אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה פגשתי יוצאת!
אם להיצמד להגדרה הוויקיפדית, פגשתי ודאי אין-ספור לפניה ורבים כדוגמתה סבבוני, שמא הייתי אחת כזאת בעצמי. לא שמרתי שבת אז, וחזותי הייתה חילונית למדי. עד היום תמהה אני למה דווקא אל מול זאת נפעמתי ואמרתי לעצמי בקול: "וואיי, הנה דתל"שית!"
הייתה זו תקופה של לפני יותר מעשור, הלכתי לי בעולם בתחושה מסוימת של בת חורין, למעט אחזקות שוטפות של תשלומי דירה, מיסים, עבודה וחברה. לא בגבהים ולא בקרקעית, שורדת פלוס.
גם מבחינה רוחנית לא היו תנודות קיצוניות, התהליך שלי התפרש על פני שנים, אם לא עשורים. הקונפליקטים הנושנים כבר דהו מפאת חוסר תרגום למציאות יום-יומית, חיה בחוויה, בהוויה, משתדלת להישמר מהדיוטות התחתונות, כי רק שם מתחוורת לי מציאות היותי האחראית הבלעדית על עצמי. כך שאם כבר ביצעתי את הנטישה, שלא יהיו פדיחות! אני חושבת שהדבר העיקרי ששמר עליי מפני נפילות הייתה הבושה שמא לא אשרוד את העצמאות הזאת.
מה גם שהרגשתי שהתחושה ההישרדותית היום-יומית מזוהה בצורה שווה עם המציאות של כל אדם באשר הוא, ללא היבדלות מטעמים אלו או אחרים. אני אדם אמיתי, תפקידי הוא לשרוד, וכל השאר – בונוס.
באותה התקופה היינו חבורה של ארבע בנות, החברות הכי טובות. כולנו היינו פליטות הקהילה והמוסדות החרדיים, לא הזדהינו כיוצאות. אני חושבת שבגלל העובדה הפשוטה שזה פשוט לא העסיק אותנו יותר מדי, לא הגדיר ולא הוביל ולא תרם. מבחינתנו, היינו סקרניות מדי לחיות את החיים עצמם. למעט אנקדוטות הומוריסטיות פה ושם, אפילו לא העלינו את הנושא בפוגשנו אנשים מרקע חילוני, בייחוד בהתחשב בכך ששתיים מאיתנו עוד בכלל שמרו שבת.
אז בשבת ההיא, לפני 12 שנה, פגשנו את הדתל"שית ההיא, וכנראה זו הפעם הראשונה שהכרנו מישהי שכנראה עונה להגדרה הזאת. לכן נפעמנו.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
התקופה
אילו הוציאנו - והלוא הוציאנו!
נהורא שגב
אותיות פורחות
י. צרויהזון
עכשיו זה מדעי! הסרת הכיפה היא הגורם היחיד והוודאי לתופעה הרווחת של בריחת אותיות מהמוח.
ההוכחה החד-משמעית
מי מאיתנו לא נתקל בתופעת האותיות הפורחות באוויר? מי לא ניסה להסתתר מאימתה של האות אל"ף (א') שהתעופפה במרחק לא גדול מהקרקע, גדולה ומאיימת, מחוללת הרס כמו אשמדאי בזמניו היפים ביותר, או מיהר להימלט כאשר האות בי"ת (ב') חגה לה באוויר וביאשה אותו בזוהמה.
צוות מדענים מאוניברסיטת המקובלים בצפת הקדישו את מיטב שנותיהם לחקר התופעה המדאיגה, ואף זכו למימון מוגבר בשנים האחרונות, בשל התפשטותה. שיטות המחקר כללו ניסויי מעבדה, שאלונים פתוחים וסגורים, קבוצות מחקר מובחנות ומדויקות, תצפיות, קריאה בכוכבים וירידה לפשר חלומות. כל אלו הובילו למסקנה חד-משמעית, שהובהרה פעם אחר פעם בכל אחד מהמבדקים: ברגע שהכיפה מוסרת מהקרקפת מייד מתחיל תהליך בריחת האותיות, ואילו השבתה לראש עוצרת את הבריחה.
קשה לומר שהממצא התקבל בהפתעה. הלוא בריחת האותיות לאחר הסרת הכיפה היא סיכון ידוע משכבר הימים. עם זאת, מעניין להבין מה ההסבר המדעי מאחורי התופעה: "בין עצמות הגולגולת מצוי המוח", מסביר ח.כמולוג, המדען שהוביל את המחקר רב-השנים, "במוח מצויים תאי זיכרון שבהם מאוחסנות אותיות הא"ב. אולם שאיפתן הבסיסית והטבעית של האותיות היא לצאת מהמוח ולהסתובב בעולם. במצב תקין מה שעוצר מבעדן לעשות זאת זו הכיפה. הכיפה המהודקת לראשו של האדם סוגרת למעשה את פתח המילוט של האותיות, ובכך מותירה אותן בתוך הראש". ח.כמולוג מציין שלדעת חוקרים מסוימים בצוותו כיפה עם סרט היא המחסום האפקטיבי ביותר, אך לדבריו עוד לא נאספו מספיק ראיות לאישוש תיאוריה זו.
"בהיעדר מחסום הכיפה", ממשיך ח.כמולוג ומנופף בשלל מסמכים תומכים, "האותיות פשוט משתחלות החוצה ומשתוללות, ואת האסון כולנו רואים". הסבריו של המדען מבהירים מדוע באזורים מסוימים בארץ, למשל מעל העיר תל אביב, נמצאו כמויות חריגות מאוד של נשורת אותיות ומדוע פרסמה אוניברסיטת המקובלים אזהרת מסע למקומות מסוכנים כמו אלו, וציינה כי קרינת האותיות עלולה להביא למצב של עודף מידע מסוכן.
סיפורי מקרה
בחרנו להביא שני סיפורים, מתוך עשרות אלפי המקרים שנבדקו במהלך המחקר, הממחישים את היקף התופעה ומעוררים תקווה באשר למניעתה.
דבורה (שם בדוי, כמובן) מבני ברק מספרת: זה קרה בשבת אחר הצוהריים. יצאתי עם ילדיי הקטנים לגן השעשועים, כמו בכל שבת. ילדות התנדנדו בנדנדה, ילדים התגלשו במגלשה, וליד הקרוסלה התנהל תור לא מסודר. הכול כרגיל. שום דבר לא הכין אותנו למה שעומד לקרות. פתאום אני רואה ילד כבן 4, שובב קצת, שמסתובב ומפזז בצעדים רחבים מדי, ומניע את הידיים לכל הכיוונים. וככה, פתאום, הוא העיף לבן שלי את הכיפה מהראש. אני דוגלת באחריות אישית, אז חיכיתי שהבן שלי ישים לב שהכיפה כבר לא על ראשו, אבל הוא לא שם לב. פתאום הבחנתי באות אל"ף גדולה שמשתחלת לו מאמצע הראש. כבר לא יכולתי לעמוד מנגד, צרחתי בכל הכוח: "תחזיר את הכיפה, תחזיר אותה תכף ומייד! האל"ף-בייע"ס בורחים לך מהראש!"
הילד שלי כל כך נבהל, הוא רץ אליי בדמעות ואמר, "...ני ל... יודע מה ...ת רוצה, ...מ..., למה ...ת צועקת?"
הייתי המומה. הבנתי שזה מאוחר מדי, שהא' ברחה לו לבלי שוב. למרבה המזל, התאוששתי מהר ורצתי להביא לו כיפה אחרת מהבית, לפני שגם האות ב' תברח לו מהזיכרון.
בעקבות המקרה המצער דבורה החליטה לפעול בכול כוחה ומאודה למען העלאת המודעות הציבורית לנושא, ולהתריע מפני הסכנה החמורה הטמונה בהסרת הכיפה ולו לרגע אחד.
סיפורו של מנחם, תושב אחת הערים הדרומיות, מבהיר מהו מסלול החתחתים שעובר מי שתלמודו נשכח ממנו. כיפתו של מנחם נפלה מראשו באחד הלילות, וכשהוא קם גילה כי כל האותיות ברחו מראשו. מנחם נאלץ לשוב לכיתה הראשונה בחיידר, להתיישב על כיסא קטן בהרבה ממידות ישבנו, ולהתחיל לשנן את האותיות יחד עם בני השלוש. קשה לתאר את עוצמת הסבל, עוגמת הנפש והמחיר הכלכלי והרגשי שנגבה ממנו בשל. גם מנחם נרתם למיגור התופעה, והוא כיום מרצה בגני ילדים, מדבר איתם בשפתם ומסביר להם מדוע עליהם להקפיד שהכיפה לא תרד מראשם אף לא לרגע. את קירות משרדו של מנחם מעטרים מכתבי תודה של ילדים מכל רחבי הארץ.
חרף מאמציהם של דבורה, מנחם ואנשים ונשים רבים אחרים, לא נרשמה בלימה משמעותית בהיקף התופעה, אלא להפך. המחקר נמשך.
הפיתוחים העדכניים ביותר:
במהלך עשרות שנות המחקר נערכו גם כמה ניסיונות להתמודד עם התופעה בדרכים אלה ואחרות. איגדנו עבורכם את היעילות שבהן:
שיר מנע
במצבים שבהם הכיפה הוסרה מהראש ויש חשש ודאי לדליפת אותיות, על הנוכחים בחדר לשיר את הפזמון הבא:
גוֹי, גוֹי, גוֹי,
מַשִי גוֹי,
האָסט אַן עַבֵירֶה,
גֵייט אַרוֹיס דִי תֹּורֶה
(בעברית: גוי, גוי, גוי, משי גוי [אין תרגום הולם למילה "משי" בהקשר זה] יש לך עבירה, התורה יוצאת).
ב-145% מהמקרים שבהם הפזמון הושר לא חלה דליפת אותיות. יותר מכך, הכיפה הושבה לראש תוך שניות אחדות ולא הוסרה ממנו עוד למשך יממה שלמה לפחות.
את ההסבר לפתרון המועיל הזה מספק חבר צוות בכיר בחטיבת המחקר של האוניברסיטה הקבלית, פרופ' ח.רטוטים. "מדובר למעשה במשוואה בעלת איברים מעוררי הרתעה, שילוב של המילה הקשה 'גוי' עם המילה מעוררת הצמרמורת 'עבירה' מייצר תדר שמשנה את האווירה באחת, קושר בין האדם לכיפתו ובכך נמנעת זליגת האותיות".
עמיתו של פרופ' ח.רטוטים, פרופ' ארימטוס ג.וזמאות, מבקש להדגיש כי מסתובבים בשוק נוסחאות בלתי מאומתות המתיימרות לחקות את השפעתו של השיר, אך בשום ניסוי לא שוחזרה רמת ההצלחה שהושגה בשירת הנוסח המקורי.
הפתרון האורגני
פתרון זה נמצא בהישג ידו של כל אחד. ממש בהישג ידו. בשעת הצורך יש להניח את היד על הראש המגולה, בדיוק באזור התושבת של הכיפה, ובכך לעצור את דליפת האותיות עד להשגת כיפה תקינה.
עצת גדולים
כנהוג וכידוע, אין לסמוך על חידושים ופיתוחים בכל נושא שהוא. ועל כן, בשעת הצורך ובמקרה חירום, יש לפנות לדוד היודע כול, או לאח הגדול.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
קריאה משפחתית
יעקב גולדברג
המלצות הקריאה של יענקי גולדברג
לפני כ-150 שנה הוכרז בפתיחה האייקונית של "אנה קארנינה" שכל משפחה אומללה בדרכה שלה, ומאז המציאות – או לפחות זו המשתקפת בעלילות הספרים – אכן ממחישה שהאומללות המשפחתית פנים רבות לה. אל מול גלגוליו והתפתחויותיו של מוסד המשפחה, שמקבל פנים חדשות מדור לדור, נדמה ששלל המורכבויות והאתגרים יכולים להיחשב כעוגן היציב והמחויב בכל משפחה ומשפחה כמעט, מורכבות שמכילה כמובן לא מעט אושר, כוח ומשמעות.
הנה 5 ספרים נבחרים מהשנים האחרונות, שמתעסקים ובוחשים במשפחתיות, בהשפעות שלה על חייו ועל בחירותיו של היחיד, ובכוחה הקיומי וההרסני כאחד על מי שאנחנו.
לחסל / מישל וולבק / 2022
פול, גיבור הרומן, הוא יועצו ואיש אמונו של שר האוצר הצרפתי ובנו של עובד בכיר לשעבר בשירות הביטחון. החיים שלו לא הולכים לשום מקום, הוא חי עם בת זוגו פרודנס בבית משותף אך בחדרים נפרדים, וכבר שנים שאין ביניהם שום קשר רגשי או גופני. התפרקות משפחתו היא הציר שמניע את העלילה, והיא כוללת את אביו החולה והמשותק, את ססיל, אחותו הדתייה, ואת אחיו אורוויל, שנשוי לעיתונאית בינונית שלא סובלת את פול.
על רקע מזימת טרור עולמית ובחירות לנשיאות צרפת, ולקראת יום הולדתו ה-50, פול עובר מסע חניכה וחיבור מחודש עם משפחתו המורחבת בכלל, ועם בת זוגו בפרט. פול, שמעיד על עצמו שהוא: "חש צורך שאינו יודע שובעה באהבה", משתדל להישאר אדיש לכול: "הוא עצמו תמיד הרגיש פחות או יותר פטור מן התשוקות השונות שמנה זה עתה, ושהפילוסופים מן העבר גינו כמעט פה אחד. תמיד תפס את העולם כמקום שהוא לא אמור להיות בו, אבל גם לא היה להוט לעוזבו, פשוט משום שלא הכיר מקום אחר" (עמ' 260). דווקא אותה אדישות מאפשרת לו להשביע, ולו במעט, את הצורך באהבה, ולשוב בפשטות לעצמו, לבת זוגו ולמשפחתו.
לקריאת פרק ראשון
זיכרונותיה של נערה מחונכת / סימון דה בבואר / 2011
הספר הראשון, מבין ארבעה כרכי אוטוביוגרפיה, שכתבה אחת ההוגות הפמיניסטיות הבולטות במאה הקודמת ובכלל, עוקב אחר זיכרונותיה החל מילדותה המוקדמת ועד תחילת שנות ה-20 לחייה, אז פגשה את ז'אן פול סארטר. הספר – שיכול לשמש מעין ספויילר לזוגיות המרדנית של שני אלו, שדחו את רעיון מוסד הנישואין לטובת מערכת יחסים פתוחה שהתבססה בעיקר על שותפות אינטלקטואלית ועל חברות עמוקה – מתאר את ראשית חייה של דה בבואר, שגדלה במשפחה בורגנית וקתולית, וכיצד הפכה לנערה סקרנית ומרדנית שהגיעה ללמוד פילוסופיה בסורבון.
התמסרותה לדת ניכרה כבר בגיל צעיר: "נמלאתי צדיקות; הקץ להתקפי הזעם ולקפריזות". וגם: "יראת השמיים המשותפת לנו קירבה אותי ואת אמא זו לזו... הפיכתי לילדה טובה הושלמה". וגם כעבור כמה שנים, כשזנחה את האמונה הדתית, היא עדיין טעונה ברגש דתי חזק: "אני רוצה לגעת באלוהים או להיהפך לאלוהים, הכרזתי". כילדה שגדלה לאם שסברה כי ייעודה של האישה הוא להתחתן בשידוך ראוי, ללדת ילדים רבים ולבקר באופן סדיר בכנסייה, היא מתענגת על ההתבגרות המרדנית שלה: "הברים ומועדוני הריקודים משכו אותי במידה רבה בזכות אופיים האסור. אמי לא הייתה מוכנה לדרוך בהם בעד שום הון שבעולם, אבי היה מזדעזע לראות אותי שם. מצאתי סיפוק גדול בידיעה שאני נמצאת לגמרי מחוץ לחוק". ותוהה, תהייה שתלווה אותה לאורך כל חייה: "איפה ניתן מקום, בחייהם הממושטרים של המבוגרים, לחייתיות הטבעית של החושים, של העונג?"
לקריאת פרק ראשון
אין מקום כזה / שפרה קורנפלד / 2022
ספרה השני של שפרה קורנפלד עוקב אחר עלילותיה של משפחת הרמן, ופורש, ללא רחמים, את התוצאה האומללה האפשרית של מעשים חסרי אחריות, במיוחד כאלו שאין מהם דרך חזרה, כמו הבאת ילדים לעולם. אידי ויהושע, הורים חרדים לשישה, מתגרשים ומחלקים ביניהם את הילדים. האב לוקח את הבנים, האם את הבנות. בשלב מסוים האם מחליטה להימלט עם שתי בנותיה הקטנות לאחותה בקנדה, והמרחק הגיאוגרפי משתלב עם הפערים האחרים שמתרחבים ומצטמצמים בין כל חלקי המשפחה.
קורנפלד, שגדלה בבית חרדי והעידה כי חלקים מהספר מבוססים על חייה האישיים, מתארת טרגדיה משפחתית מודרנית, שמסופרת מכמה זוויות ומערערת את ההיררכיה הברורה של יחסי הורים–ילדים. יש את יונה, האחות הבכורה שצריכה לדאוג לאחיותיה הקטנות ובין לבין מפתחת הפרעת אכילה ובורחת לניו יורק; פרי, התאום של יונה שמתגייס לצבא, ובראש כולם אידי, האם שמסחררת את כולם סביבה ונותרת חסרת יכולת לטפל בעצמה ובטח שלא בילדיה: "אחת-עשרה שנים צללתי בלי לעלות לאוויר. אחת-עשרה שנים של הריונות, הנקה, חיתולים ופליטות, ואפילו לא מחזור אחד שסיים את המסע מחוץ לגוף".
לקריאת פרק ראשון
הארגונאוטים / מגי נלסון / 2022
"איך להסביר, בתרבות שמקדשת הכרעה, שלפעמים הסיפור נשאר מבולגן?" (עמ' 66), כך תוהה הארי דודג', בן זוגה של המשוררת והסופרת מגי נלסון, שלא מזדהה לא כגבר ולא כאישה, בציטוט (אחד מיני רבים) בספרה של נלסון, הארגונאוטים. הספר, שיצא לאור לראשונה (2015), זכה למעמד של ספר מכונן בתרבות הקווירית של המאה ה-21, ומשלב תיאוריה ואוטוביוגרפיה, פרוזה ועיון ביצירה מתגלגלת, אבל ממש לא מבולגנת, כולל התנגדות והתנכרות לאידיאולוגיות היסודיות ביותר של החברה הסטרייטית. בין היתר, מוסכמת הבאת ילדים.
החלק האוטוביוגרפי של הספר מתמקד בעיקר במערכת היחסים המתפתחת בין נלסון להארי, תוך התייחסות מפורטת לחוויות הפיזיות של השניים, לרבות השינויים ההורמונליים שעובר הארי וההיריון של נלסון. הסיפור האישי נכנס ויוצא בינות לפסיפס פסקאות, ציטוטים ותיאוריות המשולבים בהרהורים חופשיים של נלסון על תשוקה וזהות, מיניות ומגדר ועוד ועוד. כן משפחה, לא משפחה – אליבא דנלסון, ה"אויב" הוא קיבעון יתר שעלול להוביל למצב הגנתי של קיפאון ולהתכחשות לכוחה של אמונה ולהשפעתה על היכולת להתמסר ולא להתחמק מהרצונות האותנטיים שלנו, שאומנם אינם חקוקים בסלע אך אל לנו להתעלם מהם ולהיוותר בשדה הפנטזיה, אל לנו לברוח ממה שטומן בחובו סיכוי לחיים ממשיים וממומשים.
קלרה והשמש / קאזואו אישיגורו / 2022
קלרה והשמש, הרומן השמיני של הסופר הבריטי זוכה פרס נובל קאזואו אישיגורו, מתרחש בארה"ב בעתיד לא מוגדר. המספרת, בגוף ראשון, היא קלרה, אישה מלאכותית שניזונה מהשמש וייעודה הוא לספק שירותי חברות מלאים למי שרוכש אותה. היא אומנם לא הגרסה המתקדמת ביותר בשוק, אבל ניחנה בכושר התבוננות מיוחד שמשתלב עם יכולות רגשיות מפותחות: "ככל שאני מתבוננת ורואה יותר, רגשות רבים יותר נעשים זמינים לי" (עמוד 97), היא מעידה על עצמה, וממשיכה למלא את תפקידה בחריצות.
דרך חלון החנות שבה מוצעת קלרה למכירה, היא לומדת על העולם שבחוץ, עד אשר רוכשת אותה ג'וסי בת ה-14, נערה חולנית שמזהה בקלרה משהו מיוחד. קלרה היא דמות "אנושית" באופן אפילו מעט משעמם. היא מתבוננת, סקרנית מאוד, מעט מוזרה וכמובן חברה מסורה. הבנאליות של דמותה מחדדת את השאלה העולה בהמשך העלילה – שעדיף שלא נפרטה כדי לא להרוס את חוויית הקריאה – הנוגעת בפחדים הגדולים ביותר וביחס שלנו לאהבות שמלוות את חיינו, על עוצמתן ושבריריותן. "אין שום דבר מיוחד כל כך בבת שלי", מצהיר אביה של ג'וסי, ועדיין, אפילו קלרה הרובוטית יודעת לומר שלא משנה כמה ננסה להתחכם, יש דברים שאין להם תחליף.
לקריאת פרק ראשון
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
שרה שנירר | מייסדת בית יעקב וממחוללות הפמיניזם האורתודוקסי
עקיבא גריןהמיתוס והפער
השעה שעת לילה מאוחרת. השקט הקסום ביער ירושלים מופר באחת. קבוצת בנות עשרה, מהטובות בסמינר, עליזות ושובבות, נכנסת אל היער. אחת הבנות מצוידת בגיטרה, חברתה בחליל צד. וכך, הרחק מעין כול, מתחילה המסיבה. הבנות לא מסתפקות בשירה ובזמרה, אלא יוצאות במחול. הריקודים הסוערים, מלאי שמחת הנעורים, נמשכים עד קרוב לעלות השחר. קיומו של האירוע הובא לידיעת ההנהלה הרוחנית של הסמינר, ואחת המורות הכבודות פנתה אל החוגגות ברוב כעס וחמה: “מה שרה שנירר הייתה אומרת על החרפה שאירעה? בשביל זה היא הקימה את בית יעקב? בשביל ריקודים והוללות? לאן עוד נגיע?" הממולחת שבחבורת התלמידות לחשה בקול: "אם שרה שנירר הייתה כאן, היא הייתה מצטרפת אלינו”. הארכיון מגלה שהתלמידה צדקה. על פי עדותה של נערה מהראשונות שהתחנכו ב"בית יעקב", חגיגות ט”ו באב – חג ריקודי העם המעורבים מימי המשנה – נערכו יחד עם שרה שנירר ביערות ליד סקאווה, הסמוכה לקראקוב. המסיבה כללה הליכה ביער לאור ירח ונאום של שרה שנירר ושל אחת התלמידות־מדריכות. הנואמת טענה בפאתוס ש”חג ט”ו באב שייך לנו, הנשים”. לאחר מכן פצחו הבנות בשירה ובריקודים. עוד על אירוע יוצא דופן זה ראו ברשומתה של נעמי זיידמן, "התחייה הפמיניסטית של ט"ו באב", באתר "הספרנים" – בלוג הספרייה הלאומית.מי את, שרה שנירר?
הקאנון החרדי צנזר חלקים מהותיים ורבים מחייה ומפועלה של שרה שנירר, יומניה המפורסמים נערכו באופן מגמתי. מהיומנים המקוריים עולה דמות שונה מזו שמנסים להציג בבתי הספר החרדיים. את מה שלא מספר היומן השלימה לי תלמידה אחת אדיבה, בריאיון שערכתי עימה לפני שנים מספר. פניה הטובות ואדיבותה של אותה תלמידה חביבה ונעימת סבר לא ימושו מזיכרוני. מלבד הריאיון איתה וכתבתה של סוכצ'בסקי־בקון במקור ראשון, שנעזרתי בה רבות בכתיבת מאמר זה, הסתמכתי גם על ספרה המיוחד של פרופסור נעמי זיידמן, שהיא בוגרת "בית יעקב" בעצמה: שרה שנירר ותנועת בית יעקב, מהפכה בשם המסורת. צירוף הדברים מעלה את התמונה הבאה: שרה נולדה בקראקוב למשפחה חסידית ענייה, אשר מנתה עשרה ילדים. בשל העוני העצום נאלצה שרה לעזוב את בית הספר ולעזור בכלכלת הבית, אך התחננה להוריה שייתנו לה להשלים את בית הספר היסודי. הוריה הסכימו. את השכלתה הגבוהה נאלצה שרה לרכוש באופן אוטודידקטי. שלטונות פולין הרשו לבני המעמד הנמוך להשתתף בהרצאות בתור שומעים חופשיים, והנערה הסקרנית ניצלה את זה היטב. היא הקפידה להשתתף במסלולי ההרצאות האלו על תרבות גרמנית, על שירה ומחזות. רעיונות על מעמד האישה החלו לעלות בפולין הנחשלת, ושרה ינקה רעיונות אלו מפי מוריה הנוכריים. כבר באותם הימים התבשלו בה דעותיה הפמיניסטיות. בהיותה בת 20 כתבה ביומנה: “האידיאל שלי, אי־שם במעמקי נשמתי, הוא רק לעבוד למען אחיותיי! […] לו הייתי יכולה לשכנע אותן יום אחד מה המשמעות של להיות אישה יהודייה אמיתית, לא רק למען האימהות שלהן או מפחד מאבותיהן, אלא רק מתוך אהבה גדולה לבורא עצמו […] לו הייתי יכולה לחיות עד שאיהנה לראות את תורתי נכנסת לבתים של אותן נערות יהודיות […] האם אני יוצאת מדעתי? […] איך אנשים היו צוחקים עלי, איך הם ידברו עלי!? איזו ילדה חסידית מטופשת!" בהיותה נערה רווקה, חופשייה מעול בית ונישואין, השקיעה שרה זמן רב בלמידה ובביקורים בתיאטרון הפולני. התרבות הפולנית הייתה ספוגה בעורקיה. שיריו של אדם מיצקביץ’ ויוליוס סלובצקי היו שגורים על לשונה. הוריה של שרה התקשו למצוא לה שידוך, בשל מראהּ הלא-חינני. היא נולדה עם שפה שסועה והרופא תפר את שולי השפה בגסות, דבר שכיער את פניה. בהתקרבה לגיל 30 (!) השיאו אותה הוריה לבחור חסידי בינוני בשכלו. הנישואין לא עלו יפה, שרה לא הייתה מוכנה להסכים עם תפיסת הנישואין הפטריארכלית שעל פיה מקומה של האישה – ולא משנה כמה היא חכמה ומוכשרת – הוא בין התנור לכיריים, כולל כיבוס בגדי הבעל וטיפול בעדת ילדים. היא דרשה וקיבלה גט מבעלה. חזון מאוד לא נפוץ באותה תקופה ובאותה קהילה. מאז דבק בשרה כינוי הגנאי המשפיל “די גיגעטע” – הגרושה. בימים ההם היה כינוי זה אות קין נצחי על מצח האישה.מצב החינוך וההתייחסות הרבנית לכך
בתקופת עלומיה של שרה מצב היהדות היה בכי רע. פריקת העול ההמונית לא פסחה גם על בתיהם של הרבנים הגדולים ביותר. די אם נציין את ילדיו של רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב – ה”שם משמואל" שהפנו עורף ליהדות בבוז,[1] או שנקרא את זיכרונותיה של איטה קאליש־קמינר, בתו של האדמו”ר מוורקא־אוטבוצק, שכתבה על חבריה הרבים וחוג ידידיה שכלל בתוכו את מיטב בניה של היהדות הנאמנה.[2] הרבנים אומנם היו עסוקים בסכסוכי חצרות, במריבות שוחטים ובמאבקי שליטה, אך היו גם ניסיונות להציל את בני הנוער, בין השאר באמצעות הקמת ישיבות בליטא, בפולין ובהונגריה. שונה היה המצב בקרב הנערות; התפיסה המסורתית גרסה ש"מוטב יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים". תוצאות התפיסה הזו היו אסון קולוסאלי. שיעור המרות הדת והחילון נסק באופן תלול. כשהייתה שנירר בווינה, היא נחשפה לרעיונותיו המהפכנים של הרב שמשון הירש, מרבני הנאו־אורתודוקסיה המפורסמים. הרב הירש העביר את נקודת הכובד מעיסוק מופרז בתלמוד ופלפוליו לעיסוק בעקרונות היהדות, לימוד תנ"ך ומדעים ומתן שוויון לנשים. בבית הכנסת שייסד בפרנקפורט היו 550 מקומות לגברים, ו־350 מקומות לנשים. רעיונותיו של הירש וחדשנותם מצאו חן בעיני האישה המשכילה והמהפכנית. בפיקחותה הבינה היטב כי שיטת החינוך הישנה לא תחזיק מעמד מול גלי החילון, אך ידעה שבלי הסכמה רבנית לא תוכל לפעול כלל. לשם כך השתמשה שנירר בברכה שנאמרה לה על ידי רבי יששכר דוב מבעלז, כהסכמה לפעילותה. היא קיבלה גם הסכמה שבשתיקה מהאדמו"ר מגור, ועידוד גלוי מהחפץ חיים. חשוב לציין שחסידי בעלז השמרניים לא הסכימו עם רעיונותיה, וגם אחר כך, כשנפתחה בבעלז רשת בתי חינוך לבנות, שמה היה "בית מלכה", ולא "בית יעקב". מלבד רבנים אלו, רוב רבני הונגריה לחמו ביוזמה בכל הכוח. ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש כינה את הרשת "בית עשו" – בהיפוך מכוון לשמה של הרשת, "בית יעקב". במקומות רבים ספגה שרה זריקות אבנים. אבנים אלו לא נזרקו על ידי הבונדיסטים, אלא על ידי יהודים קנאים וחמי מזג. באחת מעיירות הונגריה לחם רב העיר נגד הכנסת רשת "בית יעקב" לקהילתו. לאחר שנתיים הוא נכנע, אלא שמחיר התנגדותו הראשונית היה כבד. כ־70 נערות מבנות העיירה פרקו עול. הצלחתה של שרה בהקמת מוסד הלימודים לבנות עוררה את מפלגת "אגודת ישראל". עד אותה תקופה לא הייתה במפלגה כל מודעות לצורכי הנשים. לצורך המחשה, אציין דוגמה מובהקת לכך. באמצע שנות ה־30 קיבלה מפלגת אגודת ישראל כרטיסי עלייה לארץ (סרטיפיקטים) מאת הסוכנות היהודית. על פי הנחיותיו של האדמו"ר מגור, הסרטיפיקטים ניתנו לגברים בלבד. בנות "בית יעקב", שכבר הפכו לקבוצת בנות פעילה, לא הסכימו לגזרה זו. הן השוו את מאבקן למאבק ההרואי של בנות צלפחד, שרצו נחלה בארץ ישראל ולא חששו להתעמת עם משה רבינו. כך אף הן, נחושות בדעתן ולא מוכנות להיות כנועות לתכתיבי הממסד הרבני המפלה ביודעין בין גברים לנשים. כדי שלא ייוותר רושם שתנועה מבורכת זו מנוהלת על ידי אישה בלבד, פעלו עסקני אגודת ישראל וחיתנו את שרה בשנית, עם יצחק לנדא. נישואין אלו התקיימו על הנייר בלבד. בפועל, הפעילות התנהלה מביתה של שרה כמו לפני נישואיה. בנות היו ישנות עימה בחדרה. אחותה הייתה דואגת לארוחותיה. גם במודעות הפטירה שיצאו אחר מותה הטראגי בקיצור ימים, נכתב רק שם המשפחה "שענירער" ולא הוזכר השם "לנדא" אף לא ברמז. אחרי מלחמת העולם השנייה, שמחקה כמעט את כל יהדות אירופה, פעלו בוגרות "בית יעקב" להקים בתי ספר לבנות. אולם כחלק מכתיבת ההיסטוריה ושכתובה על ידי הממסד החרדי, גם דמותה של שרה שנירר הפכה לאייקון המסמל חינוך לצניעות, לשמרנות ולהסתגרות מפני העולם החיצון, על אף שכאמור אין כל קשר בין דמות אייקונית זו למציאות.[1] להרחבה על כך ראו: י"י טרונק, פוילן: זכרונות און בילדער, חלק ז, ניו יורק: אונזער צייט, 1953, עמ' 201–217. להרחבה על דמויות של יוצאים ויוצאות נוספים ממשפחות מיוחסות בתקופה ההיא, ראו: דוד אסף, נאחז בסבך, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו, עמ' 331, הערה 54. [2] איטה סיפרה את סיפור חייה בספרה אתמולי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
הקפוסטה | מתכון מסע
מריה אסטריכר
(מאכל יהודי הונגרי מסורתי שנוהגים לאכול בפורים והוא מורכב מעלי כרוב ממולאים באורז ובשר ברוטב עגבניות)
או: אגדה משפחתית אורבנית
פורים 2005, אני נאבקת שלא להיחנק מצחוק. לופתת את הבטן מתחת לשולחן ומוחה דמעות של צחוק חנוק בלתי נשלט.
אני מביטה סביבי ורואה שכולם באותה הפוזיציה. עיניים מבריקות מדמעות של צחוק וחרחורים קלים עד כבדים.
אומנם הסיבה שלשמה התכנסנו כאן היא ארוחת פורים, שהיא אירוע בהחלט מצחיק, חגיגי ומוצלח למדי, אבל הצחוק ההיסטרי מגיע מסצנה ספציפית מאוד שבה שולמית האחות הקטנה נוגסת לתומה בקפוסטה שמנמנה מעשה ידי אימא, ומגלה לחרדתה את הסוד האפל מכול, שכולנו כבר גילינו בשלבים שונים בחיינו – שהקפוסטה האגדית של אימא, התבשיל הכי מושקע שלה שכל כך אהבנו לטרוף כילדים, עשוי, ובכן, משאריות של אורז מהשנה האחרונה שאימא פשוט זרקה למקפיא בתוך שקיות סנדוויץ' שמנוניות. הכרוב גם הוא נאגר שם במקפיא הענק, שאריות של כרוב מהמרק, כרובים שלמים במצב ביניים שנקנו במבצע באוגוסט והוקפאו למען סעודת הפורים וכמובן סופים של רסק עגבניות בקופסאות שימורים שנשלחו למקפיא כמות שהן, פתוחות ומטונפות.
שולמית מביטה בזעזוע בקפוסטה, משתעלת קלות, מקללת אותנו נמרצות תוך כדי צחוק מתגלגל וחסר שליטה – הדרך האסטרייכרית הנכונה להתמודד עם המציאות – ובאלגנטיות מקצועית מזיזה את הצלחת מעט הצידה ומכסה אותה במפית פרחונית כדי שאימא לא תיעלב.
אנחנו, הגדולים, עלינו על הסוד האפל כשראינו את אימא בסוף כל ארוחה שכללה אורז, אוספת את השאריות מהצלחות בתנועה מכנית לתוך שקית סנדוויץ' וזורקת למקפיא. וכל אחד מאיתנו בתורו עבר את השלב שבו הוא גדול מספיק כדי להבין מאיפה הגיעו המצרכים לקפוסטה החגיגית. כל אחד מאיתנו ביצע פתיחה מזועזעת של המקפיא במחסן ונשא הספד קטן למאכל שלא נהיה מסוגלים יותר לאכול בחיים.
שולמית הקטנה, לעומת זאת, שמעולם לא פתחה את המקפיא, כי היא הקטנה של אימא ומוז'ינקלה אמיתית שלא הכינה לעצמה מעולם סנדוויץ' או ארוחת צוהריים, קיבלה את המידע המפורט לתוך האוזן ממנחם ושמיל בשעה שנגסה בתאווה מהמאכל האהוב עליה.
אימא, כמו אימא, לא הבחינה בכל הדרמה הזאת ורק חייכה חיוך מלא נחת יהודית למראה יוצאי חלציה יושבים לסעודת הפורים ופיהם מלא צחוק.
השנים עברו, ואימא שמה לב מתישהו שאף אחד לא אוכל מהקפוסטה המפורסמת והפסיקה להכין אותה.
כולנו נשמנו לרווחה, ואימא המתוקה רק נאנחת בהקלה בכל סעודת פורים ומפטירה מתחת לאף שאיזה כיף שהיא כבר לא צריכה להכין את הקפוסטה הזאת, שגם ככה דרשה ממנה מאמץ קולינרי עילאי, ושהיא מבחינתה לאכול חלה עם טחינה בפורים, רק שאנחנו היינו כל כך להוטים לקפוסטה אז היא עשתה את המאמץ. אבל ברוך השם איבדנו עניין ועול אחד ירד לה מהגב.
חסדי ה' כי לא תמו. כי לא כלו רחמיו.
וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.
***
אין מתכון לקפוסטה, כי אין מצב שאני נוגעת בקודש הקודשים הזה.
אבל קבלו מתכון חגיגי ומשמח לבורקס בשר:
מצרכים:
חבילה של בצק עלים מופשר
למילוי:
חצי קילו בשר טחון
בצל אחד גדול קצוץ
2 שיני שום כתושות
כ-6 משמשים מיובשים קצוצים
חופן צנוברים קלויים
3 כפות שמן זית
כף סילאן
מלח ופלפל
פטרוזיליה קצוצה
והסוד שלי לטעם מיוחד: חופן של עלי זעתר טריים קצוצים.
אופן ההכנה:
מחממים את התנור ל-180 מעלות.
במחבת בינונית מחממים את שמן הזית ומטגנים את הבצל והשום עד להזהבה.
מוסיפים את הבשר לטיגון קצרצר וחלקי, כדי שהעסיסיות שלו תישמר במהלך האפייה.
מכבים את האש ומעבירים את תערובת הבשר לקערה. מוסיפים את שאר הרכיבים ומתקנים תיבול.
פותחים את בצק העלים למלבן בגודל הרצוי ומניחים לאורכו בשליש התחתון תלולית יפה של המילוי. מגלגלים בזהירות עד לקבלת נחש בצק ממולא, ומגלגלים אותו לשבלול.
מעבירים בזהירות לתבנית מרופדת בנייר אפייה, מושחים בחלמון ביצה ומפזרים שומשום לרוב.
שולחים לתנור לחצי שעה בערך, או עד שהשבלול זהוב, פריך ומגרה, ומתקשרים לאימא להגיד אה פרעיילכן פורים 3>
בתיאבון!
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
אותנטיות – זה כל הסיפור
רייצ'ל שץ
הסרט אושפיזין, או כמו שבאמת צריך להגות את שמו "האושפיזין", הפך להיות סרט שהבורגנות החילונית מוציאה פעם בשנה מהמדף מעל הטלוויזיה, מנערת את הקופסה מהאבק וחוגגת את חג הסוכות. מעין ברכת כוהנים שנתית.
בלי שום קשר לאלוהים, כמובן.
יש מעט סרטים ישראליים שהצליחו להתרומם ולהיכנס לקאנון התרבותי המקומי והפכו לקלאסיקות. כאלה שנדמה שיש להם משבצת שידור קבועה בגלגל השנה והחיים שלנו כחברה. כמו אבי נשר עם "הלהקה", שמי זרחין עם "הכוכבים של שלומי", אורי סיוון וארי פולמן עם "קלרה הקדושה", ניר ברגמן עם "כנפיים שבורות", הגשש החיוור עם "גבעת חלפון אינה עונה" ועוד.
הקולנוע בארץ עדיין צעיר, בכל ביס תרבות נדחפות קצת שאריות חול וגמלים, ואומנות צריכה זמן כדי להתהוות. אולי, כמו במקרים רבים, זה עניין של כסף. בכל שנה קרן הקולנוע הישראלית (שעל התקציב שלה בעיקר מתבססת התעשייה) מתקצבת שישה- שבעה יוצרים בלבד ב-כשלושה מיליון שקל לסרט באורך מלא. זה נשמע הרבה, אבל קולנוע הוא תחום יקר מאוד. לשם השוואה, האוונג'רס האחרון תוקצב בכ-220 מיליון דולר.
אז אנחנו לא הוליווד, זה ברור, לא בשנים, לא בתקציב וגם לא בקצב. אבל התעשייה בארץ הולכת ומתפתחת, ויצירות ישראליות מגיעות לענקית הסטרימינג "נטפליקס". בסדרה "שטיסל", לדוגמה, ניתן לצפות כעת במאה תשעים מדינות מסביב לעולם. גם בתחום הקולנוע סרטים ישראליים מתחילים לתפוס מקום ונוכחות. לא מזמן במאי ישראלי זכה בפרס "דוב הזהב" בברלין, ולאחר מכן בפרס "חבר השופטים" בפסטיבל קאן בצרפת.
אז איך בכל זאת קולנוע צעיר ולא מתוקצב מצליח?
ובכן, קולנוע הוא מדיום נרטיבי שאוהב נקודות מבט, והוא תמיד ינסה לחדש את עצמו ולמצוא נקודות מבט ספציפיות שלא ראינו. זו הדרך שלו להתפתח, למצוא עוד סיפורים ועוד גוונים אנושיים שיצטרפו לסיפור הגדול של האנושות.
אם אבקש מעשרה אנשים לספר לי על השפן הקטן ששכח לסגור את הדלת, כל אחד יספר סיפור אחר. אחד יתמקד בסבל של השפן, השני ינסה ללמד את הקורא מוסר השכל, והשלישי יחליט שהסיפור בכלל צריך להיות מסופר דרך עיניו של החיידק.
אחד השינויים הכי גדולים שעברתי בתהליך היציאה, ושלאט לאט קרה גם ליוצאים נוספים סביבי, הוא התפתחות של נקודת מבט ספציפית ואישית על החיים. ההבנה שהקונפליקטים שלי שונים, שהדרך שבה אני חווה אהבה, שמחה וכעס היא שלי, שלכל אחד גבולות מוסריים שונים (מה שבעיניי ראוי, ייתפס בעיני האחר כבעייתי), שנקודת המבט שלי על החיים היא אינדיבידואלית ולא שייכת לחברה, וככל שהיא אינדיבידואלית יותר, היא שייכת לי יותר.
יש שיאמרו שזה בעצם כל הסיפור של יציאה מהחברה החרדית. הייתה לנו נקודת מבט פנימית אחרת מהחברה שבתוכה גדלנו. וההתנגשות הזו דחפה אותנו החוצה, לעולם שבו יש יותר מרחב לבחור את הנרטיב ולספר אותו כמו שאנחנו רוצים.
מה מיוחד בסרט "האושפיזין" שהצליח להעלות אותו מעל השאר?
כששולי רנד כתב את הסרט "האושפיזין" ואז שיחק בו (וגם זכה עליו בפרס אופיר) השנה הייתה 2004. ז'אנר "סרטי הדוסים" כמעט שלא היה קיים (הסדרה "החצר" שודרה ב-2003, ודוד וולך יצא עם הסרט "חופשת קיץ" רק ב-2007). העולם החרדי היה עדיין גטו ואף אחד לא הציץ מעל החומות, לא באמת. היו במאים חילוניים שניסו להציג את החברה החרדית על המסך, אבל נקודת המבט שלהם הייתה חיצונית והדמויות יצאו שטוחות, הן היו פלקט של אנשים דתיים שנראים ומתנהגים בצורה מסוימת, אבל לא אנשים חיים. לעומתם, נקודת המבט של שולי רנד הסעירה את הקהל הישראלי והפכה את הכול לחי ואמיתי. הסרט גם מביא איתו תמות דתיות שלא נראו קודם על המסך הישראלי.
גם בשוק השחור הדוסי, "האושפיזין" היה בין הדיסקים הנצרבים ביותר בהיסטוריה, כולנו רצינו לראות מי האיש שהעז לעשות עלינו סרט והאם הצליח להציג את העולם החרדי כפי שהוא, לפחות כפי שאנחנו רואים אותו.
אבל הסרט "האושפיזין" לא הצליח להביא רק נקודת מבט חדשה לזמנו בקולנוע הישראלי, הוא הביא גם נקודת מבט שעד היום נשקפת מעיניים ספציפיות מאוד, עיניים של חוזר בתשובה.
חוזרים בתשובה ייחשבו לנצח "האחר", "השונה", בתוך הקהילה החרדית. הם אף פעם לא יהיו באמת חרדים, גם אם הם מאוד מנסים להיות כאלה. החברה מסרבת לראות בהם חלק, והיא כנראה צודקת, הם עדיין נושאים בתוכם חלקים מהחילוניות ולא מוכנים לוותר עליה. כמו, למשל, על הצורך שלהם ליצור, או על נקודת המבט האינדיבידואלית שמסכנת את החברה החרדית כפי שהיא בנויה היום. שולי רנד ערני מאוד בתוך הסרט כלפי המקום שהחברה החרדית מקצה לו והוא מתבונן בו בכאב אבל גם בהבנה.
ניתן לראות זאת בסצנה שבה שולי קונה את האתרוג הכי מהודר, הכי יפה, כדי להרגיש שייך, כדי להיות משהו שהחברה החרדית אף פעם לא תיתן לו להיות.
המציאות מייד מנכיחה לו עד כמה הוא לא חלק, כאשר שני חברים מהעבר באים לבקר אותו ומזכירים לו שהוא אחר, שהעבר תמיד יהיה חלק ממנו גם אם אלו חלקים בעצמו שקשה לו להתמודד איתם.
בסצנת הסיום של הסרט הגיבור עומד באמצע בית הכנסת, הוא הרגע מל את הבן הראשון שלו וכולם רוקדים סביבו. הוא מוקף בקהילה החרדית, ואז מצטרף אליו גם העבר שכה פחד להתמודד איתו. העבר מיוצג על ידי החברים מפעם שחובשים כיפות ומצטרפים למעגל הרוקדים. הגיבור, שעד כה ניסה להסתיר את חבריו, מצליח לקבל אותם ואת עברו.
או כמו שכתבה המשוררת זלדה:
"הֶעָבָר אֵינֶנּוּ תַּכְשִׁיט
חָתוּם בְּתוֹךְ קֻפְסָה שֶׁל בְּדֹלַח
גַּם אֵינֶנּוּ
נָחָשׁ בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת שֶׁל כֹּהַל –
הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ
בְּתוֹךְ הַהֹוֶה
וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר
נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר –
כַּאֲשֶׁר הֶעָבָר מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה
זוֹ הֲרָמַת הַחַיִּים כֻּלָּם..."
זהו סוף שמח, של תקווה, של קבלה, והוא סוגר את התמה של זרות בנימה אופטימית.
אבל אולי דווקא בגלל נקודת המבט המיוחדת של היוצר הייתי מצפה לסוף פתוח יותר, כזה שבו הוא עדיין האחר, ולא האתרוג ולא ההתמודדות עם העבר יהפכו אותו באמת לחלק, כי יש משהו יפה בלהיות "השונה" ו"האחר" בתוך חברה, להיות בעל התשובה, לחיות בתוך חברה מסוימת, להבין אותה אבל בו-זמנית גם לא להיות שייך עד הסוף. יש משהו יפה בלשמור על היכולת שלך להיות אינדיבידואל, על הדרך שבה אתה רואה את המציאות, ועל הדרך שבה אתה מספר סיפור.
אולי ההשלמה הזו עם הזרות יכלה להיות סוף ריאליסטי ושמח יותר.
כשנציגי נטפליקס הגיעו לאחרונה לארץ לפתוח חממה לתסריטאים מקומיים, ישבתי בקהל בסשן של Q&A, המיקרופון עבר מאחד לאחד וכולם שאלו שאלות, כולם רצו להבין, מה נטפליקס מחפשת, כל אחד רצה להבין איך לכתוב את הסדרה שנטפליקס תקנה. לאחר מספר שאלות דומות מהקהל, קמה אחת הבכירות ואמרה: "אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, אתם תאמרו לנו. כל מה שאנחנו מחפשים הוא אותנטיות, אותנטיות של נקודת מבט. ספרו לנו את הסיפור שלכם".
ולמי שהדיסק הצרוב של אושפיזין עוד לא הגיע אליו, הנה קישור לטריילר: https://www.youtube.com/watch?v=zVfXipr3WuE
הנער בפיג'מת הפסים
מערכת המגזין
כמו רוב האנשים גם אני ראיתי עשרות סרטים על השואה ביום הזה.
הייתי באין ספור הרצאות ואפילו הספקתי לשמוע את סיפורי הגבורה וההישרדות ממקור ראשון מפי סבי וסבתי:
על הטלאי הצהוב,
הגטאות,
המספרים,
היערות,
מחנות ההשמדה,
על לילות ללא שינה ואוכל,
על געגוע שהיה ועודנו,
ועל אחים ואחיות שלעולם לא יקימו משפחה.
תמיד הזלתי דמעות כמו ילדה קטנה.
אבל משהו בסרט הזה גרם לי להוזיל דמעה נוספת ולרחם על הצד השני, לרחם על הצד הלא צפוי, על הילד הגרמני הקטן שלא היה אמור להישפט למוות בצורה אכזרית כל כך.
זהו סרט על תקופת השואה שבו ילד קטן בשם ברונו מוצא את עצמו עובר דירה ועוזב את חבריו בעקבות קידום אביו כקצין במחנה השמדה.
ברונו הסקרן מנסה לטייל בנוף היערות ומגלה את המחנה.
הוא פוגש ילד קטן בשם שמואל והופך לחברו הטוב תוך כדי שהוא מגניב לו אוכל.
ברונו נחשף מעט לעולם של המחנה דרך שמואל, ולעולם השני בו אביו מנהל ״מלחמה״ לנקות את אירופה מיהודים.
יום אחד שמואל מספר לברונו שאביו נעלם וברונו מחליט להיכנס למחנה עם כותונת פסים ששמואל נותן לו, ולעזור לשמואל לחפש את אביו.
תוך כדי החיפושים הם מובלים לתאי הגזים שם הם מוצאים את מותם בעודם מחזיקים ידיים.
זהו סרט על חברות,
על תקווה,
על פחד,
ועל הבנה של הזעזוע העמוק של אותה תקופה,
כאשר גדר תייל מפרידה בין 2 עולמות.
את סופו של הילד היהודי כבר ידעתי מראש, לא כי גילו לי, ולא כי שמעתי מראש, אלא כי זה מה שהמוח שלי שידר לי, שגורל של ילד קטן בשואה הוא מוות בצורה אכזרית.
לא אשקר שכעסתי על עצמי, וזה לא כי הלב שלי יוצא לכל ילד קטן שנקטף טרם זמנו.
זה היה בגלל שבשורה התחתונה כשיצאתי מהסרט לא הפסקתי לבכות על אותו ילד גרמני שניסה לעזור לילד היהודי, וכך הגורל האכזר של היהודים תפס אותו.
כעסתי, כי חרדתי לגורלו המר של ברונו הילד הגרמני ופחות לשאר ילדי המחנה.
כעסתי, כי ריחמתי על האב ששירת כקצין נאצי בתקופה האכזרית ביותר שידעה ההיסטוריה והוביל את בנו בעל המידות הטובות לאותם תאי גז.
כעסתי, כי לרגע - לא זכרתי לרגע שגם לשמואל הילד היהודי הקטן יש אבא שדמו זועק משמים.
בעקבות המורדת
מערכת המגזין
פוסט שהתפרסם על ידי אנוסה בעקבות צפייתה בסדרה- המורדת. מטלטל. (זהירות - ספויילרים)
1) וואו אני לא נושמת לא יכולה לנשום. זה מטורף כמה זה נגע ללב שלי. מהרגע שהתחלתי לצפות בסדרה אני פשוט ראיתי את עצמי בתוך אסתי. אני מתחילה לראות את פרק הראשון ופשוט בוכה אני מנסה לעצור את הדמעות וזה פשוט לא מפסיק וככל שהסרט ממשיך אני בוכה יותר ויותר ולא מבינה איך התסריטאי מכיר אותי כל כך בעל פה. פעם ראשונה שאני מרגישה שמישהו מזדהה במדויק איתי ומרגיש בדיוק מה שאני הרגשתי באותו תקופה שהייתי נשואה. כולי צמרמורות. 2) אני באה מבית חסידי. כיום אני מסתכלת על הסדרה מעיניים שלי במבט אחר. אני מבינה כמה סתומה הייתי כמה עבדו עליי במשך כל חיי. גם בשידוכים. כל כך קשה לי לראות את זה שהם עדיין ממשיכים לעבוד על כל כך הרבה על בנות כל כך צעירות שעדיין אין להם דעה משל עצמן ומפחדות להגיד מילה כי הם יודעות שאם יגידו מילה אחת שהם לא רוצים אותו אז זה נקרא כאילו הם לא מכבדים את ההורים שלהם... ומי רוצה למרוד? אף אחת לא רוצה למרוד. כולן רוצות להיות בנות ישראל כשרות שעושות בדיוק את מה שההורים שלהם רוצים שהם יעשו. בנות טובות ולשמור על זכות שלהם כבת ישראל כשרה כי אחרת מי יודע אם בכלל מישהו ירצה אותם... 3) עכשיו שאני נמצאת על הרצף הדתי ויוצא לי לדבר עם מאות נשים שמספרת לי שממש לא רצו להתחתן עם בן הזוג שלהם. יוצא לי לדבר עם מלא גברים שמספרים לי כמה הם לא נמשכים לנשים שלהם אבל מה הם יכולים לעשות? יש להם כבר 6/7/8 ילדים... שהם ייפגעו בנשים שלהם בילדים שלהם? זה מטורף שאין את זכות הבחירה... לכאורה כביכול יש כן בחירה כי כן שואלים את הבחורה אם היא רוצה אותו או לא, אבל הבחורה לא יכולה להגיד לא. כשאני הייתי בשידוכים אני זוכרת שלא רציתי אותו בכלל אבל ידעתי שאם אני אגיד לו, זה אומר שאני הולכת נגד הרצון של הוריי ורציתי להביא להם נחת אז אמרתי כן... 4) אני זוכרת שביום לפני החתונה הלכתי לשכנתי אחרי המקווה ופשוט ישבתי ובכיתי לה שאני לא רוצה להתחתן אבל אני לא רוצה לגרום להוריי צער היא בכתה יחד איתי אבל הבנו שאי אפשר עכשיו ברגע אחרון לבטל את זה כי מה יגידו כולם? הרגשתי הרבה יותר טוב חזרתי הביתה ואמרתי אני אעשה את זה לכבוד הוריי ואתחתן. כבר בשבע ברכות הבנתי בדיוק עם מי יש לי עסק. עם המשפחה שלו. אני צריכה כל הזמן להרשים את המשפחה שלו כל הזמן הוא רצה שאני יתלבש ככה בשביל סבא שלו וככה לחבר שלו כדי שידעו שהוא התחתן עם בחורה טובה וצדיקה. הוא בעצמו בכלל לא עניין אותו איך אני נראית העיקר להרשים אותם. להראות להם שאני צדיקה. אני בכלל לא חייתי אתו אני חייתי עם המשפחה. 5) יום אחרי החתונה השוויגער באה לשאול אותי האם הצליח לנו אתמול בלילה. כולי מסמיקה ולא יודעת מה לעשות. ואז בת דודה שלו התקשרה ואמרה לי שיש לה כל מיני רעיונות והתחילה לתת לי טיפים. בדיוק איך לנסות לעשות שיהיה לי יותר קל בשעת המצווה. ואז דודה שלו התקשרה כל כך ״שמחתי״ שכולם יודעים בדיוק מה קורה במיטה שלי... יש בסדרה את הקטע שהמדריכה יושבת אתה ומסבירה לה שבעצם באנו לעולם בשביל להביא ילדים וזה בדיוק מה שהיא רוצה... לא זה מה שרציתי. הם החליטו בשבילי שזה מה שאני רוצה. שלא תבינו לא נכון אני מטורפת על הילדים שלי אבל זה לא היה הבחירה שלי להביא אותם לעולם. המדריכה הסבירה לי איך אני צריכה להתנהג אתו ולא אמרה לי מילה עליי. הוא צריך להיות כמו מלך היא אמרה לי אז ישר שאלתי שאם כך אני המלכה. היא לא ענתה. בדיוק כמו בסדרה. 6) כשהיא מסבירה לאיפה צריך להכניס את האיבר שלו אני זוכרת את ההלם שקיבלתי כשהלכתי לשירותים. אני באמת לא ידעתי שיש שם חור.. זה לא שהייתי ילדה סתומה אני ידעתי פה בשם שמעתי כל מיני דברים אבל באמת לא ידעתי בדיוק איפה זה נמצא כשראיתי את זה עכשיו בסרט הבנתי כמה העולם החרדי כל כך סגור בעניין מין. בנות אפילו לא יודעות על הגוף שלהן וצריכים להסביר להם בגיל 18 איפה יש להם חלק בגוף שהם בעצם לא מכירות בכלל. זה מטריף אותי לגמרי. זה הגוף שלי ואני צריכה להכיר אותו. אבל איך פשוט מעלימים את זה שרק מתי שצריכים להביא ילדים לעולם אז מזכירים להם שיש כזה דבר... 7) כשמראים בסרט שהם שוכבים שם. אין רומנטיקה. אצלי זה היה ככה בדיוק. גרנו קרוב לשכונה חילונית כך שיצא לי לפעמים לראות זוגות מתנשקים ידעתי שזה דבר שהוא אסור כי רק הגויים מתנהגים כך. אבל באיזה שהוא מקום נורא נורא קינאתי בהם. בפעם השנייה ששכבנו ובא אליי וניסה לנשק אותי ישר צעקתי עליו שאנחנו לא גוים למרות שכל כך רציתי את זה כל כך רציתי את החיבוק הזה שהוא יאהב אותי שהוא ירצה אותי אבל לא אהבתי בכלל כי ידעתי שזה מעשה של גויים. 8) אחרי כמה שנים הבנתי שזה דבר שאני רוצה מאוד ואני הלכתי לרב ואמרתי לו שאני רוצה את זה אמר שאם זה משהו שמאוד חשוב לי שזה בסדר ואנחנו יכולים להתנשק אנחנו יכולים להתחבק. חזרתי הביתה וסיפרתי לו את זה. הוא התחיל לחבק אותי אני זוכרת שהוא ניגש אליי הוא קירב את הפה על הפה שלי והתחיל לנשק אותי זה הדבר הכי מגעיל בעולם רצתי לשירותים ובפשוט הקאתי את הנשמה שלי. אני פשוט לא נמשכתי אליו בשום צורה. הוא היה מלוכלך כל כך. אמרתי לו שהוא אולי הוא ישים דאודורנט אולי שיתרחץ אולי שיהיה יותר מטופח אז הוא התחיל לצעוק עליי שהוא לא מודרני רק מודרניים עושים כאלה דברים. הוא סיפר לי שהוא הולך רק למקווה, הוא לא רוצה להתרחץ. אז אמרתי לו אז למה אני צריכה כל הזמן להתרחץ ולנקות את עצמי? ללכת למקווה להיות הכי נקייה? את הכל בשבילך ומה איתי לי לא מגיע משהו מטופח? יש לי עוד מלאאאא מה לכתוב אני יכולה לכתוב ספר שלם. הסדרה הזו היא ממש כאילו על החיים שלי אז אכתוב עוד קצת. 9) בסוף כשבסדרה הוא הולך וגוזר את הפייעס, שהוא מבין שהוא עשה טעות, שהוא הבין שבעצם אשתו היא הכי יקרה לו בעולם, והוא מסכים לזרוק את אמא שלו ואת כל המשפחה שלו בשביל להיות איתה, ורוצה באמת להפוך לבעל טוב אוהב ומסור, והוא באמת מצטער ומתנצל, הוא מבין שהיא באמת כל עולמו. ואז היא אומרת לו "עס איז שוין שפעט" (מאוחר מידי) ככה היה אצלי כשעזבתי את בית יום אחד. הוא שלח אנשים להסביר שהוא מתנצל והוא יודע כמה הוא הפסיד והוא יודע כמה הוא חנק אותי וכמה הוא לא נתן לי לעשות שום דבר. הוא כל כך מצטער על כל מה שהוא עושה לי והוא מוכן להשתנות בשבילי. באמת מצטער, הוא בכה בלי סוף. אבל אז אמרתי לו שמאוחר מדי כי באמת היה מאוחר מדי!! אם הוא היה לפני כמה שנים תופס את עצמו, ומבין כמה אשתו אישה טובה, וכמה אשתו תעשה הכל בשביל לבנות בית יפה וטוב, ולגדל את הילדים בצורה הכי טובה שיכולה. אז הייתי נשארת. אבל עכשיו מאוחר מדי. כשראיתי את הקטע האחרון שהוא מוריד את הפייעס אני בכיתי כמו תינוקת אני לא יכולתי להפסיק לבכות. חצי שעה ישבתי ובכיתי כמו תינוק זה כאב לי כל כך. כל כך כואב לי על כל כך הרבה נשים וגברים שמבינים אחרי כל כך הרבה זמן שמאוחר מדי כבר שמבינים כמה הם טעו. זה שבר לי את הלב. ריסק אותי.. יש מלא ובנות וגברים שנדפקו אחד אחרי השני בגלל סיפור כזה. חבל שככה החברה הזאת מתנהלת... כולי תקווה שהסדרה הזאת תגיע לכמה שיותר אנשים שיבינו כמה רוע יש בדבר הזה שיצטרכו לפרק בתים אחד אחרי השני. שנשים לא יצטרכו להתאבד. או שכבר מתים בתוך עצמם כי כבר לא יכולים לעשות כלום ובזה אסיים!!!
אליס, האם זו באמת ארץ פלאות?
הוא נולד לתוך מסגרת … אף אחד לא בדק מראש האם תתאים המסגרת למימדי התמונה, אף אחד לא שאל האם נוח וטוב לו בגבולות המוצבים או שמא לוחצים הם עליו עד כי יבקש לפרוץ החוצה בהזדמנות הראשונה.
נער צעיר תכול עיניים עד לא מזמן היו פאותיו הבהירות מתבדרות ברוח הקרירה. זה כבר שבוע שהחליט כי הוא אינו יכול להמשיך בהעמדת הפנים הזו ולכן הוריד אותן. זלדה, השכנה המבוגרת בדיוק חוצה את הכביש מולו ומבטה לא סר ממנו "אם כל אחד היה מתעסק בענייניו, העולם היה מסתובב הרבה יותר מהר." חושב לעצמו הנער וצביטה חזקה בליבו.
מה עובר עליך? שואל הקול הפנימי, "אני חושש שאני לא יכול להסביר את עצמי, אדוני. מפני שאני לא אני עצמי, אתה מבין.." עונה לו ללא מילים.
"לא לאכזב", צמד המילים שתמיד ניקרו במוחו מאז היותו ילד. הוא בדיוק מאזין לשיר של עוד להקת רוק מתמרדת. הצלילים נשמעים לו צורמים והקולות מזייפים. "כשהכוונה צלולה הצלילים מתכוונים מאליהם" חושב לעצמו וממשיך ללכת… ממשיך לצייר לעצמו בעיני רוחו את העולם החדש אליו יפסע אם רק יצליח להתעלם מקולות הרקע...
מחשבות הנער לקוחות מהסיפור של לואיס קרול "אליס בארץ הפלאות" שגם הפך להיות סרט. הסרט נמצא אמנם תחת הז'אנר "מדע בדיוני ופנטזיה" אך מי שיביט מעבר לתמונות המרצדות במסך יבחין במשמעות העמוקה המסתתרת מאחורי הסרט המדהים הזה.
בעיני הוא מתאר בצורה מדויקת להפליא את תהליך היציאה בשאלה ואת הקשיים הנפשיים שטומן בחובו המהלך הזה.
אליס, גיבורת הסרט מייצגת את הנער הסקרן, חסר הגבולות שלא מוכן לקבל מרות. היא נמצאת במציאות אחת אבל מפנטזת על עולם שונה אותו היא רואה מדי יום מחוץ לחלונה, עולם בו הכול פרוץ וחסר מעצורים. עד שיום אחד היא נכנסת למאורת הארנב ומשם היא מתגלגלת אל ארץ הפלאות.
כמותה, גם הנער החרדי מביט סביבו ומגלה שממש באותו כדור עליו הוא חי קיים עולם שונה, בו לא חייבים למצוא משמעות נעלה לכל מילה שנאמרת "אם אין בזה משמעות, מה טוב: זה חוסך המון טרחה, כי לא נצטרך לגלות אותה", כמו שאמרה מלכת הלבבות לאליס.
הנער המרדן שומע את הקול הפנימי שלו - היצר, המשכנע אותו ששם יהיה מאושר סופסוף ויוכל לפרוץ את הגבולות שתמיד הציבו לו… אמנם הוא משתכנע, אך עדיין לא מעז להיכנס למקום המפחיד הזה שתמיד הזהירו אותו מפניו.
הנער מתבגר ובתהליך לא קל בכלל נגד כל מה שלמד בבית אביו הוא אוזר אומץ ומנסה לברוח לאותו עולם חיצוני– לארץ הפלאות שם אין מגבלות ומוסכמות, ושם כמובן רשאי הוא לבנות את עצמו בדרכו.
כשסוף סוף הוא מגיע ל'ארץ הפלאות' אחרי טלטלות רבות ודמעות (ולא רק של אמא) נגלה לו מקום בו כל הדמויות אינן מוכרות, הוא מפוחד, לא בטוח, תוהה שמא עשה טעות בפזיזותו, אולי היה צריך להניח למחשבות הזרות וללכת כמו כולם אל האופק הידוע מראש? המוכתב? "אלוהים! כמה הכל מוזר היום! מעניין אם החליפו אותי בלילה? רגע, אנסה להיזכר: האם זאת אני שהתעוררתי הבוקר? נדמה לי שאני זוכרת שהרגשתי קצת אחרת. אבל אם זו לא אני, נשאלת השאלה מי אני, אה, זאת החידה הגדולה!". כמו אליס, הוא מתחיל להטיל ספק בזהותו החדשה אך מזכיר לעצמו שזה עניין זמני ובקרוב הוא יהיה חופשי ומאושר.
ואז… בדיוק כשהוא בטוח כי הגיע למנוחה ולנחלה ועכשיו יזכה סוף סוף לאהדה מצד הסובבים אותו, בדיוק אז הוא נתקל בקשיים. גם היונה היתה בטוחה שאליס היא נחש המבקש לשדוד את ביציה והפרחים ראו בה צמח טורף...
כן, גם שם ב"ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות" הוא נחשב כזר המסתכל בעיני עגל על כל "המנהגים" החדשים. הוא מנסה להצמיח מרפקים ולהשתלב אך כולם בטוחים שהוא לא שייך ומרחיקים אותו מכל מקום אליו מגיע- חברה, מקומות עבודה ואפילו מוסדות לימוד. הוא מין יצור המתבלט במוזרותו, דמות שאף אחד לא מצליח לתהות על קנקנה.
וכשהוא טובע ביגונו ומבכה על מר גורלו צץ לו חברו משכבר הימים- היצר, אותו מייצג בסרט חתול הצ'שייר הנעלם, אותו אחד ששכנע אותו עד כמה מדהים הוא העולם החיצוני וכמה טוב יהיה לו כשיגיע לשם. "אני לא רוצה להסתובב בין מטורפים" פונה אליו הנער בייאוש מוחלט, "אין לך ברירה" הוא עונה, "כולנו כאן מטורפים .."
וזה בדיוק מה שהוא חש … הרגשת טירוף האופפת את כל כולו מחשבות מנוגדות רצות במוחו בזו אחר זו והוא אינו מצליח להשתלט על התוהו ובוהו שנוצר בתוכו.
"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?" הוא שואל את חברו הנאמן בתקווה להכוונה, "זה תלוי במידה רבה לאן אתה רוצה להגיע" עונה תשובה מתפלספת כהרגלו .
הוא אבוד ומרגיש מרומה ולכן תשובת הנער אל היצר היא: "לא איכפת לי כל-כך לאן."
"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלך"- שוב "החבר" שולח אותו לדרכו ללא כל הכוונה נותן לו להבין שפרט לעצמו אין מי שילווה אותו בתהליך הקשה הזה.
כך מוסיפה אליס לצעוד ביער, כמו הנער החרדי הממשיך בדרכו ולא מתייאש… מאבד את דרכו ושוב חוזר לאותה נקודה, נכנס לשבילים המפותלים והאפלים ביותר, יורד למקומות הנמוכים ביותר ועולה בחזרה, מתנסה בדברים בפזיזות מתחרט וחוזר על טעויות כדי ליהנות מהרגשת הפורקן המשחררת של הבחירה החופשית והמלאה לטעות. נותן לעצמו את החופש המוחלט לעשות ככל העולה על רוחו, מתענג על טעם החטא ולמחרת מכה עצמו על כך, נתקל באנשים המנסים לכאורה לעזור לו ושותה בצמא כל מילה שאומרים וכל עצה שיורים לכיוונו. מנסה לסלול את דרכו...
סלילת הדרך יכולה להימשך שנה ולעיתים אף כמה שנים, יש הנשאבים לתוך הבלבול לזמן רב יותר, נותנים לעצמם את הדרור לחוש את החופש בכל אופניו, לוקחים סיכונים והולכים עם היצר יד ביד אל עבר האופק הלא ידוע. אחרים מתעשתים מהר יותר ומנסים למזער כמה שיותר את נזקי "תקופת הניסיון", מייחלים להתמזג כמה שיותר מהר בנוף החדש ולמחוק כל זכר לעברם.
70 פנים ליציאה בשאלה וכשם שכיפותיהם שונות, כך דרכיהם שונות. אך התוצאה זהה בכולם:
כמו אליס כולם הרגישו בסופו של דבר את הרגשת המיצוי, את תחושת הרצון העז לצאת מתוך הסחרחרת הזאת ולהגיע "הביתה". אז, אחרי שחווית הכול, טעמת, טעית ותהית, אתה מפלס את דרכך לבית שלך – למקום הבטוח והשפוי שיצרת בעמל ויגע, ליצירת המופת הזו שמכילה בתוכה מעט מהמנהגים שהיו לך בבית ילדותך, הרבה ערכים שספגת במסגרות בהן למדת, טיפה בלבול ושיגעון מהעולם החדש וכמובן את האני שלך - האמיתי.
סוף כל סוף חלפו להם תקופות הכעס והמרד והגיעו במקומם הרגשה של גאווה עצמית, רוגע ושלווה,
נכון... אחד יחליט לחזור לביתו הישן ולמנהגי הוריו והשני בוחר להגיע למקום רחוק... אך כולם בסופו של דבר מוצאים את מקומם בזכות בחירתם, ולכל אחד יש זכות לבחור.
על הסרט נשים קטנות
בסוף שבוע האחרון הצטיידתי בשתי חברות והלכתי לראות את הסרט 'נשים קטנות'. למי שלא מכיר נשים קטנות מבוסס על רומן אמריקאי משנת 1868 מאת לואיזה מיי אלקוט. הספר מספר את סיפורן של ארבע אחיות: מג, ג'ו ואיימי שמפלסות את חייהן כנשים צעירות בעולם, ומתאר את השאיפות, האהבות והפשרות שלהן.
https://www.youtube.com/watch?v=iJoPhElbIIo
אז למה הילדה הדוסית שחיה בתוכי התרגשה כל כך?
בבית החרדי בו גדלתי היתה שידת ספרים אחת מכוסה ועמוסה בקלאסיקות. קצת ז'ול וורן, הרבה דיקנס, ברונטה, טולסטוי, הארדי ועוד.
והעולם התחלק לשניים: בבוקר בזמן בית הספר כוננית הספרים היתה סוד אפל, אבל בצהריים, מיד אחרי שהייתי מחליפה את חולצת התלבושת האחידה, נפתחה הדלת לעולם השני- שידת הספרים.
קראתי את אותם הספרים שוב ושוב, האופציות היו מוגבלות, אבל החוויות אף פעם לא, לכל סיפור היה את העולם שלו, החלום שלו, כל יום היה חדש.
לפעמים נפרדתי מספר לשנה רק כדי לגלות אותו שוב, רגישה יותר.
'נשים קטנות' היה אחד הספרים האלה, האסורים.
ואולי הם צדקו, החרדים, כי מעבר לסיפור ה'נקי' מכל איזכור של מיניות, הדפים תמיד הריחו כמו חופש, חופש שהשאירה בו המחברת. חופש מלהיות האישה הטובה, זו שיעדו אותי להיות. הנשים בספרים תמיד בחרו את מסלול חייהן, הן למדו מה שרצו, אהבו והתאהבו, גם בעולמן המוגבל. הן לא היו צריכות להיות חוליה בשרשרת של אמהות טובות, מאם לביתה וממנה לצאצאית הבאה,
הן פשוט היו.
היום אני סטודנטית לקולנוע, חילונית, כמות הספרים שאני קוראת הצטמצמה וכמעט לא קיימת, אבל כשהגעתי לאולם הקולנוע ידעתי שאוהב את הסרט לא משנה איך הוא יהיה.
הוא היה גרוע.
העלילה הלא לינארית לא הצדיקה את עצמה ושיטחה את הדמויות, הצילום היה 'בסדר' בלבד ומשום מה הקראת חלופת המכתבים בסרט נעשתה כאשר השחקנים מישירים מבט למצלמה ושוברים את הקיר הרביעי (הקיר הדמיוני המפריד בין הקהל לבמה), מאד ברגמני, מאד לא מוסבר.
הכל היה עטוף בצעיף משי ורדרד ולא מהסוג החינני, הכל היה מתוק מידי, הסיפור, הדמויות, הקשרים ביניהן והמוזיקה שעטפה את הכל, אבל הכל.
זה היה כמו להטביע עוגה יבשה בקצפת או מלפפון בטחינה (לצמחונים).
פעם שמתם לב כמה חלקים מפסקול של סרט מרוחים במוזיקה? תשימו לב, לפעמים זה קורה משום שהבמאי עצלן מדי מכדי לביים סצנות רגשיות טובות, במקום זה הוא שם מוזיקה שמייצרת רגש מיידי.
סרטי מלמלות. כך באופן לא רשמי נקרא הז'אנר הקולנועי לסרטים שקהל היעד שלהם הוא ברור: נשים.
וכן, זה קונה אותי. כי… אני אישה.
אבל אולי, אולי תכבדו אותנו קצת ותעשו גם קולנוע טוב?
רק אל תשכחו להלביש אותן במלמלות.
הכותבים שלנו
הניוזלטר שלנו
קבלו את כל הכתבות הכי מענינות והכי חדשניות ישירות למייל
קצת על התקופה...
מגזין "התקופה" מביאה אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
