אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה פגשתי יוצאת!
אם להיצמד להגדרה הוויקיפדית, פגשתי ודאי אין-ספור לפניה ורבים כדוגמתה סבבוני, שמא הייתי אחת כזאת בעצמי. לא שמרתי שבת אז, וחזותי הייתה חילונית למדי. עד היום תמהה אני למה דווקא אל מול זאת נפעמתי ואמרתי לעצמי בקול: "וואיי, הנה דתל"שית!"
הייתה זו תקופה של לפני יותר מעשור, הלכתי לי בעולם בתחושה מסוימת של בת חורין, למעט אחזקות שוטפות של תשלומי דירה, מיסים, עבודה וחברה. לא בגבהים ולא בקרקעית, שורדת פלוס.
גם מבחינה רוחנית לא היו תנודות קיצוניות, התהליך שלי התפרש על פני שנים, אם לא עשורים. הקונפליקטים הנושנים כבר דהו מפאת חוסר תרגום למציאות יום-יומית, חיה בחוויה, בהוויה, משתדלת להישמר מהדיוטות התחתונות, כי רק שם מתחוורת לי מציאות היותי האחראית הבלעדית על עצמי. כך שאם כבר ביצעתי את הנטישה, שלא יהיו פדיחות! אני חושבת שהדבר העיקרי ששמר עליי מפני נפילות הייתה הבושה שמא לא אשרוד את העצמאות הזאת.
מה גם שהרגשתי שהתחושה ההישרדותית היום-יומית מזוהה בצורה שווה עם המציאות של כל אדם באשר הוא, ללא היבדלות מטעמים אלו או אחרים. אני אדם אמיתי, תפקידי הוא לשרוד, וכל השאר – בונוס.
באותה התקופה היינו חבורה של ארבע בנות, החברות הכי טובות. כולנו היינו פליטות הקהילה והמוסדות החרדיים, לא הזדהינו כיוצאות. אני חושבת שבגלל העובדה הפשוטה שזה פשוט לא העסיק אותנו יותר מדי, לא הגדיר ולא הוביל ולא תרם. מבחינתנו, היינו סקרניות מדי לחיות את החיים עצמם. למעט אנקדוטות הומוריסטיות פה ושם, אפילו לא העלינו את הנושא בפוגשנו אנשים מרקע חילוני, בייחוד בהתחשב בכך ששתיים מאיתנו עוד בכלל שמרו שבת.
אז בשבת ההיא, לפני 12 שנה, פגשנו את הדתל"שית ההיא, וכנראה זו הפעם הראשונה שהכרנו מישהי שכנראה עונה להגדרה הזאת. לכן נפעמנו.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
התקופה
אילו הוציאנו - והלוא הוציאנו!
נהורא שגב
אותיות פורחות
י. צרויהזון
עכשיו זה מדעי! הסרת הכיפה היא הגורם היחיד והוודאי לתופעה הרווחת של בריחת אותיות מהמוח.
ההוכחה החד-משמעית
מי מאיתנו לא נתקל בתופעת האותיות הפורחות באוויר? מי לא ניסה להסתתר מאימתה של האות אל"ף (א') שהתעופפה במרחק לא גדול מהקרקע, גדולה ומאיימת, מחוללת הרס כמו אשמדאי בזמניו היפים ביותר, או מיהר להימלט כאשר האות בי"ת (ב') חגה לה באוויר וביאשה אותו בזוהמה.
צוות מדענים מאוניברסיטת המקובלים בצפת הקדישו את מיטב שנותיהם לחקר התופעה המדאיגה, ואף זכו למימון מוגבר בשנים האחרונות, בשל התפשטותה. שיטות המחקר כללו ניסויי מעבדה, שאלונים פתוחים וסגורים, קבוצות מחקר מובחנות ומדויקות, תצפיות, קריאה בכוכבים וירידה לפשר חלומות. כל אלו הובילו למסקנה חד-משמעית, שהובהרה פעם אחר פעם בכל אחד מהמבדקים: ברגע שהכיפה מוסרת מהקרקפת מייד מתחיל תהליך בריחת האותיות, ואילו השבתה לראש עוצרת את הבריחה.
קשה לומר שהממצא התקבל בהפתעה. הלוא בריחת האותיות לאחר הסרת הכיפה היא סיכון ידוע משכבר הימים. עם זאת, מעניין להבין מה ההסבר המדעי מאחורי התופעה: "בין עצמות הגולגולת מצוי המוח", מסביר ח.כמולוג, המדען שהוביל את המחקר רב-השנים, "במוח מצויים תאי זיכרון שבהם מאוחסנות אותיות הא"ב. אולם שאיפתן הבסיסית והטבעית של האותיות היא לצאת מהמוח ולהסתובב בעולם. במצב תקין מה שעוצר מבעדן לעשות זאת זו הכיפה. הכיפה המהודקת לראשו של האדם סוגרת למעשה את פתח המילוט של האותיות, ובכך מותירה אותן בתוך הראש". ח.כמולוג מציין שלדעת חוקרים מסוימים בצוותו כיפה עם סרט היא המחסום האפקטיבי ביותר, אך לדבריו עוד לא נאספו מספיק ראיות לאישוש תיאוריה זו.
"בהיעדר מחסום הכיפה", ממשיך ח.כמולוג ומנופף בשלל מסמכים תומכים, "האותיות פשוט משתחלות החוצה ומשתוללות, ואת האסון כולנו רואים". הסבריו של המדען מבהירים מדוע באזורים מסוימים בארץ, למשל מעל העיר תל אביב, נמצאו כמויות חריגות מאוד של נשורת אותיות ומדוע פרסמה אוניברסיטת המקובלים אזהרת מסע למקומות מסוכנים כמו אלו, וציינה כי קרינת האותיות עלולה להביא למצב של עודף מידע מסוכן.
סיפורי מקרה
בחרנו להביא שני סיפורים, מתוך עשרות אלפי המקרים שנבדקו במהלך המחקר, הממחישים את היקף התופעה ומעוררים תקווה באשר למניעתה.
דבורה (שם בדוי, כמובן) מבני ברק מספרת: זה קרה בשבת אחר הצוהריים. יצאתי עם ילדיי הקטנים לגן השעשועים, כמו בכל שבת. ילדות התנדנדו בנדנדה, ילדים התגלשו במגלשה, וליד הקרוסלה התנהל תור לא מסודר. הכול כרגיל. שום דבר לא הכין אותנו למה שעומד לקרות. פתאום אני רואה ילד כבן 4, שובב קצת, שמסתובב ומפזז בצעדים רחבים מדי, ומניע את הידיים לכל הכיוונים. וככה, פתאום, הוא העיף לבן שלי את הכיפה מהראש. אני דוגלת באחריות אישית, אז חיכיתי שהבן שלי ישים לב שהכיפה כבר לא על ראשו, אבל הוא לא שם לב. פתאום הבחנתי באות אל"ף גדולה שמשתחלת לו מאמצע הראש. כבר לא יכולתי לעמוד מנגד, צרחתי בכל הכוח: "תחזיר את הכיפה, תחזיר אותה תכף ומייד! האל"ף-בייע"ס בורחים לך מהראש!"
הילד שלי כל כך נבהל, הוא רץ אליי בדמעות ואמר, "...ני ל... יודע מה ...ת רוצה, ...מ..., למה ...ת צועקת?"
הייתי המומה. הבנתי שזה מאוחר מדי, שהא' ברחה לו לבלי שוב. למרבה המזל, התאוששתי מהר ורצתי להביא לו כיפה אחרת מהבית, לפני שגם האות ב' תברח לו מהזיכרון.
בעקבות המקרה המצער דבורה החליטה לפעול בכול כוחה ומאודה למען העלאת המודעות הציבורית לנושא, ולהתריע מפני הסכנה החמורה הטמונה בהסרת הכיפה ולו לרגע אחד.
סיפורו של מנחם, תושב אחת הערים הדרומיות, מבהיר מהו מסלול החתחתים שעובר מי שתלמודו נשכח ממנו. כיפתו של מנחם נפלה מראשו באחד הלילות, וכשהוא קם גילה כי כל האותיות ברחו מראשו. מנחם נאלץ לשוב לכיתה הראשונה בחיידר, להתיישב על כיסא קטן בהרבה ממידות ישבנו, ולהתחיל לשנן את האותיות יחד עם בני השלוש. קשה לתאר את עוצמת הסבל, עוגמת הנפש והמחיר הכלכלי והרגשי שנגבה ממנו בשל. גם מנחם נרתם למיגור התופעה, והוא כיום מרצה בגני ילדים, מדבר איתם בשפתם ומסביר להם מדוע עליהם להקפיד שהכיפה לא תרד מראשם אף לא לרגע. את קירות משרדו של מנחם מעטרים מכתבי תודה של ילדים מכל רחבי הארץ.
חרף מאמציהם של דבורה, מנחם ואנשים ונשים רבים אחרים, לא נרשמה בלימה משמעותית בהיקף התופעה, אלא להפך. המחקר נמשך.
הפיתוחים העדכניים ביותר:
במהלך עשרות שנות המחקר נערכו גם כמה ניסיונות להתמודד עם התופעה בדרכים אלה ואחרות. איגדנו עבורכם את היעילות שבהן:
שיר מנע
במצבים שבהם הכיפה הוסרה מהראש ויש חשש ודאי לדליפת אותיות, על הנוכחים בחדר לשיר את הפזמון הבא:
גוֹי, גוֹי, גוֹי,
מַשִי גוֹי,
האָסט אַן עַבֵירֶה,
גֵייט אַרוֹיס דִי תֹּורֶה
(בעברית: גוי, גוי, גוי, משי גוי [אין תרגום הולם למילה "משי" בהקשר זה] יש לך עבירה, התורה יוצאת).
ב-145% מהמקרים שבהם הפזמון הושר לא חלה דליפת אותיות. יותר מכך, הכיפה הושבה לראש תוך שניות אחדות ולא הוסרה ממנו עוד למשך יממה שלמה לפחות.
את ההסבר לפתרון המועיל הזה מספק חבר צוות בכיר בחטיבת המחקר של האוניברסיטה הקבלית, פרופ' ח.רטוטים. "מדובר למעשה במשוואה בעלת איברים מעוררי הרתעה, שילוב של המילה הקשה 'גוי' עם המילה מעוררת הצמרמורת 'עבירה' מייצר תדר שמשנה את האווירה באחת, קושר בין האדם לכיפתו ובכך נמנעת זליגת האותיות".
עמיתו של פרופ' ח.רטוטים, פרופ' ארימטוס ג.וזמאות, מבקש להדגיש כי מסתובבים בשוק נוסחאות בלתי מאומתות המתיימרות לחקות את השפעתו של השיר, אך בשום ניסוי לא שוחזרה רמת ההצלחה שהושגה בשירת הנוסח המקורי.
הפתרון האורגני
פתרון זה נמצא בהישג ידו של כל אחד. ממש בהישג ידו. בשעת הצורך יש להניח את היד על הראש המגולה, בדיוק באזור התושבת של הכיפה, ובכך לעצור את דליפת האותיות עד להשגת כיפה תקינה.
עצת גדולים
כנהוג וכידוע, אין לסמוך על חידושים ופיתוחים בכל נושא שהוא. ועל כן, בשעת הצורך ובמקרה חירום, יש לפנות לדוד היודע כול, או לאח הגדול.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
קריאה משפחתית
יעקב גולדברג
המלצות הקריאה של יענקי גולדברג
לפני כ-150 שנה הוכרז בפתיחה האייקונית של "אנה קארנינה" שכל משפחה אומללה בדרכה שלה, ומאז המציאות – או לפחות זו המשתקפת בעלילות הספרים – אכן ממחישה שהאומללות המשפחתית פנים רבות לה. אל מול גלגוליו והתפתחויותיו של מוסד המשפחה, שמקבל פנים חדשות מדור לדור, נדמה ששלל המורכבויות והאתגרים יכולים להיחשב כעוגן היציב והמחויב בכל משפחה ומשפחה כמעט, מורכבות שמכילה כמובן לא מעט אושר, כוח ומשמעות.
הנה 5 ספרים נבחרים מהשנים האחרונות, שמתעסקים ובוחשים במשפחתיות, בהשפעות שלה על חייו ועל בחירותיו של היחיד, ובכוחה הקיומי וההרסני כאחד על מי שאנחנו.
לחסל / מישל וולבק / 2022
פול, גיבור הרומן, הוא יועצו ואיש אמונו של שר האוצר הצרפתי ובנו של עובד בכיר לשעבר בשירות הביטחון. החיים שלו לא הולכים לשום מקום, הוא חי עם בת זוגו פרודנס בבית משותף אך בחדרים נפרדים, וכבר שנים שאין ביניהם שום קשר רגשי או גופני. התפרקות משפחתו היא הציר שמניע את העלילה, והיא כוללת את אביו החולה והמשותק, את ססיל, אחותו הדתייה, ואת אחיו אורוויל, שנשוי לעיתונאית בינונית שלא סובלת את פול.
על רקע מזימת טרור עולמית ובחירות לנשיאות צרפת, ולקראת יום הולדתו ה-50, פול עובר מסע חניכה וחיבור מחודש עם משפחתו המורחבת בכלל, ועם בת זוגו בפרט. פול, שמעיד על עצמו שהוא: "חש צורך שאינו יודע שובעה באהבה", משתדל להישאר אדיש לכול: "הוא עצמו תמיד הרגיש פחות או יותר פטור מן התשוקות השונות שמנה זה עתה, ושהפילוסופים מן העבר גינו כמעט פה אחד. תמיד תפס את העולם כמקום שהוא לא אמור להיות בו, אבל גם לא היה להוט לעוזבו, פשוט משום שלא הכיר מקום אחר" (עמ' 260). דווקא אותה אדישות מאפשרת לו להשביע, ולו במעט, את הצורך באהבה, ולשוב בפשטות לעצמו, לבת זוגו ולמשפחתו.
לקריאת פרק ראשון
זיכרונותיה של נערה מחונכת / סימון דה בבואר / 2011
הספר הראשון, מבין ארבעה כרכי אוטוביוגרפיה, שכתבה אחת ההוגות הפמיניסטיות הבולטות במאה הקודמת ובכלל, עוקב אחר זיכרונותיה החל מילדותה המוקדמת ועד תחילת שנות ה-20 לחייה, אז פגשה את ז'אן פול סארטר. הספר – שיכול לשמש מעין ספויילר לזוגיות המרדנית של שני אלו, שדחו את רעיון מוסד הנישואין לטובת מערכת יחסים פתוחה שהתבססה בעיקר על שותפות אינטלקטואלית ועל חברות עמוקה – מתאר את ראשית חייה של דה בבואר, שגדלה במשפחה בורגנית וקתולית, וכיצד הפכה לנערה סקרנית ומרדנית שהגיעה ללמוד פילוסופיה בסורבון.
התמסרותה לדת ניכרה כבר בגיל צעיר: "נמלאתי צדיקות; הקץ להתקפי הזעם ולקפריזות". וגם: "יראת השמיים המשותפת לנו קירבה אותי ואת אמא זו לזו... הפיכתי לילדה טובה הושלמה". וגם כעבור כמה שנים, כשזנחה את האמונה הדתית, היא עדיין טעונה ברגש דתי חזק: "אני רוצה לגעת באלוהים או להיהפך לאלוהים, הכרזתי". כילדה שגדלה לאם שסברה כי ייעודה של האישה הוא להתחתן בשידוך ראוי, ללדת ילדים רבים ולבקר באופן סדיר בכנסייה, היא מתענגת על ההתבגרות המרדנית שלה: "הברים ומועדוני הריקודים משכו אותי במידה רבה בזכות אופיים האסור. אמי לא הייתה מוכנה לדרוך בהם בעד שום הון שבעולם, אבי היה מזדעזע לראות אותי שם. מצאתי סיפוק גדול בידיעה שאני נמצאת לגמרי מחוץ לחוק". ותוהה, תהייה שתלווה אותה לאורך כל חייה: "איפה ניתן מקום, בחייהם הממושטרים של המבוגרים, לחייתיות הטבעית של החושים, של העונג?"
לקריאת פרק ראשון
אין מקום כזה / שפרה קורנפלד / 2022
ספרה השני של שפרה קורנפלד עוקב אחר עלילותיה של משפחת הרמן, ופורש, ללא רחמים, את התוצאה האומללה האפשרית של מעשים חסרי אחריות, במיוחד כאלו שאין מהם דרך חזרה, כמו הבאת ילדים לעולם. אידי ויהושע, הורים חרדים לשישה, מתגרשים ומחלקים ביניהם את הילדים. האב לוקח את הבנים, האם את הבנות. בשלב מסוים האם מחליטה להימלט עם שתי בנותיה הקטנות לאחותה בקנדה, והמרחק הגיאוגרפי משתלב עם הפערים האחרים שמתרחבים ומצטמצמים בין כל חלקי המשפחה.
קורנפלד, שגדלה בבית חרדי והעידה כי חלקים מהספר מבוססים על חייה האישיים, מתארת טרגדיה משפחתית מודרנית, שמסופרת מכמה זוויות ומערערת את ההיררכיה הברורה של יחסי הורים–ילדים. יש את יונה, האחות הבכורה שצריכה לדאוג לאחיותיה הקטנות ובין לבין מפתחת הפרעת אכילה ובורחת לניו יורק; פרי, התאום של יונה שמתגייס לצבא, ובראש כולם אידי, האם שמסחררת את כולם סביבה ונותרת חסרת יכולת לטפל בעצמה ובטח שלא בילדיה: "אחת-עשרה שנים צללתי בלי לעלות לאוויר. אחת-עשרה שנים של הריונות, הנקה, חיתולים ופליטות, ואפילו לא מחזור אחד שסיים את המסע מחוץ לגוף".
לקריאת פרק ראשון
הארגונאוטים / מגי נלסון / 2022
"איך להסביר, בתרבות שמקדשת הכרעה, שלפעמים הסיפור נשאר מבולגן?" (עמ' 66), כך תוהה הארי דודג', בן זוגה של המשוררת והסופרת מגי נלסון, שלא מזדהה לא כגבר ולא כאישה, בציטוט (אחד מיני רבים) בספרה של נלסון, הארגונאוטים. הספר, שיצא לאור לראשונה (2015), זכה למעמד של ספר מכונן בתרבות הקווירית של המאה ה-21, ומשלב תיאוריה ואוטוביוגרפיה, פרוזה ועיון ביצירה מתגלגלת, אבל ממש לא מבולגנת, כולל התנגדות והתנכרות לאידיאולוגיות היסודיות ביותר של החברה הסטרייטית. בין היתר, מוסכמת הבאת ילדים.
החלק האוטוביוגרפי של הספר מתמקד בעיקר במערכת היחסים המתפתחת בין נלסון להארי, תוך התייחסות מפורטת לחוויות הפיזיות של השניים, לרבות השינויים ההורמונליים שעובר הארי וההיריון של נלסון. הסיפור האישי נכנס ויוצא בינות לפסיפס פסקאות, ציטוטים ותיאוריות המשולבים בהרהורים חופשיים של נלסון על תשוקה וזהות, מיניות ומגדר ועוד ועוד. כן משפחה, לא משפחה – אליבא דנלסון, ה"אויב" הוא קיבעון יתר שעלול להוביל למצב הגנתי של קיפאון ולהתכחשות לכוחה של אמונה ולהשפעתה על היכולת להתמסר ולא להתחמק מהרצונות האותנטיים שלנו, שאומנם אינם חקוקים בסלע אך אל לנו להתעלם מהם ולהיוותר בשדה הפנטזיה, אל לנו לברוח ממה שטומן בחובו סיכוי לחיים ממשיים וממומשים.
קלרה והשמש / קאזואו אישיגורו / 2022
קלרה והשמש, הרומן השמיני של הסופר הבריטי זוכה פרס נובל קאזואו אישיגורו, מתרחש בארה"ב בעתיד לא מוגדר. המספרת, בגוף ראשון, היא קלרה, אישה מלאכותית שניזונה מהשמש וייעודה הוא לספק שירותי חברות מלאים למי שרוכש אותה. היא אומנם לא הגרסה המתקדמת ביותר בשוק, אבל ניחנה בכושר התבוננות מיוחד שמשתלב עם יכולות רגשיות מפותחות: "ככל שאני מתבוננת ורואה יותר, רגשות רבים יותר נעשים זמינים לי" (עמוד 97), היא מעידה על עצמה, וממשיכה למלא את תפקידה בחריצות.
דרך חלון החנות שבה מוצעת קלרה למכירה, היא לומדת על העולם שבחוץ, עד אשר רוכשת אותה ג'וסי בת ה-14, נערה חולנית שמזהה בקלרה משהו מיוחד. קלרה היא דמות "אנושית" באופן אפילו מעט משעמם. היא מתבוננת, סקרנית מאוד, מעט מוזרה וכמובן חברה מסורה. הבנאליות של דמותה מחדדת את השאלה העולה בהמשך העלילה – שעדיף שלא נפרטה כדי לא להרוס את חוויית הקריאה – הנוגעת בפחדים הגדולים ביותר וביחס שלנו לאהבות שמלוות את חיינו, על עוצמתן ושבריריותן. "אין שום דבר מיוחד כל כך בבת שלי", מצהיר אביה של ג'וסי, ועדיין, אפילו קלרה הרובוטית יודעת לומר שלא משנה כמה ננסה להתחכם, יש דברים שאין להם תחליף.
לקריאת פרק ראשון
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
שרה שנירר | מייסדת בית יעקב וממחוללות הפמיניזם האורתודוקסי
עקיבא גריןהמיתוס והפער
השעה שעת לילה מאוחרת. השקט הקסום ביער ירושלים מופר באחת. קבוצת בנות עשרה, מהטובות בסמינר, עליזות ושובבות, נכנסת אל היער. אחת הבנות מצוידת בגיטרה, חברתה בחליל צד. וכך, הרחק מעין כול, מתחילה המסיבה. הבנות לא מסתפקות בשירה ובזמרה, אלא יוצאות במחול. הריקודים הסוערים, מלאי שמחת הנעורים, נמשכים עד קרוב לעלות השחר. קיומו של האירוע הובא לידיעת ההנהלה הרוחנית של הסמינר, ואחת המורות הכבודות פנתה אל החוגגות ברוב כעס וחמה: “מה שרה שנירר הייתה אומרת על החרפה שאירעה? בשביל זה היא הקימה את בית יעקב? בשביל ריקודים והוללות? לאן עוד נגיע?" הממולחת שבחבורת התלמידות לחשה בקול: "אם שרה שנירר הייתה כאן, היא הייתה מצטרפת אלינו”. הארכיון מגלה שהתלמידה צדקה. על פי עדותה של נערה מהראשונות שהתחנכו ב"בית יעקב", חגיגות ט”ו באב – חג ריקודי העם המעורבים מימי המשנה – נערכו יחד עם שרה שנירר ביערות ליד סקאווה, הסמוכה לקראקוב. המסיבה כללה הליכה ביער לאור ירח ונאום של שרה שנירר ושל אחת התלמידות־מדריכות. הנואמת טענה בפאתוס ש”חג ט”ו באב שייך לנו, הנשים”. לאחר מכן פצחו הבנות בשירה ובריקודים. עוד על אירוע יוצא דופן זה ראו ברשומתה של נעמי זיידמן, "התחייה הפמיניסטית של ט"ו באב", באתר "הספרנים" – בלוג הספרייה הלאומית.מי את, שרה שנירר?
הקאנון החרדי צנזר חלקים מהותיים ורבים מחייה ומפועלה של שרה שנירר, יומניה המפורסמים נערכו באופן מגמתי. מהיומנים המקוריים עולה דמות שונה מזו שמנסים להציג בבתי הספר החרדיים. את מה שלא מספר היומן השלימה לי תלמידה אחת אדיבה, בריאיון שערכתי עימה לפני שנים מספר. פניה הטובות ואדיבותה של אותה תלמידה חביבה ונעימת סבר לא ימושו מזיכרוני. מלבד הריאיון איתה וכתבתה של סוכצ'בסקי־בקון במקור ראשון, שנעזרתי בה רבות בכתיבת מאמר זה, הסתמכתי גם על ספרה המיוחד של פרופסור נעמי זיידמן, שהיא בוגרת "בית יעקב" בעצמה: שרה שנירר ותנועת בית יעקב, מהפכה בשם המסורת. צירוף הדברים מעלה את התמונה הבאה: שרה נולדה בקראקוב למשפחה חסידית ענייה, אשר מנתה עשרה ילדים. בשל העוני העצום נאלצה שרה לעזוב את בית הספר ולעזור בכלכלת הבית, אך התחננה להוריה שייתנו לה להשלים את בית הספר היסודי. הוריה הסכימו. את השכלתה הגבוהה נאלצה שרה לרכוש באופן אוטודידקטי. שלטונות פולין הרשו לבני המעמד הנמוך להשתתף בהרצאות בתור שומעים חופשיים, והנערה הסקרנית ניצלה את זה היטב. היא הקפידה להשתתף במסלולי ההרצאות האלו על תרבות גרמנית, על שירה ומחזות. רעיונות על מעמד האישה החלו לעלות בפולין הנחשלת, ושרה ינקה רעיונות אלו מפי מוריה הנוכריים. כבר באותם הימים התבשלו בה דעותיה הפמיניסטיות. בהיותה בת 20 כתבה ביומנה: “האידיאל שלי, אי־שם במעמקי נשמתי, הוא רק לעבוד למען אחיותיי! […] לו הייתי יכולה לשכנע אותן יום אחד מה המשמעות של להיות אישה יהודייה אמיתית, לא רק למען האימהות שלהן או מפחד מאבותיהן, אלא רק מתוך אהבה גדולה לבורא עצמו […] לו הייתי יכולה לחיות עד שאיהנה לראות את תורתי נכנסת לבתים של אותן נערות יהודיות […] האם אני יוצאת מדעתי? […] איך אנשים היו צוחקים עלי, איך הם ידברו עלי!? איזו ילדה חסידית מטופשת!" בהיותה נערה רווקה, חופשייה מעול בית ונישואין, השקיעה שרה זמן רב בלמידה ובביקורים בתיאטרון הפולני. התרבות הפולנית הייתה ספוגה בעורקיה. שיריו של אדם מיצקביץ’ ויוליוס סלובצקי היו שגורים על לשונה. הוריה של שרה התקשו למצוא לה שידוך, בשל מראהּ הלא-חינני. היא נולדה עם שפה שסועה והרופא תפר את שולי השפה בגסות, דבר שכיער את פניה. בהתקרבה לגיל 30 (!) השיאו אותה הוריה לבחור חסידי בינוני בשכלו. הנישואין לא עלו יפה, שרה לא הייתה מוכנה להסכים עם תפיסת הנישואין הפטריארכלית שעל פיה מקומה של האישה – ולא משנה כמה היא חכמה ומוכשרת – הוא בין התנור לכיריים, כולל כיבוס בגדי הבעל וטיפול בעדת ילדים. היא דרשה וקיבלה גט מבעלה. חזון מאוד לא נפוץ באותה תקופה ובאותה קהילה. מאז דבק בשרה כינוי הגנאי המשפיל “די גיגעטע” – הגרושה. בימים ההם היה כינוי זה אות קין נצחי על מצח האישה.מצב החינוך וההתייחסות הרבנית לכך
בתקופת עלומיה של שרה מצב היהדות היה בכי רע. פריקת העול ההמונית לא פסחה גם על בתיהם של הרבנים הגדולים ביותר. די אם נציין את ילדיו של רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב – ה”שם משמואל" שהפנו עורף ליהדות בבוז,[1] או שנקרא את זיכרונותיה של איטה קאליש־קמינר, בתו של האדמו”ר מוורקא־אוטבוצק, שכתבה על חבריה הרבים וחוג ידידיה שכלל בתוכו את מיטב בניה של היהדות הנאמנה.[2] הרבנים אומנם היו עסוקים בסכסוכי חצרות, במריבות שוחטים ובמאבקי שליטה, אך היו גם ניסיונות להציל את בני הנוער, בין השאר באמצעות הקמת ישיבות בליטא, בפולין ובהונגריה. שונה היה המצב בקרב הנערות; התפיסה המסורתית גרסה ש"מוטב יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים". תוצאות התפיסה הזו היו אסון קולוסאלי. שיעור המרות הדת והחילון נסק באופן תלול. כשהייתה שנירר בווינה, היא נחשפה לרעיונותיו המהפכנים של הרב שמשון הירש, מרבני הנאו־אורתודוקסיה המפורסמים. הרב הירש העביר את נקודת הכובד מעיסוק מופרז בתלמוד ופלפוליו לעיסוק בעקרונות היהדות, לימוד תנ"ך ומדעים ומתן שוויון לנשים. בבית הכנסת שייסד בפרנקפורט היו 550 מקומות לגברים, ו־350 מקומות לנשים. רעיונותיו של הירש וחדשנותם מצאו חן בעיני האישה המשכילה והמהפכנית. בפיקחותה הבינה היטב כי שיטת החינוך הישנה לא תחזיק מעמד מול גלי החילון, אך ידעה שבלי הסכמה רבנית לא תוכל לפעול כלל. לשם כך השתמשה שנירר בברכה שנאמרה לה על ידי רבי יששכר דוב מבעלז, כהסכמה לפעילותה. היא קיבלה גם הסכמה שבשתיקה מהאדמו"ר מגור, ועידוד גלוי מהחפץ חיים. חשוב לציין שחסידי בעלז השמרניים לא הסכימו עם רעיונותיה, וגם אחר כך, כשנפתחה בבעלז רשת בתי חינוך לבנות, שמה היה "בית מלכה", ולא "בית יעקב". מלבד רבנים אלו, רוב רבני הונגריה לחמו ביוזמה בכל הכוח. ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש כינה את הרשת "בית עשו" – בהיפוך מכוון לשמה של הרשת, "בית יעקב". במקומות רבים ספגה שרה זריקות אבנים. אבנים אלו לא נזרקו על ידי הבונדיסטים, אלא על ידי יהודים קנאים וחמי מזג. באחת מעיירות הונגריה לחם רב העיר נגד הכנסת רשת "בית יעקב" לקהילתו. לאחר שנתיים הוא נכנע, אלא שמחיר התנגדותו הראשונית היה כבד. כ־70 נערות מבנות העיירה פרקו עול. הצלחתה של שרה בהקמת מוסד הלימודים לבנות עוררה את מפלגת "אגודת ישראל". עד אותה תקופה לא הייתה במפלגה כל מודעות לצורכי הנשים. לצורך המחשה, אציין דוגמה מובהקת לכך. באמצע שנות ה־30 קיבלה מפלגת אגודת ישראל כרטיסי עלייה לארץ (סרטיפיקטים) מאת הסוכנות היהודית. על פי הנחיותיו של האדמו"ר מגור, הסרטיפיקטים ניתנו לגברים בלבד. בנות "בית יעקב", שכבר הפכו לקבוצת בנות פעילה, לא הסכימו לגזרה זו. הן השוו את מאבקן למאבק ההרואי של בנות צלפחד, שרצו נחלה בארץ ישראל ולא חששו להתעמת עם משה רבינו. כך אף הן, נחושות בדעתן ולא מוכנות להיות כנועות לתכתיבי הממסד הרבני המפלה ביודעין בין גברים לנשים. כדי שלא ייוותר רושם שתנועה מבורכת זו מנוהלת על ידי אישה בלבד, פעלו עסקני אגודת ישראל וחיתנו את שרה בשנית, עם יצחק לנדא. נישואין אלו התקיימו על הנייר בלבד. בפועל, הפעילות התנהלה מביתה של שרה כמו לפני נישואיה. בנות היו ישנות עימה בחדרה. אחותה הייתה דואגת לארוחותיה. גם במודעות הפטירה שיצאו אחר מותה הטראגי בקיצור ימים, נכתב רק שם המשפחה "שענירער" ולא הוזכר השם "לנדא" אף לא ברמז. אחרי מלחמת העולם השנייה, שמחקה כמעט את כל יהדות אירופה, פעלו בוגרות "בית יעקב" להקים בתי ספר לבנות. אולם כחלק מכתיבת ההיסטוריה ושכתובה על ידי הממסד החרדי, גם דמותה של שרה שנירר הפכה לאייקון המסמל חינוך לצניעות, לשמרנות ולהסתגרות מפני העולם החיצון, על אף שכאמור אין כל קשר בין דמות אייקונית זו למציאות.[1] להרחבה על כך ראו: י"י טרונק, פוילן: זכרונות און בילדער, חלק ז, ניו יורק: אונזער צייט, 1953, עמ' 201–217. להרחבה על דמויות של יוצאים ויוצאות נוספים ממשפחות מיוחסות בתקופה ההיא, ראו: דוד אסף, נאחז בסבך, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו, עמ' 331, הערה 54. [2] איטה סיפרה את סיפור חייה בספרה אתמולי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
הקפוסטה | מתכון מסע
מריה אסטריכר
(מאכל יהודי הונגרי מסורתי שנוהגים לאכול בפורים והוא מורכב מעלי כרוב ממולאים באורז ובשר ברוטב עגבניות)
או: אגדה משפחתית אורבנית
פורים 2005, אני נאבקת שלא להיחנק מצחוק. לופתת את הבטן מתחת לשולחן ומוחה דמעות של צחוק חנוק בלתי נשלט.
אני מביטה סביבי ורואה שכולם באותה הפוזיציה. עיניים מבריקות מדמעות של צחוק וחרחורים קלים עד כבדים.
אומנם הסיבה שלשמה התכנסנו כאן היא ארוחת פורים, שהיא אירוע בהחלט מצחיק, חגיגי ומוצלח למדי, אבל הצחוק ההיסטרי מגיע מסצנה ספציפית מאוד שבה שולמית האחות הקטנה נוגסת לתומה בקפוסטה שמנמנה מעשה ידי אימא, ומגלה לחרדתה את הסוד האפל מכול, שכולנו כבר גילינו בשלבים שונים בחיינו – שהקפוסטה האגדית של אימא, התבשיל הכי מושקע שלה שכל כך אהבנו לטרוף כילדים, עשוי, ובכן, משאריות של אורז מהשנה האחרונה שאימא פשוט זרקה למקפיא בתוך שקיות סנדוויץ' שמנוניות. הכרוב גם הוא נאגר שם במקפיא הענק, שאריות של כרוב מהמרק, כרובים שלמים במצב ביניים שנקנו במבצע באוגוסט והוקפאו למען סעודת הפורים וכמובן סופים של רסק עגבניות בקופסאות שימורים שנשלחו למקפיא כמות שהן, פתוחות ומטונפות.
שולמית מביטה בזעזוע בקפוסטה, משתעלת קלות, מקללת אותנו נמרצות תוך כדי צחוק מתגלגל וחסר שליטה – הדרך האסטרייכרית הנכונה להתמודד עם המציאות – ובאלגנטיות מקצועית מזיזה את הצלחת מעט הצידה ומכסה אותה במפית פרחונית כדי שאימא לא תיעלב.
אנחנו, הגדולים, עלינו על הסוד האפל כשראינו את אימא בסוף כל ארוחה שכללה אורז, אוספת את השאריות מהצלחות בתנועה מכנית לתוך שקית סנדוויץ' וזורקת למקפיא. וכל אחד מאיתנו בתורו עבר את השלב שבו הוא גדול מספיק כדי להבין מאיפה הגיעו המצרכים לקפוסטה החגיגית. כל אחד מאיתנו ביצע פתיחה מזועזעת של המקפיא במחסן ונשא הספד קטן למאכל שלא נהיה מסוגלים יותר לאכול בחיים.
שולמית הקטנה, לעומת זאת, שמעולם לא פתחה את המקפיא, כי היא הקטנה של אימא ומוז'ינקלה אמיתית שלא הכינה לעצמה מעולם סנדוויץ' או ארוחת צוהריים, קיבלה את המידע המפורט לתוך האוזן ממנחם ושמיל בשעה שנגסה בתאווה מהמאכל האהוב עליה.
אימא, כמו אימא, לא הבחינה בכל הדרמה הזאת ורק חייכה חיוך מלא נחת יהודית למראה יוצאי חלציה יושבים לסעודת הפורים ופיהם מלא צחוק.
השנים עברו, ואימא שמה לב מתישהו שאף אחד לא אוכל מהקפוסטה המפורסמת והפסיקה להכין אותה.
כולנו נשמנו לרווחה, ואימא המתוקה רק נאנחת בהקלה בכל סעודת פורים ומפטירה מתחת לאף שאיזה כיף שהיא כבר לא צריכה להכין את הקפוסטה הזאת, שגם ככה דרשה ממנה מאמץ קולינרי עילאי, ושהיא מבחינתה לאכול חלה עם טחינה בפורים, רק שאנחנו היינו כל כך להוטים לקפוסטה אז היא עשתה את המאמץ. אבל ברוך השם איבדנו עניין ועול אחד ירד לה מהגב.
חסדי ה' כי לא תמו. כי לא כלו רחמיו.
וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.
***
אין מתכון לקפוסטה, כי אין מצב שאני נוגעת בקודש הקודשים הזה.
אבל קבלו מתכון חגיגי ומשמח לבורקס בשר:
מצרכים:
חבילה של בצק עלים מופשר
למילוי:
חצי קילו בשר טחון
בצל אחד גדול קצוץ
2 שיני שום כתושות
כ-6 משמשים מיובשים קצוצים
חופן צנוברים קלויים
3 כפות שמן זית
כף סילאן
מלח ופלפל
פטרוזיליה קצוצה
והסוד שלי לטעם מיוחד: חופן של עלי זעתר טריים קצוצים.
אופן ההכנה:
מחממים את התנור ל-180 מעלות.
במחבת בינונית מחממים את שמן הזית ומטגנים את הבצל והשום עד להזהבה.
מוסיפים את הבשר לטיגון קצרצר וחלקי, כדי שהעסיסיות שלו תישמר במהלך האפייה.
מכבים את האש ומעבירים את תערובת הבשר לקערה. מוסיפים את שאר הרכיבים ומתקנים תיבול.
פותחים את בצק העלים למלבן בגודל הרצוי ומניחים לאורכו בשליש התחתון תלולית יפה של המילוי. מגלגלים בזהירות עד לקבלת נחש בצק ממולא, ומגלגלים אותו לשבלול.
מעבירים בזהירות לתבנית מרופדת בנייר אפייה, מושחים בחלמון ביצה ומפזרים שומשום לרוב.
שולחים לתנור לחצי שעה בערך, או עד שהשבלול זהוב, פריך ומגרה, ומתקשרים לאימא להגיד אה פרעיילכן פורים 3>
בתיאבון!
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
אותנטיות – זה כל הסיפור
רייצ'ל שץ
הסרט אושפיזין, או כמו שבאמת צריך להגות את שמו "האושפיזין", הפך להיות סרט שהבורגנות החילונית מוציאה פעם בשנה מהמדף מעל הטלוויזיה, מנערת את הקופסה מהאבק וחוגגת את חג הסוכות. מעין ברכת כוהנים שנתית.
בלי שום קשר לאלוהים, כמובן.
יש מעט סרטים ישראליים שהצליחו להתרומם ולהיכנס לקאנון התרבותי המקומי והפכו לקלאסיקות. כאלה שנדמה שיש להם משבצת שידור קבועה בגלגל השנה והחיים שלנו כחברה. כמו אבי נשר עם "הלהקה", שמי זרחין עם "הכוכבים של שלומי", אורי סיוון וארי פולמן עם "קלרה הקדושה", ניר ברגמן עם "כנפיים שבורות", הגשש החיוור עם "גבעת חלפון אינה עונה" ועוד.
הקולנוע בארץ עדיין צעיר, בכל ביס תרבות נדחפות קצת שאריות חול וגמלים, ואומנות צריכה זמן כדי להתהוות. אולי, כמו במקרים רבים, זה עניין של כסף. בכל שנה קרן הקולנוע הישראלית (שעל התקציב שלה בעיקר מתבססת התעשייה) מתקצבת שישה- שבעה יוצרים בלבד ב-כשלושה מיליון שקל לסרט באורך מלא. זה נשמע הרבה, אבל קולנוע הוא תחום יקר מאוד. לשם השוואה, האוונג'רס האחרון תוקצב בכ-220 מיליון דולר.
אז אנחנו לא הוליווד, זה ברור, לא בשנים, לא בתקציב וגם לא בקצב. אבל התעשייה בארץ הולכת ומתפתחת, ויצירות ישראליות מגיעות לענקית הסטרימינג "נטפליקס". בסדרה "שטיסל", לדוגמה, ניתן לצפות כעת במאה תשעים מדינות מסביב לעולם. גם בתחום הקולנוע סרטים ישראליים מתחילים לתפוס מקום ונוכחות. לא מזמן במאי ישראלי זכה בפרס "דוב הזהב" בברלין, ולאחר מכן בפרס "חבר השופטים" בפסטיבל קאן בצרפת.
אז איך בכל זאת קולנוע צעיר ולא מתוקצב מצליח?
ובכן, קולנוע הוא מדיום נרטיבי שאוהב נקודות מבט, והוא תמיד ינסה לחדש את עצמו ולמצוא נקודות מבט ספציפיות שלא ראינו. זו הדרך שלו להתפתח, למצוא עוד סיפורים ועוד גוונים אנושיים שיצטרפו לסיפור הגדול של האנושות.
אם אבקש מעשרה אנשים לספר לי על השפן הקטן ששכח לסגור את הדלת, כל אחד יספר סיפור אחר. אחד יתמקד בסבל של השפן, השני ינסה ללמד את הקורא מוסר השכל, והשלישי יחליט שהסיפור בכלל צריך להיות מסופר דרך עיניו של החיידק.
אחד השינויים הכי גדולים שעברתי בתהליך היציאה, ושלאט לאט קרה גם ליוצאים נוספים סביבי, הוא התפתחות של נקודת מבט ספציפית ואישית על החיים. ההבנה שהקונפליקטים שלי שונים, שהדרך שבה אני חווה אהבה, שמחה וכעס היא שלי, שלכל אחד גבולות מוסריים שונים (מה שבעיניי ראוי, ייתפס בעיני האחר כבעייתי), שנקודת המבט שלי על החיים היא אינדיבידואלית ולא שייכת לחברה, וככל שהיא אינדיבידואלית יותר, היא שייכת לי יותר.
יש שיאמרו שזה בעצם כל הסיפור של יציאה מהחברה החרדית. הייתה לנו נקודת מבט פנימית אחרת מהחברה שבתוכה גדלנו. וההתנגשות הזו דחפה אותנו החוצה, לעולם שבו יש יותר מרחב לבחור את הנרטיב ולספר אותו כמו שאנחנו רוצים.
מה מיוחד בסרט "האושפיזין" שהצליח להעלות אותו מעל השאר?
כששולי רנד כתב את הסרט "האושפיזין" ואז שיחק בו (וגם זכה עליו בפרס אופיר) השנה הייתה 2004. ז'אנר "סרטי הדוסים" כמעט שלא היה קיים (הסדרה "החצר" שודרה ב-2003, ודוד וולך יצא עם הסרט "חופשת קיץ" רק ב-2007). העולם החרדי היה עדיין גטו ואף אחד לא הציץ מעל החומות, לא באמת. היו במאים חילוניים שניסו להציג את החברה החרדית על המסך, אבל נקודת המבט שלהם הייתה חיצונית והדמויות יצאו שטוחות, הן היו פלקט של אנשים דתיים שנראים ומתנהגים בצורה מסוימת, אבל לא אנשים חיים. לעומתם, נקודת המבט של שולי רנד הסעירה את הקהל הישראלי והפכה את הכול לחי ואמיתי. הסרט גם מביא איתו תמות דתיות שלא נראו קודם על המסך הישראלי.
גם בשוק השחור הדוסי, "האושפיזין" היה בין הדיסקים הנצרבים ביותר בהיסטוריה, כולנו רצינו לראות מי האיש שהעז לעשות עלינו סרט והאם הצליח להציג את העולם החרדי כפי שהוא, לפחות כפי שאנחנו רואים אותו.
אבל הסרט "האושפיזין" לא הצליח להביא רק נקודת מבט חדשה לזמנו בקולנוע הישראלי, הוא הביא גם נקודת מבט שעד היום נשקפת מעיניים ספציפיות מאוד, עיניים של חוזר בתשובה.
חוזרים בתשובה ייחשבו לנצח "האחר", "השונה", בתוך הקהילה החרדית. הם אף פעם לא יהיו באמת חרדים, גם אם הם מאוד מנסים להיות כאלה. החברה מסרבת לראות בהם חלק, והיא כנראה צודקת, הם עדיין נושאים בתוכם חלקים מהחילוניות ולא מוכנים לוותר עליה. כמו, למשל, על הצורך שלהם ליצור, או על נקודת המבט האינדיבידואלית שמסכנת את החברה החרדית כפי שהיא בנויה היום. שולי רנד ערני מאוד בתוך הסרט כלפי המקום שהחברה החרדית מקצה לו והוא מתבונן בו בכאב אבל גם בהבנה.
ניתן לראות זאת בסצנה שבה שולי קונה את האתרוג הכי מהודר, הכי יפה, כדי להרגיש שייך, כדי להיות משהו שהחברה החרדית אף פעם לא תיתן לו להיות.
המציאות מייד מנכיחה לו עד כמה הוא לא חלק, כאשר שני חברים מהעבר באים לבקר אותו ומזכירים לו שהוא אחר, שהעבר תמיד יהיה חלק ממנו גם אם אלו חלקים בעצמו שקשה לו להתמודד איתם.
בסצנת הסיום של הסרט הגיבור עומד באמצע בית הכנסת, הוא הרגע מל את הבן הראשון שלו וכולם רוקדים סביבו. הוא מוקף בקהילה החרדית, ואז מצטרף אליו גם העבר שכה פחד להתמודד איתו. העבר מיוצג על ידי החברים מפעם שחובשים כיפות ומצטרפים למעגל הרוקדים. הגיבור, שעד כה ניסה להסתיר את חבריו, מצליח לקבל אותם ואת עברו.
או כמו שכתבה המשוררת זלדה:
"הֶעָבָר אֵינֶנּוּ תַּכְשִׁיט
חָתוּם בְּתוֹךְ קֻפְסָה שֶׁל בְּדֹלַח
גַּם אֵינֶנּוּ
נָחָשׁ בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת שֶׁל כֹּהַל –
הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ
בְּתוֹךְ הַהֹוֶה
וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר
נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר –
כַּאֲשֶׁר הֶעָבָר מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה
זוֹ הֲרָמַת הַחַיִּים כֻּלָּם..."
זהו סוף שמח, של תקווה, של קבלה, והוא סוגר את התמה של זרות בנימה אופטימית.
אבל אולי דווקא בגלל נקודת המבט המיוחדת של היוצר הייתי מצפה לסוף פתוח יותר, כזה שבו הוא עדיין האחר, ולא האתרוג ולא ההתמודדות עם העבר יהפכו אותו באמת לחלק, כי יש משהו יפה בלהיות "השונה" ו"האחר" בתוך חברה, להיות בעל התשובה, לחיות בתוך חברה מסוימת, להבין אותה אבל בו-זמנית גם לא להיות שייך עד הסוף. יש משהו יפה בלשמור על היכולת שלך להיות אינדיבידואל, על הדרך שבה אתה רואה את המציאות, ועל הדרך שבה אתה מספר סיפור.
אולי ההשלמה הזו עם הזרות יכלה להיות סוף ריאליסטי ושמח יותר.
כשנציגי נטפליקס הגיעו לאחרונה לארץ לפתוח חממה לתסריטאים מקומיים, ישבתי בקהל בסשן של Q&A, המיקרופון עבר מאחד לאחד וכולם שאלו שאלות, כולם רצו להבין, מה נטפליקס מחפשת, כל אחד רצה להבין איך לכתוב את הסדרה שנטפליקס תקנה. לאחר מספר שאלות דומות מהקהל, קמה אחת הבכירות ואמרה: "אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, אתם תאמרו לנו. כל מה שאנחנו מחפשים הוא אותנטיות, אותנטיות של נקודת מבט. ספרו לנו את הסיפור שלכם".
ולמי שהדיסק הצרוב של אושפיזין עוד לא הגיע אליו, הנה קישור לטריילר: https://www.youtube.com/watch?v=zVfXipr3WuE
סעודה שחורה - סיפור המעשה
אי־אז בשנת תשס"ט ההולכת ונעלמת מן העין התגוררתי בק"ק ת"א ת"ו והתפרנסתי כטבח. ומנהג היה לי ולמשורר רומן באימבאיב זצ"ל שפעם בשבוע או פעם בשבועיים היינו מזמנים לסוכתו שבכרם התימנים, שהייתה מכונה "קורדובה", אנשי עט וָרוח וסתם יהודים כלבבנו; רומן היה אחראי על האכסניה ועל הוודקה, ואנוכי הקטן – על כל השאר (כך התקבע הסדר אחרי פיילוט לפֶגֶש מעין זה שערכנו במטבחהּ הצר של דירתי, וראינו שבלא מאוורר נגווע כולנו, אלא מאי, כל אימת שהיינו משפילים את ראש המאוורר לגובה פני היושבים, הייתה באה הרוח ומפזרת את האפר שבמאפרה – או־אז הציע רומן ע"ה את סוכתו־קורדובתו כאכסניית עראי של קבע). ניסויים הרבה ניסיתי על חִכָּם, לועם וקיבתם של הבָּאים. היו פירוז'קי במילוי חסילונים לכבוד חג מתן תורתנו. הייתה גרסה חגיגית וחסרת כל פרופורציה של מרק הטונה של אימא שתחי', שכללה שימורים משימורים שונים מִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם. היה שם הכול, ב"ה, אשרי עין ראתה וכו'.
והייתה גם די שוואַרצע סעודה – הסעודה השחורה. קרה המקרה ונצטרפו הנסיבות, ונסעתי לשבוע אחד ללונדון למען טְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן באחד הירידים. וגדולה הייתה הנסיעה בעיניי, שמיום עלותי לארה"ק ועד אותה עת לא טסתי אלא טיסה אחת בשמי הארץ, בקייטנת חב"ד כד הווינא טליא. ובאותו שבוע שביליתי בק"ק לונדון טיילתי היכן שטיילתי, ראיתי מה שראיתי וקניתי מה שקניתי. ובשובי, עלו עימי ארצה ישראל עדשים שחורות יְפֵה־פיות שאין דוגמתן כאן, צנצנת רוטב עגבניות שחור מדְּיוֹ של סבידה (והוא ממין הדיונון), נקניק דם וקרביים שקורין בְּלֶא"ק פּוּדינ"ג (דהיינו "חביצה שחורה") – בשר ודגים וכל מטעמים. כל אלו קְנִיתִים דרך מקרה, בלי איזו כוונת־מכוון לצרף צירופין. אך בבוא העת להכין מטבֵּחַ לכל החבריא קדישא, אמרתי תהא זו הסעודה בחינת "ילבש שחורים ויתעטף שחורים", זכר לנסיעתי למקום שאין מכירין אותי וכו'. לכל האמור לעיל צירפתי עוד אי־אלו מאכלים שחורים, ובהם גם דבר־מה מעין זוֹמָם של בני ספרטה, נזיד עבה מדמו של דבר־אחר, שאילולא ידעת מהו ומה בו, לא היה בינו ובין פטה כבד אלא מצב־צבירתם בלבד.
אלא שנתקיים בי מקרא שכתוב "וַיְקַו לשנינת לֵץ דַּקָּה – וְהִנֵּה צְעָקָה": בעיצומו של בישול העדשים השחורות עם בצלים וקותלי חזיר לכבוד הסעודה, באה לבקרני מי שהייתה חברתי בימים ההם. מירושלים באה, ולא ירדה תִּלָּה־אביב – "לתל־הַבִּיב", כפי שהייתה רגילה לומר – אלא להיפרד (באותם ימים, בהיותי אידיוט צעיר, לא ידעתי להכיר לה טובה על הגינותהּ, שהטריחה עצמה עד לביתי כדי שלא להיפרד ממני בסמ"ס, ונהגתי בה שלא כשורה – מתעלם מקיומה בנסיבות שהפגישונו ומטפח את תחושת העלבון מעבר לכל גבול ומידה). נו, טוב שבאת, משׂושׂ־לִבֵּנו; נהפך לאֵבֶל מַאֲכָלֵנוּ: מעתה היו בעיניי העדשים תבשיל שנשפת בהיותֵנו יחד, והוסר מן הכירה בהיותֵנו שני זרים. פשט חדש למדתי עתה בכל אותו שְׂחור, וכל הסעודה נצבעה בעיניי בזִפְתָּן של אֲבֵלוּת ועלבון.
***
מרק הטונה של אימא. הוא לא היה היחיד. יצר־הרע מיוחד יש להם, לטבחים, "לשדרג" מאכלים (המכונים בפיהם בכינוי המאוס "מנות") – מאכלים שמימיהם לא הוצרכו לא לשדרוג ולא להתאמה. וגם אני נגוע הייתי ביצר זה. ואחד מאותם מאכלים "משודרגים", מאותן "וריאציות על" ו"מחוות ל־" היה גם התבשיל המר והנמהר ההוא (אשר בסוד ישרים אגלה את אוזנכם כי לא עלה יפה). הרי מָהֵן אותן עדשי משי ממדינת הים שהוקדחו עם בצלים סגולים וקותלי חזיר טרֵפים למהדרין, אם לא מרק העדשים האדומות ושאריות הנקניק של אימא שתחי', אשר כל מי שטְעָמוֹ היה עומד ומתפלא איך הדבר הזה חוקי בכלל.
את המרק הזה הייתה אימא מבשלת אי־אז בימים, בהיותֵנו עולים חדשים ודלפונים בק"ק חיפה. סוד טעמו – בצירוף טעם הקטנית וטעמם המעושן של הנקניקים (והבצל המטוגן, המתווך ביניהם מאחורי הקלעים), וסוד קסמו למי שאין הפרוטה מצויה בכיסו הוא הפטנט העולמי המתקרא "שאריות נקניק". אלו קצות נתחים של פסטרמות ונקניקים שונים ומשונים, וכן פרוסות שנפרסו על־פי טעות, אשר ברַבּות ממעדניות הסופרמרקטים נשמרים בנפרד ונמכרים בזיל־הזול. כדאי לקנותם אחר הצוהריים ולבקש את מה שנשתייר בו־ביום – שכן בבוקרו של יום אין שיריים אלא מיום האתמול. ומי שהנקניקים טובים בעיניו, אך המילה "שאריות" אינה לפי טעמו, יְמִירֵן ב"תערובת", "מגוון", "טעימות", "ערב־רב" ו"נקניקים מנקניקים שונים" – הכול לפי העניין.
ובכן:
קִצצו שאריות נקניק לחתיכות גסות, בעין יפה.
קִצצו או פִּרסו בצל, ולא יפחת משני בצלים גדולים, וכל המרבה הרי זה משובח.
חממו על אש גבוהה שמן בסיר בעין יפה – שמן קנולה או סויה, וכל החפץ יוכל להוסיף שמן חמניות ריחני לא מזוקק (שאלו בחנות "רוסית"; קנו מתוצרת אוקראינה) או חמאה; חממו את השמן יפה־יפה לפני הוסיפכם את הבצל לסיר, ואת שמן החמניות או את החמאה אל־נא תוסיפו, אלא רגע קָטֹן לפני הבצל, כדי שלא יישרפו.
הריקו את הבצל הסירהּ וטגנו על אש גבוהה תוך כדי ערבוב עד שיזהיב יפה־יפה; מעט לפני הגיעוֹ למצב הרצוי, הריקו אל הסיר את חתיכות הנקניקים וטגנום מעט עם הבצל.
עתה שפכו אל הסיר מים – ומי שעיניו בראשו ירתיחֵם מראש בקומקום – והוסיפו עדשים אדומות (הידועות גם כעדשים כתומות) בכמות של בין שליש לעשירית מכמות המים – הכול לפי מידת הסמיכות הרצויה. אל תשרו את העדשים מראש.
אחרי שתרתח תכולת הסיר, קפּו את הקצף מעל פני המים עד כלותו – ועתה הנמיכו את האש, המליחו ותבלו. עלה דפנה ופלפל אנגלי לא יזיקו, פלפל שחור לפי הטעם לא יקלקל, וכל החפץ יוסיף איש כמתנת ידו – אך החשוב מכול הוא להמליח כראוי; טעמו וראו, ואם לא די – הוסיפו.
את המרק יש לבשל תוך כדי ערבוב מפעם לפעם בבעבוע קל, עד אשר יתפרקו העדשים והתבשיל יסמיך. או אז יש לכבות את האש. וזכרו: רוב המרקים נעשים טעימים יותר אחרי שהתקררו מבישולם.
אַל יַשְׁחִיר יוֹמְכֶם, אֶלָּא יֶאֱדַם,
וּשְׂאוּ חֵן בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם.
וּמִי אֲשֶׁר זְרִיחוֹת בְּיָדוֹ מַזֶּה
יַלְעִיטְכֶם מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה –
יִשְׁמַן נַקְנִיקְכֶם וּנְזִידְכֶם יֶעֱרַב,
וְתֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חַיִל, יָא רַבּ!
מעל למצופה
עטקא דיקשטיין
זאת הייתה "שבת תיכון", אירוע המתרחש אחת לשנה. כל בנות התיכון (120 צדיקות) מתאספות בקעמפ באורך סופשבוע ומתפנקות בשלל תכנים תורניים וחסידיים. באותו שבת היה לי תפקיד מרכזי, מתנה של משמעות שקיבלתי מהמנהלת המופלאה. היא הורתה לי להיות אחראית על כל הצד הגשמי של השבת, החל מחיתוך מפות הניילון לשולחנות הארוכים, וכלה בתפעול הפלטות של שבת.
בת דודתי, שהייתה גם המחנכת שלי, הייתה אחראית על הדגים. היא המטירה עליי הוראות איך בדיוק לשמור על הדגים שהכינה. בלב זעמתי עליה, הרי אני במטבח מגיל אפס בערך, מה את באה עליי בפוזה?
השבת ירדה. התפללנו בשירה, קידוש, המוציא – ואז הגיע זמן הדגים. בדחילו ורחימו הגשתי את המגש לשולחן, כמו תלמידה כשרה העושה רצון מורתה, וכל שראו עיניי היה פירורי לחם ושבבי כוסברה. לרגע התביישתי, חששתי שבנות התיכון האציליות יעלו על נס ולעג את עניין המזון האפרפר של יהדות מזרח־אירופה, ומיהרתי להסיר אחריות בדמות הכרזה קולנית, "תודה למורה רבקה'לה על הדגים!"
ואז התגלתה הפתעה – הדגים של המורה רבקה'לה היו מהמנות הטעימות שאכלתי מימיי. משהו אחר לגמרי כאשר חושבים על "דגים של שבת".
בירור קצר העלה שמדובר במתכון שנלקח ממלון כלשהו שבו שהו דודה מירה ודוד קלמן, הוריה של המורה רבקה'לה.
מאז ועד היום אני מעלה על נס, בכל מקום שמאפשר לי זאת, את מנת הדגים והפירורים.
הכי מוצלח יוצא לי עם דג "מושט" או בשמו היהודי "אמנון".
מתכון לשש מנות טעימות וממכרות
6 יחידות של דג מושט (כדאי ואף ראוי להשרות במים עם לימון ומלח גס טרם ההכנה)
3 בצלים גדולים קצוצים לקוביות
חבילת כוסברה קצוצה דקין־דקין
חבילת פירורי לחם מוזהבים
3 כפות כמון
מלח ופלפל לפי הטעם
משמנים סיר ומטגנים את הבצל.
כשהבצל מזהיב בואכה משחים מוסיפים את פירורי הלחם. מערבבים, מוסיפים 3 כפות כמון ומערבבים היטב.
מוסיפים כוסברה קצוצה ומערבבים כמה דקות עד שהפירורים מקבלים נגיעה קריספית. מתבלים במעט מלח ופלפל.
מרפדים תבנית בנייר אפייה, מניחים את חתיכות הדג כשהעור כלפי מטה. מפזרים את התערובת ביד רחבה ובזרוע נטויה עד שלא רואים את הדג.
מכסים בנייר כסף וממתינים רבע שעה–חצי שעה לפני ההכנסה לתנור.
בינתיים מחממים את התנור ל-180°.
אחרי שהדגים העטופים נחים קצת מכניסים לתנור ל-20 דקות.
מוציאים את התבנית, מסירים את נייר הכסף ומחזירים לתנור ל־10 דקות נוספות.
מומלץ להגיש עם פלח לימון טרי.
בתיאבון!
מעברים
מריה אסטריכר
שוב זו תקופת מעבר בחיי, וכעניין של קבע השדים שבראשי שוב פוצחים במחולות.
אני ישובה בבית קפה גרמני פסטורלי, טבול בירוק ואין לי אוויר.
אני מנקרת בצלחת שמולי, דגה מלפפון בעל טעם מימי במיוחד, ובא לי למות.
אני בעיצומו של מסע בריחה מעצמי, שיסתיים בקרוב מאוד ועתיד להפגיש אותי עם מעבר דירה קשוח למדי שמחכה לי בארץ.
השדים המתוקים שלי עושים עבודתם נאמנה ומשתרבבים גם לחלומות השינה הגם ככה כבדה ועמוקה שלי, ומעניקים לי התעוררויות טרופות נשימה וכבדות וסהרוריות שהולכת איתי לאורך כל היום.
אני לא צריכה להיות גאון הדור כדי להבין מה עובר עליי, ובכל זאת אני מוצאת את עצמי מותשת מהמעבר הקרוב שצפוי לי.
אני לא יודעת אם זה בעקבות מעברי דירה טראומטיים למדי בילדות, או סתם עייפות החומר של כמעט שמונה-עשרה שנה של גידול הילדה-מפלצת שהיא אני.
ובכנות, מעט עייפתי.
עייפתי מלגדל את עצמי.
מלהאכיל את עצמי.
מלחמול להכיל ולהיות אם יחידנית לנפש החמודה אך המפוזרת שהיא אני.
ובא לי רק חודש אחד, או שבוע או יום אחד. לעזאזל אפילו שעה אחת – שבה אני לא אהיה האחראית היחידה על עצמי, ואוכל לחזור לרגע להיות ילדה ששרויה בנינוחות בזרועות היקום, שיכולה ככה, בפשטות, לעצום עיניים ולתת לראש להישמט; להיות מלאה בביטחון עמוק שמישהו הולך להאכיל אותי בקרוב ולשים גג על הראש שלי, ובכלל. אולי פשוט לא לחשוב על כלום, ורק להיות שנייה מוגנת אהובה ובטוחה.
אבל אני כאן, רחוקה שנות אור מהילדה הזאת. מלאה במתח חששות ועניינים של גדולים, ואין בי כוח להתמסר לירוק שבחוץ ולעיר היפהיפיה שעושה לי עיניים.
אני משננת לעצמי הלוך ושנון את רשימת המטלות שמצפה לי ברגע שאנחת:
לארוז את מטלטלי שהולכים ורבים ממעבר למעבר;
לדאוג מכך שאגור סוף סוף לבד (אלוהים ישמור);
לדאוג מזה שדירת החדר הקטנטנה לא תצליח להכיל אפילו רבע מכמות המטלטלים שלי;
לצלוח את המעבר בצורה מיטבית, נפשית וכלכלית;
(הפעם את לוקחת הובלה שתדאג להכול כמו שצריך, מא' ועד ת', יעלה כמה שיעלה. דיר באלק!)
לנקות, לסייד, להבריג, לאבק ולתת צורה של בית למקום הזר הזה שהולך להיות הבית שלי.
אני משתנקת בבהלה למראה הרשימה ומנסה לשכנע את עצמי שזה שווה את זה.
שהמסע האישי שלי הזה במדברות החיים הוא הדבר הכי טוב שקרה לי.
שאני אישה בוגרת, עצמאית, ומלאת עוצמות לאין שיעור.
ואני כל כך רוצה להאמין בזה.
אז אני עוצמת עיניים, עושה דמיון מודרך ומעלה בעיני רוחי בית קטנטן ומתוק, עם מטבח קטנטן אבל מצוייד בכל מה שצריך, עם פינת עבודה מלאת עציצים ותמונות.
ונכון שהסלון וחדר השינה הם בעצם אותו חלל, אבל יש אוויר ואור ואותי ומצעים לבנים וספרים אהובים ויש נחת.
נחת רוח של יום חולין.
אני פוקחת עיניים ומגלה חיוך קטנטן שהשתרבב לו באמצע בית הקפה הגרמני.
אז אני נותנת לו מעט להישאר.
מתכון לעוגת בננות ושוקולד צ'יפס שעושה תחושה של בית ומחסלת את כל השדים עם הריח המשגע שלה:
מצרכים:
3 בננות בשלות
3/4 כוס קמח לבן
1/2 כוס סוכר חום
1 כוס חלב
100 גרם חמאה מומסת
1 כף אבקת אפיה
1/4 כוס מים
1 כפית תמצית וניל
1 כוס גדושה שבבי שוקולד (שוקולד צי'פס)
הוראות הכנה:
מחממים תנור ל-180 מעלות.
מועכים את הבננות היטב במזלג ומעבירים לקערה בינונית.
מוסיפים את המרכיבים הרטובים.
טורפים היטב במטרפה ידנית או במיקסר.
מוסיפים את המרכיבים היבשים, חוץ מהשוקולד צ'יפס, וטורפים שוב לבלילה סמיכה וחלקה.
מוסיפים לתערובת את שבבי השוקולד בקיפול עדין.
יוצקים את הבלילה לתבנית בינונית מרופדת בניר אפייה משומן ושולחים לתנור לחצי שעה.
בודקים עם קיסם: אנחנו רוצים את העוגה לחה ועסיסית ולא יבשה, אז שווה לעקוב ולהוציא בזמן.
בתיאבון
פסח - מתכון מסע
מריה אסטריכר
אני בולעת אנחת אכזבה קלה ומנסה שוב ושוב לכתוב בגוגל דרייב ובשורת החיפוש במחשב שלי את המילה פסח. דבר שבשגרה בשבילי הוא כשאני באה לכתוב למדור על נושא כל שהוא, לפשפש קודם כול בקרבי המחשב העתיק והאהוב שלי, זה ששומר לי בקנאות אין-ספור מילים, סיפורים ורגעים, ושתמיד יודע לשלוף לי את מה שאני הכי זקוקה לו באותו הרגע.
אז אני מנסה שוב ושוב בגרסאות שונות: ליל הסדר; אפריל; פסח, ומסלימה למילים מאוד ספציפיות שהן הכי פסח עבורי. החל במצה שמורה וכלה בקניידלך ולוקשען, הלא הן אטריות הביצים המטריפות, שהן למעשה חביתיות דקיקות על בסיס ביצים וקמח תפו"א. מכינים אותן בדרך כלל כבסיס לבלינצ'עס פסחי ושמנמן, אבל בעת הצורך הן נפרסות למעין אטריות רחבות והופכות את מרק העוף של ליל הסדר למשהו ששווה למות בשבילו.
וכלום. נאדה. גורנישט.
חוץ מסידור עבודה עצוב מאוד משנת 2017, שבו ביקשתי לעבוד בליל הסדר, לא נמצאה אפילו פסקה קטנה על פסח. אפילו לא שיר קטנטן.
משפט.
הייקו.
כלום.
ואז הבנתי. אני פשוט מפחדת פחד מוות מהחג הזה. החג הארוך, החגיגי, המשפחתי והכל כך מחייב הזה שאני בורחת ממנו כמו מאש, בורחת מהארץ כשאפשר, וכשלא – מטביעה את עצמי בעבודה.
אומנם בתור היהודייה הכשרה והגלותית שאני, כל החגים מטרגרים אותי במידה זו או אחרת, והם כולם מותירים אותי בודדה, תלושה ואבודה, אבל מפעם לפעם אני מרימה ראש ונלחמת בחזרה כדי לזכות בשביב של חדוות חג. פעם בכמה שנים אני מעיזה להגיח להורים בפורים, או בחג אחרון של סוכות ואפילו משתתפת באופן פעיל בערב לביבות בחנוכה (כשאני לא בורחת לסיני אהובתי),
אבל עם פסח אף פעם לא התמודדתי. פשוט ויתרתי על החג הזה מתישהו.
איך ומתי זה התחיל, אני לא ממש זוכרת.
בעצם, עולה בי משהו,
זיכרון עמום ועגום שלי בליל הסדר הראשון שלי לבד לאחר הגירושין והגירוש מירושלים ומהמשפחה ומאלוהים ומעצמי, משוטטת סהרורית בחוף הכי דרומי באילת, מחזיקה בקבוק בירה ביד ומתריסה כלפי שמיא, בוכה ומקללת את יום היוולדי ואת החגים הטיפשיים ואת הבחירות המחורבנות שלי, ובעיקר את הרגשות העזים שהחג הזה מוציא ממני.
וזהו. מאז, פסח הוא חור שחור בלוח השנה ואני מדלגת עליו בתקיפות כבר 13 שנה.
רוב הזמן, סיני קיבלה אותי אליה באהבה, והיו גם יוון וגרמניה ואיטליה, או סתם חופים נטושים באילת וים המלח. הכול, רק לא להתמודד עם הזיכרונות ועם הלבד ועם החלומות על ליל סדר מלא במשפחה וחברים.
הייתה שנה אחת, כמדומני, שבה אספתי בתקיפות כמה חברים וכתבתי תפריט חדיש ומחודש משלי לליל הסדר, והיו כמובן הרבה אלכוהול וסמים וציניות מרירה. ליל הסדר ההוא נגמר בספה שרופה, וקומץ החברים שהיינו התפזר לכל עבר.
ומאז לא ניסיתי שוב.
אולי הגיע הזמן באמת.
והנה, פלא פלאים שכזה,
עודני מסיימת לכתוב ולהרהר ואמא מתקשרת אליי בקול נמרץ לוודא שהשנה אני מגיעה כמו כולם לליל הסדר.
אני. כמו כולם.
ולרגע אחד מתוק כבו כל הקולות בראש שלי והיינו רק היא ואני בעולם.
ונתתי לה את מילתי.
ואני לא מתחרטת לרגע.
זה לא יהיה פשוט. מצב טוב שאתחרט.
אבל אולי לא.
ורק בשביל האולי ומיליון האבנים הקטנות שהידרדרו מעל ליבי אני מוכנה שוב לפרוש ידיים ולתת לשמש, לאור ולטוב ללטף את פניי.
הפסח הזה אני בת חורין.
משוחררת מהשיעבוד לכאב.
לעבר.
הללויה.
ולענייננו: מתכון לסיר דגים טריים ברוטב עגבניות חמאתי, עם פול ירוק וטרי ומיני קניידלך, שאני גאה בו מאוד, מאותו ליל סדר כאוטי.
הקניידלך כאן קטנטנים. הם מושאלים מסיר המרק לסיר הדגים ומשמשים על תקן ניוקי או כופתאות שסופחות את כל הטעמים של התבשיל.
מצרכים לסיר בינוני, 4–5 מנות:
לתבשיל הדגים:
כ-5 עגבניות בשלות
3 שיני שום
פלפל ירוק חריף, אם אוהבים
פילה דג ים לבן טרי, כמספר הסועדים (מוסר, לברק או דניס יהיו מעולים)
כ-400 גרם פול ירוק טרי וקלוף
30 גרם חמאה
2 כפות שמן זית
מלח ופלפל
לקניידלך:
180 מ"ל מים רותחים
כפית שמן קנולה
3/4 כוס קמח מצה
חצי כפית מלח
פלפל שחור או לבן לפי הטעם
ביצה אחת גדולה
רבע כפית אבקת אפייה
הוראות הכנה:
מתחילים עם הקניידלך:
מערבבים בקערה מים רותחים, שמן, קמח, מלח ופלפל, ומצננים כ-10 דקות.
מוסיפים את הביצה וטורפים היטב. שמים במקרר לחצי שעה.
בינתיים מכינים את התבשיל:
טוחנים את העגבניות בבלנדר מוט יחד עם שיני השום והפלפל החריף (מי שאוהב).
בסיר רחב ושטוח ממיסים את החמאה, מוסיפים את שמן הזית ומביאים לרתיחה קלה.
יוצקים לסיר את העגבניות הטחונות ומביאים לרתיחה. לאחר כמה דקות מנמיכים את האש.
מתבלים במלח ופלפל ומוסיפים את הפול.
אם הרוטב מצטמצם מדי, אפשר להוסיף מעט מים.
אחרי כרבע שעה מוסיפים את הדגים, מכסים את הסיר ומבשלים על אש קטנה.
בינתיים מרתיחים בסיר אחר מים עם קצת מלח. מוציאים את עיסת הקניידלך מהמקרר, ובידיים רטובות יוצרים כדורים קטנטנים.
מבשלים את הכדורים במים כ-7 דקות, עד שהם צפים, ומוציאים אותם ישר לתבשיל הדגים.
נותנים להכול לבעבע יפה כחצי שעה בתוך הרוטב.
זהו. בתיאבון וחג שמח, טעים ונעים באשר תהיו.
הקפוסטה | מתכון מסע
מריה אסטריכר
(מאכל יהודי הונגרי מסורתי שנוהגים לאכול בפורים והוא מורכב מעלי כרוב ממולאים באורז ובשר ברוטב עגבניות)
או: אגדה משפחתית אורבנית
פורים 2005, אני נאבקת שלא להיחנק מצחוק. לופתת את הבטן מתחת לשולחן ומוחה דמעות של צחוק חנוק בלתי נשלט.
אני מביטה סביבי ורואה שכולם באותה הפוזיציה. עיניים מבריקות מדמעות של צחוק וחרחורים קלים עד כבדים.
אומנם הסיבה שלשמה התכנסנו כאן היא ארוחת פורים, שהיא אירוע בהחלט מצחיק, חגיגי ומוצלח למדי, אבל הצחוק ההיסטרי מגיע מסצנה ספציפית מאוד שבה שולמית האחות הקטנה נוגסת לתומה בקפוסטה שמנמנה מעשה ידי אימא, ומגלה לחרדתה את הסוד האפל מכול, שכולנו כבר גילינו בשלבים שונים בחיינו – שהקפוסטה האגדית של אימא, התבשיל הכי מושקע שלה שכל כך אהבנו לטרוף כילדים, עשוי, ובכן, משאריות של אורז מהשנה האחרונה שאימא פשוט זרקה למקפיא בתוך שקיות סנדוויץ' שמנוניות. הכרוב גם הוא נאגר שם במקפיא הענק, שאריות של כרוב מהמרק, כרובים שלמים במצב ביניים שנקנו במבצע באוגוסט והוקפאו למען סעודת הפורים וכמובן סופים של רסק עגבניות בקופסאות שימורים שנשלחו למקפיא כמות שהן, פתוחות ומטונפות.
שולמית מביטה בזעזוע בקפוסטה, משתעלת קלות, מקללת אותנו נמרצות תוך כדי צחוק מתגלגל וחסר שליטה – הדרך האסטרייכרית הנכונה להתמודד עם המציאות – ובאלגנטיות מקצועית מזיזה את הצלחת מעט הצידה ומכסה אותה במפית פרחונית כדי שאימא לא תיעלב.
אנחנו, הגדולים, עלינו על הסוד האפל כשראינו את אימא בסוף כל ארוחה שכללה אורז, אוספת את השאריות מהצלחות בתנועה מכנית לתוך שקית סנדוויץ' וזורקת למקפיא. וכל אחד מאיתנו בתורו עבר את השלב שבו הוא גדול מספיק כדי להבין מאיפה הגיעו המצרכים לקפוסטה החגיגית. כל אחד מאיתנו ביצע פתיחה מזועזעת של המקפיא במחסן ונשא הספד קטן למאכל שלא נהיה מסוגלים יותר לאכול בחיים.
שולמית הקטנה, לעומת זאת, שמעולם לא פתחה את המקפיא, כי היא הקטנה של אימא ומוז'ינקלה אמיתית שלא הכינה לעצמה מעולם סנדוויץ' או ארוחת צוהריים, קיבלה את המידע המפורט לתוך האוזן ממנחם ושמיל בשעה שנגסה בתאווה מהמאכל האהוב עליה.
אימא, כמו אימא, לא הבחינה בכל הדרמה הזאת ורק חייכה חיוך מלא נחת יהודית למראה יוצאי חלציה יושבים לסעודת הפורים ופיהם מלא צחוק.
השנים עברו, ואימא שמה לב מתישהו שאף אחד לא אוכל מהקפוסטה המפורסמת והפסיקה להכין אותה.
כולנו נשמנו לרווחה, ואימא המתוקה רק נאנחת בהקלה בכל סעודת פורים ומפטירה מתחת לאף שאיזה כיף שהיא כבר לא צריכה להכין את הקפוסטה הזאת, שגם ככה דרשה ממנה מאמץ קולינרי עילאי, ושהיא מבחינתה לאכול חלה עם טחינה בפורים, רק שאנחנו היינו כל כך להוטים לקפוסטה אז היא עשתה את המאמץ. אבל ברוך השם איבדנו עניין ועול אחד ירד לה מהגב.
חסדי ה' כי לא תמו. כי לא כלו רחמיו.
וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.
***
אין מתכון לקפוסטה, כי אין מצב שאני נוגעת בקודש הקודשים הזה.
אבל קבלו מתכון חגיגי ומשמח לבורקס בשר:
מצרכים:
חבילה של בצק עלים מופשר
למילוי:
חצי קילו בשר טחון
בצל אחד גדול קצוץ
2 שיני שום כתושות
כ-6 משמשים מיובשים קצוצים
חופן צנוברים קלויים
3 כפות שמן זית
כף סילאן
מלח ופלפל
פטרוזיליה קצוצה
והסוד שלי לטעם מיוחד: חופן של עלי זעתר טריים קצוצים.
אופן ההכנה:
מחממים את התנור ל-180 מעלות.
במחבת בינונית מחממים את שמן הזית ומטגנים את הבצל והשום עד להזהבה.
מוסיפים את הבשר לטיגון קצרצר וחלקי, כדי שהעסיסיות שלו תישמר במהלך האפייה.
מכבים את האש ומעבירים את תערובת הבשר לקערה. מוסיפים את שאר הרכיבים ומתקנים תיבול.
פותחים את בצק העלים למלבן בגודל הרצוי ומניחים לאורכו בשליש התחתון תלולית יפה של המילוי. מגלגלים בזהירות עד לקבלת נחש בצק ממולא, ומגלגלים אותו לשבלול.
מעבירים בזהירות לתבנית מרופדת בנייר אפייה, מושחים בחלמון ביצה ומפזרים שומשום לרוב.
שולחים לתנור לחצי שעה בערך, או עד שהשבלול זהוב, פריך ומגרה, ומתקשרים לאימא להגיד אה פרעיילכן פורים 3>
בתיאבון!
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
אבדון מתוק ומפתה
מריה אסטריכר
בחורף הזה שוב הלכתי לאיבוד עם עצמי.
שוב איבדתי נפשות קרובות לטובת חיפוש עצמי
שוב נותרתי בקלוני
בבדידותי המזהירה
ושוב הפך החורף בוצי, עכור ואפרורי.
אז עשיתי את מה שאני יודעת לעשות הכי טוב.
פניתי לחיפוש פנימי עמוק בין המילים והאותיות, חברותיי הנצחיות.
ואז מצאתי את זה:
"לא כיף לאבד.
הרגע הזה אחרי שגילית שאיבדת משהו
הטעם המר הזה בגרון וחמיצות מיצי הקיבה.
לפעמים אני תוהה איך זה שעוד לא התרגלתי לשורש המחומש המחורבן הזה
א.ב.ד.ו.ן
והיו את החברות בגן מינה שאיבדתי בגלל היגיינה לקויה שאבדה בגלל אמא שבדיוק איבדה דרכה בבית ההחלמה טלזסטון.
ואבא שאיבד את זה והעלים דרכו למנחם שהתנשף אובד ואבוד בתחתית שרשרת המזון.
ואני אבדה לי דרכי באותיות העקמומיות הנפתלות הנבזיות בשיעורים הארוכים של אופק כיתה א' באוהלי ספר.
פוטנציאל מבוזבז צקצקו כולם, ואני רק שקעתי עמוק יותר במלתעות הכורסא ונאבדתי לתוך הספרים
הולכת בשבילים חשוכים בתום ארוחות השבת
מאבדת דרכי בנחרצות.
לפעמים צירפתי עוד נפש תאומה לאיבוד הזה, כמובן רק כשידעתי מראש את התוצאה
אבל לרוב,
האיבוד בא לי במפתיע.
הכול חומק ממני
מתמוסס
אפילו זיכרונות על שאבדו ונאבדו והתאבדו ואלה שאבדה דרכם-דרכי, מתחילות להיערם בתהום הנשייה שלי.
לאבד את זה, חשבתי. איך זה מרגיש?
נבהלתי ושמטתי את הרעיון.
אללי, האל.אס.די הארור
כמעט ואבדה לי דרכי, ונעתקה נשימתי.
לעולם לא הרגשתי את האבדון קרוב כל כך ומפתה, נושם עלי בכבדות.
למה לך? למה לך חשף האבדון שיניים מבריקות?
שלום מחשבות אובדניות,
גיחכתי.
אתן לא באמת חושבות שאחרי שנים של איבוד וערפול אקנה את המושלמות של הסוף המהורהר שבכן
חרצתי לשון לעברם.
זה קצת כיף להיאבד
להיאחז באי הודאות,
אבדה לי דרכי כמעט כל החיים.
ואבדה לי רוח נעורים
ואבד לי בית
ולחם
וזיכרון
ואומר
ודברים.
וטעיתי,
טעיתי כשה אובד בארץ לא זרועה,
ובאו נידחים
והתחבקנו והחזקנו חזק חזק ידיים.
לבל יכרסם האבדון דרכו למעגל הנשמות האבודות".
(מריה 2015)
***
אני עפה על זה שמריה של העבר כתבה מסרים למריה מהעתיד ועל איך שתמיד אני מוצאת אותם בזמן שאני הכי זקוקה להם.
מכירים את זה שפותחים תהילים ונופלים תמיד על פסוק רלוונטי? או כמו הטקס החב"די של לפתוח איגרות קודש? אז ככה אני והמחשב שלי. והיומנים. והפתקים הלא נגמרים בנייד.
תמיד כשאני מעט אבודה, בודדה או סתם זקוקה למשמעות נוספת בחיי, אני פותחת אותם, מרפרפת בין אלפי טקסטים שונים ומשונים עד שנעצרת באופן כמעט מיסטי על איזה טקסט שרלוונטי לי לאותו הרגע בצורה מופלאה.
יש בי הכול.
אני ספר תהילים.
אני אגרות קודש.
אני הדבר הכי טוב שיכלתי לעשות לעצמי.
הללויה.
ולענייננו,
קבלו מתכון לא פחות ממושלם של בר, אחותי הקטנה, לסופלה שוקולד חמים שהוא קצת כמוני. מערבולת של מריר, מתוק ושואב אבל גם קליל ומעלה חיוך.
מצרכים:
3 חפיסות שוקולד מריר
1 חפיסה של שוקולד לבן או בלונדי (אפשר גם מריר במקום)
50 גרם חמאה
3 ביצים
4 כפות סוכר
2 כפות קמח
הוראות הכנה:
להמיס בקערה את שלושת החבילות של השוקולד המריר יחד עם החמאה, על אש נמוכה או בבן מארי.
לטרוף היטב את הביצים בכוס ולהוסיף לתערובת השוקולד והחמאה תוך כדי בחישה מהירה. חשוב לשים לב שהתערובת לא מבעבעת כדי שלא תצא לנו חביתה!
להוסיף את הסוכר ואז את הקמח ולהמשיך לבחוש היטב עד שהתערובת חלקה ואחידה והסוכר נמס.
להעביר לכוסיות קטנות מנייר או לתבנית שקעים מסיליקון (התערובת הזו מספיקה לכ-10-12 מנות).
חשוב! לא למלא עד הסוף את הכלי בו אתם אופים את הסופלה כי העוגה תופחת. למלא חצי עד שלושת רבעי מהכלי.
ועכשיו לחלק הכיפי – לוקחים את חפיסת השוקולד ודוחפים בעזרת סכין, קוביית שוקולד אחת לכל כוסית.
מכניסים לתנור שמחומם מראש על 180 מעלות לכעשר דקות או עד שנוצרים סדקים עדינים בקרום החיצוני.
זהו
נשיקות לכל הנשמות האבודות שאנחנו.
ריחות
מריה אסטריכר
אתמול היה ללא ספק יום למרק בצל. מרק בצל אמיתי. כזה שמריחים אותו מתחילת הרחוב. כזה שחודר את האף הגדוש והסתום שלי (עניין של קבע בחורף).
אני חושבת שיצאתי ונכנסתי מהבית משהו כמו שבע פעמים רק כדי להתרגש מהריח הזה שהציף את הבית וחדר לי אל הלב והזכיר לי טקסט ישן על ריחות וחיים אחרים. אז מצאתי אותו, וקראתי אותו תוך שאני מכורבלת על הספה עטופה בעננים משכרים של ריחות. קצת מחייכת וגם בולעת דמעות בגרון.
מרק הבצל לא יצא טעים כמו שדמיינתי, אז בינתיים אני לא נותנת את המתכון, אבל קבלו את אסופת המילים הזאת ומתכון למרק תירס שתמיד מצליח.
אני רוצה נורא להריח טוב.
אז אני מורחת על עצמי שלושה קרמים בחדר מול המראה: קרם פנים, קרם גוף, קרם שיער. לכולם יש את אותו ריח שמנוני תעשייתי מבחינתי וכולם נועדו לדבר אחד – לסמל את יציאתי מעולם הרחוב וכניסתי הריחנית לעולם הזה – העולם הבורגני, עולם שבו אנשים נמדדים לפי ריחם ותקציב מותרות הבושם שלהם.
בתור ילדה שגדלה עם פוליפים גדושים, אף סתום ואבא שעישן שתי קופסאות של טיים בתוך הסלון הסגור – לא ממש בא לי לדבר על ריחות.
אני רוצה לדבר על אף סתום.
בצורה מאוד מוזרה אני מבינה פתאום שכנראה לא אכתוב קטע נוסטלגי ומרגש על ריח משום שהמפלט מריחות היה ההישרדות שלי.
לברוח מריח השתן והמחנק של חדרי ילדותי.
לברוח מריח הסיגריות של אבא.
לברוח מריח שקיות השמיטה שהעלו צחנה במרפסת השירות.
לברוח מצחנת הקירות העבשים בסקוואט (דירה נטושה) באגריפס.
לברוח מטחב המצעים בזולות ובמדבר.
לברוח מריח החנק במערה ההיא באילת.
לברוח מריחות גוף שלא ראה מים עידן ועידנים.
לברוח מהבל פה חמוץ וארסי בעשרות נקודות ומפגשים שונים.
לברוח מהבל פה מצחין שלי אחרי לילות ארוכים נטולי צחצוח שיניים ושינה טרופה וקימה בהולה וגנטיקה מחורבנת.
בתנועה העדינה הזאת של אטימת החלק האפי והמריח שלי מתקפלים כל חיי בפרקים פרקים, ניע קל, קימוט של קצה האף ויצירת מחיצה עדינה בין פה לאף לגרון – והנה יצרתי לי עולם אחר, בועה ניטרלית בלי שום ריח שיזכיר, שיפצע.
לא הייתי בן אדם של ריחות וגם לא אהיה אף פעם כנראה.
אז אני יושבת באמצע השוק – קלישאתי ככל שיהיה – מוקפת דוכנים עבשים, ריחות של לחם וקפה טרי ועץ מיושן, אוטמת את חלקת הריח שבי ונכנעת לניטרליות של המחשב שלי, לפלסטיק של המקשים הלבנים שלי ששום ריח לא נטמע בהם. רק ככה זה מצליח לי.
רק ככה זה הצליח לי עד היום.
מריה 2015
מרק תירס שתמיד מצליח
רכיבים:
- כ-400 גרם גרגרי תירס (טרי, קפוא או משומר)
- 1 כרישה בינונית קצוצה גס
- 1 שורש סלרי מקולף וחתוך לקוביות (נשתמש גם במקלות של הסלרי חתוכות לטבעות וגם בעלים)
- 3 שיני שום כתושות
- 1 גמבה אדומה חתוכה לקוביות קטנות
- כ-3 ס"מ של שורש ג'ינג'ר מקולף וחתוך גס
- 1 תפוח אדמה בינוני חתוך לקוביות בינוניות
- ביצה אחת או שתיים
- שמן זית, מלח פלפל, רוטב סויה, צ'ילי מתוק
הצעת הגשה: כוסברה קצוצה או תלתלי בצל ירוק
הוראות הכנה:
בסיר בינוני בעל תחתית כבדה מחממים כשלוש כפות שמן זית. מוסיפים את הכרישה, השום, הג'ינג'ר, הגמבה ושורש הסלרי ומזהיבים היטב.
מוסיפים את תפוח האדמה, גרגרי התירס וגבעולי הסלרי. מכסים במים וכשמגיעים לרתיחה הגונה מתבלים כטוב ליבכם במרק – רוטב סויה, צ'ילי מתוק, מלח פלפל ואפשר גם כף אבקת מרק.
קוצצים היטב את עלי הסלרי, מוסיפים ומנמיכים את האש.
נותנים למרק לבעבע בעדינות כשעה ורבע. טוחנים מעט בעזרת בלנדר מוט עד לקבלת מרקם גס ועשיר של המרק.
עכשיו החלק הכיפי – כשהמרק רותח עדיין טורפים היטב ביצה לתוך הסיר כדי לתת סמיכות, טעם ומרקם נהדר לכל הסיפור הזה. בוחשים היטב עד שהביצה נטמעת כלא הייתה במרק ומתקבל מרק סמיך ומפתה.
יוצאים מהבית לרגע רק כדי לחזור ולהתפעל מהריח שיוצא ממנו. יוצקים מרק לקערה וזורים מעט כוסברה קצוצה או בצל ירוק. זהו.
ניצחתם את החורף.
הבריחה הגדולה | חלק אחרון | מתכון למרק ארטישוק ירושלמי וכרישה שעושה סופים טובים
מריה אסטריכר
לפרק הראשון:https://bit.ly/3PyssYh לפרק השני: https://bit.ly/3YHyzxp
חנוכה 2014 – חלק אחרון
ההחלטה מתקבלת. נחתוך מהמעליות של בנייני התאומים אל תחנת האוטובוס שברחוב חפץ חיים, משם ניקח קו 7 לכניסה לעיר ואז נתפוס את קו 220 לבני ברק.
מתנשפות במעלית כל הדרך למעלה ומנסות לטשטש את זהותנו ככל הניתן. אני פורעת את שערי בהתרגשות, שמה משקפי שמש ומציצה בשרה שעושה את אותו הדבר בנונשלנטיות ראויה להערצה.
אנחנו יוצאות מהצד השני של הבניין ומרגישות שונות לגמרי. חוצות את הכביש לתחנה ומביטות זו בזו בעניין. שנים חלמתי להסתובב בשיער פרוע שכזה ובמשקפי שמש. אנחנו מרגישות גיבורות של סרט פעולה נועז. מחשבות את צעדינו ונוקטות את כל אמצעי ההגנה שעומדים לרשותנו.
מובן שלא התיישבנו בתחנה אלא חיכינו מאחוריה, וכשקו 7 הגיע זינקנו בדיסקרטיות פנימה מהדלת האחורית. פרצופים המומים ומלגלגים סקרו אותנו בעניין. היינו חריגות כל כך בנוף.
"שבבניקיות מסריחות", לוחש לנו ילד בדרך לסוף האוטובוס.
שרה כמו תמיד נראתה בטוחה בעצמה ולא העיפה מבט אחד מיותר סביב, ואני לעומתה השתרכתי מאחור ושלחתי מבטים מתנצלים לכל עבר.
שלוש דקות והגענו לתחנת היציאה מהעיר. מזנקות החוצה ומסתכלות לצדדים, השטח פנוי. מהמורה אחת עברנו.
אנחנו מתיישבות על הכורכר שמאחורי התחנה וממתינות לאוטובוס הבא שייקח אותנו הרחק מכאן לבני ברק מלאת הקסם שמחכה רק לנו.
שרה נאנקת בשקט ומפשילה את חצאיתה. אני פוערת פה בתדהמה – כתם כחול-סגול-שחור ועצום בגודלו מתגלה בפנינו על שוק הרגל שלה. אני שואלת אותה בשקט אם זה כואב והיא עונה שכן, אבל מזל שזה רק זה.
מוכשרת שכמותה, אני מהרהרת... אם אני הייתי קופצת הייתי לכל הפחות שוברת שתי רגליים ויד.
קו 220 באופק.
אנחנו עולות בשקט מהדלת האחורית של אוטובוס המהדרין.
האוטובוס כמעט ריק והכובע השחור של אבא של שרה לא נראה באופק. שרה הולכת לשלם, לי אין אומץ לשלם בכסף שגנבתי לאמא מהארנק. אנחנו מתרווחות לנו בספסל האחרון. נשארה רק המשוכה האחרונה.
האוטובוס דוהר והתחנות של ברכפלד נראות באופק הולכות וגדלות, האנשים שנראו כנקודות הולכים וגדלים ואי אפשר לטעות עכשיו –
שני מטר של זקן שחור, מגבעת גבוהה, משקפיים מגושמים שחורים ומעיל ארוך ביום חם שכזה. לרגע אחד החסרנו פעימה, ובשנייה שלאחר מכן זינקנו מתחת לספסל מצחקקות בהיסטריה.
ידענו שיש לנו בדיוק שלוש דקות וחצי עד לתחנה של רחוב החשמונאים, שבה נוכל לקפוץ מהדלת האחורית, ולא התכוונו לבזבז אותן.
החלפנו בגדים במהירות הבזק ושוב נדהמתי מהשינוי שחל בשתינו בתוך שניות.
שרה כמובן נראתה מצוין בחצאית של ברכי, שעליי נראתה מגוחכת ומתאמצת. הרגליים השזופות שלה זהרו בשובבות בחשיכה שתחת הספסל האחורי. אני כשלעצמי הסתפקתי בלקפל את החצאית שלי מתחת לחולצה ולהפוך אותה מחצאית ג'ינס ארוכה ומגושמת לחצאית שלושת רבעי חמודה, ולהוריד את הגרביים, אם כי מראה האצבעות הלבנבנות והחיוורות שלי היה מגוחך בעיניי.
הבטנו זו בזו וכאילו העברנו איזה שדר בינינו. הייתה שנייה של רצינות תהומית שם מתחת לספסל.
הושטתי לשרה יד והיא קיפלה לי את השרוול יפה כמו שהיא יודעת, אף אחד לא היה מאמין שזה היה שרוול ארוך פעם.
הגשתי לה את היד שנייה וכשהאוטובוס עצר בחריקה בתחנה של החשמונאים אני זינקתי מהדלת.
זינקתי, פשוטו כמשמעו – דילגתי על שלוש המדרגות וקפצתי החוצה.
שרה אחריי. מדדה החוצה, נעצרת לרגע, תוחבת את ראשה בשנית לחלל האוטובוס, צועקת: "פאפה!" וקופצת החוצה.
דלת האוטובוס נסגרת לנו בפרצוף ושתינו רואות כמו בהילוך איטי את הכובע עם הזקן והמשקפיים מסתובב בפרצוף המום אל החלון, פוער פה בתדהמה.
האוטובוס הפליג לדרכו.
הבטנו זו בזו בהלם ופרצנו בצחוק היסטרי שמשקעים של דמעות עלו בו.
רצנו אל חלקת הכורכר שמאחורי התחנה אוחזות ידיים, והתגלגלנו בענן האבק הלבן שהותיר האוטובוס מאחוריו, והכול זרח באותו רגע באיזה לובן קריסטלי בוהק שעטף אותנו בעדינות אין קץ.
הסוף –
או: מתכון למרק ארטישוק ירושלמי וכרישה שעושה סופים טובים.
מצרכים לכ-6 מנות:
5 ארטישוק ירושלמי קלופים
2 תפוחי אדמה קלופים
1 כרישה גדולה
1 שורש סלרי קלוף וחתוך לרבעים
1 גזר קלוף וחתוך לרבעים
3 שיני שום
100 גרם שמנת מתוקה
1 כף נדיבה של חמאה
2 כפות שמן זית
מלח, פלפל ואגוז מוסקט לפי הטעם ועלה דפנה אחד
הוראות הכנה:
בסיר גדול מחממים את החמאה ושמן הזית ומקפיצים קלות את הכרישה, הגזר, שורש הסלרי והשום עד להזהבה קלה.
מוסיפים את שאר הרכיבים למעט השמנת ויוצקים מים עד לכיסוי הירקות.
מגיעים לרתיחה יפה, מנמיכים את האש ומתבלים לפי הטעם.
ממתינים בסבלנות כשעה עד לריכוך מוחלט של הירקות, מסירים מהאש, שולפים את עלה הדפנה, מוסיפים את השמנת וטוחנים עם בלנדר מוט עד לקבלת מרקם קרמי, חלק ומשגע. מתקנים תיבול ומזמינים אנשים שאתם אוהבים במיוחד, כי למה לא בעצם?
הבריחה הגדולה | פרק שני | מאפה פסטה, בטטה וערמונים מושלם לחנוכה
מריה אסטריכר
אחרי הפרק הראשון: https://bit.ly/3PyssYh ... הנה המשך עלילותיה של מריה:
אני מכסה את העיניים בידיים ומנסה לראות מה קורה שם אצל הדוידוביצ'ים מבעד לדמעות השמש, ואז אני רואה בחטף את שרה עומדת בקצה המרפסת, את הכובע השחור של אברהם נבלע באפלולית הבית ואת דלת המרפסת נסגרת מאחורי שרה.
אני מאמצת את אוזניי תוך כדי שאני תוהה למה היא לא למטה כמו שסיכמנו.
אני מרגישה שמשהו השתבש. ובכלל, אם אברהם בתמונה אין מצב שהיא תצליח לצאת.
שרה צועקת לי: "נעלו אותי במרפסת. אברהם הלשין עליי".
אני שונאת אותו. את האח המעצבן הזה שלה עם הפאות המסולסלות והכובע המטופש. הוא בכלל רוסי, מה הוא מנסה להתנהג כמו חסיד?
אני מתחילה להתמלא מתח ועצבים, כי רק חסר לי עכשיו שברכי ובלה יחזרו מבית הספר ויראו את כל הסצנה הזאת, רק זה חסר לי. שאמא תדע שהלכתי לפגוש את שרה.
את המחשבה על אבא הדחקתי בנתיים בתאים הכי שחורים של מגירות המוח שלי.
אני מנסה לתקשר איתה בצעקות לא חזקות מדי, אבל זה קשה כי היא בקומה חמישית ואני למטה על המדרכה מזיעה ומבולבלת.
ואז אני רואה אותה מטפסת בקלילות על גדר המרפסת ומכווננת את עצמה כלפי המרפסת של השכנים שנמצאת שתי קומות מתחתיה.
אני בהלם, בולעת רוק בגרון ניחר ומנסה לשכנע את עצמי שהיא בטח רק מאיימת על ההורים שלה שתקפוץ כדי שיפתחו לה את דלת המרפסת.
כמה אומץ, אני רועדת בלב.
מצמוץ אחד ושרה קופצת.
אני המומה. לרגע לא העליתי על דעתי שהיא באמת תקפוץ.
אני לא בטוחה אם היא התכוונה לקפוץ אל מותה או לקפוץ בניסיון לברוח ושתי האפשרויות מהממות אותי. אני חונקת דמעות בגרון ומנסה להבין מה קורה, ואז שרה צצה לידי מחויכת, תופסת ברגל ימין ומחבקת אותי.
אני בהלם. משתרכת אחריה לכיוון בר-כל והיא מספרת לי בשקט איך שנייה לפני שהיא התכוונה לצאת מהבית אברהם תפס אותה ונעל אותה במרפסת. בהוראת ההורים הוא נצטווה להשאיר אותה שם עד שיחזרו בערב להדלקת נרות. היא מתארת לי איך כיווננה את עצמה לנפילה טובה, איך קמה על רגל אחת, קיפצה אל סלונם של השכנים ההמומים, פתחה את דלת הבית שלהם ונמלטה. אנחנו צוחקות ובוכות יחד אבל לא יותר מדי כי בכל אופן זאת שרה ושום דבר הוא לא הזוי מדי או בלתי נתפס. היא רוסיה, היא פשוט לא עושה עניין מכל דבר.
אנחנו עורכות התייעצות בבהילות, אבא שלה בטח בדרך הנה וצריך לצאת מהשכונה בכל מחיר.
קובי מחכה לנו בבני ברק, ופארק מרום נווה מחכה לנו, על גבעותיו הירוקות והקניון מלא האורות והחנויות שסמוך אליו.
שרה מפלחת שני זוגות של משקפי שמש מבר-כל, ואני מחכה לה בחוץ מצחקקת בעצבנות, לא מבינה מאיפה שלוות נפש הזאת של השרה הזאת שלי.
המשך יבוא.
מאפה פסטה, בטטה וערמונים מפנק מושלם לחנוכה, גרסה משודרגת לפסטת השמנת פטריות שהייתה הדבר הכי אהוב בעולם על שרה ועליי (חוץ מבריחות דרמטיות והתקפי לב להורים שלנו).
מצרכים:
1 חבילת פסטה קצרה מבושלת רק חצי מזמן הבישול שכתוב על גבי האריזה ומסוננת
1 חבילת פטריות טריות פרוסות דק
1 חבילת ערמונים בוואקום קצוצים גס
1 בטטה בינונית חתוכה לקוביות קטנות
1 בצל גדול קצוץ דק
2 שיני שום כתושות
1 חבילת שמנת מתוקה לבישול
150 גרם גבינה קשה מגוררת (צהובה, פקורינו, מנצ'גו, גאודה או כל דבר אחר שיש במקרר)
3 כפות שמן זית
1 כף נדיבה של טימין טרי או יבש (לא חובה)
מלח, פלפל, אגוז מוסקט לפי הטעם
50 גרם גבינת פרמזן מגוררת
הוראות הכנה:
בקערה גדולה מערבבים היטב את כל המרכיבים עם הפסטה, למעט הפרמזן.
יוצקים את התערובת לתבנית גדולה ועמוקה יחסית מרופדת בנייר אפייה.
מפזרים את הפרמזן בנדיבות ושולחים לתנור מחומם מראש ל-180 מעלות לחצי שעה או עד שמתקבל קראסט שחום וריח של אהבה עצמית בכל הבית.
בתיאבון!
לפרק הבא: https://bit.ly/3YGFwiq
חנוכה | בריחה ומתכון לסופגניות ריקוטה שמלטפות מבפנים
מריה אסטריכר
"בתור ילדה חרדית, כשהייתי שומעת את המילה 'בית', מייד הייתה עולה לי בראש תמונה של בית חד-קומתי, קטן, שמהחלונות שלו בוקע אור צהוב.
אורה של התורה הקדושה...
ודמויות של משפחה שיושבת סביב שולחן האוכל ומכולן בוקע אור יקרות של קדושה ושכינה.
התקופה היא חנוכה כמובן, חג האור והמשפחה והיהדות החמימה.
כיום –
אם אומרים לי את המילה 'בית' אני רואה את אותה התמונה רק עם כתם כהה ומטושטש במרכזה.
הכתם הזה הוא אני."
(מריה, מתוך out of mea shearim, 2004)
***
חנוכה 2010. אולם בית כנסת גנרי כלשהו. כיסאות כתר פלסטיק. חמגשיות עם סלט פסטה קר. ירוחם מסתבך עם המצגת במקרן. צרחות צחוק של להקת ילדים עולות מהרחוב. אבא יושב על כיסא כתר לבן ומעשן בשרשרת בכניסה לאולם. חיה ושרי מתנצחות בלהט במטבחון, רכונות על פלטת שבת שמנונית מכוסה בתבניות אלומניום ענקיות וגדושות ב...
***
חנוכה 2014:
השעה שלוש אחר הצהריים, אמא במטבח מעלעלת בעיתון בידיים שמנוניות, אבא כרגיל בעיצומו של שלאף שטונדה ארוך (מנוחת אחר הצהריים), כולם טרודים בלימודים או בעיסוקיהם, אני לחוצה קצת.
אני אוספת את השיער לקוקו הדוק וגבוה כמו שאמא אוהבת, או יותר נכון – בצורה היחידה שאמא מרשה. אני מביטה בהשתקפות שניבטת אליי מן המראה בחוסר חשק מופגן. פנים עגולות ומנומשות, משקפיים עם טביעות אצבעות והחיוך העקום הזה שלי, זה שמנסה ללא הצלחה לחייך בחן עם השיניים עטויות הברזלים.
נשימה עמוקה, ויאללה, תיק –
לוקחת תיק גב ששימש פעם כילקוט של שרי ומתחילה להעמיס בבלבול חצאיות וחולצות, תחתונים וגרביים. אנחנו הולכות ליום אחד בעיקרון אבל רק השד יודע איך זה יתגלגל עם שרה.
אני גונבת לברכי חצאית שבטח תיראה קצרה על שרה. אני לא מבינה את הקטע שלה עם החצאיות הקצרות האלה, אני חושבת שהעיניים שלה הרבה יותר יפות מהרגליים שהיא כל כך אוהבת לחשוף. ובכלל, עניין הביגוד אף פעם לא משך אותי כל כך. שרה פשוט ידעה לקחת כל בגד ולשוות לו את האופי שלה – קצר, צמוד, שובב... אני עדיין התהלכתי בחצאיות ג'ינס ארוכות וכבדות וחולצות טריקו עם שרוול דמוי קצר שהיה מחובר לשרוול ארוך יותר.
אני מסיימת להעמיס את התיק. דוחסת הכול בכוח. תמיד הייתי גרועה בלארוז.
יוצאת מהחדר בפרצוף סמוק מעט, כמעט מסגיר. מזל שאף אחד לא פה כדי לשים לב. זורקת לאימא בחיפזון: "אני הולכת לעשות שיעורים עם מלכי". היא מהנהנת באפטיות ורק מציצה לראות שלא עוללתי כלום בשיער ושאני לבושה כהלכה.
"תכניסי את החולצה", היא צועקת מאחוריי. "ותחזרי להדלקת נרות".
מטומטמת שאת, אני מגחכת בלב. את לא זוכרת שאני כבר שבועיים בבית ושאין שום שיעורים?
אני טורקת את הדלת ומדלגת שתיים שתיים במדרגות. יוצאת מהבניין ונתקלת במבטיהן של ילדות הבניין שבוהות בי ומשפדות אותי בעיניים המומות. יוצאת אל השמש ממצמצת תוך כדי חציית הכביש ומרימה מבט אל המרפסת.
לא טעיתי,
אני שומעת את שרה צועקת לי מלמעלה.
המשך יבוא...
ובינתיים, קבלו מתכון מהיר וממכר לסופגניות ריקוטה שמלטפות מבפנים.
מצרכים:
250 גרם ריקוטה
2 ביצים שלמות + חלמון אחד
70 גרם סוכר
1 כפית מחית וניל או תמצית וניל
1 כף רום
2 כפיות אבקת אפייה
175 גרם קמח
הוראות הכנה:
בקערת מיקסר מניחים את כל הרכיבים הרטובים ואת הסוכר ומערבלים קלות, מוסיפים את אבקת האפייה ואת הקמח וממשיכים לערבל עד להתאחדות וקבלת בלילה סמיכה וחלקה של בצק (אפשר בהחלט לעשות זאת גם ידנית).
מעבירים למקרר למשך שעה.
מחממים שמן לטיגון עמוק בסיר רחב. מוציאים את העיסה מהמקרר ובאמצעות שתי כפיות יוצרים מעין עיגולים ובזהירות מפילים אותם לשמן הרותח. מטגנים עד שמתקבלים עיגולים קטנים שמנמנים וזהובים. מוציאים מהשמן עם כף מחוררת, בוזקים אבקת סוכר וזוללים.
חנוכה שמח באשר אתם.ן 3>
לפרק הבא: https://bit.ly/3YHyzxp
הכותבים שלנו
קצת על התקופה...
מגזין "התקופה" מביא אל קדמת הבמה את חייהם, הגיגיהם ויצירותיהם של יוצאי החברה החרדית.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
דרך הכתבות ניתן יהיה להבין את המסע העובר על אדם שהחליט לצאת מן החברה החרדית (לאו דווקא אל זה החילוני אלא בכלל), מהן התובנות שמקבלים במסע כזה וכיצד יוצאים יוצרים להם דרך חדשה שעדיין לא הלכו בה מעולם - כל אחד ומסלולו הוא, כל נשמה ונטיית הלב שלה.
