תפנית

7.10.2023 – באותו בוקר ארור הייתי במשמרת “שבת בוקר” בבית החולים. אני זוכרת את זה כמו שזוכרים סיוט. אני זוכרת שהכנתי תרופות למטופל, ואז שמענו אזעקה. אני זוכרת אותי אחראית על כמה אנשים ומובילה את כולם בריצה למרחב המוגן הכי מהר שאפשר. אני זוכרת איך רצנו שוב באזעקה השנייה והשלישית, ואותי מנסה להסביר באנגלית שלי, שנהיית רצוצה יותר בזמני מצוקה, לתיירת אחת שמצאה את עצמה בבית החולים, ושהביקור שלה בישראל קיבל עכשיו עוד תפנית קטנה. אני זוכרת את עצמי נאנחת באזעקה החמישית, וממשיכה לעבוד כי כמה יכול אדם לרוץ למרחבים מוגנים – כמה. ואני בעיקר זוכרת את הרעש הלבן שהתעורר לי במוח בווליום הולך וגובר, כמו שופרו של משיח. הרעש ההוא, שהגוף מפעיל כדי להרוויח זמן כשאין מספיק ידע או יכולת או כוחות למציאות.

גם אני, כמו כולנו, לא הבנתי מה קורה. גם אני נשברתי בפעם הראשונה כששמעתי שיש פצועים, ובפעם השנייה כששמעתי שיש הרוגים, ובפעם השלישית כשתמונות התחילו להגיע למסכים בכל חדרי האשפוז במחלקה – ואז עוד אינסוף פעמים. כשהמציאות הנוראה טפטפה אלינו לראש, מחנות-מחנות, חודרת את ההגנות שלנו כמו עינוי סיני, וכשמספר ההרוגים הפך לדו-ספרתי ואז תלת-ספרתי ואז – “זוהי הערכה ראשונית בלבד”.

אחר כך חזרתי הביתה. אני זוכרת שירדתי מההסעה באוסישקין והראש שלי צרח. וחשבתי, אמאל’ה באמת אולי הכול נגמר? לא כמו הפחד הרגיל שלי. הפעם באמת. ההבדל בין לפחד תאורטי מאסון לבין לדעת שהוא קורה עכשיו ממש, והכאוס שמתפשט במרכז הבטן. לא יכול להיות. לא יכול להיות שככה קרה באמת. לא יכול להיות שאף אחד לא מפסיק את זה הרגע. איפה אלוהים בשואה?

אתה יכול להתחבא מתחת לשמיכה ולצרוח כמה שעות. ימים. אבל במלחמת ההתשה הזו המציאות תמיד תנצח.

עברו ימים ושבועות, והמצב נשאר נורא. עד כדי כך נורא שיש בני אדם מתוקים ויפים וטובים בשבי כרגע. עד כדי כך איום ובלתי נתפס שאנשים שאנחנו אוהבים נמצאים בשטח אויב ומנסים למגר רוע שגדל כל כך הרבה שנים. ועדיין, באופן משונה והזוי האפטר מהמציאות שאנחנו מקבלים בימים הראשונים שאחרי המבול נגמר, ופתאום צריך ללכת לעבוד ולהכין אוכל.

עברו שישה שבועות; שום דבר לא נגמר עדיין. העסקה שאני ניסיתי לנסח לעצמי, שקודם כולם יחזרו וההרס יפסיק, ואז נתחיל לחשוב איך מתקנים אותו, וכמה כמה הוא עמוק ומדמם ונורא, לא התבצעה. ההרס לא הפסיק. הוא ממשיך בזמן שאני כותבת. הם עוד שם. כל מה שקרה כבר קרה, ועדיין אני צריכה להתקיים ועדיין אין לנו ברירה אלא להתחיל לתקן מהצד השני. כמו ערי המסכנות במצרים. מתקנים משהו בזמן שהוא עדיין באמצע להישבר. אמא’לה, כמה זה מייאש. כמה זה מוזר. ומביך.

והזמן חולף, ופתאום מתחיל חורף והעולם מתקיים כאילו כלום ופתאום אני מוצאת את עצמי חושבת על דברים אחרים. הרצונות הקטנים שלי והדברים הרגילים שהשתתקו בבעתה לפני כמה שבועות חוזרים להפריע לי ולעניין אותי, ואני מסתכלת לכל הכיוונים, לראות שאף אחד לא שם לב לעליבות האנושית הזאת. אבל ככה זה. אי אפשר באמת לעצור את האנושיות שלנו למשך כל כך הרבה זמן. וההבדל בין המציאות האובייקטיבית לבין הצורך שלי פתאום לצחוק ולשתות שוקו חם ולחשוב על דברים רגילים גורם לי לתחושת זרות משונה.

ותוך כדי שדברים מתנהלים כאילו כרגיל אני נזרקת מדי כמה שעות בחזרה למציאות המקבילה. הלאומית והקיומית שלנו. המעגלים הקרובים שלי כוללים אנשים שחלקם נמצא כרגע בקרבות בעזה. אני שומעת על אנשים שהיו בבארי וכפר עזה ונובה. כל אחד מבני האדם האלה הוא אדם שלם, כמוני, שאין לדעת כמה כאב והרס יש בו וכמה שנים של התמודדות. ואני הייתי בירושלים, ואפילו הייתה לי הפריווילגיה להיכנס לדיסוציאציה עמוקה למשך כמה ימים ולא להבין מה קורה. והנה חודש אחרי אני מדלגת לי בין חיים כמעט רגילים להתקפי חרדה למגישי חדשות חמורי סבר. אני לא מבינה איך אנשים מחזיקים מעמד עם להיות חלק מזה כשאני לא מחזיקה מעמד עם לדעת שזה קרה וקורה בארץ שלי, לאנשים היפים שעל עמודי הרחובות.

***

לפני כמה שנים, אחרי שיצאתי ממערכת האמונות שגדלתי אליה אל מדבר מוסרי וערכי, ואחרי שבניתי לי מאפס את כל מה שאני מאמינה בו היום וחושבת שנכון, ואחרי שהתחלתי להבין מה חשוב לי ואיפה אני ממוקמת פוליטית או ערכית, ביחד עם הזעזוע הראשוני גם מערכת האמונות שלי פתאום מזדעזעת. ההיא שצמחה לי אחרי שנשרו שיני החלב.

בשבועות האחרונים אני מרגישה שאני שוב מאבדת הכול. אני מרגישה שאני יוצאת בשאלה עוד פעם, ואין לי כוחות לזה. פתאום דברים שבקושי התחלתי להאמין בהם מתפוררים לי.

האם אני באמת מאמינה שיום אחד הארץ הזאת תהיה מפויסת?

האם עדיין מותר לי לכאוב על ילדים גם אם הם מעבר לגבול?

למה כל כך הרבה אנשים בעולם רואים את המציאות פה באופן הפוך לגמרי משלי?

מה אני חושבת בעצם?

נראה שלכולם סביבי יש דעה כל כך מוצקה עד שהיא מחזיקה אותם בזמנים האלה והם מנופפים בה כשריון. ולי יש רק בלגן בראש. איזה מקום הזוי להתקיים בו. יכול להיות ככה זה להיות ישראלית? להיות יהודייה?

כבר הרבה זמן ויתרתי על להגדיר מה אומר החלק הזה בזהות שלי. הנחתי אותו בקירור, עד שאפצח מה זה אומר לחיות ולמה עושים את זה. עכשיו נבעטתי חזרה לשם ואני בוהה בחלק המודחק המוזנח הזה. הוא מסתכל עליי בחזרה ואנחנו שותקים.

למה אני תקועה בתוך הקונפליקט הרע הזה? מה אתה רוצה ממני? למה באלימות?

אני לא יודעת. ואני עייפה. ואני מוצאת את עצמי מציבה למוח שלי יום יום מחסומים, כמו אלה בבתים דו-קומתיים שיש בהם ילדים. האלה שחוסמים גישה למדרגות. אסור לי לחשוב על כל מה שמאוחסן לי ברוב המוח. לא לבדוק עכשיו במה אני מאמינה. זה טרי וכואב מדי ויכול להזדהם. לא לדבר עם אף אחד על דעות. על אשמים. אני עלולה לאבד את שפיות דעתי כשאשמע אנשים מדברים כמצוות אנשים מלומדה על כל מה שכואב לי עד העצמות.

כמי שלא צריכה להחליט שום החלטה מדינית ביטחונית, אני חוזרת להדחקה הזו שניסיתי שנים לגדול ממנה, והיא עוטפת אותי שוב כמו פעם. לא עכשיו.

אביתר בנאי שר על זה – השיר נקרא “עד מחר”. אחד השירים הלא-חסידיים הראשונים ששמעתי. הוא צודק. באמת לא כדאי לחשוב כשאת כל כך עייפה רחוקה מהבית. כשהולכים על חבל דק בורחים – ויש רודף. ואם הוא צודק בתחילת הנבואה הזו שלו, אולי מותר לי לרגע לצחק כמו רבי עקיבא ולדמיין את סוף הנבואה:

עד מחר, עוד מעט,

ילד רץ אלייך מחבק אותך.

אלוהים בבקשה.