לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב
אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב
אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וָאֱסָרַי, בְּעוֹד
צִיּוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב
יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ
יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב.
רבי יהודה הלוי
היֹה היה ילד קטן שתמיד הרגיש מעט זר ולא שייך. לפני שנולד בחרו הוריו לחזור בתשובה ולהיות חרדים מן המניין. לא מהישנים והכבדים, אלא מהחדשים והקלילים. הם גידלו אותו בנעימים בעיר מעורבת, חילונים לצד מסורתיים, יהודים לצד ערבים. כן, סיפורנו מתרחש ביפו של שנות התשעים. אותו ילד למד בבית ספר מחוץ לעיר, היכן שכל אותם חרדים חדשים שלחו את בניהם ללמוד תורה, משנה, הלכה, ועוד דברים שבקדושה. כבר אז הוא הרגיש לא פה ולא שם; בחוץ הרחוב היה חילוני אבל הבית היה חרדי, הקול קול יעקב והידיים ידי עשו.
הילד הפך לנער, ובשלהי הכיתה השביעית בתלמוד התורה הגדול, הכול החלו לדבר בהתרגשות על הישיבה הקטנה. בני ברק או ירושלים, לבחירה ביניהן לא הייתה משמעות רבה, הם רק חלמו להיות מהממיתים עצמם באוהלה של תורה. חשוב היה להם שאותו אוהל יהא כמה שיותר לבן כלומר כמה שיותר אשכנזי, לא בקטע גזעני, חס וחלילה, הם פשוט רצו ללמוד במקום יוקרתי. הכיתה כולה התבגרה באחת כשהתשובות המיוחלות החלו לזלוג; כל יום הביא עימו בשורות חדשות, חלקן טובות יותר וחלקן קצת פחות. חלקן מבית מדרשו של איוב, ובחלקן נודע על בר מזל נוסף שהתקבל לבית מדרשו של שם. וגם התשובה מישיבת החלומות שאליה נכסף גיבורנו, גם היא לבסוף הגיעה.
זה לא אתה אלא המוצא שלך, גדשה הסאה לזאת השנה, תודה רבה על פנייתך.
***
הנער נעשה בחור ישיבה. אי־שם בפרברי בני ברק, יחד עם עוד מאות תלמידים מאותו סוג לא מובחר. היו אלו ימים מעטים וטובים, בין ספסלי העץ הנמוכים בבית המדרש הגדול והסטנדרים הגבוהים, למיטות הקומתיים מברזל בחדרים הקטנים. הוא שקד על סוגיות אביי ורבא בהגייה ליטאית, ובברכות ובקדיש ענה אמן של בית סבא. בליל שישי בילה אצל מוישי על קערת טשולנט מתקתק והערינג חמוץ, ובערב שבת בבית, אצל אימא, השביע נפשו בדגים חריפים ברוטב, אדומים־אדומים. בחדר האוכל בישיבה שר בדבקות “יה אכסוף”, ובבית הכנסת השכונתי זימר “כי אשמרה שבת”. נראה שהכול הסתדר ובא לציון גואל. לפחות כך חשב.
פתאום, בבוקר אחד, הבחור קם והחליט ללכת. ברחובות שוטט ועל הברזלים ישב. ארוכים ורעים היו ימים אלו. הוא שאל שאלות רבות, על זהותו האישית של האדם החופשי, ועל מוצאו העדתי והדתי; על תפקידה של החברה הישנה בעולמו הפנימי, ועל התרבות החדשה שאימץ לעצמו. האם אלו הם סך חלקיו, או אולי כלל לא שייכים אליו? הבחור פשט את בגדיו השחורים והכשרים, והתעטף בבגדים צבעוניים כדת וכדין. שנה עבודה, שנתיים לימודים, ושלוש שנים בצה”ל.
כמו כולם, הוא לא פספס את הטיול הגדול.
***
המוצ’ילר השאיר מאחור את בני ברק ואת תל אביב; שמאל, ימין, שמאל הוא צעד למזרח הרחוק. אנשים רבים פגש בדרך, איש מהם לא הכיר את העולם שבו גדל ושרק עליו ידע לספר. צר עולמם כנמלה, כך אמר. את הטשולנט וההערינג החליפה חביתה מקושקשת עם בייקון על לחם לבן וחמאה רכה. שלושה שאכלו על שולחן אחד, מי אם לא הוא התנדב לומר דבר תורה. בכל זאת לא כל יום, כיפורים. בפאתוס משיחי נאם על סוגית קים ליה בדרבה מיני, כאילו ברדוגו החברותא יושב על ידו ומלטף את זקנו השחור. בניגון ישיבתי ובבוהן מונפת הסביר לפרצופים המופתעים על איסור אכילת חזיר והקשר ליום הכיפורים. בפעולה אחת, על דעת המקום ועל דעת עצמו, הוא התיר את העבריינים.
***
הילד הקטן והלא־שייך.
הנער הדחוי שהתבגר בטרם עת.
הישיבע בוחער השחור והחצוי.
הגבר המוצ’ילר הצבעוני.
כולם יחד מרכיבים את האיש שגם הוא, כמו הוריו, רצה להתחיל בדרך חדשה.
ובדרך לעתיד החדש, הוא בחר לחקור את העבר הישן.
לטור השני -> סביבה או מורשת?
לטור השלישי -> עָלֹה נַעֲלֶה
לטור הרביעי -> לְהַחְזִיר עֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ
לטור החמישי -> והָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא
