אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה פגשתי יוצאת!
אם להיצמד להגדרה הוויקיפדית, פגשתי ודאי אין-ספור לפניה ורבים כדוגמתה סבבוני, שמא הייתי אחת כזאת בעצמי. לא שמרתי שבת אז, וחזותי הייתה חילונית למדי. עד היום תמהה אני למה דווקא אל מול זאת נפעמתי ואמרתי לעצמי בקול: "וואיי, הנה דתל"שית!"
הייתה זו תקופה של לפני יותר מעשור, הלכתי לי בעולם בתחושה מסוימת של בת חורין, למעט אחזקות שוטפות של תשלומי דירה, מיסים, עבודה וחברה. לא בגבהים ולא בקרקעית, שורדת פלוס.
גם מבחינה רוחנית לא היו תנודות קיצוניות, התהליך שלי התפרש על פני שנים, אם לא עשורים. הקונפליקטים הנושנים כבר דהו מפאת חוסר תרגום למציאות יום-יומית, חיה בחוויה, בהוויה, משתדלת להישמר מהדיוטות התחתונות, כי רק שם מתחוורת לי מציאות היותי האחראית הבלעדית על עצמי. כך שאם כבר ביצעתי את הנטישה, שלא יהיו פדיחות! אני חושבת שהדבר העיקרי ששמר עליי מפני נפילות הייתה הבושה שמא לא אשרוד את העצמאות הזאת.
מה גם שהרגשתי שהתחושה ההישרדותית היום-יומית מזוהה בצורה שווה עם המציאות של כל אדם באשר הוא, ללא היבדלות מטעמים אלו או אחרים. אני אדם אמיתי, תפקידי הוא לשרוד, וכל השאר – בונוס.
באותה התקופה היינו חבורה של ארבע בנות, החברות הכי טובות. כולנו היינו פליטות הקהילה והמוסדות החרדיים, לא הזדהינו כיוצאות. אני חושבת שבגלל העובדה הפשוטה שזה פשוט לא העסיק אותנו יותר מדי, לא הגדיר ולא הוביל ולא תרם. מבחינתנו, היינו סקרניות מדי לחיות את החיים עצמם. למעט אנקדוטות הומוריסטיות פה ושם, אפילו לא העלינו את הנושא בפוגשנו אנשים מרקע חילוני, בייחוד בהתחשב בכך ששתיים מאיתנו עוד בכלל שמרו שבת.
אז בשבת ההיא, לפני 12 שנה, פגשנו את הדתל"שית ההיא, וכנראה זו הפעם הראשונה שהכרנו מישהי שכנראה עונה להגדרה הזאת. לכן נפעמנו.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
התקופה
אילו הוציאנו - והלוא הוציאנו!
נהורא שגב
אותיות פורחות
י. צרויהזון
עכשיו זה מדעי! הסרת הכיפה היא הגורם היחיד והוודאי לתופעה הרווחת של בריחת אותיות מהמוח.
ההוכחה החד-משמעית
מי מאיתנו לא נתקל בתופעת האותיות הפורחות באוויר? מי לא ניסה להסתתר מאימתה של האות אל"ף (א') שהתעופפה במרחק לא גדול מהקרקע, גדולה ומאיימת, מחוללת הרס כמו אשמדאי בזמניו היפים ביותר, או מיהר להימלט כאשר האות בי"ת (ב') חגה לה באוויר וביאשה אותו בזוהמה.
צוות מדענים מאוניברסיטת המקובלים בצפת הקדישו את מיטב שנותיהם לחקר התופעה המדאיגה, ואף זכו למימון מוגבר בשנים האחרונות, בשל התפשטותה. שיטות המחקר כללו ניסויי מעבדה, שאלונים פתוחים וסגורים, קבוצות מחקר מובחנות ומדויקות, תצפיות, קריאה בכוכבים וירידה לפשר חלומות. כל אלו הובילו למסקנה חד-משמעית, שהובהרה פעם אחר פעם בכל אחד מהמבדקים: ברגע שהכיפה מוסרת מהקרקפת מייד מתחיל תהליך בריחת האותיות, ואילו השבתה לראש עוצרת את הבריחה.
קשה לומר שהממצא התקבל בהפתעה. הלוא בריחת האותיות לאחר הסרת הכיפה היא סיכון ידוע משכבר הימים. עם זאת, מעניין להבין מה ההסבר המדעי מאחורי התופעה: "בין עצמות הגולגולת מצוי המוח", מסביר ח.כמולוג, המדען שהוביל את המחקר רב-השנים, "במוח מצויים תאי זיכרון שבהם מאוחסנות אותיות הא"ב. אולם שאיפתן הבסיסית והטבעית של האותיות היא לצאת מהמוח ולהסתובב בעולם. במצב תקין מה שעוצר מבעדן לעשות זאת זו הכיפה. הכיפה המהודקת לראשו של האדם סוגרת למעשה את פתח המילוט של האותיות, ובכך מותירה אותן בתוך הראש". ח.כמולוג מציין שלדעת חוקרים מסוימים בצוותו כיפה עם סרט היא המחסום האפקטיבי ביותר, אך לדבריו עוד לא נאספו מספיק ראיות לאישוש תיאוריה זו.
"בהיעדר מחסום הכיפה", ממשיך ח.כמולוג ומנופף בשלל מסמכים תומכים, "האותיות פשוט משתחלות החוצה ומשתוללות, ואת האסון כולנו רואים". הסבריו של המדען מבהירים מדוע באזורים מסוימים בארץ, למשל מעל העיר תל אביב, נמצאו כמויות חריגות מאוד של נשורת אותיות ומדוע פרסמה אוניברסיטת המקובלים אזהרת מסע למקומות מסוכנים כמו אלו, וציינה כי קרינת האותיות עלולה להביא למצב של עודף מידע מסוכן.
סיפורי מקרה
בחרנו להביא שני סיפורים, מתוך עשרות אלפי המקרים שנבדקו במהלך המחקר, הממחישים את היקף התופעה ומעוררים תקווה באשר למניעתה.
דבורה (שם בדוי, כמובן) מבני ברק מספרת: זה קרה בשבת אחר הצוהריים. יצאתי עם ילדיי הקטנים לגן השעשועים, כמו בכל שבת. ילדות התנדנדו בנדנדה, ילדים התגלשו במגלשה, וליד הקרוסלה התנהל תור לא מסודר. הכול כרגיל. שום דבר לא הכין אותנו למה שעומד לקרות. פתאום אני רואה ילד כבן 4, שובב קצת, שמסתובב ומפזז בצעדים רחבים מדי, ומניע את הידיים לכל הכיוונים. וככה, פתאום, הוא העיף לבן שלי את הכיפה מהראש. אני דוגלת באחריות אישית, אז חיכיתי שהבן שלי ישים לב שהכיפה כבר לא על ראשו, אבל הוא לא שם לב. פתאום הבחנתי באות אל"ף גדולה שמשתחלת לו מאמצע הראש. כבר לא יכולתי לעמוד מנגד, צרחתי בכל הכוח: "תחזיר את הכיפה, תחזיר אותה תכף ומייד! האל"ף-בייע"ס בורחים לך מהראש!"
הילד שלי כל כך נבהל, הוא רץ אליי בדמעות ואמר, "...ני ל... יודע מה ...ת רוצה, ...מ..., למה ...ת צועקת?"
הייתי המומה. הבנתי שזה מאוחר מדי, שהא' ברחה לו לבלי שוב. למרבה המזל, התאוששתי מהר ורצתי להביא לו כיפה אחרת מהבית, לפני שגם האות ב' תברח לו מהזיכרון.
בעקבות המקרה המצער דבורה החליטה לפעול בכול כוחה ומאודה למען העלאת המודעות הציבורית לנושא, ולהתריע מפני הסכנה החמורה הטמונה בהסרת הכיפה ולו לרגע אחד.
סיפורו של מנחם, תושב אחת הערים הדרומיות, מבהיר מהו מסלול החתחתים שעובר מי שתלמודו נשכח ממנו. כיפתו של מנחם נפלה מראשו באחד הלילות, וכשהוא קם גילה כי כל האותיות ברחו מראשו. מנחם נאלץ לשוב לכיתה הראשונה בחיידר, להתיישב על כיסא קטן בהרבה ממידות ישבנו, ולהתחיל לשנן את האותיות יחד עם בני השלוש. קשה לתאר את עוצמת הסבל, עוגמת הנפש והמחיר הכלכלי והרגשי שנגבה ממנו בשל. גם מנחם נרתם למיגור התופעה, והוא כיום מרצה בגני ילדים, מדבר איתם בשפתם ומסביר להם מדוע עליהם להקפיד שהכיפה לא תרד מראשם אף לא לרגע. את קירות משרדו של מנחם מעטרים מכתבי תודה של ילדים מכל רחבי הארץ.
חרף מאמציהם של דבורה, מנחם ואנשים ונשים רבים אחרים, לא נרשמה בלימה משמעותית בהיקף התופעה, אלא להפך. המחקר נמשך.
הפיתוחים העדכניים ביותר:
במהלך עשרות שנות המחקר נערכו גם כמה ניסיונות להתמודד עם התופעה בדרכים אלה ואחרות. איגדנו עבורכם את היעילות שבהן:
שיר מנע
במצבים שבהם הכיפה הוסרה מהראש ויש חשש ודאי לדליפת אותיות, על הנוכחים בחדר לשיר את הפזמון הבא:
גוֹי, גוֹי, גוֹי,
מַשִי גוֹי,
האָסט אַן עַבֵירֶה,
גֵייט אַרוֹיס דִי תֹּורֶה
(בעברית: גוי, גוי, גוי, משי גוי [אין תרגום הולם למילה "משי" בהקשר זה] יש לך עבירה, התורה יוצאת).
ב-145% מהמקרים שבהם הפזמון הושר לא חלה דליפת אותיות. יותר מכך, הכיפה הושבה לראש תוך שניות אחדות ולא הוסרה ממנו עוד למשך יממה שלמה לפחות.
את ההסבר לפתרון המועיל הזה מספק חבר צוות בכיר בחטיבת המחקר של האוניברסיטה הקבלית, פרופ' ח.רטוטים. "מדובר למעשה במשוואה בעלת איברים מעוררי הרתעה, שילוב של המילה הקשה 'גוי' עם המילה מעוררת הצמרמורת 'עבירה' מייצר תדר שמשנה את האווירה באחת, קושר בין האדם לכיפתו ובכך נמנעת זליגת האותיות".
עמיתו של פרופ' ח.רטוטים, פרופ' ארימטוס ג.וזמאות, מבקש להדגיש כי מסתובבים בשוק נוסחאות בלתי מאומתות המתיימרות לחקות את השפעתו של השיר, אך בשום ניסוי לא שוחזרה רמת ההצלחה שהושגה בשירת הנוסח המקורי.
הפתרון האורגני
פתרון זה נמצא בהישג ידו של כל אחד. ממש בהישג ידו. בשעת הצורך יש להניח את היד על הראש המגולה, בדיוק באזור התושבת של הכיפה, ובכך לעצור את דליפת האותיות עד להשגת כיפה תקינה.
עצת גדולים
כנהוג וכידוע, אין לסמוך על חידושים ופיתוחים בכל נושא שהוא. ועל כן, בשעת הצורך ובמקרה חירום, יש לפנות לדוד היודע כול, או לאח הגדול.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
קריאה משפחתית
יעקב גולדברג
המלצות הקריאה של יענקי גולדברג
לפני כ-150 שנה הוכרז בפתיחה האייקונית של "אנה קארנינה" שכל משפחה אומללה בדרכה שלה, ומאז המציאות – או לפחות זו המשתקפת בעלילות הספרים – אכן ממחישה שהאומללות המשפחתית פנים רבות לה. אל מול גלגוליו והתפתחויותיו של מוסד המשפחה, שמקבל פנים חדשות מדור לדור, נדמה ששלל המורכבויות והאתגרים יכולים להיחשב כעוגן היציב והמחויב בכל משפחה ומשפחה כמעט, מורכבות שמכילה כמובן לא מעט אושר, כוח ומשמעות.
הנה 5 ספרים נבחרים מהשנים האחרונות, שמתעסקים ובוחשים במשפחתיות, בהשפעות שלה על חייו ועל בחירותיו של היחיד, ובכוחה הקיומי וההרסני כאחד על מי שאנחנו.
לחסל / מישל וולבק / 2022
פול, גיבור הרומן, הוא יועצו ואיש אמונו של שר האוצר הצרפתי ובנו של עובד בכיר לשעבר בשירות הביטחון. החיים שלו לא הולכים לשום מקום, הוא חי עם בת זוגו פרודנס בבית משותף אך בחדרים נפרדים, וכבר שנים שאין ביניהם שום קשר רגשי או גופני. התפרקות משפחתו היא הציר שמניע את העלילה, והיא כוללת את אביו החולה והמשותק, את ססיל, אחותו הדתייה, ואת אחיו אורוויל, שנשוי לעיתונאית בינונית שלא סובלת את פול.
על רקע מזימת טרור עולמית ובחירות לנשיאות צרפת, ולקראת יום הולדתו ה-50, פול עובר מסע חניכה וחיבור מחודש עם משפחתו המורחבת בכלל, ועם בת זוגו בפרט. פול, שמעיד על עצמו שהוא: "חש צורך שאינו יודע שובעה באהבה", משתדל להישאר אדיש לכול: "הוא עצמו תמיד הרגיש פחות או יותר פטור מן התשוקות השונות שמנה זה עתה, ושהפילוסופים מן העבר גינו כמעט פה אחד. תמיד תפס את העולם כמקום שהוא לא אמור להיות בו, אבל גם לא היה להוט לעוזבו, פשוט משום שלא הכיר מקום אחר" (עמ' 260). דווקא אותה אדישות מאפשרת לו להשביע, ולו במעט, את הצורך באהבה, ולשוב בפשטות לעצמו, לבת זוגו ולמשפחתו.
לקריאת פרק ראשון
זיכרונותיה של נערה מחונכת / סימון דה בבואר / 2011
הספר הראשון, מבין ארבעה כרכי אוטוביוגרפיה, שכתבה אחת ההוגות הפמיניסטיות הבולטות במאה הקודמת ובכלל, עוקב אחר זיכרונותיה החל מילדותה המוקדמת ועד תחילת שנות ה-20 לחייה, אז פגשה את ז'אן פול סארטר. הספר – שיכול לשמש מעין ספויילר לזוגיות המרדנית של שני אלו, שדחו את רעיון מוסד הנישואין לטובת מערכת יחסים פתוחה שהתבססה בעיקר על שותפות אינטלקטואלית ועל חברות עמוקה – מתאר את ראשית חייה של דה בבואר, שגדלה במשפחה בורגנית וקתולית, וכיצד הפכה לנערה סקרנית ומרדנית שהגיעה ללמוד פילוסופיה בסורבון.
התמסרותה לדת ניכרה כבר בגיל צעיר: "נמלאתי צדיקות; הקץ להתקפי הזעם ולקפריזות". וגם: "יראת השמיים המשותפת לנו קירבה אותי ואת אמא זו לזו... הפיכתי לילדה טובה הושלמה". וגם כעבור כמה שנים, כשזנחה את האמונה הדתית, היא עדיין טעונה ברגש דתי חזק: "אני רוצה לגעת באלוהים או להיהפך לאלוהים, הכרזתי". כילדה שגדלה לאם שסברה כי ייעודה של האישה הוא להתחתן בשידוך ראוי, ללדת ילדים רבים ולבקר באופן סדיר בכנסייה, היא מתענגת על ההתבגרות המרדנית שלה: "הברים ומועדוני הריקודים משכו אותי במידה רבה בזכות אופיים האסור. אמי לא הייתה מוכנה לדרוך בהם בעד שום הון שבעולם, אבי היה מזדעזע לראות אותי שם. מצאתי סיפוק גדול בידיעה שאני נמצאת לגמרי מחוץ לחוק". ותוהה, תהייה שתלווה אותה לאורך כל חייה: "איפה ניתן מקום, בחייהם הממושטרים של המבוגרים, לחייתיות הטבעית של החושים, של העונג?"
לקריאת פרק ראשון
אין מקום כזה / שפרה קורנפלד / 2022
ספרה השני של שפרה קורנפלד עוקב אחר עלילותיה של משפחת הרמן, ופורש, ללא רחמים, את התוצאה האומללה האפשרית של מעשים חסרי אחריות, במיוחד כאלו שאין מהם דרך חזרה, כמו הבאת ילדים לעולם. אידי ויהושע, הורים חרדים לשישה, מתגרשים ומחלקים ביניהם את הילדים. האב לוקח את הבנים, האם את הבנות. בשלב מסוים האם מחליטה להימלט עם שתי בנותיה הקטנות לאחותה בקנדה, והמרחק הגיאוגרפי משתלב עם הפערים האחרים שמתרחבים ומצטמצמים בין כל חלקי המשפחה.
קורנפלד, שגדלה בבית חרדי והעידה כי חלקים מהספר מבוססים על חייה האישיים, מתארת טרגדיה משפחתית מודרנית, שמסופרת מכמה זוויות ומערערת את ההיררכיה הברורה של יחסי הורים–ילדים. יש את יונה, האחות הבכורה שצריכה לדאוג לאחיותיה הקטנות ובין לבין מפתחת הפרעת אכילה ובורחת לניו יורק; פרי, התאום של יונה שמתגייס לצבא, ובראש כולם אידי, האם שמסחררת את כולם סביבה ונותרת חסרת יכולת לטפל בעצמה ובטח שלא בילדיה: "אחת-עשרה שנים צללתי בלי לעלות לאוויר. אחת-עשרה שנים של הריונות, הנקה, חיתולים ופליטות, ואפילו לא מחזור אחד שסיים את המסע מחוץ לגוף".
לקריאת פרק ראשון
הארגונאוטים / מגי נלסון / 2022
"איך להסביר, בתרבות שמקדשת הכרעה, שלפעמים הסיפור נשאר מבולגן?" (עמ' 66), כך תוהה הארי דודג', בן זוגה של המשוררת והסופרת מגי נלסון, שלא מזדהה לא כגבר ולא כאישה, בציטוט (אחד מיני רבים) בספרה של נלסון, הארגונאוטים. הספר, שיצא לאור לראשונה (2015), זכה למעמד של ספר מכונן בתרבות הקווירית של המאה ה-21, ומשלב תיאוריה ואוטוביוגרפיה, פרוזה ועיון ביצירה מתגלגלת, אבל ממש לא מבולגנת, כולל התנגדות והתנכרות לאידיאולוגיות היסודיות ביותר של החברה הסטרייטית. בין היתר, מוסכמת הבאת ילדים.
החלק האוטוביוגרפי של הספר מתמקד בעיקר במערכת היחסים המתפתחת בין נלסון להארי, תוך התייחסות מפורטת לחוויות הפיזיות של השניים, לרבות השינויים ההורמונליים שעובר הארי וההיריון של נלסון. הסיפור האישי נכנס ויוצא בינות לפסיפס פסקאות, ציטוטים ותיאוריות המשולבים בהרהורים חופשיים של נלסון על תשוקה וזהות, מיניות ומגדר ועוד ועוד. כן משפחה, לא משפחה – אליבא דנלסון, ה"אויב" הוא קיבעון יתר שעלול להוביל למצב הגנתי של קיפאון ולהתכחשות לכוחה של אמונה ולהשפעתה על היכולת להתמסר ולא להתחמק מהרצונות האותנטיים שלנו, שאומנם אינם חקוקים בסלע אך אל לנו להתעלם מהם ולהיוותר בשדה הפנטזיה, אל לנו לברוח ממה שטומן בחובו סיכוי לחיים ממשיים וממומשים.
קלרה והשמש / קאזואו אישיגורו / 2022
קלרה והשמש, הרומן השמיני של הסופר הבריטי זוכה פרס נובל קאזואו אישיגורו, מתרחש בארה"ב בעתיד לא מוגדר. המספרת, בגוף ראשון, היא קלרה, אישה מלאכותית שניזונה מהשמש וייעודה הוא לספק שירותי חברות מלאים למי שרוכש אותה. היא אומנם לא הגרסה המתקדמת ביותר בשוק, אבל ניחנה בכושר התבוננות מיוחד שמשתלב עם יכולות רגשיות מפותחות: "ככל שאני מתבוננת ורואה יותר, רגשות רבים יותר נעשים זמינים לי" (עמוד 97), היא מעידה על עצמה, וממשיכה למלא את תפקידה בחריצות.
דרך חלון החנות שבה מוצעת קלרה למכירה, היא לומדת על העולם שבחוץ, עד אשר רוכשת אותה ג'וסי בת ה-14, נערה חולנית שמזהה בקלרה משהו מיוחד. קלרה היא דמות "אנושית" באופן אפילו מעט משעמם. היא מתבוננת, סקרנית מאוד, מעט מוזרה וכמובן חברה מסורה. הבנאליות של דמותה מחדדת את השאלה העולה בהמשך העלילה – שעדיף שלא נפרטה כדי לא להרוס את חוויית הקריאה – הנוגעת בפחדים הגדולים ביותר וביחס שלנו לאהבות שמלוות את חיינו, על עוצמתן ושבריריותן. "אין שום דבר מיוחד כל כך בבת שלי", מצהיר אביה של ג'וסי, ועדיין, אפילו קלרה הרובוטית יודעת לומר שלא משנה כמה ננסה להתחכם, יש דברים שאין להם תחליף.
לקריאת פרק ראשון
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
שרה שנירר | מייסדת בית יעקב וממחוללות הפמיניזם האורתודוקסי
עקיבא גריןהמיתוס והפער
השעה שעת לילה מאוחרת. השקט הקסום ביער ירושלים מופר באחת. קבוצת בנות עשרה, מהטובות בסמינר, עליזות ושובבות, נכנסת אל היער. אחת הבנות מצוידת בגיטרה, חברתה בחליל צד. וכך, הרחק מעין כול, מתחילה המסיבה. הבנות לא מסתפקות בשירה ובזמרה, אלא יוצאות במחול. הריקודים הסוערים, מלאי שמחת הנעורים, נמשכים עד קרוב לעלות השחר. קיומו של האירוע הובא לידיעת ההנהלה הרוחנית של הסמינר, ואחת המורות הכבודות פנתה אל החוגגות ברוב כעס וחמה: “מה שרה שנירר הייתה אומרת על החרפה שאירעה? בשביל זה היא הקימה את בית יעקב? בשביל ריקודים והוללות? לאן עוד נגיע?" הממולחת שבחבורת התלמידות לחשה בקול: "אם שרה שנירר הייתה כאן, היא הייתה מצטרפת אלינו”. הארכיון מגלה שהתלמידה צדקה. על פי עדותה של נערה מהראשונות שהתחנכו ב"בית יעקב", חגיגות ט”ו באב – חג ריקודי העם המעורבים מימי המשנה – נערכו יחד עם שרה שנירר ביערות ליד סקאווה, הסמוכה לקראקוב. המסיבה כללה הליכה ביער לאור ירח ונאום של שרה שנירר ושל אחת התלמידות־מדריכות. הנואמת טענה בפאתוס ש”חג ט”ו באב שייך לנו, הנשים”. לאחר מכן פצחו הבנות בשירה ובריקודים. עוד על אירוע יוצא דופן זה ראו ברשומתה של נעמי זיידמן, "התחייה הפמיניסטית של ט"ו באב", באתר "הספרנים" – בלוג הספרייה הלאומית.מי את, שרה שנירר?
הקאנון החרדי צנזר חלקים מהותיים ורבים מחייה ומפועלה של שרה שנירר, יומניה המפורסמים נערכו באופן מגמתי. מהיומנים המקוריים עולה דמות שונה מזו שמנסים להציג בבתי הספר החרדיים. את מה שלא מספר היומן השלימה לי תלמידה אחת אדיבה, בריאיון שערכתי עימה לפני שנים מספר. פניה הטובות ואדיבותה של אותה תלמידה חביבה ונעימת סבר לא ימושו מזיכרוני. מלבד הריאיון איתה וכתבתה של סוכצ'בסקי־בקון במקור ראשון, שנעזרתי בה רבות בכתיבת מאמר זה, הסתמכתי גם על ספרה המיוחד של פרופסור נעמי זיידמן, שהיא בוגרת "בית יעקב" בעצמה: שרה שנירר ותנועת בית יעקב, מהפכה בשם המסורת. צירוף הדברים מעלה את התמונה הבאה: שרה נולדה בקראקוב למשפחה חסידית ענייה, אשר מנתה עשרה ילדים. בשל העוני העצום נאלצה שרה לעזוב את בית הספר ולעזור בכלכלת הבית, אך התחננה להוריה שייתנו לה להשלים את בית הספר היסודי. הוריה הסכימו. את השכלתה הגבוהה נאלצה שרה לרכוש באופן אוטודידקטי. שלטונות פולין הרשו לבני המעמד הנמוך להשתתף בהרצאות בתור שומעים חופשיים, והנערה הסקרנית ניצלה את זה היטב. היא הקפידה להשתתף במסלולי ההרצאות האלו על תרבות גרמנית, על שירה ומחזות. רעיונות על מעמד האישה החלו לעלות בפולין הנחשלת, ושרה ינקה רעיונות אלו מפי מוריה הנוכריים. כבר באותם הימים התבשלו בה דעותיה הפמיניסטיות. בהיותה בת 20 כתבה ביומנה: “האידיאל שלי, אי־שם במעמקי נשמתי, הוא רק לעבוד למען אחיותיי! […] לו הייתי יכולה לשכנע אותן יום אחד מה המשמעות של להיות אישה יהודייה אמיתית, לא רק למען האימהות שלהן או מפחד מאבותיהן, אלא רק מתוך אהבה גדולה לבורא עצמו […] לו הייתי יכולה לחיות עד שאיהנה לראות את תורתי נכנסת לבתים של אותן נערות יהודיות […] האם אני יוצאת מדעתי? […] איך אנשים היו צוחקים עלי, איך הם ידברו עלי!? איזו ילדה חסידית מטופשת!" בהיותה נערה רווקה, חופשייה מעול בית ונישואין, השקיעה שרה זמן רב בלמידה ובביקורים בתיאטרון הפולני. התרבות הפולנית הייתה ספוגה בעורקיה. שיריו של אדם מיצקביץ’ ויוליוס סלובצקי היו שגורים על לשונה. הוריה של שרה התקשו למצוא לה שידוך, בשל מראהּ הלא-חינני. היא נולדה עם שפה שסועה והרופא תפר את שולי השפה בגסות, דבר שכיער את פניה. בהתקרבה לגיל 30 (!) השיאו אותה הוריה לבחור חסידי בינוני בשכלו. הנישואין לא עלו יפה, שרה לא הייתה מוכנה להסכים עם תפיסת הנישואין הפטריארכלית שעל פיה מקומה של האישה – ולא משנה כמה היא חכמה ומוכשרת – הוא בין התנור לכיריים, כולל כיבוס בגדי הבעל וטיפול בעדת ילדים. היא דרשה וקיבלה גט מבעלה. חזון מאוד לא נפוץ באותה תקופה ובאותה קהילה. מאז דבק בשרה כינוי הגנאי המשפיל “די גיגעטע” – הגרושה. בימים ההם היה כינוי זה אות קין נצחי על מצח האישה.מצב החינוך וההתייחסות הרבנית לכך
בתקופת עלומיה של שרה מצב היהדות היה בכי רע. פריקת העול ההמונית לא פסחה גם על בתיהם של הרבנים הגדולים ביותר. די אם נציין את ילדיו של רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב – ה”שם משמואל" שהפנו עורף ליהדות בבוז,[1] או שנקרא את זיכרונותיה של איטה קאליש־קמינר, בתו של האדמו”ר מוורקא־אוטבוצק, שכתבה על חבריה הרבים וחוג ידידיה שכלל בתוכו את מיטב בניה של היהדות הנאמנה.[2] הרבנים אומנם היו עסוקים בסכסוכי חצרות, במריבות שוחטים ובמאבקי שליטה, אך היו גם ניסיונות להציל את בני הנוער, בין השאר באמצעות הקמת ישיבות בליטא, בפולין ובהונגריה. שונה היה המצב בקרב הנערות; התפיסה המסורתית גרסה ש"מוטב יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים". תוצאות התפיסה הזו היו אסון קולוסאלי. שיעור המרות הדת והחילון נסק באופן תלול. כשהייתה שנירר בווינה, היא נחשפה לרעיונותיו המהפכנים של הרב שמשון הירש, מרבני הנאו־אורתודוקסיה המפורסמים. הרב הירש העביר את נקודת הכובד מעיסוק מופרז בתלמוד ופלפוליו לעיסוק בעקרונות היהדות, לימוד תנ"ך ומדעים ומתן שוויון לנשים. בבית הכנסת שייסד בפרנקפורט היו 550 מקומות לגברים, ו־350 מקומות לנשים. רעיונותיו של הירש וחדשנותם מצאו חן בעיני האישה המשכילה והמהפכנית. בפיקחותה הבינה היטב כי שיטת החינוך הישנה לא תחזיק מעמד מול גלי החילון, אך ידעה שבלי הסכמה רבנית לא תוכל לפעול כלל. לשם כך השתמשה שנירר בברכה שנאמרה לה על ידי רבי יששכר דוב מבעלז, כהסכמה לפעילותה. היא קיבלה גם הסכמה שבשתיקה מהאדמו"ר מגור, ועידוד גלוי מהחפץ חיים. חשוב לציין שחסידי בעלז השמרניים לא הסכימו עם רעיונותיה, וגם אחר כך, כשנפתחה בבעלז רשת בתי חינוך לבנות, שמה היה "בית מלכה", ולא "בית יעקב". מלבד רבנים אלו, רוב רבני הונגריה לחמו ביוזמה בכל הכוח. ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש כינה את הרשת "בית עשו" – בהיפוך מכוון לשמה של הרשת, "בית יעקב". במקומות רבים ספגה שרה זריקות אבנים. אבנים אלו לא נזרקו על ידי הבונדיסטים, אלא על ידי יהודים קנאים וחמי מזג. באחת מעיירות הונגריה לחם רב העיר נגד הכנסת רשת "בית יעקב" לקהילתו. לאחר שנתיים הוא נכנע, אלא שמחיר התנגדותו הראשונית היה כבד. כ־70 נערות מבנות העיירה פרקו עול. הצלחתה של שרה בהקמת מוסד הלימודים לבנות עוררה את מפלגת "אגודת ישראל". עד אותה תקופה לא הייתה במפלגה כל מודעות לצורכי הנשים. לצורך המחשה, אציין דוגמה מובהקת לכך. באמצע שנות ה־30 קיבלה מפלגת אגודת ישראל כרטיסי עלייה לארץ (סרטיפיקטים) מאת הסוכנות היהודית. על פי הנחיותיו של האדמו"ר מגור, הסרטיפיקטים ניתנו לגברים בלבד. בנות "בית יעקב", שכבר הפכו לקבוצת בנות פעילה, לא הסכימו לגזרה זו. הן השוו את מאבקן למאבק ההרואי של בנות צלפחד, שרצו נחלה בארץ ישראל ולא חששו להתעמת עם משה רבינו. כך אף הן, נחושות בדעתן ולא מוכנות להיות כנועות לתכתיבי הממסד הרבני המפלה ביודעין בין גברים לנשים. כדי שלא ייוותר רושם שתנועה מבורכת זו מנוהלת על ידי אישה בלבד, פעלו עסקני אגודת ישראל וחיתנו את שרה בשנית, עם יצחק לנדא. נישואין אלו התקיימו על הנייר בלבד. בפועל, הפעילות התנהלה מביתה של שרה כמו לפני נישואיה. בנות היו ישנות עימה בחדרה. אחותה הייתה דואגת לארוחותיה. גם במודעות הפטירה שיצאו אחר מותה הטראגי בקיצור ימים, נכתב רק שם המשפחה "שענירער" ולא הוזכר השם "לנדא" אף לא ברמז. אחרי מלחמת העולם השנייה, שמחקה כמעט את כל יהדות אירופה, פעלו בוגרות "בית יעקב" להקים בתי ספר לבנות. אולם כחלק מכתיבת ההיסטוריה ושכתובה על ידי הממסד החרדי, גם דמותה של שרה שנירר הפכה לאייקון המסמל חינוך לצניעות, לשמרנות ולהסתגרות מפני העולם החיצון, על אף שכאמור אין כל קשר בין דמות אייקונית זו למציאות.[1] להרחבה על כך ראו: י"י טרונק, פוילן: זכרונות און בילדער, חלק ז, ניו יורק: אונזער צייט, 1953, עמ' 201–217. להרחבה על דמויות של יוצאים ויוצאות נוספים ממשפחות מיוחסות בתקופה ההיא, ראו: דוד אסף, נאחז בסבך, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו, עמ' 331, הערה 54. [2] איטה סיפרה את סיפור חייה בספרה אתמולי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
הקפוסטה | מתכון מסע
מריה אסטריכר
(מאכל יהודי הונגרי מסורתי שנוהגים לאכול בפורים והוא מורכב מעלי כרוב ממולאים באורז ובשר ברוטב עגבניות)
או: אגדה משפחתית אורבנית
פורים 2005, אני נאבקת שלא להיחנק מצחוק. לופתת את הבטן מתחת לשולחן ומוחה דמעות של צחוק חנוק בלתי נשלט.
אני מביטה סביבי ורואה שכולם באותה הפוזיציה. עיניים מבריקות מדמעות של צחוק וחרחורים קלים עד כבדים.
אומנם הסיבה שלשמה התכנסנו כאן היא ארוחת פורים, שהיא אירוע בהחלט מצחיק, חגיגי ומוצלח למדי, אבל הצחוק ההיסטרי מגיע מסצנה ספציפית מאוד שבה שולמית האחות הקטנה נוגסת לתומה בקפוסטה שמנמנה מעשה ידי אימא, ומגלה לחרדתה את הסוד האפל מכול, שכולנו כבר גילינו בשלבים שונים בחיינו – שהקפוסטה האגדית של אימא, התבשיל הכי מושקע שלה שכל כך אהבנו לטרוף כילדים, עשוי, ובכן, משאריות של אורז מהשנה האחרונה שאימא פשוט זרקה למקפיא בתוך שקיות סנדוויץ' שמנוניות. הכרוב גם הוא נאגר שם במקפיא הענק, שאריות של כרוב מהמרק, כרובים שלמים במצב ביניים שנקנו במבצע באוגוסט והוקפאו למען סעודת הפורים וכמובן סופים של רסק עגבניות בקופסאות שימורים שנשלחו למקפיא כמות שהן, פתוחות ומטונפות.
שולמית מביטה בזעזוע בקפוסטה, משתעלת קלות, מקללת אותנו נמרצות תוך כדי צחוק מתגלגל וחסר שליטה – הדרך האסטרייכרית הנכונה להתמודד עם המציאות – ובאלגנטיות מקצועית מזיזה את הצלחת מעט הצידה ומכסה אותה במפית פרחונית כדי שאימא לא תיעלב.
אנחנו, הגדולים, עלינו על הסוד האפל כשראינו את אימא בסוף כל ארוחה שכללה אורז, אוספת את השאריות מהצלחות בתנועה מכנית לתוך שקית סנדוויץ' וזורקת למקפיא. וכל אחד מאיתנו בתורו עבר את השלב שבו הוא גדול מספיק כדי להבין מאיפה הגיעו המצרכים לקפוסטה החגיגית. כל אחד מאיתנו ביצע פתיחה מזועזעת של המקפיא במחסן ונשא הספד קטן למאכל שלא נהיה מסוגלים יותר לאכול בחיים.
שולמית הקטנה, לעומת זאת, שמעולם לא פתחה את המקפיא, כי היא הקטנה של אימא ומוז'ינקלה אמיתית שלא הכינה לעצמה מעולם סנדוויץ' או ארוחת צוהריים, קיבלה את המידע המפורט לתוך האוזן ממנחם ושמיל בשעה שנגסה בתאווה מהמאכל האהוב עליה.
אימא, כמו אימא, לא הבחינה בכל הדרמה הזאת ורק חייכה חיוך מלא נחת יהודית למראה יוצאי חלציה יושבים לסעודת הפורים ופיהם מלא צחוק.
השנים עברו, ואימא שמה לב מתישהו שאף אחד לא אוכל מהקפוסטה המפורסמת והפסיקה להכין אותה.
כולנו נשמנו לרווחה, ואימא המתוקה רק נאנחת בהקלה בכל סעודת פורים ומפטירה מתחת לאף שאיזה כיף שהיא כבר לא צריכה להכין את הקפוסטה הזאת, שגם ככה דרשה ממנה מאמץ קולינרי עילאי, ושהיא מבחינתה לאכול חלה עם טחינה בפורים, רק שאנחנו היינו כל כך להוטים לקפוסטה אז היא עשתה את המאמץ. אבל ברוך השם איבדנו עניין ועול אחד ירד לה מהגב.
חסדי ה' כי לא תמו. כי לא כלו רחמיו.
וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.
***
אין מתכון לקפוסטה, כי אין מצב שאני נוגעת בקודש הקודשים הזה.
אבל קבלו מתכון חגיגי ומשמח לבורקס בשר:
מצרכים:
חבילה של בצק עלים מופשר
למילוי:
חצי קילו בשר טחון
בצל אחד גדול קצוץ
2 שיני שום כתושות
כ-6 משמשים מיובשים קצוצים
חופן צנוברים קלויים
3 כפות שמן זית
כף סילאן
מלח ופלפל
פטרוזיליה קצוצה
והסוד שלי לטעם מיוחד: חופן של עלי זעתר טריים קצוצים.
אופן ההכנה:
מחממים את התנור ל-180 מעלות.
במחבת בינונית מחממים את שמן הזית ומטגנים את הבצל והשום עד להזהבה.
מוסיפים את הבשר לטיגון קצרצר וחלקי, כדי שהעסיסיות שלו תישמר במהלך האפייה.
מכבים את האש ומעבירים את תערובת הבשר לקערה. מוסיפים את שאר הרכיבים ומתקנים תיבול.
פותחים את בצק העלים למלבן בגודל הרצוי ומניחים לאורכו בשליש התחתון תלולית יפה של המילוי. מגלגלים בזהירות עד לקבלת נחש בצק ממולא, ומגלגלים אותו לשבלול.
מעבירים בזהירות לתבנית מרופדת בנייר אפייה, מושחים בחלמון ביצה ומפזרים שומשום לרוב.
שולחים לתנור לחצי שעה בערך, או עד שהשבלול זהוב, פריך ומגרה, ומתקשרים לאימא להגיד אה פרעיילכן פורים 3>
בתיאבון!
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
אותנטיות – זה כל הסיפור
רייצ'ל שץ
הסרט אושפיזין, או כמו שבאמת צריך להגות את שמו "האושפיזין", הפך להיות סרט שהבורגנות החילונית מוציאה פעם בשנה מהמדף מעל הטלוויזיה, מנערת את הקופסה מהאבק וחוגגת את חג הסוכות. מעין ברכת כוהנים שנתית.
בלי שום קשר לאלוהים, כמובן.
יש מעט סרטים ישראליים שהצליחו להתרומם ולהיכנס לקאנון התרבותי המקומי והפכו לקלאסיקות. כאלה שנדמה שיש להם משבצת שידור קבועה בגלגל השנה והחיים שלנו כחברה. כמו אבי נשר עם "הלהקה", שמי זרחין עם "הכוכבים של שלומי", אורי סיוון וארי פולמן עם "קלרה הקדושה", ניר ברגמן עם "כנפיים שבורות", הגשש החיוור עם "גבעת חלפון אינה עונה" ועוד.
הקולנוע בארץ עדיין צעיר, בכל ביס תרבות נדחפות קצת שאריות חול וגמלים, ואומנות צריכה זמן כדי להתהוות. אולי, כמו במקרים רבים, זה עניין של כסף. בכל שנה קרן הקולנוע הישראלית (שעל התקציב שלה בעיקר מתבססת התעשייה) מתקצבת שישה- שבעה יוצרים בלבד ב-כשלושה מיליון שקל לסרט באורך מלא. זה נשמע הרבה, אבל קולנוע הוא תחום יקר מאוד. לשם השוואה, האוונג'רס האחרון תוקצב בכ-220 מיליון דולר.
אז אנחנו לא הוליווד, זה ברור, לא בשנים, לא בתקציב וגם לא בקצב. אבל התעשייה בארץ הולכת ומתפתחת, ויצירות ישראליות מגיעות לענקית הסטרימינג "נטפליקס". בסדרה "שטיסל", לדוגמה, ניתן לצפות כעת במאה תשעים מדינות מסביב לעולם. גם בתחום הקולנוע סרטים ישראליים מתחילים לתפוס מקום ונוכחות. לא מזמן במאי ישראלי זכה בפרס "דוב הזהב" בברלין, ולאחר מכן בפרס "חבר השופטים" בפסטיבל קאן בצרפת.
אז איך בכל זאת קולנוע צעיר ולא מתוקצב מצליח?
ובכן, קולנוע הוא מדיום נרטיבי שאוהב נקודות מבט, והוא תמיד ינסה לחדש את עצמו ולמצוא נקודות מבט ספציפיות שלא ראינו. זו הדרך שלו להתפתח, למצוא עוד סיפורים ועוד גוונים אנושיים שיצטרפו לסיפור הגדול של האנושות.
אם אבקש מעשרה אנשים לספר לי על השפן הקטן ששכח לסגור את הדלת, כל אחד יספר סיפור אחר. אחד יתמקד בסבל של השפן, השני ינסה ללמד את הקורא מוסר השכל, והשלישי יחליט שהסיפור בכלל צריך להיות מסופר דרך עיניו של החיידק.
אחד השינויים הכי גדולים שעברתי בתהליך היציאה, ושלאט לאט קרה גם ליוצאים נוספים סביבי, הוא התפתחות של נקודת מבט ספציפית ואישית על החיים. ההבנה שהקונפליקטים שלי שונים, שהדרך שבה אני חווה אהבה, שמחה וכעס היא שלי, שלכל אחד גבולות מוסריים שונים (מה שבעיניי ראוי, ייתפס בעיני האחר כבעייתי), שנקודת המבט שלי על החיים היא אינדיבידואלית ולא שייכת לחברה, וככל שהיא אינדיבידואלית יותר, היא שייכת לי יותר.
יש שיאמרו שזה בעצם כל הסיפור של יציאה מהחברה החרדית. הייתה לנו נקודת מבט פנימית אחרת מהחברה שבתוכה גדלנו. וההתנגשות הזו דחפה אותנו החוצה, לעולם שבו יש יותר מרחב לבחור את הנרטיב ולספר אותו כמו שאנחנו רוצים.
מה מיוחד בסרט "האושפיזין" שהצליח להעלות אותו מעל השאר?
כששולי רנד כתב את הסרט "האושפיזין" ואז שיחק בו (וגם זכה עליו בפרס אופיר) השנה הייתה 2004. ז'אנר "סרטי הדוסים" כמעט שלא היה קיים (הסדרה "החצר" שודרה ב-2003, ודוד וולך יצא עם הסרט "חופשת קיץ" רק ב-2007). העולם החרדי היה עדיין גטו ואף אחד לא הציץ מעל החומות, לא באמת. היו במאים חילוניים שניסו להציג את החברה החרדית על המסך, אבל נקודת המבט שלהם הייתה חיצונית והדמויות יצאו שטוחות, הן היו פלקט של אנשים דתיים שנראים ומתנהגים בצורה מסוימת, אבל לא אנשים חיים. לעומתם, נקודת המבט של שולי רנד הסעירה את הקהל הישראלי והפכה את הכול לחי ואמיתי. הסרט גם מביא איתו תמות דתיות שלא נראו קודם על המסך הישראלי.
גם בשוק השחור הדוסי, "האושפיזין" היה בין הדיסקים הנצרבים ביותר בהיסטוריה, כולנו רצינו לראות מי האיש שהעז לעשות עלינו סרט והאם הצליח להציג את העולם החרדי כפי שהוא, לפחות כפי שאנחנו רואים אותו.
אבל הסרט "האושפיזין" לא הצליח להביא רק נקודת מבט חדשה לזמנו בקולנוע הישראלי, הוא הביא גם נקודת מבט שעד היום נשקפת מעיניים ספציפיות מאוד, עיניים של חוזר בתשובה.
חוזרים בתשובה ייחשבו לנצח "האחר", "השונה", בתוך הקהילה החרדית. הם אף פעם לא יהיו באמת חרדים, גם אם הם מאוד מנסים להיות כאלה. החברה מסרבת לראות בהם חלק, והיא כנראה צודקת, הם עדיין נושאים בתוכם חלקים מהחילוניות ולא מוכנים לוותר עליה. כמו, למשל, על הצורך שלהם ליצור, או על נקודת המבט האינדיבידואלית שמסכנת את החברה החרדית כפי שהיא בנויה היום. שולי רנד ערני מאוד בתוך הסרט כלפי המקום שהחברה החרדית מקצה לו והוא מתבונן בו בכאב אבל גם בהבנה.
ניתן לראות זאת בסצנה שבה שולי קונה את האתרוג הכי מהודר, הכי יפה, כדי להרגיש שייך, כדי להיות משהו שהחברה החרדית אף פעם לא תיתן לו להיות.
המציאות מייד מנכיחה לו עד כמה הוא לא חלק, כאשר שני חברים מהעבר באים לבקר אותו ומזכירים לו שהוא אחר, שהעבר תמיד יהיה חלק ממנו גם אם אלו חלקים בעצמו שקשה לו להתמודד איתם.
בסצנת הסיום של הסרט הגיבור עומד באמצע בית הכנסת, הוא הרגע מל את הבן הראשון שלו וכולם רוקדים סביבו. הוא מוקף בקהילה החרדית, ואז מצטרף אליו גם העבר שכה פחד להתמודד איתו. העבר מיוצג על ידי החברים מפעם שחובשים כיפות ומצטרפים למעגל הרוקדים. הגיבור, שעד כה ניסה להסתיר את חבריו, מצליח לקבל אותם ואת עברו.
או כמו שכתבה המשוררת זלדה:
"הֶעָבָר אֵינֶנּוּ תַּכְשִׁיט
חָתוּם בְּתוֹךְ קֻפְסָה שֶׁל בְּדֹלַח
גַּם אֵינֶנּוּ
נָחָשׁ בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת שֶׁל כֹּהַל –
הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ
בְּתוֹךְ הַהֹוֶה
וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר
נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר –
כַּאֲשֶׁר הֶעָבָר מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה
זוֹ הֲרָמַת הַחַיִּים כֻּלָּם..."
זהו סוף שמח, של תקווה, של קבלה, והוא סוגר את התמה של זרות בנימה אופטימית.
אבל אולי דווקא בגלל נקודת המבט המיוחדת של היוצר הייתי מצפה לסוף פתוח יותר, כזה שבו הוא עדיין האחר, ולא האתרוג ולא ההתמודדות עם העבר יהפכו אותו באמת לחלק, כי יש משהו יפה בלהיות "השונה" ו"האחר" בתוך חברה, להיות בעל התשובה, לחיות בתוך חברה מסוימת, להבין אותה אבל בו-זמנית גם לא להיות שייך עד הסוף. יש משהו יפה בלשמור על היכולת שלך להיות אינדיבידואל, על הדרך שבה אתה רואה את המציאות, ועל הדרך שבה אתה מספר סיפור.
אולי ההשלמה הזו עם הזרות יכלה להיות סוף ריאליסטי ושמח יותר.
כשנציגי נטפליקס הגיעו לאחרונה לארץ לפתוח חממה לתסריטאים מקומיים, ישבתי בקהל בסשן של Q&A, המיקרופון עבר מאחד לאחד וכולם שאלו שאלות, כולם רצו להבין, מה נטפליקס מחפשת, כל אחד רצה להבין איך לכתוב את הסדרה שנטפליקס תקנה. לאחר מספר שאלות דומות מהקהל, קמה אחת הבכירות ואמרה: "אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, אתם תאמרו לנו. כל מה שאנחנו מחפשים הוא אותנטיות, אותנטיות של נקודת מבט. ספרו לנו את הסיפור שלכם".
ולמי שהדיסק הצרוב של אושפיזין עוד לא הגיע אליו, הנה קישור לטריילר: https://www.youtube.com/watch?v=zVfXipr3WuE
מחשבות משולחן הכתיבה | חלק שביעי
רסל דיקשטיין
אַהֲבָה: רֶגש עמוק של משיכה לאדם או לדָבָר (רעיון, ספר, מאכל וכד'); חיבה עמוקה, חֵשק, אהדה, חֶמדה (ההפך: שנאה): מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה (שיר השירים ח, 7).
אהבה היא כוח מניע ומקור בלתי נדלה לסיפורים, שירים, מחזות ואפילו כתיבה עיונית. אומרים אהבה יש בעולם, התפייט משוררנו הלאומי ותהה, כמו כל האנושות בערך, מה זו אהבה?
על זה לא השיב, וגם אני לא אשיב, אך ארצה לחלוק בהרהוריי בעניין הכתיבה על אהבה. איך כותבים (ואיך לא) על הקשר המיוחד, החזק, המשכר שבין אנשים. איך אפשר ללכוד את לב הקורא ולהציף אותו ברגש, לגעת בו ולגרום לו, אולי, להתאהב בסיפור, בדמויות, בעלילה ולהיסחף מהשורה הראשונה עד העמוד האחרון. כתיבה על אהבה – וכתיבה פרוזה בכלל, נשענת על כמה אלמנטים. שיהיה קל לזכור, נקרא להם יסודות האהב"ה.
אל"ף – אמפתיה (דמויות מעוררות הזדהות)
ה"א – התנגשות (קונפליקט)
בי"ת – במשורה (מידתיות ומתינות)
ה"א – הפתעה (טלטול הקוראים)
אפתח בשיר אהבה יפהפה שכתב משורר יהודי בתקופת "תור הזהב" של ספרד, לאהובו. כן, אהובו.
נִמְאָס לֹא מְאַסְתִּיו,
מָה אַעַשׂ? אֲהַבְתִּיו
כְּשֶׁמֶשׁ לִהֲטַתְנִי / אוֹר עֵינוֹ בְּהִלָּה.
תּוֹסִיף אַהֲבָתוֹ
בִּי עֵת גַּעֲרָתוֹ.
עַל צוּרַת לְבָנָה
אֵיךְ תִּשְׁכֹּן עֲנָנָה?
רָמַז לִי וְעָנָה
“שֶׁמֶשׁ שְׁזָפַתְנִי / וָאֶחְסֶה בְצִלָּה”.
(שיר אהבה – רבי אברהם אבן עזרא)
אמפתיה – דמות אהיבה ומעוררת הזדהות
קשה להפריז בערכו של כל אחד מהיסודות, ובעניין האמפתיה לדמות על אחת כמה וכמה. כדי לכתוב אהבה, הקוראים חייבים להזדהות עם הדמות, לאהוב אותה ולהתחבר לתחושות שלה. איך יוצרים דמות מעוררת הזדהות? ראשית מאפשרים לה להיות חשופה ואותנטית, מול הקורא. לא מחייב שהיא תהיה חשופה ואותנטית כלפי דמויות אחרות בסיפור, אבל בכתיבה של המחשבות שלה, של הקול הפנימי, של המניעים שלה ושל הדחפים להתנהל כפי שהיא מתנהלת, באלו היא חייבת להיות אותנטית וחשופה, לרבות גילוי של החלקים האפלים יותר בנפש. ככל שנצליח לרקום דמות עמוקה שכזו כך נעורר את רגש ההזדהות אצל הקוראים.
"אחכה לך
כבה את כל אורות עירך
ובוא אל הפינה שלנו
בין סדינים צחים ולבנים
אחכה לך
אסוף אותי אל תוכך
הרחק בערפל שלנו
בין עשן אדום ועננים..."
("אחכה לך" - דודו ברק)
התנגשות – קונפליקט
הקונפליקט הוא לב-ליבו של כל סיפור בכלל, ושל סיפור אהבה בפרט. בלי קונפליקט סיפור האהבה יהיה משעמם. תארו לכם שאתם קוראים סיפור שכזה: דמות אוהבת דמות אחרת, השניים מתאחדים ופוסעים יחדיו אל השקיעה האדמדמה וחיים באושר ועושר. סוף. איזה שעמום. סיפורי האהבה הטובים והנצחיים הם דווקא אלו שמגוללים את סיפורה של אהבה רוויית קונפליקטים ואף בלתי ממומשת. אהבתם של דוד ויונתן, הטרגדיה של רומיאו ויוליה, וסרטים וספרים רבי מכר אחרים. קונפליקט הוא הדלק של מערכות היחסים גם בחיים עצמם, ובכתיבה אפשר לעוף עם זה רחוק-רחוק. הקונפליקט יכול להיות בגלל המצב האישי של אחת הדמויות (רומן מחוץ לנישואין – ג'וסי ורווי קונפליקטים) בגלל הבדלי תרבות, וכמובן – בגלל שצד אחד מאוד מעוניין בקשר והצד השני, למרבה הכאב והקונפליקט – פחות.
הוא אמר לי:
"איתך אני משתגע, איתה אני רגיל"
אז אמרתי לו
והוא אמר לי,
אני אמרתי לו
והוא אמר לי,
מה אמרתי לו-
כשהוא אמר לי?
אמרתי לו:
"לך תתרגל איתה...
לך תכבה איתה כל דבר בוער
אני כבר אשתגע עם מישהו אחר!"
("לך תתרגל איתה" – אתי אנקרי)
במשורה – מידתיות ומתינות
גם כשכותבים סיפור אהבה, ואפילו סיפור ארוטי, אין צורך לפתוח את ברז המלודרמה ולהשפריץ קלישאות. רוב התיאורים בסגנון "ליבה נשבר לאלפי רסיסים כשראתה אותו נושק לחברתה הטובה" פוגמים בהנאת הקריאה משתי סיבות: 1. הם פשוט משעממים וצפויים; 2. הם לא נותנים מקום לדמיון של קוראים ואפילו מעט מזלזלים בהם. הרי מספיק לתאר את הסיטואציה עצמה (במקרה של מישהי שרואה את האקס שלה מנשק את חברתה) כדי שהקורא יבין מעצמו איזה שברון לב חוותה הדמות. ואם נוסיף לתיאור הסיטואציה תגובה זועמת: השלכת חפץ, צרחות, או אם נרצה להסעיר באמת, הימלטות מהמקום בלי לומר מילה – כל אלו יתארו את הלך הרוח של הדמות הרבה יותר מכל קלישאה שהיא. גם בכתיבת אקט מיני כדאי לאפשר לקרוא לדמיין ולא להפציצו בתיאורים גרפיים. קריאה היא גם כך חוויה אינטימית שמתרחשת ברובה במוחו של הקורא, שהוא כידוע האיבר המושך והמיני ביותר בגוף האדם. לכן, אבל לא רק, האפקט של התיאור המרומז מרגש ומסעיר הרבה יותר מתיאור מפורט.
רואה אותך שוכבת בין הסדינים הלבנים
ומטפס ת'דרך אלייך אלייך
אוהב אותך צועקת ואת ידייך מחליקות
הסיפוק שאת שואבת ממני אלייך
אני שותק ואת צוחקת כן יש טיפות
של שיגעון בנינו
חלום כחול ואת נוטפת
את כמו האש, כמו להבה, שורפת
אני אוהב אותך תמיד מחדש
כמו בירח דבש כשאת אוחזת אותי
חזק כמו נחש מאבד שליטה רועד ונרגש
("חלום כחול" – רמי פורטיס)
הפתעה
בחיים הפתעות מעוררות אצלנו רגשות, לא בהכרח חיוביים, אבל קשה להישאר אדישים להפתעות. הפתעה היא למעשה הרגשה שמתעוררת בעקבות היתקלות בדבר לא צפוי. אם נלך אחורה, בציר הזמן ההתפתחותי, ברור מדוע הפתעות גורמות לנו לעצור ולעוררות שצף של תחושות, היינו צריכים להגיב כך כדי לשרוד. קדמונינו שלא הגיבו טוב להפתעות לא שרדו. בעוד בחיים על הפתעות "רעות" משלמים מחיר, בספר מדובר בהנאה נטו. גם הפתעות לא נעימות, כמו טרגדיה שקורית לדמות אהובה, מפעילות את הקוראים ומחברות אותם לסיפור. כמובן, חשוב, למעשה הכרחי, לשמור על חוש המידתיות ועל אמינות. ועדיין, החיים הרי מלאים בהפתעות. ההפתעה יכולה להיות "האירוע המחולל" – האירוע שהחל למעשה את כל הסיפור, או "נקודת המפנה" – התרחשות בסיפור, סמוך לנקודת השיא (לפניה או אחריה), שבה העלילה משנה את הכיוון ומתקדמת לקראת סוף הסיפור. זה הזמן להפתיע. ולהפתיע עוד.
"... וכשחזר שוב על סוסו להעמיק את מוט האוהל
על היריעות היא בחוטים ובצבעים מילים רקמה
ברוך שובך בוגד אחוז היטב במוט האוהל
כי גם אותי סופה נודדת סחפה..."
("שיר אהבה בדואי" – איציק ויינגרטן)
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
מחשבות משולחן הכתיבה | חלק שישי
רסל דיקשטיין
האתגר: למצוא לזה מילה
בהשראת יום הולדתו של מחיה השפה העברית, אליעזר בן-יהודה, שחל ימים מספר לפני פרסום טור זה, הרהרתי באפשרות היצירתית (הנוספת) שטומנת בחובה הכתיבה – המצאת מילים חדשות. אתגר מציאת מילה מתאימה העסיק רבות את מוחם של מחדשי השפה, בן-יהודה, ביאליק, פינס ועוד רבים לאורך הדורות – עד ימינו. חידוש מילים הוא מתפקידה של האקדמיה ללשון העברית לפי חוק. אני מניחה שגם קוראי שורות אלו, כמו רבים-רבים, תהו לעצמם איך ייתכן שדווקא המוסד האמון על חידושי מילים עבריות ומנסה להשריש בציבור את נוהג השימוש בשפה העברית ככל האפשר, דווקא הוא לא מצא לנכון לעברת את שמו (אקדמיה – מילה שמקורה ביוונית עתיקה. גם סנהדרין, אגב. וגם אלכסון, כרטיס, טרקלין, עוגן, פסיפס, קנוניה – ועוד).
אז יש סיבה לדבר, ולא רק סיבה – אלא גם סיפור. והוא לא רע בכלל. גם סיפורה של המילה "אקדמיה" מרתק ובאופן נהדר, שני הסיפורים מצטלבים.
נצלול? נצלול!
תחייתה של האקדמיה
אהבת החוכמה, דמוקרטיה, אהבה חופשית וערכים מערביים נוספים לא נולדו במאות השנים האחרונות, אלא אלפי שנים קודם לכן. ביוון העתיקה. שם, מחוץ לחומות העיר אתונה, השתרע מטע של עצי זית. במטע זה עבדו האתונאים את אלת החוכמה שעל שמה נקראה עירם – אתנה. המטע עצמו נקרא הֵקָדֵמִיָּה, על שם בעליו המקוריים — הֵקָדֵמוֹס. לפי המיתולוגיה היוונית, הֵקָדֵמוֹס, גיבור יווני מיתולוגי, גילה לאחים קַסְטוֹר וְפּוֹלוּקְס, שאחותם החטופה הלנה, אינה מוחזקת בשבי באתונה אלא בעיר אחרת. גילוי זה גאל את העיר מזעמם של האחים, ותושביה נשמו לרווחה.
שנת 387 לפני הספירה. אפלטון, תלמידו של סוקרטס ומורו של אריסטו, הקים במטע זה בית ספר לפילוסופיה. באותו זמן כבר הוחלפה תחילית המילה והמקום והמוסד שקם בו נקראו – אקדמיה. בית הספר פעל עד שנת 86 לפני הספירה, והוחרב בידי הרומאים. האתונאים העתיקו את מקומו של בית הספר האפלטוני לאתר אחר, בטוח יותר, אך שמו "אקדמיה" השתמר. המוסד פעל כמעט ברצף עד שנת 529 לספירה, ואז נסגר סופית.
תרבות יוון ורומא הקדומות נשכחו כמעט, וקמו לתחייה בתקופת הרנסנס (רנסנס = לידה מחדש. כינוי לתקופה שבה הוחיו רעיונות ששלטו בשנים שלפני השתלטותה של הנצרות על חלקים גדולים של העולם). ניצני ההתעניינות המחודשת בתרבות יוון ורומא לבלבו בעיר פירנצה שבצפון איטליה, ושלחו קנוקנות לשאר ערי ארץ המגף ומשם – לאירופה כולה. ב-1462 הקימו אנשי תנועת הרנסנס את האקדמיה הנאופלטונית, כמחווה למוסד האקדמי הוותיק של אתונה. המיזם לא היה בית ספר של ממש אלא נקודת מפגש חברית שבה דנו משכילי העיר בנושאים הקרובים לליבם – פילוסופיה, שירה, היסטוריה, אומנות הסיפור ועוד. החל מהמאה ה-16 הוקמו ברחבי איטליה מקומות מפגש דומים ומוסדות לימוד – אלו בחרו לעצמם את השם "אקדמיה" כדי להתבדל מאוניברסיטאות, מוסדות לימוד ותיקים שלא אימצו את רוחות הרנסנס אלא דבקו באסכולות הישנות.
אחד המוסדות שהוקמו באותם ימים היה ״אקדמיית הסובין״, (אקדמיה דֵלָה קְרוּסְקָה). פעלו שם אנשי לשון וסופרים שרצו לחלץ את השפה האיטלקית מהשפעות של שפות זרות, כלומר "לבור תבן מן הבר". כדי להדגיש את מטרת אקדמיית הסובין, סמלה היה מסננת. כך נולדה האקדמיה ללשון הרשמית של השפה האיטלקית. האקדמיה הזאת פועלת עד ימינו.
במאות ה-17 וה-18 הוקמו אקדמיות ללשון ברחבי אירופה, בהשראת המודל האיטלקי. בגרמניה בשנת 1617, בצרפת ב-1635, בספרד ב-1713, ברוסיה ב-1783, בשבדיה ב-1786, ובישראל, בשנת 1953, הוכרז על שם המוסד העליון לשפה העברית – האקדמיה ללשון העברית.
ההכרזה זו באה לאחר דיונים מלאי אמוציות. תחילה נקרא המוסד "ועד הלשון". ב-1950 התעמת פרופ' נפתלי הרץ טור-סיני עם ראש ממשלת ישראל דאז, דוד בן גוריון. טור-סיני רצה שהמוסד ייקרא "אקדמיה", לפי הדגמים המקובלים בארצות מערב אירופה, וטען כי "אין אפשרות להביע במילה עברית מחודשת את כל משמעותו של השם הבינלאומי הזה, שנתייחד בשימושו למוסד תרבותי עליון במדינה בכל אומה ולשון בהיסטוריה״. בן-גוריון ענה לו, ״השם אקדמיה אינו בינלאומי, אלא מקובל רק בקרב האומות יורשות התרבות היוונית-הרומאית. מסופקני אם בסין, הודו, יפן, פרס משתמשים בשם זה...״
מפה לשם, בן-גוריון הודיע שלא יעלה את החוק להקמת המוסד להצבעת הממשלה כל עוד לא יימצא למקום שם עברי.
פרופ׳ יוסף קלוזנר, דודו של הסופר עמוס עוז, שהיה גם הוא חבר בוועד הלשון, כתב לבן-גוריון, ״לאומי אני בכל ליבי ונפשי, אבל אין אני פוסל מילות מקובלות בכל לשונות התרבות. אין הלאומיות שלי פוסלת התקרבות בינלאומית במקום שאין התקרבות זו מזיקה לאינטרסים לאומיים חשובים״. אבל ראש הממשלה האידיאליסט שלנו נשאר בשלו ולא נכנע. מהצד השני, גם טור-סיני סירב לשקול בחירת שם עברי למוסד העליון ללשון העברית.
האירועים בארצנו הצעירה עשו את שלהם. ב-1953 הודיע בן-גוריון בישיבת ממשלה: ״אינני יכול להמשיך״ וביקש לצאת לחופשה. הוא מינה את משה שרת לממלא מקומו ועבר להתגורר בצריף בנגב. גם שרת התנגד לשם אקדמיה. וכך כתב: ״כאשר באים להקים מוסד ללשון העברית, הוא צריך להיות זך כגביש. זה לא יכול להיות תחת שם זר, בבחינת טומאה בהיכל הקדושה״.
אולם שרת היה פרגמטי יותר ואישר להעביר את חוק "המוסד העליון ללשון העברית״. במסגרת החוק ניתנה למוסד לבחור את שמו, בתקווה שהמוסד יבחר לעצמו שם עברי מובהק. וכפי שאנו יודעים – אין קבוע יותר מהזמני. בין השמות שהוצעו: "מחכמה", "תחכומון", "משׂכלה", "אבידן".
משמעות המילה "אקדמיה" עברה עוד כמה גלגולים עד שפירושה התקבע למונח – בית ספר להשכלה גבוהה המתמחה בתחום ספציפי, ואז מילה עבור כלל מוסדות הלימוד העוסקים בהשכלה גבוהה.
כך נשארנו עם סיפור יפה על ההיסטוריה של המילה "אקדמיה" ועל רצונם של אנשי ועד הלשון להיתפס כגוף רציני, מעמיק, שפועל כגוף מחקר עתיר ידע, כפי שפועלות אקדמיות ללשון ברחבי העולם המערבי.
אנשי האקדמיה מדגישים שאינם מחפשים חלופה עברית לכל מילה לועזית. לראייה, אין מילה עברית ל"טכנולוגיה", ל"טקסט" ל"אוטובוס" ולמאות מילים שימושיות אחרות. כידוע, העברית ספגה השפעות משפות זרות במשך אלפי שנים, מאכדית, יוונית, פרסית ועד לשפות מודרניות יותר – אנגלית, גרמנית, רוסית ועוד.
העונג שביצירת מילים חדשות
הסיפור שמאחורי השם "אקדמיה" מתחבר לאתגר שניצב בפניו של מחיה השפה העברית – הצורך למצוא מילים למונחים/חפצים/פעולות שלא היו בעולם בזמן שהשפה העברית הייתה מדוברת, לפני כאלפיים שנה. בן-יהודה כרך את רעיון השיבה לציון והקמת בית לאומי לעם היהודי בחובה להפיכת השפה העברית משפת תפילה וקודש לשפה דבורה ויומיומית. מפעל חייו היה המילון העברי שחיבר. את המילה "מילון", אגב, חידש בן-יהודה עצמו. היה עליו למצוא חלופות עבריות למילים רבות, לירקות ופירות, לאמצעי הובלה, לתיאור רגשות ועוד.
ירון לונדון, חובב שפה מושבע, כתב על כך:
אם נמה העברית אלפיים, נו אז מה,
הבה נעירנה ונמציא את היוזמה,
את המגהץ, את הפצצה, את הריהוט
בקצה נוצה בכתב רהוט.
כתב כרובית, כתב גלידה,
כתב את כל, את כל מילון בן יהודה.
ועוד הוסיף מילים לברוא
ונוצתו המהירה לא נחה
והשפה גדלה
ולא הכירה את מראה דמותה
את מראה דמותה בבוא השחר.
בן-יהודה ובני דורו הניחו את התשתית למציאת מילים חדשות. קודם כול: לחפש במקורות. "הגדולה שבמעלות למילה חדשה – אם איננה חדשה", קבע יחיאל מיכל פינס. כך נוצקה משמעות מודרנית למילים התנ"כיות "חשמל", "מרגמה", "אקדח", "ממשלה" ועוד ועוד.
דרך נוספת לחידוש מילים היא שילוב של שורש ומשקל. המילה "מברשת" חוברה כך, שורש בר"ש+משקל מִקְטֶלֶת שמציין כלים ומכשירים = מברשת. גם המילה למידה נולדה לפי תבנית זו. שורש למ"ד+משקל קְטִילָה שמשמש בדרך כלל לביצוע פעולות.
הדרך הנפוצה הבאה היא באמצעות מילת הבסיס+סיומת ייעודית. הסיומת וֹן, לדוגמה, משמשת לתיאור כתבי עת (עיתון, ירחון, שבועון), עבור אוספים (שירון, חידון), לציון הקטנה (פסלון, סוסון), עבור מקומות (מועדון, פעוטון). הסיומת וּת משמשת לרוב עבור דברים מופשטים (איכות, מהות), מקצועות (רוקחות, נגרות) ולציון תכונות (נדיבות, תוקפנות).
היכרות עם המכונות של בית החרושת ליצירת מילים וידע על מקורותיהן של מילים שהשתמרו במשך שנים הם אמצעי הבעה מעולים עבור כותבים. כפי שהאקדמיה ללשון העברית בחרה לכנות עצמה "אקדמיה" בגלל המטען ההיסטורי והתרבותי של מילה זו, גם אנחנו יכולים לבחור במילים מסוימות שיש להן משמעות רבה יותר מההקשר המיידי בטקסט. כך יוצרים רובד ועומק. לדוגמה, שימוש במילה "גיהינום" לתיאור יום חם במיוחד יכול לשמש כאמצעי הבעה למצבה הנפשי של הדמות.
משחק של מילים
השפה היא מגרש משחקים שהכניסה אליו פתוחה לכל אחד. אין מענג מלהמציא מילים לפי כללי יצירת המילים (שימוש מחודש במילים מהמקורות, יצירת מילה לפי שורש+משקל, בסיס+סיומת). העונג, כמובן, הוא הדדי. כקוראת אני שמחה במיוחד לגלות מילים מומצאות בטקסט, מעין שפה סודית שנרקמה ביני ובין הכותב, כתב חידה שהצלחתי לפענח. אני נהנית במיוחד להמציא מילים. לדוגמה, בתחילת שנותיי כאדם חופשי כתבתי על בת-גילי שהגיעה לתל-אביב, העיר הגדולה. בסיפור שלי היא התלבלבה. כך הצלחתי לבטא את הלך הרוח של הדמות ואת התמורות שחלו בה כשהגיעה לבירת החילוניות, וכל זה במילה אחת.
"גבולות השפה הם גבולות עולמי," לודוויג ויטגנשטיין
מחשבות משולחן הכתיבה | חלק חמישי
רסל דיקשטיין
"על הספרות להיות קלה להבנה וקשה לכתיבה, ולא קשה להבנה וקלה לכתיבה" ~ חכם סיני בשם ונג צ'ונג
הערב (יום ראשון, 25.12.2022) ייערך אירוע הגמר של תחרות "הסיפור הקצר" של המגזין. באירוע, חוץ ממפגש חברי וארוחת חג, תועבר סדנה המבוססת על שם הספר "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים!" ועל תוכנו. שניהם מומלצים בחום, הספר והסדנה. בשלב הבא יוכרזו הזוכים בתחרות, שלושת היוצרים (או היוצרות) שסיפוריהם, לפי החלטת ועדת השיפוט המקצועית, הם הטובים ביותר מבין עשרות הסיפורים שנשלחו.
האם יש דבר כזה "סיפור טוב"? יתירה מזו, האם יש "סיפור רע"? מה בעצם הופך סיפור לטוב יותר מאחרים?
השאלות האלה, כמובן, חוצות את השדה הספרותי ויכולות להישאל בהקשר לכל אומנות שהיא. האם יש דבר כזה "אומנות טובה" לעומת "אומנות רעה" – או שהמושגים הללו לא מתאימים בכלל כפקטור להערכה כשמדובר ביצירה. העידן הפוסט-מודרני אומנם גורס ש"היופי הוא בעיני המתבונן" ושולל את קיומה של אמת אובייקטיבית בכל הקשור לאומדן טיבה של יצירה.
הגישה שלי בנושא משולבת, אני חושבת שכדאי – ואפילו חובה – להכיר את הכללים, את החוקים, את המכניקה ואת שלל האסכולות של חקרי הספרות – ואז, אם רוצים בכך, להפר אותם, למַשְׂחֵק, לפרק וליצור מחדש. אבל מתוך היכרות וידע. זה ההבדל, לדעתי, בין יצירת אומנות קוביסטית של פיקאסו לציור המקסים שצייר אחייני בן ה-5.
"אל תאמר 'מצאתי את האמת', אלא אמור, 'מצאתי אמת'" ~ ג'ובראן חליל ג'ובראן
להתבסס בבסיס
"מה שהולך ונוצר, באשר הוא הולך ונוצר, הולך ממשהו אל משהו".
את הכלל הזה טבע מי שנחשב למנתח היצירה הטקסטואלית הראשון, אריסטו. מעט רקע: האיש נולד בשלהי המאה הרביעית לפני הספירה, וכבר בחייו נחשב לפילוסוף דגול. הוא למד באקדמיה של אפלטון באתונה, ולימים היה מורהו האישי של אלכסנדר מוקדון. הוא היה רב-תחומי, איש אשכולות, שעסק בפילוסופיה של המדע, של המוסר, של הפוליטיקה וגם של האומנות. בחיבורו "פואטיקה" ניתח את עקרונות הבסיס של השירה והמחזאות – שני ז'אנרים נפוצים באותה תקופה, והניח כמה כללי יסוד שרלוונטיים גם לימינו.
הערת אגב: החיבור נחשב לספר יסוד בהבנת הספרות ומומלץ ביותר! הוא תורגם לעברית על ידי כמה וכמה מתרגמים. התרגום החדש ביותר, ככל הידוע לי, הוא של יואב רינון (מאגנס, 2003). אפשר לקרוא עליו כאן.
מאות – אולי אלפי – מאמרים נכתבו על החיבור (הלא ארוך בכלל) של אריסטו, ונמשו ממנו עשרות כללים לכתיבה. הכלל שהובא בראש הפסקה, שאומנם חולץ מטקסט אחר של אריסטו, הוא בגדר חוק לכל טקסט שרוצה להיות יצירה עלילתית. טקסט כזה יתחיל בנקודה מסוימת, ויתאר תנועה לעבר נקודה אחרת. טקסט שאין בו התקדמות, תנועה, מעבר, הליכה ממשהו למשהו – יכול להיות הרבה דברים, אבל אין בו עלילה.
מהי עלילה, לפי אריסטו? עלילה היא רצף אירועים שקשורים זה בזה. הקשר יכול להיות נסיבתי – דבר הוביל לדבר, או קשר סביר אחר. כל עלילה צריכה להיות מורכבת מהתחלה, אמצע וסוף – ולהיות מעניינת. בלי עניין – אין סיפור. מובן שלא רק העלילה מייצרת עניין, אלא גם מרכיב חיוני ומשמעותי בסיפור – הדמויות. נדון במרכיבי העלילה ואגב כך, ניגע, על קצה המזלג, בעיצוב הדמויות בסיפור.
"אם הייתי רוצה סיפור ארוך, משעמם וחסר מסקנה, הייתי מסתפק בחיים שלי" ~ מתוך "סיינפלד"
התחלה-אמצע-סוף
בהשאלה מהמחזאות, המבנה השכיח ביותר ליצירה עלילתית מחלק אותה לשש מערכות: אקספוזיציה – הכנסת הקורא לעולם הבדיוני. באקספוזיציה הקורא יתוודע לדמויות, לקשרים ביניהן ולרצונות שלהן. עניין הרצון של הדמות הוא מרכיב קריטי בעלילה. בלי רצון אין סיפור. הרצון של הדמות יוליד את השלב הבא במבנה העלילתי: הקונפליקט. איך נוצר קונפליקט? מהמכשולים העומדים בדרכה של הדמות להגשים את רצונה. כך נוצר עניין, כך נוצר סיפור, כך נוצרת הזדהות.
שני המרכיבים הבאים שייכים ל"אמצע": פעולה מגבירה ושיא.
פעולה מגבירה ושיא הם לב הסיפור. הפעולה המגבירה מתארת מה עושה הדמות כדי לפתור את הקונפליקט, כדי לגשר על הפער בין הרצון שלה למכשולים שהמציאות, או דמויות אחרות, מציבות בדרכה. השיא, כשמו כן הוא, מתאר את נקודת ההתנגשות החזקה ביותר, המצב שבו הקונפליקט נמצא בשיאו. הו – המתח! דוגמה נהדרת לכך נוכל למצוא אצל פרעה. פרעה עוצב כדמות בעלת רצון ברור: להשאיר את בני ישראל במצרים. הקונפליקט: רצון האל ותביעתו של משה "שלח את עמי!". הפעולות המגבירות, השיחות עם משה ואיומיו, המכות הראשונות. השיא: מכת בכורות. כאן השלכות הקונפליקט מבעבעות כל כך. פרעה ניצב מול האימה הגדולה ביותר של כל אדם – סכנת מוות.
שני המרכיבים האחרונים סוגרים את הסיפור. הם "הסוף" – שיכוך המתח והתרה.
הטקסט הבא בעלילה מתאר את ההשלכות של נקודת השיא ומכין את הקורא לקראת סיום הסיפור. קצוות מתחילים להיקשר, שאלות מקבלות מענה ונזרקים רמזים לקראת הסוף. במקרים רבים, כמו בסיפור יציאת מצרים, יהיה פתרון זמני, אך מייד אחריו יצוץ מכשול נוסף, מאיים פי כמה. בני ישראל יצאו ממצרים ברכוש גדול – סוף טוב לכאורה, ומייד נתקלים במכשול בלתי-עביר, הים לפניהם.
ההתרה, השלב האחרון בסיפור, תכלול התנגשות אחרונה ומכרעת בין הדמויות ורצונותיהם ההופכים. או בין הגיבור לעצמו, לפחדיו הגדולים ביותר. סיום סגור הוא סיום שבו ברור כיצד הותר הקונפליקט, ואילו סיום פתוח משאיר את הקורא להרהר בעצמו בשאלה כיצד יושב הקונפליקט בסופו של דבר.
"אם יש ספר שאת מאוד רוצה לקרוא, אבל הוא עדיין לא נכתב, את חייבת לכתוב אותו בעצמך" ~ טוני מוריסון.
כל ההתחלות קשות
טכניקת הכתיבה לפי שש מערכות מעולה ביותר לכתיבת סיפור קצר. היא מאפשרת לארגן את הרעיון לתבנית של סיפור, ולהניע לכתיבה. עם זאת, כותבים רבים מתקשים בניסוח המשפט הראשון, ותוקעים לעצמם את פרץ היצירתיות. חשיבותו של המשפט הראשון בסיפור ברורה, הוא משול למגנט, הוא צריך לשאוב את הקורא ולגרום לו לצלול לתוך הטקסט. דווקא בגלל ההבנה שהוא המשפט החשוב ביותר, החסמים בכתיבתו חזקים כל כך. אנחנו פשוט חוששים לפספס. המלצתי: אל תתעכבו על המשפט הראשון. החשש שמא הוא לא טוב מספיק יכול לגרום לשיתוק יצירתי. כתבו משפט ראשון בידיעה שהוא עתיד לעבור שכתובים רבים. בסוף הכתיבה חזרו אליו והתחילו לשחק איתו.
מחשבות משולחן הכתיבה | חלק רביעי
רסל דיקשטיין
לא מן ההפקר
לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר,
אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי,
כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו
וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.
נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר,
נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא,
לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו –
כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.
וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת
כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי,
זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי,
וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי.
וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם,
וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם,
וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי
אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם.
חיים נחמן ביאליק, תרס"ב
את השיר הזה נהוג לנתח באספקט ספציפי של ייסורי האומן. המשורר מתאר כיצד המילים נחצבות בליבו מבלי שתהא לו שליטה על כך, כיצד החרוזים פורצים ממנו, נמלטים ללבבות הקוראים, והמחיר שהוא, המשורר, משלם על כך.
הקריאה שלי שונה במקצת. אני קוראת טקסט של יוצר יוצא, וידוי של מי שגדל בחברה חרדית, סגורה ושמרנית, כשניצוץ חי ויוצר מפעם בליבו. יצר יצירה בוער, רצון מובהק כל כך, חד, חזק כל כך, בלתי ניתן לכיבוש.
פטיש צרותיו של ביאליק כבחור ישיבה שהתפקר – ודאי לפני כמאה ועשרים שנים, פוצץ אותו, מן הסתם. התיאור הציורי-מוחשי מעורר אצלי הזדהות עד דמעות: יתפוצץ לבבי, צור-עוזי (ומה עז לנו יותר מהלב, הלב שתבע מאיתנו ללכת בעקבות צוויו, על אף הררי הקושי וענני חוסר הוודאות) זה הניצוץ עף, ניתז אל-עיניי, ומעיניי לחרוזיי.
בסוף השיר מגיעה שורת התשלום, מחיר היציאה. בחלבי ובדמי (הרפרנס לעבודת הקורבנות מנופף בדגל עצוב ומדמם) את הבערה אשלם. המחיר על סיפוק צורך הביטוי, על להיות אתה-עצמך, כפי שאנו היוצאים יודעים היטב, גבוה.
מה יפה ירושתנו
ביאליק לא המציא את הז'אנר. פריחת הספרות העברית מאופיינת בטקסטים כאלו: שילוב ביטויים מן המקורות, רפרור לפסוקים ולאגדות חז"ל, להטוטי לשון שנשענים על הז'רגון היהודי-מסורתי-חרדי ומציעים להם פירושים חדשים ומרעננים. הטכניקה הזאת, העושר הלשוני הזה, מובע באופן גלוי ובסאבטקסט.
הנאת הקריאה של טקסטים מסוג כזה היא עניין להרהור בו, והיא ודאי משתנה ואינדיבידואלית. לא רק בין עיניים קוראות אלו לעיניים קוראות אחרות, אלא גם בהקשר של תקופה בחיים. ככותבים, כתיבה שנתמכת בידיעת ספרות המקרא והתפילה, ובהיכרות עם ביטויים ששייכים לקהילה שממנה הגענו, מאפשרת לנו תרפיה כפולה; שימוש באוצרות לשון מובנים לנו ושיבה אליהם ממקום חוקר, הענקת פרשנות מרחיבה. לעיתים הגלישה תהיה לאירוניה, לעיתים להתרפקות נוסטלגית, לעיתים לזיקוק רעיון למשפט קצר וממצה.
"גדליה," אני אומר, "היום יום שישי, וכבר ירד הערב. איפה אפשר למצוא כאן רקיק יהודי, כוס תה יהודית, ובתוך כוס התה קצת מן האלוהים הזה שיצא בדימוס?..." (מתוך היצירה "גדליה" מאת איסאק באבל)
ושמחתים בבית תפילתי
בין סופרינו שזכו לתהילת עולם מצינו כמה וכמה שסגנון יצירתם הוא "ספרות יפה" בעלת מאפיינים יהודיים מובהקים. בחודש דצמבר בשנת 1966 הוכרז עגנון כחתן פרס נובל לספרות. הפרס ניתן לו, כפי שנכתב בהחלטת ועדת הפרס, "עבור יצירתו הספרותית האופיינית, השזורה מוטיבים מחיי העם היהודי."
הפרס הוכיח, לא לראשונה ולא לאחרונה, כי היצירה היהודית מרתקת לא רק את בני דת משה, אלא גם רבים מאומות העולם. הוכחה נוספת: אורך החיים והפופולריות הרבה של היצירה "טוביה החולב/כנר על הגג".
עלילות טוביה, אשתו ושבע בנותיהם החלו להתפרסם בשנת 1894. המחזה הראשון שהתבסס על סיפורים אלו הועלה בתיאטרון קרנגי בניו-יורק בשנת 1957, ומשנת 1964 – מאז הבכורה בברודווי – המחזה הועלה מאות פעמים בעשרות במות ברחבי העולם. הסיפור, שמשקף את חיי היהודים הפשוטים ברוסיה בסוף המאה ה-19, עובד גם לסרט מחזמר הוליוודי. מומלץ לצפייה, לפחות בגלל השירים והריקודים.
הייחודיות של שלום עליכם, מתבטאת, בין היתר, בעיצוב הדמויות שלו. דמותו של טוביה עוצבה בעזרת אינספור ביטויים מהמקורות, רפרנסים וסילופים מכוונים.
"ברוך המבדיל בין קודש למחול."
"אני יודע, אני יודע. אנחנו העם הנבחר, אבל מדי פעם בפעם, אתה לא יכול לבחור מישהו אחר?"
פרצ'יק: "הכסף זאת המחלה הגדולה ביותר של האנושות!"
טוביה: "הלוואי שאלוהים היה מדביק אותי במחלה הזאת! ושלעולם לא אחלים ממנה!"
מתן חרמוני, הסופר וחוקר הספרות, כתב על שלום עליכם: "אי אפשר לדבר על מלאכת הסיפור של שלום עליכם בלי להבין כי אימץ לחלוטין את נקודת התצפית של דמויותיו מתוך קרבה והזדהות. מתוקף כך נעלם השיפוט כלפי דמויותיו ונוצרה הזדהות עמוקה... הדמויות הן שבאות ומספרות לפניו, מעצבות במילותיהן את הפרוטוקול הנפשי שלהן. לא הוא."
עיצוב דמויות, הטמעת סגנון כתיבה, התרפקות על העבר ויצירת משמעות חדשה – אלו רק חלק מהכלים שמצויים אצלנו, בתיבת האוצר של התרבות שאליה נולדנו.
המלצות קריאה
מוטל בן פייסי החזן – שלום עליכם
בינותיים – אורי ניסן גנסין
שברירים – דבורה בארון
רעם היופי – מיכה יוסף ברדיצ'בסקי
קוצו של יו"ד – יהודה ליב גורדון
מחשבות משולחן הכתיבה | חלק שלישי
רסל דיקשטיין
"הטוב מאוד הוא האויב של הטוב." פרנסואה-מארי ארואה (וולטר, שם עט)
כמה פעמים ישבתי מול דף ריק, בראשי רעיון הכתיבה מגובש, פחות או יותר, והמילים סירבו לצאת. זה קורה, בעיקר, כשאני בטוחה שהרעיון שהתבשל במוחי מעולה, מקורי, חזק ומטלטל, ואני רק צריכה להביע אותו, להעביר את יצירת המופת ממחשבה למילים. זה הכול. ו-נאדה. שום דבר לא קורה. הדף הריק מבהיק אליי בלובנו המתסכל. ככל שאני יותר בטוחה שהטקסט שאמור להיכתב הוא מושלם ברמות אחרות, כך אני מתקשה לכתוב אותו. בדיקה עצמית כנה העלתה מסקנה מתבקשת: מפחיד אותי לכתוב טקסט בינוני (שלא לדבר על גרוע), ולפספס את הרעיון הנפלא. הפחד הזה משתק ביותר, והיצירתיות נעצרת. הבעיה היא שטקסט לא טוב אפשר לשפר, אבל מה כבר אפשר לעשות עם כלום טקסט?
כשאני שמה לב למחסום הכתיבה הזה, רצון חזק לכתוב משהו מעולה ופחד מלהחטיא, אני נושמת עמוק – ופשוט מתחילה לכתוב, בידיעה שהטקסט שאייצר הוא טיוטה גרועה. לפעמים אני מתחילה לכתוב מהאמצע, לפעמים זורקת על הדף משפטים שאינם קשורים זה לזה, אבל אני יודעת שאני רוצה אותם בסיפור, לפעמים אני כותבת את הפחד מהפספוס ומה אני מרגישה בקשר אליו. ככה אני מכריחה את עצמי להשתחרר משיתוק הכתיבה. ברוב הפעמים השחרור הכפוי מייצר שחרור של ממש והיצירה קולחת.
בשורות הבאות אציע מגוון תרגילי כתיבה – כולם מיושמים על-ידי (סטגדיש!) לשכלול יכולות הכתיבה ושיפור היצירתיות.
"כשתתרגלו להניע את ידכם על הדף בחופשיות, תצליחו לכתוב הרבה יותר מהר." (ג'וליה קמרון)
הקלישאה, שמתבררת שוב ושוב כאמת, משווה את הכתיבה לשריר הדורש אימון. הפיכת הכתיבה להרגל משפרת את יכולת ההבעה ומגבירה יצירתיות. הפרקטיקה הפופולרית ביותר היא "דפי בוקר", הקדשת הדקות הראשונות של היום לכתיבה אסוציאטיבית. ההמלצה היא: למלא שלושה עמודים בכתב יד, בכתיבה חופשית, נטולת מעצורים, נטולת שיפוטיות ומתוך ידיעה ברורה שאף עין לא תשזוף את הטקסט.
אפשר למלא את הדפים במחשבות שמתרוצצות במוח ברגע נתון, בניסיונות לשחזר את החלום האחרון, בהעלאת זיכרונות או בתלונות על כך שאין מה לכתוב. המטרה היא אחת: לכתוב. כך מרגילים את המוח להימנע מביקורת על הכתיבה. התוצאה: שריר הכתיבה נעשה גמיש ומיומן, קול המבקר הפנימי נחלש והרעיונות זורמים מהראש אל הדף.
(עוד על שיטת "דפי בוקר" והמלצות נוספות לשיפור היצירתיות – קראו בספר "דרך האמן" מאת ג'וליה קמרון.)
"אני מעריך שהנוסחה שלי היא: חלום, שונות, ולא לפסוח על אף נקודת מבט." וולט דיסני
"נקודת מבט" הוא תרגיל כתיבה שלקחתי מאימוני הכתיבה לחיים עצמם.
הרעיון פשוט וכיפי, קחו סיפור קלאסי (אגדות מפורסמות, או סיפור מסיפורי התנ"ך) וכתבו אותו מנקודת מבט אחרת, מפתיעה. לדוגמה, סיפור עקדת יצחק מנקודת מבטו של האיל. סיפור רחב והמרגלים מנקודת המבט של אחד הרודפים אחר המרגלים. סיפור שלגייה מנקודת המבט של אחד הגמדים, סיפורה של לכלוכית כפי שתספר אותו אחת האחיות. וכולי וכולי.
התרגיל הזה מעולה להשבחת הכתיבה, כי הוא מדגים כמה מרובד הוא כל סיפור וכמה הוא משתנה כאשר הוא מסופר מזווית מעט שונה.
ובחיים עצמם, כבר הורינו חז"לנו, אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. אז מדוע שלא ננסה אכן להגיע למקומו?
"דמיון חשוב יותר מידע. ידע הוא מוגבל. דמיון – אינסופי." (אלברט אינשטיין)
"סוף אחר". התרגיל הבא נועד לשחרר את הדמיון ולוותר על מקובעות מחשבתית, ואני משתמשת בו גם ככותבת וגם כעורכת. מהות התרגיל: כתיבת אופציה נוספת של סוף הסיפור. אם הסיפור כבר כתוב, נסו לכתוב לו סוף אחר. אם אין לכם עדיין סיפור ואתם רוצים לשכלל את המיומנות היצירתית, בחרו סיפור מוכר והתאמנו בכתיבת סוף אחר. לדוגמה, חווה לא מתפתה לאכול מהתפוח. רחבעם בוחר להיות מלך אהוב ושושלת המלכות ממשיכה, מגפת הקורונה לא נבלמה, ועוד ועוד.
"בשביל ילדים, הילדות היא על-זמנית. היא תמיד ההווה. הכול בזמן הווה. כמובן שיש להם זיכרונות. כמובן שהזמן בכל זאת נע קצת עבורם וחג המולד מגיע בסוף. אבל הם לא מרגישים את זה. מה שהם מרגישים זה את היום, וכשהם אומרים 'כשאני אהיה גדול...' תמיד תהיה שם שארית של ספק – איך הם אי-פעם יוכלו להיות משהו אחר ממה שהם?" (איאן ראסל מקיואן)
תרגיל "זיכרון ילדות" הוא עבורי כלי תרופויטי. גם התרגיל הזה נועד לשחרר מחסום כתיבה ולאמן את האצבעות בכתיבה זורמת. חשבו על חוויית ילדות, וכתבו אותה בפירוט רב ככל האפשר. כתבו מה היה הרקע לחוויה, מה היה הרכב המשתתפים וכיצד כל אחד מהם הגיב בסיטואציה, מה היה מזג האוויר, איך נראה החלל, מה הרגשתם אז. חיבור לילד הפנימי שבכם יעיר רגשות רדומים ויסייע לכם להבין טוב יותר סיטואציות אנושיות, וכמובן – לכתוב אותן באופן רגיש ומעורר הזדהות.
לו הייתי רוטשילד... הייתי אז בונה לי בית מאבן, בית גדול עם גג אדום, עם שלוש שורות מדרגות ליד הקיר – באחת רק עולים, בשנייה רק יורדים, השלישית לא תוליך לשום מקום. רק שידעו שזהו ביתו של גביר!" (דן אלמגור)
תרגיל הכתיבה הבא יכול להפוך בקלות לסיפור קצר (או ארוך). דמיינו סיטואציה אגדתית: התעשרות פתאומית, השתלטות חייזרים, מסע בזמן, קבלת כוח-על מכל סוג שהוא, וכתבו מה היה קורה אז: מה היה קורה אם הייתם זוכים ב-100 מיליון דולר; איך ייראה המפגש שלכם עם החייזרים; לאיזו נקודה בזמן תחזרו ואיך תתנהלו (כילדה אהבתי לדמיין שאני חוזרת לימי אברהם אבינו עם קופסת גפרורים ומצית); איך החיים שלכם ישתנו לאחר שתגלו את כוח העל שלכם.
את כל התרגילים האלה אפשר לעשות בדמיון, אבל הרבה יותר טוב לכתוב אותם.
כתיבה מהנה ומסעירה.
מחשבות משולחן הכתיבה | חלק שני
רסל דיקשטיין
"הייתי כותב לך מכתב קצר יותר, אבל לא היה לי מספיק זמן."
כך כתב סמואל לנגהורן קלמנס, שנודע בשם העט שלו "מארק טוויין". האיש בהחלט ידע על מה הוא מדבר. מיומנות הקיצור היא אומנות של ממש. קל הרבה יותר להכביר במילים מאשר לתמצת מסר למשפט קצר וקולע. קופירייטרים, לדוגמה, עושים את הונם מכישרון התמצות.
לפי אגדת סופרים ידועה, ארנסט המינגווי כתב את הסיפור הקצר בעולם. "למכירה: נעלי תינוק, מעולם לא ננעלו".
כמה חזק, כואב ונוגע ללב הסיפור האנושי המובע בשש המילים הללו. אגדת "הסיפור הקצר בעולם" מדגימה את אומנות כתיבת הסיפור הקצר: ריגוש מקסימלי במינימום מילים.
הדרך ללב הקורא, בסיפור הקצר, צריכה להיות מהירה ביותר, ללא הקדמות מיותרת, ללא שבילים עוקפים ותחכומי מלל – ישר, לעניין ו-קצר.
קשה להגיע לתוצאה כזו בטיוטה הראשונה. בטח עבור מי שאינו מנוסה בכתיבת סיפור קצר. על כן יש לכתוב את הסיפור כפי שהוא זורם מבין האצבעות, ואז – להשחיז היטב את חרב העריכה.
אומנם, אותה חרב חדה אמורה להיות מונפת מעל כל טקסט העתיד להתפרסם, אולם כאשר מבקשים לפרסם סיפור קצר, תפקידה של החרב נחוץ הרבה יותר. בסיפור קצר כל מילה ומילה בטקסט חייבת להיות נחוצה ביותר. ואם לא, אין לה מקום.
"דמום ישבתי לפני הספר והספר התיר פיו וגילה לפניי דברים שלא שמעתי מעולם."
כך כתב ש"י עגנון, הסופר היהודי הפורה. הסיפור הקצר מתאפיין בגילויים מעטים, ודאי ביחס לענפים אחרים בספרות: הנובלה והרומן. סיפור קצר אמור להיקרא בתוך שעה, לכל היותר, ועלילתו הממוקדת והמתומצתת צריכה להתפרש על פני תקופה קצרה ולכלול מעט דמויות. בסיפור קצר עוסקים, על פי רוב, בנושא אחד, ולשונו קצרה, חסכונית ומרמזת. הרחבות על זמן ומקום, תיאורים ארוכים של הלכי רוח ומחשבות הדמות, סיפורי חיים ועלילות חובקות עולם ותקופות – מקומם בז'אנרי ספרות אחרים.
"אתה אולי יודע, או מנחש, מה טיבו של הסיפור הזה, האם צפוי לו סוף טוב או סוף מר, אך אלה שבתוכו אינם יודעים. ולא היית רוצה שיידעו". (הדמות "פרודו", מתוך הספר "שר הטבעות: שני הצריחים", מאת ג'.ר.ר טולקין)
בסוף הסיפור הקצר, או לקראת סופו, תגיע נקודת השיא שלו. לעיתים נקודת השיא תהיה פואנטה מפתיעה, לעיתים נקודת השיא לא תכלול פואנטה. סיום הסיפור הקצר יכול להיות "סוף סגור" – סיום שכולל פתרון סופי לבעיה שהוצגה בסיפור, או "סוף פתוח", סיום שלא פותר את הבעיה ומותיר הקורא להרהר, בחוסר ודאות, כיצד למעשה הסתיים הסיפור. ההחלטה על הסיום אינה שרירותית, כמובן. ההחלטה על סיום הסיפור צריכה להתאים לאופיו, אך בעיקר – לרגש שמעוניינים לעורר אצל הקורא.
"הטבע האנושי הוא להעריץ מורכבות, אבל לתגמל פשטות."
כך סובר בנג'מין הוף, ואין לי אלא להסכים. אנשים רבים מתפעמים מטקסטים סבוכים. כאילו שאינטליגנציה נמדדת בהכברת מילים ארוכות וביצירת משפטים מפותלים. ולא מבינים מה למעשה רוצים מהם. בעבודתי כעורכת עליי להתאמן שוב ושוב במיומנות הקיצור והפישוט. ואני נהנית מכך, מתוגמלת – כספית ומנטלית, לאחר שאני מצליחה לחדור לעומק משמעותם של משפטים מסורבלים, לפרק אותם ולנסחם מחדש, בפשטות ובבהירות.
"הרבה יותר משעשע לנהל שיחה עם מישהו שלא זורק לך מילים קשות וארוכות כמו 'השתלשלות העניינים הרגילה בנסיבות אלו היא כדלקמן', ומסתפק בכמה מילים קצרות ופשוטות כמו: 'קח עוגה, פו.'" (מתוך "ופו היה אומר" מאת א.א מילן)
מחשבות משולחן הכתיבה | חלק ראשון
רסל דיקשטיין
"אני יכולה להתנער מהכול כשאני כותבת; הצער שלי נעלם, האומץ שלי נולד מחדש."
הציטוט הזה מיוחס לנערה שהפכה – בנסיבות טראגיות – לכותבת מפורסמת, אנה פרנק. אנה תיארה ביומנה את התבגרותה כילדה יהודייה בשנות מלחמת העולם השנייה, ומבלי דעת הפכה לקולם של ילדים רבים, של תקופה, של אומה שהושמדה כמעט. כמה אירונית היא ההיסטוריה, שהותירה כתב יד שנולד מתשוקת כתיבה, טופח בשל התרפיה שהביאה עימה הכתיבה לחייה של הנערה שנעשתה גיבורת תרבות שלא מרצונה ובלי ידיעתה. הכתיבה הייתה לאנה כלי לפורקן, להתמודדות, לעיבוד החלומות, ליצירת ידידות, וירטואלית אומנם אך תומכת ומכילה. הנייר סובל הכול.
בסדרת הטורים הבאה אשתף במחשבותיי ככותבת ועורכת, ואנסה להדביק בחיידק הכתיבה הטורפת שמקנן בי מאז עמדתי על דעתי. הכתיבה היא הסלע האיתן והוותיק ביותר בחיי; כתיבת יומן, כתיבת סיפורים, רעיונות למחזות/סרטים/בריאת עולמות והחרבתם. הכתיבה היא כלי התפרעות, וכלי איסוף, כלי יצירה ואמצעי לפריטת משאלות להתגשמות. אני כותבת כדי לחיות וחיה כדי לכתוב.
"סל הניירות הוא ידידו הטוב ביותר של הסופר."
הקביעה הזאת שייכת לסופר הפורה יצחק בשביס זינגר. ואני, הקטנה, חותמת עליה בשתי ידיים. אין יום שבו אני לא כותבת. את רוב הדברים איני מפרסמת, מן הסתם. הכתיבה נועדה – בראש ובראשונה – עבורי, כדי לאפשר לי לעבד רגשות, לפנות מועקות, להתברר ולהתבהר לעצמי, ואז – אם החומר שיצרתי מספיק טוב, אני שוקלת לגלותו לעיניים נוספות. אסופת הסיפורים שפרסמתי בשנת 2016 כוללת עשרה סיפורים קצרים, הם נבחרו מתוך כמאה סיפורים שכתבתי. 90% מהם לא היו טובים מספיק ונותרו בחלל הפרטי שלי. גם המחזה שכתבתי עבר עשרות (עשרות!) טיוטות לפני שהועלה לבמה, וגם לאחר ההקראה על ידי השחקנים עוד ערכתי ואף שכתבתי. כל סיפור שלי שפורסם בכתב עת זה או אחר התגלגל ראשית בראשי, הוקלד ונערך שוב ושוב ושוב. אני מייחסת חשיבות רבה ליציאת טקסטים מהמגירה לאוויר העולם, וחשוב לי שהם יהיו מלוטשים ומדויקים.
"אפשר לערוך טקסט רע, אי אפשר לערוך דף ריק."
החוכמה הפשוטה והמדויקת הזאת היא תרגום חופשי למילותיה של הסופרת ג'ודי פיקולט (פיקו). אני מתה על הציטוט הזה. הוא פורץ מחסומי כתיבה. כותבים רבים, ואני בתוכם – לשעבר, חוששים שהטקסט שהם רוצים לכתוב לא מספיק טוב, ולכן הם לא כותבים. בכלל. זו טעות. ברוב הפעמים הטקסט הראשוני גרוע, וטוב שכך. כי מכאן אפשר רק להשתפר. אני תמיד מתחילה במשהו, ופעמים רבות הטקסט משתנה כעבור כמה שורות ומכוון את עצמו. לא הייתי מגיעה לזה אם הייתי נכנעת למחשבה שאם אין לי משהו טוב לכתוב עדיף שלא אכתוב כלום. זריקת רעיונות על הדף, בלי סדר, בלי עריכה, בלי מחשבה יתרה היא כלי שימושי ביותר בארגז הכלים שלי ככותבת.
"מילים הן חפצים, כמו כל דבר אחר שנבנה על-ידי בני אדם. הן כלים. כמו מספריים, כמו דבק, כמו נעליים. חפצים שימושיים, שנועדו להקל עלינו את החיים."
נקודת המבט הזאת לקוחה מהיצירה באדולינה מאת גבי ניצן. אני מחבבת אותה בגלל הארציות שבה, בגלל נטילת העוקץ מנשגבות הכתיבה, והבנה שהמילים לא שייכות לעולם הרוח בלבד, הן החיים עצמם. כשאני מצליחה להתייחס לכתיבה כפעולה שימושית ולא כמעשה אומנות, היצירה זולגת בקלות רבה יותר מבין האצבעות.
"מה שמלהיב אותי באמת זה ספר שכשאתה גומר לקרוא אותו, היית רוצה שהסופר שכתב אותו יהיה חבר טוב שלך, שאתה יכול לתת לו צלצול בכל פעם שמתחשק לך." (הולדן קולפילד, מתוך "התפסן בשדה השיפון" מאת סלינג'ר)
כפי שלא קשה להבחין, הטור רווי בציטוטים. מילה שלי, כך גם באלו שיבואו אחריו. ולא בכדי. ככותבת זה שלושה עשורים אני חושבת שכתיבה טובה אינה תוצאה של כישרון, כוח רצון וסבלנות בלבד – אלא לפני כל אלה, קריאה מרובה. קשה להפריז בהתרגשות שאני חשה כאשר אני קוראת משפט שמצליח לזקק את מחשבותיי ולהעביר אותן למילים. זו תחושה נעימה כל כך, כמו לפגוש נפש תאומה. יצר חברותי במיוחד מתעורר בתוכי ופורץ בריקוד של שמחת שותפות הגורל. ההשראה הטובה ביותר לכתיבה מגיעה אליי באמצעות קריאה.
הכותבים שלנו
קצת על התקופה...
מגזין "התקופה" מביא אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
