אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה פגשתי יוצאת!
אם להיצמד להגדרה הוויקיפדית, פגשתי ודאי אין-ספור לפניה ורבים כדוגמתה סבבוני, שמא הייתי אחת כזאת בעצמי. לא שמרתי שבת אז, וחזותי הייתה חילונית למדי. עד היום תמהה אני למה דווקא אל מול זאת נפעמתי ואמרתי לעצמי בקול: "וואיי, הנה דתל"שית!"
הייתה זו תקופה של לפני יותר מעשור, הלכתי לי בעולם בתחושה מסוימת של בת חורין, למעט אחזקות שוטפות של תשלומי דירה, מיסים, עבודה וחברה. לא בגבהים ולא בקרקעית, שורדת פלוס.
גם מבחינה רוחנית לא היו תנודות קיצוניות, התהליך שלי התפרש על פני שנים, אם לא עשורים. הקונפליקטים הנושנים כבר דהו מפאת חוסר תרגום למציאות יום-יומית, חיה בחוויה, בהוויה, משתדלת להישמר מהדיוטות התחתונות, כי רק שם מתחוורת לי מציאות היותי האחראית הבלעדית על עצמי. כך שאם כבר ביצעתי את הנטישה, שלא יהיו פדיחות! אני חושבת שהדבר העיקרי ששמר עליי מפני נפילות הייתה הבושה שמא לא אשרוד את העצמאות הזאת.
מה גם שהרגשתי שהתחושה ההישרדותית היום-יומית מזוהה בצורה שווה עם המציאות של כל אדם באשר הוא, ללא היבדלות מטעמים אלו או אחרים. אני אדם אמיתי, תפקידי הוא לשרוד, וכל השאר – בונוס.
באותה התקופה היינו חבורה של ארבע בנות, החברות הכי טובות. כולנו היינו פליטות הקהילה והמוסדות החרדיים, לא הזדהינו כיוצאות. אני חושבת שבגלל העובדה הפשוטה שזה פשוט לא העסיק אותנו יותר מדי, לא הגדיר ולא הוביל ולא תרם. מבחינתנו, היינו סקרניות מדי לחיות את החיים עצמם. למעט אנקדוטות הומוריסטיות פה ושם, אפילו לא העלינו את הנושא בפוגשנו אנשים מרקע חילוני, בייחוד בהתחשב בכך ששתיים מאיתנו עוד בכלל שמרו שבת.
אז בשבת ההיא, לפני 12 שנה, פגשנו את הדתל"שית ההיא, וכנראה זו הפעם הראשונה שהכרנו מישהי שכנראה עונה להגדרה הזאת. לכן נפעמנו.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
התקופה
אילו הוציאנו - והלוא הוציאנו!
נהורא שגב
אותיות פורחות
י. צרויהזון
עכשיו זה מדעי! הסרת הכיפה היא הגורם היחיד והוודאי לתופעה הרווחת של בריחת אותיות מהמוח.
ההוכחה החד-משמעית
מי מאיתנו לא נתקל בתופעת האותיות הפורחות באוויר? מי לא ניסה להסתתר מאימתה של האות אל"ף (א') שהתעופפה במרחק לא גדול מהקרקע, גדולה ומאיימת, מחוללת הרס כמו אשמדאי בזמניו היפים ביותר, או מיהר להימלט כאשר האות בי"ת (ב') חגה לה באוויר וביאשה אותו בזוהמה.
צוות מדענים מאוניברסיטת המקובלים בצפת הקדישו את מיטב שנותיהם לחקר התופעה המדאיגה, ואף זכו למימון מוגבר בשנים האחרונות, בשל התפשטותה. שיטות המחקר כללו ניסויי מעבדה, שאלונים פתוחים וסגורים, קבוצות מחקר מובחנות ומדויקות, תצפיות, קריאה בכוכבים וירידה לפשר חלומות. כל אלו הובילו למסקנה חד-משמעית, שהובהרה פעם אחר פעם בכל אחד מהמבדקים: ברגע שהכיפה מוסרת מהקרקפת מייד מתחיל תהליך בריחת האותיות, ואילו השבתה לראש עוצרת את הבריחה.
קשה לומר שהממצא התקבל בהפתעה. הלוא בריחת האותיות לאחר הסרת הכיפה היא סיכון ידוע משכבר הימים. עם זאת, מעניין להבין מה ההסבר המדעי מאחורי התופעה: "בין עצמות הגולגולת מצוי המוח", מסביר ח.כמולוג, המדען שהוביל את המחקר רב-השנים, "במוח מצויים תאי זיכרון שבהם מאוחסנות אותיות הא"ב. אולם שאיפתן הבסיסית והטבעית של האותיות היא לצאת מהמוח ולהסתובב בעולם. במצב תקין מה שעוצר מבעדן לעשות זאת זו הכיפה. הכיפה המהודקת לראשו של האדם סוגרת למעשה את פתח המילוט של האותיות, ובכך מותירה אותן בתוך הראש". ח.כמולוג מציין שלדעת חוקרים מסוימים בצוותו כיפה עם סרט היא המחסום האפקטיבי ביותר, אך לדבריו עוד לא נאספו מספיק ראיות לאישוש תיאוריה זו.
"בהיעדר מחסום הכיפה", ממשיך ח.כמולוג ומנופף בשלל מסמכים תומכים, "האותיות פשוט משתחלות החוצה ומשתוללות, ואת האסון כולנו רואים". הסבריו של המדען מבהירים מדוע באזורים מסוימים בארץ, למשל מעל העיר תל אביב, נמצאו כמויות חריגות מאוד של נשורת אותיות ומדוע פרסמה אוניברסיטת המקובלים אזהרת מסע למקומות מסוכנים כמו אלו, וציינה כי קרינת האותיות עלולה להביא למצב של עודף מידע מסוכן.
סיפורי מקרה
בחרנו להביא שני סיפורים, מתוך עשרות אלפי המקרים שנבדקו במהלך המחקר, הממחישים את היקף התופעה ומעוררים תקווה באשר למניעתה.
דבורה (שם בדוי, כמובן) מבני ברק מספרת: זה קרה בשבת אחר הצוהריים. יצאתי עם ילדיי הקטנים לגן השעשועים, כמו בכל שבת. ילדות התנדנדו בנדנדה, ילדים התגלשו במגלשה, וליד הקרוסלה התנהל תור לא מסודר. הכול כרגיל. שום דבר לא הכין אותנו למה שעומד לקרות. פתאום אני רואה ילד כבן 4, שובב קצת, שמסתובב ומפזז בצעדים רחבים מדי, ומניע את הידיים לכל הכיוונים. וככה, פתאום, הוא העיף לבן שלי את הכיפה מהראש. אני דוגלת באחריות אישית, אז חיכיתי שהבן שלי ישים לב שהכיפה כבר לא על ראשו, אבל הוא לא שם לב. פתאום הבחנתי באות אל"ף גדולה שמשתחלת לו מאמצע הראש. כבר לא יכולתי לעמוד מנגד, צרחתי בכל הכוח: "תחזיר את הכיפה, תחזיר אותה תכף ומייד! האל"ף-בייע"ס בורחים לך מהראש!"
הילד שלי כל כך נבהל, הוא רץ אליי בדמעות ואמר, "...ני ל... יודע מה ...ת רוצה, ...מ..., למה ...ת צועקת?"
הייתי המומה. הבנתי שזה מאוחר מדי, שהא' ברחה לו לבלי שוב. למרבה המזל, התאוששתי מהר ורצתי להביא לו כיפה אחרת מהבית, לפני שגם האות ב' תברח לו מהזיכרון.
בעקבות המקרה המצער דבורה החליטה לפעול בכול כוחה ומאודה למען העלאת המודעות הציבורית לנושא, ולהתריע מפני הסכנה החמורה הטמונה בהסרת הכיפה ולו לרגע אחד.
סיפורו של מנחם, תושב אחת הערים הדרומיות, מבהיר מהו מסלול החתחתים שעובר מי שתלמודו נשכח ממנו. כיפתו של מנחם נפלה מראשו באחד הלילות, וכשהוא קם גילה כי כל האותיות ברחו מראשו. מנחם נאלץ לשוב לכיתה הראשונה בחיידר, להתיישב על כיסא קטן בהרבה ממידות ישבנו, ולהתחיל לשנן את האותיות יחד עם בני השלוש. קשה לתאר את עוצמת הסבל, עוגמת הנפש והמחיר הכלכלי והרגשי שנגבה ממנו בשל. גם מנחם נרתם למיגור התופעה, והוא כיום מרצה בגני ילדים, מדבר איתם בשפתם ומסביר להם מדוע עליהם להקפיד שהכיפה לא תרד מראשם אף לא לרגע. את קירות משרדו של מנחם מעטרים מכתבי תודה של ילדים מכל רחבי הארץ.
חרף מאמציהם של דבורה, מנחם ואנשים ונשים רבים אחרים, לא נרשמה בלימה משמעותית בהיקף התופעה, אלא להפך. המחקר נמשך.
הפיתוחים העדכניים ביותר:
במהלך עשרות שנות המחקר נערכו גם כמה ניסיונות להתמודד עם התופעה בדרכים אלה ואחרות. איגדנו עבורכם את היעילות שבהן:
שיר מנע
במצבים שבהם הכיפה הוסרה מהראש ויש חשש ודאי לדליפת אותיות, על הנוכחים בחדר לשיר את הפזמון הבא:
גוֹי, גוֹי, גוֹי,
מַשִי גוֹי,
האָסט אַן עַבֵירֶה,
גֵייט אַרוֹיס דִי תֹּורֶה
(בעברית: גוי, גוי, גוי, משי גוי [אין תרגום הולם למילה "משי" בהקשר זה] יש לך עבירה, התורה יוצאת).
ב-145% מהמקרים שבהם הפזמון הושר לא חלה דליפת אותיות. יותר מכך, הכיפה הושבה לראש תוך שניות אחדות ולא הוסרה ממנו עוד למשך יממה שלמה לפחות.
את ההסבר לפתרון המועיל הזה מספק חבר צוות בכיר בחטיבת המחקר של האוניברסיטה הקבלית, פרופ' ח.רטוטים. "מדובר למעשה במשוואה בעלת איברים מעוררי הרתעה, שילוב של המילה הקשה 'גוי' עם המילה מעוררת הצמרמורת 'עבירה' מייצר תדר שמשנה את האווירה באחת, קושר בין האדם לכיפתו ובכך נמנעת זליגת האותיות".
עמיתו של פרופ' ח.רטוטים, פרופ' ארימטוס ג.וזמאות, מבקש להדגיש כי מסתובבים בשוק נוסחאות בלתי מאומתות המתיימרות לחקות את השפעתו של השיר, אך בשום ניסוי לא שוחזרה רמת ההצלחה שהושגה בשירת הנוסח המקורי.
הפתרון האורגני
פתרון זה נמצא בהישג ידו של כל אחד. ממש בהישג ידו. בשעת הצורך יש להניח את היד על הראש המגולה, בדיוק באזור התושבת של הכיפה, ובכך לעצור את דליפת האותיות עד להשגת כיפה תקינה.
עצת גדולים
כנהוג וכידוע, אין לסמוך על חידושים ופיתוחים בכל נושא שהוא. ועל כן, בשעת הצורך ובמקרה חירום, יש לפנות לדוד היודע כול, או לאח הגדול.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
קריאה משפחתית
יעקב גולדברג
המלצות הקריאה של יענקי גולדברג
לפני כ-150 שנה הוכרז בפתיחה האייקונית של "אנה קארנינה" שכל משפחה אומללה בדרכה שלה, ומאז המציאות – או לפחות זו המשתקפת בעלילות הספרים – אכן ממחישה שהאומללות המשפחתית פנים רבות לה. אל מול גלגוליו והתפתחויותיו של מוסד המשפחה, שמקבל פנים חדשות מדור לדור, נדמה ששלל המורכבויות והאתגרים יכולים להיחשב כעוגן היציב והמחויב בכל משפחה ומשפחה כמעט, מורכבות שמכילה כמובן לא מעט אושר, כוח ומשמעות.
הנה 5 ספרים נבחרים מהשנים האחרונות, שמתעסקים ובוחשים במשפחתיות, בהשפעות שלה על חייו ועל בחירותיו של היחיד, ובכוחה הקיומי וההרסני כאחד על מי שאנחנו.
לחסל / מישל וולבק / 2022
פול, גיבור הרומן, הוא יועצו ואיש אמונו של שר האוצר הצרפתי ובנו של עובד בכיר לשעבר בשירות הביטחון. החיים שלו לא הולכים לשום מקום, הוא חי עם בת זוגו פרודנס בבית משותף אך בחדרים נפרדים, וכבר שנים שאין ביניהם שום קשר רגשי או גופני. התפרקות משפחתו היא הציר שמניע את העלילה, והיא כוללת את אביו החולה והמשותק, את ססיל, אחותו הדתייה, ואת אחיו אורוויל, שנשוי לעיתונאית בינונית שלא סובלת את פול.
על רקע מזימת טרור עולמית ובחירות לנשיאות צרפת, ולקראת יום הולדתו ה-50, פול עובר מסע חניכה וחיבור מחודש עם משפחתו המורחבת בכלל, ועם בת זוגו בפרט. פול, שמעיד על עצמו שהוא: "חש צורך שאינו יודע שובעה באהבה", משתדל להישאר אדיש לכול: "הוא עצמו תמיד הרגיש פחות או יותר פטור מן התשוקות השונות שמנה זה עתה, ושהפילוסופים מן העבר גינו כמעט פה אחד. תמיד תפס את העולם כמקום שהוא לא אמור להיות בו, אבל גם לא היה להוט לעוזבו, פשוט משום שלא הכיר מקום אחר" (עמ' 260). דווקא אותה אדישות מאפשרת לו להשביע, ולו במעט, את הצורך באהבה, ולשוב בפשטות לעצמו, לבת זוגו ולמשפחתו.
לקריאת פרק ראשון
זיכרונותיה של נערה מחונכת / סימון דה בבואר / 2011
הספר הראשון, מבין ארבעה כרכי אוטוביוגרפיה, שכתבה אחת ההוגות הפמיניסטיות הבולטות במאה הקודמת ובכלל, עוקב אחר זיכרונותיה החל מילדותה המוקדמת ועד תחילת שנות ה-20 לחייה, אז פגשה את ז'אן פול סארטר. הספר – שיכול לשמש מעין ספויילר לזוגיות המרדנית של שני אלו, שדחו את רעיון מוסד הנישואין לטובת מערכת יחסים פתוחה שהתבססה בעיקר על שותפות אינטלקטואלית ועל חברות עמוקה – מתאר את ראשית חייה של דה בבואר, שגדלה במשפחה בורגנית וקתולית, וכיצד הפכה לנערה סקרנית ומרדנית שהגיעה ללמוד פילוסופיה בסורבון.
התמסרותה לדת ניכרה כבר בגיל צעיר: "נמלאתי צדיקות; הקץ להתקפי הזעם ולקפריזות". וגם: "יראת השמיים המשותפת לנו קירבה אותי ואת אמא זו לזו... הפיכתי לילדה טובה הושלמה". וגם כעבור כמה שנים, כשזנחה את האמונה הדתית, היא עדיין טעונה ברגש דתי חזק: "אני רוצה לגעת באלוהים או להיהפך לאלוהים, הכרזתי". כילדה שגדלה לאם שסברה כי ייעודה של האישה הוא להתחתן בשידוך ראוי, ללדת ילדים רבים ולבקר באופן סדיר בכנסייה, היא מתענגת על ההתבגרות המרדנית שלה: "הברים ומועדוני הריקודים משכו אותי במידה רבה בזכות אופיים האסור. אמי לא הייתה מוכנה לדרוך בהם בעד שום הון שבעולם, אבי היה מזדעזע לראות אותי שם. מצאתי סיפוק גדול בידיעה שאני נמצאת לגמרי מחוץ לחוק". ותוהה, תהייה שתלווה אותה לאורך כל חייה: "איפה ניתן מקום, בחייהם הממושטרים של המבוגרים, לחייתיות הטבעית של החושים, של העונג?"
לקריאת פרק ראשון
אין מקום כזה / שפרה קורנפלד / 2022
ספרה השני של שפרה קורנפלד עוקב אחר עלילותיה של משפחת הרמן, ופורש, ללא רחמים, את התוצאה האומללה האפשרית של מעשים חסרי אחריות, במיוחד כאלו שאין מהם דרך חזרה, כמו הבאת ילדים לעולם. אידי ויהושע, הורים חרדים לשישה, מתגרשים ומחלקים ביניהם את הילדים. האב לוקח את הבנים, האם את הבנות. בשלב מסוים האם מחליטה להימלט עם שתי בנותיה הקטנות לאחותה בקנדה, והמרחק הגיאוגרפי משתלב עם הפערים האחרים שמתרחבים ומצטמצמים בין כל חלקי המשפחה.
קורנפלד, שגדלה בבית חרדי והעידה כי חלקים מהספר מבוססים על חייה האישיים, מתארת טרגדיה משפחתית מודרנית, שמסופרת מכמה זוויות ומערערת את ההיררכיה הברורה של יחסי הורים–ילדים. יש את יונה, האחות הבכורה שצריכה לדאוג לאחיותיה הקטנות ובין לבין מפתחת הפרעת אכילה ובורחת לניו יורק; פרי, התאום של יונה שמתגייס לצבא, ובראש כולם אידי, האם שמסחררת את כולם סביבה ונותרת חסרת יכולת לטפל בעצמה ובטח שלא בילדיה: "אחת-עשרה שנים צללתי בלי לעלות לאוויר. אחת-עשרה שנים של הריונות, הנקה, חיתולים ופליטות, ואפילו לא מחזור אחד שסיים את המסע מחוץ לגוף".
לקריאת פרק ראשון
הארגונאוטים / מגי נלסון / 2022
"איך להסביר, בתרבות שמקדשת הכרעה, שלפעמים הסיפור נשאר מבולגן?" (עמ' 66), כך תוהה הארי דודג', בן זוגה של המשוררת והסופרת מגי נלסון, שלא מזדהה לא כגבר ולא כאישה, בציטוט (אחד מיני רבים) בספרה של נלסון, הארגונאוטים. הספר, שיצא לאור לראשונה (2015), זכה למעמד של ספר מכונן בתרבות הקווירית של המאה ה-21, ומשלב תיאוריה ואוטוביוגרפיה, פרוזה ועיון ביצירה מתגלגלת, אבל ממש לא מבולגנת, כולל התנגדות והתנכרות לאידיאולוגיות היסודיות ביותר של החברה הסטרייטית. בין היתר, מוסכמת הבאת ילדים.
החלק האוטוביוגרפי של הספר מתמקד בעיקר במערכת היחסים המתפתחת בין נלסון להארי, תוך התייחסות מפורטת לחוויות הפיזיות של השניים, לרבות השינויים ההורמונליים שעובר הארי וההיריון של נלסון. הסיפור האישי נכנס ויוצא בינות לפסיפס פסקאות, ציטוטים ותיאוריות המשולבים בהרהורים חופשיים של נלסון על תשוקה וזהות, מיניות ומגדר ועוד ועוד. כן משפחה, לא משפחה – אליבא דנלסון, ה"אויב" הוא קיבעון יתר שעלול להוביל למצב הגנתי של קיפאון ולהתכחשות לכוחה של אמונה ולהשפעתה על היכולת להתמסר ולא להתחמק מהרצונות האותנטיים שלנו, שאומנם אינם חקוקים בסלע אך אל לנו להתעלם מהם ולהיוותר בשדה הפנטזיה, אל לנו לברוח ממה שטומן בחובו סיכוי לחיים ממשיים וממומשים.
קלרה והשמש / קאזואו אישיגורו / 2022
קלרה והשמש, הרומן השמיני של הסופר הבריטי זוכה פרס נובל קאזואו אישיגורו, מתרחש בארה"ב בעתיד לא מוגדר. המספרת, בגוף ראשון, היא קלרה, אישה מלאכותית שניזונה מהשמש וייעודה הוא לספק שירותי חברות מלאים למי שרוכש אותה. היא אומנם לא הגרסה המתקדמת ביותר בשוק, אבל ניחנה בכושר התבוננות מיוחד שמשתלב עם יכולות רגשיות מפותחות: "ככל שאני מתבוננת ורואה יותר, רגשות רבים יותר נעשים זמינים לי" (עמוד 97), היא מעידה על עצמה, וממשיכה למלא את תפקידה בחריצות.
דרך חלון החנות שבה מוצעת קלרה למכירה, היא לומדת על העולם שבחוץ, עד אשר רוכשת אותה ג'וסי בת ה-14, נערה חולנית שמזהה בקלרה משהו מיוחד. קלרה היא דמות "אנושית" באופן אפילו מעט משעמם. היא מתבוננת, סקרנית מאוד, מעט מוזרה וכמובן חברה מסורה. הבנאליות של דמותה מחדדת את השאלה העולה בהמשך העלילה – שעדיף שלא נפרטה כדי לא להרוס את חוויית הקריאה – הנוגעת בפחדים הגדולים ביותר וביחס שלנו לאהבות שמלוות את חיינו, על עוצמתן ושבריריותן. "אין שום דבר מיוחד כל כך בבת שלי", מצהיר אביה של ג'וסי, ועדיין, אפילו קלרה הרובוטית יודעת לומר שלא משנה כמה ננסה להתחכם, יש דברים שאין להם תחליף.
לקריאת פרק ראשון
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
שרה שנירר | מייסדת בית יעקב וממחוללות הפמיניזם האורתודוקסי
עקיבא גריןהמיתוס והפער
השעה שעת לילה מאוחרת. השקט הקסום ביער ירושלים מופר באחת. קבוצת בנות עשרה, מהטובות בסמינר, עליזות ושובבות, נכנסת אל היער. אחת הבנות מצוידת בגיטרה, חברתה בחליל צד. וכך, הרחק מעין כול, מתחילה המסיבה. הבנות לא מסתפקות בשירה ובזמרה, אלא יוצאות במחול. הריקודים הסוערים, מלאי שמחת הנעורים, נמשכים עד קרוב לעלות השחר. קיומו של האירוע הובא לידיעת ההנהלה הרוחנית של הסמינר, ואחת המורות הכבודות פנתה אל החוגגות ברוב כעס וחמה: “מה שרה שנירר הייתה אומרת על החרפה שאירעה? בשביל זה היא הקימה את בית יעקב? בשביל ריקודים והוללות? לאן עוד נגיע?" הממולחת שבחבורת התלמידות לחשה בקול: "אם שרה שנירר הייתה כאן, היא הייתה מצטרפת אלינו”. הארכיון מגלה שהתלמידה צדקה. על פי עדותה של נערה מהראשונות שהתחנכו ב"בית יעקב", חגיגות ט”ו באב – חג ריקודי העם המעורבים מימי המשנה – נערכו יחד עם שרה שנירר ביערות ליד סקאווה, הסמוכה לקראקוב. המסיבה כללה הליכה ביער לאור ירח ונאום של שרה שנירר ושל אחת התלמידות־מדריכות. הנואמת טענה בפאתוס ש”חג ט”ו באב שייך לנו, הנשים”. לאחר מכן פצחו הבנות בשירה ובריקודים. עוד על אירוע יוצא דופן זה ראו ברשומתה של נעמי זיידמן, "התחייה הפמיניסטית של ט"ו באב", באתר "הספרנים" – בלוג הספרייה הלאומית.מי את, שרה שנירר?
הקאנון החרדי צנזר חלקים מהותיים ורבים מחייה ומפועלה של שרה שנירר, יומניה המפורסמים נערכו באופן מגמתי. מהיומנים המקוריים עולה דמות שונה מזו שמנסים להציג בבתי הספר החרדיים. את מה שלא מספר היומן השלימה לי תלמידה אחת אדיבה, בריאיון שערכתי עימה לפני שנים מספר. פניה הטובות ואדיבותה של אותה תלמידה חביבה ונעימת סבר לא ימושו מזיכרוני. מלבד הריאיון איתה וכתבתה של סוכצ'בסקי־בקון במקור ראשון, שנעזרתי בה רבות בכתיבת מאמר זה, הסתמכתי גם על ספרה המיוחד של פרופסור נעמי זיידמן, שהיא בוגרת "בית יעקב" בעצמה: שרה שנירר ותנועת בית יעקב, מהפכה בשם המסורת. צירוף הדברים מעלה את התמונה הבאה: שרה נולדה בקראקוב למשפחה חסידית ענייה, אשר מנתה עשרה ילדים. בשל העוני העצום נאלצה שרה לעזוב את בית הספר ולעזור בכלכלת הבית, אך התחננה להוריה שייתנו לה להשלים את בית הספר היסודי. הוריה הסכימו. את השכלתה הגבוהה נאלצה שרה לרכוש באופן אוטודידקטי. שלטונות פולין הרשו לבני המעמד הנמוך להשתתף בהרצאות בתור שומעים חופשיים, והנערה הסקרנית ניצלה את זה היטב. היא הקפידה להשתתף במסלולי ההרצאות האלו על תרבות גרמנית, על שירה ומחזות. רעיונות על מעמד האישה החלו לעלות בפולין הנחשלת, ושרה ינקה רעיונות אלו מפי מוריה הנוכריים. כבר באותם הימים התבשלו בה דעותיה הפמיניסטיות. בהיותה בת 20 כתבה ביומנה: “האידיאל שלי, אי־שם במעמקי נשמתי, הוא רק לעבוד למען אחיותיי! […] לו הייתי יכולה לשכנע אותן יום אחד מה המשמעות של להיות אישה יהודייה אמיתית, לא רק למען האימהות שלהן או מפחד מאבותיהן, אלא רק מתוך אהבה גדולה לבורא עצמו […] לו הייתי יכולה לחיות עד שאיהנה לראות את תורתי נכנסת לבתים של אותן נערות יהודיות […] האם אני יוצאת מדעתי? […] איך אנשים היו צוחקים עלי, איך הם ידברו עלי!? איזו ילדה חסידית מטופשת!" בהיותה נערה רווקה, חופשייה מעול בית ונישואין, השקיעה שרה זמן רב בלמידה ובביקורים בתיאטרון הפולני. התרבות הפולנית הייתה ספוגה בעורקיה. שיריו של אדם מיצקביץ’ ויוליוס סלובצקי היו שגורים על לשונה. הוריה של שרה התקשו למצוא לה שידוך, בשל מראהּ הלא-חינני. היא נולדה עם שפה שסועה והרופא תפר את שולי השפה בגסות, דבר שכיער את פניה. בהתקרבה לגיל 30 (!) השיאו אותה הוריה לבחור חסידי בינוני בשכלו. הנישואין לא עלו יפה, שרה לא הייתה מוכנה להסכים עם תפיסת הנישואין הפטריארכלית שעל פיה מקומה של האישה – ולא משנה כמה היא חכמה ומוכשרת – הוא בין התנור לכיריים, כולל כיבוס בגדי הבעל וטיפול בעדת ילדים. היא דרשה וקיבלה גט מבעלה. חזון מאוד לא נפוץ באותה תקופה ובאותה קהילה. מאז דבק בשרה כינוי הגנאי המשפיל “די גיגעטע” – הגרושה. בימים ההם היה כינוי זה אות קין נצחי על מצח האישה.מצב החינוך וההתייחסות הרבנית לכך
בתקופת עלומיה של שרה מצב היהדות היה בכי רע. פריקת העול ההמונית לא פסחה גם על בתיהם של הרבנים הגדולים ביותר. די אם נציין את ילדיו של רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב – ה”שם משמואל" שהפנו עורף ליהדות בבוז,[1] או שנקרא את זיכרונותיה של איטה קאליש־קמינר, בתו של האדמו”ר מוורקא־אוטבוצק, שכתבה על חבריה הרבים וחוג ידידיה שכלל בתוכו את מיטב בניה של היהדות הנאמנה.[2] הרבנים אומנם היו עסוקים בסכסוכי חצרות, במריבות שוחטים ובמאבקי שליטה, אך היו גם ניסיונות להציל את בני הנוער, בין השאר באמצעות הקמת ישיבות בליטא, בפולין ובהונגריה. שונה היה המצב בקרב הנערות; התפיסה המסורתית גרסה ש"מוטב יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים". תוצאות התפיסה הזו היו אסון קולוסאלי. שיעור המרות הדת והחילון נסק באופן תלול. כשהייתה שנירר בווינה, היא נחשפה לרעיונותיו המהפכנים של הרב שמשון הירש, מרבני הנאו־אורתודוקסיה המפורסמים. הרב הירש העביר את נקודת הכובד מעיסוק מופרז בתלמוד ופלפוליו לעיסוק בעקרונות היהדות, לימוד תנ"ך ומדעים ומתן שוויון לנשים. בבית הכנסת שייסד בפרנקפורט היו 550 מקומות לגברים, ו־350 מקומות לנשים. רעיונותיו של הירש וחדשנותם מצאו חן בעיני האישה המשכילה והמהפכנית. בפיקחותה הבינה היטב כי שיטת החינוך הישנה לא תחזיק מעמד מול גלי החילון, אך ידעה שבלי הסכמה רבנית לא תוכל לפעול כלל. לשם כך השתמשה שנירר בברכה שנאמרה לה על ידי רבי יששכר דוב מבעלז, כהסכמה לפעילותה. היא קיבלה גם הסכמה שבשתיקה מהאדמו"ר מגור, ועידוד גלוי מהחפץ חיים. חשוב לציין שחסידי בעלז השמרניים לא הסכימו עם רעיונותיה, וגם אחר כך, כשנפתחה בבעלז רשת בתי חינוך לבנות, שמה היה "בית מלכה", ולא "בית יעקב". מלבד רבנים אלו, רוב רבני הונגריה לחמו ביוזמה בכל הכוח. ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש כינה את הרשת "בית עשו" – בהיפוך מכוון לשמה של הרשת, "בית יעקב". במקומות רבים ספגה שרה זריקות אבנים. אבנים אלו לא נזרקו על ידי הבונדיסטים, אלא על ידי יהודים קנאים וחמי מזג. באחת מעיירות הונגריה לחם רב העיר נגד הכנסת רשת "בית יעקב" לקהילתו. לאחר שנתיים הוא נכנע, אלא שמחיר התנגדותו הראשונית היה כבד. כ־70 נערות מבנות העיירה פרקו עול. הצלחתה של שרה בהקמת מוסד הלימודים לבנות עוררה את מפלגת "אגודת ישראל". עד אותה תקופה לא הייתה במפלגה כל מודעות לצורכי הנשים. לצורך המחשה, אציין דוגמה מובהקת לכך. באמצע שנות ה־30 קיבלה מפלגת אגודת ישראל כרטיסי עלייה לארץ (סרטיפיקטים) מאת הסוכנות היהודית. על פי הנחיותיו של האדמו"ר מגור, הסרטיפיקטים ניתנו לגברים בלבד. בנות "בית יעקב", שכבר הפכו לקבוצת בנות פעילה, לא הסכימו לגזרה זו. הן השוו את מאבקן למאבק ההרואי של בנות צלפחד, שרצו נחלה בארץ ישראל ולא חששו להתעמת עם משה רבינו. כך אף הן, נחושות בדעתן ולא מוכנות להיות כנועות לתכתיבי הממסד הרבני המפלה ביודעין בין גברים לנשים. כדי שלא ייוותר רושם שתנועה מבורכת זו מנוהלת על ידי אישה בלבד, פעלו עסקני אגודת ישראל וחיתנו את שרה בשנית, עם יצחק לנדא. נישואין אלו התקיימו על הנייר בלבד. בפועל, הפעילות התנהלה מביתה של שרה כמו לפני נישואיה. בנות היו ישנות עימה בחדרה. אחותה הייתה דואגת לארוחותיה. גם במודעות הפטירה שיצאו אחר מותה הטראגי בקיצור ימים, נכתב רק שם המשפחה "שענירער" ולא הוזכר השם "לנדא" אף לא ברמז. אחרי מלחמת העולם השנייה, שמחקה כמעט את כל יהדות אירופה, פעלו בוגרות "בית יעקב" להקים בתי ספר לבנות. אולם כחלק מכתיבת ההיסטוריה ושכתובה על ידי הממסד החרדי, גם דמותה של שרה שנירר הפכה לאייקון המסמל חינוך לצניעות, לשמרנות ולהסתגרות מפני העולם החיצון, על אף שכאמור אין כל קשר בין דמות אייקונית זו למציאות.[1] להרחבה על כך ראו: י"י טרונק, פוילן: זכרונות און בילדער, חלק ז, ניו יורק: אונזער צייט, 1953, עמ' 201–217. להרחבה על דמויות של יוצאים ויוצאות נוספים ממשפחות מיוחסות בתקופה ההיא, ראו: דוד אסף, נאחז בסבך, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו, עמ' 331, הערה 54. [2] איטה סיפרה את סיפור חייה בספרה אתמולי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
הקפוסטה | מתכון מסע
מריה אסטריכר
(מאכל יהודי הונגרי מסורתי שנוהגים לאכול בפורים והוא מורכב מעלי כרוב ממולאים באורז ובשר ברוטב עגבניות)
או: אגדה משפחתית אורבנית
פורים 2005, אני נאבקת שלא להיחנק מצחוק. לופתת את הבטן מתחת לשולחן ומוחה דמעות של צחוק חנוק בלתי נשלט.
אני מביטה סביבי ורואה שכולם באותה הפוזיציה. עיניים מבריקות מדמעות של צחוק וחרחורים קלים עד כבדים.
אומנם הסיבה שלשמה התכנסנו כאן היא ארוחת פורים, שהיא אירוע בהחלט מצחיק, חגיגי ומוצלח למדי, אבל הצחוק ההיסטרי מגיע מסצנה ספציפית מאוד שבה שולמית האחות הקטנה נוגסת לתומה בקפוסטה שמנמנה מעשה ידי אימא, ומגלה לחרדתה את הסוד האפל מכול, שכולנו כבר גילינו בשלבים שונים בחיינו – שהקפוסטה האגדית של אימא, התבשיל הכי מושקע שלה שכל כך אהבנו לטרוף כילדים, עשוי, ובכן, משאריות של אורז מהשנה האחרונה שאימא פשוט זרקה למקפיא בתוך שקיות סנדוויץ' שמנוניות. הכרוב גם הוא נאגר שם במקפיא הענק, שאריות של כרוב מהמרק, כרובים שלמים במצב ביניים שנקנו במבצע באוגוסט והוקפאו למען סעודת הפורים וכמובן סופים של רסק עגבניות בקופסאות שימורים שנשלחו למקפיא כמות שהן, פתוחות ומטונפות.
שולמית מביטה בזעזוע בקפוסטה, משתעלת קלות, מקללת אותנו נמרצות תוך כדי צחוק מתגלגל וחסר שליטה – הדרך האסטרייכרית הנכונה להתמודד עם המציאות – ובאלגנטיות מקצועית מזיזה את הצלחת מעט הצידה ומכסה אותה במפית פרחונית כדי שאימא לא תיעלב.
אנחנו, הגדולים, עלינו על הסוד האפל כשראינו את אימא בסוף כל ארוחה שכללה אורז, אוספת את השאריות מהצלחות בתנועה מכנית לתוך שקית סנדוויץ' וזורקת למקפיא. וכל אחד מאיתנו בתורו עבר את השלב שבו הוא גדול מספיק כדי להבין מאיפה הגיעו המצרכים לקפוסטה החגיגית. כל אחד מאיתנו ביצע פתיחה מזועזעת של המקפיא במחסן ונשא הספד קטן למאכל שלא נהיה מסוגלים יותר לאכול בחיים.
שולמית הקטנה, לעומת זאת, שמעולם לא פתחה את המקפיא, כי היא הקטנה של אימא ומוז'ינקלה אמיתית שלא הכינה לעצמה מעולם סנדוויץ' או ארוחת צוהריים, קיבלה את המידע המפורט לתוך האוזן ממנחם ושמיל בשעה שנגסה בתאווה מהמאכל האהוב עליה.
אימא, כמו אימא, לא הבחינה בכל הדרמה הזאת ורק חייכה חיוך מלא נחת יהודית למראה יוצאי חלציה יושבים לסעודת הפורים ופיהם מלא צחוק.
השנים עברו, ואימא שמה לב מתישהו שאף אחד לא אוכל מהקפוסטה המפורסמת והפסיקה להכין אותה.
כולנו נשמנו לרווחה, ואימא המתוקה רק נאנחת בהקלה בכל סעודת פורים ומפטירה מתחת לאף שאיזה כיף שהיא כבר לא צריכה להכין את הקפוסטה הזאת, שגם ככה דרשה ממנה מאמץ קולינרי עילאי, ושהיא מבחינתה לאכול חלה עם טחינה בפורים, רק שאנחנו היינו כל כך להוטים לקפוסטה אז היא עשתה את המאמץ. אבל ברוך השם איבדנו עניין ועול אחד ירד לה מהגב.
חסדי ה' כי לא תמו. כי לא כלו רחמיו.
וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.
***
אין מתכון לקפוסטה, כי אין מצב שאני נוגעת בקודש הקודשים הזה.
אבל קבלו מתכון חגיגי ומשמח לבורקס בשר:
מצרכים:
חבילה של בצק עלים מופשר
למילוי:
חצי קילו בשר טחון
בצל אחד גדול קצוץ
2 שיני שום כתושות
כ-6 משמשים מיובשים קצוצים
חופן צנוברים קלויים
3 כפות שמן זית
כף סילאן
מלח ופלפל
פטרוזיליה קצוצה
והסוד שלי לטעם מיוחד: חופן של עלי זעתר טריים קצוצים.
אופן ההכנה:
מחממים את התנור ל-180 מעלות.
במחבת בינונית מחממים את שמן הזית ומטגנים את הבצל והשום עד להזהבה.
מוסיפים את הבשר לטיגון קצרצר וחלקי, כדי שהעסיסיות שלו תישמר במהלך האפייה.
מכבים את האש ומעבירים את תערובת הבשר לקערה. מוסיפים את שאר הרכיבים ומתקנים תיבול.
פותחים את בצק העלים למלבן בגודל הרצוי ומניחים לאורכו בשליש התחתון תלולית יפה של המילוי. מגלגלים בזהירות עד לקבלת נחש בצק ממולא, ומגלגלים אותו לשבלול.
מעבירים בזהירות לתבנית מרופדת בנייר אפייה, מושחים בחלמון ביצה ומפזרים שומשום לרוב.
שולחים לתנור לחצי שעה בערך, או עד שהשבלול זהוב, פריך ומגרה, ומתקשרים לאימא להגיד אה פרעיילכן פורים 3>
בתיאבון!
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
אותנטיות – זה כל הסיפור
רייצ'ל שץ
הסרט אושפיזין, או כמו שבאמת צריך להגות את שמו "האושפיזין", הפך להיות סרט שהבורגנות החילונית מוציאה פעם בשנה מהמדף מעל הטלוויזיה, מנערת את הקופסה מהאבק וחוגגת את חג הסוכות. מעין ברכת כוהנים שנתית.
בלי שום קשר לאלוהים, כמובן.
יש מעט סרטים ישראליים שהצליחו להתרומם ולהיכנס לקאנון התרבותי המקומי והפכו לקלאסיקות. כאלה שנדמה שיש להם משבצת שידור קבועה בגלגל השנה והחיים שלנו כחברה. כמו אבי נשר עם "הלהקה", שמי זרחין עם "הכוכבים של שלומי", אורי סיוון וארי פולמן עם "קלרה הקדושה", ניר ברגמן עם "כנפיים שבורות", הגשש החיוור עם "גבעת חלפון אינה עונה" ועוד.
הקולנוע בארץ עדיין צעיר, בכל ביס תרבות נדחפות קצת שאריות חול וגמלים, ואומנות צריכה זמן כדי להתהוות. אולי, כמו במקרים רבים, זה עניין של כסף. בכל שנה קרן הקולנוע הישראלית (שעל התקציב שלה בעיקר מתבססת התעשייה) מתקצבת שישה- שבעה יוצרים בלבד ב-כשלושה מיליון שקל לסרט באורך מלא. זה נשמע הרבה, אבל קולנוע הוא תחום יקר מאוד. לשם השוואה, האוונג'רס האחרון תוקצב בכ-220 מיליון דולר.
אז אנחנו לא הוליווד, זה ברור, לא בשנים, לא בתקציב וגם לא בקצב. אבל התעשייה בארץ הולכת ומתפתחת, ויצירות ישראליות מגיעות לענקית הסטרימינג "נטפליקס". בסדרה "שטיסל", לדוגמה, ניתן לצפות כעת במאה תשעים מדינות מסביב לעולם. גם בתחום הקולנוע סרטים ישראליים מתחילים לתפוס מקום ונוכחות. לא מזמן במאי ישראלי זכה בפרס "דוב הזהב" בברלין, ולאחר מכן בפרס "חבר השופטים" בפסטיבל קאן בצרפת.
אז איך בכל זאת קולנוע צעיר ולא מתוקצב מצליח?
ובכן, קולנוע הוא מדיום נרטיבי שאוהב נקודות מבט, והוא תמיד ינסה לחדש את עצמו ולמצוא נקודות מבט ספציפיות שלא ראינו. זו הדרך שלו להתפתח, למצוא עוד סיפורים ועוד גוונים אנושיים שיצטרפו לסיפור הגדול של האנושות.
אם אבקש מעשרה אנשים לספר לי על השפן הקטן ששכח לסגור את הדלת, כל אחד יספר סיפור אחר. אחד יתמקד בסבל של השפן, השני ינסה ללמד את הקורא מוסר השכל, והשלישי יחליט שהסיפור בכלל צריך להיות מסופר דרך עיניו של החיידק.
אחד השינויים הכי גדולים שעברתי בתהליך היציאה, ושלאט לאט קרה גם ליוצאים נוספים סביבי, הוא התפתחות של נקודת מבט ספציפית ואישית על החיים. ההבנה שהקונפליקטים שלי שונים, שהדרך שבה אני חווה אהבה, שמחה וכעס היא שלי, שלכל אחד גבולות מוסריים שונים (מה שבעיניי ראוי, ייתפס בעיני האחר כבעייתי), שנקודת המבט שלי על החיים היא אינדיבידואלית ולא שייכת לחברה, וככל שהיא אינדיבידואלית יותר, היא שייכת לי יותר.
יש שיאמרו שזה בעצם כל הסיפור של יציאה מהחברה החרדית. הייתה לנו נקודת מבט פנימית אחרת מהחברה שבתוכה גדלנו. וההתנגשות הזו דחפה אותנו החוצה, לעולם שבו יש יותר מרחב לבחור את הנרטיב ולספר אותו כמו שאנחנו רוצים.
מה מיוחד בסרט "האושפיזין" שהצליח להעלות אותו מעל השאר?
כששולי רנד כתב את הסרט "האושפיזין" ואז שיחק בו (וגם זכה עליו בפרס אופיר) השנה הייתה 2004. ז'אנר "סרטי הדוסים" כמעט שלא היה קיים (הסדרה "החצר" שודרה ב-2003, ודוד וולך יצא עם הסרט "חופשת קיץ" רק ב-2007). העולם החרדי היה עדיין גטו ואף אחד לא הציץ מעל החומות, לא באמת. היו במאים חילוניים שניסו להציג את החברה החרדית על המסך, אבל נקודת המבט שלהם הייתה חיצונית והדמויות יצאו שטוחות, הן היו פלקט של אנשים דתיים שנראים ומתנהגים בצורה מסוימת, אבל לא אנשים חיים. לעומתם, נקודת המבט של שולי רנד הסעירה את הקהל הישראלי והפכה את הכול לחי ואמיתי. הסרט גם מביא איתו תמות דתיות שלא נראו קודם על המסך הישראלי.
גם בשוק השחור הדוסי, "האושפיזין" היה בין הדיסקים הנצרבים ביותר בהיסטוריה, כולנו רצינו לראות מי האיש שהעז לעשות עלינו סרט והאם הצליח להציג את העולם החרדי כפי שהוא, לפחות כפי שאנחנו רואים אותו.
אבל הסרט "האושפיזין" לא הצליח להביא רק נקודת מבט חדשה לזמנו בקולנוע הישראלי, הוא הביא גם נקודת מבט שעד היום נשקפת מעיניים ספציפיות מאוד, עיניים של חוזר בתשובה.
חוזרים בתשובה ייחשבו לנצח "האחר", "השונה", בתוך הקהילה החרדית. הם אף פעם לא יהיו באמת חרדים, גם אם הם מאוד מנסים להיות כאלה. החברה מסרבת לראות בהם חלק, והיא כנראה צודקת, הם עדיין נושאים בתוכם חלקים מהחילוניות ולא מוכנים לוותר עליה. כמו, למשל, על הצורך שלהם ליצור, או על נקודת המבט האינדיבידואלית שמסכנת את החברה החרדית כפי שהיא בנויה היום. שולי רנד ערני מאוד בתוך הסרט כלפי המקום שהחברה החרדית מקצה לו והוא מתבונן בו בכאב אבל גם בהבנה.
ניתן לראות זאת בסצנה שבה שולי קונה את האתרוג הכי מהודר, הכי יפה, כדי להרגיש שייך, כדי להיות משהו שהחברה החרדית אף פעם לא תיתן לו להיות.
המציאות מייד מנכיחה לו עד כמה הוא לא חלק, כאשר שני חברים מהעבר באים לבקר אותו ומזכירים לו שהוא אחר, שהעבר תמיד יהיה חלק ממנו גם אם אלו חלקים בעצמו שקשה לו להתמודד איתם.
בסצנת הסיום של הסרט הגיבור עומד באמצע בית הכנסת, הוא הרגע מל את הבן הראשון שלו וכולם רוקדים סביבו. הוא מוקף בקהילה החרדית, ואז מצטרף אליו גם העבר שכה פחד להתמודד איתו. העבר מיוצג על ידי החברים מפעם שחובשים כיפות ומצטרפים למעגל הרוקדים. הגיבור, שעד כה ניסה להסתיר את חבריו, מצליח לקבל אותם ואת עברו.
או כמו שכתבה המשוררת זלדה:
"הֶעָבָר אֵינֶנּוּ תַּכְשִׁיט
חָתוּם בְּתוֹךְ קֻפְסָה שֶׁל בְּדֹלַח
גַּם אֵינֶנּוּ
נָחָשׁ בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת שֶׁל כֹּהַל –
הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ
בְּתוֹךְ הַהֹוֶה
וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר
נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר –
כַּאֲשֶׁר הֶעָבָר מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה
זוֹ הֲרָמַת הַחַיִּים כֻּלָּם..."
זהו סוף שמח, של תקווה, של קבלה, והוא סוגר את התמה של זרות בנימה אופטימית.
אבל אולי דווקא בגלל נקודת המבט המיוחדת של היוצר הייתי מצפה לסוף פתוח יותר, כזה שבו הוא עדיין האחר, ולא האתרוג ולא ההתמודדות עם העבר יהפכו אותו באמת לחלק, כי יש משהו יפה בלהיות "השונה" ו"האחר" בתוך חברה, להיות בעל התשובה, לחיות בתוך חברה מסוימת, להבין אותה אבל בו-זמנית גם לא להיות שייך עד הסוף. יש משהו יפה בלשמור על היכולת שלך להיות אינדיבידואל, על הדרך שבה אתה רואה את המציאות, ועל הדרך שבה אתה מספר סיפור.
אולי ההשלמה הזו עם הזרות יכלה להיות סוף ריאליסטי ושמח יותר.
כשנציגי נטפליקס הגיעו לאחרונה לארץ לפתוח חממה לתסריטאים מקומיים, ישבתי בקהל בסשן של Q&A, המיקרופון עבר מאחד לאחד וכולם שאלו שאלות, כולם רצו להבין, מה נטפליקס מחפשת, כל אחד רצה להבין איך לכתוב את הסדרה שנטפליקס תקנה. לאחר מספר שאלות דומות מהקהל, קמה אחת הבכירות ואמרה: "אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, אתם תאמרו לנו. כל מה שאנחנו מחפשים הוא אותנטיות, אותנטיות של נקודת מבט. ספרו לנו את הסיפור שלכם".
ולמי שהדיסק הצרוב של אושפיזין עוד לא הגיע אליו, הנה קישור לטריילר: https://www.youtube.com/watch?v=zVfXipr3WuE
אלול
חיים שפירא
א-ל-ו-ל!!!
זעקה זו שמהדהדת בעולם בימי הרחמים והסליחות מלווה בתקיעות שופר, הגיעה אף אל מפתני ליבי הסגור, ויחרד ליבי. ולא מפני פחדו ואימתו של הדין חרד אלא משום הרהור תשובה שחלף בו. ולמה החרידו הרהור תשובה? שכן שנינו המקדש את האישה על מנת שאני צדיק אפילו רשע גמור, מקודשת, שמא הרהר בדעתו בתשובה. הרי שאף רשע גמור, די לו בהרהור תשובה וכבר נהפך הוא לצדיק.
וזו סיבת חרדתו, מפני שהאדם, הולך הוא אל בית עולמו, כל ימי חייו מתנחם הוא במנוחת הקבר, בשלוות השאול, וכיוון שנהפכתי צדיק אבדה כל תקווה למוות הגואל שהרי, צדיקים אף במיתתם חיים הם, גזירת שמים זו עליהם לשאת עוון הדור ולסבול את חייהם לעולם ועד.
כך הייתי יושב, נאנח, שקוע ביגוני על היותי בפתע פתאום צדיק בן אלמוות הנדון להתייסר לעולם בחייו, חיים ללא תכלית וסוף, חיים נצחיים הגנוזים אך לצדיקים, ואיני יודע האיך אנצל מדינו של גן העדן הגהינומי הלזה.
עד שעלתה בדעתי הארה זו שהנה כל עניינו של חודש זה טמון בראשי תיבותיו, ומן המפורסמים שבהם, ומקורו כבר בספרות קדמונית זולה: א'וי ל'רשע ו'אוי ל'שכנו, ר"ת אלול. אלך ואדבק ברשעים, אבקש חברתם, אשכון בקרבתם.
ומעתה אף אם אכתב, ח"ו, בסיפרן של צדיקים גמורים עדיין מלך ממית ומחיה הצמיח לי ישועה.
"במתים חופשי".
המורדת 2.0
מערכת המגזין
רות בנדיקט יוצרת קומיקס תמונות מרתק ומשעשע, המציג את ניצני היציאה בשאלה של צילי. יש מצב שהיא המציאה ז'אנר אומנותי חדש. קחו לעצמכם כמה דקות של כיף ומבט משועשע על העולם החרדי, שידוכין, מחשבות כפירה ועוד.
קישור לקובץ עם הפרקים שהתפרסמו עד כה- https://bit.ly/Hamoredet. הפוסט שפרסמה רות כשהוציאה את הפרק הראשון: טוב התחלנו את היום במתישהו לחמש לפנות בוקר ועכשיו למעלה ממיליון שעות של עירות ושכרון חושים אני מנסה להרדים ילד אז במקום שיטוט בפינטרסט הנה צילומים מהבוקר. טכנית אני לא משועממת כמו שהתנוונתי לגמרי. אפילו בן ה-5 הכריז שרק ילדות משחקות בבובות. ובכלל בנות זה קקה. כשלתי כהורה אבל זה כבר היה לפני הקורונה, לא אתמם. אקיצער הבוקר (כלומר לפנות בוקר) הסתמסתי עם חבר שתקוע במזרח ורואה למחייתו נטפליקס. כמו רבים מחברי המכירים.ות את הפרט האקזוטי הזה בחיי, החרדיות-לשעבר, הוא הניח שכל פעם שאי מי משתעל באידיש על איזה מסך זה איכשהו קשור אלי. הוא כזה, "וואו ראיתי את 'המורדת' וחשבתי עליך! איזה אמיצה את!" אני כזה - "זה לא הסיפור שלי." אז הוא כזה, "אבל גם את היית חרדית פעם!" אז אני כזה, "טוב די זהו כבר אין לי כוח להסביר." 'המורדת', שראיתי קצת מסרט הרקע עליה ונזכרתי למה אני לא צופה ביצירות מהז'אנר, ככל הנראה עשויה היטב ונוגעת ללב וכל מיני דברים טובים אבל היא לא הסיפור שלי. זה לא שאני מתקטננת על המשבצת ההיסטורית הספציפית שלי, אבל קווי העלילה הגסים שלי לא כוללים חסידות, נישואים, גבר זר שנכפה עלי במיטתי, שפה אחרת או מקום לחלוטין חסר חמלה. לא יודעת מה כוללת שאר העלילה אבל די בטוחה שאף היא קשורה אלי באופן קלוש מאד. מתמטית אני יותר קרובה לקארי ברדשואו. כי יש לי נעליים. וכי אני מקריינת את חיי בקול דקיק ומעצבן. אז הנה פרודיההההה על כל סרטי וסדרות הז'אנר - על חרדים, חרדים לשעבר, על כל אלו שתקועים ברצף הלימינאלי שבין חרדים למה שלא. כי מבחינתי אלו סרטי שואה ואני לא צופה בשואה. למה שואה? כי בסרטים/סדרות הללו יש נוכחות מרוכזת מאד של דמויות שכל ה-agency שלהן מושקע בשלבים שונים של שקיעה או ציפה באורח חיים שנכפה עליהן. ואותי מעניין מה עושות דמויות שנמצאות מעבר לדבר הזה. דמויות עם עץ בחירות ענף ומורכב. לא שחור-לבן, בחוץ-בפנים, כללי הקהילה או מרד. אותי מעניין מה עושות האיילות בלילות. אז הנה עוד לא-הסיפור-שלי אבל לפחות היא ליטאית!
יציאת מצרים בראי המחקר הבית מדרשי - אילו התורה נתנה מן השמים
איך הייתה נראית הארכיאולוגיה המצרית ביקום שבו תורת־ישראל הייתה אמת צרופה וטהורה, על פי הפרשנות המסורתית? איך היה נראה הידע המדעי, בעולם שבו ספרי התורה אינם מכילים חלקים מיתולוגיים, אלא אך ורק תיאור נאמן של אירועים אמיתיים?
זוהי סדרת מאמרים המסכמת את ממצאי המדע העדכניים ביותר, כפי שהתבררו בבתי המדרש לענייני מדע, ביקום מקביל כמובן...
פרק ג' בפרק זה נתמקד באחת התעלומות הגדולות בעולם הארכיאולוגיה, שהכתה – ועודנה מכה – גלים בכל דיסציפלינות המדעים, כולל המדעים המדויקים ובייחוד מדעי הרוח והחברה. בטרם ניגש לנושא – מי שלא קרא את הפרקים הקודמים מוזמן לעשות זאת, שכן החומר בנוי על היסודות המדעיים המוזכרים שם. אחד מהם הוא הכלל הסוציולוגי והאנתרופולוגי הבסיסי: כל אומה יש לה אב ביולוגי מייסד יחיד. הדברים ידועים ונלמדים בכל אוניברסיטה שמכבדת את עצמה, ומדובר באחת מאבני הבניין של חקר העמים המודרני. בפרק הקודם הזכרנו את עם ישראל ואביו הקדמון 'ישראל', שהעם כולו יוצא חלציו. העניין הוא, שבמשך 400 השנים במצרים הקדומה, שבין המלך פרעה אתנַחְתּא הראשון (שבימיו פרחו שבע שנות השובע של משנהו, המכונה בהירוגליפים 'צפנת פַּעַנָּ'ךְ' או 'צפנת פענֵחַ') לבין פרעה אָמֹנפַתַּח (או כפי שהוא מכונה בהירוגליפים 'כבַד הלב') – התפתחה במקום הנקרא 'גֹּשׁן' משפחת ישראל־האב. מכ־70 נפש – במה שמכונה במחקר 'הנֵס הדמוגרפי' – זינקה המשפחה והפכה לאחת המפוארות באומות העולם: כשני מיליון איש נולדו עד שנת 1,250 לפני הספירה בקירוב. כולם נקראו 'עברים' על שם אביהם הקדום (סב־סביו של ישראל) וכולם בתחומי חבל גֹּשׁן. החבל, הממוקם בצפון־מערב דלתת־הנילוס, היה בתקופתו מושבת העבָדים הגדולה בהיסטוריה המתועדת. חפירות ארכיאולוגיות חשפו שכבות מבנים מתקופת 400 השנים. במרבית הבתים הבנויים בסגנון העברי, נמצאו מין מתקנים מיוחדים שבהם – להשערת החוקרים – לָנו התינוקות הרבים שנולדו בתקופת ה'נס הדמוגרפי'. המתקנים שנמצאו מכילים סטים של שישה תאים, ובכל בית נמצאו לפחות סט אחד כזה. היו בתים שנמצאו בהם עשרה מתקנים כאלה! כ־60 תינוקות וילדים שגדלו בבית פרטי בודד! שושלת בית אתנחתּא הידועה בעוצמתה, שלטה מסודן בדרום ועד עזה בצפון. בתקופה זו נבנו הפירמידות הגדולות בגיזה, ששנים מהן נקראו בשמות 'פִתֹם' ו־'רַעמְסֵס'. הפירמידות נבנו על טהרת הישראלים, כפי שתואר במונולית מצֹעַן (מצבת שיש שנמצאה בארמונו של המלך אמֹנפַתַח 'כבד־הלב'). להלן קטע מהמונולית מצֹען: ישראר[ל] עבָדים לַיְאור עַם העִברים אַל יפרה ואל יפ[רוץ] עבדים לפרעה ניתנו, עבדי רעמסס שִׁפְחות פִתֹם, אַמהות את[נחתא?] נִרפּים הם נרפים, תכ[...] ה[...]בודה ערי מסכנות יבנו לבני חָם [...] סדרת אסונות שאין לה אך ורע בתולדות המין האנושי ניתכה על האומה המצרית השבֵעה של שלהי שנות שלטונו של אמֹנפַתח כבד הלב. להלן תיאור של אחד הארכיאולוגים במשלחת הצרפתית של שנת 1856 שחשפה שרידים מהעיר נֹא־אָמֹן המצרית: "לאחר שעות חפירה מאומצות התגלה לעינינו מחזה מזעזע: שכבת חורבן ובה תערובת של גפרית, שלדי צפרדעים, שלדי אדם מחוררים וכתמים שחורים של דם קרוש בכל פינה. בכל בית, פינת רחוב או חנות שחשפנו – נמצאו כתמי דם קרוש, ערימות של שרידי צפרדעים או שלדי־בהמה שמתו במגיפה נוראה. מדובר להערכתי באחת המכות האנושות ביותר שהופלאו בבני האדם אי פעם. תמהני מה עוללו האנשים שעצמותם שכבו כך ללא נוע כדומֶן על פני השדה"... בשנים שלאחר פרסום הממצאים, נשלחו עוד ועוד משלחות אל דלתת־הנילוס כדי לחשוף את אחד האירועים המכוננים בדברי ימי ההיסטוריה. כל חפירה העלתה חלקים נוספים מאותה סדרת אסונות שהיכו במצרים של ימי אמֹנפתח. לאחר מאמץ מחקרי רב שנים ועתיר תקציב, נראה כי התיאוריה של הפרופסור לארכיאולוגיה טרגדית 'דיג פומפייסקי' היא הטובה ביותר. קיימת לכך הסכמה רחבה בקהילת המחקר, והיא נקראת 'תורת דִּיג' (על שם החפירה ועל שם הפרופסור) אך לא ניכנס לפרטיה. בקצה המזלג נזכיר כי התורה מחלקת את קטסטרופת מצרים לעשרה שלבים שנפרסו על פני כשנה בקירוב:- שיטפון הדם, שבו נהר מצרים התמלא דם עקב סיבה לא ברורה
- פלישת הדו־חיים, מיליוני צפרדעים שברחו מהנהר הציפו את גדות הדלתא
- זיהום הכינים האוכלות
- קטסטרופת חיות הבר
- המגיפה הגדולה
- אסון האבעבועות השחורות
- הברד הגדול
- מכת הארבה
- הערפל האפל
- מוות כוהני אמון והבכורים בתקופת שירותם בכהונה, במקדשי מצרים
מוצא האדם - אילו התורה ניתנה מן השמים
תהיתם לעצמכם איך הייתה נראית המציאות ביקום שבו תורת־ישראל הייתה אמת צרופה וטהורה, על פי הפרשנות המסורתית? איך היה נראה הידע המדעי, בעולם שבו ספרי התורה אינם מכילים חלקים מיתולוגיים, אלא אך ורק תיאור נאמן של אירועים אמיתיים?
לנו לא נותר אלא לפרסם בסדרת מאמרים את ממצאי המדע העדכניים ביותר, כפי שהתבררו בבתי המדרש לענייני מדע, בראשות גדולי המחזירים בתשובה, ביקום מקביל כמובן… בפרק הקודם סקרנו את השכבות הגיאולוגיות שנמצאו ביקום שבו תורת ישראל היא אמת צרופה. גילינו שהיווצרות הארץ קדמה לשמש, צמחי היבשה קדמו לחיות הים והעופות קדמו ליונקים ושאר חיות היבשה. כמו כן, ראינו כיצד מבול שכיסה את כדור הארץ לא הצליח להכחיד את המגוון הביולוגי, וכל החיות והצמחים שרדו בתיבה שעגנה בהרי טורקיה, ומשם נפוצו כל מין אל הפאונה והאקלים המתאימים לו, גם אם במרחק חצי גלובוס משם. בפרק הזה, תגלו עוד כמה גילויים מפתיעים שתורת ישראל צופנת בחובה ולא ידעתם עד היום. פרק ב' אם תפגשו חוקר גנטיקה מכל מקום בעולם, ותשאלו אותו מהו מקור המין האנושי, הוא יענה לכם בצמד המילים שמסכם הכל: גילוי עריות. ואם תפתחו עליו עיניים, והוא יהיה מספיק סבלן כדי להסביר לכם – אתם תקבלו את מסקנת החוקרים בגנטיקה האנושית: מקור המין האנושי הוא באדם בודד. לא ברור בשלב זה האם הוא נשא אישה, או שמא מדובר בשיבוט (קיימת השערה כי האישה נוצרה מאחד מאיבריו של האדם הקדמון – מה שמסביר את הגנטיקה המונו־ביולוגית. לאחר מכן הוא קיים עמה יחסי־מין שהביאו את הדור הבא. הדבר מקבל אישוש מהגנום המיטוכונדרי שמוכיח כי התקיימה 'אם כל חי' מיטוכונדרית). אך מוסכם על רוב המומחים כי אותו אב קדמון הביא שלושה ילדים, שנישאו (כך לפי השערות שטרם בוססו כל-צרכן), ובכן, עם תאומות שנולדו עמם מאותו אב! רק בדור השלישי נוצרה היכולת הטכנית להביא צאצאים ללא גילוי עריות של ממש. אך גם אז - הנישואין היו רק בין בני דודים. בתום עשרה דורות (לפי רוב המחקרים) הגיע המין האנושי לסף־היכחדות. מדובר באירוע שהזכרנו בפרק הקודם ששמו המדעי הוא ה־'פְלָדִקון', אירוע השיטפון הגדול שכמעט והכחיד את העולם הביולוגי. משפחה אחת שרדה את האסון יחד עם שאר העולם הביולוגי ויצאה אף היא מאיזור דרום טורקיה. היא מנתה שלושה אחים: אחד שחום עור, השני בלונדיני והשלישי שֶמי. יש לציין שזמן משך החיים באותם דורות הגיע למאות שנים, ועל פי מחקר עדכני יש סבירות גבוהה כי הגילאים יכלו להגיע כמעט לאלף שנים לאדם. החיים הארוכים הללו התמעטו והלכו עד דור מסוים שבו כבר הגיעו לתוחלת החיים המוכרת לנו. ממצא מעניין מאותה תקופה התגלה בעיר הנקראת 'חנוך' (שהסברה המדעית מעלה כי נבנתה בידי איש אחד, חנוך שמו) ובה מצבה שעליה חרותות המילים: "פה נאסַפ אל אבֹת[יו] יָבל בן לֶמך ועָדָה אבי כל יֹשב אֹהל ומקנ[ה]" ממצא מרגש זה, מצטרף לעשרות שרידים שמתחילים מאותה תקופה לצוץ בכל רחבי המזרח הקדום - של קבוצות נוודים יושבי אוהל ומקנה. לאחר שכבת השיטפון, מדווחים הארכיאולוגים על הקמתה של העיר בבל במסופוטמיה, וניתן לראות שרידי מגדל אדיר־ממדים שהחל להיבנות ובנייתו הופסקה. הסיבה הרווחת היום במחקר מצביעה על שינוי חד ופתאומי בשפת התושבים בעיר, שביום אחד החלו לדבר שפות כמו אנגלית, ערבית בניב פלסטיני, ואפילו אספרנטו. השינוי כל־כך חד, שבאותה תקופה לפתע הופיעו בבת אחת ההירוגליפים, האלפבית הפניקי, הסינית והסנסקריט - וכולם בבבל! בלשנים בכל העולם מסכימים כי השפות הן אינן התפתחות כפי שחשבו עד היום – כי אם מקורן באירוע חד פעמי בבבל של לפני כ־4,000 שנה. ברור לכל כי העברית של ממלכת יהודה במאה השביעית לפני הספירה היא מקור השפות כולן. לדוגמה המילים 'טרקטור' ו'בננה' הגיעו לרוב השפות מהעברית. גם היוונית שאלה מילים כמו 'סנהדריון', ו'אפיקומן' והפרסית ייבאה את המילה 'אתרוג', 'פרדס' ו־'דת'. בתחום חקר העמים ידועה העובדה הנכונה לכל אומה בהיסטוריה: מקור כל אומה או תרבות מתחיל באב מייסד יחיד. לדוגמה כל הישראלים מקורם באב קדום יחיד ששמו היה ישראל. כמו כן כל המצרים מקורם באיש אחד ששמו היה מצרים. גם באמריקות ידוע שאביהם הביולוגי הקדמון היה אמריגו, שהיה בנו של קולומבוס. זהו כלל התקף לכל אומה ולשון על פני היבשות. בשנת 1977 נחשף בעיר בבל לוח העמים. הלוח מתוארך למעט אחר בניית המגדל והתפצלות השפות, ובו כשבעים שמות של אנשים שהיו לאומות. מדובר באשכנז, יוון, ארם, סין, אשור ועוד. הלוח, שהינו בעל תוקף מדעי מוחלט, זהה לחלוטין ללוח שבספר בראשית. לסיכום: מוצא האנושות באיש יחיד, וכך גם מקור העמים – כל אומה באיש אחד. השפות נוצרו בבת אחת בבבל, ומקורן בעברית היהודאית מסוף תקופת הברזל. התורה מתאימה לחלוטין לכל המסקנות המדעיות בהיסטוריה, ארכיאולוגיה, בלשנות, גיאולוגיה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה וכמובן גנטיקה מולקולרית. הדבר ברור וצפוי מאליו, שכאשר יוצר היקום הוא זה שגם כתב את התורה, היא תתאים במדויק למציאות כפי שהיא. המשך יבוא בפרק הבא. לפרק ג- יציאת מצרים>>> ציור: ציד פרהיסטורי, עמנואל בנר, שנת 1892
ביקום מקביל - אילו התורה ניתנה מן השמים
תהיתם לעצמכם איך הייתה נראית המציאות ביקום שבו תורת־ישראל הייתה אמת צרופה וטהורה, על פי הפרשנות המסורתית? איך היה נראה הידע המדעי, בעולם שבו ספרי התורה אינם מכילים חלקים מיתולוגיים, אלא אך ורק תיאור נאמן של אירועים אמיתיים?
לנו לא נותר אלא לפרסם בסדרת מאמרים את ממצאי המדע העדכניים ביותר, כפי שהתבררו בבתי המדרש לענייני מדע, בראשות גדולי המחזירים בתשובה, ביקום מקביל כמובן... פרק א' בקרב כל גיאולוג מתחיל, ידועות שתי השכבות המפורסמות: שכבת הקְרִיאֵטִיקון (הבריאה), ושכבת הפְלָדְקון (המבול, השיטפון). הן נקראות בלשון הגיאולוגים "השכבות הסינגולריות". מדובר בתקופות בעבר המסמנות עידנים מכוננים – שכל מה שאירע עד אליהן שונה לחלוטין ממה שהתרחש לאחריהן. שכבת הקריאֵטִיקון (נקראת גם 'הסינגולרית א') מאופיינת בשינוי חד וברור המכסה את כלל היבשות בכדוה"א. השינוי מסמל בעצם את תחילתם של החיים. מדובר בהבזק של 'רגע' במונחים גיאולוגיים, שכן לא נמצא ולו שריד בודד לקיומם של חיים מתחת לשכבה הזו. נמצאו מספר אישושים לתיאוריה כי בהפרש של יום בודד הופיעו הזוחלים, חסרי החוליות והעופות, ומיד למחרת היונקים ובני האדם. מה שמעניין מאוד הוא, הסינכרון שאינו נתון בספק בין תיארוכם של הפלנטות במערכת השמש כפי שנחקרו על ידי גשושיות, לבין התאריך המחושב של השכבה הסינגולרית א'. התאריך המדוייק אמנם אינו מוסכם על כל החוקרים – אך העובדה כי היקום אינו בן יותר מ־6,000 שנה נתונה בקונצנזוס רחב, כפי שמופיע במאמר הזה על גיל היקום (ישנם מספר דתות המאמינות כי היקום בן 10,000 שנה או יותר, אך אין שום תימוכין לאמונות הללו). זאת ועוד, לפי מחקרים רבים באסטרופיזיקה שנערכו על גיל השמש ועוד כוכבים רבים – עולה כי כדור הארץ לכאורה הוא העצם הראשון ביקום הידוע עד כה. תוכלו למצוא זאת בכתבה הזו על היווצרות כדור הארץ. מסקנה המקבלת תימוכין מדיסצפלינות הפיזיקה והכימיה, המאשרות את התיאוריה כי שאר היקום התפתח בו־זמנית באותו פרק זמן עם הופעת החיים (הדעה המקובלת במחקר כיום מדברת על טווח של כשבוע־ימים ואפילו פחות). אך אחת העובדות המרתקות ביותר נוגעת להופעת הצמחים, שלכאורה הופיעו *לפני* השמש (אמנם בהפרש של יום בודד כנראה, אך עדיין). ביולוגים רבים ניסו להסביר את התופעה, בכך שקודם שנוצר הצורך בפוטוסינתזה הופיעו רק הזרעים, הנבגים והפקעות הראשונות, ורק לאחר תליית השמש הם החלו באמת לצמוח. ישנן כמה אסכולות בנושא, ולא נפרטן במאמר זה, רק נזכיר כי חלק טוענים כי השמש אמנם נוצרה קודם, אך מיקומה לא היה יציב בשמי כדור הארץ, ורק לאחר הצמחים היא נקבעה במקומה הנוכחי. בהמשך, כנראה יומיים *לאחר* הופעת צמחיית היבשה, נוצרו הרכיכות, פרוקי הרגליים ובעלי־החוליות, כפי שמפורט במאמר המדעי הזה. שכבת הפְלָדְקון (המכונה גם 'הסינגולרית ב') היא שכבה שמעריכים שנוצרה כ־1,650 שנה לאחר הקריאטיקון. זו שכבת־שיטפון בגובה של כ־30 ס"מ ('כעומקה של מחרשה' תואר באחד המחקרים) שהגורם לה היה מבול של מי־רותחין שכיסה את כל כדור הארץ, עד ההרים הגבוהים, במשך כשנה שלמה. לאחר מכן מסתמנות השפעתן של הופעת עונות השנה – עם שינויים בין קיץ לחורף ועוד. נראה כי בעלי החיים ובני האדם היחידים ששרדו – היו קבוצה גדולה שהתפשטה לאחר המבול מכיוון חבל אררט בטורקיה. משם התפתחה כל המערכת הביולוגית כפי שאנו מכירים אותה כיום. להערכת החוקרים, התכנסו מיליוני מינים של בעלי חיים עם משפחה בודדת של בני־אדם באיזושהי ספינה או תיבה מוגנת, שממנה שרדו כל החיים על פני הכדור. החוקרים איתרו שרידים של נדידת בע"ח המונית שהתרחשה בשנים שאחרי הסינגולרית ב, כשחיות הכיס (ועוד, כמו הברווזן) כולן נדדו לאוסטרליה, ללא הותרת צאצאים (מלבד שרידי הנדידה, שכללו שלדים וכדומה) ביבשות שחצו. כך לדוגמה גם העצלנים נדדו מחבל אררט במהירות ממוצעת של 2 מטר לדקה בארבע שעות ערות ביום, עד לדרום אמריקה. כנראה בשחיה או שהם צלחו את סיביר ואלסקה עד לדרום היבשת. כמו־כן, כל חיות האיים מצאו באופן שאינו ידוע עדיין למחקר – את דרכם לסביבתם האקולוגית. "מדובר באחת התעלומות הגדולות של מדע הזואולוגיה" התבטא אחד הפרופסורים בכנס הזואולוגיה השנתי ב־2002. התופעה הכלל־עולמית הזו לא פסחה על שום מין אנדמי. המינים האפריקנים, ההודים והאמריקנים – כולם הותירו אחריהם סימנים של שובלי הנדידה מהרי אררט בטורקיה של ימינו ועד לאיזור הגידול האולטימטיבי והספציפי לכל המין. לסיכום: קיים קונצנזוס רחב מאוד בגיאולוגיה, המתאים היטב לתוצאות מחקרים בתחומים המשיקים – כי אירוע הקריאֵטִיקון הינו אירוע הבריאה שהתרחש לפני פחות מ־6,000 שנים, וטרם נודע מה גרם להיווצרותו. הארץ נוצרה בראשית היקום, לאחר מכן צמחי היבשה, לאחריהם הכוכבים וביניהם השמש, ורק אז הופיעו הרכיכות והדגים בים. כ־1,650 שנים לאחר מכן שטף מבול מים את כדור הארץ, שֶׁמָחה כל זכר לחיים עד אז, ובעקבותיו נפוצו המינים בכל העולם כולו בנדידה ייחודית שמקורה בטורקיה. >>> לפרק ב - מוצא האדם >>>
בעניין הפארנאגראפי"ע
שו"ת סאטירי בשאלת סיבת קיומו של עולם הטומאה
יום ב' לסדר "השוכן איתם בכל טומאתם" תש"פ לפ"ק לכבוד אהובי ורעי, כש"ת, מורנו... שליט"א אחדשה"ט, מכתבך הגיעני, ומה מאוד שמחתי לשמוע שכבודו עושה חיל בלימודיו, ופניני אמרי תורתך נעמו מאוד לחכי. על דבר ששאלת בענייני ההשקפה הטהורה, על מה ולמה ראה הבורא לברוא בעולמו עניין הפארנאגראפי"ע שר"י ועפ"ל, שלכאורה, הרי כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, והוא יתברך לא ברא דבר אחד לבטלה, ואפילו דברים שאתם רואים בעולם מיותרין, כגון זבובין פרעושים ויתושים אף הן בכלל בריתו של עולם. (מדרש ויקרא רבה פכ''ב ב'). ולכאורה, מאי תועלת איתא בהאי מילתא בישא, הגורמת רח"ל לעבור על עבירות החמורות בתורה, חטאת נעורים ופגם הברית, בחדא מחתא עם פגם העיניים רחמנא לשיזבן. ויפה שאלת בני. שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך. הרי רשכבה"ג הרה"ק ר' אלימלך מליז'ענסק דיבר בקדשו ב"צעטיל קטן" שלו, "לְסַפֵּר בְּכָל פַּעַם לִפְנֵי הַמוֹרֶה לוֹ דֶרֶךְ הַשֵׁם וַאֲפִילוּ לִפְנֵי חָבֵר נֶאֱמָן כָּל הַמַחְשָׁבוֹת וְהִרְהוּרִים רָעִים אֲשֶׁר הֵם נֶגֶד תּוֹרָתֵינוּ הַקְדוֹשָׁה אֲשֶׁר הַיֵצֶר הָרָע מַעֲלָה אוֹתָן עַל מוֹחוֹ וְלִבּוֹ הֵן בִּשְׁעַת תּוֹרָה וּתְּפִלָה הֵן בְּשָׁכְבוֹ עַל מִטָתוֹ וְהֵן בְּאֶמְצַע הַיוֹם וְלֹא יַעֲלִים שׁוּם דָבָר מַחְמַת הַבּוּשָׁה, וְנִמְצָא עַל יְדֵי סִיפּוּר הַדְבָרִים שֶׁמוֹצִיא מִכֹּחַ אֶל הַפּוֹעֵל מְשַׁבֵּר אֶת כֹּחַ הַיֵצֶר הָרָע שֶׁלֹּא יוּכַל לְהִתְגַבֵּר עָלָיו כָּל כַּךְ בְּפַּעַם אַחֶרֶת חוּץ עֵצָה הַטוֹבָה אֲשֶׁר יוּכַל לְקַבֵּל מֵחֲבֵירוֹ שֶׁהוּא דֶרֶךְ הַשֵׁם וְהוּא סְגוּלָה נִפְלָאָה." ודפח"ח. ובריך רחמנא שכיוונת להקשות כדברי קדמונים. הרי גם הרה"ק רבי משה-לייב מסאסוב זיעוכי"א זצוקללה"ה דיבר בקדשו בעניין זה בעת שיחת חולין של ת"ח, כששאל אותו אחד מחבריא קדישא המתאבקים בעפר רגליו, איזו תועלת בעבודת ה' יש ממידת האפיקורסות רח"ל, הגורמת אבדון לנפשות ישראל, והשיבו מרן נבג"מ במתק לשונו, שכשבא אליך עני ומבקש צדקה, אל תיאזר בפתע פתאום באמונה וביטחון, ואל תהיה שוטה לפני המקום אפילו שעה אחת, לאמר, בטח בה', ומי שאמר לשמן וידליק וכו', אלא אדרבא ואדרבא, עליך להשתמש במידת הכפירה, לחשוב שאין לעני הזה מושיע אלא אתה, ובידך לעזור לו ככל יכולתך. ונראה לענ"ד בעניין זה, שהתשובה לעניין זה רמוז בשאלתך. ממה ששמעתי מאנשי מעשה הנזקקים למרשתת הטמאה רח"ל לצורך פרנסתם, שבמקום התועבה הלזו יש "וועבסייט" עוד יותר טמא רח"ל בשם "וויקיפעדי"ע", שמלא בדברי הגויים והחפשיים בכל מיני ענייני עולם הזה שטותיים, באיצטלא של אמת נמרץ וידוע. עוד שמעתי מאנ"ש הנ"ל, שמקום זה מיוחד במינות רח"ל, וכל באיה לא ישובון מגודל הטומאה הנשפכת במקום זה, ה"י. לכן נראה לענ"ד דקוב"ה ופמליא דיליה הקדימו רפואה למכה, והשפילו כבודם עד למאוד, למטה מעשרה טפחים, והוא יתברך עשה, יצר, בר"א והאציל מכס"א כבודו בריאה מיוחדת וטמאה בשם "פארנאגראפי"ע", כדי שצעירי הצאן חלושי הדעת יפלו לעבירות אלו גרידא, (אחרי שילבשו שחורים ויתעטפו שחורים), על אף שרעתם מרובה, העיקר שלא יגיעו ולא יפלו רח"ל לרשתות הכפירה, המינות והציונות רח"ל, שכל באיהן לא ישובון, ומוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, עת לעשות להוי"ה הפרו תורתיך. ולא זו אף זו, הנ"ל אתי שפיר לשיטת רבי דסבר ניחא ליה לחבר דליעבד איסורא קלילא, ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה, כפתור ופרח. ודי בזה, וק"ל. דבר זה נגלה אלי בחלום הלילה, בעת שזכיתי לבחינת עליית נשמה, ויש בזה סוד גדול עד למאוד. ודי לחכימא ברמיזא. כה דברי אחיך השוכן פק"ק פאלעסטי"ן תחת גלות הערב רב ה"י, הדורש שלומך הטוב כל הימים ומצפה לרחמי שמים מרובין, הק' משה אלצ-ווייסערהכותבים שלנו
הניוזלטר שלנו
קבלו את כל הכתבות הכי מענינות והכי חדשניות ישירות למייל
קצת על התקופה...
מגזין "התקופה" מביאה אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
