אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה פגשתי יוצאת!
אם להיצמד להגדרה הוויקיפדית, פגשתי ודאי אין-ספור לפניה ורבים כדוגמתה סבבוני, שמא הייתי אחת כזאת בעצמי. לא שמרתי שבת אז, וחזותי הייתה חילונית למדי. עד היום תמהה אני למה דווקא אל מול זאת נפעמתי ואמרתי לעצמי בקול: "וואיי, הנה דתל"שית!"
הייתה זו תקופה של לפני יותר מעשור, הלכתי לי בעולם בתחושה מסוימת של בת חורין, למעט אחזקות שוטפות של תשלומי דירה, מיסים, עבודה וחברה. לא בגבהים ולא בקרקעית, שורדת פלוס.
גם מבחינה רוחנית לא היו תנודות קיצוניות, התהליך שלי התפרש על פני שנים, אם לא עשורים. הקונפליקטים הנושנים כבר דהו מפאת חוסר תרגום למציאות יום-יומית, חיה בחוויה, בהוויה, משתדלת להישמר מהדיוטות התחתונות, כי רק שם מתחוורת לי מציאות היותי האחראית הבלעדית על עצמי. כך שאם כבר ביצעתי את הנטישה, שלא יהיו פדיחות! אני חושבת שהדבר העיקרי ששמר עליי מפני נפילות הייתה הבושה שמא לא אשרוד את העצמאות הזאת.
מה גם שהרגשתי שהתחושה ההישרדותית היום-יומית מזוהה בצורה שווה עם המציאות של כל אדם באשר הוא, ללא היבדלות מטעמים אלו או אחרים. אני אדם אמיתי, תפקידי הוא לשרוד, וכל השאר – בונוס.
באותה התקופה היינו חבורה של ארבע בנות, החברות הכי טובות. כולנו היינו פליטות הקהילה והמוסדות החרדיים, לא הזדהינו כיוצאות. אני חושבת שבגלל העובדה הפשוטה שזה פשוט לא העסיק אותנו יותר מדי, לא הגדיר ולא הוביל ולא תרם. מבחינתנו, היינו סקרניות מדי לחיות את החיים עצמם. למעט אנקדוטות הומוריסטיות פה ושם, אפילו לא העלינו את הנושא בפוגשנו אנשים מרקע חילוני, בייחוד בהתחשב בכך ששתיים מאיתנו עוד בכלל שמרו שבת.
אז בשבת ההיא, לפני 12 שנה, פגשנו את הדתל"שית ההיא, וכנראה זו הפעם הראשונה שהכרנו מישהי שכנראה עונה להגדרה הזאת. לכן נפעמנו.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
התקופה
אילו הוציאנו - והלוא הוציאנו!
נהורא שגב
אותיות פורחות
י. צרויהזון
עכשיו זה מדעי! הסרת הכיפה היא הגורם היחיד והוודאי לתופעה הרווחת של בריחת אותיות מהמוח.
ההוכחה החד-משמעית
מי מאיתנו לא נתקל בתופעת האותיות הפורחות באוויר? מי לא ניסה להסתתר מאימתה של האות אל"ף (א') שהתעופפה במרחק לא גדול מהקרקע, גדולה ומאיימת, מחוללת הרס כמו אשמדאי בזמניו היפים ביותר, או מיהר להימלט כאשר האות בי"ת (ב') חגה לה באוויר וביאשה אותו בזוהמה.
צוות מדענים מאוניברסיטת המקובלים בצפת הקדישו את מיטב שנותיהם לחקר התופעה המדאיגה, ואף זכו למימון מוגבר בשנים האחרונות, בשל התפשטותה. שיטות המחקר כללו ניסויי מעבדה, שאלונים פתוחים וסגורים, קבוצות מחקר מובחנות ומדויקות, תצפיות, קריאה בכוכבים וירידה לפשר חלומות. כל אלו הובילו למסקנה חד-משמעית, שהובהרה פעם אחר פעם בכל אחד מהמבדקים: ברגע שהכיפה מוסרת מהקרקפת מייד מתחיל תהליך בריחת האותיות, ואילו השבתה לראש עוצרת את הבריחה.
קשה לומר שהממצא התקבל בהפתעה. הלוא בריחת האותיות לאחר הסרת הכיפה היא סיכון ידוע משכבר הימים. עם זאת, מעניין להבין מה ההסבר המדעי מאחורי התופעה: "בין עצמות הגולגולת מצוי המוח", מסביר ח.כמולוג, המדען שהוביל את המחקר רב-השנים, "במוח מצויים תאי זיכרון שבהם מאוחסנות אותיות הא"ב. אולם שאיפתן הבסיסית והטבעית של האותיות היא לצאת מהמוח ולהסתובב בעולם. במצב תקין מה שעוצר מבעדן לעשות זאת זו הכיפה. הכיפה המהודקת לראשו של האדם סוגרת למעשה את פתח המילוט של האותיות, ובכך מותירה אותן בתוך הראש". ח.כמולוג מציין שלדעת חוקרים מסוימים בצוותו כיפה עם סרט היא המחסום האפקטיבי ביותר, אך לדבריו עוד לא נאספו מספיק ראיות לאישוש תיאוריה זו.
"בהיעדר מחסום הכיפה", ממשיך ח.כמולוג ומנופף בשלל מסמכים תומכים, "האותיות פשוט משתחלות החוצה ומשתוללות, ואת האסון כולנו רואים". הסבריו של המדען מבהירים מדוע באזורים מסוימים בארץ, למשל מעל העיר תל אביב, נמצאו כמויות חריגות מאוד של נשורת אותיות ומדוע פרסמה אוניברסיטת המקובלים אזהרת מסע למקומות מסוכנים כמו אלו, וציינה כי קרינת האותיות עלולה להביא למצב של עודף מידע מסוכן.
סיפורי מקרה
בחרנו להביא שני סיפורים, מתוך עשרות אלפי המקרים שנבדקו במהלך המחקר, הממחישים את היקף התופעה ומעוררים תקווה באשר למניעתה.
דבורה (שם בדוי, כמובן) מבני ברק מספרת: זה קרה בשבת אחר הצוהריים. יצאתי עם ילדיי הקטנים לגן השעשועים, כמו בכל שבת. ילדות התנדנדו בנדנדה, ילדים התגלשו במגלשה, וליד הקרוסלה התנהל תור לא מסודר. הכול כרגיל. שום דבר לא הכין אותנו למה שעומד לקרות. פתאום אני רואה ילד כבן 4, שובב קצת, שמסתובב ומפזז בצעדים רחבים מדי, ומניע את הידיים לכל הכיוונים. וככה, פתאום, הוא העיף לבן שלי את הכיפה מהראש. אני דוגלת באחריות אישית, אז חיכיתי שהבן שלי ישים לב שהכיפה כבר לא על ראשו, אבל הוא לא שם לב. פתאום הבחנתי באות אל"ף גדולה שמשתחלת לו מאמצע הראש. כבר לא יכולתי לעמוד מנגד, צרחתי בכל הכוח: "תחזיר את הכיפה, תחזיר אותה תכף ומייד! האל"ף-בייע"ס בורחים לך מהראש!"
הילד שלי כל כך נבהל, הוא רץ אליי בדמעות ואמר, "...ני ל... יודע מה ...ת רוצה, ...מ..., למה ...ת צועקת?"
הייתי המומה. הבנתי שזה מאוחר מדי, שהא' ברחה לו לבלי שוב. למרבה המזל, התאוששתי מהר ורצתי להביא לו כיפה אחרת מהבית, לפני שגם האות ב' תברח לו מהזיכרון.
בעקבות המקרה המצער דבורה החליטה לפעול בכול כוחה ומאודה למען העלאת המודעות הציבורית לנושא, ולהתריע מפני הסכנה החמורה הטמונה בהסרת הכיפה ולו לרגע אחד.
סיפורו של מנחם, תושב אחת הערים הדרומיות, מבהיר מהו מסלול החתחתים שעובר מי שתלמודו נשכח ממנו. כיפתו של מנחם נפלה מראשו באחד הלילות, וכשהוא קם גילה כי כל האותיות ברחו מראשו. מנחם נאלץ לשוב לכיתה הראשונה בחיידר, להתיישב על כיסא קטן בהרבה ממידות ישבנו, ולהתחיל לשנן את האותיות יחד עם בני השלוש. קשה לתאר את עוצמת הסבל, עוגמת הנפש והמחיר הכלכלי והרגשי שנגבה ממנו בשל. גם מנחם נרתם למיגור התופעה, והוא כיום מרצה בגני ילדים, מדבר איתם בשפתם ומסביר להם מדוע עליהם להקפיד שהכיפה לא תרד מראשם אף לא לרגע. את קירות משרדו של מנחם מעטרים מכתבי תודה של ילדים מכל רחבי הארץ.
חרף מאמציהם של דבורה, מנחם ואנשים ונשים רבים אחרים, לא נרשמה בלימה משמעותית בהיקף התופעה, אלא להפך. המחקר נמשך.
הפיתוחים העדכניים ביותר:
במהלך עשרות שנות המחקר נערכו גם כמה ניסיונות להתמודד עם התופעה בדרכים אלה ואחרות. איגדנו עבורכם את היעילות שבהן:
שיר מנע
במצבים שבהם הכיפה הוסרה מהראש ויש חשש ודאי לדליפת אותיות, על הנוכחים בחדר לשיר את הפזמון הבא:
גוֹי, גוֹי, גוֹי,
מַשִי גוֹי,
האָסט אַן עַבֵירֶה,
גֵייט אַרוֹיס דִי תֹּורֶה
(בעברית: גוי, גוי, גוי, משי גוי [אין תרגום הולם למילה "משי" בהקשר זה] יש לך עבירה, התורה יוצאת).
ב-145% מהמקרים שבהם הפזמון הושר לא חלה דליפת אותיות. יותר מכך, הכיפה הושבה לראש תוך שניות אחדות ולא הוסרה ממנו עוד למשך יממה שלמה לפחות.
את ההסבר לפתרון המועיל הזה מספק חבר צוות בכיר בחטיבת המחקר של האוניברסיטה הקבלית, פרופ' ח.רטוטים. "מדובר למעשה במשוואה בעלת איברים מעוררי הרתעה, שילוב של המילה הקשה 'גוי' עם המילה מעוררת הצמרמורת 'עבירה' מייצר תדר שמשנה את האווירה באחת, קושר בין האדם לכיפתו ובכך נמנעת זליגת האותיות".
עמיתו של פרופ' ח.רטוטים, פרופ' ארימטוס ג.וזמאות, מבקש להדגיש כי מסתובבים בשוק נוסחאות בלתי מאומתות המתיימרות לחקות את השפעתו של השיר, אך בשום ניסוי לא שוחזרה רמת ההצלחה שהושגה בשירת הנוסח המקורי.
הפתרון האורגני
פתרון זה נמצא בהישג ידו של כל אחד. ממש בהישג ידו. בשעת הצורך יש להניח את היד על הראש המגולה, בדיוק באזור התושבת של הכיפה, ובכך לעצור את דליפת האותיות עד להשגת כיפה תקינה.
עצת גדולים
כנהוג וכידוע, אין לסמוך על חידושים ופיתוחים בכל נושא שהוא. ועל כן, בשעת הצורך ובמקרה חירום, יש לפנות לדוד היודע כול, או לאח הגדול.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
קריאה משפחתית
יעקב גולדברג
המלצות הקריאה של יענקי גולדברג
לפני כ-150 שנה הוכרז בפתיחה האייקונית של "אנה קארנינה" שכל משפחה אומללה בדרכה שלה, ומאז המציאות – או לפחות זו המשתקפת בעלילות הספרים – אכן ממחישה שהאומללות המשפחתית פנים רבות לה. אל מול גלגוליו והתפתחויותיו של מוסד המשפחה, שמקבל פנים חדשות מדור לדור, נדמה ששלל המורכבויות והאתגרים יכולים להיחשב כעוגן היציב והמחויב בכל משפחה ומשפחה כמעט, מורכבות שמכילה כמובן לא מעט אושר, כוח ומשמעות.
הנה 5 ספרים נבחרים מהשנים האחרונות, שמתעסקים ובוחשים במשפחתיות, בהשפעות שלה על חייו ועל בחירותיו של היחיד, ובכוחה הקיומי וההרסני כאחד על מי שאנחנו.
לחסל / מישל וולבק / 2022
פול, גיבור הרומן, הוא יועצו ואיש אמונו של שר האוצר הצרפתי ובנו של עובד בכיר לשעבר בשירות הביטחון. החיים שלו לא הולכים לשום מקום, הוא חי עם בת זוגו פרודנס בבית משותף אך בחדרים נפרדים, וכבר שנים שאין ביניהם שום קשר רגשי או גופני. התפרקות משפחתו היא הציר שמניע את העלילה, והיא כוללת את אביו החולה והמשותק, את ססיל, אחותו הדתייה, ואת אחיו אורוויל, שנשוי לעיתונאית בינונית שלא סובלת את פול.
על רקע מזימת טרור עולמית ובחירות לנשיאות צרפת, ולקראת יום הולדתו ה-50, פול עובר מסע חניכה וחיבור מחודש עם משפחתו המורחבת בכלל, ועם בת זוגו בפרט. פול, שמעיד על עצמו שהוא: "חש צורך שאינו יודע שובעה באהבה", משתדל להישאר אדיש לכול: "הוא עצמו תמיד הרגיש פחות או יותר פטור מן התשוקות השונות שמנה זה עתה, ושהפילוסופים מן העבר גינו כמעט פה אחד. תמיד תפס את העולם כמקום שהוא לא אמור להיות בו, אבל גם לא היה להוט לעוזבו, פשוט משום שלא הכיר מקום אחר" (עמ' 260). דווקא אותה אדישות מאפשרת לו להשביע, ולו במעט, את הצורך באהבה, ולשוב בפשטות לעצמו, לבת זוגו ולמשפחתו.
לקריאת פרק ראשון
זיכרונותיה של נערה מחונכת / סימון דה בבואר / 2011
הספר הראשון, מבין ארבעה כרכי אוטוביוגרפיה, שכתבה אחת ההוגות הפמיניסטיות הבולטות במאה הקודמת ובכלל, עוקב אחר זיכרונותיה החל מילדותה המוקדמת ועד תחילת שנות ה-20 לחייה, אז פגשה את ז'אן פול סארטר. הספר – שיכול לשמש מעין ספויילר לזוגיות המרדנית של שני אלו, שדחו את רעיון מוסד הנישואין לטובת מערכת יחסים פתוחה שהתבססה בעיקר על שותפות אינטלקטואלית ועל חברות עמוקה – מתאר את ראשית חייה של דה בבואר, שגדלה במשפחה בורגנית וקתולית, וכיצד הפכה לנערה סקרנית ומרדנית שהגיעה ללמוד פילוסופיה בסורבון.
התמסרותה לדת ניכרה כבר בגיל צעיר: "נמלאתי צדיקות; הקץ להתקפי הזעם ולקפריזות". וגם: "יראת השמיים המשותפת לנו קירבה אותי ואת אמא זו לזו... הפיכתי לילדה טובה הושלמה". וגם כעבור כמה שנים, כשזנחה את האמונה הדתית, היא עדיין טעונה ברגש דתי חזק: "אני רוצה לגעת באלוהים או להיהפך לאלוהים, הכרזתי". כילדה שגדלה לאם שסברה כי ייעודה של האישה הוא להתחתן בשידוך ראוי, ללדת ילדים רבים ולבקר באופן סדיר בכנסייה, היא מתענגת על ההתבגרות המרדנית שלה: "הברים ומועדוני הריקודים משכו אותי במידה רבה בזכות אופיים האסור. אמי לא הייתה מוכנה לדרוך בהם בעד שום הון שבעולם, אבי היה מזדעזע לראות אותי שם. מצאתי סיפוק גדול בידיעה שאני נמצאת לגמרי מחוץ לחוק". ותוהה, תהייה שתלווה אותה לאורך כל חייה: "איפה ניתן מקום, בחייהם הממושטרים של המבוגרים, לחייתיות הטבעית של החושים, של העונג?"
לקריאת פרק ראשון
אין מקום כזה / שפרה קורנפלד / 2022
ספרה השני של שפרה קורנפלד עוקב אחר עלילותיה של משפחת הרמן, ופורש, ללא רחמים, את התוצאה האומללה האפשרית של מעשים חסרי אחריות, במיוחד כאלו שאין מהם דרך חזרה, כמו הבאת ילדים לעולם. אידי ויהושע, הורים חרדים לשישה, מתגרשים ומחלקים ביניהם את הילדים. האב לוקח את הבנים, האם את הבנות. בשלב מסוים האם מחליטה להימלט עם שתי בנותיה הקטנות לאחותה בקנדה, והמרחק הגיאוגרפי משתלב עם הפערים האחרים שמתרחבים ומצטמצמים בין כל חלקי המשפחה.
קורנפלד, שגדלה בבית חרדי והעידה כי חלקים מהספר מבוססים על חייה האישיים, מתארת טרגדיה משפחתית מודרנית, שמסופרת מכמה זוויות ומערערת את ההיררכיה הברורה של יחסי הורים–ילדים. יש את יונה, האחות הבכורה שצריכה לדאוג לאחיותיה הקטנות ובין לבין מפתחת הפרעת אכילה ובורחת לניו יורק; פרי, התאום של יונה שמתגייס לצבא, ובראש כולם אידי, האם שמסחררת את כולם סביבה ונותרת חסרת יכולת לטפל בעצמה ובטח שלא בילדיה: "אחת-עשרה שנים צללתי בלי לעלות לאוויר. אחת-עשרה שנים של הריונות, הנקה, חיתולים ופליטות, ואפילו לא מחזור אחד שסיים את המסע מחוץ לגוף".
לקריאת פרק ראשון
הארגונאוטים / מגי נלסון / 2022
"איך להסביר, בתרבות שמקדשת הכרעה, שלפעמים הסיפור נשאר מבולגן?" (עמ' 66), כך תוהה הארי דודג', בן זוגה של המשוררת והסופרת מגי נלסון, שלא מזדהה לא כגבר ולא כאישה, בציטוט (אחד מיני רבים) בספרה של נלסון, הארגונאוטים. הספר, שיצא לאור לראשונה (2015), זכה למעמד של ספר מכונן בתרבות הקווירית של המאה ה-21, ומשלב תיאוריה ואוטוביוגרפיה, פרוזה ועיון ביצירה מתגלגלת, אבל ממש לא מבולגנת, כולל התנגדות והתנכרות לאידיאולוגיות היסודיות ביותר של החברה הסטרייטית. בין היתר, מוסכמת הבאת ילדים.
החלק האוטוביוגרפי של הספר מתמקד בעיקר במערכת היחסים המתפתחת בין נלסון להארי, תוך התייחסות מפורטת לחוויות הפיזיות של השניים, לרבות השינויים ההורמונליים שעובר הארי וההיריון של נלסון. הסיפור האישי נכנס ויוצא בינות לפסיפס פסקאות, ציטוטים ותיאוריות המשולבים בהרהורים חופשיים של נלסון על תשוקה וזהות, מיניות ומגדר ועוד ועוד. כן משפחה, לא משפחה – אליבא דנלסון, ה"אויב" הוא קיבעון יתר שעלול להוביל למצב הגנתי של קיפאון ולהתכחשות לכוחה של אמונה ולהשפעתה על היכולת להתמסר ולא להתחמק מהרצונות האותנטיים שלנו, שאומנם אינם חקוקים בסלע אך אל לנו להתעלם מהם ולהיוותר בשדה הפנטזיה, אל לנו לברוח ממה שטומן בחובו סיכוי לחיים ממשיים וממומשים.
קלרה והשמש / קאזואו אישיגורו / 2022
קלרה והשמש, הרומן השמיני של הסופר הבריטי זוכה פרס נובל קאזואו אישיגורו, מתרחש בארה"ב בעתיד לא מוגדר. המספרת, בגוף ראשון, היא קלרה, אישה מלאכותית שניזונה מהשמש וייעודה הוא לספק שירותי חברות מלאים למי שרוכש אותה. היא אומנם לא הגרסה המתקדמת ביותר בשוק, אבל ניחנה בכושר התבוננות מיוחד שמשתלב עם יכולות רגשיות מפותחות: "ככל שאני מתבוננת ורואה יותר, רגשות רבים יותר נעשים זמינים לי" (עמוד 97), היא מעידה על עצמה, וממשיכה למלא את תפקידה בחריצות.
דרך חלון החנות שבה מוצעת קלרה למכירה, היא לומדת על העולם שבחוץ, עד אשר רוכשת אותה ג'וסי בת ה-14, נערה חולנית שמזהה בקלרה משהו מיוחד. קלרה היא דמות "אנושית" באופן אפילו מעט משעמם. היא מתבוננת, סקרנית מאוד, מעט מוזרה וכמובן חברה מסורה. הבנאליות של דמותה מחדדת את השאלה העולה בהמשך העלילה – שעדיף שלא נפרטה כדי לא להרוס את חוויית הקריאה – הנוגעת בפחדים הגדולים ביותר וביחס שלנו לאהבות שמלוות את חיינו, על עוצמתן ושבריריותן. "אין שום דבר מיוחד כל כך בבת שלי", מצהיר אביה של ג'וסי, ועדיין, אפילו קלרה הרובוטית יודעת לומר שלא משנה כמה ננסה להתחכם, יש דברים שאין להם תחליף.
לקריאת פרק ראשון
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
שרה שנירר | מייסדת בית יעקב וממחוללות הפמיניזם האורתודוקסי
עקיבא גריןהמיתוס והפער
השעה שעת לילה מאוחרת. השקט הקסום ביער ירושלים מופר באחת. קבוצת בנות עשרה, מהטובות בסמינר, עליזות ושובבות, נכנסת אל היער. אחת הבנות מצוידת בגיטרה, חברתה בחליל צד. וכך, הרחק מעין כול, מתחילה המסיבה. הבנות לא מסתפקות בשירה ובזמרה, אלא יוצאות במחול. הריקודים הסוערים, מלאי שמחת הנעורים, נמשכים עד קרוב לעלות השחר. קיומו של האירוע הובא לידיעת ההנהלה הרוחנית של הסמינר, ואחת המורות הכבודות פנתה אל החוגגות ברוב כעס וחמה: “מה שרה שנירר הייתה אומרת על החרפה שאירעה? בשביל זה היא הקימה את בית יעקב? בשביל ריקודים והוללות? לאן עוד נגיע?" הממולחת שבחבורת התלמידות לחשה בקול: "אם שרה שנירר הייתה כאן, היא הייתה מצטרפת אלינו”. הארכיון מגלה שהתלמידה צדקה. על פי עדותה של נערה מהראשונות שהתחנכו ב"בית יעקב", חגיגות ט”ו באב – חג ריקודי העם המעורבים מימי המשנה – נערכו יחד עם שרה שנירר ביערות ליד סקאווה, הסמוכה לקראקוב. המסיבה כללה הליכה ביער לאור ירח ונאום של שרה שנירר ושל אחת התלמידות־מדריכות. הנואמת טענה בפאתוס ש”חג ט”ו באב שייך לנו, הנשים”. לאחר מכן פצחו הבנות בשירה ובריקודים. עוד על אירוע יוצא דופן זה ראו ברשומתה של נעמי זיידמן, "התחייה הפמיניסטית של ט"ו באב", באתר "הספרנים" – בלוג הספרייה הלאומית.מי את, שרה שנירר?
הקאנון החרדי צנזר חלקים מהותיים ורבים מחייה ומפועלה של שרה שנירר, יומניה המפורסמים נערכו באופן מגמתי. מהיומנים המקוריים עולה דמות שונה מזו שמנסים להציג בבתי הספר החרדיים. את מה שלא מספר היומן השלימה לי תלמידה אחת אדיבה, בריאיון שערכתי עימה לפני שנים מספר. פניה הטובות ואדיבותה של אותה תלמידה חביבה ונעימת סבר לא ימושו מזיכרוני. מלבד הריאיון איתה וכתבתה של סוכצ'בסקי־בקון במקור ראשון, שנעזרתי בה רבות בכתיבת מאמר זה, הסתמכתי גם על ספרה המיוחד של פרופסור נעמי זיידמן, שהיא בוגרת "בית יעקב" בעצמה: שרה שנירר ותנועת בית יעקב, מהפכה בשם המסורת. צירוף הדברים מעלה את התמונה הבאה: שרה נולדה בקראקוב למשפחה חסידית ענייה, אשר מנתה עשרה ילדים. בשל העוני העצום נאלצה שרה לעזוב את בית הספר ולעזור בכלכלת הבית, אך התחננה להוריה שייתנו לה להשלים את בית הספר היסודי. הוריה הסכימו. את השכלתה הגבוהה נאלצה שרה לרכוש באופן אוטודידקטי. שלטונות פולין הרשו לבני המעמד הנמוך להשתתף בהרצאות בתור שומעים חופשיים, והנערה הסקרנית ניצלה את זה היטב. היא הקפידה להשתתף במסלולי ההרצאות האלו על תרבות גרמנית, על שירה ומחזות. רעיונות על מעמד האישה החלו לעלות בפולין הנחשלת, ושרה ינקה רעיונות אלו מפי מוריה הנוכריים. כבר באותם הימים התבשלו בה דעותיה הפמיניסטיות. בהיותה בת 20 כתבה ביומנה: “האידיאל שלי, אי־שם במעמקי נשמתי, הוא רק לעבוד למען אחיותיי! […] לו הייתי יכולה לשכנע אותן יום אחד מה המשמעות של להיות אישה יהודייה אמיתית, לא רק למען האימהות שלהן או מפחד מאבותיהן, אלא רק מתוך אהבה גדולה לבורא עצמו […] לו הייתי יכולה לחיות עד שאיהנה לראות את תורתי נכנסת לבתים של אותן נערות יהודיות […] האם אני יוצאת מדעתי? […] איך אנשים היו צוחקים עלי, איך הם ידברו עלי!? איזו ילדה חסידית מטופשת!" בהיותה נערה רווקה, חופשייה מעול בית ונישואין, השקיעה שרה זמן רב בלמידה ובביקורים בתיאטרון הפולני. התרבות הפולנית הייתה ספוגה בעורקיה. שיריו של אדם מיצקביץ’ ויוליוס סלובצקי היו שגורים על לשונה. הוריה של שרה התקשו למצוא לה שידוך, בשל מראהּ הלא-חינני. היא נולדה עם שפה שסועה והרופא תפר את שולי השפה בגסות, דבר שכיער את פניה. בהתקרבה לגיל 30 (!) השיאו אותה הוריה לבחור חסידי בינוני בשכלו. הנישואין לא עלו יפה, שרה לא הייתה מוכנה להסכים עם תפיסת הנישואין הפטריארכלית שעל פיה מקומה של האישה – ולא משנה כמה היא חכמה ומוכשרת – הוא בין התנור לכיריים, כולל כיבוס בגדי הבעל וטיפול בעדת ילדים. היא דרשה וקיבלה גט מבעלה. חזון מאוד לא נפוץ באותה תקופה ובאותה קהילה. מאז דבק בשרה כינוי הגנאי המשפיל “די גיגעטע” – הגרושה. בימים ההם היה כינוי זה אות קין נצחי על מצח האישה.מצב החינוך וההתייחסות הרבנית לכך
בתקופת עלומיה של שרה מצב היהדות היה בכי רע. פריקת העול ההמונית לא פסחה גם על בתיהם של הרבנים הגדולים ביותר. די אם נציין את ילדיו של רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב – ה”שם משמואל" שהפנו עורף ליהדות בבוז,[1] או שנקרא את זיכרונותיה של איטה קאליש־קמינר, בתו של האדמו”ר מוורקא־אוטבוצק, שכתבה על חבריה הרבים וחוג ידידיה שכלל בתוכו את מיטב בניה של היהדות הנאמנה.[2] הרבנים אומנם היו עסוקים בסכסוכי חצרות, במריבות שוחטים ובמאבקי שליטה, אך היו גם ניסיונות להציל את בני הנוער, בין השאר באמצעות הקמת ישיבות בליטא, בפולין ובהונגריה. שונה היה המצב בקרב הנערות; התפיסה המסורתית גרסה ש"מוטב יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים". תוצאות התפיסה הזו היו אסון קולוסאלי. שיעור המרות הדת והחילון נסק באופן תלול. כשהייתה שנירר בווינה, היא נחשפה לרעיונותיו המהפכנים של הרב שמשון הירש, מרבני הנאו־אורתודוקסיה המפורסמים. הרב הירש העביר את נקודת הכובד מעיסוק מופרז בתלמוד ופלפוליו לעיסוק בעקרונות היהדות, לימוד תנ"ך ומדעים ומתן שוויון לנשים. בבית הכנסת שייסד בפרנקפורט היו 550 מקומות לגברים, ו־350 מקומות לנשים. רעיונותיו של הירש וחדשנותם מצאו חן בעיני האישה המשכילה והמהפכנית. בפיקחותה הבינה היטב כי שיטת החינוך הישנה לא תחזיק מעמד מול גלי החילון, אך ידעה שבלי הסכמה רבנית לא תוכל לפעול כלל. לשם כך השתמשה שנירר בברכה שנאמרה לה על ידי רבי יששכר דוב מבעלז, כהסכמה לפעילותה. היא קיבלה גם הסכמה שבשתיקה מהאדמו"ר מגור, ועידוד גלוי מהחפץ חיים. חשוב לציין שחסידי בעלז השמרניים לא הסכימו עם רעיונותיה, וגם אחר כך, כשנפתחה בבעלז רשת בתי חינוך לבנות, שמה היה "בית מלכה", ולא "בית יעקב". מלבד רבנים אלו, רוב רבני הונגריה לחמו ביוזמה בכל הכוח. ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש כינה את הרשת "בית עשו" – בהיפוך מכוון לשמה של הרשת, "בית יעקב". במקומות רבים ספגה שרה זריקות אבנים. אבנים אלו לא נזרקו על ידי הבונדיסטים, אלא על ידי יהודים קנאים וחמי מזג. באחת מעיירות הונגריה לחם רב העיר נגד הכנסת רשת "בית יעקב" לקהילתו. לאחר שנתיים הוא נכנע, אלא שמחיר התנגדותו הראשונית היה כבד. כ־70 נערות מבנות העיירה פרקו עול. הצלחתה של שרה בהקמת מוסד הלימודים לבנות עוררה את מפלגת "אגודת ישראל". עד אותה תקופה לא הייתה במפלגה כל מודעות לצורכי הנשים. לצורך המחשה, אציין דוגמה מובהקת לכך. באמצע שנות ה־30 קיבלה מפלגת אגודת ישראל כרטיסי עלייה לארץ (סרטיפיקטים) מאת הסוכנות היהודית. על פי הנחיותיו של האדמו"ר מגור, הסרטיפיקטים ניתנו לגברים בלבד. בנות "בית יעקב", שכבר הפכו לקבוצת בנות פעילה, לא הסכימו לגזרה זו. הן השוו את מאבקן למאבק ההרואי של בנות צלפחד, שרצו נחלה בארץ ישראל ולא חששו להתעמת עם משה רבינו. כך אף הן, נחושות בדעתן ולא מוכנות להיות כנועות לתכתיבי הממסד הרבני המפלה ביודעין בין גברים לנשים. כדי שלא ייוותר רושם שתנועה מבורכת זו מנוהלת על ידי אישה בלבד, פעלו עסקני אגודת ישראל וחיתנו את שרה בשנית, עם יצחק לנדא. נישואין אלו התקיימו על הנייר בלבד. בפועל, הפעילות התנהלה מביתה של שרה כמו לפני נישואיה. בנות היו ישנות עימה בחדרה. אחותה הייתה דואגת לארוחותיה. גם במודעות הפטירה שיצאו אחר מותה הטראגי בקיצור ימים, נכתב רק שם המשפחה "שענירער" ולא הוזכר השם "לנדא" אף לא ברמז. אחרי מלחמת העולם השנייה, שמחקה כמעט את כל יהדות אירופה, פעלו בוגרות "בית יעקב" להקים בתי ספר לבנות. אולם כחלק מכתיבת ההיסטוריה ושכתובה על ידי הממסד החרדי, גם דמותה של שרה שנירר הפכה לאייקון המסמל חינוך לצניעות, לשמרנות ולהסתגרות מפני העולם החיצון, על אף שכאמור אין כל קשר בין דמות אייקונית זו למציאות.[1] להרחבה על כך ראו: י"י טרונק, פוילן: זכרונות און בילדער, חלק ז, ניו יורק: אונזער צייט, 1953, עמ' 201–217. להרחבה על דמויות של יוצאים ויוצאות נוספים ממשפחות מיוחסות בתקופה ההיא, ראו: דוד אסף, נאחז בסבך, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו, עמ' 331, הערה 54. [2] איטה סיפרה את סיפור חייה בספרה אתמולי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
הקפוסטה | מתכון מסע
מריה אסטריכר
(מאכל יהודי הונגרי מסורתי שנוהגים לאכול בפורים והוא מורכב מעלי כרוב ממולאים באורז ובשר ברוטב עגבניות)
או: אגדה משפחתית אורבנית
פורים 2005, אני נאבקת שלא להיחנק מצחוק. לופתת את הבטן מתחת לשולחן ומוחה דמעות של צחוק חנוק בלתי נשלט.
אני מביטה סביבי ורואה שכולם באותה הפוזיציה. עיניים מבריקות מדמעות של צחוק וחרחורים קלים עד כבדים.
אומנם הסיבה שלשמה התכנסנו כאן היא ארוחת פורים, שהיא אירוע בהחלט מצחיק, חגיגי ומוצלח למדי, אבל הצחוק ההיסטרי מגיע מסצנה ספציפית מאוד שבה שולמית האחות הקטנה נוגסת לתומה בקפוסטה שמנמנה מעשה ידי אימא, ומגלה לחרדתה את הסוד האפל מכול, שכולנו כבר גילינו בשלבים שונים בחיינו – שהקפוסטה האגדית של אימא, התבשיל הכי מושקע שלה שכל כך אהבנו לטרוף כילדים, עשוי, ובכן, משאריות של אורז מהשנה האחרונה שאימא פשוט זרקה למקפיא בתוך שקיות סנדוויץ' שמנוניות. הכרוב גם הוא נאגר שם במקפיא הענק, שאריות של כרוב מהמרק, כרובים שלמים במצב ביניים שנקנו במבצע באוגוסט והוקפאו למען סעודת הפורים וכמובן סופים של רסק עגבניות בקופסאות שימורים שנשלחו למקפיא כמות שהן, פתוחות ומטונפות.
שולמית מביטה בזעזוע בקפוסטה, משתעלת קלות, מקללת אותנו נמרצות תוך כדי צחוק מתגלגל וחסר שליטה – הדרך האסטרייכרית הנכונה להתמודד עם המציאות – ובאלגנטיות מקצועית מזיזה את הצלחת מעט הצידה ומכסה אותה במפית פרחונית כדי שאימא לא תיעלב.
אנחנו, הגדולים, עלינו על הסוד האפל כשראינו את אימא בסוף כל ארוחה שכללה אורז, אוספת את השאריות מהצלחות בתנועה מכנית לתוך שקית סנדוויץ' וזורקת למקפיא. וכל אחד מאיתנו בתורו עבר את השלב שבו הוא גדול מספיק כדי להבין מאיפה הגיעו המצרכים לקפוסטה החגיגית. כל אחד מאיתנו ביצע פתיחה מזועזעת של המקפיא במחסן ונשא הספד קטן למאכל שלא נהיה מסוגלים יותר לאכול בחיים.
שולמית הקטנה, לעומת זאת, שמעולם לא פתחה את המקפיא, כי היא הקטנה של אימא ומוז'ינקלה אמיתית שלא הכינה לעצמה מעולם סנדוויץ' או ארוחת צוהריים, קיבלה את המידע המפורט לתוך האוזן ממנחם ושמיל בשעה שנגסה בתאווה מהמאכל האהוב עליה.
אימא, כמו אימא, לא הבחינה בכל הדרמה הזאת ורק חייכה חיוך מלא נחת יהודית למראה יוצאי חלציה יושבים לסעודת הפורים ופיהם מלא צחוק.
השנים עברו, ואימא שמה לב מתישהו שאף אחד לא אוכל מהקפוסטה המפורסמת והפסיקה להכין אותה.
כולנו נשמנו לרווחה, ואימא המתוקה רק נאנחת בהקלה בכל סעודת פורים ומפטירה מתחת לאף שאיזה כיף שהיא כבר לא צריכה להכין את הקפוסטה הזאת, שגם ככה דרשה ממנה מאמץ קולינרי עילאי, ושהיא מבחינתה לאכול חלה עם טחינה בפורים, רק שאנחנו היינו כל כך להוטים לקפוסטה אז היא עשתה את המאמץ. אבל ברוך השם איבדנו עניין ועול אחד ירד לה מהגב.
חסדי ה' כי לא תמו. כי לא כלו רחמיו.
וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.
***
אין מתכון לקפוסטה, כי אין מצב שאני נוגעת בקודש הקודשים הזה.
אבל קבלו מתכון חגיגי ומשמח לבורקס בשר:
מצרכים:
חבילה של בצק עלים מופשר
למילוי:
חצי קילו בשר טחון
בצל אחד גדול קצוץ
2 שיני שום כתושות
כ-6 משמשים מיובשים קצוצים
חופן צנוברים קלויים
3 כפות שמן זית
כף סילאן
מלח ופלפל
פטרוזיליה קצוצה
והסוד שלי לטעם מיוחד: חופן של עלי זעתר טריים קצוצים.
אופן ההכנה:
מחממים את התנור ל-180 מעלות.
במחבת בינונית מחממים את שמן הזית ומטגנים את הבצל והשום עד להזהבה.
מוסיפים את הבשר לטיגון קצרצר וחלקי, כדי שהעסיסיות שלו תישמר במהלך האפייה.
מכבים את האש ומעבירים את תערובת הבשר לקערה. מוסיפים את שאר הרכיבים ומתקנים תיבול.
פותחים את בצק העלים למלבן בגודל הרצוי ומניחים לאורכו בשליש התחתון תלולית יפה של המילוי. מגלגלים בזהירות עד לקבלת נחש בצק ממולא, ומגלגלים אותו לשבלול.
מעבירים בזהירות לתבנית מרופדת בנייר אפייה, מושחים בחלמון ביצה ומפזרים שומשום לרוב.
שולחים לתנור לחצי שעה בערך, או עד שהשבלול זהוב, פריך ומגרה, ומתקשרים לאימא להגיד אה פרעיילכן פורים 3>
בתיאבון!
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
אותנטיות – זה כל הסיפור
רייצ'ל שץ
הסרט אושפיזין, או כמו שבאמת צריך להגות את שמו "האושפיזין", הפך להיות סרט שהבורגנות החילונית מוציאה פעם בשנה מהמדף מעל הטלוויזיה, מנערת את הקופסה מהאבק וחוגגת את חג הסוכות. מעין ברכת כוהנים שנתית.
בלי שום קשר לאלוהים, כמובן.
יש מעט סרטים ישראליים שהצליחו להתרומם ולהיכנס לקאנון התרבותי המקומי והפכו לקלאסיקות. כאלה שנדמה שיש להם משבצת שידור קבועה בגלגל השנה והחיים שלנו כחברה. כמו אבי נשר עם "הלהקה", שמי זרחין עם "הכוכבים של שלומי", אורי סיוון וארי פולמן עם "קלרה הקדושה", ניר ברגמן עם "כנפיים שבורות", הגשש החיוור עם "גבעת חלפון אינה עונה" ועוד.
הקולנוע בארץ עדיין צעיר, בכל ביס תרבות נדחפות קצת שאריות חול וגמלים, ואומנות צריכה זמן כדי להתהוות. אולי, כמו במקרים רבים, זה עניין של כסף. בכל שנה קרן הקולנוע הישראלית (שעל התקציב שלה בעיקר מתבססת התעשייה) מתקצבת שישה- שבעה יוצרים בלבד ב-כשלושה מיליון שקל לסרט באורך מלא. זה נשמע הרבה, אבל קולנוע הוא תחום יקר מאוד. לשם השוואה, האוונג'רס האחרון תוקצב בכ-220 מיליון דולר.
אז אנחנו לא הוליווד, זה ברור, לא בשנים, לא בתקציב וגם לא בקצב. אבל התעשייה בארץ הולכת ומתפתחת, ויצירות ישראליות מגיעות לענקית הסטרימינג "נטפליקס". בסדרה "שטיסל", לדוגמה, ניתן לצפות כעת במאה תשעים מדינות מסביב לעולם. גם בתחום הקולנוע סרטים ישראליים מתחילים לתפוס מקום ונוכחות. לא מזמן במאי ישראלי זכה בפרס "דוב הזהב" בברלין, ולאחר מכן בפרס "חבר השופטים" בפסטיבל קאן בצרפת.
אז איך בכל זאת קולנוע צעיר ולא מתוקצב מצליח?
ובכן, קולנוע הוא מדיום נרטיבי שאוהב נקודות מבט, והוא תמיד ינסה לחדש את עצמו ולמצוא נקודות מבט ספציפיות שלא ראינו. זו הדרך שלו להתפתח, למצוא עוד סיפורים ועוד גוונים אנושיים שיצטרפו לסיפור הגדול של האנושות.
אם אבקש מעשרה אנשים לספר לי על השפן הקטן ששכח לסגור את הדלת, כל אחד יספר סיפור אחר. אחד יתמקד בסבל של השפן, השני ינסה ללמד את הקורא מוסר השכל, והשלישי יחליט שהסיפור בכלל צריך להיות מסופר דרך עיניו של החיידק.
אחד השינויים הכי גדולים שעברתי בתהליך היציאה, ושלאט לאט קרה גם ליוצאים נוספים סביבי, הוא התפתחות של נקודת מבט ספציפית ואישית על החיים. ההבנה שהקונפליקטים שלי שונים, שהדרך שבה אני חווה אהבה, שמחה וכעס היא שלי, שלכל אחד גבולות מוסריים שונים (מה שבעיניי ראוי, ייתפס בעיני האחר כבעייתי), שנקודת המבט שלי על החיים היא אינדיבידואלית ולא שייכת לחברה, וככל שהיא אינדיבידואלית יותר, היא שייכת לי יותר.
יש שיאמרו שזה בעצם כל הסיפור של יציאה מהחברה החרדית. הייתה לנו נקודת מבט פנימית אחרת מהחברה שבתוכה גדלנו. וההתנגשות הזו דחפה אותנו החוצה, לעולם שבו יש יותר מרחב לבחור את הנרטיב ולספר אותו כמו שאנחנו רוצים.
מה מיוחד בסרט "האושפיזין" שהצליח להעלות אותו מעל השאר?
כששולי רנד כתב את הסרט "האושפיזין" ואז שיחק בו (וגם זכה עליו בפרס אופיר) השנה הייתה 2004. ז'אנר "סרטי הדוסים" כמעט שלא היה קיים (הסדרה "החצר" שודרה ב-2003, ודוד וולך יצא עם הסרט "חופשת קיץ" רק ב-2007). העולם החרדי היה עדיין גטו ואף אחד לא הציץ מעל החומות, לא באמת. היו במאים חילוניים שניסו להציג את החברה החרדית על המסך, אבל נקודת המבט שלהם הייתה חיצונית והדמויות יצאו שטוחות, הן היו פלקט של אנשים דתיים שנראים ומתנהגים בצורה מסוימת, אבל לא אנשים חיים. לעומתם, נקודת המבט של שולי רנד הסעירה את הקהל הישראלי והפכה את הכול לחי ואמיתי. הסרט גם מביא איתו תמות דתיות שלא נראו קודם על המסך הישראלי.
גם בשוק השחור הדוסי, "האושפיזין" היה בין הדיסקים הנצרבים ביותר בהיסטוריה, כולנו רצינו לראות מי האיש שהעז לעשות עלינו סרט והאם הצליח להציג את העולם החרדי כפי שהוא, לפחות כפי שאנחנו רואים אותו.
אבל הסרט "האושפיזין" לא הצליח להביא רק נקודת מבט חדשה לזמנו בקולנוע הישראלי, הוא הביא גם נקודת מבט שעד היום נשקפת מעיניים ספציפיות מאוד, עיניים של חוזר בתשובה.
חוזרים בתשובה ייחשבו לנצח "האחר", "השונה", בתוך הקהילה החרדית. הם אף פעם לא יהיו באמת חרדים, גם אם הם מאוד מנסים להיות כאלה. החברה מסרבת לראות בהם חלק, והיא כנראה צודקת, הם עדיין נושאים בתוכם חלקים מהחילוניות ולא מוכנים לוותר עליה. כמו, למשל, על הצורך שלהם ליצור, או על נקודת המבט האינדיבידואלית שמסכנת את החברה החרדית כפי שהיא בנויה היום. שולי רנד ערני מאוד בתוך הסרט כלפי המקום שהחברה החרדית מקצה לו והוא מתבונן בו בכאב אבל גם בהבנה.
ניתן לראות זאת בסצנה שבה שולי קונה את האתרוג הכי מהודר, הכי יפה, כדי להרגיש שייך, כדי להיות משהו שהחברה החרדית אף פעם לא תיתן לו להיות.
המציאות מייד מנכיחה לו עד כמה הוא לא חלק, כאשר שני חברים מהעבר באים לבקר אותו ומזכירים לו שהוא אחר, שהעבר תמיד יהיה חלק ממנו גם אם אלו חלקים בעצמו שקשה לו להתמודד איתם.
בסצנת הסיום של הסרט הגיבור עומד באמצע בית הכנסת, הוא הרגע מל את הבן הראשון שלו וכולם רוקדים סביבו. הוא מוקף בקהילה החרדית, ואז מצטרף אליו גם העבר שכה פחד להתמודד איתו. העבר מיוצג על ידי החברים מפעם שחובשים כיפות ומצטרפים למעגל הרוקדים. הגיבור, שעד כה ניסה להסתיר את חבריו, מצליח לקבל אותם ואת עברו.
או כמו שכתבה המשוררת זלדה:
"הֶעָבָר אֵינֶנּוּ תַּכְשִׁיט
חָתוּם בְּתוֹךְ קֻפְסָה שֶׁל בְּדֹלַח
גַּם אֵינֶנּוּ
נָחָשׁ בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת שֶׁל כֹּהַל –
הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ
בְּתוֹךְ הַהֹוֶה
וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר
נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר –
כַּאֲשֶׁר הֶעָבָר מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה
זוֹ הֲרָמַת הַחַיִּים כֻּלָּם..."
זהו סוף שמח, של תקווה, של קבלה, והוא סוגר את התמה של זרות בנימה אופטימית.
אבל אולי דווקא בגלל נקודת המבט המיוחדת של היוצר הייתי מצפה לסוף פתוח יותר, כזה שבו הוא עדיין האחר, ולא האתרוג ולא ההתמודדות עם העבר יהפכו אותו באמת לחלק, כי יש משהו יפה בלהיות "השונה" ו"האחר" בתוך חברה, להיות בעל התשובה, לחיות בתוך חברה מסוימת, להבין אותה אבל בו-זמנית גם לא להיות שייך עד הסוף. יש משהו יפה בלשמור על היכולת שלך להיות אינדיבידואל, על הדרך שבה אתה רואה את המציאות, ועל הדרך שבה אתה מספר סיפור.
אולי ההשלמה הזו עם הזרות יכלה להיות סוף ריאליסטי ושמח יותר.
כשנציגי נטפליקס הגיעו לאחרונה לארץ לפתוח חממה לתסריטאים מקומיים, ישבתי בקהל בסשן של Q&A, המיקרופון עבר מאחד לאחד וכולם שאלו שאלות, כולם רצו להבין, מה נטפליקס מחפשת, כל אחד רצה להבין איך לכתוב את הסדרה שנטפליקס תקנה. לאחר מספר שאלות דומות מהקהל, קמה אחת הבכירות ואמרה: "אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, אתם תאמרו לנו. כל מה שאנחנו מחפשים הוא אותנטיות, אותנטיות של נקודת מבט. ספרו לנו את הסיפור שלכם".
ולמי שהדיסק הצרוב של אושפיזין עוד לא הגיע אליו, הנה קישור לטריילר: https://www.youtube.com/watch?v=zVfXipr3WuE
נהר לֵתֶה
כפות ידיו מקוערות, מגוננות כאילו מחזיק ציפור שבורת כנף, הוא מסתכל פנימה דרך חרך הצצת האגודלים. אני מסתכל עליו ומתעניין מה יש בפנים. כשאנו מתקדמים זה כלפי זה אני רואה מה מונח שם, שלוש חפיסות סיגריות מרשרשות. הוא דורך על דוושת צפרדע הרחוב ומחליק אותן פנימה בעדינות. ברגע זה ממש ולנגד עיניי מישהו הפסיק לעשן; אני שותף שלא מדעת להחלטה גורלית. מובן שאני תוהה מה מוביל להחלטה נחרצת, לצאת אל הרחוב ולזרוק את הסיגריות למקום שממנו לא ישובו. אני ממולל מחשבות על האיש הצעיר הזה בדרכי למשרד, חש את הכוח שבהחלטה חדשה. הוא בטח עשה את זה למען אשתו (הוא נשוי בוודאות, די צעיר למען האמת. פנים חלביות ויציבה של אדם שבטוח שרק עם חתונתו התחילה שארית חייו האמיתית) אני רואה אותם בעיני רוחי, שניהם כוססים ציפורניים בציפייה נלהבת, מעבירים את הדקות עד לתוצאות הבדיקה, יש סיכוי לנס, לאצבע אלוהים מושטת. הם מתחבקים, נאחזים זה בזו באהבה, פניהם לכיוונים מנוגדים כדי שלא יראו את הדברים שאין לנקוב בשמם, נגיד דחף עצום לפרוץ בריצה לחצות אוקיינוס ולא לשוב עוד, או את מחרוזת תרחישי האימה שאנחנו נוהגים להסתיר מליבנו ״ומה אם אפגע בו? אפיל אותו בטעות והוא יתנפץ, או שאקצוץ לו את הכנפיים ואגזול ממנו את צלמו היחידי? ומה אם לא אצליח לאהוב אותו וארחש לו טינה על שכבל אותי? ומה אם הוא ייוולד פגוע, ומה אם העולם יפגע בו ואני לא אהיה לו למגן, ומה אם הוא יגדל להיות פוגע? ומה אם יכאב או ימות? איך אוכל להחזיק את כל זה?״ הלחץ על הכתפיים הופך מובהק וזרועותיו מקיפות אותה, היא מצטפדת בתוכו, מתגוננת מכל הדברים שהיא צריכה להסתיר מהלב שלה. היא, לדוגמה, מבוהלת, מסדירה נשימה, לנגד עיניה עולה גופת תינוק צפה באמבט תכול. היא יודעת שקרביה שלה מוגשים עכשיו על מגש לטבע, ויש לה צורך עצום להתרוקן, הכול תלוי בפס אחד או שני פסים, לא צריך לגלות לה שהיא תישא במלוא הכובד, היא רק חוששת שלא יעמדו לה כוחה ורצונה ושהיא תהיה עייפה ומתוסכלת כל הימים.
הקריין מכריז על ניצחון. רעמי מחיאות כפיים נישאים מן ההיכל, הוא הגיע! הוא השיג! הוא הפרה! מדליית זהב. ההתלהבות קדחתנית, אקסטטית, חד־משמעית. מיקרופון נדחף לפיו, להצהרת הניצחון: ״אנחנו מאושרים עד אין קץ ומלאי ציפייה. אנחנו נאהב אותו עד תמצית דמנו האחרונה, וניתן לו חיים חיים חיים...״ (ההד של המיקרופון מחרה־מחזק) תרועת הניצחון של החצוצרה העולה מן המקהלה מתגברת על הדברים שמסתירים מהלב, הם כבר לא קיימים. אחת לכמה זמן משהו יצוף לרגע, אך יצלול בחזרה בעזרת השם, ושרשרת תרחישי האימה תתפוגג ברובה, ותתגשם באחוז מזערי. ככה זה.
באופן אבסורדי למדי דווקא הסיגריה אִפשרה לו לבדוק מה הוא מרגיש בעצמו, ומה הוא מרגיש בשביל אחרים. הוא שאף ונשף. בדקות הראשונות אלף־אלפי מחשבות רקדו לו במוח מין ריקוד בהמי בלי קצב וצורה, ואחרי שהן התעייפו במעט (הם התנגשו כל רגע בגולגולת) היה אפשר לנעוץ אותן אל הקיר. זה הלך בערך כך: ״ברוך הבא למין האנושי, אתה תורם את כורחך לשושלת המין שהיא על כורחך. הפכת לשותף פעיל״. ובאותה נשימה האדמה התנבאה נחמה ״אם כל בני האדם והחיות והצמחים מולידים, גם אתה יכול״. במרפסת הצופה אל הכיכר המפורחת התמצקה בליבו החלטה שאינה תובנה, מחשבה או רגש אלא מן תנופת פעולה שנוטים לזהות אותה בבלבול מושגים עם בחירה או רצון חופשי. ההחלטה שלו הייתה להעביר את מרכז הכובד מהמחשבה אל המעשה. את הימים שבאו לאחר מכן הוא ריצף במעשים, בעיקר להיות לצידה. הוא לא היה יכול לסבול את המחשבה שלרגע אחד היא תרגיש נעזבת. תורים, רופאים, הנחיות ואהבה. הכול עוד ראשוני וחדש, את זמני הסיגריה שלו ממלאים תוכניות עבודה ותוכניות חיסכון וקופות גיבוי, אולי נצטרך לעבור דירה, אולי נעזוב את העיר. קופות נוקשות רוקדות לו על הטרפז והוא שואף ונושף.
די מהר התחילו הבחילות, שגורו ברובן מריח הסיגריות ומקצתן מריח טיגון. תנופת הפעולה שלו עמדה למבחן. מבחן עם שליפים. העישון מעלה בה בחילה, הוא בוודאות מזיק לעובר ומזיק גם לו, שעכשיו חייב בבריאות למען ילדו, לעזאזל. כל הנסיבות מקלות על ההחלטה, אך זו עדיין קשה. מרכז הכובד מתנדנד בין המעשה למחשבה. על רוחו הוא ויתר, הטרפז שלו קודש למשא, אבל עשנו וקלקוליו שיישארו בידיו. קול חריקת שער המחשבה הנפתח עולה בעקביו, האד הזה שעולה מן הארץ ומציע את פיתויו לכל עבר, זרועות סמיכות ומנחמות של קהיון, לא עליי המלאכה. המכונה משומנת מתודלקת בכעס שקוף מעוור נעה ביעילות בדיוק של מילימטרים, זר לא יקרב עדנהּ. עמוד אש מתגבהה אט־אט, עדני חמדה מעטפים אותו אבל היומיום חודר בעדו. אשתו שואלת מן הסלון אם הוא ראה את הטלפון שלה. הוא מכיר אותה ובודק אם היא חיפשה בשירותים. זה שם. הוא שומע הודעת וואטסאפ מוקלטת מחברתה, היא מסבירה בפרוטרוט איך מכינים מרק בטטות (דרוש מזון קל לעיכול, חף מתיבול שלא יעיר את זעמם של מיצי הקיבה) טפטפות הפרחים שבכיכר מקיצות, מנצות, רוחשות מים, ציצות המטאטא של המנקה גורפות קצובות כנגד אבני המדרכה השלובות. והנה ההוא שחוזר מהתפילה בכל יום באותה השעה, וזו שלעולם לא נראית בלא אוזניות מרקדת בעצבנות מול הרמזור הארוך. צקצוק רמזורים, פחים של רסק עגבניות מונחים על סף הפיצרייה, הסעת בית ספר ועלמה שסוחבת מזרן יוגה. צלילי היום החדש. הוא אפילו לא שומע את חריקת שערי המחשבה הנסגרים בשנית, אוספים לתוכם את עדני השאול. רק אוושה של עצב נושבת לו ליד הלחי, דה ז׳ה וו לניכור, כל כך מהיר וחמקמק שקל להכחיש אותו. הדה ז׳ה וו הזה, מזל שהחטיא את האוזן או האף או הפה, כי אם הוא היה נכנס פנימה הוא היה בוטש בבטן ובריאות ומתנחל בקנה הנשימה.
סורגי המרפסת השאירו חותם אדום על זרועו. הוא לא שם לב לעוצמה, אך תלמי הסורגים מלמדים על גודל המאבק. המאבק להתמיד בחיים, להיאבק בפיתויי הכניעה לשאול. הדבר הקטן שמתפתח עכשיו בבטן של אשתו יעזור לו בכך בוודאות. ככה זה, אנשים מולידים ילדים כדי להתמודד עם השאול, כשמזדקנים והגוף כבר נחלש ממאבקים נופלים אליו ביתר קלות. הוא מתרומם משפת המרפסת, משפשף את ידו מבלי משים. כשהוא יורד אל המכולת להביא בטטות הוא אוסף איתו את הסיגריות מהמגירה. ככה אולי נראית החלטה. בסתר ליבי אני מריע לו, אני לא יכול שלא. בכל פעם שאני רואה את החיים בצד המנצח אני נמלא התרגשות רכרוכית כזו. היא זו שמפרנסת אותי, ההתרגשות הזאת, אני הולך אחריה בתאוות נצח ילדותית, מסיר את עיניי מנשורת המאבק, מהנפלים שהתפוגגו על מזבח החיים. ככה זה.
ככלות הכול, לבדו
שירה אלק
באותו הלילה היו השמיים אדומים, הארץ מחורצת תלמים עמוקים, עשן דקיק היתמר מעל העיר השוקעת, כאילו בהפתעה גמורה.
הם פסעו מכופפים קמעה מפני הרוח והעשן שצרבו את עיניהם.
"הסערה קרובה," אמר הילד.
"אני יודע," אמרה הדמות הגבוהה.
הם התקדמו בנשימה כבדה במעלה ההר התלול. תחת רגליהם העייפות הידרדרו אבנים זעירות, הילד בלע את הרוק כשקוצים השאירו מבוך שריטות על רגליו. נשימותיהם התמזגו עם הרוח המייללת.
"איך אנחנו?" אצבע תחת סנטרו של הילד. הוא הרים את עיניו ומבטיהם הצטלבו. עיני הגבר היו טובות.
"בסדר."
"אפשר להמשיך?"
"רגע." הילד הסתובב.
העיר רבצה תחתיהם, מגושמת ואפלה, מלקקת את פצעיה. מימין התנשא המגדל המפואר שבחדריו בילו ימי קיץ תוססים. בינו ובין העמק המופלא נמתחו הרחובות כמו ורידים עתיקים. בתים היו מפוזרים ללא סדר, קטנים ומטים ליפול. מחלקם זרח אור כתום וחמים שהעלה בדמיון אפו ריח לחם שרק נאפה; בעיניו משפחה יושבת סביב שולחן כבד; ובקרקעית הבטן תחושה חמימה, כמו התחושה באצבעך המחפשת את שם אביך בספר טלפונים.
רגליו הכירו כל רחוב ושביל. בשדות האסורים היו רצים בעיניים עצומות וידיים מתנופפות כזוג כנפיים. צמחי הפרא ליטפו את זרועותיהם בזמן שהרוח שרקה באוזניהם. מי שלא חש את מגעה הקסום של הרוח על העור החשוף – לא יבין זאת לעולם.
אבל עכשיו השדות היו רק כתם שחור. המגדל – נטוש ומזדקר אל תוך שמי הלילה, מוקף בקריאות עורבים. ביתם, מבצרם, זיכרונותיהם, סיפור אהבתם; כל אלו זהרו באש זהובה, עקשנית.
סיפורים עולים בסערה השמיימה. אותיות פורחות באוויר.
האש השתקפה בעיניו, מבטו עקב אחר הפצפוצים הזוהרים שהתערבלו במחול מעוות עם הרוח המערבית. הגבר הביט בכל אלו בעיניים מצועפות. הוא סגר את אגרופו עד שפרקי אצבעותיו הלבינו וקשתות קטנות הופיעו בכרית כף ידו.
"אתה חושב שיחפשו אותנו?"
"אני לא יודע."
הם המשיכו לטפס. היה נראה שהפסגה רק הולכת ומתרחקת מהם, נבלעת בנקודה בלתי נראית. הילד, שמעולם לא עזב את עירו המוקפת הרים גבוהים, בלע את הנוף המשתנה בעיניים פעורות. הם יצאו לדרך בלי לדעת היכן היא תסתיים ובידיעה ברורה שאין להם לאן לחזור. הם עברו בדרכים כאילו כדור האש דולק בעקבותיהם, כאילו האדמה הקיאה אותם מתוכה. בדחף עצום לברוח; או להתקדם; או למצוא את אשר אבד להם, אף שמעולם לא היה ברשותם.
"ננוח פה." הם מצאו חלקת אדמה קטנה.
תרמיליהם העמוסים השמיעו חבטה עמומה בזמן שפגעו באדמה. הגבים התיישרו באיטיות. הם פרסו מחצלת ונשכבו מותשים. "תראה," הגבר הצביע מעלה. השמיים היו מסך שחור ואלפי כוכבים ניקדו אותו באורות קטנים. הוא הסתובב לעבר הילד ששכב לצידו, אבל זה כבר נרדם. עיניו עצומות בשלווה גמורה. פניו קטנות. על לחי ימין נמתח חתך אדום קטן. שפתיו מלמלו משהו מתוך שינה. לרגע אחד לא הייתה העיר האפלה מאחוריהם והדרך הלא נודעת לפניהם; כי אם הקיום הרגעי בלבד.
כעבור כמה שעות השלווה נעלמה, ובמקומה הופיעו הרעידות. המלמולים. התייפחות מתוך שינה. אנחות כבדות מדי לגוף הזעיר. הגבר – שנתו קלה, התעורר באחת.
"ששששש... אני פה."
הילד התייפח אל תוך חולצתו המלוכלכת. "אני פוחד."
"אני יודע. זה נגמר."
הילד תפס בחולצתו כאילו חייו תלויים מנגד.
"ששש... אני פה. אני תמיד אהיה פה."
הרעידות המשיכו עוד זמן מה. גם לאחר שהילד שב ונרדם.
הגבר חיבק אותו עד שאור תכלכל הפציע מתחת לשבכת העצים וציפורים פרצו את חומת הדממה שעטפה אותם.
הבוקר היה ערפילי וקפוא. הם יכלו להריח את הגשם עוד לפני שהכה בתרמיליהם. עשן דקיק הסתלסל מן הקרקע במקומות חרוכים. הארץ פעמה כעור המתוח על כלוב הצלעות, סדקים הופיעו על פניה, כמו לא יכלה להכיל את הסערה המתרחשת בקרבה. בקצות העלים עמדו טיפות זעירות וקפואות, בתוכן השתקף העולם החדש והבלתי ידוע. האפר מליל האתמול מילא את שערם והרוח הקרה צרבה את עורם החשוף.
הם התקדמו בדממה במעלה ההר, מפריחים עננים לבנים בהבל פיהם. לעיתים נתקלו בחיות בר קטנות שהציצו בהם בבהלה ונעלמו. מלפניהם הר עצום, הבטחה לא ממומשת, מתחתיהם תהום פעורה.
נשימתו של הגבר הייתה מהירה ושטחית. התהיות הקיפו את פניו כמו קסדה שקופה. הילד הלך אחריו בשתיקה סופגת, יכול היה להרגיש את נוכחותו של הגבר מבלי להסתכל בעיניו. הם היו שני צדדים של קיום אחד, בפער גילים וגרסאות.
לקראת הצוהריים הטפטופים הפכו למבול סוער. הם עמדו חבוקים ומרעידים תחת אחד העצים הרחבים, קול נקישות שיניהם נבלע ברעש הגשם. הילד אימץ עיניו לראות את העיר הרחוקה שהייתה כל עולמו. עכשיו היא הייתה רק רצף נקודות מהבהבים על פני מרחב הערפל. נקודות זעירות של אור על יריעה של חושך.
הילד חפן פניו בחזהו הרחב של הגבר ונרדם, רועד. הוא לא זכר הרבה מחלומו. רק שהיו בו אור וחום, תבשיל חם מוגש אל השולחן, ריח כביסה נקייה. כשהתעורר היו השמיים שוב משטח שחור אטום. הקור חדר לעצמות, בכפות ידיהם הופיעו סדקים זעירים וגרונם עקצץ וצרב. הגבר בהה אל מרחבי החושך והשקט.
אתה פה?
תמיד.
הגשם פסק. האדמה הייתה בוצית. הם דשדשו בהתקדמות איטית. הרעב כרסם בהם, קרע בור עמוק בבטנם, כאילו היה שם שנים ארוכות, מחכה להכרה. הילד ליקק את שפתיו החרבות וטעם של אפר הופיע בפיו.
"האנשים מעבר להר יהיו טובים?" שאל הילד.
"אולי."
"ואם יהיו רעים כמו שתמיד סיפרו לנו?"
"הם יהיו טובים," פסק הגבר.
"ואם לא?" התעקש הילד.
"אז נהיה הטובים האחרונים."
"ספר לי עליהם שוב."
אומרים שמעבר להר יש יבשת אין־סופית. היא מתפרשת על פני האופק ממזרח למערב. יש בה אנשים בכל הצורות והצבעים. זו עיר שבה מותר לדבר ולהרגיש, להיות ולחלום.
האוויר נקי מפחד השדים, והלילות אינם נרדפים בזעקות המתים. החרב אינה מתהפכת על דלתך. עיניים זועמות אינן מלוות את צעדיך.
ביבשת שמעבר להרים הבכי זולג בטבעיות והצחוק מתפרץ מעצמו.
אתה יכול להתקיים בצורתך. דרכך נסללת בכוחותיך.
הילד הסתכל בעיניו של הגבר. דמעה בודדת חצתה את פניו ונבלעה בזיפיו הדוקרניים.
"נמשיך?"
הם הלכו שניהם יחדיו אל תוך האפלה הלא נודעת, מונעים בכוחה של הבטחה ותקווה קלושה.
מה הטעם
היא נולדה בלי פה. כולם ידעו את זה ואף אחד לא עשה מזה עניין. אחרי הכול, בזמננו רבו הלמדנים ופותרי הקושיות, כך שאפשר למצוא פתרונות לכול; לנשום אפשר דרך האף. להיזון אפשר דרך אינפוזיה. לחייך אפשר עם העיניים – פשוט מותחים את העור.
היה לה טוב כל השנים, מעולה אפילו. אוויר לא חסר, גם לא נוזל אינפוזיה מזין.
בבית הספר היא הייתה תלמידה מצטיינת ואלופה בקפיצה בחבל. הגוף שלה היה גמיש ודק, והיא הייתה הולכת בדרכים הקבועות כמו בריחוף אוטומטי מהיר. בבית אהבה לתפור או לצייר, בתנועות חלקות, בטוחות.
השאלה הופיעה בערב קיץ שגרתי אחד, אפור וחם.
היא ישבה על הספה בסלון ודפדפה בעיתון היומי. אחיה הבכור, משה, ישב ליד השולחן ולמד.
אימה חזרה אז מהמכולת של שלוימ'לה והביאה ללמדן הצעיר גביע גלידה מלא בגלידה טרייה.
היא ראתה את הלשון הוורודה מרקדת על הצבעים הנמסים, מתרגשת.
"אוח, הטעם," אמר משה לה ולאימה ועיניו נצצו, "הטעם. מעין עולם הבא."
היא הקשיבה, כמו תמיד, וחייכה. אבל השאלה כבר החלה לפעפע בגרונה, להתגבש למילים –
מה קורה אם קורעים בור באמצע הפנים, בין הלחיים?
מאותו הערב שוב לא מצאה עניין בהשחלת חוטים למחט ובטבילת מכחולים בצבע. היא רצתה לדעת מה הטעם של המחט, מה הטעם של המכחול. היא התאוותה לחוש מהו טעם.
מה קורה אם קורעים בור באמצע הפנים?
מה קורה אם קורעים בור באמצע?
מה קורה אם?
השאלה, אחרי שהופיעה, לא הרפתה ממנה. כך שלא נותרה לה ברירה.
היא לא ידעה אם תשרוד לאחר התהליך. היה לה ברור שאף אחד לא ישתף פעולה עם הצעד הזה, ולכן התארגנה בסתר – כדי לבצע הכול בעצמה.
שמעתי שהיא עשתה את זה.
הייתי רוצה לספר שהכול עבר בשלום יחסי, שהיא יצרה לעצמה פה, בידי האומן שלה, ושהיא יודעת מהו טעם – כמו שרצתה. שמעתי שמועות לכאן ולכאן. אבל האמת היא שלא ראיתי אותה מאז. עזבתי את בני ברק לטובת מרכז תל אביב. כאן כמעט לכולם יש פה, ורוב הזמן אני פשוט שוכחת אותה.
אבל לפעמים אני טועמת את המלח באוויר – זה קורה כשהגלים נרעשים במיוחד, זה מחדד את הטעם – ואז אני שואלת את עצמי אם גם היא כבר יודעת שהאוויר מלוח, אם גם היא כבר נושמת דרך פה פעור.
לכשאפנה – אשנה
נהורא שגב
אדם קם בבוקר, מצחצח שיניים, עושה קפה וסיגריה. יש לו חלון של שעתיים עד העבודה. בזמן הזה הוא צריך להכין לו משהו לאכול, לאכול אותו, להתלבש ולחפש משמעות.
אז הוא עושה את כל הדברים הנ״ל, תוך כדי שהוא רואה פרק באיזו סדרה שלא תאתגר לו את המוח ותטרגר לו את הנפש. אופס, נשארו לו רק עשר דקות לחפש משמעות. הוא יושב, כוסס ציפורניים היטב, אבל אז, ממש באמצע הלחפש משמעות, הוא מעלעל בטלפון שלו ורואה בשיין כפפות מטריפות שיכולות ללכת פגז עם הז׳קט שקנה בבלאק פריידי. אז הוא מכניס לעגלה לעוד 24 שעות של אי ודאות, להבין עם עצמו אם הכפפות אכן נחוצות או שתשוקתו אליהן תתקרר.
ואז הוא קולט שעברו עשר הדקות והוא צריך לצאת לעבודה. אז בודק במוביט ורואה שבעוד שש דקות יש אוטובוס מתחנה שהיא במרחק שש דקות הליכה. אז הוא מתחיל לרוץ כדי שיישארו לו שתי דקות שבהן הוא יחפש משמעות. אבל אז, בדיוק בשתי הדקות האלו, באה תיירת ושואלת אותו בשברי עברית רצוצה איזה אוטובוס נוסע אל "חמת גדר". אז הוא מנסה להסביר לה באנגלית שאין לו מושג ושתיגש למודיעין בתחנה המרכזית, אך הודות לתיירת חדורת המוטיבציה, שהתעקשה לתרגל את העברית המשובשת שלה דווקא איתו, גם הלכו לו שתי הדקות וגם הוא כמעט פספס את האוטובוס. בבת אחת סיים להיות נחמד, אמר לה שתסתדר ורץ לאוטובוס כל עוד רוחו בו. נהג האוטובוס ניאות לפתוח לו את הדלת. הוא עלה והתיישב, פלט נשימה עמוקה, ואמר לעצמו שאולי עכשיו, בחצי השעה של נסיעה לעבודה יש יופי של פס לחיפוש משמעות, אבל אז הבין שבזמנים המתים בעבודה קל הרבה יותר לחפש משמעות, ועכשיו זה זמן נסיעה, וזמן נסיעה הוא בעצם זמן מוזיקה! ומי שלא מכיר את החוק הזה הרי הוא בחזקת שאינו יודע לשאול.
אז הוא היטיב את האוזניות והפעיל פלייליסט שמתאים להלך רוחו של האדם המחפש, האדם התוהה, האדם שכלו קיציו ובאמצע מסע חיפושיו זורק את תרמיל הנדודים שלו ונזרק מטה, להרגיש אדמה לכמה דקות של נחת. אין באמת פלייליסט שמדמה הרגשה כזאת באף פלטפורמת מוזיקה, אבל אם ההרגשה היא ממילא כזאת, ובכן הפלייליסט יכול להתגמש קצת.
עברו חלפו להן הדקות, והוא מוצא את עצמו בפתח מקום העבודה, מרגיש שלעולם לא יהיה מספיק מוכן לעמל יומו, אם יש בכלל כזה דבר. אולי המוכנות אמורה להגיע דווקא מתוך היסח הדעת של עשייה אחרת.
במהלך העבודה אכן היו חלונות זמן שבהם היו לו הזדמנויות לחפש משמעות, אך הוא העדיף למלא אותם במשימות אלה ואחרות, ואפילו לקרוא ספר שלא נגע בו הרבה זמן. באוטובוס שנסע ממקום העבודה ללימודים שמע את פלייליסט "האדם העומד מול תהום", אך במקום להציף את החוויה ביללות נוגות החליט לרקוד בפראות יתרה את תמצית החיים שנותרה בו, אגב סיכוי קלוש שמא עקב להט ריקודיו ייפול על האדמה הרוויה או ישירות אל התהום. וכמובן בל נשכח כי בחיים אין פלייליסט מדויק, יש פלייליסט שמדויק לו. הלימודים עברו בנחת חלקית, הוא הרגיש מודע מאוד לעובדה שחלק מן המידע מוחדר בו וחלק פורח כלעומת שבא, כחלום יעוף, ואפילו לא התווכח עם המציאות הפשוטה הזאת. אלו החיים שהוא מכיר, והאמת היא שאם הוא חושב מספיק טוב, אין יותר מדי תלונות.
רק לאחר ארוחת הערב, בירה עם חברים, סבבי שש-בש שבהם נוצח שוב ושוב ועדיין המשיך לשחק, כשרוחו כבר פיזית התפוגגה מעצמותיו, קלט שכל היום לא חיפש משמעות.
"טוב, תמיד יש את מחר," הפטיר אגב פיהוק.
"עכשיו אני חי. כשיהיה לי זמן – אחפש משמעות!"
אצלי הכול בסדר
נהורא שגב
היא מתקשרת לאימוש בלי סיבה מיוחדת. אם הייתה מחפשת אותה לבטח לא הייתה מוצאת. יתירה מכך, רוב הסיכויים שהייתה מוצאת רבות שימנעו ממנה לעשות זאת. אך באותו הערב היה לה ממש דחוף להרגיש בחורה מן המניין, מהאלה שמתקשרות לאימהות שלהן ויש להן המון על מה לדבר. שיחה קולחת ונעימה, כנה ועמוקה, בלי התפרצויות געשיות למיניהן. מהאלה הנורמליות שהן חברות טובות של האימהות שלהן והן מחליפות ביניהן רשמים, רעיונות מהפכניים, קללות גסות, נעליים וקוסמטיקאית. אולי הן גם הולכות יחד להופעה של רמי וריטה, או שבעצם זה מזמן רק רמי או רק ריטה.
אז אימוש עונה לה במין עליזות יתרה, כזאת שרק אימהות שמחפות על משהו עושות, היא קולטת את המחווה הקטנה ומעריכה את אימה על כך.
כבר חודשיים שהיא חיה במין חלום תקוע, כזה שמצד אחד הייתה מעדיפה להתעורר ממנו ולחיות את החיים במלואם, ומצד שני היא מתה מפחד להתעורר ממנו. דירת החדר בכרם התימנים, העבודה שמורטת בה כל פינת חיות, החברים שלאט לאט נמוגו איש אל סבלותיו וכמה שהשיחות עימם הפכו ללקוניות, טכניות וחסרות חיים. הציפורים המצייצות בלעג אל חלונה מדי בוקר והחום הנוראי של תל אביב שהופך הכול לעיסה דביקה וממורמרת.
לבל תשכח את הימים שנצבעו בשחור ללא הכנה מוקדמת, על פעימות הלב החזקות והתוקפניות, על המוזיקה שכבר הרבה פחות עוזרת ויותר עוקצת אותה בטריגרים חוזרים ונשנים, על הרומן שהחלה לכתוב בשקידה כה יוקדת בקיץ שעבר וכעת נראה לה סתם כמו גחמה עלובה ודלת מכר.
היא רוצה מאוד לספר הכול לאימוש היקרה שלה אבל היא יודעת שהיא לא יכולה, כי איתה היא לא יכולה לדבר על דברים שכאלה, זה הרי פשוט בלתי אפשרי!
אז היא עונה לאימוש באותה נימה המוגזמת בעליזותה ומיידעת אותה לגבי דברים יומיומיים בפשטות ובקצרה.
אימה שמחה לשמוע שבתה מתפקדת ושהכול בסדר. הנימה של הבת משכנעת דיה בכדי להבין שהיא חיה את חייה ביעילות ועם אנרגיות חיוביות.
*****
אימה בעיקר שמחה על שבתה קונה את ההצגה שלה, ואין לבתה שמץ של מושג על בדידותה הנוראית, על ימיה הזהים לאתמוליהם בדמיון מוחץ, על החתולים הרבים שהיא מגדלת ועל הגרניומים שהיא משקה שפורחים הרבה יותר ממנה ואינם ממלאים אף לא טיפה מחייה.
לבל תזכיר את השיטוטים הקטנים שלה ברחובות בניסיון ללכוד פיסת עניין שתצבע את יומה בגוון בהיר יותר, על שתי חפיסות המרשמלו שאכלה הבוקר, תכף לאחר שפקחה את עיניה ומייד רצה להקיא אותן, על הלחצים בחזה, על גופה הקורס אל תוך עצמו, על שכניה ומבטיהם החומלים, על הזמן שחולף מתחת לאפה, על ימיה המתכלים, על הזיכרונות שמציפים אותה בכאב עצום, על איך היא לומדת לסגור בפניהם את התריס ועל כמה שקשה לה להרים את הטלפון אל בתה היחידה שמא תזהה מעט מן הכאב שלה.
היא לא תוכל להתמודד עם זה, כי היא פשוט לא יכולה לדבר איתה על דברים שכאלה, זה הרי פשוט בלתי אפשרי!
אז היא אוגרת את שברי מחשבותיה הקשות ומתאמצת לדבוק בנימה העליזה לכל אורך השיחה בגבורה.
"אני שמחה שטוב לך, ושאת מוצאת זמן לעצמך"! היא אומרת לביתה האהובה.
"אני שמחה לשמוע שאת מתקשרת עם החברים בצורה כה כנה ומועילה ושואבת סיפוק מן העבודה ושהציפורים בחלונך מצייצות בצורה כה חיננית וענוגה"...
הבת בולעת את רוקה ומשהו בתוכה מצטמק עד כיליון.
אימה לא יודעת...
היא משחקת נהדר לכל אורך השיחה כי אימוש לא אמורה לדעת שום דבר!
היא עוצמת עיניים חזק חזק ומסכמת את השיחה בקול שלו.
אחרי הכול היא שמחה שאימוש בסדר.
תעודת זהות
נהורא שגב
היא ישבה ובהתה דקות ארוכות בדף ורוד, עטור לבבות, שכותרתו נכתבה באותיות גדולות: "תעודת זהות". מנסה לחשוב כיצד תתאר את עצמה.
ואז חילקה את הדף לשתי עמודות, עמודה אחת תחת הכותרת: "אחרים" ועמודה שנייה תחת הכותרת "אני".
בשורה הראשונה של כל אחת מהכותרות כתבה את שמה, תיאורה החיצוני, מקום מגוריה ותאריך לידתה, ואף הוסיפה משפט קצר בנוגע למשפחתה.
בשורה השנייה, תחת כל אחת מהעמודות, כתבה היכן למדה, מהמעון עד התיכון, ואז את המקומות שעבדה בהם, המקומות בעולם שטיילה בהם, מערכות היחסים שהיו לה במהלך השנים, תחביביה ונטיותיה.
בשורה השלישית העמודות החלו להיצבע בכנות:
תחת הכותרת "אחרים" כתבה: "מצחיקה, שמֵחה, מלאת חיים", ותחת הכותרת "אני" כתבה: "מצחיקה לעיתים, נוירוטית, משוגעת, מעוננת חלקית, בעלת נטייה מגונה להביט על חצי הכוס מלאה", ובצד ציירה עיטור קטן של כוס בירה. מהכוס זלגו להן טיפות לא מזוהות.
בשורה הרביעית, תחת הכותרת "אחרים" כתבה: "חכמה, חדה, טובת לב", ותחת הכותרת "אני" כתבה: "שמה לב לדברים הנמצאים בשוליים, חדה, קהה, לב סבבה", וציירה לב פוזל.
היא קראה את מה שכתבה עד כה, המהמה בשביעות רצון והמשיכה לשורה הבאה.
תחת הכותרת "אחרים" כתבה: "שמרנית, מוחצנת, חרוצה, אקטיבית עד גבול מסוים, צבעונית", ותחת הכותרת "אני" כתבה: "מקדשת את עצמה באסור לה, מוחצנת עד גבול הטעם הטוב, ולעיתים מעט מעבר לו, חרוצה רק באיומי דד-ליין, פאסיבית עד גבול מסוים, צבעונית בעולם של שחור לבן, אפרורית קמעה בעולם צבעוני".
אחרים: "כשרונית, נעימת סבר, רואה את הנולד".
אני: "יוצרת פעם בירח מלא ובהשפעת הרוחות, נעימת סבר כשהסבר נעים לה, נוטה לראות את הנולד לאחר מעקב אדוק באולטרסאונד שלו, אם כי מפעם לפעם היא זקוקה למשקפיים בעשותה כן".
אחרים: "לבושה בטוב טעם, מסודרת, דייקנית, נחלצת לעזרת חבר, דוברת אמת".
אני: "מתהדרת בטקסטיל זול ובגחמות אופנתיות עונתיות עם טוויסט שישבור את אפקט העדר, פעם בכמה זמן נוטה להסתער על סדר חתרני, אך בינתיים מומחית לטשטוש עקבות, שונאת לאחר כדי לא להגיע באמצע משהו, לא מרגישה הכי בנוח עם המילה 'לא', מתחברת מאוד לצמדי המילים: 'דבר אמת', 'עיסוק באמת' ו'העלמת האמת'".
המילים המשיכו לזלוג...
אחרים: "קלה להשפעה, קלה להסחה, קלה להזחה".
אני: "קלה להשפעה, קלה להסחה, קלה להזחה, קלה לזחיחה, קלה להזנחה".
אחרים: "רחפנית, חולמנית, מפריעה לסדר תקין, לא מרוכזת, חולת שליטה".
אני: "בדרך כלל נוכחת, אך כשצצה האפשרות מייד בורחת אל החלומות. למרות שהעולם האמיתי לא פחות מרתק מהחלומות, אבל בחלומות אפשר לעוף". היא הוסיפה וכתבה: "בעלת קשיי קשב וריכוז בכל מה שקשור לדברים פורמליים ולתיאורים מפורטים מדי של משהו, ובכל מקום שבו המילה 'לפיכך' צצה לה". היה לה דבר נוסף לכתוב: "חולת שליטה. סדר? תקין? נו באמת..." לצד זה ציירה סמיילי קטן ולחוץ מאוד.
פתאום שמה לב שהמקום בדף הולך ואוזל. אז החלה לכתוב, באותיות קטנות וצפופות יותר:
אחרים: "קמצנית, בורחת מהתמודדויות, דלת אמצעים, אמיצה, בדרך כלל בריאה".
אני: "חסכנית, מעדיפה לבחור את הקונפליקטים בעצמי, איזהו עשיר השמח בחלקו – לא כולל שמחה עקבית, לא כולל חלק מובטח. לרוב פחדנית, עד שבא הטריגר שמעיר את גוליית. סובלת ממחסור בברזל, שההתמודדות איתו היא ההפנמה של המחסור בברזל".
בשורה האחרונה בעמודת "אחרים" כתבה: "סבלנית, קולנית, טרחנית, זורמת", ובסוף עמודת "אני" כתבה: "משתדלת לספור עד עשר בשקט לפני כל תגובה, אבל לפעמים סופרת רק עד שתיים. קולנית בחוץ, הכי שקטה בבית. לא טרחנית בכלל, זורמת רק במי מנוחות".
הדף התמלא עד אפס מקום.
היא הפכה אותו לצד השני, ומאחורי עמודת "אני" כתבה באותיות גדולות: "לא אוהבת צבע ורוד!"
בחירות (או "שיטת שלוש הלמ"דים")
חני כהן
התמונה הראשונה של עלמה מוחבאת עד היום בתוך ניילונית, בקלסר שחור שחבוי בארון המצעים של מר וגברת בראון. עלמה הייתה אז בת מינוס חמישה חודשים בערך. למעשה, יש המכנים את התמונה הראשונה "צילום אולטרסאונד" אבל מאחר שעלמה צולמה שם בבירור, לדעתי, זה לגמרי נחשב כתמונה. בתמונה אפשר לראות, בכתמים בשחור לבן, את כל מערכות הגוף של עלמה הכמעט מוכנות. עיניים. אף. פה. וממש במרכז הבטן, כמה סנטימטרים מתחת לסרעפת, מוקף בעיגול כחול, אפשר להבחין בגוש כהה של רצון עצמאי.
ביום שהפגם הנורא הזה אובחן לראשונה, כשגברת בראון יצאה מהחדר של הפרופסור, ליוו אותה מבטים חומלים של כל צוות המחלקה להיריון בסיכון. כולם ריחמו מאוד על בני הזוג המקסימים, שחיכו לילדה כמעט שנה שלמה מהחתונה, וככה קרה להם. כמה אחיות הציעו לגברת בראון לשבת לשתות משהו. היא נשמה עמוקות. מר בראון ניסה בינתיים לדבר עם עסקן משומש במצב טוב, שמספר הטלפון שלו הושג בדרך-לא-דרך, אבל כל מי שמר בראון הצליח להשיג, הסכים עם קודמיו שהגוש לא ניתן להוצאה בהליך כירורגי.
כל אותו היום בכתה גברת בראון בשקט, ושאלה כל מי שעבר שם לידה, "אבל איך מגדלים ילד כזה, שרוצה בעצמו דברים? מה אעשה אם היא תרצה ללמוד לנגן בחצוצרה או ללמוד וטרינריה או להתחתן עם בדואי? איך אפשר להלביש לילד כזה סט בגדים זהה בדיוק לכל שאר האחים בלי שהוא יתנגד?" ואף אחד לא ענה לה ולא הסתכל לה בעיניים.
כך עברו להם חודשים קשים ומלאי חששות על הזוג בראון ועל כל אנשי שלומם. כשעלמה נולדה החששות רק גברו. בעיקר כשהיא חייכה הרבה לפני הזמן הנכון, והתהפכה הרבה אחרי, ובקיצור – עשתה מה שבראש שלה בלי טיפת הכנעה ובלי לחכות שיגידו לה.
קיץ וחורף חלפו, ימים-שבועות-חודשים. כשעלמה הייתה בת חצי שנה בערך הצליחו מר וגברת בראון לקבוע תור לפרופסור ידועה, שהמציאה שיטת טיפול בבעיה. "רצון עצמאי," כך הסבירה הדוקטור במבטא בריטי קל, "בנוי בעצם מרקמת שריר. ככל שמשתמשים בו יותר, כך הוא גדל ומתפתח. כעת הבת שלכם קטנה," הוסיפה הדוקטור, "אם תצליחו לשמור שהיא לא תבחר שום דבר בעצמה, ייתכן שיום אחד הגוש הזה יתנוון והיא תוכל להשתלב בחברה הנורמלית."
כך למדו בני הזוג להכיר את שיטת שלוש הלמ"דים (לא לתת לבחור).
בהתחלה זה היה נראה קל. אבל אם מתבוננים היטב, אפשר לראות שבכל רגע צצות מסביב מלא אפשרויות בחירה חדשות, מרגשות, ומאוד מסוכנות. והעולם צבעוני כל כך כשיש לך רצון עצמאי. למזלה של עלמה, תמיד היו סביבה אנשים טובים וצדיקים שרצו בטובתה ובחרו את כל הבחירות במקומה.
פעם אחת היא כמעט בחרה בעצמה. זה היה בגן, במסיבת ראש חודש. הגננת שאלה אותה אם היא מעדיפה "פסק זמן" או "מקופלת". עלמה עצמה עיניים וניסתה להתרכז, ופתאום הרגישה, ממש במרכז הבטן, שהיא יודעת מה התשובה. משהו בתוכה התחיל ללחוש לה בשקט. אבל אז, למרבה המזל, הגננת נזכרה בהנחיות שקיבלה ואמרה לה מהר, "את רוצה פסק זמן. נכון, מותק?" למותק דווקא הייתה הרגשה עמומה של זעם בלתי מוסבר, אבל הגננת הייתה גדולה ויודעת, אז היא אמרה שנכון ולקחה פסק זמן. הכתם של הרצון העצמאי התכווץ עוד טיפונת.
מדי כמה חודשים לקחו בני הזוג את עלמה המתוקה שלהם לצילום. מפעם לפעם הגוש שם בפנים נעשה קטן יותר וחסר אונים, אבל הוא עוד היה שם, והתסמינים היו מפוזרים בבית ובבית הספר כמו סוכריות אחרי עלייה לתורה. עד שביום אחד, כשעלמה רצה לתפוס את האוטובוס, קצת אחרי ששוב הוחלטה בעבורה החלטה בלי לבדוק איתה, היא הרגישה כאב חד בבטן בצד שמאל. היא חשבה שזה בטח הטחול, אבל כשגברת בראון שמעה על זה היא חיבקה אותה חיבוק חזק ובכתה.
סוף סוף עלמה הייתה בריאה וחסרת רצון עצמאי באופן רשמי.
חלפו הימים. סביב עלמה המשיכו לצוץ להן מלא אפשרויות בחירה, אבל עכשיו כבר לא היו צריכים לשמור עליה. היא בעצמה הייתה שואלת מה היא צריכה לרצות. עם הזמן עלמה אפילו לא הייתה צריכה לשאול, היא פשוט רצתה בדיוק את מה שילדות טובות וצייתניות צריכות לרצות, ובכך הדביקה את הפער בינה לבין כל שאר הבנות. היא בחרה מבחוץ החוצה. היא לא הקשיבה יותר לאותו קול ספק אלוהי שלחש בתוכה פעם, יום-יום, שעה-שעה. הרצון שלה.
וכך עלמה גדלה, ובחרה ללכת לסמינר כמו כולן ובחרה ללמוד הוראה, והייתה לה תלבושת אחידה, ונעליים אחידות, וחיוך אחיד, ומר וגברת בראון התחילו סוף סוף לרוות קצת נחת.
אחר כך עלמה הגיעה לגיל שבו צריך לרצות להתחתן, ובחרה להתחתן עם בחור ישיבה שתקן. ואז אלוקים בחר בשבילה, ונולדו לה שלושה ילדים.
עלמה אפילו לא שמה לב, אבל לאט לאט הצטמצמו ההזדמנויות שבהן היא נדרשה לבחור, והמציאות שלה כבר הייתה בנויה סביבה. כמו גולגולת שנסגרו בה כל המרפסים, והמוח כבר לא יכול לגדול בפנים, אפילו אם הוא פתאום נזכר שכדאי לו. אפילו אם פתאום קולות רחוקים ומנגינות קורצות קוראים לו לבוא.
אז סימנו כל האנשים הצדיקים V ענק של ניצחון, והלכו לבחור במקום אנשים אחרים.
העובדה היחידה שאותה דוקטור פספסה היא, שרצון עצמאי הוא כמו סרטן. הרבה אחרי שהוא נוצח סופית הוא יכול פתאום לחזור – בלי התראה.
זה מה שקרה ביום חמישי האחרון, קצת אחרי השקיעה. עלמה גמרה לשטוף את המרפסת והתיישבה תשושה על אדן החלון. אישה עייפה ומהורהרת. היא הייתה לבושה במה שעליה ללבוש, וסיימה להכין כל מה שהיה עליה להכין. אפילו המחשבות שלה כבר היו כאלה שהיא אמורה לחשוב. אבל מסביב היו המון כוכבים נוצצים ורחוקים בטירוף. ופתאום עלמה ידעה בבירור, שאם לא היה כל כך, כל כך, כל כך מאוחר מדי, היא הייתה רוצה להיות אסטרונאוטית.
עיני הקהל
יצחק זייט
שתים-עשרה דקות חלפו מאז שלחה תמר לניתאי את ההודעה, "זה לא פייר, אני שרה הרבה יותר טוב ממנה", והוא עדיין לא ענה. כנראה עומד בסטודיו, לבוש בחלוק המוכתם. לא זמין. לא מודע כמה דחוף היא צריכה לשמוע את שאלותיו המבררות "מה קרה הפעם?" את קולו המרגיע, את שתיקתו מלאת הנוכחות.
בבית האבן הירושלמי, ברחוב ישעיהו פינת יפו, תמר עברה מהמטבח לאמבטיה, העבירה מגבות נקיות מהמיטה לספה, והעיפה מבט מיואש על הגיטרה שמעלה אבק בין הררי כביסה לא מקופלת.
היא פה, מחכה, מחכה שניתאי, הגבוה, השדוף, שהכירה בפסטיבל לפני שנה, יענה להודעה שלה.
בחדר הקטן ישן דודי, ילד חיידר חסידי, על מיטה שהושגה בעמל ויזע של חיפושים ב"פשפשוק" ובאתר "אגורה". נשימותיו קצובות, פאותיו הארוכות פזורות על הכרית. בבוקר יתעצבן כשתמר תנסה לסלסל אותן לפני שהוא יוצא לחיידר, לשמוע את רעב'ע וולפסון מתאר את האתון שדיברה כמו בן-אדם. כשיחזור ישאל את תמר, עיניו גדולות ותמימות, "זה סיפור אמיתי, מאמי? או רק משל של התורה?" כויפר קטן, השפעה רעה של אימא.
ההשפעה הרעה מתפשטת מיום ליום. כבר כמה חודשים שתמר בורחת ממבטי ההאשמה של הגיטרה. מה את רוצה? את לא רואה את הכביסה המצטברת לידך? את דודי? את ההודעות מבית הדין? את החרדות? גיטרה עוצמת אוזניים וממשיכה למתוח מיתריה בתחינה. אימא בטלפון מזכירה לה לקרוא פרק כ"ב בתהלים, כסגולה לישועה. תמר, בתגובה, נועלת את הדלת ומוציאה את הוויברטור, לכמה דקות של ישועה. של שכחה. מדודי, מאבא שלו, מהגיטרה, משיריה השוכבים בתיקיית הדרייב.
הטריגר הערב בא דרך הפייסבוק, שהציג פתאום את אסתי. אופס, נזכרה תמר, היא מתעקשת שיקראו לה אתי. אז אתי האלופה שלנו, בערב שכולו שיר של שאלה ותקווה, כך היה כתוב במודעה של "יוצאים לשינוי". הגרפיקאית הציבה את אתי (בלי החצ'קונים) ברכינה חיננית מעל המיקרופון, ומעל מתחה אותיות קטנות שסיפרו: אתי שוורץ, במופע מוזיקלי מרגש "מסמינר 'בנות שרה' לבית הספר למוזיקה על שם דיל קרנטון". תמר ממשיכה לדפדף ורואה שא(ס)תי שיתפה את המודעה בפרופיל שלה, בתוספת תיאור מרגש (כמובן) על הפעם הראשונה שהציצה בגניבה לשיעור גיטרה, ועל הדרך הארוכה שעשתה מאז. גשם של לייקים קיבל הפוסט, ותגובות על מהממותה של אתי וקולה הנדיר זרמו בפיד.
"זה לא פייר, אני שרה הרבה יותר טוב ממנה", מיהרה לכתוב לניתאי בהקשות מהירות ועצבניות. ריח אבק ספרים חדר לאפה פתאום, והחזיר אותה לחדר הלימוד של אבא, שם ישבה עם אסתי במשך שעות ארוכות, אחרי הלימודים. הן כתבו שירים, הלחינו, ניגנו ובעיקר צחקו הרבה. לאסתי היה מבט שובב שניתלה בה בהערצה, "תמר, הלוואי שיכולתי לשיר בטונים שלך." אבא היה חוזר מאוחר ונוזף בה, משועשע, משוררת לא חייבת להיות מעופפת, היא יכולה להחזיר את הגיטרה למקום.
ועכשיו הגיטרה במקום כבר הרבה זמן, ותמר עדיין מעופפת. נקרעת. בין דודי, אוצר זהב עם מבט תמים ועיניים גדולות, לבין ניתאי, אוצר עם עיניים גדולות גם הוא, ומבטו מבין וצוחק. לפעמים תמר מדמיינת איך יראה המפגש בין שני המבטים, והדבר גורם לה התכווצות של הנאה. אבל זה לא יקרה עכשיו, ייקח קצת זמן. כשדודי ילך ויגדל, אולי ילך ויקטן המרחק בין יחידת הדיור בישעיהו פינת יפו לבית הישן בבקעה, המלא בציורים של ניתאי.
הוא עדיין לא ענה. כדי לעצור את הלופ של התנועות העצבניות, התבוננה שוב ביצור הקטן שהתכרבל על המיטה, ממלמל מתוך שינה שברי משפטים ביידיש. איש קטן ומתוק. ילד שבעל כורחו מביא לתוך ביתה, המנסה להיות מוגן, את ריחות החרדה, השליטה והמניפולציות שתמר משתוקקת להשאיר בחוץ.
היא זוכרת את הדיין שהסתכל עליה, מתבונן בפאה שחבשה לכבוד הדיון ומחליק מבטו אל שולי חצאיתה הקצרה. היא זוכרת את עורך הדין של בעלה לשעבר עומד ומספר סיפורים. "גברת חיימסון" נצפתה צופה בסרטי תועבה, קוראת ומתעניינת בתחומים שהשתיקה יפה להן, רועה בשדות זרים ופוגעת בנפשו הרכה של הקטין. היא זוכרת את הבדיקות המשפילות אצל העובדות הסוציאליות, שבדקו שוב ושוב את כשירותה ושפיותה, עד שכמעט אכן איבדה זאת. הציפרלקס מגרש את הזיכרונות מהראש, אך לא מהלב.
מערכת אימתנית של עסקנים התייצבה לצידו של הגרוש, בן לראש ישיבת "עטרת יצחק" ואחיינו של איל ההון המפורסם. בשעה שדודי התחנן לעוד סיפור לפני השינה, עוד חיבוק, ו"מאמי, תישארי פה עד שאירדם", אנשים לבושי שחורים קידשו מלחמת דת נגד השפעתה הרעה של תמר הקייליקע (מקולקלת, ביידיש) על הילד שלה. תמר, קייליקע מבחירה, בת להורים תמימים ונטולי ייחוס, חשקה שפתיים וניצחה. עשרה עמודי תסקיר, כתובים בצפיפות, הפכו את אימהותה המתפרצת ואת לילות הדאגה שלה לדודי ל"הורות כשירה ומסוגלות תקינה". אין מה לפחד יותר, הסבירה לה עורכת הדין, כל האיומים שלהם הם נמר של נייר. תמר יודעת שהיא צודקת, אבל גם נמר של נייר מצריך כוח, לקרוע.
ניתאי מתקשר סוף סוף. הוא שומע את התסכול בקולה ולא נבהל. "חוכמה גדולה," אומרת תמר, "חוכמה גדולה לעזוב את רוסיה החרדית, כשאין לך שום נכס מאחורי מסך הברזל. אפשר חופשי לספר את הסיפור האישי, להוסיף לו רומנטיקה ולקבל מחיאת כף, כששום עסקן חרדי לא יכול להתנקם ביקירייך." תמר הולכת ומתערטלת, מתפשטת מחיוכיה ומשנינותה, וחושפת צלקות כאב ללא מבוכה. ניתאי בתגובה מבקש, "תמר, תשירי לי משהו. אני לא יכול לחכות עד יום שלישי".
הם עוברים לשיחת וידאו. קולה הגבוה משתלב בקול הבס שלו כשהם שרים "נשבעתי-ואקיימה", "כי-סערת-עליי", ואפילו שיר בלתי נסבל של אנה זק.
"אם אין קהל, אפשר לשחק חופשי בסגנון," צוחק ניתאי ומבקש לשמוע מה שלום המלאך הקטן.
תמר אוהבת לראות איך הוא נמס כשהיא מספרת לו על דודי, ועל השאלות המחוכמות שלו. "הילד הזה הוא משהו," הוא יגיד, "הוא כל כך כל כך הבן שלך. אין 'להם' סיכוי מול האהבה האמיתית שיש ביניכם."
וביום שלישי, כשדודי הולך לאבא שלו, תמר מסתכלת מבעד החלון, רואה את ניתאי בקיוסק למטה. תלתליו המקפצים זקוקים למקלחת, היא חושבת. הוא קונה שתי בירות בטעם אפרסק ומבקש מהמוכר נייר גלגול. מה את בוהה בו ככה, את לא בת שש-עשרה, גוערת תמר בעצמה ופותחת קצת את הדלת, שייכנס בלי לדפוק.
במרחק שתי דקות הליכה אבא יושב מול הצעירים שבחבורה, ומסביר להם את המושג ההלכתי "דררא דממונא".
במרחק שתי דקות הליכה לכיוון אחר, דודי שלה כנראה מברך ברכת המזון מתוך הסידור, כמו שאבא שלו מבקש, ועוד מעט יעלה לישון בלי לצחצח שיניים.
במרחק תחנת רכבת אחת, בחצר הפתוחה של בית אליאנס, מנחה מוכשרת קוראת לאתי לעלות על הבמה, בערב הפתיחה לאירועי "יום הבחירה".
ופה, בלי שום מרחק, תמר נושמת את החולצה המחוספסת של ניתאי, מעבירה יד בתלתליו. סלבית בסתר, חופשיה להיכנע.
"בחירה יפה שלי," היא לוחשת לעיניו ומחבקת את הקהל העצום. קהל שהוא רק שלה.
ביצה קשה
עינת קרוגר
השמיים כבר השחירו כשיצאתי, מזיעה, ממכון הכושר. האימון היה קשה ומספק, כרגיל, אך הפעם נוסף לו רובד של שעמום; אותם התרגילים ואותם הפרצופים.
עצרתי את הליכתי מול צומת "דילשן" הסואן, ובמוחי חלפו מגוון האפשרויות לחזרה לדיורון.
הדיורון שלי ממוקם באזור מעט נידח, שותפים בו עוד אנשים שסווגו להתאמה של מגורים עם חתול או חתולה. הליכה ברגל אפשרית, אך מייגעת לאחר האימון. אז מונית? אוטובוס ציבורי? רכבת תחתית? מובן שלא הרהרתי יותר מדי בשאלה, אלא מייד הושטתי יד לירך וניתקתי את הבחירונית שמלווה אותי מאז הגעתי לבגרות. לאחר זיהוי מהיר של הבעת הפנים ורשתית העין עלתה הודעה במסך העגלגל: ערב טוב, לורן. סעי ברכבת התחתית, קו מספר שלוש, עד תחנת קארי. לאחר מכן לכי במשך חמש דקות דרך רחוב אמזל". כך, בלי לבזבז זמן התקדמתי לעבר הירידה לתחנת הרכבת התחתית. אהבתי את התחנה הזאת, היא מוקמה ליד הדיורון של זוגות הנישואים הטריים, כך שתמיד הייתי נתקלת (בכוונה) בזוג אנשים שהמבוכה והחשש ניכרו על פניהם, יחד עם קמצוץ של התרגשות ואמונה. גם בדרכי הפעם התעכבתי מאחורי אישה ואיש שדיברו בשקט, הברק בעיניהם וידיהם המתופפות העידו על הלחץ של היכרות חדשה.
גם אני, ככולם, דרוכה בציפייה מתמדת לרגע שבו הבחירונית תצפצף לי ותבהק בצבע לבן חגיגי, וכך אדע שהגיע הרגע, שהאדם הנכון לי – נמצא. בעודי מהרהרת ביום שבו גם אני אגור בדיורון הנישואים הטריים – הגיעה הרכבת.
כעבור כעשרים דקות ניצבתי מול הדיורון שלי. הדרך עברה ללא תקלות, מלבד עניין קטן; כיסא הרכבת שבו החליטה לי הבחירונית לשבת, היה רטוב ממקור לא ידוע, כך שנאלצתי להישאר עומדת. דלת הזכוכית של הדיורון נפתחה, ומעבר לה חיכה הטרקלין הציבורי, שהיה כרגע חמים ומזמין. נעמדתי מול מדפי הספרים והעברתי, בצורה חלקה ומוכרת, את הבחירונית על הכריכות לאורך המדפים, עד שהיא צפצפה מול ספר אפור בכריכה דקה. שלפתי אותו והסתכלתי על המפה המשורטטת שהופיעה על מסך הבחירונית, כדי למצוא את הכורסה המסומנת בשבילי לערב זה, והתיישבתי מכורבלת לקרוא.
לוקח לי זמן להיכנס עמוק לתוך עולמות של ספרים, אז לא פלא שהצטערתי שהבחירונית רטטה כנגד רגלי בדיוק כשהתחלתי להישאב אל תוך הסיפור. כן, כמו שחשבתי, הגיעה השעה הנכונה בשבילי לעלות לחדר, לאכול ולישון. הרגשתי את שפתיי מתכווצות ברפלקס של צער בזמן שסגרתי את הספר והחזרתי אותו למדף. בעודי עולה לחדרי במעלית, התנחמתי במחשבה על הארוחה שמחכה לי בחדר, אחרי הכול לא אכלתי מאז יצאתי לחדר הכושר. פתחתי את דלת חדר מספר 324, חדרי, היישר לקבלת הפנים חמה של באגירה, החתולה השחורה, המתחנפת והמגרגרת שלי. התיישבתי לאכול את המנה שהונחה על השולחן הפינתי: אורז לבן, שעועית וסלט מלפפונים (לפי תפריט התזונה הותאם לי). ככל שהתמלאתי ושבעתי מהאוכל, כך הלכו וגברו תחושות הבדידות והריקנות. אולי עם הרוגע שסיפק המזון לגוף, רגשותיי יכלו להרשות לעצמם להתפרק קצת. התחושות האלו לא זרות לי, בחודשים האחרונים הן מבקרות אותי לעיתים יותר ויותר תכופות. נכנסתי למיטה במחשבה לגשת בהזדמנות למשרדי הבחירים במרכז העיר, ולבקש אבחון חוזר והתאמת תוכנית חדשה לבחירונית, שתיצור לי שגרה יותר מספקת ושמחה. נרדמתי לאט, מחבקת את הכרית.
בלילה חלמתי חלום. היו בו שדות תירס שהשתרעו לכל הכיוונים, הגבעולים בגובה כתפיי. השמש קפחה על ראשי ודבורה נחתה על כף ידי. היו לה עיניים גדולות וחומות, והיא קרצה לי. פתאום היא עפה כמה מטרים קדימה וסימנה לי להתקדם. התרוממתי מהקרקע ועפתי בעקבותיה. השמש נעלמה ככל שעליתי בגובה, ובמקומה באו עננים אפורים. גשם התחיל לשטוף אותי. בשלב זה הדבורה נעלמה, ופתאום נפערו מולי שתי מנהרות חשוכות. האטתי את מעופי, מתלבטת לאן להמשיך. שמעתי צלילים בוקעים מהפתח השמאלי, והחלטתי להתקדם לעברו. לפתע נתקעתי באוויר, לא הצלחתי לזוז או להזיז שום איבר בגופי. הפאניקה גאתה בי, והגיעה לשיא כשהרגשתי כף יד חמה על מותני. המגע כמו העיר אותי, בתוך החלום, ושבתי לשלוט על גופי. לכף היד היה מחובר איש רזה וחיוור, בעל מראה שגרתי למדי – חוץ מדבר אחד. העגיל שנתלה בגבתו. הוא משך אותי לכיוון המנהרה השמאלית, מבלי לומר מילה. הצלילים התגברו ככל שהתקרבנו אליה. כשהגענו לפתח המנהרה הצלילים היו כה צורמים באוזניי, עד שלא יכולתי לחשוב על שום דבר. הרגשתי רק רצון שהם ייפסקו.
התעוררתי לצלילים החזקים של שעון הבחירונית, שהראה על השעה 07:37. מעורפלת משינה ומחלקיקי זיכרונות של חלומי נמתחתי לישיבה. עוד יום מתחיל. אני שמה לב שהמחשבות שנותנות בי מוטיבציה להמשיך בשגרת חיי טומנות בחובן בעיקר ניחומים הקשורים לאוכל...
קמתי מהמיטה כשבראשי מצטיירת תמונה של צלחת מלאה בכל טוב, שתוגש בקפיטריה בקומת הכניסה. נעמדתי מול הארון לאחר שפשטתי את בגדיי, והעברתי את הבחירונית לאורך הבגדים התלויים בסדר מופתי על הקולבים. היא צפצפה מול שמלה יפה למדי. הופתעתי מעט ושלפתי אותה ממקומה. מגע השמלה היה נעים, ושוליה התנופפו. הרגשתי שהיא בהחלט הבחירה הנכונה להיום. חייכתי לעבר הבחירונית, ובעודי מחזירה אותה לנדן שעל ירכי, נזכרתי בפעמים שבהן ההחלטות בקשר לבגדים לא מצאו חן בעיניי. כמה נחמדים היו יכולים להיות חיים שבהם ניתן להתאים את הלבוש למצב הרוח של אותו היום, ולא להפך – להתאים את עצמי לסגנון הבגדים שיועדו לי...
אבל די, יותר מדי מחשבות על הבוקר.
מילאתי את קעריות המזון והמים של באגירה, ירדתי לקפיטריה והתיישבתי במקומי, מחייכת לכמה שכנים שחלפו בדרכי. בו ברגע הופיעה מלצרית אדישה למראה, והניחה מולי מגש ועליו צלחת סלט, פרוסות לחם, קערית אבוקדו וגולת הכותרת: ביצה קשה! אני כל כך אוהבת ביצה קשה, מתהליך הקילוף המספק, למרקם החלקלק והקריר של החלבון, ועד להפתעת הניגוד המוחלט של החלמון הנגלה בפנים, כמו אור משמח. כן, אני יודעת שאני מגזימה, וזו סך הכול ביצה, אבל כל העולם לא היה קיים בלי ביצים, לא? טוב, ביציות, אבל עדיין...
סיימתי לאכול והרגשתי צורך במשהו מתוק. התקרבתי לוויטרינת המתוקים, מתפללת בליבי שהבחירונית תאשר לי את הרצון. נעמדתי בתור מאחורי בחור אחד, וראיתי את העובד מהנהן אליו ומגיש לו צלוחית ועליה פרוסת עוגה בהירה עם זילופים חומים ותות בודד מעל. פי התמלא ברוק.
התקדמתי לדלפק, הוצאתי את הבחירונית כדי להושיט אותה אל העובד, ולא הספקתי לחשוב לפני ששמעתי שני צפצופים מבשרי רעות. העובד נענע בראשו וסימן לי לזוז הצידה. הרגשתי כמו בלון מפונצ'ר, שהיה מלא הליום ועכשיו הוא נוחת למציאות ולקרקע. כשהרמתי את פניי הנפולות עיניי נפלו על נצנוץ מבריק שמקורו ב... רגע, זה נראה לי מוכר, ייתכן שראיתי איפה שהוא לפני כן עגיל בגבה? תבינו, כמעט שאין איש או אישה בעולם שקיבלו תוכנית עם בחירה חיובית לפירסינג. הבחירים, בוני התוכניות, לא רואים זאת כדבר נכון לאף אדם. הם טוענים שזה לא שימושי, לא בריא, ופשוט מיותר.
בעודי שקועה במחשבותיי קלטתי תנועה מהירה של הבחור. הוא ניסה לסמן לי לבוא אחריו לכיוון החצר. לא ידעתי אם אני מדמיינת, הרי לא הכרתי את האיש ולא ראיתי שום סיבה שהוא ירצה שאלך בעקבותיו. אבל הריח המתקתק שנדף מצלחתו עשה את העבודה, ומצאתי את עצמי צועדת אחריו.
הוא התיישב על ספסל צדדי, מרופד בכריות, והמתין. אוטומטית שלחתי את ידי לבחירונית, כדי לראות אם כדאי שאשב לידו, אך עצרתי את עצמי כשראיתי את מבטו המגחך עוקב אחר ידי. התיישבתי. התפלאתי עד כמה טבעית הייתה ההרגשה.
"התסכימי לאכול מהכפית שלי?" שאל פתאום הזר, כמו לא הייתה זו שיחתנו הראשונה.
"יש לך איזשהן מחלות?" החזרתי בשאלה, ומייד התחרטתי. "אני צוחקת, אני צוחקת. אמממ... כמובן, אשמח לחלוק איתך את הקינוח, גם אם בכפית אחת." בעצם, לא אכפת לי מהחיידקים שלך, הוספתי במחשבותיי לאחר מבט חטוף בגופו החטוב.
בחלומותיי הפרועים ביותר לא התנהגתי כך, עושה ההפך המוחלט מהוראות הבחירונית. התחושה הייתה טובה כל כך עד שחששתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאעשה מעשה כה נועז, כי למרות תחושת השובבות וסיפוק הרצון שלי בלבד, היה גם חלק באחורי מוחי שכל הזמן מחה והזכיר לי עד כמה שגויה התנהגותי, ושהבחירונית, עם התוכנית המותאמת לי שמובנית בה, היא הדבר הטוב ביותר בשבילי; כך שאם קיבלתי הוראה לא לאכול קינוח היום, כנראה הקינוח יעשה רע לגופי. אך נפשי הייתה בעננים.
המשך היום היה רגיל למי שהסתכל מבחוץ, אך אני הייתי שונה. הייתה לי חוויה חדשה, הרגשתי שהיא תלווה אותי לתמיד, גם אם לא תחזור על עצמה.
החוויות שאנו אוספים מעצבות אותנו בצורה שמייתרת את עניין הזמנים: עבר, הווה ועתיד. הם אינם רלוונטיים. החוויות והזיכרונות תמיד שלנו.
לקראת השעה ארבע אחר הצהריים קרה הדבר הנכסף. הייתי בדיוק מחוץ לדלת השירותים כשהבחירונית, תאמינו או לא, התחילה לבהוק בלבן ולצפצף. בהתחלה לא הבנתי מה קורה, אך בדיוק אז יצאה מהשירותים מכרה שלי, שהבינה את המצב הרבה יותר מהר ממני. היא התחילה לצעוק ולצחוק ולחבק אותי, עד שגם אני הצטרפתי להתרגשותה. לא סיפרתי לה על החשד שלי, שאני יודעת במי מדובר, שאני יודעת את מי התאימה לי הבחירונית כשותף לחיים. התמלאתי בשמחה. כל הרגשות השליליים שהיו לי אמש נעלמו כליל, והרגשתי הקלה מכך שיהיו לי יציבות ושותפות מעתה והלאה, לתמיד. בעיקר התרגשתי לחשוב על איש הקינוח שלי, שאת שמו אפילו לא ידעתי אבל ידעתי מה שחשוב, שאני רוצה לבלות איתו כמה זמן שרק אוכל, שהוא חכם, נדיב ומסקרן, מוציא ממני צדדים חדשים שאני אוהבת לגלות. ניסיתי לדמיין לעצמי איך הוא מרגיש עכשיו, כשהבחירונית שלו גם ממלאת את החלל סביבו באור לבן, מהפנט ומרטיט. תהיתי אם גם הוא מנחש שזו אני שאהיה בת זוגו.
על פי הנהלים, וכמו שתזכרה אותי הבחירונית, נסעתי במונית ישר לאולם "קנדי" ונרשמתי בכניסה. שומר ליווה אותי לחדר מספר 2. פתחתי את הדלת בהיסוס קל ותחבתי את ראשי פנימה. החדר היה ריק מאנשים, היו בו שולחן אחד שעליו אגרטל, ושני כיסאות ניצבו בצדדיו. נכנסתי פנימה, סגרתי אחריי את הדלת והתיישבתי.
ההמתנה מייגעת, מחשבותיי התרוצצו לאינספור מקומות, ייחלתי שייכנס כבר האיש שלי.
בסופו של דבר, שמעתי צעדים מתקרבים – והדלת נפתחה. האיש שלי נכנס. רק שזה לא היה האיש שלי. זאת אומרת, זה יהיה האיש שלי לנצח, אך זה לא היה איש הקינוח והעגיל בגבה. לאיש שנכנס לחדר, וכבר התיישב מולי בחיוך מנומס, היה שיער בלונדיני ומשקפיי ראייה במסגרת בולטת. בהיתי בפניו ולא הצלחתי להשתחרר מהמחשבה שעל פנים אלו אסתכל למשך שארית חיי. לא זאת הייתה התוכנית שבניתי בראשי. נשמתי עמוק והזכרתי לעצמי שהבחירונית יודעת מי ומה טוב בשבילי.
השיחה עברה בנעימים, אך כוסתה בשכבה עבה של נימוס ורשמיות. לא היו דיבורים כנים או משמעותיים, שלא לדבר על צחוק או ליטופים. מילאנו מעט טפסים, והתבקשנו להמתין לנהג שייקח אותנו לחדרנו המשותף בדיורון הנישואים הטריים, ושם כבר יחכה לנו רכושנו (הוסבר לי שבאגירה תקבל בעלים חדשים, ואוכל להיפרד ממנה ביום המחרת).
כל אותו הזמן הרגשתי שאני מסתכלת על עצמי מבחוץ, מנהלת מציאות אחת עם האיש שמולי – ואחרת בתוך ראשי. רציתי לתת לו הזדמנות, רציתי להיות נוכחת במאה אחוז איתו, אבל איש הקינוח לא הפסיק לנקר בתודעתי. הבנתי שהרצון שלי הוא לפגוש אותו שוב, לא משנה מה הנסיבות.
הגענו לפתח הדיורון, והתקבלנו בתשואות ותרועות רמות. הובלנו במעלה המדרגות אל חדרנו. העפתי מבט בכיוון האיש, ומבטינו הצטלבו. הוא חייך אליי חיוך מבויש, והחווה בידו שאכנס. חייכתי חיוך עדין בחזרה, ופתחתי לרווחה את דלת ביתנו החדש. החדר היה רק מעט גדול יותר מחדרי בדיורון הקודם, היו בו ארון שהשתרע על אחד הקירות הצדדיים, כיור קטן ונקי, ועל יד החלון – שולחן נחמד ועליו בקבוק שמפניה מהודר וסביב שוקולדים בתפזורת, שהזכירו לי את הקינוח שאכלתי רק הבוקר (האומנם? אני מרגישה שעברו כבר יובלות) ובעקבות כך, גם את האדם שאיתו אכלתי את הקינוח. הרהיט המרשים ביותר בחדר היה מיטה זוגית, היא הייתה עמוסה בכריות בהרבה צבעים וצורות, והיא קראה אליי קריאה שאינה סובלת דיחוי. אז סיכמנו, אחרי התייעצות עם הבחירוניות שלנו, שנלך לישון, כי עברו עלינו מאורעות רבים והיינו מאוד עייפים.
השתרעתי על המיטה ככה, עם הבגדים, מחשבותיי מתרוצצות בין אנשים ומקומות. להפתעתי, נרדמתי כשתמונתה של באגירה ניצבת מאחורי עפעפיי העצומים.
התעוררתי בבהלה אל מול זוג עיניים שבהו בי. קפצתי והוא החל לצחוק.
אט אט חזרו אליי מאורעות האתמול, נזכרתי מי הוא האיש השכוב לצידי.
השמש חדרה בין התריסים, והמיטה הייתה חמימה ומפנקת.
האיש ליטף את ידי ואמר, "בוקר טוב".
בסך הכול היה לי נחמד להתעורר יחד איתו. לא טבעי, אבל מנחם שלמישהו אכפת ממני ושאני כרגע מרכז עולמו.
התמתחנו ודיברנו מעט, עד שבטני קרקרה. חיכינו שהבחירוניות שלנו יצלצלו, כדי שנוכל "רשמית" להתעורר ולרדת לארוחת הבוקר.
כשסוף סוף זה קרה, לבשנו את הבגדים שנבחרו והלכנו לעבר הקפיטריה.
הופתעתי לגלות שבדיורון זה האכילה היא על הגג. מוזר. הנחתי שהדבר נועד להגביר את האווירה הרומנטית וכדי להקל על בני הזוג החדשים להיקשר. בראשי לא חיברתי בין חלומי ארוך השנים לעבור לדיורון הנישואים לבין המעבר בפועל. המציאות לא הייתה דומה כלל לדמיון שלי. התיישבנו, בהנחיית הבחירוניות, בשולחן מרכזי מדי לטעמי, והמתנו לארוחת הבוקר.
מלצר מחויך התקרב אלינו, מגשים בידיו, והניחם מולנו. מצמצתי. לא, לא ייתכן.
קראתי למלצר, שכבר החל להתרחק, ואמרתי לו שכנראה נפלה טעות.
הוא הסתכל ברישומיו, השמיע קול המהום, וביקש ממני את הבחירונית.
הושטתי לו אותה בתקיפות, וחיכיתי למוצא פיו. "אני מצטער, אך זו לא טעות, זהו התפריט שהותאם לך, כאישה נשואה, וכך זה יישאר," אמר, ומייד הוסיף, "אל דאגה, את תתרגלי מהר."
בהיתי במנתי, מעט פגועה. על הצלחת הייתה חביתה. אני רוצה ביצה קשה. אני צריכה ביצה קשה. לא ייתכן שאוכל מעתה רק חביתה. הביצה סימנה עבורי כל כך הרבה, מעבר לשגרה ששמרה על שפיותי בכך שהיא לא השתנתה, הקילוף הזכיר לי להשיר את הקליפות גם מעליי, החלבון הרוטט שימש לי נחמה נעימה, מגעו הנעים באצבעותיי ובפי העניקו לי תחושת חגיגיות ורוגע, והחלמון היה התקווה, האור בקצה המנהרה.
אני צריכה ביצה קשה. אני צריכה ביצה קשה! המחשבה גדלה במוחי עד שלא נותר לה שם מקום, אז היא פרצה מבין שפתיי: "אני צריכה ביצה קשה!"
אנשים הרימו את ראשם ובהו בי. האיש שלצידי נרתע מעט, והמלצר חזר וביקש בנימוס שארסן את התנהגותי. אך כבר לא יכולתי, עברתי את הסף. פתאום הרגשתי שדעותיי ורצונותיי לוקחים פיקוד על גופי. אחרי שנים של דיכוי והשלמה עם רצון המערכת, הייתי פתאום בשליטה מלאה. ראיתי את עצמי, דרך עיניי, הופכת את השולחן עם כל מה שעליו, והוא נוחת על צידו ומוטח ברצפה ברעש גדול.
לאחר מכן רצתי אל קצה הגג המוקף גדר, ובלי לחשוב ניתקתי את הבחירונית מרגלי. הרמתי אותה גבוה, ובתנועה חדה וחלקה העפתי אותה מעבר לגג. לא נשארתי עומדת די זמן לשמוע אותה מתרסקת על המדרכה, אלא דהרתי לכיוון המדרגות. ירדתי למטה כמו רוח סערה, לא מסתכלת לאחור.
יצאתי מהבניין בריצה, מתעלמת ממחאות השומר בכניסה, וזרמתי עם רגליי הנושאות אותי כמו באוויר. הבנתי שהן מובילות אותי חזרה אל הדיורון הקודם שלי, זה שאתמול קראתי לו בית. כעבור לא יותר מחצי שעה הגעתי, מתנשפת ומזיעה, אל דלתות הזכוכית. השעה הייתה עדיין שעת ארוחת הבוקר, והקפיטריה הייתה מלאה.
נכנסתי, ועיניי, כמו מכונת רדאר, סרקו את החדר בחיפוש אחר ביצה קשה.
אני חייבת ביצה קשה, אני חייבת לראות שאני בשליטה על חיי, שאני אקח ביצה – אם זהו רצוני. מלצרית עברה לידי, בידה מגש עם ארוחה. הסתערתי לכיוונה, ולפני שהספיקה להתנגד חטפתי את הביצה והמשכתי לרוץ.
יצאתי אל החצר וחיפשתי את הספסל שעליו ישבתי אתמול עם איש הקינוח.
התיישבתי, מנצלת את הזמן שיש לי עד שיתחילו לרדוף אחריי בעקבות המהומה שיצרתי לקילוף הביצה. עם כל שבר קליפה שהורדתי הרגשתי שעוד אבן יורדת מליבי, שהעטיפות שיצרתי כדי לכסות על רצונותיי ושיקול דעתי נושרות אחת-אחת, ומשאירות אותי צלולה ואמיתית.
התענגתי על החלבון בנגיסות קטנות, וכשהגעתי לצהבהב האופטימי של החלמון, הרגשתי צל עובר מעליי. הרמתי מבט, והוא עמד שם, מחייך. האיש שלי.
יוצאים בלי שאלה
אברום לייב
איציק מסלסל את פאותיו ומתיישב על ספת הקטיפה המשופשפת בבית של חבר של חבר שלו, נתי. זו דירת חדר וחצי עתיקה. יש בה מקרר משרדי שרוט, פיסת שיש בצבע שחור דהוי עם נקודות לבנבנות, וכל מה שהוא זקוק לו; כולל מחבת משומנת שעומדת על כירה יחידנית בעלת מידות רחבות.
הוא מניח את הכיפה על בועת פורמייקה שבורה בשולחן הלבן העומד במרכז החדר, וממלמל אל עבר התקרה הגבוהה: מזל, מזל, מזל. הוא מאגרף את ידו, מצמידהּ אל ליבו וחושב על כמה בר-מזל הוא, שאתמול החליט נתי לסבלט את הדירה לחודש ולחזור לבית הוריו בבני ברק. איפה הייתי ישן אם לא... חושב איציק ברתיעה.
"אין לך בית לחזור אליו," אמר אבא לפני חודשיים, לאחר שאיציק נתפס בפנימיית הישיבה כשהוא מתגפף עם בחור בן גילו. מאז צבר איציק חוויות רבות, עם בני ובנות גילו.
הראשונה שלו הייתה גילי, נערה בת שבע-עשרה. גבוהת קומה, שערה השחור ארוך וחלק, עיניה עגולות ומודגשות יתר על המידה וגופה מפוסל בצורה נשית-ציורית. הוא פגש אותה בתחנה המרכזית בירושלים ואמר לה, בגמגום ובחשש, "את יפה." היא חייכה אליו ומשכה בפאותיו ואמרה לו, "בוא איתי."
לא היה סנטימטר בגופה שהוא לא ליטף. ידי בחור הישיבה הרכות טיילו להן מעל בגדיה ומתחת להם, חדרו לכיסי חצאיתה ההדוקה ולרעמת שערה.
גילי הזמינה אותו לישון איתה בבניין נטוש, סמוך לשוק מחנה יהודה. שם היא מצאה לעצמה פינה שבורה להניח בה את גופה היפה בלילות הירושלמיים, היא ועוד נערים שמיטותיהם בחדרי ילדותם החרדית לא יכלו עוד להכילם.
עכשיו נזכר בה.
הוא ניגש לחדר השינה של נתי, בודק באפו את ריח המצעים במיטה הזוגית, מאוורר קצת את הפוף הגדול המונח ליד השידה במרכז החדר, מתיז לחלל כמות נכבדה מבקבוק הבושם המאובק המונח על קרש המיטה, ומתקשר לגילי בשיחת וידאו.
היא בשירותים של התחנה המרכזית, הוא מזהה, ולידה גבר מבוגר, מחויך, מכנסיו מופשלים. מאחוריה, הוא מבחין, על קיר השירותים הונצח באותיות גרפיטי: "גילי היא הכי יפה בתחנה המרכזית!"
הוא אומר לה: "אני אוהב את העגילים שלך, הם ממש יפים לך."
"תודה," היא עונה. "אבי, תגיד שלום לחבר שלי." בנחמדות היא מפנה את המצלמה לכיוון המבוגר החשוף.
איציק מנסה לשוות לשפתיו המשותקות צורת חיוך ואומר לה: "גילי, אני מחכה לך היום בלילה בדירה אמיתית."
"אני באה מייד אחרי הזיון עם אבי," היא עונה.
פעם היא אמרה לו, "רק איתך אני מזדיינת בחינם, כי אני אוהבת אותך." זאת הייתה הפעם הראשונה בחייו ששמע את המילה הזאת, "מזדיינת".
זאת הייתה הפעם הראשונה בחייו ששמע את שורש המילה א.ה.ב בהקשר אליו.
הם לא יוצאים בשאלה, הם פשוט יוצאים.
הכותבים שלנו
קצת על התקופה...
מגזין "התקופה" מביא אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
