שלוש מלחמות. שלושה מקומות. שלושה עולמות

שבת, ראש חודש כסלו תשס”ט, 770, בית רבנו שבבבל

זו הפעם הראשונה שלי אצל הרעבע. תפילת שחרית של שבת וראש חודש התארכה לה, לקראת סוף “מוסף” ניסיתי לאתר את אביגדור, שהיה בשנת “הקבוצה” שלו, דרך חריץ המחיצה בעזרת הנשים. כמה שניות אחרי אמירת “יחי אדוננו” בפעם האחרונה הודיע השליח ציבור כי הקהל הקדוש מתבקש להישאר עוד שעה למען אמירת תהילים עבור יהודי ארץ הקודש והחיילים הנלחמים בשעות אלה בדרום הארץ.

כך נודע לי על מבצע “עופרת יצוקה”.

יום חמישי בערב, 12/06/2014

אני בתחילת השירות הסדיר. אחרי טירונות וקורס, שובצתי לתפקיד סמב”צית בבסיס תחמושת אי שם בדרום הארץ.

אני מתכוננת לעלות למשמרת לילה, ולפתע קול אזעקה נשמע ברחבי הבסיס, ומייד לאחר מכן קריאות “הקפצה!” ככתוב בנוהל וכיאה לבת של מלך של צה”ל, רצתי לחמ”ל, ושם בישר לנו שגיא המ”פ שיש דיווחים על פיגוע חטיפה, ושאנחנו נכנסים למצב כוננות בבסיס. משמע, נהלי הבטיחות והשמירה מוכפלים ומתהדקים יותר. מאותה השבת ועד לסוף מבצע “צוק איתן” הבסיס שבו שירתי הפך להיות מוקד מרכזי של קבלה והוצאת תחמושת לשטחי הכינוס בעזה.

מאחר שעברו מעל שבועיים מחטיפת שלושת הנערים ועד לגיוס והגעת כוחות המילואים, התייצבנו – פלוגת ההגנה והשמירה על הבסיס לצד בוחני התחמושת ופלוגת התובלה. בנות החמ”ל לקחו פיקוד על ליווי המשאיות נושאות התחמושת (על פי פקודות, אסור לנהג להוביל לבדו תחמושת ממשקל מסוים, והוא חייב מלווה לנסיעה).

כך הכרתי את שטחי הכינוס של עזה.

יום שישי אחר הצהריים, ערב שמחת תורה 06/10/2023

התעוררתי משינה הנחשדת כחוסר הכרה מפני ריבוי השעות והמחסור בתזוזה, חרף העולמות הנבנים והנחרבים והנבנים שוב ושוב סביבי. לזכותי אספר שהייתי אחרי שלושה ימי קמפינג של חול המועד שבהם שימשתי יד ימינה של מנהלת צוות המטבח. במשך שעות רבות עבדתי מתוך שמחה וריקוד במתחם המטבח וזנחתי כמעט לחלוטין את תחום השינה, כך שהגעתי למעמד הנכבד של קימה בשעה שש אחה”צ של יום שישי בהשתאות וגאווה על יכולת השינה שלי. תוך דקות ספורות חישבתי מסלול שבת-חג מחדש.

התגעגעתי בליבי, נשמתי ועוד כמה איברים בגופי למשפחתי מבחירה מלאה, והחלטתי לשים בצד את תוכניות הפסטיבל בדרום לטובת שהייה ביתית כולל ארוחת חג בחסות הנשמות הטהורות שלא פגשתי זמן מה.

אזכיר, התקופה הייתה עידן הדילמות הפוליטיות של כן-לא-רפורמה-הפגנה-דיקטטורה-דגלים-ביבי-אנרכיסטים. מפני ריבוי הדעות בעם ורפיון העצבים הוחלט שאין פוליטיקה על שולחן שבת ולא פותחים טלוויזיה ולא בודקים חדשות בטלפון. מכאן ואילך היה לנו נחמד ונעים מדי, ניקינו, שרנו, רקדנו, שיחקנו, בישלנו, אירחנו, אכלנו, חפרנו, טיילנו, נפגשנו, נסענו, נישקנו, חיבקנו, עישנו, חזרנו והתפצלנו במסדרון הבית. הזוג המלכותי המארח הלך לחדרו, ואני הלכתי לחיים טובים ארוכים ולשלום במקלחת.

היה נדמה לי ששמעתי אזעקה. נתפסתי בשביב התקווה הזעיר של “זה בטח רעש של אופנוע חולף” והגברתיו באמצעות סיבוב מלא של הברז והצנחת אשד מים אדירים על ראשי. לקחתי את הזמן באמבטיה בהגזמה של ממש, דחיתי את הקץ של הצצה בטלפון עד האזעקה החדה והברורה, ובעיקר המקפיאה, מעל שמי פתח תקווה. בדרכי למרחב המוגן הדירתי שאלתי את ראש המשפחה על-אודות רצינותה של האזעקה. הוא מצידו הרים מבט קפוא מהנייד שהחזיק ואמר בקול חלוש, “נכנסנו למלחמה. יש חדירה של מאות מחבלים בדרום הארץ. טוב עשית שוויתרת על המסיבה.”

מאז עולמי שהכרתי, על שלל דעותיי, תמימותי, רצונותיי, משבריי, חרדותיי, אהוביי, משפחתי, חבריי, שכניי ועמי נחרב, נהרג, נסקל, נשרף ונחנק.

***

השעות האלה, של שבת בבוקר, היו השעות המסויטות שלי בכל שנות בגרותי. הידיעות על המתרחש בפסטיבל נובה וביישובי הדרום; אין לי את המילים המדויקות לתאר את תחושת האימה והחרדה מהמחשבה שהייתי צריכה להיות שם, ברחבה, ליד הבוקסה השמאלית, תוך כדי עלייתן של הפטריות הקסומות שנשמרו מבעוד מועד לרגע הזריחה – לולא ישנתי עד כלות ביום שישי בצהרים.

חברותיי וחבריי המתוקים אכן היו שם, ליד הבוקסה השמאלית תוך כדי עליתן של הפטריות שנשמרו מבעוד מועד למעמד הזריחה, ומצאו עצמם נמלטים על נפשם תחת גשם של טילים משמיים ושריקות כדורים רצחניים מהאוויר ושדה זרוע באנשי חופש צעירים ויפים כמותם, נטולי רוח חיים.

אני לא מצליחה לאסוף אותיות שיתארו את הפחד שחשתי כאשר חשבתי על אביגדור, האיש שלנו באוגדת עזה. אחי הגדול, האיש שחיפשתי בעזרת הגברים ב-770 לפני 14 שנים. ידעתי שהוא קצין תורן בחג שמחת תורה בבסיס רעים. ידעתי שהבסיס תחת מתקפה של מאות מחבלים. ידעתי שאין ביכולתי לעשות דבר או מחציתו למען שלום אהוביי. כל הידע הזה תקף אותי מכל פינה בנפשי וגופי ונותרתי חסרת אונים, חרדה. בעיקר חשתי עצבות עצומה שהתבססה לי עמוק בעצמות.

כן, מאז אותה שבת איומה העצבות פרושה לה בכל נימי נפשי, וקבעה לה שם משכן קבע.