום ב"בת קול" יש קבוצת צעירות ויש פתיחות לקוויריות, אבל אני כבר לא שם.
האם גם היום יש קושי סביב ההכרה והקבלה?
אני שומעת כל הזמן אמירות כמו: "את סתם לסבית שחושבת שהיא צריכה להיות גבר", "את סתם מבולבלת", "זה כי החרדים לא נתנו לך ללבוש מכנסיים". לדעתי, זה נובע מכך שאנשים לא מאמינים למה שהם לא מרגישים בעצמם. בהקשר הזה, היציאה מהדת לא פתרה לי בעיות, היא שינתה אותן. במקום שיכעסו עליי או יתעלמו ממני בחברה החרדית, אנשים מתעצבנים עליי בפייסבוק או בעבודות שאני מגיע אליהן. בעבודות קודמות קיבלתי הרבה הערות טרנספוביות. פעם נכנסתי בלוק גברי לשירותי נשים, והעירו לי. אבל אין לי ברירה כי אין שירותים א-בינאריים. פעם זוג שעמד לידי תהה בקול, "זה בן או בת?"
מה היה מאתגר יותר, היציאה מהחברה החרדית או היציאה מהארון?
לא אמרתי להורים באופן מפורש שיצאתי מהדת. הם יודעים שאני לא דתי, הם גם הגיעו לבקר אצלי ויודעים שביליתי שבתות בחברת משפחה לא דתית, אבל אין על זה שיח.
לעומת זאת, היציאה מהארון הייתה נוראה ואיומה. זה קרה פעמיים, כי יצאתי כלסבית ואז כא- בינארית. כשעוד גרתי אצל ההורים פרסמתי משהו על הקהילה הגאה בסטטוס בווטסאפ, והם ניסו להחזיר אותי לארון. לא רצו שאדבר על זה. יש להם טענות הומופוביות, כמו "למה צריך לדחוף את זה לאנשים בפנים?"
מה הכי חשוב לך שהחברה או המשפחה תבין?
שכבוד צריך להיות הדדי, כמו שאנחנו מכבדים אותם ואת האמונות שלהם הם צריכים לכבד את הבחירות שלנו. רובנו, היוצאים, לא מצפים שיאמינו למה שהם מרגישים, רק רוצים שיכבדו את הבחירה ויתנו לנו לחיות כמו שאנחנו רוצים. יש לחרדים נטייה לרצות שכולם יהיו כמוהם, כמו במפעל.
מה החלק הכי קשה באתגר הכפול של להיות יוצא מהחברה החרדית ומהארון?
אין שייכות אמיתית לשום מקום, כי המשפחה לא מקבלת ממיליון סיבות. לפעמים אני תוהה מה יותר גרוע עבורם, לצאת מהארון או מהדת. לפעמים הם שונאים אותך כי אתה הומו ולפעמים כי אתה לא דתי.
לאימא שלי הכי חשוב עניין הדת, ושלא יראו שאני שונה, אבל היא מקבלת את הרגשות שלי. אבא שלי חושב שהדברים האלה לא קיימים, ושהכול שטויות. הוא לא מאמין שיש דבר כזה, להט"ב.
מה עזר לך בהתמודדות?
הקבוצות של "יוצאים לשינוי" וקבוצות הצעירים של "הבית הפתוח". ספציפית, הקבוצה של יוצאים לשינוי עזרה לי המון. זו קבוצה ייחודית, כי החברים בה הם יוצאים מהמגזר. כולם מבינים את האתגרים שלי, שזה לגדול בחברה שוביניסטית, עם הבניות שמרניות וחוסר שיח מוחלט בנושא. אני מרגיש לבד פעמים רבות, והידיעה שיש אנשים בקבוצה שאכפת להם ממני היא משמעותית מאוד עבורי ועוזרת בהתמודדות.
מה הטיפ שלך ליוצאים להט"ב?
אם המשפחה שלך לא מקבלת אותך, יש מספיק אחרים שיקבלו. וכמה שזה קשה, לפעמים צריך לחתוך. כדאי ללכת לטיפול פסיכולוגי כדי לדעת איך להתמודד עם הקשיים ועם הבדידות, ללמוד ולדעת מתי אתה עלול להגיע למצבים לא טובים, ולהכיר קבוצות רלוונטיות כדי שתמיד יהיה מישהו שאפשר לפנות אליו, או מישהו שיבדוק שאתה בסדר.
מגיע לך לחיות
שפרה יעקובוביץ
בחב"ד יש הרבה מנהגים. בשונה ממנהגים מהסוג שגורמים לך בפסח לזרוק לפח את הכוסות שנפלו בטעות מהשולחן – כי בפסח לא משתמשים בכלים שנגעו ואפילו לשנייה ברצפה, מה אנחנו מסנגדים? – ואז להיזכר שאלו כוסות חד-פעמיות שהגיעו במשלוח הפיצה הלא-כשרה-בעליל-לפסח שהזמנת מדומינוס, יש גם מנהגים מקסימים. אני, לדוגמה, יודעת שבחופה שלי יהיו כל מנהגי רבותינו הקדושים: עששיות מזכוכית בידי מי שיובילו איתי לחופה ונגינה חיה של ד' בבות. אממה, אני מניחה שסרטון החופה שלי יהיה ויראלי מאוד בקבוצות של חב"דנייעס, כי לא בכל יום רואים זוג נשים צועדות לחופה על רקע ד' בבות שמנוגן בכינור.
אני לא אוהבת הגדרות, אני חושבת שזו אחת מהסיבות לכך שאני לא נשואה היום לבעלי, אנחנו לא מגדלים את ששת ילדינו – לכולם קוראים מענדי – ולא שליחים ביעד אקזוטי כלשהו. אבל אם לרגע צריך להתעסק בהן, בהגדרות, אני יודעת שיש אצלי משהו שנותן לכל תהליך היציאה רובד נוסף. אני לא חושבת שזה מקנה לי אישיות מסוימת, הלוואי, נמאס לי לחפש אחת – אבל אני כן חושבת שבהשוואה לכל אחת שיוצאת מהמגזר ולא יודעת על מה מדברים בדייט, אני לא ראיתי דינמיקות זוגיות שבאפשרותי להשוות אליהן, גם אם זה באופן מאוד כללי.
וגם, העניין הפעוט הזה, שההיכרות היחידה שלך עם התחום היא איזו בת של מורה שלפני שנולדת התחתנה עם בת זוג, ועד היום, אחת לכמה שעות, חב"דניקית תורנית מזכירה את האסון שפקד את המורה הכבודה ההיא, עם הבת ש... התדרדרה, לא עלינו, הקב"ה ירחם עליה, עשתה מעשים משונים ונוראיים. רחמנא לצלן. והאוזניים תצלינה.
כמו שאפשר להבין, בעדינות, מבין השורות, זה לא משהו שמתקבל בברכה, וכשיש מאחורייך שורה של מעשים שאף הם לא התקבלו בברכה, מאוד לא דחוף לך להסתובב עם עוד אחד. אז אולי זה גורם לך לצאת יותר מהר, אבל באותם ימים, על הדשא מאחורי התיכון, את מיוסרת הרבה יותר; לא מבינה מה קורה לך או לא רוצה להבין.
מצד שני, יש גם יתרונות. כשהגעתי לצבא וחצי מחלקה הייתה מאוהבת במפקדת המחלקה, שהייתה בחורה מרשימה לכל הדעות, רק אני יכולתי להסתכל בהתנשאות מהצד. חבר'ה, אני גדלתי במקום שחינך ודרש מכל אחת למנות לה "משפיעה", כי ככה הרעבע הורה. כן, מה שאתם מתארים לעצמכם – דמות נשית סמכותית שמלווה אותך בגיל ההתבגרות ומאזינה לבעיות הרוחניות שלך, ועונה לשיחות באמצע הלילה, כי את במשבר. רוחני, כמובן. כן. יש הרבה דרכים לטפל בנטייה של בנות מבולבלות מינית בגיל ההתבגרות, להוסיף דמות נשית שהיא צ'ק-ליסט של כל מה שגורם לך לפתח אובססית סמכות בגיל ההתבגרות, כנראה שהיא לא אחת מהן. אז הדלקתי סיגריה וצקצקתי בהתנשאות, והלכתי לעשות לה סטוקינג בפייסבוק. דניאל המ"מ, אם את רואה את זה: זה לא עלייך.
הוצע לי לכתוב טור לפני שבוע, כלומר בתקופת החיים הנוכחית שלי, שכוללת דירה בשכונה היפסטרית (איכס על היפסטרים, יש להם ערכים) שדגל הגאווה שתליתי במרפסת נבלע בין שאר דגלי הגאווה פה; כשאני עובדת בחברת סטארט-אפ שעובדים בה 50 איש, מתוכם בערך 78 שייכים לקהילה (זו התחושה, בכל אופן); ואני מסתובבת בעיקר באקו-סיסטם כל כך מכיל ומקבל, שאני לפעמים שוכחת שמורות בסמינר מתקשרות להורים של חברות שלך, כדי לעדכן אותם שלא כדאי לבת שלהם להסתובב איתך כי יש עלייך כל מיני "עניינים" זה דבר שקיים, אבל זה קיים. ואם את צריכה לריב עם כל כך הרבה אנשים, רעיונות ורגשות, אחרי שהבנת שאת לא מאמינה יותר במערכת או באלוהים, או בכל דבר על הרצף הזה, הדבר האחרון שחסר לך הוא גם להרגיש שמה שקורה לך בגוף כשאת רואה מישהי שמוצאת חן בעינייך זה הדבר הכי טמא ומטונף בעולם, ואלוהים שישמור (חח) כמה שכל אחד מהם בנפרד הוא כמעט בלתי אפשרי, אז יחד?
אני לא יודעת מי קורא את הטקסט הזה, אבל אם את או אתה מפחדים, חוששות או מהססים – אני רוצה להגיד לכם שזה יהיה מורכב, זה יהיה קשה, זה הולך ליצור רגעים שייצרבו אצלכם שנים קדימה, וככל הנראה, לא במובן חיובי. אבל יום אחד, בלי שתשימו לב, אתם לא תאמינו שהיה זמן שבו שקלתם ברצינות לא לחיות את החיים שלכם כמו שמגיע לכם. ומגיע לך להתעורר בוקר אחד ולהבין שבחרת לתת לעצמך את האפשרות לאהוב, להיות נאהבת ולהיות מי שאת, בדיוק כמו שאת.
הכותבים שלנו
הניוזלטר שלנו
קבלו את כל הכתבות הכי מענינות והכי חדשניות ישירות למייל
קצת על התקופה...
מגזין "התקופה" מביאה אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
