התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

התקופה

"הדרך שלי, לקבל ולהכיל, היא עדיין חריגה" שרה הורביץ בריאיון נוטף תקווה


שרה הורוביץ (40) היא אם חרדית לשישה צאצאים. אדל, אחת מבנותיה, יצאה מהחברה החרדית. במופע היחיד שכתבה שרה, בסיוע המחזאית גורן אגמון, היא משקפת את האתגרים של שני הצדדים, שאחרי שנים של קשר מורכב רק רוצים להתאחד ולהתחבק. ״הסיפור של הבת שלי הוא סיפור של ילדה בת 15 שהחליטה שהעולם החרדי לא טוב לה. היא סבלה מהתעמרות בבית הספר וזה מה שגרם לה לעזוב״.  ״המסר שאני רוצה להעביר בהצגה הוא שאנחנו לא רוצים לנתק את הקשר מהילדים שלנו, גם אם הם לא ממלאים את השאיפות שלנו והולכים בדרכנו", מספרת שרה. במסגרת אירוע "נפגשים לשם שינוי" ההצגה עלתה בפעם החמישית. "הפידבקים שאני מקבלת עליה מעולים", אומרת שרה בהתרגשות. "בעיקר מנשים חרדיות. הן אמרו לי שזו הצגת חובה. חששתי מאוד כי יצרתי משהו חדש ולא ידעתי איך תהיינה התגובות, אבל הן ממש נלהבות״. זה חמש שנים שאדל הורביץ אינה חלק מהחברה החרדית, אך כבר בתחילת הדרך גמלה בליבה של שרה ההחלטה לקבל אותה כפי שהיא. ״אני ובעלי לא היינו במקום של להתעמת איתה בעניין הדתי, אבל כן לתחום את הגבולות בבית, כיוון שיש לה עוד אחים ואחיות. היה לנו חשוב גם להעביר לשאר הילדים את המסר שאנחנו מקבלים אותם כמו שהם. כל ילד רוצה לדעת שההורים מקבלים אותו כמו שהוא, ללא שום תנאים. הבנו מייד שאנחנו צריכים לקבל ולהכיל. רצינו שהיא תגור בבית, אבל היא נאלצה להיכנס לפנימיית נוער בסיכון כדי לעבור שיקום. ליווינו אותה שם לאורך כל הדרך״. התגובות מהסביבה על קבלת בתה הפתיעו אותה, והיא החלה להבין שדווקא הדרך שלה, של ״לקבל ולהכיל״, היא החריגה. ״קיבלתי תגובות מהסביבה בסגנון ׳כל הכבוד לך׳, ׳הלוואי שכולם יהיו כמוך׳, ואמרתי לעצמי ׳מה, זו לא הנורמה?׳ מתוך זה התחלתי לשוחח עם חברות שידעתי שהילדים שלהם עזבו את החברה החרדית, והבנתי את הקשיים, הפחדים ולמה הן ניתקו קשר, אבל גם הודגש לי שלהישאר בקשר עם הילד זה רק מועיל. למשפחות ולילדים עצמם". לדבריה, המסר החזק ביותר בהצגה הוא: כשהורה מנתק קשר עם הילד שלו, הוא המפסיד העיקרי. ״בתור הורים בדרך כלל יש לנו חלום לגבי הילד. שיהיה רב, פרופסור או כדורגלן. לרוב אלו חלומות שההורה עצמו היה רוצה להגשים ולא הצליח, ולכן הוא רוצה שהילד יגשים זאת במקומו. כשהילד לא מגשים לנו את החלום, התחושה היא שהוא הורס לנו את החיים ואת השם שלנו. אבל אלו החיים שלו, ואם אני לא אקבל את הילד שלי כמו שהוא, אפסיד אותו״.

שטחיות אאוט – מורכבות אין


לפני כחודשיים, כשהאבא החרדי שלי קרא לראשונה את הסיפורים "כיפה אדומה" ו"לכלוכית", שכל ילד וילדה חילונים מכירים היטב, הוא הגיב, "מה זה הסיפורים המומצאים האלה? איזו השראה טובה זה יכול לתת לילד? פלא שאחרי זה הילדים מתנהגים ככה..." וכו', טענות כאלה ואחרות שלא אלאה אתכם בכולן, כי בכל זאת בתקופה הפוליטית הנוכחית הכול מאוד נפיץ, ואני לא כאן בשביל להתסיס. וכך, על אף שלא הסכמתי עם הנאמר, לא הגבתי לדברים, רק הקשבתי ולקחתי אותם כשיעורי בית למחשבה. גם כשאני מגיב, אני משתדל לקחת את הדברים של האחר לבדק בית אצלי ולחשוב, אולי הוא צודק? לפעמים אף להביא את דבריו לדיון עם מישהו שחושב אחרת לחלוטין. אני תמיד מין סנגור של הצד שכנגד. מול שמאלנים אני מביע דעה ימנית, מול חילונים דעה דתית-חרדית, וכן להפך. והנה מתעוררת השאלה שלכם אליי, או שלי לעצמי, אז איפה אני ומי אני באמת? האם אני רק סנגור ושליח של דעות אחרות? מה היא דעתי האמיתית בנושא? שאלה מצוינת! זה בדיוק הרגע שבו אני מרגיש שנכנס התפקיד שלי כשחקן וכאומן, ואני אסביר: כולנו "יודעים" כל הזמן. אנחנו "יודעים" מה צריך ומה נכון לעשות או להגיד, בכל דבר ובכל תחום. אנחנו מדליקים טלוויזיה וכל החדשות רוויות באנשים ונשים שצועקים זה על זה את דעתם החותכת, בלי שום מקום להקשבה או אפילו למחשבה שאולי מישהו מהצדדים צודק והטענה שלו לגיטימית, או אפילו רק סתם טענה מעניינת ומעוררת מחשבה. גם כשאין לנו באמת מושג ואנחנו לא מעורים בסוגיה עד הסוף, רובנו כנראה עדיין נביע דעה מוצקה וחותכת בנושא. התפקיד של האומנות ושל האומן הוא לשאול שאלה, להציב מראה, לעורר מחשבה, לפתח סקרנות ודיון. לא בהכרח לספק תשובות. ככל שהיצירה מעוררת יותר שאלות ופחות נותנת תשובות, היא יצירה מעניינת יותר ועמוקה. להגיד משהו באופן חד ומוחלט, זה דבר שרצוי להשאיר לוויכוחים בפאנלים בטלוויזיה. שם אפשר לשמוע בעיקר מסרים פשוטים, מהירים ולעיתים קרובות שטחיים. אולם בכל הקשור ליצירה, גם ליצירה טלוויזיונית, יצירות שאין בהן מורכבות וכמה צדדים, כנראה שלא יעניינו את הצופה. גם כשמדובר בנושאים שהדעה עליהן גורפת ומוחלטת, להביא למסך דמות חד ממדית ושטחית יהיה חסר טעם. אחד המורים שלי בניסן נתיב, דור צויגנבום, סיפר לנו פעם, ששאלו שחקן מפורסם, שאינני זוכר כעת את שמו, "איך תשחק את היטלר?" והוא ענה: "באומץ". כי לשחק היטלר שהוא רק רע, דוחה ומגעיל, זה מצוין אבל לא מספיק מעניין. מעניין יותר יהיה לצפות בהיטלר, או בכל דמות שלילית אחרת, ולגלות שהוא גם רגיש וחכם. שיש לו רבדים נוספים ואנושיים מעבר להיותו רוצח שפל. מי שצפה בסדרה "הסופרנוס" יודע עד כמה זה נכון. השחקן ג'יימס גנדולפיני משחק את העומד בראש משפחת פשע, אבל מה שהופך את הדמות למעניינת ומורכבת נמצא דווקא בחלקים שבהם היא מאוד אנושית ואפילו דומה לנו. ואחרי שחשנו הזדהות איתו ביחסים שלו עם אשתו ועם ילדיו, פתאום עלולה להתעורר בנו גם הזדהות בעניין הפשעים שהוא מבצע, כי אנחנו מבינים את מכלול חייו ולא שופטים אותו רק על פי מעשיו הרעים. וכשאתה מוצא את עצמך מזדהה עם רוצח, שם מתחיל תהליך פנימי מעניין ומפחיד בה בעת. דבר שבחיים לא היה קורה אילו היינו רואים רק את הצד הרע של הפושע. בראיונות שנערכים עם שחקנים שמגלמים דמויות של נבלים, הם אף פעם לא יגידו שהדמות שהם מגלמים רעה. להפך, הם יסבירו ויצדיקו את המניעים. כי אם הם ישפטו את הדמות, מעבר לכך שזה יהיה פחות מעניין, בהכרח יהיה להם יותר קשה לשחק אותה. מאוד קשה להתחבר לצדדים הרעים שבך ולהביא אותם למסך, גם אם זה דרך דמות, אלא אם מדובר בדמות שהיה לה קשה בילדות, או כל אירוע אחר שמצדיק את מעשיה הרעים. אני כמובן לא מעודד רחמים מידיים על כל רוצח או אנס, בגלל שהסיפור שלו מורכב. מדובר יותר בכלי למחשבה ובהסבר לחשיבות של דמות עמוקה ועגולה לעומת דמות פשוטה ושטחית. כל במאי ותסריטאי יודעים את זה. עכשיו גם אתם. אבל מאוד קל לשכוח את זה שנייה לפני שאנחנו מגיבים בפייסבוק או בכל רשת חברתית אחרת. אפילו במציאות אנחנו מגיבים למה ששמענו או ראינו עוד לפני שהאדם מולנו סיים את המשפט. משום מה ברור לנו שהבנו לאן הוא חותר ומה מניעיו הנסתרים וממילא יש לנו תשובה לדבריו ודעה ברורה ונחרצת בנושא. כן, גם לי יש רצון, בדיוק כמוכם, פשוט להגיב ולתקוף ולענות לאבא שלי, שהספרים שאנחנו גדלנו עליהם כחרדים לא מעוררים מחשבה חיובית או השראה רוחנית. גם את יונה הנביא בולע דג ואחרי שלושה ימים הוא יוצא שלם וחי. רק כי בלע את כיפה אדומה זאב ולא דג אז הסיפור פסול? אולי בגלל שזאב הוא חיה לא כשרה? מי אמר שלדג של יונה אכן היו קשקשים כמו שצריך? אף אחד לא בדק אותו! ובכלל, בסוף מדובר על סיפורים שאיכשהוא תמיד האיש הרע הוא הגוי והאיש הטוב הוא היהודי, ולא משנה למה ואיך, בסוף הגוי רוצה רק להרע ליהודי. האם זה בהכרח מסר או השראה טובה? לא בטוח. אבל אני מניח רגע את הציניות בצד, ואומר "לא בטוח" אפילו אם אני בטוח, כי כבר אמרנו שלהגיד בטוח ומוחלט זה יותר קל. אז לפני שאני מעודד אתכם לשנות את הדיסק האוטומטי שלכם ולהגיב בצורה שקולה יותר ולהגיד דברים בפחות ביטחון ונחרצות, אני קודם כל מתרגל את זה עם עצמי. דמיינו שכל ישיבת ממשלה הייתה נפתחת בדקת דומיה שבה כל הנוכחים בחדר לוקחים יחד נשימה עמוקה ומנסים להתחבר לגוף, לרגע הזה – לכאן ועכשיו ומנסים, או לפחות משתדלים, להקשיב יותר זה לטענות זה  ומבטיחים לאפשר לכל אחד לסיים משפט, גם אם הדברים מעוררים בהם כעס או תסכול. זה נשמע כמו עולם אוטופי או חלום בלהות, וברור לכולנו שזה לא יקרה, אבל משהו מזה אנחנו כן יכולים לנסות לייצר במרחב האישי שלנו וסביבנו. אין ספק שכל שינוי גדול מתחיל בצעד אחד קטן. בפרק השלישי בפודקאסט "שאלה טובה", שבו התארחה השחקנית המוכשרת טס מאיר, שזכיתי להיות הפרטנר שלה בהצגה "ככה יצאתי" – אגב, אם עוד לא צפיתם בהצגה, זה הזמן להיכנס לגוגל או לאתר של יוצאים לשינוי ולחפש את התאריך הקרוב – ניתן לשמוע את טס מספרת סיפור חיים עשיר ומורכב. לכל אורך הדרך שום דבר מוחלט ופשוט לא קורה. לדוגמה: בפגישה עם הבחור שהציעו לה בשידוך, הגם שישנה תחושה שזה ממש לא הכיוון שהיא מחפשת לעצמה, היא לא יכולה לקום ולברוח, כי יש צד שני וקול פנימי שאומר, אם לא הוא את לא תמצאי אף אחד אחר ותישארי לבד. והיא נקרעת בין שני הקולות האלה. אם הכול היה כל כך קל וילדה בת 18 הייתה יכולה פשוט לקום ולברוח ובחוץ היו מחכים לה חיים נהדרים, לא היה עניין עבורנו כמאזינים להקשיב לסיפור הזה. או למשל כשטס מדברת על האהבה שלה לאחיותיה ולדאגה והמסירות שלה, כל זה קורה לצד תחושה של שעבוד ומחויבות של ילדה שבעל כורחה הופכת לאימא לאחיותיה. סתם בחורה שהופכת בשנות העשרים לחייה לאימא, זה לא סיפור מעניין במיוחד, הרבה עושות את זה. אבל ילדה שהופכת לאימא לאחיותיה ותופרת להן חורים בגרביים, מייד מייצר מורכבות וממילא מעורר בנו סקרנות. תמיד אנחנו כועסים על אנשים עשירים. חשבתם פעם למה? בטוח שיש הרבה סיבות, אבל לדעתי זה כי תמיד מרגיש לנו כאילו אין להם אתגרים ומורכבות בחייהם. החיים הוגשו להם, והדרך הייתה קלה וסלולה מראש, בשונה מאיתנו שכל אחד בתחומו ובסיפור חייו ירק דם בשביל להגיע לאן שהגיע ועדיין הוא לא בהכרח מרוצה מהתוצאות. אנחנו מחפשים לשמוע סיפורים שיש בהם מורכבות ואתגר. אדם שנולד על האוורסט לא ירשים אותנו כמו אדם שהשקיע מאמץ וטיפס לפסגה ועשה תהליך מפרך. אם אנחנו מבינים לאן אני חותר? אז כבר ברור לכם שגם חייו של העשיר לא באמת חלקים כמו שנדמה לנו? לכל אחד אתגרים משלו והחבילה שלו. למרות כל האתגרים שיש לנו, אף אחד מאיתנו לא מוכן להחליף את ה-"פאקלע" שלו עם מישהו אחר, ובצדק. גם בהצגה "ככה יצאתי" אנחנו לא מתפשרים בשום צורה! עדי גורל, המחזאית והבמאית הנפלאה של היצירה הזו, משמיעה ביקורת, אבל לא חד משמעית, לא כועסת ולא אנטי חרדים או דת. הכי קל הוא לשנוא את האחר, את הלא ידוע והלא מוכר. עדי מביאה מורכבות, והביקורת שם קיימת ונאמרת אבל מתוך הבנה של מורכבות הדברים, ובכך הופכת את ההצגה הזו ללא פחות מנפלאה. טוב, אני לא ממש אובייקטיבי, אבל אחרי כמעט שנה שאנחנו עולים איתה במקומות שונים ברחבי הארץ, אני פשוט יכול להגיד לכם שאלו התגובות שאנחנו מקבלים עליה. הן מחרדים והן מחילונים: "בשונה ממה שחשבתי, היא ממש לא אנטי, ואני חייב להגיד שמאוד התרגשתי", או "וואו, הייתי בטוח שאתם מלאים בכעס או תסכול על החברה החרדית, ובכלל יצאתי מההצגה בתחושה שלמדתי דברים חדשים ואני מכיר את החרדים יותר טוב". הגדיל לעשות איש התקשורת החרדי מענדי גרוזמן, שכתב בפייסבוק: "זו הצגה שמרגישה כמו שיעור באמונה, כזו שבאה מהלב", ובתוכנית הרדיו שלו הוא המליץ ואמר שלדעתו, כל אנשי החינוך החרדים צריכים ללכת לצפות בהצגה, כיוון שהיא לא מדברת על שאלות באמונה אלא היא מביאה ברגישות ומורכבות את הסיפורים וההתמודדויות האישיות והאנושיות שאיתם מתמודדים האנשים והנשים שבחרו לעצמם דרך אחרת. אם קראתם עד כאן ולא עצרתם באמצע כדי להגיב, אני מניח שיצר התגובתיות שלכם תחת שליטה, וזה כבר טוב. אבל אם ברגע זה אתם כבר אומרים לעצמכם שאתם חייבים להגיב כי יש גבול לכל תעלול, אז יש לי רק בקשה קטנה. תעצרו, תנשמו ותגיבו בדיוק את מה שרציתם להגיב, אבל בעוד שעתיים. תנו לזה רגע לרוץ בראש שלכם. אחר כך תגיבו מה שרציתם. יש לי סוד קטן, כנראה שלא תגיבו בכלל או שתגיבו משהו אחר ממה שחשבתם, וזו כנראה תהיה תגובה יותר קשובה ועניינית ובעיקר פחות מתלהמת וחדה. וגם אתם תרגישו יותר שקולים וקשובים. פתאום תיכנס לשם גם הרגישות. וזה דווקא מה שיהפוך את התגובה שלכם מפשוטה ומוחלטת למורכבת ומעניינת. ובתור אומן שרוצה רק להגיד דברים מעוררי מחשבה ולא מוחלטים וברורים, כולל גם את הפוסט הזה, היה זה שכרי.

אבא במסכה


ישבתי בבית הכנסת בשבת בבוקר, בקידוש, לרגל שמחה של חבר כמוני, "אנוס" או כל שם אחר שתבחרו עבור מי שמנהל חיים כפולים. "אני אומר לכם, בני שלמה הוא רב ומורה הוראה חשוב, ואתם יכולים לסמוך על התשובות שלו," שמעתי את אביו של חברי, תלמיד חכם מופלג, מפאר את בנו יקירו בשלל תארים, וכל מה שרציתי היה לצעוק: שקר! שקר! שקר! הכול שקר! הוא לא רב, ואולי אף אחד אינו רב באמת. הרי בעוד כמה דקות, לאחר שהקידוש יסתיים ואחרון האורחים יצעד אל ביתו, אותו "תלמיד חכם" ישלח לי הודעת טקסט, ובה יודה לי על שטרחתי להגיע לקידוש שלו. האמת היא שלא סיפרתי לו שהיה לי טרמפ בדרך הלוך. סיפורו של חברי מדגים סיפורים רבים כדוגמתו; בקרב המשפחה ה"אנוס" יכול להיחשב תלמיד חכם שהולך בתלם, או אפילו דמות נערצת, אך בתוכו הוא אדם אחר. הוא יכול לשבת בסעודת השבת, לדרוש דרשה על מעלתו של היום הקדוש, להפליג בדברי הלכה על איסור "בורר", ולהתייחס בכובד ראש לחומרא חדשה שהילדה למדה עליה בסמינר. הוא יכול לשאול את הילד שאלות על פרשת השבוע, ולהקשיב לתשובות ברצינות תהומית, כאילו באמת היו ונבראו. ואז, בהפוגה בין המנה הראשונה לעיקרית, הוא ייכנס לחדר השירותים ויגלוש בסמארטפון, יכתוב הודעות לחברים, או יעלה פוסט ברשת חברתית זו או אחרת, יסמן לייק לכתיבה נחמדה או סתם ינצל את האתנחתא לצפות בחדשות. רגע לאחר מכן הוא ישוב לסעודת השבת, כאילו דבר לא אירע, וימשיך לעודד את השירה ויעסוק בדברי תורה. אלו נקודות הקצה שבהן הפער בין מי שאתה באמת לבין הדמות שאתה מציג למשפחה שלך ולאנשים הקרובים אליך ביותר, הוא בלתי נתפס. לפני כמה ימים הבת שלי חזרה מבית הספר ובפיה סיפור על יהודים ברוסיה שמסרו את נפשם על שמירת המצוות. בטעות פלטתי בפניה שאני לא הייתי מוכן להיכנס לכלא או למות בשביל מצווה זו או אחרת. בתי הקטנה תלתה בי מבט משתומם, "אתה אומר שאתה רוצה לעשות עבירות?!" לא נכנסתי עימה לדיון בנושא. השיחה הקצרה הזאת הייתה תמרור מתריע נוסף, מתוך אין סוף תמרורים, שהזכיר לי שבמשפחתי שלי, בקרב ילדיי, בקרב האנשים היקרים לי ביותר, אני לא מי שאני. ומולם איני יכול להביא אפילו קצה קצהו של מי שאני באמת. ישנם רגעים מתוקים של משפחתיות חרדית, שגורמים לי להרהר בשאלה, מי אנוכי? האם אני הוא זה אשר יושב בסעודת השבת ומתענג על שיחה רוויה בסיפורים על גדולי ישראל, מתוך אמונה ברורה כי הם המודל הראוי והנכון לשאוף אליו, או שמא אני הוא זה אשר בעוד כמה דקות או שעות אכנס לי לאן שאכנס ואתחבר אל העולם האחר? שאלות אלו מנסרות בחלל המשפחתי שלי, מביאות אותי ואת חבריי לא פעם אל רגעים של שבר גדול, וגם לרגעים שבהם אנחנו רוצים למחוק את כל השאלות, ובעיקר את התשובות, שהובילו אותנו להבין שהשמיים ריקים ושהתורה אינה יותר מאוסף של מעשיות נחמדות. אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו לא יוצאים בגלל הילדים, שהשקרים שאנחנו מוכרים להם הם לטובתם, אבל האם טוב לו, לילד, לחיות עם אבא שקרן? בכנות, זאת שאלה שאיני יכול להשיב עליה.

משפחה ושאר ירקות


"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו", הכריז טולסטוי בפתיחתו המפורסמת לאנה קרנינה. ואם כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, קל וחומר המשפחות החרדיות, הלא כן? כשאני אומר "המשפחה שלי חרדית" אנשים ישר מהנהנים בראשם ופניהם עוטות מבע מיוסר, משתתף בצערי. חלקם אפילו הולכים ישר לשאלה המכאיבה, "ואיך הקשר עם ההורים?" אבל לעניות דעתי, יש כמה שאלות אחרות שאפשר לשאול והן תתאמנה הרבה יותר למאורע, בין היתר: מאיזו משפחה אתה? משפחה שאוכלת מסטיקים, או מחרימה אותם כי זה לא צנוע? משפחה שאוכלת דגים עם חלב, או משפחה שנמנעת וחושבת שזה טרף? משפחה שנוסעת לחו"ל רק אם יש צורך, או משפחה שנוסעת לחו"ל כל שנה? משפחה שאוכלת מצה בריי או משפחה שנחרדת מגברוחץ'? ואם לא הבנתם את השאלות שלי, אז סביר להניח שגם לא הבנתם למה התכוונתי כשאמרתי "המשפחה שלי חרדית". אני ספציפית מגיע ממשפחה שהיא גם וגם וגם. אבא שלי חובב מצה בריי וליטאי גאה. אימא שלי לעומת זאת קיבלה חינוך קצת יותר חסידי, וכל שנה מחדש כשפסח התקרב ובא, המצה בריי הייתה עולה לדיון סוער. אבא שלי היה אומר שהגאון מווילנא בכבודו ובעצמו היה שם קערה עם מים ומצה בפתח הבית כדי להכריז שזה לא חמץ, ואימא שלי הייתה אומרת שהליטאים גרמו לכך שהרבה ישב בכלא.[1] אני הייתי מתערב כמו האיימי סנטיאגו של הבית ואומר בידענות, "אימא את רק צריכה לעשות התרת נדרים, והכול יהיה בסדר". היום, ממרום 26 שנות חיי, אני מבין שהדת עבור אימא שלי, כמו עבור רוב המאמינים, מעולם לא הייתה שאלה של הלכה, אלא של רגש. זה לא משנה אם הלכתית הייתה או לא הייתה דרך להתיר את אכילת המצה בריי כדת וכדין – ברגש של אימא שלי פסח עם שרויה פשוט לא היה הפסח שהיא אוהבת ומכירה. ועבור אבא שלי, מצה בריי היה המאכל שהוא היה אוכל עם ההורים שלו, וזה מה שיצר בשבילו את אווירת החג. כילד, הייתי מתוסכל כשהמשפחה שלי הייתה מתמודדת עם שאלות כאלו, כי הייתה ההלכה והיא הייתה כל כך פשוטה לניווט. המוח הליטאי שלי תמיד היה מכוון לחוקים, מה הם דורשים ומתי הם מאפשרים פתח. לכן תמיד הייתי טוב בהלכות, וכיום אני טוב בהבנה של חוקים. כילד גם היה לי קשה להבין שלהיות חרדי לא אומר את אותו הדבר לאבא שלי ולאימא שלי. גם סוגיית הדגים עם חלב הייתה עולה המון בבית. אבא שלי אמריקאי, ויהודים אמריקאים כידוע אוכלים Lux and cream cheese, אחד ממעדני הגורמה של ילדותי. אימא שלי, עם החינוך החסידי־ספרדי, הייתה עושה פרצוף, פרצוף שכילד לא הבנתי. הלכות מקיימים לפי האבא, ואבא אוכל דגים עם גבינה. מה הבעיה? בבת־המצווה שלי הגישו דג עם רוטב לבן כלשהו. כן, הייתה לי בת־מצווה מפוארת, שנעשתה באולם אירועים קטן שמיועד לבריתות. הזמנתי את כל הכיתה. מה שלא צפיתי זה את התגובה של אחת מבנות כיתתי, שראתה את הרוטב הלבן והחליטה שאנחנו ארגנו אירוע באולם לא כשר. הרי דגים עם חלב זה טרף. כשראיתי את התגובה שלה, התחלתי להבין קצת יותר את התגובה של אימא שלי כשאכלנו לנו בשלווה ובנחת לאקס וגבינת שמנת. בסופו של דבר, המנהגים של אבא שלי התקבלו בבית, ואימא שלי הייתה מכינה מצה בריי שאפשר אחר כך ללקק את האצבעות מרוב שהיה טעים. היא גם שדרגה את הלאקס וקרימצ'יז לקרואסון חמאה שבתוכו המעדן. שנים זו הייתה מנת הדג שלנו בסעודה שלישית, שהקפדנו עליה מאוד, כמו ליטאים טובים. חלק מתהליך היציאה בשאלה שלי כלל הרבה שנים של טיפול פסיכולוגי, ששחרר אותי מהתפיסה הבינארית של חוקים. הטיפול אפשר לי לזהות רגשות טוב יותר ולהבין שהחיים מורכבים יותר מאשר נכון או לא נכון, מותר ואסור. אחד הדברים שהטיפול אפשר לי הוא להתבונן אחורה על חיי ולהבין טוב יותר של המשפחה שלי. המורכבות הזו אומנם מובנת לי יותר כיום, אבל לרוב הציבור הישראלי היא עדיין לא ברורה די הצורך. המושג "חרדי" הוא מושג מטרייה כל כך רחב, שמכיל תחתיו כל כך הרבה פריטים שיוצרים את הפסיפס החרדי. אין דרך אחת או שתי דרכים להיות חרדי, ולכן אני כל כך שמח שהמשפחה שלי אפשרה לי לראות את זה על בסיס יום־יומי.
[1] בסערת הרדיפות נגד החסידים בליטא, ועל פי היתר מפורש שנכלל בחרם על החסידים, הלשינו מספר מתנגדים לחסידות לשלטונות הרוסיים כי רבי שניאור זלמן שולח כספים לחסידים שעלו לארץ ישראל, ובכך מסייע לאימפריה העות'מאנית, שהייתה יריבה של רוסיה הקיסרית. כתוצאה מדיווח זה נלקח רבי שניאור זלמן לחקירה וישב במאסר במבצר פטרופבלובסקיה שבסנקט פטרבורג במשך 53 יום, מיום כ"ד בתשרי ה'תקנ"ט (4 באוקטובר 1798). בהשתדלות החסידים שוחרר בי"ט בכסלו ה'תקנ"ט (27 בנובמבר 1798), ותאריך זה נשמר בחסידות חב"ד כחג הגאולה. בשנת ה'תקס"א 1801 נעצר שוב לאחר שקהילת פינסק דיווחה לשלטונות כי תורת החסידות כוללת בתוכה יסודות חתרניים נגד שלטון הצאר. ממעצר זה הוא שוחרר באותה שנה בחג חנוכה. לאחר ששוחרר ממאסרו, אסרו עליו השלטונות לחזור לעיירתו ליוזנה שליד העיר ויטבסק, ואילצו אותו להישאר בפטרבורג. בהשתדלותו של הנסיך ליובאמירסקי, שהיה מקורב לשלטון, אפשרו לשניאור זלמן לעבור לעיירה לאדי, הנמצאת גם היא, כמו עיר הולדתו ליוזנה, במחוז ויטבסק של בלארוס. בלאדי ישב שניאור זלמן במשך 11 שנים. לאחר שני המעצרים האלו, פיתח ושכלל ר' שניאור זלמן את תורתו והפיץ את עיקריה ברחבי ליטא ובלארוס. בעקבות שיטת הלימוד החב"דית ואופן הפצתה הציבורית, נקלע ר' שניאור זלמן לוויכוח עם אדמו"רים נוספים בני דורו, שחלקו על דרכו בלימוד תורת החסידות והפצתה. מקור: "שניאור זלמן מלאדי", ויקיפדיה, נצפה בתאריך 1.2.2023. https://tinyurl.com/2g46wkkw

המכתב שלעולם לא תקרא


אבא, איך כל המכתבים שאני כותב הם תמיד עליך? במה זכית שאני כותב עליך כל כך הרבה? המקלדת שלי חטפה מכות אגודל רבות כל כך בגללך, ובכל הזמן הזה, בכל רגע של הקלדה, הפרצוף שלי רפוי, העיניים לא יכולות לזוז מהמסך, והמוח שולף זיכרונות ילדות כאילו רק חיכה שאגיד לו: "נו, שלוף כבר". אני נזכר בכל כך הרבה דברים שאם אתחיל למנות אותם, הסמארטפון שלי יהיה רטוב מדמעות ואין לי פה די גרגרי אורז שישאבו אותן. לעולם לא יהיה מספיק אורז בשביל זה. אני לא יודע למה אני בכלל נלחם על הקשר איתך, התרגלתי כבר לחיות בלעדיך, התרגלתי שאתה בא לידי ביטוי בטקסטים, ואז אני ממשיך הלאה. פעם בחודש טקסט על אבא – וזה עובר. זה כמו לסדר זקן שפיץ, רק שזה לא עולה כסף אלא עולה בדמעות שיורדות. אני יודע שגם אתה כותב לי מכתבים נסתרים, אבל לא מעז לשלוח לי אותם, כי אתה מפחד מהתגובה שלי. בלי שמות, אבל אחד הבנים שלך מצא את המכתב הנסתר שכתבת לי, צילם, ושלח לי. אתה מתחנן שם בפניי שלא אסע לים באופניים חשמליים, שאשמור לכל הפחות על איסור נידה, ו... לא רוצה להמשיך. אני שוב תוהה, למה אתה שווה עוד טקסט? נכון, זה חומר טוב לכתוב עליו, אבל אני לא רוצה להיות אומן מיוסר שכותב רק על שיט, אני חושב שאני יכול לכתוב גם על דברים טובים. חשבתי לכתוב לאימא, להגיד לה כמה מדהימה היא, אבל איכשהו אתה שוב נדחף, אתה שוב פה. אולי אני אוהב אותך, לא יודע. מה שאני כן יודע הוא, שאני כמוך. אני יושב פה כמו פחדן וכותב לך מכתב שלעולם לא תקרא, אלא אם הבן שלך יגיע למגזין הזה, יצלם את המכתב, ידפיס ויבוא להראות לך אותו בין מנחה למעריב (אין סיכוי שתהיה מוכן לקרוא מתוך סמארטפון, כמו שאתה לא מוכן לדבר איתי דרך הוואטסאפ, רק כי זה נוגד את העקרונות המטומטמים שלך). הנה אמרתי את זה. אתה תקוע בעקרונות מטומטמים. אני מעז לכתוב את זה כשאני יודע שהסיכוי שתקרא את המכתב הזה קלוש כל כך, כמו הסיכוי שאי פעם נהיה בקשר נורמלי של אבא ושל פאקינג בן. אבא, המכתב הזה מונח אצלי ככה, כמות שהוא, כבר כמה שבועות. מכתב קשה וכועס. ואז, באחד הערבים בדרום הודו, כשהמכתב הזה בוער בתוכי, שיתפתי אישה צעירה אחת, מעוררת השראה, בקשר שלי ושלך, והיא אמרה לי משהו שלא יכולתי להישאר אדיש אליו: "איזי, אתה כולך אהבה, אתה אומר שאתה מדבר את שפת האהבה, אז אולי תדבר בשפה הזאת עם אבא שלך?" היא צודקת, אבא. אני כועס ופגוע, אבל בוא נדבר בשפת האהבה.

יש לי אח אנוס


אני לא יכול לחשוף את שמי כי אז אחשוף את אחי. הוא גדול ממני רק בשנה אחת, אבל אורח החיים השונה שלנו הרחיק אותנו זה מזה כמרחק שנות אור. גדלנו באותו בית בירושלים, למדנו באותו חיידר, ינקנו חינוך זהה וקיבלנו מכות מאותו מערוך. ישנו במיטת שלישייה בחדר הילדים, יחד עם אחי הקטן ועם שלושת אחיותיי. המיטה העליונה הייתה של אחי הגדול, אבל הוא היה נותן לי לישון עליה, כי הוא אהב אותי וכי ביקשתי ממש יפה. לפני שהיינו נרדמים היינו מדברים על כל מיני דברים שהיה אסור לנו לדבר עליהם, על החילונים שיכולים לרכוב על אופניים בשבת, ועל הדודה הלא-צנועה של אמא. אחר כך היינו קוראים יחד קריאת שמע, מחזיקים ידיים ונרדמים. כשאחי הגיע לגיל 13 משהו השתנה אצלו. הוא עבר לישון בסלון, כי אבא אמר שהוא כבר גדול ולא צנוע שהוא ישן בחדר עם בנות. הוא התחיל ללכת לישיבה, והיה חוזר ממנה עם פרצוף רציני. כבר לא היינו מדברים על כל הדברים שהיה אסור, וכבר לא החזקנו ידיים לפני השינה. הוא היה לומד הרבה תורה וראיתי עליו שהוא חולם להיות גדול הדור. ואני? פחדתי שבעוד שנה גם אני הולך להפוך ל"גדול" בן 13, ושגם לי יש מקום שמור בישיבה. חששתי להיות כמוהו. רציתי להישאר שמח ולא רציני כל כך. אבל גם תורי הגיע. היה לי בר-מצווה, הפכתי לגדול והגעתי לישיבה. לא הסתדרתי שם כל כך. מבנה הגוף שלי רזה יותר משל אחי ועול המצוות היה לי כבד. לא לקחתי את הישיבה ברצינות, ולאט לאט נפלטתי ממנה. עברתי מישיבה לישיבה עד שהבנתי שאני לא רוצה לשמור תורה ומצוות. החלפתי את הבגדים, גזזתי את הפאות, גנזתי את הכיפה והתחלתי לעבוד במאפייה בשכונה. עבדתי שם כשנתיים עד שקיבלתי צו גיוס והתגייסתי. אני עמל והוא עמל השנים הראשונות של היציאה היו קשות. הרגשתי לא שייך, לא לחברה החרדית ולא לחברה הכללית. לא הבנתי מה אני עושה בצבא ואיך הגעתי לשם בכלל. הייתי משווה את החיים שלי לחיים של אחי ומקנא בו. הפרצוף שלו אומנם היה רציני, ולא הייתי בטוח אם הוא שמח או לא, אבל יכולתי לראות שבסך הכול טוב לו, יש לו קהילה, בית חם ואישה טובה ואוהבת. אחרי שהורדתי את הכיפה הקשר שלנו נעשה דליל מאוד. "מה קרה לך?" הוא היה שואל אותי מפעם לפעם, כשהיינו נפגשים בשבתות אצל ההורים. הוא היה עמל בתורה ומקבל שכר, ואני הייתי עמל בצבא ומקבל שבת. הוא היה רץ במרץ לכולל, ואני הייתי מקיף מכולות בריצה, לקול צרחות המפקד הממורמר, כשידיי אוחזות בנשק ועל כתפיי אפוד כבד. חשבתי שהאפוד הזה מתאים הרבה יותר לכתפיים הרחבות של אחי. בינתיים הוא הביא לעולם שתי בנות ובן, ואני הבאתי לעולם שתי שנות שירות ותעודת בגרות. הוא היה בוגר ישיבה, ואני הפכתי לבוגר תואר ראשון בפסיכולוגיה. סוף-סוף התחלתי לפרוח. פתאום היה לי מקום בעולם והרגשתי משמעותי ושייך.   הושע נא בזמן שתרגלתי שאלות בסטטיסטיקה והוא גידל את ילדיו, משהו אצלו כבה. עול הילדים והפרנסה היה לו כבד, וגם עול המצוות התחיל לעייף את הכתפיים הרחבות שלו. לאט לאט העיניים העצובות שלו הפכו לסקרניות ומשהו אצלו התרכך. הוא התחיל לפזול החוצה, וניסה, בעדינות ובאיטיות, לחדש את הקשר שלנו, מה שכמובן שימח אותי מאוד. הוא מתעניין בפסיכולוגיה, ממש כמוני, ואנחנו מדברים לא מעט על נפש האדם. מפעם לפעם הוא מתקשר אליי ואומר לי: "יש לי חידוש בפסיכולוגיה" ואני מקשיב לו ונהנה כל כך לשמוע אותו מדבר על נפש האדם במנגינה של התפלפלות בסוגיה. הוא שואל אותי שאלות על אורח החיים החדש-ישן שלי, אני מספר לו והוא מקשיב בשקיקה רבה. אנחנו מדברים על דברים שלי מותר ולו אסור, על חילונים ועל הדודה הלא-צנועה. הפעם אני יודע קצת יותר, וזה מעניין אותו. הוא התחיל ללבוש בגדים מעט יותר מודרניים, ועל בראשו צמחה בלורית שהלכה והתארכה. אני חושב עליו הרבה. אני מרגיש שלא טוב לו כל כך, אני חושב שהוא לא מרוצה מאורח החיים שהוא מנהל כרגע ושהיה רוצה משהו אחר. אני לא שואל אותו על זה כי אני לא רוצה לערער אותו. אם יש משהו שהבנתי במסע היציאה שלי, הוא שדברים לוקחים זמן ושלכל אחד יש את הקצב שלו.   משפחה לפני הכול? בשבת האחרונה שהתארחנו אצל ההורים, ראיתי אותו יוצא מהחדר בתנועות גוף של גנב. מבטנו הצטלבו, ויכולתי לזהות פחד שמשתלט עליו. שנינו ידענו שהוא זה עתה הוציא את ראשו מהסמארטפון הטרף שלו. באותו ערב הייתה לנו שיחה ארוכה. הוא סיפר לי שהוא מנהל חיים כפולים במשך שנה שלמה, ומרגיש כי הוא חי בכלא. הוא רוצה להיות כמוני אבל לא יכול. יש לו יותר מדי מה להפסיד. הוא אוהב את אשתו ומפחד לספר לה שאינו שומר מצוות, הוא אוהב את ילדיו ומפחד לצלק אותם. "אין לי ברירה, אני מוכרח לשים את החיים שלי בצד", הוא אמר לי בעוד הדמעות תקועות בגרונו. עטפתי אותו בחיבוק, היו לי דמעות אבל לא מילים. איך אוכל לייעץ לו בסוגייה סבוכה כל כך: "חופש או משפחה?" אחי היקר, אני אוהב אותך מאוד מאוד ❤️  

מתחפשים למשפחה


״מקווה שאף אחד לא שכח את התחפושת״ - כך כתב אחי בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית רגע לפני השמחה של אבא שהתחתן אחרי 6 שנים של אלמנות. זה היה מצחיק אבל גם עצוב בו זמנית. פתאום זה היכה בי, איך חצי מהמשפחה באה בלבוש שונה לחלוטין מהיום-יום, רק כדי לרצות את אבא ואת אורח חייו החרדי. לאורך חיי נשאלתי לא מעט אם כשאני מגיעה לבקר את המשפחה, אני מחליפה ללבוש חרדי, והתשובה היא: כן! אבל רק כשאני מגיעה לאבא. לרוב, התגובה מהצד השני מלווה במילות הערכה ״וואו כל הכבוד שאת מכבדת״. אז זהו, תראו, ממש לא רציתי להשתמש בשורש כ.ב.ד. כי אני מתנגדת בתוקף להגדיר את המעשה הזה ככבוד, אבל לא נותרה לי ברירה אלא לצטט את התגובות שאני מקבלת.   אז למה אני מתנגדת? כוכבת הרשת ומנחת הטלוויזיה לשעבר קורין גדעון שנישאה לבחור חרדי מבית, יוצאת לא פעם להגנת משפחתו ואורח חייהם. בין היתר היא רוצה לשמש דוגמה לכך שכשהיא מגיעה להוריו החרדים של בעלה, או כשהם מגיעים אליה, היא מתלבשת בלבוש חרדי. היא נוהגת תמיד לסייג שחלילה ״אף אחד״ לא מכריח אותה, אלא היא זו שרוצה ״לכבד״ אותם. ופה בדיוק טמונה הבעיה. כבוד זה עניין הדדי לחלוטין. אי אפשר שרק צד אחד יכבד את אורח חייו של האחר. זה חייב להגיע משני הצדדים. אם יש כבוד, אז גם ההורים של בעלה של גברת גדעון היו לבושים בחילוניות כשהיו ניצבים על מפתן ביתם. הקונפליקט שיש לי עם עצמי בכל פעם שאני מגיעה לאבא לבושת חצאית שסחבתי איתי בתוך שקית של "גל פז" (לא באמת), רק הולך וגובר עם השנים. יתרה מזאת, נוכח העובדה שאבי מעולם לא העיר לי על הדרך שבחרתי, רק מעצימה את הקונפליקט הזה. אני שואלת את עצמי ״למה את עושה את זה? האם לא הגיע הזמן שהוא יראה אותך כפי שאת באמת? עם מכנסיים, טי-שירט, ונעלי טבע נאות כשאצבעות הרגליים שלי מציצות מהם?" אחותי החרדית מבקשת שלא אשתמש בסמארטפון ליד הילדים שלה ובוררת כל מילה שיוצאת לי מהפה כדי שילדיה לא יחשפו לחילוניות, חלילה. עד כמה היא חרדה לכך? עד למאוד! כשבנה שאל אותי למה הציפורניים שלי בצבע שחור, היא הסבירה לו שיש לי מחלה בציפורניים. אז למה אני עדיין מגיעה לאבא שלי כשאני לבושה בחצאית ובחולצה שמכסה את עצמות הגרון ואת המרפקים? ולמה אני לא מוציאה את הסמארטפון ליד הילדים של אחותי ומכבדת את בקשותיה? שאלה מצוינת. תראו, ברור שזה מורכב, אבל הקשר עם המשפחה פשוט חשוב לי. אני לא רוצה לאבד את הקשר עם אחותי ולא רוצה לצער את אבא, במיוחד אחרי השנים הקשות שעבר אחרי שאיבד את אימי. האם אני עושה את זה בשמחה ובששון? ממש לא. האם אני חושבת שזה מכבד? אותם כן, אותי לא. כי כבוד זה לקבל את השני בדיוק, אבל בדיוק כפי שהוא, ללא הבדל דת, גזע, מין או סגנון לבוש. אני משתוקקת ליום בו באמת נכבד את השני, נכיל את השונה כפי שהוא וללא תנאים, ואיש או אישה כטוב בעיניהם יעשו.

מאבקי הערכים ומחיר הבחירה


גילי נאלצה להתפשר על הערכים של בנה, שסופג מאביו אמירות דתיות קיצוניות; הרב ישראל פרנקל לא היה בקשר עם ילדיו במשך שנים, ואין לו יד בחינוכם; ושמואל מגיע לאסוף את ילדיו בלבוש חרדי, כי בחיידר אמרו לו שהוא מבייש אותם: הורים יוצאים חושפים את אתגרי החינוך, המורכבות בקשר עם הילדים והמחירים שהם נאלצים לשלם על בחירותיהם.  

"הסברתי לו שכולנו בני אדם..."

גילי (30) התחתנה עם גבר שהכירה בגיל 17. שניהם הגיעו מבתים חרדיים, אך התחתנו כחילונים כמה שנים לאחר שהכירו, ואף הביאו ילד לעולם. לפני כשנה וחצי הפרידו גילי ובעלה כוחות, לאחר שהוא חזר להיות חרדי. השינוי יצר קונפליקטים רבים, שגילי נאלצת להתמודד איתם יום יום, בעיקר בכל הקשור לחינוך הילד. "כל אחד מאיתנו רוצה לחנך בסגנון שונה", מספרת גילי. "זה מתחיל בשאלה לאיזה גן נשלח את הילד: אני רוצה חינוך חילוני והוא רוצה חינוך דתי, ועד לנושא האוכל של הילד: למשל, אכלנו המבורגר והילד רצה לקנח בגלידה. זה מבלבל אותו מאוד שאחד ההורים מחנך אותו שאסור לאכול חלב אחרי בשר ולהורה השני לא אכפת בכלל. זה מתבטא גם בלבוש: הגרוש רוצה שהילד יחבוש כיפה, ואני לא. כשהילד אצלי הוא נראה כחילוני ועושה מה שהוא רוצה: אני לא אומרת לו ליטול ידיים או לברך על האוכל, וכשהוא הולך לאבא שלו, האבא מנסה להחדיר לו בכל הכוח את ענייני הדת. כל זה יוצר אצלו בלבול עצום." לא רק הבלבול של הילד מטריד את גילי, גם הידיעה על הערכים שהוא סופג מאביו קשה לה. "מדי פעם אנחנו אוכלים במקדונלד'ס. יום אחד הילד סיפר על כך לאביו, בתמימות ובהתלהבות ילדותית", נזכרת גילי. "ואבא שלו אמר: 'איך אתם אוכלים שם, זה אוכל של גויים׳. בפעם הבאה שהלכנו לשם הילד שאל אותי אם כל האנשים שאוכלים במקדונלד'ס הם גויים. הסברתי לו שאין דבר כזה גויים, כולנו בני אדם, וכל אחד מחליט איפה הוא רוצה לאכול. בשורה התחתונה, לתחושתי, המלחמה היא על הערכים של הילד". גילי ממשיכה בתיאור מורכבות הסיטואציה. היא, מצידה, לא מעוניינת לגרור את הילד למלחמת הערכים שהתפתחה בין הוריו, ומשתדלת שלא לתקוף את הדעות שהוא שומע מאביו. "נסענו בליל שבת אחד במכונית, והילד אמר לי שאסור לנסוע בשבת. הייתי צריכה להסביר לו שזה בסדר לנסוע בשבת, שאבא שלו לא נוסע בשבת ואנחנו מכבדים את זה, אבל כל אחד והבחירות שלו. אני מתאמצת ללמד אותו כלים לחשיבה ביקורתית, כדי שתהיה לו אפשרות לבחור את הדרך שלו כשיגדל. יש לי חשש שהוא יבחר ללכת בדרכו של אביו, אבל אי אפשר לדעת. אני מקווה שהוא ידע להחליט מה מתאים לו".  

"הפיצו עליי כל מיני שמועות, כמו שיצאתי מדעתי..."

הרב ישראל פרנקל (45) התחתן כחרדי, היה נשוי במשך 17 שנה, ולו ולאשתו לשעבר נולדו 8 ילדים. לימים החליט פרנקל להתגרש ועבר לחברה הדתית-לאומית. השינוי בסטטוס המשפחתי ובהשקפה הדתית גרר השלכות קשות. "גרושתי השתמשה בכל אמצעי הנשק הידועים של החברה החרדית. הגירושים שלי והמעבר לקהילה אחרת נתפסו כדבר פסול מאוד. הפיצו עליי כל מיני שמועות, כמו שיצאתי מדעתי. בית הדין אישר כל מה שגרושתי רצתה, כי כבר לא הייתי חרדי. זה הגיע למצב שנאסר עליי לקחת את הילדים אליי הביתה, כי הפסקתי להתלבש 'שחור לבן', ובשביל לראות את הילדים הייתי חייב להגיע לבית שלהם, ובלבוש חרדי. בשלב מסוים אשתי הפסיקה את הסדרי הראייה, וכל התלונות שהגשתי למשטרה בעניין לא הועילו". פרנקל היה מנותק מילדיו במשך תקופה ארוכה. לאחרונה הוא הצליח לחדש את הקשר עם חלקם. "אני חווה מורכבות גדולה מאוד. החברה החרדית חשדנית בקשר אליי, וגם חידוש הקשר שלי עם הילדים צריך להיעשות באופן עדין ומחושב. לא ראיתי את הילדים שלי מ-2018, ורק לפני כתשעה חודשים התחלתי להתראות עם חלקם. הבן שלי בן ה-21 כיום גר אצלי. שאר הילדים היו תחת ההשפעה של גרושתי וניתקו קשר, עם הקטנים אני נפגש פעם בשבוע למשך שעה". פרנקל מציין שהיה שמח אילו ילדיו היו לומדים במוסדות שבהם מלמדים לימודי ליבה, אך ידיו כבולות. "הילדים שלי לומדים במוסדות חרדיים. לפני שנים כבר רציתי להוציא אותם משם, המוסדות האלה מזיקים מאוד. לצערי, אין לי שום אפשרות לפעול בנושא. הכרעת בית הדין נישלה אותי מכל החלטה הקשורה לחינוך ילדיי".  

"אני צריך להילחם על ההורות שלי..."

שמואל (30) גדל בקהילת "שובו בנים", להורים בעלי תשובה. בגיל 14 החל ללמוד בישיבות חסידיות, בהמשך התחתן בשידוך, וכעבור חמש שנים ושלושה צאצאים – החליט להתגרש ולצאת מהחברה החרדית. "החוויה שלי מתהליך הגירושים הייתה כמו לנסוע ברכבת מהירה, וליפול מהקרון תוך כדי נסיעה", מספר שמואל. "סיכמנו על הסדרי ראייה. שכרתי דירה בקרבת מקום המגורים שלהם, אך כעבור כמה חודשים גרושתי לא אפשרה לילדים להגיע אליי". כיום שמואל נפגש עם ילדיו, אך הדבר עלה לו במאמצים רבים ובכאב נפשי לא מבוטל. מחשש לאבד אותם שוב החליט להמשיך להעניק להם חינוך חרדי, והוא מסביר זאת, "התחתנתי כחרדי, עם אישה חרדית, והבאנו ילדים כמשפחה חרדית. לא הוגן בעיניי לשנות להם את החינוך. עם זאת, היום הם יודעים שאני לא חרדי, אבל יש אצלי את כל התנאים לקיים אורח חיים חרדי. המטבח כשר, כל המרחב בבית כשר ואני מקפיד לשמור שבת כשהם אצלי. יש להם גישה לעולם החילוני, אם ירצו בכך". בעוד שמואל יוצא מגדרו כדי לשמר את הקשר עם ילדיו ולא לבלבל אותם, התנהלות הממסד החרדי יוצרת קרעים וניכור. "מוסדות הלימוד מנסים כל הזמן למדר אותי. אני צריך להילחם על ההורות שלי. לא מזמינים אותי לאסיפות הורים. אם אני מדבר עם המורים של הבנים, הם אפילו מנסים למתוח עליי ביקורת בפני ילדיי, מנסים להסית אותם נגדי. לאחר תקרית אלימה, שבה בעלה של גרושתי תקף אותי מול הילדים, ציפיתי שהרעבע של הילד ייתן לו תמיכה רגשית, אבל הילד סיפר שהמורה אמר שבעלה של אימא צודק. בהזדמנות אחרת הילד לא הרגיש טוב וביקש מהרעבע להתקשר לאבא שלו. הרעבע אמר לו: 'התקשרתי לאימא שלך והיא לא ענתה', והילד אמר: 'אבל ביקשתי לדבר עם אבא'. למרות זאת הוא לא התקשר אליי. פניתי למנהל והוא לא פעל בעניין. אלו רק דוגמאות ספורות. דורשים ממני לאסוף את הילדים מרחוב צדדי, שהילדים האחרים לא יראו אותי. למרות שאני מגיע לאסוף אותם כשאני בלבוש חרדי". שמואל ממשיך ומתאר כיצד יחס הסביבה משפיע על ילדיו: "היו פעמים שהילדים אמרו לי: 'אבא, אתה לא אבא שלנו, רק אנשים צדיקים יכולים להיות אבות, השם הוא האבא שלנו. אם אנחנו נבוא אליך, נהיה בגיהינום, כי אתה חילוני ואתה אדם רשע'. אבל ככל שעובר הזמן הם מתרככים ומכירים אותי טוב יותר, ואני מסביר להם שאני לא אדם רע, וגם אני וגם אימא שלהם אוהבים אותם, אם כי כל אחד מאיתנו בחר דרך אחרת". לפני כשנתיים שמואל ואם ילדיו נפגשו בבית המשפט, לדיון הנוגע לחינוך ילדיהם. הוא רצה חינוך ממלכתי-חרדי, והיא ביקשה שהילדים יישארו במוסדות חרדיים. "בסופו של דבר הצלחתי להביא לכך שהם ילמדו במוסד החרדי הכי ליברלי, אבל זה עדיין לא מה שהייתי רוצה עבורם. הייתי מעוניין שלילדים שלי יהיו גם כלים שאינם קשורים בדת, כמו מקצועות ליבה. קשה לי מאוד שמונעים זאת מהם. אני מנסה למתן את הדעות הקיצוניות שהם סופגים. באחת הנסיעות המשותפות שלנו הילד אמר לי שבגמרא כתוב, שאם רואים אדם כהה עור צריך לירוק עליו. עצרתי בצד והעברתי לו שיעור על גזענות ונזקיה. קשה לי מאוד ללמוד איתם פרשת שבוע, כשנידונים בפרשה ענייני קורבנות ומתואר איך הכהן תופס את הציפור בכנפיה ואיך מתיזים את הדם. אני חושב שהתיאורים האלה פוגעים בנפשם של הילדים. ואצל הבנות המצב קשה גם כן. לילדה שלי אמרו שאלוהים ציווה על חווה להיות צנועה, ומתעסקים שם הרבה בענייני צניעות. זה לא נשמע לי בריא. מכניסים לה לראש שהיא אשמה בכל דבר רע שיקרה לה במשך החיים, ומפחידים אותה בסיפורים על עונשי גיהינום שיהיו מנת חלקה אם היא לא תקפיד לשמור את חוקי הצניעות הנוקשים. זה נורא בעיניי".   הפתרון האופטימלי, לדעתו של שמואל, הוא הקמת בית ספר ייעודי לילדים שאחד מהוריהם יצא מהחברה החרדית. "זו סיטואציה מורכבת, המצב מחייב מוצא יצירתי. לדוגמה, לפתוח מוסד מעט יותר פתוח, שיחנך לערכים דתיים, אבל בגבולות הטעם הטוב וללא הפחדות, שיחנך לעצמאות, שיהיו בו לימודי ליבה ושהילדים יקבלו כלים שיסייעו להם בהמשך החיים."

הכותבים שלנו

איזי פוליאס

כותב טורי דעה

רסל דיקשטיין

כותבת במגזין

שניאור שפרינצין

כותב אורח

אליאור מור יוסף

כותב אורח

שפרה יעקובוביץ

כותב אורח

אלישבע גרנות

כותב במגזין

מריה אסטריכר

כותב במגזין

ברוריה לבנון-אברהם

כותב אורח

שי פיאטיגורסקי

כותב אורח

הניוזלטר שלנו

קבלו את כל הכתבות הכי מענינות והכי חדשניות ישירות למייל

קצת על התקופה...

מגזין "התקופה" מביאה אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.

דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.

רוצה לכתוב למגזין התקופה?

דילוג לתוכן