עברו חודשיים מאותו בוקר של שבת שחורה נטולת השמחה ומלאת העצב, ואני בצידה האחר של יבשת אירופה. משוטט לי ברחובות פורטוגל האפורים והרטובים, אפורים כמו הלב ורטובים כמו העיניים. אומרים רחוק מהעין רחוק מהלב, אז אומרים.
תמיד הרגשתי חיבור עמוק למדינת ישראל, יחד עם ניתוק מאוד עמוק, מין ניגוד עניינים מוזר ובלתי מוסבר. בילדותי לא גדלתי על “התקווה”, ולא על מגילת העצמאות. השירים שהכרתי היו בסגנון שונה ובמקצב קצת אחר, והמגילות שלמדתי בבית הספר נכתבו הרבה לפני המחצית של המאה הקודמת, פחות שנתיים. הצבעים שלי לא היו כחול-לבן אלא יותר שחור-לבן, ואת הירוק זית של הצבא אומנם לבשתי במשך שלוש שנים, אבל בשדה הקרב לא לחמתי.
פטריוטיזם, וקווים לדמותו
בימים אלה מצופה מכול אזרח במדינה להיות נאמן למולדת. להזיל דמעה או שתיים בהמנון הלאומי ולהתעטף בגאווה בדגל. להתנדב למען המאמץ המלחמתי, ולצפות בדבקות יום וליל בחדשות. להיות חזק בחזית, וגם לא להרפות בעורף. לתת יד בגזרת ההסברה, וגם את כל שאר הדברים בשגרה. לעזור בקטיף לאנשי העוטף, ואת האשטג התורן ברשתות החברתיות לשתף. לא רק ההאשטג משותף אלא גם הגורל, כולנו באותה סירה, גם אם היא מעט רועדת ושבירה.
בימים אלה איני אזרח במדינתי ולא נאמן למולדתי, טסתי אלפים רבים של מיילים מהארץ זבת חלב ודבש המובטחת ומלאת הסכסוכים. הרחק מקולות האזעקות ומראות הזוועות, הרחק משטחי הכינוס סביב הרצועה והמחסומים של הגדה. הרחק מהמיצגים המרגשים ברחבת בית אריאלה, מתפילות “אל מלא רחמים” במסעות הלוויה, ומהצעדות הארוכות בגשם לירושלים הבירה. הרחק מתחושות הפחד, חוויות הבושה, ורגשות האשמה.
טוב לא באמת, השתיים האחרונות רודפות אותי גם לכאן.
אני מרגיש אשמה.
אני מאשים את עצמי.
אני מרגיש בושה.
אני מתבייש בעצמי.
במלחמה הזאת איני נושא חרב וגם לא מספר ברזל. איני עושה מילואים, לא בדרום וגם לא בצפון. איני נכנס מתחת האלונקה (ולמזלי) גם לא שוכב מעליה. איני שומר על יישוב וגם לא על קיבוץ. איני מתפלש בבוץ וגם לא נרטב בגשם. איני משתף ברשת תיעודים מהשטח, וגם לא סרטונים מהעיר. איני מתנדב בכיתת כוננות, וגם לא עוזר לחקלאים בגננוּת. איני גיבור וגם לא איש השעה. איני מנצל כל דקה להסברה וגם לא מקדיש כל יום לתפילה.
במלחמה הזאת למרות הכול, אני כן בוחר.
אני בוחר לחיות.
