במקום שממנו באתי אין ציונות. בסמטאות שכונת גאולה הירושלמית שבה גדלתי, המילה “ציונים” הייתה קללה. אבל את יום העצמאות היה קשה לפספס. חווינו אותו בין קירות שזעקו “אסור להשתתף בבחירות הטמאות”; בלילה, מהמרפסת, ראינו זיקוקים; למחרת התגנבנו בין הסורגים בהפסקה לראות את המטס, וכשיצאנו מהחיידר ראינו את ”משה הירש’נס חבר’ה” עטופים בשקים ומקוננים על גודל החורבן שבהקמת המדינה.
אבל יום השואה ויום והזיכרון פשוט לא היו קיימים, איש לא טרח אפילו לדבר נגדם. מחנך אכפתי במיוחד היה נכנס לכיתות בתחילת השיעור השני ומודיע שבעשר תהיה אזעקה, אבל אין מה להיבהל – זו לא מלחמה. בכך תם הטקס. לא עמדנו על ההבדל בין יום השואה ליום הזיכרון, לא ידענו מי קבע אותם ומהי המשמעות. רק ידענו שאיפשהו בין סוף “בין הזמנים” לתחילת “זמן קיץ” יהיו צפירות המבשרות את הגעתו הקרובה של יום העצמאות.
אפילו הדיון הנדוש והנפוץ, “האם לעמוד בצפירה זה קידוש השם או חילול השם?” חמק לחלוטין מהרדאר. צילומיהם של העיתונאים החרוצים, שתיעדו חרדים צועדים בכיכר השבת בשעת הצפירה, אולי עוררו דיון או סערה בעיתונים “שלהם”. אצלנו – זה לא עניין איש.
בגרתי קצת. עליתי לישיבה גדולה, ליטאית בבית וגן. יום העצמאות הפך למשהו קרוב ומוחשי הרבה יותר. קולות האימונים לטקס בהר הרצל חדרו מבעד לחלונות הישיבה ועוררו דיון, ספק רציני ספק משועשע, האם הגדר של “אין איסור חל על איסור” תקף על שירת נשים בימי ספירת העומר…
עם ההתקרבות הגיאוגרפית של חגיגות יום העצמאות, חוויתי גם התקרבות רעיונית ומנטלית ליום הזה ולימים שקדמו לו. הדבר נעשה פתאום נושא לשיחה עם אנשי החינוך בישיבה. חלק דיברו לעניין, חלק פחות. היו שסיפרו לנו אנקדוטות על החרדי שישב בצפירה ואמר תהילים לעילוי נשמות הנספים, היו שגייסו את הרבי מקאליב כדוגמה לצורת זיכרון חרדית, והיו מחנכים שבלא משים דקלמו את מסריו של הרב נויגרשל, דברים ששמענו בנגני ה-3mp הכשרים כמה ימים קודם לכן. תלמידים פרובוקטיביים השיגו סיפור על הפוסק החרדי, הרב שלמה זלמן אויערבך, שהתייחס להר הרצל כאל מקום קדוש עקב קבורת חללי צה”ל במקום.
הנושא היה קיים, רציני ומעסיק: התכתבנו “איתם” וחידדנו מה “אנחנו” עושים שונה, והרבה יותר טוב ונכון. מי קבע שצריך לזכור דווקא בתאריך הזה ובצורה הזו? אנחנו מקימים ישיבות, הם צופרים. אנחנו ממשיכים את מורשתם, הם מתכחשים. אנחנו פועלים לעילוי נשמתם, לומדים את תורתם, הם סתם עומדים. הם עומדים דקה בשנה, אנחנו חיים אותם 365 ימים בשנה.
בגרתי עוד קצת. כיום אינני מתגנב להר הרצל בשעות של בין הסדרים, אלא מופיע שם כמנחה קבוצות נוער. אני מוצא את עצמי מספר את מחיר החלום, האומץ והצער לצעירים שבאו לחגוג את קבלת תעודת הזהות הישראלית שלהם. גם אם ארצה, אין לי סיכוי לשכוח את יום השואה או את יום הזיכרון. שבועיים לפני ימים אלו אני כבר נדרש לספר, להגיב, להתייחס – לגעת בקשת החברה הישראלית על גווניה היפים וקצותיה הדוקרים.
הרשת מוצפת סרטונים, סיפורים ופוסטים. יש שנזכרים לשאול בפעם המיליון: איפה האל היה בשואה, ויש שמזכירים באובססיה היכן היו אדמו”רים מסוימים בשואה, אבל הרוב המוחלט פשוט מזכיר ונזכר – בסבא מתוק שהסתיר את הקעקוע, בסבתא שהתגברה, בדוד ששתק ובאימא שזעקה. געגועים עזים מתעוררים לאח, חבר, קרוב שנפל במערכה זו או אחרת, והלבבות נשפכים, בוכים, מתחזקים, מנגבים דמעה ומתבוננים.
בימים של זיכרון אין כל אפשרות לחמוק מהעובדה כי החיים והמוות חזקים מכול, המוות הוא נחלת כולנו וחיינו יחד, בארץ הזאת, מתערבבים, מלמדים ומזכירים כי עם אחד אנו.
