התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

ג) ליבו במזרח – והוא? עָלֹה נַעֲלֶה

גיל בניסטי

טור שלישי: עָלֹה נַעֲלֶה

השיבה למולדת
בראשית ימיה של מדינת ישראל, בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, יותר ממיליון יהודים מצפון אפריקה וחצי האי ערב עלו לישראל לאחר אלפיים שנות גולה בניכר. היו מי שהפליגו באוניות, כאלה שטסו במטוסים, ואחרים, כמו סבתי שתחיה שעלתה ממרוקו דרך צרפת, עשו חלק מהדרך באופן זה וחלק מהדרך באופן אחר. היו גם כאלה שלא שפר עליהם גורלם והם נאלצו להגיע ארצה במסע רגלי ארוך ומפרך, בעיקר ממדינות כמו איראן, עיראק, מצרים, טורקיה ועוד.

אותם יהודים ראו באידאולוגיית ההתיישבות חלק בלתי נפרד מהשיבה למולדת המובטחת והתגשמות חזון הנביאים לגאולת ישראל באחרית הימים. דרך החיים של רבים מהם בארצות מוצאם התאפיינה בשמירה על הצביון היהודי-דתי יחד עם פתיחות מסוימת לגלובליזציה ולתרבות המערב, המשך ישיר לסימביוזה המיוחדת בין המורשת התורנית לסביבה המקומית של יהדות ארצות האסלאם בימי הביניים בפרט ובשנות הגולה בכלל. התייחסתי לנושא בהרחבה בטור הקודם בסדרה – סביבה או מורשת.

בטור זה אעסוק בשאלה: איך הפכו קהילות יהודי ארצות צפון אפריקה וחצי האי ערב מקבוצה הומוגנית הדוגלת כמעט ברובה ביהדות פתוחה ומקבלת, לקבוצות הטרוגניות המנהלות אורחות חיים שונים לחלוטין. וכמובן, שאלת השאלות, כיצד מתוך אותה חברה נוצר הזרם החרדי-ספרדי המוכר כיום?

 

התנגשות כפולה
התפתחויות ושינויים מתרחשים בעקבות התנגשות; כך, לאורך ההיסטוריה, קונפליקטים חברתיים יצרו סדר סוציולוגי חדש. כמו שאמר הפסיכואנליטיקאי המפורסם קרל גוסטב יונג: ״פגישה של שני בני אדם כמוה כתרכובת חומר כימי אחד עם משנהו, אם ישנה תגובה לתרכובת, שני הצדדים משתנים.״

וגם כאן, זה בדיוק מה שקרה.

יהדות המזרח, בתקופת עלייתה ארצה, פגשה בארץ שני קהלים: החברה החילונית-הכללית והחברה החרדית-אשכנזית. נזכיר, קהילות חרדיות אשכנזיות היו בארץ עוד לפני הקמת המדינה. אומנם היו גם קהילות דתיות ספרדיות – כמו הס”ט בירושלים, וקהילות קטנות של יהודים שעלו מארצות ערב לפני קום המדינה, אך ביחס לקהילות האשכנזיות מספרן היה שולי.

נדון תחילה במפגש עם סוג הקהל הראשון, החברה החילונית. מנהיגיה ורבניה של הקהילה הספרדית נרתעו מצורה זו של חיים, החילון.

בגולה, מה שהפריד בין יהודי לשאינו יהודי הייתה שמירה על אורח חיים דתי. בארץ, שרוב תושביה הם יהודים, לא היה צורך לשמור על בידול והמנהיגים חששו שעולים רבים יינטשו את הדת. הם סברו כי בעיני הדור הצעיר, בעיקר, דרך ישראל סבא תיתפס ישנה ולא רלוונטית. הם הביטו סביב וראו שכור ההיתוך הצברי הוליד יהדות חדשה ומודרנית, המציינת את החגים באופן שונה ולא דתי, בלי שמירת שבת ובלי שמירת כשרות. הפחד היה שחילון ייתפס כאטרקטיבי ומעודכן יותר.

הקונפליקט השני נוצר במפגש עם תושביה החרדים של המדינה הצעירה  – יהדות המזרח מול יהדות אשכנז. ההבדלים בין הקבוצות התבטאו לא רק בסגנונות הלבוש ובנוסחי התפילה וההגייה, אלא גם בתפיסות עולם שונות לחלוטין; העולים החדשים ראו בהקמת המדינה סימן של “אתחלתא דגאולה”, סממנים ציוניים כמו צה”ל ודגל בצבעי כחול לבן היו מקור לגאווה. בעוד רוב החרדים-האשכנזיים לא שמחו במיוחד על הקמת המדינה והתנגדו לסממנים הציוניים.

וכך, המציאות בארץ אילצה את העולים לבחור לאיזה צד ביהדות הישראלית הם שייכים, והמפגשים הללו הולידו שני זרמים מרכזיים: מזרחיות מסורתית וחרדים-ספרדים. מעין יצורי כלאיים חדשים.

 

נוסעים לקידוש
היהודי המזרחי המסורתי, זרם שכאמור נולד בארץ, דומה במובנים מסוימים ליהודי החילוני שנוצר בעקבות הולדת הרעיון הציוני וההתמקדות בלאומיות היהודית על חשבון הדת. תפיסות שמקורן, כידוע, בארצות אירופה. מבחינה חיצונית, המסורתיים אימצו את הלבוש המערבי, ויתרו על כיסוי הראש ובחרו ללמוד בבתי ספר ממלכתיים ולהתגייס לצה”ל כחיילים מן המניין. עם זאת, בליבם נותרה פינה חמה למנהגים מבית אבא, כמו קידוש בשישי וציון דתי של חגי ישראל. הזיקה למורשת, המשפחתיות ושמירה על ליבת מנהגים וקיום מצוות מסוימות נטמעו עמוק בקרבם – והם קיבלו את הכינוי “מסורתיים”.

עד זמן כתיבת שורות אלו המונח “מסורתי” משויך באופן בלעדי כמעט ליהודים יוצאי ארצות האסלאם.

 

גורם נוסף להתפתחות הזרם המסורתי אפשר למצוא במאמרו של ד”ר ניסים לאון “המסורתיות המזרחית כהד לקיום יהודי בעולם האסלאם”: מקורותיה של המסורתיות המזרחית אינם נטועים אך רק במשבר המודרניזציה והחילון הישראלי בשנותיה הראשונות של המדינה, אלא בנתק של הקיום היהודי הדתי מהאינטראקציה היהודית-אסלאמית. המסורתיות המזרחית היא הד לקיום יהודי רציף ומתמשך של מאות שנים בעולם האסלאם, שיהודי המזרח נותקו ממנו באבחה חדה ולעולם לא יוכלו שוב לחזור אליו.

כלומר, עצם המעבר מארצות המוצא, שבה התקיימו חיים יהודיים במשך כאלפיים שנים, השפיע אף הוא על יצירת חברת הכלאיים המסורתית, שאינה דתית כפי שהייתה בגולה, אינה חילונית לחלוטין ובוודאי שאינה חרדית.

 

מישיבת פורת יוסף ועד תנועת אל המעיין
מבחינת ציר הזמן, אפשר למקם את הולדת הזרם החרדי-ספרדי בהקמת תנועת “נאמני התורה” בשנות ה-60 של המאה ה-20.

עד אז, ובמשך עשרות שנים, היהדות החרדית הייתה נחלתם הבלעדית של יהודי מרכז ומזרח אירופה. דמות היהודי החרדי הצטיירה כגלותית, אוחזת בהשקפת עולם תורנית מחמירה וקפדנית, הרואה לנכון להסתגר ולהתגונן מפני תופעות המודרניזציה והחילון של תנועת ההשכלה.

הזרם החרדי-ספרדי התפתח באיטיות מתוך הזדהות עם עקרונות היהדות החרדית וחשש מפני תהליכי חילון. הזרם הלך וגדל ואנשיו אימצו את הלבוש האופייני לעולם הישיבות התורני ואת התפיסות של “חבורת הלומדים” כמו אי-גיוס לצה”ל ועיתונות כתובה המטיפה נגד הממשל ומוסדות המדינה.

למרות ניסיונות “העתק-הדבק” של האידיאולוגיה והרצון להשתלב, היחסים בין יהדות המזרח ליהדות החילונית האשכנזית וליהדות החרדית האשכנזית מעולם לא אופיינו בהרמוניה ובהכלה.

קצרה היריעה מלהרחיב על “השד העדתי” המדובר כל כך עד עצם הימים הללו, אבל אחטא אם לא אתייחס אליו במעט בטור זה.
בראשית ימיה של מדינת ישראל אפלייתם וקיפוחם של יהודים שמוצאם בארצות האסלאם קיבלה ביטוי ברוב תחומי החיים; ממגורים ועד רכישת השכלה, מייצוג פוליטי ועד תעסוקה, מבמה לשירה וספרות ועד לימוד התרבות והמורשת. בכל אלה התקבעה תפיסה שיהדות המזרח אינה שוות ערך ליהדות אשכנז, המשכילה והחרדית כאחד. תחת הכסות של “פערי מנטליות״ כינו את העולים החדשים מארצות האסלאם בשמות גנאי כמו “ברברים”, “פרענקים”, ולעגו לנכסי צאן הברזל שהביאו איתם מהגולה.

מראשיתו – וכנראה עד היום – סבל הזרם החרדי-ספרדי ממעמד חברתי נמוך ביחס לזרמים החרדים האשכנזים. ברוב הישיבות הנחשבות והסמינרים היוקרתיים ישנה מכסת קבלה של תלמידים ותלמידות ממוצא מזרחי, ורק המוכשרים ביותר והמיוחסים ביותר מתקבלים. הרף המוצב לנער או נערה ממוצא מזרחי גבוה בהרבה מהרף המקביל לאשכנזים. ההפרדה באה לידי ביטוי גם בשידוכים. במקרים נדירים מאוד ישודכו בנים/בנות למשפחות חרדיות ספרדיות עם בנים/בנות למשפחות אשכנזיות.

תפיסת ההפרדה מושרשת מאוד בחברה החרדית וקשה לראות כיצד תשתנה בעתיד הנראה לעין.

הרוצים והרוצות להרחיב בנושא, מוזמנות ומוזמנים לצפות בסרט העלילתי ״בחורים טובים” (2022) שביים ארז תדמור והפיק היזם החרדי יקי רייסנר, ובסרט הדוקומנטרי ״מה קרה ליהדות מרוקו?” (1977) שביים אלפרד שטיינהרדט. הסרט זמין לצפייה בארכיון הסרטים הישראלי.

 

מה היה קורה אילו…?
העיסוק בנושא הזכיר לי את שהיה אומר המשגיח בישיבה הקטנה שבה למדתי – אמרת הקידוש וההבדלה שלו, שאיתה נהג לסיים כל “סדר מוסר”: הרבי מקוצק היה אומר “אם היהודי לא עושה לעצמו קידוש, כלומר לא מקדש את עצמו, הגוי עושה לו הבדלה. אבל אם היהודי עושה לעצמו הבדלה, כלומר מבדיל את עצמו, אזי הגוי מקדש אותו״.

במקרה שבו אנו דנים אומנם מדובר ביהודים משני צידי המתרס, אבל הרעיון אינו משתנה. לטעמי, אם יהדות המזרח בעלייתה ארצה הייתה מבדילה עצמה וגאה בשילובה המיוחד בין יהדות-דתית לפתיחות תרבותית ובמורשתה המפוארת – ולא הייתה מנסה לחקות את הישראלי-החילוני החדש או את הישראלי-החרדי הישן, אזי כל ההיסטוריה (ואולי גם העתיד) היו נראים אחרת.

לטור הראשון -> ליבו במזרח – והוא?

לטור השני -> סביבה או מורשת?

לטור הרביעי -> לְהַחְזִיר עֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ

לטור החמישי -> והָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא

יהודים מהרי האטלס בתחילת המאה ה-20
21/11/2023

מאמרים נוספים

ה) ליבו במזרח - והוא? והָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא


סוכת פלא


בניתי סוכה


מסיבה ביער


היפרדות


זיכרונות מימים שמחים


דילוג לתוכן