התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

התקופה

הסרט הראשון שלי | טיטאניק


הצופה: ריקי יצאה לפני: שנתיים וחצי במאי: ג'יימס קמרון שחקנים: ליאונרדו דיקפריו, קייט וינסלט שנת יציאה לאקרנים: 1998 אורך: 194 דק' טריילר איפה ראית? אצלנו בבית ראו סרטים, לרוב סרטים מצוירים, תמימים של וולט דיסני. הסרט הראשון שראיתי בהיחבא שהיה שונה, היה טיטאניק. הייתי בת שלוש עשרה, היה לנו בסמינר שוק שחור של העברת סרטים ואני ועוד שתי חברות הצלחנו להשיג עותק שלו. תאר את החוויה: עוצמתית! זו הייתה הפעם הראשונה שצפיתי בסרט. החשיפה התרבותית שלי עד אז התמצתה בקריאת ספרים והאזנה לשירים. הסרט היה משהו אחר לחלוטין, הגירויים החזקים הציפו לי את כל החושים וגימדו את החוויות מהספרים והשירים. היום, בדיעבד, אני חושב שהחשיפה לסרטים ביטלה אצלי את ההתרגשות מדברים אחרים. כיום אני קורא הרבה פחות. איך היה המפגש הראשון שלך עם סרט קולנוע? היינו מאוד מובכות מסצנת הציור בעירום שהייתה שם, עצמנו את העיניים וחיכינו שזה יעבור, ניסינו לצחוק על זה בעיקר. אבל כשסיימנו לקחתי את הדיסק און קי שעליו היה הסרט וחיפשתי מקום שקט כדי לראות את הסצנה שוב. הרגשתי שאני לא יכולה לראות את זה בבית, שזה פסול. כשמצאתי מקום שקט ראיתי את הסצנה הזו שוב ושוב, לא מהמקום הפורנוגרפי שלה, אלא כי אף פעם לא חוויתי אישה ככה, הנשים סביבי תמיד היו צריכות להיות שקטות וקטנות והיא הייתה דמות חזקה ומינית שיודעת מה שהיא רוצה. הרגשתי הזדהות גדולה איתה, אני באה משושלת של אדמו"רים, במשפחה שלי יש הרבה חוקים בלתי כתובים של מה ראוי ואיך להתנהג והרגשתי שגם קייט גדלה בסביבה כזו והצליחה לשמור על האש בתוכה ולבסוף להוציא את האש הזו החוצה. התאהבתי בדמות שלה. אם היא מצליחה להיות אמיצה ועוצמתית גם באופן שקט, זה נתן לי גם תקווה. זה גם עזר לי להבין דברים על עצמי, שתי הבנות שראיתי איתן את הסרט ממש נמשכו ללאונרדו דיקפריו, ולי דווקא ממש צרם שהיא (קייט וינסלט) איתו, לא הבנתי למה אני חווה את הרגשות האלה כלפי השחקן וחשבתי שאולי אני מקנאה בה, אבל הבנתי שאני מקנאה לה ושאני בעצם נמשכת גם לנשים. היו רגעים שנשארו איתך? אני בעיקר זוכרת את האינטראקציה בין גברים ונשים, עולם שגברים ונשים נמצאים בו ביחד, חולקים את אותו החלל. יש סצנה בה אמא של קייט מדברת עם אבא שלה ואומרת לו מה לעשות, אצלי בבית לא היה מצב שאמא תגיד משהו לאבא או תחשוב להעיר לו ואמרתי לעצמי 'וואו ככה זה בעולם בחוץ'. רגע נוסף, כאשר כל האנשים על הסיפון יורדים לסירות ההצלה ואמא של קייט נוהגת באנוכיות ולא רוצה לחלוק את הסירות עם אנשי המחלקה השנייה והשלישית וקייט צועקת עליה, זו  בעצם הפעם הראשונה בסרט שהיא מתנגדת באופן אקטיבי ומצליחה למחות בקול על כללי החברה כנגד ההורים שלה. בהתחלה חיכיתי שכמו אצל קייט יבוא איזה קרחון שישבור משהו ויוציא אותי החוצה, אבל בסוף הבנתי שאם לא אאזור אומץ בעצמי ואקח אחריות על החיים שלי שום קרחון לא יתנגש בספינה שלי. אז יצאתי.   צפית בסרט אחרי היציאה? כן, הצטערתי שראיתי, כי כבר לא היה לו את הקסם של אז. הוא היה במקום כמעט קדוש עבורי כשראיתי אותו כחרדית וכשהייתי בחוץ נעלם ממנו הקסם. הערת המבקרת: אחד הדיונים שהתעוררו בעקבות "טיטניק" מתעסק בקרש עליו צפה קייט אחרי השקיעה של הטיטניק. לאור העובדה שהקרש נראה גדול מדי בשביל אדם אחד, השאלה שממשיכה להעסיק את כולם היא האם הגודל מעיד על החוזק? האם גם ג'ק היה יכול לעלות על אותו הקרש? הדיון הספציפי הזה לוקח אותנו אל מאחורי הקלעים של הקולנוע ולמחלקת ה-ארט, המחלקה שאחראית לעצב ולספק את התפאורה לסרט. כאשר מעצב התפאורה קורא את התסריט הוא כותב לעצמו איזה אביזרים כל סצנה דורשת כדי להתקיים, במקרה הזה למשל צריך לספק קרש לקייט. מכאן מתחילה העבודה שלו, לבחור את הקרש שישמש את הסרט בצורה המוצלחת ביותר. המעצב צריך לבחון את הקרש ברמה הפרקטית, הקרש חייב לשאת את השחקנית על פני המים. אבל גם בו זמנית לחשוב מה הדימוי של הסצנה ושל הדמות של קייט שצפה על קרש מוסיף לסרט, האם הוא מסמל משהו עמוק יותר שהוא צריך לרמוז עליו דרך העיצוב שלו? הוא גם לא יכול להזניח את הסביבה הריאליסטית, מאיזה חלק בספינה מגיע הקרש, למה דווקא הקרש הזה ולא כל קרש אחר, האם הוא שבור או שלם, איך הצבע הספציפי שלו משפיע על הצבעוניות של הפריימים, האם כדאי שהוא יבלוט בפריים או להפך שיתמזג ברקע. לאט לאט מעצב התפאורה ביחד עם הבמאי והצלם, עונה על השאלות האלו ומגבש את עולם העיצובי בו נמצא הסרט וממנו הוא יכול לגזור את ההחלטות שלו על כל חפץ וחפץ שנמצא בפריים במהלך הסרט. עוד על העבודה של מחלקת ארט. יש במאים שמקפידים מאוד על סגנון עיצובי שחוזר על עצמו בכל הסרטים שלהם והוא הופך כבר לשפה העיצובית המובחנת שלהם למשל פדרו אלמודובר, ווס אנדרסון, רוי אנדרסון, טים ברטון.

הסרט הראשון שלי / הארי פוטר ואבן החכמים


הצופה: שמעון יצא לפני: 6 שנים במאי: כריס קולומבוס שחקנים: דניאל רדקליף, רופרט גרינט, אמה ווטסון שנת יציאה לאקרנים: 2001 אורך: 152 דק' טריילר   מתי ואיפה צפית בסרט?  היינו בני תשע עשרה. זה היה מאוחר בלילה, בפנימייה. כשכולם נרדמו התיישבתי עם החברותא שלי על המיטה, חלקנו אוזניות וצפינו בשקט ובזהירות.   תאר את החוויה: עוצמתית! זו הייתה הפעם הראשונה שצפיתי בסרט. החשיפה התרבותית שלי עד אז התמצתה בקריאת ספרים והאזנה לשירים. הסרט היה משהו אחר לחלוטין, הגירויים החזקים הציפו לי את כל החושים וגימדו את החוויות מהספרים והשירים. היום, בדיעבד, אני חושב שהחשיפה לסרטים ביטלה אצלי את ההתרגשות מדברים אחרים. כיום אני קורא הרבה פחות.   מה עוד השתנה בך בעקבות הצפייה בסרט? פחדתי שהסרט יחדור לי לראש ויהיה לי קשה לבטל את ההשפעה שלו. כתלמיד ישיבה שמעתי הרבה אזהרות על הסכנות מחשיפה לתרבות זרה, שיכולה לערער את האמונה. בזמן הצפייה ניסיתי לסנן השפעות, להיות חכם ומודע, בעיקר בסצנות שהמסר שלהן היה אהבה. בעולם של הארי פוטר האהבה היא מעל לכול ומנצחת את הרוע. אני זוכר שאמרתי לעצמי, מנסים לעוות לך את הערכים. בפועל, בזמן הצפייה חזרנו להיות ילדים. פנטזנו על העולם הזה, של הארי פוטר, כמו שרק ילדים מפנטזים. עבורנו זה לא היה רק סרט. צפינו בו שוב ושוב, ובצפיות החוזרות שמתי לב לעוד ועוד פרטים. התמקדתי באוכל, בעיצוב, בארכיטקטורה, בחלוקת תפקידים, במשחקים של הילדים ובהתנהלות השונה כל כך של המבוגרים בסרט. עם הזמן למדתי את העולם של הארי פוטר, את התרבות, את אורח החיים של האנשים שם.   אילו סצנות זכורות לך במיוחד? רוב עלילת הסרט מתרחשת בפנימייה שבה חיים יחד בנים ובנות. האינטראקציות ביניהם עניינו אותי מאוד. הקשרים שנטוו שם נראו פשוטים ואנושיים. הילדים והילדות היו חברים, טיילו יחד, אכלו יחד, אבל ישנו בחדרים נפרדים. הבנתי שהגבולות יכולים להיות אחרים ממה שאני מכיר, פחות הרמטיים. סצנה נוספת שאני זוכר הייתה לקראת סוף הסרט. כשהמנהל דמבלדור, דמות שאמורה להיות חינוכית, הגיע לבקר את הארי במרפאה וטעם סוכרייה קסומה שגרמה לו להשתטות. זה אפילו קצת הביך אותי. הדמות הזאת גם כך הייתה שונה מכל הדמויות החינוכיות שהכרתי, הוא היה חביב, אנושי, ובעיקר נגיש.   צפית בסרט אחרי היציאה? כן, ראיתי אחרי כמה שנים. בצפייה החוזרת הוא נראה לי משעמם מכפי שזכרתי.   הערת המבקרת: כפוטרית מושבעת, אני ממליצה לכם לקרוא את סדרת הספרים שהשפיעה כל כך על דור שלם, ואז לפנות לעצמכם סופ"ש – או שרשרת חגים – לבינג' ארוך של כל הסרטים, לבד או עם חברים. להשלמת השכלתכם הקוסמית, האזינו לפודקאסט המושלם ההסכת שאין לומר את שמו, שבו שיר ראובן ודור סער קוראים ומנתחים את כל ספרי הארי פוטר. שנון. מעניין. פרוידיאני.   צפייה מהנה! רוצה לספר על הסרט הראשון שלך? אשמח! המייל שלי: [email protected]  

תינוקות שנישבו בקולנוע


"נו, בא איתי לקולנוע, פעם אחת אתה חייב לעשות על זה V", שיגע אותי חיים. נכנעתי לו, למרות שלא הבנתי למה לי קולנוע בעולמם של נטפליקס וטלגרם.  עד לפני כמה שנים עוד השתתפתי בדיונים סביב השאלות, האם מיקומו של הסינמה סיטי במשכנות האומה הינו חלק ממזימה חילונית שנועדה לעצור את ההתפשטות החרדית באזור, והאם יש להילחם על סגירת המתחם בשבת. והנה אני מוצא את עצמי עומד בתור לקופת הקולנוע, ולידי עומדים לא מעט בחורי ישיבה שמסתירים את חולצתם הלבנה  מתחת לקפוצ'ון. "איפה תרצו לשבת?" שואלת הקופאית. אני לא עונה. אין לי מושג. חיים ממהר לבחור מקומות טובים, לא קרוב מדי למסך  ולא קרוב מדי לרמקולים 'שצורחים לך באוזן'. אני מפלס דרכי בחושך למושב 10 בשורה 12. מחזיק דלי פופקורן ומרגיש כמו טינייג'ר שבודק גבולות. סשן הפרסומות נמשך ונמשך, וגרם לי להתחרט על 40 השקלים ששילמתי.  סוף-סוף מפציע מולי, בגודל כפול מגודלו הטבעי, שולי רנד, מסתכל היישר לתוך עיניי במבטו המיוסר וזקנו הארוך. הייתי בן 27 כשהגעתי לראשונה בחיי לקולנוע, וצפיתי בסרט המגולל את סיפור הקמת מפלגת ש"ס. החרדים כבשו גם את הסינמה סיטי. רק חסר שבעמדת הפופקורן יתחילו למכור צ'ולנט בליל שישי. כשזה יקרה, תזכרו שאני הראשון שחשבתי על זה. ובינתיים, בשורה 12, חיים לוחש לי את שמו של כל שחקן המופיע על המסך, מספר במהירות מיהו, אילו תפקידים בולטים היו לו במהלך הקריירה ובמה הוא מיוחד. אני נשאב לעולם החרדי של שנות השמונים, ומגלה שלמעט אופנת הסוודרים החומים דבר לא השתנה שם. העסקונה, הקומבינות ומאבקי הכוח משחזרים את עצמם. גם החרדים הספרדים עדיין נלחמים על מקומם. "הבלתי רשמיים" זהו שם הסרט הראשון שראיתי בקולנוע. לא יכולתי שלא להתפעל מהיוצר, חיים בטח יודע את שמו, כשהסרט הציג את דמויותיהם של הרב עובדיה האנושי והחם, ומנגד, הרב שך, שמדבר בשברי משפטים מתחמקים. בשורה מתחתיי ישב זוג שנראה חילוני למהדרין. מה הם מבינים? תהיתי, האם הם מצליחים לרדת לעומקן של דקויות, האם הם מסוגלים להתמוגג כראוי מהחיקוי של "הגדויילים"? תינוקות שנשבו שכמותם. מסוחרר מהצפייה הארוכה יצאתי לרחוב הירושלמי, נשמתי עמוק וגיחכתי לעצמי. עשרים שנות בדיחות חרדיות בנוסח "מי שהולך עם כיפה בלי סרט, בסוף ילך לסרט בלי כיפה" נמסו בקול ענות חלושה בערב פרופורציונלי אחד. הזוג מהשורה מתחתיי הופיע פתאום לידי. "התינוקת שנשבתה" התבררה כבתו של אחד ממקורבי הרב שך. "שמעתי על הסרט הזה והחלטתי שזו דרך טובה לעשות מהטריגר חוויה", אמרה תוך שהיא משעינה ראשה על כתפי בן הזוג, חילוני מהמרכז שהצליח לאהוב את הסרט בלי להבין את הניואנסים. "שולי רנד אדיר", הוא אמר. וכאילו כלום לא יעזור ולא משנה לאן תלך, עמדנו שלושתנו ליד הקולנוע הירושלמי וכמו ישיב'ע בוחרעס מן המניין ניתחנו את השפעתו הפוליטית של הרב שך.

הכותבים שלנו

איזי פוליאס

כותב טורי דעה

רסל דיקשטיין

כותבת במגזין

שניאור שפרינצין

כותב אורח

אליאור מור יוסף

כותב אורח

שפרה יעקובוביץ

כותב אורח

אלישבע גרנות

כותב במגזין

מריה אסטריכר

כותב במגזין

ברוריה לבנון-אברהם

כותב אורח

שי פיאטיגורסקי

כותב אורח

קצת על התקופה...

מגזין "התקופה" מביא אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.

דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
דילוג לתוכן