אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה פגשתי יוצאת!
אם להיצמד להגדרה הוויקיפדית, פגשתי ודאי אין-ספור לפניה ורבים כדוגמתה סבבוני, שמא הייתי אחת כזאת בעצמי. לא שמרתי שבת אז, וחזותי הייתה חילונית למדי. עד היום תמהה אני למה דווקא אל מול זאת נפעמתי ואמרתי לעצמי בקול: "וואיי, הנה דתל"שית!"
הייתה זו תקופה של לפני יותר מעשור, הלכתי לי בעולם בתחושה מסוימת של בת חורין, למעט אחזקות שוטפות של תשלומי דירה, מיסים, עבודה וחברה. לא בגבהים ולא בקרקעית, שורדת פלוס.
גם מבחינה רוחנית לא היו תנודות קיצוניות, התהליך שלי התפרש על פני שנים, אם לא עשורים. הקונפליקטים הנושנים כבר דהו מפאת חוסר תרגום למציאות יום-יומית, חיה בחוויה, בהוויה, משתדלת להישמר מהדיוטות התחתונות, כי רק שם מתחוורת לי מציאות היותי האחראית הבלעדית על עצמי. כך שאם כבר ביצעתי את הנטישה, שלא יהיו פדיחות! אני חושבת שהדבר העיקרי ששמר עליי מפני נפילות הייתה הבושה שמא לא אשרוד את העצמאות הזאת.
מה גם שהרגשתי שהתחושה ההישרדותית היום-יומית מזוהה בצורה שווה עם המציאות של כל אדם באשר הוא, ללא היבדלות מטעמים אלו או אחרים. אני אדם אמיתי, תפקידי הוא לשרוד, וכל השאר – בונוס.
באותה התקופה היינו חבורה של ארבע בנות, החברות הכי טובות. כולנו היינו פליטות הקהילה והמוסדות החרדיים, לא הזדהינו כיוצאות. אני חושבת שבגלל העובדה הפשוטה שזה פשוט לא העסיק אותנו יותר מדי, לא הגדיר ולא הוביל ולא תרם. מבחינתנו, היינו סקרניות מדי לחיות את החיים עצמם. למעט אנקדוטות הומוריסטיות פה ושם, אפילו לא העלינו את הנושא בפוגשנו אנשים מרקע חילוני, בייחוד בהתחשב בכך ששתיים מאיתנו עוד בכלל שמרו שבת.
אז בשבת ההיא, לפני 12 שנה, פגשנו את הדתל"שית ההיא, וכנראה זו הפעם הראשונה שהכרנו מישהי שכנראה עונה להגדרה הזאת. לכן נפעמנו.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
התקופה
אילו הוציאנו - והלוא הוציאנו!
נהורא שגב
אותיות פורחות
י. צרויהזון
עכשיו זה מדעי! הסרת הכיפה היא הגורם היחיד והוודאי לתופעה הרווחת של בריחת אותיות מהמוח.
ההוכחה החד-משמעית
מי מאיתנו לא נתקל בתופעת האותיות הפורחות באוויר? מי לא ניסה להסתתר מאימתה של האות אל"ף (א') שהתעופפה במרחק לא גדול מהקרקע, גדולה ומאיימת, מחוללת הרס כמו אשמדאי בזמניו היפים ביותר, או מיהר להימלט כאשר האות בי"ת (ב') חגה לה באוויר וביאשה אותו בזוהמה.
צוות מדענים מאוניברסיטת המקובלים בצפת הקדישו את מיטב שנותיהם לחקר התופעה המדאיגה, ואף זכו למימון מוגבר בשנים האחרונות, בשל התפשטותה. שיטות המחקר כללו ניסויי מעבדה, שאלונים פתוחים וסגורים, קבוצות מחקר מובחנות ומדויקות, תצפיות, קריאה בכוכבים וירידה לפשר חלומות. כל אלו הובילו למסקנה חד-משמעית, שהובהרה פעם אחר פעם בכל אחד מהמבדקים: ברגע שהכיפה מוסרת מהקרקפת מייד מתחיל תהליך בריחת האותיות, ואילו השבתה לראש עוצרת את הבריחה.
קשה לומר שהממצא התקבל בהפתעה. הלוא בריחת האותיות לאחר הסרת הכיפה היא סיכון ידוע משכבר הימים. עם זאת, מעניין להבין מה ההסבר המדעי מאחורי התופעה: "בין עצמות הגולגולת מצוי המוח", מסביר ח.כמולוג, המדען שהוביל את המחקר רב-השנים, "במוח מצויים תאי זיכרון שבהם מאוחסנות אותיות הא"ב. אולם שאיפתן הבסיסית והטבעית של האותיות היא לצאת מהמוח ולהסתובב בעולם. במצב תקין מה שעוצר מבעדן לעשות זאת זו הכיפה. הכיפה המהודקת לראשו של האדם סוגרת למעשה את פתח המילוט של האותיות, ובכך מותירה אותן בתוך הראש". ח.כמולוג מציין שלדעת חוקרים מסוימים בצוותו כיפה עם סרט היא המחסום האפקטיבי ביותר, אך לדבריו עוד לא נאספו מספיק ראיות לאישוש תיאוריה זו.
"בהיעדר מחסום הכיפה", ממשיך ח.כמולוג ומנופף בשלל מסמכים תומכים, "האותיות פשוט משתחלות החוצה ומשתוללות, ואת האסון כולנו רואים". הסבריו של המדען מבהירים מדוע באזורים מסוימים בארץ, למשל מעל העיר תל אביב, נמצאו כמויות חריגות מאוד של נשורת אותיות ומדוע פרסמה אוניברסיטת המקובלים אזהרת מסע למקומות מסוכנים כמו אלו, וציינה כי קרינת האותיות עלולה להביא למצב של עודף מידע מסוכן.
סיפורי מקרה
בחרנו להביא שני סיפורים, מתוך עשרות אלפי המקרים שנבדקו במהלך המחקר, הממחישים את היקף התופעה ומעוררים תקווה באשר למניעתה.
דבורה (שם בדוי, כמובן) מבני ברק מספרת: זה קרה בשבת אחר הצוהריים. יצאתי עם ילדיי הקטנים לגן השעשועים, כמו בכל שבת. ילדות התנדנדו בנדנדה, ילדים התגלשו במגלשה, וליד הקרוסלה התנהל תור לא מסודר. הכול כרגיל. שום דבר לא הכין אותנו למה שעומד לקרות. פתאום אני רואה ילד כבן 4, שובב קצת, שמסתובב ומפזז בצעדים רחבים מדי, ומניע את הידיים לכל הכיוונים. וככה, פתאום, הוא העיף לבן שלי את הכיפה מהראש. אני דוגלת באחריות אישית, אז חיכיתי שהבן שלי ישים לב שהכיפה כבר לא על ראשו, אבל הוא לא שם לב. פתאום הבחנתי באות אל"ף גדולה שמשתחלת לו מאמצע הראש. כבר לא יכולתי לעמוד מנגד, צרחתי בכל הכוח: "תחזיר את הכיפה, תחזיר אותה תכף ומייד! האל"ף-בייע"ס בורחים לך מהראש!"
הילד שלי כל כך נבהל, הוא רץ אליי בדמעות ואמר, "...ני ל... יודע מה ...ת רוצה, ...מ..., למה ...ת צועקת?"
הייתי המומה. הבנתי שזה מאוחר מדי, שהא' ברחה לו לבלי שוב. למרבה המזל, התאוששתי מהר ורצתי להביא לו כיפה אחרת מהבית, לפני שגם האות ב' תברח לו מהזיכרון.
בעקבות המקרה המצער דבורה החליטה לפעול בכול כוחה ומאודה למען העלאת המודעות הציבורית לנושא, ולהתריע מפני הסכנה החמורה הטמונה בהסרת הכיפה ולו לרגע אחד.
סיפורו של מנחם, תושב אחת הערים הדרומיות, מבהיר מהו מסלול החתחתים שעובר מי שתלמודו נשכח ממנו. כיפתו של מנחם נפלה מראשו באחד הלילות, וכשהוא קם גילה כי כל האותיות ברחו מראשו. מנחם נאלץ לשוב לכיתה הראשונה בחיידר, להתיישב על כיסא קטן בהרבה ממידות ישבנו, ולהתחיל לשנן את האותיות יחד עם בני השלוש. קשה לתאר את עוצמת הסבל, עוגמת הנפש והמחיר הכלכלי והרגשי שנגבה ממנו בשל. גם מנחם נרתם למיגור התופעה, והוא כיום מרצה בגני ילדים, מדבר איתם בשפתם ומסביר להם מדוע עליהם להקפיד שהכיפה לא תרד מראשם אף לא לרגע. את קירות משרדו של מנחם מעטרים מכתבי תודה של ילדים מכל רחבי הארץ.
חרף מאמציהם של דבורה, מנחם ואנשים ונשים רבים אחרים, לא נרשמה בלימה משמעותית בהיקף התופעה, אלא להפך. המחקר נמשך.
הפיתוחים העדכניים ביותר:
במהלך עשרות שנות המחקר נערכו גם כמה ניסיונות להתמודד עם התופעה בדרכים אלה ואחרות. איגדנו עבורכם את היעילות שבהן:
שיר מנע
במצבים שבהם הכיפה הוסרה מהראש ויש חשש ודאי לדליפת אותיות, על הנוכחים בחדר לשיר את הפזמון הבא:
גוֹי, גוֹי, גוֹי,
מַשִי גוֹי,
האָסט אַן עַבֵירֶה,
גֵייט אַרוֹיס דִי תֹּורֶה
(בעברית: גוי, גוי, גוי, משי גוי [אין תרגום הולם למילה "משי" בהקשר זה] יש לך עבירה, התורה יוצאת).
ב-145% מהמקרים שבהם הפזמון הושר לא חלה דליפת אותיות. יותר מכך, הכיפה הושבה לראש תוך שניות אחדות ולא הוסרה ממנו עוד למשך יממה שלמה לפחות.
את ההסבר לפתרון המועיל הזה מספק חבר צוות בכיר בחטיבת המחקר של האוניברסיטה הקבלית, פרופ' ח.רטוטים. "מדובר למעשה במשוואה בעלת איברים מעוררי הרתעה, שילוב של המילה הקשה 'גוי' עם המילה מעוררת הצמרמורת 'עבירה' מייצר תדר שמשנה את האווירה באחת, קושר בין האדם לכיפתו ובכך נמנעת זליגת האותיות".
עמיתו של פרופ' ח.רטוטים, פרופ' ארימטוס ג.וזמאות, מבקש להדגיש כי מסתובבים בשוק נוסחאות בלתי מאומתות המתיימרות לחקות את השפעתו של השיר, אך בשום ניסוי לא שוחזרה רמת ההצלחה שהושגה בשירת הנוסח המקורי.
הפתרון האורגני
פתרון זה נמצא בהישג ידו של כל אחד. ממש בהישג ידו. בשעת הצורך יש להניח את היד על הראש המגולה, בדיוק באזור התושבת של הכיפה, ובכך לעצור את דליפת האותיות עד להשגת כיפה תקינה.
עצת גדולים
כנהוג וכידוע, אין לסמוך על חידושים ופיתוחים בכל נושא שהוא. ועל כן, בשעת הצורך ובמקרה חירום, יש לפנות לדוד היודע כול, או לאח הגדול.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
קריאה משפחתית
יעקב גולדברג
המלצות הקריאה של יענקי גולדברג
לפני כ-150 שנה הוכרז בפתיחה האייקונית של "אנה קארנינה" שכל משפחה אומללה בדרכה שלה, ומאז המציאות – או לפחות זו המשתקפת בעלילות הספרים – אכן ממחישה שהאומללות המשפחתית פנים רבות לה. אל מול גלגוליו והתפתחויותיו של מוסד המשפחה, שמקבל פנים חדשות מדור לדור, נדמה ששלל המורכבויות והאתגרים יכולים להיחשב כעוגן היציב והמחויב בכל משפחה ומשפחה כמעט, מורכבות שמכילה כמובן לא מעט אושר, כוח ומשמעות.
הנה 5 ספרים נבחרים מהשנים האחרונות, שמתעסקים ובוחשים במשפחתיות, בהשפעות שלה על חייו ועל בחירותיו של היחיד, ובכוחה הקיומי וההרסני כאחד על מי שאנחנו.
לחסל / מישל וולבק / 2022
פול, גיבור הרומן, הוא יועצו ואיש אמונו של שר האוצר הצרפתי ובנו של עובד בכיר לשעבר בשירות הביטחון. החיים שלו לא הולכים לשום מקום, הוא חי עם בת זוגו פרודנס בבית משותף אך בחדרים נפרדים, וכבר שנים שאין ביניהם שום קשר רגשי או גופני. התפרקות משפחתו היא הציר שמניע את העלילה, והיא כוללת את אביו החולה והמשותק, את ססיל, אחותו הדתייה, ואת אחיו אורוויל, שנשוי לעיתונאית בינונית שלא סובלת את פול.
על רקע מזימת טרור עולמית ובחירות לנשיאות צרפת, ולקראת יום הולדתו ה-50, פול עובר מסע חניכה וחיבור מחודש עם משפחתו המורחבת בכלל, ועם בת זוגו בפרט. פול, שמעיד על עצמו שהוא: "חש צורך שאינו יודע שובעה באהבה", משתדל להישאר אדיש לכול: "הוא עצמו תמיד הרגיש פחות או יותר פטור מן התשוקות השונות שמנה זה עתה, ושהפילוסופים מן העבר גינו כמעט פה אחד. תמיד תפס את העולם כמקום שהוא לא אמור להיות בו, אבל גם לא היה להוט לעוזבו, פשוט משום שלא הכיר מקום אחר" (עמ' 260). דווקא אותה אדישות מאפשרת לו להשביע, ולו במעט, את הצורך באהבה, ולשוב בפשטות לעצמו, לבת זוגו ולמשפחתו.
לקריאת פרק ראשון
זיכרונותיה של נערה מחונכת / סימון דה בבואר / 2011
הספר הראשון, מבין ארבעה כרכי אוטוביוגרפיה, שכתבה אחת ההוגות הפמיניסטיות הבולטות במאה הקודמת ובכלל, עוקב אחר זיכרונותיה החל מילדותה המוקדמת ועד תחילת שנות ה-20 לחייה, אז פגשה את ז'אן פול סארטר. הספר – שיכול לשמש מעין ספויילר לזוגיות המרדנית של שני אלו, שדחו את רעיון מוסד הנישואין לטובת מערכת יחסים פתוחה שהתבססה בעיקר על שותפות אינטלקטואלית ועל חברות עמוקה – מתאר את ראשית חייה של דה בבואר, שגדלה במשפחה בורגנית וקתולית, וכיצד הפכה לנערה סקרנית ומרדנית שהגיעה ללמוד פילוסופיה בסורבון.
התמסרותה לדת ניכרה כבר בגיל צעיר: "נמלאתי צדיקות; הקץ להתקפי הזעם ולקפריזות". וגם: "יראת השמיים המשותפת לנו קירבה אותי ואת אמא זו לזו... הפיכתי לילדה טובה הושלמה". וגם כעבור כמה שנים, כשזנחה את האמונה הדתית, היא עדיין טעונה ברגש דתי חזק: "אני רוצה לגעת באלוהים או להיהפך לאלוהים, הכרזתי". כילדה שגדלה לאם שסברה כי ייעודה של האישה הוא להתחתן בשידוך ראוי, ללדת ילדים רבים ולבקר באופן סדיר בכנסייה, היא מתענגת על ההתבגרות המרדנית שלה: "הברים ומועדוני הריקודים משכו אותי במידה רבה בזכות אופיים האסור. אמי לא הייתה מוכנה לדרוך בהם בעד שום הון שבעולם, אבי היה מזדעזע לראות אותי שם. מצאתי סיפוק גדול בידיעה שאני נמצאת לגמרי מחוץ לחוק". ותוהה, תהייה שתלווה אותה לאורך כל חייה: "איפה ניתן מקום, בחייהם הממושטרים של המבוגרים, לחייתיות הטבעית של החושים, של העונג?"
לקריאת פרק ראשון
אין מקום כזה / שפרה קורנפלד / 2022
ספרה השני של שפרה קורנפלד עוקב אחר עלילותיה של משפחת הרמן, ופורש, ללא רחמים, את התוצאה האומללה האפשרית של מעשים חסרי אחריות, במיוחד כאלו שאין מהם דרך חזרה, כמו הבאת ילדים לעולם. אידי ויהושע, הורים חרדים לשישה, מתגרשים ומחלקים ביניהם את הילדים. האב לוקח את הבנים, האם את הבנות. בשלב מסוים האם מחליטה להימלט עם שתי בנותיה הקטנות לאחותה בקנדה, והמרחק הגיאוגרפי משתלב עם הפערים האחרים שמתרחבים ומצטמצמים בין כל חלקי המשפחה.
קורנפלד, שגדלה בבית חרדי והעידה כי חלקים מהספר מבוססים על חייה האישיים, מתארת טרגדיה משפחתית מודרנית, שמסופרת מכמה זוויות ומערערת את ההיררכיה הברורה של יחסי הורים–ילדים. יש את יונה, האחות הבכורה שצריכה לדאוג לאחיותיה הקטנות ובין לבין מפתחת הפרעת אכילה ובורחת לניו יורק; פרי, התאום של יונה שמתגייס לצבא, ובראש כולם אידי, האם שמסחררת את כולם סביבה ונותרת חסרת יכולת לטפל בעצמה ובטח שלא בילדיה: "אחת-עשרה שנים צללתי בלי לעלות לאוויר. אחת-עשרה שנים של הריונות, הנקה, חיתולים ופליטות, ואפילו לא מחזור אחד שסיים את המסע מחוץ לגוף".
לקריאת פרק ראשון
הארגונאוטים / מגי נלסון / 2022
"איך להסביר, בתרבות שמקדשת הכרעה, שלפעמים הסיפור נשאר מבולגן?" (עמ' 66), כך תוהה הארי דודג', בן זוגה של המשוררת והסופרת מגי נלסון, שלא מזדהה לא כגבר ולא כאישה, בציטוט (אחד מיני רבים) בספרה של נלסון, הארגונאוטים. הספר, שיצא לאור לראשונה (2015), זכה למעמד של ספר מכונן בתרבות הקווירית של המאה ה-21, ומשלב תיאוריה ואוטוביוגרפיה, פרוזה ועיון ביצירה מתגלגלת, אבל ממש לא מבולגנת, כולל התנגדות והתנכרות לאידיאולוגיות היסודיות ביותר של החברה הסטרייטית. בין היתר, מוסכמת הבאת ילדים.
החלק האוטוביוגרפי של הספר מתמקד בעיקר במערכת היחסים המתפתחת בין נלסון להארי, תוך התייחסות מפורטת לחוויות הפיזיות של השניים, לרבות השינויים ההורמונליים שעובר הארי וההיריון של נלסון. הסיפור האישי נכנס ויוצא בינות לפסיפס פסקאות, ציטוטים ותיאוריות המשולבים בהרהורים חופשיים של נלסון על תשוקה וזהות, מיניות ומגדר ועוד ועוד. כן משפחה, לא משפחה – אליבא דנלסון, ה"אויב" הוא קיבעון יתר שעלול להוביל למצב הגנתי של קיפאון ולהתכחשות לכוחה של אמונה ולהשפעתה על היכולת להתמסר ולא להתחמק מהרצונות האותנטיים שלנו, שאומנם אינם חקוקים בסלע אך אל לנו להתעלם מהם ולהיוותר בשדה הפנטזיה, אל לנו לברוח ממה שטומן בחובו סיכוי לחיים ממשיים וממומשים.
קלרה והשמש / קאזואו אישיגורו / 2022
קלרה והשמש, הרומן השמיני של הסופר הבריטי זוכה פרס נובל קאזואו אישיגורו, מתרחש בארה"ב בעתיד לא מוגדר. המספרת, בגוף ראשון, היא קלרה, אישה מלאכותית שניזונה מהשמש וייעודה הוא לספק שירותי חברות מלאים למי שרוכש אותה. היא אומנם לא הגרסה המתקדמת ביותר בשוק, אבל ניחנה בכושר התבוננות מיוחד שמשתלב עם יכולות רגשיות מפותחות: "ככל שאני מתבוננת ורואה יותר, רגשות רבים יותר נעשים זמינים לי" (עמוד 97), היא מעידה על עצמה, וממשיכה למלא את תפקידה בחריצות.
דרך חלון החנות שבה מוצעת קלרה למכירה, היא לומדת על העולם שבחוץ, עד אשר רוכשת אותה ג'וסי בת ה-14, נערה חולנית שמזהה בקלרה משהו מיוחד. קלרה היא דמות "אנושית" באופן אפילו מעט משעמם. היא מתבוננת, סקרנית מאוד, מעט מוזרה וכמובן חברה מסורה. הבנאליות של דמותה מחדדת את השאלה העולה בהמשך העלילה – שעדיף שלא נפרטה כדי לא להרוס את חוויית הקריאה – הנוגעת בפחדים הגדולים ביותר וביחס שלנו לאהבות שמלוות את חיינו, על עוצמתן ושבריריותן. "אין שום דבר מיוחד כל כך בבת שלי", מצהיר אביה של ג'וסי, ועדיין, אפילו קלרה הרובוטית יודעת לומר שלא משנה כמה ננסה להתחכם, יש דברים שאין להם תחליף.
לקריאת פרק ראשון
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
שרה שנירר | מייסדת בית יעקב וממחוללות הפמיניזם האורתודוקסי
עקיבא גריןהמיתוס והפער
השעה שעת לילה מאוחרת. השקט הקסום ביער ירושלים מופר באחת. קבוצת בנות עשרה, מהטובות בסמינר, עליזות ושובבות, נכנסת אל היער. אחת הבנות מצוידת בגיטרה, חברתה בחליל צד. וכך, הרחק מעין כול, מתחילה המסיבה. הבנות לא מסתפקות בשירה ובזמרה, אלא יוצאות במחול. הריקודים הסוערים, מלאי שמחת הנעורים, נמשכים עד קרוב לעלות השחר. קיומו של האירוע הובא לידיעת ההנהלה הרוחנית של הסמינר, ואחת המורות הכבודות פנתה אל החוגגות ברוב כעס וחמה: “מה שרה שנירר הייתה אומרת על החרפה שאירעה? בשביל זה היא הקימה את בית יעקב? בשביל ריקודים והוללות? לאן עוד נגיע?" הממולחת שבחבורת התלמידות לחשה בקול: "אם שרה שנירר הייתה כאן, היא הייתה מצטרפת אלינו”. הארכיון מגלה שהתלמידה צדקה. על פי עדותה של נערה מהראשונות שהתחנכו ב"בית יעקב", חגיגות ט”ו באב – חג ריקודי העם המעורבים מימי המשנה – נערכו יחד עם שרה שנירר ביערות ליד סקאווה, הסמוכה לקראקוב. המסיבה כללה הליכה ביער לאור ירח ונאום של שרה שנירר ושל אחת התלמידות־מדריכות. הנואמת טענה בפאתוס ש”חג ט”ו באב שייך לנו, הנשים”. לאחר מכן פצחו הבנות בשירה ובריקודים. עוד על אירוע יוצא דופן זה ראו ברשומתה של נעמי זיידמן, "התחייה הפמיניסטית של ט"ו באב", באתר "הספרנים" – בלוג הספרייה הלאומית.מי את, שרה שנירר?
הקאנון החרדי צנזר חלקים מהותיים ורבים מחייה ומפועלה של שרה שנירר, יומניה המפורסמים נערכו באופן מגמתי. מהיומנים המקוריים עולה דמות שונה מזו שמנסים להציג בבתי הספר החרדיים. את מה שלא מספר היומן השלימה לי תלמידה אחת אדיבה, בריאיון שערכתי עימה לפני שנים מספר. פניה הטובות ואדיבותה של אותה תלמידה חביבה ונעימת סבר לא ימושו מזיכרוני. מלבד הריאיון איתה וכתבתה של סוכצ'בסקי־בקון במקור ראשון, שנעזרתי בה רבות בכתיבת מאמר זה, הסתמכתי גם על ספרה המיוחד של פרופסור נעמי זיידמן, שהיא בוגרת "בית יעקב" בעצמה: שרה שנירר ותנועת בית יעקב, מהפכה בשם המסורת. צירוף הדברים מעלה את התמונה הבאה: שרה נולדה בקראקוב למשפחה חסידית ענייה, אשר מנתה עשרה ילדים. בשל העוני העצום נאלצה שרה לעזוב את בית הספר ולעזור בכלכלת הבית, אך התחננה להוריה שייתנו לה להשלים את בית הספר היסודי. הוריה הסכימו. את השכלתה הגבוהה נאלצה שרה לרכוש באופן אוטודידקטי. שלטונות פולין הרשו לבני המעמד הנמוך להשתתף בהרצאות בתור שומעים חופשיים, והנערה הסקרנית ניצלה את זה היטב. היא הקפידה להשתתף במסלולי ההרצאות האלו על תרבות גרמנית, על שירה ומחזות. רעיונות על מעמד האישה החלו לעלות בפולין הנחשלת, ושרה ינקה רעיונות אלו מפי מוריה הנוכריים. כבר באותם הימים התבשלו בה דעותיה הפמיניסטיות. בהיותה בת 20 כתבה ביומנה: “האידיאל שלי, אי־שם במעמקי נשמתי, הוא רק לעבוד למען אחיותיי! […] לו הייתי יכולה לשכנע אותן יום אחד מה המשמעות של להיות אישה יהודייה אמיתית, לא רק למען האימהות שלהן או מפחד מאבותיהן, אלא רק מתוך אהבה גדולה לבורא עצמו […] לו הייתי יכולה לחיות עד שאיהנה לראות את תורתי נכנסת לבתים של אותן נערות יהודיות […] האם אני יוצאת מדעתי? […] איך אנשים היו צוחקים עלי, איך הם ידברו עלי!? איזו ילדה חסידית מטופשת!" בהיותה נערה רווקה, חופשייה מעול בית ונישואין, השקיעה שרה זמן רב בלמידה ובביקורים בתיאטרון הפולני. התרבות הפולנית הייתה ספוגה בעורקיה. שיריו של אדם מיצקביץ’ ויוליוס סלובצקי היו שגורים על לשונה. הוריה של שרה התקשו למצוא לה שידוך, בשל מראהּ הלא-חינני. היא נולדה עם שפה שסועה והרופא תפר את שולי השפה בגסות, דבר שכיער את פניה. בהתקרבה לגיל 30 (!) השיאו אותה הוריה לבחור חסידי בינוני בשכלו. הנישואין לא עלו יפה, שרה לא הייתה מוכנה להסכים עם תפיסת הנישואין הפטריארכלית שעל פיה מקומה של האישה – ולא משנה כמה היא חכמה ומוכשרת – הוא בין התנור לכיריים, כולל כיבוס בגדי הבעל וטיפול בעדת ילדים. היא דרשה וקיבלה גט מבעלה. חזון מאוד לא נפוץ באותה תקופה ובאותה קהילה. מאז דבק בשרה כינוי הגנאי המשפיל “די גיגעטע” – הגרושה. בימים ההם היה כינוי זה אות קין נצחי על מצח האישה.מצב החינוך וההתייחסות הרבנית לכך
בתקופת עלומיה של שרה מצב היהדות היה בכי רע. פריקת העול ההמונית לא פסחה גם על בתיהם של הרבנים הגדולים ביותר. די אם נציין את ילדיו של רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב – ה”שם משמואל" שהפנו עורף ליהדות בבוז,[1] או שנקרא את זיכרונותיה של איטה קאליש־קמינר, בתו של האדמו”ר מוורקא־אוטבוצק, שכתבה על חבריה הרבים וחוג ידידיה שכלל בתוכו את מיטב בניה של היהדות הנאמנה.[2] הרבנים אומנם היו עסוקים בסכסוכי חצרות, במריבות שוחטים ובמאבקי שליטה, אך היו גם ניסיונות להציל את בני הנוער, בין השאר באמצעות הקמת ישיבות בליטא, בפולין ובהונגריה. שונה היה המצב בקרב הנערות; התפיסה המסורתית גרסה ש"מוטב יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים". תוצאות התפיסה הזו היו אסון קולוסאלי. שיעור המרות הדת והחילון נסק באופן תלול. כשהייתה שנירר בווינה, היא נחשפה לרעיונותיו המהפכנים של הרב שמשון הירש, מרבני הנאו־אורתודוקסיה המפורסמים. הרב הירש העביר את נקודת הכובד מעיסוק מופרז בתלמוד ופלפוליו לעיסוק בעקרונות היהדות, לימוד תנ"ך ומדעים ומתן שוויון לנשים. בבית הכנסת שייסד בפרנקפורט היו 550 מקומות לגברים, ו־350 מקומות לנשים. רעיונותיו של הירש וחדשנותם מצאו חן בעיני האישה המשכילה והמהפכנית. בפיקחותה הבינה היטב כי שיטת החינוך הישנה לא תחזיק מעמד מול גלי החילון, אך ידעה שבלי הסכמה רבנית לא תוכל לפעול כלל. לשם כך השתמשה שנירר בברכה שנאמרה לה על ידי רבי יששכר דוב מבעלז, כהסכמה לפעילותה. היא קיבלה גם הסכמה שבשתיקה מהאדמו"ר מגור, ועידוד גלוי מהחפץ חיים. חשוב לציין שחסידי בעלז השמרניים לא הסכימו עם רעיונותיה, וגם אחר כך, כשנפתחה בבעלז רשת בתי חינוך לבנות, שמה היה "בית מלכה", ולא "בית יעקב". מלבד רבנים אלו, רוב רבני הונגריה לחמו ביוזמה בכל הכוח. ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש כינה את הרשת "בית עשו" – בהיפוך מכוון לשמה של הרשת, "בית יעקב". במקומות רבים ספגה שרה זריקות אבנים. אבנים אלו לא נזרקו על ידי הבונדיסטים, אלא על ידי יהודים קנאים וחמי מזג. באחת מעיירות הונגריה לחם רב העיר נגד הכנסת רשת "בית יעקב" לקהילתו. לאחר שנתיים הוא נכנע, אלא שמחיר התנגדותו הראשונית היה כבד. כ־70 נערות מבנות העיירה פרקו עול. הצלחתה של שרה בהקמת מוסד הלימודים לבנות עוררה את מפלגת "אגודת ישראל". עד אותה תקופה לא הייתה במפלגה כל מודעות לצורכי הנשים. לצורך המחשה, אציין דוגמה מובהקת לכך. באמצע שנות ה־30 קיבלה מפלגת אגודת ישראל כרטיסי עלייה לארץ (סרטיפיקטים) מאת הסוכנות היהודית. על פי הנחיותיו של האדמו"ר מגור, הסרטיפיקטים ניתנו לגברים בלבד. בנות "בית יעקב", שכבר הפכו לקבוצת בנות פעילה, לא הסכימו לגזרה זו. הן השוו את מאבקן למאבק ההרואי של בנות צלפחד, שרצו נחלה בארץ ישראל ולא חששו להתעמת עם משה רבינו. כך אף הן, נחושות בדעתן ולא מוכנות להיות כנועות לתכתיבי הממסד הרבני המפלה ביודעין בין גברים לנשים. כדי שלא ייוותר רושם שתנועה מבורכת זו מנוהלת על ידי אישה בלבד, פעלו עסקני אגודת ישראל וחיתנו את שרה בשנית, עם יצחק לנדא. נישואין אלו התקיימו על הנייר בלבד. בפועל, הפעילות התנהלה מביתה של שרה כמו לפני נישואיה. בנות היו ישנות עימה בחדרה. אחותה הייתה דואגת לארוחותיה. גם במודעות הפטירה שיצאו אחר מותה הטראגי בקיצור ימים, נכתב רק שם המשפחה "שענירער" ולא הוזכר השם "לנדא" אף לא ברמז. אחרי מלחמת העולם השנייה, שמחקה כמעט את כל יהדות אירופה, פעלו בוגרות "בית יעקב" להקים בתי ספר לבנות. אולם כחלק מכתיבת ההיסטוריה ושכתובה על ידי הממסד החרדי, גם דמותה של שרה שנירר הפכה לאייקון המסמל חינוך לצניעות, לשמרנות ולהסתגרות מפני העולם החיצון, על אף שכאמור אין כל קשר בין דמות אייקונית זו למציאות.[1] להרחבה על כך ראו: י"י טרונק, פוילן: זכרונות און בילדער, חלק ז, ניו יורק: אונזער צייט, 1953, עמ' 201–217. להרחבה על דמויות של יוצאים ויוצאות נוספים ממשפחות מיוחסות בתקופה ההיא, ראו: דוד אסף, נאחז בסבך, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו, עמ' 331, הערה 54. [2] איטה סיפרה את סיפור חייה בספרה אתמולי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
הקפוסטה | מתכון מסע
מריה אסטריכר
(מאכל יהודי הונגרי מסורתי שנוהגים לאכול בפורים והוא מורכב מעלי כרוב ממולאים באורז ובשר ברוטב עגבניות)
או: אגדה משפחתית אורבנית
פורים 2005, אני נאבקת שלא להיחנק מצחוק. לופתת את הבטן מתחת לשולחן ומוחה דמעות של צחוק חנוק בלתי נשלט.
אני מביטה סביבי ורואה שכולם באותה הפוזיציה. עיניים מבריקות מדמעות של צחוק וחרחורים קלים עד כבדים.
אומנם הסיבה שלשמה התכנסנו כאן היא ארוחת פורים, שהיא אירוע בהחלט מצחיק, חגיגי ומוצלח למדי, אבל הצחוק ההיסטרי מגיע מסצנה ספציפית מאוד שבה שולמית האחות הקטנה נוגסת לתומה בקפוסטה שמנמנה מעשה ידי אימא, ומגלה לחרדתה את הסוד האפל מכול, שכולנו כבר גילינו בשלבים שונים בחיינו – שהקפוסטה האגדית של אימא, התבשיל הכי מושקע שלה שכל כך אהבנו לטרוף כילדים, עשוי, ובכן, משאריות של אורז מהשנה האחרונה שאימא פשוט זרקה למקפיא בתוך שקיות סנדוויץ' שמנוניות. הכרוב גם הוא נאגר שם במקפיא הענק, שאריות של כרוב מהמרק, כרובים שלמים במצב ביניים שנקנו במבצע באוגוסט והוקפאו למען סעודת הפורים וכמובן סופים של רסק עגבניות בקופסאות שימורים שנשלחו למקפיא כמות שהן, פתוחות ומטונפות.
שולמית מביטה בזעזוע בקפוסטה, משתעלת קלות, מקללת אותנו נמרצות תוך כדי צחוק מתגלגל וחסר שליטה – הדרך האסטרייכרית הנכונה להתמודד עם המציאות – ובאלגנטיות מקצועית מזיזה את הצלחת מעט הצידה ומכסה אותה במפית פרחונית כדי שאימא לא תיעלב.
אנחנו, הגדולים, עלינו על הסוד האפל כשראינו את אימא בסוף כל ארוחה שכללה אורז, אוספת את השאריות מהצלחות בתנועה מכנית לתוך שקית סנדוויץ' וזורקת למקפיא. וכל אחד מאיתנו בתורו עבר את השלב שבו הוא גדול מספיק כדי להבין מאיפה הגיעו המצרכים לקפוסטה החגיגית. כל אחד מאיתנו ביצע פתיחה מזועזעת של המקפיא במחסן ונשא הספד קטן למאכל שלא נהיה מסוגלים יותר לאכול בחיים.
שולמית הקטנה, לעומת זאת, שמעולם לא פתחה את המקפיא, כי היא הקטנה של אימא ומוז'ינקלה אמיתית שלא הכינה לעצמה מעולם סנדוויץ' או ארוחת צוהריים, קיבלה את המידע המפורט לתוך האוזן ממנחם ושמיל בשעה שנגסה בתאווה מהמאכל האהוב עליה.
אימא, כמו אימא, לא הבחינה בכל הדרמה הזאת ורק חייכה חיוך מלא נחת יהודית למראה יוצאי חלציה יושבים לסעודת הפורים ופיהם מלא צחוק.
השנים עברו, ואימא שמה לב מתישהו שאף אחד לא אוכל מהקפוסטה המפורסמת והפסיקה להכין אותה.
כולנו נשמנו לרווחה, ואימא המתוקה רק נאנחת בהקלה בכל סעודת פורים ומפטירה מתחת לאף שאיזה כיף שהיא כבר לא צריכה להכין את הקפוסטה הזאת, שגם ככה דרשה ממנה מאמץ קולינרי עילאי, ושהיא מבחינתה לאכול חלה עם טחינה בפורים, רק שאנחנו היינו כל כך להוטים לקפוסטה אז היא עשתה את המאמץ. אבל ברוך השם איבדנו עניין ועול אחד ירד לה מהגב.
חסדי ה' כי לא תמו. כי לא כלו רחמיו.
וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.
***
אין מתכון לקפוסטה, כי אין מצב שאני נוגעת בקודש הקודשים הזה.
אבל קבלו מתכון חגיגי ומשמח לבורקס בשר:
מצרכים:
חבילה של בצק עלים מופשר
למילוי:
חצי קילו בשר טחון
בצל אחד גדול קצוץ
2 שיני שום כתושות
כ-6 משמשים מיובשים קצוצים
חופן צנוברים קלויים
3 כפות שמן זית
כף סילאן
מלח ופלפל
פטרוזיליה קצוצה
והסוד שלי לטעם מיוחד: חופן של עלי זעתר טריים קצוצים.
אופן ההכנה:
מחממים את התנור ל-180 מעלות.
במחבת בינונית מחממים את שמן הזית ומטגנים את הבצל והשום עד להזהבה.
מוסיפים את הבשר לטיגון קצרצר וחלקי, כדי שהעסיסיות שלו תישמר במהלך האפייה.
מכבים את האש ומעבירים את תערובת הבשר לקערה. מוסיפים את שאר הרכיבים ומתקנים תיבול.
פותחים את בצק העלים למלבן בגודל הרצוי ומניחים לאורכו בשליש התחתון תלולית יפה של המילוי. מגלגלים בזהירות עד לקבלת נחש בצק ממולא, ומגלגלים אותו לשבלול.
מעבירים בזהירות לתבנית מרופדת בנייר אפייה, מושחים בחלמון ביצה ומפזרים שומשום לרוב.
שולחים לתנור לחצי שעה בערך, או עד שהשבלול זהוב, פריך ומגרה, ומתקשרים לאימא להגיד אה פרעיילכן פורים 3>
בתיאבון!
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
אותנטיות – זה כל הסיפור
רייצ'ל שץ
הסרט אושפיזין, או כמו שבאמת צריך להגות את שמו "האושפיזין", הפך להיות סרט שהבורגנות החילונית מוציאה פעם בשנה מהמדף מעל הטלוויזיה, מנערת את הקופסה מהאבק וחוגגת את חג הסוכות. מעין ברכת כוהנים שנתית.
בלי שום קשר לאלוהים, כמובן.
יש מעט סרטים ישראליים שהצליחו להתרומם ולהיכנס לקאנון התרבותי המקומי והפכו לקלאסיקות. כאלה שנדמה שיש להם משבצת שידור קבועה בגלגל השנה והחיים שלנו כחברה. כמו אבי נשר עם "הלהקה", שמי זרחין עם "הכוכבים של שלומי", אורי סיוון וארי פולמן עם "קלרה הקדושה", ניר ברגמן עם "כנפיים שבורות", הגשש החיוור עם "גבעת חלפון אינה עונה" ועוד.
הקולנוע בארץ עדיין צעיר, בכל ביס תרבות נדחפות קצת שאריות חול וגמלים, ואומנות צריכה זמן כדי להתהוות. אולי, כמו במקרים רבים, זה עניין של כסף. בכל שנה קרן הקולנוע הישראלית (שעל התקציב שלה בעיקר מתבססת התעשייה) מתקצבת שישה- שבעה יוצרים בלבד ב-כשלושה מיליון שקל לסרט באורך מלא. זה נשמע הרבה, אבל קולנוע הוא תחום יקר מאוד. לשם השוואה, האוונג'רס האחרון תוקצב בכ-220 מיליון דולר.
אז אנחנו לא הוליווד, זה ברור, לא בשנים, לא בתקציב וגם לא בקצב. אבל התעשייה בארץ הולכת ומתפתחת, ויצירות ישראליות מגיעות לענקית הסטרימינג "נטפליקס". בסדרה "שטיסל", לדוגמה, ניתן לצפות כעת במאה תשעים מדינות מסביב לעולם. גם בתחום הקולנוע סרטים ישראליים מתחילים לתפוס מקום ונוכחות. לא מזמן במאי ישראלי זכה בפרס "דוב הזהב" בברלין, ולאחר מכן בפרס "חבר השופטים" בפסטיבל קאן בצרפת.
אז איך בכל זאת קולנוע צעיר ולא מתוקצב מצליח?
ובכן, קולנוע הוא מדיום נרטיבי שאוהב נקודות מבט, והוא תמיד ינסה לחדש את עצמו ולמצוא נקודות מבט ספציפיות שלא ראינו. זו הדרך שלו להתפתח, למצוא עוד סיפורים ועוד גוונים אנושיים שיצטרפו לסיפור הגדול של האנושות.
אם אבקש מעשרה אנשים לספר לי על השפן הקטן ששכח לסגור את הדלת, כל אחד יספר סיפור אחר. אחד יתמקד בסבל של השפן, השני ינסה ללמד את הקורא מוסר השכל, והשלישי יחליט שהסיפור בכלל צריך להיות מסופר דרך עיניו של החיידק.
אחד השינויים הכי גדולים שעברתי בתהליך היציאה, ושלאט לאט קרה גם ליוצאים נוספים סביבי, הוא התפתחות של נקודת מבט ספציפית ואישית על החיים. ההבנה שהקונפליקטים שלי שונים, שהדרך שבה אני חווה אהבה, שמחה וכעס היא שלי, שלכל אחד גבולות מוסריים שונים (מה שבעיניי ראוי, ייתפס בעיני האחר כבעייתי), שנקודת המבט שלי על החיים היא אינדיבידואלית ולא שייכת לחברה, וככל שהיא אינדיבידואלית יותר, היא שייכת לי יותר.
יש שיאמרו שזה בעצם כל הסיפור של יציאה מהחברה החרדית. הייתה לנו נקודת מבט פנימית אחרת מהחברה שבתוכה גדלנו. וההתנגשות הזו דחפה אותנו החוצה, לעולם שבו יש יותר מרחב לבחור את הנרטיב ולספר אותו כמו שאנחנו רוצים.
מה מיוחד בסרט "האושפיזין" שהצליח להעלות אותו מעל השאר?
כששולי רנד כתב את הסרט "האושפיזין" ואז שיחק בו (וגם זכה עליו בפרס אופיר) השנה הייתה 2004. ז'אנר "סרטי הדוסים" כמעט שלא היה קיים (הסדרה "החצר" שודרה ב-2003, ודוד וולך יצא עם הסרט "חופשת קיץ" רק ב-2007). העולם החרדי היה עדיין גטו ואף אחד לא הציץ מעל החומות, לא באמת. היו במאים חילוניים שניסו להציג את החברה החרדית על המסך, אבל נקודת המבט שלהם הייתה חיצונית והדמויות יצאו שטוחות, הן היו פלקט של אנשים דתיים שנראים ומתנהגים בצורה מסוימת, אבל לא אנשים חיים. לעומתם, נקודת המבט של שולי רנד הסעירה את הקהל הישראלי והפכה את הכול לחי ואמיתי. הסרט גם מביא איתו תמות דתיות שלא נראו קודם על המסך הישראלי.
גם בשוק השחור הדוסי, "האושפיזין" היה בין הדיסקים הנצרבים ביותר בהיסטוריה, כולנו רצינו לראות מי האיש שהעז לעשות עלינו סרט והאם הצליח להציג את העולם החרדי כפי שהוא, לפחות כפי שאנחנו רואים אותו.
אבל הסרט "האושפיזין" לא הצליח להביא רק נקודת מבט חדשה לזמנו בקולנוע הישראלי, הוא הביא גם נקודת מבט שעד היום נשקפת מעיניים ספציפיות מאוד, עיניים של חוזר בתשובה.
חוזרים בתשובה ייחשבו לנצח "האחר", "השונה", בתוך הקהילה החרדית. הם אף פעם לא יהיו באמת חרדים, גם אם הם מאוד מנסים להיות כאלה. החברה מסרבת לראות בהם חלק, והיא כנראה צודקת, הם עדיין נושאים בתוכם חלקים מהחילוניות ולא מוכנים לוותר עליה. כמו, למשל, על הצורך שלהם ליצור, או על נקודת המבט האינדיבידואלית שמסכנת את החברה החרדית כפי שהיא בנויה היום. שולי רנד ערני מאוד בתוך הסרט כלפי המקום שהחברה החרדית מקצה לו והוא מתבונן בו בכאב אבל גם בהבנה.
ניתן לראות זאת בסצנה שבה שולי קונה את האתרוג הכי מהודר, הכי יפה, כדי להרגיש שייך, כדי להיות משהו שהחברה החרדית אף פעם לא תיתן לו להיות.
המציאות מייד מנכיחה לו עד כמה הוא לא חלק, כאשר שני חברים מהעבר באים לבקר אותו ומזכירים לו שהוא אחר, שהעבר תמיד יהיה חלק ממנו גם אם אלו חלקים בעצמו שקשה לו להתמודד איתם.
בסצנת הסיום של הסרט הגיבור עומד באמצע בית הכנסת, הוא הרגע מל את הבן הראשון שלו וכולם רוקדים סביבו. הוא מוקף בקהילה החרדית, ואז מצטרף אליו גם העבר שכה פחד להתמודד איתו. העבר מיוצג על ידי החברים מפעם שחובשים כיפות ומצטרפים למעגל הרוקדים. הגיבור, שעד כה ניסה להסתיר את חבריו, מצליח לקבל אותם ואת עברו.
או כמו שכתבה המשוררת זלדה:
"הֶעָבָר אֵינֶנּוּ תַּכְשִׁיט
חָתוּם בְּתוֹךְ קֻפְסָה שֶׁל בְּדֹלַח
גַּם אֵינֶנּוּ
נָחָשׁ בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת שֶׁל כֹּהַל –
הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ
בְּתוֹךְ הַהֹוֶה
וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר
נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר –
כַּאֲשֶׁר הֶעָבָר מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה
זוֹ הֲרָמַת הַחַיִּים כֻּלָּם..."
זהו סוף שמח, של תקווה, של קבלה, והוא סוגר את התמה של זרות בנימה אופטימית.
אבל אולי דווקא בגלל נקודת המבט המיוחדת של היוצר הייתי מצפה לסוף פתוח יותר, כזה שבו הוא עדיין האחר, ולא האתרוג ולא ההתמודדות עם העבר יהפכו אותו באמת לחלק, כי יש משהו יפה בלהיות "השונה" ו"האחר" בתוך חברה, להיות בעל התשובה, לחיות בתוך חברה מסוימת, להבין אותה אבל בו-זמנית גם לא להיות שייך עד הסוף. יש משהו יפה בלשמור על היכולת שלך להיות אינדיבידואל, על הדרך שבה אתה רואה את המציאות, ועל הדרך שבה אתה מספר סיפור.
אולי ההשלמה הזו עם הזרות יכלה להיות סוף ריאליסטי ושמח יותר.
כשנציגי נטפליקס הגיעו לאחרונה לארץ לפתוח חממה לתסריטאים מקומיים, ישבתי בקהל בסשן של Q&A, המיקרופון עבר מאחד לאחד וכולם שאלו שאלות, כולם רצו להבין, מה נטפליקס מחפשת, כל אחד רצה להבין איך לכתוב את הסדרה שנטפליקס תקנה. לאחר מספר שאלות דומות מהקהל, קמה אחת הבכירות ואמרה: "אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, אתם תאמרו לנו. כל מה שאנחנו מחפשים הוא אותנטיות, אותנטיות של נקודת מבט. ספרו לנו את הסיפור שלכם".
ולמי שהדיסק הצרוב של אושפיזין עוד לא הגיע אליו, הנה קישור לטריילר: https://www.youtube.com/watch?v=zVfXipr3WuE
חופש הבחירה
תשע שנים אחרי היציאה מהחברה החרדית, מצאתי את עצמי שוב חלק ממנה עם ״מתבגר״ שהחליט לחזור למקורות שמהם ״ברחתי״. נער חרדי חסידי בבית מאוד חילוני במרכז תל אביב.
עשרים וארבע שנים חייתי בחברה חרדית קיצונית וסגורה. שנים רבות חלמתי על בחירה חופשית, על התפתחות אישית-אינדיבידואלית, שאינה קשורה באורח חיים המונחה על ידי ספר הוראות ברור שאומר לי בכל רגע נתון איך לפעול, מה לחשוב ומה לעשות.
המעבר מבני ברק לתל אביב דרש דרך סבוכה ומלאת מכשולים, בעיות, טעויות וקשיים, שבמבט לאחור אין לי מושג איך צלחתי את המרחק הבלתי אפשרי הזה בין שתי הערים הצמודות. היום אני מוצאת את עצמי שוב מנהלת דיאלוג בתוך ביתי, ביני לבין עצמי, במשפחתי הקטנה שנעה על הרצף שבין חרדיות קיצונית לחילוניות.
אני קמה בבוקר לקערה לנטילת ידיים ליד המיטה של הילד, ותולה דגל גאווה שנמצא שם באופן קבע כחלק מערכי הבית שאותו בניתי בדם, יזע ודמעות. נדמה כי אין סיטואציה הזויה יותר מזו, עבורי ובכלל.
היכולת לבחור
ליברליות והכלה – אלו ערכים בסיסיים שביקשתי להנחיל לדור הבא שלי, אבל אלוהים, שמתסרט לי באופן אישי את החיים ולא שולח צוות בימוי חיצוני לאירוע, החליט לאתגר את הליברליות שלי פעם נוספת. האמצעי: לבחון האם ילד חרדי זה גם משהו שאני מוכנה להכיל בחסות ערכי הליברליזם שעליהם אני נואמת שנים רבות.
האתגר הזה מחזיר אותי לשאלה על מהות ה"ליברליות״, שמלווה אותי מרגע היציאה. באופן אישי, לא יצאתי בשאלה מפני שהאמנתי בחילוניות. בעיניי שלי, חילוניות אינה דבר נכון, בדיוק כפי שבעיניי חרדיות או בודהיזם אינם דבר נכון. מה שנכון בעיניי זו היכולת לבחור בחירה מודעת מתוך חיבור עצמי עמוק. בחירה נכונה היא בחירה אינדיבידואלית שיכולה להשתנות כמה פעמים בחיים, בהתאם למצבים, אירועים וחוויות שנעבור.
כאשר אתה יוצא בשאלה, אתה רוצה לתת לילדים שלך את מה שלך לא היה – בחירה. אתה חי בשיכרון חושים בעקבות ההבנה כי לדור ההמשך תוכל להעניק חופש מוחלט. אתה מרגיש שאתה עושה משהו נכון, עם משמעות. השפע שהעולם החילוני מציע מרגש אותך בכל יום מחדש. האפשרות לבחור בחירות בעלות משמעות, וגם שאינן כאלה, מרגשת על בסיס יום-יומי – החל ממגמת לימודים בבית ספר, דרך חוג או תחביב, ובדברים הגדולים יותר כמו עולם אמוני, רוח או נטייה מינית.
ואז זה מכה גם בי. מצד אחד, אני אומרת לילדים שלי שאני כל כך שמחה שהם לא חיים את החיים שאני חייתי ושהם יכולים לבחור מה הם רוצים להיות. מצד שני, בכנות, לרגע לא חשבתי שהם יכולים לבחור בחיים שמהם ״ברחתי״. הענקתי להם סל כלים של בחירה, חידדנו מיומנות של חיבור פנימי, והבנתי בדרך מאתגרת שבחירה יכולה להיות רב-כיוונית.
האתגר הוא כפול: להיות חרדי בימים אלה בתל אביב זה לא כל כך סימפתי. קצת כמו להיות אוהד של בית"ר ירושלים בלב מעוז אדום. לא משנה כמה תסביר שלא כל האוהדים הם לה-פמיליה ושלפרוץ את הגדרות זה מעשה נבזי בעיני רוב האוהדים. באותה מידה, מה כבר יכול לומר נער חרדי בתל אביב בימים של מחאות, אמירות קשות של גלית גוטמן, מבטי הניתוק והזרות במקרה הטוב, והשנאה במקרה הפחות טוב.
להכיל גם כשלא נוח
התופעה הזו מפתיעה אותי בכל פעם מחדש; לנגד עיניי התגלה עולם ״דתי״ חדש, של חילונים שמאמינים בקיצוניות זהה לזו של החרדים בסט ערכים משלהם, שעטוף בצלופן ליברלי עם סרט צבעוני בצבעי הקשת, המסמל את ההכלה לשונה – לקהילה הגאה או כל מה שמסמל בעיניהם חופש. אבל במבחן החיים האמיתי, הסרט הכי שחור של אותם אנשים יהיה ״חזרה בתשובה״ של הקרובים להם. כך אני מבינה כמה קל לנו להכיל דברים תואמים לסט הערכים שעליו גדלנו, וכמה קשה לנו להכיל שונות שיש לנו דעות קדומות לגביה.
אני יכולה להבין את התסכול של גלית גוטמן ביחס למצב במדינה, אבל אני מאמינה שהיא לעולם לא הייתה אומרת דברים דומים על החברה הערבית. באותה מידה, כאשר יש מקרה רצח – ואלוהים, יש כל כך הרבה מקרי רצח לאחרונה – בחברה הערבית, בתל אביב הליברלית לא יאשימו את ״הערבים״, אלא את המשטרה או המדינה. בצדק, כן? ואילו בהתייחסות לחרדים אנו שומעים ביטויים מכלילים-גזעניים, על חברה של ״מוצצי דם״, ״פרזיטים״ ועוד.
במציאות שלנו כאן, ״מוצצי הדם״ האלה על חשבון משלם המיסים, הם כל האוכלוסיות המוחלשות בישראל. ככה זה עובד. במילים פחות גסות, המיסים שלנו גבוהים יותר ככל שהאוכלוסיות החלשות בישראל גדלות. על כן, האמירה שלה רעה וההתנצלות שלה רעה עוד יותר. אנא, פחות פופוליזם ויותר עובדות. בואו נדבר על אוכלוסיות חלשות ומוחלשות, על הדרך לשנות את המציאות, על עובדות.
מקומם אותי שבתל אביב הליברלית, הילד שלי צריך לחוות עוינות או שנאה. מקומם אותי שישנה שנאה מובנית וכוללת כלפי החברה החרדית. שכל אותם ליברלים שמתעקשים במקום העבודה שלהם – בצדק מוחלט! – על גיוון תעסוקתי כשמדובר בערבים או בלהט״בים, או בכל קבוצה אתנית או תרבותית אחרת, לא מסוגלים להתמודד עם גיוון תעסוקתי כשמדובר בחרדים.
אני מאמינה כי אנשים שערכי הליברליות על ראש שמחתם, צריכים לעשות בדק בית פנימי ולחשוב אם הם באמת ליברלים כלפי כולם בצורה שווה. לא אגן על ה״חרדים״, מפני שכל שאני מבקשת הוא להגן על המונח ״ליברליות״, שנרמס פעם אחר פעם בשימושים שגויים ובהטיות שכבר התרגלנו אליהם.
אם אתם ליברליים, ואני מקווה שאתם אכן כאלה, עמדו מאחורי תפיסת העולם שלכם גם כאשר המקרה מורכב יותר. גם כלפי אוכלוסיות שפחות ״נוח״ להבין. להיות ליברל זה מחייב.
האמינו לי, אני יודעת כמה זה לא קל. גם לי לא קל להיות אמא חילונית מקועקעת, שמגלה שהיא שצריכה להתאים את הבית ואת החיים לנער-בחור ישיבה חרדי חסידי. לא קל לצאת לחופשות משפחתיות ולא קל למצוא בילויים וחוויות משפחתיות שאפשר לעשות יחד. לא קל עם המבטים שאנחנו מקבלים ברחוב, וגם לא קל עם החברה החדשה שבה אני נמצאת, שלצערי הגדול כל כך גדול שופטת את הילד האהוב שלי באופן שמאוד לא נעים לנו כמשפחה.
למרות הקושי, אני שלמה ומאמינה, מפני שהתחייבותי לערכי הליברליזם שאני עונדת כמו דרגות מפוארות, בגאווה. הסיפור שלי, הסיפור שלנו, הוא שגורם לי לעמוד מאחורי הערכים הללו באופן מוחלט.
או כמו שאמרתי לבן הישיבה ביום בר המצווה: ״אתה מקבל על עצמך עול תורה ומצוות, ואני מקבלת על עצמי להמשיך לתמוך ולכבד כל צעד שתבחר בחייך״.
לא רק אליו התכוונתי, אלא לכולנו.
"אבא – איפה הפאות שלך?"
"תגיד, אבא, מותר לשטוף את הפה ביום כיפור בבוקר?" שאל שמוליק בשיחת הטלפון שהחליפה את "ברכת הבנים" המסורתית. דקות ארוכות ניהל שמוליק דיון עם אביו המתגעגע מרחוק על הלכות הצום ואיפה כדאי לו להתפלל. האם שמוליק יודע שאבא כנראה לא ילך לבית הכנסת ביום הזה?
יציאה מהעולם החרדי תוך כדי הורות היא משימה מורכבת. ילדים שגדלו על סט אמונות וערכים רואים פתאום את הוריהם משנים את תפיסות היסוד. הדבר מצריך מחשבה רבה ותיווך של השינוי לילד, שלא יתערער עליו עולמו הזהותי בצורה בלתי אחראית. אך אם הדבר קשה כששני ההורים יוצאים בשאלה, או לפחות מצליחים להגיע לכדי שיתוף פעולה מול הילדים, האתגר גדל שבעתיים במקרים של סכסוכי גירושין על רקע היציאה. לפעמים נוצר מצב מסובך של אב חילוני לילד חרדי מסולסל פאות שלומד ב"חיידר" חסידי, או אישה הלובשת מכנסיים קצרים בעודה אם לילדת "בית יעקב" שנדרשת לרכוס את הכפתור העליון בחולצה ולגרוב גרביונים בקיץ.
לצערנו, הפער הזה מביא לפעמים לכדי ניסיונות של ניכור הורי, מלחמות של הצד השני שנועדו לנתק קשר בין הילדים ל'הורה המקולקל', ותסבוכות משפטיות. בשורות הבאות לא נדון בבעיות קשות אלה, המצריכות ייעוץ מקצועי ממוקד בכל מקרה לגופו. אך גם בעיתות של שלום ורגיעה שומה עלינו לתת את הדעת לשאלה: איך מספרים לילד חרדי, הגדל ומתחנך בסביבה חרדית, שאביו "שייגעץ"? שאמא שלו חילונית? התוכל נפש צעירה להכיל הורה שעושה מעשים לא לגיטימיים בעיני החברה שבה היא גדלה?
יש מי שיפתרו את הקונפליקט על ידי הסתרתו. בזמן שהותם עם הילדים יחבשו כיפה לראשם, חולצה לבנה ומכנסיים שחורים. הפתרון הזה מתאים בעיקר לאבות שיש להם זמני שהייה מוקצבים ומצומצמים עם הילדים. אצל אימהות שמגדלות את הילדים יום יום, ואבות במשמורת משותפת – ההצגה האינסופית הזו פחות ופחות באה בחשבון. בנוסף, הורות בתחפושת עלולה ליצור ריחוק ולהקשות על יצירת קשר אותנטי עם הילדים. כשכל אינטראקציה עם הילדים עוברת סינון וצנזורה הקשר יכול לקבל אופי מלאכותי, ולייצר הפסד שאינו בר תיקון כמעט. שלא נדבר על כך שבמוקדם או במאוחר שמועות על אי דתיותו של ההורה ימצאו את דרכן לאוזני הילדים ויחשפו אותם לידיעה המרעישה בלי שום הכנה.
מובן שלא נוכל לדבר בצורה כוללנית על חשיפת ילדים לעולמו השונה של ההורה, כל ילד הוא עולם בפני עצמו ולו צרכים רגשיים משלו. עם זאת, ננסה להציע כאן כמה כיווני פעולה שעשויים להקל על תיווך היציאה לילדים, כיוונים המתבססים על סיפורי אמת שהצטברו עם הזמן.
להקדים שיחה על אחרים. לפני שחושפים לילד את האמת על ההורה, רצוי לייצר תשתית שתיתן לו כלים לקבל את המידע כמשהו לא דרמטי. הדרך הטובה ביותר היא לנהל שיח כללי על אחרים חילונים ויוצאים בשאלה. "יש לי בעבודה חבר חילוני, הוא מה זה נחמד וחכם". "אני מכיר משפחה שהאמא נהייתה חילונית, אבל היא שומרת על כלים כשרים לילדים שלה".
הרווח בהשלכת השיח המקדים על אחרים הוא כפול, היות שהוא מנרמל אט אט את קיומם של החילונים/יוצאים בעולם, ומאפשר להציג אותם כאנשים ראויים. בנוסף, הדבר מאפשר לילד להביע את דעתו ותחושותיו על העניין ללא דרמה אישית מטלטלת.
לייצר רצף. במקום חלוקה דיכוטומית בין חרדים לחילונים, להקנות לילד תפיסה של רצף חרדי-חילוני, מתוך הבנה שכולנו נמצאים איפשהו על הרצף הזה. כדאי להמחיש זאת על ידי דוגמאות מעולמו של הילד. כמו "נכון בקהילה שלנו נוהגים כך, בקהילה אחרת נוהגים שונה". להראות שגם בתוך העולם החרדי המוכר לו יש כאלה ש"מחמירים" יותר מאיתנו, ויש ש"פתוחים" יותר מאיתנו. אפשר לצחוק על זה בקלילות, שכל אחד משוכנע שהוא במקום המדויק – יותר ממנו כבר קיצוני מדי, פחות ממנו חילוני מדי. הטמעת רצף פנים-חרדי תאפשר להרחיב את הרצף על פני העולם הדתי, המסורתי והחילוני ("אתה יודע שיש חילונים שעושים קידוש למרות שהם לא שומרים שבת?").
לפעול בהדרגה. לא חייבים לספר לילד בבת אחת שאמא לא שומרת שבת. עם הכנת התשתית של נירמול חילוניות ויצירת רצף, ניתן לאפשר הצצה הולכת ומתרחבת לקיומו של אורח חיים חילוני, ולהעניק לכך לגיטימציה. אחרי שהילד מעכל את קיומם הראוי של אנשים לא חרדים אפשר להתחיל בהטמעת מסרים של "איש באמונתו יחיה", היעדר שיפוט, כבוד ואהבה ליקרים לנו בלי קשר לרמה הדתית.
להציג מגוון סוגי סולם ערכים. כדי שלא תיתפס תמונת עולם ילדית לפיה הצד החרדי מלא בערכים וההורה החילוני מלא במתירנות, כדאי להציג לילד ערכים פוזיטיביים הקיימים בעולם הכללי, כמו נשיאה בעול הציבורי, השכלה, מדע מפותח וכדומה (רוב הרופאים חילונים והם מצילים לנו את הבריאות). בתור התחלה, רצוי למצוא ערכים שלא מתנגשים ישירות עם הדת (לדוגמה, להעדיף ערכים של קיימות ואיכות הסביבה על פני ערך של שוויון מגדרי).
להיות קשובים לתגובות הילד. השיח המקדים נותן הזדמנות לקבל תמונת מצב לרמת המוכנות של הילד להיחשף לעולם הלא-חרדי של ההורה. ככל שהנרמול, הרצף והערכים הכלליים יוטמעו טוב יותר, יהיה אפשר לעבור לשלב הבא – לדבר על ההורה.
לא לחשוף פרטים מיותרים. ניתן להתחיל לספר לילד שאבא כבר לא כל כך חרדי. להשתדל לתת תשובות סובייקטיביות של "זה קצת פחות מתאים לי כיום", ולהימנע מאמירות כלליות (החרדים טועים, אני מאמין שהיהדות לא אמיתית, וכדומה). אין טעם לנדב יותר מדי פרטים וצבע. לפעמים עדיף לילד לדעת שאבא "לא כל כך מקפיד על הלכה ודת", הוא אינו זקוק לדעת בדיוק באיזה יום אבא נסע לים ולאיזה חוף.
להשתמש במושגים דתיים. ניתן להשתמש בערכים הדתיים עצמם כדי לחזק את הקשר. מצוות כמו "ואהבת לרעך כמוך", "כבד את אביך ואת אמך" יכולים לבסס את הצורך האוניברסלי בכבוד והכלה למרות השונות. בהקשר הזה, סיפורי צדיקים/רבנים בני דורנו שהורו לשמור על קשר עם בני משפחה חילונים - עושים עבודה נהדרת.
להכין לתגובות החברה. "יש כאלו שלא יודעים שזה בסדר שיש אבא/אמא חילוני/ת, יש ילדים שאולי זה ייראה להם מוזר ויגידו לך דברים מעליבים". במקרה של חשש מניכור על רקע פער דתי – ציוד מראש של הילד בסיפורי קשרים עם הורים חילונים יכול להחליש מאוד את עוצמת שטיפת המוח. חשוב לנסוך בילד ביטחון שהערך שלו לא תלוי בדתיות של ההורה, ושהוא יכול לשתף אתכם בלי חשש שתיקחו את זה אישית.
שיח פתוח על חששות ותיאום ציפיות. חשוב להעניק לילד תחושה שהוא יכול לשתף בקשיים שנוצרו אצלו עקב היציאה של ההורה. דיבור פתוח על החששות יכול לנטרל חלק מהם. למשל, "אתה מפחד שלא יקבלו אותך לישיבה בגלל שאמא חילונית? אל תדאג, לסבא יש קשרים/נמצא לך ישיבה מתאימה שאפילו תיהנה בה יותר". גם תיאום ציפיות והבעת רצון להתחשבות (בגבול הטעם הטוב) יכולים להרגיע מאוד, כמו "אם זה חשוב לך, אלבש חצאית כשאני עוברת ברחוב של בית הספר".
יציאה כהורה דורשת איזון והליכה בין טיפות. לא לוותר על חיי ההורה וחירותו, אך למזער כמה שאפשר את ההשפעות הבעייתיות על הילדים, ולצייד אותם בכלים להתמודד בביטחון עם הסיטואציה.
לסיוע משפטי במקרה של גירושין עם ילדים על רקע יציאה מהחברה החרדית – תוכלו לפנות לתוכנית "צעדים".
"ומילדיי יותר מכולם" – מסעו של הרב ישראל פרנקל
נינה פוקס
הרב ישראל פרנקל (45) עזב את החברה החרדית וכעת הוא חלק מהקהילה הדתית. משפחתו, כולל שבעה מילדיו, ניתקו עימו קשר בעקבות עזיבתו. היום, יותר מתמיד, הוא מבין את חשיבות קבלת האחר כפי שהוא וללא תנאי, ודאי כשמדובר בבן משפחה. "כשיצאתי מהעולם החרדי המשפחה שלי נידתה אותי. ניסיתי לחדש את הקשר פעמים רבות. לצערי, ללא הצלחה".
חוויית יציאה כפולה וחוזרת
ישראל נשוי בשנית ומגדל את בנו ושישה מילדיה של אשתו. הדרך שעבר סייעה לו להבין לעומק את חשיבות שמירת הקשר עם הילדים, גם אם הם לא הולכים בדרכם של הוריהם. "יש לי ילד שיצא מהחברה החרדית, וששת ילדיה של אשתי אינם דתיים. לפחות כרגע. כולם גרים איתנו באותו בית, וכך אני חווה על בשרי מה חשים הורים חרדים במצב דומה. אי אפשר לזלזל במשבר ובקושי כשכל מה שניסית לבנות בבית ועם הילדים מתפורר לנגד עיניך. בד-בבד, אני מבין גם ההרגשה של היוצאים, כי גם זאת הייתה חוויה אישית שלי. וכך, שוב ושוב אני שואל את עצמי, 'איך יכול להיות שבני משפחתי שונאים אותי כל כך, מה כבר עשיתי? הרי בסך הכול פעלתי באופן שאני מאמין שיעשה אותי בן אדם הכי טוב שאני יכול להיות... לצערי, אין לי קשר עם הילדים החרדים שלי מנישואיי הראשונים, בשל ניכור הורי שנעשה להם. אני יודע היטב מאיפה זה מגיע, החברה והרבנים עשו להם שטיפת מוח, והם מסתכלים עליי כעל אדם מסוכן".
לבחור באהבה – למרות הכול
"היציאה מהדת, של הילדים שלי ושל אשתי, הפגישה אותי שוב עם העוול שנעשה לי כשהמשפחה שלי, וכל האנשים שהיו חבריי במשך יותר מעשרים שנה, ניתקו איתי קשר. יכולתי לכעוס עליהם, אבל אז הייתי כמו אלו שפגעו בי. בחרתי באהבה כי ילדיי קשורים אליי לא משנה מה, ועל כן מגיעה להם אהבה עד כלות הנפש".
"לפני כמה חודשים הבת השנייה של אשתי יצאה מהארון, וכאדם נאמן לתורה היה לי בזה קושי, אבל לרגע לא נתתי לזה לפגום באהבתי אליה. מהיציאה שלי מהעולם החרדי למדתי איך אמורה להרגיש אהבה אמיתית, מה המהות האמיתית של קשר בין הורים לילדיהם ומה טיבה של חברות אמיתית. עם השנים למדתי עוד ועוד, וכיום לא רק שאני אוהב את היוצאים הפרטיים שלנו מכל הלב, אני מכבד אותם ואת ההחלטות שלהם".
ללמוד מהתהליך של הילדים
"בעקבות היציאה מהחברה החרדית והעוול שנגרם לי, התבשלה אצלי התובנה שעליי לאפשר לכל אדם להיות מי שהוא. אני יצאתי כי הרגשתי שהיו טעויות בדרך שבה חייתי ושהדרך הזאת לא הולמת את האמונה שלי. הילדים היוצאים עוברים תהליך דומה. אין לי ספק שכל מה שהם עושים מוביל אותם להיות אנשים כנים יותר, בעלי אמונה חזקה ומידות מתוקנות. בדיוק כמוני, הם שואפים לחיות חיים ערכיים מתוך חשיבה ודיוק. לכן הם מסבים לי נחת רבה יותר מאשר אילו היו מקפידים לשמור על ציווי זה או אחר רק כי למדו זאת בבית הספר. הלמידה שלי מהתהליך שלהם התגבשה למסר שאני רוצה להעביר להורים לילדים יוצאים. המסר אינו 'קבלו את הילד שלכם ללא תנאי', זה עניין בסיסי, וגם לא 'כבדו כל אדם לפי אמונתו' כי גם זה בסיסי. המסר שלי הוא לנסות ללמוד מהילדים על הדרך שלנו, ההורים, כי אם הילדים נוטשים את דרך החינוך, אפילו במעט, יש לזה סיבה. הייתי טיפש אם הייתי חושב שאני מושלם ויודע-כול. התהליך של הילדים יכול ללמד אותנו, ההורים, איך לשפר את המידות שלנו, ומזמין אותנו לברר את האמונות שלנו, את ההבנה שלנו בתורה ובאיך להיות אדם. אם נעבוד יחד, לכולנו יצמח מכך רק טוב".
קשר לא מותנה
נינה פוקס
איציק בן יחיאל הקים את עמותת "בנערינו" לפני כשבע שנים. מטרתה העיקרית של העמותה היא לתווך בין ההורים החרדים לבין ילדיהם שבחרו ללכת בדרך אחרת. לפני כ-20 שנים, בהיותו בן 19 בלבד, החל איציק לעבוד עם ילדים ובני נוער בסיכון. ברבות השנים זיהה כי חסרה דמות שתלווה הורים שמתמודדים עם ילד שבחר לעזוב את החברה החרדית. ילדים כאלו מתחת לגיל 18 נחשבים נוער בסיכון. ״במסגרת העמותה הורים פונים אליי כדי למצוא מסגרת לבן שלהם. אני מלווה את המשפחה ואני בקשר עם הנער, ובמקביל אני בקשר עם הרווחה כדי לתת שהמענה לאותו נער יהיה מותאם ואיכותי. אני מלווה אותם בכל מה שהם צריכים״.
לפי ההגדרה הפורמלית, "נוער בסיכון" הם נערים שמסכנים את עצמם ואת סביבתם. בחברה החרדית המצב מורכב יותר, בגלל היציאה מהקהילה והרגישות מול המשפחה ורבדים נוספים שיש לתת עליהם את הדעת. "החברה החרדית היא קבוצת אוכלוסייה ששואפת לצייתנות ולמצוינות״, מסביר איציק את המורכבות. ״צייתנות למנהיגי הקהילה וגם לחוקי החברה, הניואנסים החברתיים שנוצרו במאה השנים האחרונות ומתבטאים בלבוש, בהתנהגות, בשפה וכו׳. מי שלא מציית מסמן שהוא כבר לא שייך לקבוצה. על כן מדובר לא רק בנוער בסיכון משום שנשר מהמסגרת, אלא בנוער שמסמן את עצמו כמי שכבר לא שייך לקהילה, כי הוא שונה בלבוש ובהתנהגות״.
לדבריו, במקרים אלה מתעורר קושי רגשי ומשפחתי מורכב, שמחייב הבנה עמוקה ותיווך בין ההורה לילד. ״משהו קורה בתוך הבית. המערכת מזהה שהוא חריג ולא מציית לחוקי החברה ופולטת אותו החוצה, והנער נרמס. פה המקום שלי לבוא ולעזור. המשפחה בחרדה, בייחוד בקהילות היותר סגורות. הם מאוד מתביישים וגם חוששים שזה יהרוס להם, למשל בשידוכים. אני אומר להורים: ׳נכון, יש קהילה, אבל המטרה שלנו כהורים לבדוק מה מתאים לנו. בוא נשב יחד ונבין מה חשוב לכם באמת׳״. לאחר ניסיון של שנים פיתח איציק שיטה ייחודית, שנקראת "שלושת המעגלים". שיתוף של ההורים, של הנער ושל המסגרת הרלוונטית לו – שכולם משתפים פעולה למען הצלחתו המיטבית של הנער.
איציק מסביר כי בשנים האחרונות הוא נתקל במגמה הולכת וגדלה של הורים חרדים שמחפשים דרך לשמור על הקשר עם הילד, למרות שאינו הולך בדרכם. "בהתחלה קשה להם לקבל והם מקווים שהוא ישתנה, אבל ככל שעובר הזמן, וההורה מבין שהוא לא יחזור ושהחלום מתרחק מהמציאות, התפיסה לגבי הקשר עם הילד הולכת ומשתנה. אני מדריך אותם איך להתמיר את האהבה והדאגה שלהם לקבלה של הילד ולהעמקה וחיזוק הקשר שלהם. לדוגמה, אני עורך עם ההורים כעשרה מפגשים שבמהלכם אני מקשיב להם ומברר מה חשוב להם שיהיה בקשר עם הילד. השיחות הללו בדרך כלל מאוד טעונות. נקודות המוצא היא שגם ההורים וגם הילד מעוניינים בקשר ורוצים בטובת הילד. הנקודות שעליהן צריך לדבר, בדרך כלל, הן מה הקשר הזה מכיל. ההורים לומדים בשיחות איתי איך להגיע למצב שאליו הם שואפים מלכתחילה, שלילד שלהם יהיה טוב. כיום ברור יותר מאי-פעם שגם אם הילד לא יחזור, הוא עדיין בן משפחה ושהקשר של הורה-ילד לא אמור להיות מותנה, אלא מובנה. זה המסר העיקרי: בקשרים משפחתיים אין התניות. עם כיפה או בלי כיפה, ולא משנה מה ילבש, הוא הבן שלנו ואנו אוהבים אותו בכל מחיר. קשר הורה-ילד אינו חובה אלא זכות!"
"הדרך שלי, לקבל ולהכיל, היא עדיין חריגה" שרה הורביץ בריאיון נוטף תקווה
נינה פוקס
שרה הורוביץ (40) היא אם חרדית לשישה צאצאים. אדל, אחת מבנותיה, יצאה מהחברה החרדית. במופע היחיד שכתבה שרה, בסיוע המחזאית גורן אגמון, היא משקפת את האתגרים של שני הצדדים, שאחרי שנים של קשר מורכב רק רוצים להתאחד ולהתחבק. ״הסיפור של הבת שלי הוא סיפור של ילדה בת 15 שהחליטה שהעולם החרדי לא טוב לה. היא סבלה מהתעמרות בבית הספר וזה מה שגרם לה לעזוב״.
״המסר שאני רוצה להעביר בהצגה הוא שאנחנו לא רוצים לנתק את הקשר מהילדים שלנו, גם אם הם לא ממלאים את השאיפות שלנו והולכים בדרכנו", מספרת שרה. במסגרת אירוע "נפגשים לשם שינוי" ההצגה עלתה בפעם החמישית. "הפידבקים שאני מקבלת עליה מעולים", אומרת שרה בהתרגשות. "בעיקר מנשים חרדיות. הן אמרו לי שזו הצגת חובה. חששתי מאוד כי יצרתי משהו חדש ולא ידעתי איך תהיינה התגובות, אבל הן ממש נלהבות״.
זה חמש שנים שאדל הורביץ אינה חלק מהחברה החרדית, אך כבר בתחילת הדרך גמלה בליבה של שרה ההחלטה לקבל אותה כפי שהיא. ״אני ובעלי לא היינו במקום של להתעמת איתה בעניין הדתי, אבל כן לתחום את הגבולות בבית, כיוון שיש לה עוד אחים ואחיות. היה לנו חשוב גם להעביר לשאר הילדים את המסר שאנחנו מקבלים אותם כמו שהם. כל ילד רוצה לדעת שההורים מקבלים אותו כמו שהוא, ללא שום תנאים. הבנו מייד שאנחנו צריכים לקבל ולהכיל. רצינו שהיא תגור בבית, אבל היא נאלצה להיכנס לפנימיית נוער בסיכון כדי לעבור שיקום. ליווינו אותה שם לאורך כל הדרך״.
התגובות מהסביבה על קבלת בתה הפתיעו אותה, והיא החלה להבין שדווקא הדרך שלה, של ״לקבל ולהכיל״, היא החריגה. ״קיבלתי תגובות מהסביבה בסגנון ׳כל הכבוד לך׳, ׳הלוואי שכולם יהיו כמוך׳, ואמרתי לעצמי ׳מה, זו לא הנורמה?׳ מתוך זה התחלתי לשוחח עם חברות שידעתי שהילדים שלהם עזבו את החברה החרדית, והבנתי את הקשיים, הפחדים ולמה הן ניתקו קשר, אבל גם הודגש לי שלהישאר בקשר עם הילד זה רק מועיל. למשפחות ולילדים עצמם".
לדבריה, המסר החזק ביותר בהצגה הוא: כשהורה מנתק קשר עם הילד שלו, הוא המפסיד העיקרי. ״בתור הורים בדרך כלל יש לנו חלום לגבי הילד. שיהיה רב, פרופסור או כדורגלן. לרוב אלו חלומות שההורה עצמו היה רוצה להגשים ולא הצליח, ולכן הוא רוצה שהילד יגשים זאת במקומו. כשהילד לא מגשים לנו את החלום, התחושה היא שהוא הורס לנו את החיים ואת השם שלנו. אבל אלו החיים שלו, ואם אני לא אקבל את הילד שלי כמו שהוא, אפסיד אותו״.
שטחיות אאוט – מורכבות אין
אבי אופיר
לפני כחודשיים, כשהאבא החרדי שלי קרא לראשונה את הסיפורים "כיפה אדומה" ו"לכלוכית", שכל ילד וילדה חילונים מכירים היטב, הוא הגיב, "מה זה הסיפורים המומצאים האלה? איזו השראה טובה זה יכול לתת לילד? פלא שאחרי זה הילדים מתנהגים ככה..." וכו', טענות כאלה ואחרות שלא אלאה אתכם בכולן, כי בכל זאת בתקופה הפוליטית הנוכחית הכול מאוד נפיץ, ואני לא כאן בשביל להתסיס.
וכך, על אף שלא הסכמתי עם הנאמר, לא הגבתי לדברים, רק הקשבתי ולקחתי אותם כשיעורי בית למחשבה. גם כשאני מגיב, אני משתדל לקחת את הדברים של האחר לבדק בית אצלי ולחשוב, אולי הוא צודק? לפעמים אף להביא את דבריו לדיון עם מישהו שחושב אחרת לחלוטין. אני תמיד מין סנגור של הצד שכנגד. מול שמאלנים אני מביע דעה ימנית, מול חילונים דעה דתית-חרדית, וכן להפך.
והנה מתעוררת השאלה שלכם אליי, או שלי לעצמי, אז איפה אני ומי אני באמת? האם אני רק סנגור ושליח של דעות אחרות? מה היא דעתי האמיתית בנושא? שאלה מצוינת! זה בדיוק הרגע שבו אני מרגיש שנכנס התפקיד שלי כשחקן וכאומן, ואני אסביר: כולנו "יודעים" כל הזמן. אנחנו "יודעים" מה צריך ומה נכון לעשות או להגיד, בכל דבר ובכל תחום. אנחנו מדליקים טלוויזיה וכל החדשות רוויות באנשים ונשים שצועקים זה על זה את דעתם החותכת, בלי שום מקום להקשבה או אפילו למחשבה שאולי מישהו מהצדדים צודק והטענה שלו לגיטימית, או אפילו רק סתם טענה מעניינת ומעוררת מחשבה. גם כשאין לנו באמת מושג ואנחנו לא מעורים בסוגיה עד הסוף, רובנו כנראה עדיין נביע דעה מוצקה וחותכת בנושא.
התפקיד של האומנות ושל האומן הוא לשאול שאלה, להציב מראה, לעורר מחשבה, לפתח סקרנות ודיון. לא בהכרח לספק תשובות. ככל שהיצירה מעוררת יותר שאלות ופחות נותנת תשובות, היא יצירה מעניינת יותר ועמוקה. להגיד משהו באופן חד ומוחלט, זה דבר שרצוי להשאיר לוויכוחים בפאנלים בטלוויזיה. שם אפשר לשמוע בעיקר מסרים פשוטים, מהירים ולעיתים קרובות שטחיים. אולם בכל הקשור ליצירה, גם ליצירה טלוויזיונית, יצירות שאין בהן מורכבות וכמה צדדים, כנראה שלא יעניינו את הצופה.
גם כשמדובר בנושאים שהדעה עליהן גורפת ומוחלטת, להביא למסך דמות חד ממדית ושטחית יהיה חסר טעם. אחד המורים שלי בניסן נתיב, דור צויגנבום, סיפר לנו פעם, ששאלו שחקן מפורסם, שאינני זוכר כעת את שמו, "איך תשחק את היטלר?" והוא ענה: "באומץ".
כי לשחק היטלר שהוא רק רע, דוחה ומגעיל, זה מצוין אבל לא מספיק מעניין. מעניין יותר יהיה לצפות בהיטלר, או בכל דמות שלילית אחרת, ולגלות שהוא גם רגיש וחכם. שיש לו רבדים נוספים ואנושיים מעבר להיותו רוצח שפל.
מי שצפה בסדרה "הסופרנוס" יודע עד כמה זה נכון. השחקן ג'יימס גנדולפיני משחק את העומד בראש משפחת פשע, אבל מה שהופך את הדמות למעניינת ומורכבת נמצא דווקא בחלקים שבהם היא מאוד אנושית ואפילו דומה לנו. ואחרי שחשנו הזדהות איתו ביחסים שלו עם אשתו ועם ילדיו, פתאום עלולה להתעורר בנו גם הזדהות בעניין הפשעים שהוא מבצע, כי אנחנו מבינים את מכלול חייו ולא שופטים אותו רק על פי מעשיו הרעים. וכשאתה מוצא את עצמך מזדהה עם רוצח, שם מתחיל תהליך פנימי מעניין ומפחיד בה בעת. דבר שבחיים לא היה קורה אילו היינו רואים רק את הצד הרע של הפושע.
בראיונות שנערכים עם שחקנים שמגלמים דמויות של נבלים, הם אף פעם לא יגידו שהדמות שהם מגלמים רעה. להפך, הם יסבירו ויצדיקו את המניעים. כי אם הם ישפטו את הדמות, מעבר לכך שזה יהיה פחות מעניין, בהכרח יהיה להם יותר קשה לשחק אותה. מאוד קשה להתחבר לצדדים הרעים שבך ולהביא אותם למסך, גם אם זה דרך דמות, אלא אם מדובר בדמות שהיה לה קשה בילדות, או כל אירוע אחר שמצדיק את מעשיה הרעים.
אני כמובן לא מעודד רחמים מידיים על כל רוצח או אנס, בגלל שהסיפור שלו מורכב. מדובר יותר בכלי למחשבה ובהסבר לחשיבות של דמות עמוקה ועגולה לעומת דמות פשוטה ושטחית.
כל במאי ותסריטאי יודעים את זה. עכשיו גם אתם. אבל מאוד קל לשכוח את זה שנייה לפני שאנחנו מגיבים בפייסבוק או בכל רשת חברתית אחרת. אפילו במציאות אנחנו מגיבים למה ששמענו או ראינו עוד לפני שהאדם מולנו סיים את המשפט. משום מה ברור לנו שהבנו לאן הוא חותר ומה מניעיו הנסתרים וממילא יש לנו תשובה לדבריו ודעה ברורה ונחרצת בנושא.
כן, גם לי יש רצון, בדיוק כמוכם, פשוט להגיב ולתקוף ולענות לאבא שלי, שהספרים שאנחנו גדלנו עליהם כחרדים לא מעוררים מחשבה חיובית או השראה רוחנית. גם את יונה הנביא בולע דג ואחרי שלושה ימים הוא יוצא שלם וחי. רק כי בלע את כיפה אדומה זאב ולא דג אז הסיפור פסול? אולי בגלל שזאב הוא חיה לא כשרה? מי אמר שלדג של יונה אכן היו קשקשים כמו שצריך? אף אחד לא בדק אותו! ובכלל, בסוף מדובר על סיפורים שאיכשהוא תמיד האיש הרע הוא הגוי והאיש הטוב הוא היהודי, ולא משנה למה ואיך, בסוף הגוי רוצה רק להרע ליהודי. האם זה בהכרח מסר או השראה טובה? לא בטוח. אבל אני מניח רגע את הציניות בצד, ואומר "לא בטוח" אפילו אם אני בטוח, כי כבר אמרנו שלהגיד בטוח ומוחלט זה יותר קל. אז לפני שאני מעודד אתכם לשנות את הדיסק האוטומטי שלכם ולהגיב בצורה שקולה יותר ולהגיד דברים בפחות ביטחון ונחרצות, אני קודם כל מתרגל את זה עם עצמי.
דמיינו שכל ישיבת ממשלה הייתה נפתחת בדקת דומיה שבה כל הנוכחים בחדר לוקחים יחד נשימה עמוקה ומנסים להתחבר לגוף, לרגע הזה – לכאן ועכשיו ומנסים, או לפחות משתדלים, להקשיב יותר זה לטענות זה ומבטיחים לאפשר לכל אחד לסיים משפט, גם אם הדברים מעוררים בהם כעס או תסכול.
זה נשמע כמו עולם אוטופי או חלום בלהות, וברור לכולנו שזה לא יקרה, אבל משהו מזה אנחנו כן יכולים לנסות לייצר במרחב האישי שלנו וסביבנו. אין ספק שכל שינוי גדול מתחיל בצעד אחד קטן.
בפרק השלישי בפודקאסט "שאלה טובה", שבו התארחה השחקנית המוכשרת טס מאיר, שזכיתי להיות הפרטנר שלה בהצגה "ככה יצאתי" – אגב, אם עוד לא צפיתם בהצגה, זה הזמן להיכנס לגוגל או לאתר של יוצאים לשינוי ולחפש את התאריך הקרוב – ניתן לשמוע את טס מספרת סיפור חיים עשיר ומורכב. לכל אורך הדרך שום דבר מוחלט ופשוט לא קורה. לדוגמה: בפגישה עם הבחור שהציעו לה בשידוך, הגם שישנה תחושה שזה ממש לא הכיוון שהיא מחפשת לעצמה, היא לא יכולה לקום ולברוח, כי יש צד שני וקול פנימי שאומר, אם לא הוא את לא תמצאי אף אחד אחר ותישארי לבד. והיא נקרעת בין שני הקולות האלה. אם הכול היה כל כך קל וילדה בת 18 הייתה יכולה פשוט לקום ולברוח ובחוץ היו מחכים לה חיים נהדרים, לא היה עניין עבורנו כמאזינים להקשיב לסיפור הזה.
או למשל כשטס מדברת על האהבה שלה לאחיותיה ולדאגה והמסירות שלה, כל זה קורה לצד תחושה של שעבוד ומחויבות של ילדה שבעל כורחה הופכת לאימא לאחיותיה. סתם בחורה שהופכת בשנות העשרים לחייה לאימא, זה לא סיפור מעניין במיוחד, הרבה עושות את זה. אבל ילדה שהופכת לאימא לאחיותיה ותופרת להן חורים בגרביים, מייד מייצר מורכבות וממילא מעורר בנו סקרנות.
תמיד אנחנו כועסים על אנשים עשירים. חשבתם פעם למה? בטוח שיש הרבה סיבות, אבל לדעתי זה כי תמיד מרגיש לנו כאילו אין להם אתגרים ומורכבות בחייהם. החיים הוגשו להם, והדרך הייתה קלה וסלולה מראש, בשונה מאיתנו שכל אחד בתחומו ובסיפור חייו ירק דם בשביל להגיע לאן שהגיע ועדיין הוא לא בהכרח מרוצה מהתוצאות. אנחנו מחפשים לשמוע סיפורים שיש בהם מורכבות ואתגר. אדם שנולד על האוורסט לא ירשים אותנו כמו אדם שהשקיע מאמץ וטיפס לפסגה ועשה תהליך מפרך.
אם אנחנו מבינים לאן אני חותר? אז כבר ברור לכם שגם חייו של העשיר לא באמת חלקים כמו שנדמה לנו? לכל אחד אתגרים משלו והחבילה שלו. למרות כל האתגרים שיש לנו, אף אחד מאיתנו לא מוכן להחליף את ה-"פאקלע" שלו עם מישהו אחר, ובצדק.
גם בהצגה "ככה יצאתי" אנחנו לא מתפשרים בשום צורה! עדי גורל, המחזאית והבמאית הנפלאה של היצירה הזו, משמיעה ביקורת, אבל לא חד משמעית, לא כועסת ולא אנטי חרדים או דת. הכי קל הוא לשנוא את האחר, את הלא ידוע והלא מוכר. עדי מביאה מורכבות, והביקורת שם קיימת ונאמרת אבל מתוך הבנה של מורכבות הדברים, ובכך הופכת את ההצגה הזו ללא פחות מנפלאה. טוב, אני לא ממש אובייקטיבי, אבל אחרי כמעט שנה שאנחנו עולים איתה במקומות שונים ברחבי הארץ, אני פשוט יכול להגיד לכם שאלו התגובות שאנחנו מקבלים עליה. הן מחרדים והן מחילונים: "בשונה ממה שחשבתי, היא ממש לא אנטי, ואני חייב להגיד שמאוד התרגשתי", או "וואו, הייתי בטוח שאתם מלאים בכעס או תסכול על החברה החרדית, ובכלל יצאתי מההצגה בתחושה שלמדתי דברים חדשים ואני מכיר את החרדים יותר טוב". הגדיל לעשות איש התקשורת החרדי מענדי גרוזמן, שכתב בפייסבוק: "זו הצגה שמרגישה כמו שיעור באמונה, כזו שבאה מהלב", ובתוכנית הרדיו שלו הוא המליץ ואמר שלדעתו, כל אנשי החינוך החרדים צריכים ללכת לצפות בהצגה, כיוון שהיא לא מדברת על שאלות באמונה אלא היא מביאה ברגישות ומורכבות את הסיפורים וההתמודדויות האישיות והאנושיות שאיתם מתמודדים האנשים והנשים שבחרו לעצמם דרך אחרת.
אם קראתם עד כאן ולא עצרתם באמצע כדי להגיב, אני מניח שיצר התגובתיות שלכם תחת שליטה, וזה כבר טוב. אבל אם ברגע זה אתם כבר אומרים לעצמכם שאתם חייבים להגיב כי יש גבול לכל תעלול, אז יש לי רק בקשה קטנה. תעצרו, תנשמו ותגיבו בדיוק את מה שרציתם להגיב, אבל בעוד שעתיים. תנו לזה רגע לרוץ בראש שלכם. אחר כך תגיבו מה שרציתם. יש לי סוד קטן, כנראה שלא תגיבו בכלל או שתגיבו משהו אחר ממה שחשבתם, וזו כנראה תהיה תגובה יותר קשובה ועניינית ובעיקר פחות מתלהמת וחדה. וגם אתם תרגישו יותר שקולים וקשובים. פתאום תיכנס לשם גם הרגישות. וזה דווקא מה שיהפוך את התגובה שלכם מפשוטה ומוחלטת למורכבת ומעניינת.
ובתור אומן שרוצה רק להגיד דברים מעוררי מחשבה ולא מוחלטים וברורים, כולל גם את הפוסט הזה, היה זה שכרי.
אבא במסכה
אבא במסכה
ישבתי בבית הכנסת בשבת בבוקר, בקידוש, לרגל שמחה של חבר כמוני, "אנוס" או כל שם אחר שתבחרו עבור מי שמנהל חיים כפולים.
"אני אומר לכם, בני שלמה הוא רב ומורה הוראה חשוב, ואתם יכולים לסמוך על התשובות שלו," שמעתי את אביו של חברי, תלמיד חכם מופלג, מפאר את בנו יקירו בשלל תארים, וכל מה שרציתי היה לצעוק: שקר! שקר! שקר! הכול שקר! הוא לא רב, ואולי אף אחד אינו רב באמת. הרי בעוד כמה דקות, לאחר שהקידוש יסתיים ואחרון האורחים יצעד אל ביתו, אותו "תלמיד חכם" ישלח לי הודעת טקסט, ובה יודה לי על שטרחתי להגיע לקידוש שלו. האמת היא שלא סיפרתי לו שהיה לי טרמפ בדרך הלוך.
סיפורו של חברי מדגים סיפורים רבים כדוגמתו; בקרב המשפחה ה"אנוס" יכול להיחשב תלמיד חכם שהולך בתלם, או אפילו דמות נערצת, אך בתוכו הוא אדם אחר. הוא יכול לשבת בסעודת השבת, לדרוש דרשה על מעלתו של היום הקדוש, להפליג בדברי הלכה על איסור "בורר", ולהתייחס בכובד ראש לחומרא חדשה שהילדה למדה עליה בסמינר. הוא יכול לשאול את הילד שאלות על פרשת השבוע, ולהקשיב לתשובות ברצינות תהומית, כאילו באמת היו ונבראו. ואז, בהפוגה בין המנה הראשונה לעיקרית, הוא ייכנס לחדר השירותים ויגלוש בסמארטפון, יכתוב הודעות לחברים, או יעלה פוסט ברשת חברתית זו או אחרת, יסמן לייק לכתיבה נחמדה או סתם ינצל את האתנחתא לצפות בחדשות. רגע לאחר מכן הוא ישוב לסעודת השבת, כאילו דבר לא אירע, וימשיך לעודד את השירה ויעסוק בדברי תורה.
אלו נקודות הקצה שבהן הפער בין מי שאתה באמת לבין הדמות שאתה מציג למשפחה שלך ולאנשים הקרובים אליך ביותר, הוא בלתי נתפס. לפני כמה ימים הבת שלי חזרה מבית הספר ובפיה סיפור על יהודים ברוסיה שמסרו את נפשם על שמירת המצוות. בטעות פלטתי בפניה שאני לא הייתי מוכן להיכנס לכלא או למות בשביל מצווה זו או אחרת. בתי הקטנה תלתה בי מבט משתומם, "אתה אומר שאתה רוצה לעשות עבירות?!" לא נכנסתי עימה לדיון בנושא. השיחה הקצרה הזאת הייתה תמרור מתריע נוסף, מתוך אין סוף תמרורים, שהזכיר לי שבמשפחתי שלי, בקרב ילדיי, בקרב האנשים היקרים לי ביותר, אני לא מי שאני. ומולם איני יכול להביא אפילו קצה קצהו של מי שאני באמת.
ישנם רגעים מתוקים של משפחתיות חרדית, שגורמים לי להרהר בשאלה, מי אנוכי? האם אני הוא זה אשר יושב בסעודת השבת ומתענג על שיחה רוויה בסיפורים על גדולי ישראל, מתוך אמונה ברורה כי הם המודל הראוי והנכון לשאוף אליו, או שמא אני הוא זה אשר בעוד כמה דקות או שעות אכנס לי לאן שאכנס ואתחבר אל העולם האחר?
שאלות אלו מנסרות בחלל המשפחתי שלי, מביאות אותי ואת חבריי לא פעם אל רגעים של שבר גדול, וגם לרגעים שבהם אנחנו רוצים למחוק את כל השאלות, ובעיקר את התשובות, שהובילו אותנו להבין שהשמיים ריקים ושהתורה אינה יותר מאוסף של מעשיות נחמדות.
אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו לא יוצאים בגלל הילדים, שהשקרים שאנחנו מוכרים להם הם לטובתם, אבל האם טוב לו, לילד, לחיות עם אבא שקרן? בכנות, זאת שאלה שאיני יכול להשיב עליה.
משפחה ושאר ירקות
אמיר שטיין
"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו", הכריז טולסטוי בפתיחתו המפורסמת לאנה קרנינה. ואם כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, קל וחומר המשפחות החרדיות, הלא כן?
כשאני אומר "המשפחה שלי חרדית" אנשים ישר מהנהנים בראשם ופניהם עוטות מבע מיוסר, משתתף בצערי. חלקם אפילו הולכים ישר לשאלה המכאיבה, "ואיך הקשר עם ההורים?" אבל לעניות דעתי, יש כמה שאלות אחרות שאפשר לשאול והן תתאמנה הרבה יותר למאורע, בין היתר: מאיזו משפחה אתה? משפחה שאוכלת מסטיקים, או מחרימה אותם כי זה לא צנוע? משפחה שאוכלת דגים עם חלב, או משפחה שנמנעת וחושבת שזה טרף? משפחה שנוסעת לחו"ל רק אם יש צורך, או משפחה שנוסעת לחו"ל כל שנה? משפחה שאוכלת מצה בריי או משפחה שנחרדת מגברוחץ'? ואם לא הבנתם את השאלות שלי, אז סביר להניח שגם לא הבנתם למה התכוונתי כשאמרתי "המשפחה שלי חרדית".
אני ספציפית מגיע ממשפחה שהיא גם וגם וגם. אבא שלי חובב מצה בריי וליטאי גאה. אימא שלי לעומת זאת קיבלה חינוך קצת יותר חסידי, וכל שנה מחדש כשפסח התקרב ובא, המצה בריי הייתה עולה לדיון סוער. אבא שלי היה אומר שהגאון מווילנא בכבודו ובעצמו היה שם קערה עם מים ומצה בפתח הבית כדי להכריז שזה לא חמץ, ואימא שלי הייתה אומרת שהליטאים גרמו לכך שהרבה ישב בכלא.[1] אני הייתי מתערב כמו האיימי סנטיאגו של הבית ואומר בידענות, "אימא את רק צריכה לעשות התרת נדרים, והכול יהיה בסדר".
היום, ממרום 26 שנות חיי, אני מבין שהדת עבור אימא שלי, כמו עבור רוב המאמינים, מעולם לא הייתה שאלה של הלכה, אלא של רגש. זה לא משנה אם הלכתית הייתה או לא הייתה דרך להתיר את אכילת המצה בריי כדת וכדין – ברגש של אימא שלי פסח עם שרויה פשוט לא היה הפסח שהיא אוהבת ומכירה. ועבור אבא שלי, מצה בריי היה המאכל שהוא היה אוכל עם ההורים שלו, וזה מה שיצר בשבילו את אווירת החג. כילד, הייתי מתוסכל כשהמשפחה שלי הייתה מתמודדת עם שאלות כאלו, כי הייתה ההלכה והיא הייתה כל כך פשוטה לניווט. המוח הליטאי שלי תמיד היה מכוון לחוקים, מה הם דורשים ומתי הם מאפשרים פתח. לכן תמיד הייתי טוב בהלכות, וכיום אני טוב בהבנה של חוקים. כילד גם היה לי קשה להבין שלהיות חרדי לא אומר את אותו הדבר לאבא שלי ולאימא שלי.
גם סוגיית הדגים עם חלב הייתה עולה המון בבית. אבא שלי אמריקאי, ויהודים אמריקאים כידוע אוכלים Lux and cream cheese, אחד ממעדני הגורמה של ילדותי. אימא שלי, עם החינוך החסידי־ספרדי, הייתה עושה פרצוף, פרצוף שכילד לא הבנתי. הלכות מקיימים לפי האבא, ואבא אוכל דגים עם גבינה. מה הבעיה?
בבת־המצווה שלי הגישו דג עם רוטב לבן כלשהו. כן, הייתה לי בת־מצווה מפוארת, שנעשתה באולם אירועים קטן שמיועד לבריתות. הזמנתי את כל הכיתה. מה שלא צפיתי זה את התגובה של אחת מבנות כיתתי, שראתה את הרוטב הלבן והחליטה שאנחנו ארגנו אירוע באולם לא כשר. הרי דגים עם חלב זה טרף. כשראיתי את התגובה שלה, התחלתי להבין קצת יותר את התגובה של אימא שלי כשאכלנו לנו בשלווה ובנחת לאקס וגבינת שמנת.
בסופו של דבר, המנהגים של אבא שלי התקבלו בבית, ואימא שלי הייתה מכינה מצה בריי שאפשר אחר כך ללקק את האצבעות מרוב שהיה טעים. היא גם שדרגה את הלאקס וקרימצ'יז לקרואסון חמאה שבתוכו המעדן. שנים זו הייתה מנת הדג שלנו בסעודה שלישית, שהקפדנו עליה מאוד, כמו ליטאים טובים.
חלק מתהליך היציאה בשאלה שלי כלל הרבה שנים של טיפול פסיכולוגי, ששחרר אותי מהתפיסה הבינארית של חוקים. הטיפול אפשר לי לזהות רגשות טוב יותר ולהבין שהחיים מורכבים יותר מאשר נכון או לא נכון, מותר ואסור. אחד הדברים שהטיפול אפשר לי הוא להתבונן אחורה על חיי ולהבין טוב יותר של המשפחה שלי.
המורכבות הזו אומנם מובנת לי יותר כיום, אבל לרוב הציבור הישראלי היא עדיין לא ברורה די הצורך. המושג "חרדי" הוא מושג מטרייה כל כך רחב, שמכיל תחתיו כל כך הרבה פריטים שיוצרים את הפסיפס החרדי. אין דרך אחת או שתי דרכים להיות חרדי, ולכן אני כל כך שמח שהמשפחה שלי אפשרה לי לראות את זה על בסיס יום־יומי.
[1] בסערת הרדיפות נגד החסידים בליטא, ועל פי היתר מפורש שנכלל בחרם על החסידים, הלשינו מספר מתנגדים לחסידות לשלטונות הרוסיים כי רבי שניאור זלמן שולח כספים לחסידים שעלו לארץ ישראל, ובכך מסייע לאימפריה העות'מאנית, שהייתה יריבה של רוסיה הקיסרית. כתוצאה מדיווח זה נלקח רבי שניאור זלמן לחקירה וישב במאסר במבצר פטרופבלובסקיה שבסנקט פטרבורג במשך 53 יום, מיום כ"ד בתשרי ה'תקנ"ט (4 באוקטובר 1798). בהשתדלות החסידים שוחרר בי"ט בכסלו ה'תקנ"ט (27 בנובמבר 1798), ותאריך זה נשמר בחסידות חב"ד כחג הגאולה.
בשנת ה'תקס"א 1801 נעצר שוב לאחר שקהילת פינסק דיווחה לשלטונות כי תורת החסידות כוללת בתוכה יסודות חתרניים נגד שלטון הצאר. ממעצר זה הוא שוחרר באותה שנה בחג חנוכה.
לאחר ששוחרר ממאסרו, אסרו עליו השלטונות לחזור לעיירתו ליוזנה שליד העיר ויטבסק, ואילצו אותו להישאר בפטרבורג. בהשתדלותו של הנסיך ליובאמירסקי, שהיה מקורב לשלטון, אפשרו לשניאור זלמן לעבור לעיירה לאדי, הנמצאת גם היא, כמו עיר הולדתו ליוזנה, במחוז ויטבסק של בלארוס. בלאדי ישב שניאור זלמן במשך 11 שנים.
לאחר שני המעצרים האלו, פיתח ושכלל ר' שניאור זלמן את תורתו והפיץ את עיקריה ברחבי ליטא ובלארוס. בעקבות שיטת הלימוד החב"דית ואופן הפצתה הציבורית, נקלע ר' שניאור זלמן לוויכוח עם אדמו"רים נוספים בני דורו, שחלקו על דרכו בלימוד תורת החסידות והפצתה.
מקור: "שניאור זלמן מלאדי", ויקיפדיה, נצפה בתאריך 1.2.2023. https://tinyurl.com/2g46wkkw
המכתב שלעולם לא תקרא
איזי פוליאס
אבא, איך כל המכתבים שאני כותב הם תמיד עליך? במה זכית שאני כותב עליך כל כך הרבה?
המקלדת שלי חטפה מכות אגודל רבות כל כך בגללך, ובכל הזמן הזה, בכל רגע של הקלדה, הפרצוף שלי רפוי, העיניים לא יכולות לזוז מהמסך, והמוח שולף זיכרונות ילדות כאילו רק חיכה שאגיד לו: "נו, שלוף כבר". אני נזכר בכל כך הרבה דברים שאם אתחיל למנות אותם, הסמארטפון שלי יהיה רטוב מדמעות ואין לי פה די גרגרי אורז שישאבו אותן. לעולם לא יהיה מספיק אורז בשביל זה.
אני לא יודע למה אני בכלל נלחם על הקשר איתך, התרגלתי כבר לחיות בלעדיך, התרגלתי שאתה בא לידי ביטוי בטקסטים, ואז אני ממשיך הלאה. פעם בחודש טקסט על אבא – וזה עובר. זה כמו לסדר זקן שפיץ, רק שזה לא עולה כסף אלא עולה בדמעות שיורדות.
אני יודע שגם אתה כותב לי מכתבים נסתרים, אבל לא מעז לשלוח לי אותם, כי אתה מפחד מהתגובה שלי.
בלי שמות, אבל אחד הבנים שלך מצא את המכתב הנסתר שכתבת לי, צילם, ושלח לי. אתה מתחנן שם בפניי שלא אסע לים באופניים חשמליים, שאשמור לכל הפחות על איסור נידה, ו...
לא רוצה להמשיך. אני שוב תוהה, למה אתה שווה עוד טקסט? נכון, זה חומר טוב לכתוב עליו, אבל אני לא רוצה להיות אומן מיוסר שכותב רק על שיט, אני חושב שאני יכול לכתוב גם על דברים טובים. חשבתי לכתוב לאימא, להגיד לה כמה מדהימה היא, אבל איכשהו אתה שוב נדחף, אתה שוב פה.
אולי אני אוהב אותך, לא יודע.
מה שאני כן יודע הוא, שאני כמוך. אני יושב פה כמו פחדן וכותב לך מכתב שלעולם לא תקרא, אלא אם הבן שלך יגיע למגזין הזה, יצלם את המכתב, ידפיס ויבוא להראות לך אותו בין מנחה למעריב (אין סיכוי שתהיה מוכן לקרוא מתוך סמארטפון, כמו שאתה לא מוכן לדבר איתי דרך הוואטסאפ, רק כי זה נוגד את העקרונות המטומטמים שלך).
הנה אמרתי את זה. אתה תקוע בעקרונות מטומטמים. אני מעז לכתוב את זה כשאני יודע שהסיכוי שתקרא את המכתב הזה קלוש כל כך, כמו הסיכוי שאי פעם נהיה בקשר נורמלי של אבא ושל פאקינג בן.
אבא, המכתב הזה מונח אצלי ככה, כמות שהוא, כבר כמה שבועות. מכתב קשה וכועס. ואז, באחד הערבים בדרום הודו, כשהמכתב הזה בוער בתוכי, שיתפתי אישה צעירה אחת, מעוררת השראה, בקשר שלי ושלך, והיא אמרה לי משהו שלא יכולתי להישאר אדיש אליו: "איזי, אתה כולך אהבה, אתה אומר שאתה מדבר את שפת האהבה, אז אולי תדבר בשפה הזאת עם אבא שלך?"
היא צודקת, אבא. אני כועס ופגוע, אבל בוא נדבר בשפת האהבה.
יש לי אח אנוס
פלוני אלמוני
אני לא יכול לחשוף את שמי כי אז אחשוף את אחי.
הוא גדול ממני רק בשנה אחת, אבל אורח החיים השונה שלנו הרחיק אותנו זה מזה כמרחק שנות אור. גדלנו באותו בית בירושלים, למדנו באותו חיידר, ינקנו חינוך זהה וקיבלנו מכות מאותו מערוך. ישנו במיטת שלישייה בחדר הילדים, יחד עם אחי הקטן ועם שלושת אחיותיי. המיטה העליונה הייתה של אחי הגדול, אבל הוא היה נותן לי לישון עליה, כי הוא אהב אותי וכי ביקשתי ממש יפה.
לפני שהיינו נרדמים היינו מדברים על כל מיני דברים שהיה אסור לנו לדבר עליהם, על החילונים שיכולים לרכוב על אופניים בשבת, ועל הדודה הלא-צנועה של אמא. אחר כך היינו קוראים יחד קריאת שמע, מחזיקים ידיים ונרדמים.
כשאחי הגיע לגיל 13 משהו השתנה אצלו. הוא עבר לישון בסלון, כי אבא אמר שהוא כבר גדול ולא צנוע שהוא ישן בחדר עם בנות. הוא התחיל ללכת לישיבה, והיה חוזר ממנה עם פרצוף רציני. כבר לא היינו מדברים על כל הדברים שהיה אסור, וכבר לא החזקנו ידיים לפני השינה. הוא היה לומד הרבה תורה וראיתי עליו שהוא חולם להיות גדול הדור.
ואני? פחדתי שבעוד שנה גם אני הולך להפוך ל"גדול" בן 13, ושגם לי יש מקום שמור בישיבה. חששתי להיות כמוהו. רציתי להישאר שמח ולא רציני כל כך. אבל גם תורי הגיע. היה לי בר-מצווה, הפכתי לגדול והגעתי לישיבה.
לא הסתדרתי שם כל כך. מבנה הגוף שלי רזה יותר משל אחי ועול המצוות היה לי כבד. לא לקחתי את הישיבה ברצינות, ולאט לאט נפלטתי ממנה. עברתי מישיבה לישיבה עד שהבנתי שאני לא רוצה לשמור תורה ומצוות. החלפתי את הבגדים, גזזתי את הפאות, גנזתי את הכיפה והתחלתי לעבוד במאפייה בשכונה. עבדתי שם כשנתיים עד שקיבלתי צו גיוס והתגייסתי.
אני עמל והוא עמל
השנים הראשונות של היציאה היו קשות. הרגשתי לא שייך, לא לחברה החרדית ולא לחברה הכללית. לא הבנתי מה אני עושה בצבא ואיך הגעתי לשם בכלל. הייתי משווה את החיים שלי לחיים של אחי ומקנא בו. הפרצוף שלו אומנם היה רציני, ולא הייתי בטוח אם הוא שמח או לא, אבל יכולתי לראות שבסך הכול טוב לו, יש לו קהילה, בית חם ואישה טובה ואוהבת.
אחרי שהורדתי את הכיפה הקשר שלנו נעשה דליל מאוד. "מה קרה לך?" הוא היה שואל אותי מפעם לפעם, כשהיינו נפגשים בשבתות אצל ההורים.
הוא היה עמל בתורה ומקבל שכר, ואני הייתי עמל בצבא ומקבל שבת. הוא היה רץ במרץ לכולל, ואני הייתי מקיף מכולות בריצה, לקול צרחות המפקד הממורמר, כשידיי אוחזות בנשק ועל כתפיי אפוד כבד. חשבתי שהאפוד הזה מתאים הרבה יותר לכתפיים הרחבות של אחי.
בינתיים הוא הביא לעולם שתי בנות ובן, ואני הבאתי לעולם שתי שנות שירות ותעודת בגרות. הוא היה בוגר ישיבה, ואני הפכתי לבוגר תואר ראשון בפסיכולוגיה. סוף-סוף התחלתי לפרוח. פתאום היה לי מקום בעולם והרגשתי משמעותי ושייך.
הושע נא
בזמן שתרגלתי שאלות בסטטיסטיקה והוא גידל את ילדיו, משהו אצלו כבה. עול הילדים והפרנסה היה לו כבד, וגם עול המצוות התחיל לעייף את הכתפיים הרחבות שלו. לאט לאט העיניים העצובות שלו הפכו לסקרניות ומשהו אצלו התרכך. הוא התחיל לפזול החוצה, וניסה, בעדינות ובאיטיות, לחדש את הקשר שלנו, מה שכמובן שימח אותי מאוד.
הוא מתעניין בפסיכולוגיה, ממש כמוני, ואנחנו מדברים לא מעט על נפש האדם. מפעם לפעם הוא מתקשר אליי ואומר לי: "יש לי חידוש בפסיכולוגיה" ואני מקשיב לו ונהנה כל כך לשמוע אותו מדבר על נפש האדם במנגינה של התפלפלות בסוגיה.
הוא שואל אותי שאלות על אורח החיים החדש-ישן שלי, אני מספר לו והוא מקשיב בשקיקה רבה. אנחנו מדברים על דברים שלי מותר ולו אסור, על חילונים ועל הדודה הלא-צנועה. הפעם אני יודע קצת יותר, וזה מעניין אותו.
הוא התחיל ללבוש בגדים מעט יותר מודרניים, ועל בראשו צמחה בלורית שהלכה והתארכה.
אני חושב עליו הרבה. אני מרגיש שלא טוב לו כל כך, אני חושב שהוא לא מרוצה מאורח החיים שהוא מנהל כרגע ושהיה רוצה משהו אחר. אני לא שואל אותו על זה כי אני לא רוצה לערער אותו. אם יש משהו שהבנתי במסע היציאה שלי, הוא שדברים לוקחים זמן ושלכל אחד יש את הקצב שלו.
משפחה לפני הכול?
בשבת האחרונה שהתארחנו אצל ההורים, ראיתי אותו יוצא מהחדר בתנועות גוף של גנב. מבטנו הצטלבו, ויכולתי לזהות פחד שמשתלט עליו. שנינו ידענו שהוא זה עתה הוציא את ראשו מהסמארטפון הטרף שלו.
באותו ערב הייתה לנו שיחה ארוכה. הוא סיפר לי שהוא מנהל חיים כפולים במשך שנה שלמה, ומרגיש כי הוא חי בכלא. הוא רוצה להיות כמוני אבל לא יכול. יש לו יותר מדי מה להפסיד. הוא אוהב את אשתו ומפחד לספר לה שאינו שומר מצוות, הוא אוהב את ילדיו ומפחד לצלק אותם. "אין לי ברירה, אני מוכרח לשים את החיים שלי בצד", הוא אמר לי בעוד הדמעות תקועות בגרונו.
עטפתי אותו בחיבוק, היו לי דמעות אבל לא מילים. איך אוכל לייעץ לו בסוגייה סבוכה כל כך: "חופש או משפחה?"
אחי היקר, אני אוהב אותך מאוד מאוד ❤️
הכותבים שלנו
קצת על התקופה...
מגזין "התקופה" מביא אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
