התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

הרב אלישיב שלי

מוטי

מעת לעת, בשבת אחר הצוהריים, היינו הולכים ל”קראוון” של הרב אלישיב במאה שערים, ליד בית המדרש של חסידות סלונים. הייתי מתיישב ליד אבא בשורה האחרונה ומקשיב לרב עם העיניים הנוקבות, המוסתרות מאחורי עדשות עבות במיוחד. דיבורי הרב אלישיב היו פשוטים וברורים, וגם כילד פחות מגיל בר מצווה הבנתי אותם ללא שום קושי. בשקט, בקול מונוטוני ובנונשלנטיות היה מוסר את דבריו; דן בהלכות ומצטט את גדולי הדורות בעל פה. מדי פעם היה שולח עקיצות מבודחות לקהל שומעיו. משתתפי השיעור הקבועים הרגישו בבית; שאלו שאלות והתערבו, והרב, מצידו, ענה להם בסבלנות בלתי נגמרת.

 

כשהייתי צעיר עוד יותר היינו אף עולים לבית הקטן ברחוב חנן 10, מייד אחרי “מעריב” של מוצאי שבת. הצטופפנו בחירוף נפש לשמוע את הרב אלישיב מבדיל בין קודש לחול, ולראותו מקפל את הטלית ומכניס את השטריימל לקופסה. מי שהספיק לשאול אותו שאלות תוך כדי, זכה. מי שלא, נאלץ לחכות להזדמנות הבאה, שכן הרב כבר היה רכון חזרה על הגמרא שלו, מנותק מהעולם.

 

לקח לי זמן והתבגרות לקלוט את הפער בין הרב אלישיב שלי, לבין גדול הדור שהוצג בעיתונים החרדיים. בעיניי, הרב אלישיב היה מושג קרוב ונגיש, כזה שאני שומע אצלו שיעורים, רוקד סביבו בשמחת תורה בהקפות, ומצטט בשמו בדיחות רבניות. אהבתי להתבונן באיש השקט והעוצמתי, ששידר ריכוז ודריכות אינסופיים סביב הגמרא שלו. ידעתי איזה לחן הוא אוהב לשיר ב”אמר השם ליעקב”, ומה הניגון שהוא שר בהדלקת נרות חנוכה.

בה בשעה, הלכה דמותו הציבורית ותפחה לממדי ענק. הכותרות ב”יתד נאמן” הכתירו אותו בתואר “מרן ריש”א דגלותא” (רישא דגלותא – ראש הגולה. ריש”א אלו גם ראשי התיבות של שמו, ר’ יוסף שלום אלישיב), והעסקנים נהגו להשתמש בדבריו למטרות בחירות, התרמות וגינויים מבהילים נגד “פורצי גדר”.

 

לפעמים היה הרעש הציבורי חודר את קירותיו הדקים של הקראוון ומפר את השקט. ב”בין הזמנים” היו מגיעים בני ישיבות רבים לשמוע את שיעורו של גדול הדור המפורסם. הדריכות שבה הם עקבו אחרי כל תנועה והגיג יצרה דרמה מיוחדת. ומנגד, אדישותו של הרב לא נפגמה ולו לרגע. לפעמים היו מגיעים לשיעור בקראוון אנשי ציבור מפורסמים, והכול ידעו שלא התוכן ההלכתי מביא אותם הנה.

 

פעמים רבות, כשאבא דחף אותי לכיוונו כדי שאבקש ברכה, קיבלתי מפיו את הדקלום הרגיל: ברכה והצלחה בכל העניינים. פעם אחת הכנתי שאלה הלכתית קטנה ושאלתי אותו באמצע ההקפות, כשישב עם ספר תורה קטן ליד ארון הקודש. הוא ענה לי ב ח י ו ך ולא היה קץ להתרגשותי. אך לא תמיד היו חיוכים. בהזדמנות אחרת ראיתי בחור צעיר ששערו הלבין טרם עת נדחק בהתרגשות ובחשש ליד הרב. “אני בגיל שידוכים,” לחש, “הראש ישיבה שלי, ר’ נתן צבי פינקל, שלח אותי לשאול אם מותר לי לצבוע את השיער לשחור, או שזה ‘לא ילבש'” (איסור הלכתי לגבר לאמץ גינוני נשים ולבושן). הבחור טרם סיים את שאלתו, והרב כבר ענה בנחרצות, תוך כדי הליכה, “א וודאי טאר מען נישט” – ודאי שאסור, והמשיך בדרכו. הצעיר נשאר מאחור, מבולבל, תקוותו מנופצת. דמיינתי איך הוא מתבייש בשערו הלבן מול המועמדות שאיתן נפגש ורצתי החוצה. התקשיתי לשאת את הסצנה הגורלית עבורו, שלא הוקדשו לה יותר מכמה שניות.

 

אי שם, בתחילת שנות האלפיים, געש ורעש הקראוון. זה קרה כשהמגזר החרדי גילה יום אחד שהשערות של פאות הקאסטם שנשות האברכים מתכסות בהן באדיקות – מקורן מהודו, והשיער עצמו הוא של אנשים שמגלחים את ראשם כחלק מטקס פולחני. הסיפור הובא לשולחנו של רישא דגלותא, והוא פסק שאסור ליהנות מ”תקרובת עבודה זרה”. פסק ההלכה תפס את כל הכותרות ואת תשומת הלב המגזרית. מדורות של שריפת פאות הובערו בריכוזים החרדיים, ומורות כבודות באו ללמד בסמינרים כשלראשן בנדנות מוזנחות. באותה שבת הקראוון היה כמרקחה. אנשים באו משכונות מרוחקות, הצטופפו, סערו והתווכחו, וסיפרו בלהט על “המתחם”, המנזר שבו נעשות התספורות האסורות, ומה בדיוק קורה שם. הרב הקדיש את הדקות האחרונות של השיעור לסוגיה. כאילו אינו מודע לסערה הציבורית ולאלפי הדולרים שהושלכו באש השבוע – אמר בקולו השקט, המדוד והרגוע, בניסוח שנראה לקוח מתוך ספר הלכתי ישן: “מה שמתוך המתחם חייבים לבער, מחוץ למתחם ראוי לבער”. כשסיים קם ממקומו והחל בתפילת מנחה של שבת באותו יישוב דעת, כרגיל, כשהוא משאיר מאחוריו קהל שלם שמתלחשש באקסטזה. התרגשתי. הרגשתי שאני עומד קרוב לעין הסערה שמחולל את ההוריקן הציבורי. אך עין הסערה עצמו אינו ממצמץ, באדישות מופגנת.

 

גדלתי ונכנסתי לישיבה גדולה. אני ומאות בחורים, למדנים, צעירים, נחושים בדעתם וליטאיים. בחדר האוכל ובפנימיות עלה שמו של הרב אלישיב, והפער בין הדמות שהכרתי לפרסונה הציבורית הלך וגדל. התברר לי שהוא “לקח צד” במחלוקת בפונוביז’, שהוא יודע לארגן מחאות, להורות ל”יתד נאמן” לפרסם או לא לפרסם מכתב, לכעוס על חברי כנסת, להקים ועדות וללחום מלחמות. קצת הופתעתי, דמותו של הרב האצילי, השלו והקשוח, הוכתמה מעט בכתמי הפוליטיקה. התקשיתי להאמין, לא יכולתי בשום אופן לדמיין את הרב אלישיב שלי – שלא הרים עיניים מהגמרא גם כשתלמידי חכמים שאלו אותו שאלות וגם כשילדי חלאקה בני שלוש פרצו בבכיות בחדרו עקב צעקות הנכד המנהל את ביתו – מתעסק בשאלות של קואליציה, אופוזיציה ועיתון.

 

ב-2010 התייצבו בירושלים מאות אלפי חרדים ללוות בשירה ובכבוד את “אסירי עמנואל”. הפרשה שהסעירה מאוד את הציבור הישראלי פרצה בעקבות פסיקת בג”ץ, שהנחתה הורים בעיר החרדית עמנואל לבצע פעולות שנועדו למנוע אפליה עדתית בבית הספר המקומי. ההורים סירבו והוכנסו למאסר. כאמור, ההמון החרדי בא ללוותם במפגן מחאתי. “הרב אלישיב הורה להשתתף” – עברה השמועה בישיבה, והכול נהרו לאוטובוסים בדרכם לקדש שם שמיים.

עמדתי צפוף ומזיע ברחוב דוד פינת בר אילן, והאזנתי לנאומים נוטפי פאתוס על עצמאות החינוך החרדי הטהור מול מבקשי הרשע הבג”ציים. לפתע החל רחוב דוד השחור לזוע בחרדה. הרב אלישיב מגיע! תוך שנייה וחצי צבאו על הרכב של הרב עשרות צעירים משולהבים, שכמעט וריסקו את הרכב על יושביו. צעקות הסדרנים לא עזרו. הנכד עלה על גג הרכב, לא פחות, הסיר את חליפתו וצרח בייאוש לקהל הנע כגוש חסר שליטה: “אתם הורגים את הרב! אתם הורגים את הרב!”. אחוז אימה מהמראה המביך והמפחיד הזה נמלטתי לבניין קרוב. שם, מחלון חדר המדרגות, המשכתי לצפות במתרחש. לרגע אחד הצליחו הדוחפים והסדרנים לפנות מעט את הקהל, ואני ראיתי את הרב אלישיב שלי יושב כשמצחו שעון בנחת על ידו, ובעיניו אותו מבט אדיש שהכרתי מהקראוון.

 

יותר לא ראיתי אותו. כשנה לאחר מכן ישבתי עם שלמה, חבר החדר שלי בפנימייה ואכלנו ארוחת ערב. שלמה, שהתנדב במד”א מבלי שהצוות ידע על כך, קיבל לפתע קריאה. “ישיש עם מצוקה נשימתית ברחוב חנן 10”. החלפנו מבטים וידענו, עידן הרב אלישיב מתקרב לסיומו. כעבור כמה חודשים נפטר האיש שלא היה לו כוח וסבלנות לאנשים, ומאות אלפים מהם ליוו את מיטתו.

יהדות ויציאה / בית מדרש
27/11/2023

מאמרים נוספים

ה) ליבו במזרח - והוא? והָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא


סוכת פלא


בניתי סוכה


מסיבה ביער


היפרדות


זיכרונות מימים שמחים


דילוג לתוכן