אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה פגשתי יוצאת!
אם להיצמד להגדרה הוויקיפדית, פגשתי ודאי אין-ספור לפניה ורבים כדוגמתה סבבוני, שמא הייתי אחת כזאת בעצמי. לא שמרתי שבת אז, וחזותי הייתה חילונית למדי. עד היום תמהה אני למה דווקא אל מול זאת נפעמתי ואמרתי לעצמי בקול: "וואיי, הנה דתל"שית!"
הייתה זו תקופה של לפני יותר מעשור, הלכתי לי בעולם בתחושה מסוימת של בת חורין, למעט אחזקות שוטפות של תשלומי דירה, מיסים, עבודה וחברה. לא בגבהים ולא בקרקעית, שורדת פלוס.
גם מבחינה רוחנית לא היו תנודות קיצוניות, התהליך שלי התפרש על פני שנים, אם לא עשורים. הקונפליקטים הנושנים כבר דהו מפאת חוסר תרגום למציאות יום-יומית, חיה בחוויה, בהוויה, משתדלת להישמר מהדיוטות התחתונות, כי רק שם מתחוורת לי מציאות היותי האחראית הבלעדית על עצמי. כך שאם כבר ביצעתי את הנטישה, שלא יהיו פדיחות! אני חושבת שהדבר העיקרי ששמר עליי מפני נפילות הייתה הבושה שמא לא אשרוד את העצמאות הזאת.
מה גם שהרגשתי שהתחושה ההישרדותית היום-יומית מזוהה בצורה שווה עם המציאות של כל אדם באשר הוא, ללא היבדלות מטעמים אלו או אחרים. אני אדם אמיתי, תפקידי הוא לשרוד, וכל השאר – בונוס.
באותה התקופה היינו חבורה של ארבע בנות, החברות הכי טובות. כולנו היינו פליטות הקהילה והמוסדות החרדיים, לא הזדהינו כיוצאות. אני חושבת שבגלל העובדה הפשוטה שזה פשוט לא העסיק אותנו יותר מדי, לא הגדיר ולא הוביל ולא תרם. מבחינתנו, היינו סקרניות מדי לחיות את החיים עצמם. למעט אנקדוטות הומוריסטיות פה ושם, אפילו לא העלינו את הנושא בפוגשנו אנשים מרקע חילוני, בייחוד בהתחשב בכך ששתיים מאיתנו עוד בכלל שמרו שבת.
אז בשבת ההיא, לפני 12 שנה, פגשנו את הדתל"שית ההיא, וכנראה זו הפעם הראשונה שהכרנו מישהי שכנראה עונה להגדרה הזאת. לכן נפעמנו.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
התקופה
אילו הוציאנו - והלוא הוציאנו!
נהורא שגב
אותיות פורחות
י. צרויהזון
עכשיו זה מדעי! הסרת הכיפה היא הגורם היחיד והוודאי לתופעה הרווחת של בריחת אותיות מהמוח.
ההוכחה החד-משמעית
מי מאיתנו לא נתקל בתופעת האותיות הפורחות באוויר? מי לא ניסה להסתתר מאימתה של האות אל"ף (א') שהתעופפה במרחק לא גדול מהקרקע, גדולה ומאיימת, מחוללת הרס כמו אשמדאי בזמניו היפים ביותר, או מיהר להימלט כאשר האות בי"ת (ב') חגה לה באוויר וביאשה אותו בזוהמה.
צוות מדענים מאוניברסיטת המקובלים בצפת הקדישו את מיטב שנותיהם לחקר התופעה המדאיגה, ואף זכו למימון מוגבר בשנים האחרונות, בשל התפשטותה. שיטות המחקר כללו ניסויי מעבדה, שאלונים פתוחים וסגורים, קבוצות מחקר מובחנות ומדויקות, תצפיות, קריאה בכוכבים וירידה לפשר חלומות. כל אלו הובילו למסקנה חד-משמעית, שהובהרה פעם אחר פעם בכל אחד מהמבדקים: ברגע שהכיפה מוסרת מהקרקפת מייד מתחיל תהליך בריחת האותיות, ואילו השבתה לראש עוצרת את הבריחה.
קשה לומר שהממצא התקבל בהפתעה. הלוא בריחת האותיות לאחר הסרת הכיפה היא סיכון ידוע משכבר הימים. עם זאת, מעניין להבין מה ההסבר המדעי מאחורי התופעה: "בין עצמות הגולגולת מצוי המוח", מסביר ח.כמולוג, המדען שהוביל את המחקר רב-השנים, "במוח מצויים תאי זיכרון שבהם מאוחסנות אותיות הא"ב. אולם שאיפתן הבסיסית והטבעית של האותיות היא לצאת מהמוח ולהסתובב בעולם. במצב תקין מה שעוצר מבעדן לעשות זאת זו הכיפה. הכיפה המהודקת לראשו של האדם סוגרת למעשה את פתח המילוט של האותיות, ובכך מותירה אותן בתוך הראש". ח.כמולוג מציין שלדעת חוקרים מסוימים בצוותו כיפה עם סרט היא המחסום האפקטיבי ביותר, אך לדבריו עוד לא נאספו מספיק ראיות לאישוש תיאוריה זו.
"בהיעדר מחסום הכיפה", ממשיך ח.כמולוג ומנופף בשלל מסמכים תומכים, "האותיות פשוט משתחלות החוצה ומשתוללות, ואת האסון כולנו רואים". הסבריו של המדען מבהירים מדוע באזורים מסוימים בארץ, למשל מעל העיר תל אביב, נמצאו כמויות חריגות מאוד של נשורת אותיות ומדוע פרסמה אוניברסיטת המקובלים אזהרת מסע למקומות מסוכנים כמו אלו, וציינה כי קרינת האותיות עלולה להביא למצב של עודף מידע מסוכן.
סיפורי מקרה
בחרנו להביא שני סיפורים, מתוך עשרות אלפי המקרים שנבדקו במהלך המחקר, הממחישים את היקף התופעה ומעוררים תקווה באשר למניעתה.
דבורה (שם בדוי, כמובן) מבני ברק מספרת: זה קרה בשבת אחר הצוהריים. יצאתי עם ילדיי הקטנים לגן השעשועים, כמו בכל שבת. ילדות התנדנדו בנדנדה, ילדים התגלשו במגלשה, וליד הקרוסלה התנהל תור לא מסודר. הכול כרגיל. שום דבר לא הכין אותנו למה שעומד לקרות. פתאום אני רואה ילד כבן 4, שובב קצת, שמסתובב ומפזז בצעדים רחבים מדי, ומניע את הידיים לכל הכיוונים. וככה, פתאום, הוא העיף לבן שלי את הכיפה מהראש. אני דוגלת באחריות אישית, אז חיכיתי שהבן שלי ישים לב שהכיפה כבר לא על ראשו, אבל הוא לא שם לב. פתאום הבחנתי באות אל"ף גדולה שמשתחלת לו מאמצע הראש. כבר לא יכולתי לעמוד מנגד, צרחתי בכל הכוח: "תחזיר את הכיפה, תחזיר אותה תכף ומייד! האל"ף-בייע"ס בורחים לך מהראש!"
הילד שלי כל כך נבהל, הוא רץ אליי בדמעות ואמר, "...ני ל... יודע מה ...ת רוצה, ...מ..., למה ...ת צועקת?"
הייתי המומה. הבנתי שזה מאוחר מדי, שהא' ברחה לו לבלי שוב. למרבה המזל, התאוששתי מהר ורצתי להביא לו כיפה אחרת מהבית, לפני שגם האות ב' תברח לו מהזיכרון.
בעקבות המקרה המצער דבורה החליטה לפעול בכול כוחה ומאודה למען העלאת המודעות הציבורית לנושא, ולהתריע מפני הסכנה החמורה הטמונה בהסרת הכיפה ולו לרגע אחד.
סיפורו של מנחם, תושב אחת הערים הדרומיות, מבהיר מהו מסלול החתחתים שעובר מי שתלמודו נשכח ממנו. כיפתו של מנחם נפלה מראשו באחד הלילות, וכשהוא קם גילה כי כל האותיות ברחו מראשו. מנחם נאלץ לשוב לכיתה הראשונה בחיידר, להתיישב על כיסא קטן בהרבה ממידות ישבנו, ולהתחיל לשנן את האותיות יחד עם בני השלוש. קשה לתאר את עוצמת הסבל, עוגמת הנפש והמחיר הכלכלי והרגשי שנגבה ממנו בשל. גם מנחם נרתם למיגור התופעה, והוא כיום מרצה בגני ילדים, מדבר איתם בשפתם ומסביר להם מדוע עליהם להקפיד שהכיפה לא תרד מראשם אף לא לרגע. את קירות משרדו של מנחם מעטרים מכתבי תודה של ילדים מכל רחבי הארץ.
חרף מאמציהם של דבורה, מנחם ואנשים ונשים רבים אחרים, לא נרשמה בלימה משמעותית בהיקף התופעה, אלא להפך. המחקר נמשך.
הפיתוחים העדכניים ביותר:
במהלך עשרות שנות המחקר נערכו גם כמה ניסיונות להתמודד עם התופעה בדרכים אלה ואחרות. איגדנו עבורכם את היעילות שבהן:
שיר מנע
במצבים שבהם הכיפה הוסרה מהראש ויש חשש ודאי לדליפת אותיות, על הנוכחים בחדר לשיר את הפזמון הבא:
גוֹי, גוֹי, גוֹי,
מַשִי גוֹי,
האָסט אַן עַבֵירֶה,
גֵייט אַרוֹיס דִי תֹּורֶה
(בעברית: גוי, גוי, גוי, משי גוי [אין תרגום הולם למילה "משי" בהקשר זה] יש לך עבירה, התורה יוצאת).
ב-145% מהמקרים שבהם הפזמון הושר לא חלה דליפת אותיות. יותר מכך, הכיפה הושבה לראש תוך שניות אחדות ולא הוסרה ממנו עוד למשך יממה שלמה לפחות.
את ההסבר לפתרון המועיל הזה מספק חבר צוות בכיר בחטיבת המחקר של האוניברסיטה הקבלית, פרופ' ח.רטוטים. "מדובר למעשה במשוואה בעלת איברים מעוררי הרתעה, שילוב של המילה הקשה 'גוי' עם המילה מעוררת הצמרמורת 'עבירה' מייצר תדר שמשנה את האווירה באחת, קושר בין האדם לכיפתו ובכך נמנעת זליגת האותיות".
עמיתו של פרופ' ח.רטוטים, פרופ' ארימטוס ג.וזמאות, מבקש להדגיש כי מסתובבים בשוק נוסחאות בלתי מאומתות המתיימרות לחקות את השפעתו של השיר, אך בשום ניסוי לא שוחזרה רמת ההצלחה שהושגה בשירת הנוסח המקורי.
הפתרון האורגני
פתרון זה נמצא בהישג ידו של כל אחד. ממש בהישג ידו. בשעת הצורך יש להניח את היד על הראש המגולה, בדיוק באזור התושבת של הכיפה, ובכך לעצור את דליפת האותיות עד להשגת כיפה תקינה.
עצת גדולים
כנהוג וכידוע, אין לסמוך על חידושים ופיתוחים בכל נושא שהוא. ועל כן, בשעת הצורך ובמקרה חירום, יש לפנות לדוד היודע כול, או לאח הגדול.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
קריאה משפחתית
יעקב גולדברג
המלצות הקריאה של יענקי גולדברג
לפני כ-150 שנה הוכרז בפתיחה האייקונית של "אנה קארנינה" שכל משפחה אומללה בדרכה שלה, ומאז המציאות – או לפחות זו המשתקפת בעלילות הספרים – אכן ממחישה שהאומללות המשפחתית פנים רבות לה. אל מול גלגוליו והתפתחויותיו של מוסד המשפחה, שמקבל פנים חדשות מדור לדור, נדמה ששלל המורכבויות והאתגרים יכולים להיחשב כעוגן היציב והמחויב בכל משפחה ומשפחה כמעט, מורכבות שמכילה כמובן לא מעט אושר, כוח ומשמעות.
הנה 5 ספרים נבחרים מהשנים האחרונות, שמתעסקים ובוחשים במשפחתיות, בהשפעות שלה על חייו ועל בחירותיו של היחיד, ובכוחה הקיומי וההרסני כאחד על מי שאנחנו.
לחסל / מישל וולבק / 2022
פול, גיבור הרומן, הוא יועצו ואיש אמונו של שר האוצר הצרפתי ובנו של עובד בכיר לשעבר בשירות הביטחון. החיים שלו לא הולכים לשום מקום, הוא חי עם בת זוגו פרודנס בבית משותף אך בחדרים נפרדים, וכבר שנים שאין ביניהם שום קשר רגשי או גופני. התפרקות משפחתו היא הציר שמניע את העלילה, והיא כוללת את אביו החולה והמשותק, את ססיל, אחותו הדתייה, ואת אחיו אורוויל, שנשוי לעיתונאית בינונית שלא סובלת את פול.
על רקע מזימת טרור עולמית ובחירות לנשיאות צרפת, ולקראת יום הולדתו ה-50, פול עובר מסע חניכה וחיבור מחודש עם משפחתו המורחבת בכלל, ועם בת זוגו בפרט. פול, שמעיד על עצמו שהוא: "חש צורך שאינו יודע שובעה באהבה", משתדל להישאר אדיש לכול: "הוא עצמו תמיד הרגיש פחות או יותר פטור מן התשוקות השונות שמנה זה עתה, ושהפילוסופים מן העבר גינו כמעט פה אחד. תמיד תפס את העולם כמקום שהוא לא אמור להיות בו, אבל גם לא היה להוט לעוזבו, פשוט משום שלא הכיר מקום אחר" (עמ' 260). דווקא אותה אדישות מאפשרת לו להשביע, ולו במעט, את הצורך באהבה, ולשוב בפשטות לעצמו, לבת זוגו ולמשפחתו.
לקריאת פרק ראשון
זיכרונותיה של נערה מחונכת / סימון דה בבואר / 2011
הספר הראשון, מבין ארבעה כרכי אוטוביוגרפיה, שכתבה אחת ההוגות הפמיניסטיות הבולטות במאה הקודמת ובכלל, עוקב אחר זיכרונותיה החל מילדותה המוקדמת ועד תחילת שנות ה-20 לחייה, אז פגשה את ז'אן פול סארטר. הספר – שיכול לשמש מעין ספויילר לזוגיות המרדנית של שני אלו, שדחו את רעיון מוסד הנישואין לטובת מערכת יחסים פתוחה שהתבססה בעיקר על שותפות אינטלקטואלית ועל חברות עמוקה – מתאר את ראשית חייה של דה בבואר, שגדלה במשפחה בורגנית וקתולית, וכיצד הפכה לנערה סקרנית ומרדנית שהגיעה ללמוד פילוסופיה בסורבון.
התמסרותה לדת ניכרה כבר בגיל צעיר: "נמלאתי צדיקות; הקץ להתקפי הזעם ולקפריזות". וגם: "יראת השמיים המשותפת לנו קירבה אותי ואת אמא זו לזו... הפיכתי לילדה טובה הושלמה". וגם כעבור כמה שנים, כשזנחה את האמונה הדתית, היא עדיין טעונה ברגש דתי חזק: "אני רוצה לגעת באלוהים או להיהפך לאלוהים, הכרזתי". כילדה שגדלה לאם שסברה כי ייעודה של האישה הוא להתחתן בשידוך ראוי, ללדת ילדים רבים ולבקר באופן סדיר בכנסייה, היא מתענגת על ההתבגרות המרדנית שלה: "הברים ומועדוני הריקודים משכו אותי במידה רבה בזכות אופיים האסור. אמי לא הייתה מוכנה לדרוך בהם בעד שום הון שבעולם, אבי היה מזדעזע לראות אותי שם. מצאתי סיפוק גדול בידיעה שאני נמצאת לגמרי מחוץ לחוק". ותוהה, תהייה שתלווה אותה לאורך כל חייה: "איפה ניתן מקום, בחייהם הממושטרים של המבוגרים, לחייתיות הטבעית של החושים, של העונג?"
לקריאת פרק ראשון
אין מקום כזה / שפרה קורנפלד / 2022
ספרה השני של שפרה קורנפלד עוקב אחר עלילותיה של משפחת הרמן, ופורש, ללא רחמים, את התוצאה האומללה האפשרית של מעשים חסרי אחריות, במיוחד כאלו שאין מהם דרך חזרה, כמו הבאת ילדים לעולם. אידי ויהושע, הורים חרדים לשישה, מתגרשים ומחלקים ביניהם את הילדים. האב לוקח את הבנים, האם את הבנות. בשלב מסוים האם מחליטה להימלט עם שתי בנותיה הקטנות לאחותה בקנדה, והמרחק הגיאוגרפי משתלב עם הפערים האחרים שמתרחבים ומצטמצמים בין כל חלקי המשפחה.
קורנפלד, שגדלה בבית חרדי והעידה כי חלקים מהספר מבוססים על חייה האישיים, מתארת טרגדיה משפחתית מודרנית, שמסופרת מכמה זוויות ומערערת את ההיררכיה הברורה של יחסי הורים–ילדים. יש את יונה, האחות הבכורה שצריכה לדאוג לאחיותיה הקטנות ובין לבין מפתחת הפרעת אכילה ובורחת לניו יורק; פרי, התאום של יונה שמתגייס לצבא, ובראש כולם אידי, האם שמסחררת את כולם סביבה ונותרת חסרת יכולת לטפל בעצמה ובטח שלא בילדיה: "אחת-עשרה שנים צללתי בלי לעלות לאוויר. אחת-עשרה שנים של הריונות, הנקה, חיתולים ופליטות, ואפילו לא מחזור אחד שסיים את המסע מחוץ לגוף".
לקריאת פרק ראשון
הארגונאוטים / מגי נלסון / 2022
"איך להסביר, בתרבות שמקדשת הכרעה, שלפעמים הסיפור נשאר מבולגן?" (עמ' 66), כך תוהה הארי דודג', בן זוגה של המשוררת והסופרת מגי נלסון, שלא מזדהה לא כגבר ולא כאישה, בציטוט (אחד מיני רבים) בספרה של נלסון, הארגונאוטים. הספר, שיצא לאור לראשונה (2015), זכה למעמד של ספר מכונן בתרבות הקווירית של המאה ה-21, ומשלב תיאוריה ואוטוביוגרפיה, פרוזה ועיון ביצירה מתגלגלת, אבל ממש לא מבולגנת, כולל התנגדות והתנכרות לאידיאולוגיות היסודיות ביותר של החברה הסטרייטית. בין היתר, מוסכמת הבאת ילדים.
החלק האוטוביוגרפי של הספר מתמקד בעיקר במערכת היחסים המתפתחת בין נלסון להארי, תוך התייחסות מפורטת לחוויות הפיזיות של השניים, לרבות השינויים ההורמונליים שעובר הארי וההיריון של נלסון. הסיפור האישי נכנס ויוצא בינות לפסיפס פסקאות, ציטוטים ותיאוריות המשולבים בהרהורים חופשיים של נלסון על תשוקה וזהות, מיניות ומגדר ועוד ועוד. כן משפחה, לא משפחה – אליבא דנלסון, ה"אויב" הוא קיבעון יתר שעלול להוביל למצב הגנתי של קיפאון ולהתכחשות לכוחה של אמונה ולהשפעתה על היכולת להתמסר ולא להתחמק מהרצונות האותנטיים שלנו, שאומנם אינם חקוקים בסלע אך אל לנו להתעלם מהם ולהיוותר בשדה הפנטזיה, אל לנו לברוח ממה שטומן בחובו סיכוי לחיים ממשיים וממומשים.
קלרה והשמש / קאזואו אישיגורו / 2022
קלרה והשמש, הרומן השמיני של הסופר הבריטי זוכה פרס נובל קאזואו אישיגורו, מתרחש בארה"ב בעתיד לא מוגדר. המספרת, בגוף ראשון, היא קלרה, אישה מלאכותית שניזונה מהשמש וייעודה הוא לספק שירותי חברות מלאים למי שרוכש אותה. היא אומנם לא הגרסה המתקדמת ביותר בשוק, אבל ניחנה בכושר התבוננות מיוחד שמשתלב עם יכולות רגשיות מפותחות: "ככל שאני מתבוננת ורואה יותר, רגשות רבים יותר נעשים זמינים לי" (עמוד 97), היא מעידה על עצמה, וממשיכה למלא את תפקידה בחריצות.
דרך חלון החנות שבה מוצעת קלרה למכירה, היא לומדת על העולם שבחוץ, עד אשר רוכשת אותה ג'וסי בת ה-14, נערה חולנית שמזהה בקלרה משהו מיוחד. קלרה היא דמות "אנושית" באופן אפילו מעט משעמם. היא מתבוננת, סקרנית מאוד, מעט מוזרה וכמובן חברה מסורה. הבנאליות של דמותה מחדדת את השאלה העולה בהמשך העלילה – שעדיף שלא נפרטה כדי לא להרוס את חוויית הקריאה – הנוגעת בפחדים הגדולים ביותר וביחס שלנו לאהבות שמלוות את חיינו, על עוצמתן ושבריריותן. "אין שום דבר מיוחד כל כך בבת שלי", מצהיר אביה של ג'וסי, ועדיין, אפילו קלרה הרובוטית יודעת לומר שלא משנה כמה ננסה להתחכם, יש דברים שאין להם תחליף.
לקריאת פרק ראשון
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
שרה שנירר | מייסדת בית יעקב וממחוללות הפמיניזם האורתודוקסי
עקיבא גריןהמיתוס והפער
השעה שעת לילה מאוחרת. השקט הקסום ביער ירושלים מופר באחת. קבוצת בנות עשרה, מהטובות בסמינר, עליזות ושובבות, נכנסת אל היער. אחת הבנות מצוידת בגיטרה, חברתה בחליל צד. וכך, הרחק מעין כול, מתחילה המסיבה. הבנות לא מסתפקות בשירה ובזמרה, אלא יוצאות במחול. הריקודים הסוערים, מלאי שמחת הנעורים, נמשכים עד קרוב לעלות השחר. קיומו של האירוע הובא לידיעת ההנהלה הרוחנית של הסמינר, ואחת המורות הכבודות פנתה אל החוגגות ברוב כעס וחמה: “מה שרה שנירר הייתה אומרת על החרפה שאירעה? בשביל זה היא הקימה את בית יעקב? בשביל ריקודים והוללות? לאן עוד נגיע?" הממולחת שבחבורת התלמידות לחשה בקול: "אם שרה שנירר הייתה כאן, היא הייתה מצטרפת אלינו”. הארכיון מגלה שהתלמידה צדקה. על פי עדותה של נערה מהראשונות שהתחנכו ב"בית יעקב", חגיגות ט”ו באב – חג ריקודי העם המעורבים מימי המשנה – נערכו יחד עם שרה שנירר ביערות ליד סקאווה, הסמוכה לקראקוב. המסיבה כללה הליכה ביער לאור ירח ונאום של שרה שנירר ושל אחת התלמידות־מדריכות. הנואמת טענה בפאתוס ש”חג ט”ו באב שייך לנו, הנשים”. לאחר מכן פצחו הבנות בשירה ובריקודים. עוד על אירוע יוצא דופן זה ראו ברשומתה של נעמי זיידמן, "התחייה הפמיניסטית של ט"ו באב", באתר "הספרנים" – בלוג הספרייה הלאומית.מי את, שרה שנירר?
הקאנון החרדי צנזר חלקים מהותיים ורבים מחייה ומפועלה של שרה שנירר, יומניה המפורסמים נערכו באופן מגמתי. מהיומנים המקוריים עולה דמות שונה מזו שמנסים להציג בבתי הספר החרדיים. את מה שלא מספר היומן השלימה לי תלמידה אחת אדיבה, בריאיון שערכתי עימה לפני שנים מספר. פניה הטובות ואדיבותה של אותה תלמידה חביבה ונעימת סבר לא ימושו מזיכרוני. מלבד הריאיון איתה וכתבתה של סוכצ'בסקי־בקון במקור ראשון, שנעזרתי בה רבות בכתיבת מאמר זה, הסתמכתי גם על ספרה המיוחד של פרופסור נעמי זיידמן, שהיא בוגרת "בית יעקב" בעצמה: שרה שנירר ותנועת בית יעקב, מהפכה בשם המסורת. צירוף הדברים מעלה את התמונה הבאה: שרה נולדה בקראקוב למשפחה חסידית ענייה, אשר מנתה עשרה ילדים. בשל העוני העצום נאלצה שרה לעזוב את בית הספר ולעזור בכלכלת הבית, אך התחננה להוריה שייתנו לה להשלים את בית הספר היסודי. הוריה הסכימו. את השכלתה הגבוהה נאלצה שרה לרכוש באופן אוטודידקטי. שלטונות פולין הרשו לבני המעמד הנמוך להשתתף בהרצאות בתור שומעים חופשיים, והנערה הסקרנית ניצלה את זה היטב. היא הקפידה להשתתף במסלולי ההרצאות האלו על תרבות גרמנית, על שירה ומחזות. רעיונות על מעמד האישה החלו לעלות בפולין הנחשלת, ושרה ינקה רעיונות אלו מפי מוריה הנוכריים. כבר באותם הימים התבשלו בה דעותיה הפמיניסטיות. בהיותה בת 20 כתבה ביומנה: “האידיאל שלי, אי־שם במעמקי נשמתי, הוא רק לעבוד למען אחיותיי! […] לו הייתי יכולה לשכנע אותן יום אחד מה המשמעות של להיות אישה יהודייה אמיתית, לא רק למען האימהות שלהן או מפחד מאבותיהן, אלא רק מתוך אהבה גדולה לבורא עצמו […] לו הייתי יכולה לחיות עד שאיהנה לראות את תורתי נכנסת לבתים של אותן נערות יהודיות […] האם אני יוצאת מדעתי? […] איך אנשים היו צוחקים עלי, איך הם ידברו עלי!? איזו ילדה חסידית מטופשת!" בהיותה נערה רווקה, חופשייה מעול בית ונישואין, השקיעה שרה זמן רב בלמידה ובביקורים בתיאטרון הפולני. התרבות הפולנית הייתה ספוגה בעורקיה. שיריו של אדם מיצקביץ’ ויוליוס סלובצקי היו שגורים על לשונה. הוריה של שרה התקשו למצוא לה שידוך, בשל מראהּ הלא-חינני. היא נולדה עם שפה שסועה והרופא תפר את שולי השפה בגסות, דבר שכיער את פניה. בהתקרבה לגיל 30 (!) השיאו אותה הוריה לבחור חסידי בינוני בשכלו. הנישואין לא עלו יפה, שרה לא הייתה מוכנה להסכים עם תפיסת הנישואין הפטריארכלית שעל פיה מקומה של האישה – ולא משנה כמה היא חכמה ומוכשרת – הוא בין התנור לכיריים, כולל כיבוס בגדי הבעל וטיפול בעדת ילדים. היא דרשה וקיבלה גט מבעלה. חזון מאוד לא נפוץ באותה תקופה ובאותה קהילה. מאז דבק בשרה כינוי הגנאי המשפיל “די גיגעטע” – הגרושה. בימים ההם היה כינוי זה אות קין נצחי על מצח האישה.מצב החינוך וההתייחסות הרבנית לכך
בתקופת עלומיה של שרה מצב היהדות היה בכי רע. פריקת העול ההמונית לא פסחה גם על בתיהם של הרבנים הגדולים ביותר. די אם נציין את ילדיו של רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב – ה”שם משמואל" שהפנו עורף ליהדות בבוז,[1] או שנקרא את זיכרונותיה של איטה קאליש־קמינר, בתו של האדמו”ר מוורקא־אוטבוצק, שכתבה על חבריה הרבים וחוג ידידיה שכלל בתוכו את מיטב בניה של היהדות הנאמנה.[2] הרבנים אומנם היו עסוקים בסכסוכי חצרות, במריבות שוחטים ובמאבקי שליטה, אך היו גם ניסיונות להציל את בני הנוער, בין השאר באמצעות הקמת ישיבות בליטא, בפולין ובהונגריה. שונה היה המצב בקרב הנערות; התפיסה המסורתית גרסה ש"מוטב יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים". תוצאות התפיסה הזו היו אסון קולוסאלי. שיעור המרות הדת והחילון נסק באופן תלול. כשהייתה שנירר בווינה, היא נחשפה לרעיונותיו המהפכנים של הרב שמשון הירש, מרבני הנאו־אורתודוקסיה המפורסמים. הרב הירש העביר את נקודת הכובד מעיסוק מופרז בתלמוד ופלפוליו לעיסוק בעקרונות היהדות, לימוד תנ"ך ומדעים ומתן שוויון לנשים. בבית הכנסת שייסד בפרנקפורט היו 550 מקומות לגברים, ו־350 מקומות לנשים. רעיונותיו של הירש וחדשנותם מצאו חן בעיני האישה המשכילה והמהפכנית. בפיקחותה הבינה היטב כי שיטת החינוך הישנה לא תחזיק מעמד מול גלי החילון, אך ידעה שבלי הסכמה רבנית לא תוכל לפעול כלל. לשם כך השתמשה שנירר בברכה שנאמרה לה על ידי רבי יששכר דוב מבעלז, כהסכמה לפעילותה. היא קיבלה גם הסכמה שבשתיקה מהאדמו"ר מגור, ועידוד גלוי מהחפץ חיים. חשוב לציין שחסידי בעלז השמרניים לא הסכימו עם רעיונותיה, וגם אחר כך, כשנפתחה בבעלז רשת בתי חינוך לבנות, שמה היה "בית מלכה", ולא "בית יעקב". מלבד רבנים אלו, רוב רבני הונגריה לחמו ביוזמה בכל הכוח. ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש כינה את הרשת "בית עשו" – בהיפוך מכוון לשמה של הרשת, "בית יעקב". במקומות רבים ספגה שרה זריקות אבנים. אבנים אלו לא נזרקו על ידי הבונדיסטים, אלא על ידי יהודים קנאים וחמי מזג. באחת מעיירות הונגריה לחם רב העיר נגד הכנסת רשת "בית יעקב" לקהילתו. לאחר שנתיים הוא נכנע, אלא שמחיר התנגדותו הראשונית היה כבד. כ־70 נערות מבנות העיירה פרקו עול. הצלחתה של שרה בהקמת מוסד הלימודים לבנות עוררה את מפלגת "אגודת ישראל". עד אותה תקופה לא הייתה במפלגה כל מודעות לצורכי הנשים. לצורך המחשה, אציין דוגמה מובהקת לכך. באמצע שנות ה־30 קיבלה מפלגת אגודת ישראל כרטיסי עלייה לארץ (סרטיפיקטים) מאת הסוכנות היהודית. על פי הנחיותיו של האדמו"ר מגור, הסרטיפיקטים ניתנו לגברים בלבד. בנות "בית יעקב", שכבר הפכו לקבוצת בנות פעילה, לא הסכימו לגזרה זו. הן השוו את מאבקן למאבק ההרואי של בנות צלפחד, שרצו נחלה בארץ ישראל ולא חששו להתעמת עם משה רבינו. כך אף הן, נחושות בדעתן ולא מוכנות להיות כנועות לתכתיבי הממסד הרבני המפלה ביודעין בין גברים לנשים. כדי שלא ייוותר רושם שתנועה מבורכת זו מנוהלת על ידי אישה בלבד, פעלו עסקני אגודת ישראל וחיתנו את שרה בשנית, עם יצחק לנדא. נישואין אלו התקיימו על הנייר בלבד. בפועל, הפעילות התנהלה מביתה של שרה כמו לפני נישואיה. בנות היו ישנות עימה בחדרה. אחותה הייתה דואגת לארוחותיה. גם במודעות הפטירה שיצאו אחר מותה הטראגי בקיצור ימים, נכתב רק שם המשפחה "שענירער" ולא הוזכר השם "לנדא" אף לא ברמז. אחרי מלחמת העולם השנייה, שמחקה כמעט את כל יהדות אירופה, פעלו בוגרות "בית יעקב" להקים בתי ספר לבנות. אולם כחלק מכתיבת ההיסטוריה ושכתובה על ידי הממסד החרדי, גם דמותה של שרה שנירר הפכה לאייקון המסמל חינוך לצניעות, לשמרנות ולהסתגרות מפני העולם החיצון, על אף שכאמור אין כל קשר בין דמות אייקונית זו למציאות.[1] להרחבה על כך ראו: י"י טרונק, פוילן: זכרונות און בילדער, חלק ז, ניו יורק: אונזער צייט, 1953, עמ' 201–217. להרחבה על דמויות של יוצאים ויוצאות נוספים ממשפחות מיוחסות בתקופה ההיא, ראו: דוד אסף, נאחז בסבך, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו, עמ' 331, הערה 54. [2] איטה סיפרה את סיפור חייה בספרה אתמולי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
הקפוסטה | מתכון מסע
מריה אסטריכר
(מאכל יהודי הונגרי מסורתי שנוהגים לאכול בפורים והוא מורכב מעלי כרוב ממולאים באורז ובשר ברוטב עגבניות)
או: אגדה משפחתית אורבנית
פורים 2005, אני נאבקת שלא להיחנק מצחוק. לופתת את הבטן מתחת לשולחן ומוחה דמעות של צחוק חנוק בלתי נשלט.
אני מביטה סביבי ורואה שכולם באותה הפוזיציה. עיניים מבריקות מדמעות של צחוק וחרחורים קלים עד כבדים.
אומנם הסיבה שלשמה התכנסנו כאן היא ארוחת פורים, שהיא אירוע בהחלט מצחיק, חגיגי ומוצלח למדי, אבל הצחוק ההיסטרי מגיע מסצנה ספציפית מאוד שבה שולמית האחות הקטנה נוגסת לתומה בקפוסטה שמנמנה מעשה ידי אימא, ומגלה לחרדתה את הסוד האפל מכול, שכולנו כבר גילינו בשלבים שונים בחיינו – שהקפוסטה האגדית של אימא, התבשיל הכי מושקע שלה שכל כך אהבנו לטרוף כילדים, עשוי, ובכן, משאריות של אורז מהשנה האחרונה שאימא פשוט זרקה למקפיא בתוך שקיות סנדוויץ' שמנוניות. הכרוב גם הוא נאגר שם במקפיא הענק, שאריות של כרוב מהמרק, כרובים שלמים במצב ביניים שנקנו במבצע באוגוסט והוקפאו למען סעודת הפורים וכמובן סופים של רסק עגבניות בקופסאות שימורים שנשלחו למקפיא כמות שהן, פתוחות ומטונפות.
שולמית מביטה בזעזוע בקפוסטה, משתעלת קלות, מקללת אותנו נמרצות תוך כדי צחוק מתגלגל וחסר שליטה – הדרך האסטרייכרית הנכונה להתמודד עם המציאות – ובאלגנטיות מקצועית מזיזה את הצלחת מעט הצידה ומכסה אותה במפית פרחונית כדי שאימא לא תיעלב.
אנחנו, הגדולים, עלינו על הסוד האפל כשראינו את אימא בסוף כל ארוחה שכללה אורז, אוספת את השאריות מהצלחות בתנועה מכנית לתוך שקית סנדוויץ' וזורקת למקפיא. וכל אחד מאיתנו בתורו עבר את השלב שבו הוא גדול מספיק כדי להבין מאיפה הגיעו המצרכים לקפוסטה החגיגית. כל אחד מאיתנו ביצע פתיחה מזועזעת של המקפיא במחסן ונשא הספד קטן למאכל שלא נהיה מסוגלים יותר לאכול בחיים.
שולמית הקטנה, לעומת זאת, שמעולם לא פתחה את המקפיא, כי היא הקטנה של אימא ומוז'ינקלה אמיתית שלא הכינה לעצמה מעולם סנדוויץ' או ארוחת צוהריים, קיבלה את המידע המפורט לתוך האוזן ממנחם ושמיל בשעה שנגסה בתאווה מהמאכל האהוב עליה.
אימא, כמו אימא, לא הבחינה בכל הדרמה הזאת ורק חייכה חיוך מלא נחת יהודית למראה יוצאי חלציה יושבים לסעודת הפורים ופיהם מלא צחוק.
השנים עברו, ואימא שמה לב מתישהו שאף אחד לא אוכל מהקפוסטה המפורסמת והפסיקה להכין אותה.
כולנו נשמנו לרווחה, ואימא המתוקה רק נאנחת בהקלה בכל סעודת פורים ומפטירה מתחת לאף שאיזה כיף שהיא כבר לא צריכה להכין את הקפוסטה הזאת, שגם ככה דרשה ממנה מאמץ קולינרי עילאי, ושהיא מבחינתה לאכול חלה עם טחינה בפורים, רק שאנחנו היינו כל כך להוטים לקפוסטה אז היא עשתה את המאמץ. אבל ברוך השם איבדנו עניין ועול אחד ירד לה מהגב.
חסדי ה' כי לא תמו. כי לא כלו רחמיו.
וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.
***
אין מתכון לקפוסטה, כי אין מצב שאני נוגעת בקודש הקודשים הזה.
אבל קבלו מתכון חגיגי ומשמח לבורקס בשר:
מצרכים:
חבילה של בצק עלים מופשר
למילוי:
חצי קילו בשר טחון
בצל אחד גדול קצוץ
2 שיני שום כתושות
כ-6 משמשים מיובשים קצוצים
חופן צנוברים קלויים
3 כפות שמן זית
כף סילאן
מלח ופלפל
פטרוזיליה קצוצה
והסוד שלי לטעם מיוחד: חופן של עלי זעתר טריים קצוצים.
אופן ההכנה:
מחממים את התנור ל-180 מעלות.
במחבת בינונית מחממים את שמן הזית ומטגנים את הבצל והשום עד להזהבה.
מוסיפים את הבשר לטיגון קצרצר וחלקי, כדי שהעסיסיות שלו תישמר במהלך האפייה.
מכבים את האש ומעבירים את תערובת הבשר לקערה. מוסיפים את שאר הרכיבים ומתקנים תיבול.
פותחים את בצק העלים למלבן בגודל הרצוי ומניחים לאורכו בשליש התחתון תלולית יפה של המילוי. מגלגלים בזהירות עד לקבלת נחש בצק ממולא, ומגלגלים אותו לשבלול.
מעבירים בזהירות לתבנית מרופדת בנייר אפייה, מושחים בחלמון ביצה ומפזרים שומשום לרוב.
שולחים לתנור לחצי שעה בערך, או עד שהשבלול זהוב, פריך ומגרה, ומתקשרים לאימא להגיד אה פרעיילכן פורים 3>
בתיאבון!
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
אותנטיות – זה כל הסיפור
רייצ'ל שץ
הסרט אושפיזין, או כמו שבאמת צריך להגות את שמו "האושפיזין", הפך להיות סרט שהבורגנות החילונית מוציאה פעם בשנה מהמדף מעל הטלוויזיה, מנערת את הקופסה מהאבק וחוגגת את חג הסוכות. מעין ברכת כוהנים שנתית.
בלי שום קשר לאלוהים, כמובן.
יש מעט סרטים ישראליים שהצליחו להתרומם ולהיכנס לקאנון התרבותי המקומי והפכו לקלאסיקות. כאלה שנדמה שיש להם משבצת שידור קבועה בגלגל השנה והחיים שלנו כחברה. כמו אבי נשר עם "הלהקה", שמי זרחין עם "הכוכבים של שלומי", אורי סיוון וארי פולמן עם "קלרה הקדושה", ניר ברגמן עם "כנפיים שבורות", הגשש החיוור עם "גבעת חלפון אינה עונה" ועוד.
הקולנוע בארץ עדיין צעיר, בכל ביס תרבות נדחפות קצת שאריות חול וגמלים, ואומנות צריכה זמן כדי להתהוות. אולי, כמו במקרים רבים, זה עניין של כסף. בכל שנה קרן הקולנוע הישראלית (שעל התקציב שלה בעיקר מתבססת התעשייה) מתקצבת שישה- שבעה יוצרים בלבד ב-כשלושה מיליון שקל לסרט באורך מלא. זה נשמע הרבה, אבל קולנוע הוא תחום יקר מאוד. לשם השוואה, האוונג'רס האחרון תוקצב בכ-220 מיליון דולר.
אז אנחנו לא הוליווד, זה ברור, לא בשנים, לא בתקציב וגם לא בקצב. אבל התעשייה בארץ הולכת ומתפתחת, ויצירות ישראליות מגיעות לענקית הסטרימינג "נטפליקס". בסדרה "שטיסל", לדוגמה, ניתן לצפות כעת במאה תשעים מדינות מסביב לעולם. גם בתחום הקולנוע סרטים ישראליים מתחילים לתפוס מקום ונוכחות. לא מזמן במאי ישראלי זכה בפרס "דוב הזהב" בברלין, ולאחר מכן בפרס "חבר השופטים" בפסטיבל קאן בצרפת.
אז איך בכל זאת קולנוע צעיר ולא מתוקצב מצליח?
ובכן, קולנוע הוא מדיום נרטיבי שאוהב נקודות מבט, והוא תמיד ינסה לחדש את עצמו ולמצוא נקודות מבט ספציפיות שלא ראינו. זו הדרך שלו להתפתח, למצוא עוד סיפורים ועוד גוונים אנושיים שיצטרפו לסיפור הגדול של האנושות.
אם אבקש מעשרה אנשים לספר לי על השפן הקטן ששכח לסגור את הדלת, כל אחד יספר סיפור אחר. אחד יתמקד בסבל של השפן, השני ינסה ללמד את הקורא מוסר השכל, והשלישי יחליט שהסיפור בכלל צריך להיות מסופר דרך עיניו של החיידק.
אחד השינויים הכי גדולים שעברתי בתהליך היציאה, ושלאט לאט קרה גם ליוצאים נוספים סביבי, הוא התפתחות של נקודת מבט ספציפית ואישית על החיים. ההבנה שהקונפליקטים שלי שונים, שהדרך שבה אני חווה אהבה, שמחה וכעס היא שלי, שלכל אחד גבולות מוסריים שונים (מה שבעיניי ראוי, ייתפס בעיני האחר כבעייתי), שנקודת המבט שלי על החיים היא אינדיבידואלית ולא שייכת לחברה, וככל שהיא אינדיבידואלית יותר, היא שייכת לי יותר.
יש שיאמרו שזה בעצם כל הסיפור של יציאה מהחברה החרדית. הייתה לנו נקודת מבט פנימית אחרת מהחברה שבתוכה גדלנו. וההתנגשות הזו דחפה אותנו החוצה, לעולם שבו יש יותר מרחב לבחור את הנרטיב ולספר אותו כמו שאנחנו רוצים.
מה מיוחד בסרט "האושפיזין" שהצליח להעלות אותו מעל השאר?
כששולי רנד כתב את הסרט "האושפיזין" ואז שיחק בו (וגם זכה עליו בפרס אופיר) השנה הייתה 2004. ז'אנר "סרטי הדוסים" כמעט שלא היה קיים (הסדרה "החצר" שודרה ב-2003, ודוד וולך יצא עם הסרט "חופשת קיץ" רק ב-2007). העולם החרדי היה עדיין גטו ואף אחד לא הציץ מעל החומות, לא באמת. היו במאים חילוניים שניסו להציג את החברה החרדית על המסך, אבל נקודת המבט שלהם הייתה חיצונית והדמויות יצאו שטוחות, הן היו פלקט של אנשים דתיים שנראים ומתנהגים בצורה מסוימת, אבל לא אנשים חיים. לעומתם, נקודת המבט של שולי רנד הסעירה את הקהל הישראלי והפכה את הכול לחי ואמיתי. הסרט גם מביא איתו תמות דתיות שלא נראו קודם על המסך הישראלי.
גם בשוק השחור הדוסי, "האושפיזין" היה בין הדיסקים הנצרבים ביותר בהיסטוריה, כולנו רצינו לראות מי האיש שהעז לעשות עלינו סרט והאם הצליח להציג את העולם החרדי כפי שהוא, לפחות כפי שאנחנו רואים אותו.
אבל הסרט "האושפיזין" לא הצליח להביא רק נקודת מבט חדשה לזמנו בקולנוע הישראלי, הוא הביא גם נקודת מבט שעד היום נשקפת מעיניים ספציפיות מאוד, עיניים של חוזר בתשובה.
חוזרים בתשובה ייחשבו לנצח "האחר", "השונה", בתוך הקהילה החרדית. הם אף פעם לא יהיו באמת חרדים, גם אם הם מאוד מנסים להיות כאלה. החברה מסרבת לראות בהם חלק, והיא כנראה צודקת, הם עדיין נושאים בתוכם חלקים מהחילוניות ולא מוכנים לוותר עליה. כמו, למשל, על הצורך שלהם ליצור, או על נקודת המבט האינדיבידואלית שמסכנת את החברה החרדית כפי שהיא בנויה היום. שולי רנד ערני מאוד בתוך הסרט כלפי המקום שהחברה החרדית מקצה לו והוא מתבונן בו בכאב אבל גם בהבנה.
ניתן לראות זאת בסצנה שבה שולי קונה את האתרוג הכי מהודר, הכי יפה, כדי להרגיש שייך, כדי להיות משהו שהחברה החרדית אף פעם לא תיתן לו להיות.
המציאות מייד מנכיחה לו עד כמה הוא לא חלק, כאשר שני חברים מהעבר באים לבקר אותו ומזכירים לו שהוא אחר, שהעבר תמיד יהיה חלק ממנו גם אם אלו חלקים בעצמו שקשה לו להתמודד איתם.
בסצנת הסיום של הסרט הגיבור עומד באמצע בית הכנסת, הוא הרגע מל את הבן הראשון שלו וכולם רוקדים סביבו. הוא מוקף בקהילה החרדית, ואז מצטרף אליו גם העבר שכה פחד להתמודד איתו. העבר מיוצג על ידי החברים מפעם שחובשים כיפות ומצטרפים למעגל הרוקדים. הגיבור, שעד כה ניסה להסתיר את חבריו, מצליח לקבל אותם ואת עברו.
או כמו שכתבה המשוררת זלדה:
"הֶעָבָר אֵינֶנּוּ תַּכְשִׁיט
חָתוּם בְּתוֹךְ קֻפְסָה שֶׁל בְּדֹלַח
גַּם אֵינֶנּוּ
נָחָשׁ בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת שֶׁל כֹּהַל –
הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ
בְּתוֹךְ הַהֹוֶה
וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר
נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר –
כַּאֲשֶׁר הֶעָבָר מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה
זוֹ הֲרָמַת הַחַיִּים כֻּלָּם..."
זהו סוף שמח, של תקווה, של קבלה, והוא סוגר את התמה של זרות בנימה אופטימית.
אבל אולי דווקא בגלל נקודת המבט המיוחדת של היוצר הייתי מצפה לסוף פתוח יותר, כזה שבו הוא עדיין האחר, ולא האתרוג ולא ההתמודדות עם העבר יהפכו אותו באמת לחלק, כי יש משהו יפה בלהיות "השונה" ו"האחר" בתוך חברה, להיות בעל התשובה, לחיות בתוך חברה מסוימת, להבין אותה אבל בו-זמנית גם לא להיות שייך עד הסוף. יש משהו יפה בלשמור על היכולת שלך להיות אינדיבידואל, על הדרך שבה אתה רואה את המציאות, ועל הדרך שבה אתה מספר סיפור.
אולי ההשלמה הזו עם הזרות יכלה להיות סוף ריאליסטי ושמח יותר.
כשנציגי נטפליקס הגיעו לאחרונה לארץ לפתוח חממה לתסריטאים מקומיים, ישבתי בקהל בסשן של Q&A, המיקרופון עבר מאחד לאחד וכולם שאלו שאלות, כולם רצו להבין, מה נטפליקס מחפשת, כל אחד רצה להבין איך לכתוב את הסדרה שנטפליקס תקנה. לאחר מספר שאלות דומות מהקהל, קמה אחת הבכירות ואמרה: "אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, אתם תאמרו לנו. כל מה שאנחנו מחפשים הוא אותנטיות, אותנטיות של נקודת מבט. ספרו לנו את הסיפור שלכם".
ולמי שהדיסק הצרוב של אושפיזין עוד לא הגיע אליו, הנה קישור לטריילר: https://www.youtube.com/watch?v=zVfXipr3WuE
"ומילדיי יותר מכולם" – מסעו של הרב ישראל פרנקל
נינה פוקס
הרב ישראל פרנקל (45) עזב את החברה החרדית וכעת הוא חלק מהקהילה הדתית. משפחתו, כולל שבעה מילדיו, ניתקו עימו קשר בעקבות עזיבתו. היום, יותר מתמיד, הוא מבין את חשיבות קבלת האחר כפי שהוא וללא תנאי, ודאי כשמדובר בבן משפחה. "כשיצאתי מהעולם החרדי המשפחה שלי נידתה אותי. ניסיתי לחדש את הקשר פעמים רבות. לצערי, ללא הצלחה".
חוויית יציאה כפולה וחוזרת
ישראל נשוי בשנית ומגדל את בנו ושישה מילדיה של אשתו. הדרך שעבר סייעה לו להבין לעומק את חשיבות שמירת הקשר עם הילדים, גם אם הם לא הולכים בדרכם של הוריהם. "יש לי ילד שיצא מהחברה החרדית, וששת ילדיה של אשתי אינם דתיים. לפחות כרגע. כולם גרים איתנו באותו בית, וכך אני חווה על בשרי מה חשים הורים חרדים במצב דומה. אי אפשר לזלזל במשבר ובקושי כשכל מה שניסית לבנות בבית ועם הילדים מתפורר לנגד עיניך. בד-בבד, אני מבין גם ההרגשה של היוצאים, כי גם זאת הייתה חוויה אישית שלי. וכך, שוב ושוב אני שואל את עצמי, 'איך יכול להיות שבני משפחתי שונאים אותי כל כך, מה כבר עשיתי? הרי בסך הכול פעלתי באופן שאני מאמין שיעשה אותי בן אדם הכי טוב שאני יכול להיות... לצערי, אין לי קשר עם הילדים החרדים שלי מנישואיי הראשונים, בשל ניכור הורי שנעשה להם. אני יודע היטב מאיפה זה מגיע, החברה והרבנים עשו להם שטיפת מוח, והם מסתכלים עליי כעל אדם מסוכן".
לבחור באהבה – למרות הכול
"היציאה מהדת, של הילדים שלי ושל אשתי, הפגישה אותי שוב עם העוול שנעשה לי כשהמשפחה שלי, וכל האנשים שהיו חבריי במשך יותר מעשרים שנה, ניתקו איתי קשר. יכולתי לכעוס עליהם, אבל אז הייתי כמו אלו שפגעו בי. בחרתי באהבה כי ילדיי קשורים אליי לא משנה מה, ועל כן מגיעה להם אהבה עד כלות הנפש".
"לפני כמה חודשים הבת השנייה של אשתי יצאה מהארון, וכאדם נאמן לתורה היה לי בזה קושי, אבל לרגע לא נתתי לזה לפגום באהבתי אליה. מהיציאה שלי מהעולם החרדי למדתי איך אמורה להרגיש אהבה אמיתית, מה המהות האמיתית של קשר בין הורים לילדיהם ומה טיבה של חברות אמיתית. עם השנים למדתי עוד ועוד, וכיום לא רק שאני אוהב את היוצאים הפרטיים שלנו מכל הלב, אני מכבד אותם ואת ההחלטות שלהם".
ללמוד מהתהליך של הילדים
"בעקבות היציאה מהחברה החרדית והעוול שנגרם לי, התבשלה אצלי התובנה שעליי לאפשר לכל אדם להיות מי שהוא. אני יצאתי כי הרגשתי שהיו טעויות בדרך שבה חייתי ושהדרך הזאת לא הולמת את האמונה שלי. הילדים היוצאים עוברים תהליך דומה. אין לי ספק שכל מה שהם עושים מוביל אותם להיות אנשים כנים יותר, בעלי אמונה חזקה ומידות מתוקנות. בדיוק כמוני, הם שואפים לחיות חיים ערכיים מתוך חשיבה ודיוק. לכן הם מסבים לי נחת רבה יותר מאשר אילו היו מקפידים לשמור על ציווי זה או אחר רק כי למדו זאת בבית הספר. הלמידה שלי מהתהליך שלהם התגבשה למסר שאני רוצה להעביר להורים לילדים יוצאים. המסר אינו 'קבלו את הילד שלכם ללא תנאי', זה עניין בסיסי, וגם לא 'כבדו כל אדם לפי אמונתו' כי גם זה בסיסי. המסר שלי הוא לנסות ללמוד מהילדים על הדרך שלנו, ההורים, כי אם הילדים נוטשים את דרך החינוך, אפילו במעט, יש לזה סיבה. הייתי טיפש אם הייתי חושב שאני מושלם ויודע-כול. התהליך של הילדים יכול ללמד אותנו, ההורים, איך לשפר את המידות שלנו, ומזמין אותנו לברר את האמונות שלנו, את ההבנה שלנו בתורה ובאיך להיות אדם. אם נעבוד יחד, לכולנו יצמח מכך רק טוב".
קשר לא מותנה
נינה פוקס
איציק בן יחיאל הקים את עמותת "בנערינו" לפני כשבע שנים. מטרתה העיקרית של העמותה היא לתווך בין ההורים החרדים לבין ילדיהם שבחרו ללכת בדרך אחרת. לפני כ-20 שנים, בהיותו בן 19 בלבד, החל איציק לעבוד עם ילדים ובני נוער בסיכון. ברבות השנים זיהה כי חסרה דמות שתלווה הורים שמתמודדים עם ילד שבחר לעזוב את החברה החרדית. ילדים כאלו מתחת לגיל 18 נחשבים נוער בסיכון. ״במסגרת העמותה הורים פונים אליי כדי למצוא מסגרת לבן שלהם. אני מלווה את המשפחה ואני בקשר עם הנער, ובמקביל אני בקשר עם הרווחה כדי לתת שהמענה לאותו נער יהיה מותאם ואיכותי. אני מלווה אותם בכל מה שהם צריכים״.
לפי ההגדרה הפורמלית, "נוער בסיכון" הם נערים שמסכנים את עצמם ואת סביבתם. בחברה החרדית המצב מורכב יותר, בגלל היציאה מהקהילה והרגישות מול המשפחה ורבדים נוספים שיש לתת עליהם את הדעת. "החברה החרדית היא קבוצת אוכלוסייה ששואפת לצייתנות ולמצוינות״, מסביר איציק את המורכבות. ״צייתנות למנהיגי הקהילה וגם לחוקי החברה, הניואנסים החברתיים שנוצרו במאה השנים האחרונות ומתבטאים בלבוש, בהתנהגות, בשפה וכו׳. מי שלא מציית מסמן שהוא כבר לא שייך לקבוצה. על כן מדובר לא רק בנוער בסיכון משום שנשר מהמסגרת, אלא בנוער שמסמן את עצמו כמי שכבר לא שייך לקהילה, כי הוא שונה בלבוש ובהתנהגות״.
לדבריו, במקרים אלה מתעורר קושי רגשי ומשפחתי מורכב, שמחייב הבנה עמוקה ותיווך בין ההורה לילד. ״משהו קורה בתוך הבית. המערכת מזהה שהוא חריג ולא מציית לחוקי החברה ופולטת אותו החוצה, והנער נרמס. פה המקום שלי לבוא ולעזור. המשפחה בחרדה, בייחוד בקהילות היותר סגורות. הם מאוד מתביישים וגם חוששים שזה יהרוס להם, למשל בשידוכים. אני אומר להורים: ׳נכון, יש קהילה, אבל המטרה שלנו כהורים לבדוק מה מתאים לנו. בוא נשב יחד ונבין מה חשוב לכם באמת׳״. לאחר ניסיון של שנים פיתח איציק שיטה ייחודית, שנקראת "שלושת המעגלים". שיתוף של ההורים, של הנער ושל המסגרת הרלוונטית לו – שכולם משתפים פעולה למען הצלחתו המיטבית של הנער.
איציק מסביר כי בשנים האחרונות הוא נתקל במגמה הולכת וגדלה של הורים חרדים שמחפשים דרך לשמור על הקשר עם הילד, למרות שאינו הולך בדרכם. "בהתחלה קשה להם לקבל והם מקווים שהוא ישתנה, אבל ככל שעובר הזמן, וההורה מבין שהוא לא יחזור ושהחלום מתרחק מהמציאות, התפיסה לגבי הקשר עם הילד הולכת ומשתנה. אני מדריך אותם איך להתמיר את האהבה והדאגה שלהם לקבלה של הילד ולהעמקה וחיזוק הקשר שלהם. לדוגמה, אני עורך עם ההורים כעשרה מפגשים שבמהלכם אני מקשיב להם ומברר מה חשוב להם שיהיה בקשר עם הילד. השיחות הללו בדרך כלל מאוד טעונות. נקודות המוצא היא שגם ההורים וגם הילד מעוניינים בקשר ורוצים בטובת הילד. הנקודות שעליהן צריך לדבר, בדרך כלל, הן מה הקשר הזה מכיל. ההורים לומדים בשיחות איתי איך להגיע למצב שאליו הם שואפים מלכתחילה, שלילד שלהם יהיה טוב. כיום ברור יותר מאי-פעם שגם אם הילד לא יחזור, הוא עדיין בן משפחה ושהקשר של הורה-ילד לא אמור להיות מותנה, אלא מובנה. זה המסר העיקרי: בקשרים משפחתיים אין התניות. עם כיפה או בלי כיפה, ולא משנה מה ילבש, הוא הבן שלנו ואנו אוהבים אותו בכל מחיר. קשר הורה-ילד אינו חובה אלא זכות!"
עגלה מלאה – גרסה עדכנית
רסל דיקשטיין
"באמת היית חרדית?"
"כן."
"ועכשיו?"
"עכשיו אני חופשייה."
"מה, את לא שומרת כלום?"
"כלום."
"כלום-כלום? פסח, בשר-חלב, משהו?"
"כלום. לא מאמינה ולא שומרת. מוזר לי שאנשים שמחשיבים עצמם חילונים בוחרים להקפיד על מצווה זו או אחרת. מה העניין? הדת היא עסקת חבילה."
"טוב, פשוט עברת מקיצוניות אחת לקיצונית אחרת. יש גם אמצע."
"זה לא אמצע, זה הרגל, זה אי-הקדשת מחשבה, זה לעשות משהו כי כולם עושים. זו עדריות ובינונית השקפתית שאני לא מסוגלת להבין ולהתחבר."
כך בערך נשמעו הדיאלוגים שלי בשנים הראשונות ליציאה. זו הייתה תקופת התפכחות מכאיבה – נוסף על הפגיעה והעלבון שחשתי מהנידוי המיידי ומהשינוי המהיר ביחס כלפיי, מנערה מוערכת וחלומית לאסקופה נדרסת ופושעת איומה – הבנתי שרוב הדברים שעליהם התבססו תפיסות העולם שלי, הערכים שלי, הזהות שלי, הרצונות שלי לעתיד, שלל מערכות היחסים שלי עם העולם ומרכיביו, הכול התמוטט בקול רעש מחריד. נחרב, נתכתש, התאדה – וברע. בהבנה שעבדו עליי, שחייתי שקר.
השנים חלפו. תחושת המרמור גם. שק הכעס הכבד כל כך שנשאתי בשנים הראשונות פורק זה מכבר. הפיוס שלי עם העבר החל לפני כעשור, ותהליך החיבור המחודש לשורשים, לערכים, לחוויות, לטקסטים ולטקסים ממלא אותי ומרגש בכל פעם שאני מוכנה להתבונן בו, להעריך את הדרך שעברתי ולהעמיק עוד באינטרפרטציות שלי להתנהלות יומיומית שמבוססת על רעיונות השקפתיים שהיו חלק מחיי מאז שכבתי בעריסה, מוקפת בתמונות אדמו"רי חב"ד ומעל ראשי תלוי קמע "שיר המעלות".
החינוך שספגתי עשיר ברעיונות טובים, הכְוונה לחיים של משמעות ואמצעים להעשרת תחושת האושר. אני מודה על האפשרות מרחיבת הדעת הזאת, לקחת את הדברים המעולים והמצמיחים, המוכרים לי כל כך, ולעבד אותם באופן שיתאים לחיי כיום.
אודה לך ה'
באופן טבעי וזורם, בחרתי לבחון ראשית את אלמנט ההודיה. כחרדית, המילים הראשונות שהוצאתי מפי מדי בוקר היו "מודה אני". ההודיות היו חלק בלתי נפרד מהיום-יום. התפילות, הברכות והרגלי הנימוס שחייבו לומר כל הזמן תודה.
גם היום ההודיות הן עניין מרכזי אצלי. "דבר אינו מובן מאליו", אני מזכירה לעצמי, אם בטקס יומי קבוע ואם בזמנים שהתזכורת הזאת נחוצה – להודות על הקיים, לכוון את הפוקוס המחשבתי-רגשי-מנטלי לעבר ה"יש", להכיר בו ולהודות, להודות הרבה.
לפי חוקרים העוסקים בניתוח מרכיבי תחושת האושר, הקדשת זמן יומי קבוע לכתיבת "הודיות" – לפני שהולכים לישון, כדי לזמן שינה טובה ונעימה, או בתחילת היום, להתחיל אותו בהרגשה מעולה – מחוללת שינוי לטובה, ולו בשל הפניית תשומת הלב לדברים החיובים שבחיינו.
תודה על זה.
מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד
עניין השמחה הוא חלק מרכזי בזרם שבו גדלתי. הציווי הזה חל לא רק בחגים, בהתבסס על חובת "ושמחת בחגיך והיית אך שמח", אלא גם לאורך השנה כולה.
ברובד העמוק, נטול תוקף הציווי האלוהי, רעיון השמחה כחלק אינטגרלי מהקיום הוא עניין משנה חיים. שמחה היא מקור לצמיחה, להתעלות, להגברת העשייה, לכינון יחסי אנוש טובים ולאריכות ימים, היא פריזמה תפיסתית להגברת שפע. אבל יותר מכול, שמחה היא בחירה. בחירה להתמקד ברגש חיובי כמנוע.
כבר שמחתם היום?
עזוב תעזוב עימו
אני מתחברת מאוד לרעיון העומד מאחורי "עזוב תעזוב עימו". זו גישה נכונה לחיים ולהצעות עזרה. לעצמי, ברור לי שאיני יכולה לתלות את אושרי/סיפוקי/התקדמותי באנשים אחרים. החובה שלי היא לדאוג לי במצבי שגרה ובמצבים מלחיצים, לא להיכנע לדחף להתבוסס בקושי וברחמים העצמיים, אלא לפעול למען הטבת התנאים והסיטואציה. ובנוגע להגשת עזרה לאחרים, איני יכולה ואיני רוצה לקבל עליי אחריות מלאה למצבם. אני נכונה להושיט יד ולעזור, אך בשום אופן לא להציל, לא להיות המלאך המושיע עבור מי שאינו מוכן להתאמץ כדי לעזור לעצמו.
והגית בו
יומם ולילה, מצווה התורה. העיבוד שלי למצווה הזאת מרגש אותי בכל פעם מחדש ומסייע לי להוקיר עוד יותר את החינוך שקיבלתי, חינוך לקדושת ההגות. הגות מחייבת "חפירה", מחייבת הטלת ספק, מחייבת הפניית משאבים לקריאה וחקירה. איני יכולה לדמיין את עצמי, את הזהות שהרכבתי לי, בלי אלמנט ההגות. הספרייה החרדית עמוסה בספרי הגות, ואני מודה (כאמור, תמיד) על שגדלתי במקום שמחשיב במיוחד הגות וחשיבה מעמיקה.
הלשון היא קולמוס הלב והניגון הוא קולמוס הנפש
כמו רוב החרדים לשעבר, גם אני חובבת מאוד ניגונים ושירים מבית אבא ומחצר האדמו"ר. חובבת זו מילה עדינה מדי. אני מתרגשת מהם, אני דומעת, אני מתמלאת בתחושות כמוסות וחזקות, זרמים עוברים בי. למוזיקה, כך חונכתי, יש כוח אדיר ומשפיע, ולי יש הזדמנות להיחשף לחלקים עמוקים ופנימיים בנפש באמצעות התרכזות במילים ובלחן.
שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים בִּי, אִמִּי וְאָבִי,
נִגּוּנִים מִזְמוֹרִים שְׁכוּחִים.
גַּרְעִינִים; גַּרְעִינִים נְשָׂאָם לְבָבִי –
עַתָּה הֵם עוֹלִים וְצוֹמְחִים.
גרעיני החינוך שקיבלתי הצמיחו אותי להיות מי שאני, ורבים מהם מלבלבים ופורחים ביותר שאת בערוגת חיי העכשווית.
נוטינג היל
אלקי הרשברג
לפני הרבה שנים למדתי בסמינר להוראה בכפר חב״ד, במסלול משולב עם לימודי תקשורת. זו הייתה תקופה מוזרה בחיים שלי, מצד אחד הייתי אישה בוגרת שרוכשת מקצוע, ומצד שני, בכל בוקר מדדו לי את אורך החצאית ובדקו אם מרחתי לק על הציפורניים. מבלבל.
בסמוך לסמינר, מרחק נסיעה קצרה ברכבת, נמצא קניון עזריאלי. מרוב ששרצנו שם, המקום זכה לכינוי ״כפר חב״ד גימל״. היינו נוסעות לקניון להתאוורר, לאכול ולקנות בגדים. בקניון היו אולמות קולנוע, אבל אף אחד מאיתנו לא חלמה להיכנס. אני העזתי. היו לי סיבות מקילות.
השנה הייתה 1999, אימת באג אלפיים שרתה על הכול. האינטרנט חדר יותר ויותר, וגם אנחנו נחשפנו. השיטוט ברשת כלל התכתבויות חפוזות עם בחורים חילוניים בצ'אטים של תפוז ובאי.סי.קיו. כמה מאיתנו הרחיקו לכת ונפגשו עם אותם בחורים. כולנו רצינו מאוד להתאהב, אבל ידענו שזה אומר לצאת לפגישות ולהתחתן, ולא הרגשנו לגמרי מוכנות.
ב-1999 יצא לאקרנים הסרט "נוטינג היל"; קומדיה רומנטית עם היפה בנשים (דאז) ג’וליה רוברטס. ליבי הרך, מאז ומעולם, נטה לכיוון הקיטש וקראתי את הטיזר לסרט בעיניים שוקקות.
ההתגנבות לקולנוע, אם אני זוכרת נכון, הייתה אחרי אכזבה מבחור שעבורו הייתי עוד מישהי עלומה בצ'אט, ועבורי הוא היה פוטנציאל לסיפור אהבה מדהים. עוד לא הייתי מיומנת ב"מערכות יחסים" והיחס המזלזל שלו שבר את ליבי. קבעתי עם חברה, קנינו כרטיסים ל״נוטינג היל״, והתמסרנו ליו גרנט ולמבטים הכחולים והמיוסרים ששלח אלינו דרך המסך. למשך שעה וחצי שהינו בסימולטור רגשי, צחקנו ובכינו. שכחנו שמחר שוב יבדקו אם אנחנו צנועות. בסרט ג’וליה רוברטס מגלמת את אנה סקוט, שחקנית מפורסמת שנכנסת במקרה לחנות הספרים של יו, חנות קטנה וכושלת שמוכרת בעיקר ספרי מסע וטיולים. כך מתחיל הרומן ביניהם, נגד כל הסיכויים. עלילת הסרט הקסימה וניחמה אותי. רוב הסרט מתרחש בשכונת נוטינג היל בלונדון, שכונה ציורית שבליבה שוק איכרים הומה אדם, וברחובותיה בתים קטנים צבעוניים.
אני עוזבת לרגע את אלקי של אז, שיושבת בקולנוע בעזריאלי, אוכלת פופקורן לא מהדרין, כדי לספר על המשפחה הקטנה והמורכבת שלי. אני בת יחידה. אימא שלי גרושה, חוזרת בתשובה. אבא שלי לא יהודי, ובמשך שנים לא היה לי שום קשר איתו. אימא שלי הקפידה למסמס את נוכחותו, או כך לפחות קיוותה, ולבסוף חרצה את גורלו וסיפרה לי שהוא מת. ממש כמו בסיפורי חסידים, היהודי חוזר בתשובה ואשתו הגויה עולה באש עם הסוס והעגלה. לא ממש האמנתי לה, אבל הסיפור שסיפרה היה נוח עבורי, ילדה חב"דניקית שגדלה בתוך הקהילה. את הסוד על קיומו הסתרתי. כששאלו אותי עליו התחמקתי. אבא גוי הוא גיבנת רצינית לילדה שרק רוצה להיות כמו כולם ולהשתלב. הסרט הסתיים. יצאנו מהאולם בראש מורכן ומיהרנו להתערבב בהמון. אילו היינו נתפסות – התוצאה הייתה מרה. אבל אני לא יכולתי לשכוח את הסרט. שוב ושוב חמקתי לאולם הקולנוע כדי לצפות בו. לא הצלחתי להסביר לעצמי למה, הרי הוקרנו עוד סרטים.
[caption id="attachment_10666" align="alignnone" width="669"]
נוטינג היל היום[/caption]
שנים לאחר מכן, כשכבר הייתי נשואה ואם לילדים, מצאתי את אבא שלי. הייתי בהלם כשגיליתי שבמשך כל הזמן הזה הוא התגורר בנוטינג היל. בבניין שצמוד לדירתו של תסריטאי הסרט, ריצ’רד קרטיס. נוטינג היל. 1999. בריטניה. קומדיה רומנטית. 124 דק'. במאי: רוג׳ר מיצ׳ל.
ההתגנבות לקולנוע, אם אני זוכרת נכון, הייתה אחרי אכזבה מבחור שעבורו הייתי עוד מישהי עלומה בצ'אט, ועבורי הוא היה פוטנציאל לסיפור אהבה מדהים. עוד לא הייתי מיומנת ב"מערכות יחסים" והיחס המזלזל שלו שבר את ליבי. קבעתי עם חברה, קנינו כרטיסים ל״נוטינג היל״, והתמסרנו ליו גרנט ולמבטים הכחולים והמיוסרים ששלח אלינו דרך המסך. למשך שעה וחצי שהינו בסימולטור רגשי, צחקנו ובכינו. שכחנו שמחר שוב יבדקו אם אנחנו צנועות. בסרט ג’וליה רוברטס מגלמת את אנה סקוט, שחקנית מפורסמת שנכנסת במקרה לחנות הספרים של יו, חנות קטנה וכושלת שמוכרת בעיקר ספרי מסע וטיולים. כך מתחיל הרומן ביניהם, נגד כל הסיכויים. עלילת הסרט הקסימה וניחמה אותי. רוב הסרט מתרחש בשכונת נוטינג היל בלונדון, שכונה ציורית שבליבה שוק איכרים הומה אדם, וברחובותיה בתים קטנים צבעוניים.
אני עוזבת לרגע את אלקי של אז, שיושבת בקולנוע בעזריאלי, אוכלת פופקורן לא מהדרין, כדי לספר על המשפחה הקטנה והמורכבת שלי. אני בת יחידה. אימא שלי גרושה, חוזרת בתשובה. אבא שלי לא יהודי, ובמשך שנים לא היה לי שום קשר איתו. אימא שלי הקפידה למסמס את נוכחותו, או כך לפחות קיוותה, ולבסוף חרצה את גורלו וסיפרה לי שהוא מת. ממש כמו בסיפורי חסידים, היהודי חוזר בתשובה ואשתו הגויה עולה באש עם הסוס והעגלה. לא ממש האמנתי לה, אבל הסיפור שסיפרה היה נוח עבורי, ילדה חב"דניקית שגדלה בתוך הקהילה. את הסוד על קיומו הסתרתי. כששאלו אותי עליו התחמקתי. אבא גוי הוא גיבנת רצינית לילדה שרק רוצה להיות כמו כולם ולהשתלב. הסרט הסתיים. יצאנו מהאולם בראש מורכן ומיהרנו להתערבב בהמון. אילו היינו נתפסות – התוצאה הייתה מרה. אבל אני לא יכולתי לשכוח את הסרט. שוב ושוב חמקתי לאולם הקולנוע כדי לצפות בו. לא הצלחתי להסביר לעצמי למה, הרי הוקרנו עוד סרטים.
[caption id="attachment_10666" align="alignnone" width="669"]
נוטינג היל היום[/caption]
שנים לאחר מכן, כשכבר הייתי נשואה ואם לילדים, מצאתי את אבא שלי. הייתי בהלם כשגיליתי שבמשך כל הזמן הזה הוא התגורר בנוטינג היל. בבניין שצמוד לדירתו של תסריטאי הסרט, ריצ’רד קרטיס. נוטינג היל. 1999. בריטניה. קומדיה רומנטית. 124 דק'. במאי: רוג׳ר מיצ׳ל.
חינוך מחדש
חני כהן
"הלומד ילד," כך טען אלישע בן אבויה, החכם באדם, "דומה לדיו הכתובה על נייר חלק. והלומד זקן דומה לדיו הכתובה לנייר מחוק." את הדברים הללו אישרו פרויד וממשיכיו, וממשיכי ממשיכיו, וכך אני מרגישה היום. בת עשרים וחמש כמעט וכבר לא ילדה. נייר מה זה לא חדש.
תראו, הכללות, מטבע היותן הכללות, תמיד יחטאו לחלק מהאמת. המציאות מורכבת ואינה חד-משמעית, בטח כשמדובר במציאות של אנשים רבים כל כך. לא אני ולא אף אחד יכולים להתיימר להסביר מה זה לגדול בחברה חסידית סגורה, כי זה תלוי בכל כך הרבה, יש המון אפשרויות שונות שם. לכן עכשיו אני מדברת עליי, על המציאות שבה חייתי כילדה.
במציאות ההיא היו דברים חשובים רבים סביבי, התורה הייתה חשובה מאוד, כל הלכה ב"קיצור שולחן ערוך", מדפי הספרים הישנים, המלאים בספרי קודש כבדים היו נורא חשובים. המבוגרים היו חשובים, האדמו"ר היה קדוש. המוסדות והישיבות שסבבו את הבית שלי, כמו "מחנה ישראל" היו מלאים בבחורי ישיבה חשובים-חשובים ויקרים. אני לא. הייתי ילדה קטנה, נמוכה ומתולתלת, וממש לא חשובה. סתם עוד ילדה אחת.
בגן חובה לימדו אותנו לשיר:
"כשאבא שלי לומד/
בזכותו העולם עומד/
לכן אשתדל מאוד/
לא להפריע לו ללמוד"
העולם לא עמד בזכותי, ונדרשתי לא להפריע לאלה שבזכותם הוא עומד. אני זוכרת עשרות רבות של סיפורים על מסירות נפש לתורה – סיפור מחריד אחד זכור לי במיוחד, על רבנית צדיקה וחולה מאוד, שנמנעה מלהעיר את בעלה הלמדן ובלילה הייתה זוחלת למרפסת כדי להשתעל – בעיקר אני זוכרת הרגשה חזקה מאוד של חיילת בצבא השם. למען האמת, הייתי ג'ובניקית. אחיי זכו להיות חיילים של ממש. הייתי מסתכלת על אבא שלי לומד בסלון וחושבת, האם הרצון שלי לספר לו מה שקרה לי בגן מצדיק ביטול תורה? כולם סביבי תמיד טענו שלא, אין הצדקה. אומנם האיש הזה הוא אבא שלי, אבל יותר מזה, הוא חייל של הקדוש ברוך הוא ומחזיק את העולם עכשיו.
גדלתי. אט-אט ספרים אחרים תפסו את מקומם של הגמרות הענקיות בסלון. את הנוף הצפוף של עזרת תורה החלפתי בנוף של שכונה אחרת, מרוחקת ככל שיכולתי. תפאורת חיי השתנתה לחלוטין, אבל בתוכי הרגשתי שנשארתי ילדה קטנה, מתולתלת, שעדיין מוקפת בדברים חשובים, גדולים ונצחיים שקודמים לה. כשהיה שקט יכולתי לשמוע את מחשבותיה:
אם אני רוצה משהו, זה משנה בכלל? הרצון שלי רלוונטי למשהו? למה בעצם אני לא פשוט עושה מה שצריך ודי? למה אני לא עושה מה שאומרים לי ודי? אולי שקט כבר?
הרבה יותר קשה לשנות מחשבות של ילדה קטנה מלעבור לשכונה חילונית ולשמוע מוזיקה אחרת. הרבה יותר קשה מהשלמת בגרויות, אולי אפילו מלסיים את הש"ס. גירסא דינקותא קוראים לזה. ערב ערב הגירסא דינקותא שלי צעדה איתי בעליות של ירושלים ופיזמה לי פזמונים רעים של ביטול עצמי ומסירות נפש.
כיום סולם הערכים שאני בונה לי הוא אחר, מיקמתי את עצמי גבוה. למען האמת, אני מצליחה לחשוב ככה אבל מתקשה להרגיש את זה. אני מסתובבת אחורה, לחפש את הילדה כדי לספר לה שסיפוריה מהגן בהחלט שווים ביטול תורה, שבני אדם אינם קטנים או חוטאים, ולא משרתים של רעיונות. הם בני אדם יקרים מפז. הכול יקר. הכול יקר נורא.
אני רוצה לחזור לאותם ימים של שעות ארוכות-ארוכות בחצר בית הכנסת, שם בכו מרות ילדים קטנים והיה נורא חם. אני רוצה לחזור לשם וללחוש לה, "היי מותק, שמעי קטע, האנשים האלה, שמתפללים בפנים, צריכים לצאת ולדאוג לכם. אתם חשובים מספיק. המחשבות שלכם, הרצונות שלכם, האופי המתפתח והחמוד שלכם. שום דבר לא צריך להימסר בשום אופן ופנים."
ככה אני מכניסה את עצמי למחנות חינוך מחדש. וזה קשה, כי אני כבר לא נייר חדש ולפעמים נגמר לי הכוח. אבל אז אני קמה שוב להילחם. אני מוחקת אט-אט כל מיני אקסיומות שאיני מוכנה להחזיק בהן עוד ולבזבז עליהם שטח פנימי יקר.
יום-יום, בכל פעם שיש לי כוח, אני שוטפת לי במים נקיים את המוח מאותן מנטרות, שרוקדות אצלי באונה הפרונטלית, מנטרות של ביטול עצמי שצבעתי בלורדים אי-אז בגן.
אבא לא צריך להקריב את הילד שלו לאלוהים! שומעת, חני? לא אברהם את יצחק, ולא כל אותם אבות שמקריבים את ילדיהם על מזבח האמונה. גם את לא צריכה להקריב את עצמך, בשום אופן, אף פעם.
את חשובה. מאוד-מאוד חשובה. את שומעת?
הילדה שלא היה לה מספיק זמן ומפלצת השעון המתקתקת
מריה אסטריכר
או: סיפור ישן-חדש, זיכרונות, מסעות ומה שביניהם
מריה 2015
הלילה חלמה על השעונים הנמסים של סלבדור דאלי. היא נאנחה, התהפכה ובעטה במיטה עד שגופה רעד, אבל זה לא עזר לה. היא התעוררה, שוב, באנקת בהלה ולחששה לעצמה: זמן... אני חייבת לקנות זמן.
בשפתיים חרבות ולב דופק גיששה דרכה אל הכיור הקטן, צחצחה שיניים עד זוב דם, ובמוחה הקודח השעון מתקתק.
יש ללכת לבנק ולסדר את המינוס שרק העמיק ושאב אליו את כל הסובב אותה; יש ללכת לפסיכולוג שיתקן ויאבחן וינחם ויאמר שיש, יש עוד תקווה; יש ללכת לעבוד כדי שכל המערכת תוכל להתקיים; יש לאכול משהו, וכמובן לא לשכוח לשתות הרבה מים; יש להתקלח ולסדר מעט את החדר העמוס; יש לקום ולעשות. "לקום ולעשות," חזרה ושיננה לעצמה.
ואל יהא הדבר פשוט בעיניכם, כי בכל פעולה, ותהא זו הפשוטה והיומיומית ביותר, המפלצת מתעוררת לתחייה, נוטלת שתי משקולות אימתניות וכורכת אותן סביב המשימות הפשוטות לכאורה. ושוב ושוב הופכות הפעולות הבנאליות והיומיומיות למשימות קשות עד בלתי נסבלות.
כל ארוחה וכל טבילה באמבט כרוכות במלחמה, כל עניין בירוקרטי מתיש אותה. חשבון הטלפון, הוצאה חריגה שהגיחה לה פתאום – כל אלו פערו תהום מתחתיה. ובעיקר, מה שאכל אותה מבפנים, היה הזמן שהתפתל לו בלחישה חרישית מרגע שפקחה עיניים עד פקיחת העיניים למחרת.
הכול בער בה.
היא רצתה כוחות על, או אפילו סתם כוחות פשוטים כמו של כולם. היא רצתה לטוס, לטייל, ללמוד, לשיר, לרקוד. בעיקר רצתה להשאיר חותם פה, בכדור.
היא לא רצתה להתמוסס ככה, כמו הזמן, להיעלם בלי שמישהו ידע בכלל שפעם הייתה פה מישהי עם עיניים גדולות ולב קרוע ורצון גדול פשוט להיות.
הימים רדפו אותה כרדוף חתול אחר זנבו, במעגלים גדולים שהלכו וקטנו סביבה עד מחנק.
הכול עורר בה קנאה והתפעלות, ואז תחושת החמצה. כל שיר ששמעה בעיניים מצועפות עורר בה רצון עז ליצור ולעשות, אבל אז הגיעה מפלצת המשקולות ולפתה אותה במבט קפוא, מצקצקת בלשונה ומורה באצבע תקיפה על שעון ענק שמרחף לו מעל כאומר: הרפי מחזיונות השווא שלך, ילדה טיפשה, אין לך זמן לזה.
יש לשרוד. לשרוד!
כל פנס רחוב היה בעיניה תעלומה: מי היוצר המוכשר שהרכיב והנדס ותרם את תרומתו לכדור?
היא שוטפת כלים ונאנחת אל הסקוצ' והסבון. היא אף פעם לא תצליח לעשות משהו יעיל כמו שני אלה.
ובכלל, מה היא חולמת בהקיץ? יש ללכת ללמוד, ויש ללכת לרופא, והכביסה לא תתלה את עצמה. ויש, כמובן, לפחד מההתקף הגדול שקרב ובא, החור השחור שמתקרב אליה בצעדי ענק.
וככה התהלכה לה סהרורית בעולם, טרוטת עיניים וקצרת נשימה, ורק הלילות היו מספקים לה נחמה, כי מדי פעם, כשהכול בה בער וגעש ורתח, היא הייתה מקבלת מתנה בדמות חלום אמיתי עד כאב. בחלום היא טסה למקומות מופלאים, בחלום לא הייתה שום תחושת זמן. כאילו הזמן שכב שם בערמות ענק, וכל מי שרצה נטל לעצמו חופן גדוש ממנו. זמן לחיות וזמן לנשום, ולעשות וליצור. אפילו סתם זמן כדי להיות האדם עם עצמו, בלי התקתוק המקפיא של אל השעון הגדול, ומפלצת המשקולות שם למעלה.
והודו ופריז ויוון, כמו שכבו שם נינוחות בשבילה, רק שתתהלך בהן. תטייל, תחקור ותנשום... הן היו כבדות וחמימות כמו שדיים ענקיים, אבל אפילו שם, בין חמדות הערים וקסמי הזמן, צל התקרב ושיחר לפתחי נשמתה הקרועה. ושוב הייתה קמה בשפתיים חרבות, ומילה אחת עמדה שם, צחיחה ומצחינה כהבל בוקר: זמן. זמן
---
הזמן שלי נוזל לאט.
הוא זולג לו בטיפות מגושמות ועכורות.
אל האין.
הזמן שלי נוזל לאט ומכתים בדרכו דפים לבנים שהולכים ומצהיבים.
הזמן שלי משטה בי כמו מאהב עם לשון חלקלקה, והוא ממשיך ומהתל בי משל הייתי השטן בכבודו ובעצמו.
וכשאינו ניגר לו בעצלתיים, הזמן שלי מתכנס בתוך עצמו ונאסף לשלולית מרקיבה של חלומות, תוכניות, ופיסות נשכחות של חיי.
והנה עכשיו, בעיצומו של מסע בין פריז יוון והמון זמן לחשוב ולנשום, אני שולחת חיבוק עז למריה של 2015.
ושולחת לכם מתכון קיצי ומרענן לסביצ'ה דג לבן, שאפשר להכין מהר או לאט, ואז לזלול ולהרגיש לשנייה שהזמן נעצר ואפשר פשוט להיות.
מצרכים:
1 רצועת פילה שמנמנה של דג לבן, טרי ככל האפשר (דניס, מוסר ים, לוקוס, וכל דג טרי)
1 נקטרינה קצוצה לקוביות קטנות
1 בצל סגול קטן קצוץ דק
1 זוקיני (קישוא ירוק וצעיר)
1 גביע יוגורט בעל אחוז שומן גבוה
1/2 עגבנייה בשלה
חופן קטן של צנוברים
שמן זית, לימון, מלח ופלפל לפי הטעם
מעט עלי זעתר טריים, אם יש בנמצא. אם לא – כוסברה קצוצה לגמרי תעשה את העבודה.
הוראות הכנה:
- קוצצים את את פילה הדג לקוביות קטנטנות.
- מקלפים את הזוקיני ומסירים את הקליפה, ואז ממשיכים לקלוף בקולפן ליצירת רצועות זוקיני דקיקות.
- מניחים בקערה את כל הרכיבים, חוץ מהיוגורט והעגבנייה.
- מערבבים, טועמים את הסביצ'ה ומתקנים תיבול.
- יוצקים את היוגורט לצלחת נאה ויוצרים שלולית סקסית.
- עורמים את הסביצ'ה על שלולית היוגורט, ומעל סוחטים את העגבנייה בתנועה מיומנת, כאילו אתם מינימום אייל שני.
- נגיעה קלה של שמן זית, ויאללה.
חינוך | מבט פנימה והחוצה
אלקי הרשברג
הסתגלות מהירה
לפני כמה ימים נפגשו חברותי למחזור מהתיכון. לא הלכתי, אבל מצאתי את עצמי מתבוננת בתמונות שהן העלו לקבוצת הוואצאפ של ״מחזור ח״י – בית חנה צפת" שוב ושוב.
לא נכון יהיה להגיד שאני מתגעגעת לצורת החיים הקודמת שלי, אבל מדי פעם עולה בי געגוע לאנשים מסוימים, להרגשה השמיימית שהנה, עוד רגע המשיח בא ולוקח ממני את כל הצרות.
גדלתי בקהילת חב״ד בצפת של שנות התשעים, חוויה יוצאת דופן, במבט לאחור. כמובן, כשהייתי בפנים, לא יכולתי לראות את זה. צנחתי לעיר הצפונית עם אימא שלי, חוזרת בתשובה, היישר מהעולם החילוני. כן, אני בת יחידה. אפשר לומר שאני מכירה היטב את תחושת ההגירה משני צידי המתרס, חזרה בתשובה ועזיבת הקהילה החרדית. ההתחלה הייתה מבלבלת. אני זוכרת שאחד הילדים קרא לאחותו מהחלון, ״דבורה לאה! דבורה לאה!!״ ולא הבנתי אם הוא קורא לילדה אחת או יותר.
חינכו אותנו להיות ״ילדות חסידות״. מה זה אומר? להיות "חיילות של הרבי", לצאת "למבצעים", בעיקר "לחלק נש"ק" ר"ת נרות שבת קודש. כן, הז'רגון היה לגמרי צבאי. בל"ג בעומר היינו מובילות תהלוכות של מאות ילדים, וכולם צורחים יחד סיסמאות כמו: ״ליהודי מתאים יותר לאכול מזון כשר״. בכל שנה הייתי חוזרת הביתה מהתהלוכה מיובשת, ומקיאה את נשמתי. אני אלרגית לתהלוכות ל״ג בעומר. בשנה הראשונה למעבר לצפת הגרילו בתהלוכה את האופניים החדשים שלי. אימא תרמה אותם כיוון שהסבירו לה שלבנות אסור לרכוב...
בני אדם הם יצורים סתגלנים, ומאוד מהר התרגלתי והכרתי ואפילו אהבתי. שיננתי שירים על הרבי ועל ביאת המשיח, ואת לוח השנה החב״די, על כל חגיו ומועדיו. שלטתי לגמרי בטמפו החסידי. עבור ילדים זו חוויה כיפית. הרבי היה אז בחיים, והיום-יום שלנו כלל צפייה בסרטים מ-770 ובגעגועים אליו.
[caption id="attachment_10618" align="alignnone" width="768"]
"מובן שיש משהו מתנשא מאוד בקבלת האחר בחב"ד, מעצם הגדרתו כ"אחר"."[/caption]
ילדות סוג א' וילדות סוג ב' בבית הספר, אף שהייתי תלמידה טובה וילדה מרצה, סומנתי כשונה. היה ברור מאוד מי הילדים של "המקורבים" ומי ילדי ה״שלוחים״. וכחותמת סופית להבדל, יצא לאור "ספר השלוחים", ובו תמונות של המשפחות המיוחסות ומלאות החשיבות, בני המזל שהרבי שלח כדי להפיץ את אור החסידות בעולם. ילדי אותם "שלוחים" הסתובבו כטווסים וכולם רצו בחברתם. זה קשה להרגיש שלא משנה מה תעשי, תמיד תהיי סוג ב׳. הרבי אומנם הטיף לאהבת ישראל, אבל מובן שיש משהו מתנשא מאוד בקבלת האחר בחב"ד, מעצם הגדרתו כ"אחר". גם המורות נדפקו היום, כאימא בעצמי, אני מבינה ויודעת שהחינוך מגיע מהבית. את הילדים שלי אני שולחת לבית ספר מסיבות חברתיות בעיקר, ואת החינוך לאהבה וקבלה אני משאירה בתחום אחריותי. בצפת, לעומת זאת, לא הייתה הבנה כזו. ההורים סמכו על מוסדות החינוך. היו בנים שחטפו מכות בתלמוד תורה, ואיתנו, הבנות, עבדו בשיטה אפקטיבית המשלבת בין שטיפת מוח לעלבונות. חקוקים בי משפטים מאוד קשים שהמורות שלי אמרו כשהעזתי לבטא את עצמי, או כשהראיתי סימנים קטנים של מרד נעורים. אני יכולה להבין אותן: הן היו כל כך עייפות. ללדת תינוק מדי שנה ולחזור במהירות לעבודה, לעמוד שעות מול עשרות תלמידות. אפשר להשתגע. כיום אני יודעת: השיטה הייתה אכזרית לכולנו במידה שווה. ואם הדלתות היו מסתובבות? הלימודים לא היו ברמה גבוהה. אומנם למדנו לבגרויות, אבל כשלא התחשק לנו ללמוד וביקשנו לערוך "התוועדות חסידית" לרגל תאריך אמיתי או ממוצא, המורות לא התנגדו. אני זוכרת שהיו כמה תלמידות מבריקות בכיתה. לא פעם אני תוהה לעצמי, לאן הן היו יכולות להגיע לולא המקום שבו גדלו והנסיבות, האם הן באמת מאושרות, ומי אני, שהטפתי נגד התנשאות לפני רגע, שאחשוב אחרת? הסדקים והשבר יש סכנה רבה בתליית החינוך בגורמים חיצוניים. אז פחות הרגשתי את זה, אבל היום, במבט לאחור, אני מבינה שהיינו ממש בסכנה. יש לי המון חברות שנפגעו מינית ולא סיפרו להורים, כי הן בכלל לא הבינו מה קורה להן והטראומה צפה אצלן בגיל מאוחר יותר. אבל הטראומה הקולקטיבית הייתה כשהרבי נפטר. הילדים והנוער חוו בלבול מטורף, והמבוגרים לא ממש התייחסו לכך. הם עצמם היו באבל או בהכחשה. בקיץ שבו הרבי נפטר, לראשונה בקרית חב"ד בצפת, הוכנסו לבתים עיתונים חילוניים. כי כולם רצו לקרוא את הכתבות שהתפרסמו לאחר הסתלקותו של הרבי. באותו קיץ, יותר מתמיד, בני הנוער לא היו תחת השגחה ומהר מאוד הם הגיעו לעמודים האחוריים בעיתון, למודעות הפורנו והשיחות הארוטיות. חשבונות טלפון של משפחות רבות בקהילה הכפילו את עצמם. בזמן שההורים עשו קריעה על מות הרבי, או חגגו בהתכחשות נמרצת לפטירתו, ילדיהם גילו את המיניות אגב הקשבה דרוכה לסיפורים על דיילות ועל שליחי פיצה שמגדילים ראש. מעניין מה עמדת הפסיכולוגיה על מיניות כזאת, שמתגלה בזמן שקהילה שלמה מאבדת את דמות האב והמנהיג שלה. חינוך של בית כאם למתבגרים אני מבינה כמה גדולה תחושת החרדה הנלווית לתפקיד גידול ילדים, וכמה מרגיע לאפשר לקהילה לקחת מאיתנו חלק מהעול. אבל אסור לבנות על זה. הבית הוא המקום שבו הילדים מתעצבים, שם מתווכים להם את המציאות, מציבים מראה ואוהבים אותם. לא משנה מה.
[caption id="attachment_10618" align="alignnone" width="768"]
"מובן שיש משהו מתנשא מאוד בקבלת האחר בחב"ד, מעצם הגדרתו כ"אחר"."[/caption]
ילדות סוג א' וילדות סוג ב' בבית הספר, אף שהייתי תלמידה טובה וילדה מרצה, סומנתי כשונה. היה ברור מאוד מי הילדים של "המקורבים" ומי ילדי ה״שלוחים״. וכחותמת סופית להבדל, יצא לאור "ספר השלוחים", ובו תמונות של המשפחות המיוחסות ומלאות החשיבות, בני המזל שהרבי שלח כדי להפיץ את אור החסידות בעולם. ילדי אותם "שלוחים" הסתובבו כטווסים וכולם רצו בחברתם. זה קשה להרגיש שלא משנה מה תעשי, תמיד תהיי סוג ב׳. הרבי אומנם הטיף לאהבת ישראל, אבל מובן שיש משהו מתנשא מאוד בקבלת האחר בחב"ד, מעצם הגדרתו כ"אחר". גם המורות נדפקו היום, כאימא בעצמי, אני מבינה ויודעת שהחינוך מגיע מהבית. את הילדים שלי אני שולחת לבית ספר מסיבות חברתיות בעיקר, ואת החינוך לאהבה וקבלה אני משאירה בתחום אחריותי. בצפת, לעומת זאת, לא הייתה הבנה כזו. ההורים סמכו על מוסדות החינוך. היו בנים שחטפו מכות בתלמוד תורה, ואיתנו, הבנות, עבדו בשיטה אפקטיבית המשלבת בין שטיפת מוח לעלבונות. חקוקים בי משפטים מאוד קשים שהמורות שלי אמרו כשהעזתי לבטא את עצמי, או כשהראיתי סימנים קטנים של מרד נעורים. אני יכולה להבין אותן: הן היו כל כך עייפות. ללדת תינוק מדי שנה ולחזור במהירות לעבודה, לעמוד שעות מול עשרות תלמידות. אפשר להשתגע. כיום אני יודעת: השיטה הייתה אכזרית לכולנו במידה שווה. ואם הדלתות היו מסתובבות? הלימודים לא היו ברמה גבוהה. אומנם למדנו לבגרויות, אבל כשלא התחשק לנו ללמוד וביקשנו לערוך "התוועדות חסידית" לרגל תאריך אמיתי או ממוצא, המורות לא התנגדו. אני זוכרת שהיו כמה תלמידות מבריקות בכיתה. לא פעם אני תוהה לעצמי, לאן הן היו יכולות להגיע לולא המקום שבו גדלו והנסיבות, האם הן באמת מאושרות, ומי אני, שהטפתי נגד התנשאות לפני רגע, שאחשוב אחרת? הסדקים והשבר יש סכנה רבה בתליית החינוך בגורמים חיצוניים. אז פחות הרגשתי את זה, אבל היום, במבט לאחור, אני מבינה שהיינו ממש בסכנה. יש לי המון חברות שנפגעו מינית ולא סיפרו להורים, כי הן בכלל לא הבינו מה קורה להן והטראומה צפה אצלן בגיל מאוחר יותר. אבל הטראומה הקולקטיבית הייתה כשהרבי נפטר. הילדים והנוער חוו בלבול מטורף, והמבוגרים לא ממש התייחסו לכך. הם עצמם היו באבל או בהכחשה. בקיץ שבו הרבי נפטר, לראשונה בקרית חב"ד בצפת, הוכנסו לבתים עיתונים חילוניים. כי כולם רצו לקרוא את הכתבות שהתפרסמו לאחר הסתלקותו של הרבי. באותו קיץ, יותר מתמיד, בני הנוער לא היו תחת השגחה ומהר מאוד הם הגיעו לעמודים האחוריים בעיתון, למודעות הפורנו והשיחות הארוטיות. חשבונות טלפון של משפחות רבות בקהילה הכפילו את עצמם. בזמן שההורים עשו קריעה על מות הרבי, או חגגו בהתכחשות נמרצת לפטירתו, ילדיהם גילו את המיניות אגב הקשבה דרוכה לסיפורים על דיילות ועל שליחי פיצה שמגדילים ראש. מעניין מה עמדת הפסיכולוגיה על מיניות כזאת, שמתגלה בזמן שקהילה שלמה מאבדת את דמות האב והמנהיג שלה. חינוך של בית כאם למתבגרים אני מבינה כמה גדולה תחושת החרדה הנלווית לתפקיד גידול ילדים, וכמה מרגיע לאפשר לקהילה לקחת מאיתנו חלק מהעול. אבל אסור לבנות על זה. הבית הוא המקום שבו הילדים מתעצבים, שם מתווכים להם את המציאות, מציבים מראה ואוהבים אותם. לא משנה מה.
כוונות בתפילה
אדם בן אלישע
"שוכן עד מרום וקדוש שמו" קולו של החזן הסתלסל ברחבי בית המדרש. יצאתי למטבחון בית הכנסת, לקפה של בוקר ולפגישה חטופה עם ידידי ר' יעקב (רעבּ יענקף, אם תרצו) רב ואנוס. יום יבוא ואספר לכם עליו ועל חברו, שניהם אנוסים כמוני, מאותו רחוב, קהילה ושטיבל אי שם בצפון הארץ. עוד אספר איך נפגשנו ועוד מעלילותינו.
אומנם העת לא כל כך מתאימה לשתיית קפה, אבל דווקא עכשיו, כשכל המתפללים בפנים, אפשר לחמוק למטבח בחלקו האחורי של הבניין בלי לחשוש מעיניים בוחנות. ליתר ביטחון, אנחנו מערים את הקפה לכלי שני לביטול חשש בישול בשבת, לכל הדעות.
ר' יעקב ימסור שיעור אחרי התפילה, ובינתיים הוא מבקש להגג איתי בין גברא לגברא, בתוכם על פרקי הריאליטי האחרונים ששודרו השבוע ועל החדשות בביצת האנוסים. הוא מנופף בידיו, כדרכם של דרשנים ומוסרי שיעורים, כולו אחוז סערה כאילו מפצח קושיא בשיטת אחד הראשונים.
בסיום השיחה אני חוזר לבית המדרש ולתפילה. הבן יקיר לי לא שם לב ל"הפסק" שלי, השהיית הדיבור באמצע התפילה. אני שר עם כולם "אל אדון", ובסיום התפילה מתיישב להקשיב לשיעור של ר' יעקב.
הפעם הוא מדבר על כוונות בתפילה. נושא חשוב מאין כמותו.
שנינו לא הנחנו תפילין יותר מחמש שנים, אבל החיים ממשיכים. הוא עומד על במת ארון הקודש, הסטנדר לפניו, ערמת ספרים פתוחה מעל, והוא מצטט ברייתות ואגדתות, ראשונים ואחרונים, להוכיח בדיוק איך רצוי וכדאי להגות ולכוון בעת קריאת השם המפורש בתפילה.
אני שואל שאלת מחץ. הכול מביטים בי. אני מתאפק לא לצחוק. גם הוא מתאפק. אילו רק ידעו איפה שאלתי את השאלה הזו בפעם הראשונה. אתמול בערב יצאנו שנינו, יעקב ואני, למועדון בתל אביב. לבושים ג'ינס וטריקו שהחלפנו ברכב, השיער מרוח בג'ל, להדביק את הפאות, והזקן גם הוא נמשח ונמתח לאחור. צללנו בים האלכוהול, בריקודים, באווירה.
אבל לפני שנסחפנו לרחבה, תוך כדי השוט הראשון, עברנו על סקיצת השיעור.
אנוסים? מוזמנים לשתף אנקדוטות שקרו לכם במייל: [email protected]
אנוסים? מוזמנים לשתף אנקדוטות שקרו לכם במייל: [email protected]
ילדה-אימא
אלישבע גרנות
חג שני של סוכות. אשראם במדבר. הריח של הירוק מתפתל לו בין האוהלים הלוהטים, הטעם של הוויסקי הזול עוד על הלשון שלה, הדמעות צורבות את פניה, יחד עם השמש שמתחילה לשקוע על המדבר. הלב שלה כואב. לא בגלל התינוק שלה, שלא ראתה כבר ארבעה ימים, לא בגלל הדירה ברמת גן עם החלון השבור, לא בגלל העתיד הלא ידוע שעוד לפניה. הלב שלה כואב ככה בגלל יובל.
גם יובל נמצא בפסטיבל. היא לא ידעה שהוא יהיה פה, אילו ידעה ודאי שלא הייתה מגיעה. אבל עכשיו הוא פה, וגם היא פה, והיא לא ראתה אותו כבר שעתיים. אולי הכיר מישהי? היא יודעת שהוא לא חייב לה כלום, הוא הבהיר זאת היטב אחרי ששכבו בפעם הראשונה. הוא בסך הכול ילד, היא מזכירה לעצמה. גם היא ילדה, בדיוק בגילו, היא חושבת, אבל לה יש תינוק. היא אימא. ילדה-אימא. מין יצור כלאיים מוזר, שהפסטיבל בטח עוד לא ראה אף פעם.
היא נועלת מגפי בוקרים חומים, השרוכים פרומים. לובשת חצאית אדומה קצרצרה וגופייה שחורה צמודה. השיער הארוך שלה פרוע, פזור עד המותניים. היא לא אוהבת להסתרק.
יובל יודע שיש לה תינוק. הוא ידע את זה כבר בפעם הראשונה ששכבו. הוא גם יודע שרק לפני חצי שנה היא ארזה את הצעצועים של התינוק שלה בשקית אשפה, החזיקה אותה ביד אחת, בשנייה את התינוק, וברחה מהבית להורים שלה. הוא ידע הכול ובכל זאת הסכים לרצות לשכב איתה.
יובל עדיין מאוהב בנטע, החברה הראשונה שלו. זו שהעניקה לו תחושת משפחתיות. לנטע יש משפחה גדולה, חמה ואוהבת. גם לה יש, אבל היא לא יכולה לספק ליובל את תחושת המשפחתיות שהוא צריך, לא עם המשפחה שלה.
היא עדיין לא ממש מכירה את תופעת הגברים-ילדים, בני עשרים וחמש, שמצד אחד מרגישים הרבה רגשות כלפיה, ומצד שני לא מוכנים להתחייב, אבל היא מבינה את הכאב בעיניו כשהוא מסביר לה את זה.
היא מבינה אותו כשהוא מספר לה בערגה על נטע שעזבה אותו לטובת חיפוש עצמי בהודו, מי כמוה יודעת להבין כאב. אבל הלב שלה מרגיש רגשות כל כך עמוקים כלפיו, רגשות שיכולים להתקיים רק בלב נקי מחספוס, לב נקי וילדי ותמים, כמו שלה. היא לא באמת מצליחה להבין למה הוא לא רוצה אותה באופן שהיא רוצה אותו, הרי כל כך טוב להם יחד, במפגשים הקצרצרים שלהם.
וככה יושבים הרגשות העמוקים האלו בתוך הלב שלה, שעדיין נקי מחספוס, והעיניים שלה, שמחפשות את החולצה הירוקה שהוא לובש בין האוהלים הלוהטים, נוצצות מדמעות. בראש היא מריצה את המילים שאמר לה, השיחה שבה הסביר למה הוא לא מרגיש כמוה גם אחרי הפעם השנייה ששכבו, וגם אחרי הפעם השלישית והרביעית.
ביום השני של הפסטיבל היא אורזת את עצמה ועולה על טרמפ חזרה למרכז.
היא מספיקה לישון לילה אחד בדירה עם החלון השבור לפני שהיא קמה, לובשת את הבגדים הצנועים וקושרת כיסוי ראש, ונוסעת לבני ברק, להחזיר את התינוק שלה מאבא שלו.
זו הייתה הפעם הראשונה שהחיים החטיפו לה סטירת לחי מצלצלת, במקום המדויק שבו צליל הסטירה מותיר הד על שריר הלב.
***
תשע שנים אחרי. אני עוצרת בבית קפה על אם הדרך הירוקה שמובילה למושב שבו אני גרה. אני נכנסת לשתות קפה עם השמש השוקעת, כדי להיזכר בילדה-אימא ההיא. אני רוצה להקשיב לה רגע, לשאול אותה איך היא מרגישה, לדעת מה שלומה עכשיו. התמונה שלה בשערה הפרוע ברורה לי עכשיו יותר מתמיד. אני יכולה ללטף לה את השיער שלא סורק חודשים, ולמחות לה את הדמעות.
תבכי, אני אומרת לה, רק את ואני כאן עכשיו, תבכי ותוציאי הכול.
אני כל כך לבד, היא מתייפחת ושורטת עוד קצת את ליבי המחוספס, אני כל כך אבודה. אני בכלל לא יכולה להיות אימא, אני בעצמי עוד תינוקת.
אני יודעת, אני אומרת לה, אני יודעת, מתוקה שלי. זה נורא ואיום להיות אימא כשאת בעצמך תינוקת, זה מפחיד כל כך, ואף אחד לא לימד אותך ואמר לך שאת יכולה לעשות את זה. זה נורא מפחיד.
אני מרגישה אשמה, היא משתנקת, כי עזבתי אותו ארבעה ימים, את התינוק שלי, ובכלל לא חשבתי עליו. ועצוב לי רק בגלל יובל, ואני נמצאת בתוך בועה של התכחשות למציאות הכואבת שלי. איזו מין ילדה-אימא אני?
ואז אני מספרת לה שבעוד תשע שנים היא כבר לא תהיה ילדה, היא תהיה רק אימא. וכשסוף-סוף היא תהיה אימא, היא כבר לא תהיה אבודה בכלל. אני מספרת לה שאני לא מכירה בכל העולם אימא טובה, אכפתית ומסורה כמוה. אני מגלה לה שהיא יצאה למלחמות בבתי משפט כדי להשיב לה את התינוק שלה, והיא עשתה את זה לגמרי-לגמרי לבד. אני מגלה לה שהיום האוצר שלה הוא כבר ילד בן 12, חצי גבר.
אני צוחקת ואומרת לה שהוא מת עליה, הגבר הקטן שלה, כי היא ורק היא זו שיודעת לרפא לו את הכאבים ולהיות לו למשענת אמיתית ומכילה.
אני מספרת לה שהיום בדירתה אין חלונות שבורים, רק שמש צהובה וטרמפולינה בחצר, והצחוק שלו, של היקר שלה.
אני מספרת לה שבמהלך השנים שעברו לא מעט יובלים עמדו בתור כדי להיות איתה, אבל היא לא רצתה אותם, כי היא גילתה שיובל הוא בכלל לא הטעם שלה, היא כבר הרבה זמן לא נמשכת לגברים מהסוג הזה, והיא ממש ממש שווה.
אני לוחשת לה שהלב שלה כבר מחוספס, ויש בו הרבה שריטות וצלקות, אבל בלילה הן זוהרות לצד הנשימות של התינוק שלה, ואפילו שהתינוק הזה הוא כבר גדול, וכבר עברו כמה שנים מאז שנות המלחמה ההן, היא לא יכולה לשכוח איך היא נלחמה עליו בחירוף נפש, לבד, מול השופט. והיא לא ויתרה לאף אחד, לא לאבא שלו, לא לקהילה הסגורה שבה הוא גדל ולא למוסד דובר היידיש שבו הוא לומד. והיא ניצחה.
אני מוחה לה את הדמעות, לילדה-אימא, ואומרת לה שהיא הגיבורה שלי, שאני עפה עליה כל פעם מחדש, מתרגשת לגלות את העוצמות שלה, אחוזת התפעלות מהאישה שהיא הפכה להיות, מהאנשים שהיא הוציאה מהחיים שלה, מאלו שהיא השכילה להכניס פנימה, מהשכל שלה, מהיושרה שלה, ובעיקר – מכוח הלביאה שבה.
הילדה-אימא מסתכלת עליי מנוחמת, ושואלת אותי מה סוף הסיפור. אני עונה לה שאני עוד לא יודעת, הסיפור עוד רחוק מלהיגמר, אבל היא לא לבד. אני מבטיחה לה שאני איתה, ושנעבור יחד את כל המשוכות, ובעוד תשע שנים תצטרף אלינו מישהי נוספת, שתדע לספר לנו את ההמשך.
תושייה חסרת אחריות
נהורא שגב
יום אחד, כשהייתי בכיתה י', קבעתי עם חברה שנלמד אצלה למבחן באנגלית. בסיום הלימודים עלינו יחד לאוטובוס, וכשהגענו, לצערה המוגזם של חברתי, התברר כי ביתה נעול ואין בפנים איש. לשווא נקשנו עוד ועוד על הדלת.
בעוד חברתי מתכוננת להתיישב מחוץ לדלת ולקונן על שלא לקחה מפתח, עלה לי רעיון. "בואי ניכנס מהמרפסת!" הצעתי לה.
החברה הנידה ראשה בפחד נחרץ. "מה פתאום!" הכיצד יישמע כדבר הזה...
הסברתי לה באדיבות כי מדובר בקומת קרקע ושלא יקרה לנו דבר. בראשי עלו תמונות ילדות של אחי, שהשתלשל בחבל ממרפסת הבית אשר בקומה השנייה, קסדת אופניים לראשו, ובכוונתו לברוח מהבית. מה זה כבר קומת קרקע? מה, היא עושה צחוק?
חברתי נגררה בעקבותיי בהבעת אי-רצון גלויה, והביטה בי נדהמת כשבדקתי את חוזקה של גדר הברזל שהקיפה את הבית והתנשאה לגובה של כולה שני מטר.
השרשרת שכבלה את שערי הגדר הייתה קשורה ברפיון יחסי, והיה אפשר למשוך את הדלתות כלפי חוץ וליצור רווח קטן למעלה. ביקשתי מחברתי למשוך ולהחזיק, ואני טיפסתי על הגדר, השתחלתי ברווח וקפצתי לצד השני. נכנסתי לביתה דרך דלת המרפסת, שלא הייתה נעולה, ופתחתי מבפנים את הדלת הראשית.
החברה נכנסה, המומה לחלוטין, והשביעה אותי לא לגלות לאף אחד. אמרתי – סבבה, והתחלנו ללמוד.
כעבור כמה שעות אימא שלה נכנסה לחדר ואמרה בדאגה, "שכחתי לתת לך מפתח היום. איך הסתדרת?"
דממה.
חברתי הביטה בי ואני בה ושתינו שתקנו. נשבעתי ואקיימה.
האם נבהלה ופקדה על בתה להגיד מייד. הילדה הסמיקה, הרכינה ראש והתחילה לתאר בגמגום איך טיפסתי דרך המרפסת ופתחתי את הדלת. במהלך הסיפור הבטתי באם בהתרגשות, ציפיתי לתשואות נלהבות על התושייה הספונטנית שהפגנתי. לרוע המזל, התבדיתי.
האם התעוותה בזעם והחלה לשאוג על בתה, ככה, מולי. בצרחות מקפיאות דם זעקה על הטמטום וחוסר האחריות, ועל איך יכולנו להיפגע וליפול, ומה היא הייתה אומרת לאימא שלי אם היה קורה לי משהו. הזדרזתי לומר בהומור שמבחינת אמא שלי זה בסדר גם בלי ביטוח, היא זרקה לעברי מבט מצמית, ואני השתתקתי בבהלה.
ואז, כשהסתיימה מסכת התוכחה, האם זינקה החוצה, הידקה את השרשרת הנעילה בסיבוב נוסף, לוודא שהמקרה האיום והנורא הזה לא יחזור על עצמו.
חברתי קמלה מבושה, ואני לא הבנתי על מה ולמה הבלגן. מובן שידעתי שעשיתי מעשה שבימים כתיקונם מוטב לו שלא ייעשה, אך האם איש לא עדכן את אמה של חברתי בדבר קיומה של סקאלה התנהגותית שלמה שנקראת ׳שעת הדחק׳, שבה אני בדרך כלל מככבת.
ואז התחלתי לחשוב כיצד אימא שלי הייתה מגיבה.
אימא שלי הייתה משתעשעת, אומנם לא לפני שהייתה מזייפת חרדה תיאטרלית, ומייד לאחריה הייתה מקוננת על העובדה שמכיתה של עשרים וחמש בנות נורמליות רק הבת שלה חייבת להיות הכי מג׳נונה. ואז, באין-רואים, הייתה מבליעה חיוך מרוצה על שהבת שלה מגלה יצירתיות ותושייה.
עקבתי במבטי אחרי אימהּ של חברתי, היא שוטטה בעצבנות ברחבי הבית, ולא הצלחתי למצוא אצלה צל של חיוך או אישור על היצירתיות והתושייה האמורים לעיל. פתאום הרגשתי שאני לא יכולה להיות במצב שבו מה שאני רואה כתושייה מתפרש אצל אחרים כחוסר אחריות.
התנצלתי רדודות וברחתי בכלימה לביתי.
באוטובוס הוגעתי מוחי בסוגיית הורים וגידולם: האם אנו שיבוטים התנהגותיים של תוצאות החינוך של הורינו, או לחילופין, הם נדרשים להתחנך מחדש עקב ההתנהגות שלנו? תגובות התנהגותיות של הורים יכולות להשפיע על עיצוב החינוך, לחיוב ולשלילה. לדוגמה, אם במהלך הצבת גבול לילד, או הטפת מוסר על משהו בלתי הולם שהוא עשה, ההורה מאבד קצת מהאסרטיביות ומבליע חיוך שמעיד (או אפילו רק רומז) על קו חשיבה שונה ממה שחייבים לומר, הילד מריח את התנודות האלה. כך הוא גדל ולומד להבחין בין הדברים הנאמרים לסאבטקסט. יתרה מכך, הוא עשוי להתנהג בצורה הפוכה מכפי שהתבקש, ולצפות לחיוך ההוא, המתגנב, המאשר.
לבסוף, פטרתי את עצמי באנחה ובהנחה שכולנו שונים ויש לנו הורים שונים, שמחנכים ואף חונכו באופן שונה, ותושייה וחוסר אחריות אינם בהכרח הפכים, השאלה היא במי מהם בוחרים להתמקד בלהט הרגע.
וחוץ מזה, למרות שכולנו שונים, נו באמת, אפשר לחשוב מה כבר עשיתי...
הכותבים שלנו
הניוזלטר שלנו
קבלו את כל הכתבות הכי מענינות והכי חדשניות ישירות למייל
קצת על התקופה...
מגזין "התקופה" מביאה אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
