מאיפה בכלל להתחיל לכתוב את הטור הזה?
מרגיש שכל המילים שבעולם נאמרו על ידי רבים וטובים, ועם זאת מרגיש שעוד לא נאמר אחוז אחד מכל מה שיש להגיד. הרשת עמוסה לעייפה בסרטוני הסברה, פוסטים על אסקפיזם, ממים מותאמים למצב ווידויי כאב ואובדן.
לא הפסקתי לשאול את עצמי כל הזמן הזה: איפה אני נכנסת כאן? רינת, שלא שירתה בצבא, שמשפחתה מוגנת אי שם באחת מערי השרון, שאין מי שמכירה שנמצא בחזית או שקרה לו משהו. רינת, שמרגישה שהעולם התהפך רק לידה, אבל גם חשה בכל מאודה את התגברות ההתמודדויות האישיות שלה בעקבות כך.
רק לפני כמה חודשים נפרדתי מאהבה גדולה; נטרתי לעוברים והשבים ברחובות שהמשיכו את חייהם כרגיל, כאילו הכול בסדר ולא קרה שום דבר משמעותי. איך העולם לא עוצר מלכת כשאהבה נגמרת…?
אחד המשפטים המנחמים שאמרו לי ושממנו שאבתי כוח היה: “הייתי שם, זה יכאב תקופה, יכאב מאוד, ואת תבכי ותתאבלי. אבל עם הזמן, תצאי מהצד השני מחוזקת יותר. וכשהרגע המתאים יגיע, גם תגיע אהבה חדשה!”
הידיעה שאיני היחידה שעברה מסע כזה הייתה בה כדי לנסוך בי תקווה. ולפתע בני האדם שהמשיכו בחייהם כרגיל לא עוררו בי כעס, אפילו קצת שמחתי בהם וסמכתי עליהם שיעבירו עבורי את הזמן מהר יותר, ובעצם נוכחותם הפשוטה ידגימו לי שהכול יהיה בסדר מתישהו. החיים ממשיכים.
במצב הנוכחי, נראה שאין במי להתנחם. אין מי שיגיד, מתוך ניסיון, שיהיה בסדר. כולם שפופי גו, לכולם עיניים מפוחדות ואוזניים רגישות לכל צליל רם, ולו במקצת. מרגיש כאילו כולנו, כמדינה, נוטרים לכל העולם שממשיך בשלו, ואין אחד שיעצור ויגיד לנו, “עברנו את זה, יהיה בסדר”. וההבנה הנוחתת שזה כך – כי אף מקום לא עבר את זה! באף מקום לא אבדו ביום אחד, בבת אחת, מאות גברים, נשים וטף. אף מדינה לא נאלצה לכסוס ציפורניים לשלומם של מאות מאנשיה, חטופים ולוחמים. אז אין מילים מנחמות, ואין תקווה. והכול סוגר.
ואני שואלת את עצמי, ברצינות תהומית של אשמת ניצולים, למה לעזאזל את כה דרמטית? תשמחי שאת בחיים, שקרובייך מוגנים, שעבודתך נצרכת. מה לך להתחפר בפוך ולחכות שיעבור?
אבל חרדות לא עובדות ככה, לפחות לא אצלי.
אצלי כל הטריגרים האפשריים נדלקו, הרגשת הנטישה, הפחד מהלבד, הפחד מלאבד. לאבד אנשים קרובים, לאבד אמון, לאבד צלם אנושי, לאבד את עצמי. תחושת האבל האופפת מחזירה אותי, ולא בכדי, לשבעה על אבא שלי. תאריך היארצייט שלו הגיע בעיצומה של המלחמה, ולצד התהיות שהן מנת חלקם של יתומים – מה אבא היה אומר על המצב? – מגיעים זיכרונות, פלאשבקים שמהם מוזנת הטראומה שלי, ואני מתמלאת בכאב בלתי נסבל של כיסופים חסרי אונים למי שלא יחזור.
באבחת רגע אני מסיטה את הכאב הפרטי שלי לצד, ומכה על חטא: את לא מרכז העולם, משפחות שלמות כואבות כעת על שאבד ללא שוב, אך גם על זה שלא יודעים אם ישוב.
ואני הולכת למפגש השבועי אצל הפסיכולוגית ולא יודעת את נפשי, כי הרגש ממני והלאה, ובד בבד הוא ממלא את כל ישותי.
אני מביטה בה ומביעה את חששותיי מניתוק, מהתעמקות בכאב שלי – ואוח, כמה שזה אגואיסטי כשנהרות של דם ודמעות נשפכים ברחובות.
אחרי דין ודברים אין לי מנוס מלהבין שהמצב ישפיע עליי, ברצוני ושלא ברצוני. כי לסביבה חלק משמעותי במהלכי חיינו, כשסיר גולש ועולה על גדותיו מושפעים לא רק הסיר או התבשיל אלא גם הלהבה, הכירה וכמובן מצב הרוח של המבשל. טוב, אולי לא המטאפורה החזקה ביותר, אבל החלק שבראש שלי שלא מלא בהלם ובכאב – אפוף בריחות של תבשילים שהייתי רוצה להכין אך לא יכולה כי אין לי תיאבון מאז שבעה באוקטובר.
הדברים הקבועים בחיי ימשיכו להגיע, כמו היארצייט של אבא והרגשות שמתלווים אליו. ואני צריכה ללמוד לתת להם מקום בכל הקטסטרופה הזו. הדחקה היא אומנם כלי חזק בעת משבר, אך לאחר מעשה היא לא בהכרח משתלמת. אז שוב שאלתי את עצמי, איפה אני נכנסת כאן, במלחמה הקשה הזו?
אני לא חושבת שאני חייבת להיכנס כאן. אני יודעת כאב ואבדן מהם, וליבי עם המשפחות השכולות, החטופים וכוחות הצבא. אני לא חייבת שיקרה לי משהו נורא כדי שארגיש חלק מכל מה שקורה מסביב, כי מה שמתרחש יקרה לי, בין אם אהיה קשורה ובין אם לא; זו הסביבה שלי וככזו היא משפיעה עליי. זה האנשים שלי, זו השפה שלי, זהו דם מדמי, וזה מספיק כדי שאחוש ראויה להתאבל יחד איתם על כל מה שקורה.
